הכא במאי עסקינן. דמצי מעיד לו:

דכתב ליה. כל חד לחבריה:

דין ודברים אין לי על שדה זו. של חבירי ואפי' מאבד אחד חלקו ^א)נראה דצ"ל ואפי' מאבד אחד חלקו לא יפסיד חבירו.:

והא לא אמר ולא כלום מי שאמר לחבירו דין ודברים אין לי בשדה זו דמש"ה לא מסתלק דהא קא חזינן דאית ליה. וכן הכי נמי להיכא דאמר ליה אין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה הא קא חזינן דאית ליה חלק בה ומש"ה לא אמר כלום דנוגע בעדות הוא:

בשקנו מידו. דלית ליה לחד על חבירו כלום מש"ה מעיד דלא נוגע בעדות:

וכי קנו מידו. מעיד לו והלא נוגע בעדותו הוא מפני שמעמידה זה המעיד בפני בעל חוב שלו. דהואיל דקנו זה מזה דומה כמכרו זה לזה וכמכר לשותפו לאחר שנתחייב ממון למלוה דמשועבד לו מה שמכר ומש"ה מסייע לשותפו כדי שיבא בעל חוב שלו ויטרפנה ממנו בשביל חובו כי היכי דלא מקרי לוה רשע ולא ישלם:

דאמר רבין כו'. והני שותפין נמי כמוכרין זה לזה שאם יאבד אחד מהם חלקו שיחזור על האחר:

הכא במאי עסקינן. דמצי מעיד דקביל עליה אחריות:

אחריות דמאן קבלו עליהן. אי דעלמא אחריות של כל אדם בעולם שאם יבא שום אדם ויערער עליו ויוציאה מידו שיחזור ויטול חצי מחלקו של חבירו: כל שכן וכל שכן דנוגע בעדות הוא דקסבר אם מאבד חבירו חלקו יחזור עלי:

אלא שקבל עליו בלבד אחריות דאתיא מחמתיה. דאי טרף לה בעל חוב דאיהו מפצי ליה וכיון דקבל לו אחריות בשביל עצמו וכל הבא מכחו לאו נוגע בעדות הוא למערער דעלמא שאין בא בשבילו ונאמן:

וכי מסלק נפשיה. מכל וכל מדבר של שותפו מי מסתלק ומצי מעיד:

אין דנין. הגנב: בדייני אותה העיר משום דנוגעין בדבר הן:

ואין מביאין ראיה. עדות:

ואם איתא. דשותף מצי מסלק:

לסתלקו תרי מאותה העיר מחלק של ספר תורה ולידייני. אלא ש"מ דלא מצו לסלוקי נפשייהו מספר תורה הואיל דשותפין אינון מש"ה אין דנין הכי נמי להיכא דאמר השותף אין לי עסק בה היכי מסתלק:

דלשמיעה קאי. ולא מצו לסלוקי נפשייהו דלא מצי לסתומי אודניהו שלא לשמוע מספר תורה אבל הכא גבי שדה מצו לסלוקי נפשייהו כדאמרן:

אין דנין. ליורשין:

הכא נמי בס"ת קאמר. תנו מנה לבני עירי לקנות ס"ת דלשמיעה קאי:

ותסברא. דמתרצתא היא דמצית לאקשויי ניהליה וכי עניים שקלי המנה ודייני העיר מיפסלי:

דהכל עניים אצל ס"ת. דכל אדם צריך לה:

ובעניים דרמו עלייהו. על אנשי העיר לפרנסן ומש"ה אין דנין בדייני העיר משום דכל זמן שמעות מנה הזה מתקיימין אין צריכין ליתן אחרים לעניים ונוגעין בדבר הן:

אי דקיץ להו. כמה נותן כל בעה"ב בחודש לעניים. ניתבו בי תרי מינייהו מאי דקיץ להו ובתר הכי נידיינו דהשתא לא נגעי:

אפ"ה ניחא להנהו דייני. דנרווחו עניי העיר ולא יצטרכו ליתן להם כל כך ומש"ה אין דנין:

דכתב לה דין ודברים אין לי על שדה זו וכי כתב ליה מאי הוי. תימה הוא אמאי לא אוקמה כגון דיהבה ניהליה במתנה גמורה בלשון מתנה ומיהו לקמן בפירקין נמי דאוקמ' כגון שכתב לה דין ודברים כשהיא ארוסה לא היה צריך לכך אלא יכול היה להעמידה שנתן לה בעלה מתנה שאין הבעל אוכל פירות או שהקנה לה אחר מנה על מנת שאין לבעלה רשות בה אלא דההיא לא קשיא כולי האי דחד מתרי טעמא נקט אלא שדרך התלמוד לומר שכתב דין ודברים בכל ענין השותפים כדי ללמדך דבקנין מהני ויגדיל תורה ויאדיר. וכן כתב הרב רבי שמואל ז"ל דרבותא נקט לאשמועינן דבכי האי גונא הוי לשון מתנה ולאו דשמואל אתא לאשמועינן הכי אלא גרמא נקט לה לרבותא.

ואמאי לסלקו בתרי מינייהו ולדיינוה. פירוש לעדות ולדיינוה על פיהם. וקשיא להו לרבוותא והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואפילו בדיני ממונות כדמוכח (בפרק יש נוחלין דף קכ"א א') בענין היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו או שהיה קרוב ונתרחק וניחא להו שאני נוגע בעדות מחמת ממון משאר פסולין דגבי ממון לא מקרי תחלתו בפסלות דכיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דחאיל עליה שם עד והוה ליה תחלתו וסופו בכשרות דההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו ודמיא לההוא דאמרינן (במסכת מכות ו' א') אלא מעתה רובע יציל נרבע יציל במקימי דבר הכתוב מדבר כלומר והני לאו עדים הם אבל בפסול אחר עדים פסולין מיקרו זהו תירוץ רבותי ויש לי לדקדק עליו לפיכך נראה לי שלא נאמר תחלתו בפסלות אלא במי שהיה קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר שהרי זה מעיד למי שהיה קרובו בשעת ראיה. אבל כאן שעכשיו נסתלק מממון זה אין זה מעיד לקרובו ולא למי שהיה קרובו בשעת ראיה שהרי ממון אחרים הוא ולא שלו ולאחרים הוא מעיד כללו של דבר אין אדם מעיד לאותו שהיה פסול לו בשעת ראיה אבל היה פסול לזה בשעת ראיה מעיד לאותו עדות לאחרים שהרי תחלתו כשר הוא אצלם וזה הטעם מספיק למי שהיה יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר ואלו לטעם ראשון היה מן הדין שלא היה נאמן תו קשיא להא הא דאמרינן (במסכת קדושין דף מ"ג ב') גבי הן הן שלוחיו הן הן עידיו והשתא דתקון שבועת היסת משתבעי עדים כו'. ואמאי לסתלקו ולסהדו כלומר יפטרם לוה מכל דין ודברים שיש לו עליהם מעסק שבועה זו והם יעידו דהשתא לאו נוגעין בעדותן הן שהרי כבר פטר אותם הלווה וליסהדו דהא לאו תחלתן בפסלות הם ולאו מילתא היא דהתם כדי שיפטרם מעידין לו והוא פטרם לכך אבל הכא מעצמן הן מסתלקין מכאן לגמרי כדקאמרינן נמי בשמעתין ליתבו בתרי מנייהו מאי דקיץ להו ולא אמרינן דלימחול עניים לתרי מנייהו מאי דקיץ להו עלייהו ולהך סברא הא דאמרינן בשמעתין במכיר בה שהיא בת חמורו שהוא מעיד לו עליה דוקא שהכיר מתחלה והודה כן קודם שיצא ערער זה שאלו לאחר כן שמא כדי להכשירו לעדות שלא הוא פוטרו מתביעה שיש לו עליו.

הא דאקשינן (לעיל) ובהאי זכותא דקא מפיק לה מלוי ליפקה מיהודה. בעיא בעלמא היא כי היכי לפרושה דהא משכחת לה בכמה גוני וחדא מינייהו שאין לו לנגזל עדים שהיא של אבותיו ולא של שלש שני חזקה אבל אית ליה סהדי דמגזל גזלה מיניה הלכך מפיק לה מיניה ולא מצי לאפוקי מיהודה ותו איכא לאוקמה שהוא פוסל עדיו של יהודה ואלו לא פסלם לא היה יכול להוציאה מידו ותו כגון שהן עדיו קרובין ליהוד' ורחוקין מלוי ומשכחת בכמה אנפי ובגמרא חדא מתרי תלת וארבע טעמי נקיט חדא.

ודאמרינן דאמר השני נוחלו כו'. לאו בדקא ידעינן ניחותיה דלוי טפי מיהודה ודאי אלא אפילו משום חששא דלא מקבלינן עדות בעל דבר עד שיתברר ודאי דלית ליה הנאה בכלום בעולם והאי בעל קרקע הוא ואיהו קאמר דנגזל הוא ושמע מינה דכי האי גונא נמי חיישינן ורבינו חננאל זכרונו לברכה כתב ופרקינן כגון דיהודה גברא אלמא, ולאו דוקא.

הא דאקשינן מעידים זה על זה אמאי נוגעין בעדותן הן. קשיא לי לשון נוגעין בעדותן דקאמר, דהכא בעלי דבר הן ומעיד לעצמו הוא ואינו נוגע בעדות. ויש לי לומר דאורחא דתלמודא הוא דמרגיש בתירוץ שיכול לתרץ המתרץ דהיינו שמסתלק ממנה ונותנה לחבירו, ולפיכך מקשה ואזיל בלשון נוגע בעדות, וכדמקשה לבסוף והלא מעמידה בפני בעל חובו. כנ"ל.

הא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו. והוה מצי למימר כגון שנתנה לו במתנה ממש, אלא להגדיל תורה ולהאדיר, ולאשמועינן דאפילו בכותב לו דין ודברים אין לי על שדה זו אי קנו מידו קנה, דלא מדין ודברים בלבד קנו מידו אלא מגופה של קרקע קנו מידו, וכדמפרש בהדיא בריש פרק הכותב.

אלא אחריות דנפשיה. כלומר, אחריות בעל חובו לבד. וקשה לי דאכתי נוגע בעדות הוא, דניחא ליה דתיקום בידיה דלגביה בעל חוב דידיה, כי היכי דלא ליקריוה לוה רשע ולא ישלם. ואי משום דקביל ליה נמי אחריות דנפשיה להאי, בהא דלא איכפת ליה, דאמר ליה ומאי איפסדתיך. וי"ל דכל שאינו יכול לשלם מה שקבל על עצמו רשע מיקרי, וכל שכן להכניס עצמו בזה לכתחלה. כנ"ל. עוד קשה לי אכתי ניחוש לקנוניא, דהא בעלמא חיישינן שמא זה מסתלק כדי שיעיד, ויחזור ויחלוק עמו בקרקע או בכספים. ונראה דכל שאין לו בו עכשו כלום נסתלקה נגיעתו ואין אנו חוששין לו, שאם אתה אומר כן ניחוש לכל העדים שמא שכורין הן. ומכאן נראה לי גם כן כי מה שאמרו למטה במכיר בה שהיא בת חמורו, לאו דוקא במודה קודם לכן ובפני עדים שהוא מכיר שהיא בת חמורו, כמו שפירש רבינו ז"ל אלא אפילו במכיר בה עכשיו, שאין חוששין שהוא מודה לרמאות, אלא הודאתו הודאה גמורה היא, ואינו דומה לפוטרו עכשו מן האחריות כדי שיעיד לו, דהתם הרי אנו רואין שהוא פוטרו עכשו ממה שהיה חייב כדי שיעיד לו, אבל כאן אינו פוטרו, אלא מודה לו שלא נתחייב לו באחריות גזילה בזו מעולם. כנ"ל.

ואמאי ליסתלקו בי תרי מנייהו ולידייניהו. בעדותן, וכן נמי תלתא מנייהו, להיותן דיינין וכשאין להן נמי קרובין בעיר, דאם כן אכתי נוגעין בעדותן הן לקרוביהן. ואיכא למידק, וכי מסתלקין מאי הוי, והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואפילו בדיני ממונות, וכדאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכח, א) בהיה יודע לו בעדות עד שלא נעשה לו חתנו או שהיה קרוב ונתרחק. וכתב הראב"ד ז"ל וז"ל: כי בעינן הכי, הני מילי בפסלות דגופא או בפסלות דקורבא, אבל הכא משום חשדא דנוגעין בעדותן, וכי תסלק חשדא כשרין בין לעדות בין לדין. עד כאן. ולשון אחר פירשו, דגבי ממון לא מיקרי תחלתו בפסלות, דכיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל, והשתא הוא דאחיל עליה שם עד, והוה ליה תחלתו וסופו בכשרות, דההיא שעתא לאו עד הוא כלל, דאין אדם מעיד לעצמו, ודמיא לההיא דאמרינן במסכת מכות (ו, א) אלא מעתה רובע יציל הורג יציל במקימי דבר הכתוב מדבר והני לאו עדים נינהו, אבל בפסול אחר עדים פסולין מיקרו.
והרמב"ן ז"ל תירץ, שלא נאמר תחלתו בפסלות אלא במי שהיה קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר, שהרי זה מעיד למי שהיה קרובו בשעת ראיה, אבל כאן, שעכשו נסתלק מממון זה, אין זה מעיד לקרובו ולא למי שהיה קרובו בשעת ראיה, שהרי ממון אחרים הוא ולא שלו, ולאחרים הוא מעיד, כללו של דבר, אין אדם מעיד לאותו שהיה פסול לו בשעת ראיה, אבל היה פסול לזה בשעת ראיה, מעיד באותו עדות לאחרים, שהרי תחתיו כשר הוא אצלם, וזה הטעם מספיק למי שהיה יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר. עד כאן. וזה הלשון היה הגון לי יותר, משום דללשון ראשון קשיא לי דלממונו עד הוא, ואינו דומה לעדות שבגופו כרוצח ורובע, וכדמשמע מהא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ס, ב) אמר רב יוסף פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו, לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת להיות עד וכו', רבה אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים את עצמו רשע, בעי רבא פלוני רבע שורי מהו, מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו או לא, בתר דבעיא הדר פשטא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן, אצל ממונו לא אמרינן, אלמא לגבי ממונו נמי עד הוא, והדרה קושיא לדוכתה. ועוד, למה אמר כאן ליסתלקו בתרי מנייהו ולידינוה, אפילו בלא סילוק נמי, דהא בפלוני רבעו לרצונו דלא חשבינן ליה כעד לגבי נפשיה הוא ואחר מצטרפין להרגו ומקיימין עיקר העדות לגבי האחר, והכא נמי אפילו בלא סילוק נקבל עדותן ונדון לאחרים ולא להן, ועוד אם היו להן קרובים לא יועיל סילוקן של הקרובים, שכבר נפלה עדותן בתחלתה, ובגרים עסקינן שאין להם שום פסול בעדות באותה העיר. אלא שזו אינה קושיא כל כך, דמשום דברייתא סתמא תניא וכללא קא כייל אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, קא פסיק ותני אין מביאין, ואמאי, זימנין דמשכחת לה בסילוק, וכשאין להם שום קרובים.
ודברי הרמב"ן ז"ל נוחין לי יותר, אלא שאף לפירושו קשה לי הא דגרסינן בירושלמי וכתבו הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפרק ראשון של מסכת סוכות כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולין לזה רבי יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשר, עד כאן, ואם איתא, למה פסול לשני, יסתלק הקרוב ולידיינוה לרחוק על פי אלו. ושמא אין הכי נמי, ולא עדות בטילה אמרו אלא פסול. ואף על פי שאמר שם אמר רבי אלעזר מתניתין מסייעא ליה לרבי יוחנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה, לאו לדמוינהו לגמרי קאמר, דהכא עדות בטלה לגמרי ואלו התם לא בטלה, אלא שכל שלא נסתלק הקרוב אין מעידין לרחוק, אלא דכי היכי דתניא כשנמצא אחד מהם קרוב עדותן בטלה אין אומרים נקיים העדות בכשרים, אף כאן אין אומרים נקיים עדותן לכשר. כנ"ל.
הא דאמרינן ליסתלקו בתרי מנייהו, פירושו, אם יסתלקו ומוחלין את חלקם אין לשאר בנכי עירו אלא כפי חלקם, וחלקן של אלו נמחל אצל היורשים. ואם מסתלקים ונותנים את חלקם לבני עירם, הכל לבני העיר, כענין שאמר בשותפין.

יתבאר במקומו שכל עדות שאפשר שתמצא בו הנאה למעיד אינה עדות והרי הוא כמעיד לעצמו וזהו הנקרא בתלמוד נוגע בעדות מעתה זה שאמרו כאן השתפין מעידין זה על זה היאך הוא והרי שתף זה כל שהוא מעמיד את הדבר ביד חברו זכה בחציו ונמצא מעיד לעצמו הא אי אתה יכול לומר כן אלא בשסלק עצמו מן הדבר לגמרי ושלא ישאר בו שום צד שיהא נקרא עליו נוגע בעדות מעתה קרקע שבין ראובן ושמעון והיה ראובן מחזיק בה עכשו ובא לוי וערער על ראובן באותה שדה להוציאה מידו אין שמעון מעיד לשותפו עליה עד שיסלק עצמו ממנה וימכרנה או יתננה לו כתב לו דין ודברים אין לי על שדה זו או אין לי עסק בה או ידי מסולקות הימנה או אפילו שכתב לו כן בלשון מכאן ולהבא ר"ל דין ודברים לא יהו לי על שדה זו ולא יהא לי עסק בה ויהו ידי מסולקות הימנה אין זה כלום שאין זה לשון הקנאה ומ"מ בלשון זה אם קנו מידו קנו כמו שאמרו במסכת כתבות פ"ג א' על לשון זה שמגוף הקרקע קנו מידו וכן הדין כשהקנהו באחד מדרכי ההקנאה שהם כסף ושטר וחזקה על הדרכים המתבארים במקומם בין בעדים בין שלא בעדים שההקנאות אין צריכות עדים וכל שהודה לחברו בהם קנה בלא עדים כמו שיתבאר במקומו ובמתנה בחזקה ר"ל שיחזיק בה חזקת קניה ובשטר ר"ל שיגיע שטר המתנה לידו וכן אתה צריך בה לדבד אחר שהרי אמרו המוכר לחברו שדה אפילו שלא באחריות אין מעיד לו עליה שאע"פ שנסתלק ממנו חשש אחריות מ"מ נוח לו שתעמוד ביד זה שאם ימצא עליו חוב ימצא לטרוף בכדי חובו ואפילו היו לו נכסים מצד אחר ולא חקרו בית דין את חובותיו שמא מ"מ חובותיו יתרים על נכסיו ונוח לו שיפרעו שלא יקרא לוה רשע ולא ישלם ואע"פ שעדות שקר קשה הימנו מ"מ מתבייש הוא על הגלויות ואינו חושש על הנסתרות ושמא תאמר תינח בנותן אבל במוכר מיהא הרי הוא נקרא לוה רשע מצד זה שטרפוהו ממנו ואינו משלם אע"פ שלא קבל אחריות מ"מ אינו חייב לו מן הדין ולא עוד אלא שאינו בוש על כך שהרי הוא אומר לו הטעיתיך שלכך טרחתי לפרש לך שאיני מקבל אחריות וזלזלתי במכירתי מחמת כך והרי זה כעין סבר וקביל ומעתה אף כשהקנה חלקו לחברו נמצא נוגע בעדות שאם קבל אחריות הרי זה מעיד לעצמו שאם זה מסתלק חוזר עליו ואף אם לא קבל אחריות או שסלק עצמו מצד מתנה הרי מ"מ נוח לו להעמידה בידו שימצא בעל חובו לטרוף בכדי חובו הא אי אתה מוצא עדות זו אלא שסלק עצמו ממנה וקבל עליו אחריות הבא מחמת עצמו ר"ל הבאים לטרוף מחמת חובותיו ופירט לו שלא לקבל אחריות הבא מצד אחר כגון שאחרים באים בטענת אבות או בטענות אחרות שהיא שלהם שכגון זה מעיד לו עליה ובא המערער וערער מחמת טענת אבות ולא מחמת חובו של מוכר הרי זה מעיד לו עליה שהרי על אותו ערער אין עליו אחריות שיהא עליו נוגע בעדות ואם להעמידה לפני בעל חובו הרי נעשה לזה גם כן בעל חוב משעה שיטרפוה ממנו שהרי קבל עליו אחריות הבא מחמת כך:

יש דברים שאין הסלוק מועיל בהם כלל כיצד בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם והוכר הגנב וטוען שמשל אבותיו היתה אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מקבלין בה עדות מאנשי אותה העיר ואפילו סלקו עצמם מזכותה שלשה לדין או שנים להעיד אין זה כלום שספר תורה לשמיעה הוא עומד ואי אפשר להסתלק ממנו הא כל שעשוי לתשמישם כגון שבא אחד וערער על מרחץ או רחוב שבעיר אע"פ שעכשו אינו דן או מעיד מ"מ כשיסלק את עצמו רשאי לדון או להעיד ולא נאמר דין תחלתו וסופו בכשרות אלא בפסול קורבה או גזלנות וחבריו מפסלויות הבאים מחמת הגוף שאלמלא הפסול היתה תורת עדות עליהם ולא בפסול נוגע בדבר שאין עליו תורת עדות כלל אלא שהוא כבעל דבר ומאחר שאינו אלא משום חשד כשנסתלק החשד הוכשרו בין לדין בין לעדות וחלה תורת עדות עליהם:

ומעתה מה שאמרו האומר תנו מנה לבני עירי ויצא ערער עליו אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואין הסלוק ממנו מועיל פירושו במנה לספר תורה וכן מה שאמרו תנו מנה לעניי עירי אין דנין אותה בדייני אותה העיר ולא מעידין באנשי העיר דוקא בספר תורה וזה שאמר לעניי עירי מפני שהכל עניים אצל ספר תורה ואם לא כן מה ענין לפסול דיינין ועדים בשביל העניים אחר שאין מזונותם עליהם ומ"מ אפשר בעניים המוטלים עליהם ולא סוף דבר כשאין קצבה אצלם במתנותיהם אלא כפי מה שיחסר להם שעכשו מרויחים בעלי בתים בעדות זו אלא אפי' היה עליהם דבר קצוב ובאו שלשה לדון ושנים להעיד ורצו לפרוע מה שקצוב להם אין דנין ואין מעידין נוח להם שיתעשרו וכשיתעשרו לא יצטרכו ליתן אף מה שהיה קצוב אצלם ליתן להם:

בתוספתא אמרו האומר תנו מנה לבית הכנסת ינתנו לבית הכנסת הרגיל בה אם היה רגיל בשניהם ינתנו לשניהם האומר תנו מנה לעניים ינתנו לעניי העיר בן האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו קוצץ ונותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים:

זה שנכפל בדברינו שלשה לדין ושנים להעיד הוא מפני שלענין דין שנים שדנו אין דיניהם דין וזה שאמרו בכאן וליסלקו תרי מניהו ולידיינו פירושו שיסלקו עצמם כדי להעיד וידונו שאר דיינים על פי עדותם ויש חולקים לומר ששנים שדנו דיניהם דין ואין הדבר כן כמו שביארנו בסנהדרין:

זו שאמרנו שהמוכר שדה שלא באחריות אינו מעיד לו עליה לפי שמעמידה בפני בעל חובו יש שואלין בה שהרי אמרו במסכת יבמות עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים בדבר זה כלומר שאם ראובן ושמעון חתומים בשטר שדה מקח שלקח פלני מפלני ואח"כ אנו רואין שראובן לוקח השדה מיד הלוקח אין אומרים שאותו עדות שחתם אינו עדות מפני שנוגע בעדות הוא ואמרו הטעם בתלמוד המערב מפני שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד כלומר הואיל ויש עד אחד שאינו נוגע בעדות אינו מעיד בשביל חברו שיקחנה ואף בזו אע"פ שזה מעמידה בפני בעל חובו הואיל ואין הדבר ברור תהא עדות הואיל ואחר מצטרף עמו אין זה כלום שבעדים החתומים בשעת העדות מיהא אין שם נגיעה בדבר כלל ואם על העתיד אין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד אבל זה שבשעת העדות יש חשש נוגע בעדות אינו מעיד עליה:

קל. הרי אמרו השותפין מעידין זה לזה אמאי נוגעין בעדותן הן הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו וכי כתב ליה מאי הוי והא תניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני בעל חובו. דאע"ג דקנו מיניה דאסתלק מינה נהי דפקעה זכותיה דבעל חוב דידיה מינה, דלא יהא אלא דזבנה לאחריני, מי לא טריף לה בעל חוב מלוקח, ואם כן אמאי מכשרינן ליה לאסהודי ליה לשותפי בגוה, כיון דברירא מילתא דהוה ליה לדידיה חולקא בגוה הוה ליה נוגע בעדותו, דניחא ליה דתיקום בידא דשותפיה, כי היכי דליתי בעל חוב דידיה ולטרפה מידא דשותפיה וליפטר בה מיניה דבעל חוב. ופריק הכא במאי עסיקינן דקביל עליה אחריות. לשותפיה, דסוף סוף מאי נפקא ליה מינה לאוקומה קמי בעל חובו, אי נמי פטר בה נפשיה מבעל חוב הוא בעי שלומי ליה לשותפי. ודייקינן אחריות דמאן אי דקביל עליה אחריות דאתי מעלמא כל שכן דניחא ליה דתיקום בידא דשותפיה, דאי מפקי לה מיניה הא בעי שלומי ליה, אלא אחריות דאתיא מחמתיה. דלאו נוגע בעדותו הוא, דאי משום דמעמידה בפני בעל חובו סוף סוף הא מחייב לשלומי ליה לשותפיה.

ושמעינן מיהא דכל היכא דהוי סהדא נוגע בעדותו ואפילו על דרך רחוקה ביותר דאתיא ליה הנאה מיניה פסיל לאסהודי בה, ואע"ג דלא ברירא מילתא דהאי אנפא דמטיא מינה הנאה איתיה גבי האי סהדא חיישינן ליה, דהא הכא דלא ידעינן אי איכא עליה בעל חוב ואי לא וקא פסלינן ליה מספיקא.

ושמעינן נמי דשותפין לא מצו לאסהודי להדדי אלא במידי דמסתלק מיניה וקנו מידו, וקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה ולא קביל עליה אחריות דאתיא מעלמא. ודוקא היכא דהויא תחילתו וסופו בכשרות, כגון דזבנוה תרוייהו לההוא מידעם מאיניש מעלמא ונפק מערער עילויה דההוא מידעם דדידיה הוא, דלא ליזיל האי שותף וליסהיד ליה לשותפיה דהאי מידעם דהאי מוכר הוה דהוה ליה נוגע בעדותו, אלא היכא דמסתלק מיניה הוה ליה תחילתו וסופו בכשרות, דהא מעיקרא בשעת ידיעה כי אתידעא ליה האי סהדותא לית ליה להאי סהדא זכותא בגויה כלל דאכתי ברשות מוכר הוה קאי, והשתא נמי בשעת הגדה כיון דאסתלק מיניה לאו נוגע בעדותו הוא, הלכך הוה ליה תחילתו וסופו בכשרות וכשר. אבל היכא דהויא תחילתו בפסלות, כגון דאתי לאסהודי ליה לשותפיה דמזבן זבנה, דכי זבנה שותפיה לתרויהו זבנה, ואשתכח דבשעת ידיעה בפסלות הוה, אע"ג דסופו בכשרות פסול, כדמיברר בפרק יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכח,א) גבי פיסול קרובין, ופיסול נוגע בעדותו נמי כפיסול קרובין דמי דקי"ל אדם קרוב אצל עצמו, וכל שכן דהתם סתמא קאמרינן עד שתהא תחילתו וסופו בכשרות ומשמע דהכין דינא בכולהו אנפי דפסולי עדות.

תדע דהא טעמא דמילתא משום דבעינן עד או ראה או ידע אם לא יגיד, שיהא ראוי לעדות בין בשעת ידיעה וראיה בין בשעת הגדה, והאי טעמא כי היכי דשייך בשאר פיסולי הכי נמי שייך בפיסול נוגע בעדותו. וראיה ברורה מההיא דגרסינן בפרק האיש מקדש (קידושין מג,ב) גבי הן הן שלוחיו הן הן עידיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות, ודייקינן עלה מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים הני נוגעין בעדותן הן דאי אמרי לא פרעניה אמר להו (פרעון) [פרעוני], אלא לעולם קא סבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ומיגו דיכלי למימר אהדריה ללוה יכלין למימר פרעניה למלוה, ואסיקנא והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהיבנא ליה ומשתבע מלוה דלא שקל ופרע ליה לוה למלוה. דש"מ דכיון דתקון רבנן שבועת היסת איעקר ליה מיגו מהכא, דהא אי אמרי אהדרניה ללוה מיחייבי לאשתבועי ליה שבועת היסת, כי אמרי פרעניה למלוה נוגעין בעדותן נינהו דקא פטרי נפשייהו משבועת היסת ואמטול הכי לא מהימנו. ואי ס"ד דגבי פסולא דנוגע בעדותו כי הוי סופו בכשרות אע"ג דתחילתו בפסלות נמי כשר, הכא כיון דאשתבעו ליה ללוה איפטרו להו מיניה לגמרי, ומהשתא לסהדו ליה למיפטריה ממלוה דלאו נוגעין בעדותן נינהו. אלא לאו ש"מ דכיון דתחילתן בפסלות אע"ג דסופן בכשרות פסילי.

תדע נמי דהא כי מקשינן עליה מתניתא דבני העיר שנגנב ספר תורה שלהן, דתני עלה אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, וקא מקשינן מינה עליה דשמואל אמאי ליסלקו נפשייהו בתרי מיניהו ולידון להו, ומדלא קא מקשינן עליה מדקתני אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ליסלקו נפשייהו בתרי מינייהו ולסהדו, ש"מ דגבי עדים מודי שמואל דכי הויא תחלתן בפסלות אע"ג דסופן בכשרות פסולין, דאי לא תימא הכי אדאקשי ליה דיינין דלא איירי בהו שמואל, מעדים דאיירי בהו שמואל הוה עדיף ליה לאקשויי, אלא משום דגבי עדים מודי שמואל דתחלתו וסופו בכשרות בעינן, והכא גבי בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן כיון דבעינן סהדי דמסהדי דהאי גברא גנביה הויא לה תחלתו בפסלות, דההיא שעתא דאיתידע ליה לסהדא דהאי גברא גנביה אכתי לא איסתלק מיניה והוה אית ליה חולקא בגויה, ואע"ג דאסתלק מיניה בתר הכי והוה ליה סופו בכשרות פסול:

קלא. ושמעינן נמי דהא דתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום, דוקא בשלא קנו מידו, אבל קנו מידו מסתלק. ואי קביל עליה אחריות, לא שנא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא ולא שנא דאתי מחמתיה משתעבד, דאי לא תימא הכי, גבי שותפין דקאמר שמואל מעידין זה על זה במידי דמסתלק מיניה וקביל עליה אחריות, אי אמרת לא משתעבד הדר קושיין לדוכתיה אמאי מעידין זה לזה:

קלב. ושמעינן נמי דהא דאמר רבין בר שמואל משמא דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו, לא תימא הני מילי היכא דבריר לן דאיכא בעל חוב, אלא אפילו היכא דלא בריר לן דאיכא עליה בעל חוב אין מעיד לו עליה, דמסתמא נמי חיישינן. ודייקינן לה להא מילתא מדקא פסיק ואמר המוכר סתמא ולא אשמעינן דיש עליו בעל חוב, ש"מ דמסתמא נמי חיישינן. ותו מדמקשינן מינה לשמואל דמיירי בסתמא, ש"מ דאפילו בסתמא נמי חיישינן, דאי לא תימא הכי מאי קושיין, אטו מי קאמר שמואל דאע"ג דאיתברר דאיכא עליה דהאי סהדא בע"ח ליזיל ולסהיד ליה לשותפיה, ועוד אמאי איצטריך גמרא לאוקומה לדשמואל גבי שותפין בדקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה, לוקמה בסתמא דהויא מילי דשכיחא טפי, אלא משום דס"ל דמסתמא נמי חיישינן:

קלג. ושמעינן נמי גבי המוכר שדה לחבירו שלא באחריות, דכי אמרינן אין מעיד לו עליה, היכא דפריש עליה דלא קביל עליה אחריות ללוקח כלל מפני שמעמידה בפני בעל חובו ולא מיחייב לשלומי ליה ללוקח, וכ"ש היכא דמיחייב ליה ללוקח באחריות דאתיא מעלמא, אפילו היכא דלא פריש ליה דלא קביל עליה אחריות, דמסתמא קביל עליה אחריות דאתיא מעלמא וניחא ליה דתיקום בידא דלוקח, וא"צ לומר היכא דקביל עליה אחריות בפירוש. אבל היכא דפריש ליה דלא קביל עליה אחריות דאתיא מעלמא ולא פריש ליה דלא קביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה, ואין צ"ל היכא דפריש ליה דקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה בלחוד, מעיד לו עליה, דלאו נוגע בעדותו הוא, דאי משום אחריות דעלמא הא פריש ליה דלא מקביל לה עילויה, מאי אמרת הרי מעמידה לפני ב"ח, כיון דקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה סוף סוף שלומי בעי ולאו נוגע בעדות הוא:

קלד. ודייקינן וכי מסליק סהדא נפשיה מי מסתלק והא תניא בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואמאי ליסלקו נפשייהו ביתרי מינייהו ולידיינו. ופרקינן שאני ספר תורה דלהשמיע קאי. ואע"ג דמסלקי נפשייהו נמי פסילי למידן, דספר תורה להשמיע קאי, וכיון דלא סגיא דלא שמעי על כרחין אכתי נוגעין בעדותן הן. ושמעינן מינה דמידי אחרינא דלאו ספר תורה מסלקי נפשיהו ודייני, דגבי דייני לא צריך תחילתן וסופן בכשרות אלא נחתי לדינא עד דגמר דינא, וכיון דסליקו נפשייהו מקמי דנחתי לדינא אשתכח דתחילתן וסופן בכשרות הוא. והני מילי גבי דיינין, אבל גבי עדים כיון דקא בעו לאסהודי דהאי גברא גנביה לא מהני להו לאסתלוקי, דבשעת ראיה פסולין הוו והוו להו תחילן בפסלות ופסולים כדברירנא לעיל (סי' קל). וה"נ מסתברא, דאלת"ה אדקשיא ליה דיינין תיקשי ליה עדים דאיירי בהו עד השתא.

מיהו ודאי הא דמקשינן ליסלקו נפשיהו ביתרי מינייהו ולידיינו, ליכא למילף מינה דשנים שדנו דיניהן דין, דכי מקשינן הכי לטעמיה דשמואל קא מקשינן, דמכדי מאן שמעת ליה דאמר השותפין מעידין זה לזה, שמואל, האמר שמואל שנים שדנו דיניהן דין. ואף על גב דשמואל שדנו קאמר, הני מילי היכא דאפשר אבל היכא דלא איפשר כגון דליכא תלתא דבעו אסתלוקי אפילו לכתחילה נמי. ולית הלכתא בהא כשמואל, דקימא לן כרבי אבהו דאמר אין דיניהן דין, כדברירנא בכתובות ובסנהדרין (ג,א ד"ה ומקשינן):

קלה. ת"ש האומר תנו מנה לבני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. ואסיקנא הכא נמי בס"ת. כגון דאמר תנו מנה לבני עירי לקנות בו ס"ת לבהכ"נ, ובשכיב מרע קאי דמקני באמירה בעלמא:

קלו. ת"ש האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. ומקמי דמותבינן תיובתא מינה מתמהינן עלה לתרוצה. ותסברה דכפשטה מיתוקמא, עניים שקלי ודייני מיפסלי. דקא ס"ד דלאו בעניי דרמו עלייהו עסקינן, אלא מאן דיהיב להו יהיב ומאן דלא יהיב להו לא כייפי ליה, הא לאו נוגעין בעדותן הן, אלא אימא אין דנין בדייני עניי אותה העיר, כגון דהני דייני גופייהו עניי נינהו, ואין מביאין ראיה מעניי אותה העיר ואמאי ליסלקו נפשיהו ביתרי מינייהו ולידון להו. ומשנינן הכא נמי בספר תורה ואמאי קרי להו עניים דהכל אצל ספר תורה עניים הן. שצריכין לתורה כעניים לפרנסה. ואיבעי תימא בעניים ממש ובעניי דרמו עליהו. היכי דמי אי דקיץ להו ליתיבו ביתרי מינייהו מאי דקיץ להו ולידיינו. ואסיקנא לעולם דקיץ להו וניחא להו דכיון דרוח רווח לקמיה. נקיטינן השתא, לא מיבעיא היכא דלא קיץ להו דליכא תקנתא לאכשירינהו, אלא אפי' היכא דקיץ להו נמי, אף על גב דיהבי מאי דקיץ להו נמי נוגעין בעדותן, דניחא להו דלמטי להו השתא האי מנה לעניי, דכיון דרווח השתא רווח לקמיה:

הב"ע דכתב לי' דין ודברים אין לי על שדה זו פי' אחרי שיצא עלי' ערעור שהי' הוא נוגע בעדות כתב לי' הכי והאי אתא לאשמעי' דלא אמרי' קנוניא קא עביד בהדי חברי' ולעולם נוגע הוא:

(לט) ואם איתא לסלקו בי תרי נפשייהו ולדיינו קשיא לי אמאי לא אמר ולסהדי אלא אמר ולדיינו. ועלה בדעתי לומר דוקא לדון מועיל הסילוק אבל להעיד לא מפני שהדין הוא מיכן ולהבא אבל העדות הוא על מה שראה מקודם לכן שרוצים להעיד כי זה גנבו ובשעת הראיי' היו נוגעים בעדותם. מפני חלקם ואע"פ שבשעת ההגדה אינן נוגעין שסילקו עצמם אפ"ה בעי' ראייה והגדה בכשרות. וכיון שבעת הראיי' היו נוגעין בעדותן בטלה עדותן. ואין לומר והלא לבני העיר רחוקים הם ולמה היית פוסלם בעבור שהיו מעידים גם לעצמם והיו נוגעים בעדותן וכיון שסילקו עצמם ואינן נוגעין יהיו נאמנין לבני העיר הא לאו מילתא היא. שכיון שבעת ראייתם עדיין לא סילקו עצמם נמצא שהעדות שראו. ראו ביחד לקרובים ולרחוקים שאין לך קרוב יותר ממנו וכמו שבטלה עדותן אצל הקרובים כך היא בטלה אצל הרחוקים דהכי אמרי' בירושלמי בפ' כיצד העדים נעשין זוממין. כתב כל נכסיו לשני ב"א כאחד והיו העדים כשרים לזה ופסולין לזה. ר' לא אמר אתפלגון ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש חד אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה וחרנה אמר כשרים לזה ופסולין לזה. ר' מנא לא מפרש ר' אבין מפרש ר' יוחנן אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה. ר"ש בן לקיש אמר כשרים לזה ופסולין לזה. אמר ר' אלעזר מתני' מסייע לר' יוחנן מה השנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף השלשה נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפי' מאה ת"ל עדים. רבי יעקב בר אחא אמר אתפלגין ר' חנינא חבריהון דרבנן ורבנן. חד אמר יאות אמר ר"א. וחרנה אמר לא אמר ר"א יאות מן דמר יאות אמר ר' אלעזר. נעשית כעדות אחת ובהתראה אחת וכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה ומן דמר לא אמר ר' אלעזר יאות נעשית כשני כתי עדים כשרים לזה ופסולין לזה. למדנו מיכן דהויא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וקי"ל דהלכה כר' יוחנן. הילכך אין הסילוק מועיל אלא להיות דיינים לדון מיכן ואילך אבל להעיד על מה שראו קודם הסילוק לא מפני שבטלה אותה הראיי'. ומאי דאמרן דשותפין מעידין זע"ז ע"י סילוק כגון שמעידין על דבר שראו לאחר הסילוק אבל על מה שראו קודם הסילוק אינן נאמני'. אח"כ ראיתי שהתלמוד שלנו סובר כר"ש בן לקיש דאמרי בשילהי פ' כיצד העדים נעשין זוממין. אילפא וטובי' קריבי' דערבא הוי סבר רב פפא למימר גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו אמר ליה רב הונא ברי' דרב יהושע לרב פפא ואי ליתי' ללוה לאו בתר ערבא אזלי. ויש לדקדק מיכן דוקא גבי לוה וערב אמרי' הכי דכיון (דאית) [דאי] לית לי' ללוה בתר ערבא אזיל פסול הוא. שמה שמחייב את הלוה כאלו הי' מחייב את הערב דומה והקרוב אינו נאמן לו לזכות ולא לחיוב. אבל אם העידו שראובן הלוה מנה לשמעון וללוי ועשו שטר אחד עליהן וחתמו בו והיו קרובים לשמעון ולא היו קרובים ללוי אע"פ ששמעון אינו משלם על פיהן החמשים שלו לוי משלם החמשים שלו על פיהן משום דלא שייך לוי בסהדותא דשמעון ולא שמעון בסהדותא דלוי. כללו וכך מצינו דרבא נמי ס"ל כריש לקיש דאמרי' בפ' קמא דסנהדרין אמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להרגה. הנה אע"פ שבראיי' אחת ראה אשתו ואחר שניאפו לא אמרי' כמו שבטלה אצל אשתו כך תהי' בטלה אצל האחר אלא הוא נאמן להעיד עליו. ולא דמי הקרוב לעצמו שכשמעיד על הקרו' ועל האחר פלגי' דיבורו ועל קרובו אינו נאמן אבל על אחר נאמן אבל אם העיד על עצמו ועל אחר כגון השותפין שמעידין זה ע"ז כיון שהוא נוגע אצל עצמו גם על חבירו אינו נאמן כדאקשי' מעידין זה ע"ז אמאי נוגעין בעדותן הן. ומוקי לה כשסילק עצמו שלא יהא נוגע. וכיון שמצאנו דלא סירא להו לבני תלמודין כר' יוחנן אלא כריש לקיש גם להעיד נמי הן נאמנין ולא גרסי' ולדיינו אלא וליסהדי ודייקא נמי מדקאמ' תרי ולא אמר תלתא:

(מ) ת"ש האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראי' מאנשי אותה העיר. פי' אלמא גם בדבר של ממון אינו מועיל הסילוק. ה"ג ותיסברא עניי שקלי ודייני מיפסלי אלא ה"נ בס"ת ואמאי קרי להו עניים דכולן עניים הן אצל ס"ת. פי' המתרץ אומר לו כן שאין להעמיד ברייתא בממון ממש שלמה יחשדו הדיינים בעבור העניים. אלא בע"כ בס"ת מיירי כך נראית לי הגירסא יפה:

דכתב לה דין ודברים הא דלא נקט לה בלשון הקנאה משום דמחזי כשקרא. והא דלא אוקמוה כגון דאודי ליה לחבריה משום דאכתי מעמידה בפני בעל חובו לפי שאינו נאמן בהודאתו לגבי בעל חובו כיון שחייב לאחרים ואף על גב דכל שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו מוקדש אפילו במקרקעי והוא הדין שאין בידו להקנותו הכא עם ההקנאה יכול הקונה להוציא בדיינין דהא אית ליה סהדי עליה בתר הכי כן נראה לי. עליות הר"י ז"ל.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: אמאי נוגעים בעדותם הן. קסלקא דעתך דבמידי דאית ליה שותפות עד השתא עסקינן ועלה קא מקשינן בגמרא ואמאי נוגעים בעדותם הן. ומהדרינן הכא במאי עסקינן דכתב לה דין ודברים כו' דלית ליה בה השתא מידי ואקשינן וכי כתב לה הכי מאי הוי והא תניא האומר לחברו כו' כלומר האומר לחברו בשטר דין ודברים כו' לא אמר כלום פירוש משום דלא כתב ליה בלשון הקנאה ואוקימנא בדקנו מידו דכיון דקנו מידו איגלאי מילתא דלאקנויי ממש קא מכוון משום דקנין אלים כחיה כדגרסינן בפרק הכותב איבעיא להו קנו מידו מאי אמר רבה כו' ואקשינן וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה כו' כלומר נהי דאסתלק מיניה מששא מיהא איכא דהא נוגע בעדותו הוא דניחא ליה דתיקום ארעא בידיה דהאי דאתי מחמתיה כי היכי דאי איכא עליה חוב ולא משכח גביה מאי דשקיל אתי וטריף לה מיניה ומסתלק מיניה דההוא חוב וזה דטרפי לה מיניה לית ליה למהדר עליה בדמי דילה דהא לאו בתורת מכירה כתבה ניהליה כי היכי דנהדר עליה באחריות אלא סלוקי הוא דסליק ידיה מיניה. ואוקימנא בדקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה ולא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא דכיון דלא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא לאו נוגע בעדותו הוא מאי אמרת אכתי ניחא ליה דתיקום בידיה דהאי כי היכי דלטרפה בעל חוב דידיה כיון דאטריף לה מיניה הדר האיך עליה והוי בעל חוב דידיה מאי נפקא ליה מיניה הילכך לאו נוגע בעדותו הוא. אשתכח השתא דהיכא דקביל עליה אחריות דאתיא מעלמא לאו דינא ולאו דיינא דנוגע בעדותו הוא ואין מעיד לו עליה. ואי לא קביל עליה אחריות כלל לא דאתי מעלמא ולא דאתי מחמתיה הא נמי אין מעיד לו עליה ואף על גב דלית ליה אחריות אפילו הכי נוגע בעדותו אכתי ניחא ליה דתיקום האי ארעא בידיה כי היכי דאי אתי בעל חוב דידיה ולא משכח גביה ארעא אחריתי מאי דשקיל מיניה בחובו הדר וטריף לה מיניה והאי לית ליה למהדר עליה דהא לית עליה אחריות והיינו דאמר רבין בר שמואל המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעיד כו'. וליכא לפלוגי הכא בין אית ליה ארעא אחריתי בין לית ליה משום דאכתי איכא למיחש דילמא ההוא הוי חוב דאיכא עליה טפי ממאי דשויא ההיא ארעא אחריתי דאית ליה. והא דאמרינן לקמן בגמרא אהאי דרבין בר שמואל היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה הדר ואוקימנא בדלית ליה ארעא אחריתי. לאו למימרא דאי אית ליה ארעא אחריתי מעיד לו עליה אלא לאודועי חששא דחיישינן הוא דאמרינן הכי אבל לעולם כיון דאתברר ליה דכי לית ליה ארעא אחריתי נוגע בעדות הוא כי אית ליה נמי אין מעיד לו משום דלא ידעינן כמה חובות איכא עליה ואכתי חיישינן דילמא הוו טפי ממה דשויא האי ארעא אחריתי דאית ליה דאשתכח דלגבי האי טופיינא הא ליה ליה ארעא אחריתי. והיכא דלא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא אבל קביל עליה אחריות דאתי מחמתיה הא ודאי מעיד לו כו'. עד כאן לשונו.

אלא אחריות דנפשיה. כלומר אחריות דבעל חובו לבד. וקשה לי דאכתי נוגע בעדות הוא דניחא ליה דתיקום בידיה דלגבי בעל חובו דידיה כי היכי דלא לקרויה לוה רשע ולא ישלם ואי משום דקביל נמי אחריות דנפשיה להאי בהא לא איכפת ליה דאמר ליה מאי אפסדתיך. ויש לומר דכל שאינו יכול לשלם מה שקבל על עצמו רשע מקרי וכל שכן להכניס עצמו בזה לכתחלה כן נראה לי. עוד קשיא לי אכתי ניחוש לקנוניא דהא בעלמא חיישינן שמא זה מסתלק כדי שיעיד ויחזור ויחלוק עמו בקרקע או בכספים ונראה דכל שאין לו בו עכשיו כלום נסתלקה נגיעתו ואין אנו חוששים לו שאם אתה אומר כן ניחוש לכל העדים שמא שכורים הם. ומכאן נראה לי גם כן כי מה שאמרו למטה במכיר בה שהיא בת חמורו לאו דוקא מודה קודם לכן ובפני עדים שהוא מכיר שהיא בת חמורו כמו שפירשו רבותינו ז"ל אלא אפילו במכיר בה עכשיו שאין חוששים שהוא מודה לרמאות אלא הודאתו הודאה גמורה היא ואינו דומה לפוטרו עכשיו מן האחריות כדי שיעיד לו דהתם הרי אנו רואים דפוטרו עכשיו הוא ממה שהיה חייב כדי שיעיד לו אבל כאן אינו פוטרו אלא מודה לו שלא נתחייב באחריות גזלה בזו לעולם. כן נראה לי.

ואמאי לסתלקו בי תרי מינייהו ולדיינוהו בעדותם. וכן נמי תלתא מינייהו להיותם דיינים וכשאין להם נמי קרובים בעיר דאם כן אכתי נוגעים בעדותם הן לקרוביהם. ואיכא למידק וכי מסתלקים מאי הוי והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואפילו בדיני ממונות וכדאמרינן בפרק יש נוחלין בהיה יודע לו בעדות עד שלא נעשה לו חתנו או שהיה קרוב ונתרחק. וכתב הראב"ד ז"ל כי בעינן הכי הני מילי בפסלות דגופא או בפסלות דקורבא אבל הכא משום חשדא דנוגעים בעדותם וכי תסלק חשדא כשרים בין לדין בין לעדות עד כאן. ולשון אחר פירשו דגבי ממון לא מקרי תחלתו בפסלות דכיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דאחיל עליה שם עד והוה ליה תחלתו וסופו בכשרות וההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו ודמיא לההיא דאמרינן במסכת מכות אלא מעתה רובע יציל הורג יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר והני לאו עדים נינהו אבל בפסול אחר עדים פסולים מקרי. והרמב"ן ז"ל תירץ שלא נאמר תחלתו בפטלות אלא במי שהיה קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר שהרי זה מעיד למי שהיה קרובו בשעת ראיה ולאחרים הוא מעיד שהרי ממון אחרים הוא ולא שלו. כללו של דבר אין אדם מעיד לאותו שהיה פסול לו בשעת ראיה אבל היה פסול לזה בשעת ראיה מעיד באותו עדות לאחרים שהרי תחלתו כשר הוא אצלם וזה הטעם מספיק למי שהיה יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר. עד כאן. וזה הלשון הגון לי יותר משום דללשון ראשון קשה לי דלממונו עד הוא. ואינו דומה לעדות שבגופו דרוצח ורובע וכדמשמע מהא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין אמר רבה פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפים להורגו לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד כו'. רבה אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים את עצמו רשע. בעי רבה פלוני רבע שורי מהו מי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו או לא בתר דבעיא הדר פשטה אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן אלמא לגבי ממונו נמי עד הוא והדרא קושיין לדוכתיה ועוד למה אמרו כאן לסתלקו תרי מינייהו ולדיינוהו אפילו בלא סילוק נמי דהא בפלוני רבעני לאונסי דלא חשבינן ליה בעד לגבי נפשיה והוא ואחר מצטרפים להורגו ומקיימים עיקר העדות לגבי האחר והכי נמי אפילו בלא סלוק נקבל עדותם ונדון לאחרים ולא להם. ועוד אם היו להם קרובים לא יועיל סלוקם ולא סלוקם אצל הקרובים שכבר נפסלה עדותם בתחלתה ובגרים עסקינן שאין להם שום פסול לעדות באותה העיר. אלא שזו אינה קושיא כל כך דמשום דברייתא סתמא תניא וכללא קא כייל אין מביאין ראיה מאנשי העיר קא פסיק ותני אין מביאין ואמאי זימנין דמשכחת לה בסילוק וכשאין להם שם קרובים. ודברי הרמב"ן ז"ל נוחים לי יותר אלא שאף לפירושו קשה לי הא דגרסינן בירושלמי וכתבו הרי"ף ז"ל בהלכות בפרק א' של מסכת מכות כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולים לזה ר' יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשר עד כאן. ואם איתא למה פסול השני יסתלק הקרוב ולדיינוהו הרחוק על פי אלו. ושמא אין הכי נמי ולא עדות בטלה אמרו אלא פסול ואף על פי שאמרו שם אמר רבי אלעזר מתניתין מסייע ליה לרבי מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה לא לדמויינהו לגמרי קאמר דהכא עדות בטלה לגמרי ואלו התם לא בטלה אלא שכל שלא נסתלק לקרוב אין מעידים לרחוק אבל דכי היכי דתניא בשנמצא אחד מהם קרוב עדותם בטלה ואין אומרים נקיים העדים בכשרים אף כאן אין אומרים נקיים עדותם לכשר. כן נראה לי. הא דאמרינן לסתלק בתרי מינייהו פירושו אם יסתלקו ומוחלים את חלקם אין לשאר בני עירו אלא כפי חלקם וחלקם של אלו נמחל אצל היורשים ואם מסתלקים ונותנים את חלקם לבני עירם הכל לבני העיר כענין שאמרו בשותפים. הרשב"א ז"ל.

וכי מסלק נפשיה מי מסתלק. כלומר וכי מסלק נפשיה השתא מי מסתלק וחזינן כמאן דלא אית ליה בה מעיקרא מידי ומקבלי סהדותא והא תניא בני העיר שנגנבה כו' ואם איתא לסלקו כו' אלא לאו שמע מינה דכיון דמסלקי דהשתא הוא ובעידנא דאגנבה ספר תורה עדיין לא אסתליק כי מסתלקי השתא לא מהני לקבולי סהדותייהו אף על גב דקא מסתלק האי שותף מהאי שדה כיון דהשתא הוא דמסתלק להו להני לקבולי סהדותיה לא מהני. ומהדרינן שאני ספר תורה כו'. תא שמע האומר תנו מנה לבני עירי כו' ואוקימנא נמי בספר תורה. תא שמע האומר תנו מנה לעניי עירי כו' והכא ליכא למימר דבספר תורה הוא דהא לעניי קתני ומהדרינן ותסברא. פירוש קסלקא דעתך דהני עניים לא רמו עלייהו ומשום הכי קאמר ותסברא כלומר ותסברא דעניים ממש נינהו אי עניים ממש אמאי מפסלי בני אותה העיר ודייני אותה העיר והא לא רמו עלייהו אלא האי עניות עניות דספר תורה הוא דכולהו בני העיר ודייניהם עניים הם אצלה דהא כולהו צריכי לה. והא דקתני אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה כו' דמשמע מינה דאינהו גופייהו לאו עניים נינהו הכי קתני אין דנים בדייני עניי אותה העיר ואין מביאים ראיה מעניי אותה העיר כלומר שכולם עניים הם אצל הדבר ואינן ראוין לא להעיד ולא לדון בו והכא נמי בספר תורה. והני נוסחי דאית בהו הכא נמי בספר תורה בלא וא"ו שיבושא הוא וגירסא דייקי הכי הוא אלא אימא אין דנים בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מעניי אותה העיר והכא נמי בספר תורה. הר"י ן' מיגש.

ואמאי קרי להו עניים דהכל אצל ספר תורה עניים הם. והא דלא תני תנו מנה לבני עירי נראה לי שבא ללמד דדוקא היכא דלית להו ספר תורה אחריתי ומשום הכי לא מצי לאסתלוקי מיניה כיון דלשמיעה קאי וצריכים לצאת בה אבל אית להו ספר תורה אחריתי כיון דמסתלק מזו ואין להם חלק בה שוב אינם נוגעים בדבר מחמת השמיעה כיון שאין צריכים לה וגם ר"ש ז"ל כן כתב דקרי להו עניים לפי שאין להם ספר תורה לקרות בה. עליות.

ואיבעית אימא לעולם עניים ממש בעניים דרמו עלייהו. וליכא לאקשויי ותסברא עניים שקלי דייני מפסלי דהא כיון דרמו עלייהו הא ודאי נוגעים בעדותם הן. וליכא לאקשויי נמי ולסלקו בי תרי מינייהו כו' דכיון דרמו עלייהו לא מצי לסלוקי נפשייהו. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל בחדושים.
ובתשובת שאלה כתב וזה לשונו: והאי רמו עלייהו דאמרינן דוקא היכא דקבלי אנפשייהו למיזן ולפרנס עניים דידהו אי נמי היכא דנהגי למיכף על הצדקה ואף על גב דלא קבילו אנפשייהו למיזן ולפרנסי עניים דידהו אבל היכא דלא קבילו אנפשייהו למיזן ולפרנסי להו ולא כייפי אצדקה כלל ולא ברירא מילתא דאינהו הוא דקיימי במזונותייהו וכסותייהו ומאן דיהיב להו מידי בדרך צדקה בעלמא הוא דיהיב ואי בעי למיתן פורתא אי נמי לא למיתן כלל לא כייפינן ליה הני ודאי לאו נוגעים בעדותם הן ומקבלים סהדותייהו דהא לא רמו עלילה ודייקינן היכי דמי אל דקיץ להו ליהבו תרי מינייהו מאי דקיץ להו ולדייני. ומהדרינן דלא קיץ להו אלא כפי מאי דמצטרכי עניים יהבי להו בעידנא דמצרכי לטפויי מטפיין ובעידנא דלא מצטרכי מפחתי דהוו להו נוגעים בעדותם. ואיבעית אימא לעולם דקיץ להו ואי נמי יהבי בי תרי מינייהו מאי דקיץ להו אכתי ניחא לארווחי עליה דעניים דכיון דרווח פורתא למשקל צדקה כלל לאו פורתא ולאו טובא הילכך אכתי נוגעים בעדותם נינהו. עד כאן לשונו בתשובה.
עוד כתב בחדושיו וזה לשונו: נקטינן השתא דהיכא דלא קבלו עלייהו למיזן ולפרנס ולא כייפי אצדקה ולא ברירא מילתא דאינהו הוא דקיימי במזונותייהו ולפרנסתייהו לעולם מקבלים סהדותייהו דלאו נוגעים בעדותם נינהו. והיכא דקבילו עלייהו למיזן ולפרנס אי נמי לזה קבילו עלייהו ואינהו הוא דקא זייני להו בדרך נדבה ומאן דאמיד כייפי ליה אצדקה אם כן ברירא מילתא דאינהו קיימי במזונותייהו ופרנסתייהו הא ודאי נוגעים בעדותן נינהו ולא מקבלים סהדותייהו. ולענין סלוקי נפשייהו בין קיץ להו בין לא קיץ להו לית להו תקנתא למידן ולאסהודי בהא מילתא כלל משום דניחא להו כיון דרווח רווח אבל בשאר צרכי צבור אי הויא מילתא דאפשר בה לסלוקי נפשייהו מסלקי ומסהדי דהא אוקימנא להא דתניא תנו מנה לבני עירי אין דנים בדייני אותה העיר בספר תורה דלשמיעה קאי דלא מצי לסלוקי נפשייהו הא מידי דמצי מסלקי נפשייהו אף על גב דהשתא לא מסלקי נפשייהו מסהדי. הר"י ן' מיגש ז"ל.

ונעשים שומרי שכר זה לזה. פירוש במטלטלים שהם שותפים להם דאלו קרקעות אין השומרים חייבים עליהם כדתנן שומר חנם אינו נשבע שומר שכר אינו משלם. אמר רב פמא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר. והא דאצטריכא ליה לאשמועינן בשותפים טפי משאר בני אדם דסלקא דעתך אמינא בשכל אחד שומר אינו שומר מחמת חלק חברו אלא מחמת חלק עצמו ולא אמרינן בשכר שישמור חברו למחר שומר הוא היום ושומר חנם הוי קמשמע לן שכל אחד נעשה לחברו שומר שכר כדתניא שמור לי ואשמור לך פירוש ולא משכחת לה אלא כגון שאמר שמור לי היום ואני אשמור לך למחר אלמא בכי האי גוונא לא הויא שמירה בבעלים. אי נמי הא דאצטריך ליה למימר כדתניא לא מפני שאין הדבר פשוט שאין זו שמירה בבעלים אלא הכי קאמר כמו שאתה צריך לתרץ הברייתא דשמור לי היום ואני אשמור לך למחר קאמר כך אני מתרץ בדברי שמואל. השאילוני ואשמור לך שמור לי ואשאילך בהני אין צריך לפרש ואשמור לך למחר שהרי השואל הוא השומר ואין חברו שומר עמו כולן נעשים שומרי שכר זה לזה שהשמירה בשכר השאלה ואינו שומר חנם וגם כשואל אינו אלא שומר שכר ולא קיימא לן כי הא דתנן מתנה שומר חנם להיות כשואל דקאמר השאילוני אף על פי שנותן שכר מצד אחר כיון שנותן שכר על השאלה דהיינו טורח שמירת הכל על האחד לאו שואל הוא אלא שומר שכר. עליות.

בפרשב"ם בד"ה ואין לי עסק בה כו' דקמשני הב"ע בשקנו מידו ולא קא מתרץ באומר לא יהא עכ"ל ק"ק דהשתא לפירושו נמי אמאי משני בשקנו מידו ולא קא מתרץ ליה דיהביה ניהליה במתנה גמורה אלא ע"כ דאית לן למימר דרבותא אשמועינן דבקנין מהני אפי' כה"ג כמ"ש בחידושי הרמב"ן וא"כ השתא נמי איכא למימר דלא יהא הוי שפיר לשון מתנה ולרבותא קאמר הכא דאפי' אין לו עסק בה מהני בשקנו מידו ודו"ק:

בד"ה וליסלקו כו' כנגד המנה של צבור ה"נ בס"ת שפי' תנו מנה כו' עכ"ל פי' דבס"ת א"א שיתן כל דיין חלקו כנגד אותה מנה שכ"א צריך לכולה ואם יפסידו הקהל בדין לא יהיה גם לדיין ס"ת דשמא לא יתרצו לקנות אותה או אחרת וכן בכל דבר הצורך רבים וכל יחיד צריך לכולה כגון מרחץ דינא הכי כנראה מדברי הטור ח"מ ומדברי הרמב"ן ועיין בב"י וק"ל:

תוס' בד"ה ה"ג ותסברא כו' מיפסלי (א"ל) [אלא] ה"נ בס"ת כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דהכל מדברי המתרץ ולא כפרשב"ם וק"ל:

גמ' ת"ש האומר תנו מנה לבני עירי וכו' ואמאי לסלקו בי תרי וכו'. ופירש הרשב"ם לבני עירי לצרכי בני עירי לחומת בני העיר ולכל צרכי רבים ולסלקו בי תרי מינייהו שלא יהנו בו כלל ויתנו מכיסם כנגד המנה של צבור עכ"ל מדברי הרשב"ם מבואר דס"ל דבכל צרכי רבים שייך סילוק דהיינו או שיקבל עליו שלא יהנה מאותן דברים או שיתן מכיסו מה שמגיע עליו כנגד אותה מנה לבד בס"ת דלא שייך בה סילוק ובסילוק הא' דהיינו שלא יהנה א"ש דלא שייך בס"ת דכיון דלשמיעה קאי ע"כ יהנה ממנה דהא ע"כ איירי שאין להם ס"ת אחרת וכל אדם מחויב לשמוע קריאת התורה אלא שהסילוק הב' שכתב שיתנו מכיסם כנגד אותה המנה צריך לישב א"כ כס"ת נמי נימא הכי שיתן מכיסו חלקו מה שמגיע עליו כנגד המנה של צבור כמו בשאר צרבי צבור ונ"ל דיש לחלק בין שאר צרכי רבים לס"ת דבס"ת כיון דאותו חלק שנותן מכיסו אינו מספיק לקנות בעד אותן מעות ס"ת אם כן כשיקנו הצבור ס"ת בעד אותה המנה וגם כן ישמע קריאתה ע"כ יהנה מאותה המנה ולא שייך לומר שבאותו חלק מעות שהוא נותן מכיסו הוא משלם אותה ההנאה דהנאת הס"ת דהיינו השמיעה אין לה ערך ואין לה תשלומין הלכך לא שייך בה סילוק אם לא שיקנה לו ס"ת בפני עצמו אבל בשאר צרכי רבים כגון חומה ודומיהם אע"ג דאין באותו חלק מעות שנותן מכיסו כדי לבנות החומה או לעשות בו צרכי רבים מכל מקום כשנותן חלקו מכיסו כנגד אותה מנה של צבור הרי כבר שילם להם אותה הנאה שיגיע לו מאותה המנה ולכך שייך שפיר סילוק כן נראה לי לישב פירוש הרשב"ם אבל שאר הפוסקים סבירא להו דלאו דוקא נקטה הגמ' ס"ת אלא הוא הדין בכל שאר צרכי רבים לא שייך בהן סילוק דאי אפשר לו שלא יהיה לו הנאה מהם והא דנקטה הגמרא לעיל שאני ס"ת דלשמיעה קאי לרבותא נקטה דאע"ג דאינה אלא לשמיעה ואין בה הנאת הגוף וגם מצות לא ליהנות ניתנו אפי' הכי מקרי הנאה ולא שייך בה סילוק וכן הברייתא תני ס"ת לרבותא ועיין בב"י בטור ה"מ סוף סי' ל"ז אלא שלפי זה יש לדקדק המקשה שמותיב מהברייתא דתנו מנה לבני עירי דהיינו לצרכי רבים כמו שפירש רשב"ם ומאי מקשה הא כבר תירץ לו המתרץ בשנויא דבספר תורה לא שייך סילוק והוא הדין בשאר צרכי רבים והמתרץ שתירץ הכא נמי בספר תורה למה לא משני שאני צרכי רבים דלא שייך בהו סילוק ונראה דלפי סברת הפוסקים לא סלקא אדעתא דמקשה דתנו מנה לבני עירי דקתני בברייתא הוי פירושו לצרכי רבים דבני העיר אלא היה מפרש דר"ל שיתנו מנה לבני העיר לחלק להם ביניהם לכיסם ולכך פריך שפיר וליסלקו בי תרי וכו' וימחלו חלקם ולדיינו ומשני הכא נמי כס"ת רוצה לומר דהא דקתני תנו מנה לבני עירי הוו פירושו לצרכי רבים דבני העיר ונקט ספר תורה והוא הדין שאר צרכי רבים אלא דנקיט ספר תורה איידי דקתני בברייתא קמייתא בני העיר שנגנב להם ספר תורה מוקי נמי ברייתא זו בספר תורה וק"ל:

דכיון דרווח רווח. פי' רשב"ם דכיון דרווח שיש להם מעות רווח כלומר הרי יש להם מעות ולמה יתנו כלום כל זמן שאין צריכין עכ"ל ולפי פשוטו פירושו דחוק מאד דמה קאמר למה יתנו כלום וכו' דלכך יתנו כדי שיסתלקו ויהו כשרים לדון אבל הבית יוסף בטור ח"מ סימן ל"ז נראה מדבריו שהוא מפרש דברי הרשב"ם שרוצה לומר דאע"ג דעכשיו יסלקו הבי תרי ויתנו קצבתם אע"פ כן יהיה להם הנאה מהמנה אחרי כן שכל זמן שיהיה להם להעניים מעות מאותה מנה לא יצטרכו ליתן להם וז"ל הב"י שם אחר שהביא שם ברייתא זו כתב ופירש רשב"ם או דקיץ להו כמה יש לתת וכו' דכיון דרווח במנה זו רווח ואפילו אם יתנו עתה לסוף נהנים הם עכ"ל אלא שיש לתמוה שאין זה לשון הרשב"ם בפירושו בגמ' וגם הב"י בעצמו הביא לשונו לעיל מיניה בסימן ז' כמו שהוא בגמרא:

בגמ' בכל שמעתין קאמר בלשון הקושיא ואמאי ליסלקו בי תרי מינייהו ולדיינו. וצריך עיון דהוי ליה למימר וליסלקו בי תלתא ולדיינו דלדין בעינן בית דין של שלשה ואי גרסינן וליסלקו בי תרי מינייהו ויעידו הוה אתי שפיר טפי:

תוס' ד"ה אין לי עסק בה וכו' אבל בשדה דלא שייך למימר הרי את לעצמך וכו' לא משמע גבי שדה אין לי עסק בה אלא סילוק דין ודברים כדמוכח בכריתות עיין שם דף כ"ד:

ד"ה הכי גרסינן ותסברא וכו' אלא הכא נמי בס"ת כצ"ל. ולפי גירסת התוס' כן צריך לגרוס בגמ' ת"ש האומר וכו' ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואמאי ליסלקי בי תרי ולדיינו ומשני ותסברא עניים שקלי דייני מפסלי אלא הכא נמי בס"ת ואמאי קרי להו עניים וכו':

ר"ש בד"ה מפני שמעמידה כו' ובדלית ליה כו' כצ"ל:

בד"ה לעולם דקיץ כו' לעניים הש"ד ואח"כ מ"ה דכיון דרווח כו':

ר"ש ד"ה מפני שמעמידה. ובדל"ל ארעא אחריתי כו'. והא דלא משני דהכא מיירי בדאית ליה עי' לקמן (מ"ו ב) תד"ה לוקח הא'. ולע"ד י"ל משום דאכתי תקשי דניחוש שמא עשאה אפותיקי כמש"כ התוס' לקמן (ר"ד מ"ה):

תד"ה אין. לכשתברח ממנו כו'. כצ"ל:

תד"ה מפני (בסופו). א"נ כו' במכיר כו'. לפ"ז לכאורה לא א"ש מאי דמקשה לקמן (מ"ד ב) והאר"פ כו' חוזר עליו כו' דהא ע"כ אף לרב זביד צריך לאוקמי במכיר. אח"ז מצאתי בש"כ סי' ל"ז סקכ"א שהרגיש בזה וע"ש. ולי י"ל דשם קאי לל"ק דאביי בב"ק שם דתרעומות לאו מילתא היא:

רשב"ם ד"ה ליסתלקו כו' ויקנו מידם. קשה לי הא קי"ל דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו ואם כן א"י להקנות ובתשובה הארכתי בעז"ה:

תוס' ד"ה וליסלקו כו' ואור"י. עי' בריטב"א קדושין דף מג ע"ב ד"ה והשתא ועי' נדה דף נ ע"א תוס' ד"ה ור"מ:

בא"ד בסופו. אלא בממון. עי' תוס' שבועות דף לג ע"א ד"ה קרובים:

בשקנו מידו. עיי' הג"ה אשר"י. ומתוך דברי רבנו יונה שבשיטה מקובצת למדתי דלכאורה דלדברי המערער שהקרקע שלו. ואין למחזיק עדי' והרי היא בחזקת המערער שוב לא יכול זה למוכרה ולא לסלק עצמו ממנו כההיא מסותא דפ"ק דב"מ. אלא שאני הכא כיון דאם יקנה זה חלקו לחברו. יהי' כשר לעדו' ויהי' עדי' למחזיק ויכול להוציאה בדייני' מיד המערער משו"ה יכול להקנותה בקנין דבאים כאחד. אלא מ"מ לא נכון לכתוב בלשון קנין הריני נותן קרקע זה לשותפי דעכ"פ מיחזי כשיקרא לשון זה. לכן כותב בלשון דין ודברי' אין לי וכו' דלא יהא מיחזא כשיקרא. אלא לקמן גבי ס"ת דפריך וליסלקו בי תרי ופירשב"ם יכתבו דין ודברי' וליקני' מיני'. התם ק' לכאורה דגבי מטלטלי' אפי' יכול להוציא בדייני' מ"מ גזל ולא נתיאשו הבעלי' שניהם אינם יכולי' להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כמבואר שם פ"ק דב"מ ואינו יכול להקנותו לשותפו. שוב מצא' בס' קצה"ח שלא ראה דברי רבנו יונה ועמד בכל זה ולא תי' כלום. ולפע"ד הרי הא דאין אדם יכול להקנו' שדה זו לכשאקחנו או לכשאוציאנו בדיינים היינו משום דהוה דבר שלא בא לעולם. וקיי"ל דבר שלא בא לעולם יכול לסלק עצמו ולומר לכשיבואו לעולם לא יהי' בו חלק בו מועיל לפמ"ש תוס' לקמן מ"ט ע"א ד"ה וכדרב כהנא. מיהו בלא קנו מידו לא מהני סילוק דין ודברי' אין לי משום דהרי אינו ברור של גנב שהרי גם הגנב אינו יכול להקדישו מפני שהוא של זה וא"כ מצד זה לא סגי בלשון סילוק וכמ"ש תוס' שם דמשו"ה מה שאירש מאבא לא מהני סילוק כיון שהוא מה"ת משו"ה בעי' נמי קנו מידו וא"ש פירשב"ם והנלע"ד כתבתי: מפני שמעמידו בפני בע"ח. מה שכ' מהרמ"ל הן הנה דברי הרי"א ן' מיגא"ש ב' תירוצי' ותלי' זה בפלוגתת עיר שישן וסמ"ע סי' ל"ז סק"א ע"ש:

ולסלקו בי תרי הקשו תוס' הא לא הוה תחלתו וסופו בכשרו' ואדשמואל לק"מ דמיירי שמעיד על מה שהי' קודם שנשתתף עם זה. וה"ל תחלתו וסופו בכשרו' אע"ג דלא הוה אמציעתו בכשרו' כדלקמן קכ"ח ע"א ובעירוכי' י"ז ע"ב ע"ש היטב אבל הכא שבשעת גניבה הי' דרים בעיר ק' להו ובמס' נדה פ' בא סימן תי' תוס' דדייני' לא בעי תחלתו וסופו בכשרו' וק' ש"ס הכא רק מדייני אותה העיר ולא מעדי'. והרא"ש בתשובה כלל נ"ח כ' דמסברא כן הוא דהדיין לא נעשה דיין אלא כשיושב בדין אחר שכבר נסתלק והוה תחלתו וסופו בכשרו'. אלא שאח"כ העלה דע"כ ק' ש"ס מעידי' ולא מדייני' דאל"ה לק"מ אדשמואל דלמא בדייני' חיישי' טפי שלא יהי' רואה חובה נפשי'. משו"ה לא מהני סילוק אבל להעיד שקר לא חיישי' אע"כ ק' הש"ס מעידי אותה עיר. ואע"כ צ"ל כתי' תוס' דשמעתין לחלק בין פסול גוף לפסול מחמת ממון והחילוק עיי' בחי' רמב"ן שיטת הראב"ד. ושיטת רמב"ן ועיי' ברא"ש ספ"ק דמכות וק"ל. אך במרדכי דשמעתין כתב טעם לחלק דפסול ממון הי' יכול לסלק עצמו בשעת ראיית העדות ג"כ והוה כמו תחלתו וסופו בכשרות כיון דבידו לאו מחוסר מעשה. לפ"ז יש לדון דוקא כשהעדי' מסלקי' עצמם. אבל כשבני העיר נותני' עבורם קצבתם אפי' להפוסקי' דאפי' בכי האי גוני לא מיחזו כנוטל שכר מ"מ לא הוה תחלתו בכשרות כיון שזה שיתנו אחרי' עבורו לא הי' בידו לעשות דתלוי בדעת אחרי'. ולפ"ז יש להקל בדייני' מבעדי' דבדייני' אפי' נותני' בני עיר עבורם קצבותם מהני משום דגבי דייני' לא שייך תחלתו וסופו בכשרי' מסברת הרא"ש לעיל. משא"כ בעדי' דבעי תחלתו וסופו בכשרו' צריך שיתנו הם קצבתם דזה הי' בידם לעשות אבל שיתנו אחרי' קצבתם לא. והיינו בסי' ז' גבי דייני' כ' הטור שיתנו בני עיר קצבתם. ובסי' ל"ז כ' דהעדי' יתנו קצבת עצמם ולא בני העיר עבורם והרגיש בזה בלח"מ ולהנ"ל ניחא:

ונעשי' ש"ש זל"ז אמאי שמירה בבעלי' הוא. הוה פשיטא להש"ס דלא מיירי כשהאחד שומר כל חפצי השותפי' דא"כ אפי' שומר לא הוה כדעת הר"מ מר"ב שבמרדכי או לכל היותר שומר חנם כדעת הש"ג שבגליון מרדכי וכמ"ש רמ"א סי' קע"ו אבל ש"ש בודאי לא הוי ואע"כ מיירי שכל א' שומר חלק א' א"כ הוה שמירה בבעלי' ומסיק דמיירי כל א' שומר הכל בזמן זה ואידך בזמן אחר ואמר להדי' שמור לי היום וכו' ומיהו דיעה ראשונה שבמרדכי ס"ל אפי' בשומר כל חפצי השותפי' בסתם נמי הוה ש"ש ע"ש ונראה דגרים בדר"פ נעשה כאומר שמור לי היום ואשמור לך למחר וכן הוא הגירסא ברמ"ה ע"ש דכיון שלקח לשמירתו כל החפצים נעשה כאלו התנה בהדי'. אני שומר היום ואתה תשמור למחר. ובזה מיושב ק' תוס' דמאי קמ"ל שמואל והא"ש דקמ"ל דבסתמא נעשה כאומר וכו':

והר"מ שבמרדכי פליג וס"ל אפי' ש"ח לא הוה דלא קיבל עליו שמירה ומייתי ראי' מב"ק ס"פ המניח ור"פ דו"ה ע"ש ומ"ש שם ומהר"מ פסק דהוה פשיעה בבעלי' ט"ס הוא ושייך למטה בסוף הסימן ושם נכפל אותה שורה כלשונה ע"ש וכאן לא מיירי מדין שמירה בבעלי' אלא מטעם דלא קיבל עליו שמירה ודברי ש"ך סי' קע"ו מבולבלי' ומעורבי' בזה אי מטעם שמירה בבעלי' אי מטעם דלא קיבל עליו שמירה ע"ש והאמת כמו שכתבתי עיי' בפנים במרדכי ותבין. והנה ראיתו מהר"מ מר"פ דו"ה כבר כ' שם בשיטה מקובצת בשם הרא"ה והר"ש דאינו דומה שמירת הניזק ע"י תפיסתו לשמירת שארי שותפי' שמכוון לטובת שותפי' ולהנהותו שפיר הוה שומר. משא"כ ניזק זה שלא נתכוון שהנהות המזיק שותפו אלא לתפוס שלו ע"ש. ואמנם מס"פ המניח יש קצת ראי' מפטור המזיק דאע"ג דג"כ לא נתכוון לטובת הניזק מ"מ התורה הטילה עליו תורת שותפי' על כרחו ולא מכח תפיסתו ורצונו באה לו אלא על כרחו ואי ס"ד שותף בעלמא הוה שומר לחברו ה"נ הטילה עליו התורה הך דינא אע"כ שותף בעלמא כל שלא אמר שמור לי היום ואשמור לך למחר להדי' לא הוה שומר מיהו מ"מ למאן דס"ל שותף השומר סתם הוה ש"ש משום מסתמא ישמור חברו בזמן אחר. לק"מ ממזיק דלא שייך הך סברא שמסתמא חברו הניזק ישמור ג"כ א"כ אפי' ש"ח נמי לא הוה. אך להרמ"א דפסק כגליון הרי"ף דש"ח הוה אהא קשי' מסוף פ' המניח דמשמע אי ליכא תרוויהו מפסיד הניזק ואמאי הא המזיק צריך לשלם אם פשע כמו ש"ח. ומ"מ נראה דלק"מ הא התם לא קאמר אלא כי ליתנהי תרוויהו ומיירי שנאבד באונס שפטור המזיק. אבל אי נאבד בפשיעה שהמזיק חייב בתשלומין היינו איתנהו תרוויהו דמה לי הן מה לי דמיהן:

ועיי' בתשו' הרמב"ם שבסוף ס' קטן נקרא אגרת הרמב"ם שרמז עליו ש"ך סי' קע"ו וכ' שיש שם ט"ס ולפע"ד אין צריך להגיה והכוונה כפשטו ולא מיירי בשותפי' אלא ראובן הפקיד אצל שמעון כש"ח. ושוב אח"כ הפקיד שמעון אצל ראובן כש"ח. וכ' שאין זה נוגע לדין שמור לי ואשמור לך דהוה שמירה בבעלי' ולא לדין שמור לי היום ואשמור לך למחר דהוה ש"ש. אלא הכא שלא התנו זע"ז שמור לי ואשמור לך אלא במקרה הפקיד זה אצל זה וזה אצל זה נשאר כל א' ש"ח על פקדונו ע"ש:

והנה הרמב"ם פ"ב משאלה כ' הך דשותפי' נעשה ש"ש זל"ז באומר אשאלך והשאלינו ע"ש נראה דס"ל כגי' שבשיטה מקובצת ונימוק"י כדתני' שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאלך וגו' והוא בריתא בב"מ פ"א ע"א וק' למה שביק מתני' התם. אע"כ הכא בשותפי' שהם שותפי' בכל עניניהם ולעולם כל עסקיהם וכל מעשיהם לתוך השותפי' ולטובתו ולא שייך כלל שמור לי ואשמור לך מה לי ומה לך. אך אשאלך והשאלינו שייך דכל הנאה של זה. דמסלק זה השותף עצמו מהנאת כל זה חפץ כל ימי שאלה ומוריק כח והנאה זו לחברו זה ומ"מ מחשב לי' שאולה בבעלי' דאפי' אין זה ישמור שום דבר של שותפו' מ"מ עוסק תמיד לצורך השותפו' וכ"כ ס' זו מהרי"ט סס"י קכ"ג ומכ"ש להרמב"ן ורמ"ה. אשאלך והשאליני הוה בכל אדם שאולה בבעלי'. ויען במתני' לא קתני אשאלך אלא שמור לי לכן מייתי בריתא דדמי לי' לדשמואל דתני בה נמי אשאלך וכו' ולפ"ז צ"ל דר' פפא אכולי' בריתא קאי אשאלך היום ושמור לי למחר ואכל הני בבא דאלת"ה דלמא רב פפא אאשאלך והשאליני נמי לא קאי ומאי מייתי ש"ס דמיון מהך בריתא לדשמואל טפי ממתני' אע"כ פשיטא דר"פ אכולי' בריתא קאי וכהרמב"ם פ' יו"ד משכירו' הלכה ב' וכהרמ"ה שבטח"מ סי' ש"ה ועיי' כסף משנה פ"י מהל' שכירו' הנ"ל ולח"מ ומשנה למלך שם הקצרתי מאוד ודעת לנבון נקל. כי בתשובה הארכתי וביארתי זה בעזה"י: [חחו"מ סי' ל"ו ח' נ"ו צ"ג ז' קס"ח]:

בני העיר שנגנב ס"ת וכו' ולסלקו בי תרי וכו'. עמ"ש הרב פני משה בח"ב סימן י"ט ועמ"ש אני בעניי בברכי יוסף ח"מ סימן ג'. וסימן ל"ז. בס"ד: