בבא בתרא סט ע"ב

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? מהו המקור בכתוב לדבר זה, שחרוב המורכב וסדן השקמה אינם נמכרים בכלל השדה? אמר רב יהודה אמר רב, שאמר קרא [הכתוב]: "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו, וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב. לאברהם למקנה" (בראשית כג, יז–יח), לומר: מי שצריך לגבול סביב שאינו ניכר ואינו עומד בפני עצמו, הריהו נמכר בכלל השדה, יצאו אלו, החרוב המורכב וסדן השקמה, שאין צריכין לגבול סביב, משום שהם ניכרים בפני עצמם. אמר רב משרשיא: מכאן, מפסוק זה לגבי הגבול, מקור לענין סימון מצרים מן התורה.

א אמר רב יהודה: האי מאן דמזבן ארעא לחבריה [מי שמוכר קרקע לחבירו], צריך למכתב ליה [לכתוב לו]: "קני [קנה] לך דיקלין ותאלין והוצין וציצין [דקלים ותמרים וענפים ושתילים] ". ואף על גב דכי [ואף על פי שכאשר] לא כתב ליה הכי [לו כך] בכל זאת קני [קונה] את כולם, כפי שעולה ממשנתנו, שרק חרוב המורכב וסדן השקמה אינם נמכרים בכלל השדה, אפילו הכי [כך] — שופרא דשטרא [יפוי השטר] הוא שכותב בבירור, כדי שלא יהיה מקום למחלוקת.

אם אמר ליה [לו] המוכר לקונה: "ארעא ודיקלי [קרקע ודקלים] מוכר אני לך "— חזינן [רואים אנו], אי אית ליה דיקלי [אם יש לו דקלים] — יהיב ליה תרי דיקלי [נותן לו שני דקלים] שהם מיעוט רבים, ואי לית ליה [ואם אין לו] דקלים — זבין ליה תרי דיקלי [קונה לו שני דקלים] במקום אחר. ואי משעבדי [ואם יש לו דקלים, אבל משועבדים הם לאחר] — פריק ליה תרי דיקלי [פודה ונותן לו שני דקלים].

אם אמר לו המוכר: "ארעא בדיקלי [קרקע בדקלים] אני מוכר לך "— חזינן [רואים אנו], אי אית [אם יש] בה דיקלי [דקלים] בקרקע — יהיב ליה [נותן לו], ואי לאו [ואם לא] — מקח טעות הוא. אם אמר לו: "ארעא בי דיקלי [קרקע של דקלים] אני מוכר לך "— לית ליה דיקלי [אין לו דקלים] לקונה, ואם אין דקלים בשדה אין זה מיקח טעות, ומדוע? —קרקע דחזיא לדיקלי קאמר ליה [שראויה לדקלים אמר לו] ואין בלשון זו דקלים ממש. ועוד, אם אמר ליה [לו] המוכר שהוא מוכר לו את הקרקע לבר מדיקלא פלניא [חוץ מדקל פלוני] — חזינן [רואים אנו], אי דיקלא טבא [אם דקל טוב] הוא — שיורי שייריה [שיור שייר אותו] לעצמו, ולא מכרו בכלל השדה, אי דיקלא בישא [אם דקל רע] הוא — כל שכן הנך [אלה האחרים]

שכולם שייר לעצמו. אם אמר ליה [לו] שמוכר לו את הקרקע לבר מאילני [חוץ מאילנות], אי אית ליה אילני [אם יש לו אילנות בשדה], כלומר, עצים שונים, כגון עצי זית ותאנה — מכר לו את השדה לבר מאילני [חוץ מאילנות]. אי אית ליה דיקלי [אם יש לו רק דקלים] ולא אילנות אחרים — כוונתו היתה לבר מדיקלי [חוץ מדקלים], אף על פי שאין קוראים להם אילנות סתם. וכן אי אית ליה גופני [אם יש לו רק גפנים] — לבר מגופני [חוץ מגפנים].

אם היו באותו שדה אילני וגופני [אילנות וגפנים] הרי מכר לו כל הקרקע ואף הגפנים, לבר מאילני [חוץ מהאילנות] שאותם הוציא מכלל המכר. וכן אם יש לו באותו שדה אילני ודיקלי [אילנות ודקלים] — הרי זה מכר הכל לבר מאילני [חוץ מהאילנות]. אם אין לו אילנות אבל יש לו גופני ודיקלי [גפנים ודקלים] — לבר מגופני [חוץ מהגפנים] שאותם שייר לעצמו, והדקלים נמכרים עם השדה.

אמר רב: אם מכר לו שדה ואמר שאין האילנות בכלל, הרי כל אילן שהוא גדול עד שעולין לו בחבל כדי להוריד פירותיו — הוי [הרי זה] שיור ואינו נקנה בכלל השדה. וכל שאין עולין לו בחבל — לא הוי [אין זה] שיור, והריהו נמכר עם השדה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סט - ב

מנא הני מילי? מנין אנו לומדים שחרוב המורכב וסדן השקמה אינם נחשבים חלק מהשדה, עד כדי כך שאפילו אם אמר שמוכר כל מה שבתוך השדה, לא כלל אותם במכירה, כיון שנחשבים כשדה בפני עצמם ^[12].

אמר רב יהודה אמר רב, דבר זה נלמד מהכתוב, גבי עפרון החתי, שמכר לאברהם את השדה [שבו מערת המכפלה] בלא לפרט מה כלול במכירה, כמו שכתוב [בראשית כג יג]: "נתתי כסף השדה קח ממני", ועפרון ענה לו: "ארץ ארבע מאת שקל כסף וגו'", ואף על פי כן קנה אברהם את כל האילנות, דאמר קרא [בראשית כג יז - יח]: "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבלו סביב. לאברהם למקנה", רואים אנו שעל ידי קנית השדה סתם, קנה גם את כל האילנות.

והכתוב "אשר בכל גבלו סביב" מיותר, שהרי יכל הכתוב לכתוב: "וכל העץ אשר בשדה" - שפירושו כל עץ שהוא בתוך גבולות השדה. אלא על כרחך "אשר בכל גבלו סביב" נכתב לדרשה.

וכך אנו דורשים: כי רק מי שצריך לגבול סביב, כגון אילנות דקים שאין להם שם בפני עצמם, ומשום כך שוכחים מי נטעם, וצריך לעשות להם סימן וגבול סביב, כדי שיהיו ניכרים ולא יערער עליהם אדם לומר שהיות והם נטועים בתוך שלו, שלו הם. אותם עצים נכללים במכירת השדה.

יצאו אלו חרוב המורכב וסדן השקמה, שאין צריכין לגבול סביב, משום שהם גדולים וחשובים, והדבר מפורסם למי הם שייכים, ובקרקע של מי הם נטועים, עצים אלו לא נכללים במכירת השדה.

אמר רב משרשיא: מכאן מהכתוב הזה, אנו לומדים למצרים מן התורה, שהקונה את השדה, קנה גם את הגבולות שלו, ואת כל העצים הנטועים בגבול, שהגבולות בכלל השדה. כי משמעות הכתוב "סביב" הוא שאברהם קנה את כל האילנות הנטועים בקרקע הגבול סביב השדה.

אמר רב יהודה: האי מאן דמזבן ארעא לחבריה, מי שמוכר קרקע לחבירו, צריך למכתב ליה לכתוב לו בשטר המכר: קני לך דיקלין, קנה לך דקלים - שגדלו כל צרכם, ותאלין, ותמרים - דקלים צעירים, והוצין וציצין, וענפים ושתילים של דקלים ^[13].

ואף על גב דכי לא כתב ליה הכי קני, ואף על פי שאם לא כתב כן המוכר בשטר המכירה, קנה הלוקח דברים אלו, כמבואר במשנה שהמוכר שדה מכר את כל האילנות שבה חוץ מחרוב המורכב וסדן השקמה ^[14].

אפילו הכי, אף על פי כן, שופרא דשטרא הוא יפוי השטר הוא, שכותב בבירור כדי שלא יהיה מקום למחלוקת, וגם אם יבואו לדון בפני בית דין טועים ^[15], המוכר יחוייב לכלול את האילנות במכירת השדה, כיון שמפורשים בתוך השטר.

אם אמר ליה המוכר ללוקח: ארעא ודיקלי שדה ודקלים אני מוכר לך - כיון שהוסיף בדיבורו ואמר "ודקלים", יש לפרש את דבריו, שמכר דקלים נוספים חוץ מהדקלים המונחים בשדה, שהרי הדקלים המונחים בשדה, מכורים עם השדה גם אם לא היה אומר "ודקלים" [כמבואר במשנה], אלא ודאי בא להוסיף ולמכור דקלים נוספים.

הלכך: חזינן, רואים, אי אית ליה דיקלי, אם יש לו למוכר דקלים במקום אחר - יהיב ליה תרי דיקלי, נותן לו ללוקח שני דקלים, [כיון שאמר לו "דקלים" בלשון רבים, ומיעוט רבים שנים].

ואי לית ליה, ואם אין לו דקלים במקום אחר - זבין ליה תרי דיקלי, יקנה המוכר עבור הלוקח, שני דקלים, או שיחזיר ללוקח מהתשלום שקיבל עבור המכר, סכום של שני דקלים, כדי שלא יהיה מחוסר אמנה ^[16], כי כיון שאמר שמוכר דקלים נוספים, ואין לו ברשותו דקלים נוספים, יש לפרש את כוונת דבריו, שמוכר ללוקח שני דקלים שיקנה לצורך הלוקח.

ואי יש למוכר שני דקלים במקום אחר, אבל משעבדי משועבדים הם למלוה, שהמוכר שעבד את הדקלים עבור הלואה שלוה מהמלוה - פריק ליה תרי דיקלי, פודה לו המוכר שני דקלים מהשעבוד, ונותן לו.

כל זה נאמר באופן שהמוכר אמר ללוקח: "קרקע ודקלים אני מוכר לך".

אבל כתב המוכר ללוקח: ארעא בדיקלי, שדה עם דקלים שבתוכו אני מוכר לך - כוונתו לדקלים שבתוך השדה הנמכר, ואף על פי שהדקלים כלולים במכירת השדה גם בלא שפירש בשטר, מכל מקום אנו אומרים שפירש כדי ליפות את השטר, שהדברים יהיו ברורים גם בשטר המכר.

ולכן חזינן, רואים, אי אית בה דיקלי, אם יש בשדה שמכר לו דקלים, יהיב ליה, נותן לו ללוקח את השדה עם הדקלים שבה.

אבל ואי לאו אם אין דקלים בשדה שמכר - מקח טעות הוא, כי המוכר שיקר ללוקח שיש דקלים בשדה, והתברר שאין בה דקלים, ולכן המקח בטל. ואף על פי שאין אונאה לקרקעות, שכל סכום שמשלמים על הקרקע, אינו נחשב אונאה ^[17], מכל מקום נתברר בשטר, שהלוקח לא הסכים למקח אלא על דעת כן שהיה סבור שיש שם דקלים, והתברר שאין שם דקלים.

ואם אמר המוכר ללוקח: ארעא בי דיקלי, מקום הראוי לדקלים אני מוכר לך - לית ליה דיקלי, אין לו ללוקח זכות לקבלת דקלים, ולכן אם אין בשדה דקלים המקח לא בטל, כיון שרק שדה יפה דחזיא לדיקלי הראוי לגדל לדקלים, קאמר ליה, אמר לו המוכר שמוכר לו.

ואם היו דקלים בשדה, ודאי שכלולים במכירה, ומה שאמר המוכר שמוכר קרקע הראויה לגדל דקלים, הכוונה, שמכר לו קרקע עם דקלים הטעונים בהרבה פירות.

אם אמר ליה המוכר ללוקח: אני מוכר לך את השדה לבר מדיקלא פלניא, חוץ מדקל פלוני - חזינן, רואים, אי דיקלא טבא הוא, אם אותו דקל הוא בטיב בינוני, שמגדל קצת פירות - אנו אומרים ששיורי שייריה, שייר המוכר לעצמו את אותו דקל, שכוונתו ליהנות ממקצת פירות שדהו, והלוקח קנה את שאר הדקלים בכלל השדה שקנה.

אבל אי דיקלא בישא הוא אם אותו דקל ששייר לעצמו הוא דקל רע, שאנשים קוראים לו "דקל רע", כגון שאינו מגדל פירות בשיעור קב ^[18], - אנו מפרשים כוונתו, כי מה ששייר לעצמו דקל זה, כוונתו שאפילו דקל זה שהוא רע שייר לעצמו, כל שכן הנך כל שכן שאר הדקלים הטובים ממנו שייר לעצמו.

אבל דקלים הגרועים מהדקל הרע שציין, נכללו במכירת השדה, שכוונתו היתה רק לשייר את הדקלים הטובים מהדקל שציין ואף את הדקל הרע שציין, אבל לא את הגרועים ממנו.

אם אמר ליה מוכר ללוקח: שדה אני מוכר לך לבר מאילני, חוץ מאילנות.

רואים אנו, אי אית ליה אילני אם יש בשדה סוגי אילנות כגון זיתים ותאנים ותפוחים ושאר סוגי אילנות הנקראים אילנות, אנו אומרים שמכר לו את השדה לבר מאילני, חוץ מהאילנות, שהרי הוציאם מכלל השדה ושיירם לעצמו.

אבל אי אית ליה דיקלי אם יש בשדה רק דקלים, ואין בו שאר סוגי אילנות, ודאי התכוין למכור את השדה - לבר מדיקלי, בלא הדקלים, ואף על פי שבסתם לא קוראים לדקלים אילנות אלא רגילים היו לקרוא להם דקלים מחמת חשיבותם, ומחמת שהיו רוב האילנות שלהם דקלים, מכל מקום, כיון שאין כאן שאר אילנות אלא דקלים, מה שאמר המוכר שמשייר אילנות, ודאי כוונתו על הדקלים.

וכן אי אית ליה גופני אם יש בשדה רק גפנים - אף על פי שבסתם אין שמם אילנות, מכל מקום, כיון שיש רק גפנים בשדה, והמוכר אמר שמוכר את השדה חוץ מהאילנות שבה, ודאי כוונתו לגפנים, ומכר את השדה לבר מגופני, חוץ מהגפנים.

ואם יש בשדה אילני וגופני גם שאר אילנות וגם גפנים - מכר את השדה לבר מאילני, חוץ משאר אילנות, אבל את הגפנים לא שייר לעצמו, כיון שבסתם אין שמם אילנות.

וכן אם יש בשדה אילני ודיקלי גם שאר אילנות וגם דקלים - מכר את השדה לבר מאילני, חוץ משאר אילנות, אבל את הדקלים לא שייר לעצמו, כיון שבסתם אין שמם אילנות.

ואם אין בשדה אלא רק גופני ודיקלי גפנים ודקלים - אנו אומרים שמכר את השדה לבר מגופני, חוץ מהגפנים, אבל את הדקלים לא שייר לעצמו, שהיות ואמר שמשייר את "האילנות" אנו מפרשים שכוונתו רק לגפנים שהם יותר קרובים להכלל באילנות מאשר דקלים.

אמר רב: אם אמר המוכר ללוקח שמוכר את השדה חוץ מהאילנות שבה. רק אלו הנקראים אילנות שייר לעצמו, לכן, רק כל אותם אילנות שעולין לו [עליהם] בחבל ללקט את הפירות, הוי שיור, נכללים באילנות ששייר המוכר לעצמו, כי רק אלו נחשבים אילן, אבל כל האילנות הקטנים שאין עולין לו בחבל ללקט את הפירות, כיון שהם נמוכים - לא הוי שיור, שאין הם נחשבים אילן, ובגמרא לקמן יבואר שמדובר בדקלים, שדרכם להיות גבוהים מאוד, והפירות שלהם נמצאים בראשם, לכן אינם נחשבים אילן אם הם קטנים ונמוכים כל כך, שאפשר ללקט את הפירות בלא לטפס עליהם בחבל.

הערות

^[12] הקובץ שיעורים [אות רפח] הקשה, מדוע היו צריכים להביא כאן ראיה מפסוק, יותר מאשר בשאר דברים המוזכרים במשנה שאינם נכללים במכר. כי הרי בשאר דברים אנו הולכים אחר לשון בני אדם, אם כן מדוע כאן גבי חרוב המורכב לא הכריעו מלשון בני אדם. ואם היה פשוט לגמרא שבלשון בני אדם חרוב המורכב הוא בכלל שדה, אם כן מה מועיל הפסוק, כיון שכוונת המוכר לכלול את החרוב המורכב בכלל השדה. ותירץ בחידושי בתרא [תנינא סי' תפג] כי דעת בני אדם היא שלא לכלול את חרוב ושקמה כשקונים שדה, משום שחשוב הוא ולא טפל לשדה, אבל מכל מקום אילו אמר שמוכר כל מה שבתוכו היינו חושבים לומר כי גם החרוב והשקמה נכללים בקנינו, לכך חידשה התורה, שהם נחשבים כרשות בפני עצמה, ולכן לא נכלל החרוב אפילו כשיאמר "כל מה שבתוכו".

^[13] כך פירש הרשב"ם שכולם מיני דקלים, וצריך ביאור מדוע נקטה הגמרא לכתוב לשופרא דשטרא רק מיני דקלים ולא כל האילנות. ואולי יש לומר לדעת הרשב"ם שהגמרא נקטה לדוגמא את הדקלים, שצריך לכתוב אותן ופירותיהן וענפיהן, והוא הדין בשאר אילנות. והנה על גליון הגמרא נדפס בשם הערוך: פירוש, "דיקלין" - תמרים גבוהין, "תאלין" - שאר אילנות גדולים, "הוצין" - שאר אילנות קטנים, "צינין" - דקלים קטנים. ולפי פירוש זה, הגמרא כללה את כל סוגי האילנות.

^[14] כך פירש הרשב"ם, וכן הרשב"א והריטב"א. אבל הראב"ד פירש שבשאר אילנות שהגיעו לשלמותם ויש להם שם בפני עצמם, אף שאין דינם כחרוב המורכב וסדן השקמה, מכל מקום רק בסתמא מכורים, ואם החזיק בהם הלוקח, המוכר אינו יכול לערער ולומר לא מכרתים, וכן אם מת המוכר קודם שהחזיק בהם הלוקח, יורשיו אינם יכולים לערער ולומר שאביהם לא מכרן. אבל אם קודם שהחזיק הלוקח בא המוכר וערער עליהם, מקבלים את דבריו, וכדי למנוע אפשרות של ערעור המוכר, צריך לכתוב לו בשטר שמכרם. וביאר החזון יחזקאל [לתוספתא ד ח, בחידושים שנדפסו בסוף המסכת] את מחלוקת הראב"ד ושאר ראשונים, שהראב"ד סובר שהאילנות אינם חלק מעצם השדה, והם כמו אבנים שאינם מחוברות הסדורות לגדר שהם בכלל השדה, ולכן מועיל ערעורו של המוכר קודם שהחזיק בהם הלוקח. והחולקים עליו, או שסוברים שהאילנות הם חלק מעצם השדה, או שסוברים כי אף שאינם חלק מהשדה, מכל מקום כיון שבסתמא הם חלק מהמקח, אין ערעורו ערעור.

^[15] כך פירש הרשב"ם, והקשה הפרישה ובסמ"ע [ס"ק ב] מדוע לא הצריכו לכתוב גם חוץ מחרוב המורכב וסדן השקמה, כדי שלא יפסקו בית דין טועים לתת גם אותם ללוקח. ותי' שאין חשש שיטעו בהם לומר שאלו בכלל סתם כל אילנות. ועוד תי' שבית דין טועים פוסקים תמיד המוציא מחבירו עליו הראיה ולא יצא טעות, מה שאין כן בשאר אילנות, אם יפסקו המוציא מחבירו עליו הראיה יהיה טעות ויפסיד הלוקח, לכך צריך לפרטם.

^[16] כך פירשו הרשב"ם והרא"ש [סי' יב], וכתב הרשב"א שהרשב"ם בא ליישב, מדוע המוכר חייב לתת את הדקלים, הרי כיון שלא היו דקלים ברשות המוכר בשעת הקנין, אם כן לא חל עליהם קנין, שאינם ברשותו והם נחשבים כדבר שלא בא לעולם, ולזה פירש הרשב"ם שאינו חייב לתת לו, רק שנותן לו כדי שלא יהא מחוסר אמנה. והרי"ף הביא יש אומרים שתירצו קושיה זו, כי בדבר המצוי לקנות חייב המוכר להעמיד לו מקח ואין בזה חסרון של דבר שלא בא לעולם. וכן פסק הראב"ד [מכירה כד יג] שהמוכר חייב לקנות דקלים כדי להעמיד את המקח. אבל הרי"ף עצמו הקשה, כי גם במצוי לקנות יש חסרון של דבר שלא בא לעולם, ולכן פירש, שאינו חייב לקנות, אלא אם רוצה שיתקיים המקח ושלא יחזור הלוקח מהמקח, יקנה לו המוכר ב' דקלים, והלוקח אינו יכול לעכב, וכן פסק הרמב"ם [מכירה כד יג]. הרשב"א הקשה, כי כשמקנה דבר שלא בא לעולם, שניהם יכולים לחזור בהם, והמוכר לא יכול להכריח את הלוקח לקיים את המקח באופן זה, ועוד הקשה, שמכירת השדה והדקלים הם שתי מכירות שונות, ואף אם אין לו דקלים, מכר השדה קיים. ועיין במחנה אפרים [מכירה א] שכתב סברה, כי אי אפשר לומר שכל דבר נקנה בנפרד, כי הלוקח יכול לטעון שאת עיקר הדמים נתן עבור הדקלים, וכיון שאי אפשר לעמוד על דעתו, אפשר שהמקח בטל. ובחידושי הר"ן בשם הרא"ה פירש, כי מה שאמר "ארעא ודיקלי" היינו שמכר את הקרקע בתנאי שיתן את הדקלים, ובזה מיושבים ב' הקושיות, כי המקח בטל משום שלא קיים את התנאי, וכשמקיים את התנאי, הלוקח אינו יכול לחזור בו, ואינם שתי מכירות, אלא מכר בתנאי. וכן כתב הכסף משנה [מכירה כד יג], שהיות והסכימו על מכירה זו, יש בזה תנאי שאם יקנה המוכר אילנות אלו, הלוקח לא יעכב. במשנת רבי אהרן [עמוד ז אות ט] כתב בביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, שהראב"ד סובר שבכל מכירה, מלבד עצם הקנין נכלל בו גם התחייבות מצד המוכר להעמיד את המכר, ואף בדבר שלא בא לעולם, שלא חל עליו המכירה, מכל מקום מצד ההתחייבות הקיימת במכירה, מחוייב המוכר להעמיד את המכר, והרמב"ם סובר, כי אף שבכל מכירה קיימת התחייבות, מכל מקום אינה חלות שעבוד על האדם, אלא חלות שעבוד על החפץ, ובחפץ שלא בא לעולם, לא שייך שתחול בו שעבוד להתחייבות זו. הרשב"א הביא את שיטת העיטור [מכירת קרקעות אות מ], שדווקא כששניהם יודעים שהחפץ הוא דבר שלא בא לעולם, אז יש במכר חסרון של דבר שלא בא לעולם, אבל אם הלוקח סבר שהחפץ ברשות המוכר, ועל דעת כן נתן את המעות, מחויב המוכר לקיים את תנאו, ואף שהחפץ לא נקנה ללוקח, כיון שאינו ברשות המוכר, בכל זאת חייב לקיים תנאו, והרשב"א חלק עליו.

^[17] כי לקרקע מסוים במקום מסוים אין תחליף, וכל הצריך קרקע מסוים, אין לו אפשרות להשיגו במקום אחר בכל סכום שהוא, לכן הוא שוה כל סכום שמשלם הלוקח עבורו.

^[18] שאם הוא מגדל קב פירות, אנשים לא קוראים לו דקל רע, כמבואר לעיל כו א, שדקל המגדל קב פירות אסור לקוצצו. רשב"ם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: From where are these matters, i.e., that a grafted carob and a sycamore trunk are not included in the sale of a field, derived? Rav Yehuda said that Rav said: As the verse states: “So the field of Ephron, which was in Machpelah, which was before Mamre, the field, and the cave that was within it, and all the trees that were in the field, that were in all the boundaries around, were established for Abraham as a possession” (Genesis 23:17–18). This teaches that anything that requires a boundary around it, as it does not have natural demarcations, is included in the sale of a field. This excludes these trees, i.e., the grafted carob and the sycamore trunk, which do not require a boundary around them, as they stand out individually on their own. Rav Mesharshiyya says: From here there is a source that the acquisition of the actual boundaries in a sale is from the Torah.

§ Rabbi Yehuda said: One who sells land to another must write for him the following in the bill of sale: Acquire for yourself the palm trees and the dates and the branches and the seedlings. And even if he did not write this for him the buyer would still acquire all of these entities, as demonstrated by the mishna that it is only a grafted carob and a sycamore trunk that are excluded from the sale of a field. Even so, it is an enhancement of the bill of sale that he write all of the details of the transaction so that there be no possible room for disagreement.

If the seller said to the buyer: I am selling you the land and palm trees, we consider the situation. If he has palm trees, he must give him two palm trees as two is the minimum number of trees that would justify being called: Trees, in the plural. And if he has no palm trees, he must buy two palm trees for him somewhere else. And if he has palm trees, but they are mortgaged to another person, he must redeem two palm trees and give them to the buyer.

If the seller said to the buyer: I am selling you land with palm trees, we consider the situation. If there are palm trees on the land, he must give him the land, and if not, this is a mistaken transaction and the sale is void. If the seller said to the buyer: I am selling you land of palm trees, the buyer has no claim to receive palm trees. Therefore, if the land has no palm trees, this is not a mistaken transaction, as the seller meant to say to him that the land was fit for palm trees, and not that it already contained them. Furthermore, if the seller said to the buyer that he is selling the land except for such and such a palm tree, we consider the situation. If it is a good palm tree, we assume that he retained only that one for himself and did not include it in the sale, but if it is a bad palm tree, we assume that all the more so did he retain for himself the other ones that are of higher quality.

If the seller said to the buyer that he is selling him the entire field except for the trees, we consider the situation. If he has different types of trees in the field, for example, olive and fig trees, he has sold the entire field except for the trees. If he has only palm trees in the field, we assume that he meant to sell the entire field except for the palm trees, even though one does not ordinarily refer to palm trees by the more general term: Trees. Similarly, if he has only grapevines in the field, the buyer acquires everything except for the grapevines.

If the field has both trees and grapevines, he has sold everything except for the trees; therefore, the buyer does not acquire the trees, which the seller excluded from the sale, but he does acquire the grapevines. Similarly, if in the field there are both trees and palm trees, he has sold everything except for the trees. If there are no other trees in the field, but only grapevines and palm trees, everything, including the palm trees, is sold except for the grapevines, which we assume the seller reserved for himself.

Rav says: If the seller specified that he is selling a field but not the trees, any tree that is so tall that one must climb it by rope in order to harvest its fruit is retained and is not included in the sale, and any tree that one need not climb by rope is not retained and is sold along with the field.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב. אותו אילן שצריך גבול סביביו שאין משתמר אלא על ידי גבול כעין שמקיפין גדר סביב השדה כדי שיהא משומר על ידי גבול מפני שנמוך האילן ויכלי אינשי ליטול פירות אותו אילן נקנה אגב קרקע. אבל אילן שגבוה הוא כגון חרוב מורכב וסדן השקמה שאינו צריך לשומר ואינו צריך גבול דמחמת גבהותו משומר הוא שאין ידו של אדם יכולה להגיע לפירותיהן והענפים והפירות שלו בגבהות עומדין ואין עולין לו אלא בחבל אינו נקנה אגב קרקע דדבר חשוב בפני עצמו הוא:

אשר בכל גבולו סביב מיכן למצרים מן התורה. שהראה לו המצרים שסביבותיה מצר פלוני כך וכך מצר פלוני כך וכך. ואית דמפרשי מיכן ללוקחין שקונין המצרים שסביבות השדה דהיינו גבולי:

דיקלי. אילנות תמרים גבוהים: תאלין אלו שאר אילני בחורין קטנים:

הוצין. אילנות קטנים:

וציצין. דקלים קטנים כעין צינייתא דבבל:

ואע"ג דכי לא כתב ליה הכי ודאי קני. דאי אתי לפני בית דין פקח יהבי ליה והאי דלא כתב ליה הכי משום דטעות סופר הוא. אפילו הכי צריך למכתב ליה הכי דשופרא דשטרא הוא דאפי' אתי לפני בית דין טועין דיהבין ליה דאי לא כתב הכי ואתי לפני בית דין הדיוטות לא יהבי ליה אבל השתא ליכא למיחש:

אמר ליה. המוכר ללוקח:

ארעא ודיקלי. מזבינא לך:

אי אית בה דיקלי יהיב לי' תרי דיקלי. דדיקלי לא פחות מתרתי. ואי אית בה דיקלי משעבדי לבעל חוב של מוכר פריק להו מיניה ויהיב ליה ללוקח: ואי אמר ליה ארעתא ודיקלי מזבינא לך ולית בארעא תרי דיקלי זבין ויהיב ליה:

אי אמר ליה ארעא בדיקלי. אי איכא דיקלי זביניה זביני ואי לא מקח טעות הוא ולא קני כלום:

בי דיקלא. משמע ארעא דראויה לדקלים. ואי בישא הוא ושיירה כל שכן דהנך דמעלו ממנו לא זבין ושיירינהו:

אי אמר ליה ארעא מזבין לך בר מאילני. אי אית ביה אילני זבין ליה הקרקע לבר מאילני כדמתני ליה. ואי בההיא קרקע אית בה גופני ואמר ארעא מזבינא לך לבר מאילני ודאי גופני בכלל אילני נינהו ולא זבין ליה אפי' גופני אי אית ביה דיקלי קרי להו אילני ולא זבין ליה. ואי אית בה אילני וגופני ואמר מזבינא לך בר מאילני ודאי גופני זבין ליה דלאו אילני נינהו לגבי שאר אילנות:

ואי אמר ליה לבר באילני. ואית בה אילני ודיקלי ודאי אילני לא זבין ליה דיקלי זבין ליה דלגבי אילני לאו אילני נינהו הדיקלי:

גופני ודיקלי. ודאי גבי דיקלי גופני אילנות נינהו ולא שייר אלא הגפנים:

ואי אמר ליה ארעא מזבינא לך לבר מדיקלי. מה שייר:

אמר רב כל שגבוה כל כך שעולין עליו בחבל הוי שיור. ואידך אילני לא הוי שיור וזבין ליה:

הא דאמרינן סביב: אמר רב משרשיא מכאן למיצרים מן התורה. לאו למימרא שיעכבו המיצרים בקנין שדה וכרם, שאפילו אמר שדה פלוני או שדותי מכורין לך ולא מצר לו מיצרים קנה. וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר. ותדע לך, מדאמרינן במנחות (קח, ב) בית בביתי אני מוכר לך ונפל אחד מהם מראהו נפול, ואמרינן נמי לעיל (בבא בתרא סג, א) בין מצר ארעא דמינה פליגי בין מצר ארעא דמינה פסיקא אי אמר ליה אלין מצרנהא פלגא ואי לא אמר ליה אלין מצרנהא תשעה קבין, אלמא אין המיצרים מעכבין. אלא שהראב"ד ז"ל פירשה, שאם לא מצר מיצרים יכול הוא לומר לו לא מכרתי אלא תשעה קבין. ואינו מחוור.
עוד פירש הוא ז"ל, דנפקא מינה לשדה שאינה מסויימת באותה בקעה, ואם לא מצר לו מיצרים יכול לטעון שלא מכר לו באותה בקעה רק במקום אחר, ואם מצר אף על פי שלא כתב לו ולא שיירית, שוב אינו יכול לטעון, שהמיצרים מן התורה, והא אתא לאשמועינן. כן כתב הרב ז"ל.
עוד נראה לומר דנפקא מינה להיכא דקרו לשדה שדה ולבקעה נמי שדה, ומצר לו המיצרים החצוניים, אף על פי דלא כתב ליה ולא שיירית קנה הכל, משום דמיצרים מן התורה, ואם לא היו המיצרים מן התורה אין לו אלא שדה אחת, הקטנה שבכולן, לפי שיד בעל השטר על התחתונה, ואפילו אם אמר לו שדה שיש לי מכורה, וכדאמרינן בשלהי פרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעג, א) אמר לו רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו, שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורין לו, ואמר ליה שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה ונפקא מינה לגרעון הלוקח, היכא דאמר לו שדה שלי נתונה ומכורה לך ואין לו אלא אותה שדה, אי נמי יש לו ואמר לו שדה זו ואלין מצרנהא, ומצר לו מיצר אחד ארוך ומיצר אחד קצר, שאין לו אלא ארוך כנגד קצר או כנגד ראש תור, וכן לכולהו אינך דאמרינן בריש פירקין. כנ"ל.

אמר רב יהודה האי מאן דמזבן ארעא לחבריה צריך למיכתב ליה דיקלי וכו'. כתב הראב"ד ז"ל: קשיא לי, דקאמר צריך למכתב ליה, וקא אמר דאי לא כתב ליה בסתמא קני ותירץ הוא ז"ל, דאי לא כתב ליה בסתמא אזיל האי ואכיל פירי, אבל אי קאי ומערער מקמי דנחזיק בהו מקבלין מיניה, ואי שכיב ולא ערער, אף על גב דלא אחזיק בריה לא מצי' מערער, דאמרינן ליה מסתמא אקני להו. עד כאן. ואינו מחוור בעיני, דהא כולה מתניתין מילי פסיקתא קתני, ובמוכר את הבית אי ערער ואמר לא מכרתי את הדלת ולא את האיצטרובל, וכן במוכר את החצר לא מכרתי את הבור ואת הדות אין משגיחין בו, דמסתמא הכל נכנס בכלכלת המכר, וכן הדין במוכר את השדה, ששנינו מכר את החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה, שאם בא וערער עירעורו אינו ערעור. ועוד דהא רב יהודה בעצמו אסיק במימריה אפילו הכי שופרא דשטרא הוא, ואם כדברי הרב ז"ל דינא נמי איכא. אלא נראה לי דלשון חכמים שלום וכדי לסלק התרעומת אמר כן, כלומר שופרא דשטרא הוא, דלאו כולי עלמא דינא גמירי, וכי היכי דלא ליתו לאינצויי צריך לפרש כן שיהא שטרו יפה ולא יצטרך למיקם בהדיא בדינא ודיינא. כנ"ל.

הא דאמרינן: אי דיקלא טבא הוא ואי דיקלא בישא. פירש הרב ר' יהוסף הלוי אבן מיגש ז"ל, דלאו הטוב שבכולם או הרע שבכולן קאמר, אלא אם מן הטובים או מן הרעים קאמר.

הא דאמרינן: ארעא ודיקלי חזינא אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי. איכא למידק, הא דבר שלא בא לעולם הוא ולא קנה, ולמה קונה זה, ואפילו רב הונא דאמר קונה, הא אמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו. והרב אלפסי ז"ל כתב דלא אמרו אלא כשאינו מצוי לקנות, אבל בדבר המצוי לקנות כדיקלי קנה, וחייב להעמיד לו מקח. והוא ז"ל דחה טעם זה, דכל שאינו ברשותו דבר שלא בא לעולם הוא. וכתב הוא ז"ל, דלא לחייב את המוכר לקנות לו קאמר, אלא שאם רצה שיהא ממכרו קיים יקנה לו שני דקלים. וגם זה אינו מחוור בעיני משני צדדין, האחד שנראה מתוך דבריו שהלוקח מקפיד בדבר, ואינו רוצה לקנות את השדה, כיון שאין לו שני דקלים, ולפיכך אמרו שאם רצה להכריח הלוקח זבין ליה תרי דיקלי, ואם כן דעת הרב ז"ל כבודו במקומו מונח, שכל שהמקח בדבר שלא בא לעולם שניהם יכולין לחזור בהם. ועוד שאלו שני ממכרין הם, השדה והדקלים, ואף על פי שאין לו דקלים מכר השדה קיים שהרי זה כאומר שדה אני מוכר לך ודקלים ואף על פי שאין לו דקלים מכר השדה קיים, שאין זה תלוי בזה, ולמה יקנה זה דקלים ולמה יקבל זה.
והרב בעל העיטור ז"ל (אות מ' מכירת קרקעות) כתב, דלא אמרו דבר שלא בא לעולם, אלא כגון פירות דקל, דשניהם יודעין ומתנין בדבר שלא בא לעולם, אבל אם המוכר מתנה בדבר שלא בא לעולם, ועל דעת כן נתן לו לוקח את מעותיו, מחוייב הוא לקיים לו תנאו. וכן כתב גם משמו של רבינו נסים ז"ל, ושהביא ראיה מהא דגרסינן בתוספתא דתרומות בפרק האומר תרומה: הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו.
ולדידי קשיא לי, דהא קיימא לן בנמצאת שדה שאינה שלו ולקחה שאפילו חזר הגזלן שמכרה לו ולקחה מבעלים הראשונים ואורתה או יהבה במתנה, לאו לאוקומי קמי לוקח קא בעי, ואין מחייבין אותו להעמידה בפני הלוקח אף על פי שהיה הלוקח סבור דדבר שלו מכר לו, וכן בשגבאה בחובו ולית ליה ארעא אחריתי. ואולי נאמר דשאני התם דכיון דהושבה אצל נגזל אי אפשר לומר לו על כל פנים אותה קח לי, דשמא לא יתרצה הנגזל למוכרה לו ואף בכפלים מדמיה, וכיון שכן, כל שהוציאה נגזל מיד הלוקח כבר נסתלק הלוקח ממנה, ולפיכך גם כשהגזלן חוזר ולוקח מנגזל אינו חייב להעמידה בפני לוקח, סוף דינא כתחלת דינא, ואפילו חזר ולקחה מן הנגזל קודם שהספיק להוציא מיד הלוקח, ומן הטענה הזו בעצמה שכתבתי. אבל כשאינו מתנה לו בשדה מסוימת ובדבר מסוים והוא מידי דשכיחי למזבן, חייב להעמיד לו מקח, שאין לזה יש לזה. אלא שבדקתי אחריה בנוסחאות שבתוספתא תרומות ולא מצאתי כן. ומיהו כיוצא בה מצאתי גם כן (דמשנת) [בתוספתא ד]בבא מציעא (פ"ד, ה"א), דקתני המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו (תמצא) [ונמצא] שאין לו [לא] כל הימנו לאבד זכותו של זה. עד כאן.
והנכון שבשמועה מה שפירש ר"ש ז"ל, זבין ליה תרי דיקלי שלא יהא מחוסר אמנה, שכך התנה לו אני מוכר לך שאקנה לצורכך, או יחזיר מן המעות כנגד שני דקלים, ע"כ לומר שאין מכר השדה תלוי בזה ואף על פי שאין לו דיקלין ואינו נותן לו, דשני ממכרין הן, והילכך משום מחוסרי אמנה הוא דזבין ליה, הא לאו הכי אין זה מקח טעות, והיינו דאמרינן אי אמר ליה ארעא בדיקלי אי אית בה דיקלי קנה ואי לא לא קנה, מקח טעות הוא דעבד.

מצרי השדה הרי הם נמכרים בכלל השדה והמוכר את השדה צריך לכתוב לו המצרים ולסיימם לומר שכל קרקע שבתוכם הוא מוכר לו ואעפ"כ צריך שיכתוב לו שלא שייר כלום בקרקע שתוך אותם המצרים כמו שביארנו למעלה:

ממה שכתבנו למדת שהמוכר שדה לחברו קנה האילנות ומ"מ ראוי לסופר שיזכיר בשעת הקנין ויכתוב בשטר שיקנה עם הקרקע דיקלין חדשים וישנים הוצין וציצין והרבה מעין אלו ואע"פ שאינו צריך מ"מ שופרא דשטרא הוא:

מי שאמר לחברו קרקע ודקלין אני מוכר לך ומצר לו את הקרקע במצרים ולא היו בו דקלים אם רצה המוכר לקנות לו שני דקלים הרי הכל מכור ואין הלוקח יכול לומר לא לקחתי אלא קרקע שיש בו דקלים וכל שכן אם היו למוכר דקלים שלו אלא שנשתעבדו ביד אחרים שפודה לו מהם שנים וכל שכן אם היו לו דקלים בקרקע אחר שנותן לו מהם שנים הא אם לא רצה ליתן או ליקח לו דקלים ורצה לוקח לחזור חוזר ואף אינו יכול יכופו ליקח לו וכך מצאתיה בהלכות גדולי הפוסקים ישנות ונתנו טעם לדבר שדבר שלא בא לעולם הוא ואע"פ שהם ביד אחרים וכמו שאמרוה בשדה זו לכשאקחנה תהא מכורה לך שלא אמר כלום אלא שלפי מה שמצאנו ברוב הלכות יראה שחזרו בהן ואמרו שמכאן אנו לומדים שכל המוכר לחברו דבר המצוי לקנות אע"פ שאין מאותו דבר בידו חייב ליקח ולמכור לו וכן אמרו פוסקין על שער שבשוק ובתוספתא אמרו המוכר פירות לחברו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לא כל הימנו לאבד זכותו של זה ושדה זו לכשאקחנה הואיל ואינה בידו אינה ממין נדון שלפנינו וכן עיקר:

ואם אמר קרקע בדקלים אם היו שם שני דקלים קנה ואם לאו הרי זה מקח טעות וכן יראה שהדין כן אם אמר לו קרקע ודקליו אמר לו קרקע של דקלים או בית דקלים ולא היה שם דקל אין כאן מקח טעות לא נתכון אלא לראוי לדקלים הא אם לא היה ראוי לדקלים הרי זה מקח טעות אא"כ היו שם דקלים:

מכר לו קרקע שנמצאו האילנות בכלל כמו שביארנו והיו שם דקלים הרבה ושייר לעצמו ואמר חוץ מדקל פלני רואין אם הוא חשוב אע"פ שיש חשובים ממנו לא שייר אלא הוא ואם הוא פחות שייר את כלם לא נתכוון אלא כמי שאומר אפילו פחות שבכלן ויש שנותנין שיעור לפחיתות זה כל שאינו טוען קב של תמרים ולי נראה שכן הדין כל זמן שזהו פחות שבכלם אע"פ שטוען קב של תמרים ומ"מ יראה לי שאם אמר חוץ מדקל אחד לא שייר אלא הפחות הואיל והזכיר אחד לא כיון אלא לאחד והמוכר בעין יפה מוכר וכן יראה הדין באומר קרקע ודקליו חוץ מדקל פלני:

מכר לו שדה ואמר לו חוץ מן האילנות והיו שם אילנות ודקלים וגפנים אע"פ שכל אלו בכלל אילן הם בני אדם קורין לדקלים וגפנים שם בפני עצמם ולא שייר אלא האילנות וכן אם היו שם אילנות ודקלים לבד או אילנות וגפנים לבד שייר את האילנות ומכר את הדקלים או את הגפנים לא היו שם אילנות אלא דקלים לבד הרי זה שייר את הדקלים וכן אם לא היו שם אלא גפנים לבד הרי זה שייר את הגפנים לא היו שם אילנות אלא דקלים וגפנים הרי זה שייר את הגפנים שהדקלים יש להם שם מיוחד יותר מן הגפנים וגאוני ספרד ראיתי שפרשו מתוך שהגפנים חשובים יותר וכמו שאמרו באחד שאמר לאריסו כשהיו דקלים מפסידין את הגפנים למחר אייתי לי מקורייהו וקשה לי בפירושם ואדרבה היה לנו לומר כל המוכר בעין יפה מוכר וגדולי המחברים ראיתי נוטים לדעת זה ולפרש שהדקלים חשובים יותר והוא שאמרו לא שייר אלא הגפנים שהמוכר בעין יפה מוכר אלא שמ"מ שטת התלמוד מוכחת שהגפנים חשובים יותר ואין הטעם בכאן אלא שהגפנים יותר בכלל אילן כמו שביארנו שהדקלים יש להם שם מיוחד ביותר:

היו שם אילנות גדולים וקטנים לא כיון אלא לשייר את הגדולים אבל הקטנים הרי הם מכורים בכלל הקרקע ומהו שיעור גדלן וקטנן לענין זה אם הם דקלים שדרכן לעלות בהם בחבל כל שהוא גבוה עד שאין עולין לו אלא בחבל הרי הוא בכלל השיור וכל שהוא נמוך עד שאין צורך לעלות לו בחבל נמכר בכלל הקרקע ואם שאר אילנות הם שאף גבוהים שבהם אין דרכן לעלות בהם בחבל כל שהוא נמוך עד שהעול כובשו ר"ל שצמד הבקר העובר תחתיו עם העול שעל כתפו מגיע לאילן בעול שעל כתפו ומוליך ענפיו אין זה שיור וכל שגבוה עד שאין העול כובשו הרי זה שיור ומ"מ אם לא היו שם אלא אלו הנמוכים הרי זה שיור שאם לא כן מה שייר:

סו. ולא את חרוב המורכב ולא את סדן השקמה מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר שמואל דאמר קרא ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב מה שצריך לגבול יצאו חרוב המורכב וסדן השקמה שאין צריכין לגבול. לפי שיש להן שם בפני עצמן וניכרין מחמת שמן:

סז. סביב א"ר משרשיא מכאן למצרים מן התורה. ומפני שני דברים צריך למצרים, האחד כדי שלא יוכל המוכר לדחותו בשדה אחרת או בבית אחר, והב' כדי שיהא מה שבתוך המצרים נמכר. ובלבד שלא יהא דבר שיש לו שם בפני עצמו:

סח. א"ר ירמיה האי מאן דמזבין ליה ארעא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך דיקלין ותאלין הוצין וצנין ואע"ג דכי לא כתב ליה הכי קני אפ"ה שופרא דשטרא הוא. דאי משייר חד מיניהו איהו לחודיה הוא דהוי שיור, אבל שארא לא דהא אדכירינהו בפירוש ואי לא כתב ליה הכי ושייר חד מיניהו, זימנין דאיכא למימר דשייר כולהו כדבעינן למימר קמן:

סט. א"ל לבר מדיקלא פלניא חזינא אי דיקלא טבא הוא שיוריה שייריה לחודיה והשאר מכור ואי דיקלא בישא הוא כל שכן הנך. דלהכי שייריה לדידיה לאשמועינן דאפילו האי דבישא הוא שייר, וכ"ש שאר דיקלי. ודוקא היכא דלא זבנינהו לשאר דיקלי בפירוש כדאמרינן לעיל:

ע. א"ל ארעא ודיקלי חזינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לא זבין ליה תרי דיקלי ואי משעבדי פריק ליה תרי דיקלי. הדין הוא גירסא דאשכחן בנוסחי דילן, ואף רבינו יצחק בעל הלכות ז"ל הכין הוה גריס לה. מיהו חזינא ליה לרבנו האי גאון ז"ל בספר מקח וממכר דהוה גריס לה הכין, ארעא ודיקלי אי אית בה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי אית בה ומשתעבדי פריק ליה תרי דיקלי לית בה דיקלי זבין ליה תרין דיקלי. ונוסחא דגאון נוסחא דסמכא הוא. וש"מ לפום הדין נוסחא דגאון דכל היכא דאית ליה למוכר דיקלי בארעיה אע"ג דמשעבדא לאחר [מיחייב] מדינא למפרקינהו [ו]לא מצי דחי ליה ללוקח בדיקלי דזאבין ליה משוקא או בדיקלי דאית ליה בשדה אחרים, דמסתמא דעתא דתרויהו אדיקלי דקימי בההיא ארעא דזבינא ליה ללוקח. אבל ודאי כי לית בה דיקלי מוכחא מילתא דכי אתני בהדיה אפילו אדיקלי מעלמא אתני בהדיה והויא לה ארעא זביני ודיקלי תנאה כדבעינן לברורי לקמן.

ולהאיך גירסא קמא נמי הכין מיפרשא כי טעמא דהאי גירסא דגאון. ואיכא לפרושה נמי לגירסא קמא הכין, דהיכא דא"ל ארעא ודיקלי מזביננא לך, חזינן, אי אית ליה דיקלי מדידיה יהיב ליה תרי דיקלי ואפילו בארעא אחריתי ולאו מקח טעות הוא. וקמ"ל נמי דכל היכא דאית ליה מדיליה לא מצי דחי ליה בדיקלא מעלמא ולא הוי מקח טעות. ואי משעבדי ליה לשוכר תרי דיקלי לא אמרינן כמאן דלית ליה דמי אלא כיון דיכיל מדינא למפרקינהו מיחייב למפרקינהו ולאוקמינהו קמיה, דכל היכא דאית ליה דיקלי מדידיה קננהו לארעא ודיקלי בתורת זביני ולא מצי דחי ליה בדיקלי אחריני. והיכא דלית ליה דיקלי מדיליה כלל קניא לארעא בתורת זביני זאבין, והוו להו דיקלי תנאה לזביני דארעא. דהאי דאמרינן [יהיב ליה] ליה תרי דיקלי לאו למימרא דמחיבינן ליה למוכר למזבן ליה תרי דיקלי, דהא אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, אלא לקיומיה תנאיה קאמרינן, דכי אמ"ל ארעא ודיקלי מזביננא לך לא מצי לוקח למימר ליה לא שקילנא מינך אלא ארעא דאית בה תרי דיקלי, ואי לא מקח טעות הוא דעבדת בי. אלא כיון דיהיב ליה ארעא וזאבין ליה דיקלי מן השוק קימיה לתנאיה ולאו מקח טעות [הוא]. תדע דלענין מקח טעות קא מיירי, מדאמרינן גבי ארעא בדיקלי חזינן אי אית בה דיקלי קני ואי לא מקח טעות הוא דעבד ביה, דהא כולה מילתא לענין מקח טעות קא מיירי.

ומסתברא דאי מוכר לא ניחא ליה למזבן ליה דיקלי ולוקח ניחא ליה לקיומי זביני דארעא ולנכויי ליה מדמי דפסק בהדיה כשיעור דמי דתרי דיקלי, הדין עם הלוקח. והא דמיא לההיא דתנן בפ' הזרוע והלחיים (חולין קלב,א) א"ל מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בהן מתנות כהונה נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים, לקח הימנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים. והא מתנות לגבי טבח כמאן דזבין מידי דלאו דיליה דמי, וכיון דאתברר דזבין מידי דלאו דיליה בכלל מידי דאית ליה, דהא זבין מתנות דלאו דיליה בכלל בני מעים דהוו דיליה, קני להו לוקח לשאר בני מעים דאיתנהו דמוכר ומנכה לו מן הדמים לפי חשבון המתנות. הכא נמי, כיון דזבין ארעא דאית ליה בהדיה דיקלי דלית ליה, קני ארעא ומנכה ליה מן הדמים כשיעור דמי דיקלי דלית ליה:

עא. א"ל ארעא בדיקלי מזביננא לך חזינן אי אית ביה תרי דיקלי קני ואי לא מקח טעות הוא דעבד ביה. ולא מצי א"ל יהיבנא לך תרי דיקלי מעלמא. וה"ה גבי לוקח, דאי בעי לקיומי למקח ע"מ לגבות מן הדמים לאו כל כמיניה. ולא דמי לדינא דמתנות, דשאני התם דמעיקרא מכור לי בני מעיה של פרה זו סתמא אמר ליה ומסתמא לא זבין ליה אלא מאי דאית ליה.

אמר ליה ארעא לדיקלי מזביננא לך דחזיא לדיקלי קאמר ליה [ו]יהיב ליה ארעא דחזיא לדיקלי:

עב. א"ל לבר מאילני דאית בה אי אית בה אילני לבר מאילני ואי אית בה גופני לבר מגופני ואי אית בה דיקלי לבר מדיקלי. כלומר אי אית בה אילני ותו לא, לבר מאילני קאמר ליה, וקני ליה לארעא לבר מאילני דאית בה דלא קני להו. ואי לית בה אלא גופני קני לה לארעא לבר מגופני. ואי לית בה אלא דיקלי קני לה לארעא ולגופני לבר מאילני דלא קני. ואי אית בה אילני ודיקלי, לבר מאילני קאמר ליה, וקני להו לדיקלי אגב ארעא, דדיקלי לא קרו להו רובא דאינשי אילני. ואי איכא גופני ודיקלי, לבר מגופני קאמר ליה, ואע"ג דדיקלי מיקרו אילני טפי מגופני, הכא היינו טעמא משום דל"ש גופני ול"ש דיקלי לא קרו להו רובא דאינשי אילני, והאי כיון דאמר לבר מאילני ולית בה אלא גופני ודיקלי על כרחיך הא חזינן דאיכוון למקרי אילני למידי דלאו אורחא דאינשי למקרי אילני, וכי היכי דאיכא למימר דלשיורי דיקלי קאתי (הם) הכי נמי איכא למימר דלשיורי גופני הוא דקאתי. ובדין הוא דאי הוו שוו תרוייהו הוה איכא למימר דלשיורי דיקלי קאמר, אלא הכא היינו טעמא משום דגופני חשיבי טפי, וכיון דשייר ההוא דחשיב טפי הוא דשייר, ועוד דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה:

(כב) ארעא ודיקלי אי אית לי' דיקלי יהיב לי' תרי דיקלי מה שפירש רבי' שמואל זצוק"ל שאם יש דקלים באותה שדה שחייב ליתן לו שני דקלים אחרים משלו בשדה אחרת משום דבכלל שדה הן כל הדקלים שבתוכה וכשאמר ודיקלי. על דקלים אחרים קאמר. אינו נ"ל כלל דהא אמרן שופרא דשטרא הוא למיכתב דיקלי תאנין והוצין ואע"ג דאי לא כתב נמי קנה וה"נ כי אמר ודיקלי על הנהו דיקלי קאמר ואע"ג דמזדבני בסתמא אלא נ"ל שכל אלה ג' הלשונות מדברים במקום שאין דקלים בשדה ובא התלמודא לחלק בין לשון ולשון שאם אמר לו ארעא ודיקלי יהיב לי' תרין דיקלין בשדה אחרת כיון שאין שם דקלים ומקח טעות לא הוי שלא אמר לו שיש דקלים באותה שדה ואי אמר לי' ארעא בי דיקלי דחזיא לדיקלא קאמר לי' פי' ואע"פ שאין שם דקלים קנה וגם א"צ ליתן לו דקלים אחרים ואי אמר לי' ארעא דדיקלי או ארע' בדיקלי שדה שיש שם דקלים משמע זה הלשון ואם אין שם דקלים הוי מקח טעות וראיתי שרבינו תם בספר הישר גורס אי אית בה דיקלי ומפרש הכי אם יש באותה קרקע שני דקלים הגיעו וכ"ש אם יש בה יותר דכולן שלו שבשביל כך אין לו להפסיד אם יש בה ולכך אהני ייתור לשון דאי משעבדי פריק להו. ואם אין לו שם יקנה במקום אחר כשמפרש ואזיל ואינו נ"ל דבכולהו סיפרי כתוב אי אית לי' ולא אי אית בה ותו משמע דלאו על דיקלי דאית בגוה קאמר מדקאמר יהיב לי תרי דיקלי דמשמע יהיב לי' אחריני דאי בדיקלי דבההוא ארעא מיירי הו"ל למימר קננהו ולא יהיב לי' ותו דקאמר ואי לית בה זבין לי' תרי הו"ל למימר יהיב לי' תרין דיקלי דמשמע בין דילי' יהיב לי' משאר שדותיו אמאי אמר זבין לי' אטו קיים לן שאין שלו שדות אחרות עם דקלים הילכך לא גרסי' אלא אי לית ליה זבין ליה ומדסיפא גרסי' אי לית לי' רישא נמי אי לית לי' ולא אי אית בה. ואי משעבדי פריק לי' שאם יש לו דקלים ועשאן אפותיקי לבעל חובו חייב לפרוע בעל חוב ולהוציאן מידי שיעבוד' וליתנם לו ואינו יכול לומר לו יהיו כך בידך ואם יטרפו ממך אני אפצם לך שכיון שעשאן אפותיקי בכל שעה יכול לבא ולהוציאן מידו אי נמי אם רוצה לקנות לו אחרים אינו מתרצה הלוקח אם הם טובים שיכול לומר לו לא מכרתה לי אלא שלך ותפרע בעל חובך ותנם לי או תתפייס עמו שיסלק שיעבודו מעליהם:

ואף על גב דאי לא כתב ליה הכי קני שופרא דשטרא הוא. כתב הראב"ד ז"ל דמשום הכי צריך למכתב משום דנהי דמסתמא קנו אי קאי מוכר ומערער מקמי דליחזיק בהו לוקח מקבלינן מיניה דאי לאו הכי למאי צריך למכתב. ולא מחוור דהא רב יהודה גופיה אסיק במילתיה דשופרא דשטרא הוא ואם כדברי הרב ז"ל דינא נמי איכא. אלא רב יהודה עצה טובה קמשמע לן כי היכי דלא ליצטריך למיתי בדינא ודיינא. אי נמי מפני חשש בית דין טועין וכן דעת הרשב"א ז"ל. וקשיא לי כיון דכתבי אינשי לישנא יתירה משום שופרא דשטרא ואף על גב דלא צריך רבנן נמי מתקני להו למכתב הכי למה מודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך וקיימא לן נמי הכי נימא לשופרא דשטרא כתבו הכי. וניחא לי דכי אמרינן דשופרא דשטרא הוא הני מילי גבי לוקח דכיון דאתי לאפוקי מחזקה דמוכר אף על גב דלא צריך לפרושי קא מפרש בהדיא לפי שהוא חושש שאם יסתפקו בית דין בדבר יעמידו בחזקת מוכר וחייש לבי דינא דלא גמירי אבל מוכר שהוא מוחזק למאי חייש הרי אין הדבר מצוי שיהו בית דין טועין כל כך שיוציאו הדבר מחזקתו שלא כדין והיינו דכל לישני יתירא דפרקין דאמרינן דלטפויי קאתי נקטינן להו גבי מוכר בזמן שאמר לו חוץ מאלו על מנת שדיוטה עליונה שלי חוץ מחרוב פלוני וזהו כלל גדול בדינין הללו דכל לישנא יתירה דאמר מוכר דלא צריך לטפויי קאתי אבל כי אמר ליה לוקח לשופרא דשטרא בעלמא הוא דמכוון. הר"ן ז"ל.
וכתב הרשב"א ז"ל שנשאל באיזה ענין ראוי להשתמש במימרא דכל מלתא דלא צריך לטפויי אתא והשיב בזה אין כח בידינו לדון בדמיונות אלא במקום שאמרו ובמקום שלא אמרו לא ידענו מה ואין כח בידינו לדון בו והביא ראיה לדבר. עיין בבית יוסף בטור חושן משפט סימן ס"א בסופו.

אמר רב יהודה האי מאן דמזבין ארעא לחבריה צריך למכתב ליה דיקלי כו'. כתב הראב"ד ז"ל קשיא לי דקאמר צריך למכתב ליה וקאמר דאי לא כתב ליה בסתמא קני. ותירץ הוא ז"ל דאי לא כתב ליה בסתמא אזיל האי ואכיל פירי אבל אי קאי ומערער מקמי דהחזיק בהו מקבלי מיניה ואי שתיק ולא ערער אף על גב דלא אחזיק ביה לא מצי מערער דאמרינן ליה מסתמא אקני להו. עד כאן. ואינו מחוור בעיני דהא כולה מתניתין מילי פסיקתא קתני ובמוכר את הבית אם ערער ואמר לא מכרתי את הדלת ולא את האיצטרוביל וכן במוכר את החצר לא מכרתי את הבור ואת הדות אין משגיחין בו דמסתמא הכל נכנס בכלל החצר וכן הדין במוכר את השדה ששנינו מכר את החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה שאם בא וערער ערעורו אינו ערעור. ועוד דהא רב יהודה בעצמו אסיק במימריה אפילו הכי שופרא דשטרא הוא ואם כדברי הרב ז"ל דינא נמי איכא. אלא נראה לי דלשון חכמים שלום וכדי לסלק התרעומת אמר כן כלומר שופרא דשטרא הוא דלאו כולי עלמא דינא גמירי וכי היכי דלא ליתו לאינצויי צריך לפרש כן בשטרו יפה ולא יצטרך למיקם בהדיה בדינא ודיינא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

ארעא ודיקלי אי אית ביה דיקלי כו'. אף על גב דבסתמא היו קנויים לו כל הדקלים מיהו השתא הוא דגרע כחו כו' ככתוב בתוספות. והא דקאמר יהיב ליה תרי דיקלי ולא קאמר לא יהיב ליה אלא תרי דיקלי אגב דבעי למימר זבין ליה תרי דיקלי פריק ליה תרי דיקלי נקט נמי האי לישנא יהיב ליה תרי דיקלי. תוספי הרא"ש ז"ל.
הא דאמרינן ארעא ודיקלי חזינן אי אית ליה תרי דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי. איכא למידק הא דבר שלא בא לעולם הוא ולא קנה ולמה קונה זה ואפילו רב הונא דאמר קונה זה הא אמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור. והרי"ף ז"ל כתב דלא אמרו אלא בשאינו מצוי לקנות אבל בדבר המצוי לקנות כדיקלי קנה וחייב להעמיד לו מקחו והוא ז"ל דחה טעם זה דכל שאינו ברשותו דבר שלא בא לעולם הוא וכתב הוא ז"ל דלא לחייב את המוכר לקנות לו קאמר אלא שאם ירצה שיהא ממכרו קיים יקנה לו שני דקלים. וגם זה אינו מחוור בעיני משני צדדים האחד שנראה מתוך דבריו שהלוקח מקפיד בדבר ואינו רוצה לקנות את השדה כיון שאין לו שני דקלים ולפיכך אמרו שאם רצה להכריח הלוקח זבין ליה תרי דיקלי ואם כן דעת הרב ז"ל כבודו במקומו מונח שכל המקח בדבר שלא בא לעולם שניהם יכולין לחזור בהם. ועוד שאלו שני ממכרים הם השדה והדקלים ואף על פי שאין לו דקלים מכר השדה קיים שהרי זה כאומר שדה אני מוכר לך ודקלים אני מוכר לך שאין זה תלוי בזה ולמה זה יקנה דקלים ולמה יקבל זה. והרב בעל העיטור כתב דלא אמרי דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דשניהם יודעים ומתני בדבר שלא בא לעולם אבל אם המוכר מתנה בדבר שבא לעולם ועל דעת כן נתן לו לוקח את מעותיו מחוייב הוא לקיים לו תנאו. וכן כתב גם משמו של רבינו נסים ז"ל ושהביא ראיה מהא דגרסינן בתוספתא פרק ד' דמציעא הא כו' וכן כתב הר"ן ז"ל בחדושיו בתוספתא דתרומה בפרק האומר תרומה הא למה זה דומה למוכר חפץ לחברו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו. ולדידי קשיא לי דהא קיימא לן בנמצאת שדה שאינה שלו ולקחה דאפילו חזר הגזלן שמכרה ולקחה מבעלים הראשונים ואורתה לאו לאוקמי קמי לוקח קא בעי ואין מחייבים אותו להעמידה בפני הלוקח אף על פי שהיה הלוקח סבור דדבר שלו מכר לו וכן כשגבאה בחובו ולית ליה ארעא אחריתי. ואולי נאמר דשאני התם דכיון דהושבה אצל נגזל אי אפשר לומר לו על כל פנים אותה קח לי דשמא לא יתרצה הנגזל למוכרה לו ואף בכפלים מדמיה וכיון שכן כל שהוציאה נגזל מיד הלוקח כבר נסתלק הלוקח ממנה ולפיכך גם כשהגזלן חוזר ולוקח מנגזל אינו חייב להעמידה בפני לוקח סוף דינא כתחלת דינא ואפילו חזר ולקחה מן הנגזל קודם שהספיק להוציאה מיד הלוקח מן הטענה הזו בעצמה שכתבתי אבל כשאינו מתנה לו בשדה מסויימת ובדבר מסויים והוא מידי דשכיח למזבן חייב להעמיד לו מקחו שאם אין לזה יש לזה. אלא שבדקתי אחר הנוסחאות שבתוספתא ירושלמי היא בפרק האוכל תרומה שוגג עיין שם ולא מצאתי כן. והנכון שבשמועה מה שפירש ר"ש ז"ל זבין ליה תרי דיקלי שלא יהא מחוסר אמנה שכך התנה לו אני מוכר לך אילנות שאקנה לצורכך או יחזיר מן המעות כנגד שני דיקלין ע"כ לומר שאין מכר השדה תלוי בזה ואף על פי שאין לו דיקלין ואינו נותן לו דשני ממכרין הן והלכך משום מחוסרי אמנה הוא דזבין ליה הא לאו הכי אין זה מקח טעות והיינו דאמרינן אי אמר ליה ארעא בדיקלי אי אית בה דיקלי קני ואי לא לא קני מקת טעות הוא דעבד. הרשב"א ז"ל.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ובמקצת נוסחי הלכות הרי"ף ז"ל כתוב דלא אמרו דבר שלא בא לעולם אלא בדבר שאינו מצוי לקנות אבל בדבר המצוי לקנות כדקל קנה וחייב להעמיד לו המקח. אבל נראה שהוא ז"ל דחה טעם זה דמכל מקום דבר שלא בא לעולם היא וכן נראה לי ברור דאפילו דבר המצוי לקנות מיקרי דבר שלא בא לעולם דלאו בידו הוא. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק הרבית אמר רב הונא האי מאן דיהיב זווי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם כדאזיל אפרוותא דזולשפט אמר אמימר כו' הני מילי ביין סתם רב אשי אמר אפילו ביין סתם כו' ומקשינן לרב אשי מאי שנא מהא דתנן אם אוביר כו' ומפרקינן התם בידו כו' ודאי יין סתם יותר מצוי למכור הוא מן הדקלים ואפילו הכי מסקינן התם לאו בידו. לפיכך נראה כמו שכתוב במקצת נסחי הלכות הרב ז"ל וכי אמרינן הכא דזבין ליה תרי דיקלי לאו חיובי מחייבינן ליה למזבן תרי דיקלי אלא יהבינן רשותא למזבן ליה תרי דיקלי קנה לה להאי ארעא ואף על גב דלית בה דיקלי על כרחך נראה מדבריו שעיקר המכר הוא השדה ומה שאמר ודיקלי אינו אלא כמתנה שאם יתן לו דקלים יקנה השדה ואם לאו לא יקנה ואפשר דלא בכל שני דברים אמרינן הכי אלא דוקא בדיקלי דכיון דאפשר דלא בעי להו וכי קאמר ודיקלי לצורך קרקע קאמר משום הכי מכר הקרקע תלוי בהו. כן פירש הרא"ה ז"ל לדעת הרי"ף ז"ל. עד כאן לשונו.

חזינא אי דיקלא בישא הוא כל שכן הנך. האי בישא וטבא דאמרינן איכא מאן דפריש דליכא ביש מינה וליכא יפה מינה. ודחוק דאם כן קשיא בינוני אבינוני. אלא כל שנקרא מן הרעים שבאותה שדה כל שכן אותם שהן יפין ממנה ולא אותם שהם רעים ממנה ואם נקרא מן הטובים לדידיה הוא דשייר ואף על פי שיש שם טובים ממנו. הראב"ד ז"ל.
ובשיטה לא נודעה למי כתוב ונראה לי אם הוא בינוני כל שלמעלה ממנו לטיבותא שייר בהדיה מכל שכן ואינך לאו לא כמו שפירש רשב"ם ז"ל דיקלא טבא דטעון קבא דיקלא בישא דלא טעון קבא. עד כאן.

גופני ודקלי לבר מגופני. פירוש דכיון דגופני חשיב מדיקלי כדאמר ליה רב לאריסיה למחר אייתי לי מקורייהו משום דהוו מפסדי להו לגופני אלמא גופני חשיבי מאילני אזלינן בתר דעתיה דאמרינן כיון דשייר גופני הוא דשייר משום דחשיבי. הרא"ם ז"ל. וכבר דחה רשב"ם ז"ל פירוש זה.

כל שעולין לו בחבל הוי שיור. פירוש זה שהתנה ואמר לבר מאילני כל אילן שהוא גדול ואין עולין לו אלא בחבל הוא ששייר אבל אילנות קטנים שעולין להן בלא חבל לא הוי שיור אלא מזדבני בהדי ארעא דכיון דקטיני לא חשיבי ולא מקרי אילנות אלא כארעא דמיין. ודייני גולה אמרי כל שהעול כובשו לא הוי שיור כלומר כל אילן שהוא נמוך על הארץ כדי שיהא הבקר העובר תחתיו כובש האילן בעול שעל כתיפו לא הוי שיור הא קטן ולא חשיב וכי אתני אלא אתני אלא לשייר דבר שהוא חשוב באילנות אבל מה שאינו חשוב לא שייר ואם הוא גבוה מן הארץ בכדי שיהא הבקר עובר תחתיו ואין העול שעל כתפו מגיע אל האילן ואינו כובשו הוי שיור דהא אילן גדול הוא וחשוב וכיון דאתני ואמר לבר מאילנות לא מזדבן דודאי דהאי אילן הוא דאתני עלה משום דאילן חשוב הוא. הרא"ם ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה א"ל מוכר שדה כו' דיקלא טבא הוא כלומר מן הבינונים כו' עכ"ל דליכא לפרש טבא ממש אבל בבינוני שייר לו כל הטובים ממנו דא"כ סתמא הל"ל בכל הדקלים דטבא מזה שהזכיר שייר לו אלא ע"כ דלא אמרינן הכי אלא בבישא ממש דשרי למקצייה דלא טעין קבא כפרשב"ם ודו"ק:

ר"ש ד"ה ארעא ביה דיקלי. ל"ל ללוקח דיקלי כו'. לכאורה ה"נ למחוק תיבת ללוקח דיותר נל"פ דמלות ל"ל דיקלי דבגמרא הוא מנושא הענין ור"ל דאי לית בה דיקלי אמרי' דהכי קא"ל דחזיא לדיקלי וממלת ליה (דלכאורה לפ"ז הל"ל בה או ביה) אין ראיה דה"נ קאמר בסמוך ליה על כוונה זו. אבל נראה דהיה לפניו הגי' מ"ט דחזיא כו' וכ"ה הגי' ברי"ף ולכן הוכרח לפרש כן:

ר"ש ד"ה גופני ודיקלי. וי"מ כו' והלכך המוטב דהיינו גפנים כו'. עי' לקמן (פ"ב) תד"ה מתקיף בסופו:

ר"ש ד"ה כל שעולין. ובדקל מיירי כדמפרש כו' שגבוה הרבה כו'. כצ"ל:

רשב"ם ד״ה הוצין וציצין נ״ב מפרשב"ם נראה דגרס וצינין [וכ"ה בערוך]:

מנהני מילי. דחרוב המורכב וסדן השקמה אין נמכרין בכלל שדה וכיון דמשכחינן דאינן בכלל שדה ממילא ידעינן דאפי' אם אמר כל מה שבתוכה אינן נמכרין כדקתני מתני' בין כך ובין כך לא מכר כו' דכל מה שבתוכה לא מהני אלא לטפויי תשמישי דשדה שאינן קבועין כל כך כגון קנים ואבנים שאינן מתוקנין לצרכה ומיהו להכי קיימי אבל חרוב המורכב וסדן השקמה אשמעינן קרא דחשיבי שדה בפני עצמן ומי שיש לו ג' שדות ומכר שנים החיצונים ואמר לו כל מה שבתוכן אני מוכר לך דלא מכר שדה השלישי שביניהן אף כאן לא מכר חרוב המורכב וסדן השקמה: דכתיב ויקם שדה עפרון וגו'. עפרון מכר לו השדה לאברהם בסתמא כדכתיב נתת כסף השדה וגו' וקמהדר ליה עפרון ארץ ארבע מאות וגו' ואפ''ה קנה אברהם כל האילנות כדכתיב ויקם שדה עפרון וגו' וכל העץ אשר בכל גבולו סביב ע''י קניית השדה סתם קנה גם את כל האילנות והאי אשר בכל גבולו קרא יתירא הוא דמצי למיכתב וכל העץ אשר בשדה דהיינו בתוך גבולי השדה ולמידרש אתא מי שצריך לגבול אותן אילנות קנה שצריכין להיות להו גבול סביב שלא יערער אדם עליהם לומר בתוך שלי נטועים ושלי הם דהיינו כגון אילנות דקין שאין להם שם והדבר שכוח מי נטעם לפיכך צריך לעשות להם גבול סביב אבל כל חרוב המורכב וסדן השקמה גדולים וחשובים ואוושא מילתייהו וידוע של מי הן ובקרקע מי הן נטועין ואין צריכין גבול הלכך אינן בכלל השדה סביב: אמר רב משרשיא מכאן למצרים מה''ת. שהקונה את השדה קנה את המצרים עצמן וכל האילנות הנטועין במצר דמצרים בכלל שדה דהכי משמע סביב כל האילנות הנטועין בקרקע המצר שהוא סביב השדה קנה אברהם כן נראה בעיני: דיקלי. שגדלו כל צרכן: תאלין. שתילין נטעים בחורים: הוצין וציצין. גם הם מיני דקלים כדתנן (סוכה דף כט:) ציני הר הברזל כשרין ויש מפרשים שאין אלו טוענין פירות: ואע''ג דכי לא כתב ליה הכי קני. כדתנן המוכר את השדה סתם מכר חרוב שאינו מורכב ובתולת השקמה וכ''ש שאר אילנות דהא לא משייר במתני' אלא חרוב המורכב וסדן השקמה: שופרא דשטרא. ייפוי כח השטר דאפי' אי אתו לפני ב''ד טועין יהיב ליה שהרי מפורשין בתוך השטר: א''ל לבר מדיקלא פלניא כו'. הכא לא גרסינן אלא לקמן בסמוך אחר דחזיא לדיקלי קא''ל: קפסיק גמרא א''ל. מוכר ללוקח ארעא ודיקלי מזבנינא לך שני מכירות הן שדה זו אני מוכר לך וקנה את השדה ואת הדקלים שבתוכו ודיקלי נמי מזבנינא לך במקום אחר דהא לא קאמר ארעא בדיקלי כדלקמן דהוי משמע דקלים שבתוכה: הכי גרסינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי. לבד אותן שבשדה המכורין בכלל שדה דמכירה אחרת היא זו ומיעוט דיקלי שנים ויש ספרים שכתוב בהן אי אית ביה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי דמשמע דאם יש שם דקלים הרבה באותו שדה שמכר לו יתן לו מהן שנים ולא יותר והשאר יעכב לעצמו ולא נהירא כלל דאילו א''ל האי ארעא מזבנינא לך קנה הכל אפילו הדקלים וכשהוסיף לפרש ארעא ודיקלי יפסיד הלוקח כ''ש שייפה כחו כדאמרן לעיל צריך למכתב ליה קני לך דיקלין ותאלין כו' דהוי שופרא דשטרא ולא אמרינן שני דקלים מכר לו והשאר עיכב לעצמו ועוד הכי איבעי ליה למימר חזינן אי אית ביה דיקלי לא יהיב ליה אלא תרי דיקלי שהרי כולן היו מכורין מסתמא ואהני יתור לשון זה לשייר לעצמו ומדלא קאמר הכי אלא קאמר יהב ליה תרי דיקלי ש''מ דה''ק אם יש לו דיקלי לבד אותן שמכר עם השדה שהן בתוך השדה יהיב ליה תרי דיקלי: זבין ליה תרי דיקלי. יקנה לצרכו של זה שני דקלים שלא יהא מחוסר אמנה שכך התנה לו אני מוכר לך אילנות שאקנה לצרכך או יחזיר לו מן המעות כנגד דמי שני דקלים: ואי משעבדי. למלוה: ארעא בדיקלי. שדה עם דקלים שבתוכו אני מוכר לך ה''ג אי אית בה: מקח טעות הוא. ששיקר בו והדרי מעות ונהי דאין אונאה לקרקעות היכא דמוכר ביוקר אפי' יותר משתות מקח טעות מיהא הוי דלדעת כן לא לקח אלא היה סבור שיש בה דקלים כמו שאמר ליה: ארעא ביה דיקלי. מקום הראוי לדקלים לית ליה ללוקח דיקלי שאם אין דקלים בשדה אין זה מקח טעות מ''ט דחזיא לדיקלי קא''ל קרקע יפה לגדל דקלים ומיהו אי אית ביה דיקלי ה''ז של לוקח דכ''ש דה''ק ארעא דחזיא לדיקלי מזבנינא לך כלומר שהדקלים שבה טעונין פירות הרבה: א''ל. מוכר שדה אני מוכר לך לבר מדיקלא פלניא: חזינן אי דיקלא טבא הוא. כלומר מן הבינונים שטוענין פירות קצת לחודיה שייריה דדעתו ליהנות מפירות שדהו פורתא וקנה הלוקח כל השאר בכלל השדה: ואי דיקלא בישא הוא. אע''פ שיש עדיין רעים ממנו אלא דקרו ליה אינשי להאי דיקלא בישא כגון דלא טעין קבא דאילו טעין קבא לאו דיקלא בישא הוא כדאמרינן בעלמא (לעיל דף כו.) דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה: כ''ש הנך. המוטבים ממנו ששיירן לעצמו דהכי קאמר אפי' ההוא דיקלא בישא אני משייר לעצמי ומיהו אם יש בשדה דיקלי בישא טפי מהאי אינהו מזדבני בכלל דהא דאמרי' כ''ש הנך אדיקלי דטבי טפי מהאי קאי: ה''ג לבר מאילני אי אית ליה אילני לבר מאילני. כלומר אם אמר מוכר ללוקח שדה אני מוכר לך לבר מאילני חזינן אי אית בה שאר אילנות כגון זיתים ותאנים ותפוחים וכל שאר אילנות חוץ מדקלים וגפנים שאין נקראין אילני: לבר מאילני. מכר לו את השדה אבל האילנות אינן מכורין שהרי הוציאן מכלל שדה ושיירן לעצמו והאי מילתא דפשיטא הוא אבל משום דבעי למימר לקמן אילני וגופני לבר מאילני נקט לה: אי אית ביה דיקלי. בההוא שדה ואין בו שאר אילנות ואיהו אמר ליה לבר מאילני ודאי לבר מאילני מכר השדה והנהו דקלין שייר לעצמו ואע''ג דאין סתמן קרוין אילנות אלא רגילין הין לקרותן דקלין מתוך חשיבותן ומתוך שהיו רוב אילנות שלהן דקלים כיון דאין כאן שאר אילנות אלא דקלים האי דקאמר לבר מאילני אדקלים קאי: אי אית ביה גופני. בההוא שדה והמוכר את השדה מכר את הגפנים וכיון דאמר לבר מאילני ובשדה זו אין בו אלא גפנים לבר מגופני קאמר ואם יש בשדה אילני וגופני ואיהו אמר לבר מאילני הכל מכר ואפי' הגפנים לבר מאילני דגפנים אין קורין להן אילנות ועליה דמוכר רמיא לגלויי דגם הגפנים שייר לעצמו הלכך יד הלוקח על העליונה: אילני ודיקלי לבר מאילני. הכל מכר לבר מאילני שהדקלים אין קורין להם אילני: גופני ודיקלי לבר מגופני. אי א''ל לבר מאילני ואין בשדה אלא דקלים וגפנים הדקלים מכר והגפנים שייר דגפנים לגבי דקלים נקראין אילני ובכלל אילני הן טפי מדיקלי כן נראה בעיני וי''מ דאין זה וזה בכלל אילני ואין זה נקרא אילן יותר מזה והלכך המוטב דהיינו גפנים שייר לעצמו ולא נהירא דאם איתא דשניהן שוין ואין זה נקרא אילן יותר מזה ואיהו אמר לבר מאילני הוה לן למימר דתרוייהו שייר לעצמו שהרי גילה דעתו שהכל קרא אילני מאחר שאין כאן שום אילן אחר שיקרא אילן אלא אלו: ה''ג אמר רב כל שעולין כו'. ולעיל קאי היכא דא''ל לבר מאילני וקמפרש רב אלו הן אילנות ששייר שאם קטנים הן הרבה לא מיקרי אילני ולא גרסינן לבר מדיקלי ואילני א''ר כו' ופירוש בעלמא הוא: כל שעולין לו בחבל. ללקט פירותיו חשיב אילן ובדקל מיירי כדמפרש לקמיה שגבוה הרבה ופירותיו בראשו:

ארעא ודיקלי אי אית בה דיקלי כו'. אע''ג דאם לא אמר דיקלי בסתמא היו כולן מכורין מיהו השתא גרע כדבעי למימ' לקמן חוץ מחרוב פלוני דקני שאר חרובין אע''ג דבסתמא לא קני דדיקלי משמע תרי ולא שייך הכא שופרא דשטרא אלא דוקא כשכותב בשטר אבל הכא דבעל פה לא ועוד דהתם כתיב דיקלין ותאלין כו' והכא דלא קאמר אלא דיקלין לא שייך למימר הכי:

בבא בתרא סט ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף סט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד