בבא בתרא ע ע"ב

סוף סוף גם כי אמר ליה [כאשר היה אומר לו] "נאנסו" לאו [האם לא] שבועה בעי [צריך היה על כך]? וכיצד אתה אומר שהוא נאמן לטעון שהחזירם בלי שבועה? אמר לו: הכא נמי [כאן גם כן] לכך התכוונתי: מאי [מה פירוש] "נאמן"? — נאמן בשבועה.

ומציעים: לימא, בפלוגתא דהני תנאי [האם לומר שדבר זה שנוי במחלוקתם של תנאים אלה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שטר כיס שהוא שטר המעיד שמסר אדם סכום כסף לחבירו בתורת "עיסקא" על מנת לחלוק ברווחים שהכסף המשותף יביא, היוצא על היתומים, שנפטר מקבל הכסף ובעל הממון תובעו מן היתומים — דייני גולה אמרי [אומרים]: נשבע התובע שלא הוחזר לו הכסף וגובה את כולו, ודייני ארץ ישראל אמרי [אומרים]: נשבע שלא קיבל, וגובה רק מחצה מן הסכום.

ואנו מניחים דכולי עלמא אית להו דנהרדעי [שהכל יש להם, מקבלים, את שיטת חכמי נהרדעא], דאמרי נהרדעי [שאומרים חכמי נהרדעא]: האי עיסקא [עיסקה זו] שהאדם נותן כסף לחבירו כדי שיתעסק בכסף זה במסחר על מנת שיחלקו ברווחים — פלגא [חציו] נחשב כמלוה שאחריותו תמיד על הלווה, ופלגא [וחציו] נחשב כפקדון, שאם אירע בו אונס — פטור המקבל.

ולפי הנחה זו, על חלק המילווה סבורים כולם שנוטלו התובע מן היתומים (בשבועה) כדרך שהיה נוטלו מאביהם, אבל על חלק הפקדון מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, דייני גולה, סבור] שמצי אמר ליה [יכול לומר לו] המפקיד לנפקד: "שטרך בידי מאי בעי [מה הוא רוצה] ", ולכן לא האב ולא הבנים נאמנים לומר שהחזירו את חלק הפקדון, וגם אותו הוא גובה בנוסף לשטר המילווה, ומר סבר [וחכם זה, דייני ארץ ישראל, סבור] כרב חסדא, שלדעתו לא אמרי [אין אומרים] טענה זו, ולכן אינו גובה הכל, אלא את חלק המילווה, שעל חלק הפקדון נאמן היה האב לטעון החזרתיו?

ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים את דברי] רב חסדא, ויכול היה האב לטעון "החזרתי", והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, דייני גולה, סבור]: אם איתא דפרעיה מימר הוה אמר [אכן פרע לו היה אומר] לבניו שפרע, ואם לא אמר כן — מן הסתם לא פרע. ומר סבר [וחכם זה, דייני גולה, סבור]: אימור [אמור, יכול אתה לומר]: מלאך המות הוא דאנסיה [שאנס אותו], כלומר, מת האיש לפני שהספיק לצוות לבניו את פרטי הדברים.

ובענין זה מביאים הלכה זו ששלח רב הונא בר אבין: המפקיד חפץ אצל חבירו בשטר, וכשתבעו המפקיד שיחזירנו לו אמר לו השומר: "החזרתיו לך" — הרי זה נאמן, ושטר כיס היוצא על היתומין — נשבע וגובה כולו.

ותוהים: תרתי [שתים] שתי הלכות הסותרות זו את זו? שהרי כפי שאמרנו, אם היה האב יכול לטעון "החזרתי", היינו טוענים טענה זו עבור היתומים! ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר [שאם אכן פרעו אומר היה] לבניו שפרע, וכיון שלא אמר — מן הסתם לא פרע.

רבא אמר: בענין זה של שטר כיס היוצא על היתומים הלכתא [הלכה היא] שנשבע וגובה מחצה, כשיטת דייני ארץ ישראל. מסופר: שני דורות אחר כך אמר מר זוטרא: הלכתא [הלכה] בענין זה כדייני גולה. אמר ליה [לו] רבינא למר זוטרא, הא [הרי] אמר רבא: נשבע וגובה מחצה! אמר ליה [לו]: אנן [אנו] את ההלכה של דייני גולה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - ב

אמר ליה רב עמרם לרב חסדא, סוף סוף, כי אמר ליה הנפקד "נאנסו", לאו שבועה של שומרים בעי!? וכיון שבטענת נאנסו הוא חייב שבועה, כיצד ניתן לפוטרו בטענת החזרתים בלי להשבע שבועה, במיגו של טענת נאנסו, המחייבת שבועה!?

אמר ליה רב חסדא: הכא נמי, בטוען החזרתים, מאי "נאמן" שאמרתי? - נאמן בשבועה.

ודנה הגמרא: לימא, האם יש לנו לומר שהשאלה אם נאמן הנפקד לטעון החזרתים נגד השטר של המפקיד, שדנו בה רב חסדא ורב עמרם, תלויה היא בפלוגתא דהני תנאי:

דתניא: שטר כיס היוצא על היתומים -

דהיינו, "שטר עיסקא", לפי שלקח אביהם של היתומים מעות מאדם אחר על מנת להתעסק בהם בעסק, וברווחים מהעסק יתחלקו ביניהם, הוא ונותן המעות. וכדי שלא יהיה איסור ריבית בדבר, תיקנו חכמים שמחצית מהסכום תינתן למתעסק כפקדון, ומחצית כהלואה, כך שהרווחים הבאים ממעות הפקדון שייכים רק לנותן המעות, ואילו הרווחים הבאים ממעות המלוה שייכים רק למתעסק במעות. ובאופן כזה, נוח הדבר לנותן ולמתעסק, כי שניהם נושאים באחריות ההפסד בשוה, אם יאבד כל הסכום, או חלק ממנו.

אלא, שצריך הלווה לקבל חלק נוסף ברווחים יותר מהנותן עבור התעסקותו במעות הפקדון, כדי שלא יתעסק בחינם, כי אז ייחשב הדבר כריבית, שמתעסק בחינם עבור ההלואה שנתן לו [את מחצית הסכום].

ועתה, כאשר מת מקבל העיסקה, תובע הנותן מן היתומים את כל הסכום, הן את מחצית הסכום שהיא מלוה ביד אביהם, והן את מחצית הסכום שהיא פקדון בידי אביהם.

ואילו היה אביהם היה לווה מחברו הלואה רגילה בלי עיסקא, היה צריך המלווה להשבע שלא פרע לו אביהם את חובו, כדין כל מי שבא להפרע מהיתומים את חוב אביהם.

ומה שצריך המלווה להשבע, הוא משום שיכול היה אביהם של היתומים להשביעו שלא פרע לו את החוב, וכל מה שיכול אביהם לטעון, אנו טוענים ליתומים.

אך כיון שלקח אביהם את המעות בתורת עיסקא, נחלקו אמוראים בדבר: "דייני גולה", שמואל וקרנא, אמרי: נשבע הנותן שלא פרע אביהם, לא את מחצית הסכום שהיתה הלואה, ולא החזיר את מחצית הסכום שהיתה פקדון, וגובה כולו.

ודייני ארץ ישראל, רבי אמי ורבי אסי, אמרי: נשבע שלא פרע אביהם את מחצית הסכום של ההלואה, וגובה רק את אותו מחצה, אך אינו גובה מהם את מחצית הפקדון, כיון שאביהם היה יכול לטעון החזרתי את הפקדון, ואנו טוענים זאת עבור היתומים. וכנגד טענה שכזאת, לא נאמן התובע, אפילו לא בשבועה.

ומניחה הגמרא: ודכולי עלמא, אית להו דנהרדעי, דאמרי נהרדעי: האי עיסקא, הנותן מעותיו בעיסקא, פלגא מהמעות הם מלוה, ופלגא הם פקדון.

מאי לאו, בהא, בדינו של רב חסדא, לגבי גביית מחצית הפקדון, קא מיפלגי דייני גולה ודייני ארץ ישראל:

דמר סבר, דייני גולה סוברים שגובה את הכל, כי מצי אמר ליה המפקיד לנפקד [בחייו], אם יטעון לו החזרתי: שטרך בידי מאי בעי!? וגובה ממנו גם את חלק הפקדון. ולכן יכול גם לגבות אפילו את חלק הפקדון מן היתומים.

ומר סבר, דייני ארץ ישראל, האומרים שגובה רק מחצה של המלוה, אך אינו גובה את מחצית הפקדון, סוברים, כי אם יטעון אביהם החזרתי, לא מצי אמר ליה המפקיד לנפקד "שטרך בידי מאי בעי", ולכן טוענים אנו עבור היתומים את מה שהיה אביהם יכול לטעון, ואינו גובה מהם הנותן את חלק הפקדון.

אמרי, אמרו בבית המדרש לדחות: לא נחלקו התנאים בכך. אלא, דכולי עלמא אית להו דרב חסדא שיכול הנפקד לטעון החזרתי אפילו נגד השטר. והכא, בשטר כיס היוצא על היתומים, בהא קמיפלגי:

דמר סבר, דייני גולה סוברים, שאין טוענים עבור היתומים את הטענה שמא החזיר אביהם את חלק הפקדון, כי אם איתא דפרעיה, אם אירע שאכן פרע אביהם והחזיר לנותן את חלק הפקדון, מימר הוה אמר. הוא היה אומר לבניו זאת, בשעה שהיה מצווה להם על נכסיו לפני מותו. וכיון שלא אמר להם אביהם שפרע, וכמו כן יש שטר בידי הנותן, הרי נשבע הנותן, וגובה את הכל.

ומר סבר, דייני ארץ ישראל סוברים, שאין ראיה מכך שלא אמר להם אביהם בשעת מותו שפרע לנותן, כי אימור, יש לומר, מלאך המות הוא דאנסיה, המית את אביהם לפני שהספיק לצוות ולומר לבניו שפרע.

שלח רב הונא בר אבין שתי הלכות:

א. המפקיד אצל חבירו בשטר, ואמר לו "החזרתיו לך!" - נאמן.

ב. ושטר כיס היוצא על היתומין - נשבע וגובה כולו.

ומקשה הגמרא: הרי שתי הלכות אלו הן תרתי דסתרי!

ומתרצת הגמרא: שאני התם, בשטר חוב היוצא על היתומים, דאם איתא דפרעיה האב לנותן, מימר הוה אמר לבניו, שפרע.

רבא אמר, הלכתא: שטר כיס היוצא על היתומים, נשבע, וגובה מחצה של מלוה בלבד, ועל חלק הפקדון טענינן ליתמי שהחזיר לו אביהם.

אמר מר זוטרא: הלכתא, כדייני גולה.

אמר ליה רבינא למר זוטרא: הא, הרי אמר רבא שהלכה אינה כדייני גולה, אלא נשבע וגובה מחצה!?

אמר ליה: אנן, את דבריהם דדייני גולה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Ultimately, even when the bailee says to the depositor that the items were taken from him under circumstances beyond his control, is he not required to take an oath? How, then, can you assert that he is deemed credible to claim that he returned the items without taking an oath? Rav Ḥisda said to him: Here too, what did I mean when I said that he is deemed credible? It means that he is deemed credible when he takes an oath.

The Gemara suggests: Let us say that Rav Amram and Rav Ḥisda disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between these tanna’im, as a halakha is taught in a baraita with regard to a purse document, i.e., a document that records an arrangement whereby one gives another money as an investment in a joint venture on condition that the profits will be divided equally between the two parties. If the person who received the money died, and this document was presented by the lender against the orphans, the judges of the exile say that the lender takes an oath that the money had never been returned to him, and he collects the entire sum. And the judges of Eretz Yisrael say that he takes an oath and collects only half of the sum.

And it is understood that everyone agrees with the opinion of the Sages of Neharde’a, as the Sages of Neharde’a say: With regard to this joint venture, whereby one person gives money to another on condition that it will be used for business purposes and that the profits will be divided equally between the two parties, half of the invested money is considered a loan, for which the borrower is exclusively liable, and half is considered a deposit, so that if it is lost under circumstances beyond his control, the borrower is exempt from the liability to return it.

According to this assumption, everyone agrees that the claimant can recover from the orphans by means of an oath the half of the money that is considered a loan, just as he would have been able to demand that money from their father. Concerning the half that is considered a deposit, what, is it not with regard to this point that they disagree, as one Sage, the judges of the exile, holds like Rav Amram that the depositor can say to the bailee: What is your document doing in my possession? Therefore, neither the father nor his children are deemed credible to claim that they had returned the half that is considered a deposit, and the investor can collect that half as well. And one Sage, the judges of Eretz Yisrael, holds like Rav Ḥisda, that one cannot assert this claim, and therefore the investor can collect only the half that is considered a loan. But as for the half that is considered a deposit, the father would have been deemed credible in his claim that he had already returned it.

The Gemara rejects this opinion: No, everyone, i.e., both the judges of the exile and the judges of Eretz Yisrael, agrees with the opinion of Rav Ḥisda, that the father can claim that he returned the money. And here, they disagree about the following issue, as one Sage, the judges of the exile, holds that if it is so that he had in fact repaid the money, he would have told his children that he repaid it. Since he did not tell them, it may be assumed that he never repaid the money. And one Sage, the judges of Eretz Yisrael, holds that you can say that it was the Angel of Death that prevented him from doing so, meaning he died before he had the opportunity to give his children a detailed report concerning his financial affairs.

Apropos this discussion, it is related that Rav Huna bar Avin sent the following ruling: If one deposits an item with another and receives a document attesting to the deposit, and the bailee later says to him: I returned the item to you, the bailee is deemed credible even if the document is still in the hands of the depositor. And with regard to a purse document attesting to a joint venture that was presented by the lender to support his claim against the borrower’s orphans, the lender takes an oath that the money had never been returned to him and collects the entire sum from the orphans.

The Gemara asks: Don’t these two halakhot contradict each other? If the father is deemed credible when he claims that he repaid a loan, the court should present this claim on behalf of his orphans. The Gemara answers: It is different there, as if it is so that the father had, in fact, repaid the money, he would have told his children that he repaid it. Since he did not tell them anything about it, it may be assumed that he never repaid the money.

Rava said: With regard to the case of a purse document that was presented to support a claim against orphans, the halakha is that the claimant takes an oath that the money had never been returned to him and then collects half of the sum recorded in the document, in accordance with the judges of Eretz Yisrael. The Gemara relates that two generations later, Mar Zutra said: The halakha is in accordance with the opinion of the judges of the exile. Ravina said to Mar Zutra: Didn’t Rava say that the claimant takes an oath and collects half of the sum? Mar Zutra said to him: With regard to the opinion of the judges of the exile, we

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

סוף סוף כי אמר ליה נאנסתי מי לא צריך שבועה. אנא נמי הכי אמינא מאי נאמן בשבועה:

שטר כיס היוצא על היתומים. כגון מי שנתן לחבירו ממון שירויח לצורך שניהן והקרן של נותן וכתב לו שטר שכך וכך נתן לו ממון למחצית שכר ומת המקבל והוציא הנותן אותו שטר כיס על היתומין:

דייני גולה. דגרסי' בכל התלמוד היינו שמואל וקרנא:

אמרו נשבע. הנותן וגובה כל הקרן שלו אע"ג דיש שטר בידו דהבא ליפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה:

האי עיסקא. דיהיב חד ממון לחבירו להרויח לשניהן איהו לא הוי כולה פקדון ביד המקבל אלא שויוה רבנן פלגא מלוה ופלגא פקדון ועבדו מלתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה. דאי אמרי' דכולה מלוה ביד המקבל ונגנבה או אבדה משלם המקבל כולה כדין מלוה שנגבית כולה ואי אמרי' דכולה פקדון משתבע המקבל דנגנבה או אבדה וקא מפסיד הנותן הכל. ומש"ה פלגא מלוה כיון דאית ליה למקבל הנאה מיניה משלם פלגא ופלגא פקדון הואיל דהנותן אית ליה רווחא מיניה:

מאי לאו בדרב חסדא קמיפלגי. דבעא מיניה רב עמרם מרב חסדא לעיל המפקיד אצל חבירו בשטר וכו' ואמר ליה רב חסדא נאמן ודייני גולה לית להו דרב חסדא דאם איתא דאית להו דרב חסדא לא הוו משלמי היתומין אלא פלגא דהיינו מלוה ולא הפקדון דמגו דאי בעו מצו למימר היתומין נאנסו בידי אבא ואמרי החזירו לך מהימני ולית להו לשלם אלא פלגא דמלוה דאההוא פלגא דמלוה לא מצי פטרי גופייהו בנאנס משום דחייב באחריות החצי. ודייני א"י אית להו דרב חסדא:

לא דכ"ע אית להו דרב חסדא. ושאני התם אמאי אמרו דייני גולה דגובה כולה משום דליכא למימר מיגו ולא מצו לטעון אבא החזירו דאם איתא דפרעיה אבוהון מימר הוה אמר קודם מיתתו פרעתי. ודייני ארעא דישראל סברי לא יהיבנא ליה אלא פלגא דאכתי איכא למימר מגו. ודאמרת הוה ליה לאבוהון למימר. דאימר מלאך המות אנסיה בפתאום ולא מצי אמר:

תרתי. ליכא למימר דסתרא דא לדא דאי אמרי' המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר לו החזרתי לך נאמן לא אמרי' דשטר כיס היוצא על היתומין דגבי כולה משום דהאי עסקא פלגא פקדון ואמרי' מגו. ומשני אמאי גובה כולו דאי איתא וכו':

אנן דדייני גולה איפכא מתנינן. דהכי אמרו דאינו גובה אלא מחצה:

נשבע וגובה מחצה. פירוש דמלוה, ודפקדון פסיד דטענינן להו החזירה לך אביהן וכתב הרב ר' שמואל ז"ל ומשתבעי שבועו' היורשין שלא פקדנו אבא ולא היא שלא תקנו שבועה זו אלא ביורשין הבא ליפרע מן היורשין שהן נשבעין שבועה זו ונוטלין כמו ששנינו שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששביר זה פרוע וכמו שהיא מפורשת במקומה אבל יורשין נתבעין אינן נשבעין כלום. שוב מצאתי למקצת המחברים דמדמו לה למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דנשבע שאינו יודע, ומיהו היסת הוא ואיכא מאן דפטר אפי' מהיסת, ומסתבר טעמיה.
ואיכא דקשיא לי' ונימא גבי יתמי דמחייבי שבועת הפקדון ואינן יכולין לישבע ולאו מילתא היא דתניא במסכת שבועות שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשי' ואוקימנא התם כגון דאמר מנה לאבא ביד אביך וא"ל אידך חמשין ידענא וחמשין לא ידענ' דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ויורשין פטורין אלמא לא אמרינן ביורשין מתוך שאינו יכול לישבע משלם וקרא כתיב ולא בין היורשין ואף בשבועות השומרין כתיב.
ומקשו הכא ונטעון להו ליתמי נאנסו, ולא מצי למימר שכרך בידי מאי בעי דהא טוענין ליורשי' ומפרקי דהכי דייקינן ודאי הכא ביתומים גדולים הבאין בטענת עצמן עסקינן כלומר שטוענין החזירם אבינו לך דאי לא נטעון להו אנן נאנסו ועל כרחך נשבע וגובה מחצה אתו לית להו לדייני גולה טוענין ליורש אלא בשבאין בטענת חזרה פסקינן וטעמייהו דדייני כולה משום דא"ל שכרך בידי מאי בעי וכ"כ רבינו הגדול ז"ל. דטענינן להו ליתמי נאנסו הי נמי החזרתים לך אבל פירוש טוב מזה כתבנו בספר מלחמות השם, עיין עליו.

אמר ליה מה נאמן נאמן ובשבועה. הקשה בכאן ר"ח וכן ר"ש ז"ל מהא דאמרינן בריש פרק כל הנשבעין (שבועות מה, ב) דשבועת השומרין דחייב רחמנא, היינו כשהפקיד אצלו בשטר, דאין כאן משום מגו, ואמרינן התם מכלל דסבירא להו דהפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר. ותרצו הם ז"ל דהתם דחיקותא בעלמא הוא והכא עיקר. ואין דרכם מחוור כאן כלל, דהתם הוא דאמרינן גבי שכיר לא שאנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כי אמר שכרתיך ונתתי לך שכרך נאמן, ואמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא, ועלה אמר ליה רבא ומאי מעליותא דאם כן דאמרינן מגו כי האי, שבועת השומרים שחייב רחמנא היכי משכחת לה, מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם כי אמר נאנסו נאמן הכא במאי עסקינן כשהפקיד אצלו בעדים. בעדים נמי מגו דאי בעי אמר החזרתי, ואוקמה כשהפקיד אצלו בשטר, וקסבר דהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר, כלומר, כיון שכן תו אינו נאמן לומר נאנסו לפטר עצמו משבועה תו במגו, דהשתא ליכא מגו, ולולי שפטרתו התורה בשבועת נאנסו היה חייב לשלם או יביא ראיה ויפטור, ומכל מקום כיון שפטרתו התורה בשבועה ואף על פי שאין לו שום מגו, אף בטענת החזרתי פטור מן התשלומין בטענה דהחזרתי במגו דנאנסו ובשבועה, הנה שזה מגלה על זה וישנן לשניהן, כי לולי שהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר היה פטור בלא שבועה, כי אמר נאנסו [נאמן] מגו דהחזרתי אבל עכשיו שאמרו שצריך להחזיר לו בשטר, אף בטענת נאנסו אינו נאמן בלא שבועה, ובשבועה מיהא פטור, שהתורה פטרתו בכך, והדר גלה דין שבועת השומרין שנאמן לומר נאנסו אף כשהפקיד אצלו בשטר לאומר נמי החזרתי שהוא נאמן ובשבועה משום מגו.

לימא בפלוגתא שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע וגובה כולו ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה. קשיא, והאיך אפשר לומר דטעמא דדייני גולה משום דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי, והא אכתי איכא מחצה מלוה דחייבין לפרוע, ושמא עליה נשאר השטר. ולא היא, דאם כן מכל מקום היה לו לכתוב שובר. ותדע, דאי לא תימא הכי, לעולם לא אשכחינן דוכתא דלא מצי למימר הכין, דאתי לאיערומי ולמימר דינר אני חייב לך, ועל אותו דינר נשאר, וכדאמרינן ודילמא אפשיטי דספרא זייר ליה. ואם תאמר אכתי לדייני גולה אף על גב דלא טענינן להו טענת חזרה משום דלא מצי אבוהון למיטען, ולא טענינן להו ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון, נטען להו שמא נאנסו כדמצי טעין אבוהון, דאטו דייני גולה לית להו טוענין ליורש. ושמעתי שהאונס אינו מצוי, ונהי דאילו טעין בריא מקבלין מיניה, שהתורה האמינתו, אבל אנן לא טענינן להו.
אבל הראב"ד ז"ל כתב, דיש אומרים, דהכא ביתומים גדולים עסקינן וטוענין אבינו צוה זה שהחזיר הפקדון, ולפיכך אמרו דייני הגולה שאינן נאמנין, שאפילו הוא שאמר אין מקבלין ממנו, משום דשטרא בידיה מאי בעי, ואין טוענין בשבילם שמא נאנס, שהרי הם מודים בשם אביהם שלא נאנס. אבל בעלמא, שלא טענו הם כלום, היינו טוענין בשבילם.

ודחינן לא דכולי עלמא לא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי אלו טוען האב בעצמו, אבל הם אינם נאמנין, דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר, כלומר, בשעת פטירתו בפני עדים, ודייני ארץ ישראל סברי דנאמנין, דהאי דלא אמר בפני עדים אימר מלאך המות הוא דאנסיה. והראשון ששמעתי נראה לי עיקר, דהכא היוצא על היתומים סתם אמרו, בין גדולים בין קטנים, ואלו היה הדין דוקא בגדולים ובטוענין בריא לא היו אומרים סתם.

אמר רבא הלכתא נשבע וגובה מחצה. פירש ר"ש ז"ל: ונשבעין היורשין שבועת היורשין שלא פקדנו אבא. ואינו מחוור, שאין היתומים נשבעין שבועה זו אלא כשהן באין ליפרע מן היתומים, וכגון שמת מלוה בחיי לוה ואחר כך מת לוה, ומשום שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ויש אומרים שנשבעין שבועת היסת שלא פקדם אביהם. וגם זה אינו, שאין שבועת היסת אלא בטוען טענת בריא על הנתבע שהוא יודע או שיש לו לדעת, אבל זה אי אפשר לומר שהם יודעים, וכן אין להם לדעת אם פרע אביהם או נאנס אם לאו.
ויש מי שהקשה, דאדרבה, הרי הן מחוייבין שבועה ואינן יכולין לישבע וחייבין, שהרי הם חייבין לשלם פלגא, ועל השאר אינן יודעין, והוה ליה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא. וליתא, דהא אמרינן בשבועות בשילהי פרק כל הנשבעין (שבועות מז, א) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין, ואוקימנא כגון שאומר מנה לאבא ביד אביך והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, שאילו האב בכי הא חייב, דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, והיורשין פטורין, דהא אמר רחמנא ולא בין היורשין.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב כהנא וכרבא, דאמרינן דהמפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתי. ודוקא בשבועה חמורה. ומכאן נראה לי להוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו שאינו נאמן לומר פרעתי, שלא כדעת מקצת הגאונים ז"ל שאמרו שהוא נאמן בשבועת היסת כמלוה על פה, וקא יהבי טעמא דכל שטר שאינו גובה מנכסים משועבדים אינו חושש אם מניחו בידו של מלוה, ולפיכך לא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי, ואילו הכא בשטר כיס ובכל מפקיד אצל חבירו בשטר אינו גובה מנכסים משועבדים, ואפילו הכי אינו נאמן לומר החזרתי אלא בשבועה חמורה ומשום מגו דנאנסו, אלמא במלוה את חבירו בכתב ידו צריך להחזיר לו בשטר, שאין לו שום מגו. כנ"ל.

כבר ביארנו בגמ' מציעא שכל שמוסר לחברו מעות או מיני סחורות להתעסק נעשה חצי העסק מלוה אצל המקבל להתחייב באונסיו וחציה פקדון ומתוך כך התקינו שלא להתעסק במחצה שכר ומחצה הפסד שאם כן הרי הוא מתעסק בחצי של פקדון בשכר המלוה אלא שוותר בעל הממון למקבל להוסיף בשכר או לפחות בהפסד כגון שיטול שני שלשי שכר או לא יקבל אלא שליש בהפסד או פחות או יתר ומ"מ יוסיף לו בשכר כמה שירצה אין בה אלא חצי העסק לדין מלוה והחצי האחר לדין פקדון להתחייב או להפטר באונסיה מעתה שטר כיס היוצא על היתומים ר"ל שהוציא ראובן שטר על היתומים שמסר מעות לאביהם בתורת התעסקות הרי זה נשבע שכל הבא ליפרע מן היתומים אינו נפרע אלא בשבועה וגובה מחצה של מלוה אבל מחצה שהיא פקדון אינו גובה אפילו בשבועה מאחר שאלו היה אביהם קיים היה יכול לטעון בה החזרתי אף אנו טוענין ליורש אע"פ שטענת חזרה של אביהם אינו נאמן בה אלא במתוך שאלו אמר נאנסו נאמן הואיל ומ"מ נאמן הוא בכך אף אנו טוענין ליורש ושמא תאמר והלא אביהם לא היה נאמן אלא בשבועה ונמצאו יתומים אלו מחוייבים שבועה שאין יכולים לישבע ואם תאמר מפני שאין זו שבועת התורה שהרי כל עצמה אינה אלא מטעם מגו מ"מ דרבנן כעין דאורייתא היא ועוד שהרי כל שכן הוא שאם בטענת נאנסו שהיא שבועת התורה אתה דן את היתום במחוייב שבועה שאינו יכול לה כל שכן בשבועה הבאה מחמתה אלא פירשו הגאונים שלא נאמר דין מחוייב שבועה שאין יכול לישבע אלא בטענה רעועה כגון נסכא דר' אבא וכגון חמשין ידענא חמשין לא ידענא וכגון בשניהם חשודים שחזרה שבועה למחוייב לה ואינו יכול לישבע אבל יתומים אין ריעות טענה אצלם וכל שהיתה אצל אביהם טענה חזקה ובלא ריעות טוענין אותה אצל היורש ויפה כחו בה שאין שבועה אצלם הואיל ואין יודעין את הדבר והוא מה שאמרו שבועת י"י תהיה בין שניהם ולא בין היורשים:

יראה מסוגיא זו שכל שנתברר שלא הוחזר אין טוענין ליורש טענת נאנסו שאם כן כשאמרו דייני גולה נשבע וגובה וגובה כלו מפני שהיו סוברים שאף אביהם לא היה נאמן בהחזרתי הואיל ופקדון בשטר הוא וא"כ היה לנו לטעון ליורש טענת נאנסו ושמא תאמר ומאיזה טעם אנו דנין כן ומאחר שטוענין ליורש כל מה שהיה אביהם יכול לטעון היאך אין טוענין להיות טענת נאנסו וודאי אביהם היה נאמן בה ואם משום מחוייב שבועה וכו' כבר ביארנו שאינה בדין זה חכמי הדורות פירשו הטעם בענין זה שאלו נאנסו רגלים לדבר שהנפקד היה מפרסם את הדבר ומודיעו לעדים וכל שלא עשה כן אין טוענין ממנה ליורש אבל חזרה סומך הוא בה על אמונת המפקיד ואינו מפרסם וחכמי הראשונים שבקטאלונייאה מוסיפים בשטה זו שכל דבר שאינו מצוי ושהוא רחוק מן הדעת אין טוענין אותו ליורש ומביאין ראיה ממה שאמר פרק הכותב ההוא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא לקמיה דר' אמי אמר ידענא ביה בחסא דלא אמיד והרי אלו היה חסא קיים היה יכול לטעון לקוח הוא בידי ומתוך שאינו אמיד אין טוענין ממנה ליורש ומ"מ יש חולקין לומר שאף אם היה חסא קיים כל שראה בידו ואינו אמיד אינו נאמן בטענת מקח ולהם ראיה בפרק איזהו נשך בשמועת זוזי דיתמי במה שאמרו בה אבל מאני לא דילמא פקדון נינהו ואתי מריהו ויהיב סימנא ושקיל ודבר זה הם שואלין בה אם הוא אמיד מאיזה טעם בא נותן הסימן ונוטל אלא בשאינו אמיד ואע"פ שהוא קיים הרי זה נוטלם וא"ת שכונתו לומר שמא ימות הנפקד ויבא זה ויטול מן היתומים ומה מיתה מפקעת בדין זה והלא הוא מוסרן לבית דין בחזקת שלו אלא שמע מינה כל שראה ואינו אמיד אף הוא אינו נאמן בטענת מקח וכסא דבי חסא ענינו בראה וכמו שאמרו בה ועוד הא קא יהיב סימנא שאם לא ראה אף הם היו נאמנים מטענת חזרה או כפירת הדבר מעיקרו ומ"מ לדעתנו אין מזו סתירה שיש לנו לחוש מ"מ שהפקידו בעדים וכל שהפקיד בעדים אינו נאמן בטענת מקח ואפילו אמיד וכן שמא דברים העשויים להשאיל ולהשכיר הם שאין בהם טענת מקח ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בזו שנאמנין הם אף בטענת נאנסו ושמועה זו ביתומים גדולים היא שנויה שהיו גדולים בשעת מיתה שאם בקטנים הרי אין נזקקים לנכסיהם אלא בגדולים וטוענין שאמר להם שהחזיר ומעתה אף הם מודים לא שנאנסו ולא יראה כן שסתם יתומים בקטנים הוא נאמר יותר מבגדולים ואם מפני שאין נזקקים לנכסיהם פירשוה בקטנים בשעת מיתה וגדלו בשעת טענה:

זה שביארנו שחצי של פקדון אינו גובה אפילו בשבועה פירשו גאוני הראשונים בשאין העסק בעין ולא דבר הבא מחמתו הא כל שהוא בדרך זה גובה וכעין מה שאמרו בפרק המקבל שאין מלוה זו נעשית מטלטלין אצל בניו אלא כל שהוא בעין או ידוע בו שבא מחמתו נוטל את הכל אף בלא שבועה:

עו. בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתי לך מהו מי אמרינן מיגו דאי בעי אמר נאנסו מהימן השתא נמי מהימן או דילמא א"ל מפקיד אם איתא דאהדרתינהו ניהלי שטרך בידי מאי בעי אמר ליה מהימן ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי אמר ליה ואי אמר ליה נאנסו מי מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי א"ל סוף סוף לאו שבועה בעי. ופרקינן מאי נאמן נאמן ובשבועה. מיגו דאי בעי אמר ליה נאנסו נאמן, ובשבועה. והאי שבועה דאורייתא היא דומיא דשבועה דנאנסו דמיחייב שבועת (היורשין) [השומרין]. וכן הלכה:

עז. לימא כתנאי שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע וגובה כולו ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה סברוה דכולי עלמא אית להו כנהרדעי דאמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון. ואי הוה איתיה למקבל והוה טעין נאנסו הוה מהימן אפלגא דפקדון בשבועה. והכא גבי יתמי במאי פליגי, מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי ומר סבר לא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי. כלומר דדייני גולה דאמרי נשבע וגובה כלו סבירא להו דאע"ג דאי הוה איתיה למקבל והוה טעין נאנסו הוה מהימן בשבועה אי טעין החזרתיו לך, לא מהמנינן ליה משום מיגו דאי בעי אמר נאנסו, דמצי מפקיד א"ל למקבל שטרך בידי מאי בעי. דלא אמרינן מגו אלא היכא דליכא ריעותא גבי מריה מגו, וכיון דאלו הוה אבוהון דהני יתמי קיים לא הוה מהימן למימר החזרתיו לך אפילו אפלגא דפקדון, דא"ל מרי עיסקא אם כן שטרך בידי מאי בעי, ליתמי נמי לא טעין טענינן להו, [דלא טענינן להו] ליתמי מילתא דלא יכיל אבוהון למטען. ואי משום טענת נאנסו דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין נאנסו הוה מהימן, ה"מ היכא דאיתיה למקבל וקא טעין נאנסו, אבל מסתמא לא טענינן להו ליתמי דידיה, דאם איתא דאיתניסו עיסקא גביה לא סגיא דלא הוה משתעי צעריה לאחריני, ואיהו דאמר מילתא דאית ליה קלא. והאי מדלא נפיק עליה קלא וליכא סהדי דאמר דאיתניס ליה מידי מההוא עיסקא, מוכחא מילתא דלא איתניס ליה מידי, ואמטול הכי לא טענינן להו ליתמי דידיה. מידי דהוה אטענת פירעון למסקנא דשמעתא אליבא דמאן דאמר נשבע וגובה כלו, דאם איתא דפרעתיה מימר הוה אמר, וכל שכן גבי אונסין לדברי הכל, דאם איתא דאיתניס אגב צעריה מימר הוה אמר. ואם נפשך לומר דטעמא דאונסין לדברי הכל, וטעמא דפרעון למסקנא דשמעתא אליבא דמאן דאמר נשבע וגובה כולו, דהויא לה הא מילתא לגבי יתמי כמקום שיש (רועה) [רואה] דלא מיפטר אלא בראיה. והא דמיא לההיא דאמרינן בפרק השוכר את האומנין (ב"מ פג,א) ארבע מאה דני חמרא כי תקפי קלא אית ליה למילתא זיל איתי ראיה ואיפטר. ואמטול הכי קאמרי דייני גולה נשבע וגובה כולו, דהא ליכא למיחש לא לפרעי ולא לאונסין. ודייני ארץ ישראל דאמרי נשבע וגובה מחצה סבירא להו דאמרינן מיגו אפי' היכא דאיכא ריעותא דשטרך בידי מאי בעי, דכיון דאלו הוה טעין מקבל או שומר נאנסו הוה מהימן, דהא לא שייך בה טענה שטרך בידי מאי בעי, כי טעין החזרתיו לך נמי מהימן משום מיגו דאי בעי אמר נאנסו, ולא מצי מפקיד למימר שטרך בידי מאי בעי. והכא גבי שטר כיס היוצא על היתומים, כיון דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין החזרתיו לך הוה משלם פלגא דמלוה ומשתבע אפלגא דפיקדון ומיפטר, כי מית נמי טענינן להו ליתמי, והרי בעל השטר נשבע שלא נפרע, דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, וגובה מחצה דמלוה ופלגא דפקדון פסיד. אבל מטעמא דאונסין לא, דכולי עלמא מודו דאם איתא דאיתניס מימר הוה אמר.

ואסיקנא לא דכולי עלמא לא מצי א"ל מפקיד לשומר שטרך בידי מאי בעי, והכא גבי יתמי בהא קמפלגי דמר סבר אם איתא דפרעיה מימר הוה אמר קמי עדים בשעת מיתה או מקמי הכין, ומדלא אמר ש"מ ברשותיה הוה קאי, ואמטול הכי לא טענינן להו ליתמי דידיה ולא מידי, אלא נשבע בעל השטר וגובה כולו. ומר סבר אימור מלאך המות הוא דאנסיה. ולא הספיק לומר עד שמת, הילכך נשבע וגובה מחצה.

וכי תימא אי ס"ד טעמא דלא טענינן להו ליתמי טענת אונסין משום דהו"ל כמקום שיש ראיה, אי הכי אפילו אבוהון נמי כל היכא דטעין נאנסו לא ליהמניה אלא היכא דמייתי סהדי דאשתעי צעריה קמייהו, אי נמי דנפקן עליה קלא בהכי. שאני אבוהון, דיכיל למטען האי דלא אשתעי צערי לאחריני דאמינא דילמא טרחנא וממלינא ליה לעיסקא מרוחא דלקמיה כי היכי דלא ליקרי לי מפסיד עיסקי, כדאמרינן בפ' המקבל (ב"מ קה,א) גבי מאן דמקביל עיסקא מחבריה ופסיד וטרח ומליה ולא אודועיה. והשתא דלא יכילנא למלוייה בעינא דלדרי מהך פסידא בהדאי, דכיון דסוף סוף קא טעין נאנסו, מגו דאי בעי אמר עכשיו נאנסו כי טעין דמכמה יומי איתניס, והאי דלא אודעיה משום דסבר דיכיל למטרח ולמלוייה הוא דלא אודעיה, מהימן. אבל גבי יתמי דיליה דלא אמר אבוהון לא בתחלה ולא בסוף ליכא למטען להו, דאם איתא דאיתניס עיסקא גבי אבוהון אגב צעריה מימר הוה אמר. מאי אמרת דילמא האי דלא אמר משום דסבר דיכול למטרח ולמלויי, והיא הנותנת, דמדלא אמר מוכחא מילתא דלא אתניס, ואם תמצא לומר איתניס מדלא אמר מוכחא מילתא דטרח ומלייה, ומשו"ה ליכא למטען להו טענת אונסין אלא טענת פירעון. אי נמי היינו טעמא דשאני לן בין דיליה ליתמי, דאלו גבי דידיה כיון דמ"מ דאמר לבסוף נאנסו איכא להימוניה משום מיגו, אבל גבי יתמי כיון דמית מקמי דלימא נאנסו מוכחא מילתא דלא איתניס, דאם איתא לא הוה דחי נפשיה מיומא לחבריה, דצעריה הוה דחיק ליה למימר, ותו ליכא למיטען להו ליתמי דיליה דאי הוה אבוהון קיים הוה טעין נאנסו, דכיון דמית ולא אמר אנן סהדי דאי נמי הוה קיים לא הוה אמר.

שלח רב הונא בר אבין המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך נאמן ושטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה כלו. ומתמהינן עלה תרתי אמרת, המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר החזרתיו לך נאמן, והדר אמרת שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה כלו, ואי ס"ד דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין החזרתיו לך הוה מהימן אפלגא פיקדון, למיטען להו ליתמי מאי דהוה יכול אבוהון למטען, אלא לאו ש"מ דאפילו אבוהון נמי לא הוה מהימן למימר החזרתיו לך, וקשיאן אהדדי. ופריק לעולם אימא לך כי הוה אבוהון קיים הוה מהימן למימר החזרתיו לך, ושאני התם גבי יתמי דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר, כדפרישנא לעיל.

(כג) אמר רבא הילכתא נשבע וגובה מחצה מאי דקשי' לי דרבא אדרבא מפרק כל הנשבעין עיין מ"ש שם במהדורא בתרא:

אמר ליה מאי נאמן נאמן ובשבועה. הקשה רבינו חננאל ז"ל וכן רבינו שמואל ז"ל מהא דאמרינן בריש פרק כל הנשבעין דשבועת השומרים דחייב רחמנא היינו כשהפקיד אצלו בשטר דאין כאן משום מגו ואמרינן התם מכלל דסבירא ליה דהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר. ותירצו הם ז"ל דחיאתה בעלמא הוא והכא עיקר. ואין דרכם מחוור כאן כלל דהתם הוא דאמרינן גבי שכיר לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כי אמר שכרתיך ונתתי לך שכרך נאמן ואמר רמי בר חמא כמה מעללא האי שמעתתא ועלה אמר רבא מאי מעליותא דאם כן דאמרינן מגו כי האי שבועת השומרים שחייב רחמנא היכי משכחת לה מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם כי אמר נאנסו נאמן הכא במאי עסקינן כשהפקיד אצלו בעדים בעדים נמי מגו דאי בעי אמר החזרתי ואוקמה כשהפקיד אצלו בשטר וקסברי דהמפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בשטר כלומר וכיון שכן תו אינו נאמן לומר נאנסו ולפטור עצמו משבועה במגו דהשתא ליכא מגו ולולי שפטרתו התורה בשבועה ואף על פי שאין לו משום מגו אף בטענת החזרתי פטור מן התשלומין במגו דנאנסו ובשבועה. הנה שזה מגלה על זה וישנן לשניהם כי לולי שהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר היה פטור בלא שבועה כי אמר נאנסו מגו דהחזרתי אבל עכשיו שאמרו שצריך להחזיר לו בשטר אף בטענת החזרתי אינו נאמן בלא שבועה. והדר גילה דין שבועת השומרים שנאמן לומר נאנסו אף כשהפקיד אצלו בשטר לאומר נמי החזרתי שהוא נאמן בשבועה משום מגו. לימא בפלוגתא דתנן שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע וגובה כולה ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה. וקשיא לי והיאך אפשר לומר דטעמא דדייני גולה משום דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי והא אכתי איכא מחצה מלוה דחייבין לפרוע ושמא עלה נשאר השטר. ולא היא דאם כן מכל מקום היה לו לכתוב שובר ותדע דאי לא תימא הכי לעולם לא אשכחינן דוכתא דלא מצי למימר הכי דאתי לאיערומי ולומר דינר אני חייב ועל אותה דינר נשאר וכדאמרינן דילמא אפשיטי דספרא זייר ליה. ואם תאמר אכתי לדייני גולה אף על פי דלא טענינן להו טענת חזרה משום דלא מצי אבוהון למטען ולא טענינן להו מאי דלא מצי טעין אבוהון נטעון להו שמא נאנסו כדמצי טעין אבוהון דאטו דייני גולה לית להו טוענין ליורש. ושמעתי שהאונס אינו מצוי ונהי דאלו טעין ברי מקבלין מיניה שהתורה האמינתו אבל אנן לא טענינן להו. אבל הראב"ד ז"ל כתב דיש אומרים דהכא ביתומים גדולים עסקינן וטוענין אבינו צוה שהחזיר הפקדון ולפיכך אמרו דייני גולה דאינן נאמנים שאפילו הוא שאמר אין מקבלים ממנו משום דשטרא בידיה מאי בעי ואין טוענין בשבילם שמא נאנסו שהרי הם מודים בשם אביהם שלא נאנסו אבל בעלמא שלא טענו הם כלום היינו טוענים בשבילם. ודחינן לא דכולי עלמא לא מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי אילו טען האב בעצמו אבל הם אינם נאמנים דאם איתא דפרעיה מימר הוא אמר כלומר בשעת פטירתו בפני עדים. ודייני ארץ ישראל סברי דנאמנים דהאי דלא אמר בפני עדים אימא מלאך המות הוא דאנסיה. והראשון ששמעתי נראה לי עיקר דהכא היוצא על היתומים סתם אמרו בין גדולים בין קטנים ואלו היה בדין דוקא בגדולים ובטוענין ברי לא היו אומרים סתם. הרשב"א ז"ל.

אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ואם תאמר למה גובה כולו נטען להו ליתמי וכו'. ותירצו בתוספות דנאנסו קלא אית ליה ומילתא דלא שכיח הוא ונהי דכי אמר אבוהון דנאמן ליתמי לא טענינן להו. וכן דעת הרשב"א ז"ל.
וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל. ונפקא מינה שאם יש עדים שהודה בשעת מיתה שלא החזיר זה הממון גובה המלוה כולו אפילו למאי דקיימא לן נשבע וגובה מחצה ולא טענינן להו דילמא נאנסו. ואין כן דעת הריא"ף ז"ל שהוא הביא הא שמעתא בפרק המקבל אמר רבא הלכתא נשבע וגובה מחצה שהוא בתורת מלוה אבל בפלגא שהוא בתורת פקדון חיישינן שמא נאנסו אי נמי דילמא פרעיה. וכן דעת הרמב"ן ז"ל דטענינן להו ליתמי נאנסו. וכי תימא אם כן הדרא קושיין לדוכתא. יש לומר דהכי דייקינן ודאי הכא ביתומים גדולים הבאים בטענת עצמן עסקינן כלומר שטוענין החזירו אבינו לך דאי לא נטעון להו נאנסו ועל כן נשבע וגובה מחצה אטו לית להו לדייני גולה טוענין ליורש אלא ודאי בבאין בטענת חזרה עסקינן וטעמייהו דדייני גולה משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי. וכן כתב הראב"ד ז"ל. עד כאן לשונו.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אי דלא טעני יתמי ולא מידי הכי נמי דטענינן להו והכא כגון דטעני יתמי ואמרי אמר לן אבא החזרתים לך דהשתא ודאי הא הם אומרים דלא נאנסו מאי אית לך למימר שיהא נאמן בהחזרה משום מגו או לא מר סבר אמרינן ביה מגו ואינו גובה אלא מחצה ומר סבר לא אמרינן ביה מגו וגובה כולו ודחינן לא דכולי עלמא לא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי ואי דקא טעין איהו החזרתי לך נאמן דהכא בהא קמיפלגי מאן דאמר גובה כולו סבר אם איתא דפרעיה בעדים הוה אמר ואתון דאמריתו משקריתו מיהו בחובה דידהו מהימנינן ליה דאתון קאמריתו דלא נאנסו ובחזרה לא מהימניתו מדלא אמר בעדים. עד כאן לשונו.

בד"ה מ"ד נשבע כו' כי הכא אין מוציאין מהן כו' בדבר הגבוי אדם מוריש שבועה לבניו עכ"ל פי' פטורין ונשבעין שבועת יורשין דהיינו שלא פקדנו וכו' ועיין בהגהת אשר"י:

ר"ש בד"ה שטר כיס כו' דסנהדרין נראה כו' סבירא להו הס"ד והד"א:

בד"ה דאמרי נהרדעי כו' נותן אחריות טפי מפלגא כו' כצ"ל והשאר נמחק:

תוס' בד"ה מאן דאמר כו' אין גובין אבל אם מוחזקין כו' כצ"ל:

גמרא לימא בפלוגתא דהני תנאי דתניא כו' דייני גולה כו' ודייני א"י כו'. עי' רשב"ם מפ"ק דסנהדרין מי המה. ותימה להזכירם בברייתא ולקרותם תנאים הלא אמוראי נינהו כולהון ועי' לקמן (ק') ברשב"ם ד"ה ה"ג דייני גולה אמרי וצ"ע. ועי' מעילה (ט' ב') תד"ה הלמדין ובנזיר (מ"ב) ד"ה מחכו [אח"ז מצאתי בתוס' כתובות (צ"ב ב') בד"ה דינא שהעתיקו לימא בפלוגתא שטר כיס כו' וכ"נ מהרשב"ם כאן שגרס כן] :

תד"ה סוף. בשטר צריך להחזיר לו בשטר כו'. לפנינו שם איתא להחזיר לו בעדים ועי' רשב"ם לקמן (בר"ד הסמוך):

שם וצריך לפרש צריך כו'. כצ"ל:

בא"ד ואי בשבועת היסת איירי כו'. תימה איך מצינו לומר דלא מיירי אלא משבועת היסת אבל מדאורייתא נאמן לומר החזרתי בלא שבועה וכן למאי דמסקי בשם ר"ת לא איירי אלא משבועת התקנה א"כ מאי תירוצא היא על הא דמקשה ליה רבא שבועת שומרין דחייב רחמנא המ"ל. ובשבועות מסקי באמת בתימה לשיטת ר"ת:

תד"ה מאן. ואין להקשות לר"א דא"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם כו'. בב"מ (ג' ב') בד"ה בכוליה פשיטא להו דבשבועה דרבנן לא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולמאי דמסקי לעיל בשם ר"ת דהכא א"ח אלא שבועה דרבנן ליכא לאקשויי מידי וכ"כ בעל המאור ע"ש. וע"כ צ"ל דלא כתבו הכא אלא לשיטת הריב"א (בב"ק ק"ז) דמחייב שבועה דאורייתא בנאנסו אפי' בלא הודאה ולדידיה גם בטוען החזרתי צריך שבועה דאורייתא כיון דאינו נאמן אלא ע"י מיגו דנאנסו לא עדיף מיניה. וא"כ מוכח כדעת הסמ"ע והב"ח שהביא הש"ך בסי' רצ"ה סק"ג ודלא כהש"ך שם. ומש"כ שם דכ"מ להדיא בדבריהם לעיל (ל"ד) בד"ה הוי מחויב (וט"ס שם ל"ג ב') נראה דכוונתו למש"כ שם וכ"ת דהא ל"ח מיגו דהא אם אמר לא חטפי הוי חייב שבועה דאורייתא משמע דאבל עתה כשטוען דידי חטפי לא מחייבינן ליה אלא שבועה דרבנן. אבל זה דוחק דמאין פסיקא להו כ"כ. אלא פשוט דר"ל דזה יודע דעד אחד קם לשבועה לכן טוען דידי חטפי דסובר שבזה יאמן בלא שבועה דאורייתא:

תוס' ד"ה סוף כו' וצריך לפרש. עי' לעיל דף ה ע"ב תוס' ד"ה מי:

לאו שבועה בעי. בתמיה והשתא אמרת נאמן בלא שבועה וע''י מיגו לא מצית למיפטריה משבועה ע''י טענתו לקיימה בלא שבועה כדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם: לימא בפלוגתא. הא דרב חסדא: שטר כיס היוצא על היתומים. ראובן שנתן מעות לשמעון למחצית שכר וכתב לו שטר כמה הפקיד לו ומת שמעון והוציא ראובן אותו שטר על היתומים לתבוע מהם פקדונו והיתומים טוענין שמא אבינו החזירו לך א''נ טענת ברי טענו ואילו היה מלוה בעלמא שהלוה ראובן לשמעון ומת שמעון כולי עלמא מודו דנשבע ראובן וגובה כל השטר מן היתומים דלית לאבוהון שום טענה גבי מלוה ולא מצי טעין נאנסו אלא היה נשבע שלא התקבל מן הלוה כלום וכגון שהיה טוענו הלוה אשתבע לי דלא פרעתיך כדאמרינן בשבועות (דף מא.) וגבי יתמי דידיה דלא ידעי למיטען טענינן להו ונשבע וגובה חובו וכו' אבל השתא דלא הוי כולו מלוה אלא פלגא מלוה ופלגא פקדון כדין כל מעות הנתונות למחצית שכר כדמפרש ואזיל הוא דפליגי דייני גולה דהיינו שמואל וקרנא ודייני א''י דהיינו ר' אמי ור' אסי בפ''ק דסנהדרין (דף יז: ע''ש): נראה בעיני דה''ג ודכ''ע אית להו דנהרדעי וכ''פ רבינו חננאל ולא גרס סברוה דמסקנא נמי הכי ס''ל: דאמרי נהרדעי. בבבא מציעא בפרק המקבל האי עיסקא דיהיב איניש לחבריה למחצית שכר פלגא הוי מלוה להתחייב באחריות המקבל דהיינו אותו חצי שנוטל ממנו הריוח ופלגא הוי פקדון גביה ואינו חייב באחריותו דהך פלגא דקשקיל ממנה מפקיד רווחא והתם מפרש טעמא עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה דאיכא קצת אחריות על זה וקצת על זה ואם נגנב או אבד הכל אין האחד מפסיד הכל אלא בין שניהן והלכך כיון דסתמא דמילתא כן הוא דפלגא הוי מלוה גביה צריך הנותן לקבל עליו תרי תילתי בהפסד הואיל ושקיל פלגא באגר כי היכי דלא להוי רבית מאי דטרח מקבל בפלגא דפקדון משום פלגא דמלוה שהלוהו דמאי דמקבל נותן אחריות עליה טפי מפלגא הוי שכר למקבל בשביל טירחא דקטרח בפלגא פקדון או פלגא יקבל הנותן בהפסד ותילתא באגר ומקבל יטול תרי תילתי דהאי דקשקיל מקבל רווחא טפי מפלגא זהו שכר טירחא ואין כאן רבית והכי מפרש באיזהו נשך (ב''מ דף סח:): מאי לאו. בפלגא דפקדון קמפלגי בדרב חסדא דאמר לעיל נאמן דבפלגא דמלוה הכל מודין דנשבע וגובה אותו דאפילו אי הוה אבוהון קיים לא מצי טעין החזרתי דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי וטענת מיגו ליכא דאפילו אם נאנסו צריך להחזיר דהא מלוה היא גביה הלכך נשבע וגובה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים אלא בפלגא דהוי פקדון קמיפלגי ובדרב חסדא דדייני גולה דאמרי נשבע וגובה כולו לא סבירא להו כרב חסדא דאמר נאמן אלא אי הוה אבוהון קיים לא היה נאמן לומר החזרתיו לך ואף על גב דאיכא מיגו דטענת אונס משום דא''ל אידך שטרך בידי מאי בעי הלכך נשבע וגובה כולו מן היתומים אפילו פלגא דפקדון ודייני א''י סברי לה כרב חסדא דאילו היה אבוהון קיים הוה מצי למיטען החזרתיו לך במיגו דהוה מצי למימר נאנסו ולא הוי אידך מצי למימר שטרך בידי מאי בעי וטענינן נמי הכי בשביל יתמי ומשתבעי יתמי שבועת יורשין כדמפרש בשבועות שבועה שלא פקדנו אבא כו' כדמפרש התם הלכך נשבע וגובה מחצה מלוה אבל פלגא פקדון לית ליה: ה''ג לא דכ''ע אית להו דרב חסדא והכא כו'. דייני גולה סברי בעלמא סבירא לן כרב חסדא דנאמן לומר החזרתיו לך אבל גבי יתמי ליכא למימר הכי דכיון דאיכא שטרא ביד נותן ואיהו לא קטעין פרעתיך אנן לא טענינן ליתמי דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר בשעת צואת מיתה והשתא דאיכא תרתי שטר ביד הנותן וגם לא צוה בשעת מיתה הלכך נשבע וגובה כו': דאנסיה. ולא הספיק לצוות: תרתי. בתמיה דסתרן אהדדי דכיון דנאמן אמאי נשבע וגובה כולו והא מצי אבוהון למיטען החזרתי לך פלגא פקדון

סוף סוף כי א''ל נאנסו לאו שבועה בעי תימה למאי דמפרש . ר''ת בהגוזל קמא (ב''ק דף קו. ושם) בשמעתא דהטוען טענת גנב בפקדון דלא מיחייב שבועת שומרין אלא היכא דאיכא הודאה במקצת היכי קאמר לאו שבועה בעי אין ה''נ דלא מיחייב שבועה דאורייתא ואין לומר לאו שבועה בעי שבועת היסת קאמר דהיכי תיסק אדעתיה דרב עמרם דנאמן דקאמר רב חסדא ליפטר אפילו משבועת היסת ועוד דאמר בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה:) גבי רמי בר חמא ורבא מכלל דתרוייהו סברי המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר לו בשטר וצריך לפרש וצריך להחזיר לו בשטר אם אין רוצה לישבע אבל בשבועה נאמן כי היכי דלא תיקשי דרבא אדרבא דרבא אמר לקמן דמהימן לומר החזרתי לך במיגו דנאנסו דקאמר רבא הלכתא דנשבע וגובה מחצה ואי בשבועת היסת איירי היכי קאמר בעדים א''צ להחזיר לו בעדים ומהימן לומר החזרתיו לך בלא שבועה הא לעולם בעי שבועת היסת ואומר ר''ת דהך שבועה דהכא מדרבנן ונתקנה קודם שבועת היסת כמו ההיא דהכותב (כתובות דף פז:) דהפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה דקאמר התם דהויא שבועה דרבנן: מ''ד נשבע וגובה כולו לית ליה דרב חסדא וא''ת . אכתי אמאי גובה כולו דניטעון ליתמי נאנסו וי''ל דמלתא דלא שכיח היא לא טענינן ליתמי דנאנסו קלא אית ליה ואע''ג דאבוהון הוי מהימן לומר שנאנסו מיהו לא טענינן להו ומאן דאמר נשבע וגובה מחצה סבר דלא מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי וטענינן להו החזרתיו לך אף על גב דלא טענינן להו נאנסו כיון דאבוהון היה מהימן בטענה זו מיגו דאי בעי אמר נאנסו ואין להקשות לרבי אבא דאית ליה מתוך שאינו יכול לישבע משלם אמאי פטרינן להו הא מחויבין הן שבועה ואין יכולין לישבע דלגבי יורשין לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדדרשינן בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ואם תאמר לרב ושמואל דקאמרי התם אין אדם מוריש שבועה לבניו פי' אין אדם מוריש ממון שיש בו שבועה לבניו אמאי פטורין מלשלם וי''ל דהא דאין אדם מוריש היינו דאין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון כדפירש הקונט' התם ואם באין לגבות בשטר אין גובין אבל אם מוחזקין הן ובאין לגבות מהן כי הכא אין מוציאין מהן ופטורין וכן מוכח בהדיא בפ' כל הנשבעין (שם דף מח:) דמשני הא מני ב''ש היא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי אלמא בדבר . הגבוי אדם מוריש שבועה לבניו: נשבע וגובה מחצה. נראה . דאינו נשבע על הכל דלמה ישבע בחנם כיון דאין משלמין לו אלא החצי הלכך ישבע שבועה שיש לי בידם ואין לי בידם פחות מחצי דלא ליהוי מרע ליה לדיבוריה כי ההיא דשנים אוחזין בטלית (ב''מ דף ה:): דאם איתא דפרע מימר הוה אמר דוקא הכא שיש שטר על בניו היה לו להודיעם דפרוע הוא אבל מלוה על פה אמרינן דאין גובה מן היורשין ואפילו הניח קרקעות ואפי' מגדולים אלא כשהודה ומת א''נ דשמתוהו ומית בשמתא דהתם לא אמרינן אם איתא דפרע מימר הוה אמר דאין לו להודיעו כל מה שלוה ופרע כל ימי חייו אלא דוקא הכא שיש שטר כדפרישית: אמר רבא הלכתא נשבע וגובה מחצה. ומה שקשה דרבא אדרבא בשבועות פירשתי לעיל וריב''ם מפרש דלא קשיא מידי דהכי איתא התם א''ל רבא מאי מעלייתא א''כ שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר נאנסו דאפקיד ליה בעדים דאפקיד ליה בעדים נמי מתוך שיכול לומר החזרתי לך יכול לומר נאנסו דאפקיד ליה בשטר פירוש כיון דאפקיד ליה בשטר איכא שבועה בנאנסו דאז אין לומר מתוך שיכול לומר החזרתיו לך והיה נאמן בלא שבועה דהא המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים ומן הדין אפילו בשבועה לא היה נאמן אי לאו משום דמהימן במיגו דנאנסו בשבועה והשתא אין להקשות כלום משם:

בבא בתרא ע ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף ע - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד