בבא בתרא ס ע"ב

דף ס - ב

זיל האידנא ותא למחר, [לך היום ושוב למחר].

בליליא שדר קצייה לההוא דידיה, [בלילה שלח רבי ינאי את שליחו לקצוץ את אילנו שהיה אף הוא נוטה לרשות הרבים].

למחר אתא ההוא גברא לקמיה דרבי ינאי, ואמר ליה רבי ינאי: זיל קוץ את אילנך.

אמר ליה אותו אדם לרבי ינאי: הא מר נמי אית ליה, [הרי אף לך אילן הנוטה לרשות הרבים]!?

אמר ליה רבי ינאי "זיל חזי: אי קוץ דידי - קוץ דידך; אי לא קוץ דידי - לא תקוץ את, [צא וראה: אם תמצא שאילני נקצץ, אף אתה תקוץ; ואם תמצא שאילני לא נקצץ, אף אתה אל תקוץ].

ומקשינן על רבי ינאי: מעיקרא, בתחילה שהיה האילן נוטה לרשות הרבים מאי סבר רבי ינאי, ולבסוף שקצצו מאי סבר!?

ומפרשינן: מעיקרא הוה סבר רבי ינאי, דניחא להו לבני רשות הרבים דיתבי בטוליה, [נוח להם באילן, שיכולים הם לישב בצילו], אך כיון דחזא דקא מעכבי, שדר קצייה, [מאחר שראה שהם מוחים באילנו של אותו אדם, אם כן משום כבודו שותקים הם, ולכן שלח את שלוחו לקוצו].

תו מקשינן: ולימא ליה רבי ינאי לההוא גברא: זיל קוץ דידך, והדר אקוץ דידי, [צא וקצוץ את שלך, ואחר כך אקצוץ אף אני]!?

ומשנינן משום דריש לקיש, דאמר על הפסוק: "התקוששו וקושו": הסר קש מבין עיניך ואחר כך תיטול קש מעיני אחרים, כלומר: קשוט את עצמך ואחר כך קשוט את אחרים.

שנינו במשנה: אבל אם רצה, כונס לתוך שלו, ומוציא:

איבעיא להו בני הישיבה: אם כנס לתוך שלו ולא הוציא זיזין או גזוזטראות, מהו שיחזור אחר כך ויוציא זיזין וגזוזטראות לתוך השטח שכנס? ^[1]

רבי יוחנן אמר: כנס ולא הוציא - מוציא.

וריש לקיש אמר: כנס ולא הוציא - שוב אינו מוציא.

אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא, הבה ואסברה לך את סברותיהם:

להוציא זיזין וגזוזטראות, כולי עלמא לא פליגי דמוציא -

כי פליגי רבי יוחנן וריש לקיש: להחזיר כתלים למקומן, ואיפכא איתמר ^[2] את שיטותיהם:

רבי יוחנן אמר: אינו מחזיר.

וריש לקיש אמר: מחזיר. ^[3]

וביאור טעמיהם, הוא:

רבי יוחנן אמר אינו מחזיר: משום דרב יהודה, דאמר רב יהודה: מצר [שביל המהלך בין שתי שדות] ^[4] שהחזיקו בו רבים לעבור דרך שם אסור לבעל המצר לקלקלו, והרי כבר החזיקו רבים לילך אף באותו שטח שכנס הוא לתוך שלו.

וריש לקיש אמר מחזיר: משום דהני מילי

- שאסור לקלקל מצר של רבים - היכא דליכא רווחא אם יקלקלנו [לא נשאר מקום מרווח לרבים לילך שם], אבל הכא, הא איכא רווחא [הרי כל רוחב רשות הרבים הקודמת נשארת להילוך בני רשות הרבים ומן הסתם מרווחת היא דיה].

שנינו במשנה: לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות, הרי היא בחזקתה:

אמר רב הונא: אם נפלה, הרי הוא חוזר ובונה אותה, כלומר, אם נפל הכותל שממנו יוצאים הזיזים, הרי הוא חוזר ובונה את הכותל, ומוציא זיזין כבתחילה.

מיתיבי מהא דתניא: אין מסיידין את הבית ואין מכיירין [צורות שצר בסיד] ^[5] את הבית, ואין מפייחין [צורות של מיני צבעונים] אותו בזמן הזה, משום אבלות על בית המקדש.

ואם לקח חצר שהיא כבר מסוידת, או מכוירת, או מפויחת - הרי זו בחזקתה, ואין צריך להסירם.

אבל אם נפלה, שוב אינו חוזר ובונה אותה כמו שהיתה מסויידת.

הרי למדנו, שכל דבר שאסור בתחילתו, אף שאינו חייב להסירו, מכל מקום אם היה לו ונפל שוב אינו חוזר ובונה כבתחילה; ותיקשי לרב הונא שאמר: אפילו אם נפלה חוזר ובונה אותה!? ^[6]

ומשנינן: איסורא - משום זכר לחורבן בית המקדש - שאני מהיזיקא! ^[7]

תנו רבנן: לא יסוד אדם את ביתו בסיד משום זכר לחורבן.

ואם עירב בו חול או תבן שהוא מקהה את לבנוניתו - מותר.

רבי יהודה אומר: אם עירב בו חול הרי זה טרכסיד, השביחו, ^[8] מפני שאף על פי שמשחיר קצת, נעשה חזק ונדבק ביותר - ואס ור.

ואם עירב בו תבן, הרי זה - מותר.

תנו רבנן: כשחרב הבית בפעם השניה, רבו פרושין בישראל שהנהיגו את עצמן: לא לאכול בשר ושלא לשתות יין.

נטפל להן רבי יהושע, ואמר להן:

בני! מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין?

אמרו לו לרבי יהושע: וכי נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל!?

וכי נשתה יין שמנסכין ממנו על גבי המזבח, ועכשיו בטל!?

אמר להם רבי יהושע: אם כן אף לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות שהם לחם!?

ענו לו: אכן יפה אמרת, ושוב לא נאכל לחם כי אפשר בפירות.

אמר להם: אף פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים הבאים מן הפירות!?

אמרו לו: אכן לא נאכל משבעת המינין שהביכורים באים מהם, כי אפשר בפירות אחרים.

אמר להם: אף מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים!?

שתקו, ולא ידעו להשיבו.

אמר להן רבי יהושע: בני! בואו ואומר לכם:

שלא להתאבל כל עיקר, אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה על החורבן, ונצטוינו להתאבל עליה, כמאמר הכתוב "שישו אתה [עם ירושלים] משוש, כל המתאבלים עליה" -

ומאידך להתאבל יותר מדאי, אף זו אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה -

דכתיב: "במארה אתם נארים [קבלתם עליכם ב"ארור" להביא את המעשר אל בית האוצר] ו [בכל זאת] אותי אתם קובעים [גוזלים, שאינכם מביאים; ו"ארור" זה הלוא קיבל עליו] הגוי כולו [כלומר, כל הקהל כולו קיבלו על עצמם את הגזירה] ", ומסתמא אם לא היו כולם יכולים לעמוד בכך לא היו מסכימים, הרי שאין גזירה חשובה גזירה אלא אם כן הציבור יכול לעמוד בו, שהרי לכן הזכיר הכתוב "הגוי כולו", והיות ו"רובו ככולו", הרי למדנו שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם רוב הציבור יכול לעמוד בו.

אלא - סיים רבי יהושע ואמר - כך אמרו חכמים:

א. סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט [מקום קטן] שאינו סד אותו!

ומפרשת הגמרא: כמה הוא אותו מקום מועט?

אמר רב יוסף: אמה על אמה.

ואמר רב חסדא: אותה אמה על אמה תהיה כנגד הפתח. ^[9]

ב. וכן עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט זכר לחורבן.

ומפרשת הגמרא: מאי היא אותו דבר מועט?

אמר רב פפא: אפילו כסא דהרסנא [קערה של מאכל דגים מטוגנין בשמנן בסולת]. ^[10]

ג. וכן עושה אשה את כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט.

ומפרשת הגמרא: מאי היא אותו דבר מועט?

אמר רב: בת צדעא.

וכל זה למה, משום שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".

ומפרשינן: מאי "על ראש שמחתי"?

אמר רב יצחק: זה אפר מקלה [אפר כירה שרופה באש] שנותנים בראש חתנים זכר לחורבן.

אמר שאל ליה רב פפא לאביי: היכא מנח לה, היכן בראש מניחים לאותו אפר מקלה?

אמר ליה אביי: במקום תפילין, שנאמר: "לשום לאבלי ציון, לתת פאר [תפילין] תחת אפר [שהיו נותנים תחילה זכר לחורבן] ".

וכל המתאבל על ירושלים, הרי זה זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".

תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו: שלא לאכול בשר שהרי בטלו קרבנות, ולא לשתות יין כי בטל ניסוך היין. אלא, אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה.

ומיום שפשטה מלכות הרשעה [רומי], שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצוות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן [ברית מילה הנעשה אחר שבעת ימים], ואמרי לה: לישוע הבן [פדיון הבן, "ישוע" לשון פורקן הוא] -

דין הוא שנגזור על עצמנו: שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו בדרך טובה, ולא על ידי הגויים -

אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין כשנושאין אשה, שאינם סבורים שיש איסור בדבר; ^[11] ואל יהיו מזידין, שאם נגזור עליהם שלא לישא אשה, ישאוה במזיד כי לא יוכלו לעמוד בזה.

הדרן עלך פרק חזקת הבתים

פרק רביעי - המוכר את הבית

כיון דחזי דמעכבי. להאי אמר ש"מ דלא ניחא להו ומשום יקרא דידי שתקו:

איבעיא להו כנס לתוך שלו ולא הוציא. זיזין באותה פעם באותה כניסה מהו שיחזור ויוציא לאחר זמן. מי אמרי' כיון דלא הוציא בתחלה בההיא כניסה ויתרה לבני רה"ר אי לא:

ר' יוחנן אמר. לרשותו מוציא בה זיזין כל זמן שירצה. וריש לקיש אמר כנס ולא הוציא לאלתר אינו מוציא שוב:

להחזיר כתלים למקומן. כמו שהיה:

אבל רה"ר מצר שהחזיקו בו [רבים]. שכבר דשין באותה כניסה:

ה"מ. דאסור לקלקלו היכא דליכא רווחא טפי ברה"ר:

אין מכיירין. שאין עושין ציור מן הסיד עצמו כמו שעושין בנאין:

אין מפייחין. שאין מלבין הבית לאחר שמצויר בזמן הזה מפני איבול בהמ"ק:

אין חוזר ובונה אותה. באותו סיד וכיור:

איסורא שאני. שאסרו חכמים מפני איבול:

אבל אם (כן) עירב בו חול. שלא יהא לבן כל כך:

הרי זה טרכסיד. השביחו מפני שאע"פ ששחור כמעט נעשה חזק ונדבק ביותר:

אפשר בפירות אחרים. שלא היו מביאין בכורים אלא משבעת המינין:

שתקו. שא"א לחיות בלא מים:

במארה אתם נארים. כשאתם גוזרים מארה גזרה ואותי אתם קובעין בהם בהסכמתכם. אי איכא הגוי כולו שיכולין לעמוד בה אין. מקוימת הגזירה ואי לא לא:

בת צדעא. ^א)אולי צ"ל שלא תעביר צדעא בשרק כדי שתיפול ממנה שער.שלא תזבין צדעא בשרק שלא תיתפור ממנה שיער:

כנגד הפתח. כדי שתהא נראה:

לשבוע הבן. שעושין לסוף שבעה:

שיהיו שוגגין. שיבטלו אותו דין בשוגג ואל יהיו מזידין שאם נגזור גזירה יהיו מבטלין אותה במזיד שלא יהיו יכולין לעמוד בה שלא לישא אשה:
הדרן עלך חזקת הבתים

תלמיד חכם אף לכתחלה אסור להעמיד ענפיו על דרך שיכשלו בו בני רשות הרבים ואם היה סבור שיהא נוח לבני רשות הרבים בכך כדי שינוחו תחתיו בצל מעמיד עד שימחו בידו ראה שבני רשות הרבים מרננים על אחר שיש לו גם כן אילן הנוטה לרשות הרבים וחסים על כבודו שלא לרנן על שלו יקוץ וכל שכן אם באו לפניו לדין על אותו אחר שצריך לו לקוץ את שלו קודם שיגמור הדין על אותו אחר קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים:

זה שביארנו במי שרצה להוציא זיזין וגזוזטראות שיהא כונס לתוך שלו אם כנס ולא הוציא הרי זה מוציא כל זמן שירצה ומ"מ אם נמלך על מה שעשה ורצה להחזיר למקומן אינו מחזיר שכבר החזיקו בני רשות הרבים על אותו ריוח להיותו להם כעין סימטא ומצר שהחזיקו בו רבים כבר אמרו שאסור לקלקלו ואסור זה פירשו בו אסור מן הדין ר"ל שמעכבין עליו ומסלקין אותו שהרי אין חזקה על בני רשות הרבים:

מה שביארנו בלקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות שהיא בחזקתה לא סוף דבר שאין מסלקין אותם אלא אף אם נפלו חוזר ומעמידן ואפילו נפלו כתלי החצר חוזר ובונה ומעמידן:

משחרב בית המקדש אסרו שלא לסוד ולכייר ולצור צורות בביתו או בחצרו או דבר שאינו תועלת בנין אלא יפוי ונוי ומ"מ אם לקח חצר מסויידת ומכויירת ומצויירת בצורות הרי זו בחזקתה אלא שאם נפלה אינו חוזר ובונה אותה על אותו הצד אא"כ בשיור כמו שיתבאר למטה וכן אם נטשטשו הצורות ויש מפרשים מכח סוגיא זו שאם עירב בו חול או תבן אינו צריך לשייר כלל:

וכן צריך לזכור את ירושלם בכל שמחה ושמחה ולמעט בכלן לזכירת החורבן כמו שנאמר אם לא אעלה את ירושלם וכו' ומ"מ אין עושין אלא בכדי שהצבור יכולין לעמוד בכך שאלו אנו באים בה במדת הדין היה לנו לגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין אלא שנסגף עצמנו בכל מיני סיגופים אלא שאין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ יכולין לעמוד בה ואף קדמונינו היו אומרים משנגזרו עלינו גזרות לבטל תלמוד תורה ומצות ואין מניחין אותנו ליכנס לשבוע הבן דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה אלא הנח להם לישראל יעשו רצון קונם ויעשה שליש מה שהושלש בידו ובהדי כיבשי דרחמנא למה לן אלא הרי אנו מקוים ומצפים למדת רחמיו ואיהי אדידה עבדא:

אף כשחרב הבית באחרונה רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ניטפל להם ר' יהושע אמר להם בני זו מנין לכם אמרו נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי המזבח ועכשו בטל נשתה יין שממנו מנסכין על גבי מזבח ועכשו בטל אמר להם א"כ להם לא נאכל שכבר בטלו מנחות אף הם השיבו יפה אמרת ואפשר לנו בפירות אמר להם פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים אף הם השיבו יפה אמרת ואפשר לנו בפירות שלא משבעת המינין עד שאמר להם מים לא נשתה שכבר בטל נסוך המים ושתקו אמר להם בני באו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה להתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט והוא אמה על אמה וכנגד הפתח עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט מן הצריך לה עד שירגישו האוכלים בחסרון אותו דבר וכן עושה אשה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט וכן בכל השמחות וכן מניחין אפר מקלה בראשי חתנים ובמקום תפלין שנאמר לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר וכל המתאבל על ירושלם זוכה בשמחתה שנאמר שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה:

ונשלם הפרק ת"ל:

רפח. רבי ינאי הוה ליה ההוא אילן הנוטה לרשות הרבים הוה (ו)ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן דהוה נוטה לרשות הרבים אתו בני רשות הרבים קא מעכבי עליה דההוא גברא דאתי לקמיה דרבי ינאי אמר ליה זיל האידנא ותא למחר שדר ר' ינאי קצייה לדידיה למחר אמר ליה זיל קוץ אמר ליה מר נמי אית ליה אמר ליה זיל חזי אי קאיץ קוץ ואי לא [לא] תיקוץ. ודייקינן מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר מעיקרא סבר ניחא להו לבני רשות הרבים דיתיב בטוליה כיון דחזא דקא מעכבי שדר קצייה ולימא ליה קוץ דידך והדר איקוץ דידי. ואסיקנא משום דרבי שמעון בן לקיש דאמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב התקוששו וקושו קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. ולא תימא דוקא לרשות הרבים ולמטה מגמל ורוכבו, אבל למבוי כי האי גוונא כיון דחזו מעיקרא ושתקי קימא ליה חזקה, דכי קימא ליה חזקה היכא דעבד מעשה, אבל אילן בעידנא דקא נטע ליתנהו לענפים דמזקי להו לבני רשות הרבים, וכי קא קדחי בתר הכי ממילא קא קדחו ולא קא עביד מעשה, ואמטול הכי לא קימא ליה חזקה:

רפט. הרי אמרו אבל אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא זיזין וגזוזטראות איבעיא להו כנס ולא הוציא מיד מהו שיחזור ויוציא. ואסיקנא להוציא זיזין וגזוזטראות דכולי עלמא לא פליגי דמוציא כי פליגי להחזיר כתלין למקומן רבי יוחנן אמר אינו מחזיר משום דרב יהודה דאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ריש לקיש אמר מחזיר הני מילי היכא דליכא רוחא לבני רשות הרבים הכא הא איכא רוחא. וקימא לן כרבי יוחנן דאסר אפילו היכא דאיכא רווחא.

ושמעינן מינה דאפילו רבי יוחנן לא קאמר אלא לרשות הרבים, דשייך טעמא דמצר שהחזיקו בו רבים, מכלל דאי לא קאי אלא אמצרא דיחיד מחזיר כתלים למקומן. ומאי שנא מרב ענן דאהדר גודא בארעא דלאו דיליה (לעיל בבא בתרא מא,א) דקאמר לרב נחמן הא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי, וקאמר ליה רב נחמן מחילה בטעות הואי, דשמעת מינה דאי הוה ידע הויא חזקה ותו לית ליה לאהדורי גודא לדוכתיה. שאני התם, דרב ענן דקא בעי לאחזוקי בארעא דחבריה איהו הוא דהדר גודא בארעא דלאו דיליה, ואי לאו דלא ידע מסתמא כי אהדר אדעתא דנפשיה הוא דאהדר, וכי סייעיה מארי ארעא נמי מסתמא אדעתא דמרי גודא דאהדריה לגודא התם הוא דמסייע, ואמטול הכי כי ידע ביה וסייעיה הויא מחילה וקימא ליה חזקה לאלתר כשאר חזקות דנעל גדר פרץ כלשהוא, דכיון דעביד מחזיק מעשה וסייעיה מריה ארעא אהני סיועי דמרי ארעא לגלויי דעתיה דניחא ליה דליקני מחזיק ואהני מעשה דמחזיק למקני לנפשיה. אבל הכא דמחזיק לא עבד ולא מידי למקני ביה, לא מהני מעשה דמרי ארעא למהוי חזקה לאקנויי ליה לבר מצריה, דלא אשכחן חזקה דמחזיק איניש כדפרישנא אלא אקנויי לאחריני מידי דלית להו זכותא בגווה כלל. וכי תימא ולהני מעשה דמרי ארעא דכנס לתוך שלו לגלויי דעתיה דניחא ליה לאקנויי ליה לבר מצריה ולקני בר מצריה כשאר חזקות דעלמא דעביד בה בתר הכי, שאני הכא דכיון דמרי ארעא מדעתא דנפשיה עבד ולאו לדעתיה דמחזיק קא עביד, גלוי דעתא נמי לא הויא, דאימור לצורך נפשיה ותו לא הוא דשייריה לההוא מקצת אבראי למעבד ביה מידי אחרינא, אי נמי לדינא דבר מצרא, כי היכי דיכיל לעיוליה מיניה חד תלם לארעיה [א]חד מצרא. ומאי שנא מבית סתום דקימא לן דכי פרץ בעליו את פצימיו אין לו ארבע אמות, ואע"ג דמדעתא דנפשיה עביד ולא עבדי ביה בני חצר מעשה דתיקום להו חזקה בהכי, שאני התם, דהנך ארבע אמות מכח ההוא פיתחא הוא דקנו ליה, וכיון דפרץ את פצימיו סלוקי סלקה לזכותיה [ד]ההוא פיתחא מהאי חצר, אבל הכא דהאי ארעא לאו מכח האי כותל הוא דקניא ליה למרה, אף ע"ג דכנס לתוך שלו נמי לא מסתלק מההוא מקצת דשבקיה חוץ לכותל בהכין:

רצ. הרי אמרו לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה אמר רב הונא ואם נפלה חוזר ובונה אותה. וטעמא דמילתא, דכיון דכי נפלה הרי זו בחזקתה כי נפלה נמי בחזקתה קיימא דהעמד דבר על חזקתו. והוא הדין נמי התם (לעיל בבא בתרא כג,א) גבי שובך, דקתני אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, אם נפל חוזר ובונה אותו, דתרויהו חד טעמא נינהו, דכיון דאיתחזק איתחזק, והוא הדין לשאר חזקי דנזקין. וכי תימא מי דמי, הכא גבי זיזין וגזוזטראות אימור כונס לתוך שלו הוה הילכך אע"ג דנפלה נמי לא מיתרעא חזקתיה, אבל גבי העושה שובך בתוך חמשים אמה לשדה חבירו דקתני אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו אם נפל אינו חוזר ובונה אותו, דכיון דאיתברר דלאו כונס לתוך שלו הוה אלא מכח חזקה קאתי, דאימור פיוסי פייסיה אי נמי אחולי אחיל בעל השדה גביה, אם נפל אינו חוזר ובונה אותו, דלהאי שובך הוא דאיפיס ליה לשובך אחרינא לא איפיס ליה. ודיקא נמי מדאמרה רב הונא לשמעתא דאם נפלה חוזר ובונה אותה אהא מתניתין ולא אמרה אמתניתין דשובך. לא ס"ד, דהא ודאי כי מעיינת בה שפיר כי קיימא חזקה להאי שובך לאו לשובך גופיה הוא דקיימא חזקה אלא למאריה הוא דקיימא ליה חזקה, וכיון דאחזיק בהאי נזקא אחזיק, מה לי (ל)מזיק ליה על ידי האי שובך מה לי על ידי שובך אחרינא, אלו בעי בעל שובך לשנוייה ולמבנייה בדוכתא אחרינא דלא מקרב טפי מקמא מי לא שבקינן ליה, דקיימא לן כופין על מדת סדום, כי נפלה ממילא נמי חד דינא הוא. תדע דבהדיא אמרינן (לעיל בבא בתרא ו,א) אחזיק להורדי אחזיק לכשורי אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי ואפילו לצריפא דאורבני, ולא מצי אמר ליה להורדי אשתעבדי לך לכשורי או לצריפא דאורבני לא אשתעבדי לך, וכן היכא דבעי לשנויי מנטפי לשפכי. הכא נמי לא שנא, דכיון דכי בעי לשנויי בידים מצי משני, כל שכן היכא דנפיל דמהדר ליה כדמעיקרא. והאי דלא אשמעינן רב הונא הכי גבי שובך, משום דגבי רשות הרבים אצטריכא ליה, ס"ד אמינא היזיקא דרבים שאני ואי נפלה לא מצי מהדר ליה עד דמייתי ראיה דההוא מוכר דזבין ליה כונס לתוך שלו הוה, קמ"ל דאפילו הכי חוזר ובונה אותה, וכל שכן גבי שובך.

וכי תימא ומאי שנא מההיא דגרסינן בפרק המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא סד,א) אהני ליה על מנת דאי נפלה הדר בני לה, דשמעת מינה דאי לאו על מנת כי נפלה לא מצי הדר בני לה, אלמא מצי אמר ליה לוקח למוכר להאי דיוטא הוא דאשתעבדי לך לדיוטא אחריתי לא אשתעבדי לך, שאני התם [ד]בדיוטא דהוה מזדבנא בסתמא עסקינן, דאי לאו על מנת כי לא נפלה נמי ברשות לוקח קיימא, והאי דנקט דאי נפלה הדר בני לה מילתא יתירתא הוא דאיצטריך לאשמועינן, דאהני בה על מנת לבר מגופא דדיוטא דומיא דמעשר, אבל בדיוטא דחשיבא לשיורא בסתמא מסתמא נמי אי נפלה הדר בני לה, כדבעינן לברורי התם בדוכתה (שם סי' לג):

רצא. מיתיבי אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה לקח חצר המסויידת והמכויירת והמפוייחת הרי זו בחזקתה נפלה אינו חוזר ובונה אותה. ופרקינן איסורא שאני. והא דקתני אין מסיידין ואין מכיירין דוקא כל הבית, אבל אם שייר ממנו אמה כנגד הפתח מותר כדבעינן למימר קמן. והאי מכיריין ומפייחין דקתני, תרווייהו מיני ציור נינהו אלא שהכיור בחקיקה ופיוח בצביעה:

רצב. ת"ר לא יסוד אדם את כל ביתו בסיד אלא אם כן ערב בו חול או תבן רבי יהודה אומר ערב בו חול הרי זו טרכסיד ואסור תבן מותר. וליתא לדרבי יהודה:

רצג. ת"ר כשחרב בית המקדש רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין נטפל להן רבי יהושע אמר להן בני מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין אמרו לו היאך נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי המזבח ועכשיו בטל היאך נשתה יין שממנו מנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל אמר להם אם כן לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות אפשר בפירות פירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים אפשר בפירות אחרות דלאו משבעת המינים, דלא מייתינן מינייהו ביכורים. אמר להם מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים בחג שתקו אמר להם בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזירה ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר לפי שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה שנאמר במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו אי איכא גוי כולו דקבלוה לגזירתא עילוייהו קרינא בה אותי אתם קובעים, ואי לא לא אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר ממנו דבר מועט וכמה אמר רב יוסף אמה אמר רב חסדא וכנגד הפתח עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט מאי היא כסא דהרסנא עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת בה דבר מועט מאי היא אמר רב בת צידעא שנאמר אם אשכחך ירושלים כו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי מאי על ראש שמחתי אמר רבי יצחק זה אפר מקלה שעל ראשי חתנים והיכא מנח ליה במקום תפילין שנאמר לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר. מכלל שהיו רגילין בימי אבלם לתת להם אפר תחת פאר, דהיינו תפילין דכתיב בהן (יחזקאל כד,יז) פארך חבוש עליך. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה:

רצד. תניא א"ר ישמעאל בן אלישע מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה ומיום שפשטה מלכות הרשעה ומבטלין ממנו תורה ומצות ואין מניחין אותנו ליכנס לשבוע הבן דהיינו מצות מילה שבאה לסוף שבעה דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים ואם כן נמצא זרעו של אברהם כלה אלא הנח להן לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. ומסקנא בפרק שואל אדם מחבירו (שבת קמח,ב) דהני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא. ומסתברא דאפילו בדרבנן נמי דוקא בדבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד, דומיא דהא דאיירינן בה:

הדרן עלך חזקת הבתים פרק המוכר את הבית:

מתניתין. לא יפתח אדם לחצר השותפים פתח כנגד פתח. פירש ר"ש ז"ל אלא מרחיק משהו זה שלא כנגד זה וטעמא משום צניעותא ובהרחקת משהו סגי כל שאינו רואה אותו להדיא אינו יכול לעכב עליו דסוף סוף אי בעי קאי בחצר וחזי ליה. ומכל מקום בעלמא דליכא האי טעמא מרחיק ממנו עד כדי שלא יוכל לראות בתוך שלו כלל. ומה שאמרו בפרק קמא בשני גנים בשני צדי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף שאני התם דגגין אינם עשוים לתשמיש קבע ולעתים שהן משתמשים בהן יכולים הם להשתמש בצד המעקה שלא יראה חברו. אלא שאני תמה שהרי שנינו ולא חלון כנגד חלון וכיון ששנו אותו בהדי הרחקתו של חלון ובחלון ודאי ליכא למימר הכין שבחצר היה יכול לראות מה שעושה בביתו אבל כשהוא בעלייתו אינו יכול לראות כלום ובחלון מרבה עליו היזק ראייתו. ולולי שאמרה הרב ז"ל היה נראה שצריך להרחיק עד שלא יוכל לראות מפתחו דרך פתחו של חברו כלל לטעמא דאמרן לעיל עד האידנא בחצר בעינא לאצטנועי מינך בבית לא כלומר בעוד שאתה בחצר והשתא אפילו כשאתה בבית בעינא איצטנועי מינך. אבל פותח הוא פתח כנגד פתח ותלון כנגד חלון ברשות הרבים. ודוקא פתח של חצר או של בית אבל פתח חנות לא שבעל חנות יושב שם תדיר ואינו יכול להשתמר ולהצטנועי ממנו ומן הבאים בחנותו. וכן שנינו בתוספתא אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד חצרו של חברו כדי שלא יהיה יושב בחנותו ורואה בחצרו של חברו. ואיכא למידק למתניתין פתח כנגד פתח במבוי מאי דמדיוקא דרישא משמע שהוא פותח מדקתני בחצר השותפין משמע הא למבוי מותר ומדיוקא דסיפא משמע שהוא אסור דמדקתני אבל פותח הוא לרשות הרבים שמע מינה דבמבוי אסור. ובירושלמי משמע דמקשי ליה דגרסינן התם הכא אתמר פתח כנגד פתח מותר והכא אתמר פתח כנגד פתח אסור. הך דתימא אסור בחצר השותפים והך דתימא מותר במבוי. והא תנא כשם שבני חצר יכולין למחות זה על זה כך בני מבוי יכולין למחות זה על זה במבוי אמר רבי לא כאן שנתן רשות כאן שלא נתן רשות. ונראה פירושו כשנתן רשות מותר ואינו יכול לחזור בו אבל לא נתן רשות אסור כבחצר אבל בחצר אפילו נתן רשות יכול למחות בידו לומר לו סבור הייתי לקבל ואיני יכול לקבל. עור מסתברא לי דבמבוי כל שיש למטה ממנו שלשה בתים הרי הוא כרשות הרבים דאמר ליה סוף סוף הא בעית איצטנועי מן הרבים איצטנע מינאי. ורשות הרבים דקתני לאו דוקא אלא ברשות שרבים בוקעים בו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לשוייה בר תמני דקא שקיל תמני בחצר כו'. כלומר אם היה רחבו של פתח ארבע אמות לא לישוייה בר תמני דכי הוי בר ארבעי שקיל מהחצר ארבע אמות ברוחב הפתח באורך שמונה אמות והשתא אי עביד בר תמני שקיל מחצר שמנה ברוחב הפתח באורך ארבע אמות כדמתברר בפרק השותפין. ואף על גב דמכל מקום בין הכי ובין הכי ארבע אמות של שמונה הוא דקא שקיל זמנין דניחא ליה להאיך למיתן ליה הני שמונה אמות באורך ולא ליתן לו ברוחב כגון דאית ליה איהו פתחא אחרינא בצד האי פתחא דחבריה בקרן זוית דכד שקיל האי ברוחב הפתח לא קא משתייר ליה לההוא פתחא דבקרן זוית רווחא. אבל בר תמנין אמין לישוויה בר ארבעי דמכל מקום ארבעי קא שקיל מקמי הכי ברוחב הפתח וארבעי קא שקיל השתא אמר ליה רבא כו' סבר רמי בר חמא למימר ארבעי לא לישוויה תרי בר תרתי תרתי דמעיקרא שקיל ארבעי ברוחב הפתח והשתא קא שקיל תמניא ארבעי להאי פתחא וארבעי להאי פתחא. אבל בר תמניא לישוויה תרי בר ארבעי ארבעי דמכל מקום מעיקרא תמני שקיל ברוחב הפתח והשתא נמי תמניא שקיל ארבעי להאי פתחא וארבעי להאי פתחא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

מתניתין: אלא אם רצה כונס לתוך שלו. ואם תאמר אף על פי שכונס לתוך שלו אמאי מותר לגזור משום אוהל הטומאה כדגזרינן באילן הנטוע ברשות הרבים. יש לומר שאילן שענפיו מרובים ומכסה בענפיו כל הדרך ואי אפשר לאוכלי תרומה להזהר מן האהל אבל בהוצאת זיזין היכא שכנס לתוך שלו שרוב הדרך פנויה משום סכך בעולם מי שהוא אוכל תרומה זריז הוא שאינו הולך בדרכים במקום שיש זיז אלא במקום שהוא אויר לחודיה ומשום הכי אין לחוש. כיסה להזיק בני רשות הרבים שלא יוכל לעבור תחתיו גמל טעון פשתן ולכתחלה לא שרינן למעלה מגמל ברשות הרבים אלא בדיעבד. תדע שהרי באילן סרק קוצצין כנגד המשקולת אפילו בדיעבד משום דגזרינן שמא לא יהיה שם כשיעור גמל טעון פשתן. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא: אלא בני מבוי מחלין גבאי את ברשות הרבים מאן אחיל גבך. נראה לי דהכי קאמר ליה אנא בני מבוי מחלין גבאי בפירוש את ברשות הרבים מאן אפשר דמחיל לך וכגון שזה לא היה טוען שכונס לתוך שלו היה או שנודע בבירור שלא כנס לתוך שלו אלא שהיה טוען שבני רשות הרבים מחלו ואמר ליה דלא אפשר לבני רשות הרבים למחול דמאן מפייס ומאן מחיל והרשות של כל העולם הוא. והא דאמרינן בפרק לא יחפור גבי שובך ששנינו אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו מאי קמשמע לן טוענין ללוקח תנינא לקח עליה ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה צריכא דאי אשמועינן התם משום דאימר כונס לתוך שלו הוה אבל הכא דליכא למימר הכי אימא לא צריכא ואי אשמועינן הכא גבי יחיד אימא פייסיה בממוניה אם כן אחולי אחיל גביה אבל גבי רשות הרבים דמאן פייס ומאן מחל אימא לא צריכא. ולכאורה היה משמע דהכי קאמר הוה אמינא מאן פייס ומאן מחיל ליה קמשמע לן דאפילו הכי אמרינן דדילמא שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר פייס ומחלו. ולא היא דהתם הכי קאמר אבל ברשות הרבים דודאי ליכא למימר דפייס דמאן פייס ומאן מחיל ולא תהא בחזקתה קמשמע לן דטוענים ללוקח דדילמא מי שמכרה לו כנס לתוך שלו והוציא זיזין שלו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

גמרא ואיפכא אתמר ר"י כו' במהרש"ל נ"ל דאינו מגיה הדברים כו' אלא ה"פ אסברא כו' ור"ל אמר דאי להחזיר אסור משום דכבר מחל כו' ה"ה דאסור להוציא כו' עכ"ל והוא דחוק ונ"ל דודאי אינו מגיה הדברים אלא ה"פ אסברא לך דלא פליגי בלהוציא אלא בלהחזיר וה"ק ר' יוחנן כנס מוציא דכל כנס שרי להוציא כיון דאסור להחזיר הכותל אבל אי הוה שרי להחזיר הכותל הרי מצינו בכה"ג שהחזיר הכותל דכנס אינו מוציא ור"ל אמר דמצינו שפיר כנס אינו מוציא דסבר שרי להחזיר הכותל ובכה"ג כנס אינו מוציא ותו לא מידי וק"ל:

התקוששו וקושו קשוט כו' ביאורו (ספ"ב) [בפ"ט] דמציעא ע"ש:

