בבא בתרא קי ע"ב

מאן לירות [מי יירש]? אטו בר קשא דמתא לירות [וכי מושל העיר הוא זה שיירש]?! אמר לו רב פפא: הכי קא אמינא [כך אמרתי]: אם איכא [יש] בן ובת — לא האי לירות כוליה [זה יירש את הכל] ולא האי לירות כוליה [זה יירש את הכל], אלא כי הדדי לירתו [זה כמו זה ירשו] ויחלקו ביניהם בשווה את הירושה!

אמר ליה [לו] אביי: אם אתה אומר שזכות הבן והבת שווה בירושה, אם כן, הכתוב "איש כי ימות ובן אין לו" (במדבר כז, ח) ממנו למדים שאם יש לו בן — הבן יורש, נראה מיותר, ואצטריך קרא לאשמועינן, היכא דלית ליה [וכי צריך הפסוק להשמיע לנו שבמקום שאין לו] אלא חד ברא [בן אחד] לירתינהו לכולהו נכסי [שהוא יורש את כל הנכסים]?! הציע רב פפא: ודלמא הא קא משמע לן [ושמא דבר זה השמיע לנו] כתוב זה, שבת נמי [גם כן] בת ירושה היא! ומשיבים: דבר זה אינו נזקק להוכחה בדרך זו, ההוא [אותו ענין] מ"וכל בת ירשת נחלה" (במדבר לו, ח) נפקא [יוצא, נלמד], שנאמר במפורש שאף הבת יורשת.

רב אחא בר יעקב אמר, מהכא [מכאן] יש מקור לדין המשנה שהבן יורש לבדו את אביו לפני הבת, ממה שאמרו בנות צלפחד כשתבעו את נחלת אביהן: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן" (במדבר כז, ד), ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] משום שאין לו בן, הא [הרי] אם יש לו בן — בן קודם, ולא היו תובעות דבר.

ומקשים: ודלמא [ושמא] בנות צלפחד הוא דקאמרן הכי [שאמרו כך] משום שחשבו שכך הדין, וכך היה מקובל, אבל לאחר מכן, כשהיה דבר ה' למשה, ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ויש דין חדש — שהבת יורשת כבן! אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא [מחוור, ברור הדבר כפי שתירצנו בתחילה], כלומר, כפי שהסביר אביי, מן הפסוק "ובן אין לו והעברתם" וכו'.

רבינא אמר, מהכא [מכאן] למדים דבר זה, שהבן קודם לבת, שנאמר: "הקרב אליו" (במדבר כז, יא), "הקרב" — קרוב קודם, והבן קרוב לאב יותר מן הבת.

ותוהים: ומאי [ומה] הקורבה של בן יותר משל הבת — שכן הבן קם תחת אביו ליעדה לשאת אמה עבריה בכסף שקנה אותה אביו, וכן לשדה אחוזה שאם הקדישה האב וגאלה הבן, אינה יוצאת לכהנים ביובל? והרי יעדה אין ממנה ראיה, כי בת לאו [לא] בת יעדה [ייעוד] היא, שהרי אין הבת יכולה לשאת לאשה אותה אמה עבריה, ולכן אין דין זה נחשב כיתרון של הבן על הבת! ושדה אחוזה נמי [גם כן] — מהאי פירכא גופה הוא דהא קיימא ליה [מאותה פירכה עצמה שמוחזקת לו] לתנא שהבן עומד תחת אביו לענין שדה אחוזה, ולא קרוב אחר — ממנה עצמה יש ללמוד שהבת קרובה לאב כמו הבן. שהרי כך הוא שונה כפירכה: כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, ובזה הרי אין יתרון לבן על הבת! אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא [מחוור כמו שתירצנו מתחילה] כדברי אביי, מ"ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו".

ואי בעית אימא, מהכא [ואם תרצה אמור, מכאן], שנאמר בענין ירושה: "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם" (ויקרא כה, מו), ונדייק מלשון הכתוב: "בניכם" — ולא בנותיכם. ותוהים: אלא מעתה שאתה מדייק כך, מה שנאמר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" (דברים יא, כא), הכי נמי [כך גם כן] תדייק ותאמר: "בניכם" — ולא בנותיכם? וכי אין הבנות ראויות להתברך באריכות ימים?

ומשיבים: ברכה שאני [שונה], שבמקום שנאמרה ברכה, אף שנאמרה בלשון "בניכם" אין אומרים שדייק הכתוב להוציא את הבנות, וזה שנאמר "בניכם" הכוונה היא לכל הנולדים לכם. אבל במקום שמדובר בפסק הלכה, יש לדייק שהכוונה היא לבנים דווקא.

א שנינו במשנה שהאחין מן האב נוחלין ומנחילין וכו'. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה, שדווקא אחים מן האב? אמר רבה: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה מ"אחוה" "אחוה" מבני יעקב, מה להלן בבני יעקב, האחים שמדובר בהם הריהם אחים מן האב ולא מן האם ("שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד". בראשית מב, יג), אף כאן לענין ירושה ("ונתתם את נחלתו לאחיו". במדבר כז, ט) אחים נחשבים דווקא אלה הבאים מן האב ולא מן האם.

ושואלים: ולמה לי ראיה זו מבני יעקב? והלא "ממשפחתו וירש אתה" (במדבר כז, יא) כתיב [נאמר], וכבר למדנו שרק משפחת אב קרויה "משפחה", משפחת אם אינה קרויה "משפחה", ומכאן שבכל דיני הירושה הולכים אחר קרובים מצד האב דווקא!

ומשיבים: אין הכי נמי [אכן כך הוא גם כן], שאין הראיה נחוצה לענין דיני ירושה, וכי איתמר [וכאשר נאמרו] דברי רבה, לא לענין ירושה נאמרו, אלא לענין יבום איתמר [נאמרו], שהאח מייבם את אשת אחיו מן האב ולא מן האם.

ב שנינו במשנה שהאיש יורש את אמו וכו'. ושואלים: מנא הני מילי [מנין לנו הדברים הללו] שהבן יורש את אימו? ומשיבים, דתנו רבנן [ששנו חכמים]:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קי - ב

אמר לו אביי: ואלא, לדבריך, מאן לירות [מי הוא היורש כשיש בן ובת] ? אטו בר קשא דמתא לירות [וכי מושל העיר יירשנו]!? ^[44]

וביאר רב פפא את דבריו: הכי קא אמינא [כך היתה כוונתי לומר]: אם איכא בן ובת, לא האי לירות כוליה, ולא האי לירות כוליה, אלא כי הדדי לירתו [ירשו שניהם בשוה].

אמר ליה אביי: אם כדבריך, שאין הבן עדיף על הבת בירושה, מדוע נאמר, "ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו", וכי אצטריך קרא לאשמועינן היכא דלית ליה למוריש אלא חד ברא, ילד אחד, בן או בת, לירתינהו לכולהו נכסי, שהילד היחיד הזה [בן או בת] יורש את כל נכסיו!? ואם כן, לא היה צריך לכתוב כלל שאם אין לו בן תירשנו בתו, שהרי גם כשיש בן הבת שוה לו, והיה לו לכתוב לומר רק זאת בלבד "איש כי ימות, וזרע אין לו [כלל], ונתתם את נחלתו לאחיו".

אלא ודאי, כונת התורה שאמרה שאם אין לו בן תירש הבת, היא ללמדנו, שהבן קודם לבת. וכדאמרן.

ומקשה הגמרא: דלמא הא קא משמע לן [אולי האריך הכתוב בלשונו, כדי ללמדנו], דבת נמי בת ירושה היא, ולעולם תירש בשוה יחד עם הבן. ^[45]

ומתרצת הגמרא: ההוא, [כלומר, דין ירושת הבת] אינו צריך להאמר כאן, כי מ"וכל בת יורשת נחלה", נפקא.

והגמרא מביאה מקור נוסף לכך שהבן קודם לבת בנחלה:

רב אחא בר יעקב אמר מהכא: נאמר בפרשת בנות צלפחד (במדבר כז ד), "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן".

משמע, טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן, בן קודם.

ומקשה הגמרא: דלמא בנות צלפחד הוא דקאמרן הכי, [אמרו כך מדעתן], ולאחר מכן ניתנה תורה, ונתחדשה הלכה לא כדבריהן, אלא ירשו בן ובת בשוה ^[46]?

אלא מחוורתא, כדשנין מעיקרא [מבואר, כמו ששנינו בתחילת דברינו], דילפינן מ"ובן אין לו".

ומקור נוסף לקדימת הבן לפני הבת:

רבינא אמר מהכא: נאמר בפרשת ירושה, "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו".

ודרשינן, "הקרוב", בה"א הידיעה, מלמד הכתוב שכל מי שקרוב יותר, קודם לנחלה. ובן קרוב יותר מבת, כדלהלן.

ומאי קורבה דבן אל אביו מבת? שבן קם תחת אביו ליעדה, כגון אם קנה האב אמה העבריה, יכול ליעדה לבנו כשירצה בכסף מקנתה?, ואינו צריך קידושין נוספים על מנת לשאתה?. כדכתיב, "ואם לבנו יעדנה".

וכן לענין שדה אחוזה ^[47]. הבן יכול לפדות את השדה כאביו.

ודחינן: דינים אלו אינם מראים על קורבה יתרה שיש לבן על הבת.

חדא, מה שקם תחת אביו ליעדה, ובת אינה קמה לענין יעוד, אין זה משום קורבה יתירה, אלא משום שבת לאו בת יעדה היא. שהרי אינה יכולה לישא בת אחרת.

ושדה אחוזה נמי, אינה מראה על קרבה יתרה של הבן, כי אפשר לומר שאף בת יכולה לפדות שדה אחוזה, שהרי שנינו לעיל [קח ב], שהמקור לכך שבן פודה שדה אחוזה ולא האח, מהאי פירכא גופה, הוא! דהא קיימא ליה לתנא "כלום יש יבום, אלא במקום שאין בן".

והרי פירכא זו שייכת גם לגבי פדיית שדה אחוזה על ידי הבת, "כלום יש יבום במקום שיש בת", ואם כן, כיון שגם היא יכולה לפדות שדה אחוזה, במה עדיף הבן על הבת. ^[48] אלא מחוורתא, כדשנין מעיקרא [מבואר, כמו ששנינו בתחילת דברינו], דילפינן מ"איש כי ימות ובן אין לו".

ואי בעית אימא, מהכא: נאמר (ויקרא כה מו), "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם".

ודרשינן מדכתיב "לבניכם", ולא "לזרעכם", בניכם נוחלין, ולא בנותיכם נוחלות, במקום שיש בן.

ומקשה הגמרא, אלא מעתה, הא דכתיב (דברים יא כא), "למען ירבו ימיכם וימי בניכם", האם הכא נמי נדרוש, "בניכם ולא ב נ ות יכם"?!

ומתרצת הגמרא: ברכה שאני. ולכל ישראל מברך. וסברא היא שכונתו לברך בין בנים ובין בנות.

אך לענין ירושה, אילו רצה להשמיענו ירושת הבת, היה לו לכתוב "לזרעכם". ומדכתב "לבניכם", משמע דוקא בנים יורשים ולא בנות.

שנינו במשנה: "והאחין מן האב נוחלין ומנחילין". וכו':

מבואר, דוקא אחים מן האב, ולא אחים מן האם.

ומבארת הגמרא: מנלן שאחים מן האם אינם יורשים זה את זה?

אמר רבה: אתיא "אחוה אחוה" מבני יעקב.

נאמר כאן, "ונתתם את נחלתו לאחיו", ונאמר להלן, "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד".

מה להלן היו אחים מן האב, ולא מן האם, ^[49] אף כאן מן האב ולא מן האם.

ומקשה הגמרא: למה לי דרשא זו? הרי, "ממשפחתו וירש אותה" כתיב, ודרשינן לעיל (קט ב), משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה, ונלמד מכאן אף לאחים מן האם שאינם יורשים ^[50]?

ומתרצת הגמרא, אין הכי נמי.

וכי איתמר גזירה שוה דרבה, לענין יבום איתמר. דאח מן האם אינו מיבם.

שנינו במשנה: "והאיש את אמו ... נוחלין ולא מנחילין" וכו': מבארת הגמרא: מנא הני מילי שהאיש יורש את אמו, ומנלן שקודם בירושתו לבת ^[51]?

דתנו רבנן: נאמר בתורה (במדבר לו ח):

הערות

^[44] דהיינו, כל אדם שאינו קרוב למת, הרי הוא כמושל העיר לענין ירושה. ריטב"א.

^[45] הוה אמינא שאינה בת ירושה, משום דמסבת נחלה משבט לשבט. שהרי בנה ובעלה יורשים אותה. תוספות.

^[46] אך רב אחא בר יעקב סבר, כיון שאמר להם הקב"ה, "כן בנות צלפחד דוברות, משמע שהסכים עם דבריהן. ראשונים.

^[47] המקדיש את שדה אחוזתו, ומכרה הגזבר לאחר, ובא היובל, יוצאת מהלוקח לכהנים. אבל, אם המקדיש עצמו פדה את השדה מההקדש, ובא היובל, אינה יוצאת ממנו לכהנים. ולענין זה, בנו כמותו, שגם אם הבן פדה את השדה, היא אינה יוצאת לכהנים ביובל. ועיין עוד במסכת ערכין דף כה ב.

^[48] על פי הרשב"ם. ולפי דבריו, אכן בת קמה תחת אביה לענין שדה אחוזה. אך דעת התוספות, דלא גרסינן "כלום יש יבום אלא במקום שאין בן". ולשיטתו, פרוש הגמרא כך, "ושדה אחוזה נמי מהאי פירכא גופא הוא", כלומר, שדה אחוזה גופא מה שאין הבת קמה תחת אביה כבן, זהו מטעם שהבן קודם לבת בנחלה. וכל זמן שלא הוכחנו שהבן קודם לבת בנחלה, אין להוכיח שהבת לא קמה תחת אביה לשדה אחוזה. ולפי זה, למסקנא, שהבן קודם לבת, אין הבת קמה תחת אביה לענין שדה אחוזה.

^[49] מדכתיב "בני איש אחד" דרשינן, דסתם אחים אינן אלא מן האב. רשב"ם. ועיין רש"ש.

^[50] עיין בתוספות לעיל (קח' א ד"ה ואחין), שהקשו, מדוע כתבה המשנה "דין אחים מן האם", הרי כבר שנינו "אשה אינה נוחלת את בנה" משום דמשפחת אם אינה קרויה משפחה? ותרצו, סלקא דעתך אמינא נהי דאינו יורש את אחיו מכח אמו, מכל מקום ירשנו מכח היותו אחיו. קמ"ל שאינו יורש.

^[51] קושיית הגמרא אינה על שאר ירושות האשה, כגון ירושת בת או אח, כיון דפשיטא שאשה מורישה נכסיה לבניה כאיש, ולא יהיו נכסיה הפקר לאחר מותה. אלא מקשינן, מנין שמורישה לבן ומעבירה את הנחלה משבט לשבט. תוספות. ובמהרש"א הקשה על דברי התוספות, הרי גם ירושת בת מעבירה משבט לשבט, ומדוע פשיטא לתוספות שהאם מורישה לביתה? ותירץ, בת אינה מעבירה נחלה באופן ודאי, שהרי אם תינשא לבן שבט אימה? לא תיסוב הנחלה. ולכן יורשת. ובקובץ שיעורים הקשה עוד, מדוע פשיטא שבת יורשת את אימה, והא אפשר לומר דמשפחת אם אינה קרויה משפחה? והניח בצריך עיון. ואולי יש לומר, דירושת בן ובת אינה מדין משפחה, אלא שהבנים קמים תחת הוריהם. ולכן פשיטא שהבת יורשת את אימה?. אמנם יעויין בדברי הרבינו יונה לקמן (קכה' ב), שאין האשה יורשת את אימה להנחיל לבעלה שאינו ממשפחתה. אך את אביה יורשת (ורק מטעם "ראוי" אין הבעל יורש, עיין שם). ומוכח מזה דשייך טעם "משפחת אם" אף לגבי ירושת בת את אימה?. ועיין עוד בחי' ר' שמואל סימן כה' אות ה'.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

who then should inherit? Is that to say that the ruler of the city should inherit? Rav Pappa said to him: This is what I meant to say: If there is a son and a daughter, this one should not inherit all of the estate, and that one should not inherit all of the estate, but they should inherit it in equal portions to one another.

Abaye said to him: But is the verse necessary in order to teach us that when he has only one child, that child should inherit all of his property? If you say that the right of the son and daughter to the inheritance is equal, then the verse: “If a man dies, and has no son” (Numbers 27:8), which teaches that when there is no son his daughter inherits, is superfluous. Rav Pappa responded: And perhaps this verse teaches us this: That a daughter is also subject to receiving inheritance. The Gemara replies: No, the verse does not need to teach us this, since that halakha is derived from the verse: “And every daughter who possesses an inheritance” (Numbers 36:8), which clearly states that a daughter is subject to receiving inheritance.

Rav Aḥa bar Ya’akov said: The halakha that a son inherits his father’s estate and precedes a daughter is derived from here, in the passage in the Torah where the daughters of Zelophehad request their father’s inheritance in Eretz Yisrael. They said to Moses: “Why should the name of our father be done away from among his family, because he has no son?” (Numbers 27:4). Rabbi Aḥa ben Ya’akov infers: The reason they requested the inheritance is that, as they said: He has no son. One can infer: But if he has a son, the son takes precedence and the daughters would not have requested an inheritance.

The Gemara raises a difficulty: But perhaps it was the daughters of Zelophehad who said this, i.e., that they were entitled to an inheritance only because their father had no son. They thought that this was the halakha based on the custom at that time, but after God spoke to Moses, the Torah was given and a halakha was initiated that a daughter’s right to inherit is equal to that of the son. The Gemara accepts this difficulty and states: Rather, it is clear that the source for this halakha is as we answered initially, i.e., as Abaya derived from the verse of: “If a man dies, and has no son, then you shall pass his inheritance to his daughter” (Numbers 27:8).

Ravina said: The source for the halakha that a son precedes a daughter is from here: “Who is next to him [hakkarov elav]” (Numbers 27:11), teaching that the closer [karov] one is to the deceased, the earlier one is in the order of inheritance, and a son of the deceased is considered to be a closer relative to the deceased than the daughter.

The Gemara asks: And what demonstrates the closeness of a son more than that of a daughter? That a son stands in place of his father to designate a Hebrew maidservant as a wife for himself and with regard to an ancestral field. The Gemara rejects this: This is not a valid proof, as designation cannot demonstrate that a son is a closer relative; a daughter is not subject to designation, because she obviously cannot marry the Hebrew maidservant. With regard to an ancestral field as well, the tanna establishes his ruling that a son is a closer relative than others from this same refutation: Is there levirate marriage except in a case where there is no son? And this applies also where there is no daughter. Rather, it is clear that the source for this halakha is as we answered initially.

And if you wish, say instead that the halakha that a son precedes a daughter is derived from here, in the passage in the Torah addressing the inheritance of slaves, which states: “And you may make them an inheritance for your sons [livneikhem] after you” (Leviticus 25:46). One can infer: “Your sons,” but not your daughters. The Gemara asks: If that is so, then when the verse states: “That your days may be multiplied, and the days of your sons [beneikhem]” (Deuteronomy 11:21), should one infer that this too means: “Your sons,” but not your daughters? Is it not obvious that daughters are also worthy of receiving the blessing of longevity?

The Gemara answers: A blessing is different. In a verse that speaks of blessings, the term beneikhem should be understood in its broader sense, as “your children.” In a verse that speaks of a halakha, it is to be understood in the narrower sense of “your sons.”

§ The mishna teaches: And paternal brothers inherit from one another and bequeath to each other. From where do we derive this halakha? Rabba said: It is derived from a verbal analogy between the word: Brothers, stated with regard to inheritance, and the word: Brothers, found in the verses concerning Jacob’s sons. When Jacob’s sons speak to Joseph, they state: “We, your servants, are twelve brothers, the sons of one man in the land of Canaan” (Genesis 42:13), and in the passage discussing inheritance the verse states: “And if he has no brothers, then you shall give his inheritance to his father’s brothers” (Numbers 27:10). Just as there, in the verse concerning Jacob’s sons, the word brothers is referring to paternal brothers and not maternal brothers, as the twelve of them shared only the same father, so too here, where this term is used with regard to inheritance, the verse is referring to paternal brothers and not maternal brothers.

The Gemara asks: But why do I need this proof from the verse concerning Jacob’s sons? It is written in the passage concerning inheritance: “Then you shall give his inheritance to his kinsman who is next to him of his family, and he shall inherit it” (Numbers 27:11). When the term “family” is used in the Bible, one’s father’s family is called one’s family, while one’s mother’s family is not called one’s family, so that in all matters of inheritance, it is the patrilineal relatives who are taken into account.

The Gemara answers: Yes, it is indeed so that the verbal analogy is not needed to teach the halakha of inheritance, and when Rabba’s explanation was stated, it was stated with regard to the matter of levirate marriage, teaching that levirate marriage is performed only by a paternal brother but not by a maternal brother.

§ The mishna teaches: And a man with regard to his mother inherits from her relatives but does not bequeath to her. The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers: As the Sages taught:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא כי הדדי לירתו. דהכי משמע והעברתם את נחלתו לבתו הא איכא בן ובת תרויהו לירתו. ואכתי בן קודם לבת מנלן. אמר ליה האי דכתיב ובן אין לו הא יש לו יורש וכי איצטרי' קרא לאשמועי' דמאן דלית ליה אלא חד ברא לירשינהו לכולהו נכסי ודאי הא לא אתי לאשמועינן דברא ירית אלא מאי אתא לאשמועי' להיכא דאית ליה בן ובת דבן קודם לבת. ודלמא קרא לא אתא אלא משום סיפא דכתיב והעברתם את נחלתו לאשמועינן להיכא דלית בן ירתא בתו ^א)נראה דצ"ל אבל היכא דאיכא בן ובת אימא דלירתו בהדדי. אימא לירתו בהדדי. ומשני היכ' דלית כן לא איצטריך לאשמעינן מהאי קרא דבת בת ירושה היא דההיא מוכל בת יורשת נחלה נפקא והאי קרא ואיש כי ימות לא אתי לאשמעינן אלא היכא דאיכא בן ובת דהבן קודם:

ורב אחא בר יצחק אמר מהכא. מצינן למידק דבן קודם לבת דכתיב למה יגרע וכו'. ודלמא בנות צלפחד אינהו דקאמרי הכי ולאו משום דהכי דינא ואח"כ נתנה תורה ונתחדשה הלכה ודדייקינן מואיש כי ימות דאי איכא בן ובת לא האי ירית כולה ולא האי ירית כולה ואלא תרוייהו כי הדדי והיינו חידוש הלכה:

אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. דאי אמרינן הכי איכא למיפרך כדפרכינן אמר ליה איצטריך קרא לאשמועי' דכיון דלית ליה וכו' אלא הא אתא לאשמועינן דבן קודם לבת:

ומאי קורביה דבן מבת. משום דאיכא למימר שבן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה מה שאין כן בבת ^ב)אולי דצ"ל ופרכינן דלמא מש"ה כו' ליעדה משום דלאו כו'. מש"ה אינה קמה תחת אביה ליעדה דלאו בת יעוד היא שדה נמי איכא למימר דהיא קמה תחת אביה דאם היא פרקה אותו שדה הדרא לאביה ביובל דכגוף של אביה דמיא כבן עצמו ומהאי טעמא דקי"ל לתנא דשדה אחוזה אי פריק לי' הבן חוזר לאביו ביובל מצינן למימר נמי דאי פרקא לה איהי הוה חוזרת לאביה משום דלענין ייבום בן ובת כי הדדי נינהו וכי היכי דאיכא למיפרך כלום יש ייבום אלא במקום שאין בן הכא נמי איכא למיפרך מבת כלום יש ייבום במקום בת ומאי קורביה דבן מבת אלא מחוורתא כו':

ואיבעית אימ' מהכא. איכא למשמע דבן קודם לבת:

אמר ליה ברכה שאני. דכולל להו אהדדי אבל בעלמא לא אמרי' הכי: פיס' האחין מן האב נוחלין ממונן של בנים בני אחין והם עצמן מנחילין ממונם לבנים דהיינו נכדיהן:

ומנלן. דבתר אחין מן האב שייכי:

אמר רבא אתיא אחוה אחוה מבני יעקב. כתיב הכא ונתתם את נחלתו לאחיו וכתיב ביעקב שנים עשר אחים אנחנו בני אבינו:

למה לי. למשמע מהכא. ממשפחתו שלו אמר רחמנא של אב:

אין הכי נמי. מהכא עיקר:

לענין יבום אתמר. דאחיו מן האם אין זקוק ליבום אלא אחין מן האב חולצין ומייבמין: פיס' והאיש את אמו נוחל ממון שלה ואינה נוחלת היא את ממון בנה דבתר משפחת האב רמינן נחלת הבן:

מנהני מילי. דבן יורש את אמו וקודם לבת הוא:

יעדה דבת לאו בת יעדה היא שדה אחוז' נמי מהאי טעמא דקיימ' ליה לתנא. פי' הרב ר' שמואל ז"ל מהאי טעמא דכלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום ומהאי טעמא איכא למימר דבת נמי איתיה בשדה אחוזה ובמסכת ערכין (כ"ה ב') אמרינן משום דקאמר קרא מכר את השדה לאיש אחר כל שהוא אחר במקום בן ובת נמי כא' דמי הילכך הכי נמי מפרשינן הכא שדה אחוזה נמי מהאי טעמא הוא דקיימא ליה לתנא כלומר משום דקדים בן לבת בנחלה דמשום הכי אמרינן דבת נמי אחד הוא כלומר כאחד דמי גבי נחלה שהבן קודם לה אבל אי לאו הכי בת נמי קיימא במקום אב בשדה אחוזה דהוה אמינא בן ובת כי הדדי נינהו. ודאמרינן לענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו לא מצינו מפורש מניין וי"א מדכתיב ולא ימחה שמו פרט לזה שאין שמו מחוי. והרב ר' שמואל ז"ל כתב לקמן מאין לו עיין עליו ואינו נכון דמהתם לא משמע אלא בן הבן ובת הבן ויוצאי ירכו של בן אבל בת המת אינו בכלל זה העיו' וכתוב בחידושינו במסכת יבמות.

כבר ביארנו במשנה על האחים מן האם שאין להם צד ירושה מזה לזה אף לענין יבום אין אחוה אלא מן האב ואינו מיבם או חולץ אלא אשת אחיו מן האב והרי כל צד אחוה שבהם לענין ירושה ויבום כמי שאינה:

ודילמא הא קמ"ל דבת נמי בת ירושה היא. ההיא מוכל בת יורשת נחלה נפקא.

ואיבעי תימא בן דקדים לבת מהכא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם בניכם ולא בנותיכם אלא מעתה למען ירבו ימיכם וימי בניכם ה"נ בניכם ולא בנותיכם ברכה שאני:

כו. והאחין מן האב נוחלין ומנחילין מנלן דאמר קרא ממשפחתו וירש אותה משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה:

(ב) שדה אחוזה נמי מההוא טעמא היא דקמה ליה לתנא פי' שדה אחוזה נמי שאין הבת מעמד' השדה לאביה מה"ט קיימא ליה לתנא מפני שאינה יורשתו במקום שיש בן הא אי לא קיי"ל הא לא מימעטי בת משדה אחוזה שהתנא תולה טעם שדה אחוזה בנחלה והכי אמרי' בערכין בפ' אין מקדישין בעי רבה בר אבוה בת מהו שתעמוד שדה לאבי' כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי פטרי מוקמי או דילמא כיון דלענין נחלה בת במקום בן כי אחר דמיא לא מוקמ' ת"ש דתנא דבי ר' ישמעאל כל שהוא אחר במקום בן וההוא נמי במקום בן כי אחר דמיא כך מצאתי הגירסא כתובה בספרים כך נראה לי פתרונה וכך מצאתי שכתב גם רבינו יצחק זצוק"ל בתוספותיו ודברי רבינו שמואל זצוק"ל לא נראו לי:

ודילמא הא קמשמע לן דבת נמי יורשת היא. כלומר ודילמא לעולם אימא לך דבן ובת כי הדדי נינהו וכשני בנים דמו וזה שהוצרך לומר איש כי ימות להודיע דין זה שהבת כמו הבן חשיבה ושהבת יורשת במקום שיש בן בחצי הנכסים ובמקום שאין בן בכל הנכסים. שאלולי מקרא זה לא היינו יודעים שהבת כמו בן חשובה ושדינה עם הבן כדין שני בנים במקום אחד ושדינה במקום דליכא בן כדין בן אחר דיורש כל הנכסים. ומהדרינן ההיא מוכל בת יורשת נפקא דהא ילפינן מינה דבת נמי בת ירושה היא. הרא"ם ז"ל.

אבל הר"י בעליות ז"ל כתב וזה לשונו נראה בעיני דהכי פירושו ודילמא דבת נמי בת ירושה היא לפיכך כתב בפרשה והעברתם את נחלתו לבתו שהוצרך ללמד על ירושת הבת שלא היו ישראל יודעים שהבת יורשת ולפיכך שאלו בנות צלפחד למה יגרע שם אבינו כו'. אבל דין ירושת הבן היה ידוע לכל כשאר הרבה דינים שהיו יודעים דבמרה נצטוו על הדינים וכיון שבא הכתוב ללמד תורה ולהודיע שהבת יורשת יש לו לכתוב בפירוש שהבת יורשת ולא הוצרך ללמד אלא על נחלת האחים. אין הדבר כן שהרי נסתפקו ישראל על ירושת הבת ושאלו בנות צלפחד עליה והוצרכה התורה להודיע שהבת יורשת ולפיכך כתב בפירוש והעברתם את נחלתו לבתו דכיון שבא ללמד שהבת יורשת אין לו לכתוב איש כי ימות ובת אין לו ונתתם את נחלתו לאחיו אלא יש ללמד תורה ולכתוב בפירוש שהבת יורשת. עד כאן.

בפרשב"ם בד"ה א"ל אביי כו' והכי איבעי ליה למכתב איש כי ימות וזרע אין גו' עכ"ל דקדק לפרש בדברי אביי הכא וכן לקמן דלא ה"ל למכתב רק וזרע אין לו גו' משום דודאי לפי סברת אביי לא איצטריך לאשמועינן דבת נמי בת ירושה היא כדמסיק אביי ההיא מוכל בת יורשת נחלה נפקא אבל בדברי רב פפא דקדק לפרש למכתב לבנו ולבתו אבל וזרע אין לו וגו' ודאי דלא ה"מ למכתב דא"כ לא הוה ידעינן דבת יורשת נחלה כלל ולא הוה מוקמינן ליה אלא בבן ומיהו מה שפירש בדבור הזה וסד"א היכא דלית בן ונתתם את נחלתו לאחיו לו גו' כו' ה"נ אין בתו יורשתו דאין כו' עכ"ל אין זה לפי סברת אביי דודאי בת נמי בת ירושה היא ולא איצטריך כלל האי קרא דהכא אלא להקדים בן לבת אלא לפי מה שהבין רב פפא בדברי אביי דליכא קרא דבת נמי בת ירושה היא פירש כן ודו"ק:

בד"ה אמר ליה רב פפא כו' ומשום דאתא קרא לאשמועינן כדרבי לא הוה מצי למכתב לבנו ולבתו כו' עכ"ל לפי מה שפירש רשב"ם לעיל דירושת הבן דריש ליה רבי מהכא ושלא כדברי התוספות שכתבו דרבי דמוקי והעברתם שאין לך מעביר כו' אין זה צורך שום דרשה קשה דה"ל לרב פפא להקשות הכא בפשיטות דא"כ בת נמי בת ירושה היא איצטריך למכתב והעברתם כדרבי ואביי נמי דמשני כפי' רשב"ם דבת ישנה בכלל ירושה וה"מ למכתב וזרע אין וגו' כו' הא איצטריך למכתב והעברתם גו' לכדרבי ללמוד מיניה ירושת הבן מן האם וי"ל דודאי אי אשמועינן הכא דבת נמי בת ירושה היא שפיר כתב לה בלישנא דוהעברתם למילף מיניה ג"כ ירושת הבן מן האם אבל כיון דכבר כתיב דבת נמי בת ירושה היא לא ה"ל למכתב הכא ונתתם את נחלתו לבתו לאשמועינן דבת נמי יורשת היא אלא ה"ל למכתב דבן יורש אמו וק"ל:

תוס' בד"ה האיש את אמו כו' בין לירש בין להוריש דמ"ל זכרים ומ"ל נקבות כו' עכ"ל בנקבות לירש נמי נסבת נחלה ע"י בעלה מ"מ בירושה גופה אם לא תנשא אח"כ לבעל שהוא משבט אחר לא תסוב הנחלה משא"כ בבן דבירושה גופה מוסב נחלת האם וק"ל:

גמ' מאן כו' לירות אטו בר קשא כו' כצ"ל ונ"ב מאן בו וכן הלשון בר"ן דף ר"ט גבי וכל בת יורשת נחלה יורשת אינה מורשת וכן בס"א מדויקים:

ר"ש בד"ה אמר :

גמרא למה יגרע כו' . קצת קשה דלמא הכי קאמרי למה יגרע בשביל שאין לו בן כיון דאלו הוי ליה בן היינו יורשין בשוה א"כ כשאין לו בן דין הוא שנירש הכל ולמה יגרע כו' ודו"ק:
ברשב"ם בד"ה אמר ליה אביי כו' אלא ודאי לאשמעינן אתי דבן קודם לבת ואצטריך לאשמעינן דאע"ג דאין הבת כו'. מותרות הוא. אף דודאי עדיף לומר שמכוון המקרא להורות על שיורשות דכן משמעות ונתתם כו' להורות שתירש הבת כשאין בן שלא תימה כיון דבמקום בן אין לה כלום ה"נ שלא במקום בן. ולאפוקי לס"ד דר"פ [דאי איכא בן ובת כי הדדי לירתו שפיר השיב אביי ואצטריך כו'] שאין צריך לדידיה להורות שיורשות כשאין בן והסברא זו עדיף מלומר שמכוון התורה להורות שאין יורשים במקום (שאין) בן. מ"מ הא לקושטא דכתיב וכל בת יורשת כו' א"כ צ"ל ע"כ שכוונת התורה להורות שאין יורשת במקום בן:

בתוס' בד"ה האיש את אמו כו' בין לירש בין להוריש כו'. דאינו נעשה הסבת הנחלה אף שיורשת אותו אחותו או בתו עד שתנשא לאיש משא"כ בבן את אמו ע"י ירושתו גרידא הוסב הנחלה:

ר"ש ד"ה וא"ל אביי. אלא ודאי לאשמועינן כו' ואיצטריך לאשמועינן כו'. אינו מדויק והכי הל"ל ואיצטריך ג"כ לאשמועינן כו' ועי' מהרש"א. ומש"כ דלר"פ אי הוה כתיב וזרע אין לו לא הוה מוקמינן ליה אלא בבן. אע"ג דבכ"מ בזרע נכלל גם בת כמו בבת כהן וזרע אין לה. הכא שאני משום דמשפחת נשים אינה קרויה משפחה כדכ' לעיל או משום דכתיב לאחי אביו כמש"כ לקמן:

ר"ש ד"ה א"ל ר"פ. כדכתיב ונתתם א"נ לאחי אביו. ל"י מדוע לא הביא מאחיו המוקדם:

ר"ש ד"ה אחוה אחוה. בני איש מיותר כו'. ע"ש בסוגיא דיבמות דל"מ הכי וצ"ע:

ר"ש ד"ה לענין יבום. ולא אחיו מאמו. שם משמע דלא איצטריך אלא דל"ת עד דמייחדי באבא ובאימא ע"ש:

מאן כו'. אם לא קרוביו הקרובים לו יותר: בר קשא. מושל העיר: א''ל אביי לרב פפא. אי איתא דאמר רחמנא דכחדא יירתון נמצא שאין הבן ראוי לירושה יותר מן הבת ובן ובת כשני בנים דמו וכי איצטריך קרא לאשמועינן דמאן דלית ליה אלא חד ברא לירתינהו לכולהו נכסי דאב בתמיה ואמאי כתב ואם אין לו בן והעברתם את נחלתו לבתו פשיטא לישתוק קרא מיניה והכי איבעי ליה למכתב איש כי ימות וזרע אין לו ונתתם את נחלתו וגו' וממילא ידענא דאם אין לו בן הבת תירש את הכל מאחר ששניהן שוין בנחלה אלא ודאי לאשמועינן אתא דבן קודם לבת ואיצטריך לאשמועינן דאע''ג דאין הבת יורשת במקום שיש בן וסד''א היכא דלית בן ונתתם את נחלתו לאחיו אבל לא לבתו דכי היכי דאין אמו יורשתו דמשפחת אם אינה קרויה משפחה הכי נמי אין בתו יורשתו דאין משפחת נשים קרויה משפחה לא למעלה דידיה כגון אמו ולא למטה דידיה כגון בתו קמ''ל והעברתם את נחלתו לבתו: אמר ליה רב פפא לאביי. אימא להכי כתב רחמנא כי האי גוונא ובן אין לו והעברתם ולא כתב ונתתם את נחלתו לבנו ולבתו דהא קא משמע לן דבת נמי בלא בן בת יורשת הויא דסד''א בן ובת יירתון כחדא אבל היא לבדה איכא למימר דלא תירות מידי קמ''ל והעברתם את נחלתו לבתו וכל שכן שתירש עם הבן כל רבותי מפרשין כן ולא נהירא דכיון דא''ל אביי איצטריך קרא לאשמועינן דמאן דלית ליה אלא חד ברא כו' אלמא פשיטא ליה הך סברא דכיון דכחדא יירתון היא שקולה כבן ופשיטא דתירות כל הנכסים כי ליכא בן בהדה ואין זו שיטת גמרא שיכחיש המקשה סברת המתרץ בלא טענה אחרת אלא אם כן מקשה לו מצד אחר ונראה בעיני דה''פ ודלמא הא קמ''ל האי ועברתם דבת נמי כמו בן בת ירושה הויא שישנה בכלל ירושת אב דסד''א לא תירש בת כלל לא עם הבן ולא בלא בן דבזכרים קפיד רחמנא כדכתב ונתתם את נחלתו לאחי אביו וכתב נמי ממשפחתו משפחת אב קרויה משפחה קא משמע לן דיורשת הויא והלכך כי איכא בן נמי תפלוג בהדיה דמהיכא ממעטינן לה דלמא ה''ק קרא איש כי ימות ובן אין לו שיירש עם הבת והעברתם את כל הנחלה לבתו כלומר אז עוברת כל הנחלה משבט לשבט על ידי בתו כדרבי אבל היכא דאיכא בן בהדה אין כל הנחלה נעקרת משבט זה ומשום דאתא קרא לאשמועינן כדרבי לא הוה מצי למכתב לבנו ולבתו: ומשני ההוא מוכל בת יורשת נחלה נפקא. דמינה שמעינן דבת יורשת כל נכסי אביה כי ליכא בן בהדה דבבת בלא בן מיירי קרא וללשון האחרון שפירשתי שמעינן מיהת דבת ישנה בכלל ירושה וה''מ למכתב איש כי ימות וזרע אין לו ונתתם את נחלתו לאחיו ולא איצטריך ובן אין לו אלא להקדים בן לבת: רב אחא בר יעקב אמר מהכא. נפקא דבן קודם לבת דקאמרי בנות צלפחד למשה למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו שלא ליטול כלום בנחלה בשביל שאין לו בן ולא תעשה לנו תקנה ליטול במקום בן מאחר דליכא בן שאילו היה לאבינו בן היינו שותקות ולא היינו תובעות נחלה שהרי לא היה נגרע שם אבינו אבל עתה כי אין לו בן תנה לנו נחלה וגו': דקאמרן הכי. שהיו סבורות שיהיה הדין כן: ניתנה תורה. לאחר דברי בנות צלפחד שלאחר דבריהן נאמרה פרשת נחלות ונתחדשה הלכה דברא וברתא יירתון כחדא ולא כשהיו סבורות: כדשנין מעיקרא. מאיש כי ימות ובן אין לו: רבינא אמר מהכא. [נפקא] בן קודם לבת: הקרוב. יש מפרשין דהקרוב דריש כדאמר רבא (פסחים דף נח:) דהעולה עולה ראשונה ואמרינן נמי (חולין דף צא:) הירך המיומנת שבירך הכא נמי הקרוב קרוב קודם מי שקרוב יותר קודם לחבירו ובן קרוב מבת כדמפרש ואזיל: ופרכינן ומאי קורביה דבן לאב טפי מבת אם תאמר שבן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה מה שאין כן בבת הא לאו מילתא היא דאי משום יעדה אינו קרוב יותר אלא מפני שהבת אינה בת יעדה שאי אפשר לאשה להנשא לאשה אחרת וגבי שדה אחוזה נמי איכא למימר דקמה תחת אביה דמהך פירכא דכלום יש יבום אלא במקום שאין בן קיימא ליה לתנא דהבן קם תחת אביו לשדה אחוזה ולא האח והכי נמי איכא למימר גבי בת כלום יש יבום אלא במקום שאין בת ואע''ג דבמס' ערכין פרק אין מקדישין (דף כה:) ממעט לה לבת משדה אחוזה מדכתב אם מכר את השדה לאיש אחר ותנא דבי ר' ישמעאל כל שהוא אחר במקום בן ובת נמי במקום בן כי אחר דמיא הני מילי דחשבינן לה כי אחר לגבי בן משום דדרשינן איש כי ימות ובן אין לו וגו' שהבן קודם לבת אבל אי לא הך דרשה דאיש כי ימות וגו' הוה אמינא בין לגבי ירושה בין לגבי שדה אחוזה כי הדדי נינהו: אלא מחוורתא כו'. ומהשתא איכא למידרש מיניה גבי שדה אחוזה דבת במקום בן כאחר דמיא כדאשכחן גבי ירושה: לבניכם אחריכם. הוה מצי למכתב לזרעכם: ולא בנותיכם. במקום שיש בן: ברכה שאני. דלכל ישראל מברך ולא איצטריך למכתב זרעכם דסברא היא דבין אבנים בין אבנות קאי דאין ברכה לחצאין אבל גבי ירושה אם איתא דבנות יורשות במקום בן הוה ליה למכתב זרעכם: אחוה אחוה. כתיב הכא ונתתם את נחלתו לאחיו וכתיב התם (בראשית מב) שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד וגו' בני איש מיותר הוא לדרוש דסתם אחין אינן אלא מן האב: למה לי. גזרה שוה גבי ירושה הא נפקא לן מדכתיב ממשפחתו ואחין מן האם אינן ממשפחתו: לענין יבום. כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו וגו' (דברים כה) דאחיו מאביו מייבם את אשתו ולא אחיו מאמו: מה''מ. דהאיש יורש את אמו ולא הבת את אמה דבן קודם לבת בנכסי האם דכי כתיב בן קודם לבת בנכסי האב הוא דכתיב איש כי ימות ובן אין לו והעברתם וגו' אבל אשה כי תמות מנלן דירית לה בן וגם מנלן שיקדום לבת:

ודלמא הא קמ''ל דבת נמי בת ירושה. דסד''א דלאו בת ירושה היא משום דמסבת נחלה דבנה ובעלה יורשין אותה: ושדה אחוזה נמי מהאי פירכא הוא דקיימא לן. אוריב''ם דל''ג כלום יש יבום אלא במקום שאין בן דהלשון משמע שהוא מודה שהבת אינה קמה לשדה אחוזה מהאי טעמא כי ההיא דלעיל גבי אח דמסיק בהאי לישנא ופ''ה דחוק הוא מאד דמפרש דה''ק ושדה אחוזה נמי איכא למימר דקמה תחת אביה ומייתי סייעתא למילתיה דהך פירכא דכלום יש יבום כו' קיימא ליה לתנא שהבן קם תחת אביו לשדה אחוזה ולא האח וה''נ איכא למימר גבי בת דמה לו לתלות הטעם בפירכא שהיא גבי אח ולא היה לו לומר אלא בת נמי תיקום לשדה אחוזה ולכך נראה לו דלא גרסינן אלא הכי גרסינן ליה שדה אחוזה נמי מהאי פירכא הוא דקיימא ליה וה''פ והלא שדה אחוזה גופה מה שאין בבת כבן זהו מטעם שהבן קודם לנחלה מן הבת וכל כמה דלא קיימא לן שהבן קודם לנחלה מן הבת מעמדת הבת שדה לאביה כמו הבן דהכי אמר בפ' אין מקדישין (ערכין דף כה:) בעא מיניה רבה בר אבוה בת מהו שתעמיד שדה אחוזה לאביה כיון דלענין יבום כי הדדי נינהו מוקמינן או דלמא כיון דלענין נחלה בת במקום בן כי אחר דמיא לא מוקמינן ופשיט ליה דכי אחר דמיא מהך טעמא: האיש את אמו מנא הני מילי כו'. אומר ריב''ם דבשאר ירושות של נשים כגון בתו או אחותו פשיטא ליה דיורשת אביה או אחיה כיון שאין הירושה נעקרת ממשפחת אב ופשיטא שהזכרים והנקבות שוין בין לירש בין להוריש דמה לי זכרים ומה לי נקבות דאטו נכסי נשים יהיו הפקר ודוקא בן בנכסי האם צריך למילף לפי שניסבת נחלה ממטה אביה ע''י הבן:

בבא בתרא קי ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף קי - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד