בבא בתרא פד ע"ב

דף פד - ב

דתניא בברייתא:  יין וחומץ - מין אחד הוא, ואם תרם יין על חומץ, או חומץ על יין - תרומתו תרומה, אלו הם דברי חכמים. ^[24] רבי אומר: יין וחומץ - שני מינים הם, והתורם מן האחד על חבירו - אין תרומתו תרומה. ^[25]

קא סלקא אדעתין: כשם שלעניין תרומות ומעשרות, יין וחומץ נחשבים כמין אחד לדברי חכמים, כך לעניין מקח וממכר כמין אחד הם נחשבים.

לפיכך אמרינן: לימא מתניתין כדברי רבי היא, ולא כדברי חכמים, כי לדבריהם - המוכר יין ונמצא חומץ הרי הוא כמוכר יפות ונמצאו רעות, שהלוקח חוזר בו ולא המוכר.

ואילו משנתינו הסוברת: שניהם יכולים לחזור בהם, כדעת רבי היא שנויה, ולדבריו - יין וחומץ כשני מינים הם נחשבים. ^[26]

ודחינן: אפילו תימא [יכול אתה לומר]: משנתינו כדברי רבנן היא שנויה, ואין הכרח להעמיד אותה דווקא כדברי רבי.

כי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי, אלא לענין מעשר ותרומה, שחכמים אומרים: לעניין מעשר ותרומה - יין וחומץ נחשבים כמין אחד, ואם הפריש מזה על זה תרומתו תרומה.

ואף שהיין יפה מן החומץ, ואסור להפריש מן הרע על היפה, מכל מקום, אם עבר והפריש חומץ על יין - תרומתו תרומה. ^[27]

וכדברי רבי אלעא: מצוה להפריש מן היפה והמשובח שנאמר [במדבר יח כט]: "מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה', מכל חלבו את מקדשו ממנו", שיהיה תורם את ה"חלב" - המשובח והמובחר, ולא את הגרוע.

דאמר רבי אלעא: מנין לתורם מן הרעה על היפה, שתרומתו תרומה -

ואין אומרים: אם עבר והפריש מן הרע על היפה, לא תהיה תרומתו תרומה, אפילו בדיעבד?

שנאמר [שם לב]: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" [את המובחר].

מלמד הכתוב שאם לא תרימו מן המובחר - תשאו עליו חטא.

והרי אם תאמר: המפריש מן הרע על היפה, אינו קדוש -

"נשיאות חטא" למה!? איזה חטא יש בהפרשתו, הרי לא עשה ולא כלום, ויחזור ויפריש מן היפה!?

אלא, מכאן אנו למדים לתורם מן הרעה על היפה שבדיעבד תרומתו תרומה. ועל כן, אם תרם מן הרע על היפה, הרי הוא נושא חטא, כי תרומתו מתקדשת כמות שהיא, ואין תקנה להחליפה ולא לחזור ולתרום.

כל זה, לענין מעשר ותרומה, אבל לענין מקח וממכר, דכולי עלמא, אפילו לדברי חכמים: יין וחומץ הרי הם כשני מינים.

משום דאיכא דניחא ליה בחמרא [יין], ולא ניחא ליה בחלא [חומץ], ואיכא דניחא ליה בחלא, ולא ניחא ליה בחמרא.

[לפעמים - נוח לו לאדם בטעם יין, ולא נוח לו בטעם חומץ, ולפעמים - להפך].

על כן, אף שיין וחומץ מין אחד הם מצד מהותם, מכל מקום כשני מינים הם נחשבים לעניין מקח וממכר, ושניהם יכולים לחזור בהם.

אבל חיטים יפות ורעות, טעם אחד, ושם אחד להם, ומה ששאל מכר לו, אלא שהונה אותו במקצת, ויד המתאנה על העליונה.

מתניתין:

במשנתינו מפורטים כמה דרכי קניין, בפירות שמוכר אדם לחבירו.

א. אדם המוכר פירות לחבירו, וקבע עמו כמה ישלם הלוקח על כל סאה וסאה מן הפירות ^[1] אם משך ^[2] הלוקח את הפירות ועדיין לא מדד אותם, כדי לדעת כמה פירות מכר לו המוכר, הרי זה קנה, ואין המדידה מעכבת את הקניין. ^[3]

ב. ואם מדד המוכר ^[4] את הפירות בתוך הכלים שלו, ולא משך הלוקח את הפירות, לא קנה הלוקח. ^[5] חצירו של אדם קונה לו, בין אם הוא בעלים גמור עליה, בין אם היא מושכרת לו.

ג. אם היה הלוקח פיקח, שיודע הוא שכל עוד לא נעשה מעשה קניין בפירות, יכול המוכר לחזור בו, ורוצה הלוקח לקנות אותם מיד, בלא שיצטרך למשוך אותם לרשותו.

אם עומדים הפירות ברשות הבעלים, ^[6] שוכר ^[7] הלוקח את מקומן של הפירות וקונה אותם בקנין חצר. ^[8]

אין משיכה קונה אלא בחפצים שאין דרך להגביה אותם, אבל בחפצים שקל להגביהם, אינו קונה אותם אלא בהגבהה. ^[9]

ד. הלוקח פשתן מחבירו, שאין דרך לעשות ממנו משאות גדולים, הרי זה לא קנה, עד שיטלטלנו ממקום למקום, כלומר שיגביה אותו, ^[10] ויקנה ב"קנין הגבהה". ^[11]

קרקע נקנית בכסף, בשטר ובחזקה.

המחובר לקרקע - הרי הוא כקרקע.

ה. ואם היה הפשתן מחובר עדיין לקרקע, הרי זה כקרקע.

ולפיכך, אם אמר לו: תלוש מעט מן הפשתן ויפה את הקרקע בכך, ותקנה לך את הפשתן בקניין חזקה, כקרקע.

אם עשה כן, תלש פשתן כל שהוא וייפה את הקרקע הרי זה קנה את שארית הפשתן המחובר, בקניין חזקה. ^[12]

גמרא:

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: מוכר ^[13] שמדד בכלים שלו ^[14] והניח את הפירות הנמכרים, על גבי "סימטא" ^[15] קנה הלוקח, כאילו הניחם המוכר ברשותו של לוקח. ^[16] אמר לו רבי זירא לרבי אסי: שמא לא שמע רבי מרבי יוחנן, שהמודד על גבי סימטא קנה, אלא במודד לתוך קופתו של לוקח?

כי בסימטא, אכן כליו של הלוקח קונה לו את הפירות, היות ויש לו רשות להניח שם את כליו, כמו בחצר השותפים.

ודוקא בקופתו של לוקח, אבל אם הוא מדד לתוך קופתו של המוכר, או אפילו על גבי קרקע הסימטא, לא קנה הלוקח, היות ואין כאן "קניין משיכה" ולא רשות [חצר או כלים] המיוחדת ללוקח. ^[17]

וכן אם הוא ימדוד לתוך כליו של הלוקח המונחים ברשות הרבים, לא קנה הלוקח, כמבואר להלן פה א, היות ואין לו רשות להניח שם את כליו,

ולא אמר רבי יוחנן שהמודד לסימטא קנה, אלא במודד לתוך קופתו של לוקח.

אמר לו רבי אסי לרבי זירא: דמי האי מרבנן, דומה אתה, ^[18] כדלא גמרי אינשי שמעתתא. ^[19]

וכי מדד לתוך קופתו של לוקח מימרא בעי!? מה צורך להזכיר דבר פשוט כל כך, הרי מצאנו שאפילו ברשותו של מוכר קונה לו כליו של לוקח, ^[20] כל שכן בסימטא!?

אלא ודאי, רבי יוחנן דיבר בכליו של מוכר, ואף על פי כן, קנה לוקח.

ודנה הגמרא: האם קיבלה מיניה רבי זירא מרבי אסי, שאפילו בכליו של מוכר קנה לוקח, או לא קיבלה מיניה, ועדיין סובר רבי זירא: אין קונים בסימטא אלא בכליו של לוקח?

תא שמע שרבי זירא קיבל את דברי רבי אסי:

דאמר רבי ינאי, רבו של רבי יוחנן, אמר רבי: בחצר השותפין, המשותפת למוכר וללוקח, הרי הם קונין זה מזה.

מאי לאו, הכי קאמר: "חצר" השותפין קונה, אף על גבי קרקע, מטעם "קניין חצר", ואף כשאין הפירות בכליו של לוקח. ^[21]

וכשם ש"חצר השותפין" קונה ללוקח, כך "סימטא" קונה לו, אף כשלא נתן את הפירות בכליו של לוקח. ^[22]

וכשם שאם הניחם על גבי קרקע, קנתה לו הסימטא, כך הוא קונה אף בכליו של מוכר, שהרי הסימטא נחשבת כרשותו של לוקח, וברשותו של לוקח הרי הוא קונה על גבי קרקע, ואף בכליו של מוכר. ^[23]

ואם רבי ינאי, רבו של רבי יוחנן, סובר: כליו של מוכר קונה לו בסימטא, מסתבר הדבר שכאשר שמע רבי זירא את דברי רבי ינאי, בודאי הסכים למה שאמר רבי אסי בשם רבי יוחנן, שהרי רבו של רבי יוחנן אומר כדבריו.

ודחינן: לא אמר רבי ינאי בחצר השותפים קונים זה מזה, אף על גבי קרקע, אלא דווקא אם הכניס את הפירות לתוך קופתו של לוקח. ^[24]

והכי נמי מסתברא, שרבי ינאי ורבי יוחנן דיברו רק במקרה שהכניס לתוך קופתו של לוקח, ולא על גבי קרקע.

דאמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: מדד והניח על גבי סימטא, לא קנה הלוקח.

והרי קשיין אהדדי, דברי רבי יוחנן סותרים זה את זה; לעיל שנינו: על גבי סימטא קנה, ועתה אנו שונים: על גבי סימטא לא קנה לוקח, וכיצד יתיישבו הדברים זה עם זה!? ^[25] אלא לאו בעל כרחך, שמע מינה: כאן, הא דקאמר: קנה לוקח, במודד לתוך קופתו של לוקח.

כאן, הא דקאמר: לא קנה לוקח, במודד על גבי קרקע, כדברי רבי זירא.

ומסקינן: אכן, שמע מינה כדברי רבי זירא. ^[26]

ואמנם, רבי אסי שאמר בשם רבי יוחנן: מדד והניח על גבי סימטא קנה, לא טעה בעצם שמועתו, אלא שהוא היה סבור שרבי יוחנן דיבר במודד לתוך קופתו של מוכר, או על גבי קרקע, וטעות היא, כי רבי יוחנן דיבר במודד לתוך קופתו של לוקח בלבד, שהרי רבי יעקב אמר בשם רבי יוחנן שסימטא אינה קונה ללוקח, כשהוא מודד על גבי קרקע.

תא שמע מן המשנה, כדברי רבי זירא: ^[27]

המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה, מדד ולא משך לא קנה.

מאי לאו משנתינו עוסקת בסימטא, ואף על פי כן לא קנה הלוקח.

ובשלמא לרבי זירא יש לומר: במודד על גבי קרקע מיירי, לפיכך לא קנתה לו סימטא, אבל בכליו של לוקח, קנה.

אבל לרבי אסי האומר: אף על גבי קרקע, ואף בכליו של מוכר קנתה לו הסימטא, תיקשי: אמאי קתני מדד ולא משך לא קנה, אם בסימטא מיירי מתניתין!?

ודחינן: לא מדובר בסימטא, אלא ברשות הרבים, שאפילו אם מדד לתוך קופתו של לוקח לא קנה, היות ואין לו רשות להניח את כליו ברשות הרבים [כדלקמן פה א]. ^[28]

ותמהינן: אי הכי, אם כדבריך, שהמשנה עוסקת בפירות שנמצאים ברשות הרבים.

אימא רישא, הרי יש לתמוה בדברי המשנה ברישא:

דקתני רישא: משך הלוקח, ולא מדד, קנה ב"קניין משיכה".

ואם מדובר ברשות הרבים, מי קניא וכי אטו משיכה קונה ברשות הרבים!?

והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: (*28)

א. "מסירה", קונה ברשות הרבים, ובחצר שאינה של שניהן.

ב. "משיכה", קונה בסימטא, ובחצר שהיא של שניהן.

אבל ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, אין המשיכה קונה.

ג. ו"הגבהה", קונה בכל מקום, אפילו ברשותו של המוכר.

ואם בקנין משיכה שברישא מדובר בסימטא, אף במדידה שבהמשך המשנה, מדובר בסימטא, ותיקשי לרבי אסי!?

ומשנינן: מאי משך נמי דקתני רישא, לאו ברשות הרבים עצמה, כדאמרי אביי ורבא, ולאו בסימטא ממש, דאם כן תיקשי לרבי אסי ממדידה שבסיפא.

אלא במושך מרשות הרבים לסימטא, כלומר, המשנה מדברת במקרה שהמוכר והלוקח עומדים ברשות הרבים; אם משך הלוקח את הפירות משם לסימטא קנה הלוקח, ^[29] ואם מדד באותו מקום ולא משך לסימטא לא קנה.

ותמהינן: אי הכי, אם כדבריך, שהמשנה עוסקת בפירות שנמצאים ברשות הרבים, ולא בסימטא.

אימא סיפא, הרי יש לתמוה בדברי המשנה בסיפא:

דקתני סיפא: אם היה הלוקח פיקח, ורוצה שלא יוכל המוכר לחזור בו, הרי הוא שוכר את מקומן של הפירות, ומיד נקנים לו הפירות, אף בלא שימשוך אותם לרשותו.

ואי מדובר ברשות הרבים יש לתמוה: ממאן אגר, ממי יכול הוא לשכור את מקומם של הפירות, וכי אטו יש לרשות הרבים בעלים שאפשר לשכור מהם!? ^[30]

ומשנינן: ברישא, אכן מדובר כשעומדים הפירות ברשות הרבים, ^[31] על כן מדידה אינה קונה שם, ומשיכה משם לסימטא קונה.

וסיפא, הכי קאמר: ואם ברשות בעלים היא, יש לו אפשרות נוספת לקניין, ואם היה פיקח, הרי הוא שוכר את מקומן של הפירות, וקונה אותם מיד.

היות והוזכר בסוגיא שכליו של לוקח קונים לו, ^[32] מפרשת הגמרא, היכן קונים כליו של אדם:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו:

ר' אומר שני מינין הן. משום הכי יכולין לחזור בהן:

אלא לענין מעשר. חשוב מין אחד דתורם מן החומץ על היין וכדר' אילעא:

ולא תשאו עליו חטא. כשאתם צריכין להרים חלבו ממנו שלא תשנו ותרימו הרע:

אבל לענין מקח וממכר. מודה דהוו ב' מינים ואיכא דניחא ליה בחלא וכו' ומש"ה שניהן יכולין לחזור בהן:

פיס' משך. הלוקח ברשותו אע"פ שלא מדד לו המוכר עדיין קנה:

אם היה פיקח. הלוקח כיון שמדדו לו והן ברשות המוכר שוכר את מקומו של מוכר שמונח שם הפירות ונחשב כמו רשות הלוקח הוא וקנאן:

מדד לו מוכר והניח הפירות על גבי סימטא. היינו מקום שיש לו רשות למוכר ולוקח בלבד קנה דדמי כמונח ברשות לוקח:

שמא לא שמע רבי. מיניה דר' יוחנן דקנה לוקח בשביל סימטא אי לאו דקופתו של לוקח הוא בסימטא ומדד לו בתוכה:

אי מודד לתוך קופתו מאי למימרא כל היכא דמנחא קניא. דכליו של לוקח קונה בכל מקום:

קיבלה מיניה ר' זירא. דבלא קופתו קניא ליה סימטא או לא:

ת"ש דאמר רבי דחצר השותפין קונין בו מקח זה מזה. שותף מן חבירו והוא הדין לסימטא דשל שניהן היא אלא שאינה מוקפת מחיצות. מאי לאו על גבי קרקע מדד לו וקונין:

ת"ש דלא קבלה. דקתני במתני' מדד ולא משך לא קנה. מאי לאו מדד על גבי סימטא ולא קנה. לא מדד ברה"ר קתני דבלא משך (ברה"ר) לא קנה:

אי ברה"ר משיכה מי קניא. מסירה קונה ברה"ר אם הוא דבר שאינו יכול להגביהו כיון שמסרו בידו קנאו. משיכה קונה בסמטא וכל מקום שיש בו רשות ללוקח והגבהה קונה בכל מקום. אלמא דמשיכה ברה"ר לא קניא:

לעולם ברה"ר קתני מדד ולא משך להכי לא קנה. הא אם מדד על גבי סימטא קנה כדר' אסי. ודקא קשיא לך היכי מצית מוקמת לה ברה"ר משיכה ברה"ר מי קניא. תריץ מאי משך דקתני מרה"ר לסימטא וקנה. ומדד היינו ברה"ר:

אי הכי דמוקמת לה למתני' ברה"ר אימא סיפא אם היה פיקח וכו'. הכי קאמר כלומר חסורי מחסרא מתני'. והכי צריך לאוסופי עלה דסיפא ואם ברשות בעלים ברשות של מוכר מדד לו לא קנה ואם היה פיקח כו'. אבל לעולם אם מדד לו בסימטא קנה כדר' אסי:

יין וחומץ מין אחד הוא. איכא למידק הא דגרסינן בהמוכר פירות הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה ואח"כ נמצאת חומץ כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק דשמעת מינה דמפרי' תרומה מחומץ על היין אינה תרומה והרב ר' שמואל ז"ל אוקמה לההיא כר'.
ויש מפרשין דלא קשיא, דהתם כיון דסבר לאפרושי מיין על יין כדקתני הבודק את החבית להיות מפריש וכו' כי נמצא חומץ לא הויא תרומתו תרומה דשוגג הוא ותרומה בטעות הוא.
וסייעו זו הסברא ממה שמצא בתוספתא במסכת תרומות (ד,ו ע"ש) התורם חבית של יין ונמצא' מגולה אבטיח ונמצאת נקור תרומה ויחזור ויתרום רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו תורמין יין על החומץ ואין תורמין חומץ על היין אלא לפי חשבון התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אין תרומתו תרומה אם משתרמה החמיצה פי' שמא החמיצה הרי זו תרומת ספק ויחזור ויתרום דברי ר' שר' אומר יין וחומץ ב' מינין וחכמים אומרים מין אחד היה בלבו לתרום מיין על יין מה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה מה שבידו יין היין תורם ויחזור ויתרום את החומץ היה בלבו לתרום החומץ על חומץ אם שבידו חומץ החומץ תורם ויחזור ויתרום מן היין על היין היה בודק את החבי' להיות מפרי' עלי' וכו' פי' היה בלבו לתרום מיין על יין כגון שהיו לפניו ג' חביות והיה סבור שהן של יין והפריש אחת מהן ואמר הרי היא תרומה על שתי אלו ואח"כ נמצאת שהיא חומץ אין תרומתו תרומה כלל שדעתו להפריש יין על יין והרי הוא חומץ היה אותה שבידו יין וא' מן השתים של חולין חומץ היין תרום ויחזור ויתרום את החומץ שתרומתו בטעות נמצאת חצי החבית המפורשת תרומה לפי חשבון והיינו דקתני תורם ולא קתני תרום היה בלבו לתרום חומץ על חומץ כלומר שהיה סבור ששלשתן של חומץ ונמצאת אחת מהן של יין אם אותה שעלתה בידו שקר' עליה שם תרומה היא של חומץ תורם ויחזור ויתרום מן היין על היין הא למדת שבטעות אין תרומת יין על חומץ וחומץ על יין תרומה ואפילו לדברי חכמים ולפי זה אהא דקתני רישא התורם חבית של יין לא שהיה סבור שהיא של יין ודאי אלא חבית שהיה יין ועכשיו הוא תורם ואינו מקפיד בה אם חומץ הוא אם יין.
ואי קשיא לך הא דתנן במסכת תרומות (ג,א) התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצאת סרוח תרומה ויחזור ויתרום ובשוגג היא איכא למימר ההוא שוגג לאו טעו' הוא כיון שכיון להפריש אותו פרי עצמו שהוא מפריש אבל ביין ונמצא חומץ שתי שמות הן וחלופיהן טעות ויש מתרץ ההוא שוגג לאו טעות הוא משום דסתם קישות מרה היא ומתכוין הוא להפריש מר על מר אלא שאינו מתכוין להפריש ממר כולי האי איכא למיפרך דהא אנן אפכא תנן במס' תרומות (מ"ט א') אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה כלום ולפי הפי' הראשון לא קשיא דמן הטמא על הטהור מין אחד הוא לגמרי ואין זה טעו' ובמזיד טעם אחר מפורש בה ביבמות (פ"ט א') ואף לפי הפירוש האחרון כיון שהם מין אחד לגמרי ואין בעצמן שום שינוי אינו נקרא טעות.
וא"ת למה לא הצריכו בטמ' וטהור בשוגג לחזור ולתרו' מכיון שהוא מין אחד לא הזקיקוהו לחזור ולתרום והטעם בקישו' מפני שהיה לו לטעמו ולא טעמו בפ' האשה קמא מפ' בגמ' הכי.
וא"ת למה אמרו בטמא וטהור במזיד שאינה תרומה כלל י"ל שכיון שאינו ראוי לאכילה כלל אין תרומתו תרומה אי נמי משום דאי אמרת תרומה הויא פשע ולא מפריש לרב חסד' כדאית ליה ולר"נ כדאי' ליה בפ' האשה קמא.
והא דתנן התם בתרומ' התורה חבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא נתרמה אין תרומתו תרומה אפי' לדברי חכמים וכשנודע אח"כ שהיתה של חומץ לגמרי וכסבור הוא שהיא של יין ואלו היה יודע שהיא חומץ לא היה עושה אותה תרומה ואם משתרמה החמיצה כלומר שאפשר לומר כן הויא לה ספק תרומה ויחזור ויתרום. כך מפורשת שמועה זו בתוספות לרבותי' הצרפתים ז"ל, ועדיין אין קושיא לדברי הרב ר' שמואל ז"ל מן התוספתא, שיש לומר סיפא אתאן לרבי.

אפילו תימא רבנן עד כאן לא אמרי רבנן התם אלא לענין תרומה וכדר' אלעא אבל במקח וממכר איכא דניחא ליה וכו'. תמה אני אם פירשה כפשטה למה לי בר' אלעא הוה ליה למימר מין אחד הוא ושאני מקח וממכר דאיכא דניחא ליה בחמרא ואיכא דניחא ליה בחלא אטו בלאו ר' אלעא לא ידעינן מאי איכא בין מין אחד לשני מינין הא בהדיא קתני לה.
אלא משמע דהכי פירושה: דמעיקרא נמי ידעינן שהוא מין אחד לרבנן ואינו שני מינין כמו יין ושכר אלא דקאמרי רבנן מין אחד הוא ותורמין מזה על זה ואינו צריך לחזור ולתרום שאינו קרוי נמי מן הרע על היפה וא"כ למה שניהם יכולין לחזור בהן והרי הם כמו שני יינות יפין דכל חד חזי למילתיה ויפה הוא לו מדלא קתני התורם יין על חומץ תרומתו תרומה. ומפרקינן שאני גבי תרומה שאם תרם רע ויפה תרומתו תרומה מן התורה אלא שיש בה נשיאות חטא וכאן הואיל ואיכא דניחא ליה בחלא אין כאן נשיאות חטא אבל גבי מקח וממכר אע"פ שאין זה יפה מזה ומין אחד הוא מקפידין בני אדם בכך ומה שמכר לו יתן, ואם החליף שניהן חוזרין.

מדד והניח על גבי סימט' קנה. במידת מוכ' היא ובמוכר עצמו אי נמי מדת מוכ' ומודד סרסו' דאי מדה דלוקח ראשון קנה ואי מדה דסרסור כיון שנתמלאת המדה ללוקח לדברי הכל ואי מדת מוכ' ולוקח מודד כיון שהגביה קנאה ואפי' בכליו דמוכר אלא לאו במדת מוכר עסקינן ובמוכר או סרסור מודדין.

לא לתוך קופתו. איכא דקשיא ליה תפשוט ליה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה דאי ס"ד קנה למה לי חצר השותפין אפי' חצר חברו כלומר של מוכר קנה ולאו קושיא היא דאין הכי נמי תפשוט והאי דלאו פשטו' בגמ' מיהא משום דר' אסי דמוקי' לה ע"ג קרקע והא דאמרי' לקמן (ע"ה א') ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו אפי' ברשות הרבים ואוקמה רב פפא בסימטא לא סבירא ליה כר' אסי דלדידיה למה לי כליו על קרקע סימטא נמי קנה אלא רב פפא סבר לה במאן דאמר על גבי קופתו וחדא מכלל חברתא אתמר.
ותמהני למאן דסבר קרקע סימטא קונה לו, אלא משיכה שקונה בסימטא היכי משכחת לה תיפוק לי' משום מקום ואי אמרת בדאמר ליה לך משוך וקני אלא לר' אסי משיכה האמורה בכל מקום אינה אלא במקפיד ואיכא למימר אין במקפיד או בעבד מהלך שאין רשותו קונה לו או בתוך כליו דמוכ' ובמדת סרסו' שלא נתמלאת וי"ל דלא א"ר אסי בסימטא כיון שקבל עליו מוכ' קנה דאי הכי קשיא ליה ברייתא דלקמן דלא קתני הכי אלא ברשות לוקח אלא לר' אסי מדד והניח דוקאקאמר דכיון דאיתעביד בה כולי האי גמר ומקני וכמאן דא"ל קני בסימטא דמי ובדר' אסי דכי א"ל קני קנה אבל היו פירות מונחין בסימטא או בהמה ואמר לו הרי הן מכורין לך או נתונין במתנה לא קנה שאין מדה זו אלא ברשות לוקח אלא שיש לומר דלר' אסי כל שיש לו רשות בו כגון סימטת וחצר של שניהם כרשות לוקח דמי ליה.

מאי לאו בסימטא. ואי קשיא ולימא ליה לעולם בסימטא ובכליו של מוכר, ואיכא למימר ניחא ליה לאוקומה בשהניח בקרקע שבך דרך מדידה אי נמי מדקתני שוכ' את מקומו אלמא לאו בכלי מוכ' הוא אלא שהמקום מעכב ועוד יש טעם אחר שאפשר שאין משיכה קונה בכליו של מוכר כדבעינן למימר קמן הילכך לא מיתוקמא בכליו של מוכר משום רישא.

מאי משך דקתני מרשות הרבים לסימטא. איכא למידק, אי הכי אפי' לא משך משכחת לה דקנה על גבי סימטא, ואיכא למימר אין הכי נמי ולאו משום משיכה הוא קונה אלא מטעם שהוציאו מרשות הרבים והוא עכשיו בסימטא ומתני' כולה הכי קתני מדד ברשות הרבים ולא משך והוציא מאותו רשות לסימטא לא קנה משכו מאותו רשות לסמטא אע"פ שלא מדד קנה וכל הפירות ברשות הרבים הן עומדין קודם שיגע בהן לוקח ומשיכה דתרוייהו ברשות הרבים לסימטא.

אי הכי אימא סיפא אם היה פקח שוכר את מקומו ואי ברשות הרבים ממאן אגר. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דאי בסימטא ניחא דמצי אגר מבוי הפתוח לאותה סימטא ואי קשיא ולוקמה בחצר שאינה של שניהן או ברשות מוכ' ומאי משך עד שימשכנה מאותו רשות לרשות אחרת או ישכו' אותו מקום וי"א דהאי לישנא לא שייך אלא ברשות הרבים אבל אי ברשות מוכ' ורשות שאינה של שניהם הוה ליה למימר עד שיוציאנו מרשותו דכיון דברשות שיש לה בעלים היא שייך למיתני בה לשון הוצאה ולא לשון משיכה.
ויש לפ' דהכי מקשי, אי אמרת בשלמ' בסימטא לאו סימטא דוקא אלא אף רשות של שניהם בכלל ואם היה פקח שוכר את מקומו מחברו המוכ' אלא אי ברשות הרבים ממאן אגר ומפרקינן ה"ק כלומר כולה מתני' קתני היה ברשות הרבים וכיוצ' בה שהיא חצר שאינה של שניהם אינו קונה עד שימשכנה או ישכו' את מקומה אם יש לאותו רשות בעלים ולא חסורי מחסר לה ומעיקרא הוה משמע ליה טפי בחצר של שניהם משום דשכירות במקום המשיכה עצמו משמע ותרתי קתני ביה משיכה ושכירות, ואלומי אלים לקושי' כי פריך ממאן אגר.

עד כאן לא פליגי רבנן עלה דרבי אלא לענין תרומה. ואיכא למידק, דהא תניא לקמן בפרק המוכר פירות (בבא בתרא צ"ו, א) הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך, ואחר כך נמצאת חומץ כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק, אלמא תורם חומץ על היין אין תרומתו תרומה. ור"ש ז"ל תירץ דהאי רבי היא ולא רבנן. ואינו מחוור, דהא איפליגו בפירושא ושקלי וטרו בה רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן, ואי דלא כרבנן אמאי שקלי וטרו בה. אלא ההיא בנתכוון להפריש יין על היין וכשנמצאת חומץ הויא לה תרומה בטעות, ופלוגתא דרבי ורבנן במתכוון להפריש מן החומץ על היין וכדרבי אילעא. והכין איתא בתוספתא (תרומות פ"ד, ה"ח): היה בלבו לתרום מיין על יין ומה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה.

מתני': המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה. פירוש, והוא שפסק קודם שמשך, הא לא פסק לא קנה, וכדתניא בברייתא לקמן, וכטעמא דמפרש בגמרא דכל דלא פסק לא סמכא דעתייהו. ושמעינן מהא דמדידה לא מעכבא, ולא דוקא במוכר כל הפירות, אלא אפילו מכר לו סאה בתוך כור ומשך כל הכור אף על פי שצריך עדיין למדוד מתוכן אותה סאה אפילו הכי קנה, דסתמא שנינו משך ולא מדד קנה, שאין המדידה אלא לברר כמה הן ואין ידיעת שיעורן מעכבת בקנייתן. וכן פירש ר"ש ז"ל דמדידה אינה מעכבת שאינה אלא גילוי מילתא כמה מכר.

מדד ולא משך לא קנה. פירשו בתוספות, מדד מי שדרכו למדוד, דהיינו מוכר, ומשך מי שדרכו למשוך, דהיינו לוקח, ולפיכך כל שלא משך הלוקח לא קנה, אבל אם מדד הלוקח אין לך משיכה גדולה מזו, ולא עוד אלא הרי הוא מגביהן במדידתו, ודוקא במדה דמוכר, ואי נמי אפילו במדה דסרסור או במדה דלוקח ובחצירו של מוכר, לפי שאין כליו של סרסור ושל לוקח קונין בחצרו של מוכר, אבל אם מדד אפילו המוכר בסימטא ובמדה דלוקח, ראשון ראשון קנה, וכשיש שנתות במדה, כדאיתא בגמרא, ואי נמי במדה דסרסור כשנתמלאת המדה. וכן דעת רבותינו נ"ע. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דאפילו כשהלוקח מודד, לפי שהמדידה וההגבהה ההיא אינו עושה אותה הלוקח לצורכו אלא לצורך שניהם, וכל שאינו עושה לצורכו לא קנה. ולי היה נראה דלא קנה, ומטעמא אחרינא, דכל שאינו מתכוין לקנות בה לא קנה, דומה למה שאמרו ביבמות בפרק רבן גמליאל (יבמות נב, ב) למה הדבר דומה למחזיק בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קנה. ומיהו אפשר דשאני התם דליכא דעת אחרת מקנה, אבל היכא דאיכא דעת מקנה קנה.

גמרא:אמר ליה דאמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא מודד לתוך קופתו מאי למימרא. פירוש, דסבירא ליה לרב אסי דכליו של לוקח בכל מקום קונה ואפילו ברשות מוכר וברשות הרבים, מדריש לקיש ורבי יוחנן דאמרי לקמן (בבא בתרא פה, א) אפילו ברשות הרבים, ודלא כרב פפא דפירשה בסמטא.

תא שמע דאמר רבי ינאי אמר רב חצר השותפין קונין זה מזה מאי לאו מודד על גבי קרקע. כלומר, וסימטא הרי הוא כחצר השותפין. ודחינן:

לא לתוך קופתו. ואם תאמר אם כן כי איבעיא לן לקמן (בבא בתרא פה, ב) כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה, לידוק מהא דלא קנה, דדוקא בחצר השותפין הא בחצירו של מוכר לא קנה. וי"ל דאין הכי נמי בדעתיה דרבי זירא אחת היא, אלא דהוה אפשר לדחותה במודד על גבי קרקע כרבי אסי.

תא שמע דאמר רבי ינאי אמר רב חצר השותפין קונין זה מזה. יש ספרים שכתוב בהן דאמר רבי ינאי אמר רבי יוחנן, וליתא להאי גירסא כלל, דרבי ינאי רביה דרבי יוחנן הוה ולא אמר רבי ינאי משמיה דרבי יוחנן תלמידיה. אלא אמ["]ר גרסינן, ואפילו הכי אתי למיפשט מיניה דרבי יוחנן אפילו במודד בסימטא קאמר, משום דרבי ינאי רביה אמר הכי וסתמא דמילתא רבי יוחנן כרבי ינאי רביה אמרה. כנ"ל.

אלא לאו שמע מינה כאן במודד לתוך קופתו כאן במודד על גבי קרקע. ונראה לי דרבי אסי הוה איפשר ליה לאוקומה במודד לתוך קופתו של מוכר, כי היכי דלא תיקשי ליה מדרבי יוחנן לרבי יוחנן, אלא דגמרא לא משמע ליה הכין, לפי שאין דרכו של מוכר למדוד מתוך כליו ונותן לכליו [של לוקח].

מדד ולא משך לא קנה מאי לאו בסימטא לא ברשות הרבים. וקשיא לי, אמאי לא אוקמה בחצרו דמוכר, ובהכי הוה מתרצה ליה שפיר סופא דקתני אם היה פקח שוכר את מקומו, ולא איצטריכנא לאקשויי ואי ברשות הרבים ממאן אגר, ולא לדחוקי ולפרוקי ואם רשות בעלים הוא שוכר את מקומו. וי"ל דטפי ניחא ליה בהכין, משום דאין דרכן של מוכרי פירות למכור בחצרן אלא מוציאין הן בשוק כדי שיקפצו עליהן לוקחין. כנ"ל.

כבר ביארנו במשנה שאע"פ שלענין מקח וממכר יין וחומץ נחשבו לשני מינים לענין תרומה ומעשר מין אחד הם מעתה תורמין מן היין על החומץ אבל מן החומץ על היין אין תורמין לכתחלה שהרי מן הרעה על היפה הוא ומ"מ אם תרם תרומתו תרומה ואין צריך לחזור ולתרום ומ"מ אם נתכון להפריש יין ונמצא חומץ או אפילו כיון לחומץ ונמצא יין הואיל ובטעות נתרמה אין תרומתו תרומה ויש אומרים שאף זו תרומה אלא שיחזור ויתרום וכן החומץ והיין נקראים מין אחד לענין מודה מקצת ר"ל שאם טענו יין והודה חומץ ממין הטענה הוא וכן כתבוה חכמי הצרפתים:

המשנה התשיעית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי במכירת הפירות איזהו גמר קנייתן ואמר על זה המוכר פירות לחברו משך ולא מדד קנה מדד ולא משך לא קנה ואם היה פקח שוכר את מקומו הלוקח פשתן מחברו הרי זה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה אמר הר"ם יש אצלנו עקר במקח וממכר ראוי שתדע אותו ואז תבין עניני הלכה זו מן העקרים ההם ואלו הן משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם ומסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם והגבהה שמועיל בו המשיכה אין קונין בו במסירה ועיקר אחר והוא שכל מה שאמרנו כל מקום שהוא קונה במשיכה ואפ' במקום שתועיל בו המשיכה וזה בדבר שאי אפשר בו הגבהה אבל דברים שיתכן בהם הגבהה אינן נקנין אלא בהגבהה וכן כשישכור המקום שאותן הפירות בו אותו מקום כשלו וקנה אותן פירות ועקר אחר והוא שכליו של אדם כל מקום שיש לו רשות להניחו קונה ולפיכך אין קונה לו כליו לא ברשות הרבים ולא ברשות מוכר אלא אם אמר לו מוכר זיל וקני או אם לקח ממנו אותו הכלי והגביהו קודם שיקבל פירות הלקוחים מאותו האיש בעצמו לפי שבשביל ההנאה שהיתה לו במכירת הכלי אין מקפיד עליו במקומו ואלה הפירות שמדברת בהם המשנה בכאן הם ברשות הרבים ולפיכך כשמדד ולא משך לא קנה ואפילו היה אותו הדבר בכליו של לוקח לפי שאינו קונה ברשות הרבים כמו שקבענו עקר וזהו כשהמוכר הוא המודד אבל אם מדד הלוקח קנה בהגבהה כמו שאמרנו אבל אם מכר המוכר ללוקח בסמטא יקנה ואפילו משך ר"ל משך מרשות הרבים לרשותו או לסמטא לפי שהמשיכה ברשות הרבים אינה מועלת ודע כי אפילו משך קצת החפץ והוציאו מרשות הרבים קנה כיון שאפשר באלה הפירות הגבהה אלא אם היו משואות גדולות כמו שאמרנו בעקרנו ולפיכך אמרו בפשתן לא קנה עד שיטלטלנו לפי שאע"פ שהמשואות גדולות אפשר להגביהם מעט מעט ולא יתפזר ולפיכך אין נקנין במשיכה אלא בהגבהה ועקר גם כן אצלנו כל העומד ליבצר כבצור דמי ולכך הפשתן המחובר כשיבש במקומו וצריך לתלשו דינו כדין המטלטלין וכבר פירש התלמוד מה שאמר בכאן ותלש ממנה כל שהו קנה וזהו כשיאמר לו יפה לו קרקע כל שהו קנה כל מה שעליו ולפיכך זה שקנאו הוא כדרך שכירות לפי ששכרו לעבודת זה המקום בדבר ידוע וכשעבד כמו שפסק עמו קנה שכירותו וקנה אותו הדבר הידוע וזכור כל אלה העיקרים שהבאתי אני בזה המקום ואל יליזו מעיניך:

אמר המאירי המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד וכו' צריך שתדע שכל הקניות העשויות על המכר הן הגבהה הן משיכה ומסירה הן כליו הן שכירות מקום הן אגב קרקע הן חלפין הן קנין בחפץ במשיכת חברו צריך שיהיו פוסקים קודם הקניה את הדמים ועל אותה הפסיקה תהא אותה קניה נעשית אם הגבהה אם משיכה אם אחת משאר קניות שאם לא פסקו את הדמים אפילו הגביה או משך אינו כלום שאין דעתם סומכת על אותה קניה שזה מעלה עדין בדמיו וזה משתדל לקנות בזול ומ"מ כתבו גאוני ספרד שאם היה השער ידוע וקבוע על אותו ענין הרי זה כפסק ודוקא בשקבוע כל כך שאין המוכר יכול לעלות בדמיו מאותו השער ואילך וכן יראה לי שאם קנו מהם לעמוד בפסיקא על מאמר הסרסור הואיל וקונים על פי אותו ענין אין זה קנין דברים שהרי זה מושך על מנת ליתן לו כמו שיגמר הלה ואין זה אלא כמי שיש בה שער קבוע ואינו ידוע להם שרשאין לקנות ולהקנות על פי השער הקבוע וכן כתבנוה אח"כ בסוף פרק בית כור ומכל מקום למדנו שמשנה זו וכן כל מקום שדין קניה נזכר בו כן פירושה בפסק:

ועל דבר זה הוא אומר שהמוכר פירות לחברו ופסקו את הדמים כל איפה בכך וכך ומשך ולא מדד אלא שהסכימו שניהם למשוך הלוקח את הפירות ואח"כ ימדודו ליומם או למחרתם ויפרע לפי המדה קנה שאין המדידה מעכבת כלל וקנה כל אותן שמשך ומתחייב לו בדמיהם לפי המדה ומ"מ דוקא שיהא המשיכה במקום הראוי לה כגון שהיו הפירות בסימטא או בחצר של שניהם ומשך בתוכן או שמשך מרשות הבעלים לאחת מאלו וכל שכן אם משכם לרשותו מדד ולא משך פירוש מדד המוכר בכליו של מוכר והניח במקום משיכה כגון בסימטא או בחצר של שניהם הן שהניחם שם בכליו הן שהניחם שם על גבי קרקע לא קנה שתורת כליו אין כאן שהרי כליו של מוכר הוא ותורת חצרו אין כאן שהרי רשות שניהם היא וכן הדין בשתפין שקנו זה מזה ומדד לו מוכר בכליו והניח בחצר של שניהם הא אם מדד לכליו של לוקח והניחם בתוך הכלי עצמו בסימטא או בחצר של שניהם קנאם שכליו של לוקח בסימטא ובדומה לה קנה כמו שיתבאר שהסמטא היא שביל שאין רבים עוברים שם ויש רשות לאלו להניח שם כליהם והרי היא כחצר של שניהם ומ"מ אם הניחם בקרקע הסמטא לא קנה ואם היה פקח שוכר את מקומן ומששכר מקומו אע"פ שהוא של מוכר שכירות קניא ונמצא קונה מתורת חצרו ומשנה זו פירושה בדברים שאינן בני הגבהה כגון שהיו הפירות בשקים גדולים אבל כל שהוא בר הגבהה אינו נקנה במשיכה כמו שאמרנו וזהו שאמר אח"כ הלוקח פשתן מחברו שסתמו בשליפי זוטרי שדרכן בהגבהה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ר"ל עד שיגביהנו וממקום למקום לאו דוקא אלא שדרך העולם כך הוא שכשמגביהים מניחים אותו במקום אחר אם ליטלו ולהביאו לרשותו אם באותו רשות עצמו ליחד מקום לאותם שהוא בורר לו שלא להתערב עם האחרים ואפילו היו שליפי רברבי פירשו בגמ' שהם בדין זה מפני שדרך לעשות ממנה תחלה שליפי זוטרי ומקבצין מהם עד שיעשו מהם שליפי רברבי וכשקונין אותם דרך בני אדם להשמיט אחד מעל חברו ולא לגררם על הארץ וכן הדין בכל שהדרך בו כן אבל שקים גדולים של פירות שדרך לגררם על הארץ ולא להפריד הפירות ולהגביהן מעט מעט הרי אלו מדברים שאין דרכן להגביה ונקנין במשיכה הואיל ואין הפרדתן זה מזה והוצאתם מן השק מצויה אלא על ידי כלי ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהו קנה ותמהו בגמ' משום דתלש כל שהו קנה והיאך נקנה האחד במשיכת חברו ופירשוה בשאמר לו שיחזיק בקרקע בתורת הקנאה וכלשון הזה אמר לו לך ויפה לי קרקע בתורת חזקה וחזקה זו מועלת הואיל ונעשית על דעת תקון הקרקע לחרישה וכמו שאמרו בפרק חזקת האי מאן דזכי זכיאתא אדעתא דציבי לא קני אדעתא דארעא קני וחזקה זו מועלת לכל הקרקע ונמצא כל הקרקע קנוי לו ומאחר שהקרקע קנוי לו קנה כל מה שעליה מתורת מחבר לקרקע ואע"פ שאינו מקנה לו קרקע אלא לכונת קניית הפשתן ונמצא לדעת זה שאדם יכול להקנות קרקע על דעת שיקנה מה שעליה לבד שאם לא כן היאך זה מקנה לו כל הקרקע בשביל הפשתן ויש מפרשים שלא הקנה לו אלא מעט מאותו הקרקע כשיעור מה שהוא תולש ממנו ומ"מ לגמרי הוא מקנהו לו ואגבו של אותו משהו הוא מקנה לו כל הפשתן נמצא לדעת זה דין אגב אף במחובר ויש חולקין לומר שאין המחובר נקנה באגב וגאוני הראשונים כתבו מזה בחבוריהם שתלישת כל שהוא אחת ממיני הקניות היא ורבים למדין הימנה למשיכת כל שהוא ואין הדברים נראין שאם כן היאך תמהו כך כך עליה משום דתלש כל שהוא קנה ושמא תאמר תלישת כל שהוא בשאמר תלוש כל שהוא וקנה וזה שתמה משום דתלש כל שהוא פירושו בלא אמירתו שיקנה בכך א"כ היה לו לתרץ בשאמר לו תלוש כל שהוא וקנה ומה הוצרך לומר לך ויפה לי קרקע וכו' אלא שהדברים כמו שכתבנו אלא שיש בהם מן הספק מה שרמזנו עליו לראשונה בהקנאת קרקע על דעת לקנות מטלטלין לבד ולשניה אם מחבר לקרקע נקנה באגב וגדולי הפוסקים פירשוה שצוה לו לתלוש לו את הפשתן ליפות לו קרקע ותהא קרקע שכורה לו באותן הדמים שהוא חייב לו מצד אותה מלאכה ונמצאת קניה זו בתורת שוכר את מקומו וזה עיקר ואף הם כתבו לסתור מה שביארנו בה קניית מחבר לקרקע שמכיון שעומד לתלישה כתלוש הוא ולקניית מטלטלין הוא צריך ואע"פ שבענבים העומדות ליבצר פסקו הם עצמם כחכמים דלאו כבצורות דמיין טעם הדבר שלא מסרן לתלוש אלא לשמירה וכמו שכתבנוה במציעא פרק השואל ודוקא בשאינו צריך לקרקע כלל:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו משיכה ומסירה איזהו מקומן המיוחד לכל אחת מהן לקנייה ושההגבהה קונה בכל מקום ומתוך כך הוצרכנו לפרש מדד שבמשנתנו על המוכר שאם מדד הלוקח הרי משהגביה המדה מלאה פירות קנה בהגבהה ואע"פ שהיא מדה של מוכר שכל שהגביה אפילו ברשות מוכר ובכליו קנה מן הסתם שכל שהוא מודד אחר פסיקה ודאי דעתו לקנות בה ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שכל שמסר למוד לצרך מוכר הוא ואין הלוקח מתכוין בה לקנייה ונראין דברי הראשונים:

המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה מדד ולא משך לא קנה וכו' אמר רב אסי א"ר יוחנן מדד והניח על גבי סימטא פירש מדד המוכר במדתו אי נמי הסרסור במדת המוכר והניח על גבי סימטא כלומר והניח הפירות עצמן בקרקע על גבי סימטא קנה הלוקח דכיון דסימטא רשותא דתרווייהו הוא נעשה כמי שהניחן ברשות הלוקח ואינו צריך משיכה ודוקא בשהערה הפירות מן המדה שלו ונתנן על גבי קרקע בסימטא הוא שקנה לוקח אבל אם לא הערה הפירות מן המדה אלא הניח המדה כשהיא מלאה באותן פירות על גבי סימטא לא קני דהוה ליה כליו של מוכר וקיימא לן דכליו של מוכר אפילו ברשות לוקח לא קנה וכל שכן בסימטא וזה שהוצרכנו להעמיד הא דרב אסי אמר רבי יוחנן במדת המוכר לפי שאילו היתה המדה של סרסור הא קיימא לן דמשנתמלאה המדה ללוקח ואע"פ שהפירות עדיין במדה ולא הערה אותן על גבי סימטא ואילו היתה של לוקח הא אמרינן דראשון ראשון קנה ואע"פ שעדיין לא נתמלאת המדה. וכל שכן שלא יהא צריך שיערה אותן מן המדה על גבי סימטא כדתניא ארבע מדות במוכרין וכו' והוצרכנו להעמידו בשהיה המודד או המוכר או הסרסור לפי שאילו היה הלוקח המודד משעה שהגביהה המדה מלאה הפירות קנה אותן באותה הגבהה אע"פ שהיא מדה של מוכר ולא היה צריך להניח אותן על גבי סימטא:

א"ל ר' זירא לר' אסי שמא לא שמע רבי אלא במודד לתוך קופתו של לוקח דכליו של לוקח קנה לו בסימטא א"ל דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא מודד לתוך קופתו מימרא בעי:

קבלה מיניה או לא קבלה מיניה כלומר קבלה מיניה דרב אסי ר' זירא להא דקאמר משמיה דרבי יוחנן דהיכא דמדד ונתן על גבי קרקע בסימטא או לא קבלה מיניה. ואסיקנא דלא קבלה מיניה דאמרינן הכי נמי מסתברא דבמודד לתוך קופתו של לוקח הוא דקאמר רבי יוחנן דקנה בסימטא דאמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן מדד והניח על גבי סימטא לא קנה קשיין אהדדי כלומר קשיא הא דאמר רבי יעקב משמיה דרבי יוחנן אהא דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן אלא להו שמע מינה כאן במודד על גבי קרקע לא קנה כאן במודד לתוך קופתו של לוקח קנה והא דרב אסי אמר רבי יוחנן דמודד והניח על גבי סימטא קנה במודד דד לתוך קופתו הוא דמשמע ולא דייק ליה למימרא מיניה כדאמר ליה ר' זירא ואותבינן עליה דרב אסי דאמר משמיה דרבי יוחנן מודד והניח על גבי קרקע בסימטא קנה מהא דתנן מדד ולא משך לא קנה פירש מדד מוכר או הסרסור ולא משך הלוקח לא קנה מאי לאו בסימטא אפילו מדד והניח על גבי קרקע לא קנה ודחינן לא ברה"ר לפי שברשות הרבים אין לאחד מהן בו רשות אבל בסימטא קנה וכו' והאי מימרא דחיא בעלמא היא וליכא למסמך עלה אלא אהאי דאמרינן לעיל כאן במודד לתוך קופתו קנה כאן במודד על גבי קרקע לא קנה הוא דסמכינן והכי מסקנא דשמעתא מדאמר דכליו של לוקח קונה לו בסימטא ואי סלקא דעתך מדד והניח על גבי קרקע בסימטא קנה כדאמר רב אסי למה לי כליו של לוקח בלאו הכי נמי הא אמרת הניח על גבי קרקע קנה אלא לאו שמע מינה דבמודד לתוך קופתו הוא דקנה כדאמרינן לעיל אבל מדד והניח על גבי סימטא לא קנה בקרקע הוא דמתוקמא ודאמרינן לא ברשות הרבים דחייא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה וכיון דמתני' בסימטא היא לא משכחת לה אלא במדה דמוכר וקא מדד לה המוכר או הסרסור כמו שאמרנו לעיל דאי במדה דלוקח הוה ליה כליו של לוקח בסימטא וקיימא לן דכליו של לוקח בסימטא קנה ולא בעי משיכה. כדתניא ואם היה מדה של אחד מהם כלומר של לוקח קנה בחצר שהיא של שניהם ובמדת סרסור נמי לא מתוקמא דהא קיימא לן דמדת סרסור אם נתמלא המדה ללוקח כדתניא ארבע מדות במודדין וכו' עד במה דברים אמורים במדה שאינה של שניהם שהיא מדת סרסור ותנן נמי במוכר יין ושמן לחבירו עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח ואוקימנא במדת סרסיר אלמא מדת סרסיר כיון דנתמלאת קני הלוקח בסימטא ואע"ג דלא משך הלכך לא מיתוקמא אלא במדה דמוכר בדקא מדד ליה המוכר או הסרסור כדבררינן ומשום הכי מדד ולא משך לא קנה:

צד. הרי אמרו יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהן יכולין לחזור בהן, לימא מתניתין רבי היא ולא רבנן דתניא יין וחומץ מין אחד הן ואם תרם מזה על זה תרומתו תרומה רבי אומר שני מינין הם. (ו)אפילו תימא רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא לענין מעשר ואיכא דאמרי לענין תרומה וכדרבי אלעא דאמר רבי אלעא מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה שנאמר ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אם אינו קדוש נשיאת חטא למה מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה אבל לענין מקח וממכר דניחא ליה בחמרא לא ניחא ליה בחלא ודניחא ליה בחלא לא ניחא ליה בחמרא. וקימא לן כרבי בין לענין מעשר בין לענין תרומה, דהויא לה הא מילתא סתם מתני' ומחלוקת דברייתא, דהלכה כסתם מתני'. דתנן בתרומות בריש פירקא תליתאה (מ"א) התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ אם היתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה ואם משתרמה החמיצה הרי זו תרומה, ובהדיא קתני לה בתוספתא (שם פ"ד מ"ז) משמא דרבי דתני לה להאי לישנא דמתני' גופיה ומסיקנא בה דברי רבי, ובירושלמי (שם פ"ג ה"א) מסיק בה משמא דר' יוחנן דרבי היא, ושמעינן מינה דהלכתא כרבי:

יא. המוכר פירות לחברו משך ולא מדד קנה מדד ולא משך לא קנה ואם היה פקח שוכר את מקומו. הא דקתני רישא משך ולא מדד קנה, דוקא דפסק דמים בהדי מוכר קודם משיכה, אי נמי במידי דקיצי דמיה, אבל במידי דלא קיצי דמיה ולא פסק דמים אע"פ שמשך לא קנה, ואם מדד ולא משך אע"פ שפסק לא קנה. ודוקא בשלא הגביה הלוקח את הפירות, אבל הגביה קנה. והוא דפסק דמים קודם הגבהה, אי נמי במידי דקיצי דמי. והיכא דפסק ומשך נמי לא אמרן דקנה אלא בסימטא, דאי ברשות הרבים הא קימא לן (לעיל בבא בתרא עו,ב) משיכה אינה קונה ברשות הרבים, ואין צריך לומר ברשות מוכר. ואי ברשות לוקח, אע"ג דלא משך ולא מדד נמי כיון דפסק קנה, דקימא לן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. והיינו דקתני הכא נמי אם היה פקח שוכר את מקומו.

והא דקתני נמי מדד ולא משך לא קנה, דוקא במדה דמוכר, כגון שהיה המוכר עצמו או הסרסור מודד בה ומניח בסימטא על גבי קרקע, דאי במדה דלוקח אי נמי במדה דמוכר ומדד ונתן לתוך כליו של לוקח קנה, דקימא לן כליו של לוקח בסימטא קני. ואי במדה דסרסור נמי הא קי"ל משנתמלאת המדה ללוקח, ואוקימנא במדה דסרסור כדבעינן למימר קמן:

יב. הלוקח פשתן מחבירו הרי זה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה. הא דקתני רישא עד שיטלטלנו, עד שיגביהנו קאמר, אבל במשיכה לא סגיא ליה משום דמשתמיט ליה מיניה כשיעור מאי דבעי, ומצי לאגבוהי קלי קלי, וכיון דבר הגבהה הוא לא קני ליה במשיכה, כדבעינן למימר קמן. ודוקא דלא קאי ברשותא דלוקח, אבל ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. והא דקתני סופא אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה, אוקימנא (להלן בבא בתרא פז,א) כשאמר לו בעל הקרקע יפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה, דאשתכח דאגר ליה נפשיה לההוא יפוי בכוליה פשתן, ומכי תלש כל שהוא גמרה לעיבדתיה וקנייה לכוליה פשתן באגרי כי דינא דכל שכיר:

צה. א"ר אסי א"ר יוחנן מדד והניח על גבי סימטא קנה. כלומר אם מדד המוכר או הסרסור במדת עצמו והניחו בסימטא על גבי קרקע קנה לוקח. דאי כשמדד לוקח במדת עצמו, מאי קמ"ל, הא קימא לן הגבהה קונה בכל מקום. ואי במדד סרסור נמי למה לי הניח על גבי סימטא, דמשמע שהערה את הפירות מן המדה ע"ג קרקע, אפי' הניחן במדה נמי, כיון דנתמלאת המדה ללוקח, ואוקימנא במדה דסרסור, וכל שכן במדה דלוקח. אלא כי אצטריך רבי (יוסי) [אסי] במדה דמוכר, וקסבר דכי אנחינהו לפירות על גבי קרקע קנה, דסימטא רשותא דתרויהו היא, וכיון דלצורך לוקח הניחן נעשה כמי שהניחן ברשות לוקח דקנה.

א"ל רבי זירא לרבי יוסי שמא לא שמע רבי אלא במודד לתוך קופתו. דכליו של לוקח בסימטה קנה, אבל במדד והניח על גבי קרקע לא קנה, אלא אם כן הגביהה, אי נמי במדה דסרסור דקניא סימטא משנתמלאת המדה כדבעינן למימר קמן. וכן הא דאמר רבי ינאי חצר השותפין קונין מקח זה מזה, ליתא אלא במודד לתוך קופתו, אבל מדד והניח על גבי קרקע לא קנה. והכי נמי מסתברא דא"ר יעקב א"ר יוחנן מדד והניח על גבי סימטא לא קנה קשיא דרבי יוחנן אדר' יוחנן אלא לאו ש"מ כאן במודד לתוך קופתו קנה כאן במודד על גבי קרקע לא קנה, שמע מינה. וכן הלכה, דבהכי סלקא שמעתא. הילכך הא דתנן במתני' מדד ולא משך לא קנה, בסימטא הוא דמתוקמא, ובמודד על גבי קרקע. ומאן דטרח לאוקומה ברשות הרבים, לאוקומיה מימריה דר' אסי קא טרח, וכבר אידחיא לה ההיא דר' אסי כדברירנא, הילכך מוקמינן למתני' כפשטה:

צו. ת"ש מדד ולא משך לא קנה מאי לאו בסימטא לא ברשות הרבים אי הכי אימא רישא משך ולא מדד משיכה ברשות הרבים מי קניא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם והגבהה קונה בכל מקום מאי משך דקתני מרשות הרבים לסימטא אי הכי אימא סיפא אם היה פקח (מוכר) [שוכר] את מקומו ברשות הרבים ממאן אגר הכי קאמר אם רשות בעלים היא אם היה פקח שוכר את מקומו. והשתא דקימא לן מדד והניח על גבי סימטא לא קנה, מתני' דקתני לא קנה בסימטא הוא דמוקמינן לה. וסופא דקתני שוכר את מקומו בסימטא הוא דמיתוקמא כפשטה, דשכירות מהניא נמי בסימטא, אבל ברשות הרבים לא מהניא דממאן אגר:

(כה) חצר השותפין קונין מקח זה מזה. פי' אין לפרש במשיכה דהא ודאי פשיט' ומאי אתא לאשמעינן א"ו הכי משמע דחצרו קונה לו כיון שיש לו רשות שם ואע"פ שגם המוכר יש לו שם רשות ומאי לאו ע"ג קרקע אלמא כחצרו דמיי' ודחי לא לתוך קופתו:

(כו) אי הכי אימא סיפא אם היה פקח שוכר את מקומן ברה"ר ממאן אגר פי' רבי' שמואל זצוק"ל א"ו בסימטא או בחצר השותפין מיירי דמצי אגר מבני ההוא מבוי הפתוח לההו' סימט' ואינו נ"ל שצריך לשכור מבני אותו מבוי וגם אם שכר מהם אינו מועיל לו כלום דאטו אותה הסימטא חלוטה הוא להם הרי הוא של כל בני הרבים אלא נראה לי דשוכר מן המוכר כמו חצר השותפין שאינו שוכר אלא מן המוכר ונמצא שכל החצר שלו והם ה"נ בסימטא אותה המקום שעומדין בו כאלו היא של שניהן כיון שהם רשאים לעמוד שם ואין הרבי' יכולים לסלקם משם ובכל דבר דינו כחצר השותפין ובמקום שעומדין פירות המוכר הוא שלו אם שוכר מקומן ממנו נמצא שעומדין כולן ברשות לוקח:

אפילו תימא רבנן כו'. הוה מצי למימר וליטעמיך שחמתית ונמצאת לבנה הכי נמי דשני מינין נינהו דתנן כל מין חיטים אחד הם. תוספי הרא"ש ז"ל.

אם אינו קדוש נשיאות חטא למה. ואם תאמר לעולם אימא לך אינו קדוש ונשיאות חטא משום דעבר אמאי דאמר רחמנא כדפליגי אביי ורבא במסכת תמורה דאמר אביי כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי רבא אמר לא מהני ולקי משום דעבר אמאי דאמר רחמנא. ויש לומר כיון דבעלמא לא מהני ואפילו הכי לקי אמאי איצטריך לפרש הכא כיון דלא מהני אלא ודאי אשמעינן קרא דמהני. אי נמי יש לומר היכא אמרינן דלא מהני לקי הני מילי כגון אלמנה לכהן גדול דכיון דקדשה כבר עבר אלאו דלא יקח אבל הכא אם אינו קדוש אם כן לא עשה ולא כלום כי לא נתכוון שלא יהא תרומה ואפילו הכי נתנו לכהן מתנה בעלמא ושיהא צריך להפריש פעם אחרת. תוספי הרא"ש ז"ל.

מתניתין המוכר פירות לחברו משך ולא מדד קנה. פירוש והוא שפסק קודם שמשך הא לא פסק לא קנה וכדתניא בברייתא לקמן וכטעמא דמפרש בגמרא דכל שלא פסק לא סמכא דעתייהו. ושמעינן מיהא דמדידה לא מעכבא. ולאו דוקא במכר כל הפירות אלא אפילו מכר לו סאה בתוך כור ומשך כל הכור אף על פי שצריך עדיין למדוד מתוכן אותה סאה אפילו הכי קנה דסתמא שנינו משך ולא מדד קנה שאין המדידה אלא לברר כמה הן ואין ידיעת שיעורין מעכבת בקנייתן וכן פירש ר"ש ז"ל דמדידה אינה מעכבת שאינו אלא גלוי מלתא כמה מכר. מדד ולא משך לא קנה פירשו בתוספות מדד מי שדרכו למדוד דהיינו מוכר ומשך מי שדרכו למשוך דהיינו לוקח ולפיכך כל שלא משך הלוקח לא קנה אבל אם מדד הלוקח אין לך משיכה גדולה מזו ולא עוד אלא הרי הוא מגביהן במדידתו ודוקא במודד במדה דמוכר ואי נמי אפילו במדה דסרסור או במדה דלוקח ובחצירו של מוכר לפי שאין כליו של סרסור ושל לוקח קונין בחצירו של מוכר אבל אם מדד אפילו המוכר בסימטא ובמדה דלוקח ראשון ראשון קנה וכשיש שנתות במדה כדאיתא בגמרא ואי נמי במדה דסרסור בשנתמלאת המדה וכן דעת רבותי נ"ע. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאפילו כשהלוקח מודד לפי שהמדידה וההגבהה ההיא אינו עושה אותה הלוקח לצורכו אלא לצורך שניהם וכל שאינו עושה לצרכו לא קנה. ולי היה נראה דכל שאינו מתכוון לקנות בה לא קנה דומה למה שאמרו ביבמות בפרק החולץ למה הדבר דומה למחזיק בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קנה. אמר ליה דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא מדד לתוך קופתו מאי למימרא. פירוש דסבירא ליה לרבי אסי דכליו של קונה בכל מקום קונה ואפילו ברשות מוכר וברשות הרבים מדריש לקיש ורבי יוחנן דאמרי לקמן אפילו ברשות הרבים ודלא כרב פפא דפירשה בסימטא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: הא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן מדד והניח על גבי סימטא קנה ואמרינן במסקנא דוקא במודד לתוך קופתו איכא מאן דקשיא ליה היאך אפשר למדידה בלא משיכה או אפילו בלא הגבהה כי בודאי כשהלוקח מודד לעצמו קאמרינן דאי במוכר מי איכא מאן דאמר דקני מאי עביד בהו דליקנינהו ואי בלוקח אי אפשר בשפיכתו למדה או מן המדה לסימטא שלא יהא שם הגבהה או משיכה. נשיב ונאמר המשיכה צורך הלוקח הוא וכיון דמסרן לו למשכן ומשכן בסימטא או בחצר של שניהם קנה אבל כשמסרן לו למוד לצורך עצמו הוא לידע כמה מדות יש בהם והלוקח אינו מתעסק בקניות הפירות לעצמו רק לצורך שניהם ובהא פליגי רבי אסי ורבי זירא דרבי אסי סבר אף על גב דמדידה צורך שניהם היא קונה ואפילו הניח בקרקע בסימטא לפי שאי אפשר לו בלא הגבהה או בלא משיכה ורבי זירא סבר לאו משיכה מעלייתא היא הלכך בעי שיתן לתוך קופתו דכליו ודאי קונה לו בסימטא ואפילו נתנו מוכר לכלי של לוקח בסימטא דאמרינן הכי בשמעתא והיינו דאמר ליה רבי אסי בתוך קופתו מאי למימרא כלומר אפילו מוכר נתנו נמי קאמר דקנה. ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן במסכת עבודה זרה המוכר יינו לנכרי מדד עד שלא פסק דמיו אסורים פסק עד שלא מדד דמיו מותרין ואקשינן מינה למאן דאמר משיכה אינו קונה אמאי דמיו מותרין אלמא מדידה משיכה הוא. ועוד דאמרינן התם ולדידך נמי דאמרת משיכה קונה מדד עד שלא פסק אמאי דמיו אסורין אלמא פסיקא ליה מלתא דמדידה משיכה היא והכא אסקינן דלאו משיכה היא דבעינן לכליו של לוקח. מאן דקשיא ליה הא מילתא אמרינן ליה לא נהריתו ולא תוריתו בפירוש דמתניתין ומתניתין הכי מיפרשא כגון שמדד יינו של ישראל לתוך מדה כשרה של ישראל והנכרי נטל אותה המדה והריקה לכליו ואם מדד עד שלא פסק והריקה העכו"ם לכליו דמיו אסורין לפי שלא קנה אותו עד שנעשה יין נסך בהרקתו לכליו כי משהתחיל להריקו נעשה כלו יין נסך ולא קנה אותו אף על פי שהגביהו להריקו דכיון שלא פסק לו דמים לא סמכא דעתיה אבל פסק דמיו ואחר כך מדד אף על פי שנטלו העכו"ם והריקו לכליו דמיו מותרין דכיון שהגביהו לזרקו קנאו יין נסך לא הוי עד דמוריק ליה והאי דקאמר ליה אי סלקא דעתך משיכה אינה קונה לאו דוקא משיכה דרבי אסי סבירא ליה משיכה בעכו"ם אינה קונה הוא הדין נמי בהגבהה קאמר דעכו"ם לא קני אלא בנתינת מעות ומדידה בין שהוא משיכה בין שיש בה הגבהה לרבי אסי סבירא ליה דלא קני אלא בכסף ומשום הכי אקשי ליה פסק עד שלא מדד אמאי דמיו מותרין וכי הגביה או משך הא ליכא נתינת מעות ואמאי קני ואי קרי ליה משיכה לא קשיא ולא מידי דתרווייהו איקנו מקמי דנוריק ליה לכליו והוא דהוו בחצר של שניהם דאי ממטי ליה מלא ארך המדה כבר משך אותו ומאן דלא ידע פירושא דמתניתין לאו לותיב תיובתא מינה. ורבינו האי גאון ז"ל דאוקים להאי פיסקא פסק עד שלא מדד שזקפו עליו במלוה דהוה ליה כמי שנתן מעות לא מחוור ולא צריך כלל. עד כאן לשונו.
והר"י ז"ל בעליות כתב שאם מדד לוקח קנה מדתניא משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין מדד עד שלא פסק בין פסק עד שלא מדד שניהם יכולים לחזור בהן הא מדד ופסק אין שניהם יכולים לחזור בהן ומיירי כשמדד הלוקח ומתניתין כשמדד המוכר. עד כאן לשונו.
וכן פירש הרא"ם ז"ל וזה לשונו: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן מדד והניח על גבי סימטא. פירוש מדד המוכר במדתו אי נמי מדד הסרסור במדת המוכר והניח על גבי סימטא כלומר והניח הפירות עצמן בקרקע על גבי סימטא קנה לוקח דכיון דסימטא רשות דתרווייהו הוא נעשה כמי שהניחן ברשות הלוקח ואינו צריך משיכה. ודוקא בשעירה הפירות מן המדה שלו ונתנן על גבי קרקע בסימטא הוא שקנה לוקח אבל אם לא עירה הפירות מן המדה אלא הניח המדה כשהיא מלאה באותן הפירות על גבי סימטא לא קני דהוה ליה כליו של מוכר וקיימא לן דכליו של מוכר ואפילו ברשות לוקח לא קנה וכל שכן בסימטא. וזה שהוצרכנו להעמיד הא דרבי אסי אמר רבי יוחנן במדת המוכר לפי שאלו היתה המדה של סרסור הא קיימא לן דמשנתמלאה המדה ללוקח ואף על פי שהפירות עדיין במדה ולא הערה אותן על גבי סימטא ואלו היתה המדה של לוקח הא אמרינן דראשון ראשון קנה בשיש שם שנתות ואף על פי שעדיין לא נתמלאת המדה וכל שכן שלא יהא צריך שיערה אותן מן המדה על גבי סימטא כדתניא ארבע מדות במוכרין וכו' והוצרכנו להעמידו כשהיה המורד או המוכר או הסרסור לפי שאלו היה הלוקח המודד משעה שהגביה המדה מלאה בפירות קנה אותן באותה הגבהה ואף על פי שהיתה מדת המוכר ולא היה צריך להניח אותן על גבי סימטא. עכ"ל.

מדד והניח על גבי סימטא. מיירי שהמוכר מדד אף על פי דמשיכת מוכר לא מהניא ללוקח שאני הכא כיון דנסתלק המוכר ומדד והניח לרשות הלוקח קני אבל מדד לוקח פשיטא דבהא לא הוה אמר רבי זירא שמא לא שמע רבי אלא במודד בתוך קופתו אבל על גבי קרקע לא דפשיטא דקני שהרי משיכה גמורה היא שמשך התבואה לרשותו אבל כשהמוכר מודד והניח על גבי קרקע לא אף על גב דמשיכה מועלת בסימטא כאלו מושך ברשותו בלא משיכה מיהא לא קני מטעם חצר. לשון תוספות הרא"ש ז"ל.

וכן כתוב בעליות וזה לשונו: מדד והניח על גב סימטא קנה. פירוש אפילו מדד המוכר כשהוא מניח על גבי סימטא דהוה ליה כמניח בחצרו של לוקח שהסימטא כרשות השותפין וכשאדם מניח שם פירותיו הרי היא מושאלת לו בשעה שכליו נתונין שם הלכך כשהמוכר מניח שם פירותיו לצורך הלוקח זכה לו סימטא. עד כאן.

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי שמא לא שמע רבי אלא במודדן לתוך קופתו. אית ספרים דגרסינן בהו בפירוש אלא במודד לתוך קופתו של חבירו. עליות.

אלא לאו שמע מינה כאן במודד לתוך קופתו כאן במודד על גבי קרקע. ונראה לי דרבי אסי הוה אפשר ליה לאוקמה במודד לתוך קופתו של מוכר כי היכי דלא תיקשי ליה מרבי יוחנן לרבי יוחנן אלא דגמרא לא משמע ליה הכין לפי שאין דרכו של מוכר למדוד מתוך כליו ונותן לכליו.

מדד ולא משך לא קנה מאי לאו בסימטא לא ברשות הרבים. וקשיא לי אמאי לא אוקמה בחצרו דמוכר ובהכי הוה מיתרצה ליה שפיר סיפא דקתני אם היה פקח שוכר את מקומו. ולא איצטריכן לאקשויי ואי ברשות הרבים ממאן אגר. ולא לדחוקי ולפרוקי ואי רשות בעלים היא שוכר את מקומו. ויש לומר דטפי ניחא ליה בהכין משום שאין דרכן של מוכרי פירות למכור בחצרן אלא מוציאין הן בשוק כדי שיקפצו עליהם לוקחים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וליכא לשנויי נמי במודד לתוך כליו של מוכר דסתם מודד ונותן בכלי לתוך כליו של לוקח הוא נותן הלכך אי מיירי בנותן לתוך כליו של מוכר הוה מיבעי ליה לפרושי. עליות. והתוספות תירצו בענין אחר.

כל מקום שיש לו רשות להניח. כתוב בתוספות ואומר ר"י דבעי למימר זיל קני וכיון דמדד כו' פירוש סתמא זיל קני א"ל אבל אם אמר קני לך כלי ברשותו נמי קנה כדאמרינן לקמן. גליון תוספות. וכתוב בתוספות הרא"ש ז"ל דהא דאמרינן דמדידת המוכר לתוך כליו של לוקח הוי כמאן דאמר ליה זיל קני דאי לא מדד בעי למימר זיל קני דלא הוי דעתיה דליקני ליה כליו אנחינהו כיון דמחוסרין מדידה אלא לדעת שימדדם ואחר כך ימשוך ויזכה בהם אבל כשמדד המוכר והניח לתוך כליו של לוקח לא בעי למימר ליה זיל קני ודוקא מדד בסימטא אבל כליו של לוקח ברשות מוכר ומדד לתוכו הלוקח לא הוי כמאן דאמר ליה זיל קני דמהני אפילו כשהכלי של לוקח ברשות מוכר שאין המדידה אלא גלוי דעת שאינו מעכב על קניית הלוקח ורוצה הוא שיקנה באופן שיש לו לקנות אבל אין בה גלוי דעת שיקנה לו הוא את רשותו שיקנה לו שם כליו עד כאן. וכן כתב הר"י בעליות.

בפרשב"ם בד"ה אם היה פקח כו' אם ברשות בעלים הן כו' עכ"ל לפי מה שפרשב"ם כו' מתניתין בסימטא וכרבי זירא לא הוה אצטריך ליה הכא נמי לפרש אם ברשות בעלים כו' אלא דאיירי בפשיטות נמי בסימטא ודו"ק:

תוס' בד"ה מדד והניח כו' [א] אבל על גבי קרקע לא אע"ג דמשיכה מועלת כו' עכ"ל האי אע"ג כו' שכתבו אין לו מקום הכא לפי ענינו ולולי שיראתי היה נראה להגיה ויש לדחות אע"ג דמשיכה כו' ור"ל דמצינן למימר דאיירי שפיר במדד לוקח דאע"ג דמשיכה כו' בלא משיכה על גבי סימטא גרע ולא קנה אף במדד לוקח ודו"ק:

בד"ה ואי בר"ה ממאן אגר אבל בסימטא מצי אגר כו' עכ"ל ולעיל בפרקין כתבו התוס' בשם רשב"א דבסימטא נמי לא מצי אגר אלא דאפשר לאוקמא ברשות של שניהם ודו"ק:

ר"ש בד"ה המוכר פירות כו' וכך הס"ד:

ר"ש ד"ה מין אחד. דאם טענו יין וחומץ כו'. יותר הל"ל באם טענו יין או חומץ לבד והודה לו בחבירו. ועמש"כ בב"מ (ק' ב') ברש"י:

תד"ה ת"ש. ונראה כו' משמע כו' מדלא קתני כו'. לכאורה הא גם לר"ז מהני עכ"פ במודד לתוך קופתו. והנה יל"פ באמת דקושיית הגמרא הוא על ריו"ח בעצמו ואפילו לר"ז. ובזה א"ש מאי דמתרץ ברה"ר והוצרך לדחוק בסיפא דה"ק ואם ברשות בעלים ולא מוקי לה כולה בר"ב (והתוס' נדחקו בזה) משום דלקמן מיבעיא לן אי כליו של לוקח קונה בר"ב ונכון בעז"ה:

ואיכא דניחא ליה בחלא. נ"ב כגון בשרב או לעשות כבשין וכיוצא:

גמרא שמא לא שמע רבי. כעין זה חולין ה' ב':

רשב"ם ד"ה מין אחד וכו' דאם טענו יין וחומץ. קשה לי הא קי"ל בשבועות דף מ ע"א דטענו חטים ושעורים והודה באחד דחייב והו"ל להרשב"ם למנקט טענו יין והודה חומץ:

מתני' המוכר פירות כו' משך ולא מדד קנה כו' אבל הלוקח פשתן כו'. יש לדקדק דהתחיל במוכר וסיים בלוקח הא משך קאי אלוקח והיה ליה למינקט הלוקח פירות כו' משך כו'. או גם בסיפא המוכר פשתן כו' במה דאורחיה בהגבהה כנ"ל. ולמה שינה:

וי"ל דהא משך מיירי בסימטא או חצר השותפים כמ"ש הנ"י וכמבואר בש"ס. והנה היכא דהמוכר נותנו לתוך חצירו של לוקח או הלוקח מושך לחצרו מהני אף במידי דאורחיה בהגבהה. דמה שבא לחצירו כבא לידו וזהו בהגבהה. רק משיכה כשאינו רשות מיוחדת ללוקח דאינו בא לידו רק המעשה שלו שמושכו חשיב קנין וזה לא מהני במידי דאורחיה בהגבהה. והטעם אף דהגבהה קונה אף במה דלאו אורחיה וכן משיכה בלאו אורחיה כדאמר בפ"ק דמציעא מ"מ כשאין קנין טוב יותר. אבל הגבהה כיון דמורה יותר שבא לרשותו ונעשה שלו ממשיכה. ולכך דוקא במה דלאו אורחיה בהגבהה מורה המשיכה על שבא לרשותו ונעשה שלו אף שאינו רשות המיוחדת מ"מ מעשה המשיכה מורה על זה כיון שאין דרכו בהגבהה וקונה אבל במה דאורחיה בהגבהה שוב אין המשיכה מורה כלל שבא לרשותו כיון דאף שיקנה אינו בידו עדיין ודרכו להביאו לידו ממש. ולכך לא קנה וכמ"ש הרא"ש ז"ל דכל קנין צריך להיות מורה שנעשה שלו. ומוכרח כנ"ל שלא יקשה גם במשיכה והגבהה קושית תוספות לעיל אמסירה ומשיכה וכי מצות הן שמבטלין זא"ז כו' וע"כ כנ"ל. משא"כ כשבא לחצירו שהוא בא לידו והוא כהגבהה כנ"ל:

והנה בחצר השותפין שאין בה דין חלוקה שמבואר בנדרים פרק השותפין למ"ד יש ברירה כל א' בשעה שמשתמש בו הוברר הדבר שאז החצר שלו לגמרי ולא מצי לאסרו עליו אף בקונם דמתחלת הקנין כך החלוקה ע"ש. וכן בשעה שמונח חפציו של שותף אחד הוי תשמישו ע"ש. וא"כ למה לא קני לכאורה בחצר השותפין אף בדיבור או המוכר מניח כאלו הניחו בחצרו של לוקח לבד. דהא אם יהיה הדין דקני שוב נעשה אז חצירו של לוקח דהוברר כנ"ל כיון שמניח חפציו. ונימא כמו גיטה וחצירה באין כא' דאם תתגרש יהיה מונח בחצירה מהני וכן כנ"ל דאם יקנה הוא בחצירו. אך ז"א כמו דלא מהני בנותן שטר מתנה על החצר ומניחו בחצר זה עצמו בלי קנין אחר דאף אם יקנה יהיה מונח בחצירו וכמ"ש מהרי"ט ז"ל. מ"מ אין כאן התחלת קנין במה יתחיל דבר שיהיה מורה שנעשה שלו וכן בהנ"ל אף אם יהיה הדין דקני שוב הוי חצרו דלוקח מ"מ כיון שאין כאן משיכה רק דיבור או מעשה המוכר דלא מהני כלום אין כאן התחלת קנין שיהיה שלו ויהיה נעשה חצר של לוקח כלל כנ"ל ולא מהני:

אמנם כשהלוקח מושך כדין דמשיכה הוי קנין בחצר השותפין רק במידי דאורחיה בהגבהה אמרי' דלא מהני משום דדרכו להביאו לרשותו ובמשיכה שאינו בא לרשותו אף שיקנה לכך אינו מורה שנעשה שלו עדיין אף שהוא קנין ולא קני. שוב בזה בחצר שאין בו דין חלוקה שייך שפיר כנ"ל דיקנה במשיכה אף דאורחיה בהגבהה דהא אם יקנה במשיכה שמושכו הלוקח שוב מושכו לרשותו ובא לידו לגמרי כהגבהה דכיון שקונה ומשתמש בו במשיכה זו לקנותו שוב הוברר הדבר דהחצר אז שלו לגמרי וקונה שוב מטעם חצר. וכיון דמשיכה הוי כדין והוא קנין רק במה דאורחיה בהגבהה מחוסר שיבא לרשותו כנ"ל. וכאן אם יקנה אינו מחוסר כלום וכבר בידו מטעם ברירה ושוב שפיר קני ועדיף מגיטו וחצירו באין כא' דגט כנ"ל. אך הא קי"ל בדאורייתא אין ברירה. ואף להפוסקים בשותפים שם דיש ברירה מ"מ הא הטעם כמ"ש הר"י ז"ל שם וכמ"ש הפוסקים דאין צורך שם לומר הוברר למפרע ע"ש. וא"כ י"ל להש"ך ז"ל דבב"א לא מהני בחצר ובשוכר מקומו דוקא ששוכר מקודם ע"ש. וא"כ צריך לברירה גם בהנ"ל ויש לדחות:

והנה בש"ס אמר דהמוכר מכי מטי זוזי לידי' אסתלק ליה דנגד המוכר נקרא מה שקיבל המעות ולגבי הלוקח הזכות מה שעושה הקנין בהחפץ. רק בישראל ממילא אינו מסתלק עד שיזכה בו הלוקח כו' ע"ש.. וא"כ י"ל דברישא נקיט המוכר פירות כו' היינו דאף שקיבל המעות כבר ומה"ת קונה מ"מ קמ"ל דלא משך הלוקח לא קנה דאף שהוא כבר מכר ונסתלק שקיבל המעות מ"מ לא מסתלק עד שיקנה הלוקח כנ"ל. ובזה לפעמים י"ל דמהני אף במה שדרכו בהגבהה בחצר השותפין שאין בו דין חלוקה כנ"ל במשך. דכיון שכבר נתן מעות דקני מה"ת רק מדרבנן דקי"ל כר"י ושוב בדרבנן יש ברירה ושפיר בא לרשותו כיון דמשיכה קנין וכשקונה הוברר שבא לרשותו כהגבהה. ולכך תני בסיפא אבל הלוקח פשתן. היינו כשלא נסתלק המוכר ולא קיבל המעות רק להיפוך שמצד זכיית הלוקח ממילא יסתלק המוכר כיון שזה זוכה במשיכה בזה לא קני כיון שדרכו בהגבהה כיון דמה"ת לא קני מקודם שוב אין ברירה במדאורייתא כנ"ל. ואינו מועיל אף בחצר שאין בו דין חלוקה מטעם בריר' כנ"ל וא"ש דנקיט הלוקח כו' כנ"ל:

אמנם באמת נראה מהפ' דגם בנתן מעות לא מהני מטעם ברירה בחצר השותפין במאי דאורחי' בהגבהה כנ"ל ול"א סברא הנ"ל. אף דיש ברירה וצ"ל דמ"מ כיון שתלוי זה בזה ובמאי דאורחי' בהגבהה לא קני משיכה וא"כ כ"ז שאינו קונה ואינו מונח ברשותו (חסר):

(פד רע"ב) כמלא אורה וסלו.—שיעור זה מבואר בירושלמי כלאים רפ"ו, שאמה בוצר ואמה סלו, והן שתי אמות סביבותיו.

(פד סע"ב) דתנן הנוטע את כרמו ט"ז אמה וכו'.—פי' דוקא כשיש ביניהם ט"ז אמה אין מצטרפין, אבל פחות מזה מצטרפים וחשובים כרם, כן נראה ביד רמ"ה כאן. ומ"ש רשב"ם בזה אינו מובן לי.

מין אחד הוא. ואם תרם מזה על זה תרומתו תרומה דקרינא ביה והרמותם ממנו (במדבר יח) וכן לענין הודאה ממין הטענה דאם טענו יין וחומץ והודה לו באחד מהן חייב שבועה על השני דאיכא הודאה מקצת הטענה וממין הטענה: לא תשאו עליו חטא. אם תרימו חלבו כלומר מן היפה הא אם תרימו מן הרע שבאותו המין תשאו חטא שהתרומה תקדש כמו שהיא רע ואין תקנה להחליפה ולא לחזור ולתרום: נשיאות חטא למה. הא לא עבד ולא מידי ויחזור ויתרום מן היפה: אבל לענין מקח. שזה רוצה לקנות יין או חומץ אע''ג דמין אחד הוא לא קני דאיכא דניחא ליה בטעם יין ואיכא דניחא ליה בטעם חומץ ולא דמי לחטין יפות ורעות דהתם חד טעמא אית להו וחד שמא אית להו ומה ששאל מכר לו אלא שאינהו קצת: מתני' המוכר פירות לחבירו. ופסק לו הדמים בשער הידוע כל איפה בכך וכך ומשך כגון בסימטא ובחצר של שניהן קנה ואע''פ שלא מדד דמדידה לא מעכבא דאינה אלא גלויי מילתא בעלמא כמה מכר אבל אם לא פסק אע''פ שמדד ומשך לא קנה כדאמרינן בגמרא דלא סמכא דעתייהו שעדיין המוכר יכול להעלות דמיהן כל מה שירצה וזה יכול לומר לא אקנם אלא בזול: מדד ולא משך לא קנה. וכגון שמדד בכליו של מוכר והניח ע''ג סימטא אבל מדד ונתן לתוך כליו של לוקח קנה כדאמר בגמ': אם היה פיקח. הלוקח: שוכר את מקומו. אם ברשות בעלים הם כדאמרינן בגמ' ובשליפי רברבי מוקי לה בגמ' והלכך קתני בהו משך דאין דרכם בהגבהה דלא שייכא משיכה אלא במידי דלאו בר הגבהה הוא כדאמרינן בגמ': אבל הלוקח פשתן. דהיינו שליפי זוטרי כדאמרינן בגמ': הרי זה לא קנה. במשיכה: עד שיטלטלנו כו'. כלומר שיגביהם ויטלם ממקומם למקום אחר ואורחא דמילתא נקט דאין דרך להגביה מקחו אלא כדי ליטלו ולילך: ואם היה מחובר כו'. בגמרא מפרש לה: גמ' מדד. בכליו של מוכר: והניח ע''ג סימטא קנה. הלוקח כאילו הניחם מוכר ברשותו של לוקח וכגון שפסק הדמים וסימטא אית דאמר שביל של יחידים ואני שמעתי כניסה בולטת מרה''ר ויש רשות לבני אדם להעמיד שם חפצים שלהם כחצר השותפים דאינו עשוי להילוך בני רשות הרבים: שמא לא שמעת. כלומר שמא לא שמעת מר' יוחנן אלא במודד והניח לתוך קופתו של לוקח דקני ליה כליו בסימטא שהרי יש לו רשות להניח שם כליו כבחצר השותפין אבל סימטא בלא כלי לא קני דלא משיכה איכא ולא רשות המיוחדת ללוקח איכא וכן כלי בלא סימטא לא קני כגון כליו ברשות הרבים דאין לו רשות להושיבם שם: מודד לתוך קופתו. בסימטא: מימרא בעי. בתמיה הא אפי' ברשות מוכר קני ליה כליו דלוקח: קיבלה מיניה. רבי זירא מרבי אסי או לא קיבלה מיניה: תא שמע. דקיבלה מיניה: דאמר רבי ינאי. רבו של רבי יוחנן: חצר השותפין. והוא הדין לסימטא: קונין. מקח זה מזה כדמפרש ואזיל: מאי לאו על גבי קרקע. כרבי אסי אלמא קיבלה בתר הכי כי שמעה מרבי ינאי: קשיין אהדדי. דרבי אסי ודר' ינאי קשיין אהך דרבי יעקב: אלא ש''מ כו'. ר' אסי אמת אמר ששמע מרבי יוחנן קנה וגם ר' יעקב שמע לא קנה כדאמר משמיה דר' יוחנן וכדמפרשי כאן במודד כו' ורבי אסי טעה בפירוש שמועתו ואיכא למימר דלא קיבלה: ת''ש. קשיא לרבי אסי משום הכי לא קיבלה: מדד ולא משך לא קנה. ובעל כרחך במדד והניח על גבי קרקע מיירי דאי בתוך קופתו קשיא לכולהו בין לרבי ינאי בין לר' יעקב בין לרבי אסי אלא בלא כלי מיירי וקשיא לרבי אסי לבדו דאמר קנה והכא קתני לא קנה: לא ברשות הרבים. ואפילו אם מדד לתוך קופתו נמי לא קנה דאין כליו של לוקח קונה לו ברשות הרבים כדלקמן: והאמר אביי ורבא כו'. בפירקין לעיל (דף עו:) פרישית לה: מסירה. כגון בספינה ובהמה גסה: אי הכי. דלא בסימטא מיירי אלא ברשות הרבים אימא סיפא אם היה פיקח שוכר את מקומו ואי ברשות הרבים היא ממאן אגר אלא ודאי בסימטא או בחצר השותפים מיירי דמצי אגר מבני ההוא מבוי הפתוח לההיא סימטא: הכי קאמר ואי ברשות בעלים כו'. דהאי דקתני ואם היה פיקח מילתא באפי נפשה היא לאשמועינן דיש מקום שאם יהיה פיקח ישכור רשות בעלים כדי לקנות מקחו ומשפטי קנייה בא להשמיענו דמשיכה קונה ושכירות מקום כהגבהה גבי פשתן:

יין וחומץ. וא''ת והא אמר לקמן בהמוכר את הפירות (דף צו. ושם) הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה ואח''כ נמצאת חומץ כל ג' ימים (הראשונים) ודאי תרומה מכאן ואילך ספק פי' שלא תהא תרומתו תרומה ואמאי והא לרבנן אמרי' מין אחד הן וי''ל דהתם טעמא משום דלא נתכוין להפריש אלא יין ונמצא חומץ דהוי טעות אבל נתכוין להפריש חומץ הוי תרומה וכן משמע בתוספתא דתרומה (פ''ד) אבל. קשה דאמר בהאשה רבה (יבמות דף פט.) התורם קישות ונמצאת מרה תרומתו תרומה ויחזור ויתרום וכן מן הטמא על הטהור אמר התם דבשוגג תרומתו תרומה אע''פ שטעה ושם פירשתי: מדד והניח ע''ג סימטא קנה. כשהמוכר מודד איירי אע''פ שמשיכת המוכר אינה מועלת ללוקח הכא שאני כשמודד ומניח על גבי סימטא אבל מדד לוקח פשיטא ובהא לא הוה ס''ד דא''ר זירא שמא לא שמע רבי אלא במודד לתוך קופתו אבל על גבי קרקע לא אע''ג דמשיכה מועלת בסימטא כאילו מושך ברשותו בלא משיכה מיהא לא קנה בסימטא: חצר השותפין קונין זה מזה. משמע מתוך הלשון שהחצר קונה בלא זכיית כליו ומשמע ליה דקנה אף בלא משיכה: תא שמע מדד ולא משך לא קנה מאי לאו בסימטא. וקשה לר' אסי וא''ת דלמא בכליו של מוכר איירי ולא הניח על גבי סימטא ומשום הכי לא קנה וכי תימא אי בכליו של מוכר היכי מהניא משיכה דודאי מהניא כמו שאפרש לקמן ונראה דמדנקט מדד ולא משך משמע דלא מהני מידי אלא משיכה מדלא קתני מדד ולא הניח ע''ג קרקע ולא משך: ואי ברה''ר ממאן אגר. אבל בסימטא מצי אגר מבני ההוא מבוי דפתוח לההוא סימטא: הכי קאמר אי ברשות בעלים היא כו'. כולה ה''מ לאוקמה ברשות בעלים ולפרש משך מרשות בעלים לסימטא אלא דלא הוה שייך לשון משך דהוה ליה למימר הוציאו מרשות בעלים: כאן ברה''ר כאן בסימטא. וא''ת אם כן מאי אפילו ויש לומר דהכי קאמר לא מיבעיא בחצר של שניהם אלא אפילו בסימטא נמי קנה: