בבא בתרא לו ע"ב

בבא בתרא לו ע"ב - Steinsaltz

Even if he plowed the land for one day in the first and third years respectively, it should be sufficient to establish the presumption of ownership. Rather, everyone agrees that plowing is not sufficient to establish the presumption of ownership, and here the difference between their opinions is whether in order to establish the presumption of ownership one needs to possess the land long enough to grow major produce, which requires three months to grow, or only minor produce, which requires one month.

The Sages taught in a baraita: Plowing is not sufficient to establish the presumption of ownership. And there are those who say: This is sufficient to establish the presumption of ownership. Whose opinion is it that the baraita refers to as: There are those who say? Rav Ḥisda said: It is the opinion of Rabbi Aḥa, as it is taught in a baraita: If the possessor plowed the field for a year and sowed it for two years, or if he plowed it for two years and sowed it for a year, it is not sufficient to establish the presumption of ownership. Rabbi Aḥa says: This is sufficient to establish the presumption of ownership, which indicates that he holds that plowing establishes the presumption of ownership.

Rav Ashi said: I asked all of the great men of the generation about this, and they said to me: With regard to plowing, this is sufficient to establish the presumption of ownership. Rav Beivai said to Rav Naḥman: What is the reason of the one who says that plowing is sufficient to establish the presumption of ownership? Rav Naḥman answered: A person is not apt to have his land plowed by someone else and remain silent. Rav Beivai asked: And what is the reason of the one who says that plowing is not sufficient to establish the presumption of ownership? Rav Naḥman answered: The owner says to himself: Let each and every clump [shibba] of earth enter the plow. That is to say, the owner is amenable to having someone else plow the land for him, and then he will sow and harvest.

The residents of Pum Nahara sent a question to Rav Naḥman bar Rav Ḥisda. Our teacher, instruct us: Is plowing sufficient to establish the presumption of ownership, or is it not sufficient to establish the presumption of ownership? Rav Naḥman bar Rav Ḥisda said to them: Rabbi Aḥa and all of the great men of the generation say: With regard to plowing, this is sufficient to establish the presumption of ownership.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Is it a novelty to enumerate great men who maintain an opinion without taking into account that of others? But what of Rav and Shmuel in Babylonia, and Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva in Eretz Yisrael, who say: Plowing is not sufficient to establish the presumption of ownership?

The Gemara presents the sources for ascribing to these Sages the opinion that plowing does not establish the presumption of ownership. The basis for ascribing it to Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva is the mishna, as the Gemara explained above. What is the basis for ascribing this opinion to Rav? As Rav Yehuda says that Rav says: This ruling that either a month or three months is sufficient use for the first and third years is the statement of Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva, but the Rabbis, whose opinion is accepted, say: With regard to a field, its presumption of ownership is established by three years, from day to day. The phrase: From day to day, serves to exclude what? Does it not serve to exclude plowing, which does not establish the presumption of ownership?

What is the basis for ascribing this opinion to Shmuel? As Rav Yehuda says that Shmuel says: This ruling that either a month or three months is sufficient use for the first and third years is the statement of Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva, but the Rabbis, whose opinion is accepted, say: He does not establish the presumption of ownership until he harvests three date crops, or harvests three grape crops, or harvests three olive crops. This indicates that Shmuel holds that plowing does not establish the presumption of ownership. What is the difference between the opinions of Rav and Shmuel? Abaye said: The difference between their opinions is whether three harvests of a young [na’ara] date tree, which produces a crop three times in one year, establishes the presumption of ownership.

§ The mishna teaches that Rabbi Yishmael said: In what case is this statement, that eighteen months are required to establish the presumption of ownership of a non-irrigated field, said? With regard to a white field, i.e., a grain field. But with regard to an orchard, harvesting three different crops suffices. Abaye said: From the opinion of Rabbi Yishmael we infer the proper understanding of a detail of the opinion of the Rabbis who disagree with him, and hold that three years of harvesting one crop is required to establish the presumption of ownership even with regard to an orchard: If one had thirty trees of one type in a field, and they were planted with a density of ten trees per each area required for sowing one se’a of seed [beit se’a], and one consumed the produce of ten trees in this first year, and of another ten trees in this second year, and of another ten trees in this third year, this is sufficient to establish the presumption of ownership.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

ותמהינן עלה: ותסברא, וכי סבור אתה שאפשר לפרש כן את טעמיהם!? והרי אם כן לרבי עקיבא, מאי איריא חודש אפילו ביום אחד נמי יכול לעשות ניר!? ולמה הצריך רבי עקיבא חודש שלם בתחילה ובסוף!? ^[1]

אלא: דכולי עלמא - בין רבי ישמעאל ובין רבי עקיבא סברי - ניר לא הוי חזקה; והכא במשנתנו, פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו, [יסוד מחלוקתם הוא, אם צריך שיאכל את הפרי כשהוא גמור, או שמא די באכילת התבואה כשהיא עדיין שחת]:

דרבי ישמעאל סבר: פירא רבא בעינן, ואך כעבור שלשה חדשים - תבואה [כגון שעורים, שבולת שועל ועדשים] נגמרת.

ורבי עקיבא סבר: אפילו אכל את התבואה כשהיא שחת שלא גדלה כל צרכה, אף זו הוי חזקה. ^[2]

תנו רבנן: ניר אינו חזקה.

ויש אומרים: הרי זה חזקה.

ומפרשינן: מאן יש אומרים?

אמר רב חסדא: רבי אחא היא, דתניא:

נרה שנה אחת [עשה ניר בשדה שנה אחת, ^[3] ולא זרעה באותה שנה], וזרעה שתים שנים, או שנרה שתים שנים וזרעה שנה אחת, ^[4] אינה חזקה.

רבי אחא אומר: הרי זו חזקה.

אמר רבי אחא: שאלית [שאלתי את] כל גדולי הדור, ואמרו לי: ניר הרי זה חזקה.

אמר שאל ליה רב ביבי לרב נחמן:

א. מאי טעמא דמאן דאמר: ניר הוי חזקה?

אמר ליה רב נחמן לרב ביבי: משום דלא עביד איניש דכריבו ליה לארעיה ושתיק, [אין אדם רואה את חבירו עושה ניר בשדהו - ושותק].

ב. ומאי טעמא דמאן דאמר: ניר לא הוי חזקה?

אמר ליה רב נחמן לרב ביבי: משום דמימר אמר בעל השדה "כל שיבא ושיבא דכרבו לעייל ביה, [את כל שיני המחרישה יכניס בה] ", כלומר, הלואי ויחרוש הרבה עד שיפלו שיני המחרישה ותתרפה הקרקע, ואחר כך אטלנה ואזרענה אני. ^[5]

שלחו ליה בני פום נהרא [שם מקום] לרב נחמן בר רב חסדא, ילמדנו רבינו: האם נירא שעושה אדם יום אחד בבית הבעל ^[6] בשנה ראשונה ושלישית הוי חזקה כאילו החזיק באותה שנה בכל השנה, או לא הוי חזקה? ^[7]

אמר להו רב חסדא: רבי אחא וכל גדולי הדור אמרי: ניר הרי זה חזקה.

אמר רב נחמן בר יצחק: וכי רבותא היא למיחשב גברי [ומה גדולה יש בדבר למנות חכמים שאומרים כשיטה זו]!?

הא רב ושמואל בבבל, ורבי ישמעאל ורבי עקיבא בארץ ישראל אמרי: ניר לא הוי חזקה, כדמפרש ואזיל.

ומפרשינן: רבי ישמעאל ורבי עקיבא - שהם סוברים: ניר לא הוי חזקה - מתניתין [משנתנו] היא; שהרי אפילו רבי עקיבא לא די לו ביום אחד שבו יכול הוא לעשות חריש!

ורב, מאי היא, היכן מצינו שאמר רב: ניר לא הוי חזקה?

דאמר רב יהודה אמר רב על משנתנו: זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, שהם אומרים בשדה הבעל שדי בחודש או בשלשה חדשים לשנה הראשונה והשלישית, אבל חכמים נחלקים עליהם ואומרים: ^[8]

חזקתה של שדה הבעל, אף היא שלש שנים מיום ליום, כי טעם החזקה היא לדעתם, משום שעד שלש שנים נזהר אדם בשטרו, ולכן עד שלא החזיק שלש שנים שלמות אין זו חזקה.

והרי "מיום ליום" למעוטי מאי? וכי לאו למעוטי ניר, דלא הוי חזקה!? שהרי אפילו בחודש או שלשה חדשים שהוא אוכל פירא זוטא ופירא רבא אין זה מועיל לו כשנה שלימה, ולא כל שכן ניר של יום אחד, שאין די בו להיות כשנה שלימה. ^[9]

עוד מפרשינן: שמואל שהוא סובר ניר לא הוי חזקה, מאי היא [היכן מצינו שאמר כן]?

דאמר רב יהודה אמר שמואל:

זו ששנינו במשנתנו "אמר רבי ישמעאל: במה דברים אמורים בשדה לבן, אבל בשדה אילן, כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו שלש שנים" דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא היא, שאף רבי עקיבא מודה בזה, כשם שהוא סובר בשדה בית הבעל שדי בחודש אחד בראשונה ובאחרונה - ^[10]

אבל חכמים נחלקים עליהם ואומרים: אין זו חזקה עד שיאכל את פירות השנה שלש פעמים, ואינה חזקה עד שיגדור שלש גדירות בשלש שנים, ויבצור [או יבצור] שלש בצירות, וימסוק שלש מסיקות. ^[11]

ומפרשינן: מאי בינייהו, מה חילוק יש לדינא בין דברי רב אליבא דחכמים, לבין דברי שמואל אליבא דחכמים?

אמר אביי: דקל נערה [דקל צעיר] שהוא טוען פירות יותר מפעם אחת בשנה - איכא בינייהו בין רב לשמואל אליבא דחכמים:

לדעת רב: לעולם אין חזקה אלא בשלש שנים, ואם יש פירות יותר מפעם אחת בשנה, צריך הוא לאוכלם; ואילו לשמואל: די בבצירת שלשה מחזורי פירות, ואפילו אכל שלש פעמים בשתי שנים. ^[12]

שנינו במשנה: אמר רבי ישמעאל: במה דברים אמורים בשדה הלבן, אבל בשדה אילן, כנס את תבואתו, ומסק את זיתיו, וכנס את קייצו, הרי אלו שלש שנים: אמר אביי:

מדברי רבי ישמעאל שהוא אומר: בשלש לקיטות בשלשה מקומות בשדה אחת, הוי חזקה לכל השדה כאילו ליקט בכל השדה שלש פעמים - נשמע לרבנן:

שאם היו לו שלשים אילנות בבית שלש סאין ממטע עשרה לבית סאה [שהיה פיזור האילנות בתוכה, בכל בית סאה עשרה אילנות] - ^[13]

ואכל עשרה אילנות בשנה זו, ועשרה אילנות בשנה זו, ועשרה בשנה זו, הרי זו חזקה לכל השדה; ואף שבכל שנה לא אכל אלא את פירותיהם של שליש האילנות; וכגון שהיו עשרה האילנות שאכל בכל שנה מפוזרים בכל שטח השדה, שלשה אילנות בבית סאה זו ושלשה בבית סאה זו, וארבעה בבית הסאה השלישי, וכדמפרש לקמיה.

הערות

^[1] כתב הר"ן: דוקא לדעת רבי עקיבא אמרו כאן שביום אחד סגי, כי היות ורבי עקיבא אינו מצריך שנה שלימה, אם כן לענין ניר סגי ביום אחד, כי אין חילוק בין ניר של יום אחד לניר של חודש; אבל לדברי חכמים דאזלי בתר שנים, אפילו אם ניר הוי חזקה, מכל מקום בעינן שנה שלימה של ניר, שהרי לא יתכן לומר דבאכילת פירות אין חזקה אלא בשנים שלמות, ואילו בניר סגי ביום אחד. והנה דעת הרמב"ן היא, שביום אחד אי אפשר להחזיק על ידי ניר, כי אפשר שלא נודע לו שהמחזיק חרש באותו יום, ולפי זה יש לבאר את הוכחת הגמרא שלדעת רבי עקיבא ניר לא הוי חזקה, שהוא משום דאי אפשר להחליט שבחודש אחד הוא שנודע לבעלים שהמחזיק עושה ניר באדמתו.

^[2] א. כך פירש הרשב"ם בפירושו הראשון; ובפירושו השני פירש הרשב"ם: כגון ירק שגדלין הירקות בחודש אחד; פירוש: לדעת רבי ישמעאל לא די במה שהוא מחזיק באכילת ירקות, וצריך הוא להחזיק באכילת פירא רבא דהיינו שעורים ושיבולת שועל, ואילו לדעת רבי עקיבא די באכילת ירק בעלמא. ובתוספות לעיל כח א ד"ה שלשה, הקשו מהא דאמרינן בגמרא, שאליבא דרבי ישמעאל די באכילת אספסתא בחודש אחד, ומדוע פירא זוטא שהוא ירק הגדל בחודש אחד אינה חזקה לדעת רבי ישמעאל! ? ולפי דברי תוספות שם יש לומר, שאם זרע אספסתא לכולי עלמא הויא חזקה, ולא נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא בתבואה, דרבי ישמעל סובר: פירא רבא בעינן, כלומר, שתגדל אצלו התבואה הרבה דהיינו שלשה חדשים, ורבי עקיבא סובר: סגי ב"פירא זוטא", ואם גדלה התבואה אצלו חודש בלבד הרי זו חזקה. וברשב"א תירץ, דאכילת אספסתא הויא חזקה אליבא דרבי ישמעאל דוקא בשדה העומדת לאספבתא, אבל בשדה לבן שאינו עומד לכך, פירא רבא בעי, אלא דכל חד כדרך הבעלים הוא צריך לאוכלו וכו', וראה עוד בעליות דרבינו יונה, בפירוש רבינו גרשום, ובתוספות רי"ד. ב. ראה מה שפירשו הרמב"ן והר"ן את הטעם, שאין מועיל אלא פירא רבא ופירא זוטא, ולא די בקצירה של מספר חדשים בלבד.

^[3] כלומר, אפילו יום אחד בשנה, כמבואר ברשב"ם לקמן.

^[4] כלומר, נרה שנה וזרע בשנה שלאחריה ושוב נרה שנה, ומשום שאין תועלת בעשיית ניר שנה אחר שנה, תוספות.

^[5] יש לתמוה: לפי טעם זה אף כשזרעה נאמר כן "כל זרעא וזרעא דזרע לעייל ביה, ואחר כך אטלנה מידו קודם שיקצור את התבואה"! ? וכתב הפרישה [קמא ח]: היות וחייב הוא לשלם לו את הוצאותיו, הרי הוא מקפיד על הזריעה, שמא לא יזרע זריעה טובה; וראנ מה שתמה על דבריו ב"אילת השחר", ובמה שביאר שם.

^[6] נתבאר על פי הרשב"ם, ובפשוטו סובר הרשב"ם, שעל ידי יום אחד של ניר יוצא הקול, ועל הבעלים לערער ולמחות; והרמב"ן הקשה על זה, הרי יתכן שהבעלים לא שמע באותו יום, ומה ראיה יש כאן על חזקתו של המחזיק! ? ולפיכך פירש הרמב"ן שספיקן של בני פום נהרא הוא: האם ימי הניר הם בכלל החזקה או לא, והיינ, דבודאי צריך שלש שנים לחזקה, אלא שאם תאמר "לא עביד איניש דכריבו לארעיה ושתיק", אם כן יש למנות את חזקתו משעת הניר, ואם תאמר "מימר אמר כל שיבא ושיבא דכרבו לעייל ביה" אין חזקתו מתחילה אלא משעת הזריעה. ובביאור שיטת הרשב"ם כתב הרשב"א, דבודאי אין הכרח שהבעלים שמע מיד באותו יום שעשה המחזיק ניר בשדהו, ומכל מקום כאשר החזיק בה וזרע שנה אחת, אין הבעלים שותק, ואינו יכול לומר "כיון שלא אכל אלא שנה אחת, לא איכפת לי", היות וכבר נודע לו שהמחזיק עשה ניר בשדה, ואף על הניר אין דרך בני אדם לשתוק היות ונראה מתוך מעשיו שהוא הבעלים.

^[7] נתבאר על פי רשב"ם, ומשום שבבית השלחין צריך הוא להחזיק שלש שנים מיום ליום, ואין בניר יותר מאשר יום אחד בשנה.

^[8] לשיטת רש"י כח א ותוספות מא א, וכן לדעת הרשב"ם כאן, לא הוזכרה שיטתם של חכמים במשנה שבראש הפרק; אך הרשב"א שם האריך להוכיח שדברי חכמים הוזכרו במשנתנו.

^[9] א. נתבאר על פי הרשב"ם; וראה מה שתמהו התוספות, וראה עוד בהגהות "פורת יוסף" ובחידושי הר"ן. ב. הרמב"ן הקשה על שיטת הרשב"ם, הסובר שאם ניר הוי חזקה הרי די בשנים עשר חודש ושני ימים, אם כן מדוע אמרו "לאו למעוטי ניר", ומשמע שרק מדיוק דבריהם של חכמים למדנו שהם סוברים "ניר לא הוי חזקה", והרי גוף דבריהם שאמרו "שלש שנים מיום ליום" מוכח בודאי שניר יום אחד לא הוי חזקה, וראה מה שתירץ הרשב"א.

^[10] תמה הרש"ש, הי לא הוזכר במשנה שאף רבי עקיבא סובר כרבי ישמעאל גבי כנס את תבואתו וכו'! ?

^[11] מדברי הרשב"ם משמע, שלדעת חכמים אליבא דשמואל, אין טעם החזקה משום שעד שלש שנים אדם נזהר בשטרו, אלא משום שעל ידי שלש אכילות הוחזק המחזיק הוחזק המחזיק בקרקע והמערער הוחזק בשתיקתו כדעת רבי ישמעאל ורבי עקיבא במשנתינו, ואילו אליבא דרב, טעם דין החזקה הוא משום שעד שלש שנין אדם נזהר בשטרו, ולדבריו לא אזלינן כלל בתר אכילת פירות. ותמה הרשב"א: אם כן מאי קא בעי הכא "מאי בינייהו דרב ושמואל", והרי טובא איכא בינייהו, דלרב בעינן שלש שנים מיום ליום ולא חיישינן לאכילת פירות, ולשמואל לא אזל אלא בתר תלת אכילות ואף על גב דלא מחזיק תלת שנין מיום ליום! ? על כן פירש הרשב"א: בודאי בין לרב בין לשמואל בעינן שלש שנין, ואם עמדה אצלו בלא אכילת פירות לכולי עלמא לא הויא חזקה, ואין חזקה אלא בצירוף שניהם, שכאשר המחזיק אוכל שלש שנין בקרקע ואין הבעלים מוחה, שוב אין המחזיק נזהר לשמר את שטרו ולא נחלקו אלא באכילות, רב סובר, דבעינן שלש אכילות שלימות של שלש שנים שלימות, שיעדור ויחרוש ויפרנס השדה מתחילת השנה ויאכל פירות, ולשמואל סגי בשלש גדירות או שלש בצירות.

^[12] כך פירש רשב"ם בשם רבינו חננאל בפירושו השני; ולפי זה לדעת שמואל כלל לא בעינן שלש שנים לחזקה, [לפירושו של הרשב"ם עצמו, משמע, שאף לשמואל בעינן שלש שנים, אלא דאין צורך בשלש שנים מיום ליום]. עוד פירש רבינו חננאל: "דקל נערה" לשון ניעור, שהדקל משיר ומנער את פירותיו קודם שנגמר בישולם, רב סובר: לקט פירות אלו ואכלן, הרי זו חזקה; ושמואל סובר: אין חזקה אלא כשהוא לוקט אותם מן המחובר, [וכך מבאר גם הר"י מיגאש, וכן כתב הרא"ש בשם רב האי גאון], ואף לדעת שמואל בעינן שלש שנין שלימות, רא"ש. [וראה עוד בריטב"א שכתב בטעמא דשמואל, שאין הבעל מקפיד על אכילתו, היות והוא סבור שההוצאה יתירה על השבח; והרמב"ן כתב, שרב מחמיר יותר משמואל וסובר, שלא עלתה לו חזקה עד גמר בישולם בשדה, ולא סגי במה שיכניסם מיד לביתו. ולשמואל: הכנסתם לבית היא גדירתם].

^[13] כתב הרשב"ם: דוקא כשהיו עשר נטיעות מפוזרות בבית סאה, אבל אם היו יותר מעשר בבית סאה, ולא אכל מהן אלא שליש בשנה זו, ושליש בשנה זו ושליש בשנה השלישית, הרי זה לא החזיק; וביארו התוספות את דבריו, כי היות וחלק מן האילנות העודף על עשרה לבית סאה עומד להיעקר, ואכילת פירותיהם אינה חזקה, אם כן יש לומר שמא אחד מהאילנות שהוא אכל עומד להיעקר, ונמצא שבאותה בית סאה לא אכל המחזיק אלא משני אילנות קבועים, ואי אפשר להחזיק בשדה של בית סאה בפחות משלשה אילנות מתוך עשרה. ואם היו פחות מעשרה לבית סאה, דעת הרשב"ם שיש לו חזקה בחלק מן הקרקע כנגד מה שהאילנות צריכים לקרקע; ותוספות כתבו, שלא קנה קרקע כל עיקר; ורבינו יונה הוסיף, שבכי האי גוונא אין אכילת אילנות אלו מועילה לשאר האילנות, כדברי אביי לקמן.

אפילו יום אחד נמי [גם כן] יהא חזקה אם עשה בו את הניר! אלא דכולי עלמא [לדעת הכל] ניר בלבד לא הוי [אין הוא] חזקה, והכא פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו [וכאן בענין פרי גדול ופרי קטן יש ביניהם מחלוקת]. שלדעת ר' ישמעאל צריך שתהא החזקה משך זמן גידול של פרי גדול, שגדל בשלושה חדשים, כגון של תבואה וקטניות. ולר' עקיבא אף בזמן גידול של פרי קטן, שגדל במשך חודש, כגון ירק, יש חזקה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ניר, חרישה, אינו חזקה, ויש אומרים: הרי זה חזקה. ושואלים: מאן [מי הם] "יש אומרים" אלה? אמר רב חסדא: שיטת ר' אחא היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם נרה (חרש) את השדה שנה ולא זרע בה, אלא השאיר את האדמה שתנוח, וזרעה שתים שתי שנים, או נרה שתים וזרעה שנה — אינה חזקה; ר' אחא אומר: הרי זו חזקה. משמע שהוא סבור שניר הוא חזקה.

אמר רב אשי, שאלית [שאלתי] את כל גדולי הדור בהלכה זו, ואמרו לי: ניר הרי זה חזקה. אמר ליה [לו] רב ביבי לרב נחמן: מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שניר הוי [הריהו] חזקה? — שכן לא עביד איניש דכריבו ליה לארעיה ושתיק [אין אדם עשוי שיחרשו את אדמתו וישתוק]. ומאי טעמא דמאן דאמר [ומה הטעם של מי שאומר] ניר לא הוי [איננו] חזקה? מימר אמר [אומר] בעל השדה בליבו: כל שיבא ושיבא דכרבו, לעייל ביה [פיסה ופיסה שיחרשו, שייכנס בו], שיחרשו אחרים עבורי בשדה בחינם, ואחר כך אשתמש אני בכך.

מסופר, שלחו ליה [ליה] בני העיר פום נהרא לרב נחמן בר רב חסדא שאלה זו: ילמדנו רבינו, האם נירא הוי [ניר הריהו] חזקה, או לא הוי [איננו] חזקה? אמר להו [להם], ר' אחא וכל גדולי הדור אמרי [אומרים]: ניר הרי זה חזקה.

אמר רב נחמן בר יצחק: וכי רבותא למיחשב גברי [גדולה היא למנות אנשים] חכמים, התומכים בדעה מסויימת, בלא להביא בחשבון את דעות החולקים? הא [הרי] רב ושמואל בבבל, ור' ישמעאל ור' עקיבא בארץ ישראל אמרי [אומרים]: ניר לא הוי [איננו] חזקה!

ומסבירים מנין שכן היא דעתם: ר' ישמעאל ור' עקיבא — מתניתין [משנתנו] היא כפי שביארנו. אמרתו של רב — מאי [מה] היא? שאמר רב יהודה אמר רב: הלכה זו האמורה במשנה, שדי בחודש או בשלושה בשנה הראשונה והשלישית — דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא בלבד היא, אבל חכמים אומרים: חזקתה שלש שנים מיום ליום, והלכה כמותם, וכשאמר "מיום ליום" למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו למעוטי [האם לא למעט] ניר שלא נחשב חזקה?

שמואל — מאי [מה] היא? שאמר רב יהודה אמר שמואל: זו, משנתנו, לפיה בשדה האילן, אם בשנה אחת עשה שלוש פעולות של איסוף — של תבואה, זיתים ותאנים — הרי זו חזקה, דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא היא, אבל חכמים אומרים: אין זו חזקה עד שיגדור שלש גדירות של תמרים, וכן אם יבצור שלש בצירות של ענבים וימסוק שלש מסיקות של זיתים, והלכה כמותם. ואם כן אף לדעתו, ניר של שלוש שנים אינו עושה חזקה, אלא דווקא לקיטה של פירות. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין רב ושמואל? אמר אביי: דקל נערה (צעיר) איכא בינייהו [יש ביניהם] שעושה שלש פעמים בשנה ונחלקו האם שלוש גדירות נחשבות כחזקה גם אם היו בפחות משלוש שנים מלאות.

א שנינו במשנתנו, אמר ר' ישמעאל: במה דברים אמורים שצריך שלוש שנים לחזקה? — בשדה הלבן (שדה תבואה), אבל לא בשדה האילן. שבשדה האילן אם קטף שלושה מיני פירות בזמנים שונים הרי זו חזקה. אמר אביי: מדברי ר' ישמעאל נשמע ונבין לדעת רבנן [חכמים] החולקים עליו, ומצריכים שלוש שנות לקיטה של אותו סוג פרי, שאם היו לו שלשים אילנות בני אותו סוג, שהיו נטועים כדרכם בצפיפות של מטע עשרה לשטח של בית סאה, אם אכל עשרה מהם בשנה זו ועשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו — הרי זו חזקה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואפי' יום אחד סגיא. דביום אחד מצי למעבד בה ניר:

פירא רבא. דר' ישמעאל סבר בעינן שלשה חדשים דאיכא בהו פירא רבא וגמר פירי בעינן ור' עקיבא סבר בפירי זוטרא כגון אספסתא דבחדש אחד נגמר כולו פריו סגי והויא חזקה:

נרה שנה וזרעה שתים. ושתיק דאם איתא דשלו הוא הוי מחי והואיל דלא מחי הוי חזקה:

מימר אמר. המערער:

כל שיבא דכרבא ליעיילו בה. כלומר ולואי שיביאו כל אותן כלי אומנות שלהן דכרבי בהן וליכרבו לארעאי ולאחר כן שהיו מתקנים אותה הייתי מוחה. שיבא לועזין רישט"ל שמכסין בו את התבואה לאחר שיהא זרועה. אמר רב נחמן בר יצחק וכי מאי רבותא היא למיחשב גברי דסבירא להו דניר הוה חזקה. והא רב ושמואל ור' ישמעאל ור' עקיבא דמתני' דגברי רברבי נינהו וסבירא להו כו'. כדאמרן לעיל. אלא דכולי עלמא ניר לא הוי חזקה. זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא דבעי כל הד וחד שיעוריה כדקתני מתני' אבל חכמים אומ' כו' מאי לאו למעוטי ניר דלא הוי חזקה דהשתא מיום ליום ממעט מקוטעין דלא הוי חזקה כל שכן וכל שכן דניר לא הוי חזקה דבחד יומא מצי למעבדיה:

ג' בצירות. דהיינו ג' שנים ולא ניר:

מאי בינייהו. בין רב ובין לשמואל בין למר ובין למר ג' שנים אמרינן דבעינן חזקה:

אמר אביי דקל נערה. דבחורה היא ובכחה עומדת וטוענת פרי ב' פעמים בשנה בב' שנים של חזקה סגיא משום דבדקל נערה מצי לגדור ג' גדירות בב' שנים:

פיסקא אבל בשדה אילן שגדל שם התבואה נמי. קייצו תאנים. ה"ג אמר אביי מדר' ישמעאל נשמע היו לו ל' אילנות ממטע עשרה לבית סאה די' אילנות צריכין בית סאה דבכך חשוב שדה אילן. מי לא אמר ר' ישמעאל במתני' להיכא דאכל חד פירא הוי חזקה לכולהו פרי דכל היכא דכנס את תבואתו דמי כמאן דמסק את זיתו וכנס קייצו בפעם אחת והיכא דמסק את זיתו דמי כמאן דכנס את תבואתו וכנס קייצו [בבת] אחת וכן הכי נמי כנס את קייצו דחד פירא הוי חזקה לכולהו ולא בעינן לכל פרי ופרי ג' שנים כי אם לכולהו פרי חד שתא. הכא נמי גבי אילנות היכא דאכל י' אילנות בשדה זו ולא אכל להני הוי חזקה והכי נמי לכולה [שדה] חוו י' חזקה הני להני אע"ג דלא אכל להו לכולהו אילנות בשתא חדא. אכל י' אילנות בשנה זו (וי' בשנה זו) וי' בשנה אחרת וי' בשנה שלישית שאם בא המערער וערער לאחר ג' שנים ואמר הואיל שלא היו טעונין כולן פירות לא הייתי מוחה שלא אכלתן כולן ג' שני חזקה. יכול לומר לו המחזיק אני אכלתים בזמן שהיו טעונין ולא מחית משום הכי הויא חזקה אבל אפיק ולא אכל. כי אם מעשרה לחודייהו לא הוי חזקה הני להם משום דמצי למימר ליה המערער הואיל שלא היית אוכל ^א)נראה דצ"ל שלא היית אוכל כל הפירות.לא הייתי מוחה:

פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. פירש רבינו חננאל ז"ל פירא רבא, קשואין ודלועין ופירא זוטא שאר ירקות ואחרים פירשו פירא זוטא כגון שחת.
ולדברי הכל קשיא דהא אמרינן בריש פרקין דאכלה תלת פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא לרבי ישמעאל הכי נמי דהוי חזקה איכא למימר התם במשרא דאספסתא דקא אבל כדאכלי אינשי אבל שדה תבואה שזרעה לתבואה ולא הגיע אלא לכלל שחת ותלשה לרבי ישמעאל לאו חזקה דלא אכלה כדאכלי אינשי כיוצא בה.
ובירושלמי (ג,ב) גרסינן כשם שחולקין כאן כך חלוקין בשני אליהו פי' שהיו זורעין שדותיהן על דעת תבואה ולא היתה באה לכלל תבואה אלא לכלל שחת מתוך שלא היו גשמים יורדים לרבי ישמעאל לא הוי חזקה ולרבי עקיבא הוי חזקה א"ר חנינא שני ערלה ביניהון פירוש שהערלה פרי האסור לרבי ישמעאל דבעי פירא רבה לא הויא חזקה ולרבי עקיבא דאמר פירא זוטא נמי הויא חזקה ערלה נמי הויא חזקה דהא איכא פירא זוטא כגון עלין וקנוקנות וסמדר לדברי האומר שאינו פרי ומכאן אתה למד שחלוקתם בדבר שלא הגיע לגמר בישולו כך פירש לי רבינו נ"ר.
אח"כ מצאתי מדרש האגדה בויקרא רבה בפרשת זבה שדורשין ויהי ימים רבים ויהי דבר ה' אל אליהו בשנה השלישית לאמר רבי ברכיה רבי חלבו בשם ר' יוחנן ג' חדשים בראשונה וג' חדשים באחרונה ושנים עשר חדש באמצע הרי שמונה עשר חדש וחרינא אמר חדש אחד בראשונה וחדש א' באחרונה ושנים עשר באמצע הרי ארבעה עשר חדש ומזו האגדה אמרו כזה בירושלמי שכשם שהם חלוקים כאן כך הם חלוקין ממש בשני אליהו לא ראה מורי ז"ל המדרש הזה והוצרך להוציא פי' אחר מפלפולו ואין הענין אלא כמו שכתבתי.
ומה שאמרו בירושלמי בשני הערלה בדליכא זמורות אבל אכל זמורות כל שנה ושנ' כשהגיע זמנן אכילה רבתי היא ואפילו לרבנן הויא חזקה כדאמרן לעיל.
והא דבעי ר' ישמעאל ור"ע חדשים לפירא רבה ולפירא זוט' משום דאע"ג דבתר אכילות אזלי אם זרעו בעלים והגיע קמה לקצור ונכנם זה וקצרה אין אכילה זו עולה לו שהרי שנה זו בחזקת ראשון עומדת ואין אומרין בקמתה מכרה ואין אכילה עולה אלא לזורע וקוצר ובשדה האילן בהכנסת פירות בלבד דאי לא תימא הכי בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא מאי איריא חדשים אפילו יום א' נמי וכי היכי דממעט ניר מיניה ממעט נמי הא דאמרן ואיכא למימר שאם מצא קמה וקצר עולה לו שנה אלא הא דנקיט חדשים משום דבשלמא בראשונה אפשר ביום אחד אבל באחרונה אי אפשר אלא בשלש חדשים או בחדש ולהכי תנו חדשים דחזקה דאחרונה דומיא דראשונה בעי מיתני ועוד דילמא רבותא נמי היא לומר דשתי אכילות של פירי זוט' הוי' חזקה וכ"ש קמה וקצרה שאכילה גמורה היא, וזה נראה לי עיקר.

הא דאמרינן ניר לא הוי חזקה. פירש הרב רבי שמואל ז"ל שאין יום אח' בשנה שנר בו עולה לו להחשב כשנה שלימה לחשבון והסוגיא נוחה להתפרש בדבריו אבל מה שאמר רב נחמן משום דלא עביד איניש דכרכי ליה לארעיה ושתיק אינו מספיק לעשות יום אחד כשנה דילמא לא שמע ולא ידע מי נרה ומי שתיק טפי דאכלו' לארעיה וטעמא דמאן דאמר לא הוי משום דכל שיבי דכרבא ליעילו בה נראה שאפילו הימים עצמן שנר בה אין עולין לה לחשבון כלל.
וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בספר המקח אבל אם המחזיק הזה לא נהנה באותה עבודה ולא כלום אבל נהנה בו הקרקע אין לו תועלת למחזיק הזה באותה חזקה כדגרסינן תפתיחא לא הוי חזקה זהו פתיחת צנורי המים לתקון השדה כדכתבינן יפתח וישדד אדמתו וגרסינן נמי ניר אינו חזקה וכו'.
וכן כתב רבינו חננאל ז"ל, ירושלמי (ג,ג) ראוהו חורש וקוצר מעמר ודש זורה ובורר ולא ראוהו מכניס פירות אינה חזקה שאין חזקה אלא הכנסת פירות ש"מ דאין חזקה אלא לנהנה זה לשון ר"ח ז"ל ומדברים הללו אתה למד שאף ימים שחרש אין עולין לו והכי נמי משמע בהדיא לקמן בפרקין דמקשינן והרי ניר דבנכסי הגר קנה ובנכסי חברו לא קנה לפיכך הוצרכתי לפרש ניר מי הוי חזקה אם חרש בה חדש או זמן מרובה לצרכ' עולה לו או לא ואמר רב יהודה נחמן בר יצחק דאינו עולה לו כלל מדבעי ר"ע ורבי ישמעאל ג' חדשים או חדש ואי ס"ד ניר עולה לו כלל כיון דסברי אינהו דבתר אכילות ותשמישין אזלינן ולאו בתר זמן אזלינן אי ס"ד לא עביד איניש דכרכי ליה לארעיה ושתיק כי היכי דלא עביד דאכל לה ושתיק אפילו יום אחד של ניר עולה לו באכילה אחת של חדש אח' או במסיקת זתים אלא ש"מ שאין אדם מקפיד בו כלל לפיכך אינו עולה לו רבי מאיר היא דאמר אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים למעוטי מאי אמר מיום ליום לאו לומר לך דבעינן אכילות שלימות ולאפוקי ימי הניר שבתחלת ירידתו לחובה שאין עולה לו כלל אפילו לחשבון ימי הניר ואלו לפי' הרב ר' שמואל ז"ל לא הוה ליה למימר מאי לאו למעוטי ניר דהא בהדיא ממעט ניר שאין יום אחד עולה לו לחשבון שנה שלימה ולומר שתעלה לו חזקה בשנים עשר חדש ושני ימים כמו שפירש הרב ז"ל.
והא דתניא נר שנה וזרע שנתים נר שנתים וזרע שנה רבי אחא אומר הרי זו חזקה דמשמע שהניר עולה שנה שלימה רבי אחא כרבי ישמעאל ורבי עקיבא ס"ל דאזיל לבתר אכילות הלכך כיון דס"ל דניר הוי חזקה חד יומא נמי מהני ליה באכילה אחת עבודה של שנה כאכילה של שנה לענין חזקה.
ויש לפרש דלמאן דאמר ניר הוי חזקה אם ירד לתוכה בתחלת השנה ונר אות' כדניירי אינשי ועמדה כל השנה בחזקתו ונטר לה כדנטרי אינשי עד שזרע' בשנה הבא אות' שנה של ניר חשיבא ליה כשנה שלימה מיום ליום שהרי למאן דאמר ניר לא הוי חזקה והתחלת חזקה משיכנס בשדה ויזרענה מ"מ מאחר שנתלשה קודם זמן הזרע של שנה שנייה הרי לא ישתמש בה בשדה הבעל ואעפ"כ עולה לו מאחר שבחזקתו היא עומדת והא אכל כדאכלי אינשי וניר נמי לא שנא נמצאת כל השמועה פשוט' לפניך לפי דרך זו, כנ"ל ועיקר.
וראיתי מי שפירש כשאמרו ניר לא הוי חזקה הני מילי שנה ניר כגון דמוברי באגי אבל שנה של זרע משנכנס לתוכה וחרש ואח"כ זרע ותלש ואכל מונין לו משעת הניר דלא עבידי אינשי דכרכי ליה לארעי' כדי לזרע' ושתיק, ואינו נכון.

מאי בינייהו. קשיא לן הכא מאי קא מבעי' ליה דהא שלש בצירות לאו שלש שנים מיום ליום הוא ונראה לפרש דכי אמר רב מיום ליום לאו דוקא דהואיל ואינן עושין פירות תדיר לא בעינן אלא שלש בצירות בשלש שנים והיינו מיום ליום כלומר שלש אכילות שלימות של שלש שנים שלימות כלומר שיכנס בה בתחלת השנה לחרוש ולזרוע יאכל כל פירות השנים משלם ולא ישתיירו בכל אותן השלש שנים פרי אפילו יום אחד וזו היא שלימה בשדה הבעל משעת חרישה וזריעה עד שעת גמר אכילת פירות השנה וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב שלש שנים מיום ליום פי' צריך לאכל' שלשה פירות גמורין בשלש שנים.
והיינו דקאמרי' למעוטי מאי לאו למעוטי ניר כלומר דהא מיום ליום לאו דוקא אלא לומר אכילות שלימות של שלש שנים שלימות ומוסיף הוא על דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא ומרבה באכילות שנים שלימות ואינהו הא סבר דניר לא הוי חזקה וכ"ש לרבנן ואלו אמרינן דמיום ליום דוקא הוא לא מצית למידק הכי דלעולם אימא לך ניר הוי חזקה ועולה לו למנין שלש שנים לרבנן בתר זמן שלש שנים קפדי בין אכלי בין לא אכלי הואיל ומחזיק כדמחזיקי אינשי אלא ודאי מיום ליום לאו דוקא אלא למעוטי ניר והיינו דבעינן מאי בינייהו מאחר דסבירא לך דמיום ליום לאו דוקא אלא למעוטי ניר.

מאי בינייהו דקל נערה איכא בינייהו. כלומר שממהר להוציא פירותיו יותר משאר דקלים חדש אחד או פחות מכאן או יותר על כן לרב לא הוי חזקה דהא שלש שנים משני הבציר והקציר שלימות בעינן ושמואל לא בעי שלש שנים אלא שלש אכילות של שדה זו.
ור"ח ז"ל פי' דקל נערה דקל דיופרי' שמוציא שני פירות בשנה ולשמואל הוי חזקה ולא נהירא דשמואל נמי שלש אכילות של שלש שנים בעי דרבנן לא אזלי בתר אכילות בלבד וכן מפורש בירושלמי אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל אבל חכמים אומרים שלש שנים קציר שלש שנים בציר שלש שנים מסיק פי' שלש שנים יקצור את תבואתו וימסק את זיתיו ויבצור את ענביו אלמא שלש שנים בעי.
ולשון אחר פי' ר"ח ז"ל דקל נערה שמשיר פירותיו ונראה שהם התמרים הנושרים שאינן מתבשלים באילן והן מתמתקין בחמה באילן עצמו אחר שנתלשו או בשדה כמו שהזכירו במסכת פסחים ולרב דאמר שלש שנים שלימות בעינן כיון שנשרו קודם בשולן וצריכין לקרקע למתקן בחמה בין הכיפים והציצים לא עלתה לו חזקה עד גמר בשולן בשד' ולשמואל משיכניס לבית הרי זו חזקה שזו היא גדרתן של אלו.
ואיכא למידק אשמעתין הא טעמא דחזקה לרבנן משום דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזהר וכיון שכן בפחות משלש שנים מיום ליום האיך תתקיים לו חזקה וזו הקושיא הזקיקתו לרב רבי שמואל ז"ל לומר שהלכה כרב דאמר מיום ליום ופי' מיום ליום דוקא ואין דבריו נכונים שעדיין יש להקשות עליו א"כ כל חזקת שלש שנים תעלה לו ואפילו שנים מפוזרות ובתים שדר בהן ביום בלבד אע"פ שלא דר בהן בלילות ואפילו אפיק כורא ועייל כורא ותפתיח' וגירא.
אלא כך הוא הטעם לחזקה שכיון שהחזיק אדם בבית או בשדה שלש שנים כדרך שאדם מחזיק בשלו ורואה שאין מערער עליו שוב אינו נזהר בשטר לפיכך הצריכו חכמים לכל דבר ודבר מעין תשמישו שהוא עשוי לו אבל כשלא החזיק בו כדרך שאדם מחזיק בשלו היה צריך ליזהר בשטרו ולפיכך כשחברו במקום חרום אין חזקתו עולה לו שהיה לו ליזהר בשטרו עד שיראנו חברו דר בו ולא יערער שבאותה שעה יודע לכל שהיא שלו ואח"כ לא יהא צריך ליזהר בשטרו זהו טעם החזקות והמחות לפיכך פסק רבינו הגדול ז"ל כשמואל בשדה אילן דבתר אכילות אזלינן להקל ולהחמיר ואין כאן בית מיחוש.
ומשמועה זו למדו הדיינין שאם בנה חורבתו של חברו שלש שנים או שנה אחת של שלש שנים שלא עלתה לו לחזקה דמימר אמר כל ממונו יוציא לבנין כדאמרינן כל שיבי דכרבא ליעלו בה וכפי מה שפירשנו.

פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. פירש ר״ח ז״ל פירא רבא ופירא זוטא שאר ירקות. וכן פירש הראב״ד ז״ל. ור״ש ז״ל פירש פירא זוטא שחת. וכבר כתבתי בפירוש משנתנו ראשונה דפירקין דאין קשה לפירושם לפי דעתי מהא דאמרינן בריש פירקין (בבא בתרא כח, ב) אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא לרבי ישמעאל הכי נמי דהויא חזקה. ושם כתבתי בסייעתא דשמיא.
והא דבעו רבי ישמעאל ורבי עקיבא חדשים לפירא רבא ולפירא זוטא, ולא אמרינן שאם מצא שדה בקמותיה וקצרה והכניס פירות לבית שתעלה לו חזקה מיד. כתב הרמב״ן ז״ל, די״ל דלדידהו בכי האי הכי נמי דהויא חזקה, אלא הא דנקט חדשים, משום דבשלמא בראשונה איפשר ביום אחד, אבל באחרונה אי איפשר אלא בשלשה חדשים או בחדש אחד, משום הכי תנו חדשים, דחזקה דראשונה דומיא דאחרונה בעו למיתני, ואי נמי חדשים דנקט לאו למעוטי קמה וקצרה, דכל שכן דהויא חזקה, אלא לרבותא נקט לומר דשלש אכילות של פרי זוטא הוי חזקה וכל שכן קמה וקצרה שאכילה גמורה היא.

ניר לא הוי חזקה. פירש ר"ש(י) ז"ל שאין יום אחד בשנה שניר בה חשוב להחשב שנה שלימה לחשבון של שלש שנים. ורבי אחא וכל גדולי הדור שאמרו דניר הויא חזקה, י"ל דסבירא להו כרבי ישמעאל ורבי עקיבא דלית להו טעמא דתלת שנין מידהר איניש בשטריה. והילכך כיון דסבירא להו דניר נמי הוי חזקה, חד יומא מהני ליה לחזקת שנה כדמהני אכילה אחת לרבי ישמעאל ורבי עקיבא לחזקת שנה. והא דאמר רב נחמן דטעמא דמאן דאמר ניר הרי זו חזקה משום דלא עביד איניש דכרבי ליה לארעיה ושתיק, ואי ביום אחד קאמר, כדברי ר"ש ז"ל, בחזקת יום אחד היאך שמע. נ"ל דהכין קאמר, כיון שנרה שנה וזרע שתים או שנרה שתים וזרעה שנה כבר שמע בעל הקרקע בחזקתו של זה, ואי משום דאמר דכיון דלא אכל אלא שנה לא איכפת ליה, לא היא, דלא עבדי אינשי דכרבי ליה לארעיה ושתיק, משום דנראה מתוך מעכשיו שהוא בעליו, שאין אדם עשוי לחרוש שדה חברו, ועוד שאכלה שתים או שנה, אלמא כשנרה נמי הרי זה כנר שדה שלו, ולפיכך ניר נמי עול לו, דכדרך בעלים הוא דנוהג בה.
ונראה כי לפי פירושו של ר"ש ז"ל לא גרסינן גבי ההיא דרבי מאיר לאו למעוטי ניר דלא, דהא ודאי כיון דאמר רב שלש שנים מיום ליום, ממילא מימעיט ניר דיום אחד,כד אלא הכי גרסינן חזקתן שלש שנים מיום ליום למעוטי ניר דלא, כלומר וממיילא מימעיט ניר דיום א' דלא מכלל דבר, ואף לגרסת הספרים נראה לי לישבו כן, דהאי מאי לאו לאו דוקא, אלא הכי פירושו, מי לא מימעיט מינה ניר דלא.
ובזה מיתרצא לי קושיא אחריתי דמקשו בתוספות מאי קאמר מאי לאו למעוטי ניר דלא, דילמא משום דטעמא דחזקה דגתלת שנין מיזדהר אינשי בשטריה, ולאו למעוטי ניר אתא. ובמה שפירשתי אתי שפיר, דהכי קאמר, אף על גב דטעמיה דרב משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, מי לא ממעט ניר דלא.
והרמב"ן פירש, דלמאן דאמר ניר לא הוי חזקה היינו שאפילו און ימים שנר בה אינן עולין לו לחשבון ימי שלש שנים של חזקה, שאין מונין לו אלא משעת זריעה ואילך, לפי שבשעה שהיה נר לא היה נהנה מן הקרקע אלא מהנה, ואין חזקה למהנה אלא לנהנה, וכמו שכתבנו למעלה משמו של רבינו האי גאון ז"ל וכדגרסינן בירושלמי ראוהו חורש וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר ולא ראוהו מכניס פירות אינה חזקה שאין חזקה אלא הכנסת פירות, וגם הרב ז"ל בעצמו הביא מכאן ראיה לפירושו ומדברי ר"ח ז"ל שכתב על הירושלמי זה דשמע מינה דאין חזקה אלא לנהנה, ומי שאמר ניר הרי זה חזקה, הכי קאמר, שאם ירד בתוכה בתחלת השנה ונר אותה כדניירי אינשי ועמד כל השנה בחזקתו ונטר לה כדנטרי אינשי עד שזרעה בשנה הבאה אותו שנה של ניר חשיבא ליה כשנה שלימה מיום ליום שהרי למאן דאמר ניר לא הוי חזקה ותחלת חזקה משיכנס בשדה ויזרענה, מכל מקום מאחר שנתלשה קודם זמן הזרע של שנה שניה הרי לא נשתמש בה בשדה הבעל, ואעפ"כ עולה לו, מאחר שבחזקתו היא עומדת, והאי אכל כדאכלי אינשי, וניר נמי לא שנא. אלו דבריו ז"ל.
ואינן מחוורין בעיני כלל, דאם איתא דאפילו נרה וזרעה באותה שנה אין מונין לו אלא משעת זריעה ואילך, מפני שאינו נהנה אלא מהנה ומימר אמר אידך כל שיבי דכרבא ליעול ביה, אם כן אף אנו נאמר דאין מחשבין לו אלא משעת הכנסת פירות לבית, שעד כאן נמצא מהנה ולא נהנה, וכדברי הירושלמי בעצמו שהוא מסתייע ממנה, וכל שכן דמימר אמר מארי ארעא כל תבואה שבביתו של מחזיק ליעול בה, דאף הוא נוטל פירא, דארעא דידיה אשבח. ועוד דלכאורה במאי דקאמר רבי אחא ניר הוי חזקה אמרי רבנן דלא הוי חזקה, ובגונא דאיירי רבי אחא איירו רבנן, ורבי אחא נרה שנה וזרע שתים נרה שתים וזרעה שנה קאמר, כלומר דבשנת הניר לא זרעו כלל, ובכי האי גונא הוא דאמרי רבנן דלא עלתה לו חזקה, אבל נרה וזרעה הא אחזיק כדמחזקי אינשי ואכל תלתא פירי ואזדהר בשטריה תלת שנין ומאי הוה ליה למעבד, ומערער נמי מכי חזי דכריב וזרע ואכל הוה ליה למחויי, דאי אמרת בזמן הניר שנהנה לא חשש למחות, והלא אין המחאה בתחת השלש אלא בסוף שלש, וכיון שעמד שם זה שלש שנים דרך הבעלים היה לו למחות תוך שלש שנכנס זה לשדה ונרה ופרנסה כדרך הבעלים, מאי אמרת מכל מקום אותו זמן שנהנה לא עלו לו לזה שמהנה ולא נהנה, אם כן אפילו ימי הניר שבשנה שניה לא תעלה לו, וכל שכן ימים שעמדה בלא ניר בין קצירה לניר, ואפילו תמצא לומר כיון דהכי עבדי אינשי סלקא ליה חזקה, וכענין שאמרו באתרא דמוברי באגי, מכל מקום לא יעלו לו ימי הניר כמו שאינה עולה לו שנה ההוברה. אלא ודאי נראה דאפילו למאן דאמר ניר לא הוי חזקה, הני מילי שנת הניר, אבל שנה של זרע, משנכנס לתיבה וחרש ופרנס כדרך הבעלים ולא יצאתה מחזקתו הרי זו חזקה ומונין לו משעת הניר, דלא עביד איניש דכרבי ליה לארעא וזרעי לה באותו ניר ושתיק. וכן פרשו קצת המפרשים וזה נראה לי עיקר.
הא דאמר רב יהודה אמר רב חזקתן שלש שנים מיום ליום נראה מדברי ר"ש ז"ל שהוא מפרש, דלרב לא אזלינן בתר אכילת פירות כלל, שאין הכל תלוי אלא בחזקת שלש שנים, כלומר שתעמוד בידו שלש שנים דתלת שנים מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר. וכבר הקשיתי לפירושו למעלה בריש פירקין, דאם כן מאי קא בעי הכא מאי איכא בין רב ושמואל ואוקי פלוגתייהו בדקל נערה, הא טובא איכא בינייהו, דלרב בעי תלת שנין דוקא מיום ליום ולא חיישינן לאכילת פירות. ולשמואל לא אזלינן אלא בתר תלת אכילות ואף על גב דלא מחזיק תלת שנין מיום ליום ועוד דלרב תפתיחא אמאי לא הויא חזקה, דמכל מקום הא לא נפקא מידי תלת שנין וכבר איזדהר בשטריה תלת שנין, וכן אפיק כורא ועייל כורא ומחזיק מגודא דעירודי ולבר. ומיהו מתפתיחא ועייל כורא אין קשה כל כך לרב, דמימרי דרב נחמן נינהו ורב לא סבירא ליה הכין, אבל אידך קשיא ליה. אלא ודאי בין לרב בין לשמואל תלת שנין בעינן, ולכוליה עלמא אילו עמדה בידו תלת שנין או ארבע ולא אכל פירות לא הויא חזקה, ואף על גב דטעמא דחזקה משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, על כרחין תלת שנין דאכילה קאמר, וכמו שכתבתי בריש פרקין, והיינו דבעינן הכא מאי בינייהו ולא אשכחן מידי דנוקי ביה פלוגתייהו אלא בדקל נערה, ופירש ר"ח ז"ל וכן הראב"ד ז"ל ועל דקל נערה שמוציא דיופרין בשנה, דלשמואל דאמר עד שיגדור שלש גדרות, הא נמי הויא חזקה, שהרי אכל שלש פירות גמורין שכנגדן בדקל אחד אינן נאכלין אלא בשלש שנין, ומכיון שאכל זה שלש אכילות גדולות, היה לו למחות, וזה שראה שהבעלים לא מיחו לא נזהר בשטרו יותר, ורב סבר דאכילת שלש שנים ממש בעינן, ואף על פי שאמרו בירושלמי אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא וחכמים אומרים שלש שנים בציר שלש שנים מסיק, לאו למימרא דבעינן שלש שנים דוקא, אלא כלפי מאי דאמר רבי ישמעאל דבוצר ומסיק ואורה בשנה אחת עלתה לו חזקה, דבצירה הויא חזקה לכולהו, וכן מסיקה וכן גדרה, קאמר שמואל דלחכמים שלש מסיקות בעינן, ולאו דוקא שלש שנים, אלא מפני שדרכן של אילנות שלא להוציא דיופרין אמר כן, ומכל מקום אפילו לרב נמי לא בעינן אלא שיאכל שלש אכילות שלימות של שלש שנים שלימות, כלומר שיעדור ויחרוש ויפרנס השדה מתחלת השנה ויאכל פירות וכן כל שלש שנים, וזהו שלש שנים מיום ליום דקאמר רב, וכן פירש ר"ח ז"ל. חזקתן שלש שנים מיום ליום, פירוש צריך לאכלה שלש פירות גמורין בשלש שנים.

שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה. בנטועין קאמר, שאיפשר להן בבית סאה, וכדתנן עשר נטיעות המפוזרות בבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן, אבל אילנות גדולים בשלשה אילנות סגי, וכדתניא שלשה אילנות והן של שלשה בני אדם הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן, ושלשים דקאמר ואכל עשרה דקאמר, לאו דוקא, אלא עשרה בבית סאה ואכל שלשה בשנה זו ושלשה בשנה זו וארבעה בשנה זו הויא חזקה. וממטע עשרה דקאמר לאו למעוטי מקורבין יותר, שאפילו היו שם מאה בבית סאה שעומדין ליעקר, עלתה לו חזקה, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא יז, ב) שאפילו אכלן רצופין הויא חזקה מידי דהוה אמישרא דאספסתא, ולא עוד אלא אפילו בשמכרן, דקיימא לן מכרן רצופין אין לו קרקע, אפילו הכי עשרה לאו דוקא, דאפילו יש אחד עשר או אפילו שנים עשר בבית סאה יש לו קרקע, דהא קיימא לן כמאן דאמר כמה יהו מקורבין ארבע אמות, כדאיתא בפרק הספינה (בבא בתרא פג, א) דפסיק רבא התם מארבע אמות עד שש עשרה. אלא הכא לאפוקי מפוזרין יותר קאמר, שאלו הוה ממטבע תשעה לבית סאה אינו נקרא שדה אילן ואין הקרקע נגרר אחריהן, ולפיכך לא עלתה לו חזקה בקרקע באכילת האילנות.
והא נמי דנקט אביי הכא ממטע עשרה לבית סאה, לאו למימרא אם היה שם קרקע יותר קצת מבית סאה דמפוזרין נינהו, דהא דקא פסיק רבא כמה יהו מקורבין מארבע כמה יהו מרוחקין משש עשרה אמה, ושש עשרה על שש עשרה מאתן וחמשין ושית הוו, ואלו מטע עשרה לבית סאה לא מטי להו לכל חד אלא מאתן וחמשין. אלא אביי לאפוקי ממטע תשעה לבית סאה קאמר.
ואם תאמר והיאך קנה כל בית סאה באכילת עשר הנטיעות, והא שש עשרה אמה דיניקת קרקע בעיגולא נינהו, כדאמרינן בשילהי לא יחפור (בבא בתרא כז, א) ואלו בית סאה בריבועא הוא, ומרובע יתר על העיגול רביע. תירץ מורי הרב ז"ל דאימ' דאזלינן בתר עיגולא לענין הבאת בכורים, משום דכל שיש לו שיעור יניקתו בצמצום לא הוי גזלן, אבל לענין מכירה שתלוי בדעת מוכר ולוקח, אזלינן בתר דרך בני אדם שמרבעין שדותיהן ונוטעין שורות שורות ואין נוטעין בעיגול, ולפיכך לענין קניה כיון שדרכן בכך, קנה לוקח קרקע שביניהן.

כבר ביארנו במשנה שכל קרקע העושה פירות תמיד כגון בתים וחצרות ודומיהם חזקתן שלש שנים מיום ליום אבל שדה בית הבעל ושדה האילן אין צריכין מיום ליום אלא שיאכל שלש תבואות ממין אחד שלש פעמים שנה אחר שנה והחזיק הא אם היה דקל נערה שאינה בת שלש שנים שמוציא פירות שני פעמים בשנה מצד לחות שבו לילדותו אין אותן שתים נחשבות אלא באחת ויש מפרשים בדקל נערה שמנער פירותיו ואין מתבשלים ואמר שאין לו חזקה בכיוצא בזה שאין זו הנאה גמורה:

חרשה לניר שנה אחר שנה אפילו כמה שנים הואיל ולא זרע אין זו חזקה כלל אדרבה נוח לבעל הקרקע בכך וברצונו חורש בה עד שיכלו בה כל עצי המחרשה:

שדה אילן שהיו בו שלשים אילנות בתוך שלש סאין או ביתר ופחות שאפילו היו נטועין בפחות מכן אע"פ שסופן ליבש החזיק הואיל ונהנה כמו שאמרו למטה שאכלן רצופין יש לו חזקה אלא שאנו תופשין לשון זה ומפני שסתם הנטיעות הם עשרה בבית סאה כשיעור יניקה הצריכה להם וזה המחזיק אכל עשרה בשנה ראשונה ועשרה בשנה שניה ועשרה בשנה שלישית החזיק ומ"מ דוקא שבשנה זו שהניח את העשרה ולא אכלן לא הוציאו אותן העשרים פירות שיש טענה לומר אלו היה שם היה אוכלן אבל אם הוציאו פירות ולא אכלן לא החזיק אלא במה שאכל ואפילו לא היו שם פירות פירשו בגמ' והוא דבזע בזועי ויש גורסין והוא דבזי בזויי ופירושו שלא היו אותם העשרה שאכל רצופים במקום אחד אלא מפוזרים בין אותם התמרים שלא אכלן אבל אם היו כל אותם שאכל במקום אחד לא החזיק אלא לאותן שאכל יש מפרשים בענין והוא דבזי בזויי ענין אחר והוא שזה שביארנו שאם הוציאו שאר האילנות פירות ולא אכלן שלא החזיק להם בשהפקירן ובזזו אותם העוברים אבל אם הניחן על האילנות בחזקת המשתמר הרי הוא כמי שאכלן וגדולי המחברים כתבוה כן אלא שאף הם כתבו שהוא צריך באכילת אחד מכאן ואחד מכאן:

דקל נערה איכא בינייהו. פירש שמשיר את פירותיו. למאן דאמר שלש שנים הא נמי חזקה הוא ולמאן דאמר עד שיגדור שלש גדירות דוקא היכא דגדרו בידים אבל היכא דלא גדרו בידים אלא מעצמם נשרו לא הוה חזקה:

עח. והא דתנן רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ושנים עשר חדש באמצע שמנה עשר חדש רבי עקיבא אומר חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ושנים עשר חדש באמצע ארבעה עשר חדש, ודייקינן עלה לימא ניר איכא בינייהו דר' ישמעאל סבר ניר לא הוה חזקה ואמטול הכי בעי שלשה חדשים, ורבי עקיבא סבר ניר הוי חזקה, ואמטול הכי סגיא ליה בחדש אחד. ותסברא לר' עקיבא מאי איריא חדש אפילו יום אחד נמי אלא דכולי עלמא ניר לא הוי חזקה ופירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. דרבי ישמעאל סבר פירא רבא הוי חזקה, כגון קשואין ודלועין דלא גמרי בפחות משלשה חדשים, אבל פירא זוטא כגון ירקות וכיוצא בהן דגמרי בחד ירחא לא הוי חזקה. ורבי עקיבא סבר פירא זוטא נמי הוי חזקה, דאכילה חשיבא. ולית הלכתא כחד מינייהו, כדברירנא במתני' (לעיל בבא בתרא כח,א סי' ב ד"ה ולית), מיהו שמעינן מינה דבין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא ניר לא הוי חזקה, וכן הלכתא:

עט. ת"ר ניר אינו חזקה ויש אומרים הר"ז חזקה מאן י"א רבי אחא היא דתנא נרה שנה וזרעה שתים נרה שתים וזרעה שנה אינה חזקה רבי אחא אומר הרי זו חזקה. וליתא לדר' אחא. א"ל רב ביבי לרב נחמן מ"ט דמאן דאמר ניר לא הוי חזקה מימר אמר כל שיבי (רברבא) [דכרבא] ליעלו בה. כלומר מי יתן ויחרשנה עד שיכלו בה כל הקיסמין של כלי החרישה. כללא דמילתא כל היכא דאית לה הנאה לארעא ולית ליה הנאה למחזיק לא הויא חזקה:

פ. שלחו ליה בני פום נהרא לרב נחמן בר רב חסדא ילמדנו רבינו ניר הוי חזקה או לא הוי חזקה אמר מאי תיבעי להו והא רבי אחא וכל גדולי הדור אמרי ניר הרי זו חזקה אמר רב נחמן בר יצחק רבותא למחשב גברי והא רב ושמואל בבבל ורבי ישמעאל ורבי עקיבא בארץ ישראל אמרי ניר לא הוי חזקה רבי ישמעאל ורבי עקיבא מתני' היא. דכל חד מיניהו קא נקיט שיעורא זוטא דקיימא ביה חזקה, ואי ס"ד דניר הוי חזקה בחדא שתא ותרי יומי סגיא, יום אחד ניר בראשונה ויום א' ניר באחרונה ושנים עשר חדש באמצע, ולמה לי ארבעה עשר חדש לר' עקיבא ושמונה עשר חדש לרבי ישמעאל. רב ושמואל מאי היא דאמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום. ובבית השלחין קאי, דאילו בבית הבעל אינה מיום ליום. וכיון דלא סגיא להו לרבנן בארבעה עשר חדש ולא בשמונה עשר חדש כל שכן דלא סגיא להו בניר, דהא אפילו לרבי ישמעאל ור' עקיבא לא סגיא להו. ועוד דהא בהדיא קתני ולרבנן שלש שנים מיום ליום בעינן, ואי ניר הוי חזקה בחדא שתא ותרי יומי סגיא. (רב) [שמואל] מאי היא דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים עד שיגדור שלש גדרות ויבצור שלש בצירות וימסוק שלש מסיקות. שמעינן מינה דרבנן לא סגיא להו בניר למהוי חזקה, וכן הלכה. חדא דהוה ליה רבי אחא יחיד לגבי רבים והלכה כרבים, ועוד דרב ושמואל נמי הכי סבירא להו. ועוד דרב נחמן בר יצחק נמי הכי סבירא ליה, וקיימא לן כוותיה בדיני. ועוד דסוגיין לקמן דניר לא הוי חזקה, דגרסינן לקמן (בבא בתרא נז,א) והרי ניר דבנכסי הגר קנה בנכסי חבירו לא קנה, דשמעת מינה דניר לא הוי חזקה:

פא. מאי בינייהו. כלומר מאי איכא בין רב ושמואל לטעמייהו דרבנן. אמר אביי דקל נערה איכא בינייהו. והוא דקל שמנער פירותיו ומשירן. לרב דסגיא ליה בשלש שנים ולא בעי גדירא ממש, האי נמי כיון דאכליה שלש שנים כדרך הוצאת פירותיו הוי חזקה. לשמואל דבעי שלש גדירות, הכא כיון דלא גדר לא הויא חזקה. פירוש אחר, דקל נערה איכא בינייהו, דקל בחור שמחליף כנער והוא מוציא פירות פעמים בשנה, כנערה זו שאפשר שתתעבר פעמים בשנה, ונמצא זה יכול לגדור שלש גדרות בשנה וחצי. לרב דבעי שלש שנים לא הוי חזקה, לשמואל דבעי שלש גדירות כיון דגדרה שלש גדירות קיימא ליה חזקה. וקיימא לן כוותיה דשמואל בדיני, ואליבא דהאי פירושא בתרא, דאי לפי' קמא אם כן דקל שמשיר פירותיו במאי קיימא ליה חזקה, הא אחזיק ביה דרך אכילתו. וכי תימא דגדיר להו מקמי דלינתור, כיון דאכתי לא גמר פירא כל שכן דלא קיימא חזקה, ולא משכחת לה דקל המשיר פירותיו דלא קיימא ליה חזקה אלא כשאין דרכו להשיר פירותיו תכף לגמר בישולן אלא לאחר זמן, דכיון דהוה ליה שהות לאחר בישולן לגדור ולא גדר, ואע"ג דאכיל להו מן הגדר (ו)לא קיימא ליה חזקה:

(יח) והכא פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. פי' ר' ישמעאל דוקא פירא רבא דהיינו תבואה הוי חזקה. אבל פירא זוטא כגון אספסתא דהיא מאכל בהמה וגדילה ונגמרת בחדש אחד לא הוי חזקה. ומש"ה בעי שלשה חדשים שיש תבואה שהיא נזרעת ונקצרה לשלשה חדשים. ור' עקיבא סבר אפי' פירא זוטא דהיינו אספסתא שנגמרת לחדש אחד הויא חזקה. ואי קשיא אי הכי מאי בעי ר' עקיבא י"ד חדש בשלשה חדשים ליהוי חזקה כדאמרן בריש פירקן אכלה תלתא פירא בתלתא ירחא כגון אספסתא ליהוי חזקה. ואיהו אהדר לי' אה"נ. וא"כ אמאי בעי ר"ע י"ד חדשים. וכן נמי לר' ישמעאל בט' חדשים ליהוי חזקה שיכול ליתן פרי שלשה חדשים ואמאי בעי י"ח חדש. תשובה פשטא דמתני' הכי משמע דכל דבר שעושה פירות תדיר בעינן ג' שנים מיום ליום. וליכא מאן דפליג. אבל שדה הבעל שאינה עושה פירות תדיר הוה אמר ר' ישמעאל דבעי' ג' שנים אבל לא מיום ליום וסגי לן בי"ח חדש ור"ע אמר לן דסגי לן בי"ד חדש. ומיהו בין למר בין למר ג' שנים בעינן אבל לא מיום ליום. והילכך ג' חדשים לר"ע בשנה אחת וכן תשעה חדשים לר' ישמעאל בשנה אחת לא הוי חזקה דבעי' ג' שנים. ולא אמר ר' ישמעאל דשלש אכילת הויין חזקה אפי' בשנה אחת אלא בשדה האילן ולא בשדה הלבן כדתנן אמר ר"י בד"א בשדה הלבן אבל בשדה האילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייציו הרי אלו ג' שנים פי' אנה אנו רוצים שלש שנים בשדה הלבן אבל בשדה האילן לא בעי' ג"ש אלא ג' אכילות ואפי' בשנה אחת. וזה הוא טעם הדבר שדה הלבן שהיא נזרעת ע"י אדם ואם לא יזרענה אינה מצמחת בעי' שלש אכילות בשלש שנים. אבל שלש אכילות בשנה אחת כגון אספסתא לר"ע או תבוא' לר"י לא הוי חזק' דסתמ' דמילת' אין אדם זורע שדהו כ"א לשנה אחת. ואע"פ שזה זרעה ג"פ בשנה יכול בעל הקרקע לומר אני לא סברתי שיזרענה אלא פעם אחת כדרך כל בני העולם ובעבור זה לא מחיתי. אבל שדה האילן שהפירות גדילין מהן ואינו נוטען הוא. ואינו זורען אלא מאליהן גדילים ידוע הוא לבעל השדה שיגדלו שם ענבים וזתים ותאנים ולמה הניחו ליכל ולא מיחה הילכך בשלש אכילות הויא חזקה. ואפילו בשנה אחת משא"כ באספסתא ותבואה הנזרעין כדפרישית ובריש פרקין אקשי' לר"מ דאמר ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לכ"ש ה"נ אמאי בעי' שלש אכילות לשלש שנים אפילו בשנה אחת תיהוי חזקה. ואהדר לי' אין ודאי דהויא לר' ישמעאל חזקה. כדתנן בשדה האילן דבשלש אכילות הואי חזקה. אבל מיהו דוקא בשדה האילן אבל לא בשדה הלבן. כדמפרש במתני' ומחלק בין שדה אילן לשדה לבן. וטעמא כדפרישית. ולא השגיח להאריך שם דברים לחלק ביניהם שכבר הוא מפורש ומבואר במתני'. ולא אמר אה"נ על האספסתא שהיא נזרעת ודמיא לשדה הלבן אלא על אכילות דשדה האילן הגדילות מאליהן ולא חש לחלק לו בין אכילות דשדה אילן לאכילת דשדה הלבן דמתני' היא כדפרישית ולעולם תלתא אספסתא לתלתא ירחי לא הויא חזקה לר"ע ולא שלש תבואות לתשעה חדשים לרבנן דבעי' שלש שנים אבל לא מיום ליום:

בד"ה מאי בינייהו כו' דג' בצירות שלימות כו' דאיכא בינייהו חרפי ואפלי כו' עכ"ל ר"ל בצירות שלימות שתהיה כל שנה כל שנת הבצירה דהיינו מבצירת שנה זו עד בצירת שנה שאחריה (ומהא) [ואהא] קשיא להו דאימא דא"ב חרפי שתהיה תחילת בצירה שאחר סוף שנת בצירה שלישית בחרפי ואז לא יהיו ג' שנים שלימות ואם תהיה באפלי יהיו יותר מג' שנים שלימות וק"ל:

בד"ה היו לו שלשים כו' אבל תשעה אילנות גדולות ממטע שלשה לבית סאה כו' עכ"ל כצ"ל לפי הגהת מהרש"ל ע"פ דברי הרא"ש והטור ע"ש ואף שהדין דין אמת מכל מקום דברי התוספות מוכיחין שאין כאן מקום להגיה כן ממה שכתבו בסוף דבריהם והני אילנות לא בגדולים איירי דגדולים לא כו' ולפי הגהתו וכי עד השתא לא ידענו כל זה שהרי כבר כתבו אבל לתשעה אילנות גדולות ממטע שלשה כו' ולעיל הוה ליה לפרושי אבל תשעה אילנות גדולות ממטע שלשה לבית סאה כדאמרי' פרק לא יחפור גם לשון ואכל אחת בשנה זו ואחת כו' לא משמע אחת מכל בית סאה אלא אחד ממש וע"כ נראה לקיים כל נוסחות ישינות בתוס' שלפנינו ומשום דלענין מכירה בפרק הספינה נקט ג' קנה שלשה קנה קרקע משו"ה קשיא להו אמאי נקט הכא שלשים ממטע י' כו' דהיינו לפי ערך מטע עשרה לבית סאה דקתני בעלמא דהוה ליה שלשה בית סאה לשלשים אילנות הוה ליה למנקט ה"נ הכא שלשה אילנות כדנקט גבי מכר לפי ערך ממטע י' לבית סאה דהוה ליה תש"ן אמות לשלשה אילנות ואכל אחת בשנה כו' ותרצו דבכה"ג לא הוי חזקה משום דלא הוי בזי בזויי ושוב שכתבו והני אילנות לא בגדולים כו' מלתא באנפי נפשיה הוא וכדברי הרא"ש והטור זה נראה לי ברור בדברי התוספות לקיים כל נוסחות הישנות וק"ל:

בד"ה ממטע י' לבית כו' ונראה דפחות מכאן דקתני גבי הקדש קאי נמי אכדי שיעבור בקר כו' עכ"ל ר"ל דאי קאי ממטע י' לבית סאה כדמשמע בברייתא דמייתי בהמוכר את הבית א"כ הדרא קושיין לדוכתין דיפה כח הדיוט מכח הקדש דבהדיוט קתני בתוספתא בפחות מכדי שיעבור כו' וק"ל:

גמ' שעושה ג' פעמים בשנה נמחק:

תוס' בד"ה היו לו כו' אבל אילנות גדולים ממטע ט' ג' לבית סאה כצ"ל ונ"ב כאשר הגהתי הוא עיקר וכן הביאו ולפירושו נמי כו' כצ"ל:

הטור בשם ר"י בעל התוס' סי' קמ"א:

בד"ה ממטע עשרה כו' הוי חזקה שכשיעור יניקה כו' גבי מכר :

גמרא דאר"י א' שמואל זו דר"י ור"ע. ועי' בפיר"ש. ולכאורה ל"מ במשנה אלא דרי"ש אמר זה ומנ"ל דגם ר"ע ס"ל כן וכן אביי לא הזכיר לקמן אלא את רי"ש:

ר"ש ד"ה פירא רבה. א"נ כגון ירק דגדלין הירקות בחדש א'. לעיל (כ"ח ב) איתא דאספסתא נגמר בחדש א' אלא דשם מבואר דגם לרי"ש הוה חזקה על ידה וע' תוס' בר"פ ד"ה שלשה חדשים בראשונה:

תד"ה היו לו. אבל ט' אילנות גדולות כו'. ההג"ה שבגליון בשם מהרש"ל טעותא היא כי גירסתו היא כמו דאיתא לפנינו בתוס' וכ"ה במהרש"א בשמו ובמהרש"ל ט"ס:

כל שיבא ושיבא דכרבא ליעול בי' מסידור ש"ע סי' קמ"א סעי' ח' וסעי' ע' משמע דבונה חרבתו פשיטא לי' טפי דכל שיבא דבנין ליעול בי' מניר דכל שיבא דכרבא וכו'. ונ"ל היינו טעמא דבבנין י"ל המערער שתיק כולי האי משום שלא עלה על דעתו שזה הבונה בונה ע"ד שיהי' שלו אלא כיון שהוא חורבא הוא בונה אותה. ולבסוף כשיצטרכו הבעלי' הרי יתנו לו יציאותיו ואינו מפסיד וביני לביני הוא ידור בתוכו. ומשו"ה לא מיחה. אבל כשרואהו חורש שדהו ע"כ על דעת שהוא שלו חורשו דאל"ה שמא יוציאהו זה אחר דכריב טרם שיזרענו ויניחנו בור ולא ישלם לו אפי' שכר טרחתו. אע"כ שהוא חורש ע"ד שהוא שלו וה"ל למחות והיינו דקאמר לא עביד אינש דכריבא לי' לארעי' ושתיק קמ"ל אפ"ה אמר כל שיבא דכרבא ליעול בי'. אבל בונה חרבתו פשיט טפי והפוסקי' למדו בנין חורבן מקו' דכרבא וא"ש סידור ש"ע ועסמ"ע סקי"ד: ממטע יוד לבי' סאה. כ' תוס' ולרשב"א נראה ליישב וכו' שעומדין ליעקור וכו' הקשה בתומי' סס"י קמ"א הא לקמן בד"ה ממטע וכו' כ' תוס' ושמא יש לחלק בין מכר לחזקה וכו' ודרך בני אדם אין להרחיק יותר מי"ו אמה וכו' ע"ש וא"כ איך כ' רשב"א דלמיעקור קאי והוא פלאי לכאורה. ולפע"ד נהי דדרך ליטע בתוך שיעור יניקה מ"מ הכא דמיירי דלא אפיקו הא קמן דקרקע זו אינה סובלת מטע רצופי'. בודאי אי הי' נטועי' רק עשרה לבית סאה לא הי' עומדי' למיעקר אע"ג דלא אפיקו אלא מקרה הוא. אבל כיון שנטועי' בתוך שיעור יניקה של זה בזה ולא אפיקו בודאי סתמי למיעקור קאי ולק"מ לכאורה:

באמת לרשב"ם לק"מ ק' תוס' דס"ל לקמן דהלכה כנהרדעי ורבא שהקשה מאספסתא מילתא בעלמא קאמר או דנהרדעי אפי' יוד לבית סאה הוה רצופי' ופליג רבא והילכתא כרבא אבל טפי מעשרה לכ"ע לא הוה חזקה. וא"כ להרשב"ם לא צריכי' לתי' רשב"א שבתוס' כלל וק"ל. ולא כתבתי אלא לפמ"ש תוס' אליבא דרשב"ם:

אך הרשב"ם הא מייתי דברי ר"ח דמיירי בבנות שוח דדרכן כך דלא למיפק וליתי' להנ"ל והדרי' ק' לדוכתא. אמנם נ"ל דרשב"ם לא יפרש דהני בנות שוח חנטו כדעת תוס' ד"ה היכא דא"כ תיקשי ק' תוס' הא בעי' בעידנא דאיתי' להא פירי וכו' ותי' תוס' דוחק. גם א"א לפרש דבנות שוח אינם חונטי' כלל עד שנה ג' דתיקשי ק' תוס' בכור' ח' ע"א. אע"כ כל בנות שוח חונטי' מיד ונגמרי' אחר ג' שנים ואמרי' בירושלמי פ"ג דשקלי' דחנט באילן הוה כעיבור בבהמה וא"ש ש"ס דבכורו' אך בשמעתין מיירי דלא אפיקו אפי' חנט מ"מ לא תיקשי אפי באלף שנים לא יארע כך דאותו שילקו בשנה זו לא ילקו בשנה זו דשאני בנו' שוח שדרכן כך דעשרה חונטי' בשנה זו ואינך מוציאי' פירות ובשנה שאלו מוצאי' פירות חונטי' אחרי' ודרכן בחליפי'. א"כ גם לקוי שדפון שלהם יארע בחליפו' שנה בשנה ואין כאן תימה אבל לעולם ע"י ליקוי ושינוי מיירי גם לר"ח וא"כ י"ל למיעקר קאי וכמ"ש לעיל וא"ש וק"ל:

אפי' יום אחד נמי. יכול לעשות בו ניר: פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. ר' ישמעאל ס''ל דלא הוי חזקה עד שילקט פירא רבא דהיינו כשנגמרה כל התבואה לפיכך צריך שלשה חדשים כגון שעורים ושבולת שועל ועדשים שגדלים בג' חדשים ור''ע סבר פירא זוטא דהיינו כגון שחת שגדל בשלשים יום הויא חזקה אע''פ שלא נגמרה התבואה אי נמי כגון ירק דגדלין הירקות בחדש אחד: נרה שנה. בלא זריעה: ושתיק. ולא מיחה ומדלא מיחה הפסיד: כל שיבא ושיבא דכרבו ליעול בה. כל קיסמים שבמחרישה יכניס בה כלומר הלואי ויחרוש הרבה עד שתכלה מחרשתו ותתרפה הקרקע ואח''כ אטלנה ואזרענה אני: ילמדנו רבינו ניר הוי חזקה. בשדה הבעל ודי בחזקת י''ב חדש ושני ימים: רבי ישמעאל ור' עקיבא דמתניתין. כדאוקמינן דכ''ע ניר לא הוי חזקה כלומר יום א' בשנה שנר בו שדהו אינה חזקה להחשב כשנה שלמה לחשבון ג' שנים: זו דברי רבי ישמעאל ור''ע. דאמרי במתני' שדה הבעל חזקתו ג' שנים ואינה מיום ליום אלא י''ח חדשים לר' ישמעאל וי''ד לר''ע אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים בכל דבר מיום ליום ואליבייהו דהני רבנן פרישנן בריש פירקין טעמא דחזקת ג' שנים דעד שלש שנים מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר וכוותייהו דהני רבנן אליבא דרב קיימי כדמוכח סוגיא דמכילתין דלא אזיל בתר לקיטת ג' פירות של ג' שנים אלא ג' שנים שלמות בעינן בכל דבר ומשום דאין אדם נזהר בשטרו יותר מג' שנים: לאו למעוטי ניר. דהא אפי' פירא רבא ופירא זוטא קא ממעט וכ''ש ניר דהא מיום ליום קתני למעוטי אפי' שנים מקוטעות אלמא ניר לא חשיב חזקת יום אחד דידיה כשנה שלמה דאם כן די בי''ב חדש ושני ימים ואנן שלש שנים מיום ליום בעינן: דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' ישמעאל ור''ע. דאמרי במתני' אבל בשדה אילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו ג' שנים אלמא משליקט ג' פירות בשדה אחת בשנה אחת בג' זמנים זה אחר זה תשיב לה חזקה: אבל חכמים אומרים. פירות ג' שנים צריך עד שיגדור בתמרים ג' גדירות כו': מסיקות. בזיתים: מאי בינייהו. בין רב ושמואל בין למר ובין למר ג' שנים בעינן: דקל נערה איכא בינייהו. דקל ילדה ובחורה דפחות מג' שנים שלמות טוענת ג' פעמים דלשמואל הויא חזקה בג' גדירות אע''ג דליכא ג' שנים שלמות ולרב בעינן ג' שנים מיום ליום ורבינו חננאל פי' דקל נערה דקל המשיר פירותיו קודם גמרן מלשון גם חצני נערתי (נחמיה ה) לדברי שמואל דאמר בעינן ג' גדירות לא הוי חזקה דהא לא גדר לדברי רב דאמר בעינן ג' שנים והרי הוא מחזיק בו ג' שנים והויא חזקה ולפי הלשון הזה אפי' שמואל לא בא לגרוע מג' שנים והכי קי''ל ל''א פירש עוד דקל נערה דקל דיופרין שעושה פעמיים בשנה לשמואל בשנה ומחצה הויא חזקה דהא איכא ג' גדירות ולרב לא הויא חזקה דליכא ג' שנים: אמר אביי מדברי ר' ישמעאל נשמע להו לרבנן היו לו שלשים כו'. ה''ג לה והכי פירושא דר' ישמעאל דבשנה אחת הוי חזקה בשדה אחת בשלש לקיטות בשלשה מקומות בשדה כדקתני כנס את תבואתו ומסק את זיתיו כו' מדבריו נשמע להו לרבנן דפליגי עליה כדאמר רב יהודה אמר שמואל לעיל ובעו ג' שנים דליכא פלוגתא בין ר' ישמעאל ובין רבנן אלא בשנה אחת וג' שנים אבל כל מאי דאמר ר' ישמעאל בשנה אחת אמרי רבנן בג' שנים: ממטע עשרה לבית סאה. דבית סאה צריך לעשר נטיעות כדאמר בלא יחפור (לעיל דף כו:) אבל אם פחות מבית סאה לי' אילנות הרי סמוכין ביותר והוי כיער ולא הוי חזקה דלא אחזיק כדמחזקי אינשי וביותר מבית סאה לי' נמי לא הויא חזקה בכל הקרקע אלא כנגד מה שצריך לאילנות: אכל י' בשנה זו כו' הרי זו חזקה. דכמי שהחזיק ג' שנים בכל השדה דמי שהיה אוכל בכל השנה מה שגדל בו:

נרה שנה וזרע שתים כו'. נרה שתים וזרע שנה אחת לא נקט אלא משום רבותא דר' אחא דאפי' הכי הויא חזקה ואומר ר''י דנראה דוקא כגון שנרה וזרע ונרה אבל נרה בזה אחר זה אפי' רבי אחא מודה דאינה חזקה דמה מועיל חרישה כל כך שחורשה ב' שנים בלא זריעה: למעוטי מאי תימה לרשב''א דהיכי מוכח מהכא דלמעוטי נירא קאתי דלמא קסברי רבנן נירא הוי חזקה והא דצריך ג' שנים מיום ליום משום דעד תלת שנין מיזדהר איניש בשטרא כדמפרש בריש פירקין ואפי' לא עשה באותן שלש אלא ניר הוי חזקה דלא עביד איניש דכרבי לארעיה ושתיק: מאי בינייהו. וא''ת טובא איכא בינייהו דשלש בצירות יכולין להיות בשתי שנים שבסוף שנה בצר וב' בצירות אחרי כן בשתי שנים ואומר ר''י דמשמע ליה דג' בצירות שלמות כל שנות הבצירות אבל תימה לר''י אמאי לא משני דאיכא בינייהו חרפי ואפלי כדאמרינן בפ''ב דע''ז (דף עה:) כמה מיישנן י''ב חדש רשב''ג אומר מגת לגת מבד לבד היינו תנא קמא איכא בינייהו חרפי ואפלי: היו לו שלשים אילנות. ונראה דדוקא שלשים אבל ט' אילנות גדולים ממטע שלשה לבית סאה ואכל אחת בשנה זו ואחת בשנה זו לא הויא חזקה מידי דהוה אשלשים היכא דלא באזי בזויי והני אילנות לא בגדולים איירי דגדולים לא הוו אלא ג' לבית סאה כדאמרי' בפ' לא יחפור (לעיל דף כו:): ממטע י' לבית סאה. פ''ה דפחות מבית סאה לעשרה אילנות הוו סמיכי ביותר והוו כיער ולא הוי חזקה ואין נראה דהא מוכח בשמעתין דאכלן רצופין הויא חזקה דפריך רבא אנהרדעי אלא מעתה האי אספסתא במאי קני ליה ולרשב''א נראה ליישב פ''ה דלקמן איירי שאוכל כל האילנו' אע''פ שהן רצופים הויא חזקה שהרי אכל העומדים ליעקר ואותן העומדים להתקיים אבל הכא שאינו אוכל כל אילנות אלא ג' בכל שנה אם היו ל''ג אילנות בג' סאין הרי יש בהן ג' אילנות העומדין ליעקר וכשהוא אוכל י''א אילנות בכל שנה שמא באותן י''א שאוכל אותן בשנה זו יש בהן ב' או ג' שעומדין ליעקר ובעינן בכל שנה שיאכל ג' מאותן העומדין להתקיים וביותר מבית סאה לעשרה נראה דלא קנה קרקע כל עיקר ולא כפ''ה דפי' דדוקא בכל הקרקע הוא דלא הוי חזקה אבל במה שצריך לאילנות הוי חזקה: ממטע עשרה לבית סאה. קשה לר''י דמאי שנא חזקה ממכר דגבי קנה ג' קנה קרקע ועשרה לבית סאה הוו מפוזרים ולא קנה קרקע דבעשר לבית סאה יש מאתן וחמשין לכל אילן ובהמוכר את הספינה (לקמן דף פב:) גבי קנה ג' כו' אמר כמה יהא ביניהן משמנה ועד שש עשרה אבל יותר מי''ו הוו מפוזרין וכשיש ביניהן י''ו הוי לכל אילן ח' מכל צד סביבותיו דהיינו טבלא של י''ו על י''ו עגולה שהאילן יונק סביבותיו בשוה וי''ו על י''ו מרובעים הוו מאתן וחמשין ושית דל רביע מינייהו דמרובע יתר על העיגול רביע לא ישאר אפי' מאתים אלמא לא הוי כשיעור י' לבית סאה ושמא יש לחלק בין מכר לחזקה דגבי מכר ודאי לא אמר דקנה קרקע אם אינן רצופין כדרך שבני אדם רגילין ליטע ודרך בני אדם אין להרחיק יותר מי''ו אמה אילן מאילן אע''פ שנכנסת יניקה של זה בתוך יניקה של זה שאילנות גדולים יונקין י''ו אמה מכל צד ולכך אין דרך להרחיק אילן מאילן כל שיעור יניקתם דהיינו ל''ב דא''כ לא יטע איש בשדה גדולה אלא ב' אילנות או ג' אבל גבי חזקה הויא חזקה כשיעור יניקה אע''פ שהן מרוחקין כשיעור יניקה אבל קשה לר''י דיפה כח הדיוט מכח הקדש דגבי הדיוט קנה שלשה קנה קרקע משמנה ועד י''ו וגבי הקדש תניא בסוף המוכר את הבית (לקמן דף עב.) הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הרי זה הקדיש את הקרקע פחות מכאן או יותר על כן לא הקדיש את הקרקע מאי שנא הקדש ממכר ופי' הקונטרס בסוף המוכר את הבית (שם ד''ה ממטע) דהתם בדעת מוכר תליא מילתא אבל גבי הקדש ביניקה תליא מילתא ובהמוכר את הספינה (שם דף פג. ד''ה כמה) פירש גבי מכר והוא הדין למקדיש אילנות דהוי נמי האי שיעורא וברייתא דהמוכר את הבית (שם דף עב.) דקתני בהקדיש עשרה לבית סאה פליגא וראיה מתוספתא דמכילתין דקתני כי קנה ג' קנה קרקע וכמה יהו קרובים זה לזה כדי שיהא הבקר עובר בכליו

בבא בתרא לו ע"ב