בבא בתרא קיז ע"ב

גם לאלו וגם לאלו נתחלקה הארץ, כדי לקיים שני מקראות הללו; הא [הרי] כיצד היה הדבר? אם היה האיש מיוצאי מצרים — נוטל חלקו עם יוצאי מצרים. ואם נולד האיש במדבר, או שהיה פחות מבן עשרים ביציאתו ממצרים, והיה מבאי הארץ — נוטל חלקו עם באי הארץ. היה מכאן ומכאן — נוטל חלקו מכאן ומכאן.

ועוד בענין זה של חלוקת הארץ: עשרת המרגלים שאיבדו חלקם בנחלת הארץ — יהושע וכלב נטלו חלקם. מתלוננים ועדת קרח — לא היה להם חלק כלל בארץ, הבנים של המרגלים והמתלוננים, שלא קיבלו חלק בארץ מאבותיהם, נטלו חלק בארץ בזכות אבי אביהן ובזכות אבי אמותיהן שהיו בין יוצאי מצרים. עד כאן לשון הברייתא, ומעתה דנים במה שנאמר בה.

ותחילה שואלים: מאי משמע [מהי המשמעות], כיצד מובן הדבר מן המקרא דהאי [שכתוב זה]: "לשמות מטות אבתם" (במדבר כו, נה), ביוצאי מצרים כתיב [נאמר]? דלמא [שמא] לשבטים קאמר לה [אומר אותה] שיחלקו את הנחלות לפי מספר השבטים, לשנים עשר חלקים שווים, ולא לפי יוצאי מצרים! ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח), וכתוב זה משמעו שהארץ ירושה היא לכם מאבותיכם, והרי ליוצאי מצרים קאמר להו [אמר להם] את הדברים הללו. משמע מכאן שיוצאי מצרים הם שזכו בנחלת הארץ, ומהם מקבלים בניהם אחריהם.

(סימן לדיונים הבאים הוא: לרב תרבה נחלתו, בנות צלפחד, ובני יוסף, איכפל יהושע וכלב, חבלי מנשה בתי אבות יחשב).

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, היינו דכתיב [זהו מה שנאמר בכתוב]: "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו" (במדבר כו, נד), שיש חידוש בדבר, שאף שנשתנה מספרם בכניסה לארץ — מכל מקום קיבלו לפי היותם "רב" או "מעט" ביציאתם ממצרים.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיז - ב

אך רבי שמעון בן אלעזר אומר: לאלו ולאלו נתחלקה הארץ. כדי לקיים שני מקראות הללו ["לאלה תחלק", ו"לשמות מטות אבותם"].

הא כיצד?

אם היה מיוצאי מצרים, ולא מבאי הארץ, כגון, ראובן שיצא ממצרים, ומת במדבר, והותיר אחריו בנים קטנים פחות מגיל עשרים, שאינם יכולים ליטול בכניסתם לארץ מחמת עצמם, נוטל חלקו עם יוצאי מצרים. ובניו יורשים חלק זה.

ואם היה מבאי הארץ ולא מיוצאי מצרים, כגון ראובן שהוליד בנים במצרים, ומת, ויצאו בניו ממצרים כשהיו פחות מגיל עשרים, וכשנכנסו לארץ היו בני עשרים, או במקרה שיצא ראובן ממצרים פחות מגיל עשרים, ומת במדבר, והשאיר אחריו בנים בני עשרים, נוטל חלקו עם באי הארץ. ואם היו עשרה בנים, יטלו עשרה חלקים.

ואם היה בן עשרים מכאן ומכאן, כגון, ראובן שיצא ממצרים בגיל עשרים, והוליד בנים, ונכנסו לארץ אף הם בני עשרים, נוטל חלקו מכאן ומכאן. כלומר, אם היו עשרה בנים, יטלו עשרה חלקים בשביל עצמם, וחלק אחד בשביל אביהם ^[146].

מוסיף רבי שמעון בן אלעזר: המרגלים, אף שהיו מיוצאי מצרים, לא נטלו חלק בארץ, ויהושע וכלב נטלו את חלקם ^[147].

מתלוננים ועדת קרח [לקמן יבואר, דמתלוננים שבעדת קרח קאמר, והם החמשים ומאתים איש שבעדת קרח], לא היה להם חלק בארץ. וכמאן דליתנייהו דמי, וזכו כל השבטים בחלקם, כאילו נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים בלא מתלוננים.

והבנים של המרגלים והמתלוננים, לא נטלו חלק אביהם, אלא נטלו בזכות אבי אביהן, ובזכות אבי אמותיהן, אם לא היה לאימותיהן אחים, והיו מיוצאי מצרים.

עד כאן הברייתא.

ודנה הגמרא: מאי משמע דהאי "לשמות מטות אבותם" ביוצאי מצרים כתיב?

דלמא, לשבטים קאמר לה, כלומר, נתחלקה הארץ ליב' בני יעקב?

ומתרצת הגמרא: דכתיב, "ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'", ירושה היא לכם מאבותיכם. וליוצאי מצרים קאמר להו.

סימן לרב צלפחד ויוסף איכפל מנשה יחשב ^[148]:

הגמרא דנה בדברי הברייתא שהובאה לעיל:

אמר ליה רב פפא לאביי, בשלמא למאן דאמר "ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ", היינו דכתיב, "לרב תרבה נחלתו, ולמעט תמעיט נחלתו".

דמשמע, למי שהיה רב ביציאת מצרים, אף על פי שעכשיו נתמעט, תרבו נחלתו, ולאותו שהיה מעט ביציאת מצרים, אף על פי שנתרבה, תמעיטו נחלתו.

הערות

^[146] ויש שפרשו דאיירי באדם אחד, שיצא ממצריים כשהיה מעל גיל שישים, ונכנס לארץ, [דאמרינן לקמן, לא נגזרה גזירה ביתר מבן שישים]. דהוי מיוצאי מצרים, ומבאי הארץ, ונוטל משום כך שני חלקים. ועיין ברשב"ם ותוספות.

^[147] לקמן (קיח-ב) יבואר המקור לדין זה.

^[148] סימני מימרות רב פפא לאביי שיובאו להלן: "לרב תרבה נחלתו", "קצוחן בנות צלפחד", "קא צווחן בני יוסף", "איכפול יהושע וכלב" (לקמן קיח-ב), "ויפלו חבלי מנשה" (שם), "קרא מאי קא חשיב" (שם, וקיט-א).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Eretz Yisrael was divided to these and to those, so as to uphold these two verses. How so? If one was from among those who left Egypt, he takes his portion along with those who left Egypt. If one was from among those who entered Eretz Yisrael, he takes his portion along with those who entered Eretz Yisrael. If one was from both here and there, i.e., he was among those who left Egypt and also entered Eretz Yisrael himself, he takes his portion from here and there, as he is entitled to two portions.

The baraita continues: With regard to the twelve spies sent to survey Eretz Yisrael prior to the Jewish people’s entry into the land, Joshua and Caleb took all of the spies’ portions of the land. Additionally, the protesters and the assembly of Korah did not have a portion of Eretz Yisrael. Nevertheless, their sons took portions of the land in the merit of their paternal grandfathers and in the merit of their maternal grandfathers if they were among those who left Egypt. This concludes the Gemara’s citation of the baraita.

The Gemara asks: From where may it be inferred that this verse, which states: “According to the names of the tribes of their fathers they shall inherit” (Numbers 26:55), is written with regard to those who left Egypt; perhaps the verse was stated in reference to the progenitors of the tribes, and teaches that the land should be divided among the twelve tribes? The Gemara answers: The inference is from a verse, as it is written: “And I will bring you in to the land, concerning which I lifted up My hand to give it to Abraham, to Isaac, and to Jacob; and I will give it to you for a heritage: I am the Lord” (Exodus 6:8). This verse states that Eretz Yisrael is an inheritance for you from your forefathers, and this verse was told to those who left Egypt, indicating that those who left Egypt inherit the land.

The Gemara presents a mnemonic device for the following series of questions posed by Rav Pappa to Abaye relating to the division of Eretz Yisrael: To the more; Zelophehad; and Joseph; contested; Manasseh; will count.

The Gemara presents the first question. Rav Pappa said to Abaye: Granted, according to the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who left Egypt, this is the meaning of that which is written: “To the more you shall give the more inheritance, and to the fewer you shall give the less inheritance” (Numbers 26:54). The verse may be understood as teaching the novelty that even though the number of Jewish people entering Eretz Yisrael differed from the number who left Egypt, the land is nevertheless divided according to the numbers at the time of the Exodus, not according to the count at the time they received the land.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

היינו דכתיב בין רב למעט דמשמע בין שהיה רב כשיצאו ממצרים שהיו לו י' בנים ומתו ה' אעפ"כ תנו לו י' חלקים לפי רובא שיצא ממצרים. למעט משיצא ממצרים היו לו ה' בנים ואחר כך נולדו לו ה' אחרים במדבר תנו לו כפי מיעוטו שיצא ממצרים. אלא למאן דאמר לבאי הארץ. נתחלקה הארץ מאי בין רב למעט האי כל באי הארץ נוטל חלקו ולא יותר קשיא. ויש ספרים שכתוב בהן היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו ומפרש נמי כדמפרש בין רב למעט:

בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה ולמעט תמעיט. דתניא בתוספתא הרי שיצאו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו לרב תרבה. והרי שיצאו עמו חמשה בנים ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו למעט תמעיט.
אלא למ"ד לבאי הארץ מאי לרב ומאי למעט פי' שהרי בזכות עצמן הן נוטלין ולא ירושת אביהן ואע"ג דבחזר' ירחי ירושת אביהן מ"מ לח שייך למימר לרב ולא נחלתו שהרי לא ליוצאי מצרים נתחלקה ולא זכו בה הם כלל.

הא דתניא היה מיוצא מצרים וכו' מכאן ומכאן נוטל מכאן ומכאן. פירש ר' יהוסף הלוי ז"ל כשהיה אביו ביוצאי מצרים לא הוא, והוא היה מבאי הארץ ולא אביו, נוטל חלק מחמת אביו שהיה מיוצאי מצרים וחלק עצמו שהיה מבאי הארץ, כי לאלו ולאלו נתחלקה. אבל לאו למימר שיטול אחד מחמת עצמו שניח חלקים אף על פי שהיה הוא מיוצאי מצרים ומבארי הארץ וכגון שהיה יתר מבן ששים כשנגזרה גזרה כולא היה מן המתים במדבר, ואי נמי כגון יהושע וכלב, שאין לך אחד שנטל מחמת עצמו שני חלקים. וכן ירש ר"ש ז"ל ללשון אחד. והביא הרב הלוי ז"ל ראיה לפירושו מדתני בספרי (במדבר כו, נג) ר' שמעון בן אלעזר אומר זה נוטול חלקו ולק אביו נמצא מקיים שני מקראות האלה לאלה תחלק הארץ בנחלה ובשמות מטות אבותם ינחלו. אבל בתוספתא (פ"ז, ה"ג) משמע דאיש אחד שהיה הוא מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב נטל שני חלקים, דתניא התם: וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר יהושע וכלב נטלו ג' חלקים בנחלה שהיו מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב ושנטלו חלקם של מרגלים, אלמא יהושע וכלב עצמן נטולו מכאן ומכאן. וכן משמע נמי מברייתא שהביאו בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם: תני ר' הושעיא בן קרחה אומר נתחלקה הארץ ליוצאי מצרם ולעומדים בערבות מואב כיצד וכו' בנות צלפחד נטלו חמשה חלקים בנחלה חלקן עם יוצאי מצרים וחלקן עם העומדים בערבות מואב ושהיה בכור ונטל שני חלקים ושנטלו חלק אביהן בתוך אחי אביהן אמר רבי יוסי מתניתין לא אמרה כן אלא נתון תתן להן נחלה וכו', והנה בנות צלפחד דלא נטלו מחמת עצמן ממש וממנין ערבות מואב, אלא שנטלו שני חלקים אלו מחמת צלפחד אביהם שהיה מכאן ומכאן, לפי דעת ר' הושעיא, ולא כמאן דאמר מקושש זה צלפחד. כן נראה.

בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו. כלומר, משכחת לה וכמאן דאמר לקרפיף גברי אתפליג, וכדתניא בתוספתא (ראה ספרי במדבר כו, נד): הרי שיצאו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ חמשה קורא אני עליו לרב תרבה, והרי שיצאו עמו חמשה בנים ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו למעטי תמעיט. אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב ומאי למעטו והרי כל אחד נוטל מחמת עצמו. ואפילו תימה לחזרה, לא שייך למימר לרב ולא נחלתו. ולי נראה דאדרבה, אי לזרה הפך הדברים, לרב תמעיט ולמעט תרבה, שהרי מוך החזירה יטלו בשוה וממעטים למרובה שיטול המעט כמו משום טפלים נפישי דאית להו. ולפי דהאי אפשר אפילו למאן דאמר לשבטים אפליג, דאף על פי שהיה מנין של יהודה מרובה ממנו טובא, טפלים טובא, ואף על פי שנוטלין חלק כאחד מן השבטים אפילו כן צווחו על שלא היה חלקם מספיק לפי הטפלים. אי נמי אפילו למאן דאמר לשבטים אפליג, לא שיטול שבט המועט באוכלוסין כמרובה, אלא שמוסיפין לזה לפי פקודיו, וכדכתיב איש לפי פיקודיו יותן נחלתו, ואחר כך חוזר השבט וחולק למשפחותיו. וכן כתב למטה הראב"ד ז"ל.

היה מיוצאי מצרים. ולא מבאי הארץ שהיה אביו מיוצאי מצרים בן עשרים והבן אינו בן עשרים בבאי הארץ נוטל חלק אביו שהיה מיוצאי מצרים. מבאי הארץ ולא מיוצאי מצרים שהוא בן עשרים בבאי הארץ ואביו לא היה בן עשרים ביוצאי מצרים נוטל חלקו מבאי הארץ מכאן ומכאן שהיה אביו בן עשרים ביוצאי מצרים והוא בן עשרים בבאי הארץ נוחל חלקו וחלק אביו. ויש לנו עוד חלק רביעי לומר שאם היה אביו ביוצאי מצרים פחות מבן עשרים וגם הוא מבאי הארץ בפחות מבן עשרים והרי זה אין לו זכות ביוצאי מצרים ולא בבאי הארץ ונראין הדברים שדינן כדין בני מתלונני' שבאו לארץ פחות מבן עשרים שנטלו בזכות אבי אביהן וראיה לזה הפי' שפירשנו במכאן ומכאן דתניא בספרי רבי שמעון בן אלעזר אומר זה נוטל חלקו וחלק אביו וזה נוטל חלקו וחלק אביו ונמצאת מקיים שני מקראות הללו לאלה תחלק הארץ בנחלה ולשמות מטות אבותם ינחלו. ופירוש שפירשנו במכאן ומכאן יש לנו ראיה מזה:

(יב) אמר ליה ר"פ לאביי בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים היינו דכתיב בין רב למעט כו' פי' אע"ג דלקמן בעינן למילף מהכא דארץ ישראל לשבטים איפלג והיינו דכתב בין רע למעט. נ"ל לומר דבכעין את"ל קא"ל וה"ק ליה בשלמא אי אמרי' לשבטים איפלג ליכא למימר מידי אלא אי אמרת לקרקף גברי איפלג בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים מתוקם שפיר שאם היו שני אחין יוצאי מצרים לזה בן א' בבאי הארץ ולזה ט' בנים כך מגיע לזה כמו לאילו נוטל זה המיעוט כמו אלו המרובים אלא למ"ד לבאי הארץ מאי בין למעט ואי משום דע"י החזרה חוזרין להיות שוין הא מלשמות מטות אבותם ינחלו נפקא ומ"מ בעת נטילתו כ"א וא' נוטל חלקו וכן מתפריש נמי מאי דצווחי בני יוסף באת"ל שאם נאמר דלשבטים איפלג ודאי מן הדין קא צווחי אלא אי אמרת לקרקף גברי איפלג קשיא למ"ד לבאי הארץ ומשום דלקמן עבוד לה בעיא משמע דלא הוה פשיטא ליה שפיר ודברי רבי' שמואל זצוק"ל שמשבש הגירסא וגורס לרב תרבה ולמעט תמעיט אינם נ"ל:

רבי שמעון בן אלעזר אומר לאלו ולאלו נתחלקה הארץ. פירוש שמנו את שיצאו ממצרים יתר על בן עשרים והגיעו מניינם למה שהגיע וכללו מנין היוצאים ממצרים למנין הבאים לארץ והגיע כללן למה שהגיע וחזרו וחלקו את ארץ ישראל ועשו מהם חלקים כפי מנינם דאלו האבות היוצאים ממצרים והבנים הבאים לארץ וכשבאים כל אחד ואחד ליטול חלקו רואים משיצא אביו ממצרים יתר על בן עשרים ולא בא הוא לארץ אלא פחות מבן עשרים שנמצא שאביו בכלל יוצאי מצרים והוא אינו בכלל המנויים מבאי הארץ נוטל חלק אחד שהוא חלק אביו שהיה מיוצאי מצרים נוטל חלקו מיוצאי מצרים כלומר היה זכותו ביוצאי מצרים שהוא חלק אביו. ובן אבי אביו מיוצאי מצרים יתר על בן עשרים שנמצא גם הוא שהוא בכלל מנויים מיוצאי מצרים נוטל גם חלק אבי אביו. ואם הוא מבאי הארץ יתר על בן עשרים ואביו לא יצא ממצרים אלא פחות מבן עשרים נוטל (חלק אחיו שהוא) חלק עצמו שהוא מבאי הארץ ואין לו חלק אביו שאביו לא היה בכלל המנויים מיוצאי מצרים. ואם היה אביו מיוצאי מצרים יתר על בן עשרים שנמצא אביו בכלל המנויין מיוצאי מצרים והוא מבאי הארץ יתר על בן עשרים נוטל שני חלקים חלק אביו שהיה מיוצאי מצרים וחלק עצמו שהיה מבאי הארץ שהרי ארץ ישראל עשו אותה חלקים כפי מנין יוצאי מצרים וכפי מנין באי הארץ לפיכך כשיש לו זכות עם יוצאי מצרים וזכות עם באי הארץ נוטל שני חלקים חלק המגיע לאביו שהיה מיוצאי מצרים וחלק עצמו שהיה מבאי הארץ וזה פירוש היה נוטל מכאן ומכאן חלקו כלומר מה שמגיע לו מחלק אביו וחלק עצמו נוטל לכאן. וראיה לפירוש זה שפירשנו הא דתניא בספרי רבי שמעון בן אלעזר אומר זה נוטל חלקו וחלק אביו נמצא מקיים שני מקראות הללו לאלה תחלק הארץ בנחלה ולשמות מטות אבותם ינחלו אלמא זו ששנה בזו הברייתא היה מכאן ומכאן נוטל חלק בכאן ובכאן כמו שפירשנו הוא חלק עצמו שהוא מבאי הארץ וחלק אביו שהיה מיוצאי מצרים לפי שאי אפשר לומר שהוא עצמו היה מיוצאי מצרים שהרי נגזרה גזרה על בן עשרים שלא יכנס לארץ. ועוד יש לנו עוד חלוק רביעי לומר והוא אם אביו היה ביציאת מצרים פחות מבן עשרים וגם הוא לא בא לארץ אלא פחות מבן עשרים שנמצא שאביו אין לו חלק שהרי אינו בכלל המנויין מיוצאי מצרים והוא נמי אין לו חלק שהרי אינו בכלל המנויין מבאי הארץ ונראים הדברים שדינם כדין בני מתלוננים שבאו לארץ פחות מבן עשרים כדבעינן למימר לקמן שאף על פי שאביהם אין להם חלק והן נמי אין להם חלק שהרי בפחות מעשרים באו לארץ נוטלים הן בזכות אבי אביהם ובוכות אמותיהם שגם הם מיוצאי מצרים היו ויש להם חלק אף כמו כן זה שאין לו חלק לא מחמת אביו ולא מחמת עצמו נוטל הוא חלק אבי אביו או חלק אבי אמו אם אין לו בן ליורשו אלא זו הבת שהיא אמו של זה ואם יש לאבי אביו בנים אחרים זולתו או לאבי אמו בני בנים זולתו אינו נוטל מחלקו אלא כפי המגיע לו לירושתו. הרא"ם ז"ל.

והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: הא דתניא היה מיוצאי מצרים כו'. מכאן ומכאן נוטל מכאן ומכאן. פירשה הרא"ם ז"ל בשהיה אביו מיוצאי מצרים ולא הוא והוא היה מבאי הארץ ולא אביו נוטל חלק מחמת אביו שהיה מיוצאי מצרים וחלק עצמו שהיה מבאי הארץ כי לאלו ולאלו נתחלקה אבל לא למימרא שיטול אחד מחמת עצמו שני חלקים אף על פי שהיה הוא מיוצאי מצרים ומבאי הארץ וכגון שהיה יתר מבן עשרים כשנגזרה ולא היה מן המתים במדבר ואי נמי כגון יהושע וכלב שאין לך אחד שנטל מחמת עצמו שני חלקים וכן פירש ר"ש ז"ל ללשון אחד והביא הרב הלוי ז"ל ראיה לפירושו מדתניא בסיפרי. רבי שמעון בן אלעזר אומר זה נוטל חלקו וחלק אביו נמצא מקיים שני מקראות הללו לאלה תחלק הארץ בנחלה ולשמות מטות אבותם ינחלו. אבל בתוספתא משמע דאיש אחד שהיה הוא מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב נטל שני חלקים דתניא התם וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר יהושע וכלב נטלו שלשה חלקים בתחלה שהיו מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב ושנטלו חלקם של מרגלים אלמא יהושע וכלב עצמן נטלו מכאן ומכאן וכן משמע נמי מברייתא שהביאו בירושלמי דגרסינן התם תני רבי הושעיא בן קרחה אומר נתחלקה הארץ ליוצאי מצרים ולעומדים בערבות מואב כיצד כו' בנות צלפחד נטלו חמשה חלקים חלקו עם יוצאי מצרים וחלקו עם העומדים בערבות מואב ושהיה אביהם בכור ונטל שני חלקים חלק אביהם בתוך אחי אביהם אמר רבי יוסי מתניתין לא אמרה כן אלא נתון תתן להם נחלה כו'. והנה בנות צלפחד לא נטלו מחמת עצמן ממש וממנין ערבות מואב אלא שנטלו שני חלקים אלו מחמת צלפחד אביהם שהיה מכאן ומכאן לפי דעת רבי הושעיא ולא כמאן דאמר מקושש זה צלפחד כן נראה. עד כאן.

מכאן ומכאן נוטל חלקו כו'. כתוב בתוספות ולא גמרינן מערכין כדאמרינן לקמן (בבא בתרא כו'.) פירש מהר"ם דבמנין מדבר לא נתנו יתרים מבני ששים דגמרינן מערכין דכתיב מבן עשרים שנה ומעלה טובא וכן גבי גזרה כתיב תרי זימני מבן עשרים שנה ומעלה אבל בערבות מואב לא כתיב אלא חדא זימנא. גליון תוספות.

מאי משמע דהאי לשמות מטות אבותם בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למאן דאמר לבאי הארץ כו'. מאי משמע דהאי לשמות מטות אבותם יוצאי מצרים הוא דלמא לשבטים קאמר רחמנא. כלומר דלמא האי קרא דאמר לשמות מטות אבותם הכי קאמר פליגי לארץ ישראל לשנים עשר חלקים לשמות השבטים חלק לכל שבט ושבט בין רב למעט והא קמשמע לן שאף על פי שזה השבט יתר עם רב מזה השבט אינו נוטל אלא כפי מה שנוטל חברו בין רב למעט אבל לעולם כשבאים כל שבט ושבט לחלק חלקו שהגיעו לו על אנשי שבטו אין מתחלק אלא לבאי הארץ שבאותו השבט בלי להחזיר כלום אצל יוצאי מצרים אלא יזכה כל אחד ואחד בחלקו. ומהדרינן אמר קרא ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' ירושה היא לכם מאבותיכם וליוצאי מצרים קאמר רחמנא ירושה היא לכם מאבותיכם הלכך כיון שהירושה ליוצאי מצרים הוא כשבאים בניהם שהם באי הארץ לחלוק אין חולקים אלא כמנין אבותיהם שהם יוצאי מצרים ונוטל כל אחד חלק אביו. ולמאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה מוקי לה לחזרה שצריכים כל אחד ואחד להחזיר חלקו אצל אבי אביו היוצא ממצרים שעליו אמר הכתוב לשמות מטות אבותיו ינחלו וחוזרים וחולקים הכל בשוה כאלו ירשו החלקים ממנו אבל בחלוקתם עם בני השבטים כל אחד ואחד נוטל חלקו דלבאי הארץ נתחלקה הארץ. הרא"ם ז"ל.

אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו כו'. אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב ומאי למעט. דע והבן כי ארץ ישראל נתחלקה לשנים עשר שבטים בגורל ואורים ותומים וזו היא כו' השאלה ששאלו לשבטים אתפלוג או לקרפף גברי איתפלג על חלוקת גורל שאלו ולא על דבר אחר וקפשיט ליה בין רב למעט בין שבט מרובה לשבט מועט יהיה על פי הגורל אבל למשפחות לא הוזקקו להם לגורל. אלא שקשה לי הא דאמרינן בברייתא דלקמן אך בגורל יצאו יהושע וכלב שלא נטלו בגורל אלא על פי ה' והלא יהושע וכלב קרפף גברי ומה צורך למעט אותם מן הגורל. ואפשר כי מפני שהיה הגורל לבטל המחלוקת לכך הוצרך לומר אך כי היו בהם מי שלא הוצרכו לבטל מהן המחלוקת אף על פי שנטלו יותר מן הראוי לחלקם עוד תדע כי ארץ ישראל נתחלקה לשבט מרובה כפי רוב אנשיו ולמועט כפי מעוטו כפשוטו של מקראות לרב תרבה נחלתו וגו' איש לפי פקודיו יותן נחלתו. ולא מצינו הזכרה במנין כי אם בשבטים ולא לראשי המשפחות שלא מנו כל משפחה ומשפחה בפני עצמה אלא השבט כולו מנו וכשאמר איש לפי פקודיו משמע שלא אמר אלא על השבט נמצא שהשבט נוטל כפי רבוי אנשיו וכפי מיעוטו. אבל במתנת ערי הלוים אני מסופק דכתיב מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו איש כפי נחלתו אשר ינחלו יתן מעריו ללוים ומצינו ביהושע כי יהודה ושמעון נתנו תשע נפתלי נתן שלש ושאר כל השבטים נתנו ארבע ארבע. והתשע שנתנו יהודה ושמעון אפשר שהיתה עיר אחת לשניהם כדאיתא בחלק לדעת רבי יוחנן ואפשר שהיו חמש ומחצה ליהודה ושלש ומחצה לשמעון ולאו כדדייק התם דקאמר ארבע ומחצה לחד וארבע ומחצה לחד. דהתם לא נחית להאי דיוקא למרובה ולמועט אלא דבעי למידק דעיר אחת נחלקה לשני שבטים והשתא משמע שלא נתנו בשוה אלא שכל השבטים נתנו ארבע ארבע חוץ מאלו ולא ידעתי למה כי שבט נפתלי לא היה מועט במספר אנשיו מכולם ויש אחרים מעטים מהם הרבה. ועל כן יש לומר שחלוקת ערי הלוים לא היתה לפי גורל שבטם אלא לפי רוב הערים כי היו שם חלקים גדולים בקרקעות ובשדות ובכרמים ובערים ובמדברות והם מועטות בערים והמקום לא צוה לתת כי אם ערים ומגרש לפיכך מי שהיה מרובה בערים נותן ערים לפי חלקו והמועט לפי מעוטו ואפשר שהיו כולם שוין בערים חוץ מנפתלי ויהודה ושמעון. אבל מן המקרא הראשון נראה כי לפי מרביתם היו נוטלים. ועוד מצעקת בני יוסף שאם נטל אפרים שלא היה בכניסתו לארץ כי אם שנים ושלשים אלף כיהודה שהיה ששה ושבעים אלף מה היה להם לצעוק אלא לפי מעוטו נטל ולא נטל כל צרכו או מפני טפלים מרובים או מפני שלא נטלו אלא ליוצאי מצרים והיו מועטים ונתברכו ולא היתה זעקה אלא לבני מנשה שהיו מועטים ונתרבו דאלו לאפרים מרובים ונתמעטו היו ואין לנו טענה על זה רק ממתנת יעקב שנתן ליוסף דאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ואם לפי מרביתן ומיעוטן נתחלקה הארץ מה הועיל להם ואלו היה שבט אחד כך היו נוטלים. ואפשר שלא היה יעקב יודע איך תחלק הארץ ואמר אם תחלק לשבטים שוה בשוה יהיו הם כשני שבטים. אי נמי למחלוקת שני נשיאים ולדגלים ולשני גורלות ושני תחומין. עוד נשאר לנו טענה אם החלקים לא היו שוין היאך חלקו בגורל ולפני הגורל איך ידוע למי ירבו ולמי ימעיטו ואם יצא הגורל חלק מרובה לשבט המועט איך יהיה ולא יתכן לחלוק בגורל אלא לחלקים שוים או שוים במדה או שוים בהשואת דמים או בהשואת קרקע. נשיב ונאמר כי לא כתבו בגורלות כי אם תחומי המחוזות כמו שנשאר תחום פלוני ולהלן מחוז קטלוניא ומתחום פלוני ולהלן מחוז פרובינציע ומתחום פלוני ולהלן מחוז לומברדיאה כך כתבו וסמנו המחוזות וכתבו אותם בקלפים ונתנו אותו בקלפי והמחוז שעלה בידו שם היה חלקו ולפי מה שהיה מרובה או מועט נותנים לו שם. תדע שכן הוא שהרי נפלו תחלה גורלות ליהודה ובני יוסף קודם שנכבשה הארץ לשאר שבטים אלא מפני שרצו לקבוע מקום למשכן מקצת המחוזות שהיו ידועים להם ועלו בגורל ליהודה ובני יוסף ליהודה בדרום ארץ ישראל ובני יוסף לצפונו ובסוף כשידעו את כולם כתבום ונטלו שאר השבטים חוץ מיהודה ויוסף שעמדו במקומם והיו משאר שבטים שנטלו ביניהם הא למדת שלא הפילו הגורלות כי אם לתחומי המחוזות: נשוב עתה לבאר הקושיא שהקשה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה היינו דאצטריך לרב ולמעט שאף על פי שאמר לשמות מטות אבותם ינחלו דמשמע ליה ליוצאי מצרים צריך היה עוד ללמד שלא יהו חלק השבטים שוין אך לרב תרבה ולמעט תמעיט תן למשפחות עצמן אם יהיו מרובים ונתמעטו או בהפך יתנו להם לפי מה שהיו באותה שעה. אלא למאן דאמר לבאי הארץ כיון שהזכיר המשפחות לכל שבט ושבט ורבוי אנשיהם ומיעוטן ואומר על זה לאלה תחלק הארץ שמלמד אותנו כי לבאי הארץ תחלק כבר למדנו כי כל שבט יטול לפי רבויו ומיעוטו שהוא עתה ולא ניחוש ליוצאי מצרים ולא יהו חלקיהם שוין. קשיא. הראב"ד ז"ל.
והרשב"א והר"ן ז"ל כתבו וזו לשונם: אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב ומאי למעט הרי כל אחד מחמת עצמו הוא נוטל ומשום חזרה נמי ליכא למימר דאיפכא הוא דאדרבה מתוך החזרה מתמעט חלק המרובה ומתרבה חלק המיעוט. עד כאן.
והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב ומאי למעט. דלא שייך למימר לרב בביאת הארץ תרבה אף על פי שיתמעט קודם כבוש וחלוקה חדא דאף על פי שיתמעט לא משתמעי בקרא דבשלמא כי דרשינן אף על פי שנתמעט כבר הרי הוא בכלל משמעות המקרא לפי שכבר אירעו המקרים בריבוי ובמיעוט וקאמר לרב ביציאת מצרים תרבה אף על פי שאירע שם מיעוט ועוד דלא אצטריך קרא לרב בביאת הארץ תרבה אף על פי שיתמעט קודם כיבוש וחלוקה דאמאי תיסק אדעתין שיתחדש הדין אחר כך דמלתא פשיטא הוא דזכיית הארץ אינה תלויה אלא בביאת הארץ דבשלמא אי אמרינן לרב ביציאת מצרים תרבה אף על פי שיתמעט בביאת הארץ ניחא דקא סלקא דעתך שיתחדש הדין בביאת הארץ ונוסיף לאחרים מן החלקים שנתרבו מזה שנתמעט. עד כאן.

בא"ד וצ"ל לפר"ת שאין מחזירין כו' דוקא לאבות שבאותו מטה כו' עכ"ל ולפי זה לפר"ת נמי ה"מ לפרש דנ"מ דלמ"ד ליוצאי מצרים כל אבות ישראל חולקין בשוה ולמ"ד לבאי ארץ כשמחזירים לאבותיהן אינו אלא לאבות שבאותו מטה אלא דע"כ דליכא לפרושי הכי למאי דמסקינן לקמן דא"י נחלקה לשבטים דהשתא למ"ד ליוצאי מצרים לא נחלקה אלא לאבות שבאותו שבט ולהכי הוצרך לפרש דנ"מ לטפלים כדלעיל ודו"ק:

בד"ה מכאן ומכאן כו' ותימה דא"כ יהושע כו' ומדנמנו בערבות מואב כו' נמנו כמו כן במדבר כו' עכ"ל ליהושע וכלב לא הוצרכו ראיה דנמנו במדבר סיני שהרי לא היו אז רק בני מ' שנה אלא דר"ל מדנמנו יהושע וכלב בערבות מואב מבני ס' ולמעלה ע"כ דנמנו כמו כן במדבר סיני מבני ס' ולמעלה דהיינו יאיר ומכיר בני מנשה דכמו דלא ילפינן ומעלה דכתיב בערבות מואב מערכין ה"נ לא ילפינן ומעלה דמדבר מערכין וק"ל:

בא"ד יתירים מבני ס' כו' ויהושע בן נון דלא היו בני ס' במנין ראשון עכ"ל כצ"ל:

בד"ה בשלמא כו' דאם היו ב' אחין מיוצאי כו' הרי אותן י' לא נטלו כו' כ"א כמו ב' בנים שהן מועטין כו' עכ"ל אע"ג דלמ"ד לבאי ארץ נמי בב' אחין ואחד יש לו שני בנים והשני יש לו י' בנים כשחזרה נחלתן לאביהן חולקין בשוה ואין לאותן י' כ"א כמו ב' בנים המועטין והיינו בין רב למעט מ"מ פריך דאית לן למימר דסתמא כתיב בין רב למעט אפי' בכה"ג בב' אחין כו' וב' אחין כו' כפי' ריב"ם מיהו ק"ק דה"ל לפרושי דהכי פריך בב' נכריים דבשלמא למ"ד ליוצאי מצרים אי הוה איש א' שיש לו י' בנים ואיש אחד יש לו ב' בנים אותן י' לא יטלו כ"א כמו ב' הבנים המועטין והוי בין רב למעט משא"כ למ"ד לבאי ארץ דבכה"ג יטלו הי' י' חלקים והשנים ב' חלקים ויש ליישב שהכריחו לפרש הקושיא בב' אחין כו' וב' אחין כו' משום דמשמע ליה דבין רב למעט קאי אשמות מטות אבותם דכתיב לעיל מיניה דאיירי באחים דוקא כפריב"ם לעיל ודו"ק:

ר"ש בד"ה היה מבאי כו' כגון ראובן שהוליד בנים כו' כצ"ל:

בד"ה ממאי דהאי כו' פסוק זה כו' הס"ד:

תוס' בד"ה מכאן ומכאן כו' ומדנמנו בערבות מואב כו' נ"ב פירוש אותן שהיו בני ששים וק"ל:

ר"ש ד"ה היה מיו"מ (בסופו). נוטלין ביניהן חלק א' כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה ובזכות אבי אמותיהן ובני אחי אבי אמותיהן. כ"נ דצ"ל עי' לקמן (קי"ט) תד"ה ובזכות:

תד"ה מכאן. כיצד היה מיו"מ ולא מע"מ מבאי הארץ ולא מיו"מ נוטל חלק אחד מכאן ומכאן נוטל חלק מכאן ומכאן וכו'. כצ"ל:

בא"ד ולא פרנס א"י אלא כ"ח שנה. עי' רש"י שופטים (י"א כ"ו):

לאלו ולאלו. ליוצאי מצרים ולבאי הארץ וחזרה לית ליה להאי תנא ומתני' מתוקמא שפיר אליביה דבנות צלפחד לדידיה נמי נטלו ג' חלקים דהא אית ליה נמי ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ והיינו דאמרן לעיל תנן כמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ולא אמרינן מתניתין רבי יאשיה היא משום דמתוקמא נמי כר' שמעון בן אלעזר: היה מיוצאי מצרים (ולא מבאי הארץ) כו'. הכי פירושו אם היה מיוצאי מצרים ולא מבאי הארץ כגון ראובן שיצא ממצרים והוא בן כ' והוליד בנים במדבר ומת ראובן ובניו היו טפלים בכניסתן לארץ ואינן יכולין ליטול בשביל עצמן לפי שאינן בני עשרים נוטלין בניהן חלק אחד בשביל ראובן שהיה מיוצאי מצרים: היה מבאי הארץ. ולא מיוצאי מצרים כגון ראובן שהוליד בנים במצרים ומת במצרים והבנים היו טפלים ביציאתן וכשנכנסו לארץ היו בני עשרים נוטלין כל אחד חלקו עם באי הארץ א''נ כשיצא ראובן ממצרים לא היה בן עשרים והוליד בנים במדבר ומת ראובן והבנים נכנסו לארץ נוטלין חלקן בשביל שהן באי הארץ אם הם י' נוטלין י' חלקים: היה מכאן ומכאן. כגון ראובן שהיה בן כ' כשיצא ממצרים והוליד בנים במדבר ומת והבנים היו בני כ' בכניסתן לארץ נוטלין חלקן בשביל עצמן שהן באי הארץ ונוטלין נמי חלק אחד בשביל אביהן שהיה מיוצאי מצרים ויש מפרשים היה מכאן ומכאן באדם אחד מיירי שהיה מיוצאי מצרים ומבאי הארץ כגון שיצא ממצרים יתר מבן ששים ונכנס לארץ דאמרינן לקמן לא נגזרה גזירה ביתר מבן ששים דהוה ליה האי גברא עצמו מיוצאי מצרים ומבאי הארץ הלכך יטול שני חלקים ולאו מילתא היא דמשום באי הארץ לא יטול דכי כתיב לאלה תחלק הארץ אבני יוצאי מצרים הוא דכתיב שלא היה בהן איש מפקודי משה ואהרן הכהן ולא איוצאי מצרים עצמן קאי ומיהו יש ללמוד דנוטל שני חלקים מדתני בתוספתא וכן היה ר' שמעון אומר יהושע וכלב נטלו ג' חלקים בנחלה שהיו מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב ושנטלו חלקם של מרגלים: מרגלים. אף על פי שהיה לבניהן שבאו לארץ ליטול חלק אביהן שהיו מיוצאי מצרים אפילו הכי לא נטלו אלא יהושע וכלב נטלו חלקן כדכתיב חיו מן האנשים ההם לקמן בשמעתין שחיו בחלקן שאמרה תורה נתחייב רשע יבא צדיק ויזכה בחלקו דמקרא שמעינן שלא היה למרגלים ומתלוננים ועדת קרח חלק בארץ מדקאמרי בנות צלפחד אבינו מת במדבר (במדבר כז) והוא לא היה בתוך העדה אלו מרגלים הנועדים על ה' אלו מתלוננים עדת קרח כמשמעו למה יגרע שם אבינו מאחר דלא היה לא ממרגלים ולא ממתלוננים ועדת קרח מכלל דכל הנך לא נטלו בניהן חלק בארץ בזכות אבותיהן: מתלוננים ועדת קרח. לקמן מפרש מתלוננים שבעדת קרח דהיינו חמשים ומאתים איש ולא היה להם חלק בארץ שלא נטלו בניהן את חלקן אע''פ שהיו מתלוננים מיוצאי מצרים אלא כמאן דליתנהו דמו וזכו כל השבטים בחלקם כאילו נתחלקה ליוצאי מצרים בלא מתלוננים ונתרבה חלק כל אחד ואחד פורתא והאי תנא סבירא ליה ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ואיכא למימר דמסקנא דמילתא דר' שמעון בן אלעזר היא דאמר לאלו ואלו נתחלקה הארץ: והבנים. של מרגלים ומתלוננים שבאו לארץ ולא היו יכולין ליטול בשביל אביהן יטלו בזכות אבי אביהן אם היו מיוצאי מצרים אבל חלק אביהן שהיה ראוי להן ליטול בשביל אביהן עצמו שהיה מיוצאי מצרים אותו חלק ניתן ליהושע וכלב מן המרגלים ושל מתלוננים ניתן לכל השבטים: ובזכות אבי אמותיהן. אם לא היה לאמותיהן אחין ולקמן מוקי להך סיפא אפילו למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה וכגון דלא היו בני עשרים כשנכנסו לארץ דלא נטלו בשביל עצמן אלא נטלו ע''י חזרה שהחזירו בני אבי אביהן ובני אבי אמותיהן נחלה שלקחו בניהן לזקניהן כדכתיב לשמות מטות אבותם וחזרו והורישו לבניהן ולבני המתלוננים עמהן דבני בנים הרי הן כבנים: ממאי. דהאי אבותם על יוצאי מצרים קאמר דילפינן מיניה ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ דלמא לשבטים קאמר י''ב בני יעקב להם נתחלקה הארץ ולא ליוצאי מצרים קאמר: וליוצאי מצרים קאמר להו. דודאי להם נאמר פסוק זה: נראה בעיני דה''ג בשלמא למ''ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו

ועוד הקשה דמאי פריך לקמן אלא למאן דאמר לבאי הארץ אמאי צווחו בני יוסף (לכן) [ולפי] פר''ת כך שפיר צווחו למאן דאמר לבאי הארץ כמו למאן דאמר ליוצאי מצרים דמ''מ לא נטלו אלא כפי מה שהיו האבות שיצאו ממצרים כיון שכל אבות ישראל חולקין בשוה אבל אם אין חולקין בשוה אלא אחין אתי שפיר הא דפריך ואע''פ שהיו אבות בני יוסף מועטין הרי החזירו להן בניהן לפי מה שנתרבו וצריך לומר לפר''ת שאין מחזירין אלא לאותן אבות שבאותו שבט ולא לכל ישראל והכי משמע לשמות מטות אבותם ינחלו דוקא לאבות שבאותו מטה ורבינו תם דחק לתרץ בענין אחר ודוחק: מכאן ומכאן נוטל חלקו מכאן ומכאן. באדם א' איירי שנוטל ב' חלקים בשביל עצמו שהיה מיוצאי מצרים ומבאי הארץ כדמוכח בתוספתא שהביא בקונטרס עצמו דקתני ר''ש אומר אף נתחלקה ליוצאי מצרים כיצד היה מיוצאי מצרים ולא מערבות מואב מבאי הארץ ולא מיוצאי מצרים נוטל חלק מכאן ומכאן וכו' וכן היה ר' שמעון אומר יהושע וכלב נטלו שלשה חלקים בארץ שהיו מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב ונטלו חלקם של מרגלים ותימה דא''כ יהושע וכלב מחמת ביאת הארץ נמנו בערבות מואב דהא כתיב לאלה תחלק הארץ ואם כן בערבות נמנו יתרים מבני ס' דהא יהושע היה בן מאה ועשר ולא פרנס את ישראל אלא כ''ח שנה וכן כלב היה נמי בן שמונים כדכתיב (יהושע יד) בן ארבעים שנה אנכי בשלוח משה עבד ה' וגו' ולא גמרינן מערכין כדגמרינן לקמן דלא נגזרה על בן ס' מערכין אע''ג דכתיב במנין של ישראל מבן עשרים ומעלה לא גמרינן מעלה מערכין ומדנמנו בערבות מואב יתרים מבני ס' נמנו כמו כן במדבר סיני וא''כ היכי כתיב במנין של ערבות מואב ובאלה לא היה איש מפקודי משה וגו' ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון וכיון דנמנו יתרים מבני ס' הלא נשאר יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה שנולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו לארץ כדאמרינן לקמן דלא נגזרה גזרה על פחות מבן עשרים ויתרים מששים ונראה לרשב''א דהכי קאמר קרא ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן שהיו ראוין שתגזר עליהם גזירה כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון דלא היו בני ס' במנין ראשון: בשלמא למ''ד ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו. כלומר לרב ביציאת מצרים תרבה אע''פ שהוא מועט בכניסתו לארץ ולמעט ביציאת מצרים תמעיט אע''פ שהוא עתה רב בכניסת הארץ דהכי דריש בסיפרי כמו שהביא בקונטרס דתניא בהדיא לרב תרבה הרי שיצאו עמו י' בנים ממצרים ובכניסתן לא נמצאו אלא חמשה קורא אני עליהן לרב תרבה פירוש שנוטלין חמשה שנשארו עשר חלקים הרי נתרבה נחלתן ומיהו סיפא לא דמיא להא דקתני שיצאו עמו חמשה בנים ממצרים ובכניסתן נמצאו עשרה קורא אני עליו למעט תמעיט דהשתא נחלת אותן חמשה לא נתמעטה במה שנמצאו עשר דמ''מ נוטלין ה' חלקים

בבא בתרא קיז ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף קיז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד