סקר
איזו "בבא" הכי קשה?






 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו וּפָטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה וּבְשַׁבָּת מֵיסֵב וְאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן וּמְבָרֵךְ וּמְזַמֵּן וּמְבָרְכִין עָלָיו וּמְזַמְּנִין עָלָיו וְחַיָּיב בְּכׇל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְּאֵלּוּ נִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי בֵּינַיְיהוּ תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ
קָתָנֵי מִיהַת פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אָמַר רַב פָּפָּא תַּרְגְּמָא אַמַּחֲזִיר פָּנָיו וְאוֹכֵל רַב אָשֵׁי אָמַר כֵּיוָן שֶׁמּוּטָּל עָלָיו לְקוֹבְרוֹ כְּמוּטָל לְפָנָיו דָּמֵי שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּקׇם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וְנֶאֱמַר וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי כָּל זְמַן שֶׁמּוּטָּל עָלָיו לְקוֹבְרוֹ כְּמוּטָל לְפָנָיו דָּמֵי
מֵתוֹ אֵין אֲבָל מְשַׁמְּרוֹ לָא וְהָתַנְיָא הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה מְשַׁמְּרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ מֵתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמְּרוֹ מֵתוֹ וּמְשַׁמְּרוֹ אִין אֲבָל מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לָא וְהָתַנְיָא לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִילִּין בְּרֹאשׁוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְקוֹרֵא וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן עוֹבֵר מִשּׁוּם לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עוֹשֵׂהוּ הָתָם תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת הוּא דְאָסוּר חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת חַיָּיב דְּאָמַר מָר מֵת תּוֹפֵס אַרְבַּע אַמּוֹת לִקְרִיאַת שְׁמַע הָכָא חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת נָמֵי פָּטוּר
גּוּפָא הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה הָיוּ שְׁנַיִם זֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה קוֹרֵא וְזֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה קוֹרֵא בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר הָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה מַנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ וּמִתְפַּלְּלִין שְׁנֵיהֶם בְּזָוִית אַחֶרֶת מַאי בֵּינַיְיהוּ אָמַר רָבִינָא חוֹשְׁשִׁין לְעַכְבָּרִים אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מָר סָבַר חָיְישִׁינַן וּמַר סָבַר לָא חָיְישִׁינַן
תָּנוּ רַבָּנַן הַמּוֹלִיךְ עֲצָמוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנֵם בְּדִסַקַּיָּא וְיִתְּנֵם עַל גַּבֵּי חֲמוֹר וְיִרְכַּב עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם מִנְהַג בִּזָּיוֹן וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גּוֹיִם וּמִפְּנֵי לִסְטִים מוּתָּר וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּעֲצָמוֹת כָּךְ אָמְרוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַרֵישָׁא פְּשִׁיטָא מִי גָּרַע סֵפֶר תּוֹרָה מֵעֲצָמוֹת אֶלָּא אַסֵּיפָא אָמַר רַחֲבָה אָמַר רַב יְהוּדָה כָּל הָרוֹאֶה הַמֵּת וְאֵינוֹ מְלַוֵּהוּ עוֹבֵר מִשּׁוּם לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ וְאִם הִלְוָהוּ מַה שְּׂכָרוֹ אָמַר רַב אַסִּי עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן
רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת הֲוָה קָשַׁדְיָא תְּכֵלְתָּא דְרַבִּי יוֹנָתָן אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא דַּלְיַיהּ כְּדַי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ לְמָחָר בָּאִין אֶצְלֵנוּ וְעַכְשָׁיו מְחָרְפִין אוֹתָנוּ אֲמַר לֵיהּ וּמִי יָדְעִי כּוּלֵּי הַאי וְהָא כְתִיב וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה אֲמַר לֵיהּ אִם קָרִיתָ לֹא שָׁנִיתָ אִם שָׁנִיתָ לֹא שִׁלַּשְׁתָּ אִם שִׁלַּשְׁתָּ לֹא פֵּירְשׁוּ לְךָ כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמוּתוּ אֵלּוּ צַדִּיקִים שֶׁבְּמִיתָתָן נִקְרְאוּ חַיִּים
שֶׁנֶּאֱמַר וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג

רש"י

ואין מברכין עליו. אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם: ואין מזמנין עליו. אין מצטרף עם שלשה לזימון: תשמיש המטה איכא בינייהו. לר''ש חייב אבל בעונה בשבת: קתני מיהת פטור מק''ש ומכל ברכות. ואפילו כשהוא אוכל בבית חברו: תרגמא. להא דתני פטור אמי שאין לו בית אחר דקאמר מחזיר פניו ואוכל: רב אשי אמר. לעולם אכולא ומתניתין נמי אפילו בבית אחר נמי פטר ליה דכל שמוטל עליו לקוברו קרי מוטל לפניו: ויקם אברהם וגו' וכתיב ואקברה מתי מלפני. וההיא שעתא לאו לפניו הוה: משמרו. אדם אחר שאינו קרובו אלא משמרו: תופס ד' אמות לק''ש. שאסור לקרות בתוך ארבע אמות שלו משום לועג לרש: פטור מק''ש. משום דעוסק במצוה: חוששין לעכברים. תנא קמא חייש לעכברים אפילו בספינה: דסקיא. מרצוף גדול של עור: ואם היה מתירא. וצריך לרכוב על הסוס ולרוץ: אלא אסיפא. אם היה מתירא רוכב: מלוה ה' חונן דל. קרי ביה מלוה את המקום מי שחונן את הדל ואין לך דל מן המת והמלוה אותו כאלו מלוה את המקום: דלייה. הגביהנו: לא שנית. לא חזרת עליו פעם שנית כדי שתתבונן בו: אלו צדיקים. ומאי יודעים שימותו נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירה ורשעים אינם יודעים מאומה שעושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים: הוא הכה. השפיל את השנים של דורות משני מקדשים שלא היה בהם כמותו: אריאל. זה בית המקדש שנא' הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד (ישעיהו כט): מואב. על שם שבנאו דוד דאתי מרות המואביה:

תוספות

והתניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא בי''ט בתמיה ומשני א''ר חנינא מכיון שהוא זקוק להכין לו ארון ותכריכין כדתנן (שבת קנא.) מחשיכין על התחום להביא לו ארון ותכריכין כמו שהוא נושא משאו דמי אלמא משמע דבשבתות וי''ט אינו רשאי לברך ולהתפלל דטרוד להחשיך לו על התחום להביא ארון ותכריכין וקשיא מסיפא דקתני בשבת מברכין עליו ומזמנין עליו וכן תניא נמי בירושלמי בד''א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל ומברך ועונים אחריו אמן. ואומר הר''י דפליגי אהדדי רישא וסיפא בירושלמי. ורבי נתנאל היה אומר דאפשר לישבו דודאי אם דעתו להחשיך על התחום אז יש לנו לומר דטרוד להחשיך ואינו רשאי לברך אבל בסיפא מיירי בשאין דעתו להחשיך על התחום ומיהו האי טעמא לא שייך לטעמא דמשום כבודו. ומן הירושלמי דמשני דפטור מנטילת לולב דמיירי בחול המועד דטרוד לישא משאו למדנו שבחול המועד שייך אנינות כשמתו מוטל לפניו וכיון דכשמוטל לפניו שייך אנינות כי מוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי וכן איפכא מי שמתו מוטל לפניו ואין עליו לקוברו אינו נוהג אנינות וכן משמע בירושלמי נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כנמסר לרבים ועל כרחך נמסר לרבים ר''ל אפי' לפניו דאי שלא לפניו תיפוק ליה שמיד חל עליו אבלות משיצא מפתח ביתו וכיון דלא חל עליה אנינות א''כ אדם שאינו יכול לקבור מתו כגון אדם שמת בבית האסורים ואין המושל מניחו לקוברו נראה שאין חייב לנהוג בו אנינות שהרי אין זה מוטל עליו לקברו מפני שאינו יכול לפדותו ולהוציאו לקברו כדתניא במסכת שמחות (פ''ב) נתיאשו בעליו מלקוברו מתאבלין עליו ופסיק מיניה תורת אנינות מיהו באותו שתפסו מושל גם אבילות אינו חייב דלא דמי לנתיאשו מלקוברו ששם אינו קוברו תו אבל הכא עדיין הוא מצפה אם יוכל לעשות פשרה עם המושל להניחו לקברו וכן מעשה דר' אליעזר בר''ש בבבא מציעא (דף כד:) דפסק מצות אנינות ומעשה שמתה אחותו של ר''ת בשבת והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין ואפשר שגם ר''ת אם היה בעיר עצמו היה מיקל מאותו הטעם: וספר תורה בזרועו וקורא. והוא הדין דעל פה אסור לקרות: וירכב עליהם. אבל אי מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי וכן בס''ת ואפילו אם בדעתך לאסור ס''ת אבל בנביאים ובכתובים שפיר דמי מדנקט ס''ת ולא מסתבר לומר משום שריותא דנכרים ולסטים דהא פשיטא דמותר דלמה יהיה אסור ועוד דבהדיא אמר בירושלמי דסקיא מלאה ספרים או שהיו בה עצמות של מת הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב עליו: אלא אסיפא משום לסטים מותר לרכוב עליהם. וה''ה לאחוריו מותר אפילו בלא לסטים: למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. ותימה והא אמרי' בפ' התכלת (מנחות דף מא.) ההיא שעתא ודאי רמינן ליה פי' נותנין ציצית בטליתותיהן משום לועג לרש וי''ל דה''פ הכא דמביישין אותם במה שהחיים מצווים והמתים אינם מצווים וגדול המצווה וכו' וההיא דהתכלת היינו דרמו חוטים למתים ועכשיו אנו מסלקין אותן ומאי שנא אומר ר''ת דוקא הם שהיו רגילים כולם בחייהם ללבוש טלית בד' כנפות וללבוש ציצית וגם לכל העוסקים בהם יש להם ציצית והוה לועג לרש אם לא היה להם ציצית או משום דכתיב לדורתם לדור תם אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגינו ללבוש תמיד ציצית אי הוי רמינן להו הוי כמו לועג לרש וכ''ת נשים לאותם שהיה להם בחייהם א''כ יהיה לועג לרש לאחרים ועוד אר''ת ששמע מאנשי לותי''ר דמסירים הציצית דציצית עולה למנין תרי''ג עם ח' חוטין וחמשה קשרים ואם לובש ציצית נראה כאילו קיים כל התורה ומיחזי כשיקרא וזה לא נהירא דגם חיים עתה למה לובשים הלא לא קיימו כל התורה כולה ומיהו י''ל דאנו סומכים על מסכת שמחות (פי''ב) שצוה אבא שאול לבניו הטילו תכלת מאפיליוני ואע''פ שהגמרא חולק עליו יש דברים שאנו מניחין הגמ' שלנו ואנו עושין כספרים החיצונים כמו מחזון ישעיהו כפסיקתא וכמו ויחל שיש בגמ' (מגילה דף לא.) דבתענית קורין ברכות וקללות ובמס' סופרים (פי''ז) מפרש ויחל והריצב''א היה רגיל שלא להסירם מן הכנף אלא לקושרם ולהדקם בתוך הכנף לאפוקי נפשיה מפלוגתא אם הם חייבין בציצית יש להם ציצית ואם לאו הרי הם מכוסין: שני אריאל מואב. על שם דוד ושלמה שבנו את הבית ובאו מרות המואביה:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר