בבא בתרא קו ע"ב

בבא בתרא קו ע"ב - Steinsaltz

who, after specifying its demarcations and boundaries, said to him: It is an area of twenty griv, meaning that it is fit for planting twenty se’a of grain. Rav Pappa later measured the field and found that it was fit for planting only fifteen se’a. Rav Pappa came before Abaye to sue the seller. Abaye said to him: You knew what you were buying and accepted the field as is.

Rav Pappa raised an objection to Abaye’s ruling from the mishna. But didn’t we learn in the mishna that when the seller specifies the field’s demarcations and borders, if the difference between the stated size of the field and its actual size is less than one-sixth, the field is the buyer’s, and the sale is valid as is, but if the difference is greater, until it is calculated at one-sixth, the seller must deduct the difference from the purchase price? And here, in this case, the difference between what the seller promised and the actual size of the field is greater than one-sixth. Abaye replied: That statement applies in a case where the buyer is unfamiliar with the plot being sold to him, but in a case where he is familiar with it, he knew what he was buying and accepted it as is.

Rav Pappa raised another objection to Abaye’s ruling: But the seller said to me that the field is fit for planting twenty se’a, and it is not. Abaye said to him: What he meant was that the field is as good and as fruitful as one that is fit for planting twenty se’a.

§ It is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: When brothers divide their father’s estate between them by lottery, i.e., after dividing the property into equal shares they draw lots to determine which brother is to receive which portion, once the lot for one of them is drawn, they all acquire the remainder of the property, and they can no longer retract their decision to divide the estate in this manner. The Gemara asks: What is the reason for this? Drawing lots is not one of the recognized modes of acquisition. Rabbi Elazar said: The halakha that applies here is similar to the initial division of Eretz Yisrael among the tribes. Just as the initial division of Eretz Yisrael was carried out by drawing lots, so too here, the brothers can divide their father’s estate by drawing lots.

The Gemara challenges: If the brothers’ division of their father’s estate is comparable to the initial division of Eretz Yisrael, an additional comparison should apply: Just as there, the initial division of Eretz Israel was carried out through a receptacle [bekalpi] in which lots were placed and the Urim VeTummim, so too here, the division of the father’s estate should be executed only through a receptacle and the Urim VeTummim. Rav Ashi said: With the satisfaction that each of the brothers receives from the fact that they listen to each other and agree to accept the results of the lottery, they fully transfer ownership to each other. Therefore, the division becomes final as soon as the first lot is drawn.

§ It was stated that the amora’im disagreed about a related issue: If two brothers divided their father’s estate between them, and then later a third brother, of whose existence they had previously been unaware, arrived from a country overseas, Rav says: The original division of the property is void, and the brothers must now redivide the property among the three of them. And Shmuel says: The original division is still valid, but the two brothers must each take off a share from their portion and give it to the third brother.

The Gemara clarifies the opinions of Rav and Shmuel: Rava said to Rav Naḥman: According to Rav, who says that the division is void, apparently the halakha is that if a division of property was found to have been performed in error, the original verdict is reconsidered and the entire division is void. Accordingly, in the case of the brother who arrived from overseas, the original division of the father’s estate is void. But if that is so, then in the case of these three people who stand as partners, and two of them go and divide the property into three parts without consulting with the third partner, so too, the division should be void, and it should be necessary to divide the property a second time between the three partners. But elsewhere (Bava Metzia 31b), the Gemara indicates that in such a case, if the division of property took place in the presence of a court, it is valid.

Rav Naḥman rejects this comparison: How can these cases be compared? There is a clear difference between them: There, in the case of the three partners, they entered the process of dividing the property from the outset with the knowledge that they were three, and it was necessary only to clarify the portion to be received by each partner. Here, in the case of the brother who arrived from overseas, they did not enter the process of dividing the property from the outset with the knowledge that they were three, as at the time of the original division, they thought that there were only two brothers.

Rav Pappa said to Abaye: According to Shmuel, who says that the two brothers must each take off a share from their portion and give it to the third brother, is this to say that he is of the opinion that even if a division of property was found to have been made in error, the original verdict stands and the division is valid? But don’t Rav and Shmuel both say that if the seller said to the buyer: I am selling you one kor of grain, an amount equivalent to thirty se’a, for the sum of thirty sela, he can renege on the entire sale even while measuring out the last se’a; but if he said: I am selling you one kor of grain for thirty sela, each se’a for a sela, the buyer acquires each se’a one by one as it is being measured out to him? If the original verdict stands, why in the first case may the seller renege even on that portion of the sale that already reached the buyer?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קו - ב

אמר ליה המוכר לרב פפא, "הויא עשרין גריוי משחיה" [שטח הקרקע הוא עשרים סאה].

וכשנמדדה, לא הואי אלא חמיסרא [חמשה עשר סאין].

אתא לקמיה דאביי, אמר ליה אביי לרב פפא, אין לך עליו כלום, דהא סברת וקבילת. [ראית את השדה לפני המכירה, והסכמת לקנותה].

אמר לו רב פפא: והרי תנן, "פחות משתות הגיעו, עד שתות ינכה", ואילו כאן פחת לו רבע, ומדוע לא ינכה?

אמר לו אביי: הני מילי היכא דלא קים ליה ללוקח בגוה [אינו בקיא במידות השדה], אבל היכא דקים ליה בגוה, סבר וקביל.

אמר לו רב פפא: והא "עשרין" אמר לי, ולדעת כן אמר לי לשון זו, שישלים לי את הפחת משדה אחרת או ינכה מן הדמים?

אמר ליה אביי: לא זו היתה כונתו, אלא לומר לך דעדיפא [מעולה] שדה זו כעשרין. ^[68]

כיון שמשנתנו עוסקת במוכר קרקע לחברו במידה, ומצא בה יותר מכדי מידתו, ופסקינן, דמחזיר את העודף, ואינו מבטל את המקח. שנינו גם את המימרא המובאת להלן, "שני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים" דקאמר שמואל, "מקמצין", דהיינו, מחזירים את העודף, ולא מבטלים את החלוקה.

ואגב גררא, שנינו ברישא את הברייתא המובאת בזה, העוסקת בדיני חלוקת אחין בגורל. רשב"ם.

תניא בברייתא, רבי יוסי אומר: האחין שחלקו בנכסי אביהם, והוא הדין שותפים שחלקו, ובררו להם שנים או שלשה חלקים שוים, והטילו גורל ביניהם.

כיון שעלה גורל לאחד מהן, קנו כולם. כלומר, אם היו שנים, קנו שניהם. ואם היו שלשה, או יותר, זה קנה חלקו שנפל עליו הגורל. והשאר קנו את שאר החלקים ^[69] לחלוק ביניהם בכל אופן שירצו ^[70].

מאי טעמא? במה קנו את חלקם, הרי עדיין לא נפל גורל, ולא החזיקו כל אחד בשלו?

אמר רבי אלעזר: כתחלת חלוקת ארץ ישראל לשבטים.

מה תחלה, נחלקה לשבטים בגורל, וקנו כל אחד את חלקו על פיו ^[71], אף כאן [יורשים] זוכים בחלקם על ידי גורל.

ומקשה הגמרא: אי הכי, נלמד מחלוקת הארץ דינים נוספים, מה להלן בקלפי ואורים ותומים, אף כאן בקלפי ואורים ותומים?

אמר רב אשי ^[72]: כאן אין צריך אורים ותומים, משום שגמרו והקנו מיד בלב שלם, בההוא הנאה דקא צייתי להדדי [באותה הנאה שנשמעו זה לזה לחלוק בגורל], גמרי ומקנו להדדי ^[73].

עוד שנינו בדיני חלוקת אחין:

איתמר, שני אחין שחלקו קרקעות נכסי אביהם בפני בית דין ^[74], ואחר כך בא להן אח ממדינת הים.

רב אמר, כיון שכל אחד נטל בטעות יותר מחלקו, בטלה מחלוקת. ויחלקו את הנכסים מתחילה לשלשה חלקים, ויטילו בינהם גורל.

ושמואל אמר, מקמצין כל אחד שליש מחלקו, ונותנים לאח השלישי ^[75].

אמר ליה רבא לרב נחמן: לרב דאמר "בטלה מחלוקת", אלמא שני שותפים שחלקו שלא מדעת השותף השלישי, הדר דינא [בטלה חלוקתם].

אלא מעתה, הני בי תלתא [שלשה אחים, או שותפים] דקיימי, ואזול בי תרי מינייהו ופלוג בפני בית דין, בלא ידיעת השלישי, לשלשה חלקים שוים, הכי נמי דבטלה מחלוקת כשיבא השלישי לערער על חלוקתם?!

ודוחה הגמרא: הכי השתא!? מהו הדמיון!? והרי יש לחלק: התם, נחיתי אדעתא דבי תלתא מעיקרא [חילקו את הקרקע לשלשה חלקים מראש], ולכן אין להם לחוש לדעת השלישי ^[76].

אבל הכא, גבי שני אחים שחלקו, ובא להם אח ממדינת הים, לא נחיתי אדעתא דבי תלתא מעיקרא. וחלקו רק לשני חלקים, ונמצא שכל אחד נטל יותר מן הראוי לו, והוי חלוקה בטעות.

אמר ליה רב פפא לאביי: לשמואל דאמר מקמצין, למימרא, דקם דינא.

כלומר, מי שנטל דבר הראוי לו, אלא שפחת או הותיר, מה שתפס תפס, ומחזיר את המותר.

וקשה: הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו, "האומר לחבירו: כור חיטה, בשלשים סלעים, אני מוכר לך", והתחיל למדוד לו את החיטה, יכול לחזור בו אפילו בסאה האחרונה.

ואפילו אם משך הלוקח 29 סאים, לא נגמר המקח, עד שיתן לו שלשים סאה.

אבל, אם אמר לו "כור, בשלשים, סאה, בסלע. אני מוכר לך", ראשון ראשון קנה.

כיון שאמר לו "סאה בסלע", הרי כל סאה וסאה היא מכירה בפני עצמה. ומשיכת כל אחת קנאתה.

וקשה, מדוע אם אמר לו "כור בשלשים" יכול לחזור בו אפילו בסאה האחרונה, ולהוציא מיד הלוקח את כט' הסאים שכבר זכה בהם, הרי לדעת שמואל אם תפס מה שראוי לו מועילה תפיסתו גם אם לא תפס בשיעור הראוי לו?

הערות

^[68] וכן פסק הרמב"ם (פרק כח ממכירה הלכה יג) "המוכר לחבירו שדה שהלוקח יודע אותה ואת מיצריה, וכבר הורגל בה, אפילו אמר לו יש במשיחתה מאתים, ונמצאת מאה חמשים, הגיעתו. שהרי ידעה וקיבל עליו. וזה שהזכיר לו את החשבון, כלומר, שהיא יפה כמו שדה אחרת שיש במשיחתה מאתים". וכתב הרב המגיד, "וכבר כתבו ז"ל (הרשב"א) דאפילו אם אינה אלא מחצית הגיעתו". אך כתבו הפוסקים, דדוקא מחצית, אך יותר ממחצית אינו מוחל.

^[69] ואפילו שלא החזיקו כל אחד בחלקו, זכו. כיון שמוחזקים ועומדים כולן בכל הקרקע. ואין הגורל מקנה להם כלום אלא מברר לכל אחד את חלקו המגיעו. רשב"ם. ולפי דבריו, אינם צריכים לעשות קנין נוסף בחלקם. אך דעת הטור (חו"מ קעג ב), אין הגורל מועיל אלא כדי לברר את החלקים אך עדיין בעינן שיזכה כל אחד בחלקו בדרכי הקנינים. ובפשטות נחלקו האם בשותפים כל אחד מוחזק בכל הקרקע, או רק בחלקו. ועיין עוד לקמן במה שנעיר בדברי רב אשי. (הערה 72).

^[70] רשב"ם. ויש מפרשים איפכא, קנו כולם, שלא יוכל עוד אחד מהם לעכב שלא יחלקו בגורל. שיטמ"ק.

^[71] צ"ע דהא אמרינן בקידושין (כו א) דארץ ישראל נקנתה בירושה וישיבה. ולא בגורל.

^[72] יש לדון, האם רב אשי חולק על דברי רבי אלעזר, ומחדש דין חדש בקנין גורל, או רק מתרץ את דברי רבי אלעזר, ומסביר מדוע לא בעינן אורים ותומים. הרשב"ם, לא גרס בגמרא "אלא אמר רב אשי", ולכן פירש, דרב אשי לא חולק על רבי אלעזר, אלא רק הסביר מדוע לא בעינן אורים ותומים. ואכן לפי שיטתו, הטעם שקנו כולם אינו משום "בההיא הנאה", שהרי כאן אין צריך קנין, כיון שמוחזקים ועומדים כולן בכל הקרקע. ואין הגורל מקנה להם כלום אלא מברר לכל אחד את חלקו המגיעו. אך הרא"ש (סימן ב) כתב, "האחין שחלקו, כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן. מאי טעמא? אמר רב אשי, בההיא הנאה דקצייתי להדיי, גמרו ומקנו להדדי". ולשיטתו, רב אשי חולק על דברי רבי אלעזר. וכאילו יש כאן קנין על כל חלק העולה בגורל. והקשה עליו הפילפולא חריפתא (אות ט), מדוע צריכים קנין, הרי נתבאר לעיל (ג א) שאם חלקו ובררו כל אחד את חלקו אינם צריכים עוד קנין? ותירץ, דחלוקה בגורל גריעה טפי. כיון דהוי כעין אסמכתא, והוא אמינא שלא תועיל אפילו כדי לברר את החלקים. ולהכי צריך לומר, "בההיא הנאה גמרו ומקנו אהדדי". ועיין עוד בחידושי הגר"ח (שכנים פרק ב הלכה יא), ובאור שמח (שם הלכה יב). ובאבי עזרי קמא (שם הלכה י).

^[73] עיין בריטב"א, שנחלקו הראשונים האם גורל מועיל גם במטלטלין, או רק בקרקעות. כי אפשר שרק בקרקעות יועיל גורל, כיון ש"בההיא הנאה" הוי כקנין כסף. וקנין כסף אינו מועיל אלא בקרקע, ולא במטלטלין. ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת הראשונים הנזכרת בהערה הקודמת, האם קונה בגורל על ידי "ההיא הנאה", או שאין הגורל מועיל אלא לברר את החלקים.

^[74] אך מטלטלין שאינם צריכם שומא, לא בעו בית דין. רשב"ם.

^[75] רשב"ם. ולפי דבריו, השלישי נוטל חלקו בלא גורל. והקשו התוספות, למה יגרע חלקו ליטול בלא גורל? ולכן פרשו, אם יש להם שלש שדות, ולקחו כל אחד שדה, ואת השלישית חלקו, כשבא אחיהן, יפילו גורל על כל השדות, ויזכה במה שיעלה הגורל. ולענין זה לא בטלה המחלוקת, שאם תעלה בחלקו השדה השלישית, זכו הראשונים בחלקם כמו שהיה בתחילה. או אם עלתה לו שדה של אחד מהם, יחלקו את השניה, והשלישית תשאר מחצה לזה ומחצה לזה כבתחילה. ועיין ברמב"ן שהביא דעת הר"י מיגאש, דכל הסוגיא עוסקת כשהאח השלישי אינו מערער אחריהם, ומסכים ליטול מה שיתנו לו, ובהא אמרינן שחלוקתם קיימת, ואין אחד מהם יכול לבטלה. אך ודאי שהאח השלישי יכול לערער על חלוקתן.

^[76] על פי הרשב"ם. והוכיח מכאן, שכל שלשה אחין או שותפים, שהלך אחד מהם וחלק בפני בי"ד, ויש לו עדים על חלוקתו, התקיימה החלוקה, ואין אחר יכול לערער עליה. ואם חלק שלא בפני בי"ד, אין חלוקתו כלום. ומה שהשביחו הנכסים השביחו לכל השותפים. והני מילי בקרקעות הצריכות שומא. אבל במטלטלין ומעות שאינם צריכים שומא, אין צריך לחלוק בפני בי"ד. אך דעת התוספות, שאין אחד יכול לחלוק בלא דעת חבירו. וכשיבא חברו צריכים להטיל שוב גורל. ורק אם יעלה בחלקו אתו חלק שחלק, אמרינן דלא בטלה המחלוקת וזכה בו. כדלעיל. ולפי שיטתו, "מקמצין" פירושו, ממעטים את החלוקה בכל מה שאפשר. מהר"ם.

אמר ליה [לו] המוכר: הויא עשרין גריוי [הריהי בת שטח זריעה של עשרים סאה], משחיה [מדד רב פפא אותה] ולא הואי [היתה] אלא חמיסרא [בת חמש עשרה סאה]. אתא לקמיה [בא רב פפא לפני] אביי לתבוע את המוכר. אמר ליה [לו] אביי: סברת וקבילת [ידעת וקבלת] את הקרקע כמות שהיא.

הקשה לו: והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: גם כשאמר לו בסימניו ובמצריו, מכל מקום פחות משתות — הגיעו, עד שתות — ינכה, וכאן ההבדל הוא יותר משתות! ענה לו אביי: הני מילי היכא [דברים אלה אמורים דווקא במקום] שלא קים ליה בגוה [מוחזק לו בה], שאין הקונה מכיר את הקרקע הנמכרת לו אבל היכא דקים ליה בגוה [במקום שמוחזק לו בה] — סבר וקביל [ידע וקיבל] כמות שהיא.

ושוב חזר והקשה לו רב פפא: והא עשרין [והרי עשרים] אמר לי, ואינה עשרים! אמר ליה [לו]: כוונתו היתה דעדיפא כעשרין [שהיא טובה ומשובחת ועושה פירות כמו קרקע אחרת בת עשרים].

א תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: האחין שחלקו ביניהם את ירושתם על ידי הגרלה, שלאחר שחילקו את הירושה למספר חלקים כמספר האחים, הפילו גורל איזה חלק יקבל כל אחד, כיון שעלה גורל לאחד מהן — קנו כולם ואינם יכולים לחזור בהם. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? הלא אין הגורל מעשה של קנין! אמר ר' אלעזר: דינו כתחלת חלוקת ארץ ישראל לשבטי ישראל, מה תחלה היתה החלוקה בגורל, אף כאן בגורל.

ותוהים, אי [אם] אתה משווה חלוקת אחים לחלוקת ארץ ישראל, נאמר גם כן בהשוואה: מה להלן בחלוקת הארץ היא היתה בקלפי ואורים ותומים, אף כאן יהיה הגורל קובע רק בקלפי ואורים ותומים! אמר רב אשי: בההוא [באותה] הנאה שיש להם, לאחים, דקא צייתי להדדי [שמצייתים זה לזה] ומסכימים לעשות גורל, גמרי ומקנו להדדי [גומרים ומקנים זה לזה], ולכן נגמרת החלוקה עם יציאת גורל ראשון.

ב ובענין דומה למה ששנינו במשנה איתמר [נאמר]: שני אחין שחלקו בירושה את נכסי אביהם, ולאחר מכן בא להן אח ממדינת הים וכגון שלא ידעו קודם על קיומו, רב אמר: בטלה מחלוקת (החלוקה) וחוזרים ומחלקים את הנכסים בין שלושתם. ושמואל אמר: מקמצין, כלומר, כל אחד נוטל מחלקו ונותן לאח השלישי את חלקו היחסי. ומבררים את שיטותיהם של רב ושמואל.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: לדעת רב שאמר בטלה מחלוקת, אלמא [מכאן] שהדר דינא [חוזר הדין], כלומר, שאם נעשה מעשה שהתברר אחר כך שהיתה בו טעות — מתבטל הדין כולו, אלא מעתה, הני בי תלתא דקיימי [אותם שלושה שעומדים] בשותפות, ואזול בי תרי מינייהו ופלוג [והלכו שניים מהם וחלקו] את הרכוש, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שבטלה מחלוקת וצריכים לחזור ולחלק שוב בין שלושתם?

ודחה רב נחמן: הכי השתא [כך אתה משווה]?! והרי יש הבדל ברור בין המקרים: התם נחיתי אדעתא דבי תלתא מעיקרא [שם, במקרה שאתה מביא, ירדו, נכנסו לחלוקה על דעת שהם שלושה מתחילה], והיה צורך רק לברר מה חלקו של כל אחד, ואילו הכא [כאן], בדברי רב, לא נחיתי אדעתא דבי תלתא מעיקרא [ירדו על דעת שהם שלושה מתחילה] שהרי חשבו שרק שנים הם.

ולשיטת שמואל, אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: לשמואל שאמר מקמצין, למימרא [האם יש לומר] ללמוד מכאן שלשיטתו אומרים דקם דינא [שעומד, קיים, הדין] גם אם היתה בו טעות? והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: המוכר תבואה לחבירו, ואמר "כור (שלושים סאים) בשלשים דינרים אני מוכר לך" — יכול לחזור בו כל זמן שמודד, אפילו בסאה האחרונה, אבל אם אמר לו "כור בשלשים, כל סאה בסלע אני מוכר לך" — ראשון ראשון מן הסאים שמדד לתוך הכלי — קנה, ואם עומד הדין בעינו, מדוע יוכל לחזור בו כאשר אמר "כור בשלושים" וכבר החל למדוד?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משחה. מדתה:

והאנן תנן פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה. והכא קא חסר רובע:

מר קים ליה בגויה. דלא הויא כ' אלא חמיסר:

דעדיפא כעשרים. כי היכי דקרקע אחרת של כ' הכי נמי הא שויא כעשרים דשפירא היא:

כיון שעלה גורל לאחד מהן. אע"ג דעדיין לא עלה לאידך הגיעו ולא אפשר בחזרה:

בקלפי. ארגז שמצניעין שם הגורלות:

דקא צייתי להדדי. למיפלג בגורל:

גמרי ומקני להדדי. אע"ג דאידך לא עלה גורלו קנה זה מזה:

רב אמר בטלה מחלוקת. כלומר אותה מחלוקת שחלקו בטלה ליחלוק כדמעיקר' ויחלוקו בשוה:

ושמואל אמר מקמצין. כל אחד מחלקו ויתנו לו עד שיהא חלקו גדול כחלק אחד מהם:

הנהו בי תלתא. אחין או שותפין דקמו ואזלי בי תרי מינייהו. שלא בפני השלישי ופלגי:

התם. ודאי לא בטלה מחלוקת (התם) דכי נחתי אדעתא דבי תלתא נחתי לחלק ג' חלקים לפלגי בשוה אבל הכא לא נחיתי אדעתא דבי תלתא ומשום הכי בטלה מחלוקת:

אלמא קם דינא. כלומר כל מה שחלקו מקויים הוא ולא אפשר בחזרה:

אפילו בסאה אחרונה. ואם איתא דקם דינא אמאי מצי למיהדר ביה והא אתני ליה הכור שלם:

ושמואל אמר מקמצין. פי' הרב ז"ל נוטלין שליש מחלק זה ושליש מחלק זה וא"ת אמאי לא מצי לעלוינהו כנכסי דבר מריון ואפילו ברוחות נמי יכולין השותפין לעלות אטו מפני שלא היה כאן הפסד י"ל כיון שכבר עלו קם דינא ויעלה עם כל אחד במחצה. ויש אומר דהכי פירושה שלא יתבטל החלוקה מעיקרא ויחלוקו עוד כלם אלא לזה האח הבא ממדינת הים כגון שהיו להם שש שדות נטל זה ג' וזה שלשה וכשבא להם זה האח ממדינת הים עושים מהם שלשה חלקים שתי שדות לכל אחד ואחד אם עלה לו אחת משדות שמעון נוטלו ושמעון אחיו יעמוד בשלו ואם עלו לזה שתי שדות מחלק שמעון יעמוד שמעון בשדה אחת שלו ויקח אחת משדות ראובן אחיו כפי מה שיעלו והחלק שעלה לראובן נשאר לו ולא נתבטלה מחלוקתם אלא לאחד משני האחין ופעמים שלא בטלה כלל שעולה לבא ממדינת הים א' משדות שמעון ואחת משדות ראובן והיינו מקמצין שאי אפשר שלא תתבטל חלוקתם ואפשר שתבטל במקצת ואין אנו יודעין כיצד ולשון מקמצין משמע כפי' הראשון וכן הסוגיא אינה מתישבת לפי לשון זה.

הני תלתא דקיימי ואזול חד מינייהו ופלוג הכי נמי דבטלה מחלוקת. כתב רבינו הגדול ז"ל מהא שמעינן דתרי אחי או תרי שותפי דאזל חד מינייהו ואיצטריך אידך מנתא דיליה דפלגי' בינייהו ויהבינן ליה מנתיה ולא נטרינן להאיך עד דאתי וכן כתב ר"ת ז"ל מדאמר ליה רבא לרב נחמן אלא מעתה וכו' שמע מינה מילתא ברירה היא בידייהו דהני תלתא אחי או תלתא שותפי דפליג תרי מינייהו בתלתא חולקי לא יכיל השלישי דלא הוי בהדייהו לבטל חלוקתם אלא עמדה חלוקתם וכל אחד יטול חלקו. והסכים לזה הרב רבי שמואל ז"ל ואייתי ראיה ממעשה דאיסור ורב ספרא דמציעא (ל"א ב') ומהנהו תרי כותאי התם וזה מוכיח כלשון ראשון שכתבנו דלשמואל קם דינא לגמרי ולפי' שני שאמרו שאין הדין עומד לשלישי הבא חלקו בזה ואומרי' שאין המטלטלין דומין לקרקעות בדין זה דבמקרקעי לא מצי אחי ושותפי למפלג בלא דעתא דמחברייהו דמצו מעלו לה בנכסי דבר מריון שאפילו ברוחות יכולין למחות והם פירשו אתקפתא דרב נחמן הכי נמי דבטלה מחלוקת הא ודאי דינא הוא שלא יבטלו אלו שבכאן חלוקתם אלא מקמצין כמו שפירשנו בלשון האחרון וזה הפי' נראה קרוב והוא רחוק שאם חלקו אותם שנים לשלשה חלקים ונטל האח חלקו בגורלו או בעילוי היאך עלה על דעת רבא לדמות זו לזו האי ודאי בתחלתן הן עומדין והרי על מנת כן חלקו ואם בשנטל האח מחלק המגיע להם לפי חלוקתן לרב ודאי בטלה מחלוקת שלא ע"מ כן חלקו אלא ודאי לשמואל קם דינא לגמרי כשם שלרב בטל דינא לגמרי והכא מאח הבא הקשה לו שכשם שהוא אינו יכול לבטל החלוק' לעלו' הואיל והם עלו אף כאן לא תבטל חלוקתן שכבר עלו הם ופריק התם כבר עלו לו לזה אבל הכא לא היה עלוים על חלוקה זו הילכך בטלה מחלוקת מהם עצמן דאמר האי כורא שקלי אבל פלגי כורא לא שקלי וכל שכן שהאח מבטל
וראי' לדברי רבותינו ז"ל, דקאמרינן עלה דאיסור ורב ספרא ומאי שנא מהא דתנן אלמנה מוכרת שלא בבית דין ומסקינ' עלה צריכה בית דין הדיוטות מדקא מדמינן מילי אהדדי אלמא אלמנה מן הנשואין יפו כחה בנכסים ועשאוה כשותף שחולק בנכסים שלא מדעת דנכסי אלמנה קיימי וכדפריש לה התם והצריכוהו בית דין הדיוטות לשו' וחלוקתן חלוקה וכן בשותפין הא למדנו שאף דין קרקעות כדין המטלטלין דהא מדמו להו בגמ' ומשוו להו אהדדי.
ותו דמאי שנא מההיא דאמרינן בקדושין א"ר נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להם אפטרופוס ובוררין להם חלק יפה וקיימא לן הגדילו אין יכולין למחות אלמא חולקין ביניהם ואין ממתינין עד שיגדלו ה"נ חולקין ביניהם ואין ממתינין עד שיבא אלא חולקין מעכשיו ביניהם ומעלין החלקים כשם שהוא יכול לעלות ע"מ לזכות ולכשיבא אין יכולין למחות דכיון שבדין הוא שנחלקו ביניהם אם יבטל חלוקתם מה כח בית דין יפה והכי דיקא שמעת' התם.
והרב רבי יהוסף הלוי ז"ל כתב דהאי מקמצין דקאמרינן הכא בשלא ערער באותה חלוקה שחלקו אחיו וכן הא דאמרינן אלא מעתה הני בי תלתא וכו' הכי נמי דבטלה מחלוקת בשחלקו אותה לשני חלקים דומיא דפלוגתא דרב ושמואל ובא לומ' שאין א' מן השנים מבטל אלא נותן קמוצו לבא אם נתרצה בו ומעשי' בכל יום דעבדי שותפי הכי בין במטלטלין בין בקרקעות ולהכי תמה רבא אי סלקא דעתך בטלה מחלוקת. ופריק התם כיון שחלקו על מנת ליתן כל אחד שלישו לבא אין חלוק' שלהם בטעו' הילכך הם אינן יכולין לבטל אבל שלישי אם לא רצה לקמץ עמהם ודאי מצי לעליונ' כנכסי דבר מריון ויפה כיון ויפה פי' לענין השמוע', אבל חלקו לשלשה חלקים קמי בי דינא לא הכריע הרב ז"ל אם חלוקתן חלוקה, ועל רבינו ז"ל נסמוך.

הני מילי היכא דלא קים ליה בגויה מר הא ידע לה. נמצא לפי פסק הלכה, דהיכא דאמר ליה כור שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך מדה בחבל, אפילו פחות כל שהוא ינכה, ואם הותיר כל שהוא יחזיר, והן חסר הן יתר אפילו פחת רובע לסאה הגיעו, והוא הדין שאין בשדה יותר כדי למלאת המדה. והוא הדין לבית כור סתמא. ואם הרכיב שתי הלשונות, כגון שאמר מדה בחבל הן חסר הן יתר, אי נמי הן חסר הן יתר מדה בחבל, הולכין אחר פחות שבלשונות להקל לנתבע, דהיינו המוכר. ואם אמר לו בית כור שיש לי במקום פלוני שסימניו ומצרניו כן, או שהעמידו עליו ואמר לו בית כור זה, אפילו פחות משתות הגיעו, כרב הונא. וכן פסקו הגאונים ז"ל. ואם אמר לו בית כור שיש לי במקום פלוני וקורין אותו כן, אפילו אין בו אלא לתך הגיעו, שלא מכר לו וכן אפילו אין קורין אותו כן אלא שהלוקח יודעו ומכירו שאינו אלא לתך, הגיעו, ובית כור דאמר ליה דעדיף כבית כור קאמר.

האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהם קנו כולן. פירש ר"ש ז"ל, בין במקרקעי בין במטלטלי, ד(מ)סתמא אמרו קנו ולא חלקו בין זה לזה, ואחין דנקט, לאו דוקא, אלא הוא הדין לשותפין. וקנו כולן דקאמר, אם שנים הם, בודאי קנו שניהם, דכל שזה שעולה בידו הגורל קנה כבר נסתלק מחלק אחיו, ואם שלשה הן או יותר קנו כולן לענין זה שאין השאר יכולין לחזור במי שעלה בידו הגורל וכן הוא אינו יכול לחזור בשאר האחין, ומיהו השאר לא קנו בשאר החלקים זה כנגד זה, שהרי לא עלה לו עדיין גורל. ויש מי שאומר, שקנו כולן לענין לחלוק באותן חלקין שעשו, ועל פי הגורל, ואין אחד מהם יכול לחזור מעתה ולומר לא בגורל אני חפץ אלא בעילוי, אלא כיון שעלה הגורל לאחד מהן על כורחן יחלקו גם כולם בגורל. ויש מי שאומר, שהשאר קנו לגבי הראשון שעלה לו הגורל כמו אבל מכל מקום אם רצה אחד מן הנשארים לעכב ולחלוק בינו ובין שאר האחין בעלוי שומעין לו. והראשון נראה עיקר. ויש מי שפירש, קנו כולן דוקא, וכגון שהסכימו שיחלקו לפי סדר תולדותן, שמעון אחר ראובן ולוי אחר שמעון, וכיון שעלה גורל לראובן קנה שמעון בחלק הסמוך לו וכן לוי אחר שמעון.

ושמואל אמר מקמצין. לקוחות הוו וקם דינא. ואיכא למידק, ולמה יגרע כח שלישי שבא לומר גורלי אפיל בתוככם או אעלה בנכסי דבי בר מריון (לעיל בבא בתרא יב, ב). וי"ל כיון שחלקו הם ודקדקו בשווי הנכסים לחלוק חלק כנגד חלק בשוה מדוקדק זו ושעלו אהדדי, חלוקתם חלוקה, וכענין שאמרו בהני תלתא דקיימי ואזלי תרי מנייהו ופליג, דלא בטלה מחלוקת אלא מקמצין וקם דינא. ותימה הוא בעיני איך יטול השלישי בעל כרחו בקימוץ, ונמצא חלוקו מפוזר בשני מקומות וחלק האחים במקום אחד, דמי לא עסקינן דפלוג שדה כנגד שדה. ואינו דומה לשלשה אחים שחלקו השנים כל הנכסים לשלשה חלקים וחלק השלישי במקום אחד כחלק כל אחד ואחד מן השנים. ור"ח והרב אלפסי ז"ל למדו מכאן לשותפין שהלך אחד מהם למדינת הים וחלקו השותפין בבית דין שלא מדעת אותו שאינו כאן, שחלוקתן חלוקה, ואין אותו השלישי יכל לבטל חלוקתם כלל, דהא הכא פשיטא להו אליבא דכולהו בהני תלתא דאזיל תרי מנייהו ופלוג דלא בטלא מחלוקת.
ואף ר"ש ז"ל כן כתב, והביא ראיה ממעשה דאיסור ורב ספרא דעבדו עסקא, ואזל רב ספרא ופלג באפי תרי בלא דעתא דאיסור, ואסיקנא התם בפרק (איזהו נשך) [אלו מציאות] (לב, א) דאילו פלג באפי תלתא חלוקתו קיימת, ואין הפרש בין חלוקת מטלטלין לחלוקת קרקעות, דהתם קא מייתי ראיה מאלמנה שמכרה שלא בבית דין, דאלמא כי הדדי נינהו, ועוד דהא אסיק רב נחמן בפרק האיש מקדש (קדושין מב, א) ביתומים גדולים וקטנים, שבאו הגדולים לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה, שאם הגדילו היתומים אין להם למחות, שאם כן מה כח בית דין יפה, וההיא בקרקע היא, כדאיתא התם. והראב"ד ז"ל כתב בהדיא דהכא איכא למימר עדיפא מינה, דאפילו קאי האי ולא ניחא ליה, בית דין חולקין שלא מדעתו ועל כרחו וקיים, דהא הכא הני תלתא דקיימי ואזלי בתרי מנייהו ופלוג קאמרינן, ומדקאמר דקיימי ואזלי בתרי מנייהו, משמע דפליג שלא מדעתו, ואף על גב דקאי הכא, וכל שכן כשאינו.
ומי' לענין פירוש שמועה זו פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל בן מיגש, דמקמצין דאמר שמואל כשנתרצה השלישי שבא בקמוץ, ואפילו הכי קאמר רב דאף אחד מן השנים שחלקו יכול לבטל כל החלוקה, דכיון דבטל מקצתה בטל כולה והדר דינא, והא דתלתא דאזלי תרי מנייהו ופלוג, פלוג ביניהו כל הנכסים לשני חלקים קאמר, והכי קאמר, מי נימא דבטלה מחלוקת והא מעשים בכל יום ולא אמרינן דבטלה מחלוקת. והשמועה כולה עולה כהוגן לפי פירושו, ושמועתינו בשחלקו אפילו שלא בבית דין. ומכל מקום הדין הראשון, כל שחלקו בבית דין, דין אמת ועיקר.

מי שמכר שדה לחברו בסמניה ובמצרניה והיה הלוקח יודעה ומכירה ושאל הלוקח כמה אמות יש בה ואמר לו המוכר שיש בה מאה אמה או שאמר לו כן מעצמו בלא שאלת הלוקח ומדדה ונמצאת שאינה כן ביתר משתות אע"פ שלפי האמור במשנתנו יתר משתות ינכה הואיל וכבר ידעה זה קבלה עליו כן הואיל ובשעת מכירה לא תלה הענין בכך אלא שלקחה בסמניה ובמצרניה ואע"פ שאמר לו שמאה אמה היו שם פירושו שהיא שוה כבת מאה:

האחים שהסכימו ביניהם לחלוק בגורל והכניסו פתקיהם בקלפי כיון שעלה גורל ביד האחד קנו כלן ומאחר שאנו אומרים קנו כלן ולא אמרו קנה השני אתה למד שלא סוף דבר בשנים שכשנתברר חלקו של אחד נתברר חלקו של שני ומאחר שעלה בידו גורל לצפון קנה השני חלק השני שבדרום אלא אפילו היו שלשה או כמה והסכימו בחלוקה זו והכניסו פתקיהן לקלפי כיון שעלה גורל ביד אחד קנו כלן לענין זה שאין אחד מהם יכול לחזור ולומר איני רוצה בחלוקה זו אלא כופין זה את זה כל אחד ליטול את פתקו ודבר זה בין בקרקע בין במטלטלין בין באחים בין בשתפין וגורל זה לא סוף דבר בקלפי אלא בכל דרך שהמנהג בו להטיל גורל הן קלפי הן דבר אחר ויש אומרים דוקא בקלפי כגורל חלוקתה של ארץ ישראל ויש מפרשים שלא קנה אלא אותו שעלה בידו וזה שאומר קנו כלן כלומר שאין לזה שעלה בידו הגורל שום זכות בחלקים האחרים עד שיוכל לומר הואיל ולא עלה הגורל ביד כלכם הרי אני מתחרט בחלוקה זו אלא כיון שעלה בידו גורלו זכה בחלקו הן טוב הן מוטב אבל האחרים יכולין לעכב זה על זה לחלוק הנשאר בדרך אחרת וראשון עקר ומ"מ גאוני ספרד כתבו שאם היה הגורל בדרך שכשנתברר חלקו של אחד נתברר חלק כלם זכו כלם כאחד כיצד היו שנים הרי זה מבואר היו עשרה וכתבו עשרה פתקין באב"ג עד י' והסכימו שיכניסו ידי הגדול תחלה ואיזה אות שתעלה בידו תהא (או) שניה לה לשני ושלישית לה לשלישי ואם הגיעה היו"ד לשלישי כגון שהגיעה החי"ת לראשון יהו אותיות חוזרות חלילה ותהא א' לרביעי עד ז' לעשירי וכן על דרך זה בכל צד שיהיה:

שני אחים שחלקו ובשעת חלוקה לא היו יודעים שהיה להם אח במדינת הים ואחר שחלקו בא להם אח ממדינת הים הרי חלוקה זו שחלקו בטלה לגמרי ר"ל שלא סוף דבר שאם זה הבא רוצה לבטלה שיכול לבטלה ולומר לכל אחד מהם מאן פלג לך אלא אפילו רצה הוא לקמץ ר"ל ליטול מזה שליש מה שחלק ומזה שליש מה שחלק והוא מתרצה במה שחלקו אם רצה אחד מן השנים לחזור ולחלוק רשאי אבל שלשה אחים או שלשה שתפים שהלכו השנים וחלקו שלא בידיעת השלישי ולקחו שניהם זה בצפון וזה בדרום והניחו לשלישי חלקו במזרח אם בא השלישי ונתרצה בחלוקתם אינם יכולים עוד לערער על החלקים כלל שהרי כשחלקו אף על דעת זה חלקו שאם יתרצה השלישי בכך תהא חלוקתם חלוקה מה שאין כן באלו שבא להם אח ממדינת הים הא מ"מ אם השלישי רצה לבטל מבטל בכל דבר הצריך שומא הואיל ולא חלקו בבית דין או בפני השלשה הבקיאים בשומא כמו שביארנו במציעא פרק שני ויש בשמועה זו קצת פירושים אחרים ואל תחוש להם:

זה שכתבנו שכל שחולק בבית דין חלוקתו חלוקה אף שלא מדעת חברו לא סוף דבר במטלטלין אלא אף בקרקע וגאוני ספרד הראו עצמם מספקים בזו מצד שלא נאמר אלא לענין פרעון בעל חוב שלא בפניו אבל לענין חלוקה שלא בפני שתפו בקרקע לא נתברר ומ"מ נראין הדברים אף בקרקע שאלמלא כן לא נשמט כל התלמוד לאמרה כשמזכירין שחלוקה בבית דין מועלת:

כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן. פירש כגון שחלקו את השדה בשוה ועשו אותן חלקים בשומא ועשו שבח בין חלק יפה לחלק שאינו יפה וכתבו אותן החלקים בפיטקאות ובללום ונתנום בקלפי ובא כל אחד מהן להכניס ידו ליטול ומה שעלה בידו הוא חלקו כיון שהכניס אחד מהן ידו לקלפי ועלה בידו מה שעלה קנו כולן כלומר אין אחד מהן יכול לעכב באותה חלוקה ולבטלה ולעשות החלקים על דרך אחרת ולומר איני מכניס ידי לקלפי שחלוקה זו שעשו אותה על דרך זה איני רוצה בה ושהחלקים לא השוה אותן אלא כיון שהכניס ידו אחד מהן לקלפי על דעתו ועלה בידו מה שעלה נתקיימה החלוקה על אותה הדרך וכל אחד מהן מכניס ידו אחריו ומה שעולה בידו הוא חלקו בלי שיהא יכול לעכב בכך ויש לפרש קנו כולן כלומר שלא נשאר לו לאותו האח שעלה לו הגורל שום זכות באותן החלקים הנשארים בקלפי שכיון שעלה לו הגורל במה שעלה קנו אחיו החלקים הנשארים בשיתוף וחוזרין גם הן וחולקין אותן על פי הגורל. אי נמי יש לפרש שזה הגורל אין צריך שיכניס בו כל אחד ואחד מהן את ידו לקלפי אלא אחד מהן בלבד הוא שמכניס ידו לקלפי ושעולה בידו מה שעולה מתברר חלקו וחלק כל אחד מהן כגון שחלקו את השדה בשוה ועשו אותו חלקים כפי מנין אחין וכתב אותן חלקים בפיטקאות וכתב על א' מהן ראשון ועל אחד שני ועל שלישי שלישי אי נמי א' ב' ג' ד' וכן בכולם עד תשלום מנינן ומכניס ידו האח הגדול לקלפי או מי שמסכימין עליו להכניס את ידו מהן וכשעולה בידו החלק שעולה ממילא נתברר שחלק שאחריו במנין כבר זכה בו האח שהיא שני לו והחלק שאחרי אותו החלק האחר כבר זכה בו האח שהוא שלישי לו וכן כולם עד תשלום מנינן ואפילו אם יזדמן שיעלה בידו אחד מן האמצעיים כיון שעלה בידו נעשה הוא ראשון ונעשה חלק שהי' לפניו במנין אחרון שבכולן וזכה בו האחרון שבאחין ולפיכך כשעול' הגורל לאחד מהן קנו כולן שהרי כבר נתברר חלק כל אחד מהן ואמרינן מאי טעמא כלומר כיון שלא קנו זה מזה ולא החזיק אחד מהן במה תתקיים חלוקה זו. ומהדרינן אמ' רבי אלעזר כתחלתה של ארץ ישראל מה תחלתה של ארץ ישראל בגורל חלקו ונתקיימה החלוקה אף כאן נמי בגורל ואקשינן אי מה התם בקלפי ואורים ותומים כלומר מה התם לא היתה החלוקה בקלפי בלבד שהוא הגורל אלא בקלפי ואורים ותומים אף כאן נמי לא תתקיים החלוקה בקלפי בלבד אלא בקלפי ואורים ותומים וכיון שאי אפשר לומר כן אין לנו לדון מתחלתה של ארץ ישראל. ויש לפרש שמשניהן הוא פריך בקלפי ואורים ותומים לפי שלא שכיב בכאן אלא כיון שעלה גורל לאחד מהן ואפשר שיהא גורל בלי קלפי:

איתמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים. רב אמר בטלה מחלוקת. פירש כל אחד יכול לערער ולבטל המחלוקת בין האח ממדינת הים בין אחד משני אחין אלו ושמואל אמר מקמצין. אמר ליה רבא לרב נחמן לרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא. כלומר כיון דקא נפיק מידא דכל חד מינייהו מההוא חולקא דמטא ליה מקצת הדר דינא אעיקרא ומבטיל ליה ההוא מחלוקת מעיקרה אלא מעתה הני תלתא אחי או שותפי דאזול תרי מינייהו ופלגו פירש ולא אפיקו ליה לההוא אח דלא הוי בהדייהו חולקא הכי נמי דכי ניתי ההוא אח ושקיל חולקי' כל חד מינייהו מצי לבטולה לההוא מחלוקת משום דקא נפיק השתא מידו דכל חד מינייהו מחלוקא דמטא ליה מקצת. א"ל התם אדעתא דבי תלתא נחות מעיקרא. פירש דהא הוה ידעי מעיקרא דתלתא אחין נינהו ואפילו הכי פלגינהו להני נכסי ומשום הכי לא מצי הנך תרתי לבטולי המחלוקת דקא סבור וקבל לפלוגתא אדעתא אבל הכא לאו אדעתא דבי תלתא נחות פירש דהא לא הוה ידעי דאית להו אח במדינת הים הילכך אף על גב דההוא אח דלא הוה בהדייהו בעידן חלוקה קא ניחא ליה השתא לקמוצא ליה מחלוקה דתרוייהו ולא קא מערער עלייהו בההיא חולקא הנך תרי אחי גופייהו כיון דלאו אדעתא דבי תלתא נחות כל חד מינייהו מצי לבטולה לההיא מחלוקת משום דחלוקה בטעות הויא:

ושמואל אמר מקמצין קא סבר כיון דההוא אח דלא הוה בהדייהו בעידן חלוקה קא ניחא ליה השתא לקמוצי ליה מחולקא דתרוייהו ולא קא מערער עלייהו בההיא חלוקה אף על גב דהנך תרי אחי גופייהו דפלוג אדעתא דבי תרי הוא דנחות ולא אדעתא דבי תלתא אפ"ה קם דינא ולא מצו הדרי בהו לבטולה לההוא מחלוקת. והא דשמואל דאמר מקמצין דוקא היכא דלא מערער עליה ההיא אחר דלא הוה בהדייהו וקא ניחא ליה לקמוצי ליה מחלוקת דתרוייהו כדאמרינן אבל אי לא ניחא ליה בהכי וקא מערער עלייהו בההיא חלוקה לבטולה מעיקרא דכולי עלמא מצי מבטיל לה משום דאמר להו מאן פלג לכו דילמא חד מהנך חולקי דידכו הוא דסליק' לי בגורל אי נמי מעלינ' ליה כנכסי דבר מריון וכן נמי לענין תלתא אחין דאזול תרי מינייהו ופלוג דאמרינן דלא מצו הדרי בהו ה"מ היכא דקא ניחא ליה לההוא אח דלא הוה בהדייהו לקמוצי ליה מחלוקא דתרווייהו אבל אי לא ניחא ליה בהכי בודאי דמצי מבטל לה לההוא מחלוקת משום דאמר להו מאן פליג לכו דהא אפילו לענין עיסקא היכא דפלג ליה חד מינייהו בלא דעתא דחבריה מצי א"ל מאן פלג לך כדאמרינן (מציעא דף ס"ט ע"א) במעשה דהנהו תרי כותאי דזבון חמרא בהדי הדדי ואזל חד מינייהו ופלג בלא דעתא דחבריה וכ"ש לענין קרקע אבל ודאי אי הני תלתא שותפי דאזיל בתרי מינייהו ופלג כגון דאזיל חד מינייהו למדינת הים ואזול הנך דפלוג קמי בי דינא ואפיקו ליה לחלוקה דהאיך אדעתא דבי דינא לענין עסקא ושאר מטלטלין בודאי דהוה קיים ולא מצי האיך למימר מאן פלג לכו דהיינו דאיסור ורב ספרא (שם דף ל"א ע"ב) דעביד עסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתא דאיסור אתא לקמיה דרבה אמר ליה זיל אייתי תלתא אי נמי תרי מגו תלתא דפלגת קמייהו וכ' לענין קרקע איכא למימר דהוה קיים כמעשה דאיסור ורב ספרא ואיכא למימר דלא הוה קיים והא דרב ספרא ואיסור לא דמיא דאילו התם עסקא והכא קרקע והיינו טעמא דאית לן למימר דשאני דין קרקע מדין עסקא משום דעסקא דעתיה אדמייהו ולאו אגופיה דעסקא וכיון דקא מפיק ביה מאי דשוה הנהו דמים לא איכפת ליה אבל קרקע דעתיה דכל חד מינייהו אגופיה דקרקע ניהו הילכך אף על גב דאפיק ליה מאי דשוה מצי א"ל מאן פלג לך אף על גב דקמי בי דינא הוא דפלוג דכי תקון רבנן לבעל חוב הוא דתקון לאפרועי שלא בפני בעל חובו כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל לפלוגי שלא בפני שותפו לא אשכחן דתקון רבנן. והדבר צריך עיון. ונחזור לעיקר שמעתין:

אמר ליה רב פפא לאביי ולשמואל דאמר מקמצין אלמא אע"ג דקא נפיק מתותי ידי' דכל חד מינייהו מההיא חלוקא דמטא ליה מעיקרא מקצת קם דינא בההוא מקצת אחרינא דאישתייר ליה ולא הדר והא רב שמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה פירוש והא הכא דאע"ג דמשכינהו להני סאין וקננהו כיון דאיכא חד סאה דלא משכיה ולא קנייה כל חד מינייהו מצי למיהדר ביה בין מוכר בין לוקח ולמהדרינהו להני סאין דמשכינהו אלמא כיון דאבטיל ליה זביניה דהאי סאה דלא משכיה איבטלו להו זביני דהנך סאין דמשכינהו משום דלא משכינהו מעיקרא אלא אדעתא דזבין ליה כוליה כור הכא נמי כיון דהא קא נפיק ההוא חולקא דמטא ליה מקצת ליבטיל נמי מיניה המחלוקת דהא לא פלוג אלא אדעתא דליקום בידא דכל חד מינייהו ההו' חולקא דמטי ליה כוליה דהא לא הוה ידעי דאית להו אחרינא. ופריק התם עבוד מילתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח כי היכי דאית ליה לחד מינייהו פסידא בזביני מצי הדר ביה אבל הכא כיון דליכא מוכר ולא לוקח אלא יורשין נינהו קם דינא ולא נהדר:

כ. רב פפא זבן ארעא מההוא גברא אמר ליה הויאן עשרים גריוי משחותא ולא הואי אלא חמיסר אתא לקמיה דאביי אמר ליה סברת וקבילת אמר ליה והא אנן תנן פחות משתות הגיעו יתר על שתות ינכה א"ל ה"מ היכא דלא קים ליה בגוה ומר קים ליה בגוה א"ל והא עשרים אמר לי אמר ליה דעדיפא כעשרים קאמר לך. שמע מינה דהא דתנן עד שתות הגיעו יתר על שתות ינכה, הני מילי היכא דלא קים ליה ללוקח בגוה, אבל היכא דקים ליה בגוה, אע"ג דא"ל הויאן עשרים ולא הויאן אלא חמיסר או עשרה, סבר וקביל. וה"ה נמי גבי רישא דקתני בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר, ואע"ג דלא א"ל בסימניו ובמצרניו. וה"מ היכא דשויא כי ההוא שיעורא דאמר ליה, אבל היכא דלא הוי בה כההוא שיעורא לא במדה ולא בדמים, מקח טעות הוא. דדיקינן מדאמר ליה אביי לרב פפא דעדיפא כעשרים קאמר לך, דש"מ דוקא דעדיפא כעשרים, דאי לאו הכי הוה ליה כיפות ונמצאו רעות.

ומסתברא דגבי המוכר פירות לחבירו ונמצאו מתליעות או שנמצאו בהן עפרורית יתר מכשיעור וכל דבר הנראה, היכא דקים ליה בגויה סבר וקביל, ואפילו יתר מכדי עירובו הגיעו. ומתניתין דקתני גבי מדה בחבל הן חסר הן יתר אפילו פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יתר מכאן יעשה חשבון ומהו מחזיר לו מעות כו', דאלמא אפילו היכא דטעי מוכר יעשה חשבון ולא אמרינן הא קים ליה בגוה, התם נמי כגון דלא קים ליה בגויה, אי נמי כגון דלא שויא כשיעור ההיא מדה דאמר ליה, אבל היכא דקים ליה בגויה ושויא כשיעור ההיא מדה דא"ל כשיעור דרב פפא:

כא. תניא ר' (אסי) [יוסי] אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהם קנו כולן. כגון שחלקו את השדה לשלשה (ד)חלקים שוין בדמים וכתבום בפיתקאות, כיון שעלה גורל לא' מהן קנו כולן שאר החלקים כפי מה שיעלה לא' מהן בגורלו ונסתלקה רשות הראשון וזכותו משאר החלקים. וכן אחד משאר האחים אם רצה לחזור בו שלא יחלקו השאר בגורל לא כל הימנו. וכן אם כתבו בכל פיתקא ראשון שני ושלישי עד תשלום מנין האחין על מנת שכיון שעלה לראשון גורלו אותה פיתקא שעלתה לו היא נעשית ראשון, ונתברר שהחלק של אחריו לאח שאחריו הוא, וכן כולן. ואפילו אם עלה ביד הראשון א' מן האמצעים, כגון שהיו ג' ועלה השם ביד הראשון, נתברר שהשלישי הוא חלקו של שני והראשון הוא חלקו של שלישי, וכיון שעלה גורל לא' מהן קנו כולן על הסדר שהסכימו עליו. מאי טעמא אמר רבי אלעזר כתחלה של ארץ ישראל מה להלן בגורל אף כאן בגורל אי מה להלן בקלפי ואורים ותומים וכל ישראל אף כאן בקלפי ואורים ותומים וכל ישראל אלא אמר רב אשי בההיא הנאה דקא ציתי להדדי לגמרי:

כב. איתמר שני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין. ומסתברא דהיכא דלא ניחא ליה לההוא אח דאתי ממדינת הים לקמוצי ליה, דכולי עלמא בטלה מחלוקת והדרי ופלגי לכתחילה, דא"ל מאן פלג לכו, דאי הוה פלגיהו בהדאי דילמא חולקא דחד מיניכו הוה סליק לי לדילי בגורל, אי נמי הוה מעלינן ליה לההוא חולקא כנכסי דבי בר מריון. כי פליגי, היכא דניחא ליה לההוא אחא דאתא ממדינת הים בחולקא קמיתא ולקמוצי ליה כל חד מיניהו מטו מנתיה, מיהו חד מאחי קמאי קא בעי לבטולה לחולקא, וקא טעין דכי ארצאי בהאי פלוגתא אדעתא דזאכי בכוליה חולקא דמטי ליה, והשתא דצריך לקמוצי מחולקיה לההוא אחא דאתא ממדינת הים לא ניחא ליה בההוא חלוקה, דחלוקה בטעות הואי, וקאי בעי מהדר ומפלג מרישא.

רב אמר בטלה מחלוקת, וחוזרין וחולקין לכתחלה, ושמואל אמר מקמצין, שכל אחד מן הראשונים בשלו אלא שנותן כל א' מהן לזה שליש חלקו שהגיע לו ונמצא ביד כל א' משלשתן חלק אחד פחות שליש. וה"מ היכא דלא נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא, [אבל היכא דנחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא] מודה ליה רב לשמואל דמקמצין. והיינו דא"ל רבא לרב נחמן לרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא אלא מעתה הני תלתא דקימי ואזיל בתרי מיניהו ופלוג הכי נמי דבטלה מחלוקת א"ל הכי השתא התם נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא הכא לא נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא. ופליג אדעתא דכי אתי ההוא אח שלישי מקמצי ליה, דהא הוו ידעי מעיקרא דהוה להו אח שלישי ואפ"ה פלגונהו לנכסי אדעתא דהכי, ואמטול הכי לא מצו הני תרי למהדר בהו מהאי פלוגתא דהא סבור וקבול למפלג אדעתא דהכי, ואלו הכא לא נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא, דהא לא הוו ידעי דהוה להו אח שלישי, וכי פלוג אדעתא דמטי ליה לכל חד מיניהו האי שיעורא דמטא ליה בעידן חלוקה [הוא] דפלוג. וכיון דאתיא להו אח ממדינת הים ואיצטריכו לקמוצי ליה, אע"ג דאיהו ניחא ליה לקמוצי ליה, כל חד מקמאי מצי לבטולה לחלוקה, דהא כי נחות מעיקרא לאו אדעתא דבי תלתא נחות והויא לה חלוקה בטעות. ושמואל דאמר מקמצין קסבר כיון דהא אחא דאתא ממדינת הים לא קא מערער עילויהו בההיא חלוקא, וניחא ליה לדידיה לקמוצי ליה מחולקא דתרויהו, לא מצי חד מיניהו לבטולה לחלוקה דלגבי' חד מקמאי לאו חלוקה בטעות היא, דהא לא אטעייה חד מיניהו לחבריה ולא מידי. וקימא לן כרב כדבעינן למימר קמן. ואפי' היכא דניחא ליה לההוא אחא דאתא ממדינת הים לקמוצי ליה ולא מערער עילויהו בההיא חלוקה, מצי כל חד מקמאי לבטולה לההוא חלוקה, דעל כרחיך כי פליגי רב ושמואל בדלא קא מערער ההוא אח שלישי עילויהו, בהא לימא שמואל מקמצין, ולימא להו מאן פליג להו, אלא לאו בדלא קא מערער ההוא אח שלישי עילויהו, ואפילו הכי קאמר רב בטלה מחלוקת, וקיימא לן כוותיה.

ושמעינן מינה דתלתא אחי או תלתא שותפי דאזל חד מיניהו, ופלוג הני תרתי דקיימי, אע"ג דלא שבקו ליה חולקא לההוא אחא תליתאה אלא דעתיהו דכי אתי מקמצי ליה לחולקייהו לכי אתי ומצטרכי לקמוצי ליה, לא מצי חד מיניהו לבטולה לחלוקה, דכי נחית אדעתא דבי תלתא נחית ולאו חלוקה בטעות היא. ודוקא היכא דניחא ליה לההוא אח שלישי לקימ' לחולקה ולקמוצי ליה מחלוקא דתרויהו. אבל היכא דאיהו לא קא ניחא ליה בההוא חלוקה דכולי עלמא בטלה מחלוקת, משום דאמר להו מאן פלג להו, דהא אפילו לגבי עיסקא קאמרינן דהיכא דפלג חד מיניהו בלא דעתא דחבריה מצי אמר ליה אידך מאן פלג לך, כדאמרינן התם (בבא מציעא סט,ב) גבי חמרא דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים, וכל שכן גבי קרקע דלא, דאיכא דניחא ליה בהאי גיסא ולא ניחא ליה באידך.

ודוקא היכא דלא פלוג אפומא דבי דינא, אבל היכא דפלוג קמי בי דינא, ואפילו קמי בית דין הדיוטות, ואפיקו ליה חולקא להאיך אדעתא דבי דינא, הויא פלוגתא, כי מעשה דאיסור ורב ספרא דעבדו עיסקא בהדי הדדי (ב"מ לא,ב), אזל רב ספרא פלג בלא דעתא דאיסור, אתא לקמיה דרבא אמר ליה זיל אייתי תלתא אי נמי תרי מגו תלתא דפלגת קמיהו וכולא כדמיפרשא בפרק אלו מציאות. וכי תימא מי דמי, התם גבי עיסקא דעתא דתרויהו אדעתא* נינהו ולאו אגופיה דעיסקא וכיון דקא מפיק ליה מאי דשוי הנהו דמים לא איכפת ליה, אבל קרקע דעתיה דחד מיניהו לאו אדמים היא אלא אגופיה דקרקע נינהי. הילכך אע"ג דאפיק ליה מאי דשוה נמי מצי א"ל מאן פלג לך. לא ס"ד, דהא טעמא דמילתא התם משום דכי קא שקיל דידיה קא שקיל הוא וכיון דפלוג אפומא דבי דינא מה לי מטלטלי מה לי קרקע.

וכי תימא אי הכי גבי בעל חוב שבא ליפרע שלא בפני הלוה, מאי שנא דאיצטריכינן למימר טעמא משום שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים, דשמעת מינה דגבי שותפי דלא שייך האי טעמא לא מזדקיקינן להו, לימא טעמא משום דכי שקיל דידיה קא שקיל. לא תקשי לך, דכי אצטריך להך טעמא גבי בעל חוב לאו למימרא דהיכא דלא שייך הך סתמא לא מזדקיקינן, אלא בעלמא גבי שותפי אע"ג דלא שייך בהו הך טעמא נמי מזדקיקינן, ובעל חוב שאני, דאי לאו האי טעמא דשלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים דינא הוא דלא ליזדקיק ליה משום דאיכא למיחש לשובר, אבל שותפי דלא שייכא בהו חששא דשובר מזדקיקינן. תדע דהא גבי יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידין להן אפוטרופוס ובורר להם חלק יפה ואם הגדילו אינן יכולין למחות, והא יתמי כמאן דליתנהו קמן דמי, וכי מוקמי להו בי דינא אפוטרופא דפליג להו הויא פלוגתא. והכא נהי דלא מוקמינן אפיטרופא, דאפטרופא לדיקנני לא מוקמינן, אלא כיון דפלוג קמי בי דינא הא ודאי עדיף טפי והויא פלוגתא, כי מעשה דאיסור ורב ספרא:

כג. אמר ליה רב פפא לאביי ולשמואל דאמר מקמצין, ולא אמרינן כיון דבטלה חלוקתן במקצת בטלה כולה, והא רב ושמואל דאמרי תרויהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. אלמא כיון דכוליה כור כחד זבינא דמי, אף על גב דמשכיה לכוליה לבר מחדא סאה יכול לחזור בו ואפי' בסאה אחרונה, דכיון דבטלי זביני במקצת בטלי בכוליה, דכי אקני ליה אדעתא דמיקיימי כולהו זביני הוא דאקני ליה, וכיון דבטלי במקצת בטלי בכוליה. הכא נמי נימא כי אירצו אהדדי בהאי פלוגתא אדעתא דתיקום כולה, וכיון דבטלה מקצתה בטלה כולה.

כיון שעלה הגורל לאחד מהם קנו כולן. פי' כל החלקי' ששמו ואמרו ילך זה כנגד זה קנו כבר ואינן יכולין למחות ולומר לשום בעינן אחר אלא כיון שהתחילו לעשות מעשה ולהפיל גורלות כבר קנו כל החלקים להיות כאשר נישומו ואינם חסרים אלא בירור להטיל עליהם גורלות ולהתברר כל אחד בחלקו:

הני מילי היכא דלא קים ליה בגויה כו'. נמצא לפי פסק הלכה דהיכא דאמר ליה בית כור שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך מדה בחבל אפילו פיחת כל שהוא ינכה ואם הותיר כל שהוא יחזיר. והן חסר הן יתר אפילו פיחת רובע לסאה הגיעו והוא שאין בשדה יותר כדי למלאת המדה. והוא הדין לבית כור סתמא. ואם הרכיב שתי הלשונות כגון שאמר מדה בחבל הן חסר הן יתר אי נמי הן חסר הן יתר מדה בחבל הולכין אחר פחות שבלשונות להקל לנתבע דהיינו המוכר. ואם אמר לו בית כור שיש לי במקום פלוני בסימניו ומצרניו כן או שהעמידו עליו ואמר לו בית כור זה אפילו פחות משתות הגיעו כרב הונא וכן פסקו הגאונים ז"ל. ואם אמר לו בית כור שיש לי במקום פלוני וקורין אותו כן אפילו אין בו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא סתמא וכן אפילו אין קורין אותו כן אלא שהלוקח יודעו ומכירו שאינו אלא לתך הגיעו ובית כור דאמר ליה עדיף כבית כור קאמר. הרשב"א ז"ל.

תניא האחין שחלקו בגורל כיון שהגיע הגורל לאחד מהם קנו כולם. יש מפרשים שזכה בחלקו ואלו נסתלקו מעליו מחלק זה וזהו קנה כולן אבל אם יעכב האחד מן השנים הנשארים ואמר לא נחלוק בגורל אלא בשומא ובעילוי יכול לעכב. ויש מפרשים שלא יכול עוד אחד מהם לעכב שלא יחלקו בגורל. וזה הפירוש נראה יותר מן הראשון מדקתני קנו כולם כלומר נתחייבו כולן לחלוק בגורל. הראב"ד ז"ל.
וכן כתב הרשב"א ז"ל כפירוש האחרון הנזכר ככתוב בספר מגיד משנה בפרק ב' מהלכות שכנים.
אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: כיון שעלה גורל אחד קנו כולם. פירוש אם שנים הם קנו שניהם ואם שלשה קנו כולן לענין שזה שעלה לו הגורל מסולק מהן ונשארו שניהם שותפים בשאר אבל לא שיהו השנים מחוייבים לחלוק בגורל דבמה נתחייבו וכי תימא אם כן לא שייך ביה שפיר לישנא דקנו כולם אפשר להעמידה כגון שהסכימו ביניהם לחלוק בסדר תולדותיהן כו' ככתוב במגיד משנה שם.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: תניא רבי יוסי אומר האחין שתלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם. פירוש כגון שחלקו את השדה בשוה ועשו אותם חלקים בשומא ועשו שבח בין חלק יפה לחלק שאינו יפה וכתבו אותם החלקים בפתקאות ובללום ונתנום בקלפי ובא כל אחד מהם להכניס ידו ליטול ומה שיעלה בידו הוא חלקו כיון שהכניס אחד מהם ידו לקלפי ועלה בידו מה שעלה קנו כולן כלומר אין אחד מהן יכול לעכב באותה חלוקה ולבטלה ולעשות החלקים על דרך אחרת ולומר איני מכניס ידי לקלפי שחלוקה זו שעשו אותה על דרך זה איני רוצה בה ושהחלקים לא השוו אותם אלא כיון שהכניס ידו אחד מהן לקלפי על דעתם ועלה בידו מה שעלה נתקיימה החלוקה על אותה הדרך וכל אחד מהן מכניס ידו אחר כך ומה שעולה בידו הוא חלקו בלי שיהא יכול לעכב בכך. ויש לפרש קני כולם כלומר שלא נשאר לו לאותו האח שעלה לו הגורל שום זכות באותם חלקים הנשארים בשיתוף וחוזרים גם הם וחולקים אותו על פי הגורל. אי נמי יש לפרש שזה הגורל אין צריך שיכניס בו כל אחד מהם את ידו לקלפי אלא אחד מהם בלבד הוא שמכניס את ידו לקלפי וכשעלה בידו מה שעלה מתברר חלקו וחלק כל אחד מהם כגון שחלקו את השדה בשוה ועשו אותם חלקים כפי מנין האחין וכתבו אותן החלקים בפתקאות וכתבו על אחת מהן אחד ועל אחת שנים ועל אחת שלשה אי נמי ראשון שני שלישי וכן בכולם עד תשלום מניינם ומכניס האח הגדול את ידו לקלפי או מי שמסכימין עליו להכניס את ידו מהן וכשעולה בידו החלק שעולה ממילא נתברר שחלק שאחריו במנין כבר זכה בו האח שהוא שני לו והחלק שאחר אותו החלק האחר כבר זכה בו האח שהוא שלישי לו וכן כולם עד תשלום מנינן ואפילו אם יזדמן שיעלה בידו אחד מן האמצעיים כיון שעלה בידו נעשה הוא ראשון ונעשה החלק שהיה לפניו כמנין אחרון שבכולם וזכה בו האחרון שבאחין ולפיכך כשעולה הגורל לאחד מהם קנו כולם שהרי כבר נתברר כולן כל אחד מהם. ואמרינן מאי טעמא פירוש כלומר כיון שלא קנו זה מזה ולא החזיק אחד מהם במה תתקיים חלוקה זו. ומהדרינן אמר רבי אלעזר כתחלתה של ארץ ישראל כו' ואקשינן אי מה התם בקלפי אורים ותומים כלומר מה התם לא היתה חלוקה בקלפי בלבד שהוא הגורל אלא קלפי אורים ותומים וכיון שאי אפשר לומר כן אין לנו לדון מתחלתה של ארץ ישראל. ויש לפרש דמשניהם הוא פריך. אורים ותומים בקלפי לפי שלא שנינו בכאן אלא כיון שעלה גורל לאחד מהם ואפשר שיהא גורל בלא קלפי ועוד שקלפי שחלק בה ארץ ישראל קלפי של קדש היה ואנן לית לן השתא קלפי של קדש. ומהדרינן אלא אמר רב אשי בההיא הנאה דקא צייתי להדדי במה שהסכימו להיות הגורל מחלק ביניהם ומה שעלה לכל אחד מהם יהא חלקו וכל אחד מהם רוצה שיעמוד תבירו עמו על דבורו בכך ומוצא הנאה בלבו מה שיקבל ממנו על עצמו בדבר זה שהסכימו עליו גמרו ומקנו להדדי מה שעלה לכל אחד מהם בגורל. עד כאן לשון הרא"ם ז"ל.

והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: בההיא הנאה דקא צייתי להדדי כו'. ומיהו דוקא בגורל דההוא הנאה מהניא כקלפי אורים ותומים שהיתה בתחלתה של ארץ ישראל אבל בלא גורל כלל דודאי בדיבורא בעלמא לא קנו משום ההיא הנאה אלא הכא אגורל קא סמיך דכיון שיש לגורל עיקר שהרי ארץ ישראל נחלקה בו והם מתרצים לחלוק בכך גמרו ומקנו אהדדי. וכן כתב רשב"ם ז"ל דרב אשי אדרבי אלעזר קסמיך. עד כאן.

ושמואל אמר מקמצין. קשה לפירוש רשב"ם ז"ל היאך מפקיעין דינו של זה שלא יטול בגורל ועוד מה טעם הם נותנים לו במפוזרין והם נוטלין חלקם במכונסים וכי בשביל שלא היה שם בשעת תלוקתם מפסיד זכותו. ופריק ז"ל כגון שחלקו שלש שדות כו' ככתוב בתוספות. עוד נראה לי לפרש כגון שחלקו שדה אחת או בקעה אחת לשני חלקים זה נטל בצפון וזה נטל בדרום וכשבא זה האח השלישי עושים שדה זו שלשה חלקים ואם נפל חלקו באמצע עומדים שני האחין בחלקו ברוחות זה לצד צפון וזה לצד דרום אלא שנכנסים זה בחלקו של זה כפי מה שחלקו שגרעו החלקים מפני החלק השלישי שנטל זה משם ורב סבר בטלה מחלוקת. וכתב הרב הגאון ז"ל מהא שמעינן דתרי אחין או תרי שותפי דאזיל חד מינייהו כו'. וכן דעת רשב"ם ז"ל דאחד מן השותפים יכול לחלוק שלא בפני חברו כו'. והרא"ם ז"ל נסתפק בדין זה שכתב הרב הגאון ז"ל ואמר כי אולי לא אמרו שחלוקה שלא בפניו קיימת אלא בחלוקת עסק שאין העסק עומד אלא דמיו אבל במקרקעי איכא למימר שחלוקה בטלה מהא דאמרינן הכא אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואזול בי תרי מינייהו ופלוג הכי נמי דבטלה מחלוקת כגון שהשלישי ספק בחלוקתם אלא שאחד מן השנים עצמן שחלקו רוצה לבטל החלוקה ולומר שלא היתה חלוקה כיון שלא היו שלשתן בחלוקה וקסלקא דעתך דאליבא דרב הוה ליה למימר בטלה מחלוקת. התם נחיתו אדעתא דבי תלתא כלומר טעמיה דרב לא מפני שלא נעשית החלוקה בפני שלשתן אלא מפני שלא חלקו לשלשה חלקים ולא נעשית החלוקה כהוגן הלכך אף על גב דפליג לנפשייהו בבית דין חלוקה בטלה. ויש לפרש עוד כיון שלא נגמרה החלוקה שיש לזה האח השלישי לחלוק עדיין אינה קיימת כדין מקח שאינו קיים עד שנגמר כולו וכדרך מה שהקשה התלמוד לדעת שמואל מהא דאמרינן כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. עליות.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: רב אמר בטלה מחלוקת. פירוש כל אחד מהם יכול לערער ולבטל המחלוקת בין אחד מן האחין אלו בין האח הבא ממדינת הים ושמואל אמר מקמצין. אמר ליה רב פפא לאביי לרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא כלומר כיון דקא נפיק מידא דכל חד מינייהו מההוא חלק דמטו ליה מקצת הדר דינא מעיקריה ומבטיל ליה ההוא מחלוקת מעיקרא אלא מעתה הני תלתא אחי או שותפי דאזול תרי מינייהו ופלוג פירוש ולא אפיקו ליה לההוא אח דלא הוה בהדייהו חולקא הכי נמי דכי אתי ההוא אח ושקיל חולקיה כל חד מינייהו מצי לבטולי לההיא מחלוקת משום דקנסוהו השתא מיהא דכל חד מינייהו יהיב מחולקא דמטא ליה מקצת אמר ליה התם אדעתא דבי תלתא נחות מעיקרא פירוש דהא הוו ידעי מעיקרא דתלתא אחי נינהו ואפילו הכי פלגינהו להנהו נכסי ומשום הכי לא מצו הנך תרתי לבטולי המחלוקת דהא סביר וקביל לפלוגתא אדעתא דהכי אבל הכא לאו אדעתא דבי תלתא נחית פירוש דהא לא הוו ידעי דאית להו אח במדינת הים הלכך אף על גב דההוא אח דלא הוה בהדייהו בעידן חלוקה הא ניחא ליה השתא לקמוצי מחולקא דתרווייהו ולא קא מערער עלייהו בההוא חלוקה הנך תרי אחי גופייהו כיון דלאו אדעתא דבי תלתא ניחות כל חד מינייהו מצי לבטלה לההיא מחלוקת משום דחלוקה בטעות הויא. ושמואל אמר מקמצין קסבר כיון דההוא אח דלא הוה בהדייהו בעידן חלוקה קא נימא ליה השתא לקמוצי ליה מחלוקה דתרווייהו כדאמרינן ולא קא מערער עלייהו בההוא חלוקה אף על גב דהני תרי אחי גופייהו דפליג לאו אדעתא דבי תלתא פליג אפילו הכי קם דינא ולא מצו הדרי בהו ולבטולה לההיא חלוקה. והא דאמר שמואל מקמצין דוקא היכא דלא מערער עלייהו ההוא אחא דלא הוה בהדייהו אבל אי לא ניחא ליה בהכי וקא מערער עלייהו בההוא חלוקא לבטולי מעיקרא לכולי עלמא מצי מבטל לה משום דאמר להו מאן פלג לכו דלמא חד מחולקא דידכו הוה סליק לי בגורל אי נמי מעליתא ליה בנכסי דבר מריון. וכן לענין תלתא אחי דאזול בי תרי מינייהו ופלוג דאמרינן דלא מצו הדרי בהו הני מילי היכא דניחא ליה לההוא אח דלא הוה בהדייהו לקמץ ליה מחולקא דתרווייהו אבל אי לא ניחא ליה בודאי דמצי מבטל לה לההיא חלוקה דהא אפילו לענין עסקא היכא דפליג חד מינייהו בלא חבריה מצי אמר ליה מאן פלג לך כדאמרינן מעשה בהני כותאי דזבין חמרא בהדדי ואזל חד מינייהו פלג בלא דעתא דחבריה וכל שכן לענין קרקע. אבל ודאי אי הני תלת שותפי דאזיל בי תרי מינייהו ופלוג אדעתא דבי דינא הוא דפלוג כגון דאזיל חד מינייהו למדינת הים ואזלו הנך ופלוג ואפיקו ליה חולקא דהיאך אדעתא דבי דינא לענין עסקא ושאר מטלטלי בודאי דהוה קיים ולא מצי היאך למימר מאן פלג לך והיינו ממעשה דאיסור ורב ספרא. ואיכא למימר דלא הוי קיים וההיא דרב ספרא ואיסור לא דמיא דאלו התם עיסקא והכא קרקע והיינו טעמא דאית לן למימר דשאני דין קרקע מדין עיסקא משום דעיסקא דעתייהו אדמי ולא אגופה דעסקא וכיון דקא מפיק ליה מאי דשוו הנהו בדמים לא איכפת ליה אבל קרקע דעתיה דכל חד מינייהו אגופה דקרקע ניהו הלכך אף על גב דאפיק מאי דשוה מצי אמר ליה מאן פלג לך אף על גב דקמי בי דינא הוא דפלוג כי תקון רבנן לבעל חוב הוא דתקון לאפוקי שלא בפניו דבעל חוב כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל לפלוגי שלא בפני שותפו לא אשכחן דתקון רבנן והדבר צריך עיון. עד כאן. ולענין פירוש השמועה הסכימו הרמב"ן והרשב"א והר"ן לפירושו ז"ל.
והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו: אלא מעתה הני בי תלתא אחי דקיימי ואזול תרי מינייהו ופלוג. נראה לי מדקאמר דקיימי אלמא כי הדדי נינהו והיכי פלגי תרי מינייהו בר מחד. אלא הכי קאמר דאזול תרי מינייהו ופלוג בהדי חד הכי נמי דבטלה מחלוקת הואיל ולא נגמרה חלוקתם אמר ליה התם אדעתא דתלתא נחות והני תרי פלגי בנפשייהו הכא לא נחית אדעתא דתלתא. עוד אני יכול לפרש אף על גב ששלשתן עומדים והשנים רוצים לחלוק והשלישי אינו רוצה שעושין בית דין לחלוקתם על כרחו ומניחין לו חלקו ומשמנים או חולקין ביניהם או משתתפים והוא שיש דין חלוקה בנחלה אלא שאני תמה על הרב שכתב שמעינן מהכא דתרי אחי או תרי שותפי דאזיל חד מינייהו ואצטריך אידך למנתא דיליה דפלגינן בינייהו ויהבינן ליה מנתיה ולא נצריך ליה להיאך עד דאתי וכיון דגריס בגמרא הני תלתא אחי דקיימי כו' השתא כי קאי חד הכא פלגי תרי על כרחיה דהיאך כי ליתיה מבעיא. ולשמואל דאמר מקמצין אלמא אף על גב דלא גמרו למילתייהו קם דינא והא כור בשלשים יכול לחזור בו כו' משום דלא גמר למילתיה. התם עבוד מילתא בינייהו דניחא ליה כו' כלומר שניהם רוצים בחזרה שמא יוקרו או יוזלו אבל הכא מי ניחא להו בחזרה. עד כאן.

בד"ה ולשמואל כו' כשיעור הראוי לו אלא יותר וה"ה לפחות כו' עכ"ל ק"ק דהל"ל כ"ש לפחות כמ"ש גבי הדר דינא היכא דנטל פחות וכ"ש היכא דנטל יותר כו':

תוס' בד"ה ושמואל אמר כו' וכן הני בי תלתא כו' כשיבא שלישי יפילו גורל כו' עכ"ל העיקר מה שהוצרכו לפרש כן בהך דהני בי תלתא כו' היינו מההיא דאלמנה ניזונת כמ"ש לקמן וע"ש בתוס' וק"ל:

ד"ה ושמואל אמר מקמצין וכו' אלא מפרש ר"י וכו' ולענין זה לא בטלה מחלוקת שאם יפול השדה וכו'. וצריך ליישב לפי' זה היאך יתפרש לשון מקמצין לפי ענין זה וצריך לומר דלפירוש זה הוי פירושו של מקמצין ר"ל ממעטין החלוקה בכל מה דאפשר דלשון מקמצין לשון מיעוט וכילות הוא כידוע:

גמ' והוא עשרין אמר לי אמר ליה דעדיפא כעשרין כו' ואורים ותומים אמר רב אשי כו' כצ"ל:

שם ואזיל בי תרי מינייהו ופליג כו' צ"ל דאזיל חד כו' ונ"ב כן הוא בס"א וכן ברמב"ן:

ר"ש בד"ה אמר רב אשי כו' עם הגורל באורים ותומים כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ושמואל אמר כו' בלא מה כח ב"ד יפה חולקין כצ"ל:

ר"ש ד"ה קנו כולן. ומיהו היכא דנפל הגורל לכולן כו' דכיון דמוחזקין כו'. עי' בריש מכילתין ברא"ש סי' ג' כה"ג:

תד"ה ושמואל. פ"ה שיתן לו כ"א שליש מחלקו. כצ"ל:

והא עשרים אמר. ולדעת כן אמר לי כך שישלים לי הפחת משדה אחר או ינכה לי מן הדמים דלדעת כן אמר לי עשרים שהוא עצמו היה סבור דהויא כ' ועל מנת להשלים לי מדת כ' אמר לי עשרים: א''ל. אביי מצי למימר לך דהאי דקאמר כ' לא לתת לך כ' שהרי גם הוא היה יודע שאין בשדה אלא חמיסר אלא דעדיפא כעשרין של שדה אחר אמר לך ולהשביח מקחו אמר כן: תניא ר' יוסי אומר כו'. איידי דאיירי במתני' במוכר קרקע לחבירו במדה ומצא יותר מכדי מדתו דמחזיר ולא אמרינן בטל המכר נקט נמי להך דאיתמר לקמן שני אחין שחלקו ובא להן אח דקאמר שמואל מקמצין מחזיר את מה שיש לו יותר דומיא דמתני' ואגב גררא דההיא קתני ברישא הך ברייתא לאשמועינן דחלוקה בגורל קניא דעלה פליגי רב ושמואל היכא דחלקו ובא להן אח דדמיא להך דר' יוסי שלא עלה הגורל לכולן: האחין שחלקו. ביררו שנים ושלשה חלקין שוין ואח''כ יפילו גורלות וה''ה לשותפין: כיון שעלה כו'. שנפל הגורל על אחד מהם והוברר חלקו: קנו כולן. כלומר זה קנה לגמרי בגורל ולא יוכלו לחזור בו ואם הם שנים זה קנה חלקו שנפל עליו הגורל וגם חבירו קנה דעל מי יפול גורל שני כי אם על השני ואם ג' אותו שנפל לו הגורל קנה חלקו והשנים קנו בין שניהם שני החלקים לחלוק ביניהם כל שעה שירצו אף לחלוק בענין אחר ואחר כך יפילו גורלות ומיהו היכא דנפל הגורל לכולן פשיטא דקנו כולן ואע''ג דלא אחזוק כל אחד בשלו דכיון דמוחזקין ועומדין הן כולן בכל הקרקע אין הגורל מקנה להן כלום אלא מברר לכל אחד חלקו המגיעו (ולא שנא קרקע ולא שנא מטלטלין כיון שעלה הגורל לזה קנה חברו כמו כן חלקו המגיעו מיד בלא נפילת גורל דהא לא מפליג גמרא בין מקרקעי למטלטלין הכא מידי): מ''ט. במאי קנו הרי לא נפל גורל ולא החזיקו כל אחד בשלו עדיין דאי אחזוק מאי למימרא: בקלפי ואורים ותומים. כדאמרינן ביש נוחלין (לקמן דף קכב.) אלעזר מלובש אורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדין לפניו קלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחין לפניו והיה מכוין ברוח הקודש כו': אמר רב אשי. לעולם כתחלת ארץ ישראל קונה גורל ודקשיא לך אי מה להלן כו' היינו טעמא דלא צריך כולי האי משום דגמרי בלבב שלם ומקנו למי שיעלה הגורל מיד מהני גמר דעתם עם הגורל כאורים ותומים דמהני אפילו היכא דלא גמרי ומקנו דבההיא הנאה דצייתי להדדי ונשמעין זה לזה לחלוק בגורל כדי שיטול כל אחד חלקו בפני עצמו דאינן חפצים עוד בשותפות הלכך אין רוצין שיהא עוד עכוב בדבר וגמרו ומקנו אהדדי כן זקוק אני לפרש שהרי אין כתוב בספרים אלא אמר רב אשי הלכך לא בא לסתור טעמו של ר' אלעזר אלא לתרצו: שני אחין שחלקו. קרקעות: בטלה מחלוקת. ויחלקו לכתחלה בשלשה חלקים ובגורל דנהי נמי דנפל גורל לאחד מהן קנו כולן הני מילי היכא דחלקו כראוי אבל היכא דכל אחד נטל יותר מחלקו חלוקה בטעות הוא והדרא: מקמצין. נוטל כל אחד שליש מחלקו ונותנין לזה כגון שירשו שש שדות ונטלו זה שלש וזה שלש ובא להן אח זה נותן לו שדה אחת וזה נותן לו שדה אחת הרי לכל אחד שני שדות והנם שוים: הדר דינא. כלומר חוזרת החלוקה בשביל שנטלו חלקם שלא מדעת אח השלישי: אלא מעתה הני בי תלתא. אחין או שותפין דקיימי ואזול בי תרי מינייהו ופלוג בלא ידיעת השלישי בשלשה חלקים בפני שלשה בית דין הדיוטות כדאמרי' באלו מציאות (ב''מ דף לב.): הכי נמי דבטלה מחלוקת. כשיבא השלישי ויאמר איני חפץ בהך חלוקה בתמיה. מהכא שמעינן דפשיטא להו דתלתא אחים או תלתא שותפין אי נמי תרי אחי או תרי שותפי כדמוכח באלו מציאות (שם דף לא:) באיסור ורב ספרא דעבוד עיסקא בהדי הדדי והלך רב ספרא ופלג בלא דעתא דאיסור באפי תרי כו' ופלג חד בלא דעתא דחבריה וכגון דפלג בלא דעתא דחבריה באפי תלתא ואית ליה סהדי דפלג כדאמרינן באלו מציאות תתקיים החלוקה ואין חבירו יכול לערער עליה ואם חלק שלא בפני בית דין לא כלום הוא ומה שהשביחו הנכסים השביחו לאמצע והני מילי מידי דצריך שומא אבל חלוקת מעות דלא צריך שומא אין צריך לחלוק בפני ב''ד: אדעתא דבי תלתא. בשלשה חלקים חלקו הכל דמטי לכל חד חלק הראוי לו הלכך לדעתו לא חיישינן דאילו הוה הכא נמי הוה פליג בגורל אבל הכא דאגלאי מילתא לבסוף דנטל יותר מדאי טעות הוא ובטלה מחלוקת: ולשמואל דאמר מקמצין אלמא קם דינא. דכל מי שנוטל דבר הראוי לו אלא שאינו נוטל כשיעור הראוי לו אלא יותר וה''ה לפחות קאמר שמואל דמאי דתפיס תפיס אי הכי אמאי אמר שמואל יכול לחזור בו מוכר ואפילו בסאה אחרונה ומוציא מיד הלוקח כ''ט סאין שבאו כבר לידו ואמאי הא כיון דהוה ראוי ליטול כור כדאתני ליה מוכר במה שזכה כבר יזכה אף על גב דלא בא לידו כשיעור הראוי לו אלא לאו שמע מינה דהדר דינא היכא דנטל פחות וכל שכן היכא דנטל יותר כדלעיל וקשיא דשמואל אדשמואל:

ושמואל אמר מקמצין. פ''ה שיתן לו כל אחד שליש ויחלקו ומשמע מתוך פירושו שלא בגורל וקשה דלמה יגרע הוא שהם נטלו בגורל והם יתנו מה שירצו בלא גורל ולימא להו מעלינן להו כנכסי דבר מריון וקי''ל כרב יוסף בפ''ק (לעיל דף יב: ושם) ואפי' בגורל אין לו להטיל עם כל אחד ואחד בפני עצמו אלא עם שניהם יחד כדי שיפול לו חלק בבת אחת אלא מפרש ר''י מקמצים כגון אם יש להן שלש שדות ולקחו כל אחד שדה והשלישית חלקו וכשבא אחיהם יפילו גורל על כל השדות ובאיזה שיפול גורלו יזכה ולענין זה לא בטלה מחלוקת שאם יפול השדה השלישית לחלקו זכו הראשונים בחלקם כמו שהיו הראשונים מתחלה ואפילו נפל לו שדה שהיה של אחד מהן מכל מקום לא יחלוקו כל המותר אלא שדה שלישית שהיה מחצה לזה ומחצה לזה יהיה כבתחלה ושדה שניה יחלוקו וכן הני בר תלת דקיימי ואזול תרי מינייהו ופלוג פירוש כשנפל לזה שדה ולזה שדה ושדה שלישית נשארה כשיבא שלישי יפילו גורל על הכל ואם יפול אותו שדה הנשאר לחלקו זכו הראשונים בחלקם ולא כפ''ה דמועלת חלוקתם לגמרי אף לשלישי ואע''ג דפלוג בלא דעתיה ומה שהביא ראיה אינה ראיה דהתם במטלטלין אבל במקרקעי דשייך קפידא ברוחות אין אחד יכול לחלוק בלא דעת חברו כדאמרינן באלמנה ניזונת (כתובות דף ק. ושם) יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן כו' משמע התם דאי לאו משום מה כח בית דין יפה הוה אמינא אע''ג דלא טעו הגדילו יכולין למחות ברוחות והכא דלא שייך מה כח ב''ד יפה למה לא יוכל למחות כי פלג חד בלא דעתא דחבריה ומיהו לפר''י דמפרש התם דבוררין להן חלק יפה בלא גורל קאמר לא קשיא מידי לפ''ה דאי לאו מה כח ב''ד יפה לא הוה מהני בלא גורל אבל בגורל מהני ואפילו בלא מה כח ב''ד יפה [חולקין] ואפילו לפירוש ר''ת דע''י גורל קאמר איכא למימר דהתם ודאי שהיתומין קטנים ואין אחד מהן תובע לחלוק אי לאו מה כח ב''ד יפה היו יכולין למחות אבל אם אחד מהן גדול ותובע לחלוק כי הכא בלא כח ב''ד יפה חולקין:

בבא בתרא קו ע"ב