בבא בתרא קיא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיא - ב

אמר ליה רבי ינאי לשמעיה [לשמשו], גוד. [הבה ונלך] לית דין צבי למילף [האדם שלפנינו, אינו חפץ ללמוד באמת, אלא רק להקשות קושיות בעלמא] ^[61].

וטעמא מאי [מדוע באמת אין קושיתו קושיא]? אמר אביי, אמר קרא (דברים כא יז): "כי את הבכור בן השנואה יכיר, לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה", ודרשינן, רק במה שימצא "לו", דהיינו, לאיש, בכור נוטל פי שנים, ולא במה שימצא לה.

ומקשה הגמרא: אימא הני מילי בחור שנשא אלמנה, אזי בנו הבכור פי שנים רק מנכסיו. כיון, שאין הוא ראשית אונה של אשתו. אבל בחור שנשא בתולה, ובנו הוא ראשית אונם, הכא נמי דשקיל פי שנים?

אמר רב נחמן בר יצחק, אמר קרא, "ראשית או נו".

ודרשינן, "אונו", ולא אונה.

ומקשה הגמרא: ההוא קרא מבעיא ליה לבכור הבא אחר נפלים דלהוי בכור לנחלה.

ודרשינן, "אונו" מלשון "אנינות", וצער, דהיינו, מי שלבו דווה עליו אם ימות, הוא הנקרא בכור.

יצא זה [נפל] שאין לבו דווה עליו. ולכן הבן הבא אחר נפלים נחשב כבכור לנחלה ^[62].

ואם כן, המילה "אונו" אינה פנויה לדרשה?

ומתרצת הגמרא: אם כן לימא קרא "כי הוא ראשית און", מאי "אונו"?

שמע מינה תרתי. חדא, בן הבא אחר נפלים נקרא בכור.

ועוד, בכור נוטל פי שנים רק בנכסי האב ולא בנכסי האם.

ואכתי קשיא: אימא הני מילי שאינו נוטל בנכסי האם, רק בבכור הבא מאלמון שנשא בתולה, שאינו ראשית אונו של אביו.

אבל בכור הבא מבחור שנשא בתולה, והוא ראשית אונו של אביו ואמו, הכי נמי דשקיל פי שנים אף בנכסי האם?

אלא אמר רבא: אמר קרא, "לו משפט הבכ ו רה", ודרשינן: "לו", היינו לאב, משפט הבכורה. דהיינו, רק ליורשי האיש נאמרו דיני בכורה, ולא נתחדשו דיני משפט הבכורה ליורשי האשה. ^[63]:

שנינו במשנה: "והאיש את אשתו ... נוחלין ולא מנחילין" וכו':

מנהני מילי?

דתנו רבנן, "שארו", זו אשתו. מלמד שהבעל יורש את אשתו ^[64].

יכול אף היא תירשנו, תלמוד לומר "וירש אותה", הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו.

ומקשה הגמרא: הא קראי לאו הכי כתיבי! דכתיב, "איש כי ימות ... ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה", ומשמע, ש"שארו" יורש אותו, ולא הוא יורש את שארו? אמר אביי, תריץ הכי, "ונתתם את נחלתו לקרוב אליו, שארו וירש אותה" ^[65]. ולפי זה, אכן הבעל יורש את שארו.

אמר רבא, סכינא חריפא מפסקא קראי?! כלומר, מנין לך הסכין החד שבו חילקת את הפסוק כרצונך?!

אלא אמר רבא, הכי קאמר, "ונתתם את נחלת שארו לו". קא סבר "גורעין ומוסיפין ודורשין". דהיינו, גורעים את ה"ו" מ"נחלתו", ואת ה"ל" מ"לשארו", ודורשים, במקום "נחלתו לשארו", "נחלת שארו לו". ^[66]

ומכאן מקור דין ירושת הבעל.

והאי תנא מייתי לה לדין ירושת הבעל מהכא: דתניא, "וירש אותה", מלמד שהבעל יורש את אשתו. דברי רבי עקיבא ^[67]. רבי ישמעאל אומר: אינו צריך, כלומר, אין לדרוש את הפסוק כדבריך, ולא סבר "גורעים ומוסיפים ודורשים", אלא מוקמינן "שארו" בירושת האב כדלעיל (קח ב).

וירושת הבעל נלמדת באופן הבא: הרי הוא אומר (במדבר לו ח) "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה" וגו',

בהסבת הבעל הכתוב מדבר, כלומר, הקפיד הכתוב שלא תינשא לבן שבט אחר, כדי שנחלת אבותיה לא תעבור ממטה למטה על ידי שירשנה בעלה ^[68].

ומוכח מכאן, שהבעל יורש את אשתו.

ואומר (שם), "ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה". לקמן יבואר לשם מה נזקקה הברייתא לכל הפסוקים המובאים כאן.

ואומר (שם), "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אח ר".

ואומר (יהושע כד לג), "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו". וכי מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר, הלא פנחס בנו של אלעזר, וירש את נחלת אבותיו ^[69]?

אלא, מלמד שנשא פנחס אשה משבט אחר, ומתה, וירשה. והיינו ירושת הבעל.

ואומר (דה"י א, פרק ב כב), "ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלע ד",

הערות

^[61] כיון שהקשה קושיא אשר קל לתרצה, ומדוע לא תרצה בעצמו? ודאי משום שהתעצל ללמוד. כי "לא יגעת, ומצאת, אל תאמין". קובץ שיעורים (שכד).

^[62] אמנם לענין פדיון הבן, בכור הבא אחר נפלים אינו חשוב כבכור. כיון שאינו "פטר רחם". אך כאן לא קפיד רחמנא ב"פטר רחם", אלא בבן הראשון שלב האב דווה עליו.

^[63] לכאורה אף כאן אפשר להקשות כדלעיל, "ואימא הני מילי בחור שנשא אלמנה, אך בחור שנשא בתולה הכא נמי דשקיל"? ואכן יש מהראשונים שכתבו, שדרשת רבא באה להוסיף על הדרשות לעיל, ולומר דאף בחור שנשא בתולה, אין בנו נוטל פי שנים בנכסיה. ולפי דבריהם, לא גרסינן "אלא אמר רבא", רק, "אמר רבא". שהרי לא בא לחלוק על הדרשות שקדמו לו. אך לדעת התוספות, סבר רבא ד"משפט הבכורה" משמע דלא שייך משפט הבכורה אלא באיש. וקראי דלעיל אתו לדרשא אחריתי. ולפי דבריו, אכן גרסינן, "אלא אמר רבא. ועיין שיטמ"ק בשם תוספי הרא"ש.

^[64] א. בדין ירושת הבעל, אי הויא מדאורייתא או מדרבנן: עיין ברמב"ם (פרק א' מנחלות ה"ח), ובראב"ד ומ"מ שם, דנחלקו בזה הראשונים. ב. בגדר דין ירושת הבעל, עיין לקמן קיג' א (תוד"ה מתה) שהבעל אינו יורש מחמת קורבה אלא מחמת שאירות, שהם חשובים כבשר אחד. ולכן קודם בירושתו אף לבן. ורבותנו האחרונים דנו לומר, שירושת הבעל היא מקניני הנישואין, דקונה אותה לירושתה. ועיין לשון רש"י (ב"ק פז' א ד"ה חייבין), דירושת הבעל הוא משום שבשעת הנישואין משעבדת לו את נכסיה לירושה. וכן בקידושין (ד' א) כתב רש"י, שאין האב יורש את ביתו לאחר נישואיה משום שיצאה מרשותו. והעירו עליו, מדוע נזקק לומר שיצאה מרשותו, הא אף אם היתה ברשותו אינו יורשה, כיון שהבעל קודם לו בירושתה? ולפי הנ"ל אתי שפיר. דדין ירושת הבעל הוא דין קניני, שהאשה נכנסה לרשותו. (ועיין עוד בירושלמי כתובות פרק א' הלכה ב').

^[65] אביי דרש את הפסוק באופן הבא, כיון שנזכרו בפסוק שני ענינים, האחד: הנחלת הירושה לקרוב יותר אל המת. והשני: דין "שארו". לכן יש לחלק את הפסוק לשני הענינים הללו, ולדרוש, "ונתתם את נחלתו לקרוב אליו", שהוא הענין הראשון. ו"שארו וירש אותה", הוא הענין השני. ועל זה תמה רבא, "סכינא חריפא מפסקא קראי?!", שהרי הפסוק הנראה כענין אחד חלקו לשני ענינים. ועוד, שחיסר ממנו אות "ה" ד"הקרוב". ועוד, שסמך מילת "נחלתו", למילת "הקרוב אליו", אע"פ שבפסוק מפסיקה ביניהם מילת "לשארו". וכן סמך מילת "לשארו" למילת "וירש אותה", אע"פ ש"הקרוב אליו" מפסיק ביניהם". ע"פ הרא"ם.

^[66] יש להקשות, הלא אף רבא מחלק את הפסוק כדי לדורשו? ומבאר היד רמה: "דבר שמסורת בידנו הלכה למשה מסיני שהדין כך, ושיש לו רמז מן התורה, אע"פ שאין מקום הרמז ההוא מסורת בידינו אנו רשאין לגרוע מתיבה זו ולהוסיף בשנייה, כדי לדרוש את המקרא על דרך הדין המסור בידינו כדי לעמוד על מקום הרמז מן התורה. וכי תימא, אם איתה לכתוב קרא הכי? הא לא קשיא, דאנן לאו מעיקר קא אתינן למעקריה לקרא מפשטיה לגמרי דהא קימא לן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אלא בבכור דפרשת יבמין בלחוד, הילכך אצטריך קרא כדכתיב לפשטיה לאשמועינן דאי לית ליה אחים לאביו הקרוב אליו ממשפחת אביו הוא קודם, ואצטריך שארו לירושת אשתו לגרוע ולהוסיף ולדרוש שהבעל יורש את אשתו. ומאי גורעין ומוסיפין, שגרענו ו"ו דנחלתו ולמ"ד דלשארו ונעשה נחלת שארו וחזרנו וצרפנו הלמ"ד והו"ו שגרענו ונעשו לו, והוספנום אחר מילת שארו, ונמצא ענין הפסוק "ונתתם את נחלת שארו לו" בלא תוספת ובלא גרעון אות אחת". עכ"ל.

^[67] ברשב"ם מבואר שדרשת רבי עקיבא היא הדרשה שהובאה לעיל. אלא משום דעיקר דרשא נפקא לן לעיל מ"וירש אותה" הלכך נקט לה, דאיהו מגלי עליה דרישא דקרא לפרושי שהבעל יורש את אשתו. אך לדעת התוספות, רבי עקיבא דרש מ"וירש אותה" דלא כתיב, "וירשה", משמע מיעוט, שאין היא יורשת אותו. או באופן אחר, המילים "וירש אותה" מיותרות לגמרי, כיון דכתיב "שארו", דרשינן מיניה תרתי, ששניהם יורשים זה את זה, שהרי שניהם שארים אחד לשני. ומדכתב "וירש אותה" משמע שבא למעט שהבעל הוא היורש היחידי.

^[68] ולקמן מקשינן, דלמא בהסבת נחלה על ידי הבן הכתוב מדבר?

^[69] ולקמן מקשינן, דילמא קנה פנחס קרקע?

אמר ליה [לו] ר' ינאי לשמעיה [לשמשו] ר' שמלאי: גוד [משוך] הובל אותי מכאן, לית דין צבי למילף [אין אדם זה רוצה ללמוד] אלא להקשות קושיות בלתי חשובות. ושואלים: וטעמא מאי [ומהו הטעם], מהו התירוץ של הקושי הזה? אמר אביי, אמר קרא [הכתוב] בדין ירושת הבכור: "כי את הבכור. . . יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו" (דברים כא, יז), ומכאן נדייק: "לו" — ולא לה.

ומקשים, ואימא [ואמור]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בבחור שאין לו ילדים, שנשא אלמנה שיש לה ילדים מאדם אחר, שאז הבן הנולד להם הוא בכורו, אבל אינו הבכור שלה, אבל בחור שנשא בתולה הכי נמי דשקיל [כך גם כן יהא הדין שיטול פי שניים] בנכסי האם!

אמר רב נחמן בר יצחק, אמר קרא [הכתוב] בהמשך אותו פסוק: "כי הוא ראשית אנו", ומכאן יש לדייק: "אונו" — ולא אונה.

ומקשים: ההוא מבעיא ליה [אותו כתוב נצרך לו] ללמוד ממנו דבר אחר: לילד שבא (נולד) אחר שנולדו לאמו נפלים (עוברים בני פחות מתשעה חדשים שנולדו מתים), דלהוי [שיהיה] בכור לענין נחלה, אף שאינו בכור לענין פדיון הבן. וכיצד לומדים דבר זה? שמבינים "אונו" — מלשון "אנינות", שבן בכור לענין נחלה נקרא רק מי שלבו של אביו דווה (כואב, חולה) עליו כשמת, שהוא ילד שיש בו חיים, יצא זה הנפל שאין לבו של אביו דווה עליו כשמת, ולכן הבא אחריו נחשב בכור!

ומשיבים: אם כן, אם רק לצורך זה באה מילה זו, לימא קרא [שיאמר הכתוב] "כי הוא ראשית און", מאי [מה פשר] ההדגשה "אונו", ממנה משמע דווקא אונו שלו? שמע מינה תרתי [למד ממנה שני דברים], הן לענין אנינות, והן לענין בכורה בירושת האב דווקא.

ומקשים, ואכתי אימא [ועדיין אמור כך]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא באלמון (אלמן) שנשא בתולה, שיש לו כבר בן שהוא ראשית אונו, ובן זה שנולד לאשתו השניה אינו ראשית אונו, ובמקרה זה אינו נוטל פי שנים בנכסי האם, אבל בחור שנשא בתולה הכי נמי דשקיל [כך גם כן שנוטל] הבן הבכור פי שנים גם בנכסי אמו!

אלא אמר רבא: לא מ"אונו" יש לדייק, אלא אמר קרא [הכתוב]: "לו משפט הבכרה" (דברים כא, יז), לומר: משפט הבכורה נוהג דווקא לענין ירושת איש, ולא משפט הבכורה לענין ירושת אשה.

א שנינו במשנה שהאיש יורש את אשתו. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? ומשיבים, דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בדין ירושה "ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה" (במדבר כז, יא), ואמרו חכמים: "שארו" — זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו כפי שיבואר להלן. יכול אף היא תירשנו? תלמוד לומר: "וירש אתה", לומר: הוא יורש אותה, ואין היא יורשת אותו.

ומקשים: והא קראי לאו הכי כתיבי [והרי הכתובים לא כך נאמרו] שהרי במקרא כתוב "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה", ואם "שארו" היא אשתו, הרי משמעות הכתובים הפוכה — שהאשה יורשת את בעלה! אמר אביי, תריץ הכי [תירץ, ישב כך] כאילו היה הפסוק כתוב כך: ונתתם את נחלתו לקרוב אליו. שהוא דין כללי בירושת הקרובים. ודין שני: שארו — וירש אותה, שהבעל יורש את שארו, היא אשתו.

אמר רבא: סכינא חריפא מפסקא קראי [סכין חדה פוסקת, קוטעת מקראות]? כיצד אתה יכול לחתוך את הפסוק בצורה זו, לשנות בו את סדר המילים ולחתוך מהן אותיות! אלא אמר רבא, הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין את הכתוב: ונתתם את נחלת שארו לו, שמצרפים את אותיות "נחלתו לשארו" בדרך אחרת: נוטלים את האות וא"ו מ"נחלתו" ואת האות למ"ד מ"לשארו", ומצרפים אותן למלה נוספת: "לו". ומסבירים, קא סבר [סבור הוא] שיש לדרוש את הכתובים בדרך של גורעין אות ממלה אחת ומוסיפין אותה למלה אחרת, ודורשין ולמדים מהצירוף הלשוני שהתקבל. עד כאן בביאור שיטת הברייתא שהובאה לעיל.

ומעירים: והאי תנא מייתי לה מהכא [ותנא זה מביא אותה הלכה, שהבעל יורש את אשתו, מכאן], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "וירש אתה" (במדבר כז, יא), מלמד שהבעל יורש את אשתו, אלו דברי ר' עקיבא מעין דרשה זו שנדרשה בברייתא לעיל;

ר' ישמעאל אומר: אינו צריך לדרשה זו, שהרי הוא אומר: "וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו" (במדבר לו, ח), בהסבת נחלה משבט לשבט על ידי הבעל הכתוב מדבר, כלומר בציווי זה, שבת היורשת נחלה (שאין לה אחים) חייבת להינשא דווקא לבן שבטה, בא הכתוב למנוע שנחלת שבט אחד תיסוב לשבט אחר, הואיל ולאחר מותה הבעל יורש אותה.

ואומר: "ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה" (במדבר לו, ז), ואומר: "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר" (במדבר לו, ט);

ואומר: "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אתו בגבעת פנחס בנו אשר ניתן לו בהר אפרים" (יהושע כד, לג), ויש לשאול: וכי מנין יש לפנחס קרקע שלא היה לו לאלעזר אביו? אלא, מלמד שנשא פנחס אשה בעלת נחלה ומתה וירשה, וכך היתה לו נחלה משל עצמו. ומכאן ראיה שהבעל יורש את אשתו.

ואומר: "ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד" (דברי הימים א ב, כב),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

He said to his attendant: Take me away from here, as this man, Rabbi Yehuda Nesia, does not desire to learn but is instead raising difficulties that are easily resolved. And what is the reason he does not receive a double portion? Abaye said: The verse concerning the double portion received by a firstborn son states: “By giving him a double portion of all that he has” (Deuteronomy 21:17), indicating that he receives a double portion in all that he has, but not in all that she has.

The Gemara asks: And why not say that this statement applies in the case of a bachelor who married a widow, i.e., a man who marries a woman who already has children from another man, so that the firstborn son is his firstborn but not hers, but in the case of a bachelor who married a virgin, so too the halakha will be that their firstborn son will take a double portion of his mother’s inheritance?

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: There is a different derivation teaching that halakha, as the same verse states: “For he is the first fruits of his strength [ono]” (Deuteronomy 21:17), indicating that the halakha of the double portion is stated with regard to his strength, but not her strength, thereby excluding a son who is the firstborn of his mother alone.

The Gemara challenges: But that verse is required to derive the halakha of a child who came into the world after his mother gave birth to non-viable newborns who did not reach the full term of nine months. This verse teaches that such a firstborn son should be a firstborn with regard to inheritance, even though he is not a firstborn with regard to the mitzva to redeem one’s firstborn son. How is this halakha derived from the verse? The term “his strength [ono]” is understood as referring to acute mourning [aninut], in the following manner: A firstborn son for the purpose of inheritance of land is only one whose father’s heart is pained about him when he dies, i.e., a son who lives beyond birth, excluding this non-viable newborn whose father’s heart is not pained about him when he dies. Therefore, the next viable son to be born after a non-viable newborn is considered the firstborn.

The Gemara answers: If so, that the sole purpose of the term: “His strength” is to teach that halakha, let the verse say: For he is the first fruit of strength [on], omitting the possessive “his,” represented by the letter vav. What is derived from the more expanded term: “His strength [ono],” which indicates specifically the father’s strength? Conclude two conclusions from it, both with regard to mourning and with regard to the status of the firstborn as the father’s heir specifically.

The Gemara raises a difficulty: But one can still say that this statement applies in a case of a widower who married a virgin, so that he already has a firstborn from his previous marriage who is the first fruit of his strength. And the son born to him and his second wife is not the first fruit of his strength, and it is this type of firstborn who does not inherit a double portion of his mother’s estate. But in a case of a bachelor who married a virgin, so too the halakha will be that their shared firstborn son will take a double portion of his mother’s inheritance.

Rather, Rava said: There is a different derivation teaching that halakha, as the same verse states: “The right of the firstborn is his” (Deuteronomy 21:17). The emphasis on “his” indicates that the primogeniture applies specifically to a man, and the primogeniture does not apply to a woman, whether the woman is the one inheriting or is the legator.

§ The mishna teaches: And a man with regard to his wife inherits but does not bequeath. The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara explains: As the Sages taught in a baraita: The verse concerning inheritance states: “And if his father has no brothers, then you shall give his inheritance to his kinsman [she’ero] who is next to him of his family, and he shall inherit it” (Numbers 27:11). This kinsman is one’s wife, and the Torah teaches that a husband inherits from his wife, as the Gemara will explain later. One might have thought that she would also inherit from him; therefore, the verse states: “And he shall inherit it,” with the word “it” written in the feminine “otah,” which can also be translated as: Her. This teaches that it is he who inherits from her, but she does not inherit from him.

The Gemara questions this explanation: But the verses are not written like this. The verse states that “his kinsman” inherits from the deceased, so that if that term is referring to one’s wife, a wife should inherit from her husband. Abaye said: Answer like this, i.e., as if the verse were split into two parts. The first part is: Then you shall give his inheritance to he who is next to him, which is a general statement with regard to the inheritance of relatives. The second is: His kinsman, and he shall inherit it, meaning that a husband inherits from his kinsman, referring to his wife.

Rava said: Does a sharp knife cut verses? How can you split the verse, rearrange it and omit letters from its words? Abaye’s derivation rearranges the words and omits the letter lamed from the term “to his kinsman [leshe’ero].” Rather, Rava said: This is what the verse is saying: And you shall give the inheritance of his kinsman [she’ero] to him. The letters should be arranged differently, removing the letter lamed from the word leshe’ero and the letter vav from the word naḥalato and combining them to form the word lo, meaning: To him. Accordingly, the verse teaches that a husband inherits from his wife. The Gemara explains that Rava holds that the Sages subtract and add and interpret homiletically, meaning that letters can be removed from words and appended to each other, and a halakha can be derived from the new word formed by the combination of letters.

The Gemara comments: And this tanna cites the halakha that a husband inherits from his wife from here, as it is taught in a baraita: “And he shall inherit it,” with the word “it” written in the feminine “otah,” which can also be translated as: Her. This teaches that a husband inherits from his wife; this is the statement of Rabbi Akiva, similar to the derivation cited in the baraita above.

The baraita quotes another tanna. Rabbi Yishmael says: This derivation is not necessary, as the verse states: “And every daughter who possesses an inheritance from the tribes of the children of Israel shall be wife to one of the family of the tribe of her father” (Numbers 36:8). The purpose of this mitzva was so that the land she inherited from her father’s tribe will not be transferred to another tribe upon her death. The verse speaks of a transfer of inheritance from one tribe to another by means of the husband, i.e., she must not marry a man from another tribe so that the land will not be transferred to that tribe when her husband inherits from her upon her death. This indicates that a husband inherits from his wife.

Rabbi Yishmael continues: And another verse states: “So shall no inheritance of the children of Israel transfer from tribe to tribe” (Numbers 36:7), and another verse states: “So shall no inheritance transfer from one tribe to another tribe” (Numbers 36:9), also indicating that a husband inherits from his wife.

Rabbi Yishmael continues: And the verse in the Prophets states: “And Elazar, the son of Aaron, died; and they buried him in the Hill of Pinehas his son, which was given him in Mount Ephraim” (Joshua 24:33). And from where did Pinehas have land that his father, Elazar, did not have? Rather, this teaches that Pinehas married a woman who inherited her father’s land, and she died and he inherited from her so that he had his own land. This also indicates that a husband inherits from his wife.

Rabbi Yishmael continues. And the verse in the Writings states: “And Seguv begot Yair, who had twenty-three cities in the land of Gilead” (I Chronicles 2:22).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ליה לשמעיה גוד. כלומר ^ב)נראה דצ"ל עבור מזה שאינו רוצה ללמוד וכו'.עבור זה רוצה ללמוד שאני אומר לו דבר של טעם והוא מקנתר כנגדי (אמר ליה) אעפ"כ טעמא מאי אינו נוטל פי שנים בנכסי האם וכו':

הכי נמי דשקיל. הואיל דבכור מן האב הוא: ואימא (הוא) הני מילי באלמון שנשא בתולה דקרינן ביה דבכור שלו שהיה לו קודם לכן נוטל פי שנים דאונו בעינן ולא אונה אבל בחור שנשא בתולה דאונו ואונה הוא הכי נמי דשקיל פי שנים בנכסיה:

לאיש ולא לאשה. משום הכי אין נוטל מנכסי האם פי שנים:

פיסקא האיש את אשתו יורש אבל היא אינה יורשת אותו. והא קראי לאו הכי כתיבי כי אם ונתתם את נחלתו לשארו דמשמע דאשתו יורשתו ואין הוא יורש אותה:

אמר אביי תריץ. לקראי הכי ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ואת שארו הוא יורש אותה דמשמע הוא יורשה:

אמר רבא כמה סכינא חריפא מפסקי קראי. כלומר היכי מצינן לפסוקי קראי דכתיבי אלא גורעין ו' דנחלתו ול' דלשארו ומוסיפין אהדדי ודורשין לו דמשמע הוא יורשה:

והאי תנא מייתי ליה מהכא. מסיפיה דקרא דבעל יורש את אשתו:

וירש אותה כו' ר' ישמעאל אומר אינו צריך. לאפוקי מהכא דהבעל יורש את אשתו משום דמדוכתא אחריתי מצינן למידרש. הרי הוא אומר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לא' ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה. היאך בת אחת יורשת שני מטות אלא שהיתה משבט ראובן ובשעת נישואיה שנישאת לשבט שמעון היו לה אחין הראוין לירש את אביה דאי לא הוו לה אחי לא מציא לאינסובי לשבט אחר משום דכתי' לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. והשתא לאחר נישואיה איתרמי דמת אחיה בלא בנים ונפלה לה נחלת אביה בירושה והוה לה בת אח' משבט ראובן ומשבט שמעון ולא בן ומת אבי' וירשתו הבת ועכשיו הנכסים עדיין בחזקת שבט שמעון כל זמן שלא נישאת ולפיכך הזהירה תורה שלא להנשא לשבט אחר כי אם למשפחת מטה אביה לפי שאם תנשא לאחד משבט אחר היתה ניסבת נחלה ממטה למטה לפי שאם תמות יורשה בעלה משום הכי תנשא לאחד משבט אביה כי היכי דיירש לאשתו וקיימי נכסים בחזקת שבט אביה. ואיכא למישמע מהכא דמשום הכי הזהיר שלא להינשא לשבט אחר דבהסיבת הבעל הכתוב מדבר דכיון דבעל יורש את אשתו היה ניסבת נחלה ותיפשוט לך מהא דבעל יורש את אשתו:

או אינו אלא בהסיבת הבן. כלומר או אומר אני שאמר הכתוב לאחד ממטה אביה לאו משום דבעל יורשה אלא משום דבנה יורשה ובנה משבט אחר הוא והיתה ניסבת נחלה:

לא ס"ד דבהסיבת הבן לחוד מיירי ובעל לא ירית. דכשהוא אומר לא תסוב נחלה לבני ישראל ואומר לא תסוב נחלה ממטה. תלתא קראי דכתיבי בהסיבה למה לי אלא לאו לאשמועינן דבעל יורש את אשתו:

ואומר ואלעזר בן אהרן מת כו' וירשה פנחס. משום דהבעל יורש את אשתו:

אע"פ שביארנו שנכסי האם שוים לנכסי האב בנחלת הבן להיותו קודם בהם לבת לענין בכורה אינו כן אלא אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם ולא סוף דבר בחור שנשא אלמנה שהוא בכור לאביו ולא לאמו ומאחר שאינו בכור לאמו ראוי לו שלא ליטול בכורה בנכסיה וכן לא סוף דבר אלמון שנשא בחורה שאינו בכור לאביו וראוי לומר הואיל והופקעה ממנו בכורה שמצד אב הופקעה גם מצד האם אלא אף בחור שנשא בחורה שהוא בכור לאב ולאם אינו נוטל בכורה בנכסיה משפט הבכורה בנכסי האיש ולא בנכסי האשה:

נשאלה שאלה לפני קדמונינו שבנרבונה בבכור ופשוט שמתה אמם אחר שנתאלמנה ולא תבעה כתבתה ורצה הפשוט להפקיע בכורתו מכתבת האם והשיבו שאם מנהג המקום להגבותה כתבה בלא שבועה הן שליש הן מקצת הן כלה הרי כתבה זו כגבויה ואין הבכור נוטל בה פי שנים והוא הדין אם כתב לה פטור שבועה ונאמנות במקום שנהגו שהנאמנות מועיל אצל היתומים או אם ייחד לה קרקע או הביאה מטלטלי ואיתנהו בעיניהו שבכל אלו גובה בלא שבועה כמו שיתבאר במקומו אבל אם אין כאן אחת מאלו הואיל ולא נשבעה ומתה הרי הכתבה בחזקת יורשי הבעל ונוטל בה פי שנים שאין הלכה כבית שמאי שאמרו שטר העומד לגבות כגבוי דמי אע"פ שלא נשבעה אלא הואיל ולא נשבעה ואין אדם מוריש שבועה לבניו הרי היא בחזקת יורשי הבעל ואין לפקפק ולומר הואיל ושטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי אפילו נשבעה נדון כן שהרי בשטר העומד לגבות אין בו חלוק בין יש בו חיוב שבועה לאין בו חיוב שבועה ובכלם אמרו לאו כגבוי דמי ואין זה כלום שכל שאין צריכה שבועה אע"פ שאינו כגבוי הואיל ובידה לגבות ואין דבר מעכב מחמתה יכולה להוריש זכות שיש לה לבניה והירושה מכחה היא באה ואין בכור נוטל בה פי שנים:

מתוך דברינו למדת שהבכור לאביו אע"פ שאינו בכור לאמו הרי הוא בכור ליטול פי שנים שלא נתלית בכורתו בפטר רחם אפילו בא אחר הנפלים ר"ל בני שמנה ואפילו יצא ראשו של נפל או כלו חי או בן תשעה שיצא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה כמו שיתבאר במקומו:

ל. בעא מיניה רבי יהודה נשיאה מר' ינאי מניין לבן שקודם לבת בנכסי האם א"ל דכתיב מטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת אי מה מטה האב בכור נוטל פי שנים אף מטה האם בכור נוטל פי שנים אמר אביי אמר קרא בכל אשר ימצא לו ולא לה ואימא ה"מ בחור שנשא אלמנה אבל בחור שנשא בתולה הכי נמי דשקיל א"ר נחמן בר יצחק אמר קרא ראשית אונו ולא אונה. ואימא הנ"מ אלמון שנשא בתולה דלאו ראשית אונו קרינא ביה אבל בחור שנשא בתולה ה"נ דשקיל הבן פי שנים בנכסי האם, דבין לגבי אב בין לגבי האם ראשית אונו קרינא ביה. אמר רבא אמר קרא לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. דהאי לו לאו הבן קאי, מאי טעמא, קרא יתירא הוא, מכדי כתיב לתת לו פי שנים כי הוא ראשית אונו, ל"ל למכתב לו משפט הבכורה, למדרש ביה משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה, ואפילו בבחור שנשא בתולה. ותלתא מיעוטי כתיבי, חד למעוטי בחור שנשא אלמנה דלא שקיל פי שנים בנכסי האם, וחד למעוטי אלמון שנשא בתולה, וחד למעוטי בחור שנשא בתולה:

לא. הרי אמרו והאיש את אשתו נוחלין ולא מנחילין מה"מ דת"ר שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו יכול אף היא תירשנו ת"ל וירש אותה הוא יורש אותה והיא אינה יורשת אותו והא קראי לאו הכי כתיבי. אמר רבא הכי קאמר ונתתם את נחלת שארו לו קא סבר גורעין ומוסיפין ודורשין. כלומר דבר שמסורת בידנו הלכה למשה מסיני שהדין כך ושיש לו רמז מן התורה, אע"פ שאין מקום הרמז ההוא מסורת בידינו אנו רשאין לגרוע מתיבה זו ולהוסיף בשנייה, כדי לדרוש את המקרא על דרך הדין המסור בידינו כדי לעמוד על מקום הרמז מן התורה. וכי תימא אם איתה לכתוב קרא הכי, הא לא קשיא, דאנן לאו מעיקר קא אתינן למעקריה לקרא מפשטיה לגמרי דהא קימא לן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אלא בבכור דפרשת יבמין בלחוד, הילכך אצטריך קרא כדכתיב לפשטיה לאשמועינן דאי לית ליה אחים לאביו הקרוב אליו ממשפחת אביו הוא קודם, ואצטריך שארו לירושת אשתו לגרוע ולהוסיף (ולהוסיף) ולדרוש שהבעל יורש את אשתו. ומאי גורעין ומוסיפין, שגרענו ו"ו דנחלתו ולמ"ד דלשארו ונעשה נחלת שארו וחזרנו וצרפנו הלמ"ד והו"ו שגרענו ונעשו לו והוספנום אחר מילת שארו, ונמצא ענין הפסוק ונתתם את נחלת שארו, לו בלא תוספת ובלא גרעון אות אחת:

לו משפט הבכורה. השתא לא שייך למפרך אפילו בלא הנך קראי נמי כו' ככתוב בתוספות. ומשום הכי כתוב בכל הספרים אלא אמר רבא. תוספי הרא"ש ז"ל.

הוא יורש אותה ולא בעי למדרש דתרווייהו ירשי הדדי משום דאותה משמע מיעוט מדלא כתיב וירשה כו'. מיהו קשה דאמאי איצטריך כלל מיעוט דמדקפיד בסבת הבעל כו' ככתוב בתוספות. ונראה לי דמשום דאיכא למימר שאם תמות האשה יירשנה בנה שנקרא על שבט בעלה הקפידה תורה ומשום חשש שמא ימות הבעל בלא זרע משום אותו חשש לא הקפידה תורה אלא דוקא באשה שבנה ובעלה יורשים אותה והנחלה מוסבת על ידי שניהם. תוספי הרא"ש ז"ל.

אמר אביי תריץ הכי ונתתם את נחלתו לקרוב אליו שארו וירש אותה. נמצא שסירס הכתוב וחלקו לשני עניינים בענין האחד הוא ונתתם את נחלתו לקרוב אליו שהוא ענין הפסוק כפשטיה דקרא דכתיב ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו והוסיף עוד ענין אחר שהיא שארו וירש אותה ועל זה תמה רבא ואמר סכינא חריפא למפסק קראי שהרי הפסוק שהוא ענין אחד חלקו לשני עניינים ועוד שחסר אות ממנה שהוא ה"א דהקרוב ועוד שסמך את נחלתו להקרוב אליו ואף על פי שמפסיק ביניהם לשארו וסמך עוד לשארו לוירש אותה ואף על פי שהפסיק ביניהן הקרוב אליו וזהו הסירוס בלשון חכמים כדאמרינן התם לענין מגילה קראה סירוגין ומתנמנם לא יצא שהוא קורא פסוק ומניח פסוק וקורא הפסוק שלאחריו וחוזר וקורא הפסוק שהניח וקורא אחריו הפסוק שאחרי אחריו. אלא אמר רבא הכי קאמר ונתתם את נחלת שארו לו וקסבר גורעין ומוסיפים ודורשין גורעין וא"ו דנחלתו ומוסיפים על אותה למ"ד דלשארו וקורים אותה לו ודורשין אותה הכי ונתתם את נחלת שארו לו נמצא הפסוק שאין בו פיסוק לשני עניינים אלא כולו ענין אחד הוא שהיא ירושת הבעל לאשתו וגם האותיות לא חסר מהם כלום גם לא פסק הפסוק וסמך המוקדם למאוחר וסמך התיבה שדלג לתיבה לאחרי אחריה שנמצא דלג שתי פעמים כמו שעשה אביי ואף על פי שגם רבא הרי עקר לו שהיה מוקדם לשארו ודרשו לאחר שארו שנמצא שדלג "לו" וסמך שארו לנחלה וסמך "לו" שדלג לתיבה המאוחרת כיון שלא נעשה לו מלה בפני עצמה אלא לאחר שגרע וא"ו דנחלתו והוסיף אותו על למ"ד דלשארו אין בכך כלום שהרי לא היתה מלה בפני עצמה כדי שיקרא סרוס וגם לא חלק הכתוב לשני עניינים שיקרא פיסוק. הרא"ם ז"ל.

וכן נמצא בגליון וזה לשונו סכינא חריפא למפסק קראי. אף על גב דלרבא נמי הקרוב אליו קאי אדלעיל לא קשה אלא לאביי דצריך לאוקמי שארו אדבתריה והקרוב אליו אדלעיל ומפסיק באמצע הציווי ושדי נמי למ"ד דלשארו על הקרוב. עד כאן.

תא שמע ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו כו'. עד אשר נתן לו בהר אפרים ומנין היה לו לפנחס כו'. פירוש מנין היה לו לפנחס בהר אפרים שהרי פנחס כהן היה והכהנים לא נתנו להם ערים אלא משבט יהודה ושמעון ובנימין וכן צריך לפרש ביאיר מנין היה לו ליאיר בערי הגלעד מה שלא היה לשגוב אביו שהרי שגוב אביו משבט יהודה היה ובן חצרון היה שנאמר ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד ותלד לו את שגוב ושגוב הוליד את יאיר נמצא יאיר משבט יהודה וגלעד היה ממטה מנשה. הראב"ד ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה מספקא קראי כו' והקרוב אליו שהוא מאוחר אתה עושה מוקדם עכ"ל בגליון אע"ג דלרבא נמי הקרוב אליו קאי אדלעיל ל"ק ליה אלא לאביי דצריך לאוקמא שארו אדלבתריה והקרוב אליו אדלעיל ומפסיק באמצע הציווי ושדי נמי למ"ד דלשארו על הקרוב עכ"ל הגליון והוא דחוק ול"נ דהקרוב אליו קאי שפיר אשארו דסמיך ליה לרבא דאשתו נקראת קרובה כדדרשינן כי אם לשארו הקרוב גו' אין שארו אלא אשתו ורשב"ם שפירש נמי בברייתא והאי דכתיב הקרוב אליו מסקנא דההוא קרא הוא דכתיב ואם אין אחין כו' היינו לאביי אבל לרבא לא קאי אדלעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה לו משפט הבכורה השתא לא שייך למפרך אפילו בלא הנך קראי כו' עכ"ל דהכי משמע להו דלרבא לא קאי דרשה דאביי ודרב נחמן ב"י מדקאמר אלא אמר רבא כו' אבל לרב נחמן ב"י קאי דרשה דאביי ולא קאמר אלא אמר רב נחמן ב"י ובגליון הקשה ר"א כיון דמאונו ולא אונה ממעטינן אלמון שנשא בתולה ומהשתא מאשר ימצא לו נמעט אפי' בחור שנשא בתולה ונראה דלעולם הוה מוקמינן ליה בבחור שנשא אלמנה דלא שמעינן ליה מאלמון שנשא בתולה דה"א היכא דהוי אונו אע"ג דלא הוה אונה ה"א נוטל פי שנים דמגו דשקיל דידיה שקיל דידה עכ"ל גליון וק"ל:

בד"ה הוא יורש כו' דמדקפיד בסבת הבעל ולא קפיד כו' עכ"ל דמאן דיליף ליה ירושת הבעל משארו ודאי דאיכא הסבה בירושת הבעל כמו בבן ואיכא לאוקמא לא תסוב אתרוייהו כמ"ש לעיל דתרוייהו משמע מיניה אבל הסבת האשה ודאי דלא משמע בהני קראי דהסבה ודו"ק:

ר"ש בד"ה אמר ליה ר' ינאי כו' אותי ואלך הס"ד:

בד"ה מנין היה לו לפנחס כו' ירשה מאביו הס"ד:

גמרא תריץ הכי ונתתם א"נ להקרוב אליו. כצ"ל:

שם דתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דר"ע ריש"א א"צ כו'. והתוי"ט הביא דרשת וירש אותה בדבי רי"ש וע"כ ט"ס הוא. ומה שהביא מרפ"ח דכתובות צ"ל רפ"ט ומש"כ ורש"י מפרש התם אליבא דרבא ג"כ ט"ס וצ"ל דאביי:

שם מנין לפינחס שלא היה לאלעזר. תימה דהרי כתיב ביהושע (כ"א) דנתנו לבני אהרן י"ג ערים ומגרשיהן ופינחס נמי בכלל. וכ"ת משום דאמרינן במכות (י"ב) דלא נתנו לקבורה (א"נ משום דסיומא דקרא אשר נתן לו בהר אפרים ובהי"ג ערים לא נכתב הר אפרים) א"כ דאלעזר נמי והתוס' הקשו לקמן כה"ג על יאיר וכאן שתקו:

ר"ש ד"ה מפסקי קראי. מש"כ המהרש"א דלרבא קאי הקרוב אליו אשארו. זה מוכרח בלא"ה כמש"כ בס"ד בב"מ (י"ח) ע"ש. אבל עיקר דבריו תמוה דמאי אהני לן דהקרוב שייך לשארו מ"מ ממשפחתו ע"כ שב אאם אין אחים לאביו ואכתי מפסקי קרא. ועוד דגם לפי' אביי איכא למימר דהקרוב קאי אשארו וה"ק ונתתם א"נ למשפחתו שארו הקרוב אליו וירש אותה:

אמר ליה רבי ינאי לשמעיה גוד. משוך אותי ואלך: לית דין רוצה למילף. אלא להקשות דברים שאינן צריכין כלומר דדבר קל הוא לתרץ כדלקמן: ואימא הני מילי. דאין נוטל: בבחור שנשא אלמנה. שהיו לה בנים מאיש אחר הילכך לו ולא לה דהוי ראשית אונו ולא ראשית אונה אבל בחור שנשא בתולה דהוי אונו ואונה הכי נמי דשקיל בנכסי האם פי שנים: אונו ולא אונה. דמצי למיכתב ראשית און כדלקמן והלכך אפילו בבתולה דהוי ראשית אונה לא שקיל חלק בכורה: ומקשינן האי ראשית אונו איצטריך לדרשא אחרינא לאשמועינן דהבא אחר נפלים שילדה אמו לפניו הרבה נפלים כגון נולדו מתים או בן ח' חיים וזה נולד אחריהם הוי בכור לנחלה דאע''ג דלא הוי בכור לכהן דבפטר רחם תלא רחמנא וזה לא פטר את הרחם אפילו הכי הוי בכור לנחלה דבולד ראשון שלבו דווה עליו אם ימות תלא רחמנא וזה שנולד אחר הנפלים הוא ראשון שלבו דווה עליו אם ימות דבן קיימא הוא אבל נפלים קמאי אין לבו דווה עליהן: יצא נפל שאין לבו דווה עליו. ולא יהא קרוי בכור לנחלה לעשות פשוט אותו הבא אחריו: ואימא הני מילי. דממעט קרא דקאמר אונו ולא אונה ה''ק אם הוא בחור שנשא אלמנה דראשית אונו נוטל פי שנים בכל אשר ימצא לו אבל לא אונה שאם הוא אלמון שנשא בתולה דאיכא אונה לחוד אינו נוטל בה פי שנים אבל היכא דהוי גם אונו כגון בחור שנשא בתולה אימא מגו דשקיל פי שנים בשלו שקיל נמי פי שנים בשלה דהוי בכור לנחלה בין לאב בין לאם דליכא לאוקמי מיעוטא דאונו ולא אונה אלא במאי דדמי למעוטי טפי כגון היכא דליכא ראשית און משני צדדין: לו משפט הבכורה. האי לו דריש ליה לגבי אב לומר שמשפט הבכורה בנכסי האיש ולא בנכסי האשה והכא ליכא למימר הני מילי בבחור שנשא אלמנה כדלעיל דמדקאמר משפט הבכורה כלל הוא שכלל דיני בכורה בנכסי איש ולא בנכסי אשה: והאיש יורש את אשתו. אפילו היכא דאיכא בן שהרי הבעל אינו קרוב לה כשאר קרובים שלה שקרובים לה ממשפחתה ואפילו הכי אמרינן שהוא יורש את אשתו הלכך ודאי לקדם כל קרובים שלה הוא דאמרינן דבעל יורש ולא הם: מנהני מילי. דהאיש נוחל את אשתו ולא מנחיל: שארו. ונתתם את נחלתו לשארו זו אשתו כדכתיב (בראשית ב) והיו לבשר אחד ולאו אדכתיב לעיל מיניה ואם אין אחים לאביו קאי אלא מילתא באנפי נפשה היא והאי דכתיב הקרוב אליו מסקנא דמילתא דההוא קרא הוא דכתיב ואם אין אחים לאביו: יכול אף היא תירשנו. דעיקר פשטיה הכי משמע ונתתם את נחלתו לשארו לאשתו ונדרשיה לקרא הכי ונתתם את נחלתו אם ימות לשארו וירש כלומר וגם הוא יירש שארו אם תמות היא: ת''ל וירש אותה. דמצי למיכתב וירש בלא אותה דהוה שמעינן מקרא דהוא יורשה והיא יורשתו כדפרישית ונתתם את נחלתו לשארו וירש קרי ביה ונתתם נחלתו לשארו וקרי ביה נמי שארו יורש שהוא יורש את אשתו הלכך כתב רחמנא אותה למעוטי שהיא לא תירשנו ואתא לגלויי ארישא דקרא דכתיב ונתתם את נחלתו לשארו דמיבעי לן לפרושי דבעל יורשה כדלקמן: והא קראי לאו הכי כתיבי. דכתיב ונתתם את נחלתו לשארו דמשמע שהאשה יורשת את בעלה: ונתתם את נחלתו להקרוב אליו. דהקרוב קרוב קודם: שארו וירש אותה. מילתא אחריתי היא דאשתו יירשנה בעלה: מפסקא קראי. שאתה מסרס התיבות לעשות שארו המוקדם מאוחר והקרוב אליו שהוא מאוחר אתה עושה מוקדם ץ): אלא אמר רבא ה''ק ונתתם את נחלת שארו לו קסבר גורעין ומוסיפין ודורשין. גרע וי''ו מנחלתו ולמ''ד מלשארו ומוסיפין שתי אותיות הללו זו על גב זו לעשותו תיבה אחת והיא לו ודרוש הכי ונתתם את נחלת שארו לו ולאו דוקא מגרע ומוסיף דאם כן רבא נמי סכינא חריפא הוא אלא פשטיה דקרא איכא לפרושי כאילו גורעין ומוסיפין ודורשין דהכי משמע ונתתם את נחלתו כלומר תתנוה לזה האיש שתהיה נחלתו: לשארו. כלומר על מי מצוה אני ונתתם את הירושה להיות נחלתו לשארו לאותו האיש שאשה זאת שארו כלומר נחלת האשה תתנו לבעל אי נמי איכא למימר דלא חשיב פיסוק קראי אלא בהקדמת תיבות שלימות להקדים הקרוב לשארו אבל בשינוי אותיות ליכא פיסוקי קראי והרי הוא כמו שכתוב ונתתם את נחלת שארו לו וירש אותה אהני לו לאשמועינן דיורש את אשתו ואהני אותה למעוטי אשה שאינה יורשת לבעלה וממילא שמעינן דצריך לגרוע ולהוסיף ולדרוש ראשו של פסוק כמו שאמרנו דלא תקשי ראשו לסופו: והאי תנא. דבי ר' ישמעאל: מייתי לה. לבעל שיורש את אשתו: וירש אותה. משום דעיקר דרשא נפקא לן לעיל מוירש אותה הלכך נקט ליה דאיהו מגלי עליה דרישיה דקרא לפרושי שהבעל יורש את אשתו: אינו צריך. דלית ליה גורעין ומוסיפין ודורשין ומוקי לה בשארו זה האב כדאמר בריש פירקא: בסיבת הבעל הכתוב מדבר. כלומר בשביל הסבת נחלה ממטה למטה על ידי הבעל שיורש את אשתו והוא משבט אחר ונמצא שהוסבה משבט לשבט בכך דבר הכתוב והקפיד שלא תנשא למטה אחר אלא לאחד ממשפחת מטה אביה כיצד אם תנשא אשה מבנות שבט ראובן לאחד משבט שמעון והיא יורשת שלא הניח אביה בן אלא אותה הבת לכשתמות יירשנה בעלה ונמצאת נחלת שבט ראובן הוסבה לשבט שמעון לפיכך הזהירה תורה שלא תנשא בת יורשת אלא לאחד ממשפחת מטה אביה מכאן שהבעל יורש את אשתו ולקמיה פריך ודלמא בסיבת הבן הכתוב מדבר שהבן יירש את אמו והוא מתייחס אחר מטה אביו ונמצא שעל ידו הוסבה נחלה אם תנשא לשבט אחר אבל הבעל איכא למימר דלא ירית ואינו מיסב הנחלה לשבט שלו ובשביל סיבת הבעל לא אזהר רחמנא להנשא לשבט שלה אלא בשביל סיבת בנה: [ואומר]. לקמיה מפרש מאי ואומר: בגבעת פנחס בנו. מכלל דלא היתה של אלעזר: מנין היה לו לפנחס. שום קרקע אלא אם כן ירשה מאביו: וירשה. ולקמיה פריך דלמא זבן מיזבן: ויהי לו. ליאיר ולא לשגוב דכתיב לעיל מיניה ותלד לו את שגוב והתם הוה ליה למכתב ויהי לו וגו' אלא איאיר קאי ועוד דכתיב בתריה ויקח גשור וארם את חות יאיר מאתם וגו':

ולמאן דדריש בעל משארו איצטריך לעבור עליו בשני לאוין ומיהו קשה לרשב''א דאמאי איצטריך הכא היקשא דמטות כיון דשמעינן מואם אין לו בת ומלא תסוב דבן יורש את אמו תיפוק ליה מקל וחומר דבן קודם לבת והשתא לא אמר דיו כיון דמפריך ק''ו ומיהו פלוגתא היא בכיצד הרגל (ב''ק דף כה.) דאיכא מ''ד אפילו היכא דמיפרך ק''ו אמר דיו ומיהו אפילו למ''ד לא אמר דיו איכא למימר דמילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא: לו משפט הבכורה. השתא לא שייך למיפרך אפילו בלא הנך קראי דלעיל ואימא ה''מ בבחור שנשא אלמנה מדכתיב משפט הבכורה משמע דלא שייך משפט הבכורה אלא באיש וקרא דלעיל אתי לדרשה אחריתי: הוא יורש אותה. משמע ליה מיעוטא מדלא כתיב וירשה ומדכתיב אותה משמע מיעוט דאין היא יורשת אותו ועוד דלגמרי וירש אותה מיותר דמשארו שמעי' תרתי דכיון שהיא יורשת אותו מטעם שהיא שארו גם הוא יירשנה מטעם שארו ומיהו קשה דאמאי איצטריך כלל מיעוט דמדקפיד בסיבת הבעל ולא קפיד בסיבת האשה משמע דאינה יורשת אותו:

דף קיא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד