שבת קט ע"ב

אימור דפליגי [אמור שנחלקו] בדינו של הים הגדול רק לענין טומאה וטהרה, אבל לענין שבת מי [האם] שמעת להו [אותם] שנחלקו? אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אותה סתירה בין הברייתות לא קשיא [אינה קשה], שאפשר לחלק ולומר כי הא [ברייתא זו] האוסרת לרחוץ בים הגדול — הריהי מדברת באופן דאישתהי [ששהה] בתוך המים ובכך הוא מראה שכוונתו לרפואה, ואילו הא [ברייתא זו] המתירה — מדברת באופן שלא אישתהי [השתהה], ורחיצה סתם שלא לשם רפואה הותרה.

ומקשים: במאי אוקימתא לבתרייתא [במה, באיזה אופן העמדת את הברייתא האחרונה] — בש לא אישתהי [השתהה], אי [אם] מדובר באופן שלא אישתהי [השתהה] — אפילו במי משרה נמי [גם כן] יתירו לרחוץ. דהתניא [שהרי שנינו בברייתא]: רוחצין בשבת במי טבריא (טבריה) ובמי משרה ובימה של סדום (ים המלח), ואף על פי שיש לו חטטים (פצעים) בראשו והם מתרפאים מרחיצה זו. במה דברים אמורים — שלא נשתהא, שנראה שירד למים רק לצנן עצמו מעט, אבל אם נשתהא — אסור.

אלא יש לומר כי הסתירה מדין רחיצה בשבת בים הגדול ששנינו בברייתא אחת שמותר על דין רחיצה בים הגדול ששנינו בברייתא אחרת שאסור לא קשיא [אינה קשה], ויש לחלק ולומר כי הא [זה] שהותר — במים היפין שבו שהם ראויים לרחיצה גם בימות החול לשם הנאה. ואילו הא [זו] שנאסר — הרי זה במים הרעים שבו שאין נכנסים לתוכם אלא לרפואה. וממי משרה על מי משרה נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], כי אפשר לחלק ולומר כי הא [ברייתא זו] האוסרת לרחוץ במי משרה בשבת — הריהי מדברת באופן דאישתהי [ששהה] בתוך המים ובכך הוא מראה שכוונתו לרפואה, ואילו הא [ברייתא זו] המתירה — מדברת באופן שלא אישתהי [השתהה], ורחיצה סתם שלא לשם רפואה הותרה.

א משנה אין אוכלין איזביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים והכל יודעים שהוא אוכלו לצורך רפואה, אבל אוכל הוא את הירק יועזר, ושותה אבוברואה. ועוד, כל האוכלין (מיני מאכל) הנאכלים על ידי בריאים — אוכל אדם המתכוון לרפואה, וכל המשקין — שותה, חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין, מפני שהן רפואה מפורסמת לירוקה, וכיון שידועים כרפואה אסור לו לשתותם בשבת להתרפא. אבל שותה הוא בשבת מי דקלים לרוות את צמאו, וסך שמן עיקרין שלא לרפואה.

ב גמרא אמר רב יוסף: אזוב סתם הכתוב בתורה — הוא הקרוי בבבל "אברתה בר המג", איזביון — הוא הנקרא "אברתה בר הינג". עולא אמר: אזוב הכתוב בתורה הוא מרוא חיורא [לבנה]. ומסופר: עולא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב שמואל בר יהודה. אייתו לקמיה [הביאו לפניו] מרוא חיורא [לבנה]. אמר: היינו [זהו] אזוב דכתיב באורייתא [שנאמר בתורה]. רב פפי אמר: איזוב הוא הקרוי שומשוק. אמר רב ירמיה מדיפתי: כוותיה [כשיטתו] של רב פפי מסתברא [מסתבר] לומר, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מצות אזוב שיקח שלשה קלחין (ענפים), ובהן, בכל קלח שלשה גבעולין, ושומשוק הוא דמשתכחא הכי [שמצוי כך] שיהיו בכל קלח שבו שלשה גבעולים, ואומרים: למאי אכלי ליה [לשם מה אוכלים אותו] — לקוקאיני [להירפא מתולעי המעיים]. ובמאי אכלי ליה [במה אוכלים אותו] — עם שבע תמרי אוכמתא [תמרים שחורות, כהות]. ממאי הויא [ממה היא, מחלה זו נהיית, באה] — מקימחא דשערי במנא דחליף עליה ארבעין יומין [מאכילת קמח שעורים שבכלי שעברו עליו ארבעים יום].

ג שנינו במשנה: אבל אוכל הוא את הירק יועזר. ושואלים: מאי [מה הוא] יועזר? ואומרים: הוא הירק הקרוי פותנק. למאי אכלי לה [לשם מה אוכלים אותו] — לארקתא [להתרפא מתולעי הכבד]. במאי אכלי לה [במה אוכלים אותו] — עם שבע תמרי חיוורתא [תמרים לבנות]. ממאי הויא [ממה היא, מחלה זו נהיית, באה] — מאומצא ומיא אליבא ריקנא [מאכילת בשר נא ומים על לב קיבה ריקה], ומבישרא שמנא אליבא ריקנא, ומבישרא דתורא אליבא ריקנא [ומבשר שמן על לב קיבה ריקה], מאמגוזא אליבא ריקנא [ומאגוז על לב קיבה ריקה], ומגירי דרוביא אליבא ריקנא ומשתי מיא אבתריה [ומאכילת ענפי תלתן על לב קיבה ריקה ושתית מים אחריו].

ואי [ואם] היו לו תולעי כבד ולא היה בידו יועזר, או שהיו בידו ואכלם ולא הועילו — ליבלע תחלי חיוורתא [שיבלע שחליים לבנות]. ואי [ואם] לא היו בידו או שלא הועילו — ליתיב בתעניתא, וליתי בישרא שמנא ולישדי אגומרי, ולימיץ גרמא, וליגמע חלא [שישב בתענית, ויביא בשר שמן וישים אותו על גחלים, וימצוץ עצם, ויגמע חומץ]. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: חלא [חומץ] לא ישתה, משום דקשי לכבדא [שקשה, מזיק החומץ לכבד]. ואי [ואם] לא היו בידו אותם דברים או שלא הועילו — לייתי גורדא דאסינתא דגרידא מעילאי לתתאי [יביא גרר, נסורת, שגררו מקליפת הסנה מלמעלה למטה], ולא שגררו אותו מתתאי לעילאי [מלמטה למעלה], דילמא נפקא איידי פומיה [שמא יצאו התולעים דרך פיו], ולישלקה בשיכרא בי שיבבי [וישלוק אותה, את הנסורת, בשיכר בין השמשות], ולמחר נסכרינון לנקבין דידיה, ולישתי [יסגור את נקביו, נחיריו וישתה], וכי מפני, מפני אפשיחה דדקלא [וכאשר נפנה לצרכיו, יתפנה על גזע של דקל].

ד שנינו במשנה: ושותין בשבת אבוברואה. ושואלים: מאי [מהו] אבוברואה? ומסבירים: הוא הירק הקרוי חומטריא. ושואלים: מאי [מהו] חומטריא? ומסבירים: הוא הקרוי חוטרא יחידאה. ואומרים: למאי עבדי לה [לשם מה עושים אותו] — לגילויא [למי ששתה מים מגולים], שיש לחשוש שמא שתה מהם נחש והטיל בהם ארס. ואי [ואם] לא היה לו חוטרא יחידאה או שלא הועיל — ליתי חמשא כלילי וחמשא כוסתא דשיכרא, ונישלוקינהו בהדי הדדי [שיביא חמשה זרדים וחמש כוסות שיכר, ויבשלם יחד] עד דקיימא אאנפקא, ונישתי [שיגיע הנוזל לכדי רביעית, וישתה] מאותו משקה.

ומסופר: אימיה [אמו] של רב אחדבוי בר אמי עבדה ליה לההוא גברא [עשתה לו רפואה לאדם אחד] ששתה מים מגולים והיה חשש שבלע ארס, חד כלילא וחד כוסתא דשיכרא [מוורד אחד וכוס אחת של שיכר]. שלקה ואישקיתיה, ושגרא תנורא וגרפתיה, ואותביתיה לבינתא בגוויה [בשלה והשקתה אותו, והסיקה את התנור וגרפה אותו, ושמה לבינה בתוכו], שעליה ישב אותו אדם ולא ייכווה, ונפק כהוצא ירקא [ויצא ממנו כעלה ירוק], והוא הארס שהקיא.

רב אויא אמר: הרפואה למי שבלע ארס היא שתיית רביעתא דחלבא מעיזא חיורתא [רביעית הלוג חלב מעז לבנה]. רב הונא בר יהודה אמר: לייתי אתרוגא חליתא ולחייקיה ולימלייה דובשא, ולותבה בי מילליי דנורא, וליכליה [שיביא אתרוג מתוק ויעשה בו חור וימלאנו בדבש, וישים אותו בין גחלי האש, ויאכלנו] ויועיל לו. ר' חנינא אמר: מי רגלים בני (ששהו) ארבעים יום מועילים לכמה דברים: ברזינא [כוס קטנה מאד] — מועילה לזיבורא [לנשיכת צירעה]. רביעאה [רביעית] — מועילה לעקרבא [לעקיצת עקרב]. פלגא ריבעא [חצי לוג] — מועילה לגילויא [למי ששתה מים מגולים], ריבעא [לוג] — אפילו לכשפים מעלו [מועילים]. אמר ר' יוחנן: אניגרון (מים שנתבשלו בהם תרדים), ואבנגר (מים שנתבשל בהם עשב ששמו בנגרי), ותירייקה (צרי) — מעלו [מועילים] בין לגילויא [למי ששתה מים מגולים], בין לכשפים.

ה האי מאן [מי] שבלע חיויא [נחש] — לוכליה כשותא במילחא, ולירהטיה תלתא מילי [שיאכילנו כשות במלח ויריץ אותו שלושה מילין]. ומסופר: רב שימי בר אשי חזייה לההוא גברא דבלע חיויא [ראה אדם אחד שבלע נחש]. אידמי ליה כפרשא [ונדמה לו רב אשי לאותו אדם כפרש]. אוכליה כשותא במילחא וארהטיה קמיה תלתא מילי, ונפק מיניה גובי גובי [האכילו רב שימי כשות במלח והריצו לפניו שלושה מילין, ויצא ממנו הנחש חתיכות חתיכות]. איכא דאמרי [יש שאומרים] שרב שימי בר אשי הוא שבלע חיויא [נחש], אתא [בא] אליהו אידמי ליה כפרשא [ונדמה לו לרב אשי כפרש]. אוכליה כשותא במילחא וארהטיה קמיה תלתא מילי ונפק מיניה גובי גובי [האכילו כשות במלח והריצו לפניו שלושה מילין ויצא ממנו חתיכות חתיכות]. האי מאן דטרקיה חיויא [מי שהכישו נחש] ליתי עוברא דחמרא חיורתא, וליקרעיה, ולותביה עילויה [יביא עובר של אתון לבנה, ויקרענהו, וישימנו עליו]. ואומרים: והני מילי ודברים אלה] מועילים רק כשלא אישתכח [נמצאה] האם טרפה. [ודברים אלה מועילים כשלא נמצאה האם טריפה]. ומסופר: ההוא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קט - ב

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אימור דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה, דוקא לענין טומאה וטהרה, וכדילפי כל אחד מהמקרא, אבל לענין שבת, שהדבר תלוי אם מוכח דלרפואה הוא רוחץ - מי שמעת להו?

אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: לא קשיא: הא דקתני אסור לרחוץ בים הגדול הוא היכא דאישתהי, ששוהה הרבה בתוך המים, דמוכח שהוא מתכוין לרפואה. הא דמותר בים הגדול הוא היכא דלא אישתהי, אלא רוחץ ויוצא מיד, דנראה כרוצה לקרר עצמו.

ומקשינן: במאי אוקימתא לבתרייתא, לברייתא השניה דרוחצין בים הגדול, בדלא אישתהי? אי דלא אישתהי - אפילו רחיצה מי משרה נמי מותר, ואילו באותה ברייתא קתני דאסור לרחוץ במי משרה?

דהתניא: רוחצין במי טבריא ובמי משרה ובימה של סדום ואף על פי שיש לו חטטים פצעים בראשו.

במה דברים אמורים: שלא נשתהא אבל נשתהא אסור.

הרי שבלא נשתהא מותר אפילו במי משרה, ועל כרחך דהברייתא השניה דאוסרת במי משרה מיירי בנשתהא ובכל זאת מתרת בים הגדול, וקשיא אברייתא ראשונה?

ומתרצינן: אלא ים הגדול אים הגדול לא קשיא: הא דמותר ביפין שבו שהדרך לרחוץ בהם הא דאסור ברעים שבו דמוכח שהוא מתכוין לרפואה, ושתי הברייתות מיירי באישתהי.

מי משרה אמי משרה נמי לא קשיא דבשתי הברייתות דלעיל קתני דאסור ובברייתא האחרונה קתני דמותר, דהא דאסור בדאשתהי, והא דמותר בדלא אשתהי.

מתניתין:

אין אוכלין איזביון מין אזוב המשמש כתרופה בשבת לפי שאינו מאכל בריאים ומוכח הדבר שאוכלו לצורך רפואה, ואסרו חכמים כל רפואה בשבת [במי שאינו חולה] גזירה שמא ישחוק סממנים. אבל אוכל הוא את יועזר ושותה אבוברואה מיני רפואה [כמבואר בגמרא] לפי שגם דרך הבריאים לאכלם.

כל האוכלין אוכל אדם בשבת אעפ"י שהוא מתכוין לרפואה, וכל המשקין שותה, חוץ ממי דקלים, וכוס עיקרין משקה העשוי משרשי של ירק ובשמים מפני שהן לירוקה שמשקה העיקרין הוא רפואה לחולי הירקון [צהבת, תפא"י] ואינו מאכל בריאים [וכן מי דקלים משמש רק לרפואה].

אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו אם אינו חולה, ומתכוין רק לרוות צמאונו. וסך שמן עיקרין שמן שנתבשם בשרשי בשמים וירקות שלא לרפואה אם אינו עושה זאת לשם רפואה.

גמרא:

אמר רב יוסף: אזוב האמור בתורה לענין הזאה הוא הנקרא אברתה בר המג. איזביון דמתניתין נקרא אברתה בר הינג. [רש"י מביא שיש מפרשים "בר המג" שגדל בין הקנים ו"בר הינג" גדל בין הקוצים].

עולא אמר: איזוב שבתורה הוא מרוא חיורא.

עולא איקלא לבי רב שמואל בר יהודה, אייתו לקמיה מרוא חיורא. אמר: היינו אזוב דכתיב באורייתא!

רב פפי אמר: אזוב הוא שומשוק.

אמר רבי ירמיה מדיפתי: כוותיה דרב פפי מסתברא. דתנן במסכת פרה: מצות אזוב שבפרה אדומה שיקח שלשה קלחין של אזוב דבעינן "אגודת אזוב" ואין אגודה פחות משלשה ובהן שלשה גבעולין בכל קלח יהיו שלשה קנים דקים, וטובלם במי החטאת ומזה על הטמא.

ושומשוק הוא דמשתכחא הכי רק בשומשוק מצוי שיהא שלשה גבעולין לכל קלח, הרי שאזוב הוא שומשוק.

ומבארינן: למאי אכלי ליה? לקוקאינו שהוא ממית את התולעים שבמעיים.

במאי אכלי ליה? בשבע תמרי אוכמתא שחורים.

ממאי הוי החולי? מקימחא דשערי קמח שעורים דחליף עליה שעברו עליו ארבעין יומין.

שנינו במשנה: אבל אוכל הוא את יועזר.

ומבארינן: מאי יועזר? פותנק.

למאי אכלי ליה? לארקתא תולעים שבכבד.

במאי אכלי ליה? בשבע תמרי חיוורתא לבנים.

ממאי הויא החולי? מאומצא מאכילת בשר בגחלים ומיא, אליבא דריקנא קודם האכילה. או מבישרא שמנא אליבא ריקנא. או מבישרא דתורא אליבא ריקנא. או מאמגוזא אגוזים אליבא ריקנא. או מגירי דרוביא עלי תלתן אליבא ריקנא ומשתי מיא אבתריה האוכל מאכל מאלו קודם אכילה ושותה מים אחריהם בא לידי החולי הזה.

ואי לא אם אין לו יועזר או שאכל ממנו ולא הועיל לו ליבלע תחלי חיוורתא שחלים [מין ירק חריף] לבנות.

ואי לא אם גם זה אין לו או לא הועיל ליתיב בתעניתא לא יאכל שום דבר אחר, אלא וליתי בישרא שמנא ולישדי אגומרא יניחנו על גחלים ולימיץ גרמא ימצוץ עצם מאותו בשר וליגמע חלא ישתה חומץ.

ואיכא דאמרי: חלא לא! משום דקשי לכבדא.

ואי לא. לייתי גורדא דאסינתא קליפה גרודה מהסנה דגרידא מעילאי לתתאי ולא מתתאי ולעילאי שתהא גרודה מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה דילמא נפקא איידי פומיה שמא יצאו התולעים דרך פיו כשם שגירד מלמטה למעלה [הוא ענין סגולי ולא טבעי] ולישלקה בשיכרא בי שיבבי בין השמשות [פירוש אחר, יבשלנו אצל השכן כדי שלא יריח הוא הריח שעלול להזיקו], ולמחר נסכרינון לנקבין דידיה יסתום נחיריו כדי שלא יריח מגופו] ולישתי. וכי מפני כשנפנה מפני אפשיחה דדיקלא היכן שנתלש ענף מהדקל.

שנינו במשנה: ושותין אבוברואה.

ומבארינן: מאי אבוברואה? חומטריא.

מאי חומטריא? חוטרא יחידאה עץ הגדל לבד בלא ענף.

למאי עבדי לה? לגילויא למי שניזוק משתיית מים מגולין.

ואי לא. לייתי חמשא כלילי ורדין וחמשא כוסתא דשיכרא כוסות שיכר ונישלוקינהו בהדי הדדי יבשלם יחד עד דקיימא אאנפקא שיתאדו המים עד שישאר רק רביעית הלוג ונישתי.

אימיה דרב אחדבוי בר אמי עבדה ליה לההוא גברא, חד כלילא וחד כוסתא דשיכרא. שלקה ואישקיתיה, ושגרא תנורא הסיקה התנור וגרפתיה גרפה הגחלים ממנו כדי שיצטנן קצת ואותביתיה לבינתא בגוויה הכניסה לתנור לבינה כדי שישב עליה ולא יכוה ונפק כהוצא ירקא הקיא הארס שבלע, בצורת עלה ירוק של לולב.

רב אויא אמר: רפואת מי ששתה מים מגולין הוא לשתות רביעתא דחלבא רביעית הלוג חלב מעיזא חיורתא לבנה.

רב הונא בר יהודה אמר: הרפואה היא לייתי אתרוגא חליתא מתוק ולחייקיה ולימלייה דובשא יחקוק בתוכו וימלא שם דבש ולותבה בי מיללי דנורא יניחנו ע"ג גחלים לוחשות כדי שיתבשל האתרוג בדבש וליכליה.

רבי חנינא אמר: מי רגלים בני ארבעים יום שעברו עליהם ארבעים יום [פירוש אחר, של תינוק בן ארבעים יום], ברזינא לזיבורא מי שננשך ע"י צרעה, רפואתו שישתה מהן כוס קטנה מאוד ששמה ברזינא. רביעאה לעקרבא רביעית הלוג ישתה מי שנעקץ מעקרב. פלגא ריבעא לגילויא מרפא מי שניזוק ממים מגולין. רבעא לוג שלם [שהוא רביעית קב] אפילו לכשפים מעלו מועיל.

אמר רבי יוחנן: אניגרון מים שנתבשלו בהם תרד, ואבנגר או שנתבשל בהם מין עשב ששמו אבנגר, ותירייקה צרי מעלו בין לגילויא בין לכשפים.

האי מאן דבלע חיויא נחש לוכליה כשותא במילחא וליהטיה ירוץ תלתא מילי.

רב שימי בר אשי חזייה לההוא גברא דבלע חיויא אידמי ליה כפרשא התחזה לפניו כשוטר הרוכב על סוס והפחידו אוכליה האכילו כשותא במילחא וארהטיה קמיה הריצו לפניו תלתא מילי, שהפחד והכשות והמרוצה מתישין כחו של האדם ומחממין אותו וע"י כן מת הנחש שבתוכו, ונפק מיניה גובי גובי חתיכות חתיכות יצא הנחש ממנו.

איכא דאמרי: רב שימי בר אשי בלע חיויא, אתא אליהו אידמי ליה כפרשא אוכליה כשותא במילחא וארהטיה קמיה תלתא מילי ונפק מיניה גובי גובי. האי מאן דטרקיה נשכו חיויא, לייתי עוברא דחמרא חיורתא עובר הנמצא במעי חמורה לבנה וליקרעיה יקרע האם ויוציא העובר ולותביה עילויה על מקום הנשיכה.

והני מילי דלא אישתכח טריפה שהאם נמצאה שאיננה טריפה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Say that they disagree over the status of the Mediterranean Sea with regard to impurity and purity, but with regard to Shabbat did you hear that they disagree? Rather, Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The contradiction between the two baraitot is not difficult. This baraita, which prohibits bathing in the Mediterranean, is referring to a case where one remained in the water and thereby indicated that he bathed in the Mediterranean for its curative effects. That baraita, which permits bathing, is referring to a case where one did not remain in the water, and thereby indicated that he bathed in the Mediterranean for non-medical purposes.

The Gemara asks: And how did you establish this last baraita? Do you say that it is referring to a case where one did not remain in the water? If it is referring to a case where one did not remain in the water, it would be permitted to bathe even in water in which flax was soaked, as it was taught in a baraita: One may bathe on Shabbat in the waters of Tiberias, and in water in which flax was soaked, and in the Sodom Sea, and this is even though one has wounds on his head that are healed by bathing in these waters. In what case is this statement said? In a case where one did not remain in the water, since it appears that he entered the water to cool himself. However, if one remained in the water it is prohibited.

Rather, the contradiction between the baraita that permits bathing in the Great Sea on Shabbat and the baraita that prohibits bathing in the Great Sea on Shabbat is not difficult. There is a distinction between the two. This baraita, which permits doing so, is referring to the pure water in it, i.e., the area in the Great Sea in which one bathes for pleasure during the week. That baraita, which prohibits bathing, is referring to the polluted water in it, which people enter only for medicinal purposes. And with regard to the contradiction between one statement with regard to the water in which flax was soaked and the other statement about water in which flax was soaked, it is also not difficult. There is a distinction between the two statements. This baraita, which prohibits bathing on Shabbat in water in which flax was soaked, is referring to a case where one remained in the water and thereby indicated that he was bathing for medicinal purposes. That baraita, which permits bathing on Shabbat in water in which flax was soaked, is referring to a case where one did not remain there. It is permitted to bathe in that water for non-medical purposes.

MISHNA: One may not eat eizoveyon on Shabbat because healthy people do not eat it, and therefore it is clear that anyone eating it is doing so for its medicinal value. However, one may eat a plant called yo’ezer and may drink abuvro’e. Furthermore, all types of food that healthy people eat may be eaten by a person even for medicinal purposes. And one may drink all drinks except for water from palm trees and a kos ikarin because they are known as a remedy for jaundice. Therefore, it is prohibited to drink them on Shabbat for curative purposes. However, one may drink palm tree water on Shabbat in order to quench his thirst, and one may smear ikarin oil on himself for non-medical purposes.

GEMARA: Rav Yosef said: Unspecified hyssop mentioned in the Torah is called abarta bar hamag in Babylonia, and eizoveyon is called abarta bar hing. Ulla said: The hyssop mentioned in the Torah is white sage. The Gemara relates: Ulla happened to come to the house of Rav Shmuel bar Yehuda. They brought white sage before him. He said: This is the hyssop that is written in the Torah. Rav Pappi said: Hyssop is the root called shumeshuk. Rav Yirmeya of Difti said: In accordance with the opinion of Rav Pappi it is reasonable, as we learned in a mishna: The mitzva of hyssop is that one take three branches each with three stems, and shumeshuk is the species that is found with that configuration of three stems on each of its branches. The Gemara says: For what purpose do people eat it? It is eaten for curing intestinal worms. And with what is it eaten? It is eaten with seven black dates. From what do worms come into being in the intestines? They come into being from eating barley flour from a vessel that held the flour for forty days since it was ground.

We learned in the mishna: However, one may eat the yo’ezer plant. The Gemara asks: What is yo’ezer? The Gemara answers: It is the vegetable known as potnak. For what is it eaten? It is eaten to cure liver worms. With what is it eaten? It is eaten with seven white dates. From what do worms come into being in the liver? From eating raw meat with water on an empty stomach, and from eating fatty meat on an empty stomach, and from eating ox meat on an empty stomach, and from eating nuts on an empty stomach, and from eating fenugreek shoots on an empty stomach and drinking water thereafter.

And if one has liver worms but does not have any potnak handy, or if one has taken potnak and it did not help, he should swallow white cress. And if he does not have that or if it did not help him, he should sit in fast, and take fatty meat and place it on coals and suck the bone and swallow vinegar. And some say: One should not drink vinegar because it is harmful to the liver. And if none of those options are available, let one take the sawdust that was scraped from the shell of a thorn bush from top to bottom, and not from bottom to top, as perhaps then the worms will come out through his mouth. And let one then boil the scrapings in beer at twilight and the next day close his nostrils and drink it. And when he defecates, he should defecate on the trunk of a palm tree.

We learned the mishna: And one may drink abuvro’e on Shabbat. The Gemara asks: What is abuvro’e? The Gemara answers: It is the plant known as ḥumtareya. The Gemara asks: What is ḥumtareya? It is that which is called the lonely staff. The Gemara asks: For what purpose is it used? It is used for one who drank exposed water from which we suspect a snake drank and left behind its venom. And if one does not have the lonely staff, or if it was ineffective, let him take five roses and five cups of beer and cook them together until there is a quarter of a log of liquid and then drink it.

The Gemara relates: Rav Aḥadvoi bar Ami’s mother made this remedy for a certain man who had drunk exposed water suspected of having venom in it. She took one rose and one cup of beer and she boiled them. She gave it to him to drink, and lit the oven, and swept out the coals, and placed a brick inside it on which he could sit and not get burned. And something that appeared like a green leaf emerged, i.e., he vomited the venom.

Rav Avya said: The remedy for one who has swallowed venom is to drink a quarter of a log of milk from a white goat. Rav Huna bar Yehuda said: Let one bring a sweet citron and make a hole in it, and fill it with honey, and place it among burning coals, and eat it. Rabbi Ḥanina said: Urine that is forty days old is an effective remedy for several maladies: A very small cupful is beneficial in treating a hornet sting. A quarter of a log is beneficial in treating a scorpion bite. Half a log is effective in treating one who drank exposed water. A log is even effective in counteracting witchcraft. Rabbi Yoḥanan said: Water in which spinach was boiled [anigron], and water in which banagri grass was boiled [avangar], and balsam are effective for both one who drank exposed water and as an antidote for witchcraft.

One who swallowed a snake should be fed hops in salt, and then he should be made to run a distance of three mil. The Gemara relates: Rav Shimi bar Ashi saw a person who swallowed a snake, and Rav Ashi appeared to that person as a horseman. Rav Shimi fed him hops with salt and made him run in front of him for three mil, and the snake came out of him in pieces. Some say that Rav Shimi bar Ashi was the one who swallowed a snake, and Elijah came and appeared to Rav Ashi as a horseman. He fed him hops with salt and made him run in front of him for three mil, and the snake came out of him in pieces. One who was bitten by a snake should have the fetus of a white donkey brought to him, and it should be torn open and placed on the snakebite. The Gemara says: And this applies only when the mother does not have a condition that will cause it to die within twelve months [tereifa]. The Gemara relates: There was a certain

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלו השלשה (תנאים) [דברים] אמר בהן הכתוב מים חיים נאמר בזב (ויקרא ט״ו:י״ג) ורחץ בשרו במים חיים וזה מיוחד בזב בלבד ולא בזבה כמו שיש בתוספתא (זבים פרק ג) חומר בזב מה שאין בזבה שהזב טעון ביאת מים חיים וזבה אינה טעונה ביאת מים חיים והמצורע נאמר בו (ויקרא י״ד:ה׳) ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים ונאמר בפירוש דבר זה מים חיים ולא מים מלוחין ולא מים פושרין ולא מים מכזבין ולא מים מנטפין וזה מיוחד בהזאתו של מצורע בלבד אבל טבילתו אין צריך מים חיים ובזה נאמר (שם) ורחץ במים אפי' במי מקוה ולא דין הוא ומה אם הזב שאינו טעון הזיית מים חיים טעון ביאת מים חיים מצורע שהוא טעון הזיית מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים תלמוד לומר ורחץ במים ואפי' במי מקוה וקידוש מי חטאת נאמר בו (במדבר י״ט:י״ז) ולקחו לטמא ונאמר בו ונתן עליו מים חיים אל כלי ונאמר בפירושו במי מעין הכתוב מדבר ובפסחים בגמ' דכל שעה (דף לד) נאמר ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי מדקאמר ונתן אלמא תלושין נינהו ומדקאמר מים חיים אלמא מחוברים נינהו אלא מעלה ובמס' סוטה בפרק היה מביא את מנחתה (דף טז) אמרו ונתן עליו אלמא אפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן ורבנן [אל] כלי דוקא עליו לערבן ואימא עליו דוקא כלי שתהא חיותן בכלי וכו' ובמשנת מקואות בפרק א' שנינו למעלה מהן מים חיים (שהן טעונין טבילה) [שבהן טבילה לזבים] והזיה למצורעין וכשרין לקדש מהן מי חטאת לקוקני הם תולעים נקראים בלשון ישמעאל חב אל קרע ותמצא בפ' אלו טריפות (חולין ד' סז):

ושלשתן מותר לרחוץ בהן אע"פ [שהן] חמין. ואין רוחצין בימא של סדום אבל בים הגדול סבר לה ר' יוחנן פלוגתא. ר' מאיר אסר ור' יהודה שרי ואתקיף רב נחמן בר יצחק עליה עד כאן לא פליגי אלא לענין טומאה וטהרה אי עלתה לטבילה אי לא אבל לענין שבת לא פליגי ומשני אם נשתהה בים הגדול בשבת כדי להתרפאות אסור ואם לא נשתהה מותר ואקשינן במאי אוקימתא להא ברייתא דקתני רוחצין בים הגדול בדלא אישתהי אימא סיפא ולא במי משרה [ואי] לא אישתהי אפי' במי משרה נמי שרי.

דתניא רוחצין במי טבריא ובמי משרה וימא של סדום ואע"פ שיש לו חטטין בראשו בד"א בשלא נשתהה (אסור) אבל נשתהה אסור ופרקי' כי אמרי שהיה במי משרה אבל בים הגדול יפים ורעים אמרינן. הא דתניא רוחצין בים הגדול במים יפין שבו דלא מסו. הא דתניא אבל לא בים הגדול ברעים שבו דמסו.

מי דקלים. המעין היוצא במערבא מבין אותן ג' שתילים ובירושלמי שונין מי דקרין שדוקרין את המרה. אבוב רועה פי' בלשון ישמעאל אנבוב אל רעאי או עצאה אל רעאי:

במה דברים אמורים בשלא נשתהא שם אבל נשתהא שם אסור. פירוש: אמי משרה וימה של סדום קאי, אבל במי טבריא אפילו נשתהא, תדע דהא קתני בברייתא רוחצין במי טבריא ובים הגדול, אבל לא במי משרה, ואי בלא נשתהא אפילו במי משרה נמי.

ים הגדול אים הגדול לא קשיא, הא ביפין שבו הא ברעים שבו. ומסתברא לי דמילתא פסיקתא קתני, יפין שבו אפילו נשתהא, רעין שבו אסור אפילו לא נשתהא, מדלא הזכיר כאן שהוי כלל, והא דקתני בברייתא קמייתא לא בים הגדול ולא במי משרה, לאו למימרא שיהא זה כזה ותרוייהו בדאשתהי, אלא תרוייהו לאיסורי האי כדיניה והאי כדיניה. ויש מפרשים דוקא בדאישתהי מדתני לה בהדי מי משרה, ולפי דבריהם יש לי לומר דמה שלא הזכיר כאן אשתהי ולא אשתהי, משום דסמיך אמאי דאמרן מעיקרא דאוקים ההיא דאין רוחצין בים הגדול דוקא בדאשתהי, ואכתי על ההיא תירוצא קיימא, אלא דאסיקנא השתא דלאו כולא מלתא תליא בשהוי בלחוד, אלא אף ביפין שבו ורעין שבו. וכסברא ראשונה נראה מדברי הריא"ף ז"ל.

מתני': אין אוכלין איזוב יון בשבת. תוספתא (פי"ג, ה"ז): אין לועסין מצטיכא בשבת, אימתי בזמן שמתכוון לרפואה ואם מפני ריח הפה הרי זה מותר, לא ישוף אדם סם יבש בשיניו בשבת, אימתי בזמן שמתכוון לרפואה, ואם מפני ריח הפה הרי זה מותר.

המשנה השלישית אין אוכלין אזוב יון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים אבל אוכל הוא את יעזר ושותה את אבוברואה כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה חוץ ממי דקרים וכוס העקרים מפני שהן לירוקה אבל שותה הוא מי דקרים לצמאו וסך שמן עקרין שלא לרפואה אמר הר"ם פי' אזוב יון הוא בערבי אסטובדוס ויעזר הוא בערבי פודג וכיוצא בו ואבוברו"אה בערבי עצ"א אלדמי ומה שאמ' כל האוכלי' אוכל אדם לרפואה ענינו כי כל דבר שדרכו שאוכלין אותו הבריאים שנזונין בו שהוא מותר לאדם לאכלו על דרך רפואה כיון שהוא מזון אצל בני אדם בכלל ובארץ ישראל שני דקלים וביניהם מעיין מים והשותה מהם ישלשל וירפה בני מעיו ואלו המים נקראים מי דקרים ואסור לאדם לשתות אספרגוס והוא סם משלשל בשבת כלל וכוס העקרין הוא שיחברו עקרין בד בבד ודכין אותן ושותין אותן ביין ומי שהיא זבה ושותה מהן שלשה כוסות תתרפא ותחיה מחליה וכששותה ממנו בעל הירקון באחד ממיני היין יתרפא ויהיה עקר ולא יוליד ולפיכך הוא הנקרא כוס העקרין וירוקה שם החולי הנקרא ירקון ובערבי ירקאז ואותם העקרים הם זא"ג מאסכנדריא ועשב סרו בערבי עשבא אלס"ר ופירשו עשב השמחה וכרכם:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר אין אוכלין אזוב יון בשבת ופרשו בו אברתא בר הות ומפרשים בו אזוב הגדל בין הקנים ויש קורין אזוב יון בקמצות היוד והוא"ו כלומר שבא מארץ יונים ואמר שאין אוכלין אותו בשבת לפי שאינו מאכל בריאים כלל והדבר ברור שאינו אוכלו אלא לרפואה להוציא התולעים שבמעים והוא שאמרו עליו לקוקני וכל שהוא ברור שאוכלו לרפואה יש לגזור בו משום שחיקת סמנין אבל אוכל הוא את יועזר והוא עשב ידוע אצלם לתולעים שבכבד והוא האמור בגמ' עליו לארקתא והיו הרבה מן הבריאים אוכלים אותו ושותה את אבובראה והוא משקה ידוע אצלם והיו אף הבריאים שותים ממנו הרבה פעמים והוא עוזר לרפואה למי ששתה מים מגולים:

גמרא רוחצין במי טבריא ובמי משרה כו' בד"א שלא נשתהא כו' צ"ל דהאי בד"א לא קאי אמי טבריא שהרי בהנך תרתי לעיל דאיירי בנשתהא ואפ"ה התיר בה מי טבריא ועי"ל דהכא איירי ביש לו חטטים בראשו דנראה טפי לרפואה להכי לא שרי אפילו במי טבריא אלא בלא נשתהא ודו"ק:

גמ' אין אוכלין אזוב יון בשבת כו' כצ"ל וכן ברש"י:

שם מאמגוזא אליבא ריקנא כו'. נ"ב פי' אגוז והוא כמו אמגוזא ופלגא אמגוזא דגיטין:

רש"י בד"ה הא דאשתהי בגווייהו הס"ד:

רש"י ד"ה ג' קלחים. דאגודה כתיב כו'. הן באיזוב דפרה דאיירינן ביה לא כתיבה אגודה רק גבי איזוב דפסח מצרים כתיב. אלא דילפינן לקיחה לקיחה משם. כדאיתא בתוס' סוכה (יג) ד"ה מצות:

רד"ה ובהן ג' גבעולין. בכל קלח ג' גבעולין. הנה מלבד שסותר א"ע למה שפי' בסוכה שם "גבעול לכל קלח" יותר תמוה דפי' דשם מוכרח כדהוכיחו התוס' שם בראיה נצחת. ונראה שרש"י פי' פה כן ממאי דקאמר ושומשוק הוא דמשתכח הכי. אבל לפי האמת כוונת הראיה נסמכה על סיפא דמתניתין דרי"א של שלשה שלשה וכה"ג מצינו רבות:

רד"ה מאומצא. בשר בגחלים. לקמן (קכח) פי' בשר חי. ומוכרח שם כן. וכן בש"מ. וע' בערוך ערך אמץ הב':

(בסופו) ליתי עוברא רחמרא. נ"ב עי' פ' בתרא דיומא (פ"ג ב'):

(קט ב רש"י) ד"ה ברזינא לזיבורא וכו' למי שנשכתו צרעה.—כמו שפי' רש"י כאן זיבורא צרעה כן שנה זה בע"ז יב ב ושילש שם כח סע"ב. והנה במגלה יד ב מבואר דזיבורא היא דבורה, וצרעה אינה דבורה כדמוכח בבכורות ז ב. ונראה טעמו של רש"י באלו שלשה מקומות ע"פ מה דאיתא לקמן (קכא ב): חמשה נהרגין בשבת ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וצירעה שבנינוה וכו'. וכתב בהגהות הרש"ש שם דהיינו דכתיב "ישרק ה' לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור" (ישע' ז יח), ומזה נדע כי הזבוב שבמצרים והדבורה שבאשור מזיקים בנשיכתם. וידוע שנינוה היא בירת אשור, וצרעה שבנינוה היא מין דבורה, וכמו שכתב בערוך ע' צרע כי הצרעין הן דבורים מדבריות. והנה בג' מקומות הנ"ל מבואר שנשיכתה של זיבורא או שהאדם בולעה היא סכנת נפש מה שאינו כן כפי המפורסם בדבורה המצויה בינינו. לכך פירש"י בכל שלשת המקומות. שזיבורא זו אינה דבורה המצויה, שתרגומה במקרא הוא "זיבורא", אלא היא דבורה מדברית, היינו צרעה. אבל בשאר מקומות שנזכרה שם זיבורא על עניינים אחרים לא פירש רש"י כלום (עי' ע"ז יז ב). שוב ראיתי בפירושי גאון שבסוף תשובות גאונים קדמונים, שגם הוא פירש בע"ז כח ב על זיבורא שהיא צירעה. ועי' מו"ק יז א: אתא זיבורא טרקיה אאמתיה ושכיב. ופי' ר' שלמה בן היתום שם: זיבורא דבורה גדולה ואדומה. וענין "חמימי לעקרבא וקרירי לזיבורא וחילופא סכנתא" (ע"ז כח סע"ב) מובא בירוש' שבת ספ"א [ד ע"ב]: צרעה צונן עקרב חמין מאן דמיחלף סכנה (ועי' חגיגה ה א ורש"י שם).

אימור דפליגי לענין טומאה וטהרה. ומשום קרא: לענין שבת. דטעמא משום רפואה הוא מי שמעת להו: הא דאישתהי. בגוייהו אסור דמוכחא מלתא דלרפואה קא מכוין: הא דלא אישתהי. אלא רחץ ויצא מותר: בתרייתא. דקתני רוחצין בדלא אישתהי: חטטין. מאלנ''ץ: שלא נשתהי. בתוך המים דנראה כמיקר בעלמא: ביפין. שכן רוחצין בהן בחול לרחיצה שאינה לרפואה: ברעים. אין רוחצין דמוכחא מלתא דלרפואה ותרוייהו בדאישתהי: מי המשרה אמי המשרה לא קשיא. הך דקתני רוחצין במי המשרה אהנך תרתי דלעיל דקתני אבל לא במי המשרה הא דאישתהי הא דלא אשתהי: מתני' איזביון. מפרש בגמרא שאינו מאכל בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה אכיל ליה: אבל אוכל הוא את יועזר. שהרבה אוכלין אותו כשהן בריאין: ממי דקלים. מפרש בגמרא: וכוס עיקרין. משקה שכותשין לתוכו עיקרי ירקות ובשמים ובגמרא מפרש ליה: מפני שהן לירוקה. לחולי של ירקון ואינו מאכל בריאים: לצמאו. אם אינו חולה: גמ' אמר רב יוסף אזוב. דאורייתא שהוכשר להזאה הוא שקורין אברתא בר המג: איזביון. דמתניתין הוא שקורין אברתא בר הינג ויש מרבותי מפרשים בר המג שגדל במקום גמי בר הינג שגדל בין ההגים רונצ''ץ: עולא אמר. אזוב דאורייתא הוא מרוא חיורא בלע''ז שלוי''א: שומשוק. הוא אזוב דאורייתא: ג' קלחים. דאגודה כתיב ואין אגודה פחות מג': ובהן ג' גבעולין. בכל קלח ג' גבעולין קנים דקים כעין של קנבוס: לקוקייני. תולעים שבבני מעים: דחליף עליה מ' יומי. משנטחן: פותנק. בלע''ז פולא''ל: לארקתא. תולעים שבכבד: ממאי הוי. החולי: מאומצא. בשר בגחלים: אליבא ריקנא. קודם אכילה: ומגירי דרובייא. לולבי תילתן כעין לולבי גפנים: רוביא. תילתן פינגר"י: ומשתי מיא בתרייהו. האוכל אחד מאלו קודם אכילה ושותה אחריו מים: ואי לא. אי לית ליה פותנק א''נ אכליה ולא איתסי: תחלי. שחלי כרישו''ן: לימוץ גרמא. יהא מוצץ אבר יפה מאותו בשר וימץ שמנו בפיו: גורדא דאסינתא. קליפה גרודה מן הסנה: מעילאי לתתאי. שתהא גרודה מלמעלה למטה: דלמא נפק. התולעים: איידי פומיה. דרך פיו: בי שבבי. בין השמשות בחשכותא דשמשי. ל''א בי שבבי בבית אחד משכניו שלא יריח הוא הריח שהוא קשה לו: נסכרינן לנקבים דיליה. יסתום נחיריו שלא יריח ל''א יסתום נחיריו ונקבי אזניו שלא יצא כח המשקה מגופו: מפני אפשיחה. מקום שנפשח הדקל אישברנקי''ר: חוטרא יחידאה. עץ הגדל יחידי בלא ענף: לגילוייא. מי ששתה מים מגולין: חמשה כלילי. וורדין: כוסאתא דשיכרא. כוסות: עד דקיימי אאנפקא. שיעמדו על מדה מחזקת אנפק והיא רביעית הלוג כדאמרינן בחזקת הבתים (ב''ב נח:): ושגרא תנורא. הסיקה תנור: וגרפתיה. מגחלים שיצטנן קצת: ואותבה לבינתא בגויה. שישב עליה ולא יכוה: ונפק מיניה. הקיא הארס שבלע: הוצא. עלה של לולב: אתרוג חליתא. מתוק: ולחייקיה. לגויה יחקוק בתוכו חקק: וליתבה בי מיללי דנורא. מניחו ע''ג גחלים לוחשות שיתבשל האתרוג בדבש: בני מ' יום. שעברו עליהם מ' יום. ל''א של תינוק בן מ' יום: ברזינא לזיבורא. כוס קטן מאד ושמו ברזינא מאותן מי רגלים שותין למי שנשכתו צרעה ומתרפא: רביעתא לעקרב. רביעית לוג למי שעקצו עקרב: פלגא ריבעא לגילויא. חצי לוג: רבעא. לוג: אניגרון ואבנגר ותירייקי. מים שנשלק בהם בנגרי מין עשב ששמו בנגרי וסתם אניגרון מי שלק תרדין כדאמרינן (ברכות דף לה:) אניגרון מיא דסילקא ותירייקי צרי: אידמי ליה כפרשא. תופסו ומייסרו שהפחד והמרוצה והכשות מתישין כחו ומחמם ומת הנחש בתוכו: גובי. חתיכות חתיכות יצא הנחש ממנו: גובי טרונצו''ץ בלע''ז: דטרקיה. נשכו: עוברא דחמרא חיוורתי. עובר הנמצא במעי חמורה לבנה: דלא אשתכח טרפה. האם: בר

אין פירוש לקטע זה

שבת קט ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף קט - ב

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד