בבא בתרא צה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צה - ב

וזהו אוצר ששנו חכמים במשנתינו. כלומר, זה הוא האופן של המשנה, שהלוקח מקבל עליו עשר קוססות למאה. משום שמה שאמר "של יין", הועיל שיתחייב לתת לו יין יפה, ומה שאמר "מרתף זה" הועיל שיקבל עליו הלוקח עשר קוססות למאה.

וכיצד אתה אומר שהמשנה מדברת במרתף של יין סתם!?

ומתרצינן: אלא, מתניתין נמי מדברת באופן דאמר ליה: מרתף זה.

והוינן בה: קשיא "זה" א"זה". שבברייתא הראשונה נאמר שב"מרתף זה" יכול לתת יין הנמכר בחנות, דהיינו שהכל קוססות, ואילו בברייתא של רב זביד נאמר שהוא צריך לתת יין יפה, מלבד עשר קוססות למאה? ^[62]

ומשנינן: לא קשיא: הא, דאמר ליה "למקפה", שהמוכר אמר ללוקח שהוא מוכר לו יין שראוי להטעים את המאכל וליתנו לתוך התבשיל, דהיינו יין טוב ומחזיק מעמד זמן רב, שהרי משתמשים ממנו מעט מעט.

הא, דלא אמר ליה "למקפה".

ומבארת הגמרא: ברייתא דרב זביד, מדברת דאמר ליה "מרתף זה של יין למקפה", ולכן הוא צריך לתת לו יין יפה, ומכל מקום הועיל גם מה שאמר לו "מרתף זה", שיקבל עליו הלוקח עשר קוססות למאה.

ברייתא הראשונה מדברת דלא אמר ליה "למקפה", אלא אמר לו "מרתף זה של יין" סתם, ולכן הוא יכול לתת לו אפילו כולו קוססות, ובלבד שיהא יין ולא חומץ.

ומסכמת הגמרא את פרטי הדינים:

הלכך, אם אמר לו "מרתף של יין אני מוכר לך" וגם אמר לו "למקפה", נותן לו יין שכולו יפה. וזו הרישא של הברייתא דרב זביד.

אם אמר לו "מרתף זה של יין אני מוכר לך", וגם אמר לו "למקפה", נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה. וזו הסיפא של הברייתא דרב זביד.

אם אמר לו "מרתף זה של יין אני מוכר לך", ולא אמר לו "למקפה", נותן לו יין הנמכר בחנות. דהיינו אפילו כולו קוססות, וזו המציעתא של הברייתא הראשונה. ^[63]

איבעיא להו: אמר לו "מרתף של יין, ולא אמר לו "זה", וגם לא אמר לו "למקפה", מאי? האם צריך שכל היין יהיה יפה, או שהלוקח מקבל עליו עשר קוססות למאה?

פליגי בה רב אחא ורבינא:

חד אמר: מקבל עליו עשר קוססות למאה, שזה דומה ל"מרתף זה למקפה", שיש שם מעלה וחסרון. מעלה, משום שאמר לו "למקפה". וחסרון, משום שאמר לו "זה". וגם כאן יש מעלה, שאמר לו "מרתף של יין" סתם ולא אמר "זה". וחסרון, שלא אמר לו "למקפה". הלכך דינם שוה, שמקבל עליו עשר קוססות למאה.

וחד אמר: לא מקבל עליו הלוקח כלום, אלא המוכר צריך לתת לו יין שכולו יפה, שאף על פי שלא אמר לו "למקפה", מן הסתם כל מי שקונה יין הוא מתכוון להשתמש בו למקפה ולא למוכרו בחנות. וכיון שלא אמר לו "מרתף זה", הרי צריך לתת לו כל היין יפה, כאילו אמר לו "מרתף של יין למקפה".

מאן דאמר: מקבל, דייק מברייתא דרב זביד כשיטתו.

דקתני "מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה". ואוקימנא, והעמדנו את הסיפא של אותה ברייתא דאמר ליה "למקפה". והוא הדין שהרישא מדברת כשאמר לו "למקפה". ואם כן, אנו מדייקים: טעמא, כל הטעם שנותן לו יין שכולו יפה, משום דאמר ליה "למקפה", הא לא אמר ליה "למקפה" מקבל עליו הלוקח עשר קוססות למאה. ^[64]

ומאן דאמר: לא מקבל, דייק מברייתא הראשונה כשיטתו.

דקתני "מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה". ואוקימנא את המציעתא של אותה ברייתא דלא אמר ליה "למקפה". והוא הדין שהרישא מדברת באופן כזה. ואם כן, מבואר להדיא שגם כשלא אמר "למקפה", צריך לתת לו כל היין יפה, משום שאמר לו "מרתף של יין" סתם.

והוינן בה: ולמאן דדייק מרב זביד, קשיא ברייתא הראשונה שמשמע שאינו מקבל. ^[65]

ומשנינן: הרישא של הברייתא אינה מדברת רק באותו אופן של המציעתא, אלא מדברת בשני אופנים, וחסורי מחסרא, והכי קתני:

מרתף של יין אני מוכר לך, נותן לו שכולו יפה. במה דברים אמורים, דאמר ליה "למקפה". הא לא אמר ליה "למקפה", מקבל עליו הלוקח עשר קוססות למאה.

ואם אמר לו: מרתף זה של יין, ולא אמר ליה "למקפה", נותן לו יין הנמכר בחנות.

והוינן בה: ולמאן דדייק מברייתא, קשיא דרב זביד, דאוקימנא דאמר ליה "למקפה", ומשמע, הא לא אמר ליה "למקפה", מקבל?

ומשנינן: הרישא של רב זביד אינה מדברת דוקא כשאמר לו "למקפה", אלא הוא הדין דאף על גב דלא אמר ליה "למקפה" לא מקבל, כיון שאמר לו מרתף של יין סתם.

והאי דאוקימנא דאמר ליה "למקפה", זה רק בסיפא, כשאמר לו מרתף זה של יין. משום דקשיא "זה" א"זה", כדי ליישב את הסתירה מהברייתא הראשונה שנאמר בה דין אחר, באמר לו מרתף זה של יין. ^[66] אמר רב יהודה: יין הנמכר בחנות, כלומר, יין הכי גרוע מכל היינות הנמכרים בחנות, מברכין עליו בורא פרי הגפן, שעדיין הוא נחשב "פרי".

ורב חסדא אמר: לברך בורא פרי הגפן גבי חמרא ד"אקרים", על יין שהתקלקל, למה לי?! כלומר, אין לברך עליו אלא שהכל נהיה בדברו.

מיתיבי מהא דתניא: על הפת שעפשה, ועל היין שהקרים, ועל תבשיל [מחמשת המינים, שברכתו בורא מיני מזונות], שעברה צורתו, שהחמיץ, אומר: שהכל נהיה בדברו. כי היות שנתקלקלו - ירדו מברכתם הראויה להם בתחילה.

וקשיא לרב יהודה, האומר ביין שהקרים, שמברך עליו בורא פרי הגפן.

ומשנינן: אמר רב זביד: מודה רב יהודה בפורצמא, יין שהוא גרוע ביותר שאיננו נמכר בחנות, דמיזדבן אקרנתא, שמוכרים אותו רק בקרנות העיר, בפרשת דרכים שאנשים רבים עוברים שם, ואינם מקפידים על טיב היין שהם קונים רק לפי שעה. ^[67] ובאותו יין רב יהודה מודה שמברכים עליו שהכל, ובזה מדברת הברייתא.

אמר ליה אביי לרב יוסף: הא רב יהודה, הא רב חסדא. כלומר הרי נחלקו רב יהודה ורב חסדא ביין שהקרים, אם מברכים עליו בורא פרי הגפן או שהכל.

מר, כמאן סבירא ליה? מה דעתך בנידון?

אמר ליה רב יוסף: מתניתא ידענא. הרי הדבר מוכרע מברייתא.

הערות

^[62] הקשה בשיטה מקובצת בשם תוס' הרא"ש: אמאי לא מתרץ שהברייתות חולקות בפלוגתא שמובאת לקמן בגמרא, אם יין שריחו חומץ וטעמו יין הוי יין או חומץ. שהברייתא הראשונה סוברת שדינו כיין, ולכן יכול לתת לו יין הנמכר בחנות [שריחו חומץ וטעמו יין]. ואילו הברייתא דרב זביד שדינו כחומץ, ולכן צריך ליתן לו דוקא יין יפה.

^[63] כתב הרשב"ם: הסיפא של הברייתא הראשונה "מרתף זה אני מוכר לך, אפילו כולו חומץ הגיעו" מדברת דוקא כשלא אמר לו "למקפה", שאילו אמר לו "למקפה" הרי זה כאילו אמר לו "מרתף זה של יין", שצריך ליתן לו יין יפה מלבד עשר קוססות. משום ש"למקפה" בלבד משמע יין טוב, שלא היו רגילים ליקח למקפה רק יין טוב. וגם אם היו רגילים להשתמש גם בחומץ למקפה, מכל מקום, אין לומר שכוונתו היתה לחומץ, שאם כן לא היה צריך לומר "למקפה", שהרי כל חומץ ראוי למקפה, שהוא מחזיק מעמד זמן רב ואפילו משתבח עם הזמן. אלא ודאי כוונתו ליין. וזה הטעם שבברייתא של רב זביד לא נאמרה כלל הבבא השלישית של "מרתף זה", כי היות ושם מדובר כשאמר לו "למקפה", הרי הוא נכלל בבבא האמצעית של "מרתף זה של יין", והיינו הך הם. ומה שנקט "מרתף זה של יין", לרבותא נקט, לומר שאפילו אז מקבל עליו עשר קוססות למאה. והריטב"א כתב, שב"מרתף זה למקפה" אי אפשר לתת לו כולו חומץ, שהרי אמר לו "למקפה", ואי אפשר לתת לו כולו יפה [מלבד עשר קוססות], שהרי אמר "זה". אלא נותן לו יין הנמכר בחנות, שהרי אפילו כשאמר יין וגם מקפה מקבל עליו עשר קוססות, ועתה שהוריד דרגה, שלא הזכיר יין, דין הוא שירד דרגה שיהא הכל קוסס. וכתב הרמ"ה, שכך הדין גם בפירות ותאנים. שאם אמר לו "פירות יפות", צריך לתת כל הפירות יפות [כמו מרתף של יין למקפה]. ואם אמר לו "פירות אלו", יכול לתת לו אפילו כולם מתולעות. ובלבד שכיוצא בהן נמכרות בשוק לאכילה [כמו מרתף זה של יין ולא אמר למקפה]. והמשנה שאומרת מקבל עליו עשר מתולעות למאה, מדברת כשאמר לו "פירות יפות אלו" [כמו מרתף זה של יין למקפה].

^[64] הקשו התוס': אם כן, למה אמרה הברייתא של רב זביד "וזהו אוצר ששנו חכמים במשנתנו" על האופן של "מרתף זה של יין", ואמר לו "למקפה"? הרי אפשר שהמשנה מדברת ב"מרתף של יין" סתם, ולא אמר לו "למקפה", שגם שם הדין שמקבל עליו עשר קוססות למאה? תוס' ד"ה חד.

^[65] כתב הרמב"ן, שהגמרא היתה יכולה לתרץ שיין שכולו יפה הנאמר בברייתא, היינו שמקבל עליו עשר קוססות כמו בהוה אמינה של הגמרא לעיל. אלא, מאחר שבברייתא של רב זביד "יין שכולו יפה" היינו שאינו מקבל כלום, מן הסתם זו הכוונה גם בברייתא זו.

^[66] כתב הרשב"ם, שאין כוונת האמוראים להביא כל אחד ראיה לשיטתו מהברייתא שלו, שהרי אפשר לדייק להיפך מהברייתא השניה. אלא שכל אחד החזיק בשיטתו מכח סברא, ולפי זה יישב את הברייתות איזה מהן היא בדוקא ואיזה מהן אפשר לתרץ שגם היא סוברת כן.

^[67] הרשב"ם מביא מהר"ת פירוש אחר, שגורס "מודה רב יהודה בפרצופא", שהוא כל כך גרוע עד שנשתנה מראיתו ופרצופו.

וזהו דין אוצר (מרתף) ששנו חכמים במשנתינו, ולא כפי שהעמדנו קודם, במרתף של יין סתם!

אלא יש לחזור מההסבר הקודם וכך יש לומר: מתניתין נמי [משנתנו גם כן] מדברת באופן שאמר ליה [לו] "זה".

ומקשים: אם כן, קשיא [קשה] מה שאמרנו בברייתא אחת בענין "מרתף זה" על "זה" שבברייתא האחרת, שבברייתא הראשונה נאמר שנותן לו מן הנמכר בחנות, כלומר אפילו כולו קוסס, ואילו בברייתא שהביא רב זביד — רק עשר מתוך מאה!

ומשיבים: לא קשיא [קשה]: הא [זו] שאמר ליה [לו] שהוא צריך יין למקפה לצורך תבשיל, ולשם כך צריך יין משובח, הא [זו] — שלא אמר ליה [לו] למקפה. ומסבירים: אותה ששנה רב זביד שמקבל עליו רק עשר קוססות, מדובר במקרה שאמר ליה [לו] למקפה, ואז צריך לתת לו יין שכולו טוב, בברייתא מדובר באופן שלא אמר ליה [לו] למקפה, ומשום שאמר "מרתף זה של יין" — הקונה מקבל עליו כל יין שיהא שם.

הלכך [על כן] סיכום הדברים לשיטת רב זביד: אמר לו "מרתף של יין" ואמר לו למקפה — נותן לו יין שכולו יפה; "מרתף זה של יין" ואמר ליה שהוא צריך אותו למקפה — נותן לו יין שכולו יפה, ואולם משום שאמר גם "זה" — מקבל עליו עשר קוססות למאה; אמר לו "מרתף זה של יין" ולא אמר ליה [לו] למקפה — נותן לו יין הנמכר בחנות, כלומר, אף שכולו קוססות.

בעקבות סיכום זה, בו נוסף עוד מרכיב קובע, והוא: האם יין זה מיועד למקפה או לא, איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: אמר לו "מרתף של יין" ולא אמר "זה", ואולם גם לא אמר ליה [לו] למקפה, מאי [מה] יהא דינו? האם מקבל עליו הקונה עשר קוססות, מאחר שלא פירש למקפה, או מאחר ומדובר היה על מרתף של יין, ולאו דווקא זה — זכותו לדרוש יין שכולו טוב? פליגי [נחלקו] בה רב אחא ורבינא, חד [אחד] מהם אמר: מקבל הלוקח עשר קוססות למאה, וחד [ואחד] מהם אמר: לא מקבל.

ומסבירים את טעמיהם: מאן [מי] שאמר שמקבל הוא דייק מהברייתא שהביא רב זביד, דקתני [ששנה]: "מרתף של יין אני מוכר לך" — נותן לו יין שכולו יפה, ואוקימנא [והעמדנו, הסברנו את הברייתא במקרה] שאמר ליה [לו] למקפה, ונדייק מכאן: טעמא [הטעם] דווקא משום שאמר ליה [לו] למקפה, הא [אבל] אם לא אמר ליה [לו] למקפה — מקבל עשר קוססות.

ומאן [ומי] שאמר שלא מקבל — הוא דייק מדברי הברייתא האחרת, דקתני [ששנה]: "מרתף של יין אני מוכר לך" — נותן לו יין שכולו יפה, ואוקימנא [והעמדנו] שלא אמר ליה [לו] למקפה.

ושואלים: ולמאן [ולמי] שדייק מדברי רב זביד, קשיא [קשה] איפוא הברייתא! ומשיבים: לשיטתו חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך שנה אותה]: "מרתף של יין אני מוכר לך" — נותן לו יין שכולו יפה. במה דברים אמורים — שאמר ליה [לו] למקפה, הא [אבל] אם לא אמר ליה [לו] למקפה — מקבל עשר קוססות. ואם אמר לו "מרתף זה של יין" ולא אמר ליה [לו] למקפה — נותן לו יין הנמכר בחנות.

ושואלים לצד האחר: ולמאן [ולמי] שדייק מדברי הברייתא קשיא [קשה] מן הברייתא שהביא רב זביד, דאוקימנא [שהעמדנו] שאמר ליה [לו] למקפה, ונדייק מכאן: הא [הרי אם] לא אמר ליה למקפה — מקבל עשר קוססות!

ומשיבים: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא אמר ליה [לו] למקפה גם כן לא מקבל, והאי דאוקימנא [וזה שהעמדנו] שאמר ליה [לו] למקפה, משום דקשיא [שהיה קשה] "זה" על "זה" מן המקרה האחר, כשאמר "זה", על המקרה שאמר "זה" בברייתא שהביא רב זביד.

א אגב שהוזכר בסוגיה יין הנמכר בחנות דנים בעניינו. אמר רב יהודה: יין הנמכר בחנות — מברכין עליו "בורא פרי הגפן", שאף על פי שאינו יין משובח — עדיין בגדר יין הוא. ורב חסדא אמר: גבי חמרא דאקרים [אצל יין שהקרים שהחמיץ, שהתקלקל] למה לי? ויברך עליו "שהכל".

מיתיבי [מקשים] על שיטת רב יהודה ממה ששנינו בברייתא העוסקת בברכות: על דברי מאכל ומשתה שהתקלקלו, כגון הפת שעפשה, ועל היין שהקרים, ועל תבשיל שעברה צורתו — אומר "שהכל נהיה בדברו", משמע מכאן שאין מברכים על יין הנמכר בחנות "בורא פרי הגפן"!

אמר רב זביד: מודה רב יהודה בפורצמא דמיזדבן אקרנתא [ביין גרוע שנמכר בקרנות הרחוב] שעליו אין מברכים "בורא פרי הגפן", ולדעתו בו עוסקת הברייתא. אבל היין הנמכר בחנות משובח ממנו, ועדיין הוא בגדר יין.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הא [הרי] דעת רב יהודה, הא [הרי] דעת רב חסדא, מר כמאן סבירא ליה [אדוני כמי הוא סבור]? אמר ליה [לו]: מתניתא ידענא [ברייתא אני יודע] ועליה אני סומך.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Zevid concludes: And this is the case of the storeroom, i.e., the cellar, that the Sages taught in the mishna. It is clear from this baraita both that it contradicts the suggested addition to the previous baraita, and that the mishna concerns a case where one specified which wine cellar he was selling.

Rather, as indicated by the baraita, the mishna also concerns a case where one says to the buyer: I am selling you this particular cellar, and because he specified a particular cellar the buyer accepts upon himself the possibility that up to ten barrels per hundred might be sour.

Having retracted the addition to the first baraita, the Gemara asks: If so, it is difficult to reconcile the first baraita, which rules that if the seller specified that he was selling this cellar, he must provide wine that is all of good quality, with the second baraita, that of Rav Zevid, which rules with regard to the same case, in which the seller specified he was selling this cellar, that the buyer accepts that up to ten barrels per hundred may contain souring wine.

The Gemara answers: This is not difficult. This baraita is referring to a case where the buyer said to him that he needs the wine for cooking, and therefore he requires good-quality wine, whereas that baraita is referring to a case where the buyer did not say to him that he needs the wine for cooking. The Gemara elaborates: The second baraita, taught by Rav Zevid, is referring to a case where the buyer said that he needs the wine for cooking, whereas the first baraita is referring to a case where the buyer did not say to him that he requires it for cooking.

The Gemara concludes: Therefore, the halakha is that if one said that he is selling: A wine cellar, and the buyer said to him: I need the wine for cooking, then the seller is obligated to give him wine that is all of good quality. If one said that he is selling: This particular wine cellar, and the buyer said to him: I need the wine for cooking, then the seller is obligated to give him wine that is all of good quality, but the buyer accepts upon himself ten barrels of souring wine in each hundred barrels purchased. If one said that he is selling: This particular wine cellar, and the buyer did not say to him: I need the wine for cooking, then the seller may give to him the wine that is in his possession, even if it is of a quality that is sold in the shops, i.e., it is beginning to sour.

A dilemma was raised before the Sages: If one said that he is selling: A wine cellar, and the buyer did not say to him: I need the wine for cooking, what is the halakha? Rav Aḥa and Ravina disagree about this. One says: The buyer must accept ten barrels of souring wine per hundred, and the other one says: The buyer need not accept any barrels of souring wine.

The Gemara explains their reasoning. The one who says that the buyer must accept ten barrels of souring wine per hundred infers this through a precise reading of the baraita of Rav Zevid, as it teaches: If one says: I am selling to you a wine cellar, then he is required to give him wine that is all of good quality. And we interpreted this baraita as referring to a case where the buyer said to him: I need the wine for cooking. The Gemara explains the inference: The only reason that he must provide him with wine that is all of good quality is that the buyer said to him that he needed it for cooking. By inference, where the buyer does not say to him: I need it for cooking, the buyer must accept ten barrels of souring wine per hundred.

And the one who says that the buyer need not accept any barrels of souring wine infers this through a precise reading of the first baraita, as it teaches: If one says: I am selling to you a wine cellar, then he is required to give him wine that is all of good quality. And we interpreted this baraita as referring to a case where he did not say to him: I need the wine for cooking, and even so, the buyer need not accept any barrels of souring wine.

The Gemara asks: But then, according to the one who infers his opinion through a precise reading of the baraita of Rav Zevid, the first baraita poses a difficulty. The Gemara answers that according to his opinion, the baraita is incomplete and this is what it is teaching: If one says: I am selling to you a cellar of wine, then he is required to give him wine that is all of good quality. In what case is this statement said? It is said in a case where the buyer said to him: I need the wine for cooking. By inference, where the buyer did not say to him: I need the wine for cooking, the buyer must accept ten barrels of souring wine per hundred. And if one said that he is selling: This particular wine cellar, and the buyer did not say to him: I need the wine for cooking, then one may give to him the wine that is in his possession, even if it is of a quality that is sold in the shops, i.e., it is beginning to sour.

The Gemara asks: And according to the one who infers his opinion through a precise reading of the first baraita, the baraita of Rav Zevid poses a difficulty, as we interpreted it as referring to a case where the buyer said to him: I need the wine for cooking. And this opinion inferred that if the buyer did not say to him: I need it for cooking, then the buyer must accept ten barrels of souring wine per hundred.

The Gemara answers: The same is true according to both baraitot, that even where the buyer did not say to him: I need the wine for cooking, the buyer need not accept ten barrels of souring wine. And there is no proof from the fact that we interpreted the baraita as referring to a case where he said to him: I need it for cooking, since we did so only due to the difficulty of the contradiction between the ruling of the first baraita in the case where the seller specified that he was selling this cellar and the ruling of the baraita of Rav Zevid in the same case where the seller specified he was selling this cellar. Due to that difficulty, the entire baraita was interpreted as referring to a case where the buyer said: I need the wine for cooking, despite the fact that in the case where he did not mention a specific cellar it makes no difference whether or not he said so.

§ Apropos wine that is sold in the shops, the Gemara considers additional halakhot pertaining to such wine: Rav Yehuda says: Over wine of the same quality as that which is sold in the shops, one recites the standard blessing for wine: Who creates fruit of the vine. Despite the fact that such wine is not of the highest quality, it is still regarded as wine. And Rav Ḥisda said: Over wine that has formed a film as it begins to sour, why do I need to recite the blessing for wine? Since it has begun to sour, it is no longer regarded as wine. Instead, one should recite the generic blessing recited over foods of lower importance: By Whose word all things came to be.

The Gemara raises an objection to Rav Yehuda’s opinion. It is taught in a baraita: Over bread that has become moldy, and over wine that has formed a film, and over a cooked dish that has spoiled, one recites the blessing: By Whose word all things came to be. Since these foods have partially spoiled, it is inappropriate to recite the specific blessings designated for such foods in their fresh state.

Rav Zevid said: Rav Yehuda concedes that one does not recite the blessing of: Who creates fruit of the vine, on wine made from grape seeds that is sold on the street corners. It is to such significantly inferior wine that the baraita refers. Wine sold in the shops still has the taste and appearance of wine, so one should recite the standard blessing for wine.

Abaye said to Rav Yosef: This is the opinion of Rav Yehuda, and this is the opinion of Rav Ḥisda. In accordance with whose opinion does the Master hold? Rav Yosef said to him: I know a baraita from which it is possible to derive the halakha.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא מתני'. מי משום הכי מקבל עליו דאמר ליה מרתף זה דהא מפר' ליה כעין שהוא משום הכי מקבל והכי נמי תני רב זביד:

אי הכי קשיא זה אזה. דהכא קתני דהיכא דאמר ליה זה מקבל עליו י' קוססות והשאר יפה לברייתא לעיל דהיכא דאמר ליה מרתף זה דנותן לו יין הנמכר בחנות דכולו רע ומקבל עליו:

הא לא קשיא. כלומר מתני' דאמר ליה מרתף זה משום הכי מקבל והאי דקא קשיא לך מברייתא הא לא קשיא כלומר מתני' דאמר ליה לוקח למוכר לצורך מקפה וציקי קדרה קא בעינא ליה. אמר ליה מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות לק' משום דלצורך מקפה ותבשיל צריך יין יפה ומובחר כדי שיכולין לאוצרו ימים רבים. אבל אי דלא אמר ליה למקפה ליכא למשמע מינה דיפה נותן לו. מילתא דרב זביד כולה דאמר ליה למקפה. וברייתא דלא אמר ליה למקפה:

אי דאמר ליה מרתף של יין אני מוכר לך ואמר ליה אידך למקפה קא בעינא ליה נותן לו יין שכולו יפה והכי נמי מפרש לברייתא. אבל אי [לא] א"ל למקפה ליכא למשמע מינה ולהיכא דאמר לו נמי מרתף זה של יין אני מוכר לך ואמר ליה למקפה נותן לו יין וכו' וברייתא דלעיל מפרש הכי מרתף זה של יין ולא אמר ליה למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות ולא קשיין אהדדי דהא דתני רב זביד אמרי' להיכא דאמר לו למקפה נותן לו יין שכולו יפה:

איבעיא להו להיכא דאמר לו מרתף של יין סתם אני מוכר לך ולא אמר ליה למקפה מאי יהיב כולו יפה או מקבל עליו י' קוססות למאה. מאן דאמר מקבל י' קוססות:

ואוקימנא לעיל מלתא דרב זביד דאמר ליה למקפה משום הכי לא מקבל. טעמיה דאמר הא לא אמר ליה למקפה כי אם סתם מקבל:

דקתני. בברייתא דלעיל: ואוקימנא כולו ברייתא דלעיל דלא אמר למקפה דנותן לו יין יפה כולו ולא מקבל עליו כלום: ולמאן דדייק מדרב זביד דמקבל קשיא ברייתא דמשמע דלא מקבל:

לעולם להיכא דלא א"ל למקפה מקבל וחסורי מחסרא ברייתא והכי קתני מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה. בד"א דא"ל למקפה. הא לא א"ל למקפה מקבל. כדאמרי' ואי אמר לו מרתף זה של יין אני מוכר לך וכו'. ולמאן דדייק מברייתא דלא מקבל קשיא דרב זביד דמקבל. אמר לך הא דרב זביד לא קשיא לך לעולם לא מקבל ולהיכא דאמר ליה מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין יפה דלא מקבל י' קוססות אע"ג דלא אמר למקפה והוא הדין נמי להיכא דאמר ליה מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה אע"ג דלא אמר לו למקפה לא מקבל עשר קוססות והאי דאוקימנא מלתא דרב זביד דא"ל למקפה משום הכי מקבל עליו י' קוססות משום דוחקא הוא דאמר דאי לא מוקמת ליה הכי קשיא זה אזה כדמקשי' לעיל דכל משום דלא קשיין אהדדי מתרצין מלתא דרב זביד הא דאמר ליה למקפה משום הכי מקבל אבל להיכא דאמר ליה מרתף של יין אני מוכר לך סבירא ליה לרב זביד דנותן לו יין שכולו יפה ולא מקבל עליה קוססות וכוותיה סבירא ליה גבי מרתף של יין דלא מקבל עליה כלום:

דאקרים. שהחמיץ:

אומר שהכל נהיה בדברו. וקשיא לרב יהודה:

מודה היה רב יהודה בפורצמא אקרנתא. באותו יין שהחמיץ כל כך שאינו נמכר כי אם על הקרנות. כלומר אפרשת דרכים כדי שיהא מזומן לעוברי דרכים וספנים וקונין אותו לפי שטורח הוא להם מחמת טירדא שיהו הולכין לחזר בעיר ולקנות יין יפה וקונין אותו שמצוי להן ואותו הוא רע יותר מאותו הנמכר בחנות. מאותו הנמכר קתני ברייתא דמברכין עליו שהכל נהיה דלא חמרא הוא. אבל יין הנמכר בחנות מברכין עליו בורא פרי הגפן:

הא רב יהודה. דאמר מברכין עליו בורא פרי הגפן. ורב חסדא אמר שהכל. ומר כמאן סבירא ליה:

מרתף סתם ולא א"ל למקפה וכו' . כתב הרב רבי שמואל ז"ל [ד"ה מרתף] דמרתף זה וא"ל למקפה אינו נותן לו כולו חומץ אלא יין יפה מקבל עליו עשר קוססות והך דקתני ברייתא אפילו כולה חומץ הגיעו בדלא א"ל למקפה לכ"ע והך דקתני רב זביד מרתף זה של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה רבותא נקט דאע"ג דאמר ליה של יין וא"ל נמי למקפ' אפ"ה מקבל עליו עשר קוססות למאה והיינו דלא קתני רב זביד מרתף זה אפילו כולו חומץ הגיעו משום דאיהו בדאמר ליה למקפה קתני והטעם לפי שאין דרך בני אדם ליקח מרתף של חומץ ולמה אמר למקפה והרי כל חומץ מתקיים הוא וה"נ משמע הסוגי' דלא תיקום בברי' מציעתא בדלא א"ל למקפה דוק' וסיפ' אף בדאמר לי' למקפה.
אבל תמהני א"כ למה מקבל עליו עשר קוססות בשביל לשון זה והלא א"ל למקפה ואין זה מגרע דינו כיון שאמר לו למקפה ובין במרתף זה למקפה בין במרתף זה של יין למקפה קשיא אמאי מקבל כלל אלא משמע דמרתף זה למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות הילכך במרתף זה של יין משום לשון זה מקבל אבל לדברי הרב ז"ל קשיא אמאי מקבל.
ולא קושיא היא דכיון דאמר לו זה וסתם מרתף לעולם יש בו מקצת קוססות עד עשר הכי קאמר ליה מרתף שיין שבו ראוי למקפה ומקצת טנופת שבו מקבל כמו שמקבל עפרורית ותאנים מתליעות אע"פ שאינן בכלל ואינן ראויות לו ובהכי מחיל איניש וסבר וקביל דהא שכיח אבל כשאומר מרתף של יין למקפה מיעט סתם המרתפות ובעינן מרתף שלם למקפה.

הא דאקשינן ולמאן דדאיק מדרב זביד קשיא בריית'. בדין הוא דהוה לן למימר מאי כולו יפה דקתני ומקבל עליו עשר קוססות כדקס"ד מעיקר' אלא מאחר דאת' רב זביד ותנא יין שכולו יפה סתם ופירושו שאינו מקבל עליו קים לן דברייתא נמי כולו יפה לגמרי קתני ואלו היכא דמקבל פרושי הוה מפרש לה כרב זביד ואי קשיא למאן דדאיק מדרב זביד מתני' במרתף של יין סתם נמי מתוקמ' וכיון שכן היכי תני רב זביד זהו אוצר ששנו חכמים. איכא למימר משום דמתניתין בלמקפה היא מדוקי' דסיפא דלקמן ואיכא לפרושי זהו דין אוצר ששגו חכמים ולאו למימרא דלא משכחת ליה בגונ' אחריתי אלא לומר דבכי האי גונא נמי הוא וזהו דעת רבינו ז"ל.

חסורי מחסרא והכי קתני במה דברים אמורים דאמר ליה למקפה וכו'. והאי דמחסרינן לה ומוקמינן פעמים בדאמר למקפה ופעמים בדלא אמר, משום דברייתא איירי בכולהו דיני, פעמים שנותן לו יין יפה פעמים קוסס פעמים חומץ, הילכך מסתמא אף באומר למקפה ובשאינו אומר נמי איירי.
וכל רב אחא ורבינא קיימא לן כדברי המקל, הילכך אם אמר לו מרתף של יין סתם מקבל עליו עשר קוססות. ומעתה אין אנו צריכין להוציא משנתינו מפשטה ולהעמידה בדאמר ליה זה ולמקפה, אלא בסתמא דאמר ליה מרתף של יין ולא אמר ליה למקפה.

יין הנמכר בחנות והוא היין שלא הקריס עדין אלא שמתחיל להקריס ואין טעם החומץ נרגש בו עדין והוא הנקרא בתלמוד ריחיה חלא וטעמיה חמרא מברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו אבל יין שהקריס והוא שאף טעמו טעם חומץ והוא הקרוי בסוגיא זו פורצנא דמזדבן אקרנאבתא כלומר שאינו נמכר בחנויות העיר אלא בקצות העיר לפחותים שבעם אין מקדשין עליו ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן אלא כששותה ממנו מברך שהכל כפת שעפשה ותבשיל שעברה צורתו על הדרך שהתבאר במקומו:

ומקשינן ומי מצית למתני ברישא דבריתא גבי מרתף של יין סתם ומקבל עליו עשר קוססות ולאוקומי מתני' דא"ל מרתף של יין סתם, והא תני רב זביד ברבי אושעיא מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה וזה הוא אוצר ששנו חכמים במשנתנו. ומדסיפא קתני מקבל ורישא לא קתני מקבל, ש"מ דרישא דוקא קתני מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ולא מקבל קוססות. ורישא דאידך ברייתא נמי כפשטא מיתוקמא דלא מקבל. ומתניתין דקתני מקבל לאו בדא"ל מרתף של יין סתם.

אלא מתניתין נמי דא"ל זה, כדרב זביד. אי הכי קשיא זה אזה. ברייתא קתני מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין הנמכר בחנות, ורב זביד קתני נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה. לא קשיא הא דא"ל למקפה. כלומר לתת ממנו לקיפה, והוא המרק שבקדירה וחמרא מעליא בעי, והא דלא א"ל למקפה. בריתא דלא א"ל למקפה.

ואסיקנא הילכך מרתף של יין וא"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה מרתף זה של יין וא"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה. ותרויהו כרב זביד דאוקימנא דא"ל למקפה. מרתף זה של יין ולא א"ל למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות. כדקתני בברייתא ואוקימנא דלא אמר ליה למקפה. וכן הלכתא. אבל מרתף סתם ולא א"ל של יין לא אצטריך גמרא לאשמעינן, דבהדיא קתני בברייתא אפילו כלו חומץ הגיעו. ול"ש א"ל זה ול"ש מרתף סתם, דאידי ואידי כיון דלא א"ל של יין חד טעמא הוא. והא דמיבעיא לן לקמן גבי מרתף סתם במרתף של יין קא מבעיא לן, ומאי סתמיה דלא א"ל זה ולא א"ל למקפה כדבעינן למימר קמן.

ואם א"ל חבית של יין אני מוכר לך, ל"ש א"ל למקפה ולא שנא לא א"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה, דהא קי"ל דמרתף של יין אני מוכר לך ולא א"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה, והתם גבי מרתף הוא דאיכא למימר דמקבל, דכל חבית וחבית בפני עצמה היא ואפשר דיהיב ליה תשעים חביות של יין שכלו יפה ועשר קוססות, אבל הכא גבי חבית כיון דכולה חבית חד חמרא הוא ובעי למיתב ליה יין יפה ליכא למימר דמקבל ולא מידי. ודוקא דא"ל חבית של יין סתם, אבל א"ל חבית זו של יין הוה ליה כמרתף זה של יין אני מוכר לך, דאי לא א"ל למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות, ואי א"ל למקפה, כיון דגבי מרתף זה של יין וא"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה, הכא גבי חבית כיון דחד חמרא הוא נותן לו יין שכולו יפה. וכן הלכתא:

לג. איבעיא להו מרתף של יין סתם, דלא א"ל זה ולא א"ל למקפה, מאי. פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מקבל עליו עשר קוססות למאה וחד אמר אינו מקבל [מאן דאמר מקבל] דייק מדרב זביד דקתני מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ואוקימנא דא"ל למקפה טעמא דא"ל למקפה הא לא א"ל למקפה מקבל. ומאן דאמר לא מקבל דייק מברייתא דקתני מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ואוקימנא דלא א"ל למקפה. ולמאן דדייק מדרב זביד קשיא ברייתא חסורי מיחסרא והכי קתני מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה בד"א דא"ל למקפה הא לא א"ל למקפה מקבל ומרתף זה של יין ולא א"ל למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות. ולמאן דדייק מבריתא קשיא דרב זביד דאע"ג דלא א"ל למקפה כיון דא"ל מרתף של יין סתם לא מקבל והאי דאוקימנא דא"ל למקפה משום דקשיא זה. כלומר משום בבא דמרתף זה של יין דקתני נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה דלא מיתוקמא אלא בדא"ל למקפה, אלא ל"ש א"ל למקפה ול"ש לא א"ל למקפה לא מקבל. וקי"ל כמ"ד מקבל, דהויא לה פלוגתא דרב אחא ורבינא, וקי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המקל, הילכך הילכתא כמ"ד מקבל דמיקל אמוכר שהוא הנתבע. ואע"ג דזימנין דהוי מוכר תובע מ"מ עיקר קולא אמוכר הוא, דקא בעי לוקח לחיוביה למיתב ליה יין שכולו יפה, ועלה איתמרא פלוגתא דרב אחא ורבינא, וכיון דהלכה כדברי המקל על כרחך כדברי המקל על המוכר הוא. הילכך מתניתין דקתני מרתף של יין אני מוכר לך מקבל עליו עשר קוססות למאה יכלינן לאוקומה כפשטה דלא אמר ליה זה ולא אמר ליה למקפה:

לד. אמר רב יהודה יין הנמכר בחנות מברכין עליו בפה"ג ורב חסדא אמר בהדי חמרא דאקרים למה לי. וש"מ דהאי יין הנמכר בחנות דפליגי ביה רב יהודה ורב חסדא בחמרא דהקרים עסיקינן. והוא דריחיה חלא וטעמיה חמרא כדבעינן לברורי לקמן. וקי"ל כרב יהודה, דהא עיקר פלוגתא דרב יהודה ורב חסדא בריחיה חלא וטעמיה חמרא הוא, וכבר איפליגו ביה אביי ורבא בפרק השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך (ע"ז סו,א) בענין חמרא לגו חלא, אביי אמר במשהו, ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא, והוה ליה מין במינו במשהו, רבא אמר בנותן טעם, ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, והוה ליה מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם, וקי"ל דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, וכיון דהלכתא כרבא הילכתא נמי כרב יהודה, דשמעתיה דרב יהודה כרבא אזלא כדבעינן למימר קמן:

לה. והא דתניא על הפת שעפשה ועל היין שהקרים ועל תבשיל שעיברה צורתו אומר שהכל אמר רב זביד מודה רב יהודה בפרצופא דמזדבן אקרנאתא. [כלומר] בפרצופא דטעמיה חלא דמזדבן אקרנאתא ולא חזי לאזדבוני בחנות, דכי אמר רב יהודה היכא דריחיה חלא וטעמיה חמרא, אבל בטעמיה חלא לא קאמר:

ולמאן דדייק מרב זביד קשיא ברייתא ואם תאמר ולישני ליה דמאי כולו יפה מקבל עליו עשר קוססות כדשני ליה לעיל. יש לומר דלעיל דאכתי לא ידעינן לדרב זביד הוה מצינן לשנויי הכי אבל השתא דאייתינן לדרב זביד ותני כולו יפה בדוקא מסתברא דתנא דברייתא נמי בדוקא תני ליה. ואם תאמר ולמאן דדייק מרב זביד וסבירא ליה במרתף סתם כיון דלא הוא ליה למקפה מקבל עליו מתניתין נמי כהאי גוונא משכחת לה ואם כן היכי תני רב זביד זהו אוצר ששנו חכמים כלומר בדאמר ליה זה ואמר ליה למקפה והא אף בדלא אמר ליה למקפה נמי משכחת לה ובדלא אמר זה. יש לומר דאין הכי נמי דלאו זה דוקא קאמר אלא אף זה הוא אוצר ששנו חכמים כלומר דאף באמר ליה למקפה משכחת לה לדינא דמתניתין אבל הוא הדין דבמרתף סתם נמי משכחת לה. וכך הם דברי הריא"ף ז"ל בהלכות.
ולענין הלכה במרתף של יין סתם ולא אמר ליה למקפה כיון דפליגי בה רב אחא ורבינא ובכל דוכתא רבינא לקולא וקיימא לן כוותיה וקולא דממונא היינו אצל הנתבע נקטינן דמקבל עליה עשר קוססות למאה דמסתמא מוכר הוא הנתבע ומיהו אף על פי שלא פרע עדיין לוקח המעות מקבל עליו עשר קוססות. וכתב רשב"ם ז"ל דמרתף זה ואמר ליה למקפה הוי דינא כמרתף זה של יין ואמר ליה למקפה אני מוכר לך נותן לו יין הנמכר בחנות דוקא. ובדלא אמר ליה למקפה סיפא נמי דמרתף זה אני מוכר אפילו כולו חומץ הגיעו דוקא בדלא אמר ליה למקפה. הלכך נקטינן דכל היכא דאמר ליה מרתף של יין ולמקפה נותן לו יין שכולו יפה אמר ליה מרתף של יין ולא אמר ליה למקפה אי נמי מרתף זה של יין ואמר ליה למקפה או מרתף זה למקפה ולא הזכיר של יין בכלהו הני תלתא נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה ומשכחת לה למתניתין בכל חד מהנך תלת. אמר ליה מרתף זה של יין ולא אמר ליה למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות. אמר ליה מרתף זה ולא אמר ליה למקפה אפילו כולו חומץ הגיעו. וזה כללו של מרתף. וכך הם דברי הרמב"ם בפרק י"ז מהלכות מכירה אלא שלא פירש במרתף זה למקפה כלום. הר"ן ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה והא קמייתא כו' אבל רישא דההיא ברייתא כו' פלוגתא היא לקמן כו' עכ"ל אבל ברישא דרב זביד לא הוי פלוגתא ולכ"ע איירי למקפה אלא דפליגי אי הוה ה"ה בלא א"ל למקפה כדלקמן ודו"ק:

תוס' בד"ה ח"א מקבל כו' לוקי מתניתין בלא א"ל למקפה כו' עכ"ל והאלפסי כתב למ"ד מקבל דלא צריכנא לאוקמא מתני בדא"ל זה ולא מפקינן לה מפשטה עכ"ל מיהו התוס' שפיר תמהו דתקשי למ"ד מקבל מהך דרב זביד דברייתא היא דקתני בדרב אושעיא דאמאי מוקי למתני' בדא"ל זה וא"ל למקפה ודו"ק:

בד"ה וח"א לא מקבל קשה לרשב"א א"כ אמאי נקט ר' חייא כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם כיון דלא מסיק אדעתיה כפי' הי"מ דלרבותא נקטיה כפ"ה דלעיל א"כ אמאי לא תקשי להו לעיל דפריך מחבית אמרתף של יין לפי סברת המקשה אמאי נקט רבי חייא חבית וי"ל דהמקשה דלעיל ודאי לא ידע כלל לפלוגי בין חבית למרתף של יין אבל השתא לפי דברי המתרץ שאני חבית דכולה חד חמרא הוא ואם כן איכא סברא טפי בחבית דלא מקבל קשיא להו שפיר דא"כ למ"ד במרתף של יין נמי דאינו מקבל אמאי נקט חבית הוה ליה למנקט רבותא טפי דאפילו במרתף של יין נמי אינו מקבל וק"ל:

בפרשב"ם בד"ה ה"ה דאע"ג כו' והא דלא תני לה בהדיא כו' משום דכולה בעין יפה כו' עכ"ל פי' דכולה בעין יפה ובמקפה איירי ומש"ה לא תני הך דלא איירי בעין יפה ולא איירי נמי במקפה אבל אי הוה איירי נמי במקפה אע"ג דלא הוה איירי בעין יפה ודאי דהוה תני ליה וג' דינין הוה אתי לאורויי וכן מוכח מפרשב"ם שכתב לעיל והכי מוכח כדפי' דמש"ה לא קתני בדרב זביד מרתף זה אני מוכר לך כו' דר"ל דאי הוה נמי דינא בכולה חומץ הגיעו ה"ל למתני בדרב זביד כיון דאיירי נמי במקפה ודו"ק:

ר"ש בד"ה מרתף זה כו' אני מוכר לך ממרתף כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה א"ל מתניתא ידענא ביה לקמן הכי ואמרינן מאי קאמר כו' כצ"ל:

ר"ש ד"ה מרתף זה של יין ולא א"ל כו'. דאילו אמר מרתף זה למקפה צריך כו' ומקבל כו'. וכ"כ הנ"י בשם הריטב"א והטור בר"ס ר"ל והה"מ בפי"ז מהל' מכירה ה"ח בשם הרמב"ן (ומש"כ שם בתחילה וכ' רבינו שמשון כו' נ"ל דט"ס הוא וצ"ל רבי' שמואל והוא הרשב"ם. וכצ"ל שם וה"ה דינו כאילו א"ל מרתף זה של יין למקפה) ולכן לשון הכ"מ שם בס"ד ומצד שאמר של יין למקפה יפה כחו (והעתיקו התוי"ט) לא דייק דבלמקפה לחוד סגי:

תד"ה חד. תימה כו' אמאי מוקי ר"ז כו'. המהרש"א הבין דוזהו אוצר כו' הוא מהברייתא. ונראה משום דהיה ק"ל מה תמהו התוס' מר"ז שהוא אמורא על ר"א או רבינא. ואישתמיטתיה מש"כ התוס' בב"מ (פ"א) ד"ה הניחא דמקשה שם הש"ס על ר"א ורבינא מדר"פ לפי שהיו אחריו. ור"ז ור"פ היו בדור אחד שם (ל"ד) וכן לעיל (ס"ג ב') איפליגו בהדדי:

תד"ה וחד. קשה לרשב"א א"כ כו'. לע"ד י"ל דמיירי בא"ל חבית זו של יין למקפה וכמש"כ הטור שם בשם הרמ"ה. או אפי' בלא הזכיר יין וכמש"כ לעיל:

קשיא זה אזה. ברייתא דלעיל ורב זביד קשיין אהדדי דלעיל קתני במרתף זה של יין דנותן לו יין הנמכר בחנות והכא בדרב זביד קתני שכולו יפה וקיבל קוססות: הא דא''ל למקפה. ברייתא דרב זביד שאמר יין לצורך להטעים מאכל וליתן לתוך התבשיל אני מוכר לך דהיינו יין טוב ומתקיים הרבה שמעט מעט מסתפקין ממנו והלכך אהני מאי דא''ל למקפה ליתן יין טוב ואהני זה לקבל י' קוססות לק': והא. קמייתא דקתני נותן לו יין הנמכר בחנות דלא א''ל למקפה הלכך כיון דקאמר זה נותן לו יין הנמכר בחנות והאי דקאמר של יין למעוטי חומץ אבל רישא דההיא ברייתא קמייתא דקתני מרתף של יין סתמא אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה פלוגתא לקמן אי מיירי נמי כמו מציעתא בדלא א''ל למקפה או בדא''ל: הלכך מרתף של יין כו'. מילתיה דרב זביד קמפרש: מרתף זה של יין ולא א''ל כו'. אברייתא דלעיל קאי ורישא דידה פליגי בה לקמן ומיהו סיפא דקתני מרתף זה אני מוכר לך אפילו כולו חומץ הגיעו בדלא א''ל למקפה מיירי דאילו א''ל מרתף זה למקפה אני מוכר לך צריך ליתן לו יין שכולו יפה ומקבל י' קוססות לק' כדתני רב זביד גבי מרתף זה של יין ואוקימנא דאמר ליה למקפה דלא שנא מרתף זה אני מוכר לך ממרתף זה של יין אני מוכר לך היכא דא''ל למקפה דלמקפה משמע מיין טוב דלא היו רגילין למקפה כי אם ביין טוב ואם היו רגילין נמי לתת חומץ במקפה אפילו הכי אין לומר מרתף למקפה אני מוכר לך בשביל חומץ דכל חומץ מתקיים הוא ומחמיץ יותר ויותר ומרתף חומץ היה לו לומר והכי מוכחא מילתא כדפרישית דמשום הכי לא קתני בדרב זביד דין של מרתף זה אני מוכר לך כדקתני בברייתא קמייתא דכיון דבדא''ל למקפה מיירי רב זביד תנא מרתף זה של יין אני מוכר לך והוא הדין למרתף זה אני מוכר לך דהיינו הך והאי דנקט של יין רבותא הוא דאף על גב דאמר ליה של יין ואמר ליה נמי למקפה אפילו הכי מקבל י' קוססות לק': מרתף של יין. סתם דלא א''ל זה ולא א''ל למקפה נמי: מאי. ומשום דאיכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא קבעי לה מי מדמי לה למרתף זה של יין וא''ל למקפה דקתני בדרב זביד דנותן לו יין יפה ומקבל י' קוססות דכי היכי דהתם איכא חדא לריעותא דקאמר מרתף זה וחדא לטיבותא דא''ל למקפה הכא נמי איכא חדא לטיבותא דאמר מרתף של יין ולא אמר זה וחדא לריעותא דלא א''ל למקפה או דלמא נותן לו כולו יין יפה הואיל ולא אמר זה ואע''ג דלא א''ל למקפה דמאן דזבין חמרא מסתמא למקפה בעי ליה ולא למכרו בחנות וגם שלא יהיו בו קוססות ולא דמי לתאנים מתליעות ולא לטנופת שבתבואה משום דכל חבית של יין דבר חשוב הוא ומקפיד עליו והשואל הזה יודע היה שיש לדקדק מברייתא דלעיל דנותן לו יין כולו יפה ומדרב זביד יש לדקדק דמקבל עליו קוססות כדמפרש לקמיה והכי קבעי גמרא מי דייקא מברייתא דאינו מקבל ומשום האי טעמא דפרישית ודרב זביד תריצי לה כדלקמן או דלמא דייקינן מדרב זביד דמקבל ומשום טעמא דפרישית וברייתא מתרצי' לה כדלקמן כן שיטת גמרא: חד אמר מקבל. דסבירא ליה טעמא כדפרישית: וחד אמר לא מקבל. אלא כולו יין יפה נותן לו וטעמא כדפרישית דמסתמא קפדי' אחביות קוססות טפי ממתליעות בתאנים וטנופת בתבואה: דייק מדרב זביד. כלומר משום דסבירא ליה דמקבל מפרש להא דרב זביד דוקא ואידך ברייתא מתרץ לה דלא תקשי ליה כדלקמן דאע''ג דאיכא למידק מברייתא שפיר דאינו מקבל ומצי לתרוצי לדרב זביד כדלקמן אפילו הכי לא ניחא ליה למימר הכי שאחר סברתו הולך ומתרץ הברייתות לפי דעתו: ואוקימנא. לסיפא דקתני זה כדאמר ליה למקפה והוא הדין לרישא ודייקינן מינה טעמא דנותן לו שכולו יפה דאמר ליה למקפה הא לא א''ל למקפה מקבל והא דלא קמפליג ותני בדידה במרתף של יין סתמא וניפלוג בין א''ל למקפה ללא א''ל היינו טעמא דכולה כדא''ל למקפה קמיפלגי והיינו נמי בדידה: ואוקימנא. למציעתא דברייתא דלא א''ל למקפה וה''ה לרישא: חסורי מיחסרא והכי קתני בד''א כו'. והאי דלא קמיירי כולה בדא''ל למקפה דג' דינין אתא לאורויי ביין ולמימרא דזימנין דנותן לו יין שכולו יפה וזימנין נותן לו כולו יין רע הנמכר בחנות וזימנין דאפי' כולו חומץ הגיעו: הוא הדין דאע''ג דלא א''ל כו'. והכי קתני הא דרב זביד מרתף של יין אני מוכר לך אין בו חילוק בין א''ל למקפה ללא א''ל אלא נותן לו יין שכולו יפה אבל אם א''ל מרתף זה של יין אני מוכר לך אז יש חילוק בדבר דזימנין דנותן לו יין שכולו יפה אלא שמקבל עליו י' קוססות וכגון דא''ל למקפה אבל אי לא א''ל למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות והאי דלא תני ליה בהדיא האי חילוק דיין הנמכר בחנות היינו משום דכולה ביין יפה בעא לאורויי לן דינא: משום דקשיא זה אזה. ומיהו רישא בדלא א''ל למקפה נמי מיירי: יין הנמכר בחנות. כלומר יין רע מכל יינות הנמכרים בחנות: מברכין כו'. דחשיב פירי ולא מברכין עליו שהכל נהיה בדברו אע''ג דתנן ועל כולן אם בירך שהכל נהיה בדברו יצא: דאקרים. אייגר''א בלעז היינו יין קוסס: למה לי. לברך עליו אלא שהכל נהיה בדברו והאי יין הנמכר בחנות הוא יין רע שריחו חומץ וטעמו יין עדיין כדלקמן: שעברה צורתו. שהחמיץ שקורין טורניי''ר: אומר שהכל נהיה בדברו. ולמעוטי אתא דלא יברך על הפת ברכת המוציא דהא לאו לחם הוא ועל היין לא יברך בורא פרי הגפן ועל התבשיל אם הוא מה' המינים כגון דייסא לא יברך בורא מיני מזונות: בפורצמא. יין רע יותר מאותו הנמכר בחנות שאינו נמכר אלא בקרנות העיר בפרשת דרכים שיש שם לוקחין הרבה ואין מדקדקין מה יקנו כפי שעה ובפיר''ח גרס בפרצופא שנשתנה מראיתו ופרצופו מתוך שהוא רע הרבה: הא רב יהודה הא רב חסדא. דפליגי: מר כמאן סבירא ליה. מברכין או אין מברכין: אמר ליה מתניתא ידענא. דקתני בה שלשה ימים ודאי ומהתם שמעינן אי מברכין או אין מברכין כדמפרש לקמיה דאיפליגו בה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי ומפרשינן לקמן כמאן מנייהו פשט ליה רב יוסף לאביי כלומר כמי משניהם הוה משמע ליה ברייתא דנדע היאך אהדר ליה לאביי ומיהו רב יוסף לא קאמר ליה לאביי פלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע דאם כן הוה לן למימר לקמן הכי ואמרינן מאי קאמר ואמר ר' יוחנן כו' אלא לאו שמע מינה גמרא קאמר לה לפרושי הך ברייתא ורב יוסף לא אמר לאביי יותר אלא מתניתא ידענא דתניא כו' ומפרשינא לה הכי דמהכא שמעת לה לבעיא שלך כן נראה בעיני:

חד אמר מקבל. תימה לדידיה אמאי מוקי רב זביד מתניתין כר' אושעיא ובדאמר ליה מרתף זה של יין אני מוכר לך וא''ל למקפה לוקי מתני' בלא א''ל למקפה ובדאמר ליה מרתף של יין סתם: וחד אמר לא מקבל. קשה לרשב''א א''כ אמאי נקט ר' חייא לעיל המוכר חבית של יין לחבירו נותן לו יין שכולו יפה מאי איריא חבית אפי' מרתף נמי ויש מפרשים לרבותא נקטיה כדפירש הקונטרס לעיל:

דף צה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד