בבא בתרא עו ע"ב

דף עו - ב

וחכמים אומרים: לא קנה את הספינה  עד שימשכנה לרשותו, ^[1] או עד שישכור את מקומה של הספינה, ויקנה אותה מטעם "קניין חצר". ואף על ידי "שכירות" נחשב המקום כרשותו, ורשותו של אדם קונה לו מה שבתוכה. ^[2]

ומשמע שלדעת רבי ספינה נקנית במסירה, ואיך העמדנו את הברייתא דלעיל כדברי רבי, והרי לדברי חכמים לעיל ספינה נקנית במשיכה ולא במסירה!?

ומשנינן: לא קשיא. כאן, מה שאמר רבי שספינה נקנית במסירה, זה ברשות הרבים. ^[3] כאן, מה שאמרו חכמים החולקים על רבי נתן, דהיינו רבי, שספינה נקנית במשיכה, זה בסימטא. ^[4]

וטעם החילוק בין רשות הרבים לבין סימטא הוא, משום שבסימטא, שאפשר לקנות את הספינה במשיכה, אין דרך לקנותה במסירה. אך ברשות הרבים, שאי אפשר במשיכה, כדלקמן, קונה הוא את הספינה במסירה. ^[5]

ושואלת הגמרא: במאי אוקימתא, במה העמדת ופירשת, להא ברייתא בתרייתא [האחרונה] - ברשות הרבים.

אם כן יש לתמוה: אימא סיפא של ברייתא:

וחכמים אומרים: לא קנה עד שימשכנה, או עד שישכור ארת מקומה. ^[6]

ואי מיירי ברשות הרבים, תיקשי: ממאן אוגיר!? הרי רשות של רבים היא, וכיצד יש לו אפשרות לשכור את רשות הרבים לעצמו, ^[7] כדי שיוכל לקנות את הספינה ב"קנין חצר"!?

ותו, ועוד, אם הברייתא מדברת ברשות הרבים, תיקשי: היאך אמרו חכמים לא קנה עד שימשכנה? וכי משיכה ברשות הרבים מי [האם] קניא!?

והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שניהם אמרו] שיש שלשה כללים היכן מועילים הקניינים במטלטלין:

א. מסירה קונה ברשות הרבים, וכן בחצר שאינה של שניהם, המוכר והקונה, אלא של אדם שלישי. ^[8]

אבל בחצרו של המוכר, אין מסירה מועילה, היות וחצירו של אדם קונה לו, ואי אפשר שאחרים יקנו בה ממנו.

וכן בסימטא אין מסירה קונה, היות ומשיכה מועילה בה, ואין קונין בקנין גרוע כאשר אפשר לקנות בקנין חשוב יותר. ^[9]

ב. משיכה קונה בסימטא וכן בחצר שהיא של שניהם. ^[10]

אבל בחצירו של המוכר אין משיכה מועילה.

וכן בחצר של אדם אחר, ואפילו ברשות הרבים, אין משיכה קונה, כי דרכה של משיכה ברשות שיש לקונה חלק בה.

ג. והגבהה קונה בכל מקום, אפילו ברשות שהיא מיוחדת למוכר בלבד. ^[11]

וכיון שאי אפשר לשכור את רשות הרבים, וגם אין משיכה קונה ברשות הרבים, איך אפשר להעמיד את הברייתא ברשות הרבים!?

ומשנינן: מאי עד שימשכנה נמי דקאמר התנא, ומאי עד שישכור את מקומה דקאמר התנא, לא ברשות הרבים הוא מושך, ולא את רשות הרבים הוא שוכר.

אלא, הכי קאמר התנא דברייתא: לא קנה את הספינה, עד שימשכנה מרשות הרבים שבו היא עומדת, לסימטא.  11*   11*.  כתב הרמב"ן [כתובות לא ב ד"ה ומדאוקימנא]: מהא דאמרינן עד שימשכנו מרשות הרבים לסימטא, משמע דכל שהוא מונח ברשות מוכר או ברשות הרבים, משעה שימשכנו מאותו רשות לסימטא קנה, אין צריך למשוך אותו בסימטא כלל. וב"ערוך השולחן" קצח ח כתב דאם מושך מרשות הרבים סגי במה שנכנס חלק מהחפץ לסימטא [אחרי שנעקר כולו ממקומו הראשון], ואם מושך מרשות מוכר צריך שלא ישאר כלום ברשות מוכר. [וראה עוד במה שהביא ה"בית יוסף" קצח י] ובסמ"ע קצח כ [ראה "דרישה" שם יא] נראה שאף במושך מרשות הרבים לסימטא צריך שיכנס כל החפץ לתוך הסימטא ולא די במקצתו.

ואם הספינה ברשות בעלים, המוכר, ^[12] היא נמצאת, לא קנה הלוקח, לא במסירה ולא במשיכה, עד שישכור את מקומה, ותקנה לו חצירו.

ותמהינן: לימא [האם נאמר] שאביי ורבא האומרים מסירה קונה ברשות הרבים, דאמרי, סוברים הם, כדברי רבי, שאמר ספינה העומדת ברשות הרבים נקנית במסירה.

אבל לדברי חכמים, אין מסירה מועילה ברשות הרבים, ותיקשי: איך הניחו אביי ורבא את דברי חכמים המרובים ושנו את משנתם כדברי רבי!? ^[13]

אמר, תירץ, רב אשי: אין דברי אביי ורבא סותרים את דברי חכמים.

כי אי דאמר ליה מקנה לקונה: לך החזק בספינה וקני אותה, הכי נמי, לכולי עלמא, בין לחכמים בין לרבי, מועילה מסירה לקנות את הספינה ברשות הרבים, כדברי אביי ורבא.

והכא, דפליגי רבי ורבנן, במאי עסקינן? כגון דאמר ליה המקנה: לך משוך את הספינה וקני.

מר [חכמים] סבר: קפידא, אין דעת המקנה לקנות אלא במשיכה, כמו שאמר לו, ואינו מסכים שיקנה הקונה במסירה, היות ורוצה הוא שתהיה לו אפשרות לחזור בו עד שימשכנה הקונה לרשותו. ומר, רבי, סבר: אינו מקפיד בדבר, ומה שאמר לו המקנה: לך משוך, מראה מקום הוא לו, אם תרצה להכניס את הספינה לרשותך, יכול אתה לקחת אותה מיד בלא עכוב, כי במסירת הספינה קנית אותה, והרי היא שלך. ^[14] הסוגיא מתפרשת כאן על פי דברי הרשב"ם, ובהערות תבואר הסוגיא, על פי שיטת התוספות ושאר הראשונים.

אמר רב פפא: האי מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה, המוכר שטר חוב לחבירו, צריך למיכתב ליה שטר אחר, כדי לקנות את החוב.

ובשטר המכירה יהיה כתוב: קני לך הוא, את שטר החוב, וכל שעבודא דביה, ^[15]

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא, אמרתי שמועה זו של רב פפא, לפני רב כהנא, ואמרית ליה, הקשיתי לפניו: ^[16] טעמא, קניין השטר, הוא משום דכתב ליה הכי, שטר מכירה על שטר החוב. הא, אם מסר לו את שטר החוב, ולא כתב ליה הכי, לא קני במסירת השטר לחוד. ^[17]

ותיקשי: וכי יש לומר שכלל לא נתכוין המוכר למכור את החוב, אלא למכירת נייר השטר הוא התכוין!?

וכי על מנת לצור על פי צלוחיתו הוא, הלוקח, צריך את נייר השטר!? הרי בודאי סברא היא שלא קנאו הלוקח אלא כדי לגבות את החוב הכתוב בו, ^[18] ואם כן, די במה שמסר המוכר את שטר החוב ללוקח, כדברי רבי, ואין צורך בשטר המכירה!?

אמר, השיב, לי רב כהנא: אין, אכן כן, לצור ולצור, אם לא יכתוב לו המוכר שטר אחר שבו יהיה כתוב "קני לך הוא וכל שיעבודיה", הרי אנו אומרים שאין כאן ראיה שכוונתו היתה למכור את החוב עצמו, ^[19] ואיננו קונה אלא את הנייר כדי לעטוף בו את צלוחיתו. ^[20]

לא קשיא. היכא אמר רבי דספינה נקנית במסירה ברה"ר קינה לה במסירה ולא במשיכה משום דרה"ר היא ולית להני רשותא כלל ברה"ר ואמטו להכי אם מסר לו קנה משום דהוציא מחזקתו ומכחו. אבל במשיכה אינו קונה משום דכל משיכה דמשיך מרשותא דחבריה ומכניסה ברשותיה הוא והאי רה"ר לאו רשותא דתרוייהו הוא. והאי דקאמר ת"ק ספינה נקנית במשיכה היינו (טעמא). בסימטא. מקום שאינו רה"ר גמור אלא מקום הוא שיש בו רשות לשניהם לזה כמו לזה להכי קני ליה במשיכה ולא במסירה. משום דכיון דמשך ליה לספינה מרשות דהאי ומכניסה לרשות דהאי קני לה:

במאי אוקימתא. להא דנקנית במסירה ברה"ר:

והא אביי ורבא וכו' מסירה קונה ברה"ר. כדפרישית לעיל: ומשני לעולם מוקמי לההיא מלתא בתרייתא דרבי ברשות הרבים ודקא קשיא לך הא דסיפא הכי קתני לה:

מאי עד שימשכנה. נמי דקתני לאו משום דמשיכה קונה ברה"ר. אלא עד שימשכנה מרה"ר לסימטא דהיינו רשותיה:

אי הכי דמוקמת לה ברה"ר אימא סיפא או עד שישכור את מקומה הלוקח וכו'. הרי כבר תריץ לה עד שימשכנה מרה"ר לסימטא:

ואם ברשותו של בעלים הוא. החפץ בביתו של מוכר הוא ברשות שאין יכול למושכו שם לא קנה הלוקח עד שישכור את מקומו שהחפץ מונח בו מן המוכר שעכשיו דומה כמו ברשותו של לוקח מונח:

לימא אביי ורבא דאמרי. תרוייהו לעיל מסירה קונה ברה"ר וכו' דס"ל כרבי דכן הכי נמי אמר רבי לעיל ושבקי רבנן ועבדי כרבי:

אמר רב אשי. לעולם אפי' כרבנן ס"ל. וכל היכא דאמר ליה המוכר ללוקח לך חזק וקני בהאי מקח כ"ע לא פליגי דאפי' רבנן מודו דבמסירה סגי אפי' ברה"ר:

כי פליגי היכא דאמר ליה לך משוך וקני מר סבר קפידא. כלומר דאינו קונה עד שימשכנה מרה"ר לסימטא. ורבנן סברי הואיל דאמר ליה לך משוך וקני אע"ג דמסר לו [לא קני] דכל שעה היה המוכר מקפיד דלא מיקני עד דמשיך ליה הכי ולא מהני ביה מסירה:

ומר סבר. רבי דאמר במסירה סגי האי דקאמר ליה לך משוך וקני מראה מקום הוא לו כי היכי דליקני בעיקר קנינה במשיכה. וה"ה דקני ליה נמי במסירה ברה"ר:

צריך למיכתב ליה בשטרא אחריני קני לך איהו וכו'. וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך לשטר זה המקבל שהיה קונה אותו בלא זכיית הממון שבו:

אמר ליה אין. דודאי אי לא כתב ליה בשטר אחרינא קני ההוא שטרא וכל שעבוד דביה לא הוה שוה לו אותו השטר שקנה לבדו אלא לצור ע"פ צלוחיתו דאמרי' דלהכי מכרו לו ולא למיגבי ביה:

אי הכי עד שישכור את מקומה ברשות הרבים ממאן אגר. ואי אמרת בסימטא ניחא דמוקמינן לה בכגון סימט' כלומר רשות של שניהם ומפרקינן הכי קאמר ואי ברשות בעלים כלומר כלה ברשות שיש לה בעלים היא וה"ק ספינה ברשות של בעלים שהיא רשות שאינה של שניהם לא קנאה עד שימשכנה מאותו רשות לסימטא או שישכור את מקומה, ולא חסורי מחסר לה אלא כלה ברשות בעלה קיימא, והרב רבי שמואל ז"ל פי' רשות מוכר, ויש לו גרסא אחרת כאן.

ומר סבר מראה מקום הוא לו. קשיא לן מהא דגרסינן בפרק גט פשוט רבן שמעון בן גמליאל ור' אליעזר ור' שמעון כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו ואלו רבי לא קא חשיב ושמעתי דאיתנהו במתניתין קא חשיב בברייתא לא חשיב, ולאו מלתא היא.
אלא הכא בטעמא פליגי מר סבר כיון שאין משיכה קונה ברשות זה לא הזכיר לו שם משיכה אלא לקפידה להטריח עליו שאין אדם מראה מקום בדבר שאינו כלום ומניח עיקר קניה ומר סבר כיון שהספינה בסימטא ואין המשיכה קונה בה ודאי לא אמר לקנותה בדבר שאינו קונה כאן ולשם קנייה הזכיר לו להראות לו מקום כלומר שילך ויקנה במה שיוכל והאי טעמא לא שייך בעלמא לשאר דוכתי.
ור"ח והרב רבי שמואל זכרונם לברכה פירשו "מראה מקום" דה"ק, אם תרצה משוך והוליך אותה לרשותך שכבר נקנית לך במסירה, ואין לשון מראה מקום כן.

צריך למיכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. פי' לאו דוקא למכתב אלא אם כתב לו שטר צריך לכתוב כן ואם באגב א"ל הכי באפי סהדי קנה כדאמרינן נמי צריך למכתב ליה ולא שיירת בזביני אלין קדמאי כלום ובודאי אי א"ל הכי באפי סהדי קני ולמכתב לאו דוקא וכן בהרבה מקומות (לקמן בבא בתרא דף קל"א, קל"ב)הכותב כל נכסיו, שפי' נותן.

והא דאקשינן הא לא כתב ליה הכי וכו'. הכי פירושא, אי כתב ליה שטר או אקני ליה באגב ולא אמר או לא כתב ליה כל שעבודא דאית ביה אמאי לא קני אטו לצור על פי צלוחיתו קנאו הכי כיון שקנה אותו בכתיבה ומסירה או באגב כדין האותיות קנאו לכל דבר ולא כפירוש הר"ב ז"ל רבי שמואל שפירש הא לא כתב ליה הכי אלא מסר בלחוד דלאו לאכרועי בפלוגתא דתנאי אתו השתא אלא בכתיבתה סתם נחלקו והיינו דקאמר הכי אבל במסירה אפשר שלא קנה אף גופו של שטר לצור על פי צלוחי', ומפני שעיקר מקחו לראיה שבו והכל בטל ולא יתקיים לחצאין, וכן עיקר.
ויש אומרין שקנה הקלף כסברתו של הרב ז"ל, אבל מ"מ אם חזר ומחלו או שפרע הלה מוציאו מתחת ידו בשטרי הודאות והלואות שהשטר של לוה הוא דספר מקוה בעינן וכתבתיה בפרק הכותב (כתובות פה,ב).

לא קשיא כאן בסימטא כאן ברשות הרבים. יש מפרשים, דספינה נקנית במשיכה כל שאפשר לו למשוך, ולא במסירה, אבל היכא דלא אפשר במשיכה נקנית במסירה, ולפיכך קאמר רבי תרווייהו. וההיא דברייתא קמייתא דקתני במשיכה, בדקיימה בסימטא, דאיפשר לו במשיכה, חדא, דאין מעכב, דלא עיילי בה רבים דליעכבו, ועוד דהוה ליה ברשותא דתרווייהו, וכשהוא מושכה ומוציאה ממקומה הרי הוא מכניסה ברשותו, ולפיכך דוקא במשיכה. אבל ברשות הרבים, שאי אפשר לו למשוך, מפני הרבים שמעכבין, ועוד שאפילו כשמושך מכאן לכאן עדיין לא הכניסה בתוך רשותו, והילכך כיון דלא איפשר במשיכה קונה במסירה. ואינו מחוור, דכיון דנקנית גם במסירה, כל שאין המוכר מקפיד, למה לא תקנה בכל מקום במסירה. אבל הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש פירש, דבסימטא אפשר לקנות שם במסירה, דכיון דיש לו לזה ולזה להניח שם כליהם, מוכר זה שקדם והניח שם ספינתו הרי היא כעומדת ברשות מוכר, ואין המסירה קונה ברשות מוכר, דאכתי אינו מסור ביד לוקח, דעדיין לא יצא מרשות מוכר, ואין מסירה אלא במוציא מרשותו ומכניס ברשות לוקח. וזה נכון. וכן ראיתי גם למורי הרב ז"ל משם רבו ז"ל.
ואם תאמר כיון דעד השתא הוה משמע לן דדא ודא בסימטא, מדקתני עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה, היאך הוה אפשר ליה לרבי למימר דתיקני שם במסירה. ומאן דמקשי נמי במאי אוקימתא ברשות הרבים משיכה ברשות הרבים מי קניא, לדידיה רישא היכי ניחא לה. יש לומר דמסבר סבר, דכיון דלאו רשותו גמורה היא, אלא לשעתו, אף הוא נסתלק ממנו בנקלה, וכל שמוסר הספינה ללוקח ספינתו ורשות שקנה על ידי הספינה נתן ללוקח, וספינה ורשותא באין לו כאחד. ורבנן סברי דאין ספינה נקנית לעולם במסירה אלא במשיכה. כנ"ל.

אביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינו של שניהם. נראה לי, דדוקא חצר שיש לה בעלים ושהכניס שם מוכר זה בלא דעת הבעלים, הא לאו הכי לא. דאילו פקדון הוא ביד בעל החצר הרי שנינו (לקמן בבא בתרא פה, א) ארבע מדות במוכרים ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל עליו הלה או עד שישכור את מקומו, ואם הוא מושאל או מושכר רשות מוכר גמורה היא ולא קנה עד שיגביה או עד שיוציא מרשותו. אלא דוקא בשהכניסה שלא מדעת הבעלים היא, וכיון שלא היה לו רשות להניחה שם, הרי הוא להם כרשות הרבים וכמסירה.

והגבהה קונה בכל מקום. ואפילו ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. וקשיא לי, דהא באויר חצרו של מוכר הוא עדיין, ואויר חצרו כחצרו. ואפילו מפסיק כלי, לדעת אביי, כדאמרינן במציעא פרק השואל (קב, א), דגרסינן התם, אמר רבי יוסי בר רבי חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואקשינן מדתניא הזבל היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד והקולט מן האויר הרי אלו שלו, קולט מן האויר אמאי אויר חצרו הוא, ואוקמה אביי במדביק כלי בשולי כירה, אלמא לדידיה אפילו אויר שאין סופו לנוח כמונח בחצרו דמי. וסבור הייתי לומר דבתר דשמע מרבא דאמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי סברה. ולא ניחא לי, דעד כאן לא שמעינן מההיא אלא בבא לזכות מחמת אויר חצרו, אבל את של בעל של חצר לא שמענו, שהרי נח בחצרו ועדיין באויר חצירו הוא עומד, וכמו שאין משיכה קונה ברשותו, אף על פי שהלוקח מוציאו ממקום למקום, אפשר דהוא הדין והוא הטעם להגבהה. ועוד דקשיא לי, דאי משום הא, ליקשי ליה לאביי מברייתא דארבע מדות, דקתני בהדיא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו, קתני מיהא דבהגבהה קונה. אבל יש לפרש, דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה, וכיון דעקר מן החצר ממש אין אוירו חשוב כל כך שלא תקנה שם הגבהתו, אף על פי שאין משיכה קונה בחצרו ממש ואף על פי דאיכא דעת אחרת . כנ"ל.

אמר רב אשי אי אמר ליה לך חזק וקני הכי נמי. כלומר, דאפילו רבנן מודו דמסירה קונה בספינה, דמתוך כבדה אין דרכה לא להגביה ולא למשוך, והוא הדין בשלא אמר לו מוכר כלום והלך זה והחזיק בפניו, דכל בפניו לא צריך למימר ליה לך חזק וקני. אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך משוך וקני, כלומר, בשלא אמר לך החזיק, אלא לך משוך, רבנן סברי, אף על גב דספינה נקנית במסירה, הני מילי היכא דלא קפיד מוכר, אבל הכא דאמר ליה לך משוך, ודאי מקפד הוא דקפיד שלא יקנה אלא בקנייה אלימתא מן המסירה, דהיינו משיכה, ושמא רוצה הוא לעכב הקנייה כדי שיהא לו עדיין שהות להמלך אם יחזור בו, וכדקאמר ליה. ורבי סבר דלאו בקפידא אמר ליה, אלא כאלו אמר לו הרי הקניתיה לך מעתה לך משוך אותה לעצמך. וקיימא לן כדרבנן. וקשיא לי, דכיון דמוכר מקפד קפיד ולא ניחא ליה דליקני עד שימשוך, מאי האי דקתני או עד שישכור את מקומה, וכי שכר מקומה מאי הוי, והא לך משוך אמר ליה ובקפידה אמר ליה, וניחא לי דלך משוך בעיקר משיכה שימשוך ויכניסנה ברשותו הוא דקאמר ליה, דעיקרא של קניית משיכה זה הוא, וכיון שכן, כל ששכר את מקומה הרי נכנסה ברשותו. כנ"ל.

ולענין פסק הלכה: ספינה נקנית במסירה לכולי עלמא כל שאיפשר במסירה קאמר, כגון שהיא ברשות הרבים אי נמי בחצר של שניהם. ודוקא בשלא אמר לו המוכר לך משוך וקני הא אמר ליה, אינו קונה עד שימשוך, דקיימא לן כרבנן דאמרי דמקפד הוא דקפיד. ואפילו היא ברשות הרבים, דאי אפשר למשוך שם, אפילו הכי לא קנה עד שימשוך מרשות הרבים לסימטא, וכל שכן לרשותו ממש, ואי קיימא ברשות הרבים ולא אמר ליה מוכר מידי, ואזיל לוקח ומשיך, לא קנה עד שימשכנה כדינה, מרשות הרבים לסימטא, דאף על גב דנקנית שם במסירה, ומסירה אינה צריכה שימסור לוקח מיד ליד, אפילו הכי כיון דמתחיל למשוך כבר גלה בדעתו שאינו רוצה לקנות בחזקה זו שהוא מחזיק ותופס בה, אלא במשיכה. וכן כתב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש.
וכלים גדולים, כגון תיבות גדולות וחביות גדולות, שכבדן קובען, מסתברא דכספינה הן, וספינה לאו דוקא, דלאו כרוכלא לחשוב וליזיל. ולא עוד אלא דספינה יותר דרכה במשיכה, שהרי מושכין אותה מן היבשה לים ומן הים ליבשה, מה שאין כן בכלים הגדולים שעשויין לנחת ועושין להם מקום קבוע. אלא שראיתי לרבותי ז"ל שאמרו, דספינה דוקא, ומפני שאין דרכו של לוקח להכניסה לביתו, אבל כלים גדולים, שדרך הבעלים להכניסן בביתו, לא קנה עד שימשוך. וכבר הראיתי פנים שזה יותר מצוי לבעלים להכניסן לים או לנהרות שהם סימטא ולהוציאן לחוף הים, והנהר גם כן, שהוא כעין סימטא, שהרי יש לבעלי הספינות רשות להניח שם ספינותיהם.
ובהמה גסה, איכא מאן דאמר דאינה נקנית אלא במשיכה. ואף על פי שסתם מתניתין דפרק קמא דקידושין (כה, ב) היא שבהמה גסה נקנית במסירה, לית כן הלכתא, דהא אמרינן התם, דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה, וכרבנן דברייתא, דקתני וחכמים אומרים זה וזה במשיכה, ומפרשינן לה אפילו בדקיימא ברשות הרבים שבמסירה קונה שם בספינה. וליכא למימר דרב פליג וסבר ספינה נמי אינה נקנית במסירה, ופליג אשמעתא דהכא, דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו דמסירה קונה ברשות הרבים ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו. ועוד דהא מקשינן מינייהו הכא להדיא ואי ברשות הרבים משיכה מי קניא, והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו כו' אלמא הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג ביה. וברייתא דקתני כיצד במסירה, פירוש דמתניתן דקידושין היא, ולא קיימא לן כותה. וטעמא דמילתא, משום דספינה משיכתה קשה, אבל בהמה, אפילו בהמה גסה שבגסות, משיכתה קלה יותר מן הכל וכך דרכה. וכן כתב הר"א אב בית דין. אבל הראב"ד ז"ל פירש דההיא דרב אמי נמי בסימטא היא, ולפיכך אין המסירה קונה שם עד שימשכנה, והתם הוא דקאמרי רבנן דברייתא דזה וזה במשיכה. ואם תאמר אם כן היאך אמר תנא דמתניתין קונה במסירה קונה בסימטא, כבר כתבתי אני למעלה דדילמא מאן דאית ליה, סבירא ליה דרשות סימטא אינו חשוב כל כך, שאינו שלו אלא לפי שעה שהניח שם ספינתו או בהמתו, וכשמסרן ללוקח בהמתו ורשותו באין לו כאחד.

הא דאמרינן: צריך למכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. לאו דוקא כותב, אלא מאי כותב, אומר. ולמאן דאמר אותיות נקנות במסירה, צריך שיאמר לו כן בשעת מסירה, ולמאן דאמר עד שיכתוב וימסור צריך למכתב ליה גם כן, אבל לא שמענו מדברי רב פפא אי סבירא ליה אותיות נקנות במסירה או בכתיבה ומסירה, שאין הכונה לו בזה, אלא שאילו לא כתב לו כן אלא הקנה ללוקח אלא הנייר לצור על פי צלוחית. ור"ש ז"ל פירש דרב פפא הלכה כרבנן אתא לאשמועינן, ואשמעינן נמי היאך יכתוב.

אמר ליה וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך. כלומר, סתמא כל מאן דזבין שטרא ומזבין לא לצור על פי צלוחיתו נתכוונו אלא לראיה שבו, והרי הוא סתמן כפירושן, וכאלו פירש הוא וכל מה שבתוכו.

ואמר ליה אין לצור ולצור. נראה לי דהכי פירושו, אין לצור, ומשמע דאותיות שני קנינין יש בהן קנין הגוף וקנין הראיה שבהן, וכל שלא אמר לו וכל שעבודא דאית ביה לא משמע אלא הנייר בלבד לצור על פי הצלוחית, ולצור בלבד קנאו, ואי משום ביטול מקח יחזיר לו הדמים. ומיהו הדמים ודאי מחזיר, וליכא למימר בכי האי בכדי שאין הדעת טועה ומחילה היא, דהכא ודאי מאן דזבין מתכוון הוא לראיה שבו, ואם אינה נקנית מחזיר לו הדמים ומקחו בטל. ונראה לי, דאפילו הודה המוכר כי לדעת שיקנה אפילו הראיה שבו כתב לו, אפילו הכי לא קנה ויכול הוא לחזור בו, דאין במשמע לשון שטרו אלא הנייר לבדו ואין השטר קונה אלא מה שיש במשמעו.
אלא דקשה לי הא דאמרינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קג, ב) נכסאי לפלוני שטרות איקרו נכסי, וההיא ודאי כשלא אמר ליה הן וכל שעבודן דאם כן כבר נתן לו השטרות בפירוש. ואין לומר דכל שאמר נכסאי אפילו הראיה והשעבוד שבשטרות בכלל, דלאו מילתא היא, דאף על פי שנשתעבד לו נכסי הלוה, לאו נכסי המלוה הן, וכדקיימא לן דאקדיש מלוה וזבין מלוה לא עשה ולא כלום, כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים לא, א). ונראה לי, דהתם דוקא בשכיב מרע ובכותב כל נכסיו, משום דמסוכן, הקלו ועשו את שאינו אומר כאומר, וכדקיימא לן (גטין סו, א) דהאומר כתבו גט לאשתי אין כותבין ונותנין, דכל שלא אמר כתבו ותנו רצה לשחק בה, ואפילו הכי המסוכן והמפרש בשיירא שאמר כתבו כותבין ונותנין לה (שם סה, ב), והכי נמי הקלו לענין שכיב מרע. ודוקא בכולל כל נכסיו, דאומדין דעתו שכך רצה לומר, אלא דטריחא ליה מילתא לפרוט השטרות מתוך שאר נכסיו ולומר הן וכל שעבודן, הא הבריא ואפילו בכולל כל נכסיו, אי נמי שכיב מרע ופורט שטרות לבד, לא קנה אלא הנייר לבדו ולצור על פי צלוחיתו. כנ"ל.

מעתה נראה ממה שכתבנו שכל שטוען על חברו שטר פלני יש לי בידך והלה טוען מכרתו לי אם הוחזקה תפישת השטר בידו לא קנאה אפילו לצור על פי צלוחית שאף גוף השטר אחר הממון הוא נגרר ואם לא הוחזקה תפישתו עד שהיה יכול לטעון לא היו דברים מעולם יראה שקנאה לצור על פי הצלוחית ויש אומרים שאף בזו לא קנאה כלל אף לצור עד ששואלים לעצמם שתאמן בכך מגו דאי בעיא קלתה האמור בפרק בורר בשמועה שהזכרנו למעלה ותרצו שאין דין מגו נאמר אלא בשהמגו מחזיק הטענה כגון זו שבפרק בורר שאותה אשה שהיה שטר זה יוצא מתחת ידה היתה טוענת פרועה היא והרי אם שרפה היה המגו כעין הטענה ששתיהן באים לבטל את השטר אבל כל שהמגו סותר את הטענה אינו כלום והרי כל שרוצה לזכות בה אפילו לצור רוצה בקיומה:

ויש כאן שאלה אחרת והוא שיאמן לענין גוף השטר כשאר מטלטלין מתוך שהיה יכול לטעון לא היו דברים אלא שאף בזו צריך אתה לידע דין אחר והוא שכל שטוען הרבה והמגו אינו מועיל אלא למקצת טענתו אינו כלום ואם כן אחר שזה מכוין לזכות בממון ואין המגו אלא לצור בטל המגו ואם הדבר ידוע שמכרה לו ומסרו לו אלא שלא כתב קנאה לגוף השטר אבל לא לגבות בו:

כתב ומסר ואח"כ קבל מעותיו מן הלוה פטור הלוה שהרי אף במוכר וחזר ומחל מחול וכל שכן אם קבל הלואתו ויש אומרים בזו שהוא בדין מי שפרע אלא שיש חולקין לומר שכל דבר שהוא פטור בו אין בו דין מי שפרע יש מכריעין לומר שאם מכר שטר לחברו ומסר ולא כתב אם נפרע זה מן הלוה אין מוציאין מידו ומביאים ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק נשך אי שמיט ואכיל אינו יכול לחזור בו כלומר אע"פ שאין המכר מחוור כל שתפש הרי הוא שלו ואין מוציאין מסר לו השטר בעדים ולא כתב לו כלום אלא שקנו ממנו בקנין סודר על מכירת השטר ושעבודו ולא צוה לכתוב לו שטר על הקניה אין זה כלום וכן כתבוה גאוני ספרד ואע"פ שסתם קנין לכתיבה עומד דוקא בדברים שעיקר קנייתם בחליפין והשטר אינו אלא לראיה ונמצא שכבר נגמר הקנין בשעת החליפין והשטר אינו אלא ולדעת הדבר אבל בזו אין קנין הסודר בו כלום שהרי הקנין אינו אלא מילי ומילי במילי לא מיקניין וכתיבת שטר זה שהם כותבים מצד הקנין אינו שטר גמר קנייה אלא שטר ראיה על הקנין והודעתו ואנו צריכים בה לשטר עשוי לגמר קנין:

אמר רב פפא האי מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה וכו'. עד רב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי וכו' נפק לאפיה עד תיוך. הא דנפיק רב פפא לאפיה דרב שמואל לאו משום דלא ליתי ולחזיק בקרקע כי היכי דלא לקני להו להנהו זוזי הוה דהא קרקע בחליפין לא אקנייה ניהליה אלא דאחזיק דאי לאו הכי לא הוו יהבי ליה בי חוזאי מידי משום דאמרי ליה כיון דלא חזקת בקרקע לא קנית מידי אלא האי דנפיק לאפיה דלישקלינהו מקמי דליגמרו אינשי למימר כבר אקניתנהו ניהליה וזוזי דידיה נינהו ואע"ג דכמה דשליחא שווייה כדגרסינן בפרק מרובה (ב"ק דף ע' ע"א) כל דמתענית מן דינא עלאי שליחא שוייה איכא למימר דהא דעבד רב פפא הכי לרווחא דמילתא הוא דעביד כי היכי דלא ליתו לאנצויי ולמיקם בדינא בהדיה כמעשה דרב ספרא דקדים וזכה ביה בחמרא (בב"ק דף קי"ו ע"א) ואיכא למימר דרב פפא לא כתב ליה כל דמתענית מן דינא עלאי אלא הקנאה גמורה כתב ליה. נקטינן השתא דאותיות נקנות במסירה וכתיבה או אגב קרקע ולעולם אין נקנית אלא הכי ובין לאקנינהו ניהלה אגב קרקע בין אקנינה ניהליה בכתיבה ומסירה צ"ל ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ליה בגויה אי במסירה אי בכתיבה דכתב ליה הכי אי אגב קרקע דאמר ליה הכי ואי לא פריש ליה הכי אמרינן לצור על פי צלוחיתו הוא דאקני ליה. והיכא דמסריה ניהליה באפי סהדי ואמר ליה קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה ולא כתב ליה מידי אלא קנו מיניה בהדיא כיון דלא כתב אע"ג דקנו מיניה ההוא קנין לא מהני מידי והאי דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד לא דמי דאילו התם עיקרא של הקנאה לאו בההוא שטרא הוא אלא בההוא קנין דקנו מיניה ושטרא לראיה בעלמא הוא דכתבי ליה סהדי לאודועי דקנו מיניה על ההוא מידי ועלה הוא דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד דכיון דקנו מיניה על ההוא מידי ואיגמירא לההיא אקנאה בההוא אית להו רשותא לסהדי למכתב ביה שטרא למהוי ראיה בהכי ולא צריכי לאמלוכי ביה משום דסתם קנין לכתיבה עומד אבל הכא כי האי שטרא בעינן לאו למהוי ראיה הוא אלא למקני ביה גופיה הנהו אותיות וכיון דלמקני בגופיה דשטרא הוא דבעינן אי לא כתב ליה שטרא אכתי לא מקני בההוא קנין ואע"ג דכתבי סהדי בתר הכי שטרא בההוא קנין ההוא שטרא לא מהני מידי משום דהוה ליה שטר ראיה בעלמא בההוא קנין דקנו מיניה ולא שטר ההקנאה דאשתכח דעיקר ההקנאה בההוא קנין הוה ושטרא דכתבי בתר הכי לראיה בעלמא דקנו מיניה דכיון דבההוא קנין הוא דקני ליה ולא בשטרא אכתי הוה ליה קנין מילי בעלמא ומילי במילי לא מקנין:

כה. במאי אוקימתא לדת"ק דרבי נתן כרבי ספינה נמי תקני במסירה [ד]תניא ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה. ואלו ת"ק דרבי נתן דאוקימתיה כר' קתני ספינה נקנית במשיכה ואותיות נקנות במסירה, מכלל דספינה במסירה לא, דאם כן ליתני אותיות נקנות במסירה וספינה בין במשיכה בין במסירה. ועוד אדאשמועינן במשיכה לשמעינן במסירה וכל שכן במשיכה דעדיפא טפי, דהא אפי' לרבנן דאמרי במסירה לא מיקניא משיכה מיהת מיקניא, אלא מדלא קתני אלא במשיכה ש"מ במסירה לא. ופרקי' לא קשיא כאן ברשות הרבים כאן בסימטא. הא דתניא ספינה נקנית במשיכה אבל במסירה לא, בסימטא [ד]לא קניא בה מסירה, והא דתניא נקנית, במסירה ברשות הרבים, כדבעינן לברורי טעמא לקמן.

במאי אוקימתא להאי בתריתא ברשות הרבים אימא סיפא וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה משיכה ברשות הרבים (מיקניא) [מי קניא] והא אביי ורבא דאמרי תרויהו מסירה קונה ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהן והגבהה קונה בכל מקום. אבל משיכה ברה"ר לא קניא. ופריק מאי עד שימשכנה דקאמרי רבנן, עד שימשכנה מר"ה לסימטא. ומקשינן אי הכי, דבדקימא השתא ברה"ר עסיקינן, הא דקתני או עד שישכור את מקומה ברה"ר ממאן אגר. ופריק הכי קאמר אם רשות בעלים היא לא קנה עד שישכור את מקומה.

לימא אביי ורבא דאמרי כרבי, דאמר ספינה נקנית במסירה, דאי כרבנן דאמרי לא קנה עד שימשכנה, אם כן האי מסירה דקאמרי אביי ורבא דקונה ברשות הרבים, היכי משכחת לה, אי לא קניא בספינה במאי (בו) קניא. אמר רב אשי (ד)אי [ד]א"ל לך חזק וקנה הכי נמי דקני. כלומר אפילו רבנן (ד)מודו דקני לה במסירה ברה"ר, ואביי ורבא נמי כי אמור בדאמר ליה לך חזק וקנה הוא דאמור, ורבי ורבנן כי פליגי היכא דא"ל לך משוך וקנה. רבנן סברי קפידא הוא, דלא ניחא ליה לאקנויי ליה אלא במשיכה, הילכך אי עביד בה משיכה מעליאתא קני ואי לא לא קני ואפילו במסירה. ורבי סבר מראה מקום הוא לו, כלומר חד מתרי תלתא אנפי דהקנאות קא מחוי ליה, ואי בעי במשיכה ליקני ואי בעי במסירה ליקני.

וקימא לן כרבנן. חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא אסיקנא להאי טעמא דמראה מקום הוא לו בשיטה בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קסה,א), דאלמא לית הלכתא הכין.

וש"מ לטעמיהו דרבנן דכל מידי דמיקני בחד מתרי תלתא אנפי דהקנאה, ואמר ליה לך חזק וקנה, ועבד ביה חד מיניהו, אפי' צד הקל שבכולן, קני בגויה. ואי אמר ליה לך משוך וקנה, ואזל איהו ועבד ביה אנפא אחרינא דקיל מיניה, כגון מידי דמקני בין במשיכה בין במסירה, וא"ל לך משוך וקנה, ואזל איהו ואחזיק במסירה דגריעא ממשיכה, דהא לא קניא אלא במידי דלא ניחא מילתא לממשכינהו, ואשתכח דגרועי גרעה לקניתו, לא קני. ואי עבד ביה מילתא דעדיפא ממשיכה, כגון הגבהה דקניא בכל מקום, אי נמי שכירות מקום, קנה. מאי טעמא, דעלויי עליה לקנייתו, דהא משיכה לא קניא אלא במידי דלאו בר הגבהה הוא, ואלו הגבהה כל היכא דהגביה קנה. וה"ה נמי דאי שכר את מקומו נמי קנה, דכי קפיד עליה דלא לגרעה לקנייתו, אבל היכא דעליה לקניתו ניחא ליה דליקני. תדע דהא הכא דאוקימנא מודו רבנן דאי שכר את מקומה נמי קני, מדקתני לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה, וטעמא דמילתא כדברירנא.

וה"ה דאי הגביה נמי קני, דהגבהה ושכירות מקום תרויהו כהדדי נינהו דקנו בכל מילי. והא דקתני או עד שישכור את מקומה ולא קתני נמי או עד שיגביהנה, משום דבספינה קאי וספינה לאו בת הגבהה היא כלל.

אבל ודאי אי א"ל לא תקני אלא במשיכה, כיון דגלי אדעתיה גלי ולא קנה עד שימשוך. וכ"ש בשאר אנפי הקנאות היכא דא"ל לא תיקני אלא בהכין. וה"ה היכא דשכר את מקומה, אי נמי קימא ברשות לוקח ולא קביל עליה מוכר דזאבין (ניחא) ליה סתמא, אלא א"ל לך משוך וקנה, גלי אדעתיה דלא [ניחא] ליה דתיקני ליה רשותיה דלוקח. וכי קאמרי רבנן היכא דכי א"ל לך משוך וקנה אכתי לא הוה אגירא ליה חצר ללוקח, ולמעוטי מסירה קאתי, אבל היכא דהוה אגירא ליה חצר ללוקח מקמי הכין אי נמי ברשות לוקח גופיה, ואמר ליה לך משוך וקנה, לא קנה עד שימשוך, אלא היכא דהדר קביל עליה מוכר דליקני באנפא אחרינא:

כו. ושמעינן מיהא דאביי ורבא דמסירה קונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם דומיא דר"ה דלית ליה רשותא לחד מיניהו לאנוחי בה מידי, דאשתכח דכי עבד בה מסירה לאו ברשותיה דמוכר הואי, דהא לא קימא בדוכתיה דאית ליה רשותא לאנוחה התם. ואע"ג דלוקח נמי לית ליה רשותא לאנוחה התם, אהניא ליה מסירה דנקיט לה בידיה כמאן דעילה לרשותיה. אבל לא בסימטא ולא בחצר שהיא של שניהן, דכיון דאית ליה רשותא לכל חד מיניהו לאנוחי בה מידי, אשתכח דמעיקרא כי אוקמה מוכר התם כמאן דאוקמה ברשותא דנפשיה דמי, והשתא כי אתי לוקח ועביד בה מסירה בדוכתא דאוקמה (ו)מוכר בגויה, כמאן דעביד בה מסירה ברשותיה דמוכר דאמי, דהא מוכר הוא דאוקמה התם ולאו לוקח, ולא זכי דוכתא אלא למאן דאנח ההוא מידי בגויה, ומוכר הוא דאנח בגויה, ולא אלימא מסירה למקנא ברשותיה דמוכר.

ומשיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם, דכיון דאית ליה לכל חד מיניהו רשותא לאנוחי בה מידי, כי משיך לה מדוכתא דאוקמה מוכר בגויה לדוכתא אחרינא דאית ליה (לית) רשותא נמי ללוקח לאוקומה בגויה הוה ליה כמאן דאפקה מרשותא דמוכר ועילה לרשותיה דלוקח. וה"ה נמי היכא (דמשכח) [דמשכה] מר"ה לסימטא או לחצר שהיא של שניהם, דאפקה מרשותא דהוה קימא בגוה ועילה לדוכתא דאית ליה רשותא לאוקומה בגוה, דהוה ליה כמאן דעילה לרשותא דנפשיה. אבל אינה קונה (א)לא בר"ה ולא ברשות שאינה של שניהם, דלית ליה לחד מיניהו רשותא לאנוחי בה מידי. מאי טעמא, דמשיכה כי קניא לאו מחמת דעקרה לה מדוכתה בלחוד הוא דקניא, אלא משום דעקרה מדוכתה ואוקמה בדוכתא דאית ליה רשותא ללוקח לאוקומה בגויה, דהוה ליה כמאן דעילה לרשותיה, והכא בר"ה וברשות שאינה של שניהם כיון דלית ליה רשותא ללוקח לאנוחי בה מידי לאו כמאן דעילה לרשותיה דמי, דמעיקרא לבר מרשותא דתרויהו הוה קימא והשתא נמי לבר מרשותא דתרויהו הוא דקימא.

והגבהה קונה בכל מקום, דכיון דאגבהיה ודאי אפקיה מרשותא דהוה קאי בגויה ועייליה לרשותא דנפשיה. דאי למאן דאמר (ב"מ י,ב) חצר משום יד אתרבאי, לא תהא ידו קלה מחצרו, ואי למאן דאמר (שם) משום שליחות אתרבאי, לא יהא עצמו קל משלוחו. וסברא נמי הוא, שאין לך דבר שנכנס לרשותיה של אדם יתר מהבא לידו.

וכן שכירות מקום שהמקח בו קונה לו (ברשותו) [כרשותו], דכיון דאגריה קנייה לזמן שכירותיה ותהיה (ברשות) [כרשות] לוקח, כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. וה"מ ברשות המיוחדת לבעלים, אבל רה"ר לא מהניא בה שכירות, דאי אגר מהאי אתי אידך וממחי ביה, ואמטול הכי קא מתמהינן ברה"ר ממאן אגר.

ברם צריך את למידע דכי אמרי' דמסירה קונה ברשות הרבים וכיוצא בה, הני מילי במילי דלא ניחא מילתא לממשכינהו, כגון ספינה וכיוצא בהם. אבל במילי דבני משיכה נינהו, כגון בהמה וכלים שדרך בני אדם למשכן, במשיכה אין במסירה לא. ואפי' במילי דטריחא מילתא לממשכינהו נמי, כי קני במסירה הני מילי היכא דכי מסר ליה קא אחיד ביה קונה ולא משכיה מיד, אבל היכא דכי אחיד בהו קא משיך להו מיד לא קני, דגליה אדעתיה דבמשיכה קא ניחא ליה למקני, במסירה לא קא ניחא ליה למקני. והא דמיא לההיא דאמרינן בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ י,א) גבי ד"א של אדם קונות לו כיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה קא ניחא ליה למקני [ב]ארבע אמות לא קא ניחא ליה למקני, ואף הא נמי כיוצא בה. הילכך אע"ג דא"ל זיל קני ואזל איהו נקיט ליה וקא משיך לה ברשות, לא קני, דהא גלי אדעתיה דלא ניחא ליה למקני אלא במשיכה, ומשיכה בר"ה לא קניא. ואי משיך לה מרשות הרבים לסימטא קני.

וה"מ בפניו ובסתמא, אי נמי דא"ל לך חזק וקנה. אבל אי א"ל זיל קני במסירה ואזל תפיס בה וקא משך לה מיד, אע"ג דמשכה מרשות הרבים לסימטא נמי לא קני, דהא גלי מוכר אדעתיה דבמסירה קא ניחא ליה לאקנויי ליה. ובדין הוא דאי הוה תפיס בה לוקח ותו לא הוה קני, אלא כיון דקא משיך לה ממשך בשעת תפיסה גלי לוקח אדעתיה דבמשיכה קא ניחא ליה למקני במסירה לא קא ניחא ליה למקני, וכיון דמוכר לא ניחא ליה לאקנויי במסירה ולוקח לא קא ניחא ליה למקנא אלא במשיכה לא קני. אבל ודאי אי עילה לרשותיה דלוקח אי נמי שכר את מקומה קני כדברירנא לעיל.

וכי אמרינן נמי דמשיכה קונה בסימטא וכיוצא בה, דוקא במידי דלאו בר הגבהה הוא, אבל במידי דבר הגבהה הוא בהגבהה אין במסירה לא, כדבעינן למימר קמן.

וכולהו הני דלא בני הגבהה נינהו דקאמרינן דאי(ן) בני משיכה נינהו לא קני במסירה אלא במשיכה, הני מילי היכא דלא מסר ליה מקנה בידיה לקונה, אלא דא"ל לך חזק וקנה ואזל קונה ותפיס בה, אפילו שלא בפניו, כדמסקינן לה בשמעתין גבי ספינה, אי נמי דאזיל תפיס בה לפניו לבתר דארצי ליה מקנה לאקנויי ליה, כדתניא בפרקין (לעיל בבא בתרא עה,ב) כיצד במסירה אחזה בטלפה בשערה כו' קנאה, דכה"ג במידי דבר משיכה הוא קאמרי רבנן דלא קני במסירה אלא במשיכה כדדרש רב בקמוניא בהמה גסה ניקנית במשיכה, אבל היכא דמסר לה מקנה גופיה בידיה לקונה אדעתא דאקנויי, קני, כדאסיקנא בהדיא בפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ ח,ב) מוסרה מחבירו קנה, ובהא לא פליגי תנאי. וכבר ברירנא לה בפרק האשה נקנית ובפ' ארבע אבות בירור יפה:

כז. אמר רב פפא האי מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה אמר רב כהנא אמריתה לשמעתה קמיה דרב זביד מנהרדעא טעמא דכתב ליה הכי [הא לא כתב ליה הכי] לא קני וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ואמר לי אין לצור ולצור. והשתא דאמרת לצור על פי צלוחיתו הוא דזבין ליה הוה ליה ביטול מקח, דהא קימא לן המוכר שטרותיו לבשם יש להם אונאה, כדאיתא בפ' הזהב (ב"מ נו,ב). ולהאיך פירוקא בתרא דפרקינן לקמן (בבא בתרא עח,א) גבי צמד ובקר דאי הוי בכדי שאין הדעת טועה מחילה הויא, הכא נמי הויא מחילה:

(ב) לא קשיא כאן ברה"ר כאן בסימטא פי' ברה"ר דבלא מהניא משיכה איתקנא מסירה אבל בסימטא דאפשר במשיכה לא מהניא מסירה שהוא גרוע מן המשיכה וברה"ר דקניא משום דלא אפשר במשיכה וזה דומה למאי דבעי' למימר לקמן בפירקן על המטלטלין שהן ניקנין במשיכה שלא נתקנה המשיכה אלא למטלטלין גדולין שא"א להגביהן אבל מטלטלין קטנים שאיפשר להגביהן לא מהניא בהו משיכה עד שיגביהם:

(ג) ואי ברה"ר ממאן אגר. פי' הניחא אי אמרת דבסימטא מיירי איכא למימר שוכר את מקומה דהא סימטא דמיא לחצר של שניהן וכי היכי דבחצר של שניהן מצי למישכר מחברי' הה"נ בסימטא דכיון שכל אדם יש לו רשות להשתמש בסימטא ואין בני הרבים יכולין למונעו נמצא כי אותו המקום קנאו המוכר כל זמן שספינתו עומדת שם והילכך מהניא בי' שכירות אלא אי אמרת דברה"ר קיימי ממאן אגר:

(ד) א"ל אין לצור ולצור כתב רבי' יצחק זצוק"ל ולאו דוקא דהוי קני לי' ניירא דמ"ש האי משאר מטלטלין דאינן נקנין בשטר אם לא ע"י משיכה או בחליפין או בהגבהה. אלא מסקנא בעלמא. ואינו נ"ל אלא קנין גמור הוא שהרי מסירה יש כאן אלא שרבי' יצחק הולך אחרי [סברתו] שאין המטלטלין נקנין במסירה ואע"פ שהן קטנים וכבר ביארתי למעלה שזו הסברא היא מופלגת מן הדעת ביותר:

לא קשיא הא דקתני ספינה נקנית במסירה ברשות הרבים משום דרשות הרבים לא מהני ביה משיכה דכי מקניא משיכה הני מילי היכא דמשך ליה לרשותיה אי נמי לחצר דאית ליה בה שותפות דחזינן הא דוכתא דקיימא ביה כאלו בחולקיה קיימא אבל היכא דמשך ליה ברשותיה דרבים לא קנה משום דמשיכה ברשות הרבים לא מהניא דהא אף על גב דמשך לה אכתי נמי ברשות הרבים קיימי ולא ברשותיה קיימא אבל במסירה מיהא מקניא דכיון דמסרה כמאן דנקט לה בידיה דמי וקנייה. והא דקתני ספינה נקנית במשיכה בסימטא דאית להו לתרווייהו בה רשות הילכך כי משיך ליה נפקא ליה מרשות דמוכר וקמה ברשותא דלוקח דהוה ליה כמאן דמשכה מרשותא דמוכר לרשותא דלוקח אבל במסירה מיהא לא מיקניא דכיון דסימטא אית ליה ללוקח ולמוכר רשות בה ההוא דוכתא דקמה בה ספינה כמה דלא משוך מיניה ואכתי ברשותא דמוכר קיימא והויא לה כמסירה ברשות מוכר דלא קניא ואי משיך ליה מיניה לדוכתא אחריתי אף על גב דלההוא סימטא גופיה הוא דמשיך כיון דלוקח נמי אית ליה רשותא בההוא סימטא הוה ליה כמאן דמשכה מרשות מוכר לרשות לוקח. והא דאמרינן משיכה לא קניא ברשות הרבים לא תימא הני מילי היכא דלא נקיט לה בידיה אבל היכא דנקט לה בידיה וקא משיך לה קני לה בהאי נקיטא דנקיט לה דהויא לה כמסירה אלא אפילו נקט לה בידיה נמי לא קני דלא מיבעיא היכא דאמר ליה מוכר לך קני דמשמע להכי ולהכי אי נמי זיל נקיט לה וקני לה דהא ודאי במסירה הוא דאיכוון לאקנוייה ולא במשיכה כיון דחזינן ליה דקא נקט לה וקא משיך לה ממשך גלי אדעתיה דבמשיכה ניחא ליה דליקני במסירה לא ניחא ליה דליקני. הרא"ם ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: לא קשיא כאן בסימטא כאן ברשות הרבים. יש מפרשים דספינה נקנית במשיכה כל שאפשר לו למשוך ולא במסירה אבל היכא דלא אפשר במשיכה נקנית במסירה ולפיכך קאמר רבי תרווייהו וההיא דברייתא קמייתא דקאמר במשיכה כדקיימא בסימטא דאפשר לו במשיכה חדא דאין מעכב דלא עיילו בה רבים דליעכבו ועוד דהוו ליה כרשותא דתרווייהו כי כשהוא מושכה ומוציאה ממקומה הרי הוא מכניסה ברשותו ולפיכך דוקא במשיכה אבל ברשות הרבים שאי אפשר לו למשוך מפני הרבים שמעכבין ועוד שאפילו כשמושך מכאן לכאן עדיין לא הכניסה בתוך רשותו והילכך כיון דלא אפשר במשיכה קונה במסירה. ואינו מחוור כיון דנקנית גם במסירה כל שאין המוכר מקפיד למה לא תקנו בכל מקום במסירה. אבל הרא"ם ז"ל פירש דבסמטא אי אפשר לקנות שם במסירה דכיון דיש לו לזה ולזה להניח שם כליהם מוכר זה שקדם והניח שם ספינתו הרי היא כעומדת ברשות מוכר ואין המסירה קונה ברשות מוכר דאכתי אינו מסור ביד לוקח דעדיין לא יצאה מרשות מוכר ואין מסירה אלא במוציא מרשותו ומכניס ברשות לוקח וזה נכון. וכן ראיתי למורי הרב ז"ל משום רבו ז"ל. עד כאן לשונו.
ויש לסייע סברא זו מהא דאמרינן לקמן בפירקין מדד והניח על גבי סימטא קנה פירוש מדד המוכר והניח על גבי סימטא דכיון שהניח שם לצורך הלוקח הרי אותו מקום שהניח שם כחצרו של לוקח וקונה לו ואף על גב דלא קיימא לן הכי שאין הכלי יוצא מחזקת בעליו בכך מכל מקום יש ללמוד ממנה לענין מי שהניח כליו בסמטא שהוא כמונח בחצרו הילכך אין מסירה קונה שם שלא מצינו שתהני מסירה ברשות מוכר. עליות.
ורשב"ם ז"ל פירש כיון דמשיכה מהניא בסימטא לא קניא מסירה שהוא קנין גרוע מידי דהוה אהא דאמרינן לקמן דברים שדרכן להגביה אין נקנין אלא בהגבהה. ומיהו לא דמי כלו האי דקנייה תלויה בדבר שאדם רגיל לעשות בו כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא מושך בגמל ומנהיג בחמור אבל איפכא לא והכי נמי אמרינן התם רכוב בעיר לא קני ודרך הוא כשאדם קונה חפץ שיכול להגביהו דרכו להגביהו לאלתר ולהכניסו לרשותו אבל אין דרך לעשות משיכה יותר ממסירה. תוספי הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: לא קשיא כאן ברשות הרבים כאן בסמטא. פירוש ברייתא דקתני דספינה נקנית במסירה ברשות הרבים דהתם אי אפשר במשיכה דמאי משיכה שימשוך הדבר לרשותו ורשות הרבים לאו רשותו הוא וברייתא דלעיל דקתני דספינה בקנית במשיכה דמשמע דדוקא במשיכה אבל לא במסירה וכמו שכתבתי למעלה בסמטא דבסמטא כיון שיש להם רשות להניח שם כליהם כשמושך הרי מוציא הדבר מרשות המוכר ומכניסו לרשותו אבל מסירה לא קניא בסמטא דכיון דאפשר במשיכה ומשיכה עדיפא לא תקנו בה מסירה משום כל שאפשר לקנות בקניה חשובה אין קניה פחותה קונה בו ומהאי טעמא הוא דאמרינן לקמן דדברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. ולמאי דקא סלקא דעתך מעיקרא דברייתא דקתני נקנית במסירה בסמטא היא רבי ורבנן בהא פליגי דרבי סבר כיון שהספינה כבדה היא ואין דרכה במשיכה במסירה סגי לה ורבנן סברי כיון דאפשר במשיכה לא קני בה מסירה אבל במסקנא כולהו סבירי להו דבסמטא אפילו ספינה שהיא כבדה אינה נקנית במסירה שאף על פי שהמסירה קונה בה ברשות הרבים היינו טעמא משום דלא אפשר במשיכה אבל בסימטא כיון דאפשר במשיכה לא קני בה מסירה. והרא"ם ז"ל כתב דהיינו טעמא דמסירה לא קניא בסימטא משום דכיון שיש רשות לכל אחד להניח כליו מוכר זה שקדם והניח ספינתו כו'. ומיהו למאי דקא סלקא דעתך מעיקרא דברייתא דספינה נקנית במסירה בסימטא היא רבי ורבנן בהא פליגי דרבי סבר דסימטא לאו כרשות מוכר דמיא ומשום הכי קונה בה מסירה בספינה שאין דרכה להמשך ורבנן סברי דכרשותו של מוכר היא ואינה קונה. ואם תאמר אם כן דברייתא קמייתא דרבי נתן בסימטא ומשום הכי קתני דספינה במשיכה ולא במסירה דמסירה אינו קונה בסימטא היכי קתני דאותיות נקנות במסירה. למאן דמפרש דמסירה דגבי אותיות הגבהה היא וכמו שכתבנו למעלה אתי שפיר אבל לדברי מי שפירש דמסירה זו כמסירה דעלמא היכי קונה מסירה בסימטא איכא למימר דכי קתני אותיות במסירה לא קאי אסימטא דרישא אלא ברשות הרבים. וכי תימא היכי פסקינן לה לברייתא בסכינא חריפא. לאו קושיא היא דתנא חדושי אתא לאשמועינן והכי קאמר איכא דוכתא שאפילו הספינה שאין דרכה להמשך אינה נקנית אלא במשיכה והיינו בסימטא ואיכא דוכתא שאפילו השטרות שדרכן להגביה ולהמשיך נקנין בקניה קלה שהיא מסירה והיינו ברשות הרבים. אי נמי יש לומר שכמו שהקלו בקניית השטרות שיהיו נקנות במסירה אף על פי שהיה מן הדין שלא יהו נקנות אלא בהגבהה ומן הטעם שכתבנו למעלה כך השוו בהם ברשויות שאפילו בסימטא יהיו נקנות במסירה. עד כאן לשונו.
ואם תאמר כיון דעד השתא הוה משמע לן דדא ודא בסימטא מדקתני עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה האיך הוה אפשר ליה לרבי למימר דקתני שם במסירה ומאן דמקשי נמי במאי אוקימתא ברשות הרבים משיכה ברשות הרבים מי קניא לדידיה רישא דרבי היכי ניחא ליה. יש לומר דמסבר סבר דכיון דלאו רשותו גמורה היא אלא לשעתו אף הוא מסתלק ממנו בנקל וכל שמסר הספינה ללוקח ספינתו ורשות שיקנה על ידו הספינה נתון ללוקח וספינה ורשותא באין לו כאחד. ורבנן סברי דאין ספינה נקנית לעולם במסירה אלא במשיכה. כן נראה לי.

אביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם. יש לומר דדוקא חצר שיש לה בעלים ושהכניסה שם מוכר זה שלא מדעת הבעלים הא לאו הכי לא קנה דאלו פקדון היא ביד בעל החצר הרי שנינו ארבע מדות במוכרין ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל הלה עליו או עד שישכור את מקומו ואם הוא מושכר אצלו או מושאל רשות מוכר גמורה היא ולא קנה עד שיגביה או שיוציא מרשותו כמו ששנינו ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו אלא דוקא שהכניסה שלא מדעת הבעלים היא וכיון שלא היה לו רשות להכניסה שם הרי היא כרשות הרבים ובמסירה והגבהה קונה בכל מקום כלומר ואפילו ברשות מוכר וכדקתני בארבע מדות ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. וקשיא לן דהא באויר חצרו של מוכר הוא עדיין ואויר חצרו כחצירו ואפילו מפסיק כלי לדעת אביי כדאמרינן במציעא בפרק השואל דגרסינן אמר רבי יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה שלא מדעתו ואקשינן מדתניא הזבל היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד והקולט מן האויר הרי אלו שלו קולט מן האויר אמאי אויר חצרו הוא ואוקמה אביי במדביק כלי בשולי פרה אלמא לדידיה אפילו אויר שאין סופו לנוח כמונח בחצרו דמי. וסבור הייתי לומר דבתר דשמע מרבא דאמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי סברה. ולא ניחא לי דעל כרחך לא שמעינן מההוא דבר אלא בבא לזכות מחמת אויר חצרו אבל את של בעל החצר לא שמענו שהרי לא נח בתצרו ועדיין באויר חצרו הוא עומד וכמו שאין משיכה קונה ברשותו אף על פי שהלוקח מוציאו ממקום למקום אפשר דהוא הדין והוא הטעם להגבהה. ועוד קשיא לי דאי משום הא ליקשי ליה לאביי מברייתא דארבע מדות דקתני בה בהדיא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו קתני מיהא בהגבהה קונה. אלא יש לומר דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה וכיון דעוקר מן החצר ממש אין אוירו חשוב כל כך שלא תקנה שם הגבהתו אף על פי שאין משיכה קונה בחצרו ממש ואף על גב דאיכא דעת אחרת מקנה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו כו'. ומסתמא לא פליגי רבנן בהא דסברא היא דליכא מאן דפליג בהא מילתא דכיון שאין רשות לאדם למשוך כלים אין משיכה קונה שם. ממאן אגר בשלמא אי מוקמת לה בסימטא לא קשיא שהרי יכול לשכור את מקומה מחבריו בני המבוי. עליות.
אמר רב אשי אי דאמר ליה לך חזק וקנה הכי נמי כלומר דאפילו רבנן מודי דמסירה קונה בספינה דמתוך כבדה אין דרכה לא להגביה ולא למשוך. והוא הדין בשלא אמר ליה מוכר כלום והלך זה והחזיק בפניו דכל שבפניו לא צריך למימר ליה חזק וקני. אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך משוך וקני כלומר בשלא אמר לך חזק וקנה אלא משוך רבנן סברי אף על גב דספינה נקנית במסירה הני מילי היכא דלא קפיד מוכר אבל הכא דאמר ליה לך משוך מקפד הוא דקפיד שלא יקנה אלא בקניה אלימתא מן המסירה דהיינו משיכה ושמא רוצה הוא לעכב הקניה כדי שיהא לו עדיין שהות להמלך אם יחזור בו וכדקאמרינן לקמן ורבי סבר דלאו בקפידא אמר ליה אלא כאלו אמר ליה הא הקניתיה לך מעתה לך משוך אותה לעצמך וקיימא לן כרבנן. וקשיא לי דכיון דמוכר מקפד קפיד ולא ניחא ליה דליקני עד שימשוך מאי האי דקתני או עד שישכור את מקומה וכי שכר מקומה מאי הוי והא לך משוך אמר ליה ובקפידא אמר ליה. וניחא לי דלך משוך בעיקר משיכה שימשוך ויכניסנה ברשותו הוא דקאמר ליה דעיקרה של קניה זה הוא וכיון שכן כל ששכר את מקומה הרי נכנסה ברשותו. כן נראה לי.
ולענין פסק הלכה ספינה נקנית במסירה לכולי עלמא כל שאפשר במסירה קאמר כגון שהיא ברשות הרבים אי נמי בחצר של שניהם ודוקא בשלא אמר ליה המוכר לך משוך וקני הא אמר ליה אינו קונה עד שימשוך דקיימא לן כרבנן דאמרי דמקפד הוא קפיד ואפילו הוא ברשות הרבים דאי אפשר למשוך שם אפילו הכי לא קנה עד שימשוך מרשות הרבים לסימטא וכל שכן לרשותו ממש. ואי קיימא ברשות הרבים ולא אמר ליה מוכר מידי ואזיל לוקח ומשך לא קנה עד שימשכנה כדינה מרשות הרבים לסימטא דאף על גב דנקנית שם במסירה ומסירה אינה צריכה שימסור לוקח מיד ליד אפילו הכי כיון דהתחיל למשוך כבר גלה בדעתו שאינו רוצה לקנות בחזקה זו שהוא מוחזק ותופש בה אלא במשיכה. וכן כתב הרא"ם ז"ל. וכלים גדולים כגון תיבות גדולות וחביות גרולות שכבדן קובען מסתברא דכספינה הן וספינה לאו דוקא דלאו כרוכלא ליחשוב וליזיל ולא עוד אלא דספינה יותר דרכה במשיכה שהרי מושכין אותה מן היבשה לים ומן הים ליבשה מה שאין כן בכלים הגדולים שעושין להם מקום קבוע. אלא שראיתי לרבותי ז"ל שאמרו ספינה דוקא ומפני שאין דרכו של לוקח להכניסה לביתו אבל כלים גדולים שדרך הבעלים להכניסן לביתם לא קנה עד שימשוך וכבר הראיתי פנים שזה יותר מצוי לבעלים להכניסה לים או לנהרות שהם סימטא ולהוציאן לחוף הים והנהר גם כן שהוא כעין סימטא שהרי יש לבעלי הספינות רשות להניח שם ספינותיהם. ובהמה גסה איכא מאן דאמר דאינה נקנית אלא במשיכה ואף על פי שסתם מתניתין דפרק קמא דקידושין היא שבהמה גסה נקנית במסירה לית כן הלכתא דהא אמרינן התם דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה וכרבנן דברייתא דקתני וחכמים אומרים זה וזה במשיכה ומפרשינן לה אפילו בדקיימא ברשות הרבים שבמסירה קונה שם בספינה וליכא למימר דרב פליג וסבר ספינה נמי אינה נקנית (נמי) במסירה ופליג אשמעתא דהכא דהא אביי ורבא דאמרי תרווייהו דמסירה קונה ברשות הרבים ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו ועוד דהא מקשינן מינייהו הכא להדיא ואי ברשות הרבים משיכה מי קניא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו כו' אלמא הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג ביה וברייתא דקתני כיצד במסירה פירושא דמתניתין דקידושין היא ולא קיימא לן כוותיה וטעמא דמילתא משום דספינה משיכתה קשה אבל בהמה אפילו בהמה גסה שבגסות משיכתה קלה יותר מן הכל וכך רוצה וכן כתב הר' אברהם אב ב"ד. אבל הראב"ד ז"ל פירש דההיא דרב נמי בסימטא היא ולפיכך אין המסירה קונה שם עד שיגביהנה והתם הוא דקאמרי רבנן דברייתא דזה וזה במשיכה. ואם תאמר אם כן האיך אמר תנא דמתניתין קונה במסירה קונה בסימטא. כבר כתבתי אני למעלה דדילמא מאן דאית ליה סבירא ליה דרשות סימטא אינו חשוב כל כך שאינו שלו אלא לפי שעה שהניח שם ספינתו או בהמתו וכשמסרן ללוקח בהמתו ורשותו באין לו כאחד. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך משוך וקנה. וכך צריך לפרש כגון שאמר לו תחילה לך משוך וקנה ואחר כך תפש ראש החבל שהיא קשורה בה ומסרה לידו בשתיקה רבי סבר מה שאמר ליה תחלה לך משוך וקנה מראה מקום היה הואיל ואינו מקום משיכה והמסירה שמסרה לו אחר כך סתם כוונתו היתה להקנותו בה. ורבנן סברי קפידא היתה ומסרה לו עכשיו שימשכנה ואי אמר ליה מעיקרא לך חזק וקנה לדברי הכל קנה במסירה. ונראה לי דכהאי גוונא נמי אמרינן בבהמה גסה דאי קיימא ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם ואמר ליה לך חזק וקנה דקנה לה במסירה דאיכא בני הדור דאמרי דלא איתאמרא מלתייהו דאביי ורבא אלא בספינה שקשה משיכתה לסימטא אבל בהמה הא אפסיק במסכת קדושין זו וזו במשיכה. ולא מחוורא הא מלתא דמלתייהו דאביי ורבא סתמא אמרוה ולא הזכירו בה ספינה וגם הרב ז"ל הביא דבריהם שלא על דברי ספינה אלמא סבירא ליה דבכל דבר הוא והוא שאין דרכו להגביה. מיהו בדאמר ליה לך משוך וקנה קיימא לן כרבנן דקפידא הוא. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: מסתברא כיון דנקט במלתיה דרבי ספינה נקנית במסירה ולא נקט כדנקט תנא דמתניתין דקדושין דדוקא ספינה קאמר והא ודאי דכולי עלמא אין מסירה קונה בשאר מטלטלים אלא אי בבהמה לתנא דמתניתין דקדושין או בספינה שהרי משנה שלימה שנינו נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה אף על גב דאית ליה לתנא דמתניתין דהתם בהמה גסה נקנית במסירה ודברים שדרכן להגביה לא קנה אלא בהגבהה וכיון שאי אתה מוצא מסירה אלא בבהמה ובספינה אין לתלותם זו בזו כיון דלא תני להו גבי הדדי אלא חד תנא תני לה בבהמה וחד תנא תני לה בספינה הלכך אף על גב דקיימא לן גבי ספינה דנקנית במסירה ברשות הרבים אין ראיה ממנה לבהמה. והא דשייכא מסירה בבהמה וספינה יותר משאר מטלטלין נראה בעיני טעמו של דבר משום דבהמה דרך לאחוז בה שלא תברח לפיכך ראוי לקנותה באחיזתה וספינה דמהניא בה מסירה לפי שאין דרך בני אדם להכניס ספינותם בביתם אלא דרך להניחם על שפת הים או במקום שעושים אותם ואין דרך הלוקח להוליכה בביתו אלא מניחה במקום שהיא עד זמן שיפרוש בים לפיכך לא הצריכו בה חכמים משיכה. ודוקא ספינה אבל לא תיבות גדולות וכלים כבדים כו'. ולפי דרכנו למדנו כי המסירה בבהמה או ספינה אינו מטעם אחד ואין לתלותם זו בזו. יש אומרים כשהוא קונה את הספינה במשיכה אינו קונה אותה אלא כדרך משיכתה כגון שהיתה מונחת במים או ברקק מים שהיא בסימטא או בחצר של שניהם אבל אם היתה מונחת ביבשה אין דרך למשוך ולגרור אותה אלא צריך שיגביהנה. עד כאן לשונו.

אמר רב פפא האי מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה כו'. פירש רשב"ם ז"ל דרב פפא אתא לאשמועינן דהלכתא כרבי דאותיות נקנות במסירה ולפיכך פירש הרב ז"ל דרב אשי כרבי סבירא ליה כי היכי דליקום רב אשי כמסקנא דשמעתין. ועוד דרב אשי גופיה אמר סברא מילי נינהו ומילי במילי לא מיקני כלומר אלא במסירה וכמו שפירש הרב ז"ל. ואין דבריו מחוורין דאם כן לרב אשי לא הוה ליה למימר טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה לא קני. אלא ודאי רב פפא ורב אשי השתא לא אתו לאכרועי אי בעי כתיבה או לא אלא רב פפא הכי קאמר האי מאן דזבין ליה שטרא לחבריה למאן דבעי מסירה וכתיבה צריך למכתב ליה הכי ואי לא צריך שיאמר כן בפירוש ולא אתא רב פפא לאשמועינן אלא דמסתמא אין השעבוד בכלל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. הר"ן ז"ל.

אמר ליה וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך. כלומר סתמא כל מאן דזבין שטרא ומזבין לא לצור על פי צלוחיתו נתכוונו אלא לראיה שבו והרי הוא סתמן כפירושן וכאלו פירש הוא וכל מה שבתוכו. ואמר ליה אין לצור ולצור. נראה לי דהכי פירושו אין לצור ומשמע דאותיות שני קנינין יש בהם קנין הגוף וקנין הראיה שבהן וכל שלא אמר ליה וכל שעבודא דאית ביה לא משמע אלא הנייר בלבד לצור על פי הצלוחית ולצור בלבד קנאו ואי משום ביטול מקח יחזיר לו הדמים ומיהו הדמים ודאי מחזיר וליכא למימר גבי האי בכדי שאין הדעת טועה ומחילה היא דהכא ודאי מאן דזבין מתכוון הוא לראיה שבו ואם אינה נקנית מחזיר לו הדמים ומקחן בטל. ונראה לי דאפילו הודה המוכר כי לדעת שיקנה אפילו הראיה שבו כתב לו אפילו הכי לא קנה ויכול הוא לחזור בו דאין במשמע לשון שטרו אלא הנייר לבדו ואין השטר קנה אלא מה שיש במשמעו. אלא דקשה לי הא דאמרינן בפרק מי שמת נכסאי לפלוני שטרות איקרו נכסי וההיא ודאי בשלא אמר ליה הן וכל שעבודו דאם כן כבר נתן לו השטרות בפירוש. ואין לומר דכל שאמר נכסאי אפילו הסיח והשעבודין שבשטרות בכלל דלאו מילתא היא דאף על פי שנשתעבד לו נכסי הלוה לא נכסי המלוה הן וכדקיימא לן דאקדיש מלוה וזבין מלוה לא עשה ולא כלום כדאיתא בפרק כל שעה. ונראה לי דהתם דוקא בשכיב מרע ובכותב כל נכסיו משום דמסוכן הקלו ועשו את שאינו אומר כאומר וכדקיימא לן דהאומר כתבו גט לאשתי אין כותבין ונותנין דכל שלא אמר כתבו ותנו רצה לשחק בה ואפילו הכי המסוכן והמפרש בשיירא שאמר כתבו כותבין ונותנין לה והכי נמי הקלו לענין שכיב מרע ודוקא בכולל כל נכסיו דאומדין דעתו שכך רצה לומר אלא דטריחא ליה מילתא לפרוט השטרות מתוך שאר נכסיו ולומר הן וכל שעבודן הא הכא ואפילו כולל כל נכסיו אי נמי שכיב מרע ופורט שטרות לבד לא קנה אלא הנייר לבדו ולצור על פי צלוחיתו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: אמר ליה אין לצור ולצור. יש מפרשים כיון דאמרינן לצור על פי צלוחיתו קנאה הואיל ולא אמר ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה הרי המקח קיים לענין קניית הנייר לצור על פי צלוחיתו ולא אמרינן להוי בטול מקח כדין אונאה ויותר משתות דהא קיימא לן דבכדי שאין הדעת טועה המקח קיים והוי מחילה. ודברי תימה הן שהרי כיון שאין דרכם של בני אדם לקנות שטרי חוב לצור על פי הצלוחית לא היה לנו לתלות יתרון הדמים במחילה אלא היה לנו לומר שהיה סבור לקנות החוב דלאו כולהו אינשי דינא גמירי והוא חושב שיקנה החוב אף על פי שלא כתב לו קנה לך איהו וכל שעבודא דאית ביה. תדע דהאי גברא לאו דינא גמיר אף על פי שתאמר שהוא קונה השטר לצור על פי צלוחיתו כי למה הוצרך לקנות לו הנייר בכתיבה וכל שכן לראיה בעלמא הא כיון דכתב ליה קני לך משמע דלהקנאה כתב לו כן. ועוד דלא עביד איניש שטר ראיה לפחות משוה פרוטה והאיך יוציא זה שכר הסופר על פחות משוה פרוטה וגם קלף גדול כזה כדי לצור על פי צלוחיתו. ונראה בעיני דודאי המקח בטל דמקח טעות הוא שהיה סבור לקנות השטר בכתיבה זו והא דאמרינן וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך (ש"פ) הכי פירושא כיון דמוכחא מילתא דלקנות השעבוד נתכוון כמו שמפורש בו שיקנה השעבוד דמי ולקניה בכתיבה זו כיון דכתב לו קנה לך השטר אף על פי שלא כתב לו וכל שעבודא דאית ביה. ואמר ליה אין לצור. פירש הר"י אין במשמעות כתיבה זו שעבודא דאית ביה. עד כאן לשונו.

בד"ה במאי אוקימתא בר"ה כו' בסימטא או לא ואביי כו' ולא כרבנן דאפילו ר' מודה דמשיכה קניא עכ"ל [א] דהכי משמע לישנא דעד שימשכנה כו' דר' דסבר מסירה קניא מכ"ש משיכה כשיטת ר"י לעיל והמגיה כאן בספרים חדשים הגיה ללא צורך ועיין בתוס' בפ"ק דקדושין שהקשו כעין זה לפר"ת דלמאי דמוקי לה בסימטא ומסירה קונה בסימטא לאביי ורבא מכ"ש דמשיכה וא"כ לא אתיא מלתייהו אלא כר' דרבנן סברי עד שימשכנה כו' ודבריהם קשיא קצת דהא אם נאמר כן לרבנן דוקא משיכה ולא מסירה אע"ג דעדיפא א"כ נאמר ג"כ לאביי ורבא הכי ע"ש ודו"ק:

בד"ה אמר רב פפא כו' אבל אי לא אמר למלתיה אלא אליבא דחכמים כו' עכ"ל והרא"ש כתב דלפי זה נמי ראייה דהלכה אין אותיות נקנית במסירה מדלא קאמר רב פפא מלתיה אלא אליבא דחכמים וע"ש אבל התוס' ימאנו בזה והיינו משום דאי הוה גרסינן לקמן אותיות נקנית במסירה הרי פסק הלכתא דלא כחכמים וכרב פפא דס"ל כוותייהו אבל מסתמא דתלמודא דהתם הוה שפיר ראייה להגיה ולגרוס הכא אין אותיות כו' אי רב פפא אמר דצריך אפילו לר' כו' וק"ל:

ד"ה אמר רב פפא וכו' כ"ע לית ליה דר' והכא בדרב פפא קמפלגי. ר"ל דר' מאיר ס"ל דצריך למכתב ליה קני השטר אבל א"צ למכתב וכל שעבודיה דאית ביה ורבנן ס"ל צריך למכתב וכל שעבודיה כרב פפא ומיירי שמסר לו הש"ח וגם כתב ליה קני לך השטר ולא כתב וכל שעבודיה כו':

גמ' הוא צריך ואמר לי אין לצור ולצור כו' כצ"ל:

גמרא לימא אביי ורבא דאמרו כרבי. לכאורה י"ל דס"ל כמתניתין דקדושין (כ"ה ב) דבהמה גסה נקנית במסירה וע' בתד"ה ספינה בסופו:

ר"ש ד"ה עד שימשכנה. לרשות המיוחד לו. ל"ד דא"כ תקנה לו מטעם חצירו:

ר"ש ד"ה מאי עד שימשכנו. צ"ל דבור אחד עם הא דלעיל דקאי הכל על ה"ג:

תד"ה קני. והאי דאצטריך כו' היינו שמצא שטר לאחר יאוש ומוכרו כו'. ק"ל דבכ"ד אמרינן דדעת אחרת מקנה עדיף טפי. ואם מכר דאיכא דעת אחרת לא מהני כש"כ מציאה:

רשב"ם ד"ה ואמר לי. ומחזיר לו דמיו. עי' לקמן עח ע"א ברשב"ם ד"ה בכדי וצ"ע:

(כקיצור ראשי דברים)

תוס' ד"ה אמר ר"פ כו'. די"ל דסבר צריך להביא ראיה ולכך צריך למכתב אף לרבי כו'. ולכאורה צריך לפרש מאי דאמר טעמא דכתב ליה הכי כו' דלא כרשב"ם דהא אחר כך יאמר שלא קנאו כלל ואיך שייך וכי לצור כו' רק צריך לומר למה ליה למכתב הכי קני לך כו' וכל שיעבודא הא גם כותב קני לך לחוד יועיל דוכי לצור כו'. או יש לפרש כפירשב"ם דלכאורה קשה למה צריך להביא ראיה שקנאו דאי לאו הכי יכול לומר לפקדון וכה"ג הא קי"ל דבדברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר נאמנים לקוח גם בלא מיגו ולא אמרינן שמא פקדון בידו והא שטרות אין עשוים כו' ובפרט להרמב"ם דצריך עיקר עשייתם כדי להשאיל כו' ושטרות אינם כנ"ל. ולמה לא יהיה נאמן לקוח ולמה צריך להביא ראיה וע"ש:

וצ"ל דבשלמא התם יש ראיה שקנאו דאי לאו הכי מאי בעי גביה אבל הכא י"ל דבאמת מסרו לו וקנאו לצור ע"פ צליחותו ולכך הוא בידו ועל החוב שקנאו שוב אין כאן ראיה דלענין זה הוי כדברים עשוים להשאיל כו' שיכול להיות שקנאו לצור כו'. וא"כ אתי שפיר שי"ל גם לתוספות כפירוש הרשב"ם טעמא דכתב כו' הא לא כתב כלל לא וכי לצור כו' דלס"ד דלא אמרינן לצור שוב לא יצטרך כלל להביא ראיה דהוי כדברים שאין עשויים להשאיל כו' ולמה ליה כלל כתיבה כו' ומשני אין לצור ושוב בעי כתיבה אח"כ דלענין החוב אין ראיה:

או יש לחלק בין דברים שאין עשויים כנ"ל דהתם הוא להחזיק וכיון שאין עשויים אין יכולים להוציא ממנו משא"כ הכא שהוא צריך להוציא מהלוה גם כן אינו יכול להוציא ויכול לומר לאו בע"ד דידי את:

ומיושב מה דפסק הרמב"ם דלענין קניתיו נאמן שטר כתיבה היה לו ואבד אבל לענין להוציא מהלוה צריך להביא ראיה ע"ש. ולמ"ש א"ש דהמוכר אינו יכול להוציא ממנו ג"כ דלענין זה הוי כאין עשויים כו' משא"כ להוציא מן הלוה גם כן אינו יכול כנ"ל. או י"ל בשלמא בחפץ לא אמרינן פקדון דהיה לו להתיירא כו' וא"ל הא נימא דהדין דאינו נאמן לקוח לא היה לו להתיירא מלהפקיד דהא לא יהי' נאמן לקוח:

אך ז"א דהא יכול להחזיקו ולכפור לגמרי כנ"ל אבל בשטר דצריך לגבות וכיון דהדין שאינו נאמן לקוח שוב הי' רשאי להפקידו דלא יוכל לגבות ולכפור אין אדם חוטא כו'. ולכך היכא דשמי' כשמי' אמר שפיר דלא מפקיד גביה דהוא כנ"ל. ועיין תוספות יבמות קט"ז שהקשו דהוי כדברים שאין עשויים להשאיל רק דהקשו למ"ד דבעי כתיבה ומסירה רק דנימא באגב עיין שם תירוצם לא שייך למ"ש הנ"ל. רק תירוץ האחרון דלהוציא אינו מועיל עיין שם:

שם בא"ד ראיה מקדושין דלא אמר דכ"ע אית להו דרבי ובדר"פ קמפלגי כו'. ויש ליישב דלכאורה יש להקשות דמשני אין לצור כו' ופירש הרשב"ם ואי משום אונאה באמת מחזיר כו' וקשה הא למ"ד גבי מכר הצמד מכר הבקר דאמרינן הדמים מודיעים כו'. ואם כן נימא גם כאן הדמים מודיעים כיון שנתן דמים גם עבור החוב ודאי קני גם החוב לא לצור כמו התם ואף לרבנן דפליגי מ"מ הא כתבו תוספות ריש המוכר פירות דפריך וליחזי דמי אי לרדיא כו' כתבו תוספות דדוקא להוציא ממוחזקין לא אמרינן הדמים מודיעים לרבנן אבל כשאינו להוציא גם רבנן מודים כו' ע"ש. והכא כיון שבין כך ובין כך צריך הלוה לשלם רק בין המוכר ובין הלוקח ולענין זה אין כאן מוחזק ואמרינן לכ"ע הדמים מודיעים וכמ"ש הש"ך גבי חנוני על פנקסו דזה לא מיקרי מוחזק כיון שודאי צריך לשלם ע"ש. אך לפירוש רשב"ם לא קשה דנראה כוונתו דהחילוק בין חפץ דנקנה במסירה הוא משום דקנין צריך להיות דבר שמורה שבא לרשותו וכשמוסר לו החפץ מורה שבא לרשותו אבל בשטר אף שמוסר אינו מורה שבא החוב לרשותו רק הנייר וע"ז פריך וכי לצור כו' ומורה ג"כ מסירת הנייר שקונה החוב ויקנה במסירה לחוד ומשני אין לצור ושוב אין המסירה מורה על החוב וצריך כתיבה ושוב לא קשה דהדמים מודיעים דמה בכך מ"מ כיון שאין המסירה מצד עצמו מורה על החוב שוב אין כאן קנין אף שבאמת קנה החוב דהראיה הוא מחמת המעות לא מצד המסירה שהוא הקנין כנ"ל. אבל לפירוש התוספות דקאי גם לרבי דנקנה במסירה לחוד מ"מ צריך שיאמר קני לך כו'. וע"ז פריך טעמא דאמר כנ"ל וכי לצור ומשני אין לצור כו' וע"ז שפיר קשה כנ"ל כיון דהקנין הוא המסירה לחוד רק אי לא אמר וכל שיעבודיה אמרינן דלא קני רק הנייר לצור וע"ז שפיר קשה נימא הדמים מודיעים כנ"ל ולפירוש א' של תוספות לא קשה דהא אח"כ לא ידעו שנתן דמים כל כך אבל לפירוש הנ"ל קשה. ויש לחלק:

והתם בקידושין דאמר בדר"פ קמיפלגי צריך לתת טעם למה פליג אר"פ כיון דמסיק כאן דיכול להיות לצור ולצור כו'. אך י"ל דזה עצמו הטעם דמאן דפליג אר"פ משום דהדמים מודיעים כנ"ל. עוד י"ל טעם אחר כיון דהוא ספק אם הי' כוונתו בקני לך גם השיעבוד או הנייר לחוד אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ואינו יכול להוציא החוב. אמנם הרשב"א פסק דהיכא דיתבטל השטר לגמרי לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה דא"כ למה כתב כלל ע"ש סימן מ"ג גבי עד הפסח ע"ש א"כ הכא שהי' כ' ומסירה שכ' לו קני לך והנייר לחוד נקנה במסירה לחוד א"כ אי נמא יד בעל השטר על התחתונה שהיה כוונתו רק לצור א"כ בטל לגמרי דלא בעי כלל כתיבה ולא אמרינן יד בעל השור על התחתונה ודאי כיון גם על השיעבוד וי"ל ג"כ בזה הטעם מאן דפליג התם אר"פ כנ"ל:

והנה התם בקידושין לא שייך טעם הא' דהדמים מודיעים דהא לא נתנה כלל ואשה מתקדשת בפרוטה וקשה למה פליג אר"פ וצריך לומר טעם הב' דיתבטל לגמרי ולמה כתב כלל כנ"ל. וא"כ כל זה לרבנן דבעי כתיבה ומסירה אבל לרבי דסגי במסירה רק דצריך לומר קני לך. א"כ לא שייך טעם הנ"ל דיתבטל דהא גם על הנייר הוצרך לומר קני לך כנ"ל:

ומיושב קושית תוספות דילמא כ"ע אית ליה דרבי ופליגי בדר"פ. ולמ"ש זה אינו דאי ס"ל כרבי א"כ ודאי כ"ע סברי כר"פ התם בקדושין דלא שייך ב' הטעמים כנ"ל. וצ"ל דסברי כרבנן ושפיר פליגי בדר"פ דשייך טעם הנ"ל כנ"ל. דדוקא גבי לוקח טעם מאן דפליג שייך טעם הא' משא"כ התם כנ"ל. אבל לר"פ אמר שפיר גם לרבי דצ"ל קני לך כנ"ל:

בא"ד כי היכי דמיקל רבי דלא בעי כתיבה כמו כן מיקל דלא בעי כל שיעבודיה כו'. ולכאורה מה ענין זה לזה. אך מובן כמ"ש דקנין צריך להיות מורה שבא לרשותו ולכך לרבנן מסירה לחוד כאן לא מהני כמ"ש לעיל שאינו מורה רק על הנייר כתירוץ הש"ס אין לצור. ורבי דסבר דסגי מסירה לחוד ע"כ סובר כקושיית הש"ס וכי לצור ולכך המסירה מורה ג"כ על קניית השיעבוד ולא בעי כתיבה כנ"ל. וא"כ ממילא לא בעי וכל שיעבודא ג"כ דמסתמא קני גם השיעבוד דוכי לצור כקושיית הש"ס וסגי בקני לך לחוד לרבי דסגי במסירה משא"כ לרבנן דלא מהני מסירה וע"כ דאמרינן אין לצור כדמשני וממילא צ"ל וכל שיעבודיה ג"כ ושפיר תליא זה בזה דכתבו כי היכי דמיקל רבי כו' כנ"ל:

תוס' בא"ד ואי ר"פ לא אמר אליבא דרבי יש ראיה ג"כ דאין הלכה כרבי מקדושין כו' דלא אמר דכ"ע לית להו דר"פ ובדשמואל קמיפלגי כו'. ויש לישב למ"ש די"ל הטעם דמאן דפליג אר"פ הוא משום דאמרי' הדמים מודיעים ולכך לרבי ג"כ סגי בקני לך לחוד ולא בעי למימר וכל שיעבודיה כו' דגם לדידיה שייך הדמים מודיעים כנ"ל. רק שכתבנו דבקידושין לא שייך דמים מודיעים כנ"ל:

אמנם באמת י"ל דגם בקדושין שייך דהא התם מיירי שאין הנייר שוה פרוטה דאל"ה הוי מקדשה גם לשמואל כמו דאמרי רבנן אח"כ שמין כו' ע"ש. וא"כ כיון דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקדשה א"כ הוי זה עצמו הדמים מודיעים דהא נתנה עכ"פ פרוטה וע"כ הקנה גם השיעבוד כנ"ל ושייך ג"כ טעם הנ"ל. וזה י"ל טעם מאן דפליג אר"פ אמר שפיר קמיפלגי בדר"פ והיינו מטעם הנ"ל:

ומיושב קושיית תוס' הנ"ל דהנה באמת קי"ל כרבנן דלא אמרינן הדמים מודיעים גבי מכר הצמד כו' רק דהכא אמרינן שפיר כיון שאינו להוציא דהא בין כך ובין כך חייב לשלם רק בין הלוקח והמוכר ואין שום א' מוחזק וכמ"ש תוס' פ' הפ' כמ"ש לעיל ומיושב הנ"ל דלא הוי מצי למימר דכ"ע לית להו דר"פ רק בשמואל מיפלגי דמאן דסבר מקודשת סבר דלא כשמואל וסמכא דעתה כנ"ל:

ולמ"ש ז"א כיון דאיירי שלא אמר רק קני לך לחוד רק דסבר דלא כר"פ וסגי והיינו משום דהדמים מודיעים כנ"ל. והטעם משום שאינו להוציא כנ"ל. וא"כ אף דסבר דלא כשמואל ומוכר שטר חוב אינו יכול למחול מ"מ כאן כיון דלא אמר רק קני לחוד אם ימחול המוכר ממילא לא יוכל הלוקח לגבות כלום דשפיר יוכל לומר שלא קני רק לצור וכאן לא יועיל הדמים מודיעים דכיון שהמלוה מחל א"כ שוב הוי להוציא דאם לא מכר רק הנייר ולא השיעבוד א"כ שוב אין צריך הלוה לשלם כלום לשום א' דהא המוכר מחל לו רק דנימא הדמים מודיעים להוציא וזה אינו מועיל למאי דקי"ל כרבנן גבי מכר הצמד כו'. ומיושב שפיר קושיית תוס' דליכא למימר דלא כר"פ ופליגי בדשמואל דכיון דהוא דלא כר"פ א"כ אף מאן דפליג אשמואל מ"מ כאן אינה מקודשת דלא סמכא דעתה דאם ימחול לא תגבה כלום דלא יועיל הדמים מודיעים שיהיה להוציא כנ"ל כיון שאמר קני לך לחוד כנ"ל. וע"כ הוצרך לומר דכ"ע אית להו דר"פ ואמר קני לך. וכל שיעבודיה בפירוש ושפיר פליגי בדשמואל כנ"ל דמאן דלא סבר כשמואל שפיר לא יועיל המחילה כיון שאמר בפירוש כנ"ל וא"ש:

עוד יש לישב קושית תוס' הנ"ל. דהנה צריך לתת טעם למה פליגי בדשמואל באיזה סברא. וי"ל למ"ש תוס' והפוסקים הטעם דשמואל דמצי מחיל הוא משום דמכירת שטרות מדרבנן כו'. והתוס' הקשו למה לא יועיל המכירה מה"ת הא קרקע נקנה בכסף ובשטר כו' ותירצו דקי"ל מכאן ולהבא הוא גובה והוי דבר שאינו ברשותו כו' ע"ש. והנה לר"מ דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולמ"ד אליבי' דגם קודם שבא לעולם אינו יכול לחזור בו נראה דמועיל שפיר מכירת שטרות מדאורייתא דהוי כשדה זו שאקחנה קנויה לך כיון שאח"כ גובה כנ"ל. וא"כ כיון דמהני המכירה מדאורייתא ממילא אינו יכול למחול דלא שייך טעם הנ"ל. ואף אי נאמר דכיון שמוחל ואינו גובה א"כ אינו קונה גם לר"מ דהוי כשדה לכשאקחנה ואח"כ לא קנאו כנ"ל מ"מ י"ל דהא הטעם דמצי מחיל במכירת שטרות דרבנן. ולכאורה אינו מובן מה בכך שהוא דרבנן. וע"כ צ"ל דהחכמים לא תיקנו נגד הדאורייתא רק בדבר שאין לו הפסד ללוה דהיינו כשאינו מוחל דבין כך ובין כך צריך לשלם אבל כשמוחל שיפסיד בזה לא תיקנו נגד הדין תורה כנ"ל. וא"כ לר"מ לא שייך זה די"ל דשפיר תיקנו שלא יועיל המחילה ג"כ ויגבה ממנו ולא הוי נגד הדאורייתא דהא אם גובה שוב מהני מדאורייתא ולא היה מועיל המחילה מה"ת דהא אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וקנאו מדאורייתא כיון שגובה אח"כ ושפיר אין המחילה מועלת כלל כנ"ל:

וזה י"ל טעם הש"ס בקדושין דפליגו בדשמואל היינו דר"מ לטעמיה דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולכך סבר מקודשת דלא כשמואל דמהני מכירה מה"ת ורבנן לטעמייהו סברי שפיר כשמואל כנ"ל. ומיושב קושיית תוס' הנ"ל דכל זה הוא לרבנן דהיה כתיבה ומסירה וקרקע נקנה בשטר י"ל לר"מ דמהני המכירה מדאורייתא אבל לרבי דנקנה רק במסירה לחוד א"כ ודאי גם לר"מ אין המכירה מועלת מדאורייתא דהא קרקע אינה נקנית במסירה וכיון דליכא שטר וכסף לא שייך התם וע"כ הוא רק מדרבנן כנ"ל. וא"כ לא קשה דלימא דכ"ע לית להו דר"פ רק כרבי ובדשמואל קמיפלגי דהא אי כרבי ובמסירה לחוד ע"כ לא שייך דפליגי בדשמואל דלמה פליג ר"מ אשמואל דהא המכירה מדרבנן גם לר"מ לרבי והוצרך לומר דכ"ע כרבנן והיה כתיבה ג"כ ושפיר פליגי בדשמואל כנ"ל וא"ש:

עוד יש לישב דהנה לכאורה לדעת הפוסקים בח"מ כשהקנה מטבע וחפץ בחליפין אף דאין מטבע נקנה כו' מ"מ כיון דקונה החפץ קונה גם מטבע וכן בכל דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה ע"ש וא"כ הכא לכאורה כיון דהנייר קונה במסירה לחוד וכיון שמקנה הנייר והשיעבוד דאומר קני לך כו' ועל הנייר מהני קנין המסירה ממילא יקנה גם השיעבוד. ואף דקרקע אינו נקנה אגב מ"מ השיעבוד יקנה כמו שאר דברים. ואף שיש לדחות מ"מ אינו מוכרח:

אך לא קשה דהא הטעם כתב הרשב"ם משום דהמסירה אינו רק על הנייר אבל השיעבוד אינו מוסר לו כלום א"כ איך נימא דהוי כמקנה דבר הנקנה כו' דהתם דוקא שעושה הקנין על שניהם רק שאינו מועיל על דבר אחד אבל היכא שאינו עושה הקנין רק בדבר א' הא ודאי שאינו קונה דבר השני באמירה לחוד כמו אם מקנה שני חפצים אחד במשיכה וא' בדיבור דלא קני רק התם שהקנה שניהם בחליפין רק על מטבע לא מהני אז קונה כנ"ל. וא"כ הכא הא לא מסר לו רק הנייר והשיעבוד לא מסר כלל ואיך נימא מתוך שקונה כו' כנ"ל:

והנה הפוסקים כתבו דהא אף במכירת שטרות דרבנן מ"מ הא הוי הפקר ב"ד הפקר מדאורייתא רק דזה אינו מועיל רק שיצא מרשותו אבל לא שיזכה בו זה מדאורייתא והלוקח אינו זוכה רק מדרבנן ע"ש. וא"כ לכאורה כיון דקי"ל לעיל הכישה במקל ורצתה לפניו הוי משיכה כיון שע"י יצא הדבר מרשות המוכר אף שלא בא לידו הוי משיכה ע"ש. וא"כ הכא כיון שכבר תיקנו חכמים דמועיל המסירה מדרבנן א"כ הוי הפקר ב"ד מדאורייתא רק שאינו זוכה מדאורייתא וא"כ שוב זוכה ג"כ מן התורה דהוי כמו הכישה במקל ורצתה לפניו דע"י משיכתו הנייר קונה השיעבוד עכ"פ מדרבנן וממילא יצא מרשות המוכר מדאורייתא מטעם הפקר ב"ד כו' וא"כ הוי משיכה על השיעבוד ג"כ מדאורייתא דע"י משיכתו הנייר יצא השיעבוד מרשות המוכר מדאורייתא וא"כ עשה משיכה בשיעבוד ג"כ מדאורייתא כנ"ל. רק דאעפ"כ אינו קונה מדאורייתא מטעם דהוי דבר שאינו ברשותו כמ"ש תוס':

אך לענין זה שוב יקנה מטעם מתוך שקונה הנייר קונה גם השיעבוד כמו דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה לדעת יש פוסקים דגם בדבר שאינו נקנה כלל עם דבר הנקנה קונה ע"ש. והכא באמת אותו קנין המשיכה שמשך הנייר משך גם השיעבוד רק דאינו מועיל ושוב מועיל מטעם מתוך כנ"ל. דלכאורה קשה הנ"ל לרבנן כיון שהוא כתיבה ומסירה והכתיבה הוא על השיעבוד א"כ עשה קנין גם על השיעבוד רק שאינו מועיל משום אינו ברשותו ויקנה משום מתוך כנ"ל. אך ז"א דהא צריך להיות אותו הקנין עצמו שקונה דבר הנקנה יהיה זה הקנין עצמו גם על דבר שאינו נקנה משא"כ כאן הנייר קונה בהמסירה והשיעבוד בכתיבה ולכך לא שייך מתוך ואינו קונה מה"ת אבל לרבי דנקנה במסירה לחוד וכיון שקונה שניהם במסירה וכיון שתיקנו שנקנה ימשך גם השיעבוד מדאורייתא רק שאינו מועיל על השיעבוד ושוב יקנה משום מתוך שקונה הנייר כנ"ל א"כ עכשיו שתקנו מועיל מדאורייתא ולמה יוכל למחול וי"ל באמת דשמואל לא אמר רק לרבנן אבל לרבי באמת לא מצי מחיל. א"כ מיושב דליכא למימר כ"ע אית ליה דרבי דאז לא מצי למימר דבשמואל קמיפלגי כנ"ל. אך ז"א דא"כ עדיין מוכח דאין הלכה כרבי דהא קי"ל כשמואל כנ"ל:

אך יש לישב בזה מה שהקשו למה תני התם מקודשת דמשמע דמדאורייתא הא מכירת שטרות דרבנן ולמ"ש אתי שפיר דעכשיו הוא שוב מדאורייתא. אך גוף הדבר אינו נראה דאינו נקנה באגב כה"ג. דלא שייך מתוך. אך באמת גם הפוסקים כתבו לשון זה דקנין הנייר גורר שיקנה השיעבוד ג"כ ע"ש בנ"י:

שם תוס' ד"ה קני לך כו'. בפרק מי שמת מוכח דמכירת שטרות דרבנן כו' והקשו דאי דאורייתא צריך טעם למה יוכל למחול כו'. וי"ל דהא תוס' הקשו הא קרקע נקנה בכסף ושטר וגם שיעבוד קרקע יקנה מדאורייתא ותירצו דהא קי"ל מכאן ולהבא גובה ואקדיש או זבין מלוה לא מהני לכך גם כאן אין המלוה יכול למכור מדאורייתא:

ולכאורה י"ל למ"ש תוס' גיטין מ' ע"ב דהיכא דלא מצי לסלוקי בזוזי מודה רבא דלמפרע גובה דכל הטעם מבואר בש"ס פסחים כיון דאלו הוי ליה זוזי הוי מסלק ליה אשתכח דהשתא קני כו' משא"כ היכא שאינו יכול לסלקו כגון נזיקין או אפותיקי מפורש ע"ש. וא"כ לכאורה י"ל דשפיר מועיל מכירת השטרות מדאורייתא ואף דמכאן ולהבא גובה מ"מ זה הוא שפיר היכא שמכר המלוה רק הקרקע של הלוה אמרינן כיון דהיה יכול לסלקו בזוזי ולא היה הקרקע שלו ולא היה המכירה כלום ולכך מכאן ולהבא כו' משא"כ הכא שמוכר כל החוב וגם אם יגבה מעות ג"כ מוכר לו א"כ שוב לענין זה הוי כאפותיקי מפורש דלא מצי לסלוקי כלל כיון דאף אם יפרע במעות מכר לו ולענין זה הוי לא מצי לסלוקי שאינו יכול לסלקו שלא יגבה כלום דבשלמא מכר קרקע אמרינן הא לא היה נודע כלל אז שיגבה קרקע דהא יכול לסלקו משא"כ הכא זה היה עכ"פ נודע שיגבה בודאי או קרקע או מעות וכנ"ל באפותיקי כו':

אך ז"א דבשלמא כשעושה קרקע א' אפותיקי מפורש א"כ שפיר אח"כ למפרע גובה דנודע דקרקע זו היתה שלו אבל כאן ניהו דדבר אחד בודאי יגבה מ"מ על כל מה שגובה לא נודע שזו היתה שלו למפרע דהא הוי מצי לסלקו באחרת ושפיר על כל מה שגובה אמרינן מכאן ולהבא כמו התם במצי לסלקו:

אמנם הא לכאורה להסוברים יש ברירה וגבי שותפין שחלקו אמרינן והוברר הדבר שחלק זה היה שלו מקודם לכן ג"כ וא"כ לכאורה למה סבר רבא מכאן ולהבא גובה הא ג"כ הוברר הדבר למפרע שהקרקע היה שלו כנ"ל. אך זה טעות דבשלמא בשותפין שהיה לו ודאי חלק באותו קרקע שהוא שלו רק שלא היה מבורר איזה הוא ואמרינן דאחר שחלקו אמרינן הוברר שזו היתה שלו מקודם אבל הב"ח כיון דהוי מצי לסלוקי בזוזי ולא היה לו כלל חלק שפיר לא נעשה שלו עד שגובה כנ"ל. ואף דגם בהיה להם קרקע ומעות בשותפות וחלקו ונטל א' קרקע כו' אמרינן ג"כ הוברר כו' מ"מ ג"כ היה לו ודאי חלק אבל כאן שהקדיש הקרקע אינו מועיל כנ"ל:

אמנם נראה היכא שהיה לו קרקעות הרבה ועשה לו אפותיקי מפורש שאחת מקרקעות אלו יגבה ולא יוכל לסלקו אז נראה דשפיר תלוי בברירה ואי יש ברירה כשהקדיש או זבין אחת מהקרקעות ואח"כ גבה אותו שפיר מועיל דכאן כיון דאחת ודאי יגבה ולא יוכל לסלקו מעל קרקע אחת ודאי למפרע גובה והיתה שלו רק שלא הוברר איזה הוא ועכשיו שגבה אותו שפיר הוברר הדבר שהיתה שלו אי יש ברירה דזה הוא שפיר כמו בשותפין שחלקו כנ"ל:

אך לכאורה כיון דגם בקרקע ומעות שייך ברירה כנ"ל וע"ז בוודאי יגבה אחת מהן ולמה לא יועיל אקדיש מלוה כו'. אך ז"א דכיון שהקדיש רק הקרקע ואינו ידוע כלל שיש לו זכות בה כיון דיכול לסלקו במעות כנ"ל. אבל הכא שמכר כל החוב והיינו מה שיגבה בין קרקע או מעות ושוב זה תלוי אי יש ברירה א"כ כשגובה אח"כ שפיר למפרע דהא עכ"פ היה לו חלק בודאי דדבר א' ודאי יגבה ולענין זה הוי כאפותקי מפורש דלמפרע גובה כנ"ל ולכך מהני המכירה. ואף דלכאורה כשיגבה מעות לא הועיל הקנין דאינו נקנה בשטר כנ"ל רק קרקע. אך מ"מ י"ל דהא גם שהמכירה דרבנן צריך טעם למה יכול למחול כנ"ל. וגם צריך לומר כיון שכתבו תוס' דאי למפרע גובה שפיר קונה כנ"ל וקשה ג"כ אי גובה מעות לא היה מועיל קנין שטר וצריך לומר דגם זה תקנה אחרת שיועיל גם על מעות. או דקונה מטעם אגב כו':

וא"כ י"ל ג"כ כנ"ל דכיון שתיקנו שיועיל על המעות הקנין שוב מועיל המכירה אף דמכאן ולהבא גובה כנ"ל. ולכך י"ל שפיר הטעם דמצי מחיל דהא תוס' ב"ק פ"ב כתבו דאף לאביי דלמפרע גובה מ"מ דוקא בגבה לבסוף אבל לא גבה אינו מועיל דלא היה כלל שלו כו' ע"ש גבי נזיקין. וא"כ כל זמן שאינו מוחל מועיל שפיר המכירה דאיך נימא דאינו מועיל ויגבה המלוה הא כשגובה המלוה למפרע גובה וממילא הועיל המכירה והוא של הלוקח ולכך מועיל המכירה. אבל כשמוחל וא"כ אינו גובה כלל ממילא שוב לא הוי למפרע כו' ולא הועיל כלל המכירה כנ"ל כיון דלא גבה לבסוף וכדברי תוס' הנ"ל ולכך א"ש דמהני המחילה כנ"ל. ומיושב ג"כ דעת הפוסקים דכשמוחל אינו צריך לשלם רק דמים שנתן ותמהו דהא עכשיו גורם ההיזק והמכירה היתה כדין ולא גרע משורף ע"ש ולהנ"ל א"ש דכשמוחל ממילא נתבטלה המכירה ושוב אינו צריך לשלם רק הדמים שנתן כנ"ל:

שם בא"ד דמכירת שטרות דרבנן מדיכול למחול כו'. ולכאורה אינו מובן מה בכך שהוא דרבנן מ"מ למה יוכל למחול כיון שקנהו מדרבנן והוא שלו מ"ש מכל קנינין דרבנן שאינו יכול לבטלם ואדרבא הרא"ש גיטין כתב דלכך במעמד ג' אינו יכול למחול כיון דהיה תיקון לצורך הסוחרים ולמה לא תיקנו גם כאן כן כו'. ונראה דיש לישב דלכאורה קשה דמבואר בח"מ סימן ק"ה היכא שהיה ללוה פקדון אצל אחר והלך הנפקד והחזיר הפקדון למלוה פטור מלשלם להלוה שאומר מאי אפסדתיך הא בל"ז היית צריך לשלם כו' והקשה הב"י וסמ"ע וש"ך ז"ל הא קי"ל דפורע חובו של חבירו פטור משום דמפייס הוינא ליה ומחל ליה כו' וגם כאן הפסידו הנפקד שאם לא החזיר היה מפייס ומוחל לו ותירצו דמ"מ אינו יכול להוציא בשביל זה שהוא רק ספק עוד תירצו דהא היה מחויב להחזיר שהיה משועבד מדר' נתן ע"ש. ולכאורה במוכר שטר חוב למה יוכל הלוקח לגבות הא הלוה יכול לומר שגרם לו היזק במה שלקח החוב דאי לא לקח מפייס הוינא ליה ומחל ליה וחייב לו מדינא דגרמי וכמו התם ולא שייך תירוצם הנ"ל דכאן הוא להיפוך שהלוקח רוצה להוציא וג"כ לא יוכל להוציא מספק וגם תירוץ הב' לא שייך כנ"ל. אך לא קשה דהא כיון דקי"ל המוכר שט"ח כו' ומחלו מחול א"כ לא יוכל לומר מפייס הוינא כו' דהא גם עכשיו יפייסו וימחול לו וג"כ יועיל המחילה כנ"ל ולכך שפיר יוכל הלוקח לגבות דהא חזינן שאינו יכול לפייסו שימחול כנ"ל. וממילא מיושב הנ"ל שהיה להם לחכמים לתקן גם כאן שלא יוכל למחול. ולהנ"ל א"ש דאם יתקנו שלא יוכל למחול א"כ לא יוכל הלוקח כלל לגבות אף אם לא ימחול דשפיר יוכל הלוה לומר מפייס הוינא ליה כו' ועכשיו אינו יכול למחול ולא יוכל להוציא כלל ולא יועיל המכירה וע"כ הוצרכו לומר דמהני המחילה וממילא עכ"פ יועיל המכירה כשאינו מוחל כנ"ל. משא"כ במעמד שלשתן דלא שייך זה שפיר תיקנו דלא מצי מחיל כנ"ל:

אך יש לדחות דשם פשע בגוף הפקדון הקשו שפיר כיון דיכול לומר מפייס הוינא כו' א"כ ממילא חייב מה שפשע דהא צריך להחזיר לו פקדונו משא"כ כאן שלא פשע בדבר שהוא שלו רק גורם י"ל דלא הוי כלל בשביל זה כנ"ל. או י"ל הטעם דהחכמים לא תיקנו רק עד המלוה והיינו במה שאין הלוה מפסיד אבל במה שהוא להפסיד הלוה לא תיקנו כנ"ל: