בבא בתרא עז ע"ב

בבא בתרא עז ע"ב - Steinsaltz

This is like that which we learned in a mishna (167b): A scribe may write a bill of sale for the seller even if the buyer is not with him when the seller presents his request. In a case of this kind, once this buyer takes possession of the land the deed is acquired wherever it is. And this is that which we learned in another mishna (Kiddushin 26a): Property that does not serve as a guarantee, i.e., movable property, can be acquired together with property that serves as a guarantee, i.e., land, when the land is acquired by means of giving money, or by means of giving a document, or by means of taking possession. This shows that a bill of sale can be transferred without any act of acquisition performed for the document, and certainly through words, which presents a difficulty to Rav Ashi’s opinion.

The Gemara answers: Acquiring a bill of sale by means of acquisition of land is different, as it is similar to acquisition through an item, not by means of words. The reason is that money, which cannot be acquired through symbolic exchange, a pro forma act of acquisition effecting the transfer of ownership of an item, nevertheless can be acquired by means of land.

This is like that incident where Rav Pappa had deposited twelve thousand dinars with bailees in Bei Ḥozai. He transferred ownership of the money in Bei Ḥozai to his agent Rav Shmuel bar Aḥa by means of the threshold of his house. The Gemara adds: When Rav Shmuel bar Aḥa came from Bei Ḥozai with the money, Rav Pappa was so happy that he was bringing him his money that he went out all the way until Tavakh to greet him.

§ The mishna teaches that when one sells a ship he has sold various other items; but he has not sold the slaves, nor the packing bags, nor the antikei. But when one said to the buyer: You are purchasing the ship and all that it contains, all of these are sold as well. The Gemara asks: What is the meaning of antikei? Rav Pappa said: It means the merchandise that is on the ship. This merchandise is not sold together with the ship.

MISHNA: One who sold a wagon [hakkaron] has not sold the mules that pull the wagon. Similarly, if one sold the mules, he has not sold the wagon. One who sold a yoke [hatzemed] has not sold the oxen, and one who sold the oxen has not sold the yoke. Rabbi Yehuda says: The sum of money indicates what one has sold. How so? If the buyer said to the seller: Sell me your yoke for two hundred dinars, since it is a known matter that a yoke is not sold for two hundred dinars he clearly intended to purchase the oxen as well. And the Rabbis say: The sum of money is not proof.

GEMARA: Rav Taḥlifa, from the West, i.e., Eretz Yisrael, taught a baraita before Rabbi Abbahu. If one sold a wagon, he has sold the mules together with it. Rabbi Abbahu asked: But didn’t we learn in the mishna that he has not sold the mules? Rav Taḥlifa said to him: Should I erase this baraita, as it is incorrect? Rabbi Abbahu said to him: No, do not erase it; you should explain that your baraita is referring to a case where the mules are fastened to the wagon. In that situation, one who purchases the wagon receives the mules as well.

The mishna teaches: One who sold a yoke has not sold the oxen; and the Rabbis and Rabbi Yehuda disagree over whether the sum of money proves exactly what was sold. The Gemara analyzes their disagreement: What are the circumstances? If we say that the mishna is referring to a place where they call a yoke: Tzimda, and they call oxen: Bakar, it is obvious that he sold him a yoke and did not sell him the oxen. But if the mishna is referring to a place where they also call oxen: Tzimda, then the seller sold him everything.

The Gemara explains: No, their dispute is necessary in a place where they call a yoke: Tzimda, and call oxen: Bakar, but there are also those who call oxen: Tzimda. Since it is unclear what is meant by the term: Tzimda, Rabbi Yehuda holds that the sum of money indicates whether he purchased a yoke or oxen, and the Rabbis hold that the amount of money does not serve as proof. The Gemara asks: But if the amount of money does not serve as proof, then in a case where the buyer paid two hundred dinars and received only a yoke, let the transaction be nullified.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - ב

ומותר לעדים לכתוב למוכר שטר שכתוב בו "שדי מכורה לך", אף לפני שהלוקח החזיק בקרקע.

כאותה ששנינו: ^[1] כותבין שטר למוכר, אף על פי שאין לוקח עמו,

ואף על פי שנראה הדבר כשקר, שהרי עדיין לא נמכרה השדה, מכל מקום מותר לכתוב למוכר שטר זה, היות ואין כאן הפסד לשום אדם אלא למוכר עצמו, - אם יאבד השטר וימצאנו הלוקח ויטען שהוא כבר קנה את השדה מן המוכר, ואם הוא לא חושש לכך, אין אנו צריכים לחשוש עבורו ולמנוע כתיבת שטר זה. ^[2]

ובאופן זה, שקדם המוכר וכתב את השטר לפני שקנה הלוקח את השדה בחזקה, כיון שהחזיק זה, הלוקח, בקרקע, אף על פי שלא החזיק בשטר, נקנה השטר ללוקח בכל מקום שהוא אגב השדה.

וזו היא ששנינו: ^[3] נכסים שאין להן אחריות - מטלטלין, נקנין עם, אגב, נכסים שיש להן אחריות - קרקעות, בכסף ושטר וחזקה, אגב קניית הקרקע, בכסף או בשטר או בחזקה, נקנים גם המטלטלין ללוקח. ^[4]

וכן בנידון דידן - כאשר החזיק הלוקח בקרקע נקנה השטר אגב הקרקע.

עד כאן דברי רב חייא בר אבין בשם רב הונא, ומכאן מקשה הגמרא על דברי רב אשי שאמר: מילי במילי לא מיקנין.

קא סלקא דעתין: השטר נקנה לקונה במילי בעלמא, שנתרצה המוכר להקנות ללוקח, אף על פי שלא בא השטר לידו.

ואם ב"מילי בעלמא" נקנה השטר, ^[5] כל שכן שיש לומר: שטר נקנה על ידי "מילי" הכתובים בשטר.

ותיקשי לרב אשי האומר: אין קונים שטר על ידי "מילי" הכתובים בשטר, מדברי רב הונא ^[6] האומר: קונים שטר על ידי "מילי בעלמא"!?

בקידושין כו א למדו שמטלטלין נקנין אגב קרקע ממה שנאמר [דברי הימים ב כא ג]: "ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות ביהודה".

ומשנינן: אגב שאני, "קנין אגב" אינו ריצוי בעלמא שנתרצה המוכר להקנות, אלא מעשה גדול הוא כשאר קניינים, שהרי עניין קניין זה נלמד מן המקראות, ואינו סברא ואומדנא בעלמא שרצון המוכר להקנות לו את השטר בלא מעשה קנין.

ומוכיחה הגמרא ^[7] ש"קנין אגב", הוא מעשה קניין שכוחו גדול דהא לענין מטבע קיימא לן בבבא מציעא [מו א] דלא ניקני בקניין חליפין, אי אפשר לקנות מטבע במה שנתנו חפץ כנגדו בחליפיו.

ומאידך, בקנין אגב ארעא ניקני מטבע.

שומר שמסר את הפקדון שהופקד בידו לשליח ונאבד הפקדון בדרך, חייב השומר באחריות הפקדון; לפיכך, אין השומר מחוייב למסור את הפקדון לשלוחו של המפקיד, שמא יאבד הפקדון, והשומר יפסיד.

אם הקנה המפקיד את הפקדון לשליח ונתן לו "הרשאה" לתבוע עבורו את הפקדון, יכול השומר למסור את הפקדון ביד השליח, ואם אבד הפקדון, אין השומר נושא באחריותו. ^[8]

כי הא, כמעשה שהיה, דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי שהיו מופקדים ^[9] בבי חוזאי [שם מקום].

אקנינהו ניהליה, רב פפא הקנה את פקדונו, לרב שמואל בר אחא, בקנין אגב אסיפא דביתיה, מפתן ביתו, ^[10] כדי שילך לגבות את החוב מבי חוזאי.

הלך רב שמואל בר אבא ולקח את הפקדון שהיה בי חוזאי, וכי אתא, כשחזר רב שמואל בר אבא, שמח רב פפא על המעות ונפק רב פפא לאפיה, לקראתו, עד מקום שנקרא תווך. ^[11]

שנינו במשנה: המוכר את הספינה, מכר את התורן כו', אבל לא מכר לא את העבדים ולא את המרצופין ולא את האנתיקי, ובזמן שאמר לו: היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין.

ודנה הגמרא: מאי אנתיקי ששנינו?

אמר, פירש, רב פפא "אנתיקי" היינו עיסקא דבגווה, פרקמטיא הנמצאת בתוך הספינה, ^[12] שאינה נכללת במכירת הספינה, אלא אם כן אמר לו: ספינתי מכורה לך, היא וכל מה שבתוכה.

מתניתין:

א. אין מעבירים קרון [עגלה] ממקום למקום אלא על ידי בעלי חיים שימשכו אותם: הדרך היא למשוך קרון על ידי פרדות. ^[13] ב. כאשר רוצים לחרוש בשני שוורים כאחד, מחברים אותם על ידי עול אחד, עול זה נקרא "צמד".

ג. כתב הרמב"ם [מכירה כו ח]: זה עיקר גדול, בכל משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג, אבל מקום שאין ידוע בו מנהג ולא שמות מיוחדין, אלא יש קורין כך ויש קורין כך, עושים כמו שפירשו חכמים.

א. אדם שמכר לחבירו את הקרון [עגלה], ^[14] לאמכרעמו אתהפרדות שימשכו את הקרון.

ואף על פי שדרך פרדות למשוך בקרון, מכל מקום היות ואין הפרדות אדוקות וקשורות לקרון בשעת המכירה, כדמפרש בגמרא, אין הפרדות נמכרות עם הקרון.

ב. וכן כשמכר לחבירו את הפרדות, ואמר לו: פרדות אני מוכר לך, לא מכר לו את הקרון עמהן. ^[15]

ג. אדם שמכר לחבירו את הצמד ^[16], ואמר לו: צמד אני מוכר לך, לא מכר עמו את הבקר.

ד. וכן אם מכר לחבירו את הבקר, ^[17] ואמר לו: בקר אני מוכר לך, לא מכר לו את הצמד, ואף על פי שהחורש בבקר צריך "צמד" כדי לחבר את השוורים יחד, אין הצמד בכלל מכירת הבקר. ^[18]

רבי יהודה אומר: לא בכל מקרה הבקר אינו בכלל מכירת הצמד, ולפעמים, כאשר מכר לו "צמד" הרי הבקר נמכר עמו, והדמים [המעות] שנתן הלוקח מודיעין, למה היתה כוונתם.

כיצד? אם אמר לו הלוקח: מכור לי צימדך במאתים זוז, ^[19] והרי הדבר ידוע שאין הצמד נמכר במאתים זוז, ובודאי שכאשר אמר הלוקח "צמד", כוונתו היתה - בקר שמחוברים בצמד.

ואף המוכר, הסכים למכור לו בקר עם צמד, כי אם היתה כוונתו לצמד בלבד, מוטל היה עליו לומר ללוקח: אין אני מוכר לך צמד עם בקר, אלא צמד בלבד אני מוכר לך, וכיון ששתק המוכר ולא פירש, אנו אומרים: בודאי הסכים המוכר למכור את הכל. במקרה זה הדמים מודיעים שאף על פי שלא אמר אלא צמד, מכל מקום הבקר בכלל המכר.

ואם לא הסכימו ביניהם את המחיר, או שהמחיר שאמר הלוקח לתת קרוב לדמי צמד, ^[20] אין כאן אלא מכירת צמד ולא מכירת בקר.

וחכמים חולקים ואומרים: אין הבקר בכלל המכר, אף על פי ששילם לו דמים מרובים, כי אין הדמים ששילם לו, ראיה על המקח, ^[21] ובגמרא מפרש לפלוגתייהו.

גמרא:

תני רב תחליפא בר מערבא ברייתא קמיה דרבי אבהו: מכר את הקרון מכר את הפרדות.

אמר ליה רבי אבהו: והא אנן מכר את הקרון לא מכר את הפרדות תנן!? ותיקשי על דברי הברייתא האומרת: מכר את הפרדות!?

אמר, שאל, ליה רב תחליפא: איסמייה? האם אסיר ברייתא זו מתוך הברייתות השנויות בידי, כי משובשת היא, היות והיא סותרת את המשנה?

אמר ליה רבי אבהו: לא תסיר את הברייתא הזאת, אלא תיתרגם מתניתיך, יש לך לפרש את הברייתא שבידך, בפרדות שאדוקין בו, בקרון, שבשעת המכירה היו הפרדות קשורות בקרון, לפיכך - הכל מכר. ^[22] והמשנה מדברת כאשר אינם אדוקים בו, על כן אין הפרדות בכלל המכר.

שנינו במשנה: מכר את הצמד - לא מכר את הבקר, מכר את הבקר - לא מכר את הצמד. רבי יהודה אומר: הדמים מודיעין כו' וחכמים אומרים אין הדמים ראיה.

ודנה הגמרא: היכי דמי, באיזה אופן נחלקו רבי יהודה וחכמים?

אילימא [אם נאמר]: מדובר במקום דקרו לצימדא - "צימדא"בלבד, ואין קוראים לצמד "בקר". וכן קוראים הם לבקר, "בקר" בלבד, ואין קוראים לבקר "צמד".

מה מקום ספק יש כאן, ובמה נחלקו רבי יהודה וחכמים!?

הלא פשיטא הוא שאם אמר לו: צמד אני מוכר לך - צימדא זבין ליה, כמו שאמר, אבל בקר, לא זבין ליה, שהרי אין בני אדם קוראים לבקר בשם צמד.

ואם כן, מדוע אמר רבי יהודה שאם נתן לו דמים מרובים, כדמי בקר, גם הבקר בכלל המכר, והרי "צמד" מכר ואין בקר קרוי "צמד"!?

ואלא, אם תאמר, במשנה מדובר במקום דקרו ליה נמי לבקר צימדא, כל בני המקום קוראים לבקר בשם "צמד".

אם כן, פשיטא דכוליה, בין צמד בין בקר, זבין ליה, ומדוע אמרו חכמים: אין הדמים ראיה!? כי כאשר כל בני המקום קוראים גם לבקר "צמד", וגם הדמים מודיעים, ^[23] מוטל על המוכר לגלות את דעתו, אם אכן כוונתו למכור את העול בלבד, והיות שהוא שתק ולא פירש, שמע מינה: כוונתו היתה למכור את הכל.

ומפרשינן: לא צריכא להשמיענו את דין המשנה, אלא באתרא דקרו ליה לצימדא: "צימדא", ולבקר קוראים: "בקר", ואיכא נמי דקרו ליה לבקר: "צימדא". ^[24]

ועתה מסופקים אנו באדם זה, אם הוא מן הקוראים לבקר "צמד", או לא?

רבי יהודה סבר: הדמים מודיעין, אם נתן לו דמי בקר, הדמים מודיעים שהוא מן הקוראים לבקר "צמד", ובקר מכר לו עם הצמד.

ורבנן סברי: אין הדמים ראיה, כיון שיש קוראים לבקר "בקר", ולא קוראים לו "צמד", ומן הספק, שמא הוא מאותם שאינם קוראים לבקר "צמד", מפסיד הלוקח, כי מעמידים ממון על חזקתו ויד הלוקח על התחתונה.

אבל כאשר כל ^[25] בני העיר קוראים לבקר "צמד", פשיטא לנו שאדם זה רגיל לקרוא גם לבקר בשם "צמד", ואם נתן דמים מרובים - את הכל מכר לו.

א. נאמר בתורה [ויקרא כה יד]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו". וקיימא לן [בבא מציעא נ ב]: אם שיעור האונאה הוא פחות משתות [שישית] - נקנה המקח ואינו צריך להחזיר את האונאה; כאשר האונאה יתירה על שתות - המקח בטל, והמוכר מחזיר את המעות והלוקח מחזיר את החפץ; באונאה ששיעורה שתות, המקח קיים ועל המאנה להחזיר למתאנה את דמי אונאתו.

ב. צמד אינו שוה אלא מעט. ואם מכר לו צמד במאתים זוז, הרי זו "אונאה יתירה על שתות".

ותמהינן: לדברי חכמים, אי אין הדמים ראיה שכוונתו לבקר, ליהוי ביטול מקח [יתבטל המקח], יחזיר המוכר את מעותיו ויטול צמדו, כדין כל אונאה שהיא יתר משתות!?

הערות

^[1] לקמן קסז ב.

^[2] רשב"ם. ורש"י [קידושין כז א] כתב: ולא אמרינן "שטר מוקדם" הוא, כיון דקנו מיניה מהשתא. אי נמי כאביי דאמר [בבא מציעא יג א] עדיו בחתומיו זכין לו. וראה כאן ברשב"א.

^[3] קידושין כו א.

^[4] רשב"ם. [לשון רשב"ם משמע שגדר "קניין אגב" הוא שפעולת הקניין שעושים בקרקע, מועילה גם למטלטלין וכן משמע מלשון רש"י קידושין ז א ובבא מציעא מז א, ראה ב"ברכת אברהם" קידושין כו א שהביא חקירת האחרונים בזה, ויש אומרים שחלות קנין הקרקע היא הקונה את המטלטלין. וב"אמרי בנימין" כתב דהא גופא הוי הפלוגתא בין המקשין לבין ה תרצן].

^[5] מבואר כאן שהקנאת שטר הראייה על המתנה נחשבת הקנאת "מילי", ויש לשאול: בשלמא לביאור רבינו יונה [ראה לעיל עמוד א הערה 3] שטר נחשב "מילי" ואין כאן הקנאת ממון ממש, כי ראייה הוא נותן לו ולא את עצם הנייר לצור על פי צלוחיתו. אבל לשיטת תוספות והרא"ש ששטר נחשב "מילי" רק כאשר אין השטר כתוב על שמו של המקבל, הרי כאן נכתב השטר על שם המקבל, ומדוע נחשב הוא כ"מילי"! ? ויש לומר: קא סלקא אדעתין: קנין "אגב" קניין גרוע הוא, ואם בקניין גרוע זה נקנה שעבוד השטר, אף על פי שהוא כתוב על שמו, אם כן יש להוכיח מכאן שבקלות מאד אפשר להקנות שיעבוד, ומסתבר שאף אם אין השטר כתוב על שמו יוכל להקנות את השיעבוד שבו בכתיבה בלא מסירה, כמו שמצאנו ששיעבוד נקנה ב"אגב" בלא מסירה - תוספות. וראה מה שכתב ב"אילת השחר" לפי שיטת הרשב"ם. והרשב"א כתב: לא סגי במסירה בעלמא אלא בשטר שנכתב מתחילה לצורך המקבל. כי אז עם כתיבתו זכה המקבל בשעבוד ובכל מה שכתוב בו, אבל הכא שהשטר נכתב מתחילה לצורך המוכר, הרי זה כשטרות דעלמא ואינם נקנים למלוה וללוקח אלא כדרך שמקנים אותיות דעלמא.

^[6] ראה ביצה ט א שהקשו מדברי רב על דברי רב חנן וכתבו התוספות: אף על גב דרב היה אמורא, מכל מקום פריך שפיר, כיון דרב גידל היה בדורו וראש ישיבה לישראל חוץ משמואל אין סברא דרב חנן פליג עליה. ובבבא מציעא מו ב הקשו מדברי רב ולוי על רב נחמן וכתבו התוספות: מסתמא לא יחלוק רב נחמן על רב ולוי שהיו קדמונים [וראה עוד מה שכתב רש"י בבא קמא לג ב ד"ה הא נמי רבה אמרה.]

^[7] ראה ב"אילת השחר" שהוכחת הגמרא היא ממה שאין מטבע נקנה בחליפין היות והוא נחשב כדבר שאין גופו ממון.

^[8] גדר "הרשאה" נתפרש בבבא קמא ע א ראה שם.

^[9] כך פירש רש"י בבבא מציעא מו א וכך הבינו תוספות בסוגיין. ובבבא קמא קד ב איתא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי. משמע שבבי חוזאי היה לו מלוה ולא פקדון, ראה מה שכתבו בזה התוספות.

^[10] א. רשב"ם. ובבבא קמא קד ב כתב רש"י: מפתן ביתו דמחובר לקרקע הוא וכקרקע הוא, כך שמעתי. לישנא אחרינא סיפא דביתיה - סוף בית הקנה לו זוית אחת. ב. כתב הרשב"ם [לקמן קנ ב]: רב פפא הקנה לו בסודר קרקע כניסת ביתו ואגבו הקנה לו את המעות בתורת הרשאה המפורשת בבבא קמא [ע א] אי נמי הלך והחזיק הקרקע.

^[11] ממה שיצא רב פפא לקראתו, למדנו שהוא הביא לו את מעותיו; וממה שרב שמואל הביא את המעות, למדנו שמעות נקנות בקנין אגב, שאם לא כן מדוע מסרו לו את המעות.

^[12] לקמן עח ב כתב הרשב"ם שני פירושים אם גם הפרקמטיא שמחוץ לספינה מכונה "אנתיקי" ראה מה שנכתב שם בהערה 3.

^[13] א. בפירוש רבינו גרשום כתוב: דרך פרדות למשוך בקרון. משמע שזהו יעודם של הפרדות. ב. בפירוש המשניות להרמב"ם הובא עוד פירוש: פרדות הם עצים שמושכין את הקרון.

^[14] בפשוטו מדובר שמכר לו קרון סתם ואמר לו: קרון אני מוכר לך, ולא הצביע על קרון מסויים, ואף על פי כן אינו נותן לו פרדות עם הקרון.

^[15] להלן במשנה, נחלקו רבי יהודה וחכמים בדין צמד ובקר אם ה"דמים מודיעים", כלומר, כשאמר לו צמד אני מוכר לך, אם מה שהלוקח שילם מעות בערך של בקר, מודיע לנו שאכן המקח היה על הבקר ולא על רק הצמד. וכתב בנמוקי יוסף: בהא [לענין קרון ופרדות] מודה רבי יהודה, משום דלעולם אין קרון ופרדות נקראין בשם אחד, וכן כתב רבינו יונה. אבל הריטב"א כתב: עיקרם של דברים, רבי יהודה אכולה מתניתין קאי, ואפילו אקרון ופרדות, אלא דשבקינהו לרבנן לסיומי דבריהם. וכן נוטה הראב"ד בשיטה מקובצת.

^[16] א. הוא העול וכלי העגלה קטנה והעגלה עצמה המחברים ומצמידים את השוורים יחד - רשב"ם [רבינו גרשום והרמב"ם והמאירי הזכירו רק את העול שמעמידים בו את השוורים]. ב. כתב הרמב"ם [מכירה כז ב ג]: המוכר את הקרון לא מכר את הפרדות:. מכר את הצמד לא מכר את הבקר. המוכר את העול מכר את הפרה, מכר את הפרה לא מכר את העול, מכר את העגלה מכר את הבקר, מכר את הבקר לא מכר את העגלה. וכתב ב"כסף משנה": אפשר שחילוף צורת קרון הפרדות מצורת עגלת הבקר מחייבת כן [את חילוף הדין], ועול וצמד אינם דבר אחד שהרי בפרק יד מכלים משנה ד שנינו בצורת כלי העגלה העול והקטרב, ואפשר דצמד היינו קטרב. וראה מה שכתב הסמ"ע [תכ יא] בביאור דברי הרמב"ם.

^[17] יש לעיין: האם אכן "בקר" אמר לו, וסתם בקר משמע שני שוורים, או שמא שני שוורים אמר לו, והיינו "בקר" דמתניתין.

^[18] א. כתב רשב"ם: בבא דמכר את הבקר לא מכר את הצמד דברי הכל היא, אלא דפליגי רבי יהודה ורבנן בפירוש דהך מילתא, דלרבי יהודה זימנין מכר זימנין לא מכר, ולרבנן לעולם לא מכר. [לכאורה לא שייך במכר בקר "דמים מודיעים" שמכר גם צמד, דהא צמד אינו שוה אלא פרוטה, וכוונת רשב"ם לבבא דמכר את הצמד מכר את הבקר. (ויש לעיין אם אפשר לפרש כך גם על רישא בקרון ופרדות.).] וראה עוד ברבינו יונה [ונמוקי יוסף] אמאי הוצרכו חכמים לחלוק בסיפא, הא תנא רישא דמכר צמד לא מכר בקר. ב. כתב ב"שלטי הגבורים": דוקא בסתמא דאיכא למימר לשחיטה זבניה, אבל אם פירש לרדיא - חרישה, מכר את הבקר מכר את הצמד. וכן הביא הרמ"א [רכ ח].

^[19] כתב הריטב"א: יש אומרים דדוקא נקט רבי יהודה סך זה, שהוא יותר מכדי שהדעת טועה, דאילו בכדי שהדעת טועה, אין הדמים ראיה, ונראין דבריו. והרשב"א הביא בשם הראב"ד דאם התוספת בכדי ביטול מקח הרי הדמים מודיעים, ראה שם.

^[20] כתב הרשב"ם [עח א ד"ה בכדי]: צמד בקר שוה פרוטה.

^[21] והרי זה כמוכר חפץ בדמים מרובים שנתאנה הלוקח; המקח בטל ויחזרו המעות ללוקח והצמד למוכר. אי נמי, במתנה ביקש ליתן לו את מותר המעות - כך מבואר בגמרא.

^[22] א. כתב רבינו יונה: ואף על גב דלא קרי לפרדות קרון במסתמא, קרון ותשמישתיה זבין ליה, כיון שהפרדות צריכות לקרון [הקרון זקוק לפרדות] והם אדוקין בו. אי נמי כשהפרדות אדוקין בקרון דרך בני אדם לכלול הפרדות בשם קרון ולקצר בלשון. [אם כן, אין הלשון סותרת לדבריו.] לפי דברי רבינו יונה מסתבר שאין צורך להודעת דמים בכדי להחשיב את הפרדות בכלל מכירת הקרון [ובפשוטו מיירי דוקא באופן שיודעים הם שהקרון והפרדות אדוקין זה לזה]. ובריטב"א כתב: באדוקים בו - פירוש, דהשתא ודאי הוה ליה כתנור וכיריים ומכתשת הקבועה שהם טפלים לבית [כדלעיל סה א במשנה וברשב"ם], ודין הוא שיהיו מכורין עמו בלא טעמא שהדמים ראייה. אבל יש אומרים, דהכי קאמר דכיון דאדוקין בו יהיו הדמים ראייה. ואינו נכון, דמה שאינו בכלל הלשון אין הדמים ראייה אף על פי שהוא בתוך הדבר המכור, כדמוכח בכוליה פירקין. [וראה לעיל הערה 15 שלדעת הריטב"א סובר רבי יהודה הדמים מודיעים גם לענין קרון ופרדות. ובנמוקי יוסף כתב דאין דמים מודיעים בקרון ופרדות היות ולעולם אינם נקראים בשם אחד ואילו לענין אדוקין בו כתב בנמוקי יוסף: כיון דאיכא דמים יתירים אף על גב שאין נקראין בשם אחד הוא הדין צמד ובקר וכו']. ב. הנה הטור כתב [רכ ג] דמכר פרדות לא מכר קרון אפילו באדוקים בו. ובטעם הדבר כתב ה"בית יוסף": אין הקרון נגרר אחרי שם פרדות. וכן משמע ברבינו יונה שפרדות נגררות אחרי הקרון כי באדוקין הם נקראים בשמו, אך ב"פרישה" כתב בטעם הדבר שאפשר להשתמש בפרדות בלא קרון וכן הוא במאירי. ג. עוד כתב רבינו יונה: מכר צמד לא מכר בקר, במקום שאין קורין לצמד בקר, אפילו באדוקין בו, כי אין הצמד נחשב לגבי בקר לכלול הבקר בכלל העול. וכן דעת הרשב"ם. אמנם הר"י מיגאש והרמב"ן כתבו דהוא הדין לצמד ובקר בזמן שאדוקין בו. ולא נתפרשה דעת רבינו יונה והרשב"ם במכר בקר אם מכר צמד באדוקין בו. [אלא שהטעמים שכתב רבינו יונה שייכים גם כאן.] ד. כתבו הראשונים: דוקא במכר אנו אומרים: מכר קרון לא מכר פרדות, אבל בשכירות הכל בכלל, ואפילו אינם אדוקים, דאין דרך לשכור עגלה מאחד ופרדות מאחר.

^[23] בפשוטו, בין כאשר מדברים על הצמד בלבד אומרים "צמד", ובין כאשר מדברים על בקר עם צמד אומרים "צמד", על כן כתב רשב"ם שהדמים מודיעים אם כוונתו כך או כך. וכן דעת רבינו יונה, הריטב"א ונמוקי יוסף. אך מדברי המהרש"א משתמע שאין בני אדם קוראים צמד אלא לצמד עם בקר ולא לצמד לחוד [ועל כן כאשר נתן לו דמי צמד בלבד הוי "מקח טעות"] וכן נראה מתוך דברי הרשב"ם שכתב דכמו בסוגיין כן איתא לעיל סא ב, ראה שם בפירוש רשב"ם. [ובתוספות שם מפרש ריב"ם כמו הרשב"ם שם, אך ר"י חולק ולדבריו יש לפרש כאן כמו שכתבנו לעיל, וכן הוא בריטב"א שם וכאן. והגר"א רכ יא כתב שהרשב"ם (צב א, עז ב) סובר כדעת ר"י בתוספות] ולהלן צב א כתב רשב"ם שכל בני העיר קוראים לבקר "צמד" ולפעמים הם קוראים לבקר "בקר".

^[24] לשון הגמרא משמע שכל בני המקום קוראים לצמד - "צמד" וקוראים לבקר - "בקר", ויש ביניהם שגם לבקר קוראים "צמד". אך ברשב"ם גרס: באתרא דאיכא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר, ואיכא דקרו נמי לבקר צמד. ועל פי דברי מהרש"א [בהערה לעיל] יש לפרש שיש הקוראים לצמד "צמד" ואינם קוראים לבקר "צמד", ויש הקוראים לבקר "צמד" ואותם אנשים אינם קוראים לצמד לחוד "צמד" [אלא שם אחר יש לו כדי להבדיל בינו לבין צמד בקר.] ובתוספות [צב א ד"ה וליחזי] הביאו דיש גורסים: באתרא דרובא קרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר, ואיכא [כלומר מיעוט] דקרו נמי לבקר צמד.

^[25] רשב"ם. משמע, אם רק הרוב קוראים לבקר צמד - אין הדמים ראיה. ובטור [רכ ו] הביא שיטת רמ"ה שאם הרוב קוראים לבקר צמד, הרי זה קנה את הבקר כיון דאיכא רובא והודעת דמים, ורק באופן שהרוב קוראים לבקר בקר ולא צמד - אין הדמים מודיעים, וכן במחצה על מחצה. [ובמאירי כתב דאזלינן בתר רובא ולא הזכיר ענין הודעת הדמים, וראה עוד ברשב"ם צב א ד"ה וליחזי, במהרש"א בסוגיין ולעיל סא ב ובביאור הגר"א רכ יא.] כתב הרמ"א [רכ ח]: אם כל בני אדם קורין לצמד בקר [כלומר לבקר כולם קוראים "צמד"] ולצמד לבד מפרשים צמד לבד - אפילו בלא הודעת דמים הכל מכור.

כאותה ששנינו: כותבין שטר למוכר אף על פי שאין הלוקח עמו, שאנו מניחים שכיון שהשטר ביד המוכר הוא ישתדל שלא תבוא לו מכאן תקלה. ובאופן כזה של שטר, כיון שהחזיק זה הקונה בקרקע — נקנה לו שטר זה בכל מקום שהוא, ואפשרות זו היא ששנינו במשנה אחרת: נכסים שאין להן אחריות (כגון מיטלטלים מכל סוג) נקנין יחד עם נכסים שיש להן אחריות (מקרקעין), כאשר אלה נקנים בכסף ושטר וחזקה. ואנו רואים איפוא, כי אף שקניין אגב אינו אלא מילים, מכל מקום קונה על ידו שטר, ושלא כדברי רב אשי, הסבור שאין שטר נקנה בדברים בלבד!

ואומרים: מכאן אין ראיה, כי קנין אגב שאני [שונה], והוא נחשב כדין קנין של ממש, שלא כדברים בלבד. וראיה לתוקפו של קנין זה דהא [שהרי] מטבע שלא ניקני [נקנה] בחליפין, ואגב ארעא ניקני [ועל גב קרקע הוא נקנה].

כי הא [כמו מעשה זה] שרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי [היו לו שנים עשר אלף זוזים בבית] חוזאי, אקנינהו ניהליה [הקנה אותם לו] לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה [על גב סף ביתו], שהקנה לו את סף ביתו, ואגב כך הקנה לו את הכסף, שהיה בבית חוזאי. ומספרים כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר אחא משם עם הכסף נפק [יצא] רב פפא לאפיה [לקראתו] עד המקום תווך, ששמח כל כך שהכסף הגיע אליו.

א שנינו במשנה שהמוכר את הספינה מכר דברים שונים שבה אבל לא מכר לא את העבדים ולא את המרצופין ולא את האנתיקי וכו'. ושואלים: מאי [מה פירוש] "אנתיקי"? אמר רב פפא: עיסקא דבגווה [העסק, הסחורה, שנמצאת בתוכה] שאינה נמכרת עם הספינה.

ב משנה מכר את הקרון — לא מכר עמו את הפרדות המושכות אותו. וכן מן הצד האחר אם מכר את הפרדות — לא מכר עימן את הקרון. מכר את הצמד, עול הקושר ומצמיד שתי בהמות זו לזו לצורך חרישה או משא — לא מכר את הבקר. וכן אם מכר את הבקר — לא מכר את הצמד. ר' יהודה אומר: הדמים מודיעין (מלמדים) מה מכר, כיצד? אם אמר לו: מכור לי צימדך במאתים זוז, הדבר ידוע שאין הצמד, כלומר, גוף העול עצמו, נמכר במאתים זוז, אלא ודאי התכוון לקנות את הבקר עם העול שעליו, וחכמים אומרים: אין הדמים ראיה.

ג גמרא בהלכה זו של מכירת קרון תני [שנה] רב תחליפא בר מערבא [בן ארץ ישראל] קמיה [לפני] ר' אבהו ברייתא זו: מכר את הקרון — מכר את הפרדות. והתקשה ר' אבהו: והא אנן [והרי אנו] "לא מכר" תנן [שנינו]! אמר ליה [לו] רב תחליפא לר' אבהו: אם כן, איסמייה [אמחוק אותה] את הברייתא הזו, שאינה נכונה? אמר ליה [לו]: לא, אל תמחק, תיתרגם מתניתיך [תרגם, הסבר את הברייתא שלך] במקרה שהיו הפרדות אדוקין (קשורים) בו בקרון, ואז ההנחה היא שכשקונה את הקרון הפרדות נמכרות יחד איתו.

ד שנינו במשנה: מכר את הצמד — לא מכר את הבקר וכו', שנחלקו חכמים ור' יהודה האם הדמים מודיעים. ומבררים את מחלוקתם: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דקרו לצימדא "צימדא" [אם תאמר במקום שקוראים לצמד "צמד"], ולבקר "בקר", אם כן פשיטא [פשוט] הדבר, כי צימדא זבין ליה [צמד מכר לו], בקר לא זבין ליה [מכר לו]! ואלא תאמר שמדובר במקום דקרו ליה נמי [שקוראים לו גם כן] לבקר "צימדא" [צמד], אם כן כוליה זבין ליה [את הכל, גם את הבקר, מכר לו] שהרי הסכום שנקבע מורה למה הכוונה!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא באתרא דקרו ליה לצימדא "צימדא" [במקום שקוראים לו לצמד "צמד"], ולבקר "בקר", ואיכא נמי דקרו [ויש גם כן כאלה שקוראים] לבקר "צימדא" ["צמד"], ר' יהודה סבר [סבור] שבמקרה כזה, שאין בהירות בלשון, הדמים מודיעין אם קנה צמד או בקר. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שאין הדמים ראיה. ושואלים: ואי [ואם] אין הדמים ראיה, והוא נותן מאתיים זוז ומקבל רק צמד של עץ או ברזל, ליהוי [יהא זה] ביטול מקח, שהרי ודאי אין הצמד שווה סכום זה, אלא פי כמה וכמה מהמחיר שלו, ובמקרה של הונאה יותר משישית — מתבטל המיקח לגמרי!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כאותה ששנינו. כיון שנתן זה הלוקח המעות והחזיק בשדה אע"ג דעדיין לא בא השטר לידו נקנה לו השטר. אלמא דמילי במילי השטר קונה בלא מסירה: ומשני האי דקני השטר אגב ארעא שאני הואיל דהחזיק בקרקע דהא מטבע וכו' אבל בעלמא לא קני בלא מסירה:

אגב אסיפא דביתיה. אגב חצירו שהיא לסוף ביתו:

כי אתא. רב שמואל:

נפק רב פפא לאפיה עד תווך. כלומר עד אותו מקום מרוב שמחה שהביא לו מעותיו:

פיסקא העבדים. המשמרים את הספינה:

ולא את המרצופין. שנושאים בהם הפרקמטיא מספינה ליבשה:

אנתיקי עיסקא דבגוה. פרקמטיא:

פיסקא מכר את הקרון. העגלה סתם:

לא מכר את הפרדות. שמושכין את הקרון משום דלא שייכי לקרון. דרך פרדות למשוך קרונות ודרך שוורים לחרוש ודרך חמור למשוי ודרך סוס לרכיבה:

א"ל איסמי. מקמי מתני':

א"ל תתרגם מתניתך. בקשורין הפרדות בקרון בשעת מכירה מש"ה מכר הפרדות. אבל במתני' לא היו אדוקין בו:

מכר את הצמד סתם לא מכר את הבקר. דהואיל דלא פירש. צמד היינו העול שמעמידין דין בו את השוורים:

ר' יהודה אומר וכו' וחכ"א אין הדמים ראיה. שמא במתנה רצה ליתנם לו:

ואיכא דקרו נמי לבקר צימדא. ומש"ה קאמרי רבנן הואיל דאיכא דוכתא דקרו לצימדא צימדא ולבקר בקר לא מכר את הבקר הואיל דלא פירש אע"ג דאיכא דקרו לבקר צימדא:

אגב שאני כי הא דרב פפא מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי. כך היא הגירסא במקצת הספרים ולא דיקא דהלואה לא מצי לאקנוי' באגב ואע"פ דאותיות נקנות בכך מלוה על פה לא מדאמרינן בפרק מי שמת אמר ר"נ שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואקשי עליה והא ליתיה בבריא וכו' ואי האי נוסחא מתרצתא היא הא איתא בבריא באגב, אלא שמע מינה דמשבשתא היא, ו"הוו ליה" גרסינן ופקדון היה.
ואיכא מאן דאמר לעולם מתרצת' היא והתם לא למקנה קאמרינן דפשיטא לן דמצי שכיב מרע לאקנויי בדבור דאיתא בבריא באגב אלא הכי קאמר והא אמר ר"נ שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ולא מצי יורש למחול כלומר דאע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול אלמא מילתא דליתא בבריא איתא בשכיב מרע ומפרקינן הואיל ויורש יורשה ומתנתן כירושה שויא רבנן כדכתיב' לעיל רב אחא אמר איתא בבריא במעמד שלשתן ואינו יכול למחול כמו שכתב שם לדעה זו.
ושאל מפרש זה לעצמו אי הכי הוה ליה לאתויי בפירוש הא דר"נ דאמר מודה שמואל וכו'. והשיב דתרתי מימרי נינהו באמר ר"נ בהא חדא בעל פה וחדא בשטר חוב וצריכי קמ"ל דאפילו בשטר אחר יכול למחול וחדא על פה קמ"ל דאפילו על פה במתנת שכיב מרע אין היורש יכול למחול ולא היה צריך לכך שהיה לו לומר דהיא היא אלא שהגמרא הביאה בלשון אחרת להקל ואשכחן כי האי גונא טובא דמפיך לישני כי היכי דלא ליצטריך לארווחי בה טפי ונקיט לישנא קלילא כי ההיא דאמרינן בפרק חזקת והא אמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני ומיהו אין זה הפירוש נכון דהא לאו קושיא היא אם בבריא לעולם מוחל אם בשכיב מרע אינו מוחל מאחר שעקר הקניה איתא בבריא דהא אלמוה רבנן למתנת שכיב מרע טפי.
ורבינו תם ז"ל היה אומר דלא מקנה הלואה באגב אבל הרשאה מיהא הוי וקני למיהוי שלוחיה כלומר שאם מינהו שליח וכתב ליה הרשאה אגב קרקע הוי שלוחיה דהא מטלטלי דלא כפריה דכתיב' אורכתא ואע"ג דלא מצי לאקנויי כדאמרינן בב"ק אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא אבל לא כפריה כתבינן ואע"ג דגזליה דהא במטלטלי דגזלה עסקינן דומיא דלישנא קמא דאיתמר התם משום דר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש ושמעתא נמי מוכח' ואפילו הכי מצי לארוכי ואע"ג דלא מצי מקדיש ולא להקנותן לאחר אף אני אביא הלואה שאע"פ שאינו יכול להקנות הלואתו יכול הוא להרשותו עליה ובמסכת שבועות מוכח דמצי לארשויי אפילו בגונא דלא מצי מקדיש הכא נמי אע"ג דלא מצי לאקנויי מצי לארשויי לכל מאן דבעי והא דרב פפא הרשאה הות ומשום הכי גריס "מסיק".
ולדידי לא נהירא, דהא רב פפא הקנאה גמורה הוה מדאמרינן התם דילמא אדאתית שכיב אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר' אבא לא כלום הוא אלא מאי תקנת' כי הא דרב פפא ואי הרשא' הוה עדיין יש לחוש שמא ימות ובטלה הרשאתו ודקיימא לן שליחא שויא ואין שליח לאחר מיתה וכך הורה רבינו הגדול ז"ל אלא ודאי הקנאה גמורה היתה. הלכך "הוו ליה" גרסי וכן כתוב בנוסחאות המדוקדקות והכי גריס רבינו הגדול ז"ל בהלכות.
והכי מוכח במציעא (מו,א), דאמרינן התם ואף רב פפא הדר ביה וסבר אין מטבע נקנה בחליפין דרב פפא וכו'. אקנינהו לרב שמואל אגב אסיפא דביתיה ואי סלקא דעתך מלוה הות מנא לך דהדר ביה דילמא משום דמלוה הוא לא מקניא בחליפין והרשאה נמי לא הויא בהו אלא באגב ואף באגב אינו נקנה קנין גמור.
ואע"פ שיש לך לומר דה"ק ואי סלקא דעתך סבירא ליה לרב פפא מטבע נקנה בחליפין גבי הלואה נמי מצי מרש' בחליפין דהא מטבע שנקנ' באגב מצי מרשה במלוה באגב אלמא כל שבפקדון קונה הויא הרשאה במלוה אין זה נכון דמנא לך האי סברא וששמעתין נמי לקנין ממש קאמרינן.ובכתובות (נה,ב) כתב רש"י ז"ל שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואלו גבי בריא ומשום קנין לא זכי ביה שאין מטבע נקנה בחליפין אלא אגב קרקע כדאמרינן במציעא משמע דבהלואה גופה סבר הרב ז"ל שהיא נקנית באגב ומסיק גריס ואינו נכון. ויש שאומ' לקיים הנוסחאות שכתוב בהן מסיק ופירש מאי מסיק עיסקא דברשותיה דמרה קאי דלאיעסוקי יהב ליה ולא מידי אחרינא.

הא דאמרינן תתרגם מתניתין בשאדוקין בו. נראה לי דטעמ' משום דהדמים מודיעין בשאדוקין ואם לא כן למה מכר והא לא קיימא לן כתנאי דשיטה דלקמן אלא הדמים מסייעין ומכחן אתה דן לצמד ובקר וכן כתב הרב יוסף הלוי ז"ל דקרון וצמד דינן שוה, ואינו צריך לפנים.

לא צריכא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר וקרו ליה לבקר נמי צמד. פי' כולן קורין כן לפעמים אבל יש לו שם לבקר בפני עצמו וקורין אותו בשמו המיוחד לו והכא ליכ' רובא מיעוט' אלא דמים לחודייהו ומיהו מדתנן לא מכר מלתא פסיק' תנן שאפילו דמים ביד לוקח ומכר לו בקנין או באגב נותן לו צמד וכופין אותו ליתן מאתים ולא מהניא הכא חזקה דממונא דכל היכא דתנן לא מכר דינא פסיקא קתני בהו בכולה מתניתין.

אגב שאני. כלומר, דאגב קנייה אלימא הוא, והילכך כל שמקנה אותיות לחבירו אם הקנה לו השטר ושעבודו אגב הקרקע קנה, ואפילו למאן דאמר לא קנה עד שיכתוב וימסור, דאגב במקום כתיבה ומסירה עומד. וכן דעת רוב הפוסקים ז"ל. אבל ר"ח ז"ל כתב, דאינו עומד אלא במקום מסירה, וזה לשונו: אף על גב דפרישנא דאותיות לא מיקנו אלא במסירה ושטר בתרווייהו, מיהו אם כתב לו שטר שהקנה לו אותיות אגב קרקע קנה אף על פי שלא מסר לו האותיות, ואקשינן בהא האי דתנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה, ושני' אגב שאני, שמע מינה דאותיות בשטר ואגב קנה אף על פי שלא מסרם לו. עד כאן. ולפי דבריו הכא הכי אמר, כיון דשטר שכתב מוכר ללוקח במסירה בעלמא סגי לה, באגב נמי סגי ליה, ומינה דאותיות דעלמא דלא סגיא להו בלא כתיבה ומסירה.
והר"ם ז"ל כתב דמסירה וקנין לאו כלום הוא, דאף על גב דקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, הכא לא מהני ולא מידי, משום דהכא לאו בקנין קני אלא בכתיבה ובהאי שטרא הוא דקני, ובכל מקום שיש מכר בקנין הקנין הוא שגומר ושטרא שטר ראיה בעלמא הוא להעיד שקנו מזה בקנין. אבל כאן במאי קני בשטר, ושטרא דמחמת קנין ראיה בעלמא הוא, ולפיכך אפילו קנו מידו ואמר להם כתובו לא מעלה ולא מוריד עד שיאמר להם שיכתבו לו שטר מכירה ושיקנה באותה כתיבה שטר זו וכל שעבודו. ועיקר.

מתני': לא מכר לא את הפרצופין ולא את האנתיקי. ואם תאמר את האנתיקי למה לי, השתא פרצופין לא קנה, עיסקא דאית ביה מבעי. ויש לפרש דמשום סופא נקטה, דקתני ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין.

גמרא: אמר ליה תתרגם מתניתין באדוקין בו. פירש הראב"ד ז"ל, דכל שאדוקין בו הרי הן לקרון כתנור וכירים לבית ומכתשת הקבועה. ויש מי שפירש, דטעמא דהכא משום דהדמים מודיעים, דכיון דאדוקין בו ודמים יתרים הם מודיעים שאף הפרדות בכלל. והראשון נראה לי עיקר, שאין הדמים ראיה לדעת תנא קמא אלא בדקרו ליה נמי לפרדות קרון, ולרבי יהודה נמי עד דאיכא מקצתן דקרו ליה הכין, כדאיתא בסמוך גבי צמד, והכא לא אמר ליה רבי אבהו תתרגם מתניתיך בשאדוקין בו ובדאיכא דקרו ליה לפרדות קרון, דכל דכולהו קרו ליה לקרון קרון ולפרדות פרדות ליכא מאן דאמר דיהו הדמים ראיה, דאיהו קרון אמר ליה פרדות לא אמר ליה, ומה לי אדוקין מה לי אינן אדוקין. אבל לפי הפירוש הראשון ניחא, דנמכרין עמו מפני שהן תשמישין המחוברין עמו. וכתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, דהוא הדין לצמד ובקר בזמן שאדוקין בו, וכן דעת גם הרמב"ן ז"ל, ותנא דברייתא תנא בקרון והוא הדין לצמד דחד טעמא אית להו.

היכי דמי אילימא דקרו ליה לצמדא צמדא ולבקר בקר צמדא זבין ליה בקר לא זבין ליה. כלומר, ומאי טעמא דרב יהודה דפליג.

ואלא דקרו ליה נמי לבקר צמד, כלומר, כולהו אינשי,
כוליה זבין ליהמאי טעמייהו דרבנן, דודאי כוליה זבין ליה. הקשה הראב"ד ז"ל, וכי קרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר [ו]קרו ליה נמי לבקר צמד, אם כן לימא ליה אנא לא זביני אלא צמד ולא נתכוונתי לבקר, והמוציא מחבירו עליו הראיה. ותירץ הוא ז"ל, דטעמא דכל כי הא הדמים מודיעים, לפי שהשם והדמים שוים. וכן איתא מפורש בבקעה ושדה, דאפילו כי קרו לה לבקעה נמי שדה, אמאי אפשיטא להו דכולה זבין ליה, דאטו לשדה מי לא קרו שדה, ואף על פי שאין לומר שם הדמים ראיה, לפי שאין אונאה לקרקעות, אלא דמשום דמצר ליה מיצרים החיצונים, וכיון שהשם והמיצרים שוין כוליה זבין ליה. וכתב עוד, כי לפי ענין זה, הא דאמרינן בריש פרק המוכר פירות במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, וליחזי דמי היכי, אי דמי רידייא לרידיא ואי דמי נכסתא לנכסתא, אפילו לדעת רבנן דלית להו שיהו הדמים ראיה קא מקשה, דכיון דשור דרידייא ושור דחרישא חד שמא אית להו והאי והאי שור סתם קרו להו, בכי הא מודו רבנן שהדמים מודיעין. עוד כתב הרב ז"ל, דלא כל תוספת דמים מודיעין, אלא עד דאיכא תוספת בכדי בטול מקח. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר ולא אפילו בבטול מקח עד דאיכא תוספת בכדי שאין הדעת טועה. ומיהו נראה כדעת הרב ז"ל, מדאקשינן גבי מכר שור ונמצא נגחן וליחזי דמי היכי, ובודאי אין כל כך דמים יתרים בין שור דרידייא בין שור דחרישא, שאין הדעת טועה בהן.

לא צריכא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר. כלומר, רובא קרו להו הכין, ואיכא נמי דקרו ליה לבקר נמי צמדא, רבי יהודה סבר כיון דהדמים ושם שקורין לו מקצתן שוין, הדמים מודיעין שאלו מן המקצת שקורין אותן כן, ורבנן סברי שאין הדמים ראיה להוציא מלשון הרבים, דכל שהרבים קורין לצמד צמד ולבקר בקר על הלוקח היה לפרש, והילכך אפילו משך הלוקח צמד ובקר ועדיין המעות בידו מוציאין ממנו המעות והבקר, דכל ששנינו מכר ולא מכר דינא קתני ולא משום ספק שאנו כן.

הרי שהיה צריך למעות ונמלך למכור שדה משדותיו ומצא הסופר ואמר לו כתוב לי שטר שאני מוכר לפלוני קרקע פלני כדי שיהא השטר מזומן ליתנו ללוקח כל זמן שירצה למכור וכבר ידעת שרשאין לעשות כן וכמו שאמרו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואע"פ שיש כאן סרך מיחזי כשיקרא הואיל ומ"מ אין כאן הפסד לשום אדם אלא למוכר עצמו שמא תפול מידו וימצאנה הלה ואין כאן חשש לקוחות ר"ל שמא ימכרנה לאיש אחר ואח"כ יטעון זה המוצא שהוא לקחו קודם שהרי זה אינו רוצה למכרו לאחר שהרי צוה לכתוב השטר לשמו של זה וכל שעשה כן מ"מ ואין השטר בידו שיהא יכול למסרו לו כיון שהחזיק את הלוקח בקרקע נקנה לו השטר שנכתב קודם המכירה בכל מקום שהוא אגב הקרקע כדין כל קנין מטלטלין אגב קרקע כמו שאמרו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה אבל שטר אחר העשוי בשעת מכירה ולפני המוכר אינו צריך לכך שהרי כמי שבאה לידו היא ומ"מ שטר זה אינו נקנה עד שיאמר לו קנה שטר זה אגב קרקע וכן כל שמוכר שטר חוב לחברו והקנהו אגב קרקע קנה ואין המוכר יכול לחזור אע"פ שאין שם כתיבה ומסירה ויש אומרים שאינו קונהו לשעבודו ר"ל לגבות בו אלא בכתיבה ומסירה ומ"מ אף בהקנאה אגב קרקע צריך שיאמר קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה:

כבר ביארנו שהמטבע אינו נקנה בחליפין ומ"מ הרי הוא נקנה אגב קרקע כשאר כל המטלטלין:

המשנה השניה והכונה בה ככונת משנה שלפניה ואמר על זה מכר את הקרון לא מכר את הפרדות מכר את הפרדות לא מכר את הקרון מכר את הצמד לא מכר את הבקר מכר את הבקר לא מכר את הצמד ר' יהודה אומר הדמים מודיעין כיצד אמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז וחכמים אומרים אין הדמים ראיה אמר הר"ם קרון מין ממיני העגלות ופרדות עצים הנפרדים ממנו שמושכין אותו ובלבד שיהו הפרדות נבדלות ממנו בשעת המכירה ויש מפרשים הפרדות קבוץ פרדה כלומר הבהמות שמושכות את הקרון צמד הוא עול שבצוארי השורים המחבר אותם וזה שאמרנו אין הדמים ראיה לענין קיום המכר אבל להיות בו דין אונאה או בטול מקח הדמים ראיה ובלבד שיהו הדמים בקירוב אבל אם יש ביניהם הרחקה יתירא אין בהם אונאה ולא בטול מקח לפי שהרחוק אין טועין בכיוצא בו וזה עיקר גדול וזכור אותו כי יש לנו לומר ברצונו נתן לו את המתנה ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי מכר את הקרון לא מכר את הפרדות ופירוש קרון הוא העגלה והפרדות הם שמושכות אותה ואמר שאם מכר את הקרון לא מכר את הפרדות ופירשו בגמ' דוקא בשאין הפרדות קשורות עם הקרון בשעת המכר הא אם היו קשורות בה בשעת המכר הרי הן בכלל המכר ומ"מ אם מכר הפרדות לא מכר את הקרון אף בשהם קשורות עמה שהפרדות יש מהם תשמיש לדברים אחרים שלא במשיכת הקרון מכר את הצמד והוא העול שמניחין בצואר השורים לא מכר את הבקר וכן מכר את הבקר לא מכר את הצמד ואף בזו פירשו הגאונים שאם היו השוורים אדוקים בצמד בשעת מכירה נכללו במכירת הצמד ומשנה זו בשאין אדוקים בו ר' יהודה אומר הדמים מודיעים שאם לקח במאתים זוז דבר ידוע שאין הצמד נמכר במאתים זוז והבקר בכלל וחכמים אומרים אין הדמים ראיה והלכה כחכמים ופירשוה בגמ' אפילו היו מקצת בני אדם קורין לבקר צמד ולצמד בקר הואיל ורוב העולם קורין לצמד צמד ולבקר בקר וכל שכן אם אין שום אדם קורא לבקר צמד ולצמד בקר הא מ"מ אם רוב העולם קורין לצמד בקר ולבקר צמד הרי הכל בכלל המכר עד שיביא ראיה שלא מכר אלא אחד ומ"מ יש בו דין אונאה הן למחילה הן לחזרת אונאה הן לבטול מקח וכל שרוב העולם קורין לצמד צמד ולבקר בקר לא נמכר אלא אותו שהוזכר אא"כ מביא ראיה ששניהם נמכרו ומ"מ יש בה דין אונאה על הדרך שכתבנו ויש פוסקין בזו שאם היה בכדי שאין הדעת טועה אין בה אונאה ולשם מתנה אמר לו אלא שתלמידי גדולי המפרשים ראיתי שכתבו בכאן בכדי שהדעת טועה בתוך שיעור שיראה לתגר או לקרובו ובכדי שאין הדעת טועה לאחר שיעור זה ואחר שיעור זה אין בו אונאה כמו שהתבאר במציעא פרק הזהב והנאני הדבר שאין ראוי להפקיע דין בטול מקח ברוב אונאה ולא עוד אלא שאם כן לא נשמטה מליכתב במקומה בדיני האונאות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שיש לשאול בה ממה שאמרו במוכר שור לחברו ונמצא נגחן שפסקנו בה שאם לשחיטה מכרו אין כאן מקח טעות ואם לחרישה מכרו יש כאן מקח טעות ואם לא נתברר אם למכירה אם לשחיטה מבררין את הדבר בדמי המקח ולמדת שהדמים מודיעים כבר ביארנו דבר זה בקמא פרק הפרה ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר שלא בארנוהו:

ורב חייא בר אבין אמר רב הונא שלש שטרות הן תרי הני דאמרן ואידך אם קדם המוכר וכתב שטר ללוקח כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. ודוקא דא"ל זכי בשדה זו ואגבה זכי בשטרא, דהא אפסיקא הילכתא לקמן צבורין בה לא בעינן אגב וקני בעינן. קתני מיהת נקנה שטר בכל מקום שהוא, והא הכא דהא שטרא מילי הוא ומקני בלא כתיבה אלא במילי בעלמא.

וכ"ת מי דמי, התם בשטר זביני גופיה קאי דכתיבא לראיה דזאבין האי מוכר האי ארעא להאי לוקח, דאי הוה מטי לידא דלוקח לא הוה צריך מידי אחרינא, דהא גופיה כי כתיב לזכותיה דהא לוקח כתיב, ודינא הוא דליקני במסירה גרידתא, ואפי' מילי נמי לא צריך אלא לממסריה נהליה סתמא ושטרא הוא כי הוא דמפסיד אנפשיה דלאקנויי נהליה הוא דמסריה נהליה, וכיון דאקנייה נהליה אגב קרקע כמאן דמסריה נהליה דמי וקנייה לניארא, ולא צריך מידי אחרינא לאקנוייה ליה מילי דאית ביה, דמילי [ד]אית ביה אינהו גופיהו לאקנויינהו ללוקח כתיבי ושטר מסירה דידהו בגויהו כתיב. אבל הכא כי קאמרי אמימר ורב אשי, בשטרא דלא כתיב לזכותיה דהאי לוקח אלא לזכותיה דמוכר לחודיה כתיב, דמסיק ליה לפלניא זוזי, אי נמי דזבן מיניה ארעא פלניתא, דכי האי גוונא נמי מיקני בכתיבה ומסירה כדבעינן לברורי בפרק גט פשוט, והשתא קא בעי לאקנויי ליה האי שטרא וכל זכותא דאית ביה, כי כתיבה לאו לזכותיה דלוקח כתיבה, לא מיקני במסירה לחודה, אלא צריך למכתב ליה שטרא אחרינא לאקנויי ליה בגויה זכותא דהאי שטרא.

לא תיקשי לך, דאע"ג דהתם גבי קדם המוכר וכתב שטר ללוקח, שטרא לזכותא דהאי לוקח איכתיב, ודינא הוא דליקני במסירה גרידתא איהו וכל שעבודא דאית ביה, הא אכתי לא מסריה נהליה, ואע"ג דאקנייה נהליה אגב ארעא כיון דאכתי לא מטיא לידיה ולא עייל נמי לרשותיה, דהא קתני נקנה שטר בכל מקום שהוא, ואפי' קאי ברשותיה דמוכר, ותו דהא בהדיא אסיקנא דלא בעינן צבורין בה, לאו כמסירה דמי, אלא חד מאנפי הקנאות הוא דמיקני נירא גויה כשאר מטלטלי. ונהי דגופיה דניארא מיקני בהכין כשאר מטלטלי, אלא אותיות היכי מיקנו בהכין בלא כתיבה. ואי בעי למהדר ביה מהקנאה דזכותא דכתיבא ביה מקמי דמטי שטרא לידיה אמאי לא מצי למהדר ביה. אלא לאו ש"מ דאותיות נקנות במסירה בלא כתיבה, דכל היכא דקנייה לנירא במסירה ואמר ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה קני ליה לנירא במסירה ולאותיות דאית ביה באמירה.

ופריק אגב שאני. דאע"ג דאין אותיות נקנות במסירה בלבד בלא כתיבה, אגב קרקע מיקנו אפי' בלא כתיבה, דהא מטבע לא מיקני בחליפין ואגב ארעא מיקני כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו נהליה לרב שמואל בר אחא אגב סיפא דביתיה כי אתא נפיק לאפיה עד תואך. ושמעינן מיהא דאע"ג דאין אותיות נקנות במסירה בלא כתיבה, לא שנא שטרא דכתיב לזכותיה דהאי קונה ולא שנא שטרא דאיכתיב מעיקרא לזכותיה דהאי מקנה. ואידי ואידי הוא דאמר ליה קני ליה האי ארעא ואגבה קני לך שטרא פלניא וכל זכותא דאית ביה, כיון שהחזיק זה בקרקע אי נמי דאקנייה נהליה לקרקע בחד מאנפי הקנאה נקנה שטר בכל מקום שהוא. אבל היכא דלא אמר ליה קני לך האי שטרא וכל זכותא דאית ביה לא קאני, דאמרינן כי אקני ליה לצור על פי צלוחיתו ותו לא הוא דאקני ליה. ושמעינן נמי דאפילו שטרא דכתיב לזכותיה דהאי קונה נמי, כל כמא דלא מטי שטרא לידיה אע"ג דאקנייה לשטרא נהליה בקנין וקני ליה כל היכא דאיתיה כשאר מטלטלי, לא קני לה לזכותא דשטרא בהכין עד דמטי שטרא לידיה, ואי בטלה לזכותיה דשטרא מקמי דמטי שטרא לידיה בטלה לה, ואע"ג דמטי שטרא לידיה בתר הכי לא מהני למקנא זכותא ולא מידי. דדיקינן טעמא דאגב שאני, מכלל דמידי אחרינא דלא מטי שטרא לידיה, אף על גב דקני ליה לנירא כל היכא דאיתיה דומיא דאגב, לא קני לה לזכותיה דשטרא אלא בכתיבה:

ל. ושמעינן נמי דהאומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר, אם קדמו וזכו לו בשדה בחזקה חוזר בשטר, בין קודם שנכתב [בין אחר שנכתב] כל זמן שלא הגיע לידו של קונה, ואינו חוזר בשדה מאחר שזכו בה לקונה. ואם לא הספיקו לזכות בה עד שחזר בו חוזר בין בשטר בין בשדה. ואם אמר זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר, אע"פ שקדמו וזכו לו בשדה, כל זמן שלא נכתב את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה. ואם לא הספיק לחזור בו אלא לאחר שזכו בשדה וכתבו את השטר ועדיין לא נתנוהו לבעליו, חוזר בשטר, שלא ינתן לקונה, ואינו חוזר בשדה. ואם נתנו לו את השטר אינו חוזר לא בשטר ולא בשדה, דשליחותיה הוא דעביד, ואע"ג דלא אמר ל[ה]ו תנו. תדע מדקאמרינן (תנו) רישא חוזר בשטר, טעמא דהדר ביה, מכלל דאי לא הדר ביה כותבין ונותנין. וטעמא דמילתא, דכי בעינן כתבו ותנו היכא דאיכא למימר דמשטה בעלמא הוא ולא לאקנויי ליה קא מיכוין, אבל הכא כיון דאמר להו זכו בשדה זו לפלוני ודאי לאקנויי ליה קא מיכוין, וכי אמר להו כתבו לו את השטר כתבו ותנו קאמר להו, מידי דהוה אמצוה מחמת מיתה, דכי אמר כתבו מסתמא כתבו ותנו קאמר להו:

לא. ושמעינן נמי דמטבע לא מיקני בחליפין, ואגב קרקע מיקני. ודוקא בפקדון, אבל מלוה לא מיקניא בבריא אלא במעמד שלשתן, כדמיברר בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמח,א). ומעשה דרב פפא בפקדון הוה [ו]לא שנא מסיים להו לארבע אמות נהליה ולא שנא לא מסיים להו, קני ארבע אמות בנכסי מקנה, אלא שיד הקונה על התחתונה ויהיב ליה מקנה ארבע אמות מהיכא דניחא ליה למקנא, וכיון דקני ארבע אמות גביה קני להו למטלטלין אגביהו, דהא לא בעינן צבורין בה. ואפילו קרקע כל שהוא מצי לאקנוי אגב סיפא דביתיה, לאו למימרא דצריך לסיומיה לקרקע נהליה אלא משום דחייש רב פפא דילמא הוה ליה לרב שמואל לאחזוקי בקרקע לנפשיה, ואי הוה מקני ליה קרקע סתמא הוה צריך למיתב ליה חלק בגוף הקרקע, הילכך אקני ליה בהדיא אגב סיפא דביתיה דמחובר לקרקע הוא וכקרקע דמי ומצי אקנויי אגביה. דאי נמי הוה בעי רב שמואל לאחזוקי ביה הוה עקיר ליה רב פפא לסיפא ויהיב ליה ניהליה ומסליק ליה מביתא בהכי. כההיא דגרסינן (קידושין כו,ב) גבי מרוני צפונן לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות דרומו לפלוני ועמו מאה צאן, שאני התם, דכיון דאצטריך למיתב מקצת לפלוני ומקצת פלוני אצטריך לסיומי לכל חד מינהו קרקע דיליה דלא ליתו לאינצויי. והאי דאצטריך רב פפא למיפק לאפיה דרב שמואל בר אחא עד תואך, ההוא מקמי דליתי לביתיה ולסבוה אינשי ביתיה עצה לאחזוקי בזוזי לנפשיה הוא דעבד הכי. והאי מעשה דרב פפא לאו הרשאה הואי אלא הקנאה גמורה הואי, אבל הרשאה לא בעיא אגב (ארשא) [ארעא], דשליחות בעלמא היא, כדברירנא בפרק מרובה.

לב. הרי אמרו המוכר את הספינה לא מכר את האנתיקי, מאי אנתיקי עיסקא דאית בה:

ב. מכר את הקרון לא מכר את הפרדות מכר את הפרדות לא מכר את הקרון מכר את הצמד לא מכר את הבקר מכר את הבקר לא מכר את הצמד רבי יאודה אומר הדמים מודעין כיצד אמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז וחכמים אומרים אין הדמים ראיה. וקימא לן כרבנן. וביטול מקח נמי לא הוי, דכי אמור רבנן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה, אבל בכדי שאין הדעת טועה לא, אימור מתנה הוא דיהיב ליה, כדבעינן למימר קמן. ושמעינן מינה דאין הדמים ראיה לעיולי בזבינא מידי אחרינא דלא זאבין ליה בפירוש. ודוקא היכא דרובא לא קרו להו לתרויהו בההוא שמא דזבין ליה, כגון דרובא (לא קארו להו לתרויהו בההוא שמא דזבין ליה כגון דרובא) קרו לצמד צמד ולבקר בקר, ואע"ג דאיכא מיעוטא דקרו לבקר נמי צמד, למיעוטא לא חיישינן, אבל היכא דרובא קרו לצמד בקר כך הדמים מודעין כדבעינן לברורי קמן:

לג. תאני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו מכר את הקרון מכר את הפרדות והאנן תנן לא מכר אמר ליה איפכא א"ל לא תתרגם מתני' בשאדוקין בו בשעת מכירה, אלא כשאינן אדוקין בו בשעת מכירה כסתמא דמתני'.

לד. הרי אמרו מכר את הצמד לא מכר את הבקר, היכי דמי אילימא באתרא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר פשיטא צמד זאבין ליה בקר לא זאבין ליה ואלא דרובא קרו לבקר נמי צמד כוליה זאבין ליה. ואסיקנא לא צריכא דרובא קרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו ליה לבקר נמי צמד רבי יהודה סבר הדמים מודעים ורבנן סברי אין הדמים ראיה. וקימא לן כרבנן. ודוקא באתרא דרובא קרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר, דאע"ג דאיכא מיעוטא דקרו ליה לבקר נמי צמד אין הדמים ראיה למיזל בתר מיעוטא. אבל היכא דרובא קרו ליה לבקר נמי צמד מודו כ"ע דאזלינן בתר רובא. ודוקא היכא דאיכא רובא ודמים מודיעים, אבל היכא דאין דמים מודעים אע"ג דרובא קרו ליה לבקר נמי צמד, כיון דאיכא מיעוטא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר לא אזלינן בתר רובא, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. מידי דהוה אמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דאע"ג דרובא לרדיא זבני כי איקר בישרא וקם ברידיא דליכא למחזי דמי היכי לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, כי טעמא דשמואל דקימא לן כוותיה בדיני, כדבעינן לברורה בפרק המוכר פירות בדוכתה (לקמן בבא בתרא צב,א וסי' יא).

והא דקאמרינן מכר את הצמד לא מכר את הבקר, לא תימא הני מילי כשאין אדוקין בו אלא אפילו כשאדוקין בו נמי אינו מכור. ומאי שנא מקרון ופרדות דכי אדוקין בקרון הוו מכורין, שאני התם דפרדות טפלין לקרון, שאין אומרין נקנה קרון לפרדות אלא נקנה פרדות לקרון, וכיון שמכר את העיקר מכר את הטפל. אבל גבי צמד, צמד הוי טפל לבקר, שאין אומרין נקנה בקר לצמד זה אלא נקנה צמד לבקר אלו, ואע"פ שמכר את הצמד לא מכר את הבקר, שאין העיקר נמכר בכלל הטפל. והיכא דמכר את הבקר נמי לא מכר את הצמד, ואף על פי שאדוקין בו, דגבי קרון ופרדות הוא דלא סגיא ליה לקרון בלא פרדות וכיוצא בהן לממשכיה, אבל גבי בקר כיון דאיכא דזבני לשחיטה אימור לשחיטה זביני ליה, כדאמרינן התם (לקמן בבא בתרא צב,א) גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, וכדאמרינן נמי (לקמן בבא בתרא עח,א) גבי חמור לענין שק (ורוקסיא) [ודוסקיא] וכומני דאינן מכורין משום דסתם חמור לרכיבה עומד. אבל ודאי היכא דפריש ליה לרידיא והצמד עליהן בשעת מכירה, ומכר את הבקר, מכר את הצמד, מידי דהוה אמוכר את החמור לענין איכוף ומרדעת היכא דעודן עליו דדברי הכל מכורין, והוא הדין לשק ודוסקיא וכומני היכא דפריש ליה למשואי, כדבעינן למימר קמן:

כאותה ששנינו כותבים שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו. בפרק שנים אוחזין מוקמינן לה להא דתנן כותבין שטר ללוה כו' בשטרי אקנייתא דאי לא איכא למיחש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות מניסן שלא כדין והא מתניתין נמי דקתני כותבין שטר למוכר כו' בהכין נמי צריכין לאוקמה. ואם תאמר כיון דבשטרי אקנייתא מיירי למה הלוקח צריך לחזור אחר השטר שכתב המוכר לקנותו באגב הרי יש להם לעדים לכתוב לו שטר אם לא יתן לו המוכר את השדה דקיימא לן סתם קנין לכתיבה עומד ואף על פי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת כל זמן שלא נמסר השטר לידו רשאין לכתוב לו שטר אחר. לא היא דאף על גב דסתם קנין לכתיבה עומד כיון שאמר להם מתחלת הקנין שיכתבו את השטר והוא יתננו ללוקח לא יכתבו שטר אחר שהרי זה כיון שמנען בפירוש משעת הקנין מלכתוב לו שטר אחר. ועוד היה אומר ר"ש ז"ל דוקא סתם קנין לכתיבה עומד אמרינן כלומר כל זמן שלא יעכב המלוה או המוכר על כתיבת השטר אבל יכול לחזור בו ואין כותבין את השטר על כרחו והיינו דאמרינן התם קנו מידו לא צריך לאימלוכי ביה הא אם יעכב בידם מלכתוב את השטר אין כותבין. וקרובים דברי רבינו י"ל לפי מה שפירשנו שהמוכר חוזר בשטר כל זמן שלא נכתב ונמסר ואף על גב דבלא שטרא נמי גבי ממשעבדי הלכך כי איכא קנין נמי נהי דבסתמא ניחא ליה שיכתבו לו את השטר מיהו אין יכולין לכתוב את השטר על כרחו ואפילו אם פירש להם שיכתבו לו את השטר וקנו מידו על כך אף על פי שמחייב עצמו באחריות על ידי קנין או חזקה אבל בכתיבת שטר אינו יכול לחייב את עצמו דהוה ליה כקנין דברים הלכך אף על גב דאית ליה קלא כמו שיש לו קול לשטר ולא שנא מכר ולא שנא הלוואה בעדים וקנין גובה מנכסים משועבדים משעת הקנין אף על פי שלא כתבו את השטר כמו שכתבנו בפרק חזקת מכל מקום אין העדים רשאים לכתוב שטר חיוב ושעבוד על אדם שלא ברצונו כמו שביררנו למעלה. וקשה לי כיון דבשטרי אקנייתא עסקינן דאי לאו הכי אין כותבין שטר למוכר אלא אם כן לוקח עמו דהוי מוקדם וכדכתיבנא מעתה היאך קונה שטר בדין אגב בחזקה שהוא מחזיק בשדה זו והרי השדה קנויה לו משעה ראשונה שזכו לו העדים בקנין כשכתבו לו את השטר ואלו המחזיק בשדה שכבר היא שלו מקודם לכן ודאי אינו קונה נכסים שאין להם אחריות אגב אותה חזקה. וכי תימא לא זכה הלוקח בקנין העדים בעבורו אלא אם כן מסר המוכר בידו השטר דעל מנת כן קנו מידו שימסרו השטר לידו ואם יתרצו שניהם במכר יתן לו השטר ויחול קנין זה מעכשיו ועוד דודאי לא זכו העדים ללוקח בקנין אלא על מנת שיתרצה הלוקח במכר ליתן דמי השדה וכשבא הלוקח אינו מתרצה עד שימסרו השטר בידו נמצא שלא זכה בשדה עד שזכה בשטר. מכל מקום יש להקשות אם זוכה הוא בשטר איגלאי מילתא שזכה בשדה משעת קנין ואם כן היאך הועילה חזקה שהחזיק זה בשדה לקנות השטר אגבה כיון דאיגלאי מילתא שכבר זכה בשדה מקודם חזקה זו שניהם היו יכולין לחזור בהם כל זמן שלא מסר המוכר את השטר ביד הלוקח הלכך קונה זה אגב אותה חזקה את השטר. ולא מתחוורא הך סברא דכשאתה אומר זכה בחזקה זו בשטר באגב וממילא זכה בקנין משעה ראשונה לטרוף לקוחות תרתי דסתרן אהדדי נינהו דאי איגלאי מלתא למפרע שזכה בקנין משעה ראשונה היאך זכה בחזקה שהחזיק אחר כך לקנות השטר אגבה שהרי אין אדם זוכה אגב חזקה שהוא מחזיק בדבר שהיא שלו מכבר. ונראה בעיני דהכא לאו בשטרי אקנייתא עסקינן אלא מיירי כגון שהלוקח בעיר וטרוד בעסקיו או שהוא חוץ לעיר ועתיד היום לבא שם וקדם המוכר וכתב השטר לו שלא בפניו ושיהא ביד העדים שאם יבא היום יתנוהו לו ויזכה בשדה בשטר ואם לא יבא יקרעוהו. ובא היום ואמר להלוקח החזק בשדה זו וקנה אגבה השטר שהוא פקדון ביד העדים כיון שהחזיק בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא ביד העדים שהרי הקרקע לא היה קנוי לו כלל מקודם חזקה זו לפיכך קונה השטר אגבה ומתניתין דקתני כותבין שטר למוכר וכותבין שטר ללוה ודאי צריכים לאוקמה דשטרי אקנייתא נינהו ולא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין ולא אמרינן הכא כאותה ששנינו כעין אותה משנה דהתם משום דמיירי שמוסרין השטר למוכר צריכינן לאוקמה בשטרי אקנייתא אלא הא דקאמר כאותה ששנינו על צורת הענין הביאה דדמיא לה בקדימת מוכר לכתוב שטר ללוקח שלא בפניו ואין העדים החותמין על השטר חוששין למחזי כשקרא כי שמא ימלוך ולא ימסור השטר ללוקח או הלוקח לא יתרצה במכר. גם יש לפרשה לגמרי על דרך משנתינו דכותבין שטר למוכר כו' וכגון שקדם מוכר וכתב שטר ללוקח קודם שקנו מידו על דעת שיהא בידם כל היום עד שיקנו מידו בו ביום על כל מה דכתוב ומפורש בשטר ויתנו השטר אחר כך בידו דבכהאי גוונא מיירי מתניתין ואם יעבור היום עד שלא יקנו מידו יקרעוהו ואירע הדבר כן שלא קנו העדים מידו ועוד השטר בידם ובא הלוקח והחזיק בקרקע ונקנה השטר שהוא פקדון ביד העדים בכל מקום שהוא והא דאמרינן התם בסוגיא דמצא שטר חוב אי בשטרי דלאו אקנייתא הא אמרינן אין כותבין כו' לא תיקשי לך למה לא חששו שמא מיד העדים נפלו דעדים מיזהר זהירי בו. ופשוטו של דבר משמע כמו שפירשתי דהא ודאי הא דאמרינן כיון שהחזיק בקרקע משמע דמיירי שבא הלוקח עד שלא זכו לו העדים בקרקע. וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות אלמא שטרא נקנה באגב וקשה לרב אשי דאמר מילי במילי לא מקנין. ואם תאמר מי דמי התם לפי שנכתב השטר על שם הלוקח ואין צריך עוד להקנותו אלא במסירה שהרי כל שטר שכותבין ללוקח או למלוה במסירה זוכה בו הלכך אגב במקום מסירה הוא אבל בשטר שנכתב על שם אחר ובא להקנותו לא סגי במסירה וצריך כתיבה עמה דמילי במילי לא מקנין. תשובתך אין הדברים כן אלא כל שטר שעבוד נקרא מילי לפי מה שזוכין בו הלוקח והמלוה לא לגוף הנייר אלא לכח וזכות שבו ומה שאמרה תורה שמוכרין ומשתעבדים בשטרות נמי לפי שאין הדברים נמסרין מיד ליד וכדכתיב ואקח את ספר המקנה ואת החתום ובהכי אמר רחמנא דקונין בשטרות וכיון דסבירא ליה לרב אשי דמשום הכי לא מהניא מסירה בשטרות דאותיות אין נקנות במסירה כיון דצריך לומר קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה צריך שיהיו דברים הללו נכתבין דמילי במילי לא מקנין. מעתה כל שטר שכותבין ללוקח ולמלוה צריך מסירה דכי מסר ליה שטרא אין צריך שיאמר כלום שהרי ההקנאה מפורשת בשטר ובדברים הנכתבים והנמסרים מיד ליד הוא קונה אבל כל זמן שאינו מוסר השטר בידו אי אפשר להקנותו לא בקנין ולא באגב דכיון דצריך שיאמר לו כשמקנה לו בקנין או באגב קני לך שטר שבמקום פלוני אין השטר קנוי לו בכך דמילי במילי לא מקנין. ופירקיה אגב שאני דאלים טובא ואפילו מילי מקנין ביה ואף על גב דצריך למימר ליה אגב וקני דמתוך שנגמרת קניית הקרקע קונה אגבה כל דבר כן נראה פירוש דבר זה בעיני. ואומר אני דשמעינן מהכא תלת שמע מינה דצריך שיאמר לו אגב וקני כשמחזיק בקרקע לקנות השטר בכל מקום שהוא דמשום הכי הוה סלקא דעתיה דמקשה דהוא מילי במילי לפי שצריך לומר קני לך השטר אגב קרקע ואיכא מאן דאמר דבהקנאת שטר אגב קרקע אין צריך שיאמר לו אגב וקנה משום דשטר אפסירא דארעא כדאיתא בפרק האשה נקנית. ושמע מינה דאותיות נקנות באגב אף על פי שלא נכתבו על שמו וכמו שעומד אגב במקום מסירה בשטר שנכתב על שמו עומד גם כן במקום כתיבה ומסירה באותיות שלא נכתבו על שמו שהרי לא הוצרכה כתיבה אלא משום דמילי במילי לא מקניין וצריך שיהיו דברי ההקנאה הצריכים לפרש נכתבים וכיון דאסיקנא דאגב שאני וקונה בו מילי במילי דאף על גב דבעי למימר אגב וקנה אפילו הכי קונה במילי בלא כתיבת השטר כחו שבו שהוא מילי הוא הדין שהוא קונה אגב ארעא אותיות שלא נכתבו על שמו בלא שום כתיבה שהשטר שהוא מילי נקנה במילי שאומר לו קנה לך איהו וכל שעבודא דאית ביה כיון שאומר לו שיקנה אגב ארעא ואין צריך כתיבה וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו וקא פשיט לה הא דאמרינן אגב שאני. אבל רבינו חננאל ז"ל כתב דאגב במקום מסירה בלבד הוא עומד ולכך בשטר שנכתב ללוקח הואיל ובמסירה סגי ליה באגב נמי סגי אבל באותיות דבעי כתיבה ומסירה בעינן כתיבה ואגב. ושמע מינה שאם קדם מוכר וכתב שטר ללוקח אין יכול להקנות לו השטר בקנין דהא סלקא דעתא דלרב אשי דאמר מילי במילי לא מקניין דין הוא שלא יהא השטר נקנה ללוקח אפילו באגב ועל כרחך לא דחינן לה לסברא דמקשה אלא משום דאגב שאני דמשום דאלים אגב טפי מקנין כדאמרינן דהא מטבע לא מיקני בחליפין ואגב ארעא מיקני אבל בקנין דלא אלים כמו אגב אין השטר נקנה ללוקח. מיהו אפשר דאותיות נקנות בכתיבה וקנין שהקנין במקום מסירה הוא כיון שאין צריך לפרש לו כלום בדיבור דהא איכא כתיבה. עוד יש לפרש קושיא דמקשה בלשון אחרת. ולא והא אמר רבא בר יצחק כו' עד כיון שהחזיק זה בקרקע כו' ואם איתא דאין נקנית במסירה משום דמילי חשבינן להו לענין ההקנאה אם כן לא ליקני לוקח שטרא באגב כיון דדעתיה אמילי ולא אניירא ולא יהא קנוי לו עד שימסרנו לידו מידי דהוה אמטבע דלא מיקני בחליפין הואיל ודעתיה אצורתא ולא חשבינן ליה כשאר מטלטלין כיון שאין עיקר מעלתו מחמת גוף המתנה בלבד וקא סלקא דעתיה דכמו שאין מטבע נקנה בחליפין כך אינו נקנה באגב ומפרקינן אגב שאני דהא מטבע נקנה בחליפין כו'. ולשון ראשון שכתבנו יותר מחוור מזה. עליות הר"י ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: יש לומר דכל שטר מכר שנעשה ליתנו ללוקח ושנכתב על שמו וכן שטרי הודאות והלוואות שנכתבו לצורך הלוקח והמלוה עם כתיבתם זכו הם בשעבוד ובכל מה שכתוב בתוכן דעם שטרות אלו נשתעבדו ונתחייבו המוכר והלוה ולפיכך אין צריכין להקנותן דהן עצמן שלהם הן אבל שטר זה שכתבוהו לא ללוקח כתבוהו ולא לזכות במה שכתבוהו כתבוהו אלא למוכר ושלא ליתנו ללוקח אלא למוכר אלא שאם יתפייס לו הלוקח יתן לו שטר זה ושיקנה אותו לו הרי זה כשטרות דעלמא של מוכר זה ושהוא מזכה אותם לאחר מכירה ובמתנה שהרי לא נשתעבד עם שטר זה בשעת כתיבתו אלא לאחר זמן שילוה או שיקנה ממנו הלוקח וימסור לו את השטר שיזכה בשעבודו ובמה שיש בתוכו. ולפיכך למאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה אף זה כן. כן נראה לי. ולפיכך כל שכותבים שטר קודם הלוואה או קודם מכירה על דעת שאם יתרצה הלוקח ליקח והמלוה להלוות שימסור המוכר ללוקח והלוה למלוה כשהוא מוסרן ליד הלוקח והמלוה צריך להקנותם להם בהקנאת אותיות דעלמא. עכ"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל: אגב שאני דהא מטבע כו'. תמיהא לי מאי קא פריך ליה מהאי שטרא דמיקני באגב דאצטריך לשנויי אגב שאני שהרי זה השטר אין צריך לקנות שעבוד שבו אלא גופו בלבד שהקרקע לא מחמת השטר קנה אותו שהרי החזיק בקרקע ואדרבה השטר הוא שנקנה אגב קרקע ונמצא שאינו צריך לזכות בו אלא בדמי ניירא בעלמא וניירא גופיה פשיטא דמיקני באגב דהוי ליה ככל המטלטלין שהן ניקנין בכך. ונראה לי דמדקא פסיק ותני נקנה השטר בכל מקום שהוא שמע מינה שאפילו יש בו שאר תנאין של שעבוד כגון שנוהגין לכתוב בשטרי מכר קנה ואמאי הא מילי נינהו. אי נמי דכל שלא הקנהו מוכר ללוקח לראייה שבו אף על גב דקנה גופו לא מהני ולא מידי דשטר מקנה בעינן וכל שלא זכה בו הלוקח אלא מחמת גופו של נייר אף על פי שהמקח כתוב בו לאו שטרא הוא דהוי ליה מפי כתבם כן נראה לי. וכיון דאסיקנא דאגב שאני שמע מינה דכל שהקנה לו אותיות באגב לא בעינן קניה אחרת דהא אמרינן נקנה שטר בכל מקום שהוא כתיבה נמי לא בעינן דאגב קנייה אלימתא היא ומהני ככתיבה ומסירה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות מכירה. אבל רבינו חננאל ז"ל כהב דאגב לא קני אלא במקום מסירה ובעינן כתיבה ואגב. ולפי דבריו הכא הכי קאמר אגב שאני דשטר שכתב לו מוכר ללוקח אינו שטר שעבוד ובמסירה בעלמא סגי ליה שלא כדברי שכתבתי למעלה וכיון שכן באגב נמי סגי ליה ומינה אותיות בעלמא דלא סגי להו בלא כתיבה ומסירה בעינן או כתיבה ומסירה או כתיבה ואגב. ודבריו תמוהין מאוד בעיני דאי הכי מאי קושיא ואמאי איצטריך למימר אגב שאני כי הא כו' דפשיטא דאגב מהני כמסירה שהרי מסירה אינה מועלת אלא לגופו של נייר פשיטא דבאגב נקנה שהרי הוא כשאר המטלטלין. עד כאן לשון הר"ן ז"ל.

נפק לאפיה עד תוך. פירוש האי דנפק רב פפא לאפיה דרב שמואל לאו משום דלא ליתי וליחזוק בקרקע כי היכי דליקני להו להנהו זוזי הוא דנפק לאפיה דהא האי קרקע בחליפין אקנייה ניהליה ~אי לאו הכי לא הוו יהבי ליה בי חוזאי מידי משום דאמרי ליה כיון דלא אחזקת בקרקע אכתי לא קנית מידי אלא האי דנפק לאפיה כי היכי דלישקלינהו מיניה מקמי דליגמרוה אינשי למימר כיון אקניתינהו ניהלי וזוזי דידי נינהו ואף על גב דקיימא לן דשליח שוייה כדגרסינן במרובה מדכתב ליה כל מאי דמתענית מן דינא קבילית עלי שליח שוייה איכא למימר דהאי דעביד רב פפא הכי לרווחא דמלתא הוא דעבד כי היכי דלא ליתי לאינצויי ולמיקם בדינא כרב ספרא דקדם וזכה ביה בחמריה ואיכא למימר דרב פפא לא כתב ליה כל מאי דמתענית מן דינא קבילית עלי אלא כח הקנאה גמורה כתב ליה. הרא"ם ז"ל.

עלה בידינו. אותיות אין נקנות במסירה אלא בכתיבה ומסירה וצריך למכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ואי לא כתב כן המקח בטל ומעות חוזרות. ואין אותיות נקנות לקנין ומסירה ולא בכסף ומסירה אלא בכתיבה ומסירה בלבד. ומכירת שטרות דרבנן הוא שהרי אינו יכול למכור לחברו שעבוד שיש לו בנכסי חברו דקיימא לן בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ואינו יכול להקדיש קרקעות המשועבדים לו וכל שכן אם אין ללוה קרקעות שאינו יכול למכור לחברו שעבוד שיש לו על המטלטלין של הלוה בכתיבה דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו אלא תקנת חכמים היא שיוכל אדם למכור אה חובו ותקנו שיקנה בכתיבה ומסירה ובכתיבה בלבד אינו קונה עד שימסור לו השטר דבהכי גמר ומקנה כחו וזכותו לחברו ולפי שאין מכירה זו מן הדין אמרו חכמים שאינה מועלת אלא לענין שיוכל הלוקח לתבוע את החוב אבל אם חזר המוכר ומחלו מחול. ואותיות נקנות אגב קרקע וצריך לומר לו קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה אגב ארעא דקיימא לן בפרק האשה נקנית ציבורין לא בעינן אגב וקני וכיון שהקנה לו השטר באגב קנה ואין צריך לא כתיבה ולא מסירה שהקנאת אגב עומדת במקום כתיבה ובמקום מסירה. ואם קדם מוכר וכתב שטר ללוקח כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא כיון דאמר ליה קני לך השטר אגב קרקע אבל אין יכול להקנות לו את השטר בקנין שהשטר מילי נינהו. הר"י ז"ל בעליות.
וכתב הרא"ה ז"ל דמסתברא דבעינן מסירה מקמי כתיבה הא לאו הכי לא קני ליה לפי שאינו זוכה בשעבוד כיון שהוא דבר שאין בו ממש אלא מחמת שהוא נגרר עם השטר וכיון שכן כתיבה דמקמי מסירה לא מהניא ולא מידי שכיון שגוף הנייר אינו נקנה בכתיבה זו אף השעבוד אינו נקנה ואף על פי שמסרו לו אחר כך לא קנה שכיון שלא זכה בשעבוד שמסר לו שטר כתיבה בשעת מסירת השטר עצמו במה יקנה. הר"ן ז"ל.

תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו כו'. והא אנן לא מכר תנן איפכא. ואית דגרסי אסמייא כלומר לאפוכי ליכא לאפוכה ולמיתני לא מכר דהיינו מתניתין ודרך הברייתא להוסיף ולחדש על המשנה. אמר ליה לא תתרגם מתניתך בשאדוקין בו ואף על גב דלא קרו לפרדות קרון בסתמא קרון ותשמישתיה זבין ליה כיון שהפרדות צריכות לקרון והא אדוקין בו אי נמי כשהפרדות אדוקין בו בקרון דרך בני אדם לבלוע הפרדות בשם קרון ולקצר בלשון מיהו לא אמרינן הכי במוכר הצמד אף על פי שהוא נתון על הבקר שאין הצמד נחשב לגבי הבקר לכלול הבקר בכלל העול אף על פי שנתון על הבקר באתרא דלא קרו לבקר צמד. כן נראה בעיני. עליות.

כשאדוקין בו. פירש קשורין בקרון דכיון שהם קשורין בקרון הוה להו כתנור וכירים מחוברים בבית וכמכתשת קבועה שבו וכל שכן הנך שהן צריכות לקרון ואני תמה היאך לא חלק רבי יהודה על קרון ופרדות כמו שחלק על צמד ובקר ואין נבלעין דמי הפרות בדמי הקרון. ואפשר כמו כן יחלוק ונטר להו עד סופה והדר פליג עלייהו. הראב"ד ז"ל.
תמהני מהכא פירושו ז"ל דלא אייתי להך ברייתא. משיטה לא נודע שם מחברה.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: תתרגם מתניתך באדוקין בו. פירש הראב"ד ז"ל דכל שאדוקין בו הרי הן קרון כתנור וכירים לבית ומכתשת הקבועה. ויש מי שפירש דטעמא דהכא משום דהדמים מודיעים דכיון דאדוקין בו ודמים יתרים הם מודיעים שאף הפרדות בכלל. והראשון נראה לי עיקר שאין הדמים ראיה לדעת תנא קמא אלא בדקרו ליה נמי לפרדות קרון ולרבי יהודה נמי עד דאיכא מקצתן דקרו ליה הכין כדאיתא בסמוך גבי צמד. והכא לא אמר ליה רבי אבהו תתרגם מתניתך באדוקין בו ובדאיכא דקרו ליה לפרדות קרון דכל דכלהו קרו ליה לקרון קרון ולפרדות פרדות ליכא מאן דאמר דיהו הדמים ראיה דאיהו קרון אמר ליה פרדות לא אמר ליה מה לי אדוקין מה לי אינן אדוקין אבל לפי פירוש הראשון ניחא דנמכרין עמו מפני שהן תשמישיו המחוברין עמו. וכתב הרא"ם דהוא הדין לצמד ובקר בזמן שאדוקין בו וכן דעת גם הרמב"ן ז"ל. ותנא דברייתא תנא בקרון והוא הדין לצמד דחד טעמא אית להו. עד כאן לשונו.

מתניתין : מכר את הצמד לא מכר את הבקר כו'. וחכמים אומרים אין הדמים ראיה. דהוה אמינא רבי יהודה לא מפליג פליג דהא דקאמר תנא קמא מכר את הצמד לא מכר את הבקר בשאין שם הודעת דמים כגון שמכר לו את הצמד בקנין כדשיימי בי תלתא ויכול המוכר לומר לא מכרתי לך אלא הצמד ונותן לו דמי הצמד. ובהא דקתני רישא מכר את הקרון לא מכר את הפרדות לא פליג רבי יהודה לומר שהדמים מודיעים לפי שבכל מקום אין קורין לעולם לפרדות קרון כשאין אדוקין בג אבל יש מקומות דקרו לבקר צמד והכי נמי כתיב והוא חורש בשנים עשר צמדים ומשום הכי קאמר רבי יהודה הדמים מודיעים וכדאיתא בגמרא. גליון.
הא דאמרינן הכא היכי דמי אילימא דקרו לבקר בקר ולצמד צמד צמד זבין ליה בקר לא זבין ליה כלומר וכי בהא פליג רבי יהודה הא ודאי לא זבין ליה אלא צמדא. ואי דקרו לבקר נמי אטו לצמדא מי לא קרו צמדא ואמאי קיימא לן כולהו זבין ליה. ומתחזי לי משום שהדמים מודיעים קאמר דאמרי רבנן אין הדמים ראיה כהאי גוונא ודאי מודה כיון שהשם והדמים שוין הן דין הוא שיהא הדמים ראיה וכן אתה צריך לפרש בבירה ובבקעה דאקשינן אי דקרו לבקעה שדה נמי כולה זבין ליה ואי קרו לבקעה נמי שדה אטו לשדה מי לא קרו שדה ואמאי פשיטא ליה דכולהו זבין ליה. והכא ליכא למימר דמים מודיעים דקרקע אין לו אונאה אלא משום דמצר מצרים החיצונים וכיון שהשם אחד והמצרים מוכיחים דין הוא דהכל זבין ליה. עתה לפי זה הענין הא דאמרינן בענין המוכר שור לחברו ונמצא נגחן דאקשינן וליחזי דמי היכי אי דמי רדיא לרדיא כו' וקשיא לן אטו כרבי יהודה סבירא ליה שהדמים מוכיחים והיינו רגילין לתרץ דלענין ביטול מקח קא מקשה כלומר לשמואל ודאי הא מקח טעות הוא משום דמים יתרים שנתן בו ולפי מה שהצעתי אין אנו צריכין לכך אלא דרבנן מודו שבמקום שהשם שוה הדמים מוכיחים ושור לחרישה ושור לטביחה שם אחד להם הלכך הדמים ראיה ואי לדמי רדיא ודאי לרדיא זבניה כן נראה לי. והחכם ישמע ויוסיף לקח. הראב"ד ז"ל.
וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: כתב הראב"ד ז"ל דלא כל תוספת דמים מודיעים אלא עד דאיכא תוספת בכדי שאין הדעת טועה מיהו אין נראה כדעת הרב ז"ל מדאקשינן גבי מוכר שור ונמצא נגחן ניחזי זוזי היכי דודאי אין כל כך דמים יתירים בין שור דטביחה לשור דרדיא שאין הדעת טועה בהם. עד כאן לשונו.

הכי גרסינן: אלא דקרו לבקר נמי צמד כלהו זבין ליה. פירוש כולן קורין לפעמים לצמד צמד ולבקר בקר ופעמים שקורין לבקר נמי צמד כולה זבין ליה דודאי יש לומר שהדמים מודיעים כיון שיש במשמעות צמד בקר נמי דהא זימנין דקרו לבקר נמי צמד. לא צריכא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר וקרו לבקר נמי צמד. פירוש מקצת אנשי העיר קורין לצמד צמד ולבקר בקר ומקצתן קורין לבקר נמי צמד רבי יהודה סבר הדמים מודיעים דעל ידי הודעת הדמים יש לנו לדון שזה המוכר מאותם שקורין לפעמים לבקר צמד ורבנן סברי אין הדמים מודיעים ויכול לטעון הרי אני מאותם שאינם קורין מעולם לבקר צמד ונמצא שאין בקר במשמע לשון צמד שאמרתי ללוקח ואין הדמים מודיעים בלשון שאינו כמשמעו וגם אין לדון מפני הודעת הדמים שזה האיש הוא מאותם שקורין לבקר נמי צמד כיון שהוא טוען בברי שאינו מהן והמוציא מחברו עליו הראיה. מיהו באתרא דקרו לצמד בקר ואף על גב דזימנין דקרו לצמד צמד ולבקר בקר כיון שיש בקר במשמעות לשון צמד הרי הודעת הדמים במקום פירוש וכמו שפירש לו צמד ובקר דמי. ולפי שראיתי בספרי ספרד דגרסי הכא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר וקרו ליה לבקר נמי צמד. ובתחלת פרק המוכר בית להברו בבירה גדולה גרסינן לא צריכא דרובא קרו לבית בית ולבירה בירה ואיכא דקרו לבירה נמי בית נראה לי דהכא באתרא דרובא קרו לצמד צמד ולבקר בקר אף על גב דמיעוטא קרו לבקר נמי צמד נמי מודה רבי יהודה שאין הדמים מודיעין דלא שבקינן רובא וחזקת ממון מפני הודעת דמים אף על גב דגבי מוכר בית לחברו בבירה גדולה הוה שבקינן רובא דאיכא מצרים החיצונים אי לאו מטעמא דאמרינן התם מדהוה למכתב ולא שיירית בזביני אילין כו' וכי אית ליה לרבי יהודה הדמים מודיעים כגון היכא דמקצתם קרו לצמד צמד ולבקר בקר ומקצתם קרו ליה לבקר נמי צמד. ואי רובא קרו לבקר נמי צמד מסתברא דאפילו רבנן מודו דאמרינן הדמים מודיעים כי היכי דאמרינן גבי המוכר לחברו בית בבירה גדולה היכא דרובא קרו לבירה נמי בית דכולה זבין ליה כיון שמצר לו מצרים החיצונים ולא אמרינן מדהוה ליה למכתב ולא שיירית בזביני אילין קדמאי כלום ולא כתב לו מצרים החיצונים הרחיב לו דכיון דרובא קרו נמי לבירה בית ולא הוצרך לפרש ולכתוב ולא שיירית כו' כיון שמצר לו מצרים החיצונים ואף על גב דלא ידעינן האי גברא אם הוא מן הרוב הכי נמי כיון דקרו לבקר נמי צמד ויש כאן הודעת דמים לא הוצרך לפרש לו בקר והיינו דמקשינן בריש פרק המוכר בענין המוכר שור לחברו ונמצא נגחן וליחזי אי דמי רדיא כו' והא ודאי הלכה כרבנן דאמרינן אין הדמים מודיעים להוציא ממון ואפילו הכי מקשינן התם וליחזי אי דמיא רדיא כו' משום דרובא לרדיא זבני ומסייעא הודעת הדמים לרובא להוציא ממון. ויש לדחות ראיה זו ולומר דלהכי פשיטא ליה לתלמודא התם שהדמים מודיעים דכיון שיש במשמע שור בין שור הראוי לרדיא בין שור הראוי לשחיטה והאי גברא נמי זבין בין לרדיא בין לשחיטה כדאיתא התם דין הוא שתעמוד הודעת הדמים מקום פירוש וכדאמרינן בשמעתין דבאתרא דקרו לבקר נמי צמד דאפילו לרבנן הדמים מודיעים אף על גב דזימנין דקרו לצמד צמד ולבקר בקר כיון שיש במשמע צמד בקר נמי הרי הודעת הדמים במקום פירושו. ואית דגרסי לא צריכא דאיכא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא דקרו לבקר נמי צמד וגרסינן בענין המוכר בית לחברו בבירה גדולה לא צריכא דאיכא דקרו לבית בית ולבירה בירה ואיכא דקרו נמי לבירה בית. עליות.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: לא צריכא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר. כלומר רובא קרו ליה הכין ואיכא נמי דקרו לבקר נמי צמדא ורבי יהודה סבר כית שהדמים יש שקורין לו מקצתם שוין הדמים מודיעים שהוא מן המקצת שקורין אותם כן ורבנן סברי אין הדמים ראיה להוציא מלשון רבים דכל שהרבים קורין לצמד צמד ולבקר בקר על הלוקח היה לפרש הלכך אפילו משום משך הלוקח צמד ובקר ועדיין המעות בידו כי מוציאין מידו מוציאין ממנו המעות והבקר דכל ששנינו מכר ולא מכר דינא קתני ולא משום ספק שנינו כן. עד כאן.

ואי אין הדמים ראיה ליהוי ביטול מקח. הכי גרסינן בספרי ספרד וכי תימא קסברי רבנן כהאי גוונא לא הוי אונאה פירש רבינו חננאל ז"ל כהאי גוונא כגון מוכר בהמה אין לו אונאה ואף על גב דהכא במכירת צמד איירינן לרבנן ולא במכירת בקר איכא למימר דקסלקא דעתא שאין אונאה במכירת צמד לפי שאדם לוקחם ביוקר שצריך לחרישה וכמו שאין אונאה לרבי יהודה במכירת בהמה. ולא איתחוור לן האי פירושא דטעמא דרבי יהודה בבהמה ובמרגלית לפי שאדם רוצה לזווגן ובצמד לא שייך האי טעמא דמשני מפירות כסות וכלים הרי כל הדברים אדם לוקח ביוקר לעת הצורך כשאין מצויין. ועוד דלא הוה ליה למימר כל כהאי גוונא לא הויא אונאה אלא הכי הוה ליה למימר קא סברי רבנן צמד אין בו אונאה אי נמי כל כיוצא בזה אין בו אונאה דלא שייך כל כהאי גוונא על שם העצם רק על ענין מן הענינים. ויש לפרשה כן וכי תימא קא סברי רבנן כל כהאי גוונא באונאה גדולה שהכל בקיאין בדבר כגון כאן שהכל יודעים שאין הצמד שוה מאתים זוז ולפיכך אין בו אונאה והא תנן רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה ומרגלית כו' ומפרש התם בברייתא ספר תורה לפי שאין קץ לדמיו דשמעת מינה דאף באונאה גדולה וידועה הם דברי רבי יהודה כיון שנתן טעם בדבר לפי שאין קץ בדמיו ואמרי ליה רבנן לא אמרו אלא את אלו אבל ספר תורה יש לו אונאה ואפילו באונאה גדולה כעין שדבר רבי יהודה. ופרקינן מאי אין הדמים ראיה נמי ביטול מקח. ואי בעית אימא כי אמור רבנן כאן בכדי שהדעת טועה כאן בכדי שאין הדעת טועה כלומר אף על גב דרבי יהודה איירי אף באונאה גדולה ונחלקו חכמים עליו מכל מקום דוקא באונאה שהדעת טוצה איירי ולא באונאה שאין הדעת טועה כגון זה שהדבר ידוע שאין הצמד נמכר במאתים זוז. וחכמי צרפת ז"ל גורסים וכי תימא בטול מקח לרבנן לית להו פירוש כשאמרה תורה לא תונו שאסור להונות ולא שתהא האונאה חוזרת והא דנקט ביטול מקח לרבנן לית להו הוא הדין חזרת אונאה אלא משום דאקשינן ליהוי ביטול מקח נקט נמי בטול מקח לרבנן לית להו והא תנן רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה כו' ולשון אין להם אונאה משמע שאין שם חזרת אונאה ואמרי ליה רבנן לא אמרו אלא את אלו כלומר קרקעות ועבדים ושטרות אין בהם חזרת אונאה אבל שאר כל הדברים יש בהם חזרת אונאה. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי מרישא דקתני כל שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה ותנן נמי אלו דברים שאין בהם אונאה כו' משמע דאשארא יש להם חזרת אונאה אלא עדיף ליה לאקשויי ממילתייהו דרבנן. עליות דרבינו יונה.
וכן תירץ הרא"ש ז"ל דאי הוה מקשה מרישא הוה מצי לשנויי הא מני רבי יהודה היא. אבל הקשה עוד דאמאי לא פריך ממתניתין דהתם דמיתניא ברישא כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר רבי יהודה אומר אין לתגר אונאה אלמא רבנן דרבי יהודה אית להו אונאה. עד כאן מתוספי הרא"ש ז"ל.
ויש לתמוה אמאי משמע ליה לישנא דאין להם אונאה חזרת אונאה דלמא אין להם תורת אונאה קאמר דלא עבר בלאו דלא תונו. ויש לומר דכל הני דאין להם אונאה ודאי עובר בהם אלאו דלא נתמעטו אלא בחזרה וכן הפרשה מוכחת דכתב לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו גו' ולא תונו וגו' אלמא אף בקרקעות הוזהרנו על האונאה. עליות.

בד"ה רב פפא כו' דהתם איירי בהלוואת מטבע שאינו נקנה בחליפין כו' עכ"ל אבל בהלוואה אחרת שאינו מטבע לא מצינו ביה שום חילוק בין קנין חליפין לקנין אגב ודו"ק:

בפרשב"ם בד"ה כולה זבין כו' וגם הדמים מודיעין כו' עכ"ל דאם הדמים לא היו מודיעין שמכר שניהם ודאי דלא הוה אזלינן להא דקורין גם לצמד בקר והוי מקח טעות ודו"ק:

תוס' בד"ה רב פפא כו' שאינו נקנה בחליפין כו' נ"ב פירוש ולא משום דאין אדם יכול להקנות הלואתו וא"כ הכא שפיר נקנה בתורת אגב ודו"ק:

גמרא כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכ"מ שהוא וזו היא ששנינו כו'. לכאורה קשה דהא רישא דמתניתין ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה לא איירי בשטרי דלכ"ע אין נקנין במשיכה גרידא כדלעיל וא"כ מנ"ל דבסיפא נכללו גם שטרות. וי"ל משום דשטר כזה דנכתב על שמו ודאי דנקנה גם במשיכה ע' בתוס'. וע' לקמן (ק"נ ב) בהא דשטרא איקרי נכסי כו' ושם (קנ"א) בתד"ה איבעי':

גמ' ל"צ באתרא וכו'. לעיל סא ע"ב תד"ה ש"מ:

רשב"ם ד"ה לא מכר את הצמד. אלא דפליגי ר"י ורבנן. כה"ג לעיל ר"פ חזקת הבתים במתני'. וכן בסנהדרין כג ועי' בתוס' עירובין מח ע"א ד"ה ר"י:

תוד"ה נקנה השטר. ובההיא ודאי מהני א מסירה. עיין בת' תולדות אדם להרשב"א סי' ל"ט:

כאותה ששנינו. שמותר לעשות כן אע''ג דמיחזי כשיקרא דאין כאן הפסד לשום אדם אלא למוכר עצמו שאם יאבד השטר וימצאנו לוקח שכתב בשמו יטעון שלקחו מזה המוכר ואי הוא לא חייש להכי אנן לא חיישינן בשבילו: כיון שהחזיק זה. הלוקח בקרקע מסקנא דמילתיה דאמורא הוא ולא מן המשנה: נקנה השטר. שנכתב קודם המכירה לזה הלוקח בכל מקום שהוא שהרי דעתו של מוכר להקנות השטר ללוקח וקני ליה לשטר אגב קרקע כדין כל מטלטלין הנמכרין עם קרקע שנקנין בחזקת קרקע כאילו עבד משיכה במטלטלין גופייהו וכדמפרש: וזו היא ששנינו כו'. בקדושין (דף כו.) נפקא לן מקראי: שאין להם אחריות. מטלטלין ושטר: שיש להם אחריות. מקרקעי: בכסף בשטר ובחזקה. בכסף שקבל מן הקרקע או שהחזיק בה נקנין גם מטלטלין וקס''ד השתא דהשטר במילי בעלמא מיקני שנתרצה המוכר להקנות ללוקח ואע''פ שלא בא השטר לידו דלוקח קני ליה כ''ש לעיל דשטר בשטר מיקני דאילו הכא אפילו במילי גרידי קני ליה בלא שטר וכ''ש דמיקני במילי הכתובים בשטר: ומשני מאי דקני שטר אגב ארעא שאני. דכיון שהחזיק בקרקע קני ליה לשטר אגב ארעא דמקראי נפקא לן בקדושין ולאו היינו מילי אלא מעשה גדול הוא כמשיכת הממון עצמו: דהא מטבע כו'. בפרק הזהב והתם מפרש טעמא: בחליפין. בקנין סודר: אגב אסיפא. סף ביתו מקרקע כדי שיביאם לו והיינו הרשאה ואילו לא אקנינהו ניהליה לא הוו יהבי ליה דלא ליחייבו באונסא דאורחא כדאמר בב''ק: נפק לאפיה. מרוב שמחת מעותיו שהביא: עד תווך. מקום במסכת נדה (דף לג:) וכך שמו ולאשמועינן אתא דמשום קנין זה מסרו לו המעות דכיון דנפק לאפיה שמעינן דהביא המעות: העבדים. המשמרים והמנהיגים הספינה: המרצופין. שקין גדולים שבהן משימין הפרקמטיא אשר בספינה: עיסקא דבגווה. פרקמטיא שבה: מתני' קרון. עגלה: הפרדות. המושכות בקרון ובשאין אדוקין בו מיירי כדמפרש בגמ' דרך פרדות לקרון וצמד לבקר וכלים לחמור: צמד. הוא העול וכלי העגלה קטנה והעגלה עצמה המחברין את השוורים יחד: לא מכר את הצמד. דברי הכל היא אלא דפליגי רבי יהודה ורבנן בפירוש דהך מילתא דלרבי יהודה זימנין מכר זימנין לא מכר ולרבנן לעולם לא מכר: אין הדמים ראיה. אלא במתנה ביקש ליתן לו המותר אי נמי ליהוי מקח טעות כדאמרינן בגמרא ויחזיר לו מעותיו ויטול צמדו: גמ' איסמייה. מקמי מתניתין: תתרגם מתניתא בשאדוקין בו. שקשורין ביחד בשעת המכירה הלכך הכל מכר ומתניתין בשאין אדוקין: היכי דמי. דמיפלגי רבי יהודה ורבנן: אילימא דקרו ליה. באותה העיר לצימדא צימדא העול קורין אותו באותה העיר צמד ולא השוורים: ולבקר קורין בקר. ולא צמד: הכי גרסינן צמד זבין ליה בקר לא זבין ליה. ואמאי קאמר רבי יהודה דדמים מודיעין שמכר את הבקר והלא בקר אינו בכלל צמד כלל דנימא לשון שלו כך הוא שקרא גם לבקר צמד ואפילו בשאדוקין בו נמי לא קני דהא לא מפלגינן בין אדוקין לשאינן אדוקין כדמפלגינן גבי קרון ופרדות ולקמיה בשמעתין נמי אמרינן דמתניתין מילי מילי קתני: הכי גרסינן ואלא דקרו ליה נמי לבקר צמד כולה זבין ליה. דכי האי גוונא גרסינן גבי המוכר בית לחבירו בבירה גדולה בפרק המוכר את הבית (לעיל דף סא:): כולה זבין ליה. ואמאי אמרי רבנן אין הדמים ראיה הא ודאי כיון דכולי עלמא קורין גם לבקר צמד וגם הדמים מודיעין עליה דמוכר רמיא לגלויי דלא בקר קא מזבין אלא העול לבדו ומדלא פירש אמרינן שמכר הכל: ה''ג לא צריכא באתרא דאיכא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא דקרו נמי לבקר צמד. והשתא מספקא לן בהאי גברא מהי מינייהו הוא אם קרא לבקר צמד אם לאו: רבי יהודה סבר הדמים מודיעין. שהוא מן הקורין לבקר צמד ובקר מכר עם הצמד: ורבנן סברי. כיון דיש קורין לבקר בקר ולא קרו ליה צמד לא אמרינן הדמים מודיעין דדלמא האי מינייהו הוא ולא מכר את הבקר דיד לוקח על התחתונה דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא אמרינן דמים מודיעין אבל היכא דכל בני העיר קורין לבקר צמד כיון דפשיטא לן דהאי גברא רגיל לקרות גם לבקר צמד וגם דמים הרבה יש כולה זבין ליה: ואי אין הדמים ראיה. כלומר נהי נמי דאין הדמים ראיה ומכר את הצמד לא מכר את הבקר דמשמע אבל הצמד מכור ואמאי ליהוי ביטול מקח שיבטל המקח ויחזיר לו דמיו ויטול צמדו כדין כל אונאה יתר משתות דבטל המקח בפרק הזהב (ב''מ דף מט:) ובשתות מצומצם אמרינן קנה ומחזיר אונאה ובפחות הויא מחילה:

נקנה השטר בכל מקום שהוא. ואם תאמר והיכי מוכח מהכא דמילי במילי מיקנו הא הכא לא קנו שעבוד השטר דבלאו הכי שעבד נכסיו דמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואין מועיל אלא לקנות שטר עצמו וי''ל דמשמע ליה בכל ענין בין החזיק בעדים בין בלא עדים שלא נשתעבדו נכסיו ובכל ענין קתני נקנה השטר בכל מקום שהוא אבל אכתי קשה דהיכי מוכח מהכא דמיקנו מילי במילי דהכא לא חזינן דמיקנו אלא לענין שטר מכר הכתוב בשם מוכר ללוקח ובההיא ודאי מהניא מסירה בלא כתיבה לכולי עלמא אבל מוכר או נותן שטר שיש לו על אחרים לעולם לא מקנו במילי במסירה לחודה עד שיכתוב ונראה לפרש דהכי פריך והא אגב מילי נינהו וקנין גרוע הוא דאפ''ה מקני בלא מסירה לקנות שעבוד שטר הכתוב בשמו א''כ אפילו בשטר שאינו כתוב בשמו תועיל מסירה בלא כתיבה כיון דשעבוד כל כך קל לקנות ומשני אגב שאני דאין אגב קנין גרוע דאלים קנין אגב כמסירה גמורה דהא אפי' דבר דאין נקנה בחליפין נקנה אגב קרקע וחשיב כמסירה ומשיכה והגבהה ורבינו שמואל מפרש דהשתא לא אסיק אדעתיה קנין אגב וס''ד דקני במה שנתרצה לו וקשה דא''כ אמאי איצטריך למימר כיון שהחזיק בקרקע נקנה כו' כיון שאינו קונה ע''י כך וי''ל דס''ד דלא נתרצה לו עד שיחזיק ומ''מ מילי נינהו כיון דקני ע''י. מה שנתרצה: רב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי. לפי ספרים דגרסי בהגוזל (ב''ק דף קד: ושם) דהוה מסיק קשה דהיכי קנינהו ניהליה ואנן נמי היכי כתבינן הרשאה אמלוה הא אמר בפ' מי שמת (לקמן דף קנב.) מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין ארכבה אתרי ריכשי כו' הרי היא כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני משמע דבריא לא מצי למיקני הלואה אפי' בקנין דהתם בקנין איירי וליכא למימר דהתם מיירי בהלואת מטבע שאינו נקנה בחליפין דא''כ בחנם נקט הלואה דהוה ליה למימר מטבעותי לפלוני ועוד דאמרי' התם (דף קמח.) למימרא דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע דליתא כו' והאמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני כו' ומשני הואיל ויורש יורשה אי נמי במעמד שלשתן הוה ליה למימר דאיתא בבריא אפילו בהלואה דמטבע אגב קרקע ואור''ת דתקנת חכמים היא לענין הרשאה שיוכל לעשות שליח אפילו בהרשאת מלוה אע''ג דאין יכול להקנותה:

בבא בתרא עז ע"ב