ת"ר כשחרב הבית באחרונה רבו פרושין כו' ויש לדקדק דמה הקשה להם א"כ לחם לא נאכל כו' ומים לא נשתה כו' דאימא כיון דא"א לאדם להיות חי זולתם לא היה אפשר להם לפרוש גם מהם משא"כ בבשר ויין דאפשר לחיות בזולתם דהיינו בלחם ומים גם מה שפרשב"ם דאפשר בפירות השיבו הפרושים שנפרוש גם מן הלחם הוא דחוק שהרי לא השיבו כלום דלמה לא הפרישו מתחילה רק מבשר ויין ולא פירשו גם מלחם וע"ק שאמר שלא להתאבל כל עיקר א"א שכבר נגזר כו' ופרשב"ם גזירת חורבן והל"ל שכבר נחרב הבית וע"ק פי' המקרא במארה אתם נארים וגו' לפי דרש זה וע"ק דהני שיורי מעט שאמר הוא והביא ממה שאמר אם אשכחך וכי מי שאין לו בית לסוד ולעשות סעודה ותכשיטין ישכח ירושלים גם מי הכריחם להוציא זה הכתוב אם אשכחך וגו' מפשוטו שלא נאמר על כלל ישראל בגלותן רק על הלוים בשירן שנאמר איך נשיר את שיר וגו' ועלה קאמר אם אשכחך וגו' כמ"ש התוספות בריש ע"ז ונראה שהפרושים ודאי ראו לעשות זכר בכל דבר הנחסר לנו בהשגחה מאתו ית' ולא במקרה בעלמא ונטפל להם ר"י כו' ור"י נמי הוה ידע שפיר דבדבר שא"א בלאו הכי ודאי דא"א לפרוש וכולה מדברי ר"י שא"ל א"כ לחם נמי לא נאכל דאפשר בפירות ופירות דז' מינין נמי כיון דאפשר בפירות אחרים ומים לא נשתה דאפשר נמי במי פירות ולפי שהוא פשוט לא הוצרך לאסוקי במלתא ובזה יתיישב קושית התוס' וע"כ שתקו שלא יכלו להשיב על אכילתם לחם וז' מינין ושתיית מי נהר וא"ל שלא להתאבל כל עיקר א"א שכבר נגזרה גזירה שהיה החורבן בגזירת שמים ולא במקרה וראוי לתת לב לזה וליתן זכרון כמ"ש ולהתאבל יותר מדאי א"א כו' אא"כ רוב כו' דכתיב במארה אתם נארים ואותי וגו' וה"פ דקרא במארה וקללה שאתם גוזרים ודאי שאתם נארים ונתקללים כיון שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה יש מהן שעוברין על הארור והגזירה וכיון שכן הוא הגזירה נעשית שלא כדין שלא לאכול ולשתות יין ובזה כיון שאין הגזירה נעשית כדינה אתם קובעים אותי מן הברכה כדאמרינן בפרק כיצד מברכין כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ומסיים דבעי הגוי כולו שיוכלו כולם לעמוד בה ורובו ככולו ואמר כך אמרו חכמים סד כו' וסמך את כולם על קרא אם אשכחך וגו' דבפ"ק דע"ז נמי דרשוהו שהשם ית' ב"ה אמרו ואין מחובר למעלה שאמרו שם אין שחוק להקב"ה כו' דכתיב אם אשכחך ירושלים וגו' וכתבו התוספות שם פשטיה דקרא כך הוא אם אשכחך ירושלם וגו' תשכח ימיני מלנגן בכנור תדבק לשוני וגו' אם ארצה לשורר בפה וכו' והדרש ימאן זה משום דעד כאן מדבר בלשון רבים כי שם שאלונו וגו' איך נשיר וגו' וכאן כתב בלשון יחיד אם אשכחך וגו' ומטעם זה דרשוהו נמי הכא דאינו מחובר למעלה אבל הוא מדבר לכל יחיד מישראל שלא ישכח החורבן דודאי ענין השיר הוא אסור בגלותנו לכל ישראל בשוה כדאמרינן בגיטין בשיר לא ישתו יין אבל בדירת בית וסעודה ותכשיטי אשה אינן אמורין אלא לכ"א מישראל לפי דורו שיחסר מדירת ביתו וסעודתו ותכשיטיו זכר להשגחתו ית' ב"ה ולא שהיה במקרה ואמר סד את ביתו אמרינן בפרק שני שעירי בהנהו דשאלו לר"א מהו לסוד את ביתו א"ל מהו לסוד את קברו לא מפני שהפליגן בדברים אלא שלא אמר דבר שלא שמע מרבו לעולם ופירש רש"י לא שהפליגן כאדם המתכוין לדחות כשאינו יודע כו' אלא יודע היה אבל לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם וקשה מ"מ תשובה זו אין ענין לשאלה ואין לך הפלגה גדולה מזו ונ"ל לומר לפי שיש דעות חלוקות בשמעתין שאמרו אין מסיידין ומכיידין כו' ות"ר לא יסוד אדם ביתו כו' ולדעת ר"י אדם סד ביתו ומשייר כו' ור"א לא שמע בזה מרבו להכריע ואף שהוא בעצמו ידע לא רצה לאומרו וע"כ אמר בזה שיש להבין מדבריו כדברי זה וכדברי זה דלדעת מי שאמר אין מסיידין כלל א"ל מהו לסוד את קברו דאמרינן בפרק מרובה מציינין את הקברות בסיד מפני אהל הטומאה והשתא קא"ל כשם שאין אדם מסייד קברו שיש לו בחייו כדאמרינן פרק המוכר פירות דבחייו אין שם אהל טומאה כך אין לאדם לסייד ביתו בחייו ונמצא שאין הבית מסוייד לעולם דכשמת ביתו של בנו הוא דאסור לסיידו גם הוא בחייו וכן לעולם ולמ"ד לשייר דבר מועט אמה על אמה כנגד הפתח דשם הוא נראה יותר לייפות כדאמרינן לעיל בנכסי הגר דבעי קנין אמה נגד הפתח גם מטעם זה ישייר אותה אמה כאלו אין לו קנין בח"ל ואין דעתו להיות תושב רק דרך גירות וזאת האמה היא עיקר הקנין והנוי אבל קראו דבר מועט בערך זכר לחרבן שהיה ראוי שנגזור על עצמינו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כו' אלא שאין רוב הצבור כו' וכן בענין הסעודה אמר דמשייר בה דבר מועט דהיינו כסא דהרסנא אין זה דבר מועט דרב פפא גופיה משמע פ' הדר דמחשיב ליה דיש לו ריח טוב אלא דגבי זכר לחורבן מחשיב ליה דבר מועט כמ"ש לעיל ואמרינן פרק הרואה המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו דלמא אתי עניא ויהיב ליה דכתיב המזבח ג' אמות וכתיב וידבר אלי זה השלחן וגו' פתח במזבח וסיים בשלחן ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל זמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר הקושיא דהך קושיא דמקשה אקרא פתח במזבח וגו' הא איכא לאקשויי נמי אדשני וקאמר ועכשיו שלחנו של אדם מכפר מה טעם יהיה שלחנו מכפר במקום מזבח שהיה בזמן שבהמ"ק קיים וע"ק בשינוי לשון דקאמר במזבח מכפר על ישראל ובשלחן מכפר על האדם וה"ל לומר נמי מכפר עליהן וע"ק לישנא דמאריך על שלחנו כו' ולא קאמר מאריך בסעודתו ויש לפרש לדעת ר"י מה שמשייר כל איש ואיש לפי מעלתו ועשרו ומחסר משלחנו הוא תחת הקרבת המזבח כמו שבאו הפרושים לימנע מטעם זה מכל דבר כמ"ש ולפי שיש לבעל דין לחלוק ולומר שיצא שכרו בהפסדו דמה שממעט בסעודתו ומכפר בו כמזבח הרי מפסיד שממעט מתנות עניים שהיו באים אם היה מאריך בסעודה וע"כ אמר המאריך על שלחנו אף שלא אוכל ומחסר מסעודתו אלא שיושב בלא אכילה ומאריך בישיבה כאלו לא היה משייר דהשתא אין כאן הפסד העניים ואמר בתכשיטין דמשייר צידעא שהוא דבר מועט הוא כפי עשרו ופ"ק דגיטין אמרינן דגזרו על עטרות חתנים בזה ע"ש ובסוף סוטה אמרו דגזרו על עטרות כלות בפולמוס של טיטוס ע"ש ומסיים מדכתיב אם אשכחך וגו' בלשון יחיד דמשמע דלא איירי בשיר שהוזכר למעלה בלשון רבים אבל איירי בזכר לחורבן בכל עניני מעשים שזכר לכל איש ישראל לפי זמנו וערכו כמ"ש הרמב"ם התם שהאשה תשייר מין מתכשיטי הנשים של כסף ועורך השלחן מחסר מעט כו' ע"ש ופי' הכתוב הגם אם אשכחך ירושלם וגו' כי ידוע שאין אדם יכול לאמן ידיו רק בימין וכמ"ש וקשרתם וכתבתם מה קשירה בימין אף כתיבה בימין והיינו מטעם זה אלי ואנוהו דאין המעשה נאה בשמאל כמו בימין וקאמר אם אשכחך גו' בכל המעשים ולא אשייר הדבר מועט דהיינו האמה כנגד פתח ודבר א' לצורך סעודה ודבר א' מתכשיטי נשים תשכח ימיני בעשייתן ושיהיה נעשה ע"י שמאל שלא תהיה המלאכה נאה ויהיה כאן זכר לחורבן במה שנעשה בשמאל ואמר תדבק לשוני וגו' שאפשר שיזהר אדם בכל זה ואין כאן זכר שלא ירגיש האדם בזה ויתלה בדבר אחר וע"כ אמר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי בלשוני בכל המעשים הללו שאני עושה ומשייר זה זכר לחורבן כו' ואמר מאי על ראש שמחתי והוא ענין שגזרו על עטרות חתנים וכלות כדאמרינן סוף מסכת סוטה ע"ש דהיינו ירושלים דדהבא ואמר אפר תחת פאר במקום תפילין ע"ש שהתפילין הוא כתר תורה כמ"ש בקדושין פרק האומר ובחורבן הבית ניטל כבוד תורה כדאמרינן בסוטה ע"ש ואמר זוכה ורואה בשמחתה כו' דודאי זכות גדול הוא למי שבא גם בדור הזה לא"י גם במותו וכ"ש בחייו כדאמרינן סוף כתובות אבל אמר המתאבל זוכה לדבר נוסף דהיינו לראות בשמחתה דהיינו בבנינה ובכן בבי"א:

סליק פרק חזקת הבתים

גמ' ואיפכא אתמר כו' נ"ב נ"ל דאינו מגיה הדברים ומשבש כל הגירסא דא"כ מאי אסברא לך דקאמר רבי יעקב ועוד אמאי איפך לדבריהם ואין לומר משום דתיקום רבי יוחנן כר' יהודה כמו שפירש רשב"ם דהא ריש לקיש נמי אית ליה כרב יהודה כדמסיק אלא הכי פירושו אסברא דלא פליגי כדקאמר דרבי יוחנן מיקל וריש לקיש הוא דמחמיר אלא איפכא הוא והכי קאמר רבי יוחנן אמר כונס ומוציא הוא דקשרו רבנן ולא להחזיר הכתלים וריש לקיש אמר דאי להחזיר הכתלים אסור משום דכבר מחל לבני רשות הרבים הוא הדין דאסור להוציא הזיזין והא מודית לי דשרי ה"נ שרי להחזיר הכתלים ודו"ק:

ר"ש בד"ה מיצר שבין ב' שדות שהחזיקו בו כו' כצ"ל:

גמרא מעיקרא סבר ניחא להו כו' כי חזא כו'. משמע מזה דמסתמא א"צ לקוץ עד דחזא דמעכבי ולא בארוהו הפוסקים:

שם ור"ל אמר מחזיר כו' הכא איכא רווחא. לעיל (כ"ו ריש ע"ב) כ' התוס' דאי איכא רווחא ט"ז אמה מודה ריו"ח וכ"כ הג"א כאן ולפלא שהשמיטוהו בעלי השו"ע:

שם א"ל נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח כו'. נ"ל שהוא ע"ד שאמרו במ"ר שמות פל"ה לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב ולמה נברא בשביל המשכן ובשביל בהמ"ק וכן אמרו שם בארזים וכיון שבטלה הסבה יבוטל המסובב. וכן בב"ר פצ"ד אעין דשטים הוה במגדלא והיו נוהגין בהם איסור משום קדושת הארון:

שם פירות ל"נ שכבר בטלו בכורים אפשר בפירות אחרים. לפ"ז גם בשר חיה ועוף (לבד תורים ובנ"י) היה אפשר להם לאכול. וכן לחם ממיני קטניות אבל של כוסמין ושבולת שועל ושיפון אף שאין קרבין ע"ג מזבח וכן אין מביאין מהם בכורים לדעת קצת כמש"כ בפסחים (ל"ו ב') היו אסורין דהוו ממין שקרב ע"ג מזבח עי' בתוס':

ר"ש ד"ה שכבר נגזרה גזירה. חורבן. לשון גזירה משמעה בכ"מ על דבר העתיד. ויותר הנל"פ שכבר גזרו שחייבין להתאבל. וי"ל גם פי' הרשב"ם דר"ל שתהיה בחורבנה עד עת קץ:

ר"ש ד"ה אפר מקלה. ומשום דאיכא אפר פרה כו'. נ"ל ראיה מהא דתנן הנוטל שכרו כו' להזות כו' ואפרו אפר מקלה (בכורות פ"ד) אלמא שהוא הפך אפר פרה. אבל רש"י ברפ"ב דתענית פי' דבא לאפוקי עפר:

תד"ה מים. דפסולין לניסוך. עמש"כ בסוכה (מ"ח ב'):

תוס' ד״ה מים. דישתו יין מבושל כו'. נ״ב לא הבנתי הוכחה זו מי יגיד לנו שאסרו יין מבושל ואם אסרוהו ג"כ היינו דאפשר בלא יין ואל״ה קשה נמי מה שפרשו מן הבשר. ויאכלו בשר מליח ובשר עופות ודגים. אלא מא"ל אב"א אה״נ לא פרשו מהן. א"נ משום דאפשר בלא״ה. ומש״ה לא בא עליהם ריב"ח מצד זה. אלא ממאי דלא אפשר לגמרי. ולעולם א"ל דמי בורות אינן צריכין להיות בכלל הפרישה. ואפ"ה נראה דלק״מ משום דמי בורות לא שכיחי ואם לא ימצא. הכי ימות בצמא:

זִיל חָזִי, אִי קוּץ דִּידִי קוּץ דִּידָךְ, אִי לָא קוּץ דִּידִי לָא תָּקוּץ אַתְּ. קשא יאמר לו בקיצור דידי קייץ? ונראה לי שהיה רוצה שילך ויראה בעיניו ואם היה אומר לו דידי קייץ לא היה הולך לראותו כי היה מאמין לדבריו.
והא דבני רשות הרבים לא באו וקבלו על זה לפני רבי ינאי אלא עכבו עליו חוץ לבית דין והוצרך שהוא עצמו יבא וישאל דין זה מן רבי ינאי היינו דחששו אם יבואו לקבול על זה יחשוב רבי ינאי שגם עליו הם מתרעמים ובאמת הם לא היו מתרעמים אלא היו מוחלים לכבודו.

כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה, רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. הא דלא חרדו על בית הראשון בכך מפני שהיה לו זמן קצוב לחרבנו שבעים שנה דאין זה זמן רחוק הרבה אך לחרבן בית שני לא נתפרש זמן וחשו אולי יהיה אלף או אלפים שנה לכך נצטערו יותר ורצו לעשות לו זכר.
והא דלא אמרו עצים לא נדליק שבטלו עצי המערכה ובגד לא נלבוש שבטלו בגדי כהונה ושמן לא נדליק שבטלה המנורה נראה דהם לא אמרו אלא על הנאות הנכנסים לגוף אבל הנאות אלו הם מכשירין ואין נכנסים לתוך הגוף. ומה שאמר סד ביתו זכר לחרבן הבית, ומה שאמר בשלחן זכר לחסרון המזבח, כי השלחן הוא במקום מזבח כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות צז.) על פסוק זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי הֳ' (יחזקאל מא, כב). ומה שאמר על התכשיטין הוא כנגד חסרון בגדי כהונה שהם תכשיטין דכתיב בהו לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת (שמות כח, ב).

וְאֵין מַנַּחַת אוֹתָנוּ לִכָּנֵס לִשְׁבוּעַ הַבֵּן. וְאַמְרֵי לָהּ לִיהוֹשֻׁעַ הַבֵּן. קשא היה לו לומר ומבטלת מצות מילה או פדיון! ויש לומר דאם רק הגזרה שלא למול ולא לפדות לא היו נמנעים מלישא אשה כי יאמר כל אחד ואחד אשא ושמא אוליד בת ולא יעשו עמי עלילה, אך כיון שגזרו שגם הנכנס למצות מילה חייב הריגה השתא אמרו בדין שלא ישאו נשים כי אי אפשר שלא יהיו מולידים בין הכל זכרים, ואביהן ימסרו עצמן וימולו אותם ועל ידי כך תעשה המלכות עלילה על כל אנשי העיר לומר אתם נכנסתם למצות המילה ועברתם על גזרת מלך.

דִּין הוּא שֶׁנִּגְזֹר עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לִשָּׂא אִשָּׁה וּלְהוֹלִיד בָּנִים. פירוש לא לישא אשה מחדש ולא להוליד בנים מנשים הנשואות שנהיה פרושים מן הנשים וכל זה יהיה לפי שעה עד שתתבטל הגזרה כשישתנה המלך הגוזר מפני כי מצות מילה אי אפשר לעשותה בסתר דהאויבין היו מכירין בה בהכרח בראותם הילד מהול ועל כן בדין שבמשך זמן הגזרה לא יולידו בנים.
וְנִמְצָא זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ אשר ניתנה לו מצות המילה כלה ממצוה זו של המילה מאליו, פירוש כָּלֶה רצונו לומר נמנע מלשון וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם (בראשית ח, ב) כלומר נפסקין ונמנעים מקיום מצוה זו מאליהן שאין ביטולה הוא מחמת גזרת מלכות אלא מחמת שאין להם בנים כדי למול אותם.
אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לישא נשים ולהוליד בנים אף על פי שהם לא ירצו למול אותם ולמסור עצמן על קדוש השם משום דסבירא ליה (יומא פה:) וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה) ולא שימות בהם ובאמת מן הדין חייבין למסור עצמן בעת שמד אפילו אערקתא דמסאנא (סנהדרין עד:) ובזה שאין רוצים למסור הנה הם שוגגין אבל אם נגזור עליהם שלא לישא אשה ולהוליד בנים מזה ידעו דבשעת שמד חייבין למסור עצמן ואם כן ידעו שהדין הוא כך והשתא אם לא ימסרו עצמן בשאר מצות שגוזרין עליהם הם מזידין בזה דמאחר דידעו שורת הדין למסור על כל מצוה הרי הם מזידין בביטול שאר מצות אשר מבטלין אותם משום גזרת מלכות.

כי פליגי להחזיר כתלי' למקומן ואיפכא איתמר מ"ש רשב"ם דלהכי אמר איפכא איתמר כי היכי דאתי' ר' יוחנן כהלכתא דמצר שהחזיקו בו רבי' אסור לקלקלו צ"ע הא ר"ל נמי ס"ל כר' יהודה אלא דמחלק בין איכא רווחא לליכא רווחא ועיי' לעיל כ"ו ע"ב תוס' ד"ה עד דאמרי לי' וכו' דלחד תי' גם ר' יוחנן מחלק בין רווחא די"ו אמות לפחות מי"ו אמות ועמהרש"ל ומהרש"א ודבריהם דחוקי' וכמעט אינם מובנים. והנה עיי' בפ"ק דשבת ז' ע"א אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לקרן זויות הסמוכה לרה"ר פירש"י שנכנס בית לתוכו והניח מקרקעו לרה"ר עכ"ל ואמר התם אע"ג דזימנין דדחקו רבים ועיילי' לגבי מ"מ כיון דלא ניחא תשמשתי' ככרמלית דמי ע"ש ולפ"ז היינו טעמא דשמעתין דלמקומן לא יחזיר כתלי' וזיזין מוציא היינו משום דדחקי רבים ועיילי להתם צריך להניח להם דריסת רגלם. אבל להניח מקום לגמל ורוכבו אינו צריך כיון דלא ניחא תשמישתי' לא שכיחי גמל ורוכבו התם ובזה לא החזיקו רבי' והשתא מעיקרא הוה ס"ד דפליגי בהוצאת זיזין ולכ"ע אסור להחזיר כתלים למקומן ור"ל אפי' זיזי' אינו מחזיר ע"כ מחשיב לי' כרה"ר גמורה וצריך להניח מקום לגמל ורוכבו. ולמסקנא ס"ל דהוה כרה"י גמור כיון דאית להו רווחא אפי' כתלים מחזיר למקומן אבל לר' יוחנן לא מצי למימר דמיחשיב לי' רה"י גמור דהרי אמר להדי' במס' שבת הנ"ל דכיון דדחקי רבים ועיילי להתם ה"ל להיות אפי' כרה"ר אלא כיון דלא ניחא תשמישתי' ה"ל כרמלית מיהת אבל רה"י לא ס"ד וע"כ הוצרך לומר ואיפוך:

וראיתי למוז"ה מהרשש"ך ז"ל שכ' במאי דאמר אסברא לך ואינו מגיה אלא הכי קאמר ר' יוחנן עצה טובה אם כנס יוציא מיד זיזין כדי שלא יהי' חזקה לבני רה"ר ויהי' אסור להחזיר כתלי' למקומן ור"ל סבר אינו צריך להוציא ואפ"ה אין בני רה"ר יכולי' למחות להוציא כתלי' למקומן אלו דבריו ז"ל ואין להם מובן לכאורה כיון דלכ"ע יכול להוציא זיזין א"כ בהוצאתם אינו מבטל חזקתם של בני רה"ר וצריך לומר דלא בזיזין הבולטין למעלת מקומת איש ולמטה מגמל ורוכבו מיירי אלא שיוציא זיזין למטה מקומת איש וזה מבטל חזקתן של בני רה"ר וק"ל:

רבו פירושי' בישראל שלא לאכול בשר וכו' וצ"ע מה עלה על דעת הפירושי' בחורבן בית שני להתאבל יותר ממה שתקנו נביאי' בחורבן בית ראשון לצום ד' צומות ולמסקנא נמי תיקשי דאסרו לסוד ביתו אלא א"כ משייר אמה וכן בסעידה ותכשיטי' מה שלא מצינו כן בבית ראשון גם ליישב לשון שכבר נגזרה גזרה מה לשון גזרה וכבר עמד על זה מהרש"א ח"א ע"ש ורשב"ם מייתי על זה שישו אתה משוש כל המתאבלי' עלי' ומאי שייטי' הכא עכנלע"ד דחורבן בית ראשון שנתגלה קצו ע' שנים ונתיאשו מלשוב עד סוף הזמן ובין הזמן ההוא לא הי' מקום להתאבל אלא ביום שארעו בו מאורעו' לישראל היינו ד' צומו' אך בית שני שלא נתגלה קיצו וכל יומא ויומא זמני' הוא וכל יום שלא נבנה בו כאלו נחרב בו ותוחלת ממושכה מחלת לב והוא גזרה קשה מאוד כליון עינים ודאבן נפש ר"ל ראוי' להתאבל בכל יום ושעה וזאת הגזרה נרמזת בפסוק ששו אתה משוש כל המתאבל עלי' והל"ל ששו אתה משוש כל אשר התאבלו לשעבר או ה"ל למימר לע"ל ישישו אתה משוש כל המתאבלי' עתה עליה אבל השתא דקאמר בשניהם לשון הוה שישו אתה משוש כל המתאבלי' זהו קשה אע"כ רמז האי גזירה שכל יום ויום הוא בין אבילות ובין ששון והאבילות והששון שניהם הווים ע"כ אמר שלא להתאבל כלל א"א שכבר נגזרה גזירה שישו אתה משוש: ואמנם הגאון מהר"מ אלמושנינו זצ"ל כ' ששו אתה משוש בלשון דבשעת האיבול הוא שעת השמחה דאילמלא דעתידה להבנות וזכרון ירושלי' עולה לטובה למעלה לא הי' אבל מתעורר בנפשותינו והי' נשכח כמת מלב וא"כ בשעת האיבול שישו אתה והיינו כל המתאבל על ירושלי' זוכר ורואה עתה בשמחתה באיבול הזה. וכיוצא בזה שמעתי בשם הגאון החסיד מחצית השקל זצ"ל זכור תזכור ותשוח עלי נפשי זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל. פי' ע"י שאתה ה' זכור תזכור את ירושלי' לטובה עי"ז תשוח עלי נפשי בהתעורר אבל וזאת אשיב אל לבי ע"כ אוחיל כי בנה יבנה בב"א ודפח"ח שפתיים יושק: סד אדם את ביתו בסיד וכו' במס' יומא ס"ו ע"ב שאלו את ר"א מהו לסוד את ביתו והשיב להם מהו לסוד את קברו לא שהפליגן בדברי' אלא שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם ועמהרש"א ח"א בשמעתין כבר כתבתי במקום אחר במ"ש האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת בעט"ב עליו נאמר ותהי עונותם על עצמותם. משום דאפי' בלי התאבלות על צרות ישראל וגלות השכינה מ"מ עפ"י טבע מדת הקנאה שבנפש האדם אינו מניחו לשמוח בזכרו האומות יושבים שלוים ושקטים והוא יושב בעוני וחוסר כל וצריך לומר זה האדם מתוך גנותו שאינו מתאבל על ירושלי' אתה בא לידי שבחו שאין בו מדת הקנאה כלל. ואחז"ל כתי' ורקב עצמות קנאה מי שיש לו קנאה עצמותיו מרקיבין מי שאין לו קנאה אין עצמותיו מרקיבין נמצא עצמותיו של זה קיימין לעד ע"כ יאמר עליו ותהי עונותם על עצמותם קיים לעד והארכתי שם. והנה כן הוא הסד ביתו בזה"ז אין רקב בעצמותיו ובפ"ק דמ"ק מציינן בסיד על הקברות במקום עצמות שאין בהם רקבון ולא בבשר שמתעכל ע"ש והיינו מהו לסוד ביתו א"ל זה שסד ביתו אין רקב בעצמותיו מהו לסוד קברו ולבנו' עלי' ציונן על עצמותיו שאין שולט בהם רקבון:

זוכה ורואה בשמחתה כתבתי במקום אחר דמכלל הן אתה שומע לאו מי שאינו מתאבל אינו זוכה ורואה בשמחתה פי' אינו זוכה אבל מ"מ רואה בשמחה ויצעק מכאב לב ודבר זה מבואר במס' שבת ס"פ מי שהחשיך אף הם נראי' כמשמשי' וכו' ע"ש:

ומיום שפשטה מלכות וכו' דין הוא שנגזר על עצמנו שלא לישא נשי' במרדכי דיבמו' ס"ל כפשוטו וכ' משו"ה אין כופי' עתה על קיום פ"ו ולא למי ששהה עשר שני' לגרש משום דבלא"ה ראוי הי' לגזור שלא לישא נשי' וכו' ומייתי לי' ב"ש בא"ע סי' א' ע"ש. ובדרוש אמרתי דכוונת חז"ל הי' כי הקב"ה נשבע בשמו הגדול שלא לכלות זרע ישראל בשום אופן ואלו הי' מלכות גוזר להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודי' ע"כ הי' הקב"ה גבור ומושיע ית"ש אלא שגוזרי' גזירות וישראל קיימי' והקב"ה מסתיר פנים ע"כ ראוי' שאנחנו ניקום ונגזור כלי' על זרע אברהם ע"י ביטול פ"ו וע"כ יקום ה' ויושיע. אמנם איכא למיחש שהרשעי' שאינם שומעי' לקול חכמי' יזידו וישאו נשים ויולידו וכיון שיתקיים זרע ישראל בשום אופן בעולם לא יהי' הכרח להגאל. ויתמעטו הצדיקי' ויתרבו זרע רשעי ישראל. וזה הי' נ"ל טענת מרים עם עמרם גזירתך קשה משל פרעה כי עמרם גרש אשתו וסבר כל ישראל יגרשו נשותיהם ונמצא זרעו של אאע"ה כלה מאליו וימהר ישועה ויחיש פדות. אבל נכזבה תוחלתו. כי עמדו הצדיקי' וגרשו נשותיהם והרשעי' לא גרשו ע"כ אמרה מרים גזירתך קשה משל פרעה:

לישוע הבן נ"ל ע"ד שקורין לסדר נזיקין סדר ישועות ה"נ קורין ליום המילה יום ישוע הבן כי מזיקי' אותו שהרי משו"ה אין אומרי' שהשמחה במעונו משום דאיכא צערא לינוקא ע"כ הוה כעין היזק הבן קורי' לו ישוע הבן:

אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה ואמר רב אדא בר אהבה מאי קראה במארה אתם נארים וכו'. ה"ג בילקוט ובעין יעקב וכן הביאה הרב הנמקי וכן יש לדקדק מדברי רשב"ם ובהכי פלטי לן מקושית הרב באר שבע בתוספותיו פ"ק דהוריות וכמ"ש אני בעניי בספרי הקטן שער יוסף שם דף כ"ב ע"ג בס"ד ע"ש:

שנאמר אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי וכו'. כד הוינא טליא שמעתי משם כת הקודמין שפירשו הפסוק הזה אם אשכחך ירושלם וכו' עם הא דפרושים ור' יהושע אבל לא היה מתישב יפה. ועתה נ"ל לישב הפסוק באופן זה דילן אמרי דילהון היא אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני ודין הוא שלא נאכל בשר שממנו מקריבין קרבנות ולא נשתה יין דמנסכין על גבי המזבח. אמנם אם ככה אעשה דין הוא שלא נשתה מים שכבר בטל נסוך המים כמו שאמר להם ר' יהושע. וז"ש תדבק לשוני לחיכי שלא לשתות מים גם כן. וא"כ לא אפשר אלא כך צריך לעשות שנעשה זכרון כמ"ש סד את ביתו בסיד ומשייר בו וכו'. וז"ש אם לא אזכרכי. כלומר אם לא אפשר שלא לאכול בשר ויין ומים. התיקון הוא אזכרכי לעשות זכרון בעלמא. וכן היה צריך מיום שפשטה מלכות וגוזרת גזרות שלא לישא אשה ולא להוליד בנים אך לא אפשר דזרעו של אברהם אע"ה כלה ומ"מ יתן אפר מקלה בראש חתנים וכו' וז"ש אם לא כלומר אם לא אפשר שלא לישא אשה וכו'. מ"מ אעלה את ירושלם על ראש שמחתי שיתן אפר וכו' כמו שאמרו בשמעתין על האי קרא:

זיל האידנא. שהיה רוצה לקשט עצמו תחלה כדלקמן: אי קוץ דידי. אם שלי קצוץ כבר: כיון דחזא דמעכבי. הבין שבשביל כבודו שותקין על שלו: ולימא ליה זיל קוץ כו'. ואמאי א''ל זיל האידנא כו': התקוששו. הסר קש מבין עיניך תחלה כמו לקושש קש (שמות ה) כלומר קשוט עצמך: איבעיא להו כנס. לתוך שלו ולא הוציא עכשיו זיזין מהו שיחזור ויוציא לאחר זמן מי אמרינן דויתרה לבני רה''ר ואבד כחו או לא: וריש לקיש אמר כנס אינו מוציא. קס''ד לא יוציא עוד זיזין דאבד כחו: ואיפכא איתמר. דמוקמינן לרבי יוחנן כר''י דהלכתא כוותיה וקי''ל כרב יהודה בהך: מצר. שבין שתי שדות שהחזיקו בו והכא נמי הרי החזיקו בהך כניסה: איכא רווחא. כשיחזיר כתלים למקומן אכתי איכא כל רוחב רה''ר וסתם רה''ר מרווח הוא: ה''ג אמר רב הונא נפלה כו'. אי נמי ואם נפלה ולא גרס שאם נפלה: חוזר ובונה אותה. להוציא זיזין כבתחלה: אין מסיידין. בית משום אבל בית המקדש: ואין מכיירין. צורות שצר בסיד וי''מ דהיינו נמי סיוד אלא שהכיור לבן יותר: מפייחין. צורות של מיני צבעונים: נפלה אינו חוזר כו'. אלמא כל בנין שאינו רשאי לעשות בתחלה אם היה לו ונפל אינו חוזר ובונה וגבי הוצאת זיזין לרה''ר נמי כיון דאי אפשר להוציא בתחלה אם נפל אינו חוזר ומוציא: איסורא שאני. מהיזיקא: חול או תבן. מכהה לבנונו: טרכסיד. בנין חזק וטוב ואף על פי שמשחיר קצת אסור: אפשר בפירות. ויפה אמרת ונפרוש גם מן הלחם: בפירות אחרים. שאין מביאים ביכורים אלא מז' המינין: שכבר נגזרה גזירה. חורבן ונתחייבנו להתאבל דכתיב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (ישעיה סו): במארה אתם נארים. קבלתם עליכם בגזירת ארור להביא המעשר אל בית האוצר כדכתיב במלאכי הביאו את כל המעשר וגו' ואעפ''כ ואותי אתם קובעים אתם גוזלים את המעשר ואת התרומה כדכתיב התם ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה: הגוי כולו. כלומר וכל הקהל כולו קיבלו את הגזירה ומסתמא אם לא היו כולן יכולין לעמוד בה לא היו מסכימין ורובן ככולן אלמא לא חשיבא גזירה אא''כ רובן יכולין לעמוד בה: אלא כך אמרו חכמים כו'. מסקנא דמילתיה דרבי יהושע היא: כסא דהרסנא. קערה של מאכל דגים מטוגנין בשמנן בסולת: בת צידעא. טנפ''ל שרגילות לסוד שם ולהשיר שערן: שנאמר אם אשכחך וגו'. אכולהו קאי: אפר מקלה. אפר הכירה השרופה באש קרוי כן ומשום דאיכא אפר פרה נמי הוצרך לפרש כן: פאר תחת אפר. מכלל שהיו רגילין ליתן אפר במקום פאר דהיינו תפילין כדכתיב פארך חבוש עליך (יחזקאל כד): לשבוע הבן. מילה שהיא לסוף ז': ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו. בענין טוב ולא ע''י עובדי כוכבים ומצות לא יבטלו עוד: אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין. במה שלוקחין נשים שאינם סבורים שיש איסור בדבר: ואל יהיו מזידין. דמשום דלא יוכלו לעמוד בה יבטלוה ונמצאו מזידין הלכך לא גזרינן:

נפלה אינו חוזר ובונה אותה. השתא ס''ד דבית שבנה בזמן שבהמ''ק קיים ונפלה חוזר ובונה וכשלקח חצר המסוידת הרי זו בחזקתה דכל זמן שהיא קיימת יש לנו לתלות שבהיתר עשה בזמן שבהמ''ק קיים אבל כשנפלה תלינן שבאיסור נעשית לאחר חורבן ומש''ה פריך ארב הונא אמאי חוזר ובונה אותה כיון דנפלה אית לן למיתלי שבאיסור הוציא ומשני איסורא שאני דאפי' ודאי נבנה בהיתר כי נפלה אסור לבנותה ולסייד: מים לא נשתה [וכו'] שתקו. וא''ת אמאי לא אהדרו דאפשר במי בורות דפסולין לניסוך כדמשמע בסוכה (דף מח.) ואומר ר''י דדבר דהוי ממין שעושין בו ניסוך חשיב כמו דבר עצמו דאי לאו הכי תקשה דישתו יין מבושל דפסול לנסכים ואין להקשות דאפשר במי תותים ויין תפוחים שלא היו יכולין לסבול שלא לשתות בלא מים: דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים. תימה הכתיב פרו ורבו ושמא על אותן שכבר קיימו פריה ורביה קאמר והיינו זרעו של אברהם כלה שלא יוליד אלא בן ובת: מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. בדבר שאין ידוע אם יקבלו כשנמחה בהן אם לאו צריך למחות כדמוכח בפ' במה [בהמה] (שבת דף נה. ושם ד''ה ואע''ג) דאמרה מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי ונענשו אבל בדבר שאנו יודעים בבירור שלא יקבלו אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו':