שבת קח ע"ב

דף קח - ב

אבל עושה הוא את מי המלח כלומר מי מלח מועטים וטובל בהן פתו, ונותן אותם לתוך התב שיל. אמר רבי יוסי: והלא הוא הילמי בין מרובה ובין מועט?! שגם מועט אסור לעשות שאף הוא דומה למעבד. ^[1]

אלא, ואלו הן מי מלח המותרין: נותן שמן לכתחילה לתוך המים קודם שיתן בהם את המלח, או לתוך המלח קודם שיתן את המים, שהשמן מחליש את כחו של המלח ואין עליו שם מי מלח. [אבל לא יערב מים ומלח תחילה, אפילו יתן אח"כ את השמן, שהרי בשעה שעושה את המי מלח מיד הוא נראה כמעבד].

גמרא:

והוינן בה: מאי קאמר תנא דמתניתין? מה זה הילמי ומה זה מי מלח?

ומשנינן: אמר רבי יהודה אמר שמואל: הכי קאמר: אין עושין מי מלח מרובין, אבל עושה הוא מי מלח מועטין.

שנינו במשנה: אמר רבי יוסי והלא הוא הילמי, בין מרובין בין מועטין.

איבעיא להו: האם רבי יוסי לאסור בא, ואפילו במועטין. או להתיר, ואפילו במרובין? אמר רב יהודה: להתיר!

וראיה לדבר: מדלא קתני "רבי יוסי אוסר", משמע שהוא בא להתיר. ^[2]

אמר ליה רבה: אדרבה, הא מדקתני רבי יוסי בסיפא: "ואלו הן מי מלח המותרין", מכלל, דרבי יוסי לאסור בא, שהרי רק אלו מותרין קאמר?

אלא אמר רבה: לאסור!

וכן אמר רבי יוחנן: לאסור!

תניא נמי הכי: אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשין, ירקות שכובשן לקיום, שבתוך גיסטרא, שהוא כלי חרס שבור שאינו ראוי לשום תשמיש, ומקצין אותו לכך. אבל עושה הוא מי מלח מועטין, ואוכל בהן פתו, ונותן לתוך התבשיל.

אמר רבי יוסי: וכי מפני שהללו מרובין והללו מועטין - הללו אסורין והללו מותרין?! אם כן, יאמרו הבריות: מלאכה מרובה אסורה מלאכה מועטת מותרת?!

אלא, אלו ואלו - אסורין הן! ואלו הן מי מלח המותרין: נותן שמן ומלח בתחילה או שמן ומים בתחילה, ובלבד שלא יתן מים ומלח לכתחלה ואפילו יתן אח"כ שמן.

תני רבי יהודה בר חביבא: אין עושין מי מלח עזין ואפילו מועטין [שו"ע או"ח סי' שכ"א ס"ב].

והוינן בה: מאי מי מלח עזין?

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: כל שהביצה צפה בהן, שכח המלח מעכב את הביצה מלשקוע.

ומבארינן: וכמה מלח יש בה?

אמר אביי: תרי תילתי מילחא ותילתא מיא.

למאי עבדי לה?

אמר רבי אבהו: למורייסא, לכבוש בו דגים.

תני רבי יהודה בר חביבא: אין מולחין צנון וביצה בשבת הרבה חתיכות יחד לפי שהמלח מעבדן ומתקנן שנעשין קשים.

רב חזקיה משמיה דאביי אמר: צנון אסור וביצה מותרת, לפי שאין הדרך לעשות ממנה כבשים וגם אין המלח מועיל לה כל כך [מ"ב שם סקי"ח].

אמר רב נחמן: מריש, בתחילה, הוה מלחנא פוגלא צנון, בשבת. אמינא: אפסודי קא מפסידנא ליה ואין זה תיקון. דאמר שמואל: פוגלא חורפא - מעלי ככל שהוא חריף יותר הוא משובח. והמלח מפיג חריפותו.

כיון דשמענא להא, דכי אתא עולא ואמר: במערבא מלחי מהצנון כישרי כישרי עיגול על עיגול עד לגובה, שמע מינה שהמלח מועיל לצנון, הילכך, ממלח לא מלחנא בשבת שתים יחד, אבל טבולי להטביל את הצנון במלח בשעת אכילה - ודאי מטבי לנא.

תני רבי יהודה בר חביבא: אתרוג, צנון, וביצה אילמלא קליפתן החיצונה אינן יוצאין מבני מעים לעולם, שהם גורמים לעצירות. [בביצה, הכונה לחלבון ולא לקליפה ממש, ואגב אתרוג וצנון נקט בה נמי לשון קליפה, רש"י].

כי אחא רב דימי, אמר: מעולם לא טבע גברא בימא דסדום בים המלח, שכח המלח מעכבו מלטבוע.

אמר רב יוסף: הפוכה סדום והפוכה מילה! כלומר כשם שסדום נהפכה כך דברים שנאמרו בה הפוכים, דתיקשי: האם רק גברא הוא דלא טבע, הא כשורא קורה טבע?!

אמר ליה אביי: לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא כשורא, דאפילו בכל מימות שבעולם לא טבע, אלא אפילו גברא, דטבע בכל מימות שבעולם - בימא דסדום, לא טבע.

ומבארינן: למאי נפקא מינה בהא דימא דסדום מלוח טובא?

לכי הא דרבין, הוה שקיל ואזיל מהלך אחוריה דרבי ירמיה אגודא על שפת דימא דסדום.

אמר ליה רבין לרבי ירמיה: מהו למימשי לרחוץ את העין מהני מיא בשבת? האם אסור כיון שהם מרפאין את העין, ^[3] ואסרו חכמים כל רפואה בשבת, גזירה שמא ישחוק סממנים ויעבור על מלאכת טחינה?

אמר ליה רבי ירמיה: שפיר דמי! שהרי לא מוכח שהוא רוחץ לרפואה אלא הוא סתם רוחץ את העין.

שוב שאל רבין את רבי ירמיה: מהו למימץ ולמיפתח לסגור ולפתוח את העין כדי שהמים יחדרו לתוך העין?

אמר ליה רבי ירמיה: זו לא שמעתי, אבל כיוצא בה שמעתי!

דאמר רבי זירא: זימנין אמר לה משמיה דרב מתנה את הדברים דלהלן, וזימנין אמר לה משמיה דמר עוקבא [כי באמת שמע משניהם אותם הדברים]. ותרווייהו, רב מתנה ומר עוקבא, משמיה דאבוה דשמואל ולוי אמרין שני דברים: דבר אחד משמו של אבוה דשמואל ודבר אחד משמו של לוי.

חד אבוה דשמואל או לוי, אמר: יין דהיינו בתוך העין, דהיינו כשסוגר ופותח את העין - אסור לשים, דמוכחא מילתא שהוא עושה לשם רפואה. אבל על גב העין בלא סגירה ופתיחה מותר שאינו נראה שהוא נותן לרפואה אלא לרחיצה בעלמא.

הרי, שאסור למימץ ולמיפתח.

וזאת התשובה לשאלה דלעיל, דלמאי נפקא מינה בחוזק המליחות של ימא דסדום? שכיון שהם מלוחים כל כך הרי הם מרפאים, ולכן אסור למימץ ולמיפתח.

וחד משניהם אמר: רוק תפל שלא אכל כלום היום [שהוא מרפא] - אפילו על גב העין אסור ליתן, דמוכחא מילתא שעושה לרפואה, שהרי הוא מאוס לרחיצה.

ואמרינן: תסתיים, יש להוכיח, דאבוה דשמואל הוא דאמר: יין בתוך העין - אסור, על גב העין - מותר.

מדאמר שמואל: שורה אדם פתו ביין ונותנו על גב העין בשבת.

דשמיעא ליה לשמואל - ממאן? לאו, דשמיעא ליה מאבוה! הרי דאבוה דשמואל אמר דעל גב העין מותר לשים יין.

ודחינן: וליטעמיך, הא דאמר שמואל: רוק תפל - אפילו על גב העין אסור.

דשמיעא ליה ממאן?

אילימא דשמיעא ליה מאבוה? אם כן, אלא לוי ולא חדא אמר?! והרי אחד משתי השמועות ודאי אמר לוי?

אלא, על כרחך חדא שמיעא ליה לשמואל מאבוה, וחדא שמיעא ליה מלוי, ולא ידעינן הי שמע מאבוה, הי מלוי. ועדיין איננו יודעים איזה אמר אבוה דשמואל ואיזה אמר לוי.

אמר מר עוקבא אמר שמואל: שורה אדם קילורין, תחבושת ספוגה ברפואה, מערב שבת, ונותן על גב עיניו בשבת ואינו חושש דלגבי עצמו אין חשש שמא יבא לשחוק סממנים, שהרי יש לו היכר, שלא התירו לו אלא לשרות מערב שבת, ואילו אנשים אחרים אינם יודעים שהוא רפואה, אלא סבורים שהוא יין, ורוחץ בהם את עיניו.

בר ליואי הוי קאי קמיה דמר עוקבא. חזייה דהוה מייץ ופתח עיניו כשנותן בהם את הקילורין. אמר ליה: כולי האי ודאי לא שרא מר שמואל! שעל ידי הפתיחה והסגירה מוכח לכל שהוא עושה לרפואה.

שלח ליה רבי ינאי למר עוקבא: לישדר לן מר מהנך קילורין דמר שמואל [ששמואל היה רופא ומר עוקבא היה יוצא ונכנס אצלו].

שלח ליה מר עוקבא: שדורי משדרנא לך, דלא תימא צר עין אנא. אלא, אינך צריך לזה. דהכי אמר שמואל: טובה טיפת צונן מים קרים לשים בתוך העין שחרית, ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית שמאיר את העינים - מכל קילורין שבעולם!

תניא נמי הכי: אמר רבי מונא משום רבי יהודה: טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית מכל קילורין שבעולם.

הוא היה אומר:

יד הנוגעת לעין קודם נטילת ידים בבקר - תיקצץ! כלומר נוח לו לאדם שתיקצץ היד ולא תגע בעין, לפי שרוח רעה שורה על היד ומסמאת את העין.

יד לחוטם תיקצץ! שמזיק לחוטם, וכן כולם. יד לפה תיקצץ! יד לאוזן תיקצץ! יד לחסודה, מקום הקזת הדם תיקצץ! יד לאמה תיקצץ! יד לפי טבעת תיקצץ! [בשני אלו אסור גם לאחר נטילת ידים. באמה משום שמביא לידי קרי, ובפי טבעת משום שהמשמוש תדיר מביא לידי טחורים. ולא נקט להו כאן אלא אגב "תיקצץ" ביחס למקרים האחרים, רש"י].

מפרשי רבנן עשב בעציץ שאינו נקוב כתלוש דמי כדמפרש בסוף המצניע והאי פטורא באונא דחצבא לאו כתלוש דמי הלכך התם לאו עוקר דבר מגידולו (דהוא רביתיה) והכא עוקר דבר מגידולו:
והלכתא כדרב הונא שכותבין תפלין על עוף טהור ואע"ג דאית ביה ניקבי כיון שהדיו עובר עליו כשר ואע"ג דדחו אביי לסייעדיה מן ושסע אותו בכנפיו לרבות את העור וקאמר לעולם אימא לך לאו עור הוא ואיצטריך כו' דיחוי בעלמא הוא דדחי ומתניתין החובל בהן חייב:
בעא מר בריה דרב מרב נחמן מהו לכתוב תפלין על עור של דג טהור. אסיקנא אם יבא אליהו ויאמר פסקה זוהמא מיניה בשעובדין אותו ואי לא לא. (פי') דשמואל וקרנא דהוו יתבי וחזו למיא דדלו ועכירי כו' הוה שמיע ליה לשמואל דגברא רבה אתי ממערבא בההוא יומא וכיון דחזא למיא דעכירי. אמר בדעתיה אי אפשר דלא שתי מינייהו והוה בריר להו דכל מאן דשתי מהנהו מיא בעידן דעכירי חייש במעיה. ועל זה אמר גברא רבה דקא אתי חייש במעיה. תהי בקנקניה. פי' כגון טעום יין שבזה הקנקן מלשון קרנא הוה תהי בחמרא (כתובות ד' קה) כלומר חזי גמריה וכיון דחזא דהוא רב גדול צוה שמואל את קרנא ועייליה לביתיה ואכלי' אוכל דמשלשל ולא אודעיה מקום בית הכסא דאיכוון לאיסויי מן חשש דבמעיה וכיון דאיצער רב ולא ידע דלאסוייה הוא דעבד הכי לטייה לא לקיים ליה ברא למאן דמצערן לצעריה ולא איקיים ליה לשמואל ברא אלא בנתא וכיון דאיתידע ליה לרב דלאסויה הוא דעביד ליה הכי ולטותיה איתקיימא בשמואל חש דלא תחלש דעתיה ואדבריה על נפשיה כדמפרש בב"ק פרק מרובה (בבא קמא דף פ') והיינו מעשה (דיסוריה) [דסוגיין] ולטייה נמי לקרנא ונפקא ליה [קרן] של בשר בעינו. פי' קאלוס בלשון יון טוב כלומר הודה לדבריו. וא"ל טוב מה שאמרת. והלכה כת"ק דמתני':

מתני' אין עושין הילמי בשבת אבל עושה הוא מי מלח. וכי תימא היכי דמפרשא בברייתא אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשין שבתוך הגסטרא. אבל עושה הוא מי מלח מועטים (וטובל) [ואוכל] בהן פתו ונותן לתוך התבשיל וכן הלכה ואע"ג דר' יוסי אוסר מי מלח אין הלכה כמותו דגרסי' בתחלת עירובין אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כרבי יוסי לא בהלמי ולא בלחיים:
ירושלמי כל מי שנותנין לתוכה ביצה ושוקעת זו היא מי מלח אינה שוקעת הילמי תני ר' יהודה בר חביבא אין עושין מי מלח עזין והן שהביצה צפה בהן והלכתא כוותיה. ואם הביצה שוקעת בהן מותרין וכיון דאמר הביצה צפה בהן הזכיר לא טבע בימא דסדום כלומר כל מים מלוחים עזין צפן בהן:
למימלח פוגלא אסיר לטבולי במילחא שרי:

יין לתוך העין אסור ע"ג העין מותר.

כשמואל דאמר שורה אדם פתו ביין ונותן ע"ג העין ואינו חושש. רוק תפל אפילו ע"ג העין אסור. וכן קילורין שהוא שרן מע"ש או מי סדום ע"ג העין שרי אבל מיפתח ומימץ עיינא בין בסממנא וקילורי בין במיא דסדום כדאמר ליה מר עוקבא לבר לואי כוליה לא שרא מר שמואל. פי' חסודה בלשון ערבי אל מחגמא:

המשנה השניה אין עושין הלמי בשבת אבל עושה הוא מי מלח וטובל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל אמר ר' יוסי והלא הלמי בין מרובה בין מועטת ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן בתחלה לתוך המים או לתוך המלח אמר הר"ם פי' הלמי הוא המים והמלח ואין בין הלמי ומי מלח אלא שהלמי שיעור גדול ומי מלח שיעור קטן ור' יוסי מחמיר ואוסר אפי' מי מלח ואינו מתיר אלא שישפוך על המלח או על המים ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אין עושין הילמי בשבת והוא תערובת מים ושמן ומלח שהיו נותנין מלח בתוך הכלי ומים עליהם והיו אותם המים עזים ואח"כ נותנין שם מעט שמן להטעים וענין איסורו מפני שנראה כמי שעושהו לתקון אוכלין הניתנין בתוכן שיתקיימו יפה והרי זה כמולח את הבשר להעמידו לצרך חול שלא יסרח ואע"פ שבפרק כלל גדול אמרו אין עיבוד באוכלים פירושו לענין חיוב כרת וחטאת הא מ"מ איסור חכמים יש בו כמו שכתבנו שם ג"כ במליחת הבשר והוא שאמרו במסכת י"ט שאסור למלוח בשר ביום טוב אא"כ לצורך היום אבל עושין מי מלח ופי' בגמ' מי מלח מועטין פירוש לעשות הילמי מועט ולא בא להפקיע משם את השמן שאף בתערובת שמן הם קרויים מי מלח או הילמי אבל בא להתיר כל זמן שהם מועטין שאדם מרגיש בהם שאינם נעשות אלא לצורך השבת לטבול שם את פתו או ליתן לתוך התבשיל ולא ליתן שם אוכלין מרובין להתקיים שם אחר שעה עד שיהא סבור שהוא עושה כן לצורך חול ור' יוסי מחמיר בזו אף במועט ואמר והלא היא הילמי בין מרובה בין מועטת ומאחר שאף המועטת נקראת הילמי יאמרו מ"מ הילמי מותר ואין חילוק בין רב למעט אלא אלו הן מי מלח המותרין שנותן שמן תחלה לתוך המלח קודם שיבאו המים לשם או למים קודם שיבא המלח לשם וכל שהשמן קודם לעירוב המים והמלח אינו נקרא הילמי שחלקות השמן ומתיקותו מונע חוזק תערובת המים והמלח שאינן נעשות עזים ולא ראויות לקיים שם אוכלין אלא לטבל בהם פת לשעתו או ליתן לתוך קערות תבשיליהן אבל כשנתערבו המים והמלח תחלה כבר נעשו עזים וראויים לכך ואין השמן מוציאן מחזקתן או שהרואה נתינת המלח והמים אינו מרגיש שיהא השמן עתיד לבא לשם ויחשוב שלקיים אוכלין הוא עושה ומ"מ הלכה כתנא קמא כמו שאמרו בראשון של מציעא ובמסכת עירובין אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיים ר"ל שהיה מצריך ברחבן ועוביין שלשה טפחים ואינו כן אלא גבהן עשרה ורחבן ועוביין כל שהוא ואחר שכן הילמי מותרין בכל ענין ובלבד במועטין שיהא ניכר בהם שלצורך שעה הם עשויים הא כל שלקיים אף לשבת עצמו אסור שנראה כעושה לצורך חול וכ"ש אם עושה אותן בדרך שנראה שלקיים אוכלין הוא עושה כגון על הכבשים ר"ל על הירקות שאדם כובש להתקיים ובתוך גיסטרא והוא כלי חרש הנשבר שאינו ראוי לתשמישו הראשון ומקצין אותו לכך:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

מי מלח בלא שמן כל שהם עזים הרבה לא היה דרכן לעשותו לטבול בהן פתן לשעתן אלא להצניען לערב מהם כל השבוע במורייסן ואחר שכן אף במועטין אסור לעשותן הא כל שאינן עזים כל כך מותר וא"כ לא אסרו במשנתנו מי מלח בלא שמן אלא בעזים ואיזהו שיעורן לאיסור כל שיש שם שני שלישי מלח ושליש מים והיאך אתה מרגיש בדבר זה כל שהביצה שאדם רוצה לטבל בתוכו צפה ואינה שוקעת הרי הן מי מלח עזים שכח חוזק המלח מונעו מלשקוע על דרך מה שאמרו דרך הפלגה לא טבע איניש בימא דסדום וכל ששוקע' אינה אלא הילמי שהתרנו במשנה:

מותר למלוח את הביצה בשבת לאוכלה אבל צנון אסור למלחו ר"ל עגול על עגול ומלח באמצע כדרך שעושין הרבה בני אדם אבל מותר לטובלו במלח בשעת אכילתו שאין זה אלא כמליחת ביצה:

ימה של סדום היה ידוע אצלם במים שבה שהיו מרפאין את העינים ואע"פ שבמלח היוצא מהם אמרו שמסמא את העינים הפיכא סדום והפיכן מלהא מימיה מרפאין ומלח היוצא מהן מסמא או שמא כח המלח חזק יותר מדאי או שמא מרפאין את החולה ומסמאין את הבריא כדרך הרבה מהדברים הרפואיים מעתה מותר ליתן מאותם המים על גב העין אף במקום שאין שם סכנה שלא גזרו הרפואה למי שאין צריך לה כל כך אלא מגזירת שחיקת סמנים וכל שאין ניכר שיהא לרפואה לא גזרו בו ומ"מ אסור לו להיות מתמיד בפתיחת העין וסגירתו בעוד שהמים על גב העין והוא הנקרא כאן מעמץ ומפתח שנראה בזה כמכוין לרפואה בתחלה אלא נותן על גב העין ואם יכנסו יכנסו ומ"מ נתינה בתחלה בתוך העין אסור וכן הדין והענין ביין שנתינתו בתחלה לתוך העין אסור על גב העין מותר ובלבד שלא יעמוץ ויפתח והוא שאמרו שורה אדם פתו ביין ונותנו על גב העין בשבת וכן שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גב עינו בשבת אבל רוק תפל אפי' על גב העין אסור שרפואתו ידועה לכל והכל מרגישין בה אבל שאר הדברים אפי' הקילורין אין הדברים ברורים בהם כל כך שהן לרפואה אחר שאין חולי ניכר בעינו כל כך ושאינו נותנם לתוך העין ולא עוד אלא שאמרו טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין בערבית מכל קילורין שבעולם ולא עוד אלא שאף הרואה יאמר שדרך רחיצה היא ואינו מרגיש בו שהוא קילור ולעצמו מיהא הואיל ומזקיקים אותו לשרותם מערב שבת אין כאן גזירה ומ"מ י"מ בקילור זה לא קילור וכחול הידוע לכך אלא ששורה עשבים מערב שבת במים על הדרך שעושים עכשיו בשומר שמימיו יפין לעינים ונותן מאותן המים על גבי עיניו שאין הדבר ניכר:

יין בתוך העין אסו' ע"ג העין מות' פי' בתוך העין אסו' משום דמוכח' מילת' דלרפוא' קעבדי אבל ע"ג העין מותר דמיחזי כרוחץ אותה ואע"ג דכוונתו לרפואה לא גזרי' בי' משום שחיקת סממנין דת"ח ידע ולא גזרי אלא מפני עמי הארץ הרואין ואפי' אי אתי עם הארץ ונמלך אם הוא מותר ליתן יין ע"ג העין לרפואה שרינן לי' שאין לחלק ולומר שלא הותר אלא לת"ח ואי אמרת כיון דעם הארץ הוא דילמא אתי למישחק סממנין אתה צריך לומר דמודעינין לי' שלא ישחוק אב הרואין ליכא דמודע להו ואתי למישחק ומש"ה אסרי' דבר המוכיח:

שורה אדם פתו ביין ונותן ע"ג העין בשבת פי' ולא מוכחא מילתא דלרפואה קעביד אלא לרחוץ עינו והאי דקעבדי ע"י פת משום דמשמוש היד קשה לעין:

שורה אדם קילורית מערב שבת ונותן ע"ג העין בשבת גם הנה יש לומר דלא מוכחא מילתא דנימחו הקילור במים ונעשית כמו מים:

שם אמר רב יהודה להתיר מדלא קתני (לאסור) [ר"י אוסר] כו' דאסוף דברי ת"ק דקאמר אבל עושה מי מלח כו' סגי ליה דהל"ל ר"י אוסר אבל ר"י מתיר לא שייך למיתני דהא ת"ק נמי מתיר למי מלח ועוד י"ל כיון דלישנא דר"י משמע הכי ומשמע הכי ע"כ כוונתו להתיר מדלא קתני בהדיא ר"י אוסר דלא ניתי למיטעי למימר להתיר אבל השתא לא תקשה הא דלא קתני ר"י מתיר דלא אכפת ליה אם נטעה לאסור וכיוצא בסוגיא זו איתא בפרק אלו טריפות גבי צלע וחוליא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה תקצץ ולא תגע שוב כו' עכ"ל. דהכא גבי פי הטבעת לא משמע ליה לפרושי דומיא דכל הני דלעיל לענין נטילת שחרית משום דעיקר הנטילה בשחרית שרוח רעה שורה על הידים וזה אינו תלוי באמה אלא בכל היום קאמר שאם נגע בפי הטבעת בעי נטילה ולא תגע שוב בעין או באוזן קודם נטילה ובפי' שני כתב דלא לענין נטילה כלל קאמר אלא שלא יהא רגיל למשמש בה מפני תחתוניות וק"ל:

בגמ' אלא אמר רבה לאסור וכן אמר ר' יוחנן וכו' כצ"ל:

ואמרו במערבא מלחי בישרי כו' פי' בחול אלמא [חשיב] תיקון הוא. כן משמע בפוסקים:

כי ה ה דרבין הוה שקיל וכו' אמר ליה מהו למימשי מהני מיא וכו' כצ"ל:

וחד אמר רוק תפל אפי' על נבי העין אסור וכו' כצ"ל:

גמ' במשנה נותן שמן לתוך המים או לתוך המלח בתחלה כו' כצ"ל:

שם טבולי מטבילנא כו' כצ"ל:

שם למאי נפקא מינה כי האי דרבנן הוי שקיל כו' כצ"ל ונ"ב ס"א כי הא דרבין:

רש"י בד"ה תקצץ ולא תגע שוב כו'. נ"ב הוא פירוש הראשון נוח לו שיתקצץ כדי שלא יגע שוב בעין כו':

ד"ה והלא. מפני שהוא כמעבד כו'. וכתב התוי"ט דהיינו אליבא דרבה בר"ה (לעיל עה ב). והתוס' כתבו שם דמדרבנן אסור לכ"ע. ומש"כ וטעמא רבה איכא כו' דפח"ח וזה נעלם מהמ"א סי' שכ"א סק"ז ע"ש:

רד"ה ואלו. קודם שיתן המלח או נותן שמן כו' כצ"ל:

אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲפוּכָה סְדוֹם וַהֲפוּכָה מִילֵי. נראה לי בס"ד, ודאי רב יוסף לחדודי התלמידים הוא דבעי בקושייא זו, ולכן קודם שאמר הקושיא אמר הֲפוּכָה סְדוֹם וַהֲפוּכָה מִילֵי, רמז בזה להגדולים היושבים בבית המדרש שלא יחשבו חס וחלילה שהוא טועה להקשות קושיא זו בטעות, לכך אמר כיון דהפוכה סדום גם אני רוצה להפך מיליה להקשות בה קושיא בטעות כדי לחדד התלמידים.

טוֹבָה טִפַּת צוֹנֵן שַׁחֲרִית, וּרְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַרְבִית, מִכָּל קִילוֹרִין שֶׁבָּעוֹלָם. עיין בהר"ן טעם לזה עיין שם. ונראה לי בס"ד בדרך רמז הצונן הוא מצד החסד לכן מסוגל בבוקר ששולט בו החסד, והחום מצד הגבורה לכן מסוגל בערבית זמן שליטת הגבורה, נמצא יש תועלת מן הקר ומן החם להאיר לעינים החושית. לכך התורה שמאירה עין השכלית נקראת אש ונקראת מים שהם חם וקר. ובזה יובן בס"ד על התורה (משלי לא, יד) מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ, 'מֶּרְחָק' אותיות 'קר חם'. ובזה יובן (ירמיהו לא, ב) מֵרָחוֹק הֳ' נִרְאָה לִי, רצונו לומר הן בעת קר הן בעת חם נִרְאָה לִי, ועל כן מחבב אותי ואומר לי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, ולכן נאמר באברהם אבינו ע"ה, וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק (בראשית כב, ד).

אֶתְרוֹג צְנוֹן וּבֵיצָה, אִלְמָלֵא קְלִפָּתָן הַחִיצוֹנָה, אֵינָם יוֹצְאִים מִבְּנֵי מֵעַיִם לְעוֹלָם. עיין פירוש רש"י ז"ל. והדבר יפלא בענין הביצה, דידוע שהחלבון הוא כבד וקשה, והחלמון הוא רך וקל, והרופאים יתנו לחולה חלמון בלבד בלא חלבון בשביל הקלות. וראיתי בספר אחד בענייני הטבע שכתב, אף על גב דמאמר זה נקיט על שלשתם לשון זה דאינם יוצאים מבני מעים, הנה שלש אלו לאו ראי זה כראי זה, כי צְנוֹן וְאֶתְרוֹג הכונה כמו שנאמר רש"י ז"ל, מפני כי אלו מתקשים ונעצרים, אך בְּבֵיצָה הכונה של אין יוצאה מבני מעים, הוא להיפך, והיינו כמעט לרוב הקלות של החלמון אם אוכלו לבדו נבלע באברים, ואינו עושה זבל שיצא מבני מעים לחוץ כשאר מאכל.

גמ' ונותן על גב עיניו. עי' לעיל דף יח ע"א תד"ה ומתרפאת:

יד לעין וכו' אפי' מבחוץ על גבי עיניו וכן מוכח מהזהר הקדוש וכן הוכחתי בעניותי בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' ד' ודלא כקצת אחרונים ע"ש:

אבל עושה כו'. מפרש בגמ': והלא הוא הילמי בין רב בין מעט. ואם המרובים אסורים אף המועטים אסורים ואם אלו מותרים אף אלו מותרין ובגמרא מפרש דלחומרא א''ר יוסי דכולן לאיסור מפני שהוא כמעבד מתקן את האוכל הנתון לתוכו כדי שיתקיים: ואלו הן המותרין נותן שמן לתוך מים בתחלה. קודם שיתן המלח נותן שמן לתוך המלח בתחלה קודם שיתן המים דהשמן מעכב שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש את כחו מהיות מי מלח עזין אבל לא יתן מים ומלח תחילה אפילו נותן שמן לבסוף דבשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד: גמ' מאי קאמר. מאי הילמי ומאי מי מלח: לאסור או להתיר. האי דקאמר שניהן שוין לאיסור או להיתר: כבשין. ירק שכובש להתקיים: גיסטרא. כלי שבור של חרס ואינו ראוי לכל תשמיש כשלם ומקצין אותו לכך: שהביצה צפה בהם. כח המלח מעכבת מלשקוע: למורייסא. של דגים: אין מולחין צנון וביצה. ג' וד' חתיכות יחד שהמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תיקון: מריש הוה מלחנא פוגלא. בשבתא: פוגלא. צנון: כשרי. תילין גבוהים עיגול על עיגול: מימלח לא מלחנא. שתים יחד: טבולי. בשעת אכילה מטבילנא ואכילנא: קליפה חיצונה. דביצה היא החלבון אלא איידי דתני בהדי אתרוג וצנון קליפה נקט בה נמי לשון קליפה: אין יוצאין מבני מעים. שמתקשרין ומתקשין ונעצרין: לא טבע גברא בימא דסדום. מפני שהמים מלוחין וכח מליחתן מעכבו מלטבוע: והפוכה מילה. דברים האמורים בה הפוכין: כשורא טבע. בתמיה: מהו למימשי מהני מיא גרסינן. מי אסור משום רפואה דגזור רבנן בכל רפואות בשבת משום שחיקת סממנין ואלו מרפאות את העין: שפיר דמי. דלאו מוכחא מילתא דלרפואה עביד אף על פי שמרפאין שרי דטעמא דרפואה דאסירא ליתא אלא גזירה שמא ישחוק סממנין דדמי לטחינה שהוא אב מלאכה: מהו למימץ ולמפתח. לשון אין מעמצין את המת (לקמן דף קנא:) עוצם עיניו כשהוא רוחץ מהן בשבת מהו שיסגיר ויפתח עיניו כדי שיכנס מהן לעין: כיוצא בו שמעתי. דהיכא דמוכחא מילתא דלרפואה עביד אסור ומימץ ומפתח נמי מוכחא מילתא והא אסהדותא דרב דימי דאמר לא טבע גברא בימא דסדום נפקא לן מינה הא כיון דמליחי טובא. מסו ואסר למימץ ולמפתח: זימנין א''ל וכו'. שקבל משניהם: ותרוייהו. רב מתנה ומר עוקבא: משמיה דאבוה דשמואל ולוי אמרי. תרתי מילי אמור חדא משמיה דאבוה דשמואל וחדא משמיה דלוי: חד אמר. או אבוה דשמואל או לוי: יין בתוך העין. דעמיץ ופתח אסור דמוכחא מילתא: על גב העין מותר. דאמרי לרחיצה בעלמא עבדי: רוק תפל. שלא טעם כלום משניעור משנתו: אפילו על גב עין אסור. דמוכחא מילתא דלרפואה דאילו לרחיצה מאיס להכי נקט רוק תפל לפי שהוא חזק ומרפא: וליטעמיך כו'. א''כ לוי ולא חדא אמר בתמיה והא חדא משמיה אתמר כדאמרן: שורה. במים: קילורין. לוזי''א בלע''ז: ונותן ע''ג עיניו. דלדידיה כיון דאצרכוה לשרותה מע''ש איכא היכרא וליכא למיגזר ומאן דחזינהו סבר דרחיצה בעלמא היא דכסבר שהוא יין: כולי האי ודאי לא שרא. דמוכחא מילתא: מר עוקבא הוה שכיח גבי מר שמואל ואב ב''ד היה בימיו כדאמרינן לעיל (דף נה. ובמועד קטן דף טז.): טיפת צונן. לתת בעיניו: ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית. נמי מאירה העינים: הוא היה אומר. ר' מונא: יד לעין. שחרית קודם שיטול ידיו: תיקצץ. נוח לו שתקצץ שרוח רעה שורה על היד ומסמתו וכן כולן: לחסודה. ריבדא דכוסילתא פלימא''ה בלע''ז: לפי טבעת. נקב הרעי שעגול כטבעת: תיקצץ. ולא תגע שוב בעין או באוזן קודם נטילה:

אין פירוש לקטע זה