ברכות יח ע"ב

דף יח - ב

ומרחיבה הגמרא בביאור הפסוק [והראיה ממנו]: "בן איש חי" - וכי אטו כולי עלמא בני מתי נינהו?

ומבארת הגמרא: אלא, "בן איש חי" - שאפילו במיתתו קרוי חי, ומכאן המקור שצדיקים במיתתם קרויים חיים.

"רב פעלים מקבציאל" - שריבה וקבץ פועלים לתורה, והיינו ש"קבץ" תלמידים ומלמדים לכבוד ה"אל".

"והוא הכה את שני אריאל מואב" - שלא הניח אדם גדול כמותו, לא במקדש ראשון שנקרא "מואב" כי בנאו דוד, ולא במקדש שני שכל המקדשות נקראו "אריאל".

"והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום שלג" - איכא דאמרי, דתבר גזיזי דברדא, ששבר חתיכות קרח, ונחת וטבל לקריו כדי לעסוק בתורה ^[22].

איכא דאמרי, דתנא, שהיה שונה את כל סיפרא דבי רב, תורת כהנים ^[23] ביומא דסיתוא, ביום חורפי אחד, למרות שהוא יום קצר.

וממשיך רבי חייא לדרוש את הפסוק הנזכר בקהלת: "והמתים אינם יודעים מאומה" - אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים ^[24]. כמו שנאמר על צדקיהו [יחזקאל כא ל] "ואתה חלל רשע נשיא ישראל", ואף שהיה עדיין חי בימי יחזקאל, בכל זאת קורהו הכתוב "חלל".

ואי בעית אימא, המקור שרשעים בחייהם קרוים מתים נלמד מהכתוב: [דברים יז ו] "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת". והרי בשעה שמעידים עליו ודנים אותו עדיין חי הוא, ובכל זאת הכתוב קורהו מת. אלא הכוונה שנחשב המת מעיקרא, כיון שהוא רשע ונקרא מת מחיים.

בני רבי חייא נפוק לקרייתא לכפר, להתעסק בעבודת אחוזתם, אייקר להו תלמודייהו, הוכבד עליהם תלמודם מחמת שכחה, קא מצערי את עצמם לאדכוריה מה ששכחו.

אמר ליה חד לחבריה: האם ידע אבון, אבינו רבי חייא שהלך לעולמו, בהאי צערא?

אמר ליה אידך: מנא ידע? והא כתיב [איוב יד כא] "יכבדו בניו ולא ידע".

אמר ליה אידך: וכי לא ידע!?והא כתיב [שם כב] "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל". ואמר רבי יצחק: שכוונת הכתוב לומר שקשה רמה למת - כמחט בבשר החי.

ומחלקת הגמרא: אמרי, בצערא דידהו - צער גופם ממש כמו עקיצת הרימה ^[25], ידעי המתים, אבל בצערא דאחרינא - לא ידעי.

ומקשה הגמרא: וכי לא ידעי בצער אחרים?! והתניא, מעשה בחסיד אחד שהיה עני, ונתן דינר אחד שהיה לו לעני אחר בערב ראש השנה בשני בצורת. והקניטתו אשתו על שנתן כל כספו, הלך ולן ^[26] בבית הקברות ^[27] בליל שני של ראש השנה ^[28]. ושמע שתי רוחות של שתי ילדות מתות, שמספרות זו לזו ^[29].

אמרה חדא לחברתה: חברתי, בואי ונשוט בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד, שהיא מחיצה המבדלת בין מקום השכינה, ונדע מה פורענות בא השנה לעולם, שהרי העולם נידון בראש השנה ^[30].

אמרה לה חברתה: איני יכולה, שאני בת עניים, ואני קבורה במחצלת של קנים ^[31]. אלא לכי את, ומה שאת שומעת אמרי לי.

הלכה היא, שטה, ובאה חזרה.

ואמרה לה חברתה: חברתי מה שמעת מאחורי הפרגוד?

אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה ראשונה, בתקופת היורה בי"ז בחשון - ברד מלקה אותו. שעתיד ברד ליפול סמוך לרביעה שניה, ^[32] ומה שנזרע כבר הוקשה, והברד שוברו. ומה שיזרע ברביעה השניה ישאר עדיין רך, והברד לא ישברנו.

הלך הוא וזרע ברביעה שניה, בכ"ג חשון. של כל העולם כולו לקה, שלו לא לקה. [ובכך קבל שכר על מה שנתן לעני בערב ראש השנה, עין יעקב].

לשנה האחרת, הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו.

אמרה חדא לחברתה: בואי ונשוט בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם.

אמרה לה: חברתי, לא כך אמרתי לך, איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים. אלא לכי את, ומה שאת שומעת, בואי ^[33] ואמרי לי. הלכה ושטה ובאה.

אמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד?

אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה שניה שדפון מלקה אותו.

הלך הקדים וזרע ברביעה ראשונה. כדי שיתקשה עד רביעה שניה, כי שדפון מלקה רק צמח רך ולא צמח קשה, של כל העולם כולו נשרף ושלו לא נשדף.

אמרה לו אשתו: מפני מה אשתקד, שנה ראשונה, של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו של כל העולם כולו נשדף, ושלך לא נשדף? - סח לה כל הדברים הללו.

אמרו, לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד, ובין אמה של אותה ריבה שהיתה קבורה במחצלת.

אמרה לה אשתו של החסיד לאמה של אותה ריבה, לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים, וגנאי הוא, כי רק עניים קוברים בה.

לשנה אחרת הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן רוחות שמספרות זו עם זו.

אמרה לה: חברתי, בואי ונשוט בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם.

אמרה לה: חברתי, הניחני! דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים.

ומוכיחה מכך הגמרא: אלמא ידעי המתים מה שמתרחש אצל החיים, שהרי ידעה מה אמרו לאמה.

ודוחה הגמרא: דילמא אינש אחרינא שכיב, והלכה רוחו לאחר פטירתו, ואמר להו.

תא שמע, דזעירי הוה מפקיד זוזי גבי אושפזכתיה בעלת האכסניה שלו. עד דאתי ואזיל לבי רב - שכיבה, מתה, אזל בתרה לחצר מות לבית הקברות.

אמר לה: זוזי היתומים - היכא הם?

אמרה ליה: זיל שקלינהו מתותי צנורא דדשא - בחור מפתן הבית שהדלת סובבת בו - בדוך פלן, במקום פלוני.

ובקשה לי אילך: אימא לה לאימא שלי שתשדר לי מסרקאי מסרק שלי, וגובתאי דכוחלא, קנה שכוחלים בו [ואמרה כך מעגמת נפש שמתה בצעירותה], בהדי באמצעות פלוניתא אשה פלונית, דאתי למחר לקבורה.

ומוכיחה מכך הגמרא: אלמא ידעי מה שנעשה בין החיים, שידעה שיש אשה גוססת ונוטה למות.

דוחה הגמרא: דלמא "דומה", שהוא המלאך הממונה על המתים, קדים ומכריז להו. שמודיע להם כי עכשיו יבוא פלוני. אבל שאר דברים שבין החיים אינם יודעים.

תא שמע, ראיה שהמתים יודעים מהמתרחש בעולם, דאבוה דשמואל הווה קא מפקידי גביה זוזי דיתמי. כי נח נפשיה לא הוה שמואל גביה, הוו קא קרו ליה לשמואל "בר אכיל זוזי דיתמי [בנו של אוכל כספי היתומים].

אזל שמואל אבתריה לחצר מות, לבית הקברות ^[34] ונגלו לו המתים כאילו הם בעיגול חוץ מקבריהם.

אמר להו: בעינא "אבא", מבקש אני את אבי, ששמו "אבא" ^[35].

אמרו ליה המתים: "אבא" טובא איכא הכא.

אמר להו: בעינא "אבא בר אבא".

אמרו ליה: "אבא בר אבא" נמי טובא איכא הכא.

אמר להו: בעינא "אבא בר אבא אבוה דשמואל" - היכא הוא?

אמרו ליה: סליק למתיבתא דרקיע!

אדהכי, חזייא שמואל ללוי חברו שמת, דיתיב אבראי, שהיה יושב חוץ לעיגול שישבו בו המתים.

אמר ליה שמואל ללוי: אמאי יתבת אבראי, חוץ לעיגול, וגם מאי טעמא לא סלקת למתיבתא דרקיעא?

אמר ליה לוי: דאמרי לי: כל כי הנך שני כמספר אותם שנים דלא סלקת למתיבתא, שאתה לא עלית לישיבתו דרבי אפס, ואחלישתיה לדעתיה, ובכך גרמת לו חלישות הדעת - לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיע ^[36].

אדהכי והכי אתא אבוה. חזייה שמואל לאביו, דהוה קא בכי, ואחיך.

אמר ליה שמואל: מאי טעמא קא בכית?

אמר ליה אביו: משום דלעגל קא אתית, במהרה תמות ותקבר.

הוסיף שמואל ושאלו: מאי טעמא אחיכת? מדוע חייכת?

ענה לו אביו: דחשיבת בהאי עלמא בעולם הזה ^[37], טובא.

אמר ליה: אי חשיבנא, בקשתי שיתחשבו במשאלתי ונעיילוה ללוי למתיבתא דרקיעא!

ואכן, עיילוהו ללוי.

אמר ליה שמואל לאביו: זוזי דיתמי - היכא נמצאים?

אמר ליה: זיל שקלינהו באמתא דרחיא, קח אותם מאמת הרחיים. הכסף שתמצא שם. עילאי ותתאי, הרי הוא כסף דידן. וכסף מציעי, דיתמי.

אמר ליה שמואל: מאי טעמא עבדת הכי?

אמר ליה: חלקתים כך כדי שאי גנובי גנבי, מגנבו מדידן. כי יטלו את הכסף שימצאו בתחילה למעלה. ומאידך אי אכלא ארעא, הקרקע תקלקל המטבעות מלמטה, אכלא מדידן, והעיקר שלא יפסדו כספי היתומים.

ומסיקה מכך הגמרא: אלמא, דידעי המתים מי חשוב בין החיים, שהרי אביו אמר לו "דחשיבת בהאי עלמא" ^[38].

דוחה הגמרא: דילמא שאני שמואל, כיון דחשיב, קדמי ומכרזי "פנו מקום לשמואל", ולכן ידע אביו המת שבנו שמואל הוא חשוב בעולם הזה, אף שהמתים אינם יודעים מה נעשה אצל החיים.

ואף רבי יונתן הדר ביה. ממה שאמר [בעמוד א] שהמתים אינם יודעים מאומה.

דאמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: מנין למתים שמספרים זה עם זה? שנאמר [דברים לד ד] "ויאמר ה' אליו [אל משה, לפני מותו]: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור".

ודייק רבי יונתן: מאי "לאמר"? למי יש לו למשה לומר, והרי הוא הולך למות?

אלא, כך אמר הקב"ה למשה: לך לאחר הסתלקותך מהעולם ואמור להם לאברהם ליצחק ויעקב: שבועה שנשבעתי לכם - כבר קיימתיה לבניכם.

דילמא דומה הוא דקדים מכריז להו. במסכת סנהדרין בפרק כל ישראל יש להן חלק (דף צד) אמרי' אמר ר' יוחנן אותו מלאך שהוא ממונה על הרוחות דומה שמו:

ת"ש דאבוה דשמואל הוו מפקדי גביה זוזי דיתמי אמר ליה דאמרו לי כל הנך שני דלא עיילת למתיבתא דר' אפס הכא נמי לא תיעול. איתיה לפירושה במסכת כתובות בפרק הנושא את האשה (כתובות דף קג) דתנו רבנן בשעת פטירתו של רבי כו' אמר להם לחכמי ישראל אני צריך נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם אל תספדוני בעיירות והושיבו ישיבה לאחר ל' יום שמעון בני חכם גמליאל בני נשיא חנינא בר חמא ישב בראש ודאמרי' עלה לא קביל עליה ר' חנינא שהיה ר' אפס גדול ממנו ב' שנים ומחצה יתיב ר' אפס ברישא ויתיב ר' חנינא אבראי ואתא לוי יתיב גביה ומשום הכא לא עיילוה ללוי למתיבתא דרקיעא עד דבעא שמואל רחמי עליה ועיילוה:

מפני שאני קבורה במחצלת של קנים. והיתה מתביישת מפני הרוחות אחרות ששטות. ואע"פ שהגוף אינו זז ממקומו, יש לומר דדוגמת מה שמכוסה הגוף כך נראית הנשמה. והאי סוגיא סבר לה כמ"ד הכל נידונים בר"ה:

דתני ספרא דבי רב. מארי דריש לפי שהוא חמור שבספרים כמו ארי שהוא גבור שבחיות. בתוך הבור שהוא באמצע הספרים:

שכל הזורע ברביעה שניה וכו'. והא דאיכא מ"ד בפרק קמא דראש השנה [דף ט"ז ע"א] שבפסח נדון על התבואה ולא בר"ה, וי"ל שכל הגזירות מזכירין בר"ה אלא שאין מסכימין עליהם לחתום אלא על כל אחד בזמנה:

בתוס' בד"ה אלמא ידעי כו' כ"כ לא היה מקדים דהוא עצמו כו':

ע"ב שנאמר ואתה חלל רשע נשיא וגו'. פירש"י על צדקיהו הוא אומר כו' בערכין (יז.) אמרו שהוא היה צדיק ודורו רשעים מ"מ קרי ליה רשע על שעבר על שבועתו לנגד נ"נ:

מעשה בחסיד אחד כו'. כבר נתקשה מזה בע"י דאמרו (ב"ק קג: תמורה טו:) דכל חסיד אחד הוא ר"י בר אלעאי או רבי יהודה בן בבא ואיך יעלה על הדעת שחסידים כאלו ילכו בלילה בר"ה ביחידות לבית הקברות ללון שם במקום טומאה והאריך והנני אקצר בודאי הנכון כדברי הריטב"א שדבר זה היה בחלום והנני מוסיף בזה לפי שזה שהקניטתו אשתו היה לו סבה שהיה ר"י בר אלעאי עני כמפורש בנדרים (מ"ט:) ואותו דינר אחד שהיה לו נתן לעני אחד ולא נשאר לו כלום ולפי שהחלומות של ליל ר"ה יותר אמתיים שהוא יום הדין דלכך מתענין בו כל ימיו מי שרואה חלום בו וכההיא עובדא דבני אחתיה דריב"ז דחזו להו בחלמא בר"ה דבעו למחסר שבעה מאה דנרי כו' בפ"ק דב"ב (י.) זה הביאו גם לחסיד זה שהיה רוצה להשתמש בחלום בזו הלילה של ר"ה לידע לשמור עצמו מכל תקלה כאמור בענין ולא יהיה עני עוד כ"כ ושמעתי דגם בדורות אחרונים היו משתמשין בבעל החלומות ע"י השבעות בשמות ואמר שהלך באותו חלום ולן בבה"ק ושמע ב' רוחות כו' נקט לשון רוחות ולא נפשות או נשמות לפי שידוע שהאדם יש לו נפש רוח ונשמה הנפש הוא החומר והנשמה היא הצורה והרוח הוא באמצע המדבקן כל ימי חיי אדם וע"כ גם במותו של אדם שהגוף מתפרד מן הנשמה שהגוף הולך אל העפר והנשמה הולכת למעלה הרוח שהיה מדבקן בחיים אינו מתפרד מהם לגמרי אלא לפעמים הוא שורה במקום הגוף ולפעמים שט בעולם למקום שהנשמה שם דהיינו מאחורי הפרגוד וכן לקמן דא"ל סליק לרקיע כו' אדהכי אתא כו' היינו נמי הרוח ההולך למעלה ולמטה וזה עשה החסיד גם לשנה אחרת בר"ה שהיה משתמש גם אז בחלומות לידע לשמור עצמו מפורעניות הבא לעולם וכן יש לפרש בההיא עובדא דזעירי ודשמואל דאזלי לחצר מות היינו נמי ע"י חלום היו משתמשין להלך שם לידע מהנהו זוזי:

אלמא ידעי כו'. פירשו בתוס' מדקאמר לעגל קאתית כו' עכ"ל ע"ש ולא ניחא להו כפירש"י אלמא ידעי מי חשוב בין החיים עכ"ל דהא דקאמר דחשיבת בהאי עלמא טובא היינו בעלמא דרקיעא דומיא דחשיבנא ברקיעא דפ' ע"פ (קיב:) ולא בעלמא בעיני הבריות דעוה"ז קאמר:

כבר קיימתיה לבניכם כו'. גם שלא נכבשה עדיין א"י מ"מ כיון שכבר נכבשה ארץ סיחון ועוג שהיא מכלל א"י וגם הראהו ה' למשה את כל הארץ וגו' כמפורש לעיל מהאי קרא הרי כאלו כולה נכבשה לפניהם:

ואי סלקא דעתך דלא ידעי כו' יש לדקדק מאי קא מוכח מהא דידעי ואימא כדמשני לעיל דאינש אחרינא שכיב ואזיל וא"ל ה"נ הכא לימא דלא ידעי אלא דמשה אזיל ואמר להו וי"ל דלא משני הכי לעיל אלא לחד מבני ר' חייא דקאמר דלא ידעי ומייתי ליה מדכתיב יכבדו בניו ולא ידע דאיכא למימר דמודה דאי אתי איניש וא"ל ידעי אבל רבי יהונתן דמייתי מדכתיב והמתים אינם יודעים מאומה משמע אפילו בדבר שמספרים להם שם אין יודעים ודו"ק:

רש"י בד"ה חזיה שמואל ללוי הכירו שהיה יושב כו' ונ"ב נ"ל:

גמרא עד דאתי ואזיל לבי רב. ע' ריש פסחים בתד"ה יכנס:

שם מתותי צנורא. כצ"ל בלא ב':

גמ' והלך ולן בבית הקברות נ״ב לא נתכוין חלילה להשרות עליו רה״ט דהיינו ודורש אל המתים (סנהדרין סה,ב) גם לא הרעיב עצמו בשכיל כך אם שהיתה שנת בצורת. ואפשר שבשביל כך הקניטתו שהיה ביתו ריקן. אולי עשה כך לומר שחשוב כמת כענין שעושין בתענית (כמ״ש בתענית טז,א):

שם מ״ט קא בכית כו' נ"ב שמא מפני שלא היה זקן והיה יכול לעשות טובות בעוה״ז מה שלא יוכל באותו עולם:

"רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל" שֶׁרִבָּה וְקִבֵּץ פְּעָלִים לַתּוֹרָה. נראה לי הרבה תלמידים הגונים שהם בעלי מעשה, ולא חכמים בלבד שיפה דורשים, ואין יפה מקיימים. אי נמי פועלים 'פועל ים', כלומר פעולה של הים, שאינו יוצא חוץ מן הגבול שלו, דכתיב (ירמיהו ה, כב) אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ, וכן התלמיד חכם אף על פי שיחכם הרבה, צריך ליזהר שלא יצא חוץ מן השורה והגבול של דרך ארץ, ומה שנקרא בן איש חי טפי מצדיקים אחרים, כבר פירש סודן של דברים רבינו הגדול בשער רוח הקודש הנדפס (דף כ"ו) יעיין שם, ומה שאמרו דְּתָבַר גְּזִיזֵי דְּבַרְדָא וְנָחַת וְטָבַל, הנה בזה היה עושה כונת הַשֶׁלֶג [333], שהוא מספר שלשה פעמים אל"ף [111], ויש בזה במה שמועילים לכמה דברים, וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל, וכן בספר נהר שלום לרבינו הרש"ש ז"ל.

מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁנָּתַן דִּינָר לֶעָנִי בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת, וְהִקְנִיטָתוֹ אִשְׁתּוֹ, וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. הנה בודאי שהאמת יורה דרכו, שהנכון לפרש בזה כמו שכתב מהרש"א ז"ל בשם הריטב"א ז"ל שדבר זה היה במראה החלום וזה ברור ופשוט, אך החלום הזה ראה אותו מתוך הרהורו שהרהר אותה הלילה בענין הפרנסה של עולם הזה, וענין זה היה לו חוץ מדרכו ומנהגו, כי אותו שהיה ריב"ב או ר"י בן עילאי היה דרכו כל לילה לישן מתוך הרהור דברי תורה, ולא היה נותן על לבו עניני עולם הזה כלל, ורק אותה הלילה הקנטה שהקניטתו אשתו בשביל הפרנסה, היא היתה סבה שהרהר בענין הפרנסה של עולם הזה, ולכן מוכח אותם הרהורים שלו הראו לו מן השמים מראה החלום הזה, וענין זה של מראה החלום רמזו חכמינו ז"ל בדבריהם, באומרם וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, עולם הזה אצל אותו חסיד נחשב כבית הקברות, ותמיד היה נזהר ונשמר לבלתי ישים מחשבותיו והרהוריו שם, שנחשבים אצלו הרהורים של עניני עולם הזה כטומאה של בית הקברות, שהאדם נשמט ובורח ממנה, ורק אותה הלילה הסיבה ההיא נדמה לו להניח הרהוריו שם. וטעם אחר יש בודאי לחכמינו ז"ל שכינו זה בשם בית הקברות, ולא אמרו ראה בחלום, ועיין בספר הצל"ח ז"ל מה שכתב בזה.

אָמְרָה חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ. אפשר שהיא קראה אותה בשעה שאמרה חברתי פלניתא, ואותו השם היה שם פלאי שהוא יודע של מי היה, ומכח זה הכיר אותו חסיד מי היתה אותה אשה הקבורה במחצלת, וספר החלום לאשתו כמו שהוא, ואמר השם שלה גם כן כאשר שמע בחלום, אך תלמודא השמיט השם שלה, כי אין צורך להודיענו שמה גם כן, או אפשר שלא הזכירה אותה בשמה, אלא אמרה כמו דנקיט בש"ס, אך במראה החלום נדמו לעיני אותו חסיד אותם שני רוחות שהם מלובשים בדמות הגוף שלהם, והוא היה מכיר אותה האשה בחייה וידע מי היא והגיד לאשתו.

אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, אֵינִי יְכוֹלָה, שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים. כתב הר"ב בש"ע אף על פי שהגוף אינו זז ממקומו, יש להבין דוגמת מה שמכוסה הגוף כן נראית הנשמה, והאי סוגיא סבירא ליה כמאן דאמר הכל נדונים בר"ה עד כאן לשונו. אך הגאון הצל"ח ז"ל פירש כל זמן שבשר הגוף קיים אין הנפש יכולה להפרד ממנו עד שיכלה בשר הגוף לגמרי ואז עולה, ולכך מצוה לקבור בקרקע, כדי שיכלה הבשר מהרה, ולכן התכריכין הם של פשתן שנרקבים במהרה ולא יעכבו רקיבת הגוף, וזו שנקברה במחצלת של קנים שהיתה אמה עניה, ולא היה ספוק בידה להלבישה תכריכין פשתן, וקברה אותה בעיטוף מחצלת קנים, וזה אינו מתרקב בנקל כל כך, נשאר הגוף קיים בבשרו, ולא היתה יכולה להפרד ולעלות למעלה, ובשנה שניה היתה סבורה חברתה שבמשך שנה שעברה נרקב המחצלת עם הבשר, ותהיה יכולה לעלות למעלה ולכן אמרה לה בואי ונשוט, וזו השיבה שעדיין לא נרקב המחצלת, ולכן גם הבשר לא נרקב, ואינה יכולה לעלות עד כאן לשונו. ופירוש הרב יבא נכון לפי פשט הלשון, אך מה שאמרו שהיתה אמה עניה לכך נקברה במחצלת, זה דוחק, דלא נשמע כזאת, דאם ימות עני ודאי יעשו לו תכריכין משל צבור, ועוד אם היה כך, אם כן ידוע דבר זה לאחרים שקברו אותה כך, ומן הגמרא נראה שלא היה ידוע דבר זה אפילו לאמה, אלא מכח זה הספור של החסיד, שאז אמרה אשתו לאמה בואי ואראיך בתך שהיא קבורת במחצלת, וכן נמי מוכח ממה שאמרה אותה הרוח לחברתה דברים שביני לבינך, נשמעו בין החיים. לכן נראה לי בס"ד דלעולם היתה קבורה בתכריכין כנהוג, אך ידוע שיש רשעים הנקראים אמגושי שדרכם לחפור קברות בלילה בסתר, להפשיט תכריכין של המתים לצורך מעשה כשוף כנזכר בגמרא, ואולי שקרה לזאת כך שאמגושי לקח התכריכין, ממנה ונזדמן שהיה אצל קברה מחצלת מושלכת שם, וכרך אותה בה והחזירה לקברה.

לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. פירוש אחר שראה שבשנה שעברה סיבבו לו הרהורים אשר הרהר בענייני עולם הזה לראות חלום שבו הצליח מצד הפרנסה, לכן גם בשנה זו ישן מתוך הרהורים של פרנסה, כדי לראות חלום הנוגע להרווחתו.

דִּזְעִירִי, הֲוָה מַפְקִיד זוּזֵי לְגַבֵּי אוּשְׁפְּזִיכְתֵּיהּ, עַד דְּאָתָא וְאָזִיל לְבֵי רַב, שְׁכִיבָא. אָזַל בַּתְרָהּ לַחֲצַר־מָוֶת. נראה ודאי האי עובדא ועובדא דזעירי, היה גם כן במראה חלום, אך אותו חסיד ראה החלום מתוך הרהורים אשר הרהר קודם שינה בעניני עולם הזה, ולכך נאמר בו לן בבית הקברות, כמו שנאמר לעיל, אבל שמואל וזעירי הם עשו שאלת חלום על ידי כונות ופסוקים הידועים להם, כדי לראות את הנפטר, ולשאל ממנו, ולכן בתרווייהו נקיט 'חצר מות', ולא אמר 'בית הקברות', כי חצר מות הוא מקום אסיפה וקבוץ רוחות המתים אשר משם יעלו למתיבתא דרקיע, ומקום אסיפתן למטה נקרא חצר מות, רצונו לומר חצר של רוחות המתים.

אֲבוּהָ דְשְׁמוּאֵל. ת"ש דאבוה דשמואל וכו'. הנה בשאלות ותשובות הגאונים כתוב בתשובה לרבינו האי גאון ז"ל, וז"ל וששאלתם אבוה דשמואל למה לא נקרא בשמו, אמרו שאביו של שמואל הלך בסחורה למקום רחוק, לימים מצאה אותו מדיית אחת שהיתה יודעת בלשון העופות, ותבעתו לדבר עבירה, ונתנה לו אלף ככרי כסף, ואמר לה למה, אמרה לו שמעתי שבזה הלילה תוליד בן שלא יהיה כמוהו בחכמה, וכששמע זה הלך בקפיצת הדרך בלילה לביתו, וידע את אשתו, ונתעברה ושב לדרכו בקפיצה, וכשבא הדבר לבית דין הלקוה, וילדה בן ונקרא שמואל, ואחר כך בא אביו והעיד עליו, והיה שמואל אומר אני הרגשתי כשהלקו את אמי והכוני ברצועה על ראשי, שמקום הרצועה ניכר בראשי שפצעו אותי, ועל זה היו קורין אותו אבוה דשמואל, להודיע לכל שאביו היה. ונראה לומר שאמו היתה מנקת אותם הימים, והיתה טהורה שאין לה דרך נשים, דאם לא כן איך בא עליה תיכף, והלא היתה צריכה ז' נקיים וטבילה, מאחר שעברו כמה ימים משהלך בעלה כמפורש במעשה, או שכבר פסקו דמיה וטבלה קודם הליכת בעלה, ובדרך הקרוב לנס נתעברה אותה לילה, והא דלא חש ללעז, והיה לו להודיע לשני בני אדם שאותה לילה הוא בא לביתו נראה לי כי ודאי קפיצת הדרך עשה על ידי שם, והסכים להשתמש בשם בשביל מצוה להוליד בן חכם גדול. אך בחזרה איך ישתמש לצורך ממונו, שהוא מוכרח לחזור תיכף בשביל מסחרו שיש לו שם ממון? לכך עשה כונת השם שנשתמש בו פעם אחת לצורך הליכה, ולצורך חזרה, ולכן לא היה יכול להתעכב, וגם לא היה יכול לעשות הפסק בדיבור שידבר עם שום אדם, שאם היה מדבר היה נפסק כח השמוש שעשה קודם יציאתו, וצריך לעשות שמוש חדש לצורך חזרתו, ולכך ודאי אפילו עם אשתו לא דבר כלום, אלא בעל בשתיקה ברגע אחד, והלך לו למקומו בכח אותה האמירה של שמוש השם אשר הזכיר קודם שיצא, ונראה לי דבר זה סיבה דלא אסתייעא מלתא שיהיה שמואל נסמך לקראו רבי, בשביל עין הרע של אותה מדיית שידעה שיוליד בן גדול בחכמה. ונראה כי אמו קראתו שמואל, מפני שידעה מן התפלה שהתפלל ריב"ב על אביו, שיוליד בן שיהיה כשמואל, דכתיב ביה (שמואל א' ג' כ') כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַהֳ', בשביל אותה סחורה של המשי אשר מכרו אביו לריב"ב בדבור בעלמא, ונתייקר אחר כך ולא רצה לחזור בו, ולכך קראתו שמואל, שתתקיים בו תפלת הצדיק ריב"ב ע"ה.

אַדְהָכִי, חַזְיֵיהּ לְלֵוִי דְּיָתִיב אַבְּרָאִי. פירוש באותה חצר מות, שהוא מקום אסיפה וקיבוץ הרוחות שנדמה לו במראה החלום, נדמה לו גם כן שיש בו מקום פנימי ששם שוכנים רוחות המכובדים יותר, ומקום חיצון ששם רוחות קטנים מאותם היושבים בפנימי, ולכן תרתי קאמר ליה, הא' אמאי יתבת אבראי, ולא לפנים שהוא מקום מכובד יותר, ועוד שנית, מ"ט לא סלקת למתיבתא דרקיע כד סליק אבא, מאחר כי לוי ואבוה דשמואל היו חברים בתורה בהיותם בעולם הזה, ראוי גם כן שיעלו וירדו במתיבתא דרקיע ביחד.

גמ' ואף ר' יונתן הדר ביה. עי' סוטה דף לד ע"ב תוס' ד"ה אבותי:

רש"י ד"ה ונחת כו' כדי לעסוק בתורה. עי' ב"ק דף פ"ב ע"ב תוס' ד"ה אתא:

בגמרא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי כו' והמתים אינן יודעין מאומה אלו רשעים שבחייהם קרוים מתים. לכאורה אכתי לא ידעינן פירושא דקרא דקאמר והמתים אינן יודעין מאומה דאטו משום שבחייהם קרוים מתים אינן יודעין מאומה. ונ"ל דקאי שפיר ארישא דקרא דכתיב כי החיים יודעים שימותו והיינו דאותן הצדיקים שבמיתתן קרוין חיים במה שהולכין מחיל אל חיל בישיבה של מעלה ונהנים ג"כ מזיו השכינה א"כ מה"ט גופא כל ענינם בעה"ז בתורה ובמעשים טובים על דרך התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין כדפרישית לעיל בס"פ היה קורא במימרא דרבי יוחנן דאמר סוף אדם למות וא"כ לפ"ז מסיק שפיר כי החיים יודעים שימותו דלפי שיודעים שימותו וחרדין ועצבין תמיד מיום המיתה ואינן יודעים מתי ימותו נמצא כל ימיהם בתורה ובמ"ט ובכך מוסיפין חיים על חייהם שאחר מיתתם וע"ז מסיק בסיפא דקרא והמתים אינן יודעים מאומה דברשעים הוא להיפך והכי פירושו דקרא והמתים דהיינו הרשעים שבחייהם קרויין מתים שאינן עוסקין אלא בחיי שעה ואינן יודעים מאומה מעניני עה"ב ולשם כך קרוים מתים שהרי נמשלו כבהמות נדמו כדפרישית לעיל גבי סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה. מיהו בעיקר הענין שצדיקים במיתתן קרוים חיים והרשעים בחייהם קרוים מתים נ"ל לפרש בפשיטות לפי שהדבר ידוע שאדם הראשון תחלת בריאתו היה בג"ע ולאחר שחטא אמר לו הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות נ"ל דהיינו במה שגירש אותו הקב"ה באותו יום ממש מג"ע וזו היתה מיתתו שחזר לעולם התוהו ונמשל כבהמה נמצא א"ש טובא שצדיקים במיתתן קרוים חיים לפי שהן בג"ע שהוא תחלת בריאת אדם הראשון וממילא ברשעים הוא להיפך שבחייהם קרוים מתים כיון שאין להם חלק בעה"ב שהוא הג"ע כנ"ל:

ידע אבון בהאי צערא וכו'. רצונו לומר אם כעת תיכף הוא יודע מעצמו דלאחר זמן לא הוה אידך משיב ומנא ידע דהרי מסיק לקמן אינש אחרינא שכיב ואמר להו וא"כ גם לר' חייא כשימות אינש אחרינא יודיע לו צער בניו ומה שאמר ידע אבון היינו אם יודע מעצמו וכן מה דכתיב יכבדו בניו ולא ידע היינו שמעצמו לא ידע:

הלך ולן בבה"ק עיין בכותב בע"י ומהרש"א בח"א. ולענ"ד דעוה"ז הוא כפרוזדר בפני עוה"ב והיינו דרך משל ואמנם הקבר הוא הפרוזדר ממש כי דרך שם מוכרח לעבור לעוה"ב והחסיד הזה תמיד כלן מחשבתו וכל בקשותיו הי' בעסקי עוה"ב ולא בלבל מחשבתו בעסקי עוה"ז ואמנם עכשיו שהציקתהו אשתו וגם מצורף לזה גודל עניו ודוחק מזונותיו ואולי לא הי' לו רק דינר זה שנתן לעני נכנס במחשבתו דאגת פרנסתו שהוא עסקי עוה"ז שהוא בקרא דרך משל פרוזדר וזהו נקרא הלך ולן בבה"ק שהוא פרוזדר וע"י הרהורי דלבו בדאגה זו הראו לו מן השמים בחלומו סיפור דשתי רוחות:

שאני קבורה במחצלת של קנים וכו'. הגם שכל דברי רז"ל באגדות יש בהם ענין נסתר וברמז ובחידה דיברו מ"מ גם פשטן של הדברים צריך שלא יהיו דברים זרים ויוצאים מהיקש הטבע. ולכאורה תשובה זו שקבורה במחצלת של קנים ומתוך כך אינה יכולה לשוט בעולם הוא דבר זר מאד וכי הגוף עולה מקברו הרי הגוף מוטל כאבן דומם בקברו אבל הרוח הוא העולה רוח הצדיק עולה למעלה בגבהי מרומים ורוח הרשעים נתונה בכף הקלע אבל הגוף בין של הצדיקים ובין של הרשעים נשאר בקבר אך הגוף של הצדיק מושכב במנוחה עד יגיע עת קץ אז יעמוד לגורלו לקץ הימין וגוף של הרשע בשרו עליו יכאב וקשה רמה למת כמחט והנפש נידונית בכף הקלע ומה ענין המחצלת להרוח שאינו דבר גשמי שיתעטף במחצלת ש"ק. ועוד ששוב לשנה אחרת חזרה ואמרה לו בואי ונשוט והלא השיבה לה אשתקד שאינה יכולה וכאשר השיבה לה באמת לא כך אמרתי לך וכו'. ונראה ע"פי שאמרו במס' שבת דף קנ"ב ע"ב כל מה שאומרים בפני המת וכו' וחד אמר עד שיתעכל הבשר דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל הרי שכל זמן שבשר הגוף קיים אין הנפש יכולה להפרד ממנו עד שיכלה בשר הגוף לגמרי ואז עולה הרוח למעלה ולכך המצוה לקבור בקרקע כמבואר בסנהדרין דף מ"ו כדי שירקב הגוף מהרה ולכך התכריכין הם של פשתן הכלים ונרקבים מהרה שלא יעכבו רקיבת הגוף וזו שנקברה במחצלת ש"ק שהיתה אמה עני' ולא הי' סיפוק בידה להלבישה תכריכין של בגדי פשתן וקברה אותה בעיטוף מחצלת של קנים וזהו אינו מתרקב כל כך בנקל נשאר גם הגוף קיים בבשרו ולא היתה יכולה להפרד ולעלות למעלה ואמנם בשנה השני' היתה השני' סבורה שכבר במשך שנה שעברה נרקב המחצלת עם הבשר ותהא יכולה לעלות לכן אמרה לה בואי ונשוט וזהו השיבה לה שעדיין לא נרקב המחצלת ולכן גם הבשר לא נרקב ואינה יכולה לעלות:

דתנא ספרא דבי רב ביומא דסתווא. פירש"י תורת כהנים. כלומר דהם קבלו תורה שבע"פ והי"ל פירוש תורת כהנים והלימודים. והיינו מאי דתני בניהו. ואשתהויי אשתהי סדור תורת כהנים עד רב שהוא סידרו ומתני להו לתלמידיו כדאמרינן לעיל דף י"א ע"ב והסתם שבו סתם כרבי יהודה כדאמרינן פרק הנחנקין סתם ספרא רבי יהודה וכ"כ הרמב"ם בהקדמתו לחיבור דרב סידר ספרא וספרי ודלא כמי שאמר דר' יהודה חיברו והוכיח כן הרב יש"ר דבפ' מצורע אמרו בספרא א"ר חייא השבתי לפני רבי וגם אני הצעיר מצאתי בספרי פ' שלח דשנינו בפ' ציצית רבי אומר זו קדושת ציצית וכו' ובסוף הפרשה מעשה שבאה לבית מדרשו של רבי חייא ע"ש ולמ"ד דספרא ר' יהודה חיברו לדידיה גם ספרי חיברו ר"ש וליתא דמזכיר רבי ורבי חייא אלא האמת שרב חיבר וסידר ספרא וספרי. ומשום שרב הוא שחיבר ספרא וסדרו עדין לא נתפשט הרבה בימי ר' יוחנן כדאמרו ביבמות דף ע"ב אמר ר' יוחנן לר"ל ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה א"ל דידיה מתניתין היא היכא א"ל בתורת כהנים אזל ר' יוחנן תנייה בתלת יומי וסבריה בתלת ירחי. אמנם מיהוה הוו עיקר ספרא וספרי דהוו תורה שבע"פ ופירושא דקראי כדאמרן. ובחגיגה דף ג' אמרו דהנהו תרי אלמי דבעא רבי רחמי עלייהו ואשתכח דהוו גמירי ספרא וספרי:

בעינא אבא בר אבא אבוה דשמואל וכו' כתב הרמ"ע בגלגולים שקבל ממהר"י סרוק כי אבוה דשמואל היה שמואל הרמתי ושמואל בנו גלגול שאול ומשו"ה נקרא אבוה דשמואל תמיד וכשם דשאול הלך אחר שמואל אחר מותו כך הלך שמואל אחר אביו אחר מותו וכשם שאמרה לשאול את מי אעלה לך כך אמרו לשמואל טובא אבא איכא וכשם דאמר שמואל לשאול מחר אתה עמי במחיצתי כך אמר לו אביו דלעגל אתית וחשיבת זהת"ד. ובספר יוחסין כתב דנקרא אבוה דשמואל על מה דאירע לו דבא על ידי שם והוליד שמואל כמו שכתוב בהלכות גדולות סוף גיטין דף פ' ורמזוהו התוס' בקידושין דף ע"ג ע"ש. ואחר זמן ראיתי בתשובות הגאונים כתיבת יד סימן י"ג ושם נאמר האי עובדא באורך וכתוב שם דלכך נקרא אבוה דשמואל להודיע לכל שהוא אביו כמ"ש ספר יוחסין:

גזיזי דברדא. חתיכות של ברד והקרח שקורין גלאנצ''א בלע''ז והיינו ביום השלג: ונחת וטבל לקריו. כדי לעסוק בתורה: דתנא סיפרא דבי רב. תורת כהנים: חלל רשע. על צדקיהו הוא אומר ועדיין בימי יחזקאל חי היה וקורהו חלל: לקריתא. להתעסק בעבודת אחוזתם: אייקר תלמודייהו. אשתכח תלמודם מגרסתם אייקר הוכבד עליהם מחמת שכחה: צערא דידהו. צער גופם ממש כגון עקיצת הרימה: שתי רוחות. של שתי ילדות מתות: ונשמע. ונדע מה גזרו היום פורענות בעולם שהעולם נדון בר''ה: הפרגוד. מחיצה המבדלת בין מקום השכינה: ברביעה ראשונה. יורה. שלש רביעיות הן בכירה שניה ושלישית ראשונה בי''ז במרחשון שניה בכ''ג שלישית בר''ח כסליו: ברד מלקה אותו. שעתיד ברד ליפול סמוך לרביעה ראשונה ומה שנזרע כבר הוקשה והברד שוברו והנזרע בשניה עדיין רך הוא ואינו נשבר בשביל הברד כענין שנאמר והפשתה והשעורה נכתה והחטה והכוסמת לא נכו (שמות ט): שדפון. מלקה הרך ואינו משדף הקשה: אלמא ידעי. דברים האמורים בין החיים: לחצר מות. לבית הקברות: בצנורא דדשא. בחור מפתן הבית שהדלת סובב אותו: מסרקאי. מסרק שלי: גובתא. קנה ובשביל שמתה ילדה אמרה כן לעגמת נפש: בהדי פלניתא דאתיא למחר. לקבורה: אלמא ידעי. מה שעושין שידעה זו שזו גוססת ונטויה למות: דלמא דומה. מלאך שהוא ממונה על המתים קדים ומכריז להו עכשיו יבא פלוני אבל שאר דברי החיים אינם יודעים: בעינא אבא. מבקש אני את אבא כך היה שמו: א''ל. המתים נגלו לו כאילו הם חוץ מקבריהם ויושבים בעגולה: חזייה. שמואל ללוי חברו שהיה יושב חוץ לישיבה של שאר מתים: כל כי הנך שני. מספר השנים שלא נכנסת בישיבתו של רבי אפס במס' כתובות בפרק הנושא את האשה (דף קג:): חזייה. שמואל לאבוה דקא בכי וחייך: דלעגל אתית. במהרה תקבר: באמתא דרחיא. כל בנין מושב הרחים קרוי אמת הרחיים: אלמא ידעי. מי חשוב בין החיים: זאת הארץ. במיתת משה כתיב:

בן איש חי אטו כולי עלמא. בספרים מדויקים כתיב חי וקרינן חיל ומן הכתיב דייק הכי שלא כתיב חיל אלא חי: סיפרא דבי רב. מהארי דריש שהוא חמור שבספרים: בתוך הבור. שהוא באמצע הספרים: אלמא ידעי. מדקאמר לעגל קא אתית ולא מצי לשנויי כדלעיל דומה קדים ואמר להו דהיינו דוקא לאלתר אבל כל כך לא היה מקדים דהוא עצמו אינו יודע: