בבא בתרא פו ע"ב

דף פו - ב

תא שמע ממשנתנו, שהרי שנינו בה: המוכר פירות לחבירו, משך ולא מדד קני.

והא פירות, דדברים קלים הם, ובני הגבהה נינהו, וקתני דקני במשיכה, ותיקשי למאן דאמר דברים שדרכן בהגבהה אין נקנין במשיכה!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, בשליפי רברבי, במטענים גדולים של פירות, אשר קשה להגביה אותם, ^[1] ועל כן קונה אותם הלוקח במשיכה. אבל דבר קל שאפשר להגביהו, אין מועילה בו משיכה.

ותמהינן: אי הכי, ^[2] אימא סיפא: הלוקח פשתן מחבירו, הרי זה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום זה למקום אחר, כלומר שיגביהנו. ^[3]

ולדבריך, מאי שנא פירות, מאי שנא פשתן!? ^[4]

אטו, וכי פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי, וכי אין דרך בני אדם לקשור פשתן בחבילות גדולות!?

ואם בסיפא לעניין פשתן מדובר בחבילות גדולות כמו ברישא, מדוע לא די במשיכה, ואם מדובר בחבילות קטנות של פשתן, מן הסתם גם ברישא לעניין פירות מדובר בחבילות קטנות, ואיך מועילה בהם משיכה!? ^[5]

ומשנינן: אין להשוות את הסיפא לרישא! אמנם, ברישא לעניין פירות מדובר בחבילה גדולה שקשה להגביה אותה, לפיכך קונה אותה הלוקח במשיכה. אבל בסיפא, לעניין פשתן, מדובר בחבילות קטנות, היות ושאני פשתן משאר פירות, דהא משתמיט, מחליק הוא מידי הנושא אותו, ואין יכולים לעשות ממנו חבילות גדולות, על כן אין חבילות פשתן נקנות אלא בהגבהה ולא במשיכה. ^[6]

אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע ממשנה בקידושין [כה ב]: שהרי שנינו: בהמה גסה נקנית במסירה ואין צריך להגביה אותה.

ובהמה הדקה נקנית בהגבהה ולא במסירה, אלו הם דברי רבי מאיר ורבי שמעון בן אלעזר.

וחכמים אומרים: בהמה דקה נקנית במשיכה. ^[7]

והא בהמה דקה, דבר הגבהה היא, שהרי קלה היא במשקלה, וקתני דקני במשיכה לדברי חכמים!? ^[8]

ומשנינן: שאני בהמה משאר מטלטלין משום דסרכא, מסתרכת ומתדבקת היא ברגליה בקרקע, ואי אפשר להגביה אותה אלא בקושי, ^[9] לפיכך הדרך לקנותה הוא במשיכה, אבל שאר מטלטלין הקלים במשקלם נקנים בהגבהה ולא במשיכה. ^[10]

גם סוגיא זו הובאה כאן היות והגמרא רצתה להוכיח את הדין מברייתא דארבע מידות במוכרים. ^[11]

רב ושמואל דאמרי תרוייהו, שניהם אמרו את הדין דלקמן: האומר לחבירו: כור, שלשים סאה, תבואה בשלשים סלע אני מוכר לך, והתחילו למדוד את התבואה, הרי זה ^[12] יכול לחזור בו ^[13] כל זמן שלא מדד לו כור שלם, ואפילו כשהם עוסקים במדידת הסאה האחרונה - לא קנה כלל, ויכול הוא לחזור בו מכל המקח. ^{[14] [15]} ואם אמר לו: כור תבואה בשלשים סלע, כל סאה וסאה בסלע אני מוכר לך - כל סאה תבואה נחשבת כמקח בפני עצמו, לפיכך, ראשון ראשון קנה. כל סאה וסאה שנמדדה, ^[16] נקנית ללוקח, ^[17] ושוב אי אפשר לחזור בו מן המקח של אותה סאה. ^[18]

תא שמע מברייתא דארבע מידות, שאף קודם שנתמלאה המדה קנה לוקח, ואינו יכול לחזור בו: ^[19]

אם היתה מדה של אחד מהן, כגון של לוקח - ראשון ראשון שנכנס אל המדה קנה הלוקח מיד, אף שלא נתמלאה המדה.

והניחה הגמרא שברייתא זו מדברת במוכר לו כמות מסויימת של תבואה, והלוקח קונה כל משהו ומשהו מיד כשהוא נכנס אל המדה.

ותיקשי לרב ושמואל שאמרו אין המקח מתקיים עד שימדוד את כל הכמות הנמכרת!?

ומשנינן: כאן מדובר בכגון דאמר ליה מוכר: הין, כמות של שנים עשר לוג, בשנים עשר סלעים, כל לוג ^[20] ולוג בסלע, אני מוכר לך. ומה ששנינו ראשון ראשון קנה, אין הכוונה כל משהו ומשהו שנכנס אל המדה, אלא הכונה לכל לוג ולוג.

וכדאמר רב כהנא [בשבת פ ב ^[21]] "שנתות" היו בהין. בכלי גדול שמיועד למדידת "הין" [שנים עשר לוג], עושים לפעמים "שנתות", כלומר סימנים של חריצים היו בתוך הכלי, כדי שיוכלו למדוד בו גם כמות קטנה יותר. סימן אחד למדת לוג, וסימן שני לשני לוגים וכו'.

הכי נמי בברייתא דידן, שנתות היו במדות.

לפיכך שנינו ראשון ראשון קנה. שעל אף שיש בכלי כולו מדת "הין", מכל מקום, אם אמר לו כל לוג בסלע אני מוכר לך, הרי כאשר מילא את הכלי עד לסימן של לוג אחד, קנאו הלוקח, ואינם יכולים לחזור בהם ממקחו של לוג זה. וכן כשמילא את הכלי עד לסימן של שני לוגים, נקנה גם הלוג השני ללוקח. ^[22] תא שמע מברייתא, דלא כרב ושמואל:

כשם שאסור לאדם להלוות מעות לחבירו בריבית, כך אסור לו למכור חפץ בזול מחמת הקדמת דמי המקח מראש. ^[23]

השוכר את הפועל בחודש ניסן, כדי לעשות, שיעשה הפועל עמו מלאכה לגורן, בעת אסיפת התבואה אל הגורן, ושילם לו את שכרו מראש - בניסן.

אם התנה השוכר לשלם לפועל: היום בדינר, דינר עבור כל יום מימי עבודתו בזמן הגורן -

בשליפי. במשואות של פירות שקושרין בחבילות שאין יכול להגביהן:

עד שיטלטלנו. היינו עד שיגביהו ואע"ג דעביד בשליפי רברבי:

שאני פשתן דמשתמיט. שיכול לשומטן ולהשליך ממנו עד שיכול לטלטלו מה שאין כן בשאר חבילות:

שאני בהמה דמסרכא. שכשרוצין למושכה נמשכת היא עצמה לאחריה ופעמים כסבור שמשכה לפנים ולא משכה אלא לאחור ^א)רבינו מפרש דהקושיא הוא מדברי ר"מ דאמר והדקה בהגבהה ואף דלאו אורחה בהגבהה ומשני דבהמה א"א במשיכה משום דמסרכא ועי' רשב"ם.להכי קתני והדקה בהגבהה:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו. נמי לענין מדות מוכר אם אמר לו כור סתם שהוא ל' סאין בל' סלעין אני מוכר לך יכול לחזור בו המוכר אפי' בסאה אחרונה כל זמן שלא מדד לו כור שלם. אבל אם אמר לו כור בל' אני מוכר לך כל סאה וסאה בסלע:

ראשון ראשון קנה. הלוקח דאינו יכול לחזור המוכר במה שכבר מדד לו ללוקח:

ואע"פ שלא נתמלאת המדה. ואע"ג דאמר ליה כור סתם ולא אמר ליה סאה בסלע קנה לוקח ואין יכול לחזור המוכר:

ומשני להכי קנה אע"פ שלא נתמלאה המדה לפי ששנתות יש במדה. סימנין עד כאן סאה עד כאן סאתים ועד כאן ג' וכן עד ל' ולהכי דמי כמאן דאמר ליה סאה בסלע ראשון ראשון לשנתות קנה. כדאמר רב (הונא) [כהנא] במס' מנחות שנתות היו בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל עד כאן לכבש:

השוכר את הפועל. וקוצץ עמו שיעשה עמו מלאכה לזמן הגורן לקצור. ובאותו זמן שקוצץ עמו הפועל בזול שאינו עושה מלאכה כל כך ומשכיר עצמו בדינר ולשעת הגורן מוצא מלאכה הרבה ומשכיר עצמו בסלע. והיינו דקאמר ליה בעה"ב אם תרצה אני אשכירך היום כשמלאכתך אינה שוה אלא דינר על מנת שתעשה עמי בזמן הגורן ואיני נותן לך אלא דינר כמו שאתה יכול לטול עכשיו אע"ג שמלאכתך באותו זמן יפה סלע ועל מנת כן אקדים לך שכרך מיד אסור. דמיחזי כרבית שבשכר שמקדים שכרו וממתין לו עד אותו זמן מיקל לו בשכרו. אבל אם אמר לו אני אשכירך בדינר היום כמו ששוה מלאכתך עכשיו ואתן לך דינר מותר לעשות כן אע"פ דלגורן מלאכתו יפה סלע. ולטעמך אם איתא דראשון ראשון קנה האי פועל כל יום ויום דומה כשנתות ולערב קנה שכירות של כל יום. כיון דיכול לחזור בו בכל ערב וערב מה שמקיל לו בשכירותו שיכול ליטול בגורן מאחרים דמי כמאן דיהיב ליה רבית האי פועל בההיא הנאה דקא יהיב ליה השתא מלאכה שלא בזמן גורן ואמאי מותר:

אי הכי סיפא דקתני הלוקח פשתן וכו'. כתב הרב ז"ל דבשלמ' לדידיה דמוקי לה בשליפי זוטרי היינו דקתני משיכה גבי פירות משום דבמשיכה כל דהו נמשכו כולן שהרי שליפי זוטרי הן פשתן לעולם הוא ארוך וצריך משיכה גדולה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום כלומר ימשכנו או יגביהנו ואין פי' זה נכון שאם פי' יטלטלנו ממקום למקום משיכ' יש במשמע דברישא לא בעינן טלטול ממקום למקום ועוד שאין לחלוק בין משיכה למשיכה במתניתין ועוד שאפילו לאחר דאוקמה בשליפי רברבי א"צ ברישא אלא משיכה מועטת מפני שהפירות כשנמשכין מעט נמשך כל פרי ופרי כולו ויוצא ממקומו ולא נחלקו רב ושמואל אלא בספינה וכיון שכן מאי קא קשיא ליה.
אלא הכי פירושה: אי אמרת בשלמא בשליפי זוטרי פשתן שדרכו להגביה ולא לימשך מפני שהוא מתטנף או נשמט אינה נקנה אלא בהגבהה אלא אי אמרת בשילופי רברבי אמאי אינו נקנה במשיכה והרי על כרחו ימשוך שדרכו בכך ומפר' שאני פשתן דמשתמש וכיון שיש לו פסידא כ"כ במשיכתו אף כשהוא עשוי שליפי רברבי מתיר קשריו ומגביהו פחות פחות ואין דרכו במשיכה.

וכדאמר רב כהנ' שנתות היו בהין. כתב הרב ז"ל שהיא במס' מנחות, ואינו כן. אבל משנה היא ששנויה שם (מנחות פז,ב) אבל לפיכך תלאוה בדרב כהנא משום דאמרינן במסכת שבת גבי ביצת הסיד א"ר כהנא שנתות כדתנן שנתות היו בהין וכיון דרב כהנא תירץ במשנה זו הביאוה על שמו לו' כמו שאמר רב כהנא שדרך שאר המדות בהין לעשות בהן שנתות ה"נ בשנתות כיוצא בה במסכת כתובות ובמסכת יבמות כדאמר רב אסי ולזות שפתים הרחק ממך (משלי ד,כד).

אי הכי אימא סופא הלוקח פשתן מחבירו וכו'. פירש רש"י ז"ל בשלמא אי מוקמינן לה בשליפי זוטרי, היינו דקתני משיכה גבי פירות משום דבמשיכה כל דהוא נמשכו כולן, שהרי שליפי זוטרי הן, אבל פשתן לעולם הוא ארוך וצריך משיכה גדולה ולא קנה עד שיטלטלוהו ממקום למקום, כלומר, ימשכנו כולו אי יגביהנו. ויש מקשים עליו, שאין לחלק בין משיכה למשיכה במתניתין. ועוד דאפילו לבתר דאוקמה בשליפי רברבי אין צריך ברישא דהיינו פירות אלא משיכה מועטת, מפני שהפירות כשנמשכין מעט הרי משך כל פרי ופרי כולו ויוצא ממקומו, דלאו בדלועין עסקינן אלא בסתם פירות, ולא נחלקו רב ושמואל אלא במשיכה דספינה דכלי אחד הוא, וכיון שכן מאי קא קשיא ליה. אלא הכי פירושו, בשלמא לדידן דמוקימנא בשליפי זוטרי, אפילו הכי בפשתן אי איפשר לעולם במשיכה, או משום דמצרף או משום דאפילו בשליפי זוטרי משתמיט, והילכך אינו נקנה אלא בטילטול ממקום למקום, כלומר, שיגביהנו, ויוציא הגבהה בלשון טלטול, משום דכל המגביה לא על דעת שיחזיר לאותו מקום ממש הוא מגביה אלא לטלטלו ממקום להניחו במקום אחר. אלא לדידך דמוקמת לה בשליפי רברבי, אי הכי פשתן נמי בשליפי רברבי הוא, ואם כן על כרחיה במשיכה, שאי איפשר לו להגביה. ופריק אין הכי נמי דפשתן דמתניתין בשליפי רברבי היא, ואפילו הכי בהגבהה אין במשיכה לא, דכיון דמשתמיט דרכן הוא להתירו ולטלטלו אגד אגד.
ולענין פסק הלכה כתב ר"ח ז"ל, אף על פי דפריקו כל הני, לא סמכינן עלייהו, דדחיאתא נינהו, ובהדיא קיימא לן דכל מילי מקנו במשיכה. והוא מן התימה, דהיכי דחי מימרא דרב חסדא ורב כהנא משום הני פירכי, וכל שכן דפריקו להו כולהו. אלא כל מידי דבר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה, כפומבדיתאי או כסוראי.

דאמרי רב ושמואל כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה. (דאמרינן דיכול לחזור בסאה אחרונה הא לאחר), קשיא לי, מאי שנא מהא דאמרינן בפרק [קמא] דקדושין (כו, א) מכר לו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחד מהן קנה כולן, ואמרי לא שאנו אלא שנתן דמי כולן אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, והכא ליקני מה שמשך, ואף על פי שהמקח אחד, דכל שהמקח יכול להחלק אין הכל מעכב על החלק, ולרב נמי האמר (ב"מ מח, ב) ערבון כנגד[ו] הוא קונה. וי"ל דהכא בשלא נתן דמים, הא נתן דמים קנה ראשון כנגד מעותיו. כנ"ל.
הא לאחר שהשלים למדוד כל הכור אינו יכול לחזור. דוקא בשמדד ונתן לתוך כליו של לוקח והן כולן בתוך כליו לבסוף, אבל אם אינן כולן בתוך כליו לבסוף לא קנה, דנתינת סאה ראשונה לא קנה לו כליו, כיון שבשעת מדידת אותה סאה והנחתו לתוך כליו של לוקח לא קנה. ומכל מקום אם הגביה כל סאה וסאה ובפני המוכר קנה לאחר גמר כל הכור, דכל שמגביה בפני מוכר כמאן דאמר ליה קני דמי, דכל שבפניו אין צריך לומר לך חזק וקני. ותדע לך מדתניא גבי פשתן עד שיטלטלנו ממקום למקום, ואוקימנא לה בשליפי רברבי ושצריך להתיר ולטלטל כל אגד ואגד אחד אחד בפני עצמו, ואפילו הכי קנה לאחר שטלטל את כולן. ואין להעמידה בשאמר לו כל אגד ואגד בכך וכך הוא. כן דעת הרב מורי ז"ל.

הבהמה בין דקה בין גסה נקנות במשיכה וכבר ביארנו דין זה למעלה:

מי שאמר לחברו כור בשלשים סלעים אני מוכר לך והתחיל למוד לו לכליו יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה שהרי תלה המכירה בכל הכור אבל אם אמר לו כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה ר"ל כל סאה וסאה שהרי תולה מכירתו בסאין ודבר זה פרשוהו גדולי הפוסקים בסימטא שאם ברשות הרבים הרי אין כליו של לוקח קונה לו שם ואם ברשות מוכר הרי אין כליו קונה לו שם ואם ברשות לוקח ואינם בכליו של מוכר הרי משקבל עליו למכרם קנה לוקח אף בלא מדידה על כרחך דוקא בסימטא או ברשות לוקח ושהיו בכליו של מוכר ומודד מתוכו לכליו של לוקח ועל הדרך שכתבנוה למעלה בדין שנתות שאף ברשות לוקח ובכליו נאמרו כל שנמדדות מכליו של מוכר ומ"מ גדולי הראשונים שבקטאלונייאה כתבו שלא נאמר ברשות לוקח משקבל עליו קנה אלא בשמכר לו את כלם אע"פ שהזכיר לו מדה כגון כל הפירות מכורין לך על שער סאה בסלע אבל כל שתולה מכירתו בסכום כלומר כור בשלשים אני מוכר לך הואיל ונתן קצבה למכירתו לא קנה בשום ענין עד שימדוד את כלו וכן לדעתי כל שמכר לו כל פירות שבמקום אחד קנה כל מה שמשך:

השוכר את הפועל קודם זמן הגרן ונותן לו עכשו שכר דינר דינר ליום לעשות עמו בימי הגרן ושכרו שוה עכשו או לגרן סלע אסור שנראה כמשתכר בהקדמת המעות הואיל ואינו מתחיל במלאכתו עכשו אבל אם אמר לו עשה עמי מהיום עד שיעבור כל זמן הגרן בדינר בכל יום אע"פ ששכרו יפה סלע מותר הואיל ועכשו הוא מתחיל במלאכתו אינו נראה כרוצה להשתכר בהקדמתו שאין זה מקדים הואיל ועכשו וצא מתחיל במלאכתו ואע"פ שכיון ששכרו לזמן אין חייב בשכירותו עד סופו שאין שכירות משתלמת אלא בסוף מ"מ דוקא כשאין רוצה ליתן לו אבל כל שהוא רוצה ליתן לו חל עליה שם שכירות מעכשו כך כתבוה גאוני ספרד ומ"מ יראה לי שמאחר שאמר דינר ליום ששכירותו משתלמת בכל יום ומשום זלזול שכירות אין כאן שכל זלזול שבשכירות מותר כל זמן שיראה שמכוין להשתכר בהקדמתו וכבר כתבנוה במציעא פרק נשך:

כל שביארנו בקניות אלו מדד מוכר או מדד הלוקח לא סוף דבר הם בעצמם אלא אף שלוחם כמותם וכל שהסרסור או אחר מושך או מגביה אם בשביל המוכר הרי הוא כמי שעשה המוכר ואם בשביל הלוקח הרי הוא כמי שעשה הלוקח וכן בכל הקניות:

כל מה שביארנו בסוגיאות אלו ובפסקים שבה נטינו בה לשטת גאוני ספרד והוא הראוי לברור בה לפי דעתנו והם בהם קצת דברים שהרבה מפרשים נוטים בה לדעת אחרת ומה שכתבתי נראה לי לברור מתוך דברי כלם:

לפי מה שכתבנו יראה שדין קניית כליו כך הוא כליו של לוקח ברשות לוקח אין צריך לומר שקנה ברשות מוכר לא קנה ואם אמר לו קני קנה בסימטא ובחצר של שניהם קנה בנתמלאת המדה או בשנתות וכל שכן אם שופכין את המדוד לתוכו ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם לא קנה כלל אפילו אמר לו קני ברשות המופקדין אצלו הרי הוא כרשות מוכר כליו של סרסור בסמטא ובחצר של שניהם עד שלא נתמלאת למוכר משנתמלאת ללוקח ברשות מוכר אפילו נתמלאת למוכר אא"כ אמר לו קני ברשות לוקח נתמלאת קנה ברשות הרבים לא קנה כלל וכלל הדברים בו שכל שנתמלא אתה דנו בכליו של לוקח וכל שלא נתמלאת אתה דנו בכליו של מוכר כליו של מוכר ברשות מוכר לא קנה כלל אא"כ קנה הכלי שכל שקנה כלי הושאל לו מקומו אבל כל שאינו כן לא קנה אפילו אמר לו קני שאין קני מועיל אלא למי שהיה הכלי שלו שמכיון שאמר לו קני הושאל לו מקומו ברשות לוקח לא קנה אא"כ אמר לו קני ויש אומרים שקנה ברשות הרבים לא קנה כלל בסימטא ובחצר של שניהם לא קנה אא"כ אמר לו קני:

תא שמע המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה והא פירות דבני הגבהה נינהו וקא קני להו במשיכה. ופריק הכא במאי עסקינן בשליפי רברבי שאין יכול להגביהן. ואקשינן אי הכי אימא סיפא הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ואמאי לא קני ליה במשיכה אטו פשתן לאו בשליפי רברבי עביד. ופריק שאני פשתן דמשתמיט כלומר אף על גב דעביד בשליפי רברבי איפשר דמשמטינהו חדא חדא ומגבינהו וה"ל מדברים שדרכן להגביה ואיכא מרבוותא דפירש ביה הכי שאני פשתן דמשתמי' כלו' אם ימשכנו על הארץ מתנתק ומתפרק לפי' אמר בטלטול לפי שאין דרכו לימשך. והאי פירושא לא דייק משום דאיכא לאקשויי עליה אטו היכא דאין דרכה במשיכה נעביד הגבהה קאמרי' כי היכי דנימא שאני פשתן דאין דרכו לימשך היכא דאפשר בהגבהה לא תסגי ליה במשיכה הוא דקאמרינן וכיון שכן הא דאמרינן שאני פשתן דמשתמיט לאו למימרא דלא אפשר במשיכה הוא אלא למימרא דאפשר בהגבהה הוא דכיון דאפשר בהגבהה אף על גב דאפשר ביה נמי משיכה בהגבהה אין במשיכה לא:

אמר ליה רבינא לרב אשי תא שמע בהמה גסה נקנית במשיכ' והדקה בהגבהה וחכמים אומרי' בהמה דקה במשיכה והא בהמה דקה דבת הגבהה היא וקנה לה במשיכה. ופריק שאני בהמה דמסרכא. כלומר סורכת ברגליה על נושאה ולפיכך נקנית במשיכה דהוה ליה דברים שאין דרכן להגביה ומסקנא דשמעתא בקידושין כמאן דתני וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה וכן הילכתא. וכיון שכן לית לן מאי דקני במסירה אלא ספינה בלחוד וכל מאי דדמי לה מסותא דבתי ברשות הרבים או תיבה גדולה וחבית גדולה ברשות הרבים דאינן בת הגבהה ואינן יכולין להמשיך עד שמתקבצין להן בני אדם וגוררין אותן כגון הני לחוד הוא דמקניין במסירה ברשות הרבים אבל שאר מילי אי מידי דבר הגבהה היא בהגבהה ולא מהניא בה מסירה ולא משיכה אי מידי דלאו בר הגבהה הוא במשיכה ואי קיימא ברשות הרבים דלא מהניא בה משיכה לא קני עד דמשיך לה מרשות הרבים לסימטא והכין קאמר רבינו הרב זצ"ל:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו ואפילו בסאה אחרונה דכיון דכור אמר ליה הוה ליה כוליה כור כחד גופא ולא קני ליה עד דמשיך ליה לכוליה וכי לא משיך ליה כוליה כמאן דלא משיך ליה מידי דמי ולא קני אפילו הנך סאין דמשך. כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה דכיון דאמר ליה סאה בסלע כל סאה וסאה בפני עצמה היא חשוב' ומאי דמשיך מינייהו קני ליה:

ת"ש ואם היה מדה של אחד מהן. פי' כשהוא הלוקח ראשון ראשון קנה ואף על גב דלא נתמלאת המדה דלא איפשר לאוקמה בשנתמלאת המדה דמדקתני רישא עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאה המדה ללוקח מכלל דסיפא דקתני בד"א במדה שאינה של שניה' אבל אם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה ואפי' לא נתמלאת המדה והא הכא דזבין ליה מלא המדה דדמי לכור בשלשים אני מוכר לך ואפילו הכי קנה ראשון ראשון שנתן במדה ואף על פי שלא נתמלאת המדה:

ופריק כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין שבמקדש פי' סימנין היו בהון כמו שירטוט כדי שידע הכהן עד היכן מגיע רביעית ההין שהוא של כבש וכן לפר וכן לאיל הכא נמי שנתות היו במדה עד כאן לוג עד כאן תרקב עד כאן סאה פי' וכי זבין לאו מלא המדה סתם זבין ליה דהא כי אמר ליה כור בשלשים אני מוכר לך אפי' בסאה אחרונה יכול לחזור בו והני שנתות לא אלימי מהנך סאין דאמרינן אפי' לקח כ"ט סאין ונשתיירה סאה אחרונה יכול לחזור בו אלא כי זבין ליה ה"ק ליה זבינות לך הא מדה דאית בה הני סימנין כל סימן וסימן בכך א"נ כל קב וקב בכך דדמיא לכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ומש"ה ראשון ראשון קנה והוה ליה כל סימן וסימן אי נמי כל קב וקב זבוני באנפי נפשיה והיינו דאקניהון להו הני שנתות כי היכי דליפלגינהו בהני זביני ולאוקמי דכל סימן וסי' זביני באפי נפשיה נינהו דאי לאו שנתות ליכא לאוקמ' בהכי אלא דודאי מלא המדה זבין ליה וחד זביני ניהו כוליה:

תא שמע השוכר את הפועל וכו' ואי סלקא דעתך דכור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה דכל סאה וסאה זביני באפי נפשיה הוא הכא נמי כיון דאמר ליה מדינר ליום כל יומא ויומא באפי נפשיה הוא ולא שייך יומא בחבריה וכי עביד עמיה בפועל מההוא יומא אמאי מותר נהי דיומא קמא מותר דכיון דאתחיל בפועל בההוא יומא לית בה אגר נטר אלא זלזולי בשכירות בעלמא הוא אלא מההוא יומא קמא ואילך כיון דלא שייכי בכדי יומא קמא כי יהבי ליה אגרא מקמי דלעבד בהו הלואה הוא דשוה ליה אגר נטר:

(הגה"ה נרא' דבתר דפריש רישא דמתניתן וגמרא דילה פירש סיפא ג"כ וכן תמצא עוד:)

הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום. כבר פרישנא לעיל משום דפשתן אף על גב דהוא בשליפי רברבי איפשר דשמיט ליה ודרכו בהגבהה והוה ליה מדברים שדרכן להגביה וכי היכי דדיינינן גבי פשתן הכי נמי דיינינן לכל מידי דאיפשר למשמטיה ומעביד ביה הגבהה ולא מיבדר אארעא אף על גב דאיתיה בשליפי רברבי דלא איפשר למיגבינהו כיון דאפשר למשמטינהו חדא חדא אי נמי תרתי תרתי ועביד ביה הגבהה לא מקני אלא בהגבהה אבל ודאי מידי דכי משמיט להו מיבדרי אארע' כגון פירי כיון דשליפי רברבי נינהו דלא אפשר למיגבהינהו כחדא מיקנו במשיכה דהוה ליה מדברים שאין דרכן להגביה כללא דמילתא כל מידי דצריך ליה למעבדינהו במנא דלא אפשר לאתויינהו כדאיתיה אלא עד דעביד להו בשליפי כגון חיטי ושערי ושאר פירי אי עבדי בשליפי רברבי דלא איפשר למיגבהינהו ולא למשמטינהו מקנו במשיכה וכל מידי דלא בעי כלי ואפשר לאתויינהו כדאיתנהו בלא שליפי כגון פשתן ושיראין ומיני מצעות ומאי דדמי להון אף על גב דעבדינהו בשליפי רברבי כיון דאיפשר למשמטינהו ולמגבינהו חדא חדא או תרתי תרתי לא מקני אלא בהגבהה:

לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה לאו משום דבההיא תלישה קנה אלא לפי שיפה לו קרקע בתלישתו ממנו דהוה ליה כמי ששכרו ליפות קרקע שכיון שיפה לו הקרקע קנה הפשתן בתורת שכירות ורבינו האי גאון ז"ל כתב בס' מקח וממכר שכיון שתלש כל שהיא מן הפשתן קנה כל הפשתן שבשד' באותה תלישה משום דתלושה כל שהוא חד גופא הוא מאנפי הקנאות וקשיא לי אהאי פירושא הא דאמרינן בדרך תמיהא משום דתלש כל שהוא קנה דאלמא תלישת כל שהוא לאו אנפא הוא מאנפי הקנאות ואם תאמר תלישת כל שהוא אנפא הוא מאנפי הקנאות מיהו עד דלא אמר ליה תלוש כל שהוא וקני לא קני והא דאתמהינן משום דתלוש כל שהוא קנה משום דס"ל דלא אמר ליה מידי הוא אלא איהו תליש מדעתיה דנפשיה ולהכי קא מתרצינן בגמרא ואמרינן הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה אי הכי לך ויפה מאי עבידתייהו הכי איבעי ליה למימר הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך ותלוש כל שהוא וקנה כל מה שעל הקרקע ומדלא אמר אלא לך ויפה לי משמע דבתורת שכירות הוא דקני ליה ולאו משום דתלישת כל שהוא אנפא מאנפי ההקנאות הוא ומכל עניין לא איתברר לן פירוש הלכה זו כהוגן:

האי מחובר לקרקע דקתני הכא לא תימא דכקרקע דמי ומקני בכסף ובשטר ובחזקה כקרקע אלא לעולם כמטלטלי דמי דכל העומד לגדור כגדור דמי דכיון דלתלישה זבניה תורתו כתלוש ולא מקני לא בשטר ולא בחזקה אלא במאי דמקני כולהו מטלטלי והיינו דקא מתמהינן בגמרא משום דתלש כל שהוא קנה אלמא לאו כקרקע דמי דמקני בנעל וגדר ופרץ כל שהוא אלא כמטלטלי דמי דהא עומד לתלישה הוא ולא מיקני אלא בהגבהה ולהכי מתמהינן משום דתלש כל שהוא קנה והרי לא הגביה אלא אותו כל שהוא בלבד. ואי קשיא לך האי דאמרינן (שבועות פ"ו דף מ"ג ע"א) בענבים העומדים לבצור דרבנן סברי לאו כבצורות דמיין וקיימא לן כרבנן ההוא לאו למתלשינהו מסרינהו נהליה כי היכי דנהוי כתלושין אלא לנטורי בעלמא הוא דמסרינהו נהליה בהדי קרקע ומשום הכי הוה כקרקע עד לאו למתלשינהו קיימא אבל הכא דזבוני זבנינהו למתלפינהו כתלושין דמי דכל העומד לגדור כגדור דמי וה"ק בהו אונאה כדינא דמטלטלי:

קז. ת"ש המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה והא פירות דבני הגבהה נינהו וקתני דמיקנו במשיכה הכא במאי עסקינן בשליפי רברבי דלאו בני הגבהה נינהו. והדרינן ואקשינן, השתא דאמרת מידי דקאי בשליפי רברבי, אע"ג דאיפשר ליה לאגבוהי מיניה פורתא פורתא מיקני כוליה במשיכה, אי הכי אימא סופא הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום אטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי. ואמאי פסיק ותאני דלא קנה עד שיטלטלנו, דמשמע עד שיגביהנו, דלא מיקרי טלטול אלא על ידי הגבהה. אלא לאו ש"מ דמידי דבר הגבהה נמי מיקני במשיכה, ומתניתין לא מיתוקמא בשליפי רברבי כלל, ופשתן לאו בדמנח בשליף קאי אלא דדמו דריבאתא טובא אהדדי ואגידי, דכיון דאי משיכי ליה אארעא מסתריך אסתרוכי בארעא ופסיד, לאו מידי דחזי למשיכה הוא ואמטול הכי לא מיקני במשיכה. ופרקי' שאני פשתן דמשתמיט כלומר דיכיל למשמט מיניה (ו)בריכאתא ברכאתא ולאגבוהי חדא חדא בפני עצמה, הילכך הוה ליה דבר שדרכו להגביה דלא מקני אלא בהגבהה.

וש"מ דהא דתנן המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה, דוקא בשליפי רברבי דלאו בני הגבהה נינהו, אבל בשליפי זוטרי דבני הגבהה נינהו לא מיקנו במשיכה. ואפילו ברברבי נמי, דוקא בפירי דטריחא ליה מילתא לאגבוהינהו קלי קלי, אבל פשתן דמשתמיט ויכיל לאגבוהי בריכאתא בהגבהה אין במשיכה לא, ואע"ג דעביד ליה בשליפי רברבי לא מיקני אלא בהגבהה. וש"מ דהא דקתני גבי פשתן עד שיטלטלנו ממקום למקום, עד שיגביהנו קאמר, דאי לא תימא הכי מאי קושיין:

קח. א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דתניא בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי רבי מאיר ורבי אליעזר וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה והא בהמה דקה דבר הגבהה הוא ודקא קני לה במשיכה שאני בהמה דמסרכא. ומהני תיובתא כולהי שמעינן דאפילו מידי דאורחיה בין בהגבהה בין במשיכה לא קני במשיכה אלא בהגבהה. חדא, מדאוקימנא לסופא דהיה מגרר ויוצא במידי דבעי מותנא, דמשמע דלאו אורחיה בהגבהה כלל אלא בעי מותנא לממשכיה בגוה, מכלל דאי לא בעי מותנא כגון דאורחיה נמי בהגבהה לא מיקני אלא בהגבהה. ותו מדאצטריך רב נחמן בר יצחק למדחק נפשיה לאוקומי מתניתא דעד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו לצדדין קתני ולא אוקמה כפשטה במידי דאורחיה בהכי והכי, מכלל דמידי דאורחיה בין בהגבהה בין במשיכה בהגבהה אין במשיכה לא. ותו מדפרקינן שאני פשתן דמשתמיט, דאלמא כיון דאיכא אנפא דאורחיה בהגבהה אף ע"ג דאורחיה נמי במשיכה בהגבהה אין במשיכה לא. וההיא (דכתובות לא,ב) דאוקימנא לסופא דהיה מגרר ויוצא במיצעי דאורחיהו בין במשיכה בין בהגבהה, וטעמא דאיסור שבת ואיסור גנבה באין כאחד, הא לאו הכי חייב, ליתה, דההוא למאי דס"ד מעיקרא הוא דאוקימנא הכי, דסלקא דעתין דאפילו בעקירה כי האי גונא דיכול לאהדורה אמרינן צורך הנחה היא, אבל היכא דסבירא לן דכי האי גונא לאו צורך הנחה היא לא צריך לאוקומה אלא ברברבי דאין דרכן להגביה, וכבר אסיקנא התם דלא אמרינן עקירה צורך הנחה היא אלא היכא דאי בעי מהדר לה לא מצי מהדר לה. וכבר ברירנא התם בירור יפה:

קט. רב ושמואל דאמרי תרויהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה. כלומר אם אמר לו כור בשלשים סלע אני מוכר לך והיה מודד והולך יכול לחזור בו ואפי' בסאה אחרונה, דכיון דא"ל כור בשלשים שויה לכוליה כור כחד גופא וחדא זבינא, ולא קני עד דמשיך ליה לכוליה. ואי אמר ליה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך, ראשון ראשון קנה, דשויה לכל סאה וסאה מיניה זביניה באנפי נפשיהו, וקמיתא קמיתא דמשיך קאני. ודוקא היכא דתפיש, אבל היכא דלא תפיש וקא בעי מוכר למהדר ביה מצי הדר ביה, דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון דקאמר ליה כור בשלשים ואי תפסינן לשון אחרון דקאמר ליה סאה בסלע, הילכך המוציא מחבירו עליו הראיה. ונפקא מינה דאי נמי תפיס ליה לוקח למקצת זבינא מיהו לא יהיב ליה דמי למוכר, מצי לוקח למהדר ביה, דממונא בחזקת[יה] הוא ואוקי ממונא בחזקת מריה, כדאיתא בסוף פרק השואל את הפרה (ב"מ קב,ב) ובפרק האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך (לקמן בבא בתרא קה,א).

והא דרב ושמואל לא מיתוקמא אלא בדוכתא דלא קאני ליה לוקח, ובמאני דלא קנו ליה ללוקח, כגון דאיתנהו בכליו דמוכר כל היכא דאיתיה, אי נמי ברשות מוכר, או ברשות הרבים, או ברשות שאינה של שניהם ואע"ג דאיתניהו בכליו דלוקח. דכולהו הני לא קנו עד דמגבה להו, אי נמי עד דעביד ביה חד מאנפי הקנאה, כגון משיכה בדוכתה דמהניא ביה משיכה, אי נמי (דמשני) [דמשכי] להו לגו מאני דלוקח בדוכתא דקני ביה כליו של לוקח כגון סימטא וכיוצא בה. הילכך אי אמר ליה כור בשלשים אני מוכר לך, אע"ג דמגבה כל סאה וסאה יכול לחזור בו, ואפי' בסאה אחרונה. ואי אמר ליה סאה בסלע, קמיתא קמיתא דעביד לה חד מאנפי הקנאה קניה ולא מצי מוכר למהדר ביה. ואי א"ל כור בשלשים סאה בסלע אי נמי איפכא, מספקא לן, והמוציא מחבירו עליו הראיה כדכתבינן לעיל.

אבל היכא דקימי פירי כולהו ברשות לוקח וליתינה[ו] בכליו דמוכר, לא שנא הכי ולא שנא הכי קני להו בבת אחת, דכיון דפסק דמים עילויהו ואירצו להדדי בהנהו זביני קני להו לוקח בבת אחת. כדתניא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח, דהוה ליה כמאן דאגביהינהו לכולהו בבת אחת ואע"ג דליתניהו בכליו דלוקח, כל היכא דליתניהו בכליו דמוכר חד דינא הוא, דהא תניא בהדיא (לעיל בבא בתרא פו,א) פרקן והכניסן לתוך [ביתו] פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן. מאי מדד עד שלא פסק, אילימא מדד ואחר כך פסק, אמאי יכולין לחזור בהן, תיקני ליה רשותיה ללוקח דהא פסק מכל מקום וקיימי ברשותיה. אלא לאו דמדד ועדיין לא פסק, דכותה רישא דקתני פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן פסק ועדיין לא מדד, אלמא אע"ג דלא מדד כלל כיון דפסק קניא ליה רשותיה ללוקח. לא שנא קימי על גבי קרקע לא שנא במדה דסרסור. דעד כאן לא מספקא לן אלא כליו של מוכר ברשות לוקח, אבל כליו דסרסור ברשות לוקח ודאי קנה. ואע"ג דלא נתמלאה המדה, ואע"ג דליכא שנתות במדה. דכי בעינן נתמלאת המדה היכא דלא קימא ברשות דלוקח, דלית ליה אנפא למקני בגויה אלא מחמת מדה דסרסור, ומדה דסרסור לא קניא עד שנתמלאת המדה. אבל ברשות לוקח דלאו מחמת כלי קא קני אלא מחמת חצרו הוא דקני, כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח. (והא) [והוא] דלא קימא בכליו דמוכר. תדע דרשות לוקח כמשיכה דמיא, ובהדיא תנן משך ולא מדד קנה, לא שנא זבנינהו לכולהו ולא שנא זבין ליה מיניהו שיעור ידוע, דכי משכיה לההוא שיעורא דזאבין ליה אי נמי טפי מההוא שיעורא קניא לההוא שיעורא דזאבין ליה, ולכי כייל להו לפירי שקיל ההוא שיעורא דזאבין ליה ושביק ליה שארא למוכר. והוא הדין נמי ברשות לוקח ואע"ג דנחית אדעתא דמרה, דהא דומיא דרישא קאי, לא שנא אמר ליה כור בשלשים ולא שנא אמר ליה סאה בסלע.

וכי תימא (מוכר) מכדי כליו של לוקח כי קני ליה מדין חצר הוא דקני ליה, וא"כ מאי שנא גבי חצרו דאע"ג דלא מדד קנה, ואע"ג דנחית אדעתא דמרה, ומאי שנא גבי כליו של לוקח דכי נחית אדעתא דמרה לא קנה אלא א"כ מדד כדברירנא לעיל. לא דמי, דאלו חצרו של לוקח כיון דאיפשר למוד מתוכה לתוכה מהאי גיסא להאי גיסא ולא צריך לאפוקינהו לפירי מגוה, אע"ג דלא מדד נמי, לענין מיקנא כמאן דמדד דמי ומדידה גלויי מילתא בעלמא היא לברורי שיעור זבינה דמטא לרשותיה דלוקח וסכום דמי דאיחייב ליה לוקח למוכר אבל גבי כליו של לוקח דלא איפשר למיכל מיניה וביה אפי' פורתא פורתא משום דמערב ליה המדוד בשאינו מדוד, ולא איפשר ליה במדידה עד דשפיך ליה לכוליה זבינא מיניה והדר כייל לגויה, וה"ה לגביה משקל וגבי מניין, אשתכח דלאפוקי מגויה קאי לצורך מדה או לצורך משקל או לצורך מניין, ואמטול הכי לאו כמדוד דמי, ודינא הוא דלא ליקני אלא היכא דלא מיחסר מדה ולא משקל ולא מניין, ואיפרק קושין כהוגן:

קי. ת"ש אם היתה מדה של אחד מהן דהיינו לוקח ראשון ראשון קנה ואע"ג דלא נתמלאת המדה. היכי דאמי, אי דאמר ליה כור בשלשים, האמרת יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה, ובריתא קתני ראשון ראשון קנה. ואי דאמר ליה סאה בסלע, נהי נמי דכל סאה וסאה באנפי נפשה חשיבא, מכל מקום כלה סאה כחד גופה דמיא ולא קני עד דכייל לה לכלה סאה, וברייתא קתני ראשון ראשון קנה. ואע"ג דלא נ[ת]מלאת המדה. וממאי דהכי הוא, מדקתני רישא גבי מדה דסרסור עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, ואלו גבי מדה דלוקח קתני ראשון ראשון קנה, שמע מינה אע"ג דלא נתמלאת המדה, דאי לא תימא הכי ליערבינהו וליתנינהו.

ופרקינן כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין הכא נמי שנתות [היו] במדה. ועיקר מימריה דרב כהנא בפ' המוציא יין (שבת פ,ב) גבי אנדיפי, דגרסינן התם מאי אנדיפי ושקלינן בה וטרינן, ואסיקנא אלא אמר רב כהנא שנתות כדתנן שנתות היו בהין עד כאן לפר ע"כ לאיל ע"כ לכבש. וגבי מדות הלח שבמקדש קאי, שהיו בהם סימנין כעין שנים בולטין לתוכו. והוה לן הכא למימר כדאמר רב כהנא שנתות כדתנן שנתות היו בהין, אלא איידי דבעי מימר הכא נמי שנתות היו במדה נקט נמי גבי דרב כהנא שנתות היו בהין, אלמא כל סימן וסימן מדה בפני עצמה היא, הכא נמי בשיש שנתות במדה וכל סימן וסימן מדה בפני עצמה היא וכל היכא דא"ל כור בשלשים אי נמי סאה בסלע לא קני עד שתתמלא המדה דפסיק עילויה, אלא הב"ע במקום שנהגו למוד בדקה, דא"ל חטים בשלשים סלע אני מוכר לך על שער שבשוק, ומסתמא דעתיה אדקה. ואי דליכא שנתות במדה, אע"ג דמעיקרא דעתיה אדקה, כיון דהשתא מיהת בגסה הוא דכייל על כרחיך דעתיה אהאי מדה דכייל בה, כל מדה ומדה דכייל בה זבינא באנפי נפשה היא וכמה דלא נתמלאת המדה לא קנה. אלא הכא במאי עסקינן בשהיו שנתות במדה, [דכל] שינא ושינא הוי שיעור מדה דקה דכייל בה בשוקא. ומאי ראשון ראשון קנה, דקמא קמא (דקתני) דמטי להנהי שנתות קני, דכל שינא ושינא מדה בפ"ע היא וכמי שנתמלאת המדה דמי.

וה"מ במדה דלוקח, אבל במדה דסרסור אע"ג דאיכא שנתות נמי לא קני עד שנתמלאת המדה. והיינו דקתני רישא עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, ואע"ג דאיכא שנתות במדה, דהא דומיא דסופא קא מיירי, דאי אמרת רישא בדליכא שנתות במדה אבל היכא דאיכא שנתות במדה ראשון ראשון קנה היינו סופא. אלא לאו ש"מ דשאני דיניהו מהדדי. וטעמא דמילתא כדבענן למימר קמן.

הדין הוא סברא דילן. ורבואתא מוקמי לה בפי' הין בי"ב סלעים לוג בסלע אני מוכר לך, והיו שנתות בהין, כל שן שמגיע היין או השמן לאותו שן בידוע שהוא לוג. והוא הדין במדת היבש, כגון דאמר ליה סאה בסלע אני מוכר לך קב בארבע מעין, והיו שנתות בסאה (בן) [כל] שן מהן ידוע שהוא קב. וכד מעינת בה שפיר לא צריך למדחק בריתא כולי האי, אלא בסתמא נמי משכחת לה כדפרשינן. מיהו לענין דינא תרויהו אליבא דהלכתא סלקי:

קיא. נוסחא אחרינא ת"ש ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"ג דלא נתמלאת המדה כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין הכא נמי שנתות היו במדה. והאי נוסחא טעות הוא, דהא ברירנא דברשות לוקח לא שנא כליו דלוקח ולא שנא כליו דסרסור לא בעינן שנתות במדה, ולא משכחת לה ברשות לוקח דליבעי שנתות במדה אלא היכא דקימי פירי בכליו דמוכר ולא זבנינהו לכלים בהדי פירות. אבל היכא דלא הוו קיימי בכליו דמוכר, אי נמי הוו קיימי בכליו דמוכר וזביניהו לכלים נהליה בהדי פירי דקיימי בגויהו בהדי הדדי, מכי קביל עליה מוכר דזבנינהו להנהו פירי ללוקח, כיון דקיימי בקרקעו של לוקח אי נמי בכליו דסרסור ברשות לוקח קנה לוקח מיניהו ההוא שיעורא דזאבין ליה בבת אחת לפום הנהו דמים דפסק בהדיה, כדקתני בהדיא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. ואע"ג דלא מדד, לא מעכבא ביה מדידה, מידי דהוה אהיכא דמשכיה לכוליה לבתר דפסק עליה דמים, דאע"ג דלא מדד ולא ידע כמה פירי אית ביה כי היכי לברורי כמה דמים מיחייב למיתב ליה קנה, ובתר הכי כיילי להו לפירי לברורי כמה נינהו וכמה דמים מיחייב ליה לוקח למוכר. והוא הדין היכא דלא זבין ליה מינהו אלא מקצת ואגבהינהו לכלהו, אי נמי הוו קיימי כולהו ברשות לוקח דלאו בכליו דמוכר וקני מיניהו שיעור מאי דזאבין ליה, דלבתר הכי כילי להו לברורי ההוא שיעורה דזאבין ליה משאר פירי. והוא הדין היכא דקימי בכליו דמוכר וזאבינינהו לכלים נהליה בהדי פירי, דכלים גופייהו כפירי דמו לגבי לוקח, דכי אמרינן כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח היכא דזבניהו לפירות ולא זבניה לכלי, דאפסיק ליה כליו דמוכר בין פירי לרשות לוקח, אבל היכא דזבניה לכלי בהדי פירות כולי כחד זבינא דמי ומכי קביל עליה מוכר קניא ליה רשותא דלוקח לכלים ולפירות בהדי הדדי בבת אחת. אלא על כרחיך בריתא דאוקימנא בשהיו שנתות במדה לאו אבבא דאם היה מדה של אחד מהם קאי דמיירי בדלא קיימי ברשותיה דלוקח כי היכי דתיקני ליה ואי קניא ליה מדה דידיה הוא דקניא ליה וכיון דדעתיה אמדה כל כמא דלא נתמלאת המדה לא קני אלא כשיש שנתות במדה כדברירנא טעמא לעיל:

(לא) רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בשלשי' סאה בסלע ראשון ראשון קונה. כתב רבי' יצחק מפאס זצוק"ל ומשכחת לה בסימטא אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר דאי ברה"ר הא קי"ל דאין כליו של לוקח קונה לו ברה"ר ואי ברשות מוכר הא קי"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה ואי' ברשות לוקח וליתנהו בכליו דמוכר הא קאמרי' ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"פ שלא מדד הילכך לא משכחת לה. אלא כדאמרי' הנה ר' יצחק פוסק דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח וגם פוסק דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח וזה לא יתכן שזה משבר את זה דאי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלמא לאו בתר כלי אזלי' אלא בתר הרשות וא"כ כליו של מוכר ברשות לוקח יקנה לוקח דלאו בתר כלי אזלי' אלא בתר הרשות ואם אתה אומר דלא קנה לוקח א"כ [לא] אזלי' בתר הרשות אלא בתר כלי ויקנה כליו של לוקח ברשו' מוכר והכי אמרי בגמרא. ומדכליו דמוכר ברשות לוקח קנה לוקח. כליו דמוכר ברשות לוקח לא קנה. אלמא [למאי] דאמרי' כליו של לוקח ברשו' מוכר לא קנה דלא בתר כלי אזלי'. אית לן למימר דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח דלאו בתר כלי אזלי' אלא בתר הרשות:

אי הכי סיפא דקתני בלוקח פשתן מחברו לא קנה עד שיטלטלם ממקומו אטו פשתן לאו שליפי רברבי עביד. פירוש אי אמרת בשלמא בזוטרי מיירי פירות דדרכן בין במשיכה בין בהגבהה קנה להו במשיכה אבל פשתן אין דרכו במשיכה כלל כיון שעשוי שליפי זוטרי ולא להגביהו ואין דרכו במשיכה לפי שהוא נשמט מתוך החבילה על ידי המשיכה והא ודאי דכולי עלמא דברים שדרכן בהגבהה ואין דרכן במשיכה לא קנה אלא בהגבהה אלא אי אמרת דבשליפי רברבי עסקינן פשתן נמי קני ליה במשיכה דמתוך כובד משאו דרכו במשיכה ולא בהגבהה. ופרקינן שאני פשתן דמשתמט ולפיכך אף על פי שהוא עשוי שליפי רברבי אין דרכו במשיכה אלא דרך לטרוח בהגבהתו אי נמי מתירין אגדו ומגביהין אותו על יד. ופירוש דמשתמיט שהוא נשמט מתוך החבילה על ידי המשיכה. ובפרושי רבינו חננאל ז"ל והרא"ם ז"ל פירשו דשאני פשתן דמשתמט דראוי להתיר אגדו ולשמטו ולפיכך דרכו בהגבהה וזו ששנינו עד שיטלטלנו ממקום למקום להכי לא נקט עד שיגביהנו משום דלמאי דמוקמינן לה בשליפי רברבי דרך להתיר אגדו ולטלטלו על יד ולהכי נקט לה ממקום למקום מיהו ודאי הוא הדין שאם יטרח ויגביהנו כולו בבת אחת קני כדאמרינן במידי דבעי מיתנא דנקנה בהגבהה. ולמאי דהוה סלקא דעתין דמתניתין בשליפי זוטרי להכי נקט ממקום למקום משום דאין דרך ליקח שליף אחד קטן מפשתן שאינו מנופץ לפי שצריך לטרוח במלאכות הצריכות לו אלא לוקחים אגודות הרבה ומהגבהה אחרת ובפשתן שאינו מנופץ עסקינן דדומיא דסיפא דקתני ואם היה מחובר לקרקע כו'. כן נראה בעיני. עליות.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: שאני פשתן דמשתמיט. כלומר אף על גב דעבידי בשליפי רברבי אפשר למשמטינהו חדא חדא ומעבד בהו הגבהה דהויא להו דברים שדרכן להגביה. ואיכא מרבוותא דפריש הכי שאני פשתן כלומר אם ימשכנו על הארץ מתנתק ומתפרק לפיכך אמרו בטלטול שאין דרכו לימשך. והאי פירושא לא דאיק משום דאיכא לאקשויי עליה אטו היכא דאין דרכו במשיכה נעביד בהגבהה קאמרינן כי היכי דנימא שאני פשתן דמשתמיט הא אנן אפילו מאי דדרכיה במשיכה אי דרכו בהגבהה בהגבהה אין במשיכה לא קאמרינן. אלא ודאי הא דקאמר שאני פשתן דמשתמיט לאו למימרא דלא אפשר במשיכה בההיא אלא למימרא דאפשר בהגבהה הוא ואפילו דאפשר נמי במשיכה בהגבהה אין במשיכה לא. וכי היכי דדיינינן בפשתן הכי נמי דיינינן לכל מידי דאפשר למישמטה ומעבד בה הגבהה ולא קא מבדר אארעא אף על גב דאיתיה בשליפי רברבי דלא אפשר למגבהינהו כיון דאפשר למשמטינהו חדא חדא אי נמי תרתי תרתי ועביד בהו הגבהה לא מיקנו אלא בהגבהה אבל ודאי מידי דאי אפשר דכי שמיט להו מהנך שליפי דאיתנהו בהו מיבדרי אארעא כגון פירי כיון דשליפי רברבי נינהו דלא אפשר למגבהינהו בחדא מיקנו במשיכה דהוה להו מדברים שאין דרכן להגביה. כללא דמילתא כל מידי דצריך למעבדינהו במנא ולא אפשר לאייתינהו כדאיתיה אלא עד דעביד להו בשליפי כגון חיטי ושעורי ושאר פירי אי עבידי בשליפי רברבי דלא אפשר למגבהינהו מיקנו במשיכה דהא לא אפשר למגבהינהו ולא למשמטינהו וכל מידי דלא בעי כלי ואפשר לאייתינהו כדאיתנהו בדלא שליפי כגון פשתן ושיראין ומיני משאות ומאי דדמי להו אף על גב דעבדינהו בשליפי רברבי כיון דאפשר למשמטינהו ומגבה להו חדא חדא אי נמי תרתי תרתי לא מיקני אלא בהגבהה. עד כאן לשונו.
הכי גרסינן תא שמע בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי רבי מאיר ורבי אלעזר וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה ומשנה היא בקידושין ומדברי חכמים מקשינן דקסלקא דעתך דבהמה דקה דרכה בהגבהה ואפילו הכי נקנית במשיכה. ולא גרסינן וחכמים אומרים זו וזו במשיכה דברייתא היא ולא שביק מתניתין ומותיב מברייתא. ובספרי ספרד גרסינן זו וזו במשיכה. ונראה בעיני דלהכי שביק מתניתין ומקשה מברייתא משום דקיימא לן כרבנן דברייתא כדאיתא בקידושין דאי הוה מקשה מרבנן דמתניתין הוה מצי לדחויי דילמא כי אמרינן אנן כרבי מאיר ורבי אלעזר סבירא לן דאמרי הדקה בהגבהה ולא במשיכה משום דדרכה להגביה משום הכי מקשינן מדברי חכמים שכבר נפסקה הלכה כדבריהם דהכי פסק רב התם דהוא רביה דרב כהנא ורבא ורביה דרב חסדא. עליות.
וכן כתב הרא"ם ז"ל וזה לשונו: אמר ליה רבינא לרב אשי תא שמע בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה וכן הלכתא וכיון שכן והא בהמה דקה דבת הגבהה היא וקני ליה במשיכה. ופריק שאני בהמה דמסרכא כלומר שורקת ברגליה על נושאה ולפיכך נקנית במשיכה דהויא לה דברים שאין דרכם להגביה ומסקנא דשמעתין בקידושין כמאן דתני וחכמים אומרים זו וזו במשיכה וכן הלכתא. עד כאן לשונו.

וקיימא לן בהך שמעתתא דדברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. ורבינו הננאל ז"ל כתב אף על גב דפריקי כל הני לא סמכינן עלייהון דדחייתא נינהו ובהדיא קיימא לן דכל מילי מיקנו במשיכה. וכדמעיינת בכלהו שינוייא לא משכחת בהו שינוייא דחיקא בר מהא דקא מוקי הגונב כיס בשבת בשאין דרכו להגביה והאי לא מצטריך לן לפום אוקמתא דאוקמה רבא למתניתין כשצירף ידו למטה משלשה וקבלו ודבר מצוי דסף הבית גבוה מן הקרקע שבחוץ ונמצא מוגבהה עם הוצאתו לחוץ ומתורת הגבהה קני ליה והא דמקשה תלמודא מינה בשמעתין היינו לפום שינוייא דמאי דמוקמינן לה התם בדאפקי לצידי רשות הרבים ומתורת משיכה קני לה. עליות.
וגם הרשב"א ז"ל כתב דדברי רבינו חננאל ז"ל תימה דהיכי דחינן מימרא דרב חסדא ורב כהנא משום הני פירכי וכל שכן דפריקו להו כולהו אלא כל מידי דבר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה כפומבדיתא או כסוראי. עד כאן לשונו.
רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה ומכל מקום כשמדד לו סאה אחרונה אינו יכול לחזור בו ואף על פי שמדד לו את הכור סאה בסאה והניח על גבי סימטא ולא אמרינן כיון דבעידן מדידה כל אחת מן הראשונות לא קנה לפי שלא זכה בכל המקח השתא נמי כשמדד לו סאה אחרונה אינו קונה הראשונות הואיל ועכשיו אינו בכליו וכדקיימא לן שהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תיקני לך עד שלשים יום לא קנה כיון שלא קנתה לו המשיכה בשעה שמשך דשאני הכא דאמרינן כך היה דעתו של מוכר שיוכל לחזור בו בכל המקח כל זמן שיכולין לחזור במקצתו אבל כשמדד מדידת כל הכור בכליו של לוקח איגלאי מילתא שקנה כל סאה וסאה משעה שהיה מושך אותה או משעה שהיה מודד אותה המוכר בכליו של לוקח בסימטא. כן נראה בעיני. וראיה לדבר מהא דתנן עד שיטלטלנו ממקום למקום ואוקימנא בשליפי רברבי וחד מקח הוה וקני ליה כשמטלטלה ומניח וחוזר ומטלטל ומניח ולא אמרינן הואיל ולא קנה בשעת הטלטול הו~אשרן לא קנה אחר כך אלא כשהשלים לטלטלו איגלאי מילתא שראשון ראשון שטלטל קנה. והא דקאמר דיכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה איתיה בין בקנין משיכה והגבהה שאם משך סאה בסאה יכול לחזור בו עד שימשוך כל הכור וכדאמרינן בפרק הזהב כגון דאמר ליה חמור בפרה וטלה משכה לפרה ולא משכה לטלה דלא הויא משיכה מעליא. מיהו היכא דמכר לו סאה בתוך כלי שיש בה סאתים ושלש ומשך כל הכלי קנה ואף על פי שלא מדדו וכדתנן משך ולא מדד קנה דכיון שמשך בפניו לא צריך למימר ליה זיל קני. אבל אם נתן סאתים ושלש סאין בכליו של לוקח כיון דלא מדד לא אמרינן דדעת המוכר דליקני ליה כליו ללוקח עד דאמר ליה זיל קני. ויש לפרש עוד ולומר דכי אמרינן יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דוקא בקניית כלי אבל במשיכה או בקניית רשות ראשון ראשון קנה. והא דאמרינן התם דמשיכת פרה בלא טלה לא הויא משיכה מעלייתא לפי שלא קנה זה את החמור אלא בפרה וטלה ומקצת החמור אינו קונה לפי שאינו ראוי ליחלק אבל כשאמר לו כור בשלשים אני מוכר לך כל סאה וסאה שמשך קנה ונתחייב לו סלע בכל סאה שהרי הדמים ראוין ליחלק. ומסייענו להך סברא מההיא דאמר רבא בפרק הזהב ערבון כנגדו קונה ולא אמרינן כיון דחד מקח הוא אינו קונה מקצתו עד שיקנה כולו והא ודאי לא מיירי בענין דאמר ליה סאה בסלע אני מוכר לך ונתן ערבון כנגד סאה דבהא לא הוה אמר רבי יוחנן קרקע כנגד כולו הוא קונה. והוה מסייענא לה מהא דתנן הלוקח פשתן מחברו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ומדלא קתני עד שיגבהנו משמע דהכי קאמר מתיר את החבילה הגדולה ומטלטל ומניח וחוזר ומטלטל ומניח ואי אמרת דבמשיכה והגבהה לא קני מקצה המקח עד שימשוך את כולו אם כן תיבעי משיכת כל המקח כאחת דכשמגביה קצת וחוזר ומגביה קצת כיון דבעידן הגבהה ראשונה לא קנה אותו מקצת שהגביה תו לא קני ליה אף על פי שגמר הגבהתו אחר כך דמשיכה והגבהה כל זמן שאינן קונין בשעתן אין קונין לאחר זמן וקיימא לן משוך פרה זו ולא תקני לך עד שלשים יום לאחר שלשים יום לא קנה אלא אם כן עומדת לאחר שלשים יום בחצרו והא אמרינן הכא יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה דמשמע דקסברי דבמדידת סאה אחרונה מיהא קני אף על פי שמדדן סאה סאה לאו במודד לתוך כליו של לוקח ונותן על גבי הקרקע מיירי דבכהאי גוונא כיון דלא קנה משעת מדידה לא קני לבסוף אלא במודד לתוך כליו של לוקח מיירי דכיון שהשלים מדידת שלשים סאים והם נתונים בכליו של לוקח קנה והיינו טעמא דמשיכה והגבהה קונה ראשון ראשון ובכליו אינו קונה אלא עד שיתן שם בכליו כל הפירות שהוא מוכר לו משום דלא גלי מוכר דעתיה כשנותן בכליו של לוקח שהיה חפץ דיקנה לו כליו ללוקח וכיון דמדד ונתן כל הפירות בכליו אמרינן מסתמא ניחא ליה דיקנה לו כליו אבל משיכה והגבהה כיון שמושך ומגביה בפניו אדעתא דלמקני עביד דכיון דשתיק מוכר ודאי קנה דכל בפניו לא צריך למימר ליה לך משוך וקנה כדקיימא לן גבי חזקה וכי היכי דלא בעינן מדידה במשיכה כדתנן משך ולא מדד קנה הכי נמי לא בעי בקניית משיכה שימשוך כל הפירות אבל בקניית כלי לא קנה עד שימשוך סאה אחרונה. וכתב הריא"ף ז"ל בהלכותיו רב ושמואל דאמרי תרווייהו כו' משכחת לה בסימטא כו'. ואתה למד מדבריו דבסימטא אין כליו קונה לו אלא אם כן מדד. עליות.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: הא דאמרי רב ושמואל כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה הא לאחר שהשלים למדוד כל הכור אינו יכול לחזור דוקא בשמדד ונתן לתוך כליו של לוקח והן כולן בתוך כליו לבסוף אבל אינן כולן בתוך כליו לבסוף לא קנה דנתינת סאה ראשונה לא קנה לו כליו כיון דבשעת מדידה אותה סאה והנחתה לתוך כליו של הלוקח לא קנה ומכל מקום אם הגביה כל סאה וסאה בפני המוכר קנה לאחר גמר כל הכור דכל שמגביה בפני מוכר כמאן דאמר ליה קני דמי דכל שבפניו אינו צריך לומר לו לך חזק וקני. ותדע לך מדתניא גבי פשתן עד שיטלטלנו ממקום למקום ואוקימנא לה בשליפי רברבי ושצריך להתיר ולטלטל כל אגד ואגד אחד אחד בפני עצמו ואפילו הכי קנה לאחר שטלטל את כולו ואין להעמידה בשאמר ליה כל אגד ואגד בכך וכך הוא. כן דעת הרב מורי ז"ל. עד כאן לשונו.
נראה לי דבסימטא ואיתנהו בכליו דלוקח כיון שקבל עליו קנה ואף על פי שלא מדד וכן ברשות שהיא של שניהם דכליו במקום שיש לו רשות להניחו כחצרו הילכך מילתא קמייתא דקאמר רבינו הריא"ף ז"ל נמי לא משכחת לה. וראיתי מאן דכתב כיון דאיתפרש בגמרא טעמא דרב דאמר ראשון ראשון קנה משום דסבירא ליה תפיס לשון אחרון וטעמא דשמואל משום דמספקא לן וראשון ראשון קנה משום דתפיס ולא מפקינן מיניה אם כן נראה דלשמואל לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר ולרב אין אחד מהם יכול לחזור בו וקיימא לן כשמואל. עד כאן משיטה לא נודע שם מחברה.
הכי גרסינן תא שמע אבל אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ואם איתא לדרב ושמואל הוה ליה למימר שעד שתתמלא המדה יכול לחזור. ופרקינן לה במדה שיש בה שנתות וכגון שאמר לו סאה בדינר שנתא במעה אני מוכר לך כגון שמחזקת סאה ויש בה שנתא לכל קב וקב ואמר ליה שנתא שנתא במעה אני מוכר לך ראשון ראשון קנה דקתני היינו כשהגיע לשנתא. ודוקא כשיש בה שנתות אבל אם אין בה שנתות אף על פי שאמר ליה קב במעה אני מוכר לך לא אמרינן כשיתן שם קב קנאו וכגון שהדבר ברור למראית העין שיש שם קב או יותר אלא עד שתתמלא המדה לא קנה לפי שאין ידוע בכיון מתי יש שם קב מצומצמת וכשיש שם יותר מקב נמצא שאין כאן מדידה לקב שהרי מותר הקב המעררב עם הקב ודאי לא קנאו כיון שאין קב שלם וכליו אינו קונה לו בסימטא בלא מדידה וכמו שכתבנו למעלה ומכאן יש ראיה לדבר. ויש לדחות דלהכי אוקמוה בשיש בה שנתות דלאו אורחא דמילתא למכור קב קב בפני עצמו כיון שאין שם שנתא לקב ואין ידוע מתי יש שם קב. עליות.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: תא שמע ואם היתה המדה של אחד מהם. פירוש שהוא הלוקח ראשון ראשון קנה ואף על גב דלא נתמלאה המדה דלא אפשר לאוקמה כשנתמלאת המדה מדקתני רישא עד שלא נתמלאת המדה מוכר כו' מכלל דסיפא דקתני לה במה דברים אמורים במדה שאינה של שניהם כו' ראשון ראשון קנה אפילו לא נתמלאת והא הכא דזבין ליה מלא המדה דדמי לכור בשלשים אני מוכר לך ואפילו הכי קנה ראשון ראשון שנתן במדה ואף על פי שלא נתמלאת המדה. ופריק כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין שבמקדש פירוש סימנים היו בהין כמה שריטות כדי שידע הכהן עד היכן מגיע רביעית ההין שהוא נסכו של כבש וכן לפר וכן לאיל הכי נמי שנתות היו במדה עד כאן קב עד כאן סאה עד כאן תרקב פירוש וכי זבין ליה לאו מלא המדה סתם זבין ליה דהא כי אמר ליה כור בשלשים אני מוכר לך אפילו בסאה אחרונה יכול לחזור בו והני שנתות לאו אלימי מהנך סאין דאמרינן דאפילו לקח עשרים ותשע סאין ונשתיירה סאה אחרונה יכול לחזור בו אלא כי זבין ליה הכי קאמר ליה זבנית לך האי מדה דאית ביה סגי סימנין כל סימן וסימן בכך וכך דדמיא לכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך. ומשום הכי ראשון ראשון קנה דהוה ליה כל סימן וסימן אי נמי כל קב וקב זביני באנפי נפשיה והיינו דאהניין להו הני שנתות כי היכי דנפלגינהו בעיקר זביני ולאוקמי דכל סימן וסימן זביני באנפי נפשיה נינהו דאי לאו שנתות ליכא לאוקמא בהכי אלא ודאי מלא המדה זבין ליה וחד זבינא הוא כוליה. עד כאן לשונו.

הרב בעל המאור ז"ל האריך בסוגיא זו ועל מה שכתב רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים סאה בסלע כו'. עד או אם אמר לו כור בשלשים. סאה בסלע ראשון ראשון שנתמלאת סאתו קונה כדרב ושמואל והשיג עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו אמר אברהם ההפרש ששם בעל החיבור הזה בין מוכר כל מה שיש לו ברשות לוקח למוכר ממנו מקצת ואמר דהא דרב ושמואל דבעי מילוי המדה או לשנתות אפילו ברשות לוקח היא הואיל ולא מכר לו אלא כור אחד. הטעם הזה חלוש הוא מאד חדא דהא ודאי דאמר כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך הא שתי לשונות נינהו וטעמיה דרב משום תפוס לשון אחרון הילכך הוה ליה כמאן דאמר ליה אלו הפירות אני מוכר סאה בסלע ולא הזכיר לו כור ומשום הכי אמרינן ראשון ראשון קנה. ועוד האי גירסא דאיהו סמיך עלה תא שמע ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר כו' ומנא ליה להאי דמותיב תיובתא מינה דכהאי גוונא איירי מתניתא דאידכר ליה כור דילמא בדאמר ליה חיטים שיש לי ברשותך אני מוכר לך סאה בסלע ובכי האי גוונא הא קא מודה דפסק ולא מדד סגי ליה שהמקח נקנה מיד בקבלת המוכר. ברם נראין דברי רבינו חננאל וגירסתו נכונה. אבל אני דקדקתי על הרב ז"ל במה שכתב בדרב ושמואל ואמר ולא משכחת לה אלא בהני ולפי דעתי לא היה לו לכתוב כמו שכתב ואף על פי שטרח אדוני הרב ז"ל לקיים דבריו ולא נתקיימו. עוד אשיב על בעל החיבור הזה אשר ישרה הגירסא ~זאת בעיניו שישבה תא שמע ברשות לוקח משקיבל עליו מוכר קנה לוקח דמוקים לה בשנתות תמה גדול אשר לא נשמע כמוהו ואיך תלה התנא את הקנייה בקבלת המוכר ועדיין הוא צריך למלויי השנתא ורישא הפליג במילוי המדה וכיון שכן היה לו להפליג במילוי השנתא ולא לתלות בקבלת המוכר שאין זה דומה לזה כלל. אלא ודאי בלי ספק כיון שהפירות ברשות לוקח וקבלו עליו המוכר מיד הוא נקנה בלא שום מדידה כסתמא דמתניתין וברייתא משך ולא מדד קנה וכל לשון שיאמר לו שאין כאן הפלגה.

עוד כתוב שם וכן במדה דמוכר נמי לא קנה כדקא מתמהינן על האי פיסקא דהמוכר יין ושמן אם מדת מוכר משנתמלאת המדה אמאי ללוקח הא מדה דמוכר אלמא במדת מוכר לעולם לא קנה לוקח כו'. אמר אברהם הא מילתא לאו מיחוורא לן דכי אקשי ליה הכי לעיל בשמעתא אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקבל עליו כו' הא מדה למוכר היא ואי טעמא דהוה סבור למימר דכלי של לוקח הוא ברשות מוכר קנה לוקח אלמא בתר כלי אזלינן מעתה כליו דמוכר ברשות לוקח אמאי קנה כליו דמוכר הוא אבל השתא דקיימא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה דבתר רשותא אזלינן ומתניתין דהמוכר יין ושמן דאזלינן בתר מילוי המדה על כרחך בסימטא או בחצר של שניהם דאי ברשות לוקח בקבלה תליא מילתא ואי ברשות מוכר אפילו במילוי המדה לא קני משום הכי אקשינן ואי במדה דמוכר אפילו בסימטא ומילוי המדה נמי לא קנה ואי במדה דלוקח אפילו במילוי שנתות נמי קני ומשום הכי אוקמה במדת סרסור ולעולם מדת מוכר ברשות לוקח קנה ואפילו בלא שום מדידה מאחר שקבל עליו מוכר כן נראה לי. אבל הרב ז"ל לא השוה לזה דאיהו תרתי בעי.

עוד כתוב שם מיהו מסתברא לן דאי הוו תרי זביני בהדדי לההיא לוקח גופיה ולההוא מוכר גופיה חד כליו של לוקח ברשות מוכר וחד כליו של מוכר ברשות לוקח הא ודאי קנה לוקח אחד מהם ממה נפשך כו'. אמר אברהם זה אי אפשר דכל מה שהוא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר מיד הוא נקנה בלא שום מדידה ואפילו הוא בכליו של מוכר זהו לפי דעתי. אבל דעת הרב ז"ל אינו אומר כן אלא ראשון ראשון קנה ובהכי מוקי לה למילתא דרב ושמואל וכליו דלוקח ברשות מוכר הא פשט ליה דלא קנה הילכך אין כאן ספק באחד ממן דליקני חד מינייהו מספק ובפחות שבהן אבל מאי דאית ליה מדינא דליקני קני או פחות או מיטב כדחזי ליה עד כאן לשון הראב"ד ז"ל בהשגותיו שהשיג על הרב בעל המאור להציל את הריא"ף ז"ל מידו.

תא שמע האומר לפועל הילך מנה זה ויהיה בידך שתעשה עמי מדינר ליום והיה יפה סלע ביום אסור. פירוש משום דאגר נטר ליה הוא שהרי הקדים לו שכירות קודם שיתחלל לו לעשות דהויא לה כעין הלואה. מהיום מדינר ליום והיה יפה סלע ביום מותר. כלומר אם התחיל לעשות עמו בפעולה מאותו היום ואף על פי שהיה יפה סלע ביום מותר כיון שהתחיל לעשות עמו מאותו היום אין כאן הלואה כדי שיהיה אגר נטר ליה ואף על גב דקיימא לן שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הני מילי היכא דלא בעי משכיר למיתן ליה מתחלה הוא דלא מחייבינן ליה לשלומי אלא לבסוף אבל היכא דיהיב ליה מדעתיה מתחלה מכל מקום שכירות מיקריא ולא הלואה ואין כאן אגר נטר ליה. ואי סלקא דעתך דהיכא דאמר ליה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה מכלל דכל סאה וסאה באנפי נפשיה הוא ולא שייכא סאה בחברתה הכי נמי כיון דאמר ליה מדינר ליום כל יומא ויומא באנפי נפשיה הוא ולא שייך יומא בחבריה וכי עביד עמיה בפעולה מההוא יומא אמאי מותר נהי דיומא קמא מותר כיון דאתחיל בפעולה לית בהו אגר נטר לה אלא זלזולי בשכירות בעלמא הוא אבל מההוא יומא קמא ואילך כיון דלא שייכי בהדי יומא קמא כי יהיב ליה אגריה מקמי דליעביד בהו בהדיא הלואה הוא והוה ליה אגר נטר ליום. אמר רבא ותסברא זלזולי בשכירות מי אסור וכיון שכן ל"ל דכיון דאמר ליה מדינר ליום כל יומא ויומא באנפי נפשיה ולא שייך יומא בחבריה ודקאמרת אמאי מותר משום דאוזלי בעלמא בשכירות הוא דקא מוזיל ולאו אגר נטר ליה הוא ודמיא לההיא דתנן מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כו' דאוקימנא לטעמא דמילתא משום דאוזולי הוא דקא מוזיל ביה בשכירות. מאי שנא רישא דקתני מותר ומאי שנא סיפא דקתני אסור כלומר רישא נמי אמאי אסור. ומהדרינן רישא לא עביד בהדיה מההוא יומא מיחזי כאגר נטר ליה דהוה ליה כעין הלואה גביה עד דעביד בהדיה סיפא כיון דמתחיל למעבד בהדיה ליכא נטירותא כי היכי דליהוי ההוא אוזולי דקא מוזיל גביה אגר נטר ליה. הרא"ם ז"ל.

בתוס' בד"ה ראשון ראשון קנה פ"ה דלא כו' דאיכא לאוקמא כשנתמלאת המדה ואין נראה לר"י כו' עכ"ל אין זה פ"ה שלפנינו שפירש דאיכא לאוקמא כשהקנה לו כל התבואה מיירי דקני ליה רשותא כו' מיהו גם זה קצת דחוק דלא הוה דומיא דרישא דראשון ראשון קנה דאיירי השתא לפי סברת המקשה בכור אני מוכר לך ביחד ודו"ק:

בא"ד בהדי בבא דסרסור וליתני בר"ה כו' וברשות לוקח כו' עכ"ל דהא אי איירי דוקא בנתמלא ברשות לוקח ודאי דמהני נמי בסרסור דלא גרע רשות לוקח מר"ה ורשות שאינו של שניהם אבל אבבא דמדה של אחד מהם דראשון כו' לא ה"מ למיתני ברשות לוקח דא"כ במדה של מוכר ברשות לוקח קנה מוכר ותפשוט אבעיין מדה של לוקח ברשות מוכר דתלמודא משוה להו ומה שכתב מהרש"ל שפירש וליתני כו' שכתבו התוס' היינו דליתני בד"א בר"ה כו' וברשות לוקח קודם הבד"א הראשון עכ"ל שיהיה קאי וברשות לוקח אמדה דסרסור לחוד ומיהו זהו דוחק דליתני האי בד"א בר"ה כו' קודם הבד"א הראשון דא"כ בתר דמדה של אחד מהם ראשון כו' וצריך למיתני שוב בד"א בר"ה כו' ונ"ל דהכי פריך לרב ושמואל דאי בשנתמלאת איירי א"כ ליתני בר"ה כו' וברשות לוקח דהכי דינא במדת סרסור ואי משום דמדה של אחד מהם ראשון כו' דקתני מקמיה לא תני בתר הכי ברשות לוקח א"כ תפשוט לרב ושמואל מהך ברייתא דמדה של מוכר ברשות לוקח לא קנה מוכר והכלי בטל לגבי רשות ודו"ק:

גמ' אני מוכר לך וכדאמר רב כהנא כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה מצאתי גירסא כו' וקשיא לתרוייהו ופרקינן כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה והאי דקפריך כו' דלא מפרשי' דבהכי מיירי כו' נ"ב נ"ל כי בגירסא שלהם לא כתוב אלא הא דרב כהנא לחוד דאיירי בשנתות וא"כ זהו סברתם שמפרשים דמסיפא פריך דברישא בודאי לא היה מתורץ אם לא דאמר ליה להדיא ואפשר מש"ה לא פריך ליה מרישא דידע שפיר התי' דא"ל כו' מאחר דתניא להדיא ראשון ראשון קנה ואיירי בכל מדה ומדה לבדה שקנה לפי ערך הדמיון אבל הכא דלא קתני ראשון ראשון מסתמא איירי דמכר סתמא ומשום הכי בעי לאוקמי בשנתות ודו"ק:

תוס' בד"ה ראשון ראשון כו' וליתני ברשות הרבים כו' נ"ב פירוש קודם שישנו הבמה דברים אמורים הראשון ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא כור בשלשים סאה בסלע כו' ראשון ראשון קנה. נראה דוקא בכה"ג דהוי כמו חזרה עי' (לקמן ק"ה) אבל בא"ל אני מוכר לך כל התבואה כור בשלשים (או סאה בסלע) הלשון האחרון אינו אלא הודעת המקח ויכול לחזור בו עד מדידה האחרונה. ולפ"ז הברייתא דד' מדות דמיירי בכזה כדפי' הרשב"ם שם בד"ה כיון שקבל עליו מוכר וכן כאן בד"ה מצאתי בסופו "דהתם כשהקנה לו כה"ת איירי". המקשה דבסמוך ה"מ להקשות גם מרישא משנתמלאה מדה ללוקח. אלא דעדיפא פריך דאפי' תימא דגם בכגון זה הוי כמו חזרה מ"מ בלא נתמלאה אמאי קנה. ובתירוצו כגון דא"ל הין כו' לוג כו' מיושב הכל. אך כ"ז הוא היכא דמעשה הקנין לא הוה אלא במה שמדד דהמדה שלו קנתה לו אבל היכא דמעשה הקניה היה בכולה בכל גווני קנה והמדידה לא מעלה ולא מורדת וזהו שכוון הרשב"ם במש"כ דמסיפא דקתני ברשות לוקח כיון שקבל כו' לא פירכא היא כו'. והמהרש"א שכ"ע דלא הוה דומיא דרישא ל"ד במחכ"ת:

ר"ש ד"ה דסרכא. מלשון שרוך נעל. נראה דזה צ"ל אחר פי' הראשון:

ר"ש ד"ה מצאתי (בסופו). אפי' אם מדד לו הין בי"ב לוגין כו'. אולי צ"ל בי"א לוגין:

תד"ה כדאמר. תימה כו'. עמש"כ בזה בגיטין (מ"ב ב') דבר נכון בס"ד: