בבא בתרא פז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פז - ב

והתנן [תרומות יא ח] גבי מפריש תרומה: אם מדד בכלי שיעור של אחד חלקי חמישים שמן או יין עבור הפרשת תרומה, ורוקן את אותו שמן או יין מהכלי שמדד בו לכלי אחר, אם אחרי כן הרכינה בעל הבית את הכלי שמדד בו את התרומה ומיצה - הרי זו תרומה, ונותנו לכהן!

ומבואר במשנה בתרומה, כי אף המיצוי שכונס לשולי הכלי שייך למקבל [דהיינו לכהן]. ומפני מה אין אומרים כן גם במשנתינו.

אמר ליה: הא איתמר עלה, הרי כבר נאמר על משנתנו, מהו טעמה, שכן אמר רבי אבהו: זה ששנינו כי מה שנתמצה שייך למוכר משום יאוש בעלים נגעו בה, שהקונים מתייאשים ומוותרים על כמות קטנה זו, שטירחה היא ללקוחות להמתין עד שיתמצה. מה שאין כן בתרומה, כיון שהיא דבר של איסור לא שייך בה יאוש בעלים ^[4], וכל מה שהערה הרי היא תרומה ואסורה לזרים ^[5].

שנינו במשנה: והחנווני אינו חייב להטיף שלש טיפין רבי יהודה אומר: ערב שבת עם חשכה פטור.

איבעיא להו: האם דברי רבי יהודה, ארישא על דברי המשנה ברישא קאי דבריו ולקולא, שכנגד האמור במשנה שכל אדם חייב להטיף שלש טיפות, מוסיף רבי יהודה ואומר כי בערב שבת פטור, מפני שהשעה דוחקת.

או דלמא אסיפא של המשנה קאי דבריו, ולחומרא, שאמרו במשנה כי החנווני פטור מלהטיף שלש טיפות, ובא רבי יהודה לומר שרק בערב שבת הוא פטור?

תא שמע להוכיח כי דברי רבי יהודה נאמרו על דברי המשנה בסיפא: דתניא בברייתא: רבי יהודה אומר: ערב שבת עם חשכה - חנווני פטור, מפני שחנווני טרוד. מבואר בברייתא להדיא, כי דברי רבי יהודה מתייחסים לסיפא של המשנה, שלדעתו החנווני פטור מלהטיף שלוש טיפות רק בערב שבת.

מתניתין:

השולח את בנו הקטן אצל חנווני ופונדיון בידו שהוא שיעור שני איסרים [אחד חלקי ארבעים ושמונה מסלע] לקנות שמן בשיעור איסר, ויחזיר לו החנווני עודף איסר, ומדד לו החנווני באיסר שמן ונתן לו את האיסר העודף, שיביא לאביו את השמן והאיסר, שבר הבן את הצלוחית בדרכו מן החנות לביתו, ונשפך השמן, ואבד את האיסר - שנתן לו החנווני ^[6].

חנווני חייב לשלם את הפונדיון ואת הצלוחית, ובגמרא מבואר הטעם, לפי שהאב לא שלח את בנו הקטן אלא להודיעו שהוא צריך לשמן, ודעתו היתה שהחנווני יקח את הצלוחית והפונדיון מיד הקטן, וישלח לו את השמן והעודף בידי שליח בר דעת, וכיון ששלח בידי הקטן שאינו בר דעת, הרי הוא חייב.

רבי יהודה פוטר את החנווני. כי רבי יהודה סובר שעל מנת כן שהחנווני ישלח ביד הקטן את השמן והאיסר שלחו אביו, ואפילו אם השתמש החנווני בצלוחית למוד בה לאחרים, מכל מקום פטור עליה, לפי שלדעת רבי יהודה אינו אלא כשואל, וכיון שהחזיר את הצלוחית למקום ששאלה משם, נפטר מאונסיה.

ומודים חכמים לרבי יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק - כלומר שלא נטלה למוד בה לאחרים, ומדד חנווני לתוכה, ובדרכו לביתו שבר הקטן את הצלוחית, שחנווני פטור עליה, כי הואיל והאב עצמו נתן את הצלוחית בידי הקטן, הרי האחריות עליו, ואבידה מדעת היא, כמו שבארנו לעיל. אמנם על השמן והאיסר חייב ה חנווני.

גמרא:

הגמרא דנה בדין המשנה:

בשלמא באיסר, שנתן החנווני לבן הקטן, ושמן שבצלוחית - אפשר לפרש כי בהא פליגי:

דרבנן סברי: כי רק לאודועי להודיע לחנווני שצריך לשמן שדריה, שלח האב את בנו הקטן, אבל הוא לא התכוון בכך שיתן את השמן והאיסר בידו, אלא שישלח לו על ידי שליח אחר שהוא גדול ואחראי, ורבי יהודה סבר: כי כדי לשדורי ליה שדריה, לשלוח לו שלח את בנו הקטן, והתכוון שהחנווני ימסור את השמן והאיסר לתינוק, ולכן פטור החנווני.

אלא הדין במשנה גבי שבר התינוק צלוחית, קשה, מדוע יתחייב בה החנווני לדעת חכמים? והלא אבדה מדעת היא מצד האב, שהרי הוא זה שמסר בתחילה את הצלוחית ביד התינוק שאינו יודע לשמור כראוי מה שבידו, ומיד כשמסרה בידו הרי הוא מפקירה ^[7], שאינו חושש אם בנו יאבדה. והתכוון רק שהחנוני ישלח מצידו את השמן והאיסר העודף בידי שליח אחראי.

[ומשום כך לא קשה מדוע לדעת חכמים חייב החנווני עבור האיסר העודף שאבד, כי אף שהפונדיון ששלח האב בידי הקטן הרי היא אבידה מדעת, מכל מקום לא היה לו להחזיר עם הקטן את האיסר העודף [שאינו המטבע ששלח האב] אלא היה לו לשלוח את האיסר העודף בידי שליח אחראי. רשב"ם] ^[8].

אמר רב הושעיא: הכא במשנתנו בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן מדובר, ששולח את בנו הקטן לחנווני ובידו צלוחית זו, שמא ירצה החנווני לקנותה, וכגון שנטלה חנווני מיד הקטן על מנת לקנותה ורצה לבקרה אם שלמה היא, וכדשמואל.

דאמר שמואל: הנוטל כלי שמחירו קבוע וידוע מן האומן - בעל מלאכה על מנת לבקרו - לבודקו, שאם ימצא שלם וטוב יקנהו מיד, ונאנס הכלי בידו ונפל ונשבר, חייב לשלם לאומן עבור הכלי, ואפילו אם קודם שנשבר החליט להחזירו לבעלים ולא לקנותו, כי מיד כשלקח את הכלי והגביהו על מנת לבודקו ולקנותו נעשה אחראי עליו, כדין שואל, ואינו נפטר עד שיחזירנו לבעלים.

ולכן, כאן במשנתנו, כשלקח החנווני את הצלוחית מיד הקטן על מנת לבקרה, נעשה אחראי עליה כדין שואל, וכשמחזירה לקטן, נחשב כאילו השליכה החנווני לאיבוד ונאנס בידו, ואינו נפטר מאחריותו עד שיחזירנה ליד הבעלים עצמם, ומשום כך בנשברה הצלוחית ביד הקטן, לדעת חכמים חייב החנווני.

ומקשינן: וכי לימא, דשמואל תנאי היא, שהתנאים נחלקו בדין של שמואל? שהרי רבי יהודה פוטר את החנווני מלשלם על הצלוחית, ואם דעת חכמים המחייבים את החנווני לשלם עבור הצלוחית משום שמדובר בחנווני שנטל את הצלוחית על מנת לבקרה ולקנותה ונעשה אחראי עליה וכדינו של שמואל, אם כן על כרחך רבי יהודה פוטר משום שחולק על הדין של שמואל ^[9].

אלא, רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: הכא במשנתנו, בחנווני מוכר צלוחיות, עסקינן מדובר. שהצלוחית היא של החנווני, והאב שלח את בנו עם הדמים כדי לקנות מהחנווני את הצלוחית ולהביא בה שמן.

ואזדא רבי יהודה לטעמיה, שכוונת האב שישלח החנווני את הצלוחית עם השמן ביד בנו הקטן, ולכן סובר רבי יהודה שהחנווני פטור, ורבנן לטעמייהו, שכוונת האב שישלח שישלח החנווני את הצלוחית עם השמן ביד שליח אחר שהוא בר דעת, ולכן החנווני ששלח ביד הקטן חייב לדעת רבנן.

ומקשינן: אי הכי, אם נפרש כך את דברי המשנה, יקשו דברי המשנה בסופה, אימא סיפא: מודים חכמים לרבי יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה - שחנווני פטור. וקשה מדוע לדעת חכמים חנווני פטור, והא אמרת: כי רק לאודועי שדריה להודיע לחנווני שלח האב את בנו הקטן ולא שישלח עמו את הצלוחית עם השמן, אם כן לא היה לו לחנווני למסור את הצלוחית לבנו של בעל הבית, ומדוע פטור.

אלא יש לפרש באופן אחר את דברי המשנה: אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו: הכא במשנתינו, לא מדובר במוכר צלוחיות, לא האב ולא הבן, אלא במאי עסקינן מדובר כפי שהעמדנו מתחילה, בקטן ששלחו אביו לחנווני ובידו צלוחית כדי שימדוד בה שמן,

הערות

^[4] בתוס' העירו כי היה אפשר לומר תירוץ נוסף, שדין התרומה חל על כל השמן, כיון ש"אין ברירה", ולפיכך לא נקבע מראש אלו טיפות תהיינה אחרונות, ומשום כך יש בכולן קדושת תרומה.

^[5] ומכל מקום אינו חייב לטרוח ולהוציא כמות קטנה זו מהכלי, וכתב הרמב"ן כי יכול לערות אחר כך חולין לכלי ואינו חושש, כי התרומה בטלה ברוב, ובאופן זה מותר לבטל את התרומה אפילו לכתחילה, ואפילו בדבר שאיסורו מן התורה. אבל מוסיף הרמב"ן, שלא אמרו דבר זה אלא כשהיה רק מעט תרומה בעין, וגם היה צונן, שלא נבלע בדופני הכלי. אבל כלי שנתבשלה בו תרומה הרי הוא צריך הגעלה, אלא שבזה תועיל הגעלה אף בכלי חרס. אבל הרבינו יונה מפרש באופן אחר, שבכלי הראשון היה שמן חולין, והוא מערה אותו לכלי אחר על מנת שיהא בכלי האחר תרומה. ולפי זה "הרכינה" אין הכוונה שחייב להרכינה, אלא לומר שאם הוסיף ומיצה מן הכלי, הכל נעשה תרומה.

^[6] כתב הרמב"ם [שלוחין ושותפין ב ב]: השולח בנו קטן אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ואבד את השמן ואת האיסר החנוני חייב לשלם. ובמשנה למלך כתב, שלכאורה תמוה, מדוע נתן החנווני את האיסר כיון שנתן לו שמן בדמי האיסר, ועוד מה שייך תשלומין על האיסר, הרי של חנווני הוא. וכתב שצריך לגרוס ששלח בידו פונדיון. בשו"ע [חו"מ קפח ב] גם כן לא נזכר פונדיון כמו ברמב"ם, והרמ"א הוסיף שנתן בידו פונדיון. אבל בפירוש המשניות להרמב"ם משמע, שמדובר בשני מקרים שונים, או בשולח בנו אצל חנווני ומדד לו באיסר שמן, או שלא היה לחנווני שמן ונתן לו איסר כדי שיקנה אצל חנווני אחר.

^[7] כך פירש הרשב"ם דכשמסרה לתינוק שאין יודע לשמור, הפקר הוא זה. ובקצות החושן [רסא א], הקשה כי אם נאמר שאבידה מדעת היא הפקר גמור, אם כן מדוע יתחייב החנווני עבור הפונדיון, כיון שהאיסר עצמו הוא הפקר, וכל מה שנותן בעד האיסר אינו אלא מתנת חנם, ולכן כתב בפשיטות, שכאן בודאי אין הביאור שיהא הפקר לגמרי, אלא כדעת הרמב"ם שכתב [גזילה יא יא]: המאבד ממונו לדעת, אין נזקקין לו, ואף על פי שאסור ליטול לעצמו, אין זקוק להחזיר. הרי שסובר כי אבידה מדעת אינו הפקר אלא סברא לפטור מאחריות ומהשבת אבידה, ולכן אסור ליטלו. אבל הטור [סי' רסא] כתב שאבידה מדעת נעשה הפקר. ובבית יוסף ביאר שהרמב"ם והטור נחלקו באומדנא, אם מתכוון להפקירו. בשיעורי רבי שמואל לבבא מציעא [ח"ב סי' ג] ביאר מחלוקתם באופן אחר, שנחלקו אם מועיל הפקר על ידי אומדנא, או שלדעת כולם לא מועיל הפקר על ידי אומדנא, ונחלקו אם מעשה השלכת הכיס עם המעות או מעשה עזיבת החפץ נחשב למעשה. בנתיבות המשפט [סי' רסא] ובחידושי הגרנ"ט, כתבו, שרק כשנתייאש האב מהצלוחית נעשה הפקר, וכשמסרה לבנו הקטן אינו מתייאש, כי הקטן שומר קצת, וקושית הגמרא היא שנחשב אבידה מדעת לענין שהנוטל מהקטן אינו צריך לשמור יותר מהבעלים.

^[8] בתפארת ישראל מביא הסבר אחר, שהפונדיון הוא מטבע גדול, ויש פחות חשש לאיבודה מאשר באיסר שהוא קטן.

^[9] הר"י מיגאש מקשה, כי אף אם רבי יהודה יסבור כשמואל מכל מקום יפטור את החנווני, כיון שלדעתו האב שלח את בנו על מנת שהחנווני יחזיר עמו את הצלוחית עם השמן, וכיון שהחנווני החזיר לתינוק על פי דברי האב, פטור הוא. ותירץ, שהאב יכול לומר כי נתכוון שהחנווני ישלח את הצלוחית ביד התינוק רק באופן שלא יטול אותה החנווני על מנת לבקרה, אבל אם יטלנה על מנת לבקרה הרי היא שלו, והיה על החנווני לשלחה ביד אחר, או לשלחה באחריותו. וברמב"ן תירץ, שמדובר בנטלה על מנת לבקרה שלא מדעת הבעלים, ואף שנוח לו בזה, מכל מקום כיון שעשה בה מעשה שלא מדעתם בטלה כוונת הבעלים לשלחה על ידי הקטן, וכמו שאנו אומרים למסקנא שרבי יהודה סובר כי הוא נעשה שואל, אבל אם היה נעשה גזלן, לא היה נפטר מחמת שהאב שלח את בנו על מנת שיחזיר עמו את הצלוחית, והיינו משום שעשה בה החנווני מעשה גזילה שלא מדעת בעלים.

והתנן [והרי שנינו במשנה] שמי שמערה שמן או יין של תרומה מכלי אחד לכלי שני, הרכינה ומיצה — הרי זו תרומה הניתנת לכהן! משמע שאף הדברים שמתמצים בשולי החבית שייכים למקבל. ומפני מה אין אומרים כן גם במשנתנו, שיהא המיצוי של הקונה?

אמר ליה [לו]: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על משנתנו מהו טעמה, שכן אמר ר' אבהו: זה ששנינו שמה שנתמצה שייך למוכר משום יאוש בעלים נגעו בה, שהקונים מתייאשים ומוותרים על כמות קטנה זו. אבל בתרומה, כיון שהיא דבר של איסור אין שייך בזה יאוש בעלים, וכל מה שהערה תרומה הוא.

שנינו במשנה שהחנווני אינו חייב להטיף שלוש טיפין, ור' יהודה אומר: ערב שבת עם חשיכה — פטור. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ר' יהודה ארישא קאי ולקולא [על ראשה של המשנה הוא עומד, מתייחס, ולהקל בא], שכנגד האמור במשנה שכל אדם חייב להטיף שלוש טיפות, הוא מוסיף שבערב שבת פטור. או דלמא [שמא] אסיפא קאי ולחומרא [על סופה הוא עומד, מתייחס, ולהחמיר בא], שאמרו שחנווני פטור, ובא ר' יהודה לומר שרק בערב שבת הוא פטור?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: ערב שבת עם חשכה — חנווני פטור, מפני שחנווני טרוד, משמע שהוא מתייחס לסופה של המשנה, והוא פוטר את החנווני רק במקרה זה.

א משנה השולח את בנו אצל חנווני ופונדיון (מטבע ששוויו שני איסרים) בידו, ומדד לו באיסר אחד שמן, ונתן לו את האיסר השני כעודף, אם שבר הילד את הצלוחית וכן אם אבד את האיסר — חנווני חייב, שהרי נתן אותה למי שאינו בן דעת. ר' יהודה פוטר, שהוא אומר שעל מנת כן שלחו אביו, וקיבל על עצמו האב את הסיכון של שבירה ואבידה. ומודים חכמים לר' יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנווני לתוכה — שחנווני פטור אם נשברה הצלוחית ביד התינוק.

ב גמרא ומבררים את דין משנתנו: בשלמא [נניח] באיסר ושמן — אפשר לומר כי בהא פליגי [בענין זה חלוקים הם], דרבנן סברי [שהחכמים סבורים] כי כדי לאודועי שדריה [להודיע לו לחנווני שלחו] אבי התינוק את בנו, להודיע שהוא זקוק לשמן, אבל הוא לא התכוון בכך שיתן את השמן בידו, ולכן אם נתן לו — נתחייב החנווני באחריות. ור' יהודה סבר [סבור] כי כדי לשדורי ליה שדריה [לשלוח לו שלחו] שימסור החנווני את השמן לתינוק, ולכן פטור החנווני. אלא אם שבר התינוק את הצלוחית מדוע יתחייב בה החנווני לדעת חכמים? והלא אבדה מדעת היא מצד האב, שהרי הוא זה שמסר בתחילה את הצלוחית ביד התינוק, שאינו יודע לשמור כראוי מה שבידו!

אמר רב הושעיא: הכא [כאן] בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן [עוסקים אנו], ששולח את בנו לחנווני ובידו צלוחית זו, שמא ירצה החנווני לקנותה, וכגון שנטלה חנווני את הצלוחית מיד התינוק על מנת לבקרה (לבודקה אם טובה היא), וכמו שאמר שמואל, שאמר שמואל: הנוטל כלי מן האומן (בעל מלאכה) על מנת לבקרו (לבודקו), שאם ייראה לו טוב — יקננו מיד, ונאנס נשבר הכלי באונס כשהוא בידו — חייב לשלם לאומן מחיר הכלי, משום שאחריותו עליו, כדין שואל.

על הסבר זה מקשים: ואם כן, לימא [האם לומר], כי הלכה זו של שמואל תנאי [מחלוקת תנאים] היא? שהרי ר' יהודה פוטר, ומשמע לפיכך שאינו סבור כשמואל! אלא יש לחזור מתירוץ זה ולפרש כך: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הכא [כאן] בחנווני מוכר צלוחיות עסקינן [עוסקים אנו], שהאב שלח את בנו לקנות מהחנווני צלוחית ובה שמן. ואזדא [והולך] ר' יהודה לטעמיה [לטעמו] כפי שהוסברו הדברים מתחילה, שלדעתו נשלח התינוק אל החנווני על מנת שישלח בידו, וכן רבנן [חכמים] הולכים לפי מה שהוסבר לטעמייהו [לטעמם] שהאב שלח את בנו להודיעו, ואינו רשאי ליתן בידו דבר.

ושואלים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה של המשנה], ששנינו: מודים חכמים לר' יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה — שחנווני פטור; ומדוע יודו חכמים בכך? והא [והרי] אמרת כי לאודועי שדריה [להודיע לו שלחו], ולא נתכוון שיתן החנווני דבר ביד התינוק! אלא יש לחזור אף מתירוץ זה ולפרש כך: אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But didn’t we learn in a mishna (Terumot 11:8): If one poured oil or wine of teruma from one vessel to another and turned the vessel on its side and drained out the last bits of liquid inside, this is teruma and must be given to the priest? This indicates that the last remnants of the liquid in the vessel belong to the one who receives the oil or wine, not the owner, i.e., the seller. Why, then, does the mishna here teach that the last remnants belong to the seller?

Rav Yitzḥak bar Avdimi said to Rabbi Elazar: But wasn’t it stated with regard to that mishna that Rabbi Abbahu says: Due to of the despair of the owner, who relinquishes his right to such a small amount of wine or oil, the Sages touched upon it and ruled that any remnants extracted from the vessel belong to the seller? By contrast, with regard to teruma, which is forbidden to non-priests, the despair of the buyer is irrelevant, and therefore anything that remains in the vessels is teruma.

§ The mishna teaches: And a storekeeper is not obligated to drip three drops. Rabbi Yehuda says: If the sale occurs on Shabbat eve as nightfall arrives, one is exempt from dripping these three drops. A dilemma was raised before the Sages: Is Rabbi Yehuda referring to the first clause of the mishna, and if so his ruling is lenient, as the mishna states that one must drip three drops and he states that on Shabbat eve one is exempt from doing so? Or perhaps he is referring to the latter clause and is stringent, as the mishna teaches that a storekeeper is always exempt, whereas Rabbi Yehuda rules that this is the halakha only on Shabbat eve?

The Gemara answers: Come and hear a resolution of this dilemma, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: On Shabbat eve at nightfall a storekeeper is exempt because the storekeeper is busy. This proves that Rabbi Yehuda was referring to the latter clause of the mishna, i.e., he exempts the storekeeper from dripping the drops only on Shabbat eve.

MISHNA: With regard to one who sends his son to a storekeeper with a pundeyon, a coin worth two issar, in his hand, and the storekeeper measured oil for him for one issar and gave him the second issar as change, and the son broke the jug and lost the issar, the storekeeper must compensate the father, as he gave the jug and coin to one who is not halakhically competent. Rabbi Yehuda exempts him from liability, as he holds that the father sent his son in order to do this, i.e., to bring back the jug and coin. And the Rabbis concede to Rabbi Yehuda with regard to a case when the jug is in the hand of the child and the storekeeper measured the oil into it that the storekeeper is exempt if the child breaks the jug.

GEMARA: Granted, with regard to the issar and the oil, one can explain that they disagree over this matter: As the Rabbis hold that the father sent his son to inform the storekeeper that he needed oil but did not intend for the storekeeper to send the oil with the boy. For this reason, if the storekeeper gave the child the oil he is liable for its loss. And Rabbi Yehuda holds that he sent his son so that the storekeeper would send him back with the oil, and therefore the storekeeper is exempt from liability. But if the child broke the jug, why do the Rabbis hold that the storekeeper is responsible for it? It is a deliberate loss on the part of the father, as he entrusted the jug to his young son, who is not responsible enough to care for it.

Rav Hoshaya said: Here we are dealing with a proprietor who sells jugs, and the father sent his son with a jug in case the store owner might want to buy it. And this is a case where the storekeeper took the jug in order to examine it, and the ruling is in accordance with a statement of Shmuel. As Shmuel says: With regard to one who takes a vessel from a craftsman in order to examine it and buy it if he chooses, and an accident occurred while it was in his possession and it broke, he is liable to pay restitution for the vessel. He has the halakhic status of a borrower, and therefore he bears financial responsibility for the loss.

The Gemara asks: Shall we say that the opinion of Shmuel is subject to a dispute between tanna’im? Since Rabbi Yehuda disagrees with the Rabbis, his opinion evidently differs from that of Shmuel. Rather, Rabba and Rav Yosef both say that the disagreement in the mishna should be explained as follows: Here, we are dealing with a storekeeper who sells jugs, and the father sent his son to buy from him a jug filled with oil. And Rabbi Yehuda follows his line of reasoning, as explained above, that the father sent his son to bring back the merchandise, and the Rabbis follow their line of reasoning, that the father sent the son to inform the storekeeper what he needed, but not to carry it back.

The Gemara asks: If that is so, say the last clause: The Rabbis concede to Rabbi Yehuda in a case when the jug was in the hand of the child, and the storekeeper measured the oil into it, that the storekeeper is exempt. Why would the Rabbis rule that the storekeeper is exempt? But you said that the father sent his son only to inform the storekeeper of his order, but he did not intend for the storekeeper to give anything to his son. Rather, Abaye bar Avin and Rabbi Ḥanina bar Avin both say that the disagreement in the mishna should be explained as follows: With what are we dealing here?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הרי היא של תרומה. דמה שמיצת לא הוי דבעל הבית דלהוי חולין אלא כיון שמדד בה תרומה הרי היא תרומה המצוי. ומתני' קאמר דמוכר הוי דהיינו בעל הבית:

אמר ר' אבהו התם במתני' להכי של מוכר הוי דמשום יאוש בעלים נגעו בה. שמתיאש הלוקח מאותו מצוי שאינו רצונו להמתין עד שיתמצה כולו אבל הכא בתרומה לא ידע מאן נינהו בעלים דתרומה דלייאשו מיניה להכי הרי הוא של תרומה. ר' יהודה ארישא קאי ולקולא דקתני רישא המוכר חייב להטיף לו ג' טיפין בכל עת מכירה ואתא ר' יהודה למימר ערב שבת עם חשיכה פטור דהיינו קולא. או דלמא אסיפא אחנוני קאי ולחומרא דר' יהודה אומר ע"ש עם חשיכה החנווני פטור מלהטיף אבל בשאר זמן חייב להטיף. הוו שמעינן דאחנווני קאי כדאמר מפני שחנווני טרוד אותה שעה שקונין ממנו רבים:

פיס' השולח את בנו כו' ונתן לו את האיסר שיוליך לחנווני. שיבר התינוק את הצלוחית בחזירתו עם השמן ואיבד את השמן שקנה באיסר. חנווני חייב לשלם האיסר והצלוחית לבעל הבית. ר' יהודה פוטר חנווני שעל מנת כן שלחו. כלומר בעל הבית פשע ששילח ביד תינוק ואבידה מדעת היא:

ומודים חכמים לר"י. אע"פ שמחייבין החנווני כששיבר התינוק בחזירתו שהיה לו לחנווני להוליך מודים אם כל זמן שהצלוחית עדיין ביד תינוק ועד שחנווני מודד לתוכה נשברה פטור החנווני:

בשלמא איבד את האיס'. כלומר את השמן באיסר כו' בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי לחנווני שגר ליה ביד תינוק כדי שיבין שתינוק אינו בר הבאת שמן ושלח בידו כדי שיביא לו החנווני עצמו או שלוחו. ור' יהודה סבר לשדורי ממש שדרי' לתינוק ואם שפך התינוק מה פשע יש לחנווני בכך:

אלא שיבר תינוק לצלוחית. אמאי מחייבי רבנן לחנווני והלא אבידה מדעת היא שעשה בעל הבית ששלחה אפילו ריקנית ביד תינוק שדרכו לשבור:

אמר רב הושעיא. האי דמחייבי רבנן לחנווני בששיבר צלוחית לא בשיבר תינוק מיירי אלא בלא תינוק מיירי ובשיבר חנווני עצמו מיירי. והכא בבעה"ב מוכר צלוחיות עסקינן ובא חנווני לקנות צלוחית ונטלה על מנת לבקרה אם יפה היא ונפלה מידו ונשברה וכדשמואל דאמר כו'. לימא הא מלתא דשמואל תנאי היא דר' יהודה דפטר חנווני לית ליה דשמואל:

לעולם דברי הכל היא. ובהא לא פליגי אלא במאי פליגי ר' יהודה ורבנן בצלוחית בחנווני מוכר צלוחית עם השמן ושלח בנו אצל חנווני למוד לו באיסר שמן ובצלוחית של חנווני דהכא לא מצי למימר אבידה מדעת היא דהא לא שיגר אביו בידו שום כלי. ושיגר לו החנווני השמן עם הצלוחית ביד תינוק ושיברו. ואזדא ר' יהודה לטעמי' דאמר לשדורי השמן והצלוחית שדריה אביו ופטור החנווני. ורבנן לטעמייהו וכו':

אי הכי. דכי מוקמת לה בחנווני מוכר הצלוחית:

אימא סיפא ומודים חכמים לר' יהודה כו'. והאמרת דחנווני מוכר צלוחיות ולאודועיה שדריה. אי הכי מאי כל זמן שהצלוחית ביד תינוק. מאי בעי צלוחית ביד תינוק ואמאי פטור והא צלוחית דחנוני היא. אלא אביי בר אבין כו' הכא במאי עסקינן. דפליגי ר' יהודה ורבנן:

כגון ששלח בעל הבית ביד בנו צלוחית למוד לו בתוכה. ונטלה החנוני מיד התינוק למוד לו לתוכה דכיון דנטלה מיד התינוק נתחייב באחריותה כדרבה דאמר רבה הכישה במקל לבהמת חבירו שהיתה תועה וברחה נתחייב באחריותה. ואם שיברה שוב התינוק בחזירה [נתחייב החנווני] לרבנן:

ורמינהי הרכינה ומיצת הרי היא של תרומה. תמהני מה ענין תרומה לכאן והתם איסור הוא לחולין ועל כרחין דתרומה הוא ומיהו מתני' גופא תמיהא בלא מצוי נמי הכלי אסור לחולין ואע"פ שנטף מאה טפין ויש סוברין לפרש' בקורא שם למדה כגון שאמר שתי מדות שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה שאין שם תרומה חל אלא שעור המדה ומכיון שהטיף שלש טפין כבר יצא ידי מדה והשאר חולין אלא שאם הרכינה הרי היא של תרומה ומ"ה מקשי להדי' היא של מוכר.
וזה הפי' ממי שלא עיין במשנה, דהתם (תרומות יא,ו) קתני מגורה שפנה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית של שמן שנשפכה וכו' המערה מכד לכד ונטף שלש טפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצת וכו' למדנומענין המשנה שמאחר שיעור' החבית ונטף שלש טפין השאר בטל הוא בדפני החבית לענין זה שמותר להרבות עליו חולין והא בטל בהן ואינו מדמע קל הוא שהקילו חכמים בדבר מפני שאי אפשר להטריח על הצבור יותר מדי.
ומצאתי בירושלמי שם (תרומות יא,ה) תני רבי חלפתא בר שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה בחמין ג"פ ודיו א"ר בא אין למדין ממנה לענין נבלה א"ר יוסי קשית' קומי ר' בא תרומה בעון מיתה נבלה בלא תעשה ותימר הכין כמן דמר מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות ר"י בר שולם בעא קומי ר' מנא תמן איתמר ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין והכא אתמר הכין א"ל כאן ע"י האור הוא נגעל למדנו מכאן שכל בצונן משנטף השאר מותר לבטלו ברוב ואפילו בתרומה דאורייתא דמתניתין ודאי בתרומה דאוריית' קתני ומזה ודאי אין למדין ממנו לנבלה וליין נסך דהתם בעינן הכשר גמור לכלי אבל בבישול קדירה ליכא לבטולי כלו' דטוב' בלע וטוב' פליט הילכך בתרומה דאורייתא התורה העידה על כלי חרש שאינו יוצא מידי דפנו ובדרבנן מגעילה שלשה פעמים ואומר אני אין למדין ממנו אפילו לשאר איסורין דרבנן ואין צריך לומר לסתם יינם שהוא חמור יותר מאיסורי תורה בשיעורין, ובמסכת זבחים (צו,ב)נמי מוכח בקדרה שבשל בה תרומה דהכשירה בשאר איסורין למריקה ושטיפה ולשכירה דחרס.

בשלמא באיסר שמן. לאו אבדה מדעת היא, דכיון דשמן של חנוני הוא לא קנאו בעל הבית שהרי לא משך ואין משיכת התינוק כלום דלאודועיה שדריה ואע"ג דאבדה מדעת היא לגבי איסר לגבי שמן מיהא דין הוא שיתחייב באיסר ושמן, אלא צלוחית כיון דאבוה מסרה ליד התינוק הוה לה אבדה מדעת, ואע"פ שנטלם חנוני לא נתתייב בה אלא להחזירה למקום שנטלה בין משתמר בין אינו משתמר דמאי עבד.

הכא בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן וכגון שנטלה חנוני על מנת לבקרה. אית דמפרשי מיד התינוק וכן נראין הדברים מדקתני סיפא ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד תינוק ומדד חנוני לתוכה שהוא פטור כלומר שלא נטלה מידו כלל ואי נמי נטלה שלא לבקרה הרי היא כאלו ברשותו של תינוק וכן פי' הרב רבי שמואל ז"ל והיינו דאמרינן וכדשמואל וכו' פי' דתנא קמא סבר לה כשמואל וכיון דנעשית שעה אחת ברשותו של לוקח וכשלו דמיא אינו יוצא ידי השבה במחזיר לתינוק אע"פ שהחזיר למקום שנטל דדמיא להא דאמרינן במסקנא דאי גזלן הוי צריך השבה ליד בעלים ור' יהודה לית ליה דשמואל דמחייב ליה באונסין ומשוי ליה כלוקח גמור אלא שומר שכר הוי ומיפט' במחזירה למקום שנטל דהא אפי' שואל פטר נפשיה בהכי כדאמרינן נמי במסקנא ומר סבר שואל הוי.
ואיכא דמפרשי לה שנטלה מיד בעל הבית, וסיפא הכי קתני ובזמן שתינוק הביאה אצלו ולא היתה ביד חנוני פטור, ואע"ג דאקשינן לקמן אי הכי סיפא דקתני וכו'. ולא אוקימנא בשהביאה התינוק משום דלההוא פירוקא לאו בצלוחית דבעל הבית עסקינן אלא בשל חנוני ורישא וסיפא בתרי גוני לא מוקמינן והא פי' לא ידענא ליה דאי מיד בעל הבית נטלה בלא שמואל נמי חייב לרבנן דהא אפילו שומר חנם חיובי מחייב בהכי דיד תינוק פשיעה גמורה היא ואבדה מדעת היא ועוד דאי יד תינוק בכלל תורה היא כלל לא הוה אית' לשמואל בכי הא דקיימא לן בהליכה חייב בחזרה פטור מאונסין וחייב בדין שומר' שכר כדאיתא במציעא אלא חזרת תינוק לאו חזרה היא וכל עיקר לא איתו הא דשמואל אלא משום דלא נפטריה במחזיר למקום שנטל כשאר שומרין ובנוטל מיד תינוק כדפרישית.

ואמרינן לימא דשמואל תנאי היא. וקשיא ליה לרב יוסף הלוי ז"ל הא טעמיה דר' יהודה משום דקסבר לשדורי ליה שדריה וא"כ אפילו אית ליה דשמואל חנוני פטור דאי לא ניחא ליה לשדרה דהא לשדוריה ליה שדריה ולא עדיפא משמן דהוה דידיה ומיפטר ביה וניחא ליה נמי דשדריה לשדורי ליה כי לא נטלה חנוני לבקרה מכי נטלה לבקרה ונתחייב בה לא דא"ל צלוחית דידך היא ובצלוחית דידך לא שדרית לשדורי לי שמן ומיהו סבר בעל הבית שמן מיהא משדר לי בצלוחית דידיה באחריותיה כדי למכרו לשמן שלו הילכך גבי שמן מדעתו של בעל הבית שדריה ולא צלוחית אי נמי כיון שעל מנת לבקר' שלחו לא היה סבור שיחזירנו כדי שנאמר כן.
ולי נראה שנטלה חנוני שלא מדעת בעלים על מנת לבקרה ובודאי בעל הבית מינח ניחא ליה והוי לוקח כדשמואל וכיון דעבד בה מעשה שלא מדעת בעלי' בטלה לה כונת בעלים לשדורי ליה כדאמרינן במסקנא מר סבר שואל הוי ויוצ' בחזרה דמקום שנטל הא אלו הוה ליה גזלן לא מיפט' משום טעמ' דלשדוריה ליה שדריה דהא מעידנא דגזלה לא ידע בה ב"ה ולא א"ל לשדוריה ליה וכולה סוגיא מדעת עצמו עביד חנוני משום הכי כי נטלה ע"מ לבקרה מדעת עצמו והוי לוקח אפילו שעה אחת נפקא ליה מרשות בעלים וצריך חזרה גמורה דומיא דגזלן כדפרישית לעיל.

הכא במאי עסקינן וכו' הכישה נתחייב בה. פי' דאלמא לא סגי ליה במחזר למקום שנטל ולא תיקשי לך א"כ דרבה נמי תנאי הי' דכיון דלשדוריה ליה שדריה פטור הוא דהכא לאו ע"מ לבקרה וללוקחה נטלה וחזרה לדעת הבעלים הוא פטור.

גמרא: ורמינהי הרכינה ומיצת הרי הוא של תרומה. הקשה הרמב"ן ז"ל, מאי קא מדמה תרומה למוכר חולין, התם איסורא ועל כרחין תרומה היא. ועוד מתניתין גופא קשיא, מאי שנא מיצת, והלא הכלי עצמו אסור לחולין אפילו הטיף ממנו כמה טיפין. ולענין הקושיא הראשונה נראה לי דרבי אלעזר הוה סבירא ליה, דמן הדין אם הרכינה ומיצת הרי היא של מוכר, דאלמא אין דעת שניהם אלא על מה שנשפך מן המדה ולא על המיצוי. וכן הדין לתרומה, שאינו קורא שם אלא על מה שנשפך אבל לא על המיצוי. ואמר ליה רב יצחק בר אבדימי דבלוקח ומוכר לאו מן הדין, אלא משום יאוש בעלים היא. ומכל מקום הקושיא השנייה במקומה עומדת. ותירץ הוא ז"ל, דמה שנשאר בדופני הכלי דבר מועט הוא ומותר לבטלו לכתחלה ברוב חולין. וכן ענין המשנה שם, שכך שנינו שם (תרומות, פי"א, מ"ו-ז-ח) מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין. וכן חבית של שמן שנשפכה וכו'. המערה מכד לכד ונטף שלשה טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצת הרי היא של תרומה, אלמא קל הוא שהקלו לבטלו ברוב, לפי שלא הטריחו יותר מדאי. אבל כלי שבשל בה תרומה ליכא לבטולי, לפי שלא ידענו שעורא, דטובא בלעה וטובא פלטה. וזה נכון. והרי אמרו: קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם, וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדימה דין מבשל חולין בקדירה שבשל בה תרומה לאותה של מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה, וכמו שהשיב לחכמי לוניל, ואינה.

הכי גרסינן: איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי ולקולא או דלמא אסופא קאי ולחומרא. והכי פירושא, ארישא קאי ולקולא, דקאמר תנא קמא דבעל הבית חייב להטיף לעולם שלשה טיפין ואפילו בערב שבת, וקאמר רבי יהודה דבערב שבת פטור, או דילמא אסופא ולחומרא, דקאמר תנא קמא והחנוני אינו חייב להטיף לעולם דטירוד הוא, וקאמר רבי יהודה דדוקא בערב שבת פטור הא בשאר הימים אפילו חנוני חייב. כן פירש ר"ש ז"ל. והרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל גריס איפכא, ארישא קאי ולחומרא או דילמא אסופא קאי ולקולא. ופירש, ארישא דקתני הרכינה ומיצת דאמר תנא קמא שאינו חייב להחזיר המיצוי ללוקח, ואמר לו רבי יהודה דאינו פטור אלא בערב שבת מפני שהוא טרוד, או דלמא אסופא קאי ולקולא, דאמר תנא קמא דחנוני חייב להטיף שלשה טיפין, ואמר ליה רבי יהודה דאינו פטור אלא בערב שבת מפני שהוא טרוד, או דלמא אסופא קאי ולקולא, דאמר תנא קמא דחנוני חייב להטיף שלשה טיפין, ואמר ליה רבי יהודה דבערב שבת פטור. ואני תמה, שהחנוני אינו חייב להטיף, שכך שנינו והחנוני פטור, וכן גריס ר"ש ז"ל. ונראה שהרב ז"ל גורס במשנתינו והחנוני חייב להטיף שלשה טיפין. וכן מצאתיה בפירוש ר"ח ז"ל וכן פירש בפירושו. ובדקתי אחר המשניות המדוייקות ומצאתי בהן כגירסת ר"ח ז"ל וכן בהלכות הריא"ף ז"ל.

הכי גרסינן: בשלמא באיסר ושמן. כלומר שבעל הבית שלח פונדיון שהוא שני איסרין לחנוני על יד בנו ליתן לו באיסר שמן ולהחזיר לו איסר, וכן גריס ר"ש ז"ל, והוא עיקר, וכבר דחה הוא מי שגורס באיסר שמן.

הא דאמרינן: לימא דשמואל תנאי היא. קשיא ליה לרב ר' יהוסף הלוי אבן מיגש ז"ל, אמאי, והא אמרינן דטעמיה דרבי יהודה משום דלשדורי ליה שדריה, וכיון דלא איפשר ליה לשדורי שמן בלא צלוחית פטור אף על הצלוחית, דלשדורי ליה שמן בצלוחית שדריה. ותירץ דאף על גב דשדריה לשדורי ליה ובצלוחית, מכל מקום מצי למימר ליה בעל הבית לשדורי לי בצלוחית שדרית, אבל לשדורי בצלוחית דידך לא שדרית דמי אסיקית אדעתאי דתטול לבקרה. והילכך אם איתא דאית ליה לרבי יהודה בעלמא כשמואל לא הוה פטר הכא על הצלוחית. אלא ודאי מדפטר על הצלוחית שמע מינה לית ליה דשמואל.

הא דאתי לאוקמי פלוגתיה בדרבא דאמר הכי[שה] נתחייב בה ודחי אימא דאמר רב וכו', הוא הדין דהוה מצי למימר לימא דרב תנאי היא, כדקאמר לימא דשמואל תנאי היא, אלא דעדיפא מינה (אמניה) [אותביה], דהא דרבא לא דמיא לפלוגתיה כלל. כנ"ל.

גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן כדי לבקרו ונאנס בידו חייב. דכדידיה ממש דמי, לפי שאין האומן יכול לחזור בו, אלא דעתו להקנותו לו לגמרי הוא משנטלו, וכדאמרינן בעובדא דקרי דבסמוך דהקדישן המוכר, ואתא לקמיה דרב כהנא ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ודוקא דקיץ דמיה מפי המוכר, או שאמר עכשו בפירוש כלי זה בכך וכך, ואי נמי שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי כזה, והיינו דאמרינן לעיל בבעל הבית מוכר צלוחיות ונטלה חנוני לבקרה וכדשמואל, והנה אין שם בעל הבית אלא התינוק, אלא שאותו בעל הבית קצץ לדמים לצלוחית כל שבא לקנות מי שרוצה לקנות, הא לאו הכין לא קנה. ואף על פי שמוכרין כיוצא בו בעיר בקציצה ידועה, דאכתי לא סמכא דעתייהו, דילמא אין המוכר מתרצה בכך ואין הלוקח מתרצה לכך, וכדאמרינן לעיל מדד עד שלא פסק לא קנה. וכן דוקא בזבונא חריפא, דהנאת לוקח הוא וכמאן דזבניה דמי, אבל זבונא דלאו חריפא, דהנאת מוכר הוא, אף על גב דקיצי דמי, לא מתחייב באונסין, וכדאיתא בנדרים (דף לא). וכי אמר שמואל דהוי כקנוי לו, הני מילי לענין אונסין, ואי נמי לחזרה, דלא מצי מוכר למהדר ביה, כדאיתא בעובדא דקרי, אלא מיהו אי בעי לוקח למיהדר ביה הרשות בידו, דאמר ליה דטב מינה בעינא, אלא אם כן גמר בלבו לקנות ובירא שמים שדובר אמת בלבו, וכדאמרינן לקמן בירר והניח בירר והניח לא קנה ואינו חייב במעשר גמר בלבו לקנות קונה וחייב במעשר, ואקשינן ומשום דגמר בלבו לקנות קונה וחייב במעשר, ואוקמה רב הושעיא בירא שמים כגון רב ספרא דמקיים בנפשיה דובר אמת בלבבו.

המשנה האמת עשרה והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי ואמר על זה השולח את בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שבר הצלוחית ואבד האיסר החנוני חייב ור' יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה החנוני פטור אמר הר"ם זה הבן הלא הוא קטן בשנים בלא ספק וחכמים אומרים שלא שלח לו בנו אלא להודיעו כדי שישלח לו עם מי שראוי לשלוח ולפיכך חייב החנוני כשנתן לו השמן או כשאין לו שמן ונותן לו איסר ליקח בו מזולתו ומה שחייבו חכמים החנוני לשלם הצלוחית זה כשיקחנה מיד הקטן למדוד בה לשאר בני אדם לפי שהוא שאלה שלא מדעת ושואל שלא מדעת חייב באחריות אותו הדבר שעבר עליו ולפיכך הוא חייב באחריות הצלוחית אבל כשיתן השמן בה כשהיא בידו ושבר אותה התינוק הוא פטור מדמי הצלוחית ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי השולח את בנו אצל חנוני והוא הלוקח מבעל הבית למכור על יד על יד ושלח לו את בנו ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנוני חייב וכו' פירשו חכמי הצרפתים שבעל הבית שלח את בנו לחנוני ובידו צלוחית ופנדיון שהוא שוה שני איסרין כדי למוד לו באיסר שמן ולהחזיר לו איסר אחד ומדד לו חנוני באיסר שמן ונתן לו את האיסר שהיה ראוי להחזיר ובא לו הבן בצלוחיתו ובאיסרו ובעוד שהוא בא לכאן שבר את הצלוחית ונשפך השמן ואבד את האיסר חנוני חייב בשלשתן ופירשו הטעם בגמ' שלא כיון בעל הבית שיהא החנוני שולח השמן בידו אלא שהיה מכוין להודיעו שהוא צריך שמן והיה דעתו שיהא החנוני מעכב הצלוחית והפנדיון ושישלח לו צלוחית בשמן ואיסר ביד שלוחו פקח ובגמ' שאלו על הצלוחית מיהא היאך הוא חייב והלא אבדה מדעת היא שהרי מ"מ הוא מכוין להוליך הצלוחית ביד התינוק עד שתגיע לחנוני והרי שבירתה מצויה בהולכה כבחזרה ואם מפני שהיא עכשו ריקנית וקלה אף שמן כאיסר אינה מכבידה כל כך ופירשו בה שאלו כן פטור חנוני על הצלוחית אלא שנטלה למוד בה לאחרים ונעשה עליה שואל שלא מדעת ושואל שלא מדעת גזלן הוא ולא שואל שאלו היה בדין שואל משהחזירה ליד התינוק היתה שמירתו מסתלקת ונפטר מאונסיה הואיל והחזירה למקום שהניחוה הבעלים אע"פ שאינו משתמר אבל מכיון שנעשה גזלן עליה לא נפקע חיוב שמירתו עד שיחזירנה למקום המשתמר ולא עוד אלא אפילו לדעת בעלים שהוא אביו של תינוק וכמו שאמרו בגונב טלה מן העדר שלא דיו להחזירה למקום שגנב אלא צריך דעת בעלים והילכך אין חזרתו ליד התינוק מפקיע חיוב שמירתו ועדיין הוא חייב באונסיה ולפי דרכך למדת שהשואל כל שהחזיר למקום שהיו הבעלים מניחין הופקעה שמירתו זו היא שיטת חכמי הצרפתים והם גורסין בגמ' בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודועיה שדריה וכו' ויש לשאול בדבריהם אף האיסר מפני מה הוא חייב עליו והלא הוא גם כן אבדה מדעת שכשמסר לו פנדיון היה לו להעלות על לבו שיאבד ממנו מ"מ כשבא הפנדיון ליד חנוני הופקע דין אבדה זו שמדעת וכשנתן האיסר בידו הוא תחלת מעשה והוא בפשיעה ויש מתרצים בפנים אחרים שאינם כלום ואע"פ שראוי לומר בזו שאף באיסר אינו חייב כל שדעת אביו סומכת לשלח בידו פנדיון אף כשאני מחזיר לו איסר הוא הוא ומכחו בא מ"מ יש סעד לסברא זו משמועת בעל הבית מוכר צלוחיות האמורה בסוגיא זו:

אלא שעיקר הדברים שבעל הבית זה אינו שולח בידו איסר אלא צלוחית למוד לו באיסר שמן באשראי והחנוני מדד לו באיסר שמן וזה שאמר ונתן לו את האיסר פירושו שאחר שמדד לו נתן לו את הצלוחית ואת האיסר והוא שמן שבתוכו ושבר את הצלוחית ואיבד את האיסר ר"ל שמן שבה חנוני חייב בצלוחית ובשמן שלא היה זה מכוין לשלח לו שמן בידו אלא לעכב בידו הצלוחית עד שיבא הוא או שישלחנו ביד פקח והוא ששאל על הצלוחית מפני מה הוא חייב בה ופירשה בשנעשה עליה שואל שלא מדעת ולפירוש זה גורסין בגמ' בשלמא באיסר שמן ולא באיסר ושמן וכן עיקר וכן כתבוה גאוני ספרד ר' יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו כלומר לא שלחו אביו בחנם אלא כדי להביא על ידו הצלוחית והשמן ולשטה ראשונה הצלוחית והשמן והאיסר והרי הוא כאמר לו בפירוש שלחה לי ביד בני וכו' ומודים חכמים לר' יהודה במודד לתוך הצלוחית בידו של תינוק שפטור ולפי מה שפירשוה בגמ' שלא היו חכמים מחייבים אלא בשנעשה עליה שואל פירושה שכיון שלא נטל הצלוחית מידו לא נעשה עליה שואל ופטור על הצלוחית והוא הדין אם נטלה הואיל ולא מדד בה לאחרים אלא שדבר בהוה וסתם הדברים כך הוא שאינו נוטל מדה מיד הלוקחים אא"כ מכווין לשאול ולמוד בה לאחרים הא לענין שמן לעולם חייב ואין מדידה בצלוחית שביד תינוק מפקעת שום חיוב בשמן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בעל הבית שהיה מוכר צלוחיות ונודע בכך ושלח את בנו וצלוחיתו בידו אצל חנוני ליתן בתוכה שמן וסתם דעתו שאם חנוני רוצה ליקחה שיקח ויחזור בנו אצלו להביא אחרת ובא חנוני ונטל צלוחית מידו על דעת שיקחנה אלא שנטלה לבקרה אם היא שלמה אם לאו מכיון שנטלה על דעת כן הואיל ודמיה קצובין ואינה צריכה פסיקא נעשית ברשותו להתחייב באחריותה שהרי הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב כמו שיתבאר ומאחר שכן כשהחזירה ליד התינוק הרי זה כנאנסה בידו ואינו נפקע מחיוב שמירה זו עד שתגיע ליד הבעלים:

חנוני שהיה מוכר צלוחיות ושלח בעל הבית את בנו למוד שמן כאיסר בצלוחיתו וכן עשה ומסרו לבנו ונאנסה אין ספק שחנוני חייב שלא כיון אלא להודיעו על הדרך שביארנו:

רבי יהודה אומר ערב שבת עם חשיכה פטור. איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי ולחומרא או דילמא אסיפא קאי ולקולא. פירש ארישא קאי דהרכינה ומיצת דקאמר תנא קמא הרי היא של מוכר וקאמר ליה רבי יהודה ערב שבת הוא דפטור המוכר מלהחזיר המיצויי ללוקח משום דטריד הוא הלוקח ומייאש מיניה אבל שאר ימים חייב להחזיר ונמצא שמחמיר ר' יהודה על המוכר להחזיר:

או דילמא אסיפא קאי ולקולא. דקאמר תנא קמא החנוני חייב להטיף לו שלש טיפין אפילו בערב שבת ואמר לו ר"י ע"ש פטור שמיקל ר' יהודה על החנוני. ואיכא נוסחי דאיתבהו ארישא קאי ולקולא או אסיפא קאי ולחומרא ושבוש הוא:

קטו. הרכינה ומיצת הרי היא של תרומה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הכא גבי מכר משום ייאוש בעלים נגעו בה. דכיון דהטיף לו שלש טיפין איאש ליה לוקח משארא וזכה ליה מוכר בגויה לאחר ייאוש, אבל גבי(ה) תרומה דגבוה הוא ומאן מיאש:

טו. השולח בנו אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר [שבר את הצלוחית ואיבד את האיסר] החנוני חייב רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה שהחנוני פטור. מתני' בשולח בנו קטן אצל חנוני שהוא חייב לו איסר, ושלחו למדוד לו שמן לצלוחית שבידו באיסר שהקדים לו ומכר לו באיסר שמן, ונתן לו את האיסר שמן לתינוק, ושיבר התינוק את הצלוחית ואבד את האיסר שמן שבתוכה, החנוני חייב בנזקי האיסר והצלוחית. ואוקימנא (להלן בבא בתרא פח,א) בשנטל החנוני את הצלוחית מיד התינוק למוד בה לאחרים, דהוה ליה שואל שלא מדעת וגזלן הוי, הילכך לא מיפטר עד דמהדר לה לידא דבעלים, כרבי עקיבא דאמר (ב"ק קיח,ב) צריך דעת בעלים. הילכך אשמן חייב, דסבירא לן דכי שדריה בעל הבית לתינוק לאודועי לחנוני שדריה, ולאו לשדורי ליה בהדיה אלא לשדורי ליה בידא דאיניש אחרינא דידע לאזדהורי ביה, וכיון דשדריה ביד התינוק חייב. ואצלוחית נמי חייב, אע"ג דמעיקרא אבדה מדעת היא, כיון דנטלה חנוני למוד בה לאחרים קאי עלה בגזלן. אבל אם לא נטלה למוד בה לאחרים פטור אצלוחית, דמעיקרא אבדה מדעת היא. ורבי יהודה פטר ליה לחנוני בין משמן בין מצלוחית. משמן שעל מנת כן שלחו דסבר לשדוריה ליה בהדיה שדריה. מצלוחית נמי אע"ג דנטלה חנוני למוד בה לאחרים, דקסבר שואל שלא מדעת שואל הוי ולא צריך דעת בעלים. ולית הלכתא כותיה, דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ומודים חכמים לר"י בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה לאחרים שחנוני פטור מתשלומי צלוחית, דכיון דלא אגבהה לא קימא ברשותיה. אבל שמן ודאי חייב:

קטז. והא דתנן השולח בנו אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן נתן לו את האיסר ושבר את הצלוחית ואיבד את האיסר החנוני חייב, כלו' לשלם את הצלוחית ואי תימא רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו בשלמא באיסר שמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודועיה לחנוני שדריה, אדעתא דלישדר ליה החנוני לשמן נהליה בהדיה איניש אחרינא, [ו]רבי יאודה סבר לשדורי ליה בהדיה שדריה אלא צלוחית אבדה מדעת היא. ומעיקרא כי מסר ליה אבוה דהאי תינוק לצלוחית נהליה לאמטויה נהליה אדעתא דמיתבר ליה תינוק בהליכה הוא דמסרה נהליה, ואם כן כי אהדרה חנוני לתינוק אמאי מיחייב באחריותה.

(לב) איכא תנא דאיתנייה רב מדות אחזיוה לרב יצחק בר אבדימי לפי זו הגירסא מוכיח שרב יצחק בר אבדימי הי' תלמידו של רב וכך גריס רבי' שמואל זצוק"ל וראיתי מקשים מפרק כל הבשר [דף קי ע"א] דאמרי' התם איכא תנא דאתנייה לרב כחל אחזיוה לרב יצחק בר אבדימי אמר אנא כחל מיניקה שניתי לו אלמא מוכיח כי הי' רבו. ובריש יבמות אמרי' אמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי והיאך יתכן שראה רבא רבו של רב והרי רב יהודא שהי' תלמידו של רב אמרי' יום שמת רב יהודא נולד רבא ומתרצי' משם רבי' תם זצוק"ל דתרי רב יצחק בר אבדימי הוו. עיין בפ' כל הבשר במהדורא תליתאה:

(לג) והתנן הרכינה ומיצת ה"ז תרומה. פי' בפ' בתר' דתרומו' תנן המערה מכד לכד וניטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצת ה"ז תרומה. פי' אם הי' כד מלא שמן של תרומה ועירה אותה לתוך כד אחרת והטיף ממנה ג' טיפין די לו והוא מותר לתת לתוכה חולין ולא חיישי' לשמן הדבוק בדופני הכד שהוא בטל בשמן של חולין ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה כדתנן בסוף פ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין. אם שוגג מותר ואם מזיד אסור הנ"מ כשהיא בעינה אבל עכשיו שהשמן הוא מובלע בדופני הכלי לא חשיב ומותר לבטלו לכתחלה אבל אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה שכיון שהשמן עומד בעינו אסור לבטלו בשמן של חולין ומקשה התם בירושלמי (תנן) [תמן] תנינן הרכינה ומיצת הרי הוא של מוכר וכה איתמר הכין אמר ר' יוחנן לית כן למוכר אלא ללוקח. אמר ר' יצחק בר אלעזר משום ייאוש ואמרי' התם תנא ר' חלפתא בן שאול קדרה שבישל בה תרומה מגעילה בחמין ג"פ ודיו אמר ר' בא ואין למדין מינה בנבלה אר' יוסי קשיתה קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבלה בלא תעשה ואיתמר הכין א"ל כמא דאמר מעליהן קיבלו את המעשרות. ר' יוסטי בר שונס בעי קומי ר' מנא תנן אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה ואיתמר הכין א"ל כן ע"י האור הוא נגעל ויוצא. פי' אע"ג דקי"ל שאין הגעלה מועיל לכלי חרס אפ"ה תני קדר' שבישל בה תרומ' מגעיל' בחמין ג"פ ודיו ומותר לבשל בה חולין אמר ר' בא ואין למדין הימנה לנבלה דדוקא בתרומה הקלו להגעיל כלי חרס אבל קדרה שבישל בה נבלה אין לה תקנ' בהגעל' ור' יוסי הוה מקשה קומי ר' בא תרומה הוא בעון מיתה ונבלה בלאו והיאך הקלו בתרומה יותר מבנבלה ואהדר לי' דהך מתניתא אתיא כמ"ד מאליהן קבלו את המעשרות דסבר האי תנא קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא [ומשכבשו] גוים א"י בטלה קדוש' הארץ ותרומת ומעשרות אינן נוהגין אלא מדרבנן ומש"ה הקילו בתרומה אבל נבלה דהיא מדאורייתא וה"ה לכל האיסורין אין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם ולא סגי ליה בהגעלה ור' יוסטי הוה בעי דהתנן אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה אלמא אע"פ שנבלה ובטל בדופני הכד אם הריכנה ומיצת תורת תרומה יש עלי' והיאך מתיר זה התנא לבשל חולין בקדרה שבישל בה תרומה אע"פ שהגעילה והא כיון שקי"ל שאין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם א"א שלא תפלוט הקדרה טעם תרומה שבה ויאסר את התבשיל של חולין והאי דשרא תנא ליתן לתוכה חולין הנ"מ צונן אבל לבשל בה אסור מפני שמחמת כח הבישול פולטת ואהדר לי' ע"י האור הוא נגעל ויוצא כלומר כיון שהגעילה ברותחין ג' פעמים כבר נגעל ויצא כל הטעם שבה ולא חיישי' שמא עוד תחזור ותפליט אבל התם דנתמצ' השמן בודאי דהוי תרומה:

(לד) ע"ב השולח בנו אצל החנוני אלא צלוחית אבדה מדעת היא כו' פי' מדתנן בסיפא ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה שפטור מכלל דרישא כגון שנטלה החנווני בידו למוד בתוכה מיירי וכל מה שכתבתי במה"ק אינו כלום והאי דאמרי' לקמן הב"ע כגון שנטלה למוד בתוכה לאו למימר דעד השת' ס"ד דלא נטלה כלל אלא היתה הצלוחית ביד התינוק דהא בפי' פטרי' לי' במתני' אלא דמעיקרא הוה ס"ד דאע"ג דנטלה למוד בתוכה לא יתחייב בשמירתה כיון דהאי אבדה מדעת ואתא למימר דבכי האי מילתא בלחוד מחייב ואע"פ שלא נטלה למוד בה לאחרים:

הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה. ואם תאמר כיון דמדות של חולין בלא מיצוי ותרומה אחד מחמשים כו' כמו שכתוב בתוספות. ואם תאמר היכי מוכח ממתניתין דתרומות דמיצוי בכלל המדה ותקשי אמתניתין דהכא דלמא התם היינו טעמא משום דאין ברירה כו' כמו שהקשו בתוספות. יש לומר אם כן ליתני הרכינה ומיצה הרי זו אסורה ומדקתני הרי היא של תרומה משמע שחייב ליתן המיצוי לכהן ואם המיצוי אינו בכלל המדה אלא דאסור לזרים משום דאין ברירה אינו חייב ליתן המיצוי לכהן דספק ממון להקל אלא מוכרו לכהן בדמי תרומה. כן נראה בעיני. והא דקתני הרכינה ומיצה לאו דוקא הרכינה אלא לכתחלה נמי יש לו להרכינה כיון שהמצוי מכלל המדה. ועוד יש לפרש דאיירי כשאינו קורא שם תרומה מעכשיו על המדה אלא דעתו שתהא תרומה לאחר שיריק אותה הלכך אם אין המיצוי בכלל המדה אשתכח דחולין הוי ואין כאן תערובת של תרומה כלל וכיון ששנינו הרי היא של תרומה שמע מינה שהמיצוי בכלל המדה וכי קתני נמי הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה לא חל שם תרומה על המיצוי אלא לאחר שיריק אותו והיינו דקתני הרכינה ומיצה דוקא הרכינה אבל אם לא הרכינה ועירה לתוכו יין ושמן של חולין אין כאן לתרומה כלום. ושלשה דינים יש בדבר אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה מעכשיו למאן דאמר אין ברירה אין תרומה על אותן שני לוגין שהפריש ולמאן דאמר יש ברירה מיחל ושותה מיד ולכשיפריש שני לוגין הוברר הדבר שעל אותן שני לוגין חלה התרומה ולא על השאר. אמר הרי תרומה ומעשר בפי החבית על זה שנינו קדש מפיה לא ישתה משוליה לא ישתה. אמר מה שאני אריק מן הכלי יהיה תרומה אין במה שנשתייר מן הכלי שום תערובת תרומה. עליות.

והא אנן תנן הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה. הכי איתא למתניתין התם בפרק בתרא דתרומות מגורה שפינה ממנה חטי תרומה אין מחייבים אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג כדרך שנוהג בחולין. המערה מכד לכד ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין. ואיכא למידק בה למה אמרו דכי הטיף שלש טיפין נותן לתוכה חולין בשלמא במוכר ולוקח היינו טעמא מפני שאין הלוקח מקפיד בכך דבהכי ניחא ליה טפי שלא יצטרך לעמוד שם כל היום כולו אבל בתרומה על כרחך כל מה שבכלי תרומה היא ולמה התירו מאחר שנטף שלש טיפין לתת לתוכה חולין והכי נמי היכי מקשינן מהרכינה ומיצה הרי היא של תרומה והיכי תיסק אדעתין שלא תהא תרומה. יש לומר דהתם היינו טעמא משום דכיון דבטול איסורן מדרבנן הוא לא רצו להטריח יותר מדאי ולפיכך התירו לתת לתוכה חולין ולבטלה ומשום הכי מקשינן הכא מהרכינה ומיצה דהאי כשם שלא הטריחו הכא על המוכר כך לא הטריחו שם על המודד ואמרו שמכיון שהטיף שלש טיפין נותן לתוכה חולין ואפילו הכי בהרכינה ומיצה אמרו הרי היא של תרומה כלומר שאינו מותר לבטלה לפי שאין בדבר זה טורח והכי נמי לימא דכותה דלהוי דלוקח. ומפרקינן דלא דמי ואין הכי נמי דבהרכינה ומיצה ליכא טרחא ומשום הכי התם הרי היא של תרומה ואין הכי נמי משום יאוש בעלים נגע בה. ומיהו הא דשרינן בתרומה מכי הטיף שלש טיפין נותן לתוכה דוקא בצונן לפי שכיון שהוא דבר מועט אי אפשר לחולין שנתנו בה שלא יהא בהם כדי לבטל אבל בקדרה שבלעה על ידי האור אי תרומה דאורייתא הוא הכשרה כשאר איסורין במריקה ושטיפה ואם של חרס היא לשבירה והכי איתא בפרק דם חטאת ואי תרומה מדרבנן היא הקילו בה בשל חרס להגעילה שלש פעמים אף על פי שאין אומרים כן בשאר איסורין והכי איתא בירושלמי דמסכת תרומות פרק אין נותנין דבלה וגרוגרות לתוך המורייס דגרסינן התם רבי תחליפא בר שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה בחמין שלש פעמים ודיו אמר רבי בא אין למדין ממנה לענין נבלה אמר רבי יוסי קשיתא קומי רבי בא תרומה בעון מיתה נבלה בלא תעשה ואיתמר הכי כמאן דאמר מאליהן קבלו עליהן את המעשרות כלומר דלא התירו אלא אליבא דמאן דאמר דקדושת הארץ לא קדשה לעתיד ומאליהן קבלו עליהם דהויא לה תרומה דרבנן. רבי יוסי בר שינה בעי קומי רבי מנא תמן איתמר ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין והכא אתמר הכין כלומר שצריך להגעיל שלש פעמים אמר ליה התם בצונן הכא על ידי האור הוא נגעל הרי למדנו דבצונן אפילו בתרומה דאורייתא מכיון שהטיף שלש טיפין נותן לתוכה חולין דהא מתניתין דפרק בתרא דתרומות אפילו בתרומה דאורייתא היא וטעמא דמלתא דכיון שהצבור עסוקין תדיר בתרומות לא רצו להטריח עליהן יותר מדאי וסתם תרומה דאורייתא הרי היא ככל איסורין שבתורה להטעין שבירה לכלי חרס וכמו שאמרו בירושלמי אמר רבי בא אין למדין ממנה לענין נבלה אבל בתרומה דרבנן מגעילה שלש פעמים ודיו. וכתב הרמב"ן ז"ל ואומר אני אין למדין ממנה אפילו לשאר איסורין דרבנן ואין צריך לומר לסתם יינם לפי שהוא חמור יותר מאיסורי תורה בשיעורין. עד כאן.
אבל הרשב"א ז"ל כתב בספר תורת הבית הארוך דלמדין ממנה לכל איסורין של דבריהם אף על פי שיש להם עיקר בדאורייתא שאם לא כן רבי בא דאמר אין למדין ממנה לענין נבלה לשמעינן שאר איסורין של דבריהם וכל שכן נבלה אלא משמע ודאי דהוא הדין לכל שאר איסורין דדבריהם. והקשה הרב ז"ל על דבריו דאם כן היכי אמרינן בפרק כל הבשר בפנכא דאמלח בה בשרא בי רבי אמי ותברה אמאי תברה נעביד בה הגעלה שלש פעמים דהא בפרק הקומץ רבה משמע שדם שמלחו לאו איסור תורה הוא ותירץ דכיון דבעינן הגעלה תלת זימנין חש לה דלמא יפשע וישתמש בה בינתיים או משאילה. ותדע לך דאי לא תימא הכי ליהדרה לכבשונות דבהכי סגיא אלא שבין זו ובין זו מפני שהוא דבר של טורח ואינו מצוי היה חושש שמא יפשע וישתמש בה בינתיים זהו דעת הרב ז"ל. אבל הרא"ה ז"ל כתב דלא מיבעיא באיסורין דרבנן שיש להם עיקר בדאורייתא שאין למדין ממנה אלא אפילו כשאין להם עיקר דומיא דתרומה לא סגי להו בהגעלה שלש פעמים דתרומה מתוך שהוא איסור שאינו שוה בכל מקום הקלו בה. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ורמינהי הרכינה קמיצה הרי היא של תרומה. הקשה הרמב"ן ז"ל מאי קא מדמה תרומה למוכר חולין התם איסורא ועל כרחין תרומה היא. ועוד דמתניתין גופא קשיא מאי שנא מיצת הכלי והלא הכלי עצמו אסור לחולין ואפילו הטיף ממנו כמה טיפין. ולענין הקושיא הראשונה צריך לומר דרבי אלעזר סבירא ליה דמן הדין אמר שאם הרכינה ומיצה הרי הוא של מוכר דאלמא אין דעת שניהם אלא על מה שנשפך מן המדה ולא על המיצוי וכן הדין לתרומה שאינו קורא שם אלא על הנשפך אבל לא על המיצוי ואמר ליה רבי יצחק בר אבדימי דבלוקח ומוכר לאו מן הדין אלא משום יאוש בעלים הוא. ומכל מקום הקושיא השנייה במקומה עומדת. ותירץ הוא ז"ל דמה שנשאר בדפני הכלי דבר מועט הוא ומותר לבטלו לכתחלה ברוב חולין וכן ענין המשנה שם שכך שנינו שם מגורה שפינה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית של שמן שנשפכה כו' המערה מכד לכד ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חוליו הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה אלמא קל הוא שהקלו לבטלו ברוב לפי שלא הטריחו יותר מדאי אבל כלי שבשל בה תרומה ליכא לבטולי לפי שלא יש לה שיעור דטובא בלעה וטובא פלטה וזה נכון. והרי אמרו קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדימה דין מבשל חולין בקדרה שבשל בה תרומה לאותה של מגורה שפינה ממנו חיטי תרומה וכמו שהשיב לחכמי לוניל ואינה.

הכי גרסינן איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי ולקולא או דלמא אסיפא קאי ולחומרא. והכי פירושו ארישא קאי ולקולא דקאמר תנא קמא דחייב להטיף לעולם שלש טיפין ואפילו בערב שבת קאמר רבי יהודה דבערב שבת פטור או דלמא אסיפא ולחומרא דקאמר תנא קמא והחנוני אינו חייב להטיף לעולם דטרוד הוא וקאמר רבי יהודה דדוקא בערב שבת פטור הא בשאר ימים אפילו חנוני חייב כן פירש ר"ש ז"ל. והרא"ם ז"ל גרס איפכא ארישא ולחומרא או דלמא אסיפא קאי ולקולא ופירושו ארישא דקתני הרכינה ומיצה דאמר תנא קמא שאין חייב להחזיר המיצוי ללוקח ואמר ליה רבי יהודה דאינו פטור אלא בערב שבת מפני שהוא טרוד או דלמא אסיפא קאי ולקולא דאמר תנא קמא דחנוני חייב. להטיף שלש טיפין ואמר ליה רבי יהודה דבערב שבת פטור. ואני תמה שהחנוני אינו חייב להטיף שכך שנינו והחנוני פטור וכן גריס ר"ש ז"ל ונראה שהרב ז"ל גורס במשנתנו והחנוני חייב להטיף שלש טיפין וכן מצאתיה בפירוש רבינו (חיים) חננאל ז"ל וכן פירש בפירושו ובדקתי אחר המשניות המדויקות ומצאתי בהן כגירסת רבינו חננאל ז"ל. וכן בהלכות הריא"ף ז"ל. עכ"ל.
מתניתין: השולח בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן ונתנו לתינוק ונשברה הצלוחית בידו של תינוק ואבד השמן שנתן לו החנוני באיסר חייב לשלם לו הצלוחית והשמן רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו. דייקינן בגמרא בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי דהאי דשדריה אבוה לחנוני לאו לשדורי בהדיה השמן הוא דשדריה אלא לאודועי לשדורי ליה השמן בהדי אחרינא ומשום הכי כי משדר ליה החנוני בהדי התינוק מחייב. ורבי יהודה סבר לשדורי ליה בהדיה שדריה ומשום הכי פטור דדמיא להאי דתנן אמר ליה שלחה לי ביד בני ושלחה ביד בנו ומתה פטור אלא צלוחית אמאי חייב אבדה מדעת היא דהא יהבה ניהליה אבוה בודאי אסוקי מסיק אדעתיה דלמא תבר לה מקמי דנמטייה לחנוני ואפילו הכי יהבה ניהליה דהויא לה אבדה מדעת וכיון שכן אף על גב דלא תברה אלא לבתר דאמטייה לחנוני ושקלה מניה והדר אהדרה ניהליה אמאי מיחייב בדמי הצלוחיח לרבנן והא אבדה מדעת היא מעיקרא דהא אדעתא דאפשר דמיתברא הוא דיהבה ניהליה מעיקרא. הרא"ם ז"ל.

אבל רשב"ם ז"ל גריס בשלמא באיסר ושמן כלומר שבעל הבית שלח פונדיון שהוא שני איסרין לחנוני ואי בנו כו'. והוא עיקר וכבר דחה הוא ז"ל מי שגורס באיסר שמן. הרשב"א ז"ל.

ואם תאמר באיסר ושמן נמי אבדה מדעת היא שהרי שלח לו בעל הבית הפונדיון ביד בנו. יש לומר דאפילו הכי כיון דחנוני נטל את הפונדיון אף על גב דמתחלה בדידיה נמי אבדה מדעת היא מכל מקום לא נאבד' דברשותו של חנוני היא. ומשום הכי לרבנן חייב כיון דלאודועי שדריה אבל בצלוחית אמאי חייב ואף על פי שנטלה מידו של תינוק שכיון שהבעלים מדעת עצמן הניחוהו במקום שאין משתמר אין החנוני חייב להחזירה במקום המשתמר ודיו שיחזירנה למקום שהניחוה הבעלים דמאי עביד. הר"ן ז"ל.

לימא דשמואל תנאי היא. אי קשיא לך היכי אמר לימא דשמואל תנאי היא אלמא טעמא דרבי יהודה משום דלית ליה דשמואל הוא והא אמרינן דרבי יהודה סבר לשדורי בהדיה שדריה וכיון שכן דלמא לעולם אימא לך דרבי יהודה נמי כשמואל סבירא ליה והכי נמי היינו טעמא דאפשר דגבי צלוחית נמי משום דסבירא ליה לשדורי ליה בהדיה שדריה וכיון דלא אפשר לשדורי שמן בלא צלוחית בודאי לשדורי ליה בהדיה צלוחית שדריה. אית לן לפרוקא דכיון דאוקי פלוגתייהו לענין שמן לאודועי שדריה ולשדורי ליה שדריה אי סלקא דעתך בצלוחית הכי נמי הוא דפליגי לשמעינן לפלוגתייהו גבי שמן ואנא ידענא דהוא הדין נמי צלוחית ומדקתני לפלוגתייהו גבי שמן וקתני לה גבי צלוחית שמע מינה ממשנה יתירה דבמלתא אחריתי הוא דפליגי בצלוחית הכי נמי איכא לפרוקי כן ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. הרא"ם ז"ל.

אי הכי אימא סיפא מודים חכמים כו'. ורבה ורב יוסף דהוו מתרצים רישא דמתניתין ודאי הוו ידעו סיפא דמתניתין אלא הוה סבירי להו דסיפא הכי קאמר בזמן שהצלוחית כבר ביד התינוק שהביאה בידו מבית אביו פטור דאבדה מדעת היא וכי תימא אמאי לא בעי תלמודא לפרושה לסיפא הכי משום לפי האי פירושא לא הוה צריך למתני ומדד החנוני לתוכה אלא ודאי הכי קאמר מדד חנוני למוד בתוכה וכדקא סלקא דעתא מעיקרא ודקא קשיא לך אבדה מדעת היא כדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה פירוש לענין זקן ואינו לפי כבודו אתמר אף על גב דפטריה רחמנא מהשבת אבדה כיון שנטלה נתחייב בהשבתה. עליות.

במשנה השולח את בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן כו' כצ"ל וכ"ה ברי"ף וברא"ש וכן מוכח מפרשב"ם שכתב ואם תאמר ולתנייה לפונדיון כו' ועיין במהרש"ל:

בפרשב"ם בד"ה כדשמואל כו' ואע"ג דתניא כוותיה דשמואל בפרק ד' דנדרים בהליכה חייב בה עכ"ל הוא מגומגם לכאורה ובדפוס חדש מחקו כל זה מפרשב"ם ויש לקיים פירושים הישנים דרצה לומר ואע"ג דתניא כוותיה דשמואל בעי תלמודא לאוקמא פלוגתא דהכא אליביה ובפי' אחר בדפוס הגיהו בהליכה חייב בה בחזירה פטור דהשתא יש לפרש דאע"ג דבחזירה דהתם פטור שהיא על ידי בן דעת הכא בחזירת התינוק חייב כיון שאינו בן דעת וק"ל:

תוס' בד"ה אלא צלוחית כו' הכי נמי דהוה פטור הס"ד ואח"כ מ"ה וכגון שנטלה חנוני כו' כצ"ל:

בד"ה אי הכי אימא כו' ורבה ורב יוסף סברי בזמן שצלוחית כו' שהביאה מבית אביו עכ"ל ותלמודא לעיל ניחא ליה לאוקמא בהכי משא"כ הכא לרבה ורב יוסף דלא הוי סיפא דומיא דרישא וק"ל:

ר"ש בד"ה משום יאוש כו' אותו מצוי מפני שטורח כו' כצ"ל:

בד"ה מצאתי הגהת כו' וא"ת לדידן לתנייה לפונדיון במתניתין כצ"ל:

גמרא [א"ד אסיפא קאי. וכ"ה המסקנא וק"ל אדמודי ליה אודויי ליפלוג עליה איפלוגי דכה"ג פריך בס"פ שבועות הפקדון. וכאן לא שייך תירץ התוס' ביבמות (מ"ו ב') ד"ה בשטבל ועמש"כ בפ"ב דפאה מ"ב] :

תד"ה והתנן. תימה כו' א"כ כמו כו' תהיה של תרומה כו'. עתוי"ט. וקושייתו השני' אינה מובנת דאימא דגם כוונת התוס' שיהיה טבל ותמיהתם אינה רק דלמה יהיה תרומה. או י"ל כוונתם דאם מדד ד"מ נ' סאה לתוך כלי הרי הם חסרים נ' מיצויים וא"כ כשתורם אח"כ מהם סאה לתרומה הוה בה ג"כ אחד מנ' לבד המיצוי שלה והוא ישאר חולין. ודע דהסאה שתורם לתרומה צריכה להיות מאומד ולא במדה ממש כדתנן שם בפ"א מ"ז:

תד"ה משום יאוש. הוי מצי לשנויי כו'. לא הבנתי ד"ק דהא כתבו בדבור הקודם שהמיצוי הוא תרומה ודאי ואפ"ה הוי קשה לר"א מהכא. וע"כ כוונת הקושיא הוא כמש"כ שם דקס"ד דהכא הטעם משום דלא חשיב ליה ללוקח וא"כ ליהוי כמו גרעינים דשם מ"ה ואינך דמותרות מטעם שכתבתי שם בס"ד והמתרץ השיב דלעולם חשיב הוא רק דהכא משום יאוש בעלים ואילו הפקיר כהן תרומה חשובה אטו תיפקע שם תרומה מינה. ולפ"ז יוכל הישראל למכרו לכהן ודלא כהרשב"ם שכ' לעיל ונותן לכהן. ועמש"כ לעיל (פ"א ב') בתד"ה אלא:

ר"ש ד"ה אבדה מדעת. ואינו חושש אם יחזירנה לבנו כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה הלוקח (בסופו). דהתם ודאי דהוי כו'. כצ"ל:

גמרא אלא רבה ור"י. עי' ב"ק דף קד ע"א תוס' ד"ה רבה:

משום יאוש בעלים. שהלוקח מתיאש ומפקיר אותו מיצוי מפני שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל תרומה לא שייך יאוש דמ''מ תרומה היא ואסורה לזרים: ארישא קאי. דקתני חייב להטיף שלש טיפין לעולם ואתא רבי יהודה למימר דבערב שבת אינו חייב: או אסיפא קאי. דקתני דחנווני פטור מלהטיף ואתא איהו למימר דאינו פטור אלא בערב שבת עם חשיכה: ת''ש. דאסיפא קאי: מתני' מצאתי הגהת רבינו זקני אבי אמי מ''כ השולח בנו אצל חנווני ופונדיון בידו. שהוא שני איסרין להביא לו באיסר שמן ואיסר יתן לו החנווני וכן עשה מדד לו באיסר שמן והאיסר מסר לתינוק להביא לאביו האיסר והשמן ומי שמפרש ונתן לו תינוק את האיסר לחנווני וגם מפרש ואבד את האיסר הוא השמן הלקוח באיסר טעות הוא ואינו לשון משנה וגם כשבעל הגמרא תמיה בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי מאי קאמר מי איכא פלוגתא באיסר והלא לא אבד אלא השמן ואם תאמר לתניי' לפונדיון במתני' לא הוצרך שכן דרך רוב סחורותן כי איסרין לא היו מצויין כפונדיונין כמו שנוהגין במחציות שנותן פשוט ומקבל מחצה ואוכל בדמי מחצה כן פירש זקני מ''כ: ושבר התינוק את הצלוחית. ונשפך השמן: ואבד האיסר. שנתן לו החנווני עם השמן בדמי הפונדיון שהביא לו: החנווני חייב לשלם. הצלוחית והשמן והאיסר וטעמא מפרש בגמ': שעל מנת כן שלחו. האב לבן אצל חנווני שימסור החנווני לבן האיסר והשמן: ומודים חכמים לר' יהודה כו' שחנווני פטור. בצלוחית לבד אבל בשמן ואיסר חייב ה''ג בפי' רבינו חננאל ובספרים ישנים: גמ' בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי כו'. האיסר שנתן החנווני לתינוק והשמן שבצלוחית: לאודועיה. לחנווני שצריך לשמן שדריה האב לבנו כדי שישלח לו חנווני מה שישלח לו על ידי שלוחו פקח ורבי יהודה סבר לשדורי ליה ביד בנו שדריה: אלא צלוחית. אמאי חייב חנווני לשלם: אבדה מדעת היא. דכי מסרה לתינוק שאינו יודע לשמרה הפקר הוא זה ואינו חושש אם יחזירנה בנו בידו ריקנית אלא שישלח לו החנווני מה שישלח משלו הן שמן הן איסר ביד פקח ופונדיון שנטל בנו בהליכה נהי נמי דאבדה מדעת היא מכל מקום בחזרה יפה מחייבין חכמים הואיל ואמרינן לאודועיה שדריה: בבעל הבית. האי שולח בנו מוכר צלוחיות הוא וניחא ליה שיקנה אותה חנווני אם ירצה לקנותה: שנטלה חנווני. מיד התינוק: לבקרה. אם שלימה היא על מנת לקנותה: כדשמואל. היא פלוגתא דרבנן ורבי יהודה דבנטילה קנאה מיד שהרי מסתמא ימצאנה שלימה ויתכוין לקנותה והוא דקיצי דמיה כדלקמן דקני ליה מיד וכשמחזירה ליד התינוק הרי הוא כמשליכה לאיבוד ונאנס בידו קרינא ביה ולא מיפטר עד שיחזירנה ליד בעלים עצמן שהרי משנטלה נתחייב באחריותה ד) (ואע''ג דתניא כוותיה דשמואל בפ' ד' נדרים (נדרים לא:) בהליכה חייב כו'): ע''מ לבדקו. ולעכבו: ונאנס בידו. כגון שנפל מידו ונשבר: חייב. והוא דקיצי דמיה כדמפרש לקמן דסמכא דעתיה לקנותה אחרי שפסק דמיו ואפילו אם חוזר בו ואומר איני חושש בכלי זה לקנותו ונאנס בידו קודם שהחזירו לבעליו חייב דמדאגביה ע''מ לבדקו ולקנותו אחרי כן הוא דאיחייב ליה באחריותו וכיון דאיחייב באחריותו היכי מיפטר תו עד שיחזירנו לבעליו וה''נ רבנן מחייבי כדשמואל ורבי יהודה לית ליה דשמואל והיינו דקתני סיפא ומודים חכמים לר''י כו' הכי קאמר מודים חכמים לרבי יהודה שאם נטלה על מנת שלא לבדקה הרי הוא כאילו צלוחית ביד תינוק ומדד חנווני לתוכה שפטור: הכא בחנווני מוכר צלוחיות. והך צלוחית דמתניתין של חנווני היא ששלח לו בעל הבית הדמים ביד בנו לקנות צלוחית ממנו ולהביא בה שמן והלכך האי צלוחית ליכא אבדה מדעת: דרבנן לטעמייהו. דאמרי גבי איסר ושמן חייב דלאודועיה שדריה והוא הדין לצלוחית ורבי יהודה לטעמיה דלשדורי יין ושמן וצלוחית ביד בנו שדריה לבנו: והאמרת לאודועיה שדריה. ולא היה לו למסור הצלוחית לבנו של בעל הבית: אלא אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו. לא תוקמה לא בחנווני מוכר צלוחיות ולא בבעל הבית מוכר צלוחיות אלא הכא בצלוחית המיוחדת למדה עסקינן ונטלה חנווני מיד תינוק למוד בה לצורך התינוק ואע''ג דאבדה מדעת היא כיון שנטלה נתחייב בשמירתה עד שיחזירנה לידו של בעל הבית:

והתנן הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה תימה אמאי הוי של . תרומה והא אינו חייב לתרום אלא אחד מן נ' א''כ כמו אותן מדות של חולין תהיה של תרומה ושל חולין היו בלא הרכינה ומיצה וי''ל דכשקרא שם על אותה מדה גמר. בדעתו שתהיה כולה תרומה עם המיצוי ודוקא בתרומה אמר הרכינה ומיצה הוי תרומה אבל לענין מעשרות לא דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין: משום יאוש בעלים נגעו. הוי מצי לשנויי דהוי תרומה משום דאין ברירה דכשקרא שם אין ידוע איזה יהא למטה: אלא צלוחית אבדה מדעת היא. ואע''ג דפונדיון נמי אבדה מדעת היא שמשלחו ביד תינוק מ''מ כיון שהפונדיון של בעל הבית נשאר ביד החנווני אינו פוטרו עד שיביאו לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק הכי נמי דהוה פטור: וכגון שנטלה חנווני על מנת לבקרה כדשמואל כו'. וסיפא דקתני ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד תינוק דפטור לאו דוקא ביד תינוק אלא אפי' נטלה נמי ע''מ שלא לבקרה: הלוקח כלי מבית האומן ע''מ לבקרו ונאנס בידו חייב. לכאורה נראה דחייב משום דחשיב כשואל דס''פ ד' נדרים (נדרים דף לא.) מפרש טעמא דשמואל דקסבר הנאת לוקח היא היינו כשואל שכל ההנאה שלו ועוד דבפ' האומנין (ב''מ דף פ:) גבי הא דאמר רב חסדא לא שנו הא דקתני שלחה ומתה חייב אלא כשהחזיר' ' בתוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור ומסיק אמימר דמסתברא דפטור משואל וחייב כנושא שכר הואיל ונהנה מהנה תניא כוותיה [דאמימר] הלוקח כלי מבית האומן כו' ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר פירוש לכך פטור בחזרה כשנאנסו שאינו אלא שומר שכר ומדמייתי מינה אההיא דהחזירה לאחר ימי שאלתה משמע דהא דקתני נאנסו בהליכה חייב דהוי מטעם שואל א''כ מילתיה דשמואל נמי הוי מטעם שואל דהא מההיא ברייתא מייתי בנדרים (שם:) סייעתא לשמואל מיהו רש''י פירש בב''מ (שם) דנאנסו בהליכה חייב משום דחשיב כלוקח ומ''מ מייתי. מינה שפיר אההיא דאמימר כי היכי דחשיב ליה ברייתא נושא שכר בחזרה אע''פ שבטל המקח משום דעד השתא היה כלוקח הכי נמי שואל אחר שכלו ימי שאלתה הוי שומר שכר כיון שנהנה בשאלה עד עכשיו וכן נראה לר''י דחשיב לוקח ומייתי ראיה מההיא דלקמן דאייתי קרי לפום נהרא דאמר רב כהנא אין אדם מקדיש דבר. שאינו שלו ואי שואל הוי אמאי לא יוכל להקדיש מה שהשאיל ביד אחרים כמו שהמשכיר יכול להקדיש כדאמרי' בפ' האומר משקלי עלי (ערכין דף כא. ושם) ואין נראה לרשב''א ראיה דהתם לא על מנת לבקרם נטלם אלא על מנת לקנות מיד ולכך אין יכול המוכר להקדישו והשיב לו ר''י דמשמע שנטלם כדי לבקרם מדמייתי ליה אדשמואל ואין להקשות אי שואל הוי אמאי לא פטור החנווני כשנטלה על מנת לבקרה והחזירה ליד התינוק דכלתה שאלתו כיון שהחזירה למקום שלקחה דהא אמר בסמוך לרבי יהודה שואל שלא מדעת שואל הוי . החזירה ליד התינוק פטור דהתם ודאי הוי שואל שלא מדעת אינו חייב להחזירה אלא למקום שנטל אבל הכא דשואל מדעת הוא חייב להחזיר ליד בעלים: אי הכי אימא סיפא ומודים חכמים לר' יהודה כו'. ורבה ורב יוסף סברי כו' בזמן שהצלוחית ביד התינוק דהיינו שהביאה מבית אביו:

דף פז - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד