ברכות יט ע"א

דף יט - א

ואי סלקא דעתך דלא ידעי המתים, שאין הם מבינים כלום, אלא רק חשים בצער של גופם - כי אמר להו משה לאבות, מאי הוי? והרי לא יבינו בכך כלום ^[1].

ומקשה הגמרא מאידך: אלא מאי דעתך לומר, שרבי יונתן סובר דידעי. אם כן יקשה להפך: למה ליה למשה למימר להו, שהקב"ה קיים הבטחתו, והרי הם כבר יודעים מכך מעצמם?

ומתרצת הגמרא: שהקב"ה שלחו לספר להם לאחזוקי ליה טיבותא למשה, על מעשיו למען בניהם.

אמר רבי יצחק: כל המספר אחרי המת בגנותו אחר מיתתו, הרי הוא כאילו מספר אחרי האבן ^[2].

איכא דאמרי, שטעמו מפני דלא ידעי שמדברים עליהם. ואיכא דאמרי, דידעי, ועם זאת לא איכפת להו.

מקשה הגמרא: איני, כיצד אמרת שהמספר בגנותו של מת אינו מצערו?! והא אמר רב פפא: חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל, דבר בגנותו לאחר מותו, ונפל קניא מטללא קנה גדול וכבד נפל מן הגג, ובזעא לארנקי דמוחיה ריסק את הכיס שהמוח מונח בו, ומוכח שגרם צער לשמואל בדבריו, ולכן נענש.

ומתרצת הגמרא: שאני צורבא מרבנן - דקודשא בריך הוא תבע ביקריה, ואף אם הוא לא הצטער, המספר נענש משום ביזוי כבוד התורה.

אמר רבי יהושע: כל המספר אחר מטתן ^[3] של תלמידי חכמים בגנותם נופל בגיהנם ^[4] . שנאמר [תהילים קכה ה] "הטיבה ה' לטובים ... והמטים עקלקלותם" - המכריעים את דין הטובים לחובה על ידי סיפור גנותם ^[5], יוליכם ה' את [-יחד עם] פועלי האון לגיהנם. ואין זה דוקא כשמתקוטט עם הצדיק בחייו ומוציא עליו שם רע. אלא אפילו אם מספר בגנותו אחר מותו, יורד לגיהנם, שנאמר בסוף הפסוק: "שלום על ישראל" - אפילו בשעה ששלום על ישראל, ומשמעותו שאף המספר כאשר הצדיק נח על משכבו בשלום - "יוליכם ה' את פועלי האון" ^[6].

תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עברה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום שעדיין הוא מחזיק בחטאו, כי שמא עשה תשובה.

ומקשה הגמרא: וכי רק "שמא עשה תשובה", סלקא דעתך?. והרי ודאי עשה תשובה? ^[7] - אלא ודאי עשה תשובה!

והני מילי בדברים שבגופו, אבל בממונא - עד דמהדר למריה לא מועילה תשובה, ועד שלא יחזיר יתכן שעדיין לא עשה תשובה ^[8].

ואמר רבי יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב. וכולן שנינו במשנתנו, בששה סדרי משנה.

[וכעת הבינה הגמרא שמצינו בכ"ד מקומות שנדו חכמים בני אדם לכבוד הרב. לפי שלא נשאו כבוד לרבם].

אמר ליה רבי אלעזר: היכא שנינו?

אמר ליה רבי יהושע בן לוי: לכי תשכח! לך ותמצא.

נפק, דק ואשכח תלת משניות שמוזכרים בהם נידוי לכבוד הרב: המזלזל בנטילת ידים, והמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים, והמגיס דעתו כלפי מעלה.

ומבארת הגמרא: "המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים" - מאי היא?

דתנן [בעדיות ה ו]: הוא עקביא בן מהללאל היה אומר: אין משקין השקאת סוטה, לא את הגיורת, ולא את השפחה המשוחררת. שאם קינא לה בעלה, ונסתרה, אין משקים אותה מי סוטה ^[9]. וחכמים אומרים: משקין.

ואמרו לו חכמים, הרי היה מעשה ב"כרכמית" [כך שמה], שפחה משוחררת בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון.

ואמר להם עקביא בן מהללאל: כיון ששמעיה ואבטליון היו דוגמא, דומים לה - שגם הם אינם מזרע ישראל אלא מזרעו של סנחריב, לפיכך השקוה כישראלית גמורה! זאת אומרת, שלא על פי דין עשו כן ^[10].

ועל כך נדוהו חכמי ישראל שבאותו דור לעקביא בן מהללאל, משום שדיבר על שמעיה ואבטליון לאחר מיתתם, ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו.

ודנה הגמרא בדין הנוסף שמצינו בו נידוי לכבוד הרב: "המזלזל בנטילת ידים" - מאי היא?

ומבארת: דתנן [בהמשך המשנה שם], אמר רבי יהודה: חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה! שהרי אין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל בחכמה וטהרה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. שהיו שערי עזרה ננעלים כששוחטין פסח של כל כת וכת, וכשהיתה מלאה מפה לפה נעלום, ולא היה בין כל הנמצאים שם אדם גדול כעקביא בן מהללאל.

אלא את מי נדו, את אלעזר בן חנוך, שפקפק זילזל בנטילת ידים. והוא "נידוי לכבוד הרב", כי נדוהו על שעבר את פי רבנן שגזרו על נטילת ידים. וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן גדולה על ארונו. ללמדך שכל המתנדה, ומת בנדויו, בית דין סוקלין את ארונו.

ודנה הגמרא בדין הנוסף שמצינו בו נידוי לכבוד הרב: "המגיס דעתו כלפי מעלה" - מאי היא?

ומבארת: דתנן [בתענית יט א], שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל: צריך אתה להתנדות לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים, וכשהתפלל ובאו גשמים מעטים מדי או מרובים מידי, אמר לפני הקב"ה שוב ושוב "לא כך שאלתי". ואלמלא חוני אתה שיצא שמך בגדולה וחשיבות, גוזרני עליך נדוי.

אבל מה אעשה, שאתה מתחטא לפני המקום, ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא לפני אביו, ולכן נקל בלבו לחטוא לאביו ולהטריחו על תאותו, ועושה לו רצונו. ועליך הכתוב אומר [משלי כג כה] "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך".

ונידוי זה שרצה לנדותו לכבוד הקב"ה נחשב כ"נידוי לכבוד הרב".

ומקשה הגמרא: וכי תו ליכא מקרים שמצינו בהם ענין נידוי לכבוד הרב? והא איכא דתני רב יוסף: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכילן גדיים מקולסין - צלויים כשהם שלמים ותולין כרעיהן וקרסוליהן, וקרביהם סביבותם בשפוד, ועושים כן בלילי פסחים, זכר לפסח שצולהו שלם שנאמר בו "על כרעיו ועל קרבו".

שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא תודוס אתה דהיינו חשוב, גוזרני עליך נדוי, שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ. והוא "נידוי לכבוד הרב", כי אסרו חכמים את הדבר לפי שהוא גורם להאכיל את ישראל קדשים בחוץ, שהרואה סבור שהקדישום לשם פסח, ובכל זאת אכלום בחוץ ^[11]. ולמה לא הזכיר רבי אלעזר נידוי זה.

ומתרצת הגמרא: במשנתנו קאמרינן, שלא מצא במשניות עוד מקרים שנדו לכבוד הרב. ואילו הא הנידוי של תודוס, ברייתא היא.

ומקשה הגמרא: וכי במתניתין ליכא!? והא איכא הא דתנן [כלים ה י]:

תנור של חרס עשוי ככלי, ומטלטל, ותחילת ברייתו מן הטיט. ומצרפו בכבשן כשאר קדרות. ואם נטמא הצריכו הכתוב נתיצה.

ואם נתצו באופן כזה שחתכו חוליות, ונתן חול בין חוליא לחוליא, שחתכו סביב סביב בחוליות עגולות, וחזר וחברו בטיט של חול בין חוליא לחוליא - רבי אליעזר מטהר עולמית, שאינו עוד ככלי חרס, כיון ששוב אינו נשרף בכבשן. וחכמים מטמאין, וזהו תנורו של עכנאי.

ומבררת הגמרא: מאי "עכנאי"?

ומבארת: אמר רב יהודה אמר שמואל: מלמד שהקיפוהו - חכמים לרבי אליעזר המטהר - בהלכות כעכנאי זה שכורך עצמו בעגול, וטמאוהו את התנור כדין כלי חרס.

ותניא, אותו היום הביאו כל טהרות שנעשו בתנור זה, או שנגעו באוירו שטיהר רבי אליעזר, ושרפום לפניו, ולבסוף ברכוהו, נידו את רבי אליעזר, משום שהרבה מאוד לחלוק בדבר זה. ואם כן מצינו במשנה עוד מקרה של "נידוי לכבוד הרב".

ומתרצת הגמרא: אפילו הכי - "נדוי" במתניתין, לא תנן, כי סוף המעשה "שברכוהו" נזכר רק בברייתא.

ומקשה הגמרא: אלא "בעשרים וארבעה מקומות" - היכא משכחת לה?

ומבארת: רבי יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא. שכל מקום שראה במשניות שנחלק יחיד על רבים מחלוקת גדולה, או שאחד מן החכמים מדבר קשה כנגד גדול הימנו, היה אומר: "ראוי היה כאן לנהוג נדוי על כבוד הרב" ^[12].

שנינו במשנה: נושאי המטה וחלופיהן.

תנו רבנן: אין מוציאין את המת לקברו סמוך ^[13] לזמן קריאת שמע ^[14] לפי שמבטלין את המלוים מן הקריאה ^[15].

ואם התחילו להוציאו אפילו אחר שהגיע זמן קריאת שמע, אין מפסיקין. ואפילו אם על ידי כך יעבור זמן קריאת שמע. כי מצות קבורת מתים היא דין תורה.

ומקשה הגמרא: איני!? והא כשמת רב יוסף אפקוהו סמוך לקריאת שמע?

ומתרצת הגמרא: רב יוסף היה אדם חשוב, ולכן דינו שאני, שאין זה כבודו שיתעסקו בשום דבר, ואפילו בקריאת שמע עד שיקבר בכבוד ^[16].

שנינו במשנה: שלפני המטה ושלאחר המטה.

תנו רבנן: העוסקים בהספד לפני קבורת המת ^[17], בזמן שהמת מוטל לפניהם, אין מפסיקין את ההספד כלל, כדי שיקראו כל העם קריאת שמע במקומם, אלא נשמטין אחד אחד וקורין קריאת שמע ^[18], ואינם קורין במקומם כדי שלא יהא לועג לרש:

ואם אין המת מוטל לפניהם, שהמת בבית אחר ^[19], והם מספידין אותו כאן, רשאים להפסיק לגמרי את ההספד, אף לצורך תפלה שהיא דרבנן. לכן הן יושבים וקורין, והוא האבל יושב ודומם. מפני שהוא אונן ופטור כל זמן שהמת לא נקבר ^[20].

וכמו כן הם עומדים ומתפללין, והוא האבל עומד ומצדיק עליו את הדין, ואומר: רבון העולמים, הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור פרצותינו, ופרצות כל עמך בית ישראל ברחמים. אמר אביי: לא מבעי ליה לאינש למימר הכי "לא נפרעת ממני", כי נשמע כאומר "הפרע ממני עוד"! דאמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן.

ואמר רב יוסף: מאי קראה? שנאמר [ישעיה א ט] "כמעט כסדום היינו". מאי אהדר להו נביא - "שמעו דבר ה' קציני סדום".

שנינו במשנה: קברו את המת וחזרו:

ומדייקת הגמרא: משמע שדוקא אם יכולים להתחיל ולגמור את כולה, אין - אז יקראו קריאת שמע. אבל אם יכולים להספיק רק פרק אחד או פסוק אחד לא יקראו!

ורמינהו מלשון הברייתא: "קברו את המת וחזרו - אם יכולין להתחיל קריאת שמע ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד".

ומתרצת הגמרא: הכי נמי קאמר התנא במשנתנו. אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או אפילו פסוק אחד עד שלא יגיעו לשורה יתחילו, יתחילו ויאמרו את כולה ^[21], ואם לאו, שאינם יכולים להספיק אפילו פסוק אחד - לא יתחילו.

מעשה בתודוס איש רומי שהנהיג את בני רומי לאכול גדיי' מקולסים בלילי פסחים. גרסינן במסכת פסחים בפ' מקום שנהגו (פסחים ד' נג) איבעיא להו תודוס איש רומי גברא רבה הוה או בעלי אגרופים הוה תא שמע את זו דרש תודוס איש רומי כו' שמע מינה גברא רבה הוה שמע מינה ר' יוסי בר אבין אמר מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים הוה דאמר ר' יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' (קהלת ז׳:י״ב) כי בצל החכמה בצל הכסף ובגמרא דבני מערבא (מו"ק פ"ג ה"א) אמרי מהו תודוס אמר ר' חנינא דהוה משלח פרנסתן דרבנן:

חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין וזהו תנורו של עכנאי ואמר רב יהודה אמר שמואל למה נקרא שמו עכנאי שהקיפוהו דברים כעכנא וטימאוהו. איתה מיפרשא בבבא מציעא בפרק הזהב (בבא מציעא דף נט) ומי שלא עיין בה לשם אינה מתפרשת לו מיכן לפי שלא הוזכר ממנה כאן אלא כפי הצורך בענין נמנו ובירכוהו בלבד וכלל המעשה כולו לשם פירשוהו ולפי שהוא קשה ומשתבשין בפירושה ישר בעיני לפרש תורף דבריה בקיצור כפי שלמדתי מדברי אדוננו האיי גאון ז"ל החלוקה היתה בין ר' אליעזר והחכמים חבריו בתנור שנעשה חוליות של טיט מתחלתו ואחר כן הניחו אותן החוליות אחת על גבי חברתה עד שנגמר התנור ועמד על מתכונתו וכשהיו מרכיבין החוליות אחת על גבי חברתה היו נותנין חול בנתים סבר ר' אליעזר כי זה התנור הואיל והחול נתון בין כל חוליא וחוליא וכשמבקש אדם לפורקו ולהחזירו חוליות כמו שהיה מתחלה יכול הוא לפי כי חוליות שלו לא נדבקו זו בזו ולא נצמדו זו לזו ולפיכך יהא דינו עכשיו בשעה שהוא מוקם כדין שהיה לחוליות שלו קודם הקמתו ואם נפל באוירו של זה התנור שרץ אינו מטמא ולא יהא דינו כדין התנור שחוליותיו מצומדין ומדובקין זו בזו שאמר בו הכתוב (ויקרא י״א:ל״ה) תנור וכירים יותץ והחכמים החולקים עליו לא היה אצלם הפרש בין נתן חול בין החוליות שלו בין לא נתן אלא בין כך ובין כך טמא הוא אצלם כדין שאר כלי חרש שמיטמאין מאוירן והיו דנין כנגד ר' אליעזר על זה הדבר ונשאו ונתנו בה הרבה ורצה ר' אליעזר להביא ראיה לדבריו ולסייעם מדרך שהיא נוהגת כמנהג סימנים וראיות והיא מדמית למעשה מופת ולא קיבלום החכמים ולא נתקיימו אצלם לפי שכן דרכו של עולם להתנהג בכיוצא בהן ולפיכך אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב אין מביאין ראיה מאמת המים כלומר כי אין בזה דבר שהוא סותר למנהגו של עולם ומשנה סדרי בראשית כדי שיהא לך לראיה אלא לעולם אין ההלכה מתקיימת אלא לפי מה שנתברר מן הקבלה של מרובין והיינו דברי חכמים ובגמרא דאלו מגלחים דבני מערבא (הלכה א) הזכירו זה המעשה ואמרו כל הלין שבחא ולית הלכתא כר' אליעזר אמר ר' חנינא משנתנה לא נתנה אלא אחרי רבים להטות ולית לר' אליעזר ידע שאחרי רבים להטות לא הקפיד אלא על ידי ששרפו טהרותיו בפניו פירוש עכנה נקבה של נחשים וזה שנתכוונו לדמותן לדברים בעכנה מפני שהקיפו דבריהן עליו בראיות ברורות שאין עליהן פירכא והתקיפו עליו באתקפות מחוורות ששוברין דבריו ולא מצא מהן מנוס כעכנה זו שאם מקפת על שום דבר וסוגרת עליו לא יהיה לו ממנה מפלט ודכוותה התם בבבא קמא בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיז) עכנה עכנה (פתחי) [פתח] פיך ויכנס הרב אצל התלמיד.

[לקוטים מס' תורת האדם] - ת"ר אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אא"כ הקדימו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו, והא תנינן קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו. פירוש אלמא סמוך לק"ש הוציאוהו ומבטלין קריאתה בשביל המת. ופריק תפתר באלין דהוויין סברין דאית בה עונה. ובאבל תניא (פ' יו"ד) אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אלא א"כ הקדוו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו הוציאוהו סובלי המטה וחלופי חילופיהן. שלפני המטה צורך בהן פטורים מק"ש ואסורים בנעילת הסנדל. את שלאחר המטה שאין למטה צורך בהן חייבין בקריאת שמע ומותרין בנעילת הסנדל. אבל אלו ואלו פטורים מן התפלה ומן התפלין. קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה עומדין ואחר כך קורין ואם לאו קורין ומתפללין ואחר כך עומדין והוא לאו דוקא הוא אא"כ יכולין להתהיל ולגמור אפילי פסוק אחד עד שלא יגיע לשורה. מתחילין וגומרים קודם השורה. וא"ל עושין שורתם ואח"כ קורין ומתפללין. ובשורה עצמה הרואה את הפנים חייבין כדבעינן למימר קמן.
ובירושלמי בברכות (ג, א) תני: הכתפים אסורין בנעילת הסנדל שמא תפסק סנדלו של אחד מהן ונמצא מתעכב מן המצוה.

אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע. ירושלמי (בפרקין ה"ב):תני אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע אלא אם כן הקדימו שעה אחת או אם אחרו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו. והא תנינן קברו את המת וחזרו, תפתר באילין דהוין סברין דאית בה עונה ולית בה עונה.

הכי נמי אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד. ונראה מדברי רש"י ז"ל דהכי קאמר, שאם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה יתחילו ויגמרו את כולה.

ואי ס"ד לא ידעי כי אמר להו מאי הוי. דכי אמרי להו נמי מה איכפת להו אי לא ידעי:

כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים. יש מפרשים אחרי מטתן לשון הטייה כלומר שנוטה מדרך הישרה ואומר העבירות שעשה ואסור לו לעשות כן דכיון שהוא תלמיד חכם יש לו לחשוב בלבו שעשה תשובה כדאמרינן אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה. ואסיקנא דוקא בעבירות הגוף אבל בעבירות של ממון לא עד שיחזיר לבעליו. ויש פירוש אחר שמספר ממנו גנאי אחר מיתתו כההוא דאמר דוגמא השקוה דאחר מיתתן הוה:

שנאמר הטיבה ה' לטובים וכו' והמטים עקלקלותם וכו'. כלומר בני אדם המטים ארחות הצדיקים יוליכם ה' עם פועלי האון שלום על ישראל. פירוש אפילו בשעה ששלום על ישראל כלומר שאלמלא אותו העון היו ראויים לשלום ג"כ יוליכם ה' את פועלי האון:

ואמר ר' יהושע בן לוי בכ"ד מקומות ב"ד מנדין על כבוד הרב. וכולן שנינו במשנתנו וכו' נפק דק ואשכח תלת המזלזל בנטילת ידים והמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים והמגיס דעתו כלפי מעלה וכו': אין משקין לא את הגיורת וכו'. פירוש השקאת סוטה: אמר להם דוגמא השקוה. כלומר בשביל שהיו גרים כמוה השקוה:

ובמתני' לא תנן והתנן חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וכו'. פירוש כשחתכו לאורכו ואינו יכול לעמוד מאליו הכל מודים שהוא טהור ואם חתכו לרחבו ולא נתן בו חול דברי הכל שהוא טמא שמתוך כובדו הוא מתקיים ועושה מעין מלאכתו הראשונה, אבל כשנתן בו חול שהחול מפסיק ביניהם בזו נחלקו וכן מוכח מתוך המשניות:

רבי יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא ור"א לא וכו'. פירוש ר' אלעזר לא היה מונה אלא אותן שהנדוי שלהן במשנה בפירוש ולא מצא מהן אלא שלש אבל ר"י בן לוי היה מונה הני תלת וכל הדומה להן שהוא מתריס כנגד הרבים ועושה מעשה כדבריו כמו שהיה עושה רבי אלעזר בהני תלת ומצא מהן כ"ד:

מתני' קברו את המת וחזרו וכו' ואם לאו לא יתחילו. טעמא דמילתא משום דתנחומי אבלי' גמילות חסדים היא וגמילות חסדים היא מן התורה כדאמרינן בעלמא והודעת להם זה גמילות חסדים ולפיכך פטורים מק"ש אע"פ שכבר נקבר המת משום דעוסק במצוה הוא, ואם תאמר קודם שלא הגיעו לשורה אמאי אין מתחילין ק"ש וגומרין. ויהיו פטורין ממצות שורה משום עוסק במצוה דהא הן עסוקין בק"ש. י"ל דמשעת קבורה הוי אתחלתא. דהא מצוה דשורה מענין קבורה הוא דכבוד עושין למתים ולחיים. וכיון דכן אשתכח דמצות שורה קודמת. וא"ת עוד מ"ש הא מההיא דלעיל דאפי' עסוקים בהספד חייבין. דאמרינן נשמטין אחד אחד וקורין והכא פטרינן להו מק"ש. י"ל דבהספד אעפ"י שקורין ק"ש לא יהא עכוב בהספד שאפשר לחזור למצותו. אבל הכא לענין מצות שורה א"א מפני שהיא מצוה עוברת:

כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם והדבר מכוער יותר ממה שמספר אחריו בחייו, וגדולי עולם פירשו המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים וכל שכן בחייהם שמצטערים בכך:

תלמיד חכם אין ראוי לחשבו בדבר מן הדברים אפילו ראוהו שעבר עבירה בלילה אין ראוי להרהר עליו ביום אלא שראוי לאדם להעלות על לב שעשה תשובה ביום ובמה דברים אמורים שחטא בעבירות שבין אדם למקום, אבל אם חטא בעבירות שבין אדם לחברו מהרהרים אחריו עד שיתפרסם הדבר שחברו מפוייס ממנו:

בכ"ד מקומות מצינו במשנה שמנדין על כבוד הרב כלומר על מי שמזלזל בתלמיד חכם או שיקל בהוראתו וכלן מפוזרות בתלמוד ולא הוזכרו הנה אלא ג' מהן, אחת המספר אחר מטתו של תלמיד חכם והוא שאמרו בעקביא בן מהללאל שהיה אומר שאין משקין את הגיורת ולא את המשוחררת, וחכמים חלקו עליו לומר שמשקין והביאו ראיה משמעיה ואבטליון שהשקו שפחה משוחררת והשיבם דוגמא השקוה כלומר על שהיו גרים כמותה, ונדוהו על שספר בקלונם, ואע"פ שאמרו אחר כן חס ושלום שעקביא נתנדה שאין עזרה ננעלת על שום אדם מישראל בחכמה ויראת חטא כעקביא מכל מקום אלמלא רוב מעלתו ראוי היה לנדוי, והשני המזלזל בנטילת ידים, והשלישי המגיס דעתו כלפי שמים ר"ל שמתפלל לפניו בדרך שעשוע כבן המתחטא לפני אביו שלא באימה יתירה מצד שהוא מחזיק עצמו בחסיד גמור ומבטיח עצמו שלא לשוב ריקם מלפניו, ושאר מקומות לא נתבררו לנו ואע"פ שמגדולי המחברים מנאום בחבוריהם תדע שאלו מנינו כל המקומות שמצינו בתלמוד שמנדין עליהם יצאו לנו יותר מכ"ד שבמנינם ואחת מהן בסוף מועד קטן שמנדין על עושה מלאכה בשעה שהמת בעיר אם אין לו כל צרכו, וכן שהם מנו המנדה מי שאינו חייב נדוי, ואם באת להוציא את זה ולהשלימו באחר שכתבנו הרי יש לך אחר ביבמות חכם שהורה להתיר אשת איש שטבע במים שאין להם סוף לינשא, וכן נודר שעבר על נדרו תמיד שכל חכם שנזקק לו לשאלה בר נדוי, ועוד שהרי בכאן לא נאמרו הדברים אל בנדויי הנזכרים במשנה, ומכל מקום כלל הדברים שכל המזלזל בתלמיד חכם או בהוראתו דרך נצוח וקטרוג ראוי לנדותו וכל שכן יחיד החולק עם המרובין, וכל שמת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו, ואם היה ת"ח מניחין אבן על ארונו לרמוז שהן סוקלין אותו מפני שהוא מובדל מן הצבור, הגיורת והמשוחררת וכן אשת הגר ואשת המשוחרר הרי הוא כדין האמור בסוטה לקנוי וסתירה והשקאה כשאר כל הנשים:

כבר ידעת שמקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסלים בזמן הזה אוכלים ומקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים ומכל מקום בשום מקום אין אוכלים גדי מקולס ר"ל ראשו על כרעיו ועל קרבו שלא יהא כאוכל קדשים בחוץ, חסר ממנו אבר או שלק ממנו אבר אין זה מקולס כמו שיתבאר במקומו:

תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא הרי זה מקבל טומאה, וענין זה הוא שתנור שלהם לא היה מחובר לקרקע אלא כלי חרס המיטלטל ולפיכך מקבל טומאה והיו עושים אותו לפעמים חוליות בשורות של לבנים סמוכה אצל זו ומדביקים אותם בטיט מבחוץ ומבפנים, וכשנטמא התנור צריך נתיצה ואם נטמא תנור זה ולא נתצו לגמרי אלא הפריד אותן השורות והוא נקרא חתוך חליות ונטהר בכך ואחר כך חזר ודבקן ולא בטיט אלא בחול וכיוצא בו מדברים שאין מדביקין כל כך שנתן בין החוליות אמרו עליו שהוא מקבל טומאה שאף החול קרוי דבוק והוא הדין אם עשאו תחלה שמקבל טומאה, ויש אומר לשטה זו שלא אמורה אלא בתנור ישן שמאחר שהוקבע אף החול מעמידו ומכל מקום כל זמן שלא קבל טומאה חדשה טהור, ויש מחמירים עוד לומר שחזר לטומאתתו ישנה ואין זה כלום שלא נאמר כן אלא בכלי מתכות, ויש מפרשים שכשנשלם רומו של תנור טחין אותו בטיט מבחוץ וכולו מתחבר והחול נתון בין החוליות, אלא כשירצו לטלטלו ממקום למקום יחלקו את הטיחה העליונה ויהיה כלו [בדפוס נכתב כלא] מתפרק בנקל חלק חלק ולא תהא טיחה בין הלבנים שתעכבהו, והיה ר' אליעזר סובר שאע"פ שהטיח החיצון מדבקו, דינו כשבור הואיל והחול מבדיל בין חוליא לחוליא תטהור לעולם ר"ל שאינו מקבל טומאה, ולדעת חכמים הואיל וטיח הטיט מדבקו מבחוץ בכל החוליות הרי הוא נקרא שלם ומקבל טומאה וכן הלכה, וזהו עקר הדברים וכל שאין שם טיחת טיט המחברתו מבחוץ אף לדעת חכמים טהור לגמרי שאין החול מחבר, וחתכו חוליות לפי' זה פירושו שעשאו מתחלה בחתוך חוליות והוא הדין אם עשאו תחלה בדבוק טיט שבנתים ונטמא ונתנו חול בנתים וטחו מבחוץ בטיט שמקבל טומאה, וכל שביארנו בתנור שמקבל טומאה פירושו לכשתגמר מלאכתו והוא משיסיקנו לאפות בו אפילו סופגנין כמו שיתבאר במקומו, ויש מפרשים חתכו חוליות שחתכו לרחבו שאלו חלקו לארכו ודאי טהור מטומאתו אבל כשחתכו לרחבו נחלקו ואלו לא נתן חול בין שתי החתיכות היה טא שכבדו מעמידו, אבל כשנותן חול החול מפסיק, ויש מפרשים בהפך שהחול מעמידו וחול אין מקבל טומאה שהרי הוא כאבן וכיון שעקר המעמיד אינו מקבל טומאה, טהור, וחכמים הולכים אחר רוב תנור ומטמאים:

המשנה השניה והכונה בה לבאר מה שהתחיל לבאר בראשונה ואמרו נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן, פי' דרכם היה שכשהמטה יוצאה מן הבית אוחזין אותה הראויין להתאבל או הקרובים ביותר, וצבור הולכים לפני המטה ואחר כך פוסקים אלו ונשארים אחר המטה ונושאים אחרים תחתיהם וכשהפורקים מצטרפים עם הקרובים לאחר המטה וכן מתחלפים תמיד, ואותם שנתחלפו תחלה נקראין חלופיהן, ואת שנתחלפו אחריהם נקראין חלופי חלופיהן ולעולם הפורקים נשארים אחר המטה ואותן שלא נשאו הולכים לפני המטה עד שנמצאו כשהמטה נכנסת לבית הקברות שנשאו כל הצבור ונמצאת המטה ראשונה וכל הצבור אחריה עם האבלים, ובא להשמיענו שכל נושאי המטה וחלופיהן הן שלפני המטה והם אותם שלא נשאו הן שלאחר המטה והם אותם שנשאו את שלמטה צורך בהם והם אותם שלא נשאו או שנשאו ודעתם עדיין לישא פטורים, את שאין למטה צורך בהם והם אותם שנשאו ואין דעתם לחזור או שלא נשאו ואין דעתם לישא כגון זקנים ותשושי כח חייבין, וכלן פטורים מן התפלה שהרי אי אפשר להתפלל בהלוך ואם יעמוד נמצאת מצות לויה נפקעת אבל ק"ש עומד בפסוק ראשון ודיו, זהו ביאור המשנה וכן הלכה, אע"פ שיש שפירשו בה ענין אחר, ודינים הבאים עליהם בגמ' אלו הן, אין מוציאין את המת סמוך לשקיעת החמה עד שיתפללו תפלת המנחה מזמנה הראוי לה ואם התחיל להוצאיו אין מפסיקים מפני תפלת המנחה, ואם אדם חשוב הוא מפקיעין לכבודו תפלת המנחה בזמנה ומוציאין אותו, ותפלת שחרית מיהא הואיל וזמנה עד חצות אין חוששין לכך ואפי' אחר חצות שהרי אך לאחר חצות נהי שכר תפלה בזמנה אין כאן אבל שכר תפלה מכל מקום יש כאןף יש ספרים שכתוב בהן סמוך לק"ש ופי' הדבר אין מוציאין את המת סמוך לק"ש הן בערבית הן בשחרית ואם התחילו אין מפסיקין ואדם חשוב מוציאין, ואף בתלמוד המערב שנויה כן ונוסח דבריהם את תני אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אלא אם כן הקדימו שעה אחת או אחרו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו והא תני קברו את המת וחזרו אם יכולים לגמור וכו' אלמא שלא נמנעו מלהוציאו אע"פ שהיה סמוך לק"ש תפתר כהילין דהויין סברים דאית בה עונה ולית בה עונה:

העם העסוקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד למקום אחר שאין המת לשם וקורים כענין מה שמארנו במשמרים שזה משמר וזה קורא, אין המת מוטל לפניהם אלא שמספידים אותו בבית אחר, הם יושבים וקורים והאבל יושב ודומם שהרי פטור הוא מן הכל אחר שלא נקבר, וכן הם עומדים ומתפללים והוא עומד עמהם ואינו מתפלל אלא מצדיק עליו את הדין וכך הוא אומר רבונו של עולם הרבה חטאתי לפניך וראוי אני למה שאירע לי יהי רצון מלפניך שתגדור את פרצותי ופרצת עמך בית ישראל לחיים:

המשנה השלישית הכונה לבאר בה מה שכוון לבאר בשלפניה, קברו את המת וחזרו פי' והיו חוזרים ועדיין לא הגיעו למקום שהאבל עומד לשם והוא הנקרא מעמד לעושת לו שורות סביב כדי לנחמו עליה, ובדעתם עכשיו לקרוא את שמע אם יכולים להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו, ופרשו בגמ' אפ יכולים להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או אפילו פסוק ראשון יתחילו ואם לאו לא יתחילו שמצות השורה מוטלת עליהם לנחמם וגמר מצות קבורה היא והרי לא נתברר להם מי יזדמן לו בשורה פנימית שצריך לנחמו, אבל כל שיכולים להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד יתחילו וכשיגיעו לשורה יפסיקו שהרי אף באמצע הפרק משיבים, ואבל הואיל ומתעכב שואל הוא, ואם לאו לא יתחילו אלא מנחמין ואחר כך מתחילים, ומדברי גדולי הרבנים נראה יתחילו ויגמורו שהרי עוסקים במצות ק"ש הם ואין מפסיקין להספד ולתנחומים ואם אין יכולים לא יתחילו שכבר הם עסוקים בצרכי המת אע"פ ששעדיין לא הגיעו לשורה, ומגאוני הראשונים כתבו דוקא שאין זמן ק"ש עובר בכך אבל אם היה זמנה עובר אין חולקין כבוד למת במקום חלול השם, ויש חולקים שמכל מקום עוסק במצוה קרינא ביה, ושמא תאמר והרי אין כל השורות המקיפות אותו מנחמות, מכל מקום לא נתברר להם מי יזדמן לישב בשרה שלפני האבל שיהא צריך לנחמו, ומכל מקום אבל עצמו אע"פ שיכול להתחיל ולגמור אין מתחיל כלל שאין ראוי להפוך פניו ממתו ולקרוא מיד ושיקבל תנחומים קודם שינחמוהו אחרים:

דוגמא השקוה. פי' בערוך מי צבע כמו המצניע לזרע ולדוגמא, כלומר לכבוד גרים הביאו דבר הדומה למים המרים והשקוה, ומיהו בירוש' דמ"ק קאמר מהו דוגמא דכוותיהו וזה משמע כפי' רש"י:

חתכו חוליות לרחבו פחות מד' טפחים טהור מרחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאכול בו סופגנין הרחיק ממנו את הטפילה ונתן חול או צרור בנתים בזה אמרו הנדה והטהורה אופות בו והוא טהור. משמע דחול דומיא דצרור שהוא להפריש בינו ובין הטפלה אבל אי מרחו בטיט טמא, וכן פיר"ח:

וזהו תנורו של עכנאי. כך היה שם אדם דהאי [תנור] דבבא של אחריה קתני יורות הערבים שהוא חופר בארץ וכו' עד וזהו תנורו של דינאי והוא ק שם אדם בפ"ב דסוטה:

בד"ה אפילו בשעה ששלום כו' לאחר מיתתו ולא אתי כו' כצ"ל:

כל המספר אחרי המת כו'. ולקמן גבי ת"ח אמר בלשון אחר כל המספר אחר מטתן כו' משום דלא ניחא למימר בהן אחר המת דהצדיקים גם אחר מיתתן קרוין חיים כדאמרי' לעיל והיינו דנקט על מטתן כאלו שוכבין חיין על מטתן ואייתי מדכתיב והמטים עקלקלותם וגו' כפרש"י ועי"ל והמטים מלשון מטה דהיינו שמספרים עקלקלות אחר מטתן יוליכם ה' וגו' שאפילו בשעה ששלום כו' דהיינו בעת מיתתן של צדיקים דמלאכי השרת מקדימין לפניהם לומר להם שלום כדאמרי' פ' הנושא (כתובות קד.) יוליכם ה' את אלו עם פועלי און לגיהנם שמלאכי חבלה יהיו מקדימין לפניהם לומר להם אין שלום אמר ה' לרשעים כדאמרי' התם וק"ל:

דוגמא השקוה כו'. מפורש בחדושנו במסכת עדיות:

שאין עזרה ננעלת על כו'. מפורש שם:

שאתה מתחטא כו' ועליך הכתוב כו'. יפורש בפ"ב דתענית:

תנור של עכנאי כו' מלמד שהקיפוהו כו'. בפרק הזהב:

אל יפתח כו' שנאמר כמעט כסדום כו'. מפורש בפ"ק דכתובות:

גמרא אמר רבי יהודה ח"ו כו' אלעזר בן חנוך שפקפק כו' כצ"ל:

שם כבן שמתחטא. לפני אביו כו' נ"ב ובערוך פירש הילדים רכים תרגומא טליא מחטיין כלומר שבן מתענג לפני אביו כו' וכהאי גוונא בפסיקתא בזכות שני דברים שישראל מתחטאין לפני המקום כו':

שם שלח ליה שמעון בן שטח אלמלא תודוס כו' ותנן אותו היום כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דוגמא כו' שהיו גרים כו' נ"ב ובערוך פירש לפירושו זה הכי קאמר שמעיה ואבטליון השקוה כדי להראות חשיבות של גרים בא"י שהם כישראל ונמצא מזלזלין בכבודן ולפי שגינה שמעיה ואבטליון נידו אותו לכבוד הרב ע"ש:

בא"ד השקוה מי צבע אבל כו' התורה עליה אלא לירא אותה כצ"ל והס"ד:

גמרא ותניא אותו היום הביאו כו'. הגרי"פ הגיה ותנן. ותמוה דזה אינו נזכר במשנה לא בכלים ולא בעדיות וכעדות הגמרא נדוי במתניתין לא תנן:

שם מאי אהדר להו נביא שמעו כו'. הן גם כמעט כסדום היינו הוא מאמר הנביא. ובכתובות הגיה מאי אהדר ליה וי"ל דקאי על הקב"ה לנביא:

אִיכָּא דְּאַמְרֵי דְּלָא יַדְעֵי, וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: דְּיַדְעֵי וְלָא אִכְפַּת לְהוּ. הנה מה שאמרו ביומא (דף כב:) דאמר רב נחמן דילמא כבן שנה שמלוכלך בטיט וצואה, ואחויאו ליה לר"ן סיוטא בחלמיה וכו', עיין שם, בהא נמי יש לומר כתירוץ הש"ס כאן, דקב"ה תבעי ביקריה, ולכן הראו לו סיוטא, ברם הא קשיא לרבי יצחק ממה שאמרו בסנהדרין (דף קב:), רב אשי אוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחברין אתא מנשה אתחזי ליה בחלמיה, אמר חברך וחברי דאבוך קרית לן, מהיכא בעית למשרי המוציא וכו' יעיין שם, נמצא המתים ידעי, וגם אכפת להו וקפדי, והשתא בין למ"ד ראשון, בין למ"ד שני תיקשי לר' יצחק, איך אמר כאלו מספר אחרי האבן? גם עוד קשיא לי ממה שאמרו בילקוט נביאים מלכים (א' טו, ל) בפסוק וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה, ר' לוי עבר דריש הדין קרייא שיתא ירחין לגנאי, רק לא היה כאחאב אתא לגביה בלילא, אמר לו מה חטאתי לך ומה סרחית לך, אית לך רישא דפסוקא, ואין לך סיפיה, (שם בא, כה) אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, דריש עוד שיתא ירחין לשבח, רק לא היה כאחאב אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ, נמצא אפילו אחאב שעשה הרע ונמנה בכלל מלכים שאין להם חלק לעולם הבא, אפילו הכי ידע והקפיד? ונראה לי בס"ד דאמר לך ר"י לעולם מנשה לא קפיד, אלא מן השמים הקפידו על כבודו, כי מנשה עשה תשובה והראו לר"א במראה החלום כאלו מנשה בעצמו בא אצלו ודבר עמו כך, וכן באחאב מאחר כי הנביא סיים וכתב אשר הסתה אותו איזבל אשתו ברוה"ק, נמצא רצון הקב"ה היה בסיום זה לתלות סרחונו באיזבל, ולכך קפיד רחמנא על ר' לוי שהיה דורש תחלת הפסוק בלבד, ואינו תולה סרחונו באיזבל, והראו לו מן השמים במראה החלום כאלו אחאב בעצמו בא אצלו ומדבר עמו כך. והשתא יש להקשות בזה עוד קושיא אחרת, שהקשיתי מן הגמרא דיומא (דף קג:) בעובדא דרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי דנתארחו בערב שבת אצל אחד ששמו כידור, ור' מאיר בדיק בשמא ולא הפקיד כיסו אצלו, והלך והטמינו בבית הקברות ונזדמן זה בקבר אביו של אותו האיש, ובא אצל בנו בחלום בליל שבת והגיד לו, שיש כיס ממון בקברו שיבא ויקחהו, עיין שם, נמצא דידע והרגיש, הנה גם בזה יש לומר על דרך האמור, דלעולם אביו של אותו האיש נעשה עפר ולא ידע ולא הרגיש, אך השטן נדמה בחלום אותו האיש בדמות אביו ודבר עמו כך.

אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, יוֹלִיכֵם ה' אֶת פֹּעֲלֵי הָאָוֶן. נראה לי בס"ד כי ידוע שזכיות כל העולם נתנים בכף אחת והעונות של כולם בכף שנית, ואם יהיה רוב זכיות אז הוא שלום על ישראל, כי נדונים על הרוב, ואם להפך אז יהיה להפך חס וחלילה, ואלו המספרים אחר מטתן של תלמידי חכמים, כל כך שנואין הם לפני הקב"ה שאפילו בשעה ששלום על ישראל מחמת כי הנכתבים בספר זכיות הם רוב מאותם הנכתבים בספר החובות, עם כל זה יסלק את אלו שהיו נכתבים בספר זכיות, ויוליכם את פועלי און הנכתבים בספר החובות, ואף על פי שיגיע פסידא רבה מזה לישראל, שאז ימעטו הנכתבים בספר זכיות ואין שלום חס וחלילה:

נָפַק, דַּק וְאַשְׁכַּח תְּלָתָא: וְהַמְּזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. ונראה לי בס"ד מה שהקדים מזלזל בנטילת ידים משום דחמירא, שהעובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים וגם יש בזה זלזול חכמים שתיקנו מצוה זו, והוא מעין עון המספר אחרי מטתן, והא דנקיט מגיס דעתו באחרונה, אף על גב דסדר מועד הוא קודם סדר נזיקין ששם מסכת עדיות, וגם גוף המעשה דחוני המעגל קדים בזמן להנך, נראה לי בס"ד משום דאין דבר זה נכנס בכלל הכ"ד דברים בשופי אלא בדוחק, יען כי ר' יהושע בן לוי אמר על כבוד הרב, וזה הענין הוא כבוד שמים, אלא דדמיא קצת, לכך נקיט לה באחרונה.

חַד אִשְׁתָּעִי מִלְּתָא בַּתְרֵיהּ דְּמַר שְׁמוּאֵל, וְנָפַל קַנְיָא מִטְּלָלָא וּבַזְעָא לְאַרְנְקָא דְּמוֹחֵיהּ. נראה לי להורות שנענש בשביל כבוד התורה שנמשלה לקנה, לכך אמרו רבותינו ז"ל (ברכות נו:) 'הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה', שנאמר (משלי ד, ה) קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה, גם נפל מטללא כי הצדיק מגין על העולם כגג המגין על הבית, ונקרע קרום של מוח, מפני כי דבר על החכם שקנה חכמה, ומשכן החכמה במוח, כמו שכתוב בפתיחת אליהו זכור לטוב מוחא חכמה.

כָּל הַמְּסַפֵּר אַחַר מִטָּתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, נוֹפֵל בַּגֵּיהִנּוֹם. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה, שהתורה נמשלה לאש, ונמשלה למים, וגיהנם חציה אש, וחציה מים, והרשעים נדונים בה חצי שנה באש, וחצי שנה במים כנזכר בדברי חכמינו ז"ל, לכך המספר אחרי מטתן של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה שהיא אש ומים יפול בגיהנם.
אי נמי דאיתא באותיות דרבי עקיבה גיהנם נשלמה בארבעים יום, ומהלך שלה מ' יום, ולכן לכבוד התורה שנתנה בארבעים יום יפול בגיהנם, שנשלמה בארבעים, ומהלכה ארבעים.

לְאַחֲזוּקֵי לֵיה טִיבוּתָא לְמֹשֶׁה. לאחזוקי ליה טיבותא למשה. קשא והלא הקב"ה קיים שבועתו ונתן, ולמה יחזיקו טיבותא למשה רבינו ע"ה ומה דאמרי אינשי חמרא למאריה וטיבותא לשקייה, זה לא שייך למימר הכא, דהעולם כך אומרים אבל אין שורת הדין מחייבת כך וכאן משמע דשורת הדין כך הוא. ונראה לי בס"ד כי הקב"ה נשבע ליתן הארץ אחר שיעברו ת' שנה, והם יצאו ברד"ו, ואחד מן הטעמים ליציאתם קודם הזמן הוא בזכותו של משה רבינו ע"ה, ולכך יחזיקו לו טובה.

חַד אִשְׁתָּעִי מִלְּתָא בַּתְרֵיהּ דְּמַר שְׁמוּאֵל, וְנָפַל קַנְיָא מִטְּלָלָא, וּבַזְעָא לְאַרְנְקָא דְּמוֹחֵיהּ. פירש רש"י: קנה גדול וכבד נפל מן הגג, ע"ש. ונ"ל בס"ד, קנה כפשוטו שהוא קל ואין בו שיעור לבזוע כיס שהמוח בו, אך מן השמים נעשה כן, כדי שלא יאמרו מקרה, כיון דאין זה נעשה בטבע.
ומה שהיה בקנה ולא בדבר אחר קל, מפני שהקנה רמז לתורה וחכמה דכתיב: קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה (משלי ד, ה), דלכן 'הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה' וכנז' בגמרא (ברכות נ:) ובזעיה למוחיה כי המוח ה"ס [הוא סוד] חכמה, וכמ"ש בפתיחת אליהו זכור לטוב: מוחא – חכמה.

כָּל הַמְּסַפֵּר אַחַר מִטָּתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, נוֹפֵל בַּגֵּיהִנּוֹם. נ"ל בס"ד, התורה של תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נקראת 'חֹק' דכתיב גבי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים: אֲסַפְּרָה אֶל חֹק יְיָ אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ (תהלים ב, ז), ולכך נפלו בַּגֵּיהִנּוֹם [108] שמספרה חֹק [108]. גם התורה נקראת 'אֵשׁ' וכמ"ש רז"ל בגמרא (תענית ד.) האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא מרתחא ליה, דכתיב הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְיָ (ירמיה כג, כט) ולכן הַמְּסַפֵּר אַחַר מִטָּתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נִשְׂרַף בָּאֵשׁ גֵּיהִנּוֹם. והא דנקט 'נוֹפֵל' ולא אמר 'יורד' או 'נכנס'? נ"ל בס"ד דתרתי עבדי ליה, שריפה באש וגם סקילה, כי גֵּיהִנּוֹם עמוקה מאד ואין מכניסים אותו דרך הפתח אלא מפילים אותו לתוכה מלמעלה וזהו סקילתו, כמ"ש רז"ל (כתובות ל:) נתחייב סקילה, נופל מן הגג.

אֶלָּא, וַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה. הקשה הרי"ף, תימה הוא להגיה ולומר וַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה, במקום שנאמר שֶׁמָּא? ועוד הכי הו"ל: אֶלָּא אֵימָא וַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה. ונ"ל בס"ד הכי קאמר: אל תהרהר אחריו ביום, דאפילו באיסור שֶׁמָּא שהוא איסור ספק ואינו איסור וַדַּאי, צריך אתה לומר וַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה.

גמ' ואר"י מאי קראה שנא' כמעט כסדום. עיין מו"ק דף יח ע"א תוס' ד"ה ואתייעא:

דק ואשכח תלת המזלזל בנט"י וכו'. לכאורה יפלא למה שינה סדרן דהרי במשנה בעדיות דברי ת"ק נשנו תחלה דסובר שנידו לעקבי' והיינו מספר אחר מטתן וכו' ואח"כ במשנה הם דברי ר"י שסובל שנידו לאלעזר בן חנך שפקפק בנט"י וא"כ למה הקדים כאן המזלזל וכו' למספר אחר מטתן ויותר מזה שהמגיס דעתו כלפי מעלה הוא מעשה דשמעון בן שטח עם חוני המעגל והוא במס' תענית בסדר מועד והני תרי דלעיל הם במס' עדיות בסדר נזיקין ולמה זה איחר הך דהמגיס באחרונה וגם בזמן הוא קדים דשמעון ב"ש הוא מתנאים הראשונים ושמעי' ואבטליון קבלו ממנו כמבואר בפ"ק דאבות. והנלע"ד משום דחוני המעגל לא נתנדה כלל רק ששלח לו שמעון שאלמלא חוני אתה הי' ראוי שיגזור עליו נידוי ולכן סידרו באחרונה והני תרי דהמזלזל ומספר אף שבמשנה בעדיות דברי ת"ק נשנו תחלה מ"מ נלע"ד דת"ק לא פליג על מעשה דאלעזר ב"ח אלא דלא איירי בי' ואמנם על מעשה דעקבי' פליג ר"י ולכן הקדים המוסכם לכ"ע. ובזה ניחא דחשיב כאן תלת והרי ממ"נ חסר חדא מתלת דלר"י דל עקבי' ולת"ק דל אלעזר ולפ"מ שפירשתי ניחא דלת"ק איכא תלת שהוא מודה שנידו לאלעזר אלא שסובר שגם לעקבי' עשו כן ויותר מזה נלע"ד דגם לר"י איכא תלת ורש"י בלשונו הצח רימז לזה דרש"י בד"ה ר"י פליג אדלעיל דקתני שנידו את עקבי' וכל הרואה ישתומם מה חידש לנו רש"י בזה ופשיטא שפליג על ת"ק. ואמנם כוונת רש"י לפי שיש לנו שני פירושים בדברי ר"י אם היא חולק על ת"ק בכוונת עקבי' באמרו דוגמא השאוה אם הכוונה דוגמא על שמעי' ואבטליון וכפירש"י כאן וא"כ זלזל בכבודן של שמעי' ואבטליון ונתחייב נידוי והוא דעת ת"ק ולכן סבר שנידוהו ור"י פליג וסובר שלא היתה כוונת עקבי' לדוגמתן של שמעי' ואבטליון אבל היתה כוונתו דוגמת המים המאררים שלא השקוה מים המאררים ממש שנמחק השם עליהם אבל השקוה מים אחדים דוגמת מים המאררים וכפירוש הערוך שהביאו התוס' כאן וא"כ לא זלזל בכבודן של שמעי' ואבטליון כלל ולא נתחייב נידוי כלל ועיין בפ"ה מעדיות שם ולפ"ז חסר לר"י חד מהני תלת. ועוד יש לפרש שר"י לא נחלק בכוונת עקבי' על ת"ק כלל וגם ר"י מודה שדוגמא דקאמר עקבי' היינו דוגמת שמעי' ואבטליון שהיו ג"כ גרים והי' ראוי לגזור עליו נידוי אלא שלפי כבוד גדלו וחשיבותו לא נידו אותו וכעין מעשה דשמעון ב"ש עם חוני המעגל ששלח אליו אלמלא חוני אתה וכו' ובזה גם לר"י ראוי למנות זה במספר השלשה שהרי גם חוני המעגל נחשב במספר השלשה. וזה כוונת רש"י ר"י פליג אדלעיל דקתני שנידו את עקבי' כלומר שלא פליג על הכוונה בדברי עקבי' ומודה היא שהי' ראוי ליגזור עליו אבל מפני שהי' גדול מאד בחכמה וביראת חטא לא נידוהו ולכך נחשב הוא עכ"פ במספר השלשה אפי' לר"י:

רש"י ד"ה אין המת וכו' וי"מ וכו'. ונלענ"ד דהני תרי פירושי תרוייהו איתנוה ונכונים הם ותליין בתרי שינויי דתרי אמוראי לעיל דף י"ח ע"א דלרב פפא דקאמר לעיל תרגמא אמחזיר פניו ליכא לפרש שהמת בבית אחר דא"כ קשה למה האבל יושב ודומם הרי כשאין המת מוטל לפניו אף הוא חייב בק"ש אבל לרב אשי דמשני לעיל דמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי שפיר יש לפרש שהמת בבית אחר ואעפי"כ האבל פטור מק"ש ותפלה:

במשנתינו קאמרינן והא בריתא וכו' עיין מ"ש אני בעניי בספר הקטן ראש דוד דף ק' ע"ד בס"ד:

לעולם אל יפתח אדם פיו וכו' עמ"ש הרב עיון יעקב ומה שכתבתי בעניותי בספר הקטן דברים אחדים דף קכ"ז ע"ב בס"ד:

ואי ס''ד דלא ידעי. אין מבינין כלום אלא צערא דגופא: המספר אחר המת. בגנותו של מת אחר מיתתו: קניא מטללא. קנה גדול וכבד נפל מן הגג: טללא. גג: ארנקא דמוחיה. כיס שהמוח מונח בו: והמטים עקלקלותם. לעיל מיניה כתיב הטיבה ה' לטובים וסמיך ליה והמטים עקלקלותם והמכריעים את חובותם יותר על זכיותם להטותם לכף חובה: יוליכם ה' את פועלי האון. לגיהנם: בכ''ד מקומות. השתא משמע מצינו שנדו חכמים בני אדם בכ''ד מקומות לכבוד הרב לפי שלא נשאו כבוד לרבם: הוא היה אומר. עקביא בן מהללאל במסכת עדיות: אין משקין. אם קינא לה בעלה ונסתרה: לא את הגיורת. דבני ישראל אמור בפרשה (במדבר ה) פרט לאשת גר ועבד משוחרר: בכרכמית. כך שמה או על שם מקומה: דוגמא השקוה. על שהיו דומים להם הם השקוה שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב כדאמרינן בגיטין בפרק הנזקין (דף נז:): ר' יהודה. פליג אדלעיל דקתני שנדו את עקביא: שאין עזרה ננעלת. בפרק ה' דפסחים (דף סד:) שהיו שערי העזרה ננעלים כששוחטין פסחים של כל כת וכת שהפסח נשחט בג' כתות: על כל אדם בישראל. כלומר כשהיתה ננעלת עליהם והיינו כשנתמלאה פה לפה לא היה בכולם אדם חשוב בחכמה ויראת חטא כעקביא: אלעזר בן חנוך שפקפק. זילזל והיינו נמי לכבוד הרב שעבר ע''פ הגוזרים על הידים: אלמלא חוני אתה. שיצא שמך בגדולה ובחשיבות: צריך אתה להתנדות. לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים לא כך שאלתי כמה פעמים וכבוד המקום כבוד הרב הוא: מתחטא. לשון חוטא נקל בלבו לחטוא לאביו ולהטריחו על תאותו: מקולסים. צלויים כשהן שלמין ותולין כרעיהן וקרסוליהן וקרביהם סביבותן בשפוד ועל שם כך קורהו מקולס שהוא לשון מזויין כדמתרגם וכובע נחושת על ראשו (שמואל א יז) וקולסא דנחשא: בלילי פסחים. זכר לפסח שצולהו שלם שנאמר בו על כרעיו ועל קרבו (שמות יב) כלומר עם כרעיו ועם קרבו: גוזרני עליך נדוי. והיינו נמי לכבוד הרב שאסרו חכמים את הדבר לפי שהוא קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ שהרואה סבור שהקדישו לשם פסח: חתכו חוליות. תנור של חרס שהוא עשוי ככלי ומטלטל ותחלת ברייתו מן הטיט ומצרפו בכבשן כשאר קדרות ואם נטמא הצריכו הכתוב נתיצה ואם נתצו בענין זה שחתכו סביב סביב כחוליות עגולות וחזר וחיברו בטיט של חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר עולמית שאינו עוד ככלי חרס שלא נשרף בכבשן וחכמים מטמאין: כעכנאי. כנחש זה שכורך עצמו בעגולה: כל טהרות. שנעשו בתנור זה או שנגעו באוירו והיה רבי אליעזר מטהרן והם שרפום: וברכוהו. לפי שהרבה מאד לחלוק בדבר זה כדאמרינן בבבא מציעא בפרק הזהב (דף נט:): נדוי במתני' לא תנן. הא דברכוהו בברייתא הוא דתני לה: מדמה מילתא למילתא. כל מקום שראה במתניתין שנחלק היחיד על הרבים מחלוקת גדולה או אחד מן החכמים שמדבר קשה כנגד גדול הימנו אומר ראוי היה כאן נדוי: אין מוציאין את המת. לקברו: סמוך לקריאת שמע. לפי שמתבטלין מן הקריאה: אין המת מוטל לפניהם. שהמת בבית אחר והם מספידין אותו כאן ויש מפרשין שנתון לצד אחר: והוא יושב ודומם. האבל: למימר הכי. לא נפרעת ממני דמשמע הפרע:

אפי' בשעה ששלום על ישראל. והיינו לאחר מיתתו דלא אתו לאנצויי בהדי המספרים בגנותם מהכא משמע דאיירי לאחר מיתה: דוגמא השקוה. פרש''י לפי שהיתה גיורת כמותם שהיו גרים וכן משמע בירושלמי דמועד קטן (פ''ג) מהו דוגמא דכוות'. בערוך פירש דוגמא השקוה מי צבע אבל לא היו מרים ממש ולא מחקו התורה עליה אלא ליראה אותה: