בבא בתרא מ ע"ב

דף מ - ב

אמרי נהרדעי: כל מודעא  דלא כתיב בה [מודעה שאין כתוב בה] "אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא [יודעים אנו איזה אונס יש לו ואונס גמור הוא] ", אלא שכתבו העדים: פלוני אמר להם שהוא אנוס, לאו מודעא היא, ואינה מועילה לבטל.

ומקשינן עלה: מודעא דמאי [במודעה הבאה לבטל את מה אנו עוסקים]!?

אי מודעא דגיטא ודמתנתא, שהוא מוסר מודעא לבטל את הגט או את המתנה שהוא עומד ליתן -

אם כן למה לי שידעו העדים באונסו, והרי מסירת המודעא גלויי מילתא בעלמא היא!? כלומר: די לנו במה שהוא מגלה דעתו שהוא אנוס, כי הרי הרבה בני אדם יוכלו לידע שהוא אנוס, כי אם אינו אנוס בזה ומרצונו הוא נותנם, כי אז למה מבטלו. ^[1] ואי מודעא דזביני [של מכר], דבזה יש לומר אף שאינו אנוס, בכל זאת כיון שנאלץ הוא למכור רק משום שבשעה זו נצרך הוא למעות, לכן מתחכם הוא למכור ולקבל מעות, ויחד עם זאת מוסר הוא מודעא כדי שבבוא הזמן כשיהיו לו מעות, אז יוציא את המודעא ויבטל את המכר למפרע; ובזה אכן יש לומר שלא יכתבו לו שטר מודעא אלא אם יודעים הם שאכן אנוס הוא אונס גמור -

אף כך אי אפשר לומר, ומשום: דהאמר רבא: לא כתבינן כלל מודעא אזביני [אין עושים וכותבים מודעה על ביטול מקח] ו!? ^[2]

ומשנינן: לעולם מודעא דזביני, ומיהו מודי רבא דכתבינן מודעא היכא דאניס, וכמעשה דפרדיסא! כלומר: אף שבסתם אונס סובר רבא שאין כותבים מודעא, מכל מקום יש אונס - דוגמת האונס שבמעשה דפרדיסא המתבאר בסמוך - שבו מודה רבא שכותבים מודעא, ובמודעא כעין זו אמרו נהרדעי שצריך לכתוב בה "אנן ידעינן בה באונסא דפלניא".

דמעשה בההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה לתלת שנין, בתר דאכלה תלת שני חזקה, אמר המלוה ללוה בעל הפרדס: אי מזבנת לי, מוטב; ואי לא מזבנת לי, כבישנא לשטר משכנתא, ואמינא: "לקוחה היא בידי", [מעשה בפרדס שניתן למלוה לאוכלו שלש שנים במשכנתא, ולאחר שלש שנים בא המלוה אל הלוה ואמר לו: אם תמכור לי את הפרדס מה טוב, ואם לא אעלים את שטר המשכנתא, ואסתמך על חזקת שלש השנים שישבתי בפרדס מבלי שמחית, ואטען "לקוחה היא בידי"] -

באונס כי האי גוונא כתבינן מודעא אפילו אזביני, ועל אופן כעין זה הוא שאמרו "כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעא היא". ^[3] אמר רב יהודה: האי מתנתא טמירתא [מתנה טמונה, ומפרש לה ואזיל], לא מגבינן בה, כלומר, אין מעמידים את הדבר הניתן ביד המקבל! ^[4]

ומפרשינן: היכי דמי מתנתא טמירתא [מה היא זו]? אמר פירש רב יוסף:

דאמר להו הנותן לסהדי "זילו אטמורו וכתבו ליה [צאו וכיתבו שטר מתנה בהיחבא] "; והטעם שאין מגבין בו הוא, כי יש להניח שלכך אמר להם לעשות מעשיהם בהיחבא, כי כבר נתנה לאחר, ונתחרט, ואין מתנה זו ולא כלום; או אפשר, שאנוס הוא לתת מתנה זו לאחר, ומשום כך כותב הוא שטר מתנה לזה, כדי שיוכל לטעון כלפי מקבלי המתנה האחרים, שכבר נתונה היא לזה, ונמצא שלא נתכוין כלל להקנות לזה את המתנה.

ואיכא דאמרי כך הוא שאמר פירש רב יוסף מה הוא "מתנתא טמירתא":

דציוה אותם בסתם לכתוב לו מתנה ולא הוסיף ואמר להו לעדים "תיתבו בשוקא ובבריתא ותכתבו ליה [כיתבו את השטר בשווקים וברחובות] ", כלומר, כיתבו את השטר לעין כל.

ומפרשת הגמרא: מאי בינייהו [מאי נפקא מינה לדינא בין שתי הלשונות של רב יוסף]?

איכא בינייהו: שטר מתנה שאמר הנותן לעדים בסתמא, דהיינו שלא אמר להם "היחבאו" ואף לא אמר להם לכתוב לעין כל, שלפי לישנא בתרא דרב יוסף אף זו "מתנתא טמירתא היא" דלא מגבינן בה. ^[5]

אמר רבא: ו"מתנתא טמירתא" אף שאין מקיימים את האמור בה, הויא אותה מתנה כמו מודעא לחברתה, שאם כתב אחר ה"מתנתא טמירתא" שטר מתנה לאחר, בטילה אף המתנה האחרת שכתב, ומשום שלא עשה זה את ה"מתנתא טמירתא" אלא משום שאנוס היה ליתן במתנה לשני, וכדי שלא יתבענו לקיים את המתנה, כתב לפני זה מתנה אחרת, כדי שיוכל לטעון "כבר נתתיה לאחר", שלכך עשה לכתחילה שטר זה.

אמר רב פפא: הא דאמרינן משמיה דרבא דהויא מודעא לחברתה, לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר [לא אמר כן רבא במפורש, אלא שהבין מי שהבין כן מתוך מעשה שהיה]:

דמעשה בההוא גברא דאזל לקדושי אתתא, אמרה ליה האשה למקדש קודם שקידשה "אי כתבת לי כולהו נכסיך, הוינא לך לאשה, ואי לא כתבת לי - לא הוינא לך לאשה" ; אזל המקדש ואכן כתביה לה לאותה אשה לכולהו נכסי כאשר ביקשה. אתא בריה קשישא של המקדש קודם שכתב ומסר לאשה את השטר, ואמר ליה לאביו המקדש "וההוא גברא מה תהוי עליה"!? אמר להו המקדש לסהדי "זילו אטמורו בעבר ימינא וכתבו ליה שטר על כל נכסי".

[מעשה באדם שהלך לקדש אשה, והתנתה עמו המתקדשת שיכתוב לה תחילה את כל נכסיו, ואכן החליט לעשות כן, ומששמע כן בנו הגדול אמר הוא לאביו "ומה יהא עלי"!?, ולכן ציוה האב לעדים שיכתבו בהיחבא במקום הנקרא "עבר ימינא" - כדי שלא תדע האשה - שטר מתנה לבנו הגדול].

אתו [באו היורש והאשה] לקמיה דרבא, אמר להו רבא:

לא מר - הבן - קנה כי "מתנתא טמירתא" היא ; ואף לא מר - האשה - קנה, כדמפרש טעמא ואזיל.

וממעשה זה למד מי שלמד ד"הויא מודעא לחברתה", כי מאן דחזא [מי שראה מעשה זה], סבר: לכן לא קנתה אף האשה, משום דהויא - מתנתא טמירתא זו שכתב לבנו - מודעא לגבי חברתה [הוא השטר שכתב לאשה].

ומיהו לא היא, אלא "מתנתא טמירתא" כמי שאינו הוא!

והני מילי התם לא קנתה האשה, משום דמוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה [ניכרים הדברים שכתב מתנה זו מפני האונס שאנסתו לכתוב לה שטר מתנה], ולכן מועיל שטר מתנה זה במקום מודעא.

אבל הכא בסתם "מתנתא טמירתא" אין היא מועילה לבטל שטר מתנה גמור שכתב לאחר אחריה, ומשום שיש לומר: מר - השני שכתב לו שטר מתנה בגלוי - ניחא ליה למוכר דליקני את המתנה, ומר - מקבל ה"מתנתא טמירתא" - לא ניחא ליה לנותן דליקני את המתנה. ^[6]

איבעיא להו בני הישיבה:

דלא כתיב בה. עדים גופייהו ידעו באונסיה לא מודעא היא:

מודעא דמאי. צריכה למכתב בה ידעינן באונסיה אי דגט או דמתנה שמכריחין אותו ליתן הכא לא צריך למכתב ידעינן באונסיה דהאי גלוי מלתא בעלמא דכיון שכפאוהו ועל כרחו נתן משום דאינו מקבל כלום אלא נותן:

ואי מודעא דזביני. שכפאוהו למכור אמרת דצריכי למיכתב ידעי' באונסיה:

והאמר רבא לא כתבי' מודעא לזביני. שמאחר שמקבל הוא דמים מיד גמר ומכר לו. ומודי רבא בזביני היכא דאניס דומיא דהאי מעשה דפרדיסא אע"ג דמקבל זוזי דכתבי' ליה מודעא וצריך למכתב ידענא באונסה:

האי מתנה טמירתא. שאמר כתבו לי בהחבא לא מגבינן בה דשמא כבר נתנה לאחר:

בשוקי בריתא. כלומר בגלוי לעיני הכל לא יכתבו:

איכא בינייהו סתמא. ללישנא קמא אי אמר להו סתמא זילו כתובו הואיל דלא אמר להו זילו איטמרו הויא מתנה וללישנא בתרא אמר להו זילו כתובו לא הויא מתנה עד דאמר להו לסהדי תיתבו בשוקי ברייתא ותכתבו ליה:

אמר רבא והויא מודעא לחברתה. שאם כתב מתנה טובה לחד כתובה וחתומה בשוק או בברא והדר אותה מתנה עצמה כתבה לאחר בטמירתה אינה מתנה לא זו ולא זו דשניה הוה מודעא לחברתה ראשונה דהא לא ניחא ליה דראשון קונה הואיל וכתב לשני ושניה טמונה היא כגון האי מעשה:

בעבר ימינא. באותו מקום:

דמחמת אונס הוא דכתב לה. דלא מיקדשה ליה אי לא כתב לה כל נכסיה:

אבל הכא. דהיכא דכתב לראשון מתנה גלויה ולבתר הכי כתב ליה לאידך בטמירתא להאי אמרינן דניחא ליה דליקני [ולא] הוי מודעא לראשון:

איבעיא להו. להיכא דאמר לעדים זילו סתם כתיבו ליה חיישינן דלהוי מתנה טמירתא אי לא חיישינן: פיסקא כל חזקה שאין עמה למחזיק טענה אחרת של זכותו אינה חזקה:

ודאקשינן והא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני. פירשו כל רבותינו ז"ל שהיא מה שאמר לקמן הלכתא תלוה וזבין זביניה זביני. והוקשה לנו אי הכי מאי קושיא כי אמר רבא תלוה וזבין זביניה זביני ה"מ בשלא מסר מודעא אבל במסירת מודעה מודה הוא שהרי רב הונא אמרה באותו הלשון עצמו והוא מריה דשמעת' ואעפ"כ במסירת מודעא מודה שהמודעא מבטלת המכירה והרב רבי שמואל ז"ל פירש ואמר דלרבא אין כותבין דאי בשדה זו בלא מסירת מודעא נמי דאי בשדה סתם אע"פ שמסר מודעא נמי שהרי אין אונס בשדה זו שמדעתו בירר ומכרו.
ותמהני דהא מעשה דפרדס אשדה זו היא, ואם תפרש שאמר לו אם אין אתה מוכר לי שדה אחת משדותיך אמינא בזו לקוחה בידי מ"מ כיון שבירר את זה ולא נאנס עליה מודעיה לאו מודעא היא לפי דברי הרב ז"ל ועוד ותהוי נמי דבשדה זו בלא מסירת מודעא בטלי זביני מי לא בעי מיכתב דאניס וידעינן באונסיה לבטולי לזביניה למחר וליומא חורא דשמעתא דנהרדעי בין דבעית מסירת מודעא בין דלא בעית חד טעמא הוא. ועוד שאם כדבריו לדידן נמי בשדה סתם לא מהניא מודעא ולא ראיתי מן הגאונים ז"ל שחלק בין שדה זו לשדה סתם.
ואיכא לפרושה הכי: הא דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלניא לאו מודעא היא פשיטא להו לרבנן דגמרא דלא אתו למימר דבעינן דלידעו האונס ולא כתבינן אפומיה דמוכר דהא פשיטא היא דאי הכי כי מצטריך איניש זוזי ואיצטריך לזבוני נפשיה מבטל להו לזביני דמסר מודעא. ואמר דאניס אלא ודאי פשיטא דלאו כל כמיניה למימר אנוס אני אלא הכי קאמרינן כל מודעא דלא כתיב בה אנו יודעין שמחמת האונס מכר ולא נתרצה לו אינה מודעא אע"פ שכתוב בה ראינו שאנסו למכור לו קרקעו שמא היה יכול לינצל מידו כשמכר לו ולהכי אקשינן מודעא דמאן אי דגיטא ומתנתא גלויי מלתא בעלמא היא וכיון שאנסו כלל לאו כלום הוא ואפילו לא נאנס בפנינו נאמן לומר נאנסתי ואי דזביני הא אמר רבא וכו' וכיון דלא כתבינן אלא במסירת מודעא למה לי כולי האי כיון דאניס קמן ומסר לן מודעיה ודאי בטילי זביני ודרבא ודאי היינו דפסק הלכתא תליה וזבין זביניה זביני כל היכא דלא מסר מודעא וכדאמר רב הונא דאיהו מרה דשמעתא אי לאו מודע' מאן דחתם אאשקלת' שפיר חתם.

ומפרקינן מודה רבא היכא דאניס כי ההוא מעשה דפרדיסא. כלומר ואפילו בלא מסירת מודע' נמי כותבין דכי איירינן דבעי מסירת מודע' הני מילי כגון דאניס אונס' דגופיה או דממוניה למזבן ליה ההוא מידי ומחמת אונסא יהב ליה דסברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקני אבל כי אניס ליה בכי האי גונא דטעין ואמר לקוחה היא בידי ודאי לא גמר ומקני והרי הוא כמי שצוח דא"ל מאי זבני לך אי אנא לא זבניתה ניהלך דידך היא דאי כבשת ליה לשטר משכנת' לא מצינא לאשתעויי דינ' בהדך הלכך מעולם לא אמר רוצה אני שהרי הוא באונסו מתחלה ועד סוף ואע"פ שהוא אומר רוצה אני למוכרה לך הלכך אי ידעינן באונסיה שלא היו לו לזה עדים והלה לא חזר והודה לו אע"ג דלא מסר מודעא נמי כתבינן אבל היכא דאניס ליה אונס' דממונא אחרינא ואפילו גזלה נמי ההוא מידי ובתר הכי זבניה ניהליה ושקיל מיניה דמיגמר ומקני משום דההוא אונס' אחרינא דחמיר עליה הוא דגמר ואקני להאי מידי ובנייח נפש' הוא דעבד אבל היכא דליכא אונס' אלא מההוא מידי ולא מצו לאפוקי מידיה לעולם מחמת דטעין לקוח הוא לא הוו זביניה זביני דמאי דעבר ולא משכחת לה אלא בכגון מעשה דפרדיסא.
נקיטינן השתא להאי פירושא דלעולם זביניה זביני כל אימת דלא מסר מודעא רב ממעשה דפרדיס' אבל אי מסר מודעא בכולהו לאו זביניה זכיני וכן דעת הגאונים ורבינו הגדול ז"ל.
וראינו לרוב המפרשים האחרונים ז"ל שפירשו מעשה דפרדיסא מסירת מודע' הוה בה וכן כתב ר"ח ז"ל ואם כן קשיא עלן למאי הילכתא אייתו מעשה דפרדסי' לימא מודה רבא היכא דמסר מודעה.
ויש מי שאומר דלהכי אייתי ליה, ללמדך דאונס' בהפחדה בעלמא הוא וטעו בזה מפני שראו לר"ח ז"ל שאמר כן דמהא שמעינן דאונס הפחדה שמיה אונס והם סבורין שבא הרב ז"ל לפרש שלכך הביא כאן בגמרא מעשה דפרדיס' וחס ושלום דודאי גמר' לאו להכי אייתי לה אלא לפרוקי קושי' הוא דאת' ותו מאן דמקשה גופיה מאי קא קשי' ליה וכי לא הוה ליה לאפוקי אדעתיה דאנן בשמסר מודע' קאמרינן ותו דאי משום הא לא איצטריך לה ומשנה שלימה שנינו לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל דא"ל נחת רוח עשיתי לסיקריקון דומיא דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה ומחמת יראה הוא דעבד שכן פירוש משנתנו וכן פירשה רש"י ז"ל ומשם היינו למדים דאפילו מתמת יראה מקחו בטל הואיל ומפחידו מי שספק בידו לעשותו ואיבר' משמעתין נמי שמעינן הכי ממילא ולמדנו הדין כיון רב חננאל ז"ל כמו שכתוב בפירושיו. כן נמי כתב הגאון ז"ל בספר המקח, אבל פירוש השמועה כמו שפירשנו.
ואם יש שמשיב עליך מלשון מודע' אי בלא מסירת מודע' היאך לשון מודע' חל עליו אף אתה אמור לו אין לשון מודע' שמודיע לעדים אלא פירוש מודע' אונס ויסורין כמו שכתוב ויודע בהם את אנשי סכות וכן הודע את ירושלם ואף יש לפרש כמשמעו במו ידיעה וכן מודע לאישה ידוע לאישה אף בזה ידיעת עדים היא המודע' בין שידעו מעצמן בין שאחר הודיעם ומפני שכל העדיות ראיה וידיעה הם וזה ידיעה בלא ראיה שאינם יודעין אם גמר בלבו אם לא לפיכך נקראת מודע' והראשונה שמענו ונכון הוא, ובספר מלחמות השם כתבנו דרך אחרת בהלכה זו, והי' ארוכה וקצרה.

הא דאקשינן בהא שמעת' אי דגיט' ומתנת' גלויי מילתא בעלמא היא. איכא למידק עלה ובגיטא ובמתנת' למה לי מודע' דאונס והא קיימא לן שאם אמר לשלוחו קודם שיגיע הגט לידה גט שנתתי לך בטל הוא בטל כדאמרינן בהשולח גטו לאשתו. והרב רבי שמואל ז"ל כתב ודוקא מודע' שיש בה אונס אבל בלא אונס אמר גט שאעשה לא יהא גט אין זה בטול דכיון דלא נאנס כלל אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה ולא מהני ביה בטול קודם כתיבה אלא א"כ בטלו אתר כתיבה, זה כתב הרב ז"ל.
ולפי דעתי יפה כיון, שהאומר גט שאני כותב לאשתי בטל הוא למה יבטל אם נאמר בטל שליחות של סופר ועדים והרי כשחזר ואמר להן כתובו חזר ועשאן שלוחין וקיימא לן דאתי דבור ומבטל דבור וכ"ש דגבי כתיבה דגט לא בעינן שליחות ממש כדמוכח בפרקא קמא דזבחים ובפרק המביא תניין ואם נאמר בטל הגט עצמו שיהא כחרס והלא לאחר כתיבה נמי אינו יכול לבטל גט עצמו שלא יהא מגרש בו לעולם דאמר התם בהשולח נהי דבטליה בתורת שליח גיט' גופיה מי קא בטלו דחוזר ומגרש בו ואפילו אמר בפירוש קודם שבא לידי שליח אני מבטל הגט שלא יהא כשר לגרש בו לעולם לא אמר ולא כלום הואיל ונכתב כתקנת חכמים וכן פרש"י ז"ל התם אבל הגט עצמו שהוא בעין אינו נפסל משמע לעולם והילכך אם באנו להשוות דין בטול גט דקודם כתיבה לשל אחר כתיבה אינו בטל שיהא פסול ולאפוקי ממאן דמפרש דמסתמא לשלית הוא דקאמר ולא על הגט עצמו אבל במפורש אפילו הגט נפסל ומ"מ יש להחמיר באומר גט שאכתוב בטל הוא שבא לבטל שליחות סופר ועדים שיהא כאלו כתבוהו שלא במצותו דלא הוי לשמה ופסול וכשחוזר ואומר כתובו מדעתכם משמע עד שיאמר חוזרני בי בבטול ראשון.
והרב רבי משה הספרדי ז"ל כתב שאם אמר כל גט שאכתוב מכאן ועד עשרים שנה בטל הוא הרי בטול וזו היא מסירת מודע' על הגט וזה ודאי אפשר דמסתמא נימא אנוס הוא אבל אם פי' שאינו אנוס ומבטל לפי שטתו כשר כדברי הרב רבי שמואל ז"ל.
עוד יש לחלק ולומר שאם אמר בטל הוא מבוטל אבל אנוס אני בו אלמלא שנאמן הוא בכך היה הגט כשר שהרי לא בטלו בפיו ואפילו חשבת ליה גלויי דעתא הא קיימא לן דלאו מילתא היא וכ"ש דלאו לגלויי דעתא הוא כלל דכיון דלא אניס ליבטליה בהדי' אלא רוצה הוא לגרש גרושין גמורין ולקלקל עליה בלעז כדי לצערה הוא אומר הילכך אין פסולו של גט אלא בשביל שהוא נאמן באונסו.

מדאמר לא מגבינ' בה, נראה לי לדקדק מה שדן רבינו הגדול ז"ל שאם נתן לו מתנה מעכשיו ומתזיקי בה מעתה לא חיישינן בה למתנת' גמירת' שהרי על כרחו גלויה היא שברשותו של זה היא והוא מגלה לפיכך אמרו לא מגבינן כה כלומר שהנכסים ברשות נותן ואין מוציאין מידו משום ספק פסול המתנה אמרו כן.

ה"ג דאמר להו לא תיתבו בשוקי ובברייתא. כלומר ולא אמר להו אטמרו ואיכא בינייהו סתמא דהאי לישנא בתרא כיון דאמר להו בשוקי ובברייתא לאו היינו סתמא דהא בבתים שבו משמע ואפילג הכי פסולה.
ור"ח ז"ל כתב הכי, איכא דאמרי אמר רב יוסף דאמר להו לסהדי לא תיתבו בשוקי ובברייתא מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא דלא פריש לא אטמרו לא תיתבו בשוקא ובברייתא והוה קשה הא שמעתא טובא דהני תרי לישנא דרב יוסף מחזו דסתמא כשרה היא ופרישו להו רבינו האיי ז"ל הכי להאי לישנא באמר זילו איטמרו מתחזו דבהאי לישנא איפריש הכי מפסלא ואי לא פירש אלא אקני ליה סתמא כשרה ולהאי לישנא דפריש לא תיתבו בשוקא ובברייתא ותכתבו לה מכלל דכל מתנתא צריך למיכתב בשוקא וברייתא ולמיכתב לה ואי לא כתב הכי פסולה אשתכח דללישנא קמא דרב יוסף סתמא כשרה וללישנא בתרא דרב יוסף סתמא פסולה, עד כאן.
ומקצת רבוותא ז"ל גרסינן דלא אמר להו תיתבו בשוקי ובבריית' ולא נהירא דאם כן מאי בינייהו פשיטא דסתמא איכא בינייהו דהא בלישנא בתרא אמרי מתנתא טמירתא כגון דלא אמר להו אלא סתמא אמר להו כתובו. ואיכא למימר מאי בינייהו לאו דוקא דלא בעי לפרושי דפליגי בסתמא כדמשמע ובטן למפלג עלה לקמן בסמוך וזו גרסת ההלכות.
ובמסקנא חיישינן למתנתא טמירתא בסתמא ואיכא דאמרי דהנך שטרי דילן כיון דכתוב בהו בכל לשון של זכות אינהו כתבי ומפרסמי לה למילתא דמיפה כחו הוא ולא סבירא לן.
והא דאמר רבינו בשם הגאון ז"ל בשכיב מרע דאמר לא תגלו הך תפקדתא אלא לאחד מיתה דלא הוי טמירתא מצאתי דתניא נמי הכא בתוספת' הכותב דייתיקי והיה מתיירא מן היורשין נכנסין אצלו כמבקרין אותו ושומעין דבריו מבפנים ויוצאין וכותבין מבחוץ.
ובתשובה לגאון ז"ל בקנין לחודי' נמי אי אמר בשעת קנין דהא מתנת פרהסיא היא קני ואי לא אמר הכי חיישי' למסתמא, ורבינו חננאל סמיך עליו ודברי הרב רבי יוסף ז"ל נוטין כן.

מודעה דמאי אילימא דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא. כלומר, תלה אונסו בדבר ונמצא שאינו, אפילו הכי הויא מודעה, דמכל מקום ידעינן ודאי דמחמת אונס כתב, דאי לא אמאי כתב, והא דתלי אונסיה במידי דליתיה, דילמא משום דלא בעי לפרסומי אונסיה והלב יודע מרת נפשו, וכמעשה דההיא איתתא דלביה אנסיה כי היכי דלינסוב. וכן דעת מורי הרב ז"ל ועיקר.

אי דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני. כל המפרשים הסכימו דרבא שלא אמרה כן בפירוש, אלא מכללא איתמר, מדאמר רבא לקמן תלוה וזבין זביניה זביני דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה, ובפירוש שמועתינו זו רבו הפירושים. והנכון בעיני כמו שפירשו קצת מגדולי המפרשים, שהמקשה הזה היה סבור דרבא כללא קא כייל דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה, ואפילו ידעינן באונסיה ומסר מודעה לא מיבטלן זביני, הילכך לא כתבינן. ואהדר ליה דמודה רבא היכא דידעינן דלא גמר ומקנה ואכתי באונסיה קאי, דהיכי דמי בדמסר מודעה, והילכך אי ידעינן באונסיה ומסר מודעה כתבינן, הא ידעינן דלא מסר מודעה לא כתבינן מנפשין, ולא אפילו כדאמרה לן לבתר זביני, ואי נמי בדמסר מודעה ולא ידעינן באונסיה לא כתבינן דאניס. ואם תאמר לפום האי פירושא מאי קא מייתי מעשה דפרדיסא, דבההוא מעשה דפרדיסא מסירת מודעה לא הוה ביה ולא משום מסירת מודעא איבטילו זביני, אלא משום דקדם ויהבה לבנו קטן. ועדיפא מינה הוה ליה לאיתויי ולימא מודה רבא היכא דאניס כמעשה דטאבי דתלייה לפפי אכינרא וזבין וחתם רבה בר בר חנא אמודעה ואאשקלתא. כבר תירץ הראב"ד ז"ל דהכא קא משמע לן דאונס ממון כאונסא, דמעשה דפרדיסא אונסא הוא עם מסירת המודעה, ולא תימא דוקא אונס גוף ולא אונס ממון. ועוד שלא היה שם אונס מגולה אלא שהכמין לו עדים אחורי הגדר ושמעו שלא נתרצה למכור אלא בהכרח, וכשיצאו ראו שכתב לו שטר מכר והחזיר לו שטר המשכונה או שקרעו, כגון זה מעידים על אונסו, ואם הלוקח מתהפך בתחבולותיו אין שומעים לו, הכל לפי דעת השומעין, ועוד נלמוד מכאן כי ההכמנה כמסירת מודעא.
ומדברי הרב ז"ל נראה, דמעשה דפרדיסא שהביאו כאן, אינו מעשה דפרדיסא דנתנו לבנו קטן, אלא מעשה אחר היה שהכמין לו עדים אחורי הגדר. והוא הנכון. ור"ח ז"ל כתב, דמהא דפרדיסא שמעינן דמאן דמפחיד לחבריה במידי דיכיל למעבדיה, כגון הפסדת ממון או הכאה, כל שכן הכאת נפשו, דאומר לו אי לא מזבנית לי כך וכך דאית לך עבידנא לך כך וכך, דאית להו לסהדי למכתב ליה מודעה בהאי ולפרושי בה ידענא ביה באונסיה דפלניא, ואף על גב דלא עביד כדמאי דאמר ומדחיל ליה, אלא כיון דאמר עבידנא ויכיל למעבד היינו אונסיה דמוכר, דכל כי האי גוונא כתבינן. ע"כ לשון הרב ז"ל.

איכא דאמרי אמר רב יוסף כגון דלא אמר להו לסהדי תיתבו בשוקא ובבריאתא. יש ספרים דגרסי הכי, ואינה מחוורת, דאם כן מאי קא בעי מאי בינייהו, ואמרינן סתמא איכא בינייהו, פשיטא ודבר ברור הוא ומפורש בלשון, וגירסת הגאונים ז"ל ופירוש ר"ח ז"ל יפה ממנה והכי גרסינן: אמר רב יוסף כגון דאמר להו לסהדי לא תיבו בשוקא, ופירש ר"ח ז"ל משמיה דרבינו האיי גאון ז"ל, דלהאי לישנא דאמר זילו איטמרו, מיתחזי, אי פריש הכי מיפסלא ואי לא פריש אלא קני ליה סתמא כשרה. ובהאי לישנא דפריש לא תיתבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו ליה, מכלל דכל מתנתא צריך למיתב בשוקא ובבבריאתא ומיכתב ליה, ואי לא כתיב הכי פסולה. אישתכח דללישנא קמא דרב יוסף סתמא כשרה וללישנא בתרא דרב יוסף סתמא פסולה.

איבעי' להו סתמא מאי. פירוש, הלכתא מאי. וסתמא היינו כל שאין כתוב בה אמר לנו כתבוה בשוקא וחתמוהו בבריאתא. ואיפסיקא הלכתא כרב אשי דאמר חיישינן ללישנא בתרא דרב יוסף. וכתב ר"ח ז"ל חיישינן ופסולה. ויש מפרשים חיישינן מיחש הוא דחיישינן הא מיפסל לא פסלינן, ונפקא מינה דהיכא דאתא נותן וערער ערעורו ערעור, הא לא אתא וערער מגבינן בה, לאו למימרא לא מגבינן בה הא תפס לא מפקינן, אלא אפוקי נמי מפקינן, דממונא בחזקת מריה קאי עד דמתברר דיהביה או זבניה, וכדאמרינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קנב, ב) הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרין בריא היית, הוא מוציא מתחת ידן בלא ראיה והם אין מוציאין מתחת ידו אלא בראיה. וכתב ר"ח ז"ל וכן המקנה מתנה בקנין צריך להזכיר בעת הקנין כי מתנת פרהסיא אני מקנה, ואם לא הזכיר אלא בשעת קנין נתן סתמא פסולה, וכן אמר גאון זצ"ל, והא סמכו רבנן ואתקינו למיכתב מתנת פרהסיא, ומפרשי בה והכין אמר לן מתנתא דא כתבוה בשוקא וחתמוה בפרהסיא כי היכי דלא תיהוי מתנתא טמירתא. עד כאן לשון ר"ח ז"ל.
הא דאמרינן בענין ההיא אתתא דכתב לה כולהו נכסיה וכתב לה מתנתא טמירתא מקמי הכין ואתינא למיפשט מינה דהיא הויא מודעה לחברתה, אסיקנא דלא היא, אלא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני, והתם דלא קנתה היא, משום דהתם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתיב לה. ויש מפרשים דהתם בלחוד הוא דהויא מודעה, משום דעובדא גופא מוכחא דאיכא אונס, ומיהו אי לאו מתנתא טמירתא דבריה הוה אמינא דהאי אונסא לאו אונס גמור הוא, דאונסא דנפשיה הוא, דאי בעי לא נסיב ולא כתיב ולא יהיב, אלא גמר בליביה ויהיב, אבל בדכתב ליה לבריה מתנתא טמירתא מתגלי אונסיה ומבטל ליה למתנתיה. אבל ר"ח ז"ל כתב לאו משום דכתב לבריה מתנתא טמירתא בטלה מתנתא דאיתתיה, אלא מתנתא דיד(י) איפסילא משום דגלי אדעתיה דאנוס הוא ולא ברעות נפשיה אקני ל(י)ה.

ממה שכתבנו למדת שהמודעא צריך שיהו העדים מכירין את האונס ומתוך כך צריכים לכתוב במודעא ואנו עדים ידענו על פלוני זה שאנוס היה וכל שלא כתבו כן אינה מודעא במה דברים אמורים בדבר שהוא מקבל דמים עליו כגון מכר או פשרה שאלמלא שנתברר האונס אע"פ שהוא מגלה בדעתו שאינו רוצה בה אין מודעתו כלום אבל דבר שאינו מקבל מעות עליו אלא שהוא נעשה ברצונו כגון מחילה ומתנה וגט אינו צריך להודיע לעדים... שאינו רוצה באותה מחילה או מתנה או באותו גט ואפילו לא היה אנוס נעשה הגט בטל והמחילה והמתנה בטלות שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנו שהרי הוא מבטלם מעכשו במודעא זו אבל במכר אע"פ שאינו רוצה בכל לבו כל שלא נתברר האונס נאמר אגב זוזי גמר ומקנה ואפילו קבל מעות על הגט או המחילה או המתנה יראה מ"מ הואיל ואינם דברים הראויים לקבל מעות עליהם אין צריכים בהם אלא לגלוי הדעת וכל שגלה דעתו אין צריך להכרת האונס ומ"מ לענין גט מיהא באותם שכופין להוציא כל שאמר בפני בית דין רוצה אני אין מודעתו מבטלתו ומ"מ גדולי הרבנים כתבו בפירושיהם שכל שבמסירת מודעא שבבטול הגט קודם כתיבתו צריך מ"מ שיהא שם איזה צד אונס או איזו סבה אע"פ שאינו צריך לבררה שאם מוסר מודעא לומר כל גט שאצוה לכתוב יהא בטל הואיל ואין שם שום סבה אנן סהדי דבשעת מעשה עושהו גט מעליא ואין מודעה שבבטול שקודם כתיבה מועיל בו אא"כ יבטלנו לאחר כתיבה או יודיע דרך כלל שלאיזה הכרח הוא נותנו אע"פ שאינו מברר וזה שאמרו גלויי מילתא בעלמא הוא פירושו בודאי מוכחא מילתא דאונס יש כאן הואיל ואין כאן מעות וא"כ אין צריך שיברר את אנסו הא כל שהוא מודה או שיודע שאין שם אונס כלל אינו כלום ואף אנו סמכנו בה ברביעי של גיטין והדברים מתקבלים:

לפי מה שכתבנו למדת שאף במכר כל שנתברר האונס איזה אונס שיהיה כותבין מודעא למוכר א"כ מה שאמרו בכאן והא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני ותירצו מודה רבא היכא דאניס פירושו מודה רבא שכל שהוא אנוס ונתברר האונס איזה אונס שיהיה כותבין מודעא וזה שאמר לא כתבינן מודעא אזביני פירושה שכל שלא נתברר האונס אע"פ שאין נוח לו במכר ואונס מעות הוא שמביאו לכך כגון שהרבו נגישת חובו עד שמכר הואיל ומ"מ אין כופין אותו אלא בהבאת מעות יביאם ממה הצד אין כותבין לו מודעא שרוב המכירות אינן מפני רעתן אלא מאונס מעות שאין מודעא אלא באונס הבא מצד אחרים לא הבא מצד עצמו וזה שהביאו עליה כההוא מעשה דפרדיסא מעשה שהיה כך היה והזכיר מה שאירע בימיהם וענין זה הוא שהיה מעשה בימיהם באחד שמשכן פרדס לחברו לשלש שנים וכשעבר זמן המשכון אמר לו אם אתה מוכרה לי מוטב ואם לאו הריני כובש שטר המשכונה ואומר שלקוחה היא בידי וכגון זו ודאי כותבין והוא הדין לשאר אונסין איזה אונס שיהיה אלא המעות שהיה כך היה והזכירו מה שאירע בימיהם ואלו מכר ולא מסר מודעא היה ממכרו ממכר כמו שכתבנו וכמו שאמרו תליוה וזבין זביניה זביני ואחר שמכר אע"פ שבירר את אנסו אינו כלום אבל כל שמסר מודעא תחלה בטל המכר:

ושמא תאמר אחר שכתבנו שצריך שיהו העדים מכירים באונס במעשה זה מיהא היאך היו יודעים עדים אלו את האונס שאם תאמר שהם היו יודעים שבמשכונה בא לידו ואתה סובר שכל כיוצא בזה אין לו חזקה יתבענו על פיהם ואם אתה סובר שיכול לומר אח"כ לקחתיה אין כאן הכרת אונס שמא אחר כך לקחה ואפשר שהיו יודעים שבתורת משכונה בא לידו והיה זה טוען לו בפניהם שבתורת מקח בא לידו מתחלה ואע"פ שטענה זו אינה מועלת הוא מתירא שמא לכשיבא לבית דין יאמר שאחר המשכונה לקחה ותהא טענתו מועלת ומ"מ אחר שאמר בפניהם שלקוחה בידו מתחלה כבר נתברר שקרותו וכן שמא תבעו בפניהם ואמר לקוחה היא בידי והטמינם אחורי הגדר ושמעו שאמר או מכור לי או אטעון טענה זו שאין הטמנה אחורי הגדר מעכבת בענין זה וכן פירשוה גדולי המפרשים וכן כל כיוצא באלו וגאוני ספרד פירשוה שכשהוא תובעו בפני עדים אלו הוא אומר שלקחה וזה אומר לו בחשאי הריני מוכרה לך וזה אומר כתוב לי שטר מכר שלא בפני והביאהו לי ואתן לך הדמים והלך זה וספר לעדים וכתב שטר וקודם שמסרו אמר לעדים דעו שמעות אלו שאני לוקח אנוס אני כמו שאתם רואים והרי מודעא זו קודם מסירת השטר ואין כאן קנין שאין מודעא לאחר קנין ואח"כ אני מוציא מידו והוא לא יהא נותן אל לבו לומר לקוחה היתה בידי מקודם זה שלש שנים שנוח לו לומר כמו שהוא אחר שלא ירגיש במודעא ויאמר אמש לקחתיה והרי המודעא קודמת וכן לא ירגיש לומר אמת הוא שאמש לקחתיה וכבר היתה לקוחה אלא שחזרתי ולקחתיה מפני הערער ועביד איניש דזבין דיניה וכן כל כיוצא בזה ולא היה צריך בשמועה זו לומר אלא מודה רבא היכא דאניס ולא הוצרך להזכיר מעשה הפרדס אלא שראה מעשה והזכירו בהלכה ולמדת מ"מ ממעשה זה שאף אונס ממון כותבין עליו מודעא וכן בהבהלה לבד אע"פ שלא הגיעו האונס ואין אנו צריכין לפרש מודה רבא היכא דאניס כההוא עובדא דפרדסא כלומר שיהא אנוס כאותו אונס והוא שהאונס בגוף אותו דבר עצמו אבל אם היה האונס בדבר אחר אין כותבין מודעא אלא כל אונס שבעולם כותבין מודעא עליו חוץ מאונס מעות אע"פ שמוכרח הוא במכירתו מצד אונס מעות אין כותבין עליו מודעא שרוב מכירות כך הם יש מי שפירש דברים אלו בדרך אחרת לומר שכל שהוא אונסו בגופו כגון סיקריקון או בדבר נכבד יותר מאותו דבר שהוא כופהו למכרו אין מודעתו מודעא מתוך שהוא מפחידו או אונסו בדבר הגדול מאותו ענין גמר ומקנה אבל כל שכופהו באותו דבר עצמו או בכיוצא בו מודעא היא והוא אצלם מה שאמר כעובדא דפרדסא כלומר שבכיוצא בו הויא מודעא הא באונס הגוף ואפילו בדבר הגדול [אין] מודעתו מודעא וכמעשה של טבי ופפי האמור למטה ואע"פ שבאותו מעשה לא הוזכר בעל שמועה זו ר"ל רבא אלא רב הונא מ"מ יראה שאינם חולקים זה עם זה שהרי שמועת רבא תלוה וזבין זביניה זביני ועליה באה שמועת רב הונא:

דברים אלו שכתבנו אין בהם חלוק בין כפהו למכור לו שדה אחד והמוכר בירר לו איזה שדה למי שכופהו למכור שדה זו בפרט ושתיהן בדין מודעא שהרי הוא חמסן בכל אחת מאלו כמו שיתבאר למטה וכל שהוא רוצה לחמוס והוא הכופה למכור וליתן דמים ישנו בדין מודעא אבל גזל קרקע והוחזק גזלן עליה ואח"כ לקחה כתבו גדולי המחברים שאינו צריך למסור מודעא ומעתה הדין כן אפילו גזלו ליתן בו פחות מכדי שוויו ומ"מ אין הדברים נראין ולמטה יתבאר שעידי המודעא יכולים לחתום בשטר המכר שנמסר להם מודעא עליו ואפילו אמר בפניהם שבלב שלם מכרו ובלא שום אונס אין המודעא בטלה בכך שהרי כך הוא כופהו לומר רוצה אני אפילו הודה בפניהם שכבר קבל המעות אינו כלום ומוציאין אותה מידו ומחזירין לזה בלא דמים שהרי אף הוא כופהו לומר שקבל המעות אבל אם מנה הדמים בפניהם מחזיר המעות והלה מחזיר קרקע ופירות שאכל:

במסכת ערכין יתבאר שהמודעא יש לה בטול ר"ל שהמוסר מודעא הוא יכול לבטלה אח"כ מעתה הרי שהתנה הקונה עמו לבטל בפני עדים כל מודעא על מכירה זו הרי המודעא בטלה והמכירה קיימת ואין צריך לומר אם אחר המכירה נתן לו ממון או פייסו לבטל את המודעא שבטלה היא ונשאר שטר המעשה קיים ואין צריך לשטר אחר ושמא תאמר והלא אף הוא כופהו בשעת המכירה לבטל המודעא ומה תקנתו באמת כל שהוא רואה שזה מתנה עמו לבטל המודעא בשעת המכירה יש לו גם כן למסור מודעא על אותו בטול ולהודיע לעדים שהוא אנוס גם כן עליה ואם קנו מידו על בטול המודעה של מכירה זו ועל בטול מודעא של מודעא הרי זה בטל ואם מסר מודעא על כל בטול מודעא ומודעא דמודעא עד סוף כל מודעי הרי זה לא קנה ואין בטול מודעא או מודעות מועיל לו כלום אלא כל שנתברר לעדים שהוא מתנה עמו בכך בשעת המכירה לא בטלה המודעא אפילו בקנין ואפילו בשטר אחר הא כל שבטלה לאחר המכירה הואיל ועבר האונס הן מחמת ממון הן מחמת פיוס בטלה ואין בטול המודעא צריך קנין:

מה שנהגו לכתוב בשטרות דרך שופרא דשטרא בבטול כל מודעי שבוש הוא ואין ראוי לעשות כן אא"כ נמלכו בבעל המעשה ומ"מ כל שנמלכו עמו רשאים אלא שאם נתברר שהלוקח מתנה על כך ומסר מודעא מתחלה על כל הבטולים לא בטלה הא אם ראו העדים ושאלוהו בינם לבינו אם הלוקח מתנה לו על כך והוא אמר שאינו מתנה דבר זה עמו כלל ושהוא אומר כן ברצון נפשו בטלו הן מודעא הן מודעא דמודעא כמו שיבטלום ואפילו אמר מודעא דמודעא עד סוף כל מודעא יש שם עדין חשש מתנה טמירתא שהיא מודעא כמו שיתבאר בסמוך ומפני זה נהגו לכתוב מודעי דנפקי מגו מודעי שענין מתנה טמירתא מענין מודעא הוא יוצא ומכאן אני אומר שכל שהעדים שואלים אותו בינם לבינו אם רוצה לבטל המודעא וכל מודעא דמודעא ודנפקי מגו מודעא הואיל ואין הלוקח מתנה בכך והוא מבטל בלא תנאי המוכר בטלו כלם שהרי ברצונו הוא מבטלם הא אם לא בטל אלא בבקשת המוכר אם מסר מודעא על הבטולים לא בטלו:

גט ומתנה שאין אנו צריכים בהם לידיעת אונס כל שמסר בהם מודעא ובטלם אף בתנאי המקבלים אפילו מסר מודעא על הבטול יראה לי שבטלו המודעות שמאחר שאין כאן אלא גלוי דעתו מי מכריחו ליתן ואם מפני שנותנין לו על הגט ממון על שיוציא אין זה אונס ומ"מ אם היה צד אונס אחר המתברר לעדים כגון כבישת ממונו או לחיצת גופו או איזה צד אונס ומסר מודעא אף על הבטולים אין בטולו כלום הא אם אנסוהו כדין הרי הוא גט מעשה בישראל כדין שהוא כשר כגון אלו שכופין אותם להוציא הן בכתבה הן שלא בכתבה או שהיא אסורה עליו הואיל ובטל המודעא בפירוש בגט מיהא בטל מסר מודעא וכשבא זה לאנסו רצוהו עד שנתפייס אין זה בטול מודעא וכן התבאר במסכת ערכין ואפילו כתב צביתי ברשות נפשאי ובלא שום אונס כמו שכתבנו למעלה:

כבר ביארנו בתחלת דברינו שכל שמכר אפילו נאנס באותה מכירה איזה אונס שיהיה הואיל ולא מסר מודעא ממכרו ממכר יתבאר למטה שדברים אלו לא סוף דבר בשדה סתם ובירר הוא איזה שדה אלא אף בשדה זה וכן לא סוף דבר בארצי ליה זוזי אלא אף בלא ארצי ליה זוזי וענין ארצי ליה זוזי יש מפרשים שמנה הוא המעות מלשון המרצה מידו ליד האשה ויש מפרשים שבדק בהם אם טובים אם רעים מענין אסור להרצות מעות כנגד נר חנכה שפירושו אף בבדיקה שכל שמונה או בודק במעות מראה פנים שהוא גומר ומקנה יותר ממי שהוא נוטלם דרך כעס ואינו מונה ולא בודק בהם וגדולי הפוסקים פירשו בענין לא ארצי זוזי שבשעה שהוא אונסו אינו נותן לו מעות הואיל ונתנם לו לבסוף וגדולי המחברים פירשוה אע"פ שלא מסר לו מעות לפני העדים ולא יראה כן שאם כן אף הוא יכול לומר לא נתן לו כלום ומ"מ לדבריהם אם הודה הודה והמכר קיים וכן לא סוף דבר דהוה ליה לאישתמוטי ר"ל שהיה לו שהות לילך לפני עדים ולמסור מודעא אלא אף אם לא היה לו שהות בכך הואיל ומ"מ לא מסר מודעא ומכר ממכרו ממכר ודוקא בקבל המעות שהטעם באלו אגב זוזי גמר ומקנה ויש אומרים כן אף בלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה שאם נתן מעות מכרה קיים ולא יראה כן הא אם לא קבל מעות ודאי אע"פ שלא מסר מודעא לא גמר והקנה ותלוה וזבין אמרו תלוה ויהיב לא אמרו וכן אמרו לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ופירשוה בשלא נתן מעות כמו שנבאר והילכך לענין מתנה שאין בה קבלת מעות אע"פ שלא מסר מודעא כל שנודע שבאונס נעשה אינו כלום ואין צריך מודעא למתנה אלא בשאין שם אונס המתברר ואנו צריכים לגלוי הדעת:

ממה שכתבנו למדת שמי שנתחייב לחברו ממון יאמר לו או קבל סחורה זו בפרעונך בכך וכך או אכפור לך את חובך ונתברר אונס זה לעדים על הצדדין שהזכרנו למעלה ומסר מודעא על כך שמשלימין לו את חובו וכן מי שחייב לחברו וכופר בו ואומר לו או אני מחזיק בכפירתי או אתן לך כך וכך ומחול לי ומסר מודעא על כך שמבטלין את מחילתו וכן כל כיוצא בדברים אלו וילמד סתום מן המפורש:

מי שאנסוהו לקנות אין אומרים אגב אנסיה גמר וקני אלא קובל לבית דין ומחזירין אותו ואפילו לא מסר מודעא ואפילו נתנו לו מעות בכדי לקנות וכן כתבו גאוני הראשונים:

יש מי שאומר שאם מסר זה מודעא ולא כתבו לו שטר ואח"כ כתב שטר המכר ועדי המודעא מעידים על המודעא שאין זה כלום הואיל ואין כתב המודעא בידו וכמו שאמרו למטה לא אתי על פה ומרע לשטרא ומ"מ גאוני הראשונים שבספרד כתבוה בשעדים החתומים בשטר המכר הם הם שמעידים על המודעא ואין דבורם מבטל כתיבתם אבל אם עדי המודעא הם עדים אחרים ולא אותם החתומים על שטר המכר הרי הן יכולים להעיד אף בעל פה ולבטל את שטר המכר ואע"פ שאמר להם כתובו שהיה להם לכתוב הואיל ומ"מ לא כתבוהו יכולים להעיד על פה ומ"מ אנו כתבנו בשני של כתבות שאף בעדים החתומים בשטר נאמנים אף בשאין שם כתב מודעא וכן עיקר ולא אמרו לא אתי על פה ומרע לשטרא אלא לדעת רב נחמן שאמר בעדים שאמרו מודעא היו דברינו שאין נאמנים ואין הלכה כמותו כמו שביארנו שם וכמו שיתבאר למטה בסוגית המשנה הרביעית:

מעשה היה [ב"מ ע"ב א'] באחד שמשכן פרדס לחברו והיה מכריחו למכרה לו על הפנים שהזכרנו למעלה והקנהו לבנו קטן ואח"כ מכרה לו ויש לשאול מה הוכרח להקנותו לבנו קטן והיה לו למסור מודעא ושמא תאמר שהקנאתו לקטן יותר חזקה אין זה כלום אדרבה יותר היה שוה לו מסירת מודעא שכשהקנה אותה לבנו ואח"כ מכרה ובנו הוציאה מידו חוזר הלוקח וגובה מן המוכר אף שבח שהשביח קרקעו שהרי כך קבל לו אחריות וכן הוציא הבן מידו פירות שאכל וחוזר הוא וגובה אותם מן המוכר ובדין מודעא לא נתחייב באחד מאלו הא אין לך לומר אלא שלא נתברר אנסו והוצרך לקנותה לבנו קטן:

מודעת הגט כבר ביארנו שאין צריך בה לאונס אלא כל שמסר מודעא הן לבטלו הן להתנות בו איזה תנאי בטל הגט כפי המודעא ואם בטלה אף בתנאי המקבלים נתבטלה הואיל ולא נתברר שם אונס אחר ואם מסר מודעא על הבטול לא בטלה עד שיבטל כל מודעא ומודעא דמודעא הא משבטל כל מודעי עד סוף כל מודעי בטלו כולם וגדולי המחברים מצריכים שאחר הבטול לא יניחוהו לילך עד שיגיע גט לידה או שלוחה שמא אחר הכתיבה ימסור מודעא על הנתינה:

המתנה שאדם נותן לחברו בקרקע צריך שתהא נתונה בפרסום ובלא העלמה והוא שיאמר לעדים כתבוה בשוקא חתמוה בפרהסיא ואם צוה להם להטמין ולכתבה בסתר אין מגבין בה כלל אלא כמי שאינה היא חשובה ואם החזיק מוציא מידו בדין צוה לכתוב מתנה סתם ולא אמר להטמין ולא ליכתב בפרהסיא אף זו חוששין לה וחששא זו לא שאם החזיק אין מוציאין מידו אלא שמדקדקין אחריה היאך היתה נעשית וכל שלא הוציא לאור אחר החקירה שבפרהסיא ניתנה פוסלין אותה כך פירשוה קצת מפרשים וחשובי הגאונים פירשוה גם כן שמדקדקין עליה וכל שיתגלה לנו בה צד נדנוד אונס אפילו דרך הטרחא שהטריחו המקבל בכך פוסלין אותה לגמרי ואם לא נתגלה לנו בה כלום אחר החקירה מכשירין אותה לגמרי וכן עיקר ומ"מ כל שמחזיק בה בלא ערער הנותן אין מבטלין אותה עשה שני שטרי מתנה על שדה אחד לראשון מתנה מסתרת ולשני מתנה גלויה אחרון קנה ואם החזיק הראשון הרי השני מוציאה מידו ואם היתה הראשונה סתם והחזיק יראה לפי מה שכתבנו שאין השני יכול להוציא אחר שבדקנו בה ולא נתגלה לנו בה שום נדנוד של אונס וגדולי המחברים נראה דעתם שאף מתנה סתם דינה כמסותרת בפירוש לידון בלא כלום גאוני האחרונים שבספרד חלקו עוד בין מסתרת לגמרי למתנה בסתם שהמסתרת לגמרי פסולה לגמרי והמתנה בסתם חוששין לה בשהיא הולכת לזמן אבל אם נתנה מעכשו הואיל ויורד בה לאלתר אין לך פרסום גדול מזה:

כבר ביארנו שהמתנה אין המוסר מודעא עליה צריך לבירור אונס אלא כל שגלה דעתו שאינו רוצה במתנה זו ומסר מודעא בכך אינה מתנה עד שיבטל מודעא על הדרכים שביארנו וכן ביארנו שכל שנודע שנאנס במתנה זו אין צריך למודעא שהרי אין כאן מעות שנאמר אגב זוזי גמר ומקני ומ"מ דוקא באונס הבא לו מצד המקבל או אחר אבל אונס הבא לו מצד עצמו כגון שהיה לחברו חפץ פלני והוא צריך לו ביותר ומבקשו הימנו ואינו רוצה ליתנו לו אא"כ נותן לו קרקע פלני או שרוצה לקדש את האשה ואינה מתרצית לו אא"כ יתן לה קרקע פלני אין זה אונס שהרי בידו שלא ליאנס בכך וכן כל כיוצא באלו ואם נתן ולא מסר מודעא נתן ומ"מ הועיל אונס זה שאם לא מסר מודעא אלא שקדם ונתן לאחר מתנה מסתרת ואח"כ נתנה לזה או לזו מתנת פרהסיא שאלמלא אונס זה לא היתה המתנה הראשונה מועלת כלום אונס זה עושה אותה כמין מודעא ולא קנאה זה או האשה וכל שכן שלא קנאה בעל המסתרת מעשה היה באחד שרצה לקדש את האשה ואמרה לו איני מתרצית לך עד שתכתוב לי כל נכסיך הלך לכתוב לה כל נכסיו בא בנו הגדול וצוח עליו ואמר לאותם העדים לכו וכתבו לזה מתנה מסתרת שלא יגיעו הדברים באזני האשה ואח"כ כתב כל נכסיו לאשה ונתקדשה לו והרי היא לא התנית להעמידם בשופי אלא לכתוב לה מ"מ ובאו האשה והבן לדין וגמרו הדין שלא קנה אחד מהם הבן שהרי מסתרת היא והאשה שהרי אונס מעורב במתנתה ואע"פ שאונס הבא מחמת עצמו הוא כל כיוצא בזה נעשית מתנת הסתר כמודעא לחברתה ומ"מ אלו קדמה מתנת הפרהסיא היתה מתנה אע"פ שהיה בה קצת אונס הואיל ומחמת עצמו הוא בא וקדמה זו אם יש שם קנין מונין בה משעת הקנין שהשטר אינו אלא לראיה ואם אין שם קנין מונין משעת הגעת השטר המתנה ליד המקבל שאין הכתיבה כלום עד שיגיע לידו הואיל ועיקר הקנין בה:

יש מן הגאונים שהיה סבור לומר שכל שהיה לו צד אונס אף מחמת עצמו כעין מעשה שהזכרנו אף בלא מודעא ואף בלא מתנה המסותרת לאחר בטלה המתנה ופירשו בשמועה זו ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה ואף בלא מתנה זו היה דן אותה כן ואין זה כלום שכל שאין בה מודעא או כעין מודעא אין אונס הבא מצד עצמו כלום ומ"מ הם מנהיגים מטעם זה לכתוב בשטר מתנה בלב שלם ובנפש חפצה ושלא בשום אונס:

זה שביארנו בדין מתנה טמירתא לא סוף דבר בבריא אלא אף בחולה הדברים אמורים הואיל ואינו מצוה מחמת מיתה ומ"מ כתבו גאוני הראשונים שבמתנת שכיב מרע והוא המצוה מחמת מיתה אין חוששין בה לסתם מתנה ואע"פ שלא אמר כתבוה בשוקא וכו' הרי היא כשרה לגמרי ודנין בה בלא פקפוק ומ"מ אם היא מסתרת בפירוש פסולה ומ"מ אם צוה להטמין את הדברים עד לאחר מיתה אין זו מסתרת שהרי בשעה שהמתנה ראויה לחול כבר הרשה לגלותה וכן כתבוה גדולי הפוסקים והמחברים:

חכמי פרווינשאה כתבו שבזמן הזה כל שאומר לכתוב מתנה בסתם כותבין אע"פ שאין בדבריו כתבוה בשוקא וכו' שכל האומר כתבו בזמן הזה דעתו לומר כתבו כתקון שטרות וכראוי וכתקון חכמים ויש לפקפק בדברים אלו למעשה ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה שלא נאמר בסתמא חיישינן אלא בשראו שם קצת נדנוד של אונס כגון שהיה אדם מטריחו תמיד ליתן לו או אשה שאינה רוצה לינשא לו אבל כל שנותן מדעת עצמו אין לחוש בסתם כלל וכל שתבא לידינו מתנת סתם בודקין אחר הנותן ואם נתגלה לנו איזה צד הטרחא או נדנוד אונס חוששין לה ואם לאו אין חוששין כמו שכתבנו למעלה וכן כתבו קצת גאונים שכל שלא הגיע השטר ליד המקבל אם אמר למתנה מסתרת נתכוונתי טענתו טענה ואיני מבין דבריהם שאם יש קנין הרי קנה בחליפין ואם אין שם קנין הרי אפילו צוה לכתבה בפרהסיא לא קנה עד שיגיע השטר לידו ויכול לחזור ושמא אף בקנין הם אומרים כן וכל שהיא סתם ראוי להאמינו הואיל ועדין לא הגיע השטר לידו:

חוכך אני לומר שמי שרוצה ליתן מדעת עצמו ורוצה להעלים מפני קנאת האחים כגון שרוצה ליתן לאחד מבניו במקום האחרים ורוצה להעלים שלא להטריח את עצמו בקנאת האחים שאין זה בדין מתנה מסתרת הואיל והסבה נכרת שלא לחוב לאחרים הוא וכמו שכתבו גדולי המחברים שטעם פסול מתנה מסתרת הוא שרוצה הוא להערים למכור אחר מתנתו ולהפסיד להם אבל זה כבר הוכרה הסבה ואם תשיבני בעל האשה שנתנם לבנו הגדול ולא הועיל יראה שאף הוא לא היה רוצה בכך ומתוך צעקתו עשה אבל מי שבנדבת לבו בא לעשות כן יש לנו לדון כן ומ"מ אין בידינו להכריע:

מקצת גאונים היו סבורים לומר שלא נאמר בסתם מתנה לחוש למתנה טמירתא אלא בשאין בה קנין שאין מכוין להקנותו אלא בשטר ואנו צריכים לגלות הדבר אבל כל שקנו מידו הקנין מפרסם ובסתם מיהא אין חוששין אלא שאף הם חזרו שאף בקנין אנו צריכים לפרסום המתנה:

צד זה שאנו דנין בה שהמתנה המסתרת נעשית מודעא לחברתה אין ביאורה אלא במתנת אותו שדה בעצמו על הדרך שפירשנוה ומ"מ אין בה הפרש בין שאמר זה לאותם העדים בעצמם שצום על הגלויה שיאמר להם קודם שתכתבו את הגלויה כתבו לפלני מתנה מסתרת בין שצוה לעדים אחרים צריך שידחוק להם את השעה שיכתבוה קודם לראשונים שיהא זמנה מוכיח עליה שהיא ראשונה וקצת גאונים דקדקו שאינה מצויה אלא באותם העדים בעצמם ואין זה כלום:

אמר רב יהודה האי מתנה טמירתא לא מגבינן בה. איכא מאן דאמר דלא חיישינן למתנה טמירתה היכא דקנו מיניה דנצריך למכתב תיבו בשוקי ובברייתא ותכתבו ליה וכי צריך למכתב תיבו בשוקי וברייתא בשטר מתנה בלחוד שמקנה לו בשטר ולא בקנין אבל היכא דאיכא קנין בקנין קנה ושטר ראיה בעלמא הוא. ואיכא מ"ד דאפילו בקנין נמי צריך למימר להו דלפרסמיניה. והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר דאפילו בקנין צריך לפרסם דסתם קנין לכתיבה עומד וצריך לגלויי דעתיה דלפרסמיה ואי לא אמר פרסמו ליה דילמא למתנה טמירתא איכוון והכי עבדינן מעשה:

אמר רבא והא הויא מודעא לחברתה. כלומר האי מתנה טמירתא אע"ג דלית בה מששא לגבי דידה למקני בה אית בה מששא למהוי מודעא לחברתה כגון שאמר לעדים כתבו כתב לפלוני מתנה גלויה ומפורסמת והדר אמר להו מקמי דלכתבוה אי נמי מקמי דלימטייה לידה דמקבל זילו אטמרו וכתובו מתנה לפלוני א"נ כתובו מתנה לפלוני ולא אמר להו גלויה ומפורסמת אע"ג דהאי מתנה שנייה מתנה טמירתא היא ולא מגבינן בה הויא מודעא לחברתה ומבטלה לה לההיא מתנתא קמייתא דהא גלי אדעתיה דלא ניחא לי' למיהבה מדאמר להו בתר הכי כתובו מתנתא אחריתי לפלניא ואע"ג דהאי מתנה אחריתי לית בה מששא לגבי דידה למבטל ליה למתנתא קמייתא מיהא אית בה מששא דהא נקטינן מינה מכל מקום דלא ניחא ליה בההיא מתנתא קמייתא דה"ל כמ"ד לא תכתבוה לקמייתא. ולהאי פירושא האי דאמרינן והויא מודעא לחברתה לא משכחת לה אלא היכא דהויא ההיא מתנתא טמירתא בהנהו נכסי גופייהו דהות כתיבה בהו ההיא מתנתא קמייתא דלאו טמירתא ובהנהו סהדי גופייהו דאי לסהדי אחריני הוא דקאמר כתובו לה לההיא מתנתא טמירתא בהני נכסי אכתי כל כמה דלא א"ל להנך סהדי קמאי גופייהו לא תכתבוה לקמייתא אי קדמי הנך סהדי קמאי וכתבו לה לקמייתא ויהבון לה לידא דמקבל קנה ליה ההוא מקבל קמא ולא הויא האי אחריתי מודעא לה הילכך להאי פירושא לא משכחת לה דהויא האי אחריתי מודעא לה אלא בדאמר להו להנהו סהדי גופייהו ובהנהו נכסים גופייהו. ויש לפרש דהאי דאמרינן דהויא מודעא לחברתה לאו משום דהוה ליה כמאן דאמר להו לסהדי לא תכתבו לקמייתא הוא דמבטל לקמייתא כי היכי דתצטריך לאוקמה בהנהו נכסי גופייהו ובדאמר להו להנהו סהדי גופייהו אלא טעמא דמילתא משום דכיון דחזינן ליה דכתב בתר הכי האי מתנתא טמירתא אגלי דעתיה דהנהו מתנות כולהו לא ניחא ליה בהו ולא שנא קמייתא ולא שנא בתרייתא ואע"ג דקא חזינן דקמייתא גלויה ומפורסמת היא כהוגן כיון דכתבה להאי בתרייתא טמירתא הוה ליה כמאן דמסר מודעא אקמייתא דאיהו לאו ברעות נפשיה הוא דכתב לה דקיימא לן דמודעא היא וההיא מתנתא ולא כלום היא כדאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגיטי ומתנות גלויי מילתא בעלמא היא וכו' דשמעת מינה דמאן דמסר מודעא אמתנה ואע"ג דההיא מתנה גלויה ומפורסמת כהוגן הות כיון דגלי אדעתיה בההיא מודעא דלאו ברעות נפשיה הוא דכתב לה ולא קא ניחא ליה בההיא מתנה לאו כלום הוא וכיון דטעמא דמילתא משום דהוה ליה כמאן דמסר מודעא אקמייתא דלאו ברעות נפשיה הוא דכתב לה לא שנא הויא לה האי מתנה אחריתי דהויא מודעא לה בהנהו נכסי גופייהו לא שנא הויא לה בנכסי אחריני לא שנא אמר להו להנהו סהדי קמאי גופייהו לא שנא א"ל לסהדי אחריני מכי כתבה להאי מתנתה גלי דעתיה בה מיהא דאיהו נמי לא ניחא ליה בה ולא ברעות נפשיה הוא דכתב לה ודיקא נמי מדאמרינן והויא מודעא לחברתה אלמא טעמא דמילתא משום דחזינן ליה דכמאן דמסר מודעא עלה דקמייתא הוא כדין כולהו מודעי דמסירי אמתנות שמע מינה. וזה הפירוש האחרון הוא הנכון. ועלה אמרינן (בסמוך) והא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא גברא דאמר לההיא איתתא איקדשי לי וכו' עד דאתו לקמיה דרבא אמר מר ל"ק ומר ל"ק מאן דחזי סבר משום דהויא מודעא לחברתה ולא היא התם הוא דמוכחא מילתא דההיא קמייתא לאו בלב שלם הוא דכתבה ניהלה אלא מחמת דלא איקדשא ליה ומשום הכי הויא האי בתרייתא מודעא לה דלא גמר לאקנויי לה מידי דכיון דאמר להו בתר הכי כתובו להאי מתנתא טמירתא גלי אדעתיה דהני מתנות כולהו לא ניחא ליה בהו וכמאן דמסר בה מודעא אההיא מתנתא קמייתא דמי דאי לא אמר להו כתובו ליה להאי אחרינא מתנתא טמירתא לא מבטלינן לה לההיא מתנתא קמייתא דאיכא למימר דכיון דלא בעיא לאיקדושי ליה עד דכתב לה אגב אונסיה גמר למקני לה אבל כיון דאמר להו כתובו ליה להאי אחרינא מתנתא טמירתא גלי אדעתיה דלא גמר לאקנויי להו לחד מינייהו ובכי הא הוא דמבטיל לה האי בתרייתא לההיא קמייתא והויא מודעא לה משום דאנן סהדי דלאו בלב שלם כתבה ניהלה אלא מחמת דלא בעיא לאיקדושי ליה אבל היכא דמתנה קמייתא לא אגלי לן דמחמת אונסא הוא דכתבה לא מבטיל האי בתרייתא לקמייתא ולא הוי מודעא לה דאיכא למימר דכיון דבקמייתא א"ל גלוייה ומפורסמת ובבתרייתא א"ל איטמרו וכתובו לה גלי אדעתיה דקמא ניחא ליה דליקני בתרא לא ניחא ליה דלקני. נקטינן השתא להאי פירושא דמאן דכתב מתנה לחבריה ואע"ג דמוכחא מילתא דמחמת אונסא היא דכתבה ולא ברעות נפשיה כיון דה"ל למימסר מודעא ולא מסר מתנה גמורה היא דאיכא למימר דאגב אונסא גמר ומקני דהא הכא דקא מוכחא מילתא דאגב אונסא הוא דכתב לה וטעמא דמבטלה לה משום דאיכא האי אחריתי דהיא מודעא לה אבל היכא דליכא אחריתי דהויא מודעא לה לא מבטלה לה אלא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני עד דמסר מודעא עלה אלא מיהו דוקא אונסא דאתי מחמת נפשיה ולא אתי ליה מחמת אחריני כגון מעשה דההוא גברא דאמר לה לההיא איתתא איקדשי לי וכו' דכיון דאונסא דאתי ליה מחמת נפשיה הוא ולא מחמת אחריני דאילו לא בעי למכתבה לא הוה איכא אינש דכייף לי' למכתב לה מידי אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני עד דמסר מודעא עלה אבל אונסא דאתי ליה מחמת אחריני כגון דאנסו ליה למכתב מתנה התם ודאי כיון דליכא זוזי והאי אונסא אונסא דלא הוה יכיל לאצולי נפשיה מיניה הוא אע"ג דלא מסר מודעא נמי מתנתו לאו מתנה היא דהא אמרינן לקמן (דף מ"ז ע"ב) אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני מאי טעמא אגב אונסיה גמר ומקני ואותבינן עלה מהא דתנן לקח מן הסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואמאי הכא נמי אגב אונסיה גמר ומקני וכו' עד דאמר רבא מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דאלמא היכא דיהיב זוזי הוא דאמרינן אגב אונסיה גמר ומקני אבל היכא דלא יהיב זוזי לא אמרינן ושמעת מינה דמתנה הואיל וליכא זוזי לא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני וכו' והיכא דתליוה וכתב מתנה כיון דליכא זוזי אע"ג דלא מסר מודעא נמי מתנתו לאו מתנה היא. ויש לפרש דהא דאמרינן ולא היא התם הוא דמוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה. כלומר התם לאו משום דהאי מתנתא טמירתא הויא מודעה לההיא קמייתא הוא דקאמר לא מר ולא מר קנה אלא לעולם מתנתא טמירתא לא הויא מודעא לחברתה כלל. והאי דקאמר לא מר קנה ולא מר קנה היינו טעמא דבטלה למתנה קמייתא ואע"ג דגלויה ומפורסמת הואי משום דמוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה. ונקטינן מינה להאי פירושא דמאן דיהיב מתנה לחבריה ומוכחא מילתא דלאו ברעות נפשיה הוא דכתבה אלא מחמת אונסא ואע"ג דההוא אונסא דאתי ליה מחמת נפשיה היא ואי בעי לדחויי לההוא אונסא מצי דחי ליה דההיא מתנה לאו כלום היא ולא צריך לממסר עלה מודעא ולהכי נהוג עצמך לכתוב בשטרי מתנות בלבב שלם בלא שום אונס כלל. והדבר צ"ע:

איבעיא להו סתמא מאי פי' מתנה סתמא מאי מי חיישינן בה למתנה טמירתא כלישנא בתרא דרב יוסף או לא. רבינא אמר לא חיישינן ורב אשי אמר חיישינן ומדקאמר חיישינן חששא בעלמא קאמר אי טעין אין ואי לא טעין לא טענינן ליה. וכן נמצא בתשובת שאלות. כלומר לא מגבינן לה ולא מבטלינן לה לגמרי אלא בדקינן לה למילתא אי חזינן בה מאי דאיכא למיחש מינה למתנה טמירתא כההוא דאזל לקדושי איתתא וכו' דאיגלאי מילתא דלא ברעותיה כתב לה א"נ כגון דפייס מיניה בריה או אינש אחרינא למכתב ליה מתנה וקא מדחי ליה זימנא בתר זימנא ובתר הכי אמר להו לסהדי כתובו ליה סתמא דהתם ודאי איכא למיחש למתנתא טמירתא דהא לא מדעתא דנפשיה כתבה אלא מחמת שמרבה עליו דברים מאד שיתן לו הקרקע הלכך ליכא למימר דדחוי בעלמא הוא דקא מדחי ליה אבל אי חזינן דכתבה מדעתא דנפשיה כגון שאמר כתבו לפלוני שאני נותן לו קרקע פלוני וליכא למיחש בה חששא כלל לא מחזקינן לה כמתנה טמירתא ולא מבטלינן ליה לשטרא ומתנה מעלייתא היא מדאמרינן חיישינן ולא אמרינן לא קני אלמא חששא בעלמא היא דאיכא לדקדוקי עלה דמילתא כדאמרינן ואי חזינן דליכא למיחש למילתא לא מבטלינן לי' לשטרא אלא שטרא מעליא הוא דהכין קאמר רבינו הרב זצ"ל וכן הורה בתשובותיו וגאון נמי זצ"ל מצינו לו תשובה בענין זה וכן הורה. והאי סתמא נמי דחיישינן לה למתנה טמירתא ליתא אלא במתנה דהויא לאחר זמן אבל מתנה מעכשיו כיון דאקני ליה מההוא יומא ומטיא לידיה קימא ליה ואין לך פרסום גדול מזה וכן אמר רבינו זצ"ל וגאון נמי זצ"ל כך אמר. אבל ודאי אי הדר ביה מקמי דתימטי האי מתנתא לידא דמקבל וקא טעין דלמתנתא טמירתא הוא דאיכוון ולהכי כתב לה סתמא טענתיה טענה דהא אכתי לא מטאי לידיה דמקבל כי היכי דתתפרסם בהכי:

(תוספת) וגם רבינו האי גאון ז"ל כתב דכי חיישינן למתנה טמירתא הני מילי בבריא אבל בשכיב מרע לא דאע"ג דהשתא עבד מתנה טמירתא הויא מתנה דאימת קא בעי דליהוי מתנה לאחר מיתה לאחר מיתה לא הויא מתנה טמירתא דוודאי לאחר מיתה יהיה גלוי לכל ועוד כתב רבינו האי גאון ז"ל ש"מ דאמר להו לסהדי לא תגלו האי תפקידתא אלא לאחר מיתה לא הוי מתנה טמירתא דאימת מתקיימא לאחר מיתה בההוא עידנא לאו מתנה טמירתא הוא דהא אמר להו לסהדי דלאחר מיתה יגלו לה להאי מתנה והא ודאי מוכחא מילתא דעבידא לאגלויי דהא אמר להו לסהדי בתר הכי ליסהדו בצוואתו וליכא למיחש בהא למתנה טמירתא:

קט. אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגט או דמתנה גלויי מילתא בעלמא הוא לגלויי אדעתיה דלא גמר, הלכך אע"ג דלא אניס נמי מודעיה מודעא, ואלא מודעא דזביני והא אמר רבא לא כתבינן מודעא דזביני מודי רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדיסא דההוא גברא דמשכין ליה פרדיסא לחבריה לתלת שנין בתר דאכליה תלת שנין א"ל אי מזבנת ליה ניהלי מוטב ואי לא כבישנא ליה לשטר משכנתא ואמינא לקוח הוא בידי, כגון הא ודאי היכא דמסר מודעא כתבינן. וכי תימא היכי משכחת לה, אי דא"ל הכי קמי סהדי, (לימא) [למה] לי מודעא, כיון דאודי דבמשכנתא נחית לה לא קיימא ליה חזקה, וכיון דלא קיימא ליה חזקה למחזיק כי מזבין לה השתא נהליה לאו אנוס הוא ואי דלא א"ל הכי קמי סהדי, היכי מצו סהדי לאסהודי דאנן ידעינן ביה באונסיה דפלניא. וכי תימא לעולם דאיכא סהדי, ונהי דהויא עדות לענין מודעא, דכיון דאמר הכי וידעי סהדי דיכיל למעבד הכי אית ליה למוכר למיחש לנפשיה, וכה"ג מוכחא מילתא דאנוס הוא, אבל למהוי כהודאה לא, דיכיל למימר ליה משטה אני בך, הא גבי מעשה (דלעיל בבא בתרא ל,ב) דא"ל מערער למחזיק הא אית לי סהדי דאתית באורתא לגבאי ואמרת לי זבנה נהלי א"ל דאמינא איזבון דינאי ואמר רבא עביד איניש דזבין דיניה, הא לאו הכי הוה מהניא סהדותא דהני סהדי לבטולי חזקתיה דמחזיק ואע"ג דלא א"ל בתורת הודאה לא מצי א"ל משטה הייתי בך. אלא שאני הכא דיכיל למימר מעיקרא הוה זבינא לי מינך לבתר דמשכנתא ניהלי ושטרא הוה לי ואירכס, והאי דאמינא לך השתא זבנה נהלי דאמינא איזבון דינאי, והאי דאמינא לך כבישנא ליה לשטר משכנתא דאל"ה לא הוה קיימא לי חזקה, ולברורי לך דיכילנא למימר לקוחה היא בידי אמרי לך כי היכי דתירצי לי לקיומנהו לזבינאי, ואמטול הכי לא מהניא האי סהדותא לבטולה לחזקתיה. מיהו ודאי מהניא לקיומיה למודעי, דאנן סהדי דלגבי הני זביני דהשתא אנוס הוא, דאי לא הוה מזבין לה נהליה הוה טעין לקוחה היא בידי. וא"צ לומר היכא דאניס ליה בגופיה, דאין לך אונס גדול מזה כדמיברר לקמן (בבא בתרא מח,ב) ממעשה דטבי דתלייה לפפי אכינרא. והא נהרדעי איתה אפילו לאביי ורבא, דכל דמוכחא מילתא דאניס מוכר אע"ג דלוקח צאית דינא כתבינן מודעא, וא"צ לומר בגט או במתנה דאע"ג דליכא נמי אונסא כתבינן:

קי. אמר רב יהודה האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה. מאי טעמא, דאיכא למימר דלאו לאקנויי ליה קא מיכווין אלא לקינוניא הוא דקא מיכוין, דקא בעי לזבונינהו להני נכסי לאחרינא וקדים כתיב להו במתנה לאיניש אחרינא, כי היכי דליזיל מקבל מתנה וליפק מלוקח ולהדר וליפלוג בהדי נותן. ואמטול להכי כתב ליה מתנתא טמירתא, דלא לשמעון ביה אינשי, דאי שמעי ביה מימנעי ולא זבני מיניה. ולא דמי האי דינא לדינא דמברחת דלא יכלא למהדר בה אלא בכותבת כל נכסיה, דאלו התם כיון דבפרהסיא קא כתבה, כל כמה דלא כתבה כל נכסיה אימור להקנאה גמורה קא מיכוונא דאי לאו הכי לא הוי משירא מידי למסמך עילויה, אבל מתנתא טמירתא אפילו במקצת נמי מוכחא מילתא דלאו לאקנויי קא מיכוין. ותו דגבי מברחת נכסיה מבעלה, כיון דכולהו נכסים דידה משתעבדי ליה לבעל, אי מברחא להו לכולהו נכסיה איכא למימר דלאו לאקנויי קא מיכוונא אלא לאברוחינהו מבעל קא מיכוונא, ואי שייר מקצת מוכחא מילתא דדוקא כתבה ליה, דאי לאברוחי קא בעיא מאי שנא דאברחתינהו להני ולא אברחתינהו להני, אבל הכא אע"ג דכתב מקצת נמי איכא למימר דילמא ההוא מקצת הוא דניחא ליה לזבוניה ללוקח ואמטול הכי קדים וכתיב עליה מתנתא טמירתא.

ומסתייע הדין טעמא מדאמרינן עלה והיא מודעא לחבירתה, ואע"ג דאיפריכא לאו לגמרי איפריכא, דהא כל היכא דמוכחא דמילתא דמחמת אונסא הוא דכתבה לבתרייתא אהניא ליה קמייתא למהוי מודעא לבתרייתא כדבעינן למימר קמן, הכא נמי לגבי קמייתא היינו טעמא דלא מגבינן בה דאימור מינס אניס למכתבה במתנה לאחרינא ואמטול הכי קדים יהיב לה במתנתא טמירתא להאי קמא כי היכי דתיבטיל בתרייתא, ולאו לאקנויי ליה לקמא קא מיכוון.

ואיכא לפרושי טעמא דמתנתא טמירתא דלא מגבינן בה משום דלא גמר ומקני ודעתיה למהדר ביה, והאי דכתב ליה משום דהוה דחיק ליה למכתב ליה מתנה הוא דכתב ליה לדחוייה, ולהכי כתבה טמירתא משום דדעתיה למהדר ביה. ואמטול הכי לא ניחא ליה דתיפרסם מתנתיה כי היכי דלכי הדר ביה לא לקריוה אינשי הדריאנא, אי נמי דלא ליתזול נכסיה מהשתא.

היכי דאמי מתנתא טמירתא אמר רב יוסף דאמר להו לסהדי זילו איטמרו וכתובו ליה ואיכא דאמרי אמר רב יוסף דאמר להו לסהדי לא תתיבו בשוקי ובבריאתא ותכתבו ליה מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא. הדין הוא גירסא דרבינו האי גאון ז"ל וקא פריש לה הכי, איכא בינייהו סתמא, דלא אמר להו זילו איטמרו וכתובו ליה ולא אמר להו נמי תיבו בשוקי ובבריאתא. להך לישנא קמא דאמרת דאמר להו זילו איטמרו, משמע דכי לא אמר להו זילו איטמרו לאו מתנתא טמירתא היא, ללישנא בתרא דאמרת דאמר להו לסהדי לא תתיבו בשוקי ובבריאתא, מכלל דכולהו מתנתא צריך למימר להו תיבו בשוקי ובבריאתא, ואי לא אע"ג דאמר להו זילו איטמרו פסולה. וקיימא לן כי האי לישנא בתרא כדבעינן למימר קמן (מא,א וסי' קיב):

קיא. אמר רבא והויא מודעא לחברתה. כלומר דאי כתב נכסיה לחד במתנתא טמירתא והדר כתבינהו לאחרינא מתנת פרהסיא, ההיא טמירתא הויא מודעא לאידך, דכיון דאמרת דלאו לאקנויי ליה לקמא קא מיכוין אלא לאברוחי קא מיכוין לא גרעא ממודעא גרידתא. וליתא, דהא אמרינן עלה אמר רב פפי הא דרבא לאו בפירושא איתמר אלא מכללא איתמר דההוא גברא דאזל לקדושי איתתא אמרה ליה אי כתבת לי לכולהו נכסך הוינא לך ואי לא לא הוינא לך אזל כתבינהו ניהלה לכולהו נכסיה בכתיבה גרידתא, אדמסר לה שטרא אתא בריה קשישא אמר ליה וההוא גברא מה תהוי עליה אמר להו לסהדי זילו אטמירו בעבר ימינא וכתובו ליה אתו לקמיה דרבא אמר להו לא מר קנה ולא מר קנה מאן דחזא סבר משום דהויא מודעא לחברתה. ואע"ג דלא כתבה לטמירתא דבריה אלא לבתר דכתבה לפרהסיא דאיתתיה, כיון דלא אקני לה לאיתתיה אלא בכתיבה גרידתא דלא קניא אלא ממסירת השטר, וכבר קדמה כתיבה דבריה למסירה דאיתתיה, כמאן דקדמה לה בכתיבה דמי, מידי דהוה אהיכא דמסר מודעא בין כתיבה למסירה.

ואסיקנא ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה אבל הכא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני. כלומר התם גבי קידושין היינו טעמא דלא קניא בתרייתא, דמוכחא דמילתא דמחמת אונסא דאניס ליה יצריה למנסבה ולא קא בעיא לאיקדושי הוא דכתב לה, דאי הוה מיקדשא ליה בלא הדין תנאה לא הוה כתיב לה ולא מידי, ואיגלאי מילתא למפרע דכי כתב מעיקרא מתנתא טמירתא לאחרינא למהוי מודעא להאי בתריתא הוא דכתבה, וגבי מתנה גלויי מילתא בעינן, ואמטול הכי אפילו בתריתא נמי לא קניא. אבל הכא, היכא דלא מוכחא מילתא במתנתא בתריתא דמחמת אונסא הוא דכתבה, אע"ג דכתב עלה מעיקרא מתנתא טמירתא לאחרינא לא הויא מודעא לחבירתה, דמר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני. ואפילו להאיך פירושא קמא דפרישנא (לעיל סי' קי) טעמא דמתנתא טמירתא דלא מגבינן בה משום דחיישינן דילמא לאברוחי נכסיה קא מיכוון, אלמא בתרא נמי לא ניחא ליה דליקני, דאי אמרת דלאו לאברוחי מהאי בתרא קא מיכוין, קמא דכתב ליה טמירתא אמאי לא קנה. אין הכי נמי, והיינו טעמא דקנה בתרא דכיון דלא מוכחא מילתא דאניס בבתריתא איכא למימר דלאו לאברוחי מהאי בתרא קא מיכוין, אלא לאברוחי מאיניש אחרינא הוא דעבד, דסבר הוה אניס ליה למיכתב ליה ואידחיא ליה שעתא ולא אנסיה, והשתא קא מיכוין לאקנויי ליה להאי בתרא הקנאה גמורה. הילכך קמא לא קני דהא לאו לאקנויי ליה קא מיכוין אלא לאברוחי נכסיה מאיניש אחרינא דסבר דאניס ליה קא מיכוין, ובתרא קנה דלאו לאברוחי מיניה דהאי קא מיכוין אלא לאברוחי מאיניש אחרינא קא מיכוין כדברירנא.

מיהא שמעינן דהיכא דכתב לחד מתנתא טמירתא והדר כתב לאידך מתנת פרהסיא, ההוא קמא דכתב ליה טמירתא לא קנה ובתרא דכתב ליה פרהסיא קנה. ודוקא היכא דכתב ליה לבתרא מדעתא דנפשיה, אבל היכא דהוה בעי האי נותן ממקבל מתנה למעבד ליה מדעם ולא בעא למעבד ליה עד דכתב ליה מתנה, אי נמי דמוכחא מילתא דמחמת אונסא אחרינא הוא דכתב ליה, לא מר קנה ולא מר קנה. קמיתא לא קניא דטמירתא היא, בתרייתא נמי לא קניא, דכיון דלא מדעתא דנפשיה כתב ליה אלא דוחקא דשעתא הוא דאנסיה למיכתב ליה אגלאי מילתא למפרע דכי כתבה לקמייתא למהוי מודעא לבתריתא הוא דכתבה. וכן הלכתא:

(כה) מודעא דמאי. אילימא מודעא דגיטא ודמתנה גילוי מילתא בעלמא הוא. פי' אע"פ שלא ראו את אונסו לבד שמודיע להם כי גט זה שאני נותן לאשתי או מתנה זו שאני נותן לפלוני או ע"י שטר או ע"י קנין לא בכל לב אני עושה אלא מפני כך וכך. די לו שאין הגט והמתנה ניקנין אלא בכל לב. וכיון שהודה לעדים שלא בכל לב הוא עושה די לו. ולא דמי לזביני שאינו מוכר אלא מפני דוחק המעות. ולא בכל לב ואפ"ה הוי זבוני' זיבונא. ומשום הכי צריך להכיר העדים אונסו שאותו האונס יבטל המכר אבל הגט והמתנה שאין שם מתן מעות אם לא יהיו בכל לב לא קנו הילכך הודאתו לעדים שלא בכל לב הוא עושה די לו שאינו אלא [כמפליגה] בדברים ואע"פ שלא הי' לו שום אונס בטלים הם ורצה לצחק בם. ורבי' שמואל שפירש דודאי הי' שם אונס אינו נראה לי אלא בלי שום אונס הם בטלים וכך כתב גם רבי יצחק זצוק"ל כדברי אלא שרבי יצחק הביא ראי' ממאי דאמרי' בפ' השולח גט בטל הוא אי אשפי בו דברי' קיימין. אלמא בדיבור בעלמא אדם מבטלו. ואינה נראית לי ראי' דהתם ביטלו קודם שנתנו לה השליח וביטל שליחות השליח. אבל הכא בבעל גופי' הוא דיהבי' ניהלי' ואפ"ה אמרי' דבטל מפני שהודיע לעדים שלא בכל לב הוא נותנו לה. ואינו אלא כמפליגה בדברים. עוד הביא ראי' ממאי דאמרי' לקמן על מתנה טמירת' והוי' מודעא לחבירתה אע"ג דלא אניס אלא משום דגלי דעתי' דלא ניחא לי' בההיא מתנה דבתרייתא. ואינו נראה לי דהא מסקי' לקמן דלא הויא מודעא לחבירתה אלא מר קמא לא ניחא לי' דליקני ומר בתרא ניחא לי' דליקני וטעמא משום דלא אמר בפירוש דלא ניחא לי' במתנה בתרייתא ואין להוכיח שום ראי' בזה אלא סברא היא מפני שאין שם מתן מעות וצריכין להיות בכל לב כדפרישית:

(כו) והאמר רבא לא כתבי' מודעא אזביני'. פי' דסבירא לי' אגב אונסי' ואגב זוזי דשקיל ואמר רוצה אני בכל לב קא זבין. ואע"ג דחזי' לאונסי' זבוני' זביני. והילכך לא מהניא לי' מסירת מודעא מקודם לכן. ופליג בהא מילתא רבא עם רבינא דאמר לקמן במעשה דטבי דתלא לפפי אכינרא וזבין והתם רבה בר ר"ה אמודעא ואאשקלתא. ואמר ר"ה התם דאתיא מודעא דמסר קמי שהדי דהאי רוצה אני דקבעינא למימר לאו בכל לב קאמינא לי' ומרעא לאשקלת' וכך פי' גם ר' שמואל זצוק"ל אבל רבי' יצחק מפאס זצוק"ל כתב לקמן בההוא עובדא ואי מסר מודעא לא הוה זבוני' זביני ואמרי' נמי ברישא דהדין פירקא ואלא מודעא דזבונא והאמר רבא לא כתבי' מודע' אזביני ופרקינן מודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדיסא. משמע מדבריו כי רבא ור"ה חדא מילתא קאמרי ולא היא. דפלוגתא איכא בינייהו דר"ה סבר אע"ג דתלוי' עד דאמר רוצה אני וזבין זביני' זביני היכא דמסר מודעא מקמי' הכי דהאי דבעינא למימר רוצה אני לאו בכל לב קאמינ' לי' אלא מחמת אונסי' דקא עביד לי' ולמחר נקיטנא לי' בדינא מודעי' מודעא. ומבטלי לזביני. ורבא סבר דלא הויא מודעא. והא אנן חזינן לי' לאונסי ואמרי' דהוי זבוני' זביני משום דגמר ומחל בכל לב וה"ה למודעא דלא מרעא להו עד דאנוס כי ההוא מעשה דפרדיסא. ואע"ג דמקשינן השתא לנהרדעאי מדברי רבא וקי"ל אין מקשין מהלכה פסוקה כרב הונא קי"ל דכתבי' מודעא אזבוני ואפי' בתלוי' וזבין והאי דמקשי' מרבא משום דבעינן לאוקמי מילתא דנהרדעאי אפילו כרבא ולאו משום דהלכה כוותי':

(כז) מודה רבא היכא דאניס כי ההוא דפרדיסא. מה שהקשה הנה רבי' שמואל משם רבינו חננאל זצוק"ל. ופירש שהמכירה עשה לו שלא בפניו כדתנן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו. אינו נראה לי אלא אע"ג שעשה לו המכירה בפניו ובפני אותם העדים ששמעו מפיו כשהי' אומר לו לקוחה היא בידי אם לא מסר מודעא מקודם לכן המכירה היא קיימת שאם יאמר לו כיון שהיתה טוען כי לקיחה היא בידך ואכלתה אותה שני חזקה למה חזרת וקנית אותה ממני זה ישיב לו כדאמרן לעיל עביד איניש דזבין דיני' כי יראתי שמא תחזור היום ומחר ותביא לי עדי שקר שמחיתה בפניהם בתוך שלש שנים ותבטל חזקתי לכך חזרתי וקניתי' ממך כדי לקיים מקחי בידי. ואע"פ שמסר מודעא בפני העדים כי זה המכירה שאני עושה לו עכשיו אינה כלום שמחמת שהוא טוען לו כי לקוחה היא בידי כאשר שמעתם מפיו אני עושה אותה לו ומחר תבענא לי' בדינא אם זה יהא חריף לטעון לו כי לקוחה היתה בידי מקודם לכן ושטרא הוי לי ואירכס ומפני פחד המחא' עוד חזרתי וקניתי' ממך כאשר שטר זה מוכיח אין המודעא מועלת לו כלום אלא בכה"ג תועיל לו המודעא כי שמא היא יבטח על מכירה זו כי לא ידע המודעא שמסר עלי' ולמחר כשיתבענו בדין יטען זה כי אתה מכרתה לי והנה השטר ולא יאמר השקר שהי' אומר מקודם לכן כי היתה לקיחה בידי וזה יוציא המודעא ויבטל זו המכירה ושוב לא יוכל לטעון כי מקודם לכן לקוחה היתה בידי כיון שלא טען טענה זה מתחלה ורוצ' לטוענה עכשיו כשמתבטלת מכירתו משום דהו"ל חוזר וטוען וסותר טענה הראשונה:

(כח) איכא דאמרי אמר רב יוסף דאמר להו לא תיתבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו לי'. כך מצאתי כתוב בספרי' ישנים וכך פי' גם רבי' חננאל זצוק"ל. ורבי' שמואל זצוק"ל גורס דלא א"ל תיבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו לי' ואמר אי אפשר לומר כר' חננאל דלשתי לשונות דרב יוסף משמע סתמא בשדה. ונ"ל שגירסת ר' חננאל היא עיקר שאדם שנותן מתנה לחבירו בפני עדים מה צורך לומר לו כתבוה וחתמוה בשוקא אטו אינשי דינא ידעי דצריכין למימר לי' כתבוה בשוקא וגם הדין יתן שתהי' בשדה כיון שבסתם נתנה לו ולא ראו שום עול במתנתו למה נרצה לדונה כי בעול ובמרמה נעשית ולא גמר להקנות בכל לב במקום שלא ראינו שום אמתלא בדבר הילכך אין לפרש דהוי מתנה טמירתא והיא בטלה אלא כשפורש היא זילו איטמרו וכתבו לי' או שפירש להם לא תיתבו בשוקא ובבריאתא ותכתבו לי' דודאי מדפי' להן א' משתי לשונות הללו ש"מ לא נתכוון להקנותו אלא הברחה בעלמ' הוא עושה. ואע"פ שלא כתבו זה הלשון בשטר אלא כתבו השטר סתם ומעידין בפה כי כך צוה לנו הויא טמירתא ובטלה. ואיכא בינייהו סתמא אין פירושו שלא אמר להן דבר שאם לא אמר להן דבר אין לך מתנה כשרה ממנה כדפרישית. אלא הכין פירושי'. כל המקומות שאינן לא מקום סתר ולא רחובות ושוקים קורא סתמא וזה יש בין שתי הלשונות למ"ד זילו איטמרו וכתובו לי' סבר דוקא כי אמר להו איטמרו הויא מתנה טמירתא אבל אם אמר להן כתבה בתוך ביתכם או לפני פתח ביתכם ואל תכתבוה בשוקא אין זו טמירתא שאע"פ שמנעם מן השווקים לא מנעם מפתח ביתם או בסימטא או בצדי רה"ר ויש לומר לא רצה זה האדם לפרסם ברבים שהוא עשיר ונותן מתנות אבל מ"מ לא בעבור עול ומרמה ובהברחה הוא עושה שא"כ לא מרשה אותם לעשות לפני פתח ביתם שיכולין ב"א לראותו אלא הי' אומר להם לעשות במחבא. ולישנא בתרא סבר כיון שאמר להן לא תיתבו בשוקא ובבריאתא אע"פ שהרשה אותם לפני ביתם יש לומר שלהבריח נכסיו מתכוין ולא גמר להקנותו בכל לב. אבל אם לא אמר להן לא איטמרו ולא תיתבו בשוקא אין לך מתנה טובה הימנה:

אי בגיטין ומתנה גלויי מלתא בעלמא הוא. ומסתברא דזמנין דיהביה זוזי לבעל למיתן גט דהוה ליה כזביני ואין מאמינים לו. אלא צריך דידעינן באונסיה. עד כאן משטה לא נודעה למי. ועיין בתשובת הריב"ש ז"ל סי' קכ"ז.

גלוי מלתא בעלמא הוא. הקשה ר"מ ז"ל על מה שפירשו רבינו תם ורשב"ם ז"ל גלויי מלתא בעלמא אף על גב דלא כתיב ביה אנן ידעינן באונסיה דפלניא ממילא ידעינן דאנוס גמור הוא. דאי לא הוי אנוס מי דחקו ליתן מתנה אם לא ירצה לא יתן שהרי אינו מקבל מעות. וקשה לפירושם דלמא אנסוהו זוזי שנותנים לו קרובי האשה לגרשה וגם על המתנה אינו אנוס באונס גמור אלא אדם גדול בקש ממנו שיתן לו מתנה ואינו רשאי להשיב פניו או שאמר מקבל המתנה תן לי חפץ זה עתה שאני צריך לו ואני אתן לך בו כפלים ועוד הקשה מאי טעמא לא כתבינן מודעה אזביני בשדה זו אי משום דיכול להביא עדים לבית דין ולומר שהוא אנוס ובמה הוא אנוס כפירוש רשב"ם ז"ל הא זמנין אין בית דין בעיר מזומנים או דלמא מייתי עדים ורוצים ללכת למדינת הים. ועוד לפירושו אמאי נקט לא כתבינן מודעה אזביני בגט ומתנה נמי לא כתבינן מהאי טעמא דיכול להביא עדיו לבית דין אדרבה בגיטא ומתנה לא כתבינן כלל מודעה מהאי טעמא אבל אזביני כתבינן כגון היכא דאניס כמעשה דפרדיסא והא לא שייך בגיטא ומתנה אם כן נימא סתמא דלא כתבינן מודעה ונימא דקאי נמי אגיטא ומתנה. ועוד מאי פריך והא אמר רבא לא כתבינן מודעה אטו אי כתבינן מודעה ליפוי כוח של המערער שלא ישתכח הדבר מי מחינן בידייהו הא אפילו שלא ברשותו יכתבו המודעה כדאמרינן לעיל ואין צריך לומר כתובו. פירוש ואי בגיטא ומתנה גלויי מלתא בעלמא כלומר אמאי קאמר דאי לא כתיב בה אנן ידענא באונסא לא הויא מודעה כלל וגט הוא בודאי ותנשא בו לכתחלה בלא גט שני והמתנה כמו כן ודאי מתנה ואפילו אם לא גבה עדיין המקבל מתנה מגבינן ליה לכתחלה מדלא קאמר לא מקרע קרעינן ליה לשטרא משום המודעה ולא אגבויי מגבינן ביה אלא קאמר לאו מודעה משמע כלל לא מהניא להכי פריך אמאי והא הרבה נותנים גט ומתנה כדאניסי בעל כרחם באונס גמור ואם כן אפילו אי לא הוי מפרש אונסיה הוה לן למיחש דלא אניס לגמרי ולכל הפחות גבי גט לא נתירנה לעלמא עד שיתן לה גט שני ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר תצטרך גט משניהם להתירה לעלמא ובמתנה לא יגבה מקבל מתנה בשטר זה דלמא אנוס הוא ומספיקא לא מפקינן ממונא. אלא מודעה דזביני ולהכי אמרת דאי לא ידעינן באונסיה לא הוי מודעה דהלך אחר הרוב מוכרים דאנסי להו זוזי. והאמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני דאפילו אי כתוב ביה אנן ידענא באונסיה לא מהניא מידי דתלוהו וזבין הוי זביני. ואף על גב דרבא לא אמר אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא הוי זביני הכא פריך ממסקנא דתלמודא דלקמן דמסיק מיד בתר מלתא דרבא והלכה בכולהו תלוהו וזבין זביניה זביני ואפילו בשדה זו והא דמייתי מלתא דרבא יש לומר משום דרבא התחיל בההוא פסקא ורישא דמלתא נקט. אי נמי נוכל לומר דמסקנא נמי ממילתיה דרבא והכי נמי אשכחן לרצא גופיה בפרק מצות חליצה דאמר התם קטנה חולצת בפעוטות אמר רבא עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתביא שתי שערות ומפרש ר"י התם מכח קושיא אחת דההוא הלכתא מדברי רבא הוא. וכן יש בפרק כל שעה גבי הנהו סכיני דפסחא דאמר רב אשי קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא ומסיק רב אשי גופיה אידי ואידי ברותחין. ומשני מודה רבא היכא דאניס כי ההוא מעשה דפרדיסא כלומר דלא אמר רבא דלא כתבינן מודעה אזביני אלא היכא דתלוהו וזבין דאגב דאניס אונס יסורים גמר ומקנה להכי לא מהניא מודעה אבל בעובדא דפרדיסא שלא היה דוחקו אלא שהוא צריך למכרו שמא יפסיד השדה לא גמר ומקנה להכי כי כתיב ביה אנא ידענא באונסיה הויא מודעה ותלינן דהעדים לא היו כותבים לו מודעה אם לא היה אנוס כהאי גוונא ואי לא כתבי בה אנן ידענא באונסיה איכא למימר דזוזי בעלמא הוא דאנסיה ולא הויא מודעה. והרב רבינו יונה ז"ל כתב אילימא בגיטא ומתנה גלויי מלתא בעלמא הוא כלומר הרי הוא מגלה דעתו במסירת המודעה שאינו נותן מתנה זו בנפש חפצה ולא ניחא ליה דליקני והרי המתנה בטלה בכך ולא דמי לזביני דכיון דמקבל זוזי גמר ומקני ומה שהוא מוסר מודעה כדי שיוכל לבטל המכר כשיהיה לו מעות ואפילו מתנה טמירתה אמרינן שהיא בטלה וכל שכן זו ואף על פי שיודע הדבר שאותה מודעה שמסר בפני עדים דברי שקר הם הויא מודעה לבטל המתנה וכן דעת הרמב"ם ז"ל. עד כאן מתוספות הרא"ש ז"ל.

אלא מודעה דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני דהא אמר רבא הלכתא תלוהו וזבין זביניה זביני. היה סבור זה המקשה דאפילו מסר מודעה נמי אמר רבא דזביניה זביני. והמתרץ כמו כן תירץ לו מלתא יתירתא דלא תימא אפילו מסר מודעה לא כתבינן ליה אלא אפילו לא מסר מודעה נמי זמנין דכתבינן ליה והיכי דמי כגון דאניס כמעשה דפרדיסא דהתם ליכא למימר אגב אונסיה גמר ומקנה דבאונס גופו אמרינן הכי אבל באונס ממונו לא מימר אמר למחר תבענא ליה בדינא אפשר דקא מודה ליה הלכך כי מתבריר ההוא אונסא שהכמין לו עדים אחורי הגדר ושמעו שלא נתרצה לו למכור אלא בהכרח ושהיה מוסר דין עליו וכשיצאו וראו שכתב לו שטר המכר והחזיר לו שטר המשכונא או שקרעה כגון זה מעידים על אונסו ומבטלין המכר שלא במסירת מודעה וכן בכל אונס ממון שידעו באונסו. פירוש אחר אמרי נהרדעי כל מודעה דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלניא אפילו מסר מודעה לאו כלום הוא. ואקשינן מודעה דמאי כו'. אלא מודעה דזביני וכי מסר מודעה וידעי באונסיה מיהא כתבינן והאמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני כו' וקסלקא דעתך אף על גב דמסר מודעה וידעי באונסיה קאמר ופליגא דנהרדעי ושני ליה מודה רבא היכא דאנוס כלומר היכא דידיע דאניס עם מסירת מודעה והיינו כנהרדעי אבל מסר מודעה ולא ידיע אונסיה אי נמי ידיע אונסיה ולא מסר מודעה עלויה לא כתבינן וכי אמר רבא תלוהו וזבין זביניה זביני בדלא מסר מודעה דתרווייהו בעינן ידיעת האונס ומסירת מודעה על האונס. ואם ישאל שואל מעשה דפרדס מאי בעי הכא להאי פירושא והוה ליה למימר מודה רבא היכא דידיע דאניס כמעשה דטבי ודפפי דההוא הוה ידיע אונסיה טפי ממעשה דפרדיסא. תשובתו חדא דאשמועינן אונס ממון אונס הוא עם מסירת מודעה ועוד ממעשה דפרדיסא שמעינן טפי דאף על גב דלא הוה ידיע בפרהסיא אלא בהכמנה כדפרישית לעיל ידיעת אונס הוא ואי מתהפך בתחבולותיו ומסבב הענין לדברים אחרים אין שומעים לו אלא הכל לפי דעת השומעים ולא עוד אלא שנלמד מכאן כי ההכמנה היא כמסירת מודעה. כן נראה לי. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: אי בזביני הא אמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני. וקסלקא דעתך דאף על גב דידעינן באונסיה לא כתבינן מודעה משום דתלוהו וזבין זביניה זביני דאגב אונסיה גמר ומקנה ואף על גב דמסר מודעה נמי זביניה זביני. ופרקינן מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא פירוש מודה רבא שאם אמת הדבר שהוא אנוס כתבינן מודעה שאף על פי שאין האונס מבטל המכר אבל האונס ומסירת המודעה מבטלים אותו וכדאמרינן לקמן אי לאו מודעה מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם וכי קאמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני כגון דלא ידעינן ביה באונסיה ולשון מודעה הודעת דברים שזה מוסר מודעה בפנינו והכי קאמר אף על גב דכתבינן מודעה אגיטא ומתנה ואף על גב דלא אניס אזביני מיהת לא כתבינן אלא היכא דאניס אבל בסתמא לא כתבינן משום דבסתמא לית לן לאחזוקי דאניס ואצטריך דרבא דאי מנהרדעי הוה אמינא נהי דלאו מודעה היא אבל מכל מקום כותבים מסירת דבריו של זה שמא ימצא עדים שיודעים באונסו ועל ידי העדות ומסירת המודעה שמסר יבטל המקח קא משמע לן רבא דלא כתבינן דכיון שאין לנו להאמינו על האונס בלי שום אמתלא ויש לתלות דמשום דאצטריך לזוזי הוא אנוס חל המכר ומפני כן הוא מוסר מן מודעה לבטל המכר אין לנו לכתוב עצם מסירת מודעה שמוסר ולאורועי כח המכר שהמכר ודאי ואחזוקי עליה אונסא בלא שום אמתלא לא מחזיקים ואי כתבינן עליה מודעה תתזיל ארעיה ואף על פי שלא יעידו אלא שמסר דברים אלו בפנינו מפני שיאמרו לא לחנם חתמו עדים על מודעה זו ויחושו בני אדם שמא ימצא לו עדות על האונס ויתבטל המכר על ידי מודעה זו. כן נראה בעיני פירוש דבר זה. וראיתי בה הרבה לשונות ולא עמדתי עליהם. הא דנקט וכמעשה דפרדיסא לרבותא נקטיה ולפרש לך דמעשה דפרדיסא נמי כמאן דידעינן ביה באונסא דמי אף על פי שלא ידענו אלו יתבענו בבית דין אם היה כופר בו או שמא היה מחזירה לו לסוף שני המשכנתא ולא היה אוכל שדהו בגזלה שעדיין לא שלמו ימי המשכונא כשאמר לו זבנה ניהלי וכן כתב רבינו חננאל ז"ל דטפי משני חזקה משכן לו הפרדס ואפילו הכי כיון שהיה בידו לגרום לו ההפסד כמו שהוא מאיים עליו ראוי לזה להתיירא מדבריו ולחוש ולמכור לו מאונס אימת ההפסד. ומעשה דפרדיסא פירשו הגאונים ז"ל דהיינו אותו מעשה שהוזכר בפרק איזהו נשך דההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה ואכלה תלת שנין. אמר ליה אי מזבנת ליה ניהלי שפיר ואי לא כבישנא ליה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי ולאו למימרא שהיה שם מסירת מודעה דהא אמרינן התם אזיל אקנייה לבנו קטן אלא הכי קאמרינן כי ההוא מעשה הוי אונסא שיש לו להתיירא שמא יכפור בו בבית דין ויחזיק בפרדס בלא דמים הלכך אלו מסר עליו מודעה ואחר כך מכרו לו ונודע שהפחידו קודם המקח ואמר ליה אי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי כגון שהלוקח עצמו הודה כן לאחר המקח שהיה סבור שאין המקח מתבטל עוד בודאי כהאי גוונא הוי כמאן דידעינן באונסיה אף על פי שאין אנו יודעים אלו תבעו בבית דין אם היה כופר בו וכתבינן ידעינן באונסיה לפי שהמכר בטל במסירת מודעה על אונס כגון זה. כן נראה לי. וכתב רבינו חננאל ז"ל ככתוב בנמוקי יוסף. והנה דברי רבינו חננאל ז"ל סיוע למה שכתבנו דלהכי נקט מעשה דפרדיסא לרבותא וכמו שכתבנו למעלה. ומעשה דפרדיסא פירש רבינו חננאל ז"ל אם הוא מוסר מודעה עליו כגון מעשה דפרדיסא ומודיע דברים אלו לעדים ואומר להם אני אתבענו בפניכם כו' ככתוב ברשב"ם ז"ל. וצריכים אנו לפרש לפי הענין הזה דכשהמוכר תובעו בבית דין מוציא הלוקח שטר מקח שבידו והלה טוען באונס מכרתיה לך מפני שהיית כופר במשכונה אף על פי שזה יכול לטעון מתחלה היתה לקוחה בידי וכשחזרתי ולקחתיה אמינא אזבין דינאי לא ישית אל לבו לטעון כן אי נמי כיון שלא טען כן בשעה שאמר זה מכירה זו באונס היתה שוב אינו חוזר וטוען לאחר שיצא מבית דין אי נמי כגון שטען בפירוש ואמר אף על פי שהייתי מאיים עליך בדברים בדעתי היה להחזירה לך מאחר כלות שני המשכונא והרי נתברר כאן כי מתחלה לא היתה לקוחה בידו וכי מה שכפר בו קודם המכר אונסא הוי ונתבטל המקח מחמת אותו האונס עם מסירת מודעה. אי נמי שתבעו זה שיחזיר לו שטר המשכונא בפני עדים ואם לא החזיר לו בפני עדים יכול לטעון אתה צוית לכתוב שטר המשכונא זו שלא בפני ולא הגיע לידי מעולם. מיהו אם שטר המשכונא מקוים אינו יכול לטעון כן דמלוה הוא דמקיים לשטרא. הא דאמרי נהרדעי דמודעה דלא כתיב בה ידעינן כו' אף על גב דלא כתבינן מודעה אזביני היכא דלא ידעינן באונסיה דאמרינן לא היו יודעים דלא כתבינן מודעה אזביני וכתבו המודעה אף על פי שלא היו יודעים באונסו דאם איתא שהיו יודעים באונסו היו כותבים שהם יודעים באונסו של זה. עד כאן לשונו. עליות הר"י ז"ל.
וזה לשון שטה לא נודעה למי: ולפי זה קשה לן דהוה לן לתלמודא למפרק ולמימר דלא אמר רבא מעולם הכי דלא כתבינן מודעה אזביני דהא דקאמר תלוהו וזבין בדלא מסר מודעה הוא אבל בדמסר מודעה מודה דבטלי זביניה ומאי בעי מעשה דפרדיסא הכא. ומסתברא לי תשובה דהדין קושיא דאורחא דתלמודא בהכי למסתם בפירכי ופירוקי שהמתרץ הבין וידע דעת המקשה שמדברי רבא דאמר תלוהו וזבין הוא דגמיר לה וקאמר הכי ולפיכך תירץ לו מלתא לא כדקאמרת היא דנהי דרבא קאמר תלוהו וזבין זביניה זביני מודה הוא באונס כמעשה דפרדיסא דמתידע על ידי מסירת מודעה דבטלי זביניה. ויש שפירשו דמעשה דפרדיסא לא הוה שם מסירת מודעה ואיברא דהכי דינא דאפילו לא קאמר לסהדי מוסרני מודעה בפניכם שאין אני מוכר מדעתי ותסהידו לי בזה כי היכי דליבטלו זביניה אלא שהודיעם תראו אונסי שעושה לי פלוני בטלי זביני דלא דמי לאונסא אחרינא דאיכא למימר אגב דשביק ליה מההיא אונסא גמר ומקנה אבל הכא ליכא למימר הכי דאי גמר ומקנה מאי מרווח הא מאי דהוה מצי לאנוסי הוא בההוא מידי דלישתאר בידו ולהוי דיליה ואף על גב דאיכא זוזי דמרווח ושקיל דמי ארעיה לא גמר ומקנה בשביל כן דלא קפיד כל כך במשקל זוזי כיון דלא מפיק מיניה כלום. עד כאן לשונו.
נקטינן השתא בגיטא ומתנתא אף על גב דלא ידעינן באונסיה כתבינן וכן נמי אם תלה מודעתו בדבר שאינו אונס אפילו הכי מבטל גיטיה ומתנתיה ואף על פי שנראה מדברי הרמב"ן ז"ל דכל שתלה מודעתו בדבר שאינו אונס אין בדבריו כלום מה שכתבנו נראה עיקר. וכן מטין דברי הרמב"ם ז"ל כמו שכתבנו. וכן נמי כל היכא דידעינן באונסיה אף על גב דלא מסר מודעה גיטו ומתנתו בטלים וכדמוכח עובדא דההוא גברא דבסמוך דמסקינן ולא היא התם הוא דמוכחא מלתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה כלומר דלאו משום דכתב לבריה מתנתא טמירתא איבטלה לה מתנתא דאתתיה אלא מתנתא דידיה איפסילא משום דגלי אדעתיה דאניס הוא ולא ברעות נפשיה אקני לה וכלשון הזה כתב רבינו חננאל ז"ל שלא כדברי מי שאומר דבמסקנא נמי הכי קאמרינן דהכא בלחוד הוא דהויא מודעה לחברתה משום דמודעה גופא מוכח דמחמת אונסא הוא וליתא אלא כדאמרינן. ובזביני כל היכא דלא ידעינן באונסיה אף על גב דמסר מודעה לא מבטלינן זביניה. וכן נמי אפילו ידעינן באונסיה אי לא מסר מודעה לא מבטלינן אבל מסר מודעה וידעינן באונסיה מודעה הוא וזביניה לא הוי זביני. הר"ן ז"ל.
עלה בידינו מי שמוסר מודעה על גט או על מתנה אף על פי שאין העדים יודעים באונסו של זה המגרש והנותן הגט בטל והמתנה בטלה ואפילו אם נתברר להם כי דברי המודעה שמוסר דברי שקר הם שהרי גלה דעתו במסירת המודעה שאינו נותן הגט או המתנה בלב שלם. אבל המכר אין כותבין מודעה עליו עד שיודע להם אונסו של מוכר ואף על פי שיאמר כתבו שמסרתי מודעה זו בפניכם וכשיודע על פי עדים האונס שאנסוני תצטרף עדותכם לבטל המקח אין שומעין לו לפי שיש בכתיבת המודעה הורעת כח מקחו של זה ויזולו נכסיו שבני אדם אומרים לא לחנם חתמו העדים על דברי מודעה זו אלא מפני שהכירו שדברי אמת הן והן יעידו על האונס ויבטל המכר או המקח. וכל מודעה דזביני שאין כתוב בה אנן יודעים באונסו של מוכר אינה כלום וכשהעדים יודעים שנאנס המוכר במכירה ומסר מודעה בפניהם המכר בטל ואף על פי שאמרו תלו אותו ומכר ממכרו קיים אבל אונס עם מסירת המודעה מבטלים המקח. ומי שהפחיד את חברו ומטיל עליו אימה ואומר אם לא תמכור לי שדה זו בכך וכך זאת וזאת אעשה לך ויש לאל ידו הרי זה אונס וכיון שיודעים העדים זה האונס ומסר המוכר מודעה בפניהם המכר בטל ואף על פי שזה האיש שנתן חתימתו עליו הוא מן השומעים בקול בית דין מאחר שמפחידו והיכולת בידו הרי זה אונס ואין אומרים חזקתו של זה שלא היה גורם לו נזק והפסד שהרי מכל מקום הביא מורך בלבבו. ואם אנסוהו עד שמסר המודעה ובטל מכרו קיים וכן הדין בגט ומתנה. ואם המוכר מוסר מודעה על המכר ועל כל שיבטל ובטל המודעה באונס כגון שאנסוהו לבטל כל המודעות הרי נתבטלו בביטולם ואגב אנסו גמר בלבו ובטלם ואין כח מסירת המודעה על הבטול יותר מכח מסירת המודעה על המכר שאנו דנין בה ואומרים כשמבטל המודעה מתוך האונס שגמר בלבו והקנה וכן דעת רבותי ז"ל. ולענין גט יש לחוש בדבר להחמיר. עליות הר"י ז"ל.

אמר רבא האי מתנה טמירתא. פירוש האי מתנה טמירתא איכא למימר דלא הויא אלא מתנה דלית בה קנין דלא מכוון לאקנויי ליה אלא בשטרא ומשום הכי בעינן עד דאמר להו תיתבו בשוקא ובברייתא וכתיבו ליה כי היכי דלא תהוי מתנה טמירתא דבהאי שטרא הוא דקא מכוון לאקנויי ליה אבל אי קנו מיניה לא צריך למימר להו תיתבו בשוקא ובברייתא וכתובו דמכי קנו מיניה קנה ושטרא לראיה בעלמא הוא וכיון דלראיה בעלמא הוא לא איכפת לן אי אמר להו תיתבו בשוקא ובברייתא וכתובו ליה אי לא אמר. ואיכא למימר דאפילו היכא דקנו מיניה דקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד וכמו דאמר להו כתובו דמי אי לא אמר להו פרסמו בשוקא ובברייתא וכתובו ליה דלא מגבינן ביה. ואף על גב דלא דמי האי שטרא להאי שטרא דאלו התם שטרא למקני ביה הוא דעביד ואלו הכא לראיה בעלמא הוא דעביד דהא מעידנא דקנה מיניה הוא דקנה ושטרא לראיה בעלמא הוא מכל מקום כיון דלא אמר להו בשעת קנין פרסמוה להאי מתנתא חיישינן דלמא למתנתא טמירתא הוא דאיכוון כי היכי דלענין שטרא היכא דאיכוון לאקנויי ביה בעינן דלהוי ההוא שטר מפורסם הוא הדין נמי לענין קנין בעינן דלהוי מפורסם ואי לא פרסימו ליה חיישינן דלמא למתנתא טמירתא הוא דאיכוון ולא מגבינן ביה. והאי טעמא בתרא טפי עדיף ומסתבר ועבדינן כותיה. אמר רבא והויא מודעה לחברתה. כלומר האי מתנתא טמירתא אף על גב דלית בה ממשא לגבי דידה למקני בה אית בה ממשא למהוי מודעה לחברתה כגון שאמר לעדים כתובו לפלוני מתנה גלויה ומפורסמת והדר אמר להו מקמי דלכתבו אי נמי מקמי דלמטוה לידא דמקבל זילו ואיטמרו וכתובו מתנה לפלוני ולא אמר להו גלויה ומפורסמת אף על גב דהאי מתנה שניה מתנה טמירתא היא ולא מגבינן בה הויא מודעה לחברתא ומבטלה לה לההיא מתנתא קמייתא דהא גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בה מדאמר להו בתר הכי כתובו מתנה אחריתי לפלניא דאף על גב דהאי מתנה אחריתי לית בה ממשא לגבי דידה לבטולי לה למתנתא קמייתא מיהא אית בה ממשא דהא נקטינן מינה מכל מקום דלא ניחא ליה בהאי מתנתא קמייתא דהוה ליה כמאן דאמר להו לא תכתבינהו לקמייתא. ולהאי פירושא מאי דאמרינן הויא מודעה לחברתה לא משכמת לה אלא היכא דהויא הך מתנתא טמירתא בהנהו נכסי גופייהו דאיכתיבא להו האי מתנתא קמייתא דלאו טמירתא ובהנהו סהדי גופייהו דאי לסהדי אחריני הוא דקאמר להו כתובו ליה להאי מתנתא טמירתא בהני נכסי אכתי כל כמה דלא קאמר להני סהדי קמאי גופייהו לא תכתבוה לקמייתא אי קדמי הנך סהדי קמאי וכתבו לה לקמייתא וממטו לה לידה דמקבל קני לה ההוא מקבל קמא ולא הויא האי אחריתי מודעה לה הלכך להאי פירושו לא משכחת לה דהויא הך אחריתי מודעה לה אלא בדאמר להו להני סהדי גופייהו ובהנהו נכסי גופייהו. ויש לפרש דהאי דאמרינן והויא מודעה לחברתה לאו משום דאמר להו לסהדי לא תכתבו לקמייתא הוא דמבטלינן לה לקמייתא כי היכי דאצטריך לאוקמי בהנהו נכסי גופייהו ובדאמר להו להנהו סהדי גופייהו אלא טעמא דמלתא משום דכיון דחזינן ליה דכתב בתר הכי האי מתנתא טמירתא גלי דעתיה דהני מתנות כולהו לא ניחא ליה בהו לא שנא קמייתא ולא שנא בתרייתא. ואף על גב דהא חזינא דקמייתא גלויה ומפורסמת כהוגן הות כיון דכתבה להאי בתרייתא טמירתא הוה ליה כמאן דמסר מודעה אקמייתא דאיהו לא ברעות נפשיה כתב לה דקיימא לן דההיא מודעה היא וההיא מתנה לאו כלום היא כדאמרי נהרדעי כל מודעה דלא כתיב בה ידעינן באונסיה דפלניא לאו מודעה היא מודעה דמאי אי דגיטי ומתנות גלוי מלתא בעלמא הוא דשמע מינה דמאן דמסר מודעה אמתנה ואף על גב דההיא מתנה גלויה ומפורסמת כהוגן הות כיון דגלי דעתיה בההיא מודעה דלאו ברעות נפשיה הוא דכתב לה ולא הוי ניחא ליה בההיא מתנה לאו כלום היא וכיון דטעמא דמלתא משום דהוה ליה כמאן דמסר מודעה אקמייתא ולא ברעות נפשיה הוא דכתב לא שנא הויא לה האי מתנה טמירתא אחריתא דהויא מודעה לה בהנהו נכסי גופייהו לא שנא הויא לה בנכסי אחריתי לא שנא אמר להו להנהו סהדי קמאי גופייהו לא שנא אמר לסהדי אחריני מכי כתבה להאי מתנתא אחריתי טמירתא הויא מודעה להאי מתנה קמייתא וגלי דעתיה דאיהו נמי לא ניחא ליה בה ולא ברעות נפשיה הוא דכתב לה. ודייקא נמי מדקאמרינן והויא מודעה לחברתה אלמא טעמא דמלתא משום דחזינן ליה דכמאן דמסר מודעה עלה דקמייתא הוא כדין כולהו מודעי דמסירי אמתנות שמע מינה. וזה הפירוש האחרון הוא הנכון. ועלה אמרינן והא דרבא לאו בפירוש כו' אלא מכללא כו' דההוא כו' עד אתא לקמיה דרבא אמר להו לא מר קנה ולא מר קנה מאן דחזא כו' ולא היא התם הוא דמוכחא מלתא דההוא קמייתא לאו בלב שלם הוא דכתבה ניהליה אלא מחמת דלא בעיא לאקדושי ליה ומשום הכי הויא האי בתרייתא מודעה לה ולא גמר לאקנויי ליה מידי דכיון דאמר להו בתר הכי כתובו ליה להאי מתנה טמירתא גלי אדעתיה דהני מתנות כולהו לא ניחא ליה בהו וכמאן דמסר מודעה אמתנתא קמייתא דמי דאלו לא אמר להו כתובו לה להאי אחרינא מתנתא טמירתא לא גלי אדעתיה דלא גמיר לאקנויי ליה לחד מינייהו ובכי הא הוא דמבטיל ההיא בתרייתא לההיא קמייתא והויא מודעה לה משום דאנן סהדי דלאו בלב שלם כתבה ניהליה אלא מחמת דלא בעיא לאקדושי ליה אבל היכא דמתנה קמייתא לא אגלי לן דמחמת אונסא הוא דכתבה לא מבטל לה בתרייתא ולא הויא מודעה לה דאיכא למימר דכיון בקמייתא אמר להו גלויה ומפורסמת ובבתרא אמר להו איטמרו וכתובו ליה גלי דעתיה דקמא ניחא ליה דלקני ובתרא לא ניחא ליה דלקני.
נקטינן השתא להאי פירושא דמאן דכתב מתנה לחבריה אף על גב דמוכחא מלתא דמחמת אונסא הוא דכתבה ולאו ברעות נפשיה כיון דהוה ליה למימסר מודעה ולא מסר מתנה גמורה היא דאיכא למימר דאגב אונסיה גמר ומקנה דהא הכא דקא מוכחא מלתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה וטעמא דאיכא האי אחריתי דהויא מודעה לה אבל היכא דליכא אחריתי דהויא לה מודעה ומוכחא עלה לא מבטלינן לה אלא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקנה עד דמסר מודעה עלה. אלא מיהו דוקא אונסא דאתי מחמת נפשיה ולא אתי מחמת אחריני כגון מעשה דההוא גברא דאמר לה לההיא איתתא איתקדשי לי כו' דכיון דאונסא דאתי מחמת נפשיה הוא ולא מחמת אחריני ואלו בעי למיכף יצריה לא הוה אינש דכאיף ליה למכתב לה מידי אמרינן אגב אונסא גמר ומקנה עד דמסר מודעה עלה אבל אונסא דאתי ליה מחמת אחריני כגון דאנסי ליה למכתב מתנה התם ודאי כיון דליכא זוזי וההוא אונסא אונסא דלא יכיל לאצולי נפשיה מיניה הוא אף על גב דלא מסר מודעה נמי מתנתו לאו מתנה היא דהא אמרינן לקמן אמר רב הונא תלוהו וזבין זביניה זביני מאי טעמא אגב אונסיה גמר ומקנה ואותביה עליה מהא דתנן לקח מן הסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואמאי הכי נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקנה כו' עד דאמר רבא מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דאלמא היכא דיהיב זוזי אמרינן אגב אונסיה גמר ומקנה אבל בלא זוזי לא אמרינן. ושמע מינה דמתנה הואיל וליכא זוזי לא אמרינן אגב זוזי גמר ומקנה הלכך היכא דתלוהו וכתב מתנה כיון דליכא זוזי אף על גב דלא מסר מודעה נמי מתנתו לאו מתנה היא. ויש לפרש מאי דאמרינן ולא היא התם הוא דמוכחא מלתא דמחמת אונסיה הוא דכתב ליה הכי כלומר התם לאו משום דהאי מתנה טמירתא הויא מודעה לההיא קמייתא הוא דקאמר לא מר קנה ולא מר קנה אלא לעולם מתנה טמירתא לא הויא מודעה לחברתה כלל והאי דקאמר לא מר קנה ולא מר קנה היינו טעמא דבטלה למתנה קמייתא ואף על גב דגלויה ומפורסמת הוא משום דמוכחא מלתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה. ונקטינן מינה להאי פירושא דמאן דכתב לחבריה מתנה ומוכחא מלתא דלאו ברעות נפשיה הוא דכתבה אלא מחמת אונסא ואף על גב דההוא אונסא אונסא דאתי ליה מחמת נפשיה ואי בעי ליה לדחויה לההוא אונסיה מצי דחי ההיא מתנה ולאו כלום היא ולא צריך לממסר עליה מודעה כלל ולהכי נהוג עלמא למכתב בשטרי מתנות בלבב שלם בלא שום אונס כלל והדבר צריך עיון. הר"י ן' מיגש ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה גלוי מלתא כו' ולא מהני ביה בטול דקודם כתיבה אא"כ ביטלו אחר כתיבה עכ"ל פי' אחר כתיבה ועדיין הגט מחוסר נתינה רשאי לבטלו וכל זה איירי בלא אונס אבל ביש אונס מבטלו אף קודם כתיבת השטר כמ"ש רשב"ם לעיל ומ"ש לעיל דאחר הכתיבה אין המודעא שוה כלום לאו דוקא אלא אחר מסירת השטר וכן מוכיחין דבריו שכתב לבסוף דא"כ כל כו' אחר שנעשו ונמסרו בכשרות כו' וק"ל:

בד"ה לא כתבינן כו' ומיהו רב הונא דאמר כו' חזינן דאכשר מודעא אזביני כו' עכ"ל הכי אמרינן התם דאמר רב הונא מאן דחתם אמודעא שפיר חתם ומאן דחתם אשקלתא כו' [א] וק"ק דאימא לרבא נמי דאמר בשדה סתם דהוי זביני זביני היינו אם לא מסר מודעא אבל אם מסר מודעא מהני כמו לרב הונא ועיין בספר מלחמות ודו"ק:

ר"ש בד"ה האי עובדא כו' לשטר זה כי האי גוונא כו' הד"א:

גמרא אמרה ליה אי כתבת לי כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה האי עובדא דפרדסא. וא"ל כתוב לי שטר מכירה שלא בפני כו'. דאם יבואו שניהם חושש המחזיק דילמא יחזור בו המערער מהמכירה ושוב לא יוכל לטעון לקוחה היא בידי מקודם ואכלתיה שני חזקה דא"כ למה רצה לשוב לקחתה עוד הפעם. ואף דעביד אינש דזבין דיניה (לעיל ל' ב) מ"מ הוא אינו רוצה להכנס בזה. ועתה לא יוכל לטעון דזבני לדיני ולעולם לקחתיה מקודם דמסתמא יחזיר לו השטר משכנתא והיא כתובה בעדים ויראוה המערער דבמשכנתא אכל לה. אך הרשב"ם כ' בסה"ד והוא לא יתן לבו כו' משמע דאם היה טוען כן היה מועיל וע"כ בלא החזיר לו השטר משכנתא. ואולי כותבין גם שטר משכנתא אפי' אין מלוה עמו. או היה בלא עדים אלא בכ"י לבד. רק די"ל דהוי כחוזר וטוען דמכחיש לגמרי טענתו הראשונה דעכשיו קנאו כפי שטר המכירה ויש לדון בזה:

רשב"ם ד"ה גילוי מלתא בסה"ד אא"כ ביטל אחר כתיבה. עי' גיטין דף לב ע"ב ובתוס' שם ד"ה (הכא) [התם]:

דלא אמר להו תיתבו בשוקא ובריתא. זהו גי' רשב"ם והחשש שלא כ' אלא להטעות את זה האיש המקבל מתנה שעשה לו שום טובה ורצה להראו' לו כאלו נותן לו מתנה ובאמת כבר מכר או נתן קרקע זו לאחר עד שיצוה לכתוב בשוקא ובראי שנראה כוונתו רצוי' למתנה גמורה. וזה נראה שיטת הראב"ד בהשגה רפ"ה מהל' זכי' ע"ש. אך הרמב"ם שם נראה דגריס כגי' ר"ח והחשש הוא שעושה קניניא עם זה ונותנו לזה עתה במתנה להבריח מאחר שרוצה למכרו אח"כ וע"כ הוא מצוה לעדי' שלא יפרסמו הדבר וכדי שלא יחרוך רמי' צידו בטלו חז"ל המתנה של עכשיו וכל זה כשצוה לעדי'. לכל הפחו' לא תיתבו בשוקי. אבל כשלא אמר דבר רק סתמא מהיכי תיתי לחושדו כלל. ולדינא נמי קיי"ל כל"ק דכל שלא החמיר עליהם ואמר אטמירו בפירוש. לא חשדינן לי' בקניניא והמתנה קיימת. וכמ"ש הרמב"ם שם הלכה א'. אך כל זה כשהעדי' בפנינו ומעידי' שלא א"ל אטמירו. אך שטר מתנה הבא לפנינו וכ' ב"י סתמא ואין העדי' לפנינו ואין אנו יודעי' אם ציוה להעדי' אטמירו או לא זה הוא דקמיבעי' לש"ס סתמא מאי פי' מי חיישי' שמא אלו הי' העדי' בפנינו הי' מתברר לנו שהי' טמירתא או לא. ומסיק דחיישי' עד שיכתבו בפי' בשטר דא"ל בפרהסי' ולאו דוקא שא"ל כך אלא עכ"פ שלא א"ל אטמירו וממילא הוה כאלו א"ל כתבו בשוקו ובראי וזה נראה כוונת הרמב"ם שם בהלכה ב' למעיין שם:

תוס' ד"ה קנין בפני שנים. אומר ר"ת וכו' ואמרינן פרק הזהב גבי היה עומד בגורן וכו'. בתוס' פ"ק דסנהדרין והמרדכי בפרקין כתבו דיש דוחין ראיה זו דסתם גורן יש בו אנשים הרבה. והרמב"ן בחידושיו בסוגיין וכן הרשב"א והר"ן בחידושיהם כ"י כתבו דהגם דיש אנשים בגורן הם עבדים וקרובים ועמ"ש בספרי הקטן שער יוסף בסוף סימן ד' דף ז' ע"ב. ועמ"ש מהרימ"ט בחידושי קדושין ועיין בבני אהרן בביאורו לסימן רמ"א ובשו"ת משפט צדק ח"א סימן ל"ה. ובימי חרפי כתבתי בענין זה ובדברי הראשונים והאחרונים בקונטריסי בס"ד ע"ש באורך: