בבא בתרא סה ע"ב

הרי כולן מכורין.

א גמרא ומציעים: לימא, מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שמחלקת בין סוגים שונים של תשמישי הבית, היא שלא כשיטת ר' מאיר, דאי [שאם] תאמר שכשיטת ר' מאיר היא, הא [הרי] אמר ר' מאיר: מכר את הכרם — מכר תשמישי כרם כולם, ואף את המיטלטלים, ואם כן הוא הדין במוכר את הבית!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר, יש להבדיל בין המקרים: התם [שם] בכרם מדובר בתשמיש קביע [קבוע] בכרם ולכן נמכר עמו, הכא [כאן בבית] מדובר בתשמיש לא קביע [שאינו קבוע]. ומקשים: והא [והרי] מפתח דומיא [בדומה] לדלת קתני [שנה], מה דלת דקביעא [שהיא קבועה], אף מפתח מדובר דקביע [שהוא קבוע]! אלא מחוורתא [מחוור], מתניתין דלא [שמשנתנו אינה] כשיטת ר' מאיר.

ומביאים ברייתא הנוגעת למשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: המוכר את הבית — מכר את הדלת ואת הנגר (בריח) ואת המנעול שבדלת, אבל לא את המפתח. מכר את המכתשת החקוקה בקרקע, אבל לא את הקבועה בה. מכר האיצטרוביל אבל לא את הקלת, לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים; ר' אליעזר אומר: כלל הוא, כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע.

בזמן שאמר לו: "הוא הבית וכל מה שבתוכו מכורים לך "— במקרה זה הרי כולן מכורין, בין תשמישים הקבועים ובין המיטלטלים, בין כך ובין כך, בין שאמר לו כך ובין שלא אמר לו — לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע, שהם נחשבים רשות בפני עצמה ואינם חלק מן הבית.

ב מתוך שהבאנו ברייתא זו, מביאים ענין אחר שנזכרה בו. תנו רבנן [שנו חכמים]: צינור שחקקו, כלומר, שעשה בו בית קיבול והריהו מעתה כלי, ולבסוף קבעו בקרקע, אם עברו דרכו המים למקוה — פוסל את המקוה, משום שמימיו נחשבים כמים שאובים. אם קבעו תחילה ולבסוף חקקו — אינו פוסל את המקוה. ומעירים: מני [כשיטת מי היא]? לא שיטת ר' אליעזר היא ולא שיטת רבנן [חכמים].

ושואלים: הי [לאיזה דבר מדברי] ר' אליעזר הכוונה? אילימא [אם תאמר] ר' אליעזר של מכירת בית, שהוא סבור בברייתא שהובאה לעיל שכל המחובר לקרקע הריהו כבית, ונמכר עמו, דלמא היינו טעמא [שמא זהו הטעם], שר' אליעזר סבר [סבור]: מוכר בעין יפה מוכר, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מוכר בעין רעה מוכר, ואינו מוכר אלא את תשמישי הבית עצמו, וכל השאר אף אם הוא מחובר לקרקע — אינו נמכר עם הבית. אבל אין כאן ענין לגבי קביעות דברים בכלל!

ואלא נאמר שהכוונה לדברי ר' אליעזר בענין כוורת דבורים. דתנן [ששנינו במשנה]: כוורת דבורים שמחוברת לקרקע בטיט, ר' אליעזר אומר: הרי היא כקרקע, ומשום כך כותבין עליה פרוזבול שהוא שטר שמוסר מלווה לבית הדין, שעל ידו אין חובות הלווה נשמטים בשנת השמיטה, ואין כותבים שטר כזה אלא אם כן היתה ללווה קרקע כלשהי.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - ב

אבל בזמן שאמר לו המוכר ללוקח: הוא וכל מה שבתוכו - שמוכר לו את הבית וכל מה שבתוכו, הרי כולן מכורין, כל תשמישי הבית הללו, שנימנו במשנה, בין הקבועים ובין המיטלטלים, מכורים עם הבית, אבל שאר חפצים שאינם מוזכרים כאן במשנה אינם מכורים, ואף על פי שאמר כי מוכר כל מה שבתוכה, לפי שבלשון זו אין כוונה להוסיף במכר אלא רק חפצים המיוחדים לבית זה, וכל אלו מיוחדים לבית ^[8].

גמרא:

ודנה הגמרא: לימא, אולי נאמר כי מתניתין משנתנו הסוברת שהמוכר את הבית, לא כלל במכירה את המכתשת המיטלטלת דלא כרבי מאיר. דאי תאמר שמשנתנו כשיטת רבי מאיר, הא אמר בברייתא המובאת בפרק הבא [עח ב]: מכר את הכרם - מכר תשמישי כרם! כגון קנים שבכרם שהן לצרכה, ומשם יש ללמוד כי במוכר בית, סובר רבי מאיר שמוכר הוא יחד עם הבית את תשמישי הבית.

אם כן משנתנו הסוברת שלא כלל במכירת הבית את המכתשת המיטלטלת שהיא מתשמישי הבית, אינה כדעת רבי מאיר.

ודחינן: אפילו תימא משנתנו כדעת רבי מאיר, ואין לדמות את הדין שאמר רבי מאיר בכרם לדין שנאמר במשנתנו, כי התם בכרם, אפשר לומר שרבי מאיר דיבר רק על תשמישי כרם קביע - הקבועים לעולם בתוך הכרם, שלא מזיזים אותם משם לעולם, אף על פי שאינם מחוברים לקרקע, מה שאין כן הכא במשנתנו, מכתשת לא קביע בקרקע, ולפעמים משאילים אותם, ואינם קבועה בבית כל כך כמו תשמישי הכרם.

ומקשינן: וכי כיצד אפשר לפרש שמשנתנו סוברת, כי דבר הקבוע לעולם בבית כלול במכירת הבית, והא מבואר במשנתנו כי מפתח אינו נמכר יחד עם הבית, ואי אפשר לפרש שבמשנה מדובר במפתח שאינו קבוע, כי מפתח דומיא דדלת קתני, מה דלת דקביעא לעולם, שלא מזיזים אותו משם לטלטלו ממקום למקום, אף מפתח מדובר במפתח של עץ דקביע, שיש מפתחות שלא מזיזים אותם לעולם ממקום חיבורם לפתח הבית, ואף על פי כן מבואר במשנה שלא מכר את המפתח יחד עם הבית.

כי אם היינו מפרשים במשנה שמדובר במפתח שאינו קבוע, קשה מדוע המשנה לא מחלקת בין סוגי מפתחות, שמפתח קבוע נכלל במכירת הבית, ואילו מפתח שאינו קבוע אינו נכלל במכירת הבית, ומכך שהמשנה לא חילקה, משמע שכל סוגי המפתחות אינן נכללות במכירת הבית, ואף אותן הקבועות. מפני שהמפתח הוא חפץ קל ונוח לטלטלו, וישנם פעמים בודדות שהוא נוטל אותה ממקומה, לפיכך אינה בכלל מכירת הבית.

אם כן מוכח ממה שמבואר במשנתנו שמפתח הקבוע אינו בכלל מכירת הבית, כי משנתנו אינה סוברת כדעת רבי מאיר.

אלא מחוורתא מבואר מדברי המשנה: כי מתניתין דלא כרבי מאיר.

מביאה הגמרא ברייתא הקשורה למשנתנו:

תנו רבנן:

המוכר את הבית - מכר את הדלת ואת הנגר הבריח ואת המנעול הקבוע בדלת אבל לא את המפתח, לפי שהוא קל ונוח לטלטלו.

מכר את המכתשת החקוקה שנחקקה באבן הבולטת מהקיר, אבל לא את המכתשת הקבועה, שהיתה חקוקה [והיה עליה שם כלי] קודם שהיתה מחוברת לקרקע.

מכר האיצטרוביל החלק התחתון של הריחיים, שהוא קבוע ולא מזיזים אותו ממקומו, אבל לא את הקלת - האפרכסת ששופכים לתוכה את התבואה כדי לטוחנה, לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים, שכל אלו אינם קבועים ומיטלטלים.

רבי אליעזר אומר: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ולכן מכתשת הקבועה, אף על פי שהיתה חקוקה [והיה עליה שם כלי] קודם שהיתה מחוברת לקרקע, דינה כקרקע, ונמכרת יחד עם הבית.

בזמן שאמר לו: הוא הבית וכל מה שבתוכו מכורים לך - באופן זה הרי כולן מכורין.

בין כך ובין כך, - אפילו אמר לו: הבית וכל מה שבתוכו מכורים לך, לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע, שאינם חלק מהבית, אלא מבנים בפני עצמם.

תנו רבנן:

צינור מעץ או מאבן ^[9] שחקקו ועשה לו בית קיבול ולבסוף קבעו בקרקע, והמשיך דרכו מים למקוה חסירה, הרי הוא פוסל את המקוה משום שלשה לוגין מים שאובין הפוסלים את המקוה, כיון שהיה על הצינור תורת כלי קודם שקבעו בקרקע, ולא בטל ממנו שם כלי בחיבורו לקרקע ^[10].

ואם קבעו בקרקע ולבסוף חקקו שחקק בו אחרי שכבר היה מחובר לקרקע, והמשיך דרכו מים למקוה, אינו פוסל את המקוה, כי כיון שעשאו כלי כאשר היה מחובר לקרקע, אינו נחשב כלי. וכאילו המשיך מים בחריץ שבקרקע ^[11].

והוינן בה: מני? כשיטת מי נאמרה ברייתא זו, כי כלי שחיברה לקרקע לא בטל ממנה שם כלי?

לכאורה לא כדעת רבי אליעזר ולא כדעת רבנן!

ושואלת הגמרא: הי רבי אליעזר? מאיזה דברי רבי אליעזר אנו לומדים שאינו סובר כדעת ברייתא זו, ומאיזה דברי רבנן אנו לומדים שאינם סוברים כדעת ברייתא זו.

אילימא רבי אליעזר דבית, ששנינו דבריו לעיל בברייתא לגבי בית, שסובר כי מכתשת הקבועה, אף על פי שהיתה חקוקה והיה עליה שם כלי קודם שהיתה מחוברת לקרקע, דינה כקרקע, ונמכרת יחד עם הבית.

ומוכח מדבריו שסובר כי כלי שחיברו לקרקע בטל ממנה שם כלי, ושלא כדברי הברייתא כאן גבי מקוה.

אין להוכיח כן מדברי רבי אליעזר שם, כי דלמא שמא סובר רבי אליעזר כדברי הברייתא במקוה, וגם אחרי שחיבר את המכתשת לקרקע לא בטל ממנה שם כלי, אלא הטעם שסובר כי המכתשת כלולה במכירת הבית, היינו טעמא, דרבי אליעזר סבר: מוכר בעין יפה מוכר, ולכן סובר כי אף על פי שיש על המכתשת תורת כלי, מכל מקום כיון שהיא מחוברת לקרקע, כוונת המוכר לכוללה במכירת הבית. מה שאין כן גבי צינור שחקקו ולבסוף קבעו, שדין המקוה תלוי אם הצינור נחשב כלי, שם מודה רבי אליעזר, שהצינור נחשב כלי ופוסל את המקוה.

ורבנן סברי: מוכר בעין רעה מוכר! ולכן מכתשת שיש עליה שם כלי, אף על פי שמחוברת לקרקע, אינה נכללת במכירת הבית.

אם כן אין להוכיח מדברי רבי אליעזר גבי מכתשת, שחולק על הברייתא של צינור.

ואלא נאמר כי יש ללמוד מדברי רבי אליעזר דכוורת דבורים שחולק על הברייתא של צינור.

הגמרא מביאה כעת משנה הדנה בענין פרוזבול, ונקדים הקדמה קצרה בענין פרוזבול:

הלל שהיה נשיא הסנהדרין בימי מלכות הורדוס, כמאה שנה לפני חורבן בית שני, ראה שנמנעו האנשים מלהלוות זה את זה סמוך לשנת השמיטה, מחשש שמא לא יפרע הלווה את חובו עד זמן השמיטה, ונמצא המלוה מפסיד את ממונו, ועוברים על מה שכתוב בתורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו" [דברים טו ט].

תיקן הלל "פרוזבול" [פרוז - תקנה, בולי

- עשירים, בוטי - עניים]. תקנה לעשירים - שלא יהא ממונם נפקע, ותקנה לעניים - שיהיו מוצאים ללוות.

ובפרוזבול כתוב שהמלווה מוסר לבית דין את הזכות לגבות כל חובותיו, ולכן דינו כמוסר שטרותיו לבית דין שאינם משמטים, והדיינים או העדים חתומים מתחת לנוסח הפ רוזבול.

במשנה בשביעית [פ"י מ"ו] מבואר שאין כותבים פרוזבול אלא בזמן שיש ללווה קרקע, מפני שאז חשוב החוב כאילו הוא גבוי בידי בית דין, ואין בו משום "לא יגוש", ויש מבארים הטעם, משום שאין רגילים להלוות למי שאין לו קרקע, ובדבר שאין שכיח אין חכמים עושים תקנה.

והיכן שנינו דברי רבי אליעזר גבי כוורת דבורים:

דתנן: כוורת דבורים המונחת על גבי קרקע - רבי אליעזר אומר: הרי היא דינה כקרקע, והיא נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, וכן קונים על גבה מטלטלים כמו קרקע, וכותבין עליה פרוזבול כאילו היא קרקע, שאם יש ללוה כוורת, אף על פי שאין לו קרקע, כותבים למלוה פרוזבול עליה.

שהיינו חושבים לומר, כי אף על פי שהכוורת נחשבת כקרקע לענין שאר דברים, מכל מקום לענין תקנת פרוזבול אינה נחשבת כקרקע, לפי שהמלוה אינו סומך דעתו עליה, כיון שיכולים לטלטלה ממקומה, חידש רבי אליעזר, שאף לענין פרוזבול נחשבת כקרקע.

הערות

^[8] שהחפצים המיטלטלים המוזכרים במשנה אין רגילים להשאילם מפני כובדם, וגם מפתח אף שאינו כבד, מכל מקום עיקר תשמישו לפתיחת דלת בית זה, ואינו ראוי לדלת אחרת. והטעם שאינו מוכר את שאר המטלטלים שבבית, לפי שאינם בטלים לבית, וגם משום שהמוכר אינו רוצה להתרחק מהשכונה, ורוצה לגור בבית אחר באיזור, והמטלטלים שבבית נצרכים לו, מה שאין כן במוכר חצר וכל מה שבתוכה, אז אנו אומרים שמוכר את כל המטלטלים שבתוכה חוץ מחיטים ושעורים (כמבואר לקמן קנ א), כיון ששם עוזב את השכונה, לכן הסברא היא שמוכר את כל המטלטלים, כי טורח הוא לו להוציא את כל המטלטלים משם. וגם משום, שכל המטלטלים בטלים בערכם לחצר שערכו גדול יותר מבית. וכן מצינו במוכר את העיר וכל מה שבתוכה, שכוונתו לכלול במכר אפילו את העבדים והבהמות שבעיר, לפי שטורח הוא לו להוציאם לעיר אחרת, ובטלים בערכם לעיר. שלפי ערך המכר, כך אנו אומדים את דעתו, וככל שערך המכר גדול יותר כך יש יותר דברים שבטלים בערכם למכר, ונכללים במכר. רשב"ם.

^[9] היראים [החדש סי' כו ובישן הוא סי' קצב] כתב, כי כלי חרס שקבעו בקרקע אינו חשוב ובטל תורת כלי ממנו אף אם חקקו ולבסוף קבעו, ואינו דומה לצינור שחקקו ולבסוף קבעו שפוסל את המקוה, כי ההוא של עץ וחשוב ולא בטל. ובדעת תוס' יש לדון אם חולק על היראים, שמביא את המשנה במקואות לענין שיעור החטיטה הנצרך בכלי חרס להחשיבו לכלי.

^[10] הנודע ביהודה [תנינא יו"ד סי' קט] הקשה כי במשנה בכלים [פי"א מ"ב] מבואר, שכל כלי שנעשה לקרקע בטל ממנו שם כלי ואינו מקבל טומאה, אם כן מדוע בהמשיך מים דרך צינור שחקקו ולבסוף קבעו לקרקע פוסל את המקוה. ותירץ, כי מה שמבואר במשנה בכלים שאינו מקבל טומאה אינו משום שבטל ממנו שם כלי, אלא משום שנעשה כלי אדמה ואינו מקבל טומאה, מה שאין כן במקוה, שגם כלי אדמה פוסל, לכך הצינור פוסל את המקוה. עוד תירץ, שהמשנה בכלים מדברת בכלים שעיקר תשמישם בקרקע, מה שאין כן בצינור שעיקר תשמישו למים אינו בטל לקרקע. וכן כתב באבני נזר [יו"ד ח"ב רעא]. בחידושי רבי אריה ליב מאלין [ח"ב סי' עב] ביאר חילוק זה, שהמשנה בכלים אינה מדברת בדין מחובר לקרקע, אלא בכלים העשויים לשמש את הקרקע שבטלים למה שהם משמשים אפילו כשאינם מחוברים לקרקע, מה שאין כן כלים המשמשים למטלטלין שאין להם דין קרקע רק כשמחוברים לקרקע, ובכלים אלו דנים בסוגייתנו.

^[11] הרשב"ם והרבינו גרשום פירשו, שצינור הוא כמין סילון, שהמים נכנסים בצדו האחד ויוצאים מצדו השני, והוא פרוץ משתי רוחותיו כדרך הצינור, ונחשב כלי לפסול את המים שעוברים בו מדין שאובין. והקשו הרשב"א והריטב"א והר"ן על הרשב"ם מהמבואר בכמה מקומות, שצינור כזה שהוא כלי שאין בו בית קבול, אינו פוסל. ולכן פירשו כהתוס', שמדובר בצינור שחטט בו בית קיבול באמצע הצינור כדי שיתקבצו בו הצרורות ולא ירדו למקוה, ולפי"ז מדובר שהיה כבר צינור בתלוש, והחילוק של הברייתא הוא, בין חקק בצינור בית קבול בתלוש ולבסוף קבעו, שפוסל, לבית קבעו ואחר כך חטטו, שאינו פוסל. וביאר החזו"א [מקואות סי' ז ס"ק א], כי צינור שאין לו בית קיבול שקבעו ואחר כך חטט בו בית קיבול, אינו פוסל, משום שאף על פי שהיה עליו שם כלי בתלוש, מכל מקום כיון שלא היה עליו שם כלי קבול בתלוש, אינו פוסל. לדעת התוס' ושאר ראשונים, שרק בהיה בצינור בית קיבול פוסל את המים שעוברים בו מדין שאובים, יש לדון האם נפסלים המים מדין שאובים בכניסתם לצינור, או רק כשעוברים על הבית קיבול שבצינור. בתוס' משמע שרק המים שעברו על הבית קיבול נחשבים שאובים, וכן משמע לשון הרא"ש בהלכות מקואות, והעתיקו הבית יוסף [יו"ד סי' רא], וכן סובר הש"ך [שם ס"ק עז], ולפיכך דן שם על המים שעברו באורך הצנור אחר הגומא שיתכשרו בהמשכה. אבל הטור כתב: ואם חקק בו גומא כו' נעשה כולו על ידה כלי וכל המים שעוברים עליו חשובים שאובין, וכן כתב שם בשו"ע [סעי' לו]. וכתב השלטי גיבורים שגם בדעת הרא"ש יש לפרש כדעת הטור.

הרי כולן מכורין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

all these components are sold as part of the sale of the house.

GEMARA: The Gemara suggests: Let us say that the mishna that distinguishes between different types of household items is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir. As if it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, doesn’t he say in a baraita (78b): If one sold a vineyard, he has sold all of the utensils of the vineyard, including the movable ones? The same should be true for the sale of a house.

The Gemara answers: You may even say that the mishna was taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as a distinction can be made between the two cases. There, in the case of a vineyard, the reference is to utensils that are fixed in the vineyard and never removed from it, and therefore they are included in the sale, while here, in the case of a house, the mishna is referring to utensils that are not fixed in the house, and therefore they are not part of the sale. The Gemara objects: But doesn’t the mishna teach the halakha governing a key in similar fashion to the halakha governing the door, indicating that just as a door is fixed in the house, so too, a key is fixed in the house? Rather, it is clear that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

The Sages taught in a baraita (Tosefta 3:1): One who sells a house has sold the door and the door bolt and the lock, but he has not sold the key. He has sold the mortar that was hollowed out of the ground but not the mortar that was fixed to the ground after its construction. He has sold the immovable lower millstone but not the portable upper stone. And he has sold neither the oven, nor the double stove, nor the hand mill. Rabbi Eliezer says: The principle is that any item attached to the ground is considered like the ground and included in the sale.

When the seller says to the buyer: I am selling you it and everything that is in it, all these components are sold along with the house. Both in this case and in that case he did not sell the pit or the cistern or the gallery, as they are considered separate entities that are not at all part of the house.

§ The Sages taught in a baraita: A duct that one hollowed out and afterward attached to the ground or to a building invalidates a ritual bath through the water it channels to the bath. The water in a ritual bath must be gathered directly from rain or a stream, not drawn with vessels. If one hollowed out a log and used it to channel water into the bath, this is considered drawn water, as he used a vessel. By contrast, if one attached it first and afterward hollowed it out, it does not invalidate the ritual bath. Before the log was hollowed out, it was already attached to and considered part of the ground, and therefore the act of hollowing it out does not turn it into a vessel. The Gemara asks: Whose opinion is this? It appears to be neither the opinion of Rabbi Eliezer, nor that of the Rabbis.

The Gemara clarifies the question: To which opinion of Rabbi Eliezer is this referring? If we say it is referring to the opinion of Rabbi Eliezer in the aforementioned baraita with regard to the sale of a house, that any item attached to the ground is considered part of the house and is sold along with it, there is a difficulty. As perhaps this is the reasoning employed in the dispute with regard to the sale of a house, that Rabbi Eliezer holds that one who sells, sells generously anything that is attached to the ground, while the Rabbis hold that one who sells, sells sparingly, selling only utensils that serve an intrinsic function in the house and nothing else, even if they are attached to the ground. But this teaches us nothing about the opinions of Rabbi Eliezer and the Rabbis with respect to a ritual bath.

But rather, the reference must be to the opinion of Rabbi Eliezer concerning a beehive. As we learned in a mishna (Shevi’it 10:7): With regard to a beehive attached to the ground by clay, Rabbi Eliezer says: It is like land, and therefore one may write a document that prevents the Sabbatical Year from canceling an outstanding debt [prosbol] based upon it. Such a document cannot be written unless the borrower owns some land, and a beehive is considered like land for this purpose.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מכר תשמישי הכרם. משמע תשמישים בין קבועין בין מיטלטלין ומתני' קתני דלא מכר המיטלטלין דכי היכי דאמר גבי כרם הוא הדין נמי גבי בית:

התם קביע. גבי כרם תשמישין קבועין בקרקע ^א)נראה דצ"ל דאינו מכור לר"מ אלא קנים המעמידים וכו'. אלא קנים המעמידים את הגפנים והצירים שקושרין בהם הגפנים לקנים וכיון דמחובר לקרקע הרי הן כקרקע ומש"ה הרי אלו מכורין אבל הכא לא קביע מפתח ומיטלטל ומשום הכי לא מכור:

אף מפתח. נמי קבוע בדלת דאינו נפרד ממנו כלל ואפי' הכי קתני דלא מכרה. אלא מחוורתא מתני' דלא כר' מאיר:

ואת הנגר. היינו בריח שקבוע בכותל למעלה מן הדלת וכשנועל הדלת נופל הנגר עד לארץ ונועלו:

ואת המנעול. קבוע בדלת:

אבל לא את המפתח. דמיטלטל:

מכר את המכתשת החקוקה. כמו סלע היוצאת מאליה מקרקע שהיא מחוברת מעיקרא וחוקקין אותה במקומה לצורך מכתשת ומשום הכי הוי כקרקע ומכורה היא:

אבל לא את המכתשת קבועה. שהיתה תלושה מעיקרא והדר קבעה וחקקה כלו' דלא מיחבר היא:

אבל לא מכר לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים. משום דכל הני מטלטלין נינהו ולא כקרקע דמי. תנור שהוא עשוי כגיגית רחב מלמטה וצר מלמעלה:

ר' אליעזר אומר כל המחובר לקרקע. אפי' מכתשת הקבועה ואת התנור והכי נמי ריחים דמחוברין לקרקע הרי הן כקרקע ומכורין ומסתברא דמתני' ר' אליעזר היא:

בין כך ובין כך. אפי' אמר לו הוא וכל מה שבתוכו:

לא מכר לא את הבור כו'. דכל הני רשות בפני עצמן הן ולא שייכי כלל עם הבית:

ת"ר צינור שחקקו. כדי לקובעו מן המעיין ועד המקוה שילכו המים למקוה דרך הצינור:

פוסל את המקוה. משום דהמים דרך הצינור שהוא כלי באין למקוה והוו כמים שאובין דלאו כקרקע הוא:

קבעו. מתחלה לארץ:

ולבסוף חקקו. כשהוא מחובר:

אינו פוסל את המקוה. דבקרקע דמי הואיל ולא הוי ליה תורת כלי בתלוש:

לא ר' אליעזר ולא רבנן. אי נימא ר' אליעזר דבית. דאמר לעיל כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע והכא קתני צינור שחקקו ולבסוף קבעו אע"ג דמחובר לקרקע פוסל את המקוה. ולא רבנן דאמרי לעיל מכר את המכתשת חקוקה אבל לא את הקבועה משום דלא כקרקע דמי הואיל שהיתה תלושה מעיקרא אע"ג דקבעה וחקקה במקומה ^ב)דברי רבינו בכאן הוא כדעת ר"י בתוס' ד"ה אילימא ע"ש. והכא קתני קבעו ולבסוף חקקו במקומו הרי הוא כקרקע ואינו פוסל את המקוה. ודלמא התם בבית בהא קמיפלגי דר' אליעזר דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע סבר מוכר בעין יפה מוכר ורבנן סברי וכו'. אבל הכא לענין מקוה דלמא כברייתא ס"ל:

כוורת דבורים. שעשאה וחיבר לקרקע כו' וכותבין עליה פרוזבול. דקאמר מוסר אני לכם שטרותי אגב האי כוורת כדי שלא תהא שביעית משמטת:

צנור שחקקו ולבסוף קבעו אינו פוסל את המקוה. פיר' האי צנור דפוסל אינו כעין סלון כמו שאמר הרב רבי שמואל ז"ל אלא דוקא צנור שאינו פרוץ כלומר שהוא עשוי לקבלה ויש לו בית קבול אבל אם הוא פרוץ ושתי רוחותיו אינו פיסל כיון שאינו עשוי לקבלה ותנן במסכת מקואות פ' שלישי סילון שהיא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשית לקבלה שמעינן מינה דצינור שאינו עשוי לקבלה אינו פוסל ושניני עוד המניח טבלה תחת הצנור אם יש לה לבזבז פוסלת את המקוה ואם לאו אינה פוסלת עד כאן ואם עשוי לקבל בו צרורות פוסל דתנן התם.החוטט בצנור לקבל בו צרורות בכלי עץ בכל שהוא בכלי חרש ברביעית ר' יוסי אומר אף בשל חרש בכל שהוא ירד לתוכי עפר ונכבש כשר פירש שנכב' מאיליו ונתבטל שם עד שאין המים יכולים לשטו' לאותו עפר.
ובס' היראים (כו) מפרש שכבשו ברגל ונתבטל קבולו, וקשי' ליה מהא דגרסי' בעירובין (דף ע"ח ב') חריץ עמוק י' ורוחב ארבע מערבין שנים ואין מערבין אחד מלא עפר אי צרורות מערבין אחד ולא מצרכינן כבישות ותרוץ גבי חריץ שני דהכ' מבטל ליה מתורת כלי.
וזה המקוה שהוא נפסל אינו מקוה שלם כמו שאמר הרב ז"ל אלא דוקא מקוה חסר שאין בו מ' סאה אבל מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים אינו נפסל בשאובה דתנן היו בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזירו מראיה' למראה מים במסכת מקואות (דף קל"א) ותנן נמי שלש מקואות בזה כ' ובזה עשרים ובזה עשרים סאה מים שאובין והשאוב מן הצד ירדו ג' וטבלי בה ונתערבו המקוו' טהורין והטובלין טהורין פי' שאני או' השנים הראשונים נתערבו תחלה וה"ל מקוה שלם ושוב אינו נפסל בשאובה ותנן נמי התם במסכת מקואות מים שאובין ומי גשמי' שהן מתערבין בחצר ובעוקה על מעלות המערה אם רוב מן הכשר כשר ואם רוב מן הפסול פסול אימתי בזמן שהן מתערבין עד שלא יגיע למקוה היו מקלחין לתוך המים אם ידוע שנפל לתוכו מ' סאה מים כשרים עד שלא יערו לתוכן שלשת לוגין מים שאובין כשר ואם לאו פסול, וכבר כתבה רבינו הגדול ז"ל.
ועוד או' ר"ת ז"ל דאפילו מקוה שאין בו מ' סאה מכונסין אלא בהשק' כגון שיש כאן שתי גומו' עשרים עשרים ולול פתות מזה לזה ונושקין זה את זה בכשפופר' הנאד שהוא ערוב המקואות מקו' שלם מיקרי ולא מפסיל בשאובה. ומביא ראיה לדבריו דתנן בחגיגה חומר בקדש שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה ואתמר התם דוקא בכלי שיש בפיו כשפופרת הנוד ותנן נמי במקואות השדה והתיבה שבי' אין מטבילין בהם אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנור והרי אותן שבכלי שאובין הן ואעפ"כ כיון שמחוברין למקוה טהורין ויש שדוחין דהתם כיון שלא נתלשו ולא נשאבו מעולם כשרין חבל משנתלשו ונשאבו ממש אין השקה מועלת לטבול בהן בכשפופרת הנוד ואין זה נכון, ובתוספתא במסכת מקוו' הכי משמע כדאמרן.
ואיכא דקשיא ליה הא דגרסינן במסכת יומא בגמרא דבני מערב' בפ' אמר להם ים שעשה שלמה בית טבילה לכהנים היא שנ' והים לרחצה בו וקשיא להו ולאו כלי הוא ומפרקי כההיא דאמר ר' יהושע בן לוי אמת המים מושכת לו מעיטם והיו רגלי שולים פתוחים כרמונים משמע דוקא במוציא רמון דנפק ביה מתורת כלי ואמאי בנקב כשפופרת הנוד סגי. איכא למימר שלא כיון לכך אלא כדי שהמים יכנסו לה כעין עיטם בשפע והוא הדין דבנקב כשפופרת הנוד סגי ויש אומרין דהתם שרוב המים נכנסים ונאספי' לתוך הכלי צריך מוציא רמון להוציא מדין כלי לגמרי אי נמי שלא יטמא הכלי בטומאה הנכנס לחובו קודם טבילה.
ואי קשיא הא דאמרן דמקנה שיש בו ארבעים סאה שלמות תו לא מפסיל לעולם בשאובה והא דתנן במסכת מקואות פ"ז מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר' יוחנן עלה במסכת יבמות עד רובו כשר מכאן ואילך פסול ואמאי כיון דהוו ביה ארבעים סאה שלמים כשרים היכי מפסילתו משום שאוב' לח תיקשי ודהתם כעיון שנטל ממנו רובו פסול מפני מראית העין דכיון דנטל ממים כשרין נטל ושאובין נתן ומיהו עד רובו תנינן לקולא לא חיישינן ורש"י ז"ל מפ' לה ביין כלומר שנפל שם יין ולא שנו את מראיו דמפסיל ברוב ושאני פסול יין מפסול מים שאובין וכן הוא ודאי לפי סדר המשנה.

גמרא: מה דלת קבוע אף מפתח קבוע. יפה פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, קבוע בתשמיש דלת זה, כגון מפתחות שלנו, שאינן ראויות כל מפתח ומפתח אלא למנעול שלו. ומפתח שאינה קבוע כגון אותו שאנו קורין קאדנ"ט וקורין אותו בלשון ערב קפ"ל והוא אינו קבוע לדלת זו אלא לכל פתח ופתח. ור"ש ז"ל פירש קבוע בדלת ושאינו קבוע בדלת.

צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה. פירש רש"י ז"ל צנור של אבן או של עץ כעין סילון ויורדין ממנו מים למקוה. ואינו מחוור, דצנור שהוא פתוח מכאן ומכאן כעין סילון אינו פוסל את המקוה, שאינו עשוי לקבלה, ושנינו במסכת מקואות (פ"ד, מ"ג) סלון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שאינו עשוי לקבלה, ושנינו עוד (שם, מב) המניח טבלה תחת הצנור אם יש לה לבזבז פוסלת את המקוה ואם לאו אינו פוסלת, ואם חקק בו כדי לקבל צרורות, פוסל את המקוה, דתנן (שם, מג) החוטט בצנור לקבל בו צרורות בשל עץ בכל שהוא בכלי חרס ברביעית רבי יוסי אומר אף בכלי חרס בכל שהוא, ירד לתוכו עפר ונכבש כשר, פירוש נכבש ונדחק שם עד שאין המים העוברים בתוכו אינן יכולים לשטוף אותו, הרי בטלו חללו ושוב אינו בר קבלה. וצנור זה ששנינו שפוסל את המקוה כשחטט בו לקבל צרורות הוא.

יתבאר למטה בסוגיות המשנה השביעית שמלבנות הפתחים והם פצימין של עץ אם הם מחברים בטיט נמכרו בכלל מכר הבית אבל אם אינם קבועות אלא ביתדות הדבר בספק וכן מלבנות החלונות אפילו נתחברו בטיט הואיל ולנוי בעלמא הם עשויות הדבר בספק וגדולי המחברים פסקו בהם שלא נמכרו וכן התבאר שם במלבנות של כרעי המטה והם פצימין קבועים בארץ שכרעי המטה נכנסין לתוכן ונשענים עליהם שאם הם מטלטלין עם המטה לא נמכרו בכלל הבית ואם קבועים כל כך שאין מטלטלין עמה הדבר בספק ויש גורסין בהפך והוא שאם אין מטלטלין עמה ודאי נמכרו הא אם מטלטלין עמה הדבר בספק וגדולי המחברים כתבו שלא נמכרו ואיני יודע לדעתם אם החזיק בהם המוכר היאך יוציאם הלה מידו ויש מפרשים זו של כרעי המטה במוכר את המטה אם נמכרו פצימין אלו אם לאו ויראה שכל שיש בו צרך למטה נמכר עמה ויש מפרשים בכל אלו שכתבנום בספק שקנה לוקח מפני שכל אלו תיקו דממונא לקולא ולא יראה כן ויש מפרשים בענין מלבנות פתחים וחלונות וכרעי המטה דברים אחרים והכל לפי ראות עיני הדיינין ובכלם אם אמר כל מה שבתוכו נמכרו:

המוכר את הכרם לא מכר תשמישי הכרם שאין עומדין עכשו לצרך הכרם אע"פ שמוכנים לכך כגון קנים שבכרם שאינן מונחין תחת הגפנים אע"פ שהם משופים ומוכנים לכך כמו שיתבאר:

מכתשת קבועה שביארנו עליה במשנה שנקנית אגב הבית אין בה הפרש בין חקקוה ולבסוף קבעוה בין שקבעוה תחלה ולבסוף חקקוה:

כבר ביארנו שהמוכר את הבית לא מכר את הבור ולא את הדות ולא את היציע ודברים אלו לא קנאן אפילו אמר לו היא וכל מה שבתוכה:

יתבאר במקומו שמקוה חסר שהשלימו במים שאובין נפסל בשיעור שלשת לוגין וכל שבאים מים למקוה מתוך כלי שיש לו בית קבול הרי אלו מים שאובין הא מכלי שאין בו בית קבול אין להם דין מים שאובין כלל מעתה צנור שאין בו בית קבול שבאו מי גשמים מתוכו למקוה בין שקבעו ולבסוף חקקו בין שחקקו ולבסוף קבעו אין פוסלין את המקוה אבל צנור שיש בו בית קבול כעין צנורות שהיו רגילין בימיהם להניחם תחת הגג והיו עושין בהם חטיטות כדי להתעכב שם טיט הנמחה ויוצא מן הגג מתוך שטף המים וכשהגג מתנגב עולין בו ולוקחין אותו עפר הלח ושפין בו את הסדקים הואיל ויש לצנור זה בית קבול מ"מ אם חקקו תחלה אע"פ שקבעה אח"כ בקרקע או בגג לא בטלה תורת כלי מעליה ופוסלת את המקוה אבל אם קבעה תחלה ואח"כ חקקה מכיון שלא ירד עליה שם כלי עד שנקבעה אין שם כלי עליה מעתה ואינה פוסלת את המקוה הואיל והשאובה אינה אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר במקומו:

שני בתים זה לפנים מזה שניהם במכר שניהם במתנה אין להם דרך זה על זה כ"ש הראשון במתנה והשני במכר. בדאקני' להו בבת אחד קיימא וכ"ש אי אקני ליה לחיצון והדר אקני ליה לפנימי אבל אי אקני ליה לפנימי והדר אקני ליה לחיצון מכי אקני ליה לפנימי ושייר חיצון לא שנא אקני ליה במכר לא שנא אקני ליה במתנה מההוא שעתא זכה' ליה פנימי בדרך על החיצון דהא קיימא לן כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן נותן:

ומאי דאמרינן בתר הכי חיצון במכר ופנימי במתנה סבור מינה אין להם דרך זה על זה ולא היא וכו'. לא משכחת לה אלא בדאקני להו בבת אחד וכ"ש אי אקני לפנימי והדר אקני לחיצון אבל אי אקני ליה לחיצון והדר אקני ליה לפנימי מכי אקני לחיצון ושייר פנים לפניו מההיא שעתא זכה ליה לחיצון בהסרת הדרך מעליו דהא קיימא לן כר' עקיבא דאמר צריך ליקח לו דרך משום דמוכר בעין יפה מוכר:

ד. המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא את המפתח מכר את המכתשת הקבועה אבל לא את המיטלטלת מכר את האצטרוביל לא מכר את הקלת מכר תנור מכר כירים ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין. האי דלת דקתני רישא דמכורה דוקא דקביעא ולא מיטלטלא, אבל היכא דמיטלטלא כמפתח דמיא ולא מזדבנא משום דאינה קבועה. והאי מפתח דקתני דאינה מכורה דוקא במפתח המיטלטלת דקימא לפתוח בה את המנעול ואמטול הכי אינה מכורה, אבל מפתח קבועה בדלת הרי זו מכורה. והאי דאוקימנא בגמרא דומיא דדלת דקביעא, לאו למימרא דאינה מיטלטלת אלא דקביעא תשמישתא קאמרינן, שאין המנעול הזה (ופתח) [נפתח] במפתח אחרת, מידי דהוה אתשמישי כרם דקביעי לטעמיה דרבי מאיר כדבעינן למימר קמן (סי' לח). והני אצטרוביל וקלת דקתני תרויהו מתשמישי דרחיא נינהו כדבעינן לפרושינהו בגמרא לקמן. והא דקתני מכר תנור מכר כירים כולהו במוכר את הבית קאי, דמסתמא מכר את התנור ומכר נמי את הכירים. ובתנור וכירים דקביעי עסקינן, הילכך אע"ג דלא אמר ליה הוא וכל מה שבתוכו, מידי דהוה אמפתח ומכתשת המיטלטלת, ואם לאו אינן מכורין.

ומאי שנא מבור ודות דאע"ג דמגוף קרקעיתא דביתא נינהו לא מיזדבני בהדיה. אי משום דחשיבי ופלגי רשותא לנפשייהו, אי הכי אגב חצר נמי לא ליזדבון. ואי משום דלאו אורחיהו למהוי ברוב בתים, הכי נמי לאו אורחיהו למהוי ברוב בתים. אלא שאני בור ודות דלאו מתשמישי דבתים נינהו אלא מתשמישי דחצר נינהו, כדבעינן לברורי לקמן (בבא בתרא סז,א סי' ה) גבי המוכר את החצר, ואלו מכתשת ורחים ותנור וכירים כולהו מתשמישי דבתים נינהו. ואפילו בבתים הפתוחים לחצר לא סגיא דלא שכיחי בחד מינייהו, והאי דלא שכיחי בכולהו משום דסגיא להו לכולהו דיורין שבחצר להני תשמישי בחד ביתא, וכל שכן בבתי דלא פתיחי לחצר אלא לרשות הרבים, דכיון דתשמישין הצריכין לדירה נינהו ולית להו לבעלי בתים דוכתא אחריתי למעבדינהו לאשתמושי בהו כולהו דיורין עביד להו כל חד וחד בגו ביתיה. הילכך לא שנא בבית הפתוח לרשות הרבים ולא שנא בפתוח לחצר היכא דקביעי בקרקע הבית מגופיה דבית נינהו ואמטול הכי מזדבני בהדיה.

והא דקתני סופא ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין, לא תימא הני מילי בתשמישי דביתא כגון מפתח והוא הדין גבי מכתשת וקלת וכיוצא בהן, דכיון דזימנין דקביעא האי מכתשת והויא ליה מגופא דביתא כי לא קביעא נמי מתשמישי דביתא היא, וכל שכן קלת דמתשמישי רחים הקבועים בבית היא, אבל שאר מטלטלי דלא איירי בהו במתניתין דלאו מתשמישי דביתא ממש נינהו כגון מטה ושלחן וסכין וקערות וכוסות ומצעות ומאי דדמי להו לא מזדבני. אלא אפילו כולהו נמי מזדבני, דהא בגויה דביתא קיימי, וכיון דאמר ליה הוא וכל מה שבתוכו ליכא לאפקיניהו מהאי כללא אלא בראיה. תדע דהא גבי ספינה דקתני (לקמן בבא בתרא עג,א) אבל לא מכר לא את העבדים ולא את המרצופין ולא את האנתיקי ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, בשלמא עבדים ומרצופין מתשמישי דספינה נינהו, אלא אנתיקי עיסקא דבגוה הוא, ואפי' הכי כיון דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, ואע"ג דאית בה עבדים ומרצופין ואנתיקי לא אמרינן כי אמר ליה כל מה שבתוכה אעבדים ומרצופין בלחוד קאמר אלא אכולהו קאמר. והוא הדין גבי בית וחצר, דכולהו לענין הוא וכל מה שבתוכו חד טעמא נינהו.

אלא מיהו דוקא במטלטלי דקיימי בגויה דביתא ושייך בהו לישנא דהוא וכל מה שבתוכו. והוא דהוי מידי דאורחיה דשכיח בבתים תדיר, כגון מיני תשמישתא דביתא, דהא אמפתח ומכתשת וקלת דאיירי בהו רישא דאינן מכורין קאי. והוא הדין לשאר תשמישי דביתא. אבל לשאר מטלטלי דלאו מידי דשכיח בבית תדיר הוא, אע"ג דאמר ליה הוא וכל מה שבתוכו לא קני להו. דכי קא נחית לוקח לאו אדעתא דידהו קא נחית אלא אדעתא דשאר מטלטלי דאורחייהו למהוי בבית תדיר הוא דנחית. והוא הדין גבי יציע וחדר וגג ובור ודות וכיוצא בהן, אע"פ שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו אין אלו מכורין כדאיתא בברייתא בהדיא. וטעמא דמילתא, דלא מבעיא גבי יציע וחדר וגג דהני רשותא אחריתי באנפי נפשה נינהו ואינן בתוך הדבר המכור אלא סמוך לו או על גביו, אלא אפילו בור ודות דקיימי בעומקיה אינן מכורין, דכיון דבסתמא לא קני ליה לעומקא אלמא לאו מגופיה דביתא הוא, אע"ג דפתיח פומייהו לגו ביתא לאו בגויה דביתא קיימי אלא תותי ביתא קיימי. ודוקא היכא דלא אקני ליה עומקא ורומא והן וכל מה שבתוכן, אבל היכא דאקני ליה עומקא ורומא והן וכל מה שבתוכן קני אפילו בור ודות ומחילות וגגין ועליות, דכמאן דכתב ליה מארעית תהומא עד רום רקיעא דמי:

לח. הרי אמרו המוכר את הבית לא מכר את המפתח לימא מתניתין דלא כרבי מאיר דאי רבי מאיר הא אמר מכר כרם מכר תשמישי כרם. ודחינן אפילו תימא רבי מאיר התם קביע הכא לא קביע והא דומיא דדלת קתני מה דלת דקביעא אף מפתח נמי דקביעא אלא מחוורתא מתני' דלא כרבי מאיר. והאי קביעא דקאמרינן, לא שנא גבי תשמישי כרם ולא שנא גבי מפתח, לאו למימרא דמחבר לקרקע או לדלת, אלא דקביעא תשמישתיה קאמרינן, דהא גבי תשמישי כרם דקאמרינן דקביעי ובהדיא אמרינן לקמן (בבא בתרא סט,א) גבי אבני דאכפי לרבי מאיר דמתקנן אע"ג דלא מחתן, וגבי קנים שבכרם שהן לצרכו דאוקימנא בקנים המחולקים שמעמידין אותן תחת הגפנים לרבי מאיר דמשפו אע"ג דלא מוקמי, אלמא אע"ג דאכתי לא מיחברי כיון דקביעא תשמישתיהו בההוא כרם מזדבני. הכא נמי גבי מפתח דקאמרינן דקביעא, דקביעא תשמישתא בההוא דלת קאמרינן, כגון דאורחיה לאשתמושי ביה בההוא דלת תדירא, דדינא דמפתח ודינא דתשמישי כרם אליבא דרבי מאיר חדא מחתא מחתינן להו בשמעתין. דכיון דלטעמא דרבי מאיר כל מידי דמתקן לתשמיש הדבר המכור אע"ג דאכתי לא אשתמש ביה הוי מכור, כ"ש במידי דאורחיה לאשתמושי ביה מקמי הכין.

ואית דמפרשי דהאי מפתח דקביעא דקאמרינן, דקביעא במנעול תדיר קאמרינן, שיש מפתחות שאין מזיזין אותן מן הפותחות, כעין של כפרים, והיינו דומיא דדלת דקביעא ממש ששוכבת על צדה תדיר במקום אחד, ואפי"ה קתני לא מכר את המפתח הואיל ונוח להוציא משם ומידי דמיטלטל הוא, דהוה ליה כרחיים העליונה דאע"ג דקביעא במקום תשמישה כיון דמטלטלה לא מזדבנא. ולפום הדין טעמא הא דס"ד מעיקרא לשנויי התם קביע, לאו דוקא, אלא בדרך איפשר ויש לומר קאמרי' לה, דדילמא כי קאמר רבי מאיר במידי דקביע ודלא כסוגיא דגמ'. וכי אצטריך למידק מפתח דומיא דדלת, למאי דס"ד מעיקרא קאמרינן, דאפילו לכשתמצא לומר דלא אמר רבי מאיר אלא במידי דקביעא, הכא גבי מפתח נמי כי מיירי אפילו במפתח דקביעא קא מיירי. מיהו לסוגיא דגמרא גבי תשמישי כרם אפילו תימא מתני' במפתח דלא קביעא על כרחיך מתני' דלא כרבי מאיר.

מיהו בין לפירושא קמא בין לפירושא בתרא, הני תשמישי כרם דפליגי בהו רבי מאיר ורבנן, אם תימצי לומר דבקנים שבכרם שאינן לצרכו ואבנים שבשדה שאינן לצרכה בלחוד פליגי, דרבנן סברי כל היכא דלא מוקמי בשעת מכירה אע"ג דמתקני להכי לא מזדבני, ורבי מאיר סבר כיון דמתקני לתשמישתא דהאי ארעא אע"ג דאכתי לא אשתמש בהו בהאי ארעא מזדבני. תדע מדלא קפיד בגמרא (לקמן בבא בתרא סט,א) לטעמיה דרבי מאיר גבי קנים אלא דמשפו ולא גבי אבנים אלא דמתקנן, אבל בשומרה שאינה עשויה בטיט (לקמן בבא בתרא סח,ב) מודי רבי מאיר, דכיון דלאו מידי דאורחיה דבעל הכרם לאזמוניה היא לאו אדעתא דידה קא נחית. דיקא נמי מדלא איתינן עלה פלוגתא דרבי מאיר כדאיתינן גבי קנים ואבנים. ולפום הדין טעמא הני מתניאתא דבית הבד ומרחץ דברי הכל נינהי, דתרוייהו שייך בה האי טעמא דשומרה כדברירנא להאי בדוכתייהו (לקמן שם סי' ט). דיקא נמי מדלא קאמרינן בגמ' עילויהי מתני' דלא כרבי מאיר כדאמרינן גבי מפתח. ואם תימצי לומר אפילו בשומרה שאינה עשויה בטיט נמי פליגי, ממילא קימא להו מתניאתא דבית הבד ומרחץ דלא כר' מאיר.

וש"מ דמתני' דקתני המוכר את הבית לא מכר את המפתח במפתח דקביעא תשמישתא עסיקינן ודלא כר"מ, וכ"ש במפתח דלא קביעא תשמישתיה. ואידי ואידי דמיטלטלא ואפילו היכא דאורחה למשבקה במנעול תדיר, מידי דהוה אריחים העליונה, אבל קביעא בדלת ממש כגון שקשורה ותלויה והמותנא שהיא תלויה בו ראשו קשור בדלת קשר של קימא מזדבנא, מידי דהוה אדלת ונגר ומנעול וכיוצא בהן:

לט. וש"מ דליתא לדרבי מאיר דאמר מכר כרם מכר תשמישי כרם, דהא אסיקנא מתני' דלא (כר"י) [כר"מ], ועוד דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא אסיקנא בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא עח,ב) בשטה:

מ. ת"ר המוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר ואת המנעול אבל לא את המפתח מכר את המכתשת החקוקה אבל לא את הקבועה מכר את האיצטרוביל אבל לא את הקלת ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין אבל לא מכר לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים רבי אליעזר אומר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע בין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע. הא מתני' הכי אשכחנן לה בנוסחי דילן, ומסתברא דשבישתא היא דאיתלאי בנוסחי. ממאי, מדקתני ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין, והדר תאני אבל לא מכר לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים, והא ודאי ליכא למימר הכי, דנהי נמי דסבירא ליה לתנא קמא דמחובר לקרקע נמי אינו כקרקע, אלא היכא דאמר ליה הוא וכל מה שבתוכו אמאי אינן מכורין. אלא על כרחיך כי תנינן לה לפיסקא דאם אמר לו הוא וכל מה שבתוכו לבתר פיסקא דלא מכר לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים הוא דתנינן לה. ומסוגייה דרבנו חננאל ז"ל משמע לן דהאי פיסקא דאם אמר לו הוא וכל מה שבתוכו לבתר פלוגתיה דרבי אליעזר הוה גריס לה, והדר תני עלה בין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע. ולהני נוסחי דילן, על כרחיך כי קתני אבל לא מכר לא את התנור כו' ארישא קאי, דלא אמר ליה הוא וכל מה שבתוכו. ומאי אבל לא מכר, דאע"ג דגבי אצטרוביל מודי ת"ק דמכור משום דמחובר לקרקע, גבי תנור וכירים וריחים פליג, דאע"ג דמחברי לקרקע לאו כקרקע דמו. ומ"ש אצטרוביל דמודי ביה דמכור, משום דלאו מנא הוא ולא הוה עליה תורת כלי בתלוש. וש"מ דאצטרוביל לאו ריחים התחתונה הוא. חדא דמ"ש ממכתשת הקבועה ומתנור וכירים דאע"ג דקביען דקאמר ת"ק דאינן מכורין ומ"ש אצטרוביל דמודי ביה דמכור. ועוד הא מדקתני סופא ולא את הריחים, דסתמא רחים התחתונה משמע, דכתיב (דברים כד,ו) לא יחבל רחים ורכב, מכלל דאצטרוביל דקתני רישא מכור לאו ריחים הוא אלא עיגול שסביב לריחים הוא, ואמטול הכי מודי ביה ת"ק דמכור משום דבתלוש נמי לאו מנא הוא אלא פשוטי [כלי] עץ בעלמא הוא. וכיון דקביעא בקרקע הוה ליה כבנין בעלמא. אבל קלת מנא מטלטלא הוא, דתלו ליה עלוי ריחיא ונחתי חיטי מיניה אפומיה דרחיא. ובדין הוא דלא ליצטריך לאירויי ביה דאינו מכור אלא משום סופא אצטריכא ליה ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין.

ולית הלכתא כת"ק דקתני מכר את המכתשת החקוקה אבל לא את הקבועה, דמשמע מכר את החקוקה בקרקע שחקקוה משנקבעה אבל לא את הקבועה שקבעוה משנחקקה ונעשית מכתשת, דהא מתני' קתני מכר את המכתשת הקבועה אבל לא את המטלטלת. וכן הא דקתני סופא אבל לא מכר לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים, ליתא אלא במידי דלא קביע, והוא דלא א"ל הוא וכל מה שבתוכו. אבל במידי דקביע ומיחבר לקרקע הרי הוא כקרקע, ואע"ג דלא א"ל הוא וכל מה שבתוכו הרי הוא מכור. ובהדיא תנן במתני' מכר תנור ומכר ריחים, ובדקביעי עסיקינן, דאלמא מסתמא נמי מזדבני. ומתני' רבי אליעזר היא דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וקימא לן כותיה בהא, חדא דהויא לה הא מילתא סתם מתניתין ומחלוקת דבריתא וקי"ל כסתם מתני'. ותו דהא סוגייא בעלמא כמאן דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ואי נמי טעמא דרבי אליעזר כדדחינן לקמן דסבירא ליה דמוכר בעין יפה מוכר. וש"מ איתא לדרבי אליעזר. ואפילו במידי דלא קביעא נמי דוקא היכא דלא א"ל הוא וכל מה שבתוכו, אבל א"ל הוא וכל מה שבתוכו הרי הוא מכור כדקתני בהדיא במתני' מכר את האיצטרוביל אבל לא הקלת מכר את המכתשת הקבועה אבל לא המיטלטלת ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין, וה"ה לשאר מטלטלי דכולהו חד טעמא נינהו. ובהדיא קתני נמי גבי חצר (לקמן בבא בתרא סז,א) אבל לא את המטלטלין ובזמן שאמר לו היא וכל שבתוכה הרי כולן מכורין. וה"ה גבי בית, דדינא דחצר ודינא דבית בהא מילתא חד טעמא נינהו. וליתא לברייתא דפליגא בהא אמתני'. אבל לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע כסתמא דבריתא ובהא לא פליגא מתניתין אבריתא כלל.

נקיטינן השתא דהמוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר ואת המנעול הקבועין בו, והוא הדין למפתח הקשורה בדלת ממש קשר של קימא שהיא מכורה. אבל לא את המפתח המיטלטלת אע"ג דקביעא תשמישתה. ואפילו היכא דאורחיהו למשבקה במנעול תדיר. וה"ה לדלת ולנגר ולמנעול בזמן שמיטלטלין דאינן מכורין. מכר את המכתשת הקבועה ואין צריך לומר את החקוקה, מכר את האצטרוביל הקבוע בקרקע אבל לא הקלת, דמנא מטלטלא הוא. מכר את התנור ואת הכירים הקבועים בקרקע, ואת הריחים התחתונה הקבועה בקרקע אבל לא את המטלטלת, וכ"ש ריחים העליונה, ואין צריך לומר שאר כל המטלטלין. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע, וכ"ש חדר בזמן שיש בהן ד"א וגבוהין י' טפחים, כדדייקינן בגמרא (לעיל בבא בתרא סד,א) אמתניתין השתא יציע אמרת לא חדר מיבעיא, דאלמא כל היכא דיציע לא מזדבן כ"ש חדר, וה"ה לגג בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים, דכולהו הני רשותא אחריתי באנפי נפשה נינהו ולא מהני בהו לישנא דכל מה שבתוכו כל כמה דאיכא למתלי במידי אחרינא דשייך ביה האי לישנא:

מא. ת"ר צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה. עיקר הא מילתא, דג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה, היכא דכי נפלי לגויה הני ג' לוגין לא הוו ביה בהאי מקוה מ' סאה מים כשרים, דכיון דמקמי דלהוי ביה שיעור מקוה שלם מים כשרים נפלי לגויה שלשת לוגין מים שאובין, אע"ג דנפלו לגויה בתר הכין כמה סאין מים כשרים פסיל מדרבנן. ומהאי טעמא הוא דפסיל ליה האי צנור למקוה, דכיון דחקקו ולבסוף קבעו הויא לה תורת כלי עילויה בתלוש, ואע"ג דחקקו וקבעו בקרקע לא בטלה תורת כלי מיניה וכל מיא דאתו מיניה למקוה שאובים נינהו. ואם קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה הואיל ולא היתה עליו תורת כלי בתלוש וכעושה חריץ בקרקע דמי. מיהו לא מיתוקמא אלא בשחקק בו מקום לקבל צרורות המתגלגלין במים כדי שלא ירבו עם המים, שכיון שנעשה לקבלה נמצאו המים היורדין הימנו באין מתוך כלי שנעשה לקבלה ופוסל את המקוה. אבל אם לא חקק בו לקבל צרורות אפילו חקקו ולבסוף קבעו אינו פוסל את המקוה, שלא נעשה לקבלה אלא להעביר עליו את המים, ותנן במקואות פרק ד' (מ"ג) החוטט בצנור לקבל צרורות בשל עץ כל שהו בשל חרש רביעית.

ודוקא נמי במקוה שלא היו בו ארבעים סאה בשעה שנפלו לתוכו שלשת לוגין מים דרך צנור זה שחקקו ולבסוף קבעו, אבל אם היו בו מ' סאה מים כשרין מתחלה ממלא בכתף ונותן לתוכו וכשר. וכן אם לא היו בו מ' סאה מים כשרים ונפלו לתוכו פחות מג' לוגין מים שאובין ואח"כ נפלו לתוכו מים כשרים והשלימוהו למ' סאה כשר, שאין השאובה פוסלת בפחות מג' לוגין, כדקתני בהדיא בריש עדויות (פ"א מ"ג) ובמסכת מקואות (פ"ב):

מב. ודייקינן אהא מתניתין מני לא רבי אליעזר ולא רבנן. כלומר לא רבי אליעזר דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, דאע"ג דהוי תורת כלי עליו בתלוש אהניא חיבוריה לאפוקיה מתורת כלי, ולא רבנן דאמרי לא מהני חיבור לאפוקיה מתורת כלי. דאי רבי אליעזר, אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי לא ליפסול, ואי רבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי לפסול, דכיון דכתלוש חשיב ליה הוה ליה כשאר כלים דפסילי.

ודייקינן אדייוקין הי ר' אליעזר. כלומר היכא שמעינן ליה לר' אליעזר האי סברא דתוקמה להאי מתניתא דלא כר' אליעזר, דאי ר' אליעזר דבית, דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואפילו מכתשת הקבועה דמשמע שקבעוה לאחר שנעשית מכתשת, אלמא אע"ג דחקקה ולבסוף קבעה אהנייא לה קביעתה בקרקע גבי מכר לשויה כקרקע, ודילמא התם היינו טעמיה דרבי אליעזר דסבר מוכר בעין יפה מוכר, וגמר לזבוני אפילו קבועה, ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר. אבל בעלמא דלא שייך האי טעמא אפילו רבי אליעזר מודי דהיכא דחקקו ולבסוף קבעו לאו כקרקע דמי. והא דרבנן משום סירכא דרבי אליעזר אצטריכא ליה, דאי לרבנן גופייהו כיון דלמפרך סוגיין קא בעי, אדרבא, אי שביק ליה לדרבנן כפשטה דשאני להו במחובר לקרקע בין חקקו ולבסוף קבעו לקבעו ולבסוף חקקו (ב)בריתא דצנור הוה מיתוקמ' כרבנן דבית ומיפריך סוגיין טפי, אלא משום דלא מיתוקם ליה פירכיה דרבי אליעזר אלא בהכי, דאי טעמיה דרבי אליעזר דמוכר בעין יפה מוכר מאי טעמיהו דרבנן, אפילו תימא דחקוקה ולבסוף קבועה לאו כקרקע דמיא אי סלקא דעתיך דסבירא להו דבעין יפה מוכר תהוי מכורה. אלא משום דסבירא להו בעין רעה מוכר. ואכתי לא איפשיטא לן הי ר' אליעזר והי רבנן. וה"ה דהוי ליה למידק נמי הי רבנן, אלא משום דלמפרך סוגיין דמוקים לה דלא כחד מינייהו קא בעי, וכל היכא דמיפריך ליה בחדא לא טרח למפרך נמי באידך. והא דפרכינן דילמא התם היינו טעמיה דרבי אליעזר דסבירא ליה מוכר בעין יפה מוכר, אע"ג דבדרך אפשר קאמרינן לה, שמעינן מינה דאע"ג דמידחיא לן הא דרבי אליעזר בעלמא, לענין מקח וממכר מיהת ליכא לדחוייה דשאני מכר דמוכר בעין יפה מוכר:

(יו) צנור שחקקו. לא החקק הצנור העשוי לקלח קאמר כדמשמע פת' רבי' שמואל זצוק"ל כאן ופתרון המורה במרובה אלא על חקק העשוי בשוליו לקבל צרורות ועיין מה שכתבתי בפ"ק דפסחים במה"ק:

גמרא. לימא מתניתין דלא כרבי מאיר. פירש רשב"ם ז"ל מדקתני דלא מכר את המטלטלת קפריך. ולא נהירא דמשמע דמעיקרא קפריך מכח מפתח דמיניה מסלק מילתיה דקאמר הא דומיא דדלת קתני מה דלת קבוע אף מפתח נמי דקבוע. לשון תוספות הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: לימא מתניתין דלא כרבי מאיר דאי כרבי מאיר הא אמר מכר כרם מכר תשמישי כרם דתנן מכר את הכרם מכר את הקנים שהם לצרכו וסתם מתניתין רבי מאיר והכי נמי מפתח אמאי אינו מכור. ופריק התם קבוע הכא לא קבוע. פירוש קסלקא דעתך דהאי מפתח של מנעול הנקרא בלשון ערבי קפי"ל הוא ומשום הכי פריק התם לענין כרם הקנים קביעי תשמישתיה בכרם ואינן עשויין להסיר אותם משם ולפיכך הם מכורים ואף על פי שאינם קבועים בארץ דהא אוקימנא לקמן דמתקנן ואף על גב דלא סדירן אבל מפתח זו שהוא מפתח של מנעול הנקרא קפל אין תשמישתו קבוע באותו דלת שבאותו בית שכיון שאין המנעול קבוע בדלת עשוי הוא לנעול בו היום בבית זה ולמחר בבית אחר וכיון שהמנעול אינו קבוע גם תשמיש מפתחו אינו קבוע להשתמש בו בבית זו כמו שקבועים תשמיש קנים בכרם זה. ואקשינן והא דומיא דדלת קתני מה דלת דקביע תשמישתיה בבית זה ואינו עשוי לפתוח ולנעול בו בבית אחר אלמא מפתח זה אינו מפתח של מנעול הנקרא קפל אלא מפתח של מנעול הנקרא פלג שמנעול שלו קבוע בדלת ונמצא שתשמיש מפתחו קבוע הוא בזה הדלת ואפילו הכי אינו מכור. אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי מאיר דסבירא ליה דלא הוי מכור אלא כל מאי דמחובר לקרקע כגון דסדירן וכגון מכתשת קבועה וכיוצא בה אבל מאי דלא מחובר לקרקע אף על גב דקבוע תשמישתיה לא הוי מכור. עד כאן. ורשב"ם ז"ל פירש קבוע בדלת ושאינו קבוע בדלת. ולא מחוור. ופירוש הרא"ם עיקר. הרשב"א והר"ן.

צנור שחקקו ולבסוף קבעו. פירש רשב"ם ז"ל צנור של אבן או של עץ כעין סילון ויורדין ממנו מים למקוה. ואינו מחוור דצנור שהוא פתוח מכאן ומכאן כעין סילון אינו פוסל את המקוה שאין עשוי לקבלה כו' ככתוב בתוספות. הרשב"א ז"ל.

הי רבי אליעזר אילימא רבי אליעזר דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואפילו תנור וכירים כחקקו ולבסוף קבעו דמי ואפילו הכי קאמר רבי אליעזר דכקרקע הם חשובים דילמא לאו כקרקע הם חשובים משום דכחקקו ולבסוף קבעו דמי והאי דקאמר רבי אליעזר הרי הם כקרקע לענין מכירה בלחוד הוא דקאמר כו'. הרא"ם ז"ל.

רבי אליעזר אומר הרי הוא כקרקע. השתא סלקא דעתך דבכוורת מחוברת איירי והרי הוא כקרקע אכוורת קאי שהכוורת הרי היא כקרקע לקנות בכסף ובשטר ובחזקה ולפי המסקנא דמסיק טעמא משום דאתקש ליער קאי אדבש כו' ככתוב בתוספות. לשון תוספי הרא"ש ז"ל.

בד"ה צינור שחקקו כו' ודוקא שמים נופלים כו' אבל אם נפלו מצינור לקרקע כו' אם יש כבר במקוה כ"א סאה כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דאיירי שפיר בנפלו מצינור לקרקע ומקרקע למקוה ע"י המשכה ואיירי באין כבר במקוה כ"א סאה דלישנא דפוסל את המקוה ואינו פוסל המקוה לא משמע הכי דכיון דבכולה ע"י המשכה נמי הוי דינא הכי א"כ ה"ל למתני בהאי לישנא צינור שחקקו ולבסוף קבעו פסול להמשכת המקוה קבעו ולבסוף חקקו כשר להמשכת המקוה וכיוצא בזה כתב הרשב"ם לקמן בשמעתין ע"ש ודו"ק:

בד"ה הרי היא כקרקע כו' ולענין טומאה נמי מקבל הדבש טומאה אפי' כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר בזה כפרשב"ם דהדבש בטל לגבי כוורת אלא דאמרי' דלא בטיל והוה אוכל ולא בעי נמי מחשבה כדאמר רב כהנא בפ' הספינה וסמכו בזה ג"כ אראייתם דלעיל דומיא דפת לגבי תנור דלא חשיב הפת מחובר אע"ג דתנור הוא מחובר ה"נ לא ליחשיב הדבש מחובר בשביל הכוורת מיהו לפרשב"א שכתבו התוספות לעיל דכל תנור הוא מחובר ואפ"ה טמא משום דלא חשיב חיבורו חיבור כמו כוורת דהכא דאינו מקבל טומאה משום דהוה חיבורו חיבור גמור אין כאן ראייה כ"כ וי"ל דמ"מ הדבש לא הוי מחובר לכוורת טפי מפת לתנור ודו"ק:

ר"ש בד"ה נגר בריח וקבוע בכותל הס"ד:

בד"ה בין כך כו' שלא אמר הס"ד:

גמ' ושל דגים ואמרי מאי כו' כצ"ל ונמחק הרי אלו נמכרין:

ר"ש ד"ה לימא. דאי כר"מ כו' כגון קנים שבכרם כו'. עי' לקמן (ס"ט) דזה הוא לכ"ע רק דנ"מ ביניהם במשפיין ולא מוקמן:

ר"ש ד"ה ר"א. אמכתשת קבועה פליג. נ"ל דאזיל בשיטת רשב"א שבתוס' לעיל במשנה דתנור כו' אפי' לר"א לא מכר אף במחוברין. וכ"נ דעת הרא"ש מדהעתיק במשנה לא את התנור כו' ולא העתיקם בברייתא ושר"א פליג ואומר כל המחובר כו' ש"מ דס"ל דר"א ל"פ עלייהו רק על המכתשת ואותה כבר הזכיר במשנה דמכר. ותמיהני על הטור בסי' רי"ד שפסק דמכר התנור וריחיים אם קבועים הם נגד דעת אביו ז"ל:

תד"ה צינור. ודוקא כו' אבל כו' המשכה היא. עי' ש"ך סי' ר"א ס"ק ע"ז. ואין תירוצו עולה על דברי התוס' כמבואר. ולעד"נ דכיון דלשון הטוש"ע שם דכל הצינור נעשה כלי ע"י הגומא לכן לא מהני ההמשכה דרך עליו כדאיתא שם סעיף מ"ו וע"ש בב"י לשון המרדכי בשם השאלתות וכש"כ דא"ש טפי לדעה שהביא הרמ"א שם דאין המשכה מועלת אלא ע"ג קרקע הראוי להתבלע בה:

הרי כולן מכורין. כל הנך תשמישין המיטלטלין אבל שאר מיני תשמישתיה לא מיזדבני ואף על גב דאמר כל מה שבתוכו אני מוכר לך שלא ריבה בלשון זה אלא תשמישין המיוחדין לבית זה שאינן רגילין להשאילן מפני כבידן ומפתח נמי עיקר תשמישו לפותחת של דלת זו ואין ראוי לאחרת והיינו טעמא דלא זבין שאר מיני תשמישתיה דלא בטילי לגבי בית אי נמי אינו רוצה להתרחק מן השכונה שלו וידור בבית אחר וצריכין לו מטלטלין אבל גבי חצר תנן לקמן דאם אומר לו כל מה שבתוכה הרי כל מטלטלין מכורין דהיינו כל מאני תשמישתיה דאיקרו מטלטלי לבד מחיטי ושערי בפ' מי שמת (לקמן דף קע) דכיון דמסתלק מכל השכונה מכר את כולן דטורח הוא לו להוציא כליו משם אי נמי לגבי חצר שהוא דבר גדול בטילי וגבי מוכר את העיר תנן דאם אמר כל מה שבתוכה מכר את הכל אפילו בהמה ועבדים דהוו מטלטלי דניידי וכ''ש חיטי ושערי דכיון דמסתלק מכל העיר מכל וכל רוצה להסתלק דטורח הוא לו להוציא מטלטלי לעיר אחרת א''נ בטלין לגבי העיר כללא דמילתא כל מכר הגדול מחבירו ריבה למכור יותר הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו: גמ' לימא מתני'. דקתני לא מכר מכתשת המיטלטל דלא כר''מ דאי כר''מ האמר בפרק המוכר את הספינה בברייתא בגמ' מכר כרם מכר תשמישי כרם כגון קנים שבכרם שהן לצרכה כדתנן במתני' וה''ה למוכר בית שמוכר תשמישי בית: ומשני התם קביע. כלומר התם בדר''מ איכא למימר דלא איירי ר''מ אלא בתשמישין הקבועין לעולם בתוך הכרם שאין מזיזין אותם משם לעולם ואע''ג דאינם קבועין בקרקע אבל מכתשת שאינה קבועה בקרקע זימנין דשיילי לה ולא קביעא בבית כל כך: והא מפתח דומיא דדלת קתני מה דלת דקביעא. לעולם שאין מזיזין אותו משם להטלטל ממקום למקום אף מפתח בשל עץ מיירי דקביעא שיש מפתחות שאין מזיזין אותן מן הפותחת כגון של בני כפרים ואפ''ה לא מכר את המפתח דאי איתא דבמפתח שאינו קבוע מיירי ליפלוג וליתני בדידה המוכר את הבית מכר את המפתח קבוע אבל לא את המיטלטלת כדקתני גבי מכתשת וכ''ש דלת דקביע טפי אלא מדקתני דלת שמעינן דליכא לאיפלוגי אלא בין דלת למפתח ואע''ג דקביע בדלת אינו מכור שהרי תשמיש קל הוא ונוח לטלטלו ופעמים שמיטלטלת אבל לא תדיר: נגר. בריח וקבוע בכותל: מנעול. קבוע בדלת: המכתשת החקוקה. כגון סלע היוצא מן הכותל וחקק שם מכתשת: אבל לא את הקבועה. שהיתה חקוקה ועשויה ואח''כ קבעה בקרקע ודלא כמתני' ומתניתין ר' אליעזר היא דפליג בסיפא ואמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכן פירש ר' חננאל וכן עיקר: ר' אליעזר כו'. אמכתשת קבועה פליג: בין כך ובין כך. בין שאמר לו כל מה שבתוכו בין שלא אמר: לא מכר לא את הבור כו'. דאינו בתוכו של בית אלא בניינים בפני עצמן הן: צינור. של עץ או של אבן עשוי כמין סילון ויורדין ממנו מים למקוה: קבעו בקרקע פוסל את המקוה. דמים שאובין פוסלין אותו וכיון שהיה תורת כלי עליו קודם שקבעו לא מיבטיל תו שם כלי מיניה ומשוי להו שאובין למים שבתוכו: ולבסוף חקקו. הרי הוא כעושה חריץ בקרקע: מני. הך ברייתא דקתני דמשום קביעות בקרקע לא בטיל שם כלי מיניה דמעיקרא: לא ר' אליעזר ולא רבנן. דפליגי עליה: הי ר' אליעזר. מאיזה דברי ר' אליעזר אתה למד דלא סבירא ליה הך ברייתא וה''ה דה''ל למימר והי רבנן אך אין דרך גמרא להאריך כל כך: אילימא ר' אליעזר דבית. דמכתשת חקוקה ולבסוף קבעוה כקרקע משוי לה ומכורה בכלל בית ומיהו רבנן דפליגי עליה לא ליהוו הנהו רבנן דאמר לעיל לא ר' אליעזר ולא רבנן: בעין יפה מוכר. והלכך אע''ג דאיכא תורת כלי עליו כיון דמחובר מכרן המוכר אבל גבי צינור שחקקו ולבסוף קבעו מודי דפסיל מקוה: ורבנן סברי כו'. משום דר' אליעזר נקט לה ואכתי כדברי הכל אתיא: כוורת דבורים. מחוברת היא בקרקע בטיט: הרי היא כקרקע. לכל דבר להיות נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ולקנות על גבה מטלטלין ולכתוב עליה פרוזבול כאילו היא קרקע דתנן במסכת שביעית פרק אחרון (משנה ו) אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו מזכה בתוך שדהו ולשם מפורש לפי שראה הלל שנמנעין העשירים מלהלוות לעניים מפני יראת שביעית שמשמטת והיו עוברין על מה שכתוב פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' עמד הלל והתקין פרוזבול פרוז ריוח כמו שהפריז על מדותיו דבמסכת נדה (דף ד:) בול עשירים כמו אלו ראשי בולאות שביהודה (גיטין דף לז) כלומר ריוח לעשירים שלא יפסידו שלהם ותנן גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני

נימא מתני' דלא כר' מאיר. מדתנן דלא מכר את המפתח דייק דהא מכח מפתח מסיק דאתיא דלא כר' מאיר ולא כפ''ה דפירש דהשתא מדקתני לא מכר. את המכתשת המיטלטל קא פריך: מחוורתא דלא כר' מאיר. וא''ת והא קאמר בהמוכר את הספינה (לקמן דף עח:) דרבי אליעזר ור''מ קיימי בחדא שיטה מדתנן בפירקין (דף סז:) רבי אליעזר אומר המוכר את הבד מכר את הקורה וי''ל. דלאו ממש בחדא שיטה קאמר תדע דהא טעמא דר' אליעזר מפרש בברייתא שלא נקרא בית הבד אלא על שם קורה: צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה. איכא לאוקמי אפילו בפרוץ משני רוחות כדרך הצינור וכגון שחטטו באמצע לקבל צרורות דבהאי בית קבול חשיבי מים שאובים שעוברים על אותו בית קיבול כדתנן (מקואות פ''ד מ''ג) החוטט בצינור כדי לקבל צרורות בשל עץ בכל שהוא בשל חרס רביעית ר''י אומר אף בשל חרס בכל שהוא כו' דאי לא חטטו אפילו סתום משלשה צדדים לא חשיב כלי כדמוכיח רבינו שמואל מהא דתנן (שם מ''ב) המניח את הטבלא תחת הצינור אם יש לה לבזבז מארבע רוחות כו' ואין נראה לאוקמי בצינור שסתום מכל צד ודוקא שמים נופלין מצינור למקוה אבל אם נפלו מצינור לקרקע ומקרקע למקוה המשכה היא ואינו פוסל המקוה אם יש כבר במקוה כ''א סאה מי גשמים כדתנן בפרק קמא דתמורה (דף יב.): אילימא רבי אליעזר דבית. התם בהא פליגי פי' הקונטרס ומיהו רבנן דפליגי עליה לא ליהוו הנהו רבנן דאמר לעיל לא רבי אליעזר ולא רבנן ונראה לר''י דזה דחקו לפי מה שמפרש לעיל מכר את המכתשת חקוקה היינו קבעה ולבסוף חקקה אבל לא את הקבועה היינו חקקה ולבסוף קבעה אלמא מיפלגי רבנן בין חקקה ולבסוף קבעה ובין קבעה ולבסוף חקקה א''כ אתי שפיר כרבנן ובחנם דחק לפרש דמצינן לפרש דחקוקה היינו שלא תלשה מעולם שנחקקה בסלע היוצא מן ההר וקבועה בין קבועה ולבסוף חקוקה בין חקוקה ולבסוף קבועה: הרי היא כקרקע. השתא קס''ד דכוורת מחוברת איירי וצריך לפרש והרי היא כקרקע לקנותה בכסף ושטר וחזקה אבל לבסוף דמסקינן טעמא משום דאיתקש ליער קאי אדבש שבתוך הכוורת ולא חיישינן בחיבור הכוורת ואומר רבינו יצחק דהשתא הוה מצי למיפרך וליטעמיך דלא מוקמת טעמא משום היקשא דיער אלא משום חיבור כוורת בטיט אמאי חייב חטאת הרודה ממנה בשבת דה''ל כרודה פת מן התנור דלא מיחייב אף על גב דתנור מחובר ולענין טומאה נמי מקבל הדבש טומאה אפילו במקומה כיון דלא בעי מחשבה ולענין פרוזבול נמי תיפוק ליה דהא איכא מקום ששוכבת עליו כדפריך בהשולח (גיטין דף לז.) גבי עציץ נקוב אלא על כרחך דמנח אסיכי כדמשני התם ואם כן אין טעמו של רבי אליעזר משום שמחובר בטיט: