בבא בתרא פט ע"ב

אמר רב פפא: דיגרומי [של נפחים] ששוקלים משקלות כבדים של מתכות.

אמר ר' מני בר פטיש: כדרך שאמרו לענין איסורן של מאזניים, שאסור לשקול בהם אם אינם עשוים כפי האמור בברייתא, כך אמרו לענין טומאתן, שאם לא עשאם באופן זה — אין אותם חלקים (הקנה, המתנא) מקבלים טומאה כחלק מן המאזניים.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? הרי כבר תנינא [שנינו] דבר זה בהלכות טומאה: חוט שבו תולים מאזנים של חנוני ושל בעלי בתים — טפח, כפי ששנינו אצלנו לענין איסורם! ומשיבים: אמנם לענין חוט שנינו, אבל קנה ומתנא שלה איצטריכא ליה [הוצרכה לו לומר], שלא תנן [שנינו במשנה] לענין טומאה.

א ועוד בענין התקנת משקלות תנו רבנן [שנו חכמים]: אין עושין משקלות לא של בעץ (בדיל) ולא של אבר (עופרת), ולא של גיסטרון (תערובת מתכות), ולא של שאר מיני מתכות, משום שכל אלה נשחקים במשך הזמן, ונמצאים הקונים מפסידים כיון שמשלמים עבור משקל גדול יותר ממה שקיבלו בפועל. אבל עושה הוא של צונמא (אבן קשה) ושל זכוכית.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין עושין את המחק מעין סרגל שמוחקים בו את העודף שבכלי (כגון של קמח) של דלעת — מפני שהוא קל מדי ולא ימחוק יפה, ונמצא המוכר מפסיד, ולא של מתכת — מפני שהוא מכביד ומוחק יותר מן הראוי, ונמצא הקונה מפסיד, אבל עושהו של עץ זית ושל אגוז, של שקמה ושל אשברוע שכובדם ממוצע.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין עושין את המחק צדו אחד עב וצדו אחד קצר (צר), שאין המחיקה שווה בשני הצדדים. ולא ימחוק בבת אחת בפעם אחת ובמהירות, שהמוחק בבת אחת — רע למוכר ויפה ללוקח, שהוא מוחק פחות, ומצד אחר לא ימחוק מעט מעט פעמים רבות, משום שדבר זה הוא רע ללוקח ויפה למוכר.

על כולן על כל ההלכות הללו, אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר, ומדוע? אם אומר אותן — שמא ילמדו הרמאין מתוך דברי הלכה אלה שיטות של רמאות שלא ידעו אותן קודם, ואם לא אומר — שמא יאמרו הרמאין: אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם לבסוף אמרה רבן יוחנן להלכה זו ברבים, או לא אמרה? אמר רב שמואל בר רב יצחק: אמרה, ומהאי קרא [ומתוך, על סמך כתוב זה] אמרה, שנאמר: "כי ישרים דרכי ה' וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" (הושע יד, י).

ב ועוד בענייני משקלות תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה" (ויקרא יט, לה), "במדה" — זו מדידת קרקע, וכיצד לא יעשה עול במדידת קרקע? שלא ימדוד לאחד בימות החמה שאז החבל המשמש למדידה מתייבש ומתקצר, ולאחד בימות הגשמים כשהחבל נרטב, ונעשה רפוי יותר ומתארך. "במשקל" — שלא יטמין משקלותיו במלח שמאכל את המשקלות ונמצא הקונה מפסיד. "במשורה" — שלא ירתיח, כלומר, שלא ישפוך מהר ויעשה קצף, ועל ידי כך ימכור פחות מן המידה.

ומעירים, וקל וחומר הוא: ומה משורה שהיא מידה של אחד משלשים וששה בלוג — הקפידה עליו תורה שלא ירמה בה, קל וחומר למידות גדולות כמו הין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין, ולוג וחצי לוג ורביעית הלוג, וחצי תומן (חצי שמינית) הלוג, ועוכלא שהיא מידה קטנה יותר.

אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שישהה מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו, ואפילו אינו משתמש בה למדוד, אלא היא משמשת לו רק כעביט של מימי רגלים. אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] איסור זה אלא באתרא [במקום] שלא חתימי [חתומות] המידות, כלומר, שאין חותם המלכות המאשר את תקינותן נמצא על גבי המידות, אבל באתרא דחתימי [במקום שחתומות] — אי לא חזי [אם אין הקונה רואה] חתימה לא שקיל [אינו לוקח] ולכן יכול להשתמש בהן לצרכים אחרים, שהרי לא יטעו בהן הבריות. ומעירים: ובאתרא דלא חתימי נמי [ובמקום שאינן חתומות גם כן] לא אמרן [אמרנו] שאסור להשהות בבית, אלא במקרה דלא מהנדסי [שאין בודקים ומודדים באותו מקום] את כשרות המידות, אבל אם מהנדסי [בודקים ומודדים], לית לן [אין לנו] בה איסור.

ומעירים: ולא היא (ואין הדבר כן) ואסור להשהות בבית מידות בלתי נכונות בכל אופן, כי זימנין דמיקרי [פעמים שמזדמן] בין השמשות כאשר הכל טרודים וממהרים, ומיקרי ושקיל [ומזדמן שהקונה לוקח] אפילו במידה שאינה ראויה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: לא ישהה אדם מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו, ואפילו היא עביט של מימי רגלים, אבל עושה הוא מידות במתכונת הקבועה להן: מידה של סאה, של תרקב (חצי סאה, שלושה קבים) או חצי תרקב (קב וחצי), קב, וחצי קב, ורובע הקב, ותומן (שמינית הקב) וחצי תומן,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פט - ב

אמר רב פפא: מאזנים אלו דיגרומי, של נפחים הן, ששוקלים בהן משקלות כבדים של מתכות.

אמר רבי מני בר פטיש: כדרך שאמרו לענין איסורן, שאסור לשקול בהן אם לא נעשו כפי המידות האמורות בברייתא, כך אמרו לענין טומאתן, שאם לא נעשו במידות האמורות בברייתא אינן מקבלות טומאה, שאינן חשובות כלי, כיון שאסור לשקול בהן ^[7].

מאי קא משמע לן? הרי כבר תנינא שנינו במסכת כלים [פרק כט משנה ד - ו] לענין טומאה: חוט [שבו תולים] מאזנים של זהבים ושל שוקלי ארגמן טוב [מקבלת טומאה רק אם היא בשיעור] שלש אצבעות, חוט מאזנים של חנוני ושל בעלי בתים [מקבלת טומאה רק אם היא בשיעור] טפח. חוט מאזנים של צמרים ושל שוקלי זכוכית [מקבלת טומאה רק אם היא בשיעור] טפחיים.

ואם כן, מה חידש רבי מני בר פטיש.

ומתרצינן: שיעור קנה ומתנא שלה איצטריכא ליה, להשמיענו רבי מני, שאנו מקפידים בשיעור הקנה והחבלים לענין טומאה, כמו שאנו מקפידים לענין האיסור להשתמש בהן ^[8], דלא תנן דבר זה במשנה בכלים.

תנו רבנן: אין עושין אבני משקלות

לא של בעץ - בדיל,

ולא של אבר - עופרת,

ולא של גיסטרון - תערובת מתכות,

ולא של שאר מיני מתכות, משום שכל אלה נשחקים במשך הזמן, ונמצאים הקונים מפסידים כיון שמשלמים עבור משקל גדול יותר ממה שקיבלו בפועל.

אבל עושה הוא אבני משקל של צונמא אבן קשה ושל זכוכית.

תנו רבנן: אין עושין המחק מעין סרגל שמוחקים בו את העודף שבכלי, אין עושים אותו של דלעת - מפני שהוא קל מדי ואינו מוחק יפה, ונמצא המוכר מפסיד, ולא של מתכת - מפני שהוא מכביד, ומוחק יותר מן הראוי, ונמצא הקונה מפסיד. אבל עושהו של עץ זית ושל עץ אגוז, של שקמה ושל אשברוע, שכובדם ממוצע.

תנו רבנן: אין עושין את המחק צדו אחד עב וצדו אחד קצר [צר], מפני שהצר נכנס בתוך התבואה ומוחק יפה, ואילו העבה אינו נכנס כל כך ואינו מוחק יפה, ואם צדו האחד עבה וצדו השני צר, כשהוא קונה ימחוק בצד העבה, וכשהוא מוכר ימחוק בצד הצר, אלא יעשה את שני הצדדים עבה או את שני הצדדים צר כפי מנהג המקום.

לא ימחוק בבת אחת, בפעם אחת ובמהירות, מפני שהמוחק בבת אחת - רע למוכר ויפה ללוקח, שאינו מוחק יפה.

ולא ימחוק מעט מעט, כלומר שמוחק מעט וחוזר ומוריד את המחק ומוחק עוד, שרע ללוקח ויפה למוכר, אלא ימחוק בנחת בפעם אחת או בשתי פעמים.

על כולן על כל ההלכות הללו אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוי לי אם אומר אותן, אוי לי אם לא אומר. אם אומר - שמא ילמדו הרמאין, ואם לא אומר - שמא יאמרו הרמאין: אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו, ומתוך כך יבואו לרמות יותר ^[9].

איבעיא להו: האם לבסוף אמרה רבי יוחנן להלכה זו ברבים, או לא אמרה?

אמר רב שמואל בר רב יצחק: אמרה, ומהאי קרא ועל סמך פסוק זה אמרה, שנאמר [הושע יד, י]: "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם".

"כי ישרים דרכי ה'" - אלו דברי תורה.

"וצדיקים ילכו בם" - שיזהרו בהם שלא לרמות את הבריות ^[10].

"ופושעים יכשלו בם" - שילמדו לרמות.

תנו רבנן: כתוב בתורה [ויקרא יט, לה]: "לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה" ^[11].

"במדה" - זו מדידת קרקע, שאילו מדידת כלי כתוב בהמשך, דהיינו "משורה", כמו שנאמר [יחזקאל ד, יא] "ומים במשורה תשתה".

וכיצד לא יעשה עוול במדידת קרקע? שלא ימדוד לשני לקוחות שלקחו קרקע בשותפות, או לשני אחים שחלקו ירושה, לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים. שבימות החמה החבל שמודדים בו הוא יבש וקצר יותר מבימות הגשמים שהחבל נרטב ונעשה רפוי יותר ומתארך, וכן הקרקע בימות הגשמים מכווץ ובימות החמה מתבקע ומוסיף במידתו.

"במשקל" כיצד לא יעשה עוול?

שלא יטמין משקלותיו במלח, שמתוך כך המשקלות מחלידים ומכבידים ^[12].

"במשורה" כיצד לא יעשה עוול?

שלא ירתיח, כלומר שלא ישפוך מהר ויעשה קצף, ועל ידי כך ימכור פחות מן המידה.

וקל וחומר למידות גדולות, ומה משורה שהיא מידה קטנה כל כך אחד משלשים וששה בלוג - הקפידה עליו תורה, שלא יעשה בה קצף וירמה בשיעור של פחות ממאית הלוג, קל וחומר שהתורה מקפידה שלא ירתיח במידות גדולות יותר, כגון להין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין, ולוג וחצי לוג ורביעית הלוג, וחצי תומן וחצי שמינית הלוג, דהיינו אחד חלקי שש עשרה הלוג, ועוכלא יתפרש שיעורו לקמן [שהוא אחד חלקי עשרים הלוג].

אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שישהה מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו, שיש חשש שמא יבוא למדוד בה, [והאיסור מן התורה להחזיק מדות אלו, הוא רק באופן שמחזיקן על מנת למדוד בהן] ^[13], ואפילו היא עביט של מימי רגלים, לא ישהנה בביתו, שיש לחשוש כיון שפעמים רוחצה ומנקה אותה ומודד בה, לכן אין לכלי זה תקנה אלא בשבירתה.

אמר רב פפא: לא אמרן איסור זה שאסור להחזיק מדה זו בביתו, אלא באתרא דלא חתימי, שאין ממונה מטעם המלך העושה חותם במידות לאשר את תקינותן, ויש לחשוש שמא יבוא לרמות בהן, אבל באתרא דחתימי - אי לא חזי הקונה חתימה במידה לא שקיל, אינו לוקח, ולכן יכול להשתמש בהן לצרכים אחרים, שהרי לא יטעו בהן הלקוחות.

ובאתרא דלא חתימי נמי - לא אמרן שאסור להשהות מידות אלו בבית, אלא דלא מהנדסי, שלא באים בתדירות מטעם המלך לבדוק את כשרות המידות. אבל אם מהנדסי באים בתדירות לבדוק את כשרות המידות, לית לן בה איסור להשהות את הכלים על מנת להשתמש בהם לצרכים אחרים.

ולא היא, אלא גם באופנים אלו אסור להשהות המידות שאינן מכוונות בביתו, כי זימנין דמיקרי בין השמשות שכולם טרודים וממהרים, והלוקח מתוך טורדו אינו שם לב לבדוק את המידה, ומיקרי ושקיל, ומזדמן שהקונה לוקח אפילו במידה שאינה ראויה.

תניא נמי הכי: לא ישהה אדם מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו, ואפילו היא עביט של מימי רגלים.

אבל עושה הוא כלי מידות בגדלים קבועים אלו:

מידה בשיעור של סאה.

מידה של תרקב - של שלושה קבין, דהיינו חצי סאה.

וחצי תרקב - דהיינו קב וחצי.

וקב [ואין לחשוש שמא יבואו לטעות בין מידת הקב למידת חצי תרקב דהיינו קב וחצי, משום שאנשים לא טועים בהפרש של שליש].

וחצי קב - היינו ב' לוגין.

ורובע הקב - היינו לוג.

ותומן - שמינית הקב, דהיינו חצי לוג.

וחצי תומן - אחד חלקי שש עשרה הקב, דהיינו רבע הלוג, שהיא ביצה וחצי.

הערות

^[7] כך פירש הרשב"ם, אבל תוס' רי"ד והרמ"ה פירשו שכפות המאזנים הן בכל מקרה כלים. וכאן הנידון הוא לענין טומאה של ידות הכלים, שכפות המאזנים הם כלי הקיבול, ואילו הנפש והקנה והחבלים הם ידות הכלי, ואמרו כאן שאם לא נעשו כתיקונם אינם נחשבים כידות הכלי לקבל טומאה. ובתוספות כתב, שרק החוט הוא יד הכלי, ואם הקנה והחבלים לא נעשו כתיקונם אף אם החוט נעשה כתיקונו אינו נחשב יד עד שיעשה את הקנה והחבלים כתיקונם.

^[8] באותה מאזנים שהברייתא לא ידעה את שיעור הקנה והחבלים שלה, הרי היא בספק אם היא מקבלות טומאה. רשב"ם.

^[9] כך פירש הרשב"ם, ובמהרש"א פירש, שמא יאמרו הרמאים שרק משום שאין החכמים יודעים בענייני רמאות לכן הם נוהגים בצדקות, ויבואו לזלזל בהם.

^[10] המהרש"א כתב, כי ראוי ללמד את הדברים כדי שהצדיקים ידעו שיש מיני רמאות כאלה, וידעו להיזהר בעצמם מלהיכשל בם.

^[11] הרמב"ם [גניבה ח ז] כתב, הקפידה תורה על המדות "בכל שהוא". ובב"ח [סי' רלא] ובאבן האזל [ריש הלכות גזילה] דייקו מכך שהרמב"ם לא כתב שוה פרוטה, משמע שסובר כי אף בפחות משוה פרוטה עובר. וכן סובר החינוך [מצוה רנח] שהלאו של משקולות קיים גם בפחות משוה פרוטה, וכן כתב היראים [סי' ריח]. והביאור בזה, שאין האיסור משום שגוזל את חבירו, אלא משום עוול במשפט, וגם בפחות משוה פרוטה יש עוול. אבל המנחת חינוך [רנח ב] כתב בדעת הרמב"ם, שעובר על הלאו רק אם היה שוה פרוטה, והרמב"ם סמך על מה שכתב בהלכות גניבה שרק אם שוה פרוטה חייב בגניבה וגזילה. והביא שם באות ג' את הסמ"ג שגם הוא סובר כי הלאו של משקולות נאמר רק על שוה פרוטה, ובפחות משוה פרוטה אינו עובר אלא רק מדין חצי שיעור אסור מן התורה, אבל הלאו נאמר רק על שוה פרוטה. וכן כתב התוס' הרא"ש [בשיטמ"ק ובבבא מציעא סא ב] שאיסור משקולות הוא רק בשוה פרוטה. המנחת חינוך הקשה לשיטות הסוברות שיש לאו גם על פחות משוה פרוטה, מדוע אינו לוקה על לאו זה והלא הוא לאו שאינו ניתן לתשלומין, כי פחות משוה פרוטה אינו ממון. ותירץ האבן האזל [גניבה ז א], כי כיון שהאיסור הוא בשעה ששוקל במשקל חסר, וכל זמן שלא קיבל מעות עדיין אין גזילה, כי יכול לתקן על ידי שישלים את החסר, לכן אין מלקות. ועיין עוד בקונטרסי השיעורים [ב"מ סי' כה].

^[12] כך פירשו הרשב"ם והר"י מיגאש, ולפי זה החשש לרמאות הוא כשהמוכר קונה סחורה. אבל בתוספתא כתוב: מפני שהן חסרין. וכן פירשו ר"ת והרמב"ם [גניבה ח ז] שהחשש הפוך, שהמלח גורם להפחתת משקלם, ונמצא הקונה מפסיד. בבבא מציעא [סא ב] מבואר שהעושה משקל חסר עובר בלאו ד"לא תעשו עול וגו' במשקל" משעת עשיה, ואף שעדיין לא שקל בו. והקשה המנחת חינוך, שברמב"ם לא נזכר לאו זה, וגם לכאורה צריך ללקות.

^[13] הרמב"ם [גניבה ז ג] כתב, שאין לוקין על לאו זה כי הוא לאו שאין בו מעשה. ובמנחת חינוך [מצוה רנח] הקשה, שהרמב"ם פוסק גבי חמץ, שהקונה חמץ לוקה כיון שעשה מעשה בעצם הקניה, אם כן קשה שגם בקנה משקולות או שעשאום ילקה. ותירץ האבן האזל, שבחמץ האיסור הוא מה שמחשיב את החמץ ולכן הקניה היא חלק ממעשה האיסור, שקונהו ומחשיבו, מה שאין כן במשקולות שהאיסור הוא מה שמשההו בביתו לכן הקניה אינה חלק מהאיסור. ובאור שמח [גניבה ז ב] תירץ, שבחמץ, כיון שאם החמץ אינו שלו אינו עובר אם משההו בביתו, אם כן האיסור הוא שלא ישהה את שלו, ומעשה הקניה היא הגורמת שיהיה לו חמץ שלו, מה שאין כן במשקולות שגם בשל אחרים עובר, נמצא שהאיסור הוא על השהיה הבאה לאחר מעשה הקניה, והמעשה אינו מצטרף לאיסור. ובדברי יחזקאל [כ ח] תירץ לפי המבואר ברשב"ם שהאיסור הוא רק כשמשהה כדי לרמות, אם כן יש לומר שבמשקולות, הקניה אינה מחייבת את העבירה, שיכול להשהות שלא על מנת לרמות אלא לשמש את מדותיו בבית, מה שאין כן בחמץ שהקניה מחייבת שיעבור על הלאו, אם כן הקניה היא חלק ממעשה האיסור. ועיין בריטב"א ובאבן האזל [גניבה ז ג] שבמשהה על מנת שלא למוד, עובר על איסור דרבנן. וכתב האבן האזל, כי בספר המצוות משמע, שלעולם אסור מן התורה ואפילו שלא על מנת לרמות. הגרש"ז אויערבך זצ"ל כתב במכתב שמסתבר כי אינו מועיל להפקיר המשקלות, כדי להיפטר מהאיסור של החזקת מדות שאינן מתוקנות.

אמר רב פפא: דיגרומי [של נפחים] ששוקלים משקלות כבדים של מתכות.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Pappa says: It is a balance scale for blacksmiths, who weigh heavy pieces of metal.

Rabbi Mani Bar Pattish says: Just as the Sages said with regard to the prohibition of the scales that one may not use a scale that does not meet the criteria listed in the baraita, so too they said that this applies with regard to their ritual impurity. In other words, if the cords and pole are not attached in the proper manner, they are not susceptible to ritual impurity as part of the scale.

The Gemara asks: What is this statement teaching us? We learned in a mishna (Kelim 29:5): With regard to the rope from which the scales are suspended, if the balance scale belongs to a storekeeper or to homeowners it must be one handbreadth in length for it to be susceptible to ritual impurity. Why, then, is the statement of Rabbi Mani Bar Pattish necessary? The Gemara answers: Although the mishna in tractate Kelim discusses the rope from which the scales are suspended, it was still necessary for Rabbi Mani Bar Pattish to mention the halakha with regard to the scale’s lever and cord, which we did not learn about in that mishna.

§ The Sages taught: One may not prepare weights of tin [ba’atz], nor of lead, nor of a metal alloy [gisteron], nor of any other types of metal, because all of these deteriorate over time and the buyer will ultimately pay for more merchandise than he receives. But one may prepare weights of hard rock and of glass.

The Sages further taught: One may not prepare the leveler, used to remove the excess from the mouth of a vessel, from a gourd, because it is a light material and does not level effectively, thereby causing a loss for the seller. And it may not be made of metal, because it weighs down and removes too much of the merchandise, leading to a loss for the buyer. But one may prepare it from the wood of an olive tree, or of a nut tree, or of a sycamore tree, or of a boxwood tree, which are of medium weight.

The Sages taught: One may not prepare the leveler in such a manner that one of its sides is thick and one other side is thin, because in such a case the two sides will not level equally. Furthermore, one may not level all at once, by a single quick movement, as one who levels all at once acts in a manner that is bad for the seller and good for the buyer, because he removes less of the excess than one who levels in the regular fashion. And conversely one may not level little by little, i.e., with several slow movements, as this is bad for the buyer and good for the seller.

Rabban Yoḥanan ben Zakkai said with regard to all these halakhot: Woe to me if I say them, and woe unto me if I do not say them. If I say them, perhaps swindlers will learn new methods of cheating of which they were previously unaware. And if I do not say them, perhaps swindlers will say: Torah scholars are not well versed in our handiwork. A dilemma was raised before the Sages: Did Rabban Yoḥanan ben Zakkai decide to say these halakhot in public or did he not say them? Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak says: He said them, and he said them on the basis of this verse: “For the ways of the Lord are right, and the just walk in them; but transgressors stumble over them” (Hosea 14:10).

§ The Gemara further discusses weights and measures. The Sages taught: “You shall do no unrighteousness in judgment, in measure [bammidda], in weight, or in measure [uvamesura]” (Leviticus 19:35). The baraita defines these terms: “In measure [bammidda],” this is referring to measuring land, teaching that in order to measure land in a just manner one may not measure for one person in the summer when the measuring rope has become dry and short, and for one other individual in the rainy season, when the measuring rope is wet and limp, and therefore stretches more. “In weight” means that one may not cover his weights in salt, as salt erodes the weights, causing a loss for the buyer. “Or in measure [bamesura]” means that one may not cause liquid he is measuring to foam by pouring it speedily, as this results in a loss for the buyer, who receives less of the liquid than the amount for which he paid.

The Gemara notes: And it can be inferred by means of an a fortiori inference that if in the case of a mesura, which is a measure equivalent to merely one thirty-sixth of a log, the Torah was particular that one must measure honestly, so too, a fortiori, one must be careful in the case of one hin, and a half-hin, and a third-hin, and a quarter-hin, which is twelve log, and one log, and a half-log, and a quarter-log, and a half-tomen, i.e., one-sixteenth of a kav, and even an ukla, a smaller unit, as defined below.

Rav Yehuda says that Rav says: It is prohibited for a person to keep in his house a measure that is too small or too large relative to its supposed volume or weight, and this is the case even if he does not measure with it but simply uses it as a chamber pot for urine. Rav Pappa said: We said this prohibition only with regard to a place where measures are not stamped with the government’s seal, which confirms that the measure is accurate. But in a place where the measures are stamped, if the buyer does not see the seal he would not take the merchandise. Since they could not be used dishonestly, one is permitted to utilize these measures for other purposes. And in a place where measures are not stamped as well, we said that it is prohibited to keep these measures in one’s house only in a place where they do not inspect measures to see if they are fit for use. But if they do inspect measures, we have no problem with it.

The Gemara comments: And that is not so; one is never permitted to keep incorrect measures in his house, as sometimes it happens that one measures at twilight, when people are hurried, and consequently it happens that the buyer takes the merchandise despite the fact that it was measured with an incorrect measure. This is also taught in a baraita: A person may not keep in his house a measure that is too small or too large, even if it is used as a chamber pot for urine. But he may prepare measures in accordance with the established format: Measurements of a se’a; a tarkav, which is three kav or one-half of a se’a; and a half-tarkav, which is one and one-half kav; and a kav; and a half-kav; and a quarter-kav; and a tomen, which is one-eighth of a kav; and a half-tomen;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב פפא דגורמני. ששוקלין בהן ברזל שחוק וזכוכית שחוק:

כדרך שאמרו לענין איסורין. כלומר באותן שיעורין עצמן שנתנו חכמים בנפש ובקנה ומיתנא שלא יבואו לידי איסור אונאה (אם יש להן) באותו שעור עצמו מקבלין טומאה שחשוב כלי:

מאי קמ"ל תנינא. נמי לענין טומאה כי האי שיעורא. החוט של חנוני ושל בעה"ב. החוט. היינו תלויה באויר טפח ומאי קמ"ל ר' מני:

קנה ומתנא שלה איצטריכא ליה דלא תני. לענין טומאה שיעורייהו וקמ"ל דילפי' להו מאיסורין:

בעץ. בדיל:

גיסטרון. מיני מתכות מעורבין יחד שלועזין מטל"ו מפני שמתחסרין אגב משמושן:

מפני שהוא מיקל. והוי פסידא דמוכר:

שמכביד. והוי פסידא דלוקח:

אשברוע. לועזין בוס"ו:

צדו אחד עב. למחוק בו כשמוכר:

שמוחק. הרבה בדוחק:

בבת אחת. במשיכה אחת:

רע למוכר. שאין מוחק כל הצורך מעט מעט:

רע ללוקח. ^א)אולי צ"ל שמוחק הרבה. שמדקדק הרבה:

שלא ימוד לאחד. בחבל קרקע חלקו:

בימות החמה. שהחבל יבש ונכווץ ומתקצר לא ימדוד לחבירו באותו חבל עצמו בימות הגשמים מפני שהקרקע מלוחלחת מתפשט החבל והוי חלק של זה יתר משל חבירו אלא לשניהן מודד בימות החמה או בימות הגשמים:

שלא יטמין משקלותיו במלח. מפני שנעשין כבדין:

ובמשורה. זו מדת הלח:

שלא ירתיח. כלומר שלא ישפוך לו כדי שיעלה חלאת הקצף למעלה לפי שנראית המדה כמו מלאה:

שהיא אחד מל' וששה בלוג. שכך שיערו חכמים:

ואפי' היא. שעשאה אותה עביט של מימי רגלים. משום שמא אינו מוצא אחרת ויקחנה:

לא אמרן. דאסור:

אלא באתרא דלא חתימי. המדות כעין ששורפין אותן כולן בברזל אחד ומסמנין אותן:

אלא דלא מהנדזי. שאין בני אדם ממונין שחוקרין ומחפשין על כל מי שמעוול ^ב)נראה דצ"ל על כל מי שמעוול ועושה כמו זה ומענישין אותן.מי זה ומענישין אותן:

אפי' באתרא דמהנדזי. שמזריזין לעיין:

לא ישהה. דזימנין דמתרמי ערב שבת בין השמשות שהממונין בבתיהן ואין מחפשין ומיקרי ושקיל האי באותה מדה:

אבל עושה. מדות גדולות וקטנות כגון מדות סאה ותרקב. תרי וקב ג' קבין דהיינו חצי סאה וחצי תרקב וחצי רובע היינו רובע הקב שיהא לוג דהיינו ליטרא וחצי רובע היינו חצי ליטרא:

ותומן. ב' אונקיות אחת מי' ברובע:

אף לענין טומאה כל שהמאזנים עשויות בדרכים אלו וניטמא הכף נטמא הכל עמה שהכל חבור אצל המאזנים הא כל שהם ארוכים יותר אינן חבור ליטמא עם המאזנים שהרי אין המאזנים צריכות להן ולקוץ הם עומדות ויראה שאף בפחות מיכן ויש מפרשים שאם היו ארוכות יותר משיעורן נטמא בכדי שיעורן והשאר טהור אע"פ שרוצה בקיומו ולדעת זה יראה שכל שהן פחות משיעורן נטמאו כלן ואף גדולי המפרשים והמחברים יראה שזו היא שטתם קנה ומתנא של צורפי כסף וזהב הואיל ולא נתברר שיעורה לענין טומאה מיטמאין בכל שהן הן בשיעור למעלה הן בשיעור למטה ויש מפרשים הואיל ולא נתבאר שיעורה חזר לספק טומאה וברשות הרבים טהור:

אין עושין משקלות לא של בדיל ולא של עופרת ולא של גיסטרון ר"ל מיני מתכות מעורבין ולא של שאר מיני מתכות מפני שכל אלו פוחתין והולכין אבל עושין אותם של זכוכית ושל אבן חזקה שאינה נפרכת:

המחק שמוחקין בו המדה אסור לעשותו צדו אחד צר ומחדד וצדו אחד עב ורחב עשוי על פני כלו כמין צריף עד שימחוק כשירצה בצדו המחודד וכשירצה בצד רחב והמחודד מוחק יותר מן הרחב ושמא כשיקח ימחוק ברחב וכשימכור ימחוק במחדד אלא או שני צדדין מחודדין או שני צדדין רחבים לפי מנהג המדינה ואם אין שם מנהג יעשנה עגלה וכן לא ימחוק בבת אחת במרוצה שאינו מוחק יפה ולא מעט מעט ר"ל שימחוק מעט ויגביה המחק וכן תמיד שזה מוחק יותר מדאי שחוזר וכובש תמיד את המחק על התבואה אלא ימחוק בנחת ומחק זה לא יעשנו מעצים הקלים ביותר כגון דלעת וכיוצא בו מפני שהוא קל ביותר ואינו נכבש כראוי על התבואה ולא מן הברזל מפני שהוא מכביד ונכבש יותר מדאי אלא יעשנה מעצים הבינוניים כגון של זית ושל אגוז ושל שקמה ושל אשכרוע והוא הברוש וכל כיוצא באלו:

זה שחלקה תורה במדות והזכירה מדה משקל ומשורה מפני שהכונה להזהיר על כל דבר ודבר והוא שאמרו במדה זו מדת קרקעות שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח במשורה שלא ירתיח וכבר ביארנו ענין זה במציעא פרק נשך:

אסור לאדם להעמיד בביתו מדה חסרה או יתרה על המנהג הידוע בה באותה העיר ואפילו היה מעמידה לתשמיש אחר כדי שלא יבאו לטעות בה וכן הדין במשקל ומ"מ אם היו המדות והמשקלות של העיר חתומות בחותם ידוע על פי מנהיגי העיר וזו אינה חתומה מותר להעמידה שהרי לא יבאו לטעות בה הא כל שהיא כדאי לטעות בה אסור ואפילו במקום שממונים גזברים לבדוק ולחפש בבתים אחר המדות והמשקלים:

אין עושין מחק של דלעת מפני שהוא מיקל. כלומ' שאינו מוחק כלום ונמצא מפסיד המוכר:

ולא של מתכו' מפני שהוא מכביד. כלומר כובש הקמח בתוך המדה ונמצא מפסיד המוכר והכי פירש רבינו הרב זצ"ל ששניהם בהפסד המוכר חושש:

אשכרע הוא אלבע"ץ:

תרקב שלשה קבין. תומן הוא רביעית הרובע שהוא אחד מששה עשר בקב. נמצא בין תומן לעוכלא חומשא שזה אחד מחמשה ברובע וזה אחד מארבע ברובע והיינו דאקשי אלמא טעי איניש בריבעא אם כן עוכלא נמי לא לעביד דאי טעי בריבעא כל שכן בחומשא:

ושל צמרים ושל זגגין תלויה באויר (ששה) שני טפחים וגבוהה מן הארץ ב' טפחים קנה ומתנה שלה תשעה טפחים. קנה שלשה ומתנה שלשה מכאן ושלשה מכאן הרי כאן ט' טפחים. של חנוני ושל בעל הבית תלויה באויר טפח וגבוהה מן הארץ טפח קנה ומתנה שלה ששה טפחים. קנה שנים ומתנה שנים מכאן ושנים מכאן הרי כאן ו"ט. ושל טורטאני תלויה באויר שלש אצבעות וגבוהה מן הארץ שלשה אצבעות קנה ומתנה שלה איני יודע. ואלא הך קמיאתא דמאי (רב) אמר רב פפא דגרומני. והוא פסולת של צמר גפן הנקר' בלשון ערבי חבאל קטון. ויש אומרים של עששיות של ברזל שהן כבדות וצריך להם מאזנים גדולות וחזקות, וכן הדעת נוטה:

קלז. א"ר מני בר פטיש כדרך שאמרו לענין איסורן לכך אמרו לענין טומאתן. שאם לא יהיו כשיעור הזה אינן חשובין ככלי לקבל טומאה. והוא דלית להו בית קיבול. מאי קמ"ל תנינן חוט המאזנים של חנוני ושל בעלי בתים טפח. וחוט זה הוא חוט שהקנה של מאזנים תלוי בו, והוא הנקרא נפש מאזנים, שיעורו טפח כדי שתהא תלויה באויר טפח. ופריק קנה ומתנה שלה אצטריכא ליה לרבי מני דלא תנן:

קלח. ת"ר אין עושין משקלות לא של אבץ ולא של אבר ולא של גיסטרן ולא של שאר מיני מתכות, לפי שמשתתכין ומוסיפין במשקל אבל עושה הוא של צונמא ושל זכוכית. מאי לא של אבץ ולא של אבר, אבץ זה בדיל, אבל זה עופרת כדכתיב (במדבר לא,כב) את הבדיל ואת העופרת ומתרגמינן ית אבצא וית אברא, ונקרא בלשון ערבי אל קוריר ואל רצאץ. גיסטרון, פסולת של ברזל ושאר מיני מתכות ונקרא בערבי אלפגרא:

קלט. ת"ר אין עושין את המחק לא של דלעת מפני שהוא מקל ולא של מתכות מפני שהוא מכביד אבל עושה הוא של זית ושל אגוז ושל שקמה ושל אשכרוע. ומפני מה אין עושין של דלעת, לפי שמקל ואינו נמחק כלום ונמצא מוכר מפסיד. ולא של מתכות, מפני שמכביד והוא מוחק יותר מדאי ונמצא הלוקח מפסיד. ואם נפשך לומר לפי שמעבירו מלמעלה על גבי החטים ומכביד והוא גודש את הקמח בתוך המדה ונמצא נוטל מדה גדושה תחת מחוקה והמוכר מפסיד. אבל עושה הוא של זית ושל אגוז ושל שקמה ושל אשכרוע, והוא עץ שנקרא בלשון ערבי אלבקס, שכל אלו בינוניים הן במשקלן ואינן מכבידין יתר מדאי ולא מקילין יתר מדאי:

קמ. ת"ר אין עושין את המחק צדו אחת רחב וצדו אחת קצר ולא ימחוק בבת אחת מפני שהמוחק בבת אחת רע למוכר ויפה ללוקח ולא ימחוק מעט מעט מפני שרע ללוקח ויפה למוכר. הא דקתני אין עושין את המחק צדו א' רחב וצדו א' קצר, לפי שאין קו המחיקה הולך בשוה אלא פעמים מכביד ופעמים מקל. ואיכא נוסחי דאית בהו אין עושין את המחק צדו א' עבה וצדו א' קצר, לפי שהצד העבה מגיע עד דפני המדה ומונע את הצד מלירד, ונמצא מצד שהמחק עבה נמחק ומצד הקצר גדוש.

ועל כולם אמר רבן יוחנן בן זכאי אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר אוי לי אם אומר שלא ילמדו הרמאין ואוי לי אם לא אומר שמא יאמרו הרמאין אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו. סוף סוף אמרה או לא אמרה א"ר שמואל בר יצחק אמרה ומהאי קרא אמרה כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם:

קמא. תנו רבנן לא תעשו עול במשפט במדה כו' במדה זו מדידת קרקע שלא ימוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח ובמשורה שלא ירתיח ומה משורה שהיא א' משלשים ושלשה בלוג הקפידה עליו תורה ק"ו להין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין לוג וחצי לוג ורביעית לוג. הא דקתני רישא שלא ימוד לא' בימות החמה ולא' בימות הגשמים, משום חבל המדה הוא, דבימות הגשמים קמיט ובימות החמה רפי ומוסיף במדתו. ואמרי לה איפכא, דבימות הגשמים אגב רוטבא דאוירא רפי ובימות החמה כויץ ובצר שיעוריה. ומשכחת לה באחין או שותפין שחלקו, אחד נטל מאה אמה כאן ואחד נטל מאה אמה במקום א', שלא ימוד לא' בימות החמה ולא' בימות הגשמים, אע"פ שאינו מתכוין להוסיף לזה או לפחות לזה. ואין צריך לומר בזמן שמזלזל במידה בפשיעה, ואין צריך לומר במזיד. במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח, כדי שיעלו חלודה ויכבידו, ונמצא עושה מדה יתירה ליטול בה. במשורה שלא ירתיח, ומשורה זו מדה קטנה היא, והיא אחד משלשים ושלשה בלוג. ואמאי אצטריך קרא למפרט בה לאו, והלא משורה בכלל מדה ולמה יצאת, אלא לחדש דבר, שלא ירתיח, כלומר שלא יתן במהרה במדה כדי שיעלו המשקין רתיחה ונראה כאלו נתמלאת המדה והיא שלא נתמלאת. ומה משורה שהיא אחד מל"ג בלוג הקפידה עליו תורה שלא ירתיח ויעשה בה עול ק"ו להין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין לוג וחצי לוג ורביעית לוג:

קמב. אמר רב יאודה אמר רב לא יעשה אדם מדה חסרה או יתירה בתוך ביתו ואפילו ליחדה לעביט של מימי רגלים דזימנין דמתרמי וכייל בה. אמר רב פפא לא אמרן אלא באתרא דלא חתימי להו למדות בחתמא דאגר דמים אבל באתרא דחתימי ליעביד, דכל כמא דלא חזי ליה לוקח לחתמא לא שקיל מיניה פירי בההיא מדה. אי הכי באתרא דלא חתימי נמי כל כמה [ד]מהנדזי לא שקיל, אפי' הכי זימנין דמתרמי בין השמשות ומיקרי ושקיל:

(לו) כדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין טומאתן פי' רבי' שמואל זצוק"ל דאינן מקבלין טומאה אא"כ עשוין בענין הזה דכיון דאסור לשקול בהם אינן כלים וכשבורין דמיין ואינו נ"ל שהכפות שהן עשויות לקבלה בין כך ובין כך מקבלות טומאה הן ולא נאמרו שיעור זה לענין טומאה אלא לענין ידות שהנפש והקנה והמתנא אינן כלי קיבול אלא הן ידות לכסות המאזנים ומכניסות טומאה לכפות אם נגע בהן השרץ אע"פ שלא נגע בכפות ומוציאות טומאה מן הכפות שאם ניטמאו הכפות ואחרי כן נגעו טהרות באלה הידות כאלו נגעו בכפות כדין כל ידות הכלים שמכניסין ומוציאין טומאה ודוקא אם היו כשיעור זה חשובין ידות והן צריכין לכפות המאזנים אבל אם היו יותר מזה השיעור אינן חשובין ידות ואינן מכניסין ומוציאין טומאה עד שיגע בכפות עצמן שאם הידות ארוכות יותר מכדי צורכן אינן חשובין ידות וע"ז מקשה מאי קמ"ל תנינא חוט מאזנים של חנווני ושל בעלי בתים טפח פי' בפ' כ"ט דכלים תנינן לה והתם נמי תנן חוט מאזנים של צמרין ושל שוקלי זכוכית טפחים פי' אותו החוט שנפש המאזנים תלוי' בו אם הי' כזה השיעור חשוב יד ואם הי' יותר מיכן אינו חשוב יד וזה שאומר כאן ושל חנווני ושל בעל בתים תלוי' באויר טפח שיהא אורך החוט שתולין בו הנפש טפח ותו לא ומהדר קנה ומתנא שלה איצטריכו לי' דלא תנן פי' התם בכלים לא מפרש אלא שיעור החוט שהוא תליית הנפש אבל שיעור הקנה והמתנא לא תני התם אלא מהכא לענין איסורן ואיצטריך ר' מנא לאשמעי' שזה השיעור שניהן לענין איסורן ניתן נמי לענין טומאתן להיות חשובין ידות לכפות המאזני':

אבה בערבי אל קאזדיר כדמתרגמינן ית אבצא וית אברא. גסטרון אל פגר"ה. והיינו טעמא דאין עושין משקלות משאר מיני מתכות לפי שהן מתחתכין ונפחתין. אין עושין את המחק לא משל דלעת מפני שהוא קל. כלומר ואינו מוחק כלום ונמצא מפסיד המוכר. ולא של מתכת מפני שהוא מכביד כלומר וגודש המחק במקום המדה ונמצא מפסיד המוכר. והכי פירש הרב ז"ל ששניהם בהפסד המוכר. אשכרועי בלשון ערבי אלבקץ. הרא"ם ז"ל.

ובמשורה שלא ירתיח וקל וחומר ומה כו'. ואם תאמר היכי דמי אי דליכא שוה פרוטה מאי איסורא איכא ואי דאיכא שוה פרוטה פשיטא שהוא גזל גמור. ועוד מה שייך למימר הכי מה לי מדה גדולה מה לי מדה קטנה כיון שהוא גוזלו שוה פרוטה. יש לומר דאסרה תורה לחיובי משעת הרתחה כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

תומן הוא רביע הרביע שהוא אחד מששה עשר בקב. עוכלא אחד מחמשה ברובע שהוא אחד מעשרים בקב נמצא בין תומן לעוכלא חומשא שזה אחד מארבע ברובע וזה אחד מחמשה ברובע והיינו דאקשינן אי טעו אינשי בריבעא תומן ועוכלא לא לעביד דכיון דטעו בריבעא כל שכן דטעו בחומשא ופריק רב פפא מדות קטנות בקיאי בהו אינשי ולא טעו. הרא"ם ז"ל.

בד"ה וחצי תומן ועוכלא כו' תומן שמינית הלוג כו' עכ"ל מהרש"ל מחק כל זה מפרשב"ם וטעמו דהא רשב"ם בפירושו הסכים לפרש דתומן שמינית הקב הוא והוא חצי לוג אבל נ"ל דבהך ברייתא לפירוש התוס' שכתב רשב"ם דגרסינן הכא תומן ועוכלא במדת הלח ע"כ דתומן לא קאי אקב דהא לא הוזכר הכא במדת הלח מדת הקב וע"כ תומן ועוכלא דהכא אלוג קאי ותומן דהכא היינו שמינית הלוג דקתני לקמן גבי מדת הלח וע"כ יש לקיים כל נוסחות ישנות שבפירוש רשב"ם ודו"ק:

בד"ה תומן איכא למימר היינו שמינית הלוג כו' ועוכלא מפרש לקמיה א' משמנה כו' קפריך לה כו' ואם שמינית הקב הוא האי לאו קושיא כו' יותר מכפלים ועוד אם שמינית כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דע"כ תומן לאו היינו שמינית הלוג דא"כ מאי האי דקפריך לה כו' דהא שמינית הלוג היינו עוכלא והגהת מהרש"ל בזה מגומגם מיהו כיון דלפום אלו הספרים גרסינן עוכלא אחד משמונה ברובע וכן נראה דכן היה גרסת הטור לשון רשב"ם הוא קשה שכתב שהרי התומן גדול מן העוכלא יותר מכפלים כו' הל"ל התומן גדול מן העוכלא ד' פעמים שהתומן הוא שמינית הקב והעוכלא הוא שמינית הלוג ומצאתי מוגה בפרשב"ם הכא ועוכלא לקמן מפרש א' מחמשה ברובע כו' והיינו כגרסתנו לקמן וע"פ גרסא זו ניחא טפי הכל שהקשה אם תומן שמינית הלוג מאי האי דקפריך כו' משום דטעו אינשי בריבעא דהא הוי שפיר העוכלא גדול מתומן טפי מריבעא שהתומן הוא אינו אלא שמינית הלוג והעוכלא הוא חמישית הלוג ואם תומן שמינית הקב ועוכלא חמישית הלוג הוי שפיר התומן גדול מן העוכלא קצת יותר מכפלים ועוד כו' ותו לא מידי ודו"ק:

תוס' בד"ה ובמשורה כו' וא"ת פשיטא דגזל גמור הוא כו' עכ"ל אבל לעיל מיניה גבי שלא יטמין משקלותיו כו' לא קשיא להו הכי דפסיקא להו כדמפרש התם לעבור עליו משעת עשייה אלא דגבי במשורה לא אסקי אדעתייהו למימר כי התם וק"ל:

על כולן אריב"ז כו'. ואם לא אומר שמא יאמרו הרמאין אין ת"ח בקיאין כו'. ר"ל שלא יאמרו שאם הם היו בקיאין גם הם היו עושין רמאות כמעשה ידינו וק"ק דל"ל אם לא אומר שמא יאמרו הרמאין כו' הא בלאו רמאים נמי מי שלא ידע באלו דברים יעשה לחבירו עול שלא מדעת וגם חבירו לא ידע ולא ירגיש שהוא חסר דבר מה ולכך ראוי לאומרו ואפשר דהיינו דמסיק דמהאי קרא אמרה כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם דהיינו טעמא שאמרה כדי שהצדיקים ידעו וירגישו שלא יעשו עול לחבירו שלא מדעת ולא קאמר דאמרה מהאי ספיקא דקאמר דשמא יאמרו הרמאין כו' ודו"ק:

גמ' מפני שהוא מיקל ולא של כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה קנה ומיתנא כו' כדקתני בברייתא דלעיל כצ"ל והס"ד:

בד"ה ולשאר מיני מתכות מפני שפוחתים והולכין. ונראה בעיני דלא זו אף זו קתני אחרון אחרון אינו פוחת כ"כ כצ"ל והס"ד ומה"ד מיקל ואינו נכנס כ"כ במדה ולכך אינו מוחק יפה ומפסיד המוכר כצ"ל :

גמרא מאי קמ"ל תנינא חוט מאזנים של חנוני כו'. כפי פי' הרשב"ם בטורטני ה"ל להש"ס להקשות ממשנה הקודמת שם חוט מאזנים של זהבים כו' ג' אצבעות. וי"ל ע"פ מש"כ התוס' בפסחים (ק"ב ב') בד"ה מיתיבי ועמש"כ שם. וק"ל מדוע לא תני שם שיעורא דיגרומי. ולא עוד אלא דבתוספתא שם תני חוט מאזנים של שוקלי מתכות טפחיים וע"ש בר"ש וצ"ע:

שם ק"ו להין כו' ורביעית וחצי תומן. לפי' הרשב"ם דתומן הוא שמינית הקב א"כ חציו היינו רביעית. והב"ח הוסיף עוד כאן תומן ועל הראשונים אנו מצטערים כו' דהרי הוא חצי לוג. לכן הנכון כפי גי' הישנה שהביא המהרש"א ברשב"ם דתומן דהכא הוא שמינית הלוג. ודע דבמהרש"א יש ט"ס וכצ"ל דבהך ברייתא לפי גי' התוספתא שכ' רשב"ם כו':

ר"ש ד"ה דמתרמי בה"ש. א"נ הלוקח עצמו כו'. לפ"ז נראה דקאי ולא היא אף על אתרא דחתימי והפוסקים לא כתבו כן:

ר"ש ד"ה תומן. איכא כו' ואם שמינית הלוג הוא היינו עוכלא. לפי הגי' בדבריו לעיל דעוכלא הוא אחד מחמשה ברובע ודאי צריך למחוק זה וכ"נ מהמרש"א. וגם לפי גי' א' משמונה ברובע נראה מהמרש"א דל"ג לה. ומה שנראה מדבריו דלגי' זו כוונת הרשב"ם במש"כ מאי האי דקפריך כו' דר"ל הלא הן שוין תמוה דיותר ה"ל להקשות דאיך חשיב להו בברייתא לתרתי. ואולי דמותן אינן שוות דזה מרובע וזה עגול או דזה גבוה וקצר וזה נמוך ורחב:

תד"ה כדרך. וקנה שיש להן בית קבול. כדאיתא שם בפי"ז מי"ו ע"ש:

תד"ה שלא יטמין. ומפרש ר"ת לפי שהמלח מיקל המשקל כו'. וכן איתא בתוספתא מפני שהן חסרין:

ותומן. נ"ב מלשון ארמית תמניא:

וְעַל כֻּלָּן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּן זַכַּאי: אוֹי לִי אִם אוֹמַר, וְאוֹי לִי אִם לֹא אוֹמַר. הנה בזה פרשו הפסוק בשם הרב רבי יונה אשכנזי ז"ל נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹקִים לְנֶגֶד עֵינָיו (תהלים לו, ב) פירוש נְאֻם אם אומר אז פֶּשַׁע לָרָשָׁע שילמד לרמות, ואם לא אומר אלא אניח הדבר בְּקֶרֶב לִבִּי אז הרמאי יוסיף רשע ולא יהיה פַּחַד אֱלֹקִים לְנֶגֶד עֵינָיו כי יחשוב שאין החכמים מכירים ברמאות שלו עד כאן דבריו ודפח"ח [ודברי פי חכם חן].
ובזה פרשתי בס"ד בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ (תהלים קיט, יא) פירוש צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ הלכות כאלו לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ שלא ילמדו מהם לרמאת ונמצא אני גורם החטא ולכן אני צופן בלבי אמרתיך לפעמים אם יזדמן דבר שממנו ילמדו רמאות.

אֲמָרָהּ וּמֵהַאי קְרָא אֲמָרָהּ: "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי הֳ', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י). הקשה הגאון חיד"א ז"ל (בדברים אחדים דף נט) מהא דסנהדרין (סנהדרין קט.) דדרש רבי יוסי בצפורי האי דרשה ד'חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים' (איוב כד, טז) ואחתרין ההיא ליליא תלת מאה מחתרתא בצפורי על ידי ריח אפרסמון שהיו מריחין ויודעים היכן ממונם מונח וקא מצערו לרבי יוסי על זאת דאמרו ליה יהבת אורחי לגנבי אמר להו מי הוה ידענא דגנבי אתון. ואמאי לא השיב להם מהאי קרא וכמה דאסיק רבן יוחנן בן זכאי והוה ליה למימר יש לי רב הוא רבן יוחנן בן זכאי דעמד בספק הזה ואסיק למימר עיין שם.
ונראה לי בס"ד רבן יוחנן בן זכאי שאני שהיה דורש הלכות ולהכי אסיק דשפיר מצי להגיד ההלכות כולם כמו שהם ולא יחוש אבל רבי יוסי אמר דבר זה למדרש הכתוב ולא ללמד הלכות הוא בא.

אמר רבן יוחנן בן זכאי אוי לי אם אומר וכו'. בסנהדרין דף ק"ט אמרינן דרשה ר' יוסי בצפורי אחתרין ההוא ליליא ש' מחתרתא בצפורי אתו וקמצערי ליה וכו' ויש להרגיש אמאי ר' יוסי לא השיב להם דבכגון זו נאמר צדיקים ילכו בם ועיין מה שישבתי בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף נ"ט ע"ב בס"ד:

דיגרומי. הן צורפי נחושת וברזל נפחים ששוקלין חתיכות גדולות של מאה ליטראות ביחד: לענין איסורן. דאסור לשקול אם לא עשויין בענין זה: כך אמרו לענין טומאתן. דאין מקבלין טומאה אם אין עשויין כך דלא חשיבי כלי כיון דאסור לשקול בהן: תנינא. במסכת כלים פרק כ''ט ולענין טומאה נשנית: חוט המאזנים של חנוני. הוא החבל שתלויות בו בגג כדתניא לעיל ושל בעל הבית תלויה באויר טפח וכיון דאשמעינן בשל בעל הבית דמקפיד בחוט שיהא ראוי לשקול הוא הדין לכל הני דלעיל: קנה ומיתנא. שיעור קנה ומיתנא אשמועינן ר' מני דאית להו הקפדה לענין טומאה כמו למשקל ובמקום דקתני איני יודע הוי ספק טומאה והשאר כדקתני בברייתא דלעיל: דלא תנן. במסכת כלים: בעץ. בדיל אשטיי''ן: אבר. פלומב''א: גיסטרון. מיני מתכות מעורבבים: ולא של שאר מיני מתכות. מפני שפוחתין והולכין: צונמא. אבן: מחק. רשטוייר''א בלע''ז שמוחקין בו את המדה: שהוא קל. ואינו נכנס כל כך במדה ולכך אינו מוחק יפה ומפסיד המוכר: אשברוע. בויישב''ל: צדו אחד עב וצדו אחר קצר. מפני שהקצר נכנס בתוך התבואה ומוחק יפה והעב אינו נכנס כל כך ואינו מוחק יפה ואם צדו אחד עב וצדו אחד קצר כשהוא קונה ימחוק בעב וכשהוא מוכר ימחוק בקצר אלא שניהן עבים או שניהן קצרים כפי המנהג: בבת אחת. בפעם אחת ובמהרה שאינו מוחק יפה: מעט מעט. כגון מוחק רוחב טפח לבד ומגביה את המחק וחוזר וכובש את המחק ומוחק טפח אלא בפעם אחת ובנחת א''נ בשתי פעמים כגון מוחק עד חצי המדה ומגביה המחק וחוזר ומוחק חצי המדה השני: על כולן. על כל מיני עוולות הללו: ילמדו שמא יאמרו כו'. ומתוך כך יבאו לרמות יותר: וקבעי גמרא אמרה רבן יוחנן לבסוף או לא אמרה דמעיקרא הוה מספקא ליה אם יאמר או לא ולבסוף מי איפשיט ליה: דרכי ה'. דברי תורה: וצדיקים ילכו בם. יזהרו בם שלא לרמות הבריות: יכשלו בם. ילמדו לרמות: זו מדת קרקע. שהרי מדת כלי כתב לקמיה דהיינו משורה כדכתיב ומים במשורה תשתה (יחזקאל ד): שלא ימדוד. לשני לקוחות שלקחו קרקע בשותפות או לאחד משני אחין שחלקו: לאחד בימות החמה. ולאחר באותו חבל עצמו בימות הגשמים שבימות החמה החבל יבש וקצר יותר מבימות הגשמים ורבינו חננאל פירש בימות הגשמים הקרקע כווץ ובימות החמה הקרקע מתבקע בפתיחיו ומוסיף במדתו: במלח. שמכבידן: שלא ירתיח. שלא ישפוך המוכר את היין בחוזק ומגביה לתוך משורתו של לוקח מפני שעולה הקצף אשקומ''א בלע''ז ונראה כמלא: ומה משורה שהיא. קטנה כל כך שלשים וששה יש בהן בלוג הקפידה תורה ברתיחה שלה שהיא פחותה ממאה בלוג קל וחומר ברתיחת כלי גדול כגון הין או אפי' חצי הין או אפי' שלישית ההין כו': וחצי תומן ועוכלא. גרסינן בתוספתא: תומן. שמינית הקב חצי לוג: עוכלא. לקמן מפרש: שישהה. דזימנין דאתי למדוד ומיהו קרא לא אזהר גדולה וקטנה אלא כשיתקנה לו על מנת למוד בהן דאי לא תימא הכי מאי אצטריך ליה למימר: ואפילו היא עביט. דאיכא למיחש פעמים שרוחצו ומעביר טינופו ומודד בו הלכך אין לו תקנה אלא שבירה: דלא חתימי. שאין ממונה של מלך עושה חותם במדות הלכך אסור דאתי לרמויי: לא שקיל. לוקח ומותר לשהות: מהנדסי. הולכין ובאין ממונים של מלך לבדוק את המדות כמו זימנין דמהנדסי בהדי הדדי באלו טריפות (חולין דף מג.): דמתרמי בין השמשות. שהכל טרודין ואין רואהו א''נ הלוקח עצמו מתוך טורדו אינו נותן אל לבו ומיקרי ושקיל והלכך יבא המוכר לרמות בו: וחצי סאה. לא גרסי' דהיינו תרקב תרי וקב היינו ג' קבין: וחצי תרקב. קב ומחצה: וקב. דלא אתי למיטעי בחצי תרקב כדלקמיה דבתילתא לא טעו אינשי: וחצי רובע. היינו שמינית הקב חצי לוג: תומן. איכא למימר היינו שמינית הלוג דלקמן ועוכלא לקמיה מפרש אחד מחמשה ברובע וקשיא לי דא''כ כמו שכתוב בספרים שלנו מאי האי דקפריך לקמן תומן ועוכלא לא ליעבד ומשום דטעו אינשי בריבעא קפריך לה והאי לאו קושיא היא שהרי התומן גדול מן העוכלא יותר מכפלים אם שמינית הקב הוא ואם שמינית הלוג הוא היינו עוכלא ועוד אם שמינית הקב הוא היינו חצי רובע אלא הכי גרסינן בתוספתא ובפירושי רבינו חננאל קב וחצי קב ורובע ותומן וחצי תומן ועוכלא וכמה היא עוכלא אחד מה' ברובע ופירושה קב ד' לוגין ולוג ו' ביצים נמצא הקב כ''ד ביצים וחצי קב שני לוגין ורובע היינו לוג ו' ביצים כל רובע רובע הקב וכל רביעית שבגמרא רביעית הלוג וכן תומן שמינית הקב דהיינו חצי רובע וחצי רובע לא גרס

כדרך שאמרו לענין איסור כך אמרו לענין טומאה. מפרש ר''י . בר מרדכי דלענין ידות קתני לה נטמא החוט נטמאו המאזנים אבל כף המשקלות וקנה שיש להן בית קיבול הרי אלו טמאים אפילו הן בפני עצמן ופריך מאי קמ''ל ומשני קנה ומיתנא דידיה איצטריכו ליה דלא תנן אע''פ שהחוט עשוי כתיקון אינו חשוב יד אא''כ קנה ומיתנא עשויין כתיקונן: ולא בשל בעץ. אומר ר''ת דוקא משקולת ששוקלים בשר ושומן שהלחלוחית מדבק בהן ומתייבש ולא מטעם שחיקה כדפ''ה אבל משקלות ששוקלין בהן כסף וזהב מותר לעשותן של מתכת אלא שצריך לחפותו עור מדאמר בהמוציא יין (שבת דף עט.) שלש עורות הן מצה חיפה ודיפתרא ומפרש כדי לצור בה משקולת קטנה ואי בשל צונמא וזכוכית אמאי צריך עור אלא בשל מתכת מיירי וטעמא דהני לפי שהן חלוקין ואין מדבק בהן ויכול להדיחן או לקנחן ועוד דאמרינן בהזהב (ב''מ דף נב. ושם) תנן התם סלע שנפסלה התקינו שיהא שוקל בה אלמא עושין משקל מסלע של מתכת ודוקא משקולת קטנה ששוקלין בה כסף וזהב צריך לחפות עור שבשחיקה מועטת יבא לידי הפסד גדול אבל שאר משקלות גדולות ששוקלין בהן נחושת וברזל ועופרת שאין בא לידי הפסד גדול אא''כ ישחקו יותר מדאי אין צריך לחופן וכן משמע בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סח.) שלא היו מכסין אלא משקולת קטנה דאמר הכדור והאימום והקמיע ומשקולת קטנה מהו [וע''ע תוספות ב''מ נב: ד''ה שיהא]. שלא יטמין משקלותיו במלח. פ''ה מפני שהוא מכביד ואין נראה לר''ת דמשמע דבמוכר איירי דומיא דבמשורה שלא ירתיח ומפרש רבינו תם לפי שהמלח מיקל המשקלות ושואב כדאמרינן בירושלמי דמלח שואב את המשקלות: ובמשורה שלא ירתיח. וא''ת פשיטא דגזל גמור הוא תיפוק ליה משום לא תגזול וי''ל דאתא קרא להתחייב משעת הרתחה ואע''פ שעדיין לא מדד וכי האי גוונא אמרינן בריש איזהו נשך (ב''מ דף סא:) דלאו דכתיב במשקלות ל''ל לטומן משקלותיו במלח האי גזילה מעלייתא היא לעבור עליו משעת עשייה:

בבא בתרא פט ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף פט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד