ברכות יח ע"א

דף יח - א

ואין מברכין עליו, אין צריך שיברכו לו אחרים ברכת הלחם ^[1].

ואין מזמנין עליו, אין מצטרף עם עוד שנים לזימון.

ופטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל המצוות האמורות בתורה.

ובשבת, שאסור לקבור בה, ואינו טרוד במצוה - מיסב, ואוכל בשר, ושותה יין, ^[2] ומברך, ומזמן, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, וחייב בכל המצוות האמורות בתורה. ^[3]

רבי שמעון בן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב בשבת באלו האמורים - נתחייב בכולן. ואמר רבי יוחנן: מאי בינייהו? במה נחלקו תנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל?

תשמיש המטה איכא בינייהו - לרבי שמעון בן גמליאל אבל חייב במצות עונה בשבת. ולתנא קמא פטור ^[4] משום שנוהג אבלות בצנעה.

ומסיימת הגמרא את קושייתה: קתני מיהת, שאונן פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין, ומכל המצוות האמורות בתורה, ואפילו כשאוכל בבית חברו. ואילו במשנה משמע שפטורו רק כאשר מתו מוטל לפניו.

מתרצת הגמרא: אמר רב פפא: תרגמא, העמד את האמור בברייתא שפטור מכל המצוות, דוקא א"מחזיר פניו ואוכל". והיינו, שרק מי שאין לו בית אחר, פטור מהמצוות משום כבוד המת שעמו בבית, אבל אונן האוכל בבית אחר, חייב בכל המצוות ^[5].

רב אשי אמר: במשנה שנינו "מוטל לפניו" כיון שמוטל עליו לקברו - כמוטל לפניו דמי. ומה ששנינו בברייתא "פטור", נסוב גם על אונן האוכל בבית אחר.

וראיה שנחשב כ"מוטל לפניו": שנאמר [בראשית כב ג] "ויקם אברהם מעל פני מתו". ואחר כך בדברו עם בני חת אמר "ואקברה מתי מלפני", אף שלא היה המת מוטל לפניו, כיון שכל זמן שמוטל עליו לקברו - כמוטל לפניו דמי.

ומקשה הגמרא לרב פפא שהעמיד את המשנה דוקא באופן שמתו עמו בבית: הרי מלשון המשנה "מתו", משמע שדוקא מי שהוא קרובו של מת הוא דפטור, אבל משמרו, אדם אחר שאינו קרובו אלא רק משמרו, לא, שאינו פטור אלא קרוב הנמצא עמו בבית וממילא משמרו ^[6].

ואילו בברייתא שנינו להפך: והתניא: המשמר את המת מפני עכברים ^[7], אף על פי שאינו מתו - פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצוות האמורות בתורה?!

ומתרצת הגמרא: הברייתא עוסקת במי שאינו אונן על המת אלא רק משמרו - אף על פי שאינו מתו, ולכן אינו נפטר אלא אם נמצא עמו באותו החדר. ואילו המשנה עוסקת בפטור אונן על מתו - אף על פי שאינו משמרו. ולפיכך אף שהוא באותו חדר, פטור רק מחמת קרבתו למת, כיון שאינו משמרו.

ומדייקת הגמרא מתירוץ זה: משמע שדוקא מתו ודוקא משמרו, אין - הוא פטור מקריאת שמע, אבל מהלך בבית הקברות, לא - אינו פטור.

ומקשה על כך מברייתא: והתניא: לא יהלך אדם בבית הקברות ^[8] ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ^[9] וקורא ^[10] . ואם עושה כן עובר משום [משלי יז ה] "לועג לרש חרף עושהו" שלועג בכך למת שאינו יכול לקיים מצוות ^[11], ומשמע שגם ההולך בבית הקברות פטור מן המצוות, אף שאינו משמר את המת.

ומחלקת הגמרא: התם בבית הקברות, תוך ארבע אמות הוא דאסור לקרוא קריאת שמע או להחזיק ספר תורה, אבל חוץ לארבע אמות חייב. דאמר מר: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע - שאסור לקרוא בארבע אמותיו שלו משום לועג לרש ^[12], וגם בבית אין כל הבית נחשב כארבע אמות, ואם מקיים מצות מחוץ לארבע אמות של המת, אין בו משום לועג לרש. אבל הכא, במתו ומשמרו, אם הוא חוץ לארבע אמות - נמי פטור, משום שהוא עוסק במצוה, ולא משום "לועג לרש" ^[13].

גופא: המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו, פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצוות האמורות בתורה.

היו שנים משמרים, זה משמר וזה קורא, ואחר כך זה משמר וזה קורא.

בן עזאי אומר: היו באים בספינה, מניחו את המת בזוית זו, ומתפללין שניהם בזוית אחרת.

ודנה הגמרא: מאי בינייהו, במה נחלקו בן עזאי ותנא קמא?

ומבארת: אמר רבינא: חוששין לעכברים איכא בינייהו. מר - תנא קמא, סבר חיישינן לעכברים אפילו בספינה, על כן לא יתפללו שניהם יחד אלא אחד משמר ואחד מתפלל. ומר - בן עזאי, סבר בספינה לא חיישינן לעכברים ^[14].

תנו רבנן: המוליך עצמות מת ממקום למקום, הרי זה לא יתנם בדסקיא, שק של עור, ויתנם על גבי החמור וירכב עליהם. מפני שנוהג בהם מנהג בזיון לשבת על העצמות.

ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים וצריך לרכוב על סוס מהר, מותר אף לשבת עליהם, כי כיון שעושה כך מפני צורך מוכח, אין זה נחשב בזיון.

וכדרך שאמרו בעצמות, כך אמרו בספר תורה.

ודנה הגמרא: אהייא, לאיזה מהדינים שנאמרו בעצמות המת משווים את דין ספר תורה? - אילימא ארישא, שכמו שאסור לשבת על עצמות המת כך אסור לשבת על ספר תורה - פשיטא?! וכי מי גרע ספר תורה מעצמות!? ^[15]

מסיקה הגמרא: אלא אסיפא: שאם היה מתיירא מנכרים או ליסטים, רוכב ויושב על ספר תורה, כשם שרוכב ויושב על עצמות המת ^[16].

אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת ^[17] ואינו מלוהו - עובר משום [משלי יז ה] "לועג לרש חרף עושהו" ^[18].

דנה הגמרא: ואם הלוהו - מה שכרו?

אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר "מלוה ה' - חונן דל". ונאמר בהמשך: "ומכבדו - חונן אביון". וביאורו שהחונן את הדל נקרא "מלוה ה'", ואין לך דל מן המת. ולכן מי שמלוה אותו ומכבדו נחשב כ"מלוה ה'".

רבי חייא ורבי יוחנן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות. הוה קשדיא תכלתא, ציצית - דרבי יונתן, היתה נגררת בחוץ.

אמר ליה רבי חייא: דליה, הגביהנו! כדי שלא יאמרו המתים: למחר באין אצלינו, ועכשיו מחרפין אותנו, דהיינו לועגים לנו, שאין אנו יכולין לקיים מצות ציצית ^[19].

אמר ליה רבי יונתן: ומי ידעי המתים כולי האי מה שמתרחש בעולם הזה? והא כתיב [קהלת ט ה] "והמתים אינם יודעים מאומה". אמר ליה רבי חייא: אם קרית - לא שנית! לא חזרת על למודך פעם שנית כדי שתתבונן בו. ואם שנית - לא שלשת! ואם שלשת - מתברר כי לא פרשו לך את הדבר לאשורו.

שהרי כבר דרשו את האמור בתחילת הפסוק הנזכר: "כי החיים יודעים שימותו" - אלו הצדיקים, שגם במיתתן נקראו חיים ^[20]. וביאור "יודעים שימותו" הוא שנותנים אל לבם יום המיתה, ומושכים ידיהם מן העברה. ונמצא שסוף הפסוק "והמתים אינם יודעים מאומה" נסוב על הרשעים בחייהם, שנקראו "מתים" כי עושים עצמם כאילו שאינם יודעים וחוטאים. [אך המתים באמת יודעים את הנעשה אצל החיים ^[21]].

ומצינו שצדיקים במיתתם קרויים חיים שנאמר [שמואל ב כג כ] "ובניהו בן יהוידע בן איש חי, רב פעלים מקבציאל. הוא הכה את שני אריאל מואב" - שבצדקותו כאילו השפיל את כל הדורות במשך השנים שהיו קיימים שני המקדשים, כי לא היה בהם צדיק כמותו. ו"אריאל", הוא כינויו של בית המקדש, ונקרא גם "מואב" - על שמו של דוד המלך שבא מרות המואביה, ובנה את בית המקדש.

וממשיך הכתוב ואומר: "והוא ירד והכה הארי בתוך הבור ביום השלג".

פרק ג.

דאמר מר מת תופש ד' אמות לקרית שמע. עיקרה במסכתא סוטה בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מג) כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב מת תופש ד' אמות לקרית שמע דכתיב (משלי י״ז:ה׳) לועג לרש חרף עושהו:

אינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין ואין מזמנין עליו. ירושלמי (שם): ואם בירך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונין אחריהם אמן.

תשמיש המטה איכא בינייהו. גרסינן בירושלמי (שם): רבי יהודה בן פזי בשם רבי יהושע בן לוי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואינו נראה כן בגמרין, דהא אמרינן במועד קטן (כד, א) דברים שבצנעה נוהג. ואמרינן נמי בריש פרק קמא דכתובות (ד, א) בועל בעילת מצוה ופורש וכו', מסייע ליה לר' יוחנן דאמר דברים שבצנעה נוהג.

רב אשי אמר מוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי. הורו רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה, במי שמת בתפיסה ביד המושל שאינו מניח לקוברו שאין הקרובים אסורים בבשר ויין לפי שאין מוטל עליהם לקוברו, דומה למה שאמרו בירושלמי בפרק בתרא דמועד קטן (פ"ג, ה"ה) במת שמפנין אותו מקבר לקבר שאין מונים לו משיסתם הגולל הראשון אלא מן השני, ומסתמא פסקה אנינות משנקבר בראשון, וגם זה מכיון שאין מוטל עליהם לקוברו אין כאן אנינות. ומיהו אין מונין לו אלא משעה שיקבר, ואינו דומה למי שנתיאשו עליו לקוברו שחלה עליהם אבלות מאותה שעה, דהתם נתיאשו, אבל כאן עדיין לא נתיאשו שעדיין מצפים אולי יתרצה המושל ויקבר.

וספר תורה בזרועו וקורא בו. לאו דוקא, אלא דהוא הדין דלא יקרא בעל פה.

כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה ופרישנא שאם היה מתירא מפני גוים או מפני לסטים מניחו על החמור ורוכב עליו שזו היא שמירתו הא לאו הכי אסור דלא גרע מעצמות, ומיהו דוקא לרכוב עליהם, אבל להפשילן לאחריו על גבי החמור מותר. וגרסינן בירושלמי (פ"ג, ה"ה): דסקיא שהיא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת לתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב.

דלייה דלא לימרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. מכאן נראה שאין מטילין ציצית בטלית של מת. ובמסכת שמחות (פי"ב מ"ח) נמי אמרינן: אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטלתי. ואי קשיא לך הא דאמרינן במנחות (מא, א) אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית, ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית, וההיא שעתא ודאי רמינן לה משום לועג לרש חרף עושהו. יש לומר דההוא אליבא דשמואל קאמרינן, דאמר בשבת פרק שואל (שבת קנא, ב) מצות אינן בטלות לעתיד לבא, וכיון שהוא אינו יכול להטיל לעצמו אם לא יטילו לו מי שקוברים אותו איכא משום לועג לרש, ואנן קיימא לן כרב יוסף דאמר בנדה (סא, ב) מצות בטלות לעתיד לבא. ובהא איתרצא לן אחריתי, דאיכא למידק מאי שנא דלענין ציצית אמרינן התם דאם לא יטילו לו איכא משום לועג לרש, ואילו בבגד שאבד בו כלאים אמרינן עושין אותו תכריכין למת. ולא היא דההיא הא אוקימנא לה במסכת נדה (שם) דוקא לספדו אבל לקברו אסור וכמאן דאמר מצות אינם בטלות לעתיד לבא, אבל למאן דאמר בטלות בין לספדו בין לקברו מותר וליכא משום לועג לרש.
ואם תאמר מכל מקום מאי שנא מהא דאמרינן הכא דלייה כי היכי דלא לימרו מחר הן באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. תירץ רש"י ז"ל שאין בכלאים משום לועג לרש עכשיו כשהוא בקבר שאפילו בחי דומיא דמת אינו אסור דאינו נהנה והעלאה דרך לבישה אסרה תורה, ומוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה (פסחים כו, ב). ורבנו תם ז"ל תירץ דשאני ציצית הואיל ושקולה כנגד כל המצות. ומה שאמרו במדרש (ספרי זוטא פ' שלח סי' יח) למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר שהמתים חייבין בציצית, סברי לן כשמואל דאמר מצות אינן בטלות לעתיד לבא. וכן העידו משמו של רבנו תם ז"ל שאין מטילין ציצית בטליתו של מת, וכן עמא דבר.

ובשבת מסב ואוכל בשר וכו'. ודוקא בשבת שאין מוטל עליו לקברו כלל אבל ביום טוב ואפילו ביום טוב ראשון כיון דאיכא עסקי קבורה דאיפשר על ידי עממין מוטל עליו הוא הילכך אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות. וכ"נ בירושלמי, ומכאן יש ראיה למעשה שהיה בצרפת:

א"ר פפא תרגמא אמחזיר פניו ואוכל. כלומר הא דקתני ופטור מק"ש וכו' לא קאי אלא היכא דאין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל דקסבר רב פפא דאין זה הפטור משום כבודו אלא כשהוא עמו בבית. רב אשי אמר כל זמן שמוטל עליו לקוברו, כלומר כל זמן שעומד ליקבר כמוטל לפניו דמי:

המשמר את המת אע"פ שאינו מתו. פי' שאינו קרובו אלא ששומרו מן העכברים פטור משום דעוסק במצוה הוא:

התם תוך ד' אמות אסור. שהמת תופס ד' אמות לטומאה שכל מי שעומד בתוך ד' אמותיו טמא ואסור לכהן לעמוד סביביו:

אמר רבינא חוששין לעכברים איכא בינייהו. כלומר במיעוט זמן כזה דליכא שהות כל כך:

וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה. אהייא וכו' אלא אסיפא. כלומר שאם היה ירא מפני לסטים מותר להניחו על גבי החמור מפני שהוא רוכב כנגד ספר תורה אבל לא עליה ולא אסרו אלא לרכוב אבל אם מפשילן לאחריו מותר דבהדיא אמרינן בירושלמי דסקיא שהיתא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב:

כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש. דאומר למה אגמול לו חסד הלא אין בידו עוד לשלם לי גמול. ויש אומרים דלכל הפחות יש לו ללותו ארבע אמות:

אמר ליה ר' חייא דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלינו ועכשו מחרפין אותנו. שמעינן מהכא שמותר ללבוש ציצית בבית הקברות מדחזינן שלא חשש אלא דלא לרמי תכלתיה על הקברים ולא אסר ליה ללבוש דלא דמי לתפילין או שאר מצות דאמרינן לעיל לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וכו' דהתם היא מצוה מיוחדת בפני עצמה אבל הכא בציצית שהוא חובת מנא מותר שאינו יכול להסיר המלבוש שלובש בשעה שמהלך בבית הקברות אלא שיש לו להזהר שידלה הציצית. ויש שמוכיחין מכאן שאין מטילין ציצית בטלית של מת ולאו ראיה היא דאפילו תמצא לומר דמטילין עדיין יש להן חלישות הדעת שהחיים לובשים אותו בחיוב מצוה והם אינם חייבים במצות כלל. ובבבא בתרא משמע דציצית היו להן ממתי מדבר אע"ג דלאו ראיה גמורה היא דהתם מחיים היו נקברים לשם ולמחר היו נבדלים החיים מתוך המתי' אבל יש ראיה מדאמרי' במנחו' פ' התכלת אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית וההיא שעתה ודאי רמינן לה משום לועג לרש אם מכסין אותו טלית בלא ציצית, ואי קשיא לך הא דתניא במס' שמחות אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפיליוני איכא למימר דהתם בציצית שנשתמש בו מחיים בטליתו משום מצוה וכיון דכן הוא הוו להו שירי מצוה וקסבר אבא שאול שירי מצוה אין נזרקין דאית בהו קדושה ורבנן פליגי עליה וקסברי דשירי מצוה נזרקין ולית בהו קדושה וכן בכל דבר שנעשית מצותו והוא מסלק דעתו מהם אע"פ ששירי מצוה הן אין בהם קדושה אבל בציצית שעושין למתים בטליתם אפילו אבא שאול מודה דאין בהם משום קדושה דההיא ציצית לא חאיל עליה שם מצוה כלל הילכך אפילו לאבא שאול מטילין להם ציצית כשמכסין להם טלית. וא"ת אליבא דאבא שאול מי חמיר ציצית מס"ת שגונזין אותו אצל תלמיד חכם ששונה הלכות, יש לומר דהתם מיירי בספר תורה שבלה שאינו ראוי למצותו והוא ראוי לגניזה אבל הכא מיירי שעדיין אלו הציצית ראויין למצותן ומשום הכי סובר אבא שאול דאין מבטלין אותן ממצותן ויש בהן משום קדושה ורבנן סברי דכל היכא דמסלק דעתו מהן רשאי לבטלן ממצותן. וא"ת ומ"ש ציצית מכלאים דציצית רמינן להו משום לועג לרש ואלו בבגד שאבד בו כלאים אמרינן דעושים אותו תכריכין למת. יש לומר דהתם בבגד שאבד בו כלאים לא מוכחא מילתא ואליבא דמ"ד מצות בטלות לעתיד לבא כלומר לתחיית המתים דאלו אין בטלות אסור להלבישן איסורין כיון שהם עתידי' לעמוד בלבושיהם ק"ו מחטה, אבל למ"ד בטלות אע"פ שעומדי' בלבושיהן מותר:

המשמר את המת אע"פ שאינו מן הראוים להתאבל עליו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה כאלו מתו מוטל עליו לקברו אחר שהוא משמרו:

היו שנים משמר אחד וקורא אחד וכשהשלים זה הקורא הולך ומשמר והאחר קורא ואע"פ שאמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה הרי אפשר לו לקיים את שתיהן ואע"פ שבהולכים לדבר מצוה אמרו פטורים מן הסוכה בין ביום בין בלילה דוקא כל שיש לחוש שיארע להם בשחרית קצת איחור בואתה מצוה מצדי ישיבת הסוכה וכמו שהוזכר שם דרב חסדא ורבה דכי הוו עיילי לשבתא ברגלא הוו גנו אריקתא דסורא כדי שיהא מעברא מזומן להם בבקר:

היה בספינה עם המת לא יאמר אין בספינה חשש גנבים או כלבים או חיות אניחהו בזוית זה ואתפלל בזוית אחר שהרי מכל מקום יש לחוש לעכברים:

לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו וכן לא יקרא על פה או יתפלל וכל שכן לפני המת עצמו, ואם עשה כן נאמר עליו לועג לרש חרף עושהו בד"א בתוך ד' אמות של קבר או של מת אבל חוץ לד' אמות מותר:

המוליך עצמות ממקום למקום אסור לו ליתנם בדיסקיא להניחם על החמור לרכוב עליהם שמנהג בזיון הוא, אבל אם היה עושה כן מפני אימת לסטים או גוים מותר, והוא הדין לספר תורה וכשחשש לבזיון עצמות וספר תורה לא אמרו אלא כשרוכב עליהם אבל אם מפשילן לאחוריו אע"פ שמחזיר פניו מהם מותר שאי אפשר להיבאם ממקום למקום בדרך אחרת אלא אם כן בדוחק גדול, וגדולי המחברים כתבו בספר תורה כל שלא במקום סכנה נותנה לפניו כנגד לבו ואף במקום סכנה יש מפרשים בספר תורה שלא הותר לרכוב עליו ממש אלא כנגדה ובתלמוד המערב אמרו דיסקיא שהיתה מלאה ספרים או עצמות המת הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב:

כל הרואה את המת ואני ומלווהו עובר משום לועג לרש שעושה כמי שחושב עליו גם אהבתו גם שנאתו כבד אבל ואם לאו שכרו מרובה וכלל ידוע בדבר די לואי יילווניה דיספד יספדוניה:

טלית שכורכין בו את המת ומביאים אותו בו וגונזים אותו בו, הרבה מפרשים נתחבטו בענינו אם מטילים ציצית אם לאו מפני שממה שמצינו בסוגיא זו נראה שאין בו ציצית ממה שאמרו ר' חייא בר יונתן הוו אזלי בבית הקברות הוה שדי תכלתא דר' יונתן על קברי ואמר ליה ר' חייא דלייה ר"ל הגבה ציציותיך שלא יאמר למחר הם באים אצלנו ועכשיו הם מחרפים אותנו כלומר ואיכא לועג לרש, ואע"ג דבתפלין בראשו לא סאגי בהצנעה ההיא לא מלבוש הוא אבל אין ראוי לומר שיהא פושט את לבושו ועד שמא כל מלבושיו מציוצין היו, ומכל מקום כשהם נגררין על הקבר ראוי להגביהם שלא יהא לועד לרש לגמרי, ואע"פ שבבגד שאבד בו כלאים אמרו שעושה תכריכין למת מצוה, פרשוהו מפני שמכיון שאינו נראה ליכא לועג לרש, וגדולי הרבנים מתרצים שזו ראוי להתיר שהרי אף לחי דומיא דמת מותר כל שאינו נהנה ולא מתכוין ליהנות כמו שאמרו (משנה, כלאים ט, ה) מוכרי כסות מוכרים כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו' ומתים נהנים ולא מתכונים ליהנות, ומכל מקום למדנו מכאן לטלית של מתים שאין בו ציצית וכן יראה ממה שאמרו באבל רבתי באבא שאול שצוה לבניו קברוני תחת מרגלותיו שלא אבא והתירו תכלת מאפיליוני א"ל שיתירו הציצית מטליתו, ובמסכת מנחות (דף מא.) בשמועת כלי קופסא נראה בהפך שאמרו שם אמר שמואל כלי קופסא חייבים בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאן לכבודו ר"ל לצורך תכריכין הואיל ולא נעשו לשם חי אשר תכסה בה והאי לאו לאיכסויי עבדיא בההיא שעתא ר"ל כשיהו כורכים אותו בן רמי לי משום לועג לרש אלמא מטילין בו ציצית, וכן בשאלתות כתבו יום טוב שני לגבי מת וכו' אפילו למיגד ביה גלימא ולמרמא ביה תכלתא, ואף בדרש אמרו למה נסמכה פרשת ציצית ופרשת מקושש לומר שהמתים חייבים בציצית, ומתוך בלבול הדברים כתבו קצת גאונים דרך פשרה בין השמועות שמוציאין אותו בטלית מצויין משום לועג לרש וכשגוזנים אותו מסירים את הציצית מטליתו על שם במתי חפשי, ומה שאמר אבא שאול (מסכת שמחות, יב) התירו תכלת מאפיליוני פירושו בשעת גניזה אבל בשעת הולכה מוליכין אותו בטלית מצויצת כדי שלא יהיו נושאי המטה מצוייצין והוא אינו מצוייץ, ובשעת גניזה מסירים אותו מדין במתים חפשי, ומה שאמר בבתרא פרק הספינה (דף עד.) במתי מדבר אנא חזינא להו ורמי תכלתא בלבושייהו, ההיא הם היו קוברין עצמם ואין יודעים איזה הוא חי ואי זה ימות שם ומתוך כך היו כולם מטילים מספק, וכן מה שאמרו במדרש שהמתים חייבים בציצית פירשו שאנו חייבים להטיל בהולכתו לשם משום לועג ומכל מקום אין אנו נוהגים בזה כלל.
וראיתי בשם אחרוני הרבנים שלא נאמר כן אלא באותם הזמנים שלא היו הולכים בלא ציצית בכל בגדיהם ואף בהליכה לעקיהם אבל עכשיו שאף הזריזים במצוה זו אין נוהגין בה אלא בלבוש אחד על כל בגדיהם, וכן שאין נוהגים בה אלא בשעת תפלה אין בה משום לועג לרש, אבל רבותי היו נוהגים כשהיה מזדמן להם לויה למת בשעת יציאה מבית הכנסת שהיו נכנסים בבתיהם ופושטים טליתם והולכים ומלוין את המת, ומכל מקום בבריתא של מסכת ציצית שהיא אחת משבע מסכתות קטנות אמרו אין מתירין ציצית על המת אבא שאול מתיר אמר אבא שאול אמר לי אבא התיר לי ציצית ר"ל צוני להתירו לפי שיש בה משום קדושה וחכמים אומר אין בה משום קדושה אלא עושה אותה תכריכין למת מצוה, ומרדעת לחמור אלמא שזו שציוה אבא שאול לבניו להתיר ציציותיו משום קדושה היה, ואנו כבר פסקנו תשמישי מצוה נזרקים, ואף אבא שאול מודה שבכלי קופסא ההיא שעתא רמינן ביה שהרי באותו מקום שמטלין באותה שעה אין בו קדושה אלא שנעשית משום לועג לרש, ומכל מקום הלכה כחכמים ואף בישן מותר, וזו שאמרו בסוגיא זו דלייה וכו' לא מפני שאינן נקברים בציצית אלא מפני שהם עסוקים במצוה והם פטורים אע"פ שנקברו בציצית וזו שבכלאים שלא חששו ללועג לרש כבר ביארנו הטעם.
ואחרוני הרבים פרשו שבציצית הוא שאמרוה מפני ששקולה כנגד כל המצות כדכתיב וזכרתם את כל מצות ה', ומאחר שהלכה כחכמים למדנו שקוברים את המת בטלית מצוייצת ועושים אותו אף מרדעת למור ואע"פ שיש בה נויי מצוה והרי אמרו (שבת כב, א) אין מתירין מבגד לבגד, ההיא מפני שעדיין הוא בא לנהוג בו תורת מצוה אבל כל שבא לבטלו מתורת מצוה איו חוששין לבזוי כסוכה ולולב אחר מצותן שנזרקין וכן בכל תשמישי מצוה, ומטעם זה קבלנו על הרב בעת התוספות שציוה לתלמידיו שיטילו ציצית בסדינו ויחפו אותו בתוך כנפי כסותו, והרבה רבנים ראינו שמצוים לקברם בטלית מצוייצת שלהם בלא שום פקפוק, ואך לגדולי קדמונינו אשר בנרבונאה שמענוה כן:

רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכלן. בירושלמי פסק כרשב"ג ובה"ג כתב דהלכה כתנא קמא דאסר ולית' לדרשב"ג. ולא שייך. כאן הלכה כדברי המיקל באבל משום דאכתי לא חל עליה אבלות ואם איתא דתלמוד דידן סבר דהלכה כרשב"ג להוא) [הוה] פסק כוותי':

רב אשי אמר כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי. מעשה באחד שתפסו המושל ומת בתוך התפיסה ולא נתנו המושל לקבורה כמה ימים ופסק ר"י ז"ל שאין אנינות חל על הקרובים דלא קרינן כי האי גוונא מי שמתו מוטל לפניו כיון דאין עליהם לקברו, ומכל מקום. אין לדמותו לנתיאשו מלקברו לענין שיחול עליהם אבילות כגון בהרוגי ביתר דהתם ודאי נתיאשו לקוברן] ע"פ המלכות ומיד חלה עליהם אבלות וכן בדביתהו דר' אלעזר ב"ר שמעון כיון שלא היה עומד ליקבר חלה עליהם אבלות מיד אבל האי עובדא נהי שאין בידם להוציאו מן הכותים מ"מ אינן מתיאשין לגמרי מקבורתו ומצפים לישועת השם אולי יתרצה המושל ליתנו לקבור' ואוננין מיהא לא הוו כיון שאין יכולים להתעסק בקבורתו, ואפילו למאן דאסר תשמיש המטה בשבת למי שמתו מוטל לפניו שאני התם דשייך ביה קצת עסק קבורה להחשיך על התחום כדאיתא בירושלמי [ודמיא להא דאיתא בירושלמי] פרק בתרא דמועד קטן דמת שמפנין אותו מקבר לקבר כשהיה בדעתם מתחלה לפנותו שאין מונין לו אבלות משיסתום הגולל הראשון אלא משיסתום הגולל השני, ומסתמא כשנקבר בקבר הראשון פסק האנינות, וגם אונן שעומד בבית האסורים לא גרע מנמסר לכתפים כיון שאין מוטל עליו לקברו וכשנפטרה אחות ר"ת הודיעוהו בעיר אחרת שהיה שם ואכל בשר ושתה יין ונתן טעם לדבריו דכיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין, ולפי טעם זה אף אם היה בעיר הי' מותר ומילת' דתמיהא היא דא"כ לא נהיגא אנינות אלא בבנים שחייבין בקבורת אביהם ולא באביו ולא באחיו ולישנא דתלמודא לא משמע הכי אלא כל המתאבלין הוו נמי [כמו כן] אוננין:

ומכל מצות האמורות בתורה. אמרו שפעם אחת היה רבינו יהודא אונן (ואבל) [ואכל] בלא הבדלה ואמרו לו תלמידיו נבדיל לפניך ותצא בשמיעה א"ל הא אמרינן בירושלמי שאם ברכו לפניו אין עונה אחריהם אמן ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו למה אינך עושה הבדלה הא אמרינן טעם מבדיל והשיב להם מאחר שהיה אמש פטור משום שהיה אונן גם עתה נמי פטור שכן מצינו בפ"ק דחגיגה [דף ט') חגר שנתפשט ביום שני כיון שנדחה ביום ראשון מלעלות לרגל ידחה ושוב אינו חייב:

וס"ת בזרועו וקורא. ה"ה בעל פה שאסור לקרות:

וירכב עליהם. אבל (אין) [אם] מפשילן לאחוריו על החמור שפיר דמי וכן בספר תורה. ואפילו אם נפשך לאסור בס"ת בנביאים ובכתובים שפיר דמי, [ומיהו נראה דאף לס"ת שפיר דמי מדתני בסיפא] (מדנקט) כך אמרו בס"ת דלא מסתבר למימר דמשום שריותא (דגנבים) [דמפני כותים] ולסטים דוקא נקטיה דהא מילתא דפשיטא היא שינהג בהם מנהג בזיון ולא ימסרו ביד כותים ולסטים אלא משום (דנקט) [דיוקא] דרישא נמי נקטיה דשרי להפשילן לאחוריו, ובהדיא אמרו בירושלמי דיסקיא שהיא מליאה ספרים או שהיו עצמות המת בתוכה הרי זה מפשילן לאחוריו ורוכב:

דלייה דלא לימרו למחר באים אצלינו ועכשיו מלעיגים עלינו. מכאן אין ראיה שאין להטיל ציצית למתים דאפילו היה להם ציצית כיון שאין מקיימין המצות קרי מלעיג, ומעובדא דרבה בר בר חנה בפ' המוכר את הספינה שהיו למתי מדבר ציצית אין ראי' שצריך להטיל ציצית (לקברים) [לנקברים] מתים, דשאני התם שהיו נכנסין לקבריהם במלבושיהן כדאמרינן במדרש איכה רבתי, ויש להביא ראי' מהא דאמרין במנחות פ' התכלת [דף מ"א] אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית וכו' ומודה שמואל בזקן שעשאה (לפי) לכבודו שפטורה מן הציצית, פי' שעשה בגדים לתכריכין, וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש, פי' לכשימות מטילין לו ציציות לתכריכיו. ויש דוחין ראיה זו ומפרשים וההיא שעתא כלומר שמתעסקין בו להוליכו לקברו מטילין לו ציצית משום לועג לרש [חרף עושהו שהמכתפין אותו יש להן ציציות והוא אין לו וכשמשימין אותו בקבר אז מסירין אותן], ותימא לאותן המפרשים שצריך לעשות להם ציצית משום לועג לרש מאי שנא מכלאים דתנן במס' כלאים ומייתי לה בפסחים ובעבודת כוכבים ובנדה בגד (שאגד) [שאבד] בו כלאים כו' אבל עושין אותו תכריכין למת וה"ה בלא (אגדו) [אבדו] כדתנן במס' כלאים תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים ולמה אין כאן לועג לרש, ואומר ר"ת דשאני מצות ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצות כדאיתא במנחות ורמז לדבר דציצית עם ח' חוטין ה' קשרים (עליו) [עולה] תרי"ג הילכך יש כאן לועג לרש יותר, ורשב"ז תירץ דלא שייך לועג לרש בכלאים דאפילו לחי בכי האי גוונא שאינו נהנה אין כאן (מכרה) עבירה] כדאמרינן אמוכרי כסות מוכרין כדרכן, ולא נהירא דציצית נמי לא אשכחן בכי האי גוונא שיתחייב אם אינו נהנה דמוכרי כסות נמי פטורין מציצית. וה"ר יהודא תירץ דההיא דציצית דאמרינן במנחות ההיא שעתא ודאי רמינן (עליה) [ליה] אליבא דשמואל איירי התם דשמואל לטעמא דאית (ביה) [ליה] בשבת פ' השואל [דף קט"ו.] מצות אינן בטילות לעתיד לבא ואם לא יטילו ציצית נמצא לעתיד לבא כשיעמדו צדיקים בלבושיהן יהיו בלא ציצית והא דתלי טעמא משום לועג לרש ולא בהא דמצות אינו בטילות לפי שבא ליתן טעם שהעומדים שם מוטל עליהם לעשות לו ציצית דאם לא כן הוי כלועג לרש שאינן חוששין עליו והוא אינו יכול לעשות לעצמו, ומתניתין דכלאים דעושין אותו תכריכין למת מוקי שמואל כר' ינאי דאמר בנדה פ' האשה [דף ס"א.] לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור, ור' יוחנן פליג התם ואית ליה מצות בטלות לעתיד לבא ושרי אפילו לקברו ודרשינן במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ומה שנהגו האידנא להסיר הציצית מטלית של מתים אומר ר"ת כי שמע מזקני (לעיל) [לותי"ר] כי ציצית עדות שקיים את התורה, ואין הדור עכשיו ראוי לאותו עדות, ונראה דהיינו טעמא לפי שבימי חכמים הראשונים שהיו רגילין [כולן] להתעטף בטלית בת ארבע כנפות והיו להם ציצית בחייהם [וגם לכל העוסקים בהם יש להם ציצית והוי לועג לרש אם לא היו להם ציצית או משום דכתיב לדורתם לדור תם אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגנו ללבוש תמיד ציצית] אם יעשו (מהם) [עמהם] במותם מה שלא קיימו בחייהם אין לך לועג לרש גדול מזה ואם יעשו לאותן שהיה להם בחייהם ולאותם שלא קיימו בחיים לא יעשו היו אחרים מתביישין כדאמרינן בפרק בתרא דנדה [דף ע"א ע"א] בתחלה היו מטבילין על גבי נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות ותקנו שיהו מטבילין על הכל ובפרק בתרא דמועד קטן חשיב טובא דכי האי גוונא, וכן הכא נמי נהגו מטעם זה שלא יטילו ציצית אפילו לאותן שקיימו בחייהם שלא יהיו אותם שלא קיימו מתביישין, וכי נאמר אדרבא בהכי ניחא טפי דליכספו, י"ל דאין להענישן על זה דודאי בימי דורות הראשונים שהיו רגילין להתעטף בטלית בת ד' כנפות ראוי להענישן על כך כדאמרינן במנחות בעידן ריתחא ענשינן אבל עתה שאין רגילין לעשות מלבוש של ד' כנפות אפילו בעידן ריתחא לא ענשינן. ומ"מ מצוה הוא שיקנה אדם טלית בת ד' כנפות ולברך עליה בכל יום כדי לקיים המצוה כדאמרינן בסוטה [דף י"ד ק וכי משה היה דחוק ליכנס לארץ כדי לאכול מפריה ולשבוע מטובה אלא כדי לקיים המצות היה דחוק, ועוד יש סמך למנהגנו במס' שמחות [פי"ב] דקאמר התם אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפיליוני, וכמה דברים אנו נוהגים ע"פ ספרים החיצונים כמו ויחל משה בתעניות ובמס' מגילה אמרי' (שאומר) שקורין ברכות וקללות, וכן אמרו במגילה [דף ל"א ע"א] ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ואנן נהיגינן על פי הפסיקתא להפטיר בה בשבת שלפני תשעה באב וטעמא לא אתבריר למה צוה להתיר הציציות והרמב"ן כתב שנמצא בברייתא דמס' ציצית שהיא אחת מז' מס' קטנות דתני התם אין מטילין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר אמר אבא שאול אבא אמר לי כשאמות התירו לי ציצית לפי שיש בה משום קדושה וחכמים אומרים אין בה משום קדושה אלא עושה אותה תכריך למת ומרדעת לחמור ומן הטעם הזה צוה אבא שאול לבניו להתיר תכלת מטליתן כדרך שצוה לו אביו שיש בה משום קדושה. והלכה כדברי חכמים ואין צריך להתיר ציצית מטליתן של מתים ואפילו אבא שאול מודה בזקן שעשה לכבודו דבההיא שעתא ודאי רמינן ביה ציצית דהתם ליכא משום קדושה לפי שהטלית פטורה ואין הציצית שבה תשמיש מצוה כלל אלא משום לועג לרש אלא שהוא צוה להתיר הציצית שהיה בטליתו מחיים לפי שהי' בו קדושה:

בא"ד שמתה אחותו של ר"ת בשבת והודיעו לו עכ"ל מלת בשבת ברא"ש אינו וכ"נ דבשבת בלאו האי טעמא שיש לה בעל כו' אוכל בשר ושותה יין כדתני בשמעתין בשבת מיסב ואוכל בשר כו' וי"ל לפי' הר"ר נתנאל דבשבת נמי היכא דדעתו להחשיך על התחום אין לו לברך דיש לו דין אונן וה"נ הכא אי לאו שהיה לה בעל כיון שהיה ר"ת בעיר אחרת היה צריך להחשיך על התחום וק"ל:

בד"ה וירכב כו' ובכתובים שפיר דמי ומיהו נראה דאף בס"ת ש"ד מדנקט בסיפא ס"ת ולא כו' ובהדיא אמרינן בירושלמי כו' לאחוריו ורוכב ודקאמר אלא אסיפא משום כו' וה"ה לאחוריו מותר כו' עכ"ל כצ"ל מדברי הרא"ש ור"ל דקאמר אלא אסיפא עיקר חידושא אינו בסיפא דלסטים אלא עיקר חידושא בשריותא דנקט בסיפא דה"ה לאחוריו דשרי מדיוקא דרישא ונעשה לסיפא ודו"ק:

בד"ה למחר כו' ותימה והא אמרי' פרק התכלת כו' וההיא דתכלת היינו דרמו חוטים כו' ועכשיו אנו מסלקים אותם ומאי טעמא כו' כצ"ל:

בא"ד אי משום דכתיב לדורותם לדור תם אבל כו' כצ"ל ועיין בתוס' פרק התכלת:

בא"ד כמו מחזון ישעיהו כו' עכ"ל דלפי התלמוד ס"פ בני העיר לא מפטירין חזון ישעיהו דהיינו חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי אלא בר"ח [אב] שחל להיות בשבת ואנן הא מפטירין אותו בכל שנה בשבת שלפני ט' באב וע"ש בתוס' וק"ל:

משום לועג לרש וכו'. לפי שג"ח לעשירים מצפה לתשלום גמול משא"כ ג"ח לרש וע"כ קרא ג"ח למתים כאלו עושה חסד לרשים כמ"ש חסד ואמת דג"ח שעושים עם המת הוא ג"ח של אמת והיינו לועג לרש וגו' כאלו גם עושהו לא יוכל לשלם לו ואמר שאם מלוהו אמר הכתוב מלוה ה' חונן דל גם שהמת לא יוכל לשלם לו כדל הזה קאמר בסיפיה דההוא קרא וגמולו ישלם לו הקב"ה דהיינו כאלו מלוה ה' וק"ל:

בן איש חי שאפילו במיתתו כו'. דמצינו בו שהיה ראש סנהדרין כדאמרינן בפ"ק (ד.) ובניהו על הכרתי ועל הפלתי כמ"ש התוס' שם בשם ר"ת ודריש רב פעלים מקבצאל שרבה וקבץ כו' משום דכיון דרב פעלים קאי אהכה את שני וגו' ה"ל למכתב ולהקדים מקבצאל שהוא שם מקומו קודם רב פעלים ועוד דאין זה שהכה את שני אריאל והכה את הארי וגו' רב פעולות אלא פעולה אחת וע"כ דרשו רב פעלים הרבה פעלים לתורה קבץ ורבץ ודרש שני אריאל וגו' משום דלא מצינו לשון אריאל כפי התרגום רברבי מואב אלא מצינו אריאל בלשון המקרא על ב' מקדשות הוי אריאל וכמ"ש במס' מדות והיינו שלא הניח כמותו כו' שהיה אב"ד וראש לסנהדרין ודרש והכה את הארי כו' דלפי פשטיה מאי רבותיה דביום השלג וע"כ דרשי מדהאי והכה שני לדרשה האי והכה נמי לדרשה שהכה ותבר גזיזי כו' או שהכה תנא ספרא דבי רב ופירשו בתוספות מהארי דריש שהוא חמור שבספרים בתוך הבאר דספר ויקרא הוא באמצע ספרים ובאר היינו תורה כמ"ש בפסוק וימצאו שם באר מים חיים ועוד נראה מלשון ארי דריש תורת כהנים שכל דיניו במקדש הנקרא אריאל וק"ל:

תוס' בד"ה למחר כו' ותימה והא אמרינן פרק התכלת ההיא שעתא ודאי רמינן להו פירש נותנין ציצית בטליתותיהן משום לועג כו' ומאי שנא אומר ר"ת כו' כצ"ל:

בא"ד לדורותם כו' נ"ב פירוש משום הכי היו מחוייבים באותן דורות בציצית שהיו דור שכולו תם וק"ל:

תד"ה למחר. ומ"ש. ומהרש"א הגיה ומ"ט. ול"נ דא"צ להגיה והוא ר"ת ומאי שנא:

רש"י ד"ה אלו צדיקים. נותנים אל לבם כו' נ"ב כענין שכתוב לב חכמים בבית אבל:

רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יוֹנָתָן, הֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. האי לישנא אתמר בכמה דוכתי בתלמוד, והמפרשים ז"ל פרשו דהווי שקלי ניצוצי קדושה, שהיו עושים בירור בהילוכם, ולי אני הדיוט נראה לי שדרכם לשקול בפלס בשכלם ההליכה שלהם קודם שילכו, להבין את הנולד ממנה, ולדעת הטובה היא אם רעה, ולא ילכו כאשר יעלה הרוח בלב האדם.

בגמרא בשבת מיסב ואוכל כו' עד ואמר רבי יוחנן מ"ב תשמיש המיטה א"ב קתני מיהת פטור כו'. ולכאורה כל זה האריכות דמייתי המקשה סיפא דברייתא דבשבת מיסב ואוכל ופלוגתא דרשב"ג ומימרא דר"י הכל מיותר לגמרי ואינן שייכים לעיקר הקושיא כלל ונראה לענ"ד ליישב דהמקשה גופא אסיק אדעתיה דיש לחלק בטעמא דעוסק במצוה בין יש לו מי שישא משאו או אין לו ומש"ה לא מצי לאקשויי בפשיטות מרישא דברייתא דקתני פטור אפילו אין מוטל לפניו דאיכא לשנויי כדפרישית דברייתא איירי באין לו ומתני' מתוקמא שפיר ביש לו ואפי' הכי פטור מפני כבודו של מת כיון דמוטל לפניו אלא דלפי סברת המקשה סלקא דעתך דמוטל לפניו היינו בבית אחד ממש ע"כ הוי משמע ליה דאסור משום כבודו של מת היינו משום לועג לרש דאל"כ מאי יש בין בית זה לבית אחר וא"כ לפ"ז מקשה שפיר מסיפא דקתני בשבת מברך ומזמנים כו' א"כ קשה ממ"נ את"ל דטעמא דמתני' היינו אפילו ביש לו ואפ"ה אסור משום לועג לרש א"כ אמאי מברך ומזמנים בשבת דלענין לועג לרש ל"ש לחלק בין שבת לחול ואהא משני ר"פ שפיר דבברייתא נמי לא מיפטר בחול אלא במוטל לפניו דוקא ואמחזיר פניו ואוכל קאי מיהו לאו כדקס"ד מעיקרא שהטעם משום לועג לרש אלא הא דאסרינן במוטל לפניו היינו אפילו ביש לו אלא שהטעם מפני כבודו של מת היינו לפי שיש גנאי גדול למת כיון שמוטל לפניו והוא מסיח דעתו מלהתעסק בקבורתו משא"כ בבית אחר אין כאן גנאי דהכל יודעין דמסתמא הניח מתעסקים אחרים כמ"ש המפרשים והפוסקים והא דמייתי נמי מילתא דרשב"ג ומימרא דר"י נ"ל דהמקשה נמי אסיק אדעתיה הך שינויא דר"פ דאפשר דברייתא נמי לא איירי בהא דקתני פטור במחזיר פניו ואוכל ומשום הכי מייתי מילתא דרשב"ג ור"י דאמר תשמיש המטה א"ב א"כ תו לא מיתוקמי בבית אחד ממש ובהחזרת פניו ולענין תשמיש המטה לא שייך חזרת פנים דאכתי איכא לועג לרש ואין גנאי למת יותר מזה וכ"ש דא"ש לפמ"ש התוס' במ"ק דמאי דאוסר רשב"ג תשמיש המטה באונן בחול אע"ג דאנינות קיל ליה מאבילות כיון דאכתי לא מטי זמן אבילות אלא דאפ"ה אוסר בתשמיש המטה משום חוצפא ומשום גנאי דמת וא"כ מה"ט אין לחלק בין שבת לחול ואהא משני ר"פ שפיר דאפ"ה רישא דברייתא לענין פטור המצות היינו דוקא באותו בית ממש וע"י חזרת פנים מיהו מאי דפליגי רבן שב"ג ורבנן לענין תשמיש המטה בשבת מטעם אבילות דלת"ק דקאמר בשבת אוכל בשר ושותה יין ולא קאמר ומשמש מטתו היינו משום דס"ל דבאונן נמי שייך דין אבילות טפי וס"ל נמי דיש אבילות בשבת לענין תשמיש משא"כ רשב"ג לטעמיה דלענין תשמיש המטה אין אבילות בשבת באונן מש"ה מותר לשמש מטתו בשבת כשהוא בבית אחר משא"כ לת"ק לעולם אסור וכמ"ש מבואר להדיא במ"ק (דף כג ע"ב) דמוקמינן התם לפלוגתא דת"ק ורשב"ג לענין זה כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם התם תוך ד' הוא דאסור חוץ לד"א חייב כו' הכא חוץ לד' אמות נמי פטור. מכאן דקדקו התוס' במ"ק והרא"ש בשמעתין דפטור בחוץ לד"א היינו אסור דומיא דרישא דתוך ד' דקתני אסור ומקשי' מכאן על פי' רש"י דלעיל שכתב דהא דאינו מברך ואינו מזמן היינו דאין צריך אמנם כבר כתבתי דרש"י ז"ל לא פי' כן אלא לפי סברת המקשה וכמ"ש באריכות מה שא"כ למסקנא דרב אשי דמתני' וברייתא חדא מילתא היא דמוטל לפניו כמוטל עליו לקוברו נראה דרש"י גופא מודה דהא דקתני דאינו מברך ואינו מזמן היינו דאיסורא נמי איכא דאפילו כשיש לו מי שישא משאו אפילו הכי כיון דמצוה עליה דידיה רמיא ומצוה בו יותר מבשלוחו מש"ה אין רשאי להחמיר על עצמו דנקרא הדיוט כיון שהתורה פטרתו כנ"ל:

והשתא דאתינא להכי יש ליישב רישא וסיפא דירושלמי שכתבו התוס' בד"ה ואינו מברך דקשיין אהדדי דמעיקרא קאמר דבי"ט פטור כיון שזקוק להביא ארון ותכריכים כדתנן מחשיכים על התחום ובסיפא קתני דבשבת מברך ועונין אחריו אמן ולמאי דפרישית לק"מ דכיון דהא דקתני רישא דבחול אינו מברך ואינו מזמן היינו דאיכא איסורא ומטעמא דפרישית דאפילו יש לו מי שישא אפ"ה מצוה בו יותר מבשלוחו ובהא מסיק שפיר בד"א בחול אבל בשבת מברך ועונים אחריו אמן דאף ע"ג דבשבת שייך נמי יש צורכי מת כיון שרשאי להחשיך על התחום מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולהחשיך על תחום על ידי שלוחו ליכא איסורא ורשאי לברך ולעשות כל המצות ונראה ברור דלא שייך ה"ט דמצוה בו יותר מבשלוחו כיון דאינו עוסק בעיקר המצוה אלא במכשירי מצוה בעלמא להחשיך כדי להביא וכה"ג אין לחלק בין בו לשלוחו ומש"ה רשאי להחמיר אם ירצה ולפ"ז מתוקמי שפיר נמי כל הנך ברייתא דמייתי בירושלמי דבי"ט פטור משופר ומלולב דהא ודאי שפיר קתני פטור אם אינו רוצה להחמיר דהכי משמע לשון פטור והיינו משום דאפ"ה עוסק במצוה מיקרי אם יתעסק בעצמו דהכי קושטא דמילתא דכל שלוחי מצוה פטורין אפילו במכשירין כדמשמע לישנא דקאזיל לדבר מצוה כן נ"ל נכון ותו לא מידי:

בתוס' בד"ה למחר באים אצלינו כו' ותימא הא אמרינן פרק ה תכלת ההיא שעתא כו' עד סוף הדיבור. והרשב"א ז"ל תירץ בחידושיו דפלוגתא דאמוראי היא דשמואל ורבי יוחנן אי מצות בטלות לעתיד או לא ונ"ל דהתוס' לא ניחא להו לתרץ כן משום דהך פלוגתא משמע דאיירי לכשיחיו המתים משא"כ הכא דקאמר למחר באים אצלינו ועכשיו מחרפים אותנו משמע דאיירי לאחר מיתת אדם ומש"ה הוצרכו לתרץ מטעמא דמתים אינם מצווין כנ"ל וק"ל:

ובשבת מיסב ואוכל וכו'. הנה החזיר כאן כל הני דחשיב בחול לפטור חשיב היפוכן דבשבת חייב חוץ מק"ש ותפלה שתני ברישא לפטור ולא תני בשבת חיובייהו והיינו משום דברישא תני ק"ש ותפלה ותפילין בחד בבא לפטור ובסיפא שלא הי' אפשר למתני תפילין דבשבת לאו זמן תפילין הוא לכך השמיט כל הבבא וסמך על מה דתני חייב בכל מצות האמורות בתורה וממילא גם ק"ש ותפלה בכלל. ולגירסת רש"י דלא גרס גם בברייתא ברישא מכל מצות וכו' משום דק"ו הוא מק"ש ותפלה ותפילין שיש בהם עול מ"ש בלא"ה ניחא דבסיפא שהוצרך לומר שחייב אפי' בכל מצות האמורות בתורה לא הוה צריך למיתני אלו דבק"ו אתיין:

ואמר ר"י מאי בינייהו וכו'. הא דהביא מימרא דר"י שאין בו צורך לקושייתו ואפי' סיפא דברייתא הוא ג"כ ללא צורך לקושייתו ובזה אפשר כיון שהביא הברייתא הביא כולה אבל מה דאמר עלה ר"י ודאי הוא לל"צ. ונראה דהנה רוב המפרשים לא גרסי במשנתינו ומכל מצות וכו' ואמנם נחלקו בזה לדינא ותר"י הביאו שיש מפרשים דבשאר מצות חייב ודוקא מהני שלשה פטור דק"ש ותפילין צריכין כוונה יתירה ותפילין צריך שלא יסיח דעת מהן אבל רבינו יונה חולק עליהם ואמר דחשיב הני תלתא דחמירי שיש בהם עול מ"ש שלימה וק"ו דפטור משאר מצות והנה גם בברייתא זו לא גריס ברישא מכל מצות אבל בחידושי הרשב"א לא גריס במשנתינו ומ"מ אבל בברייתא גריס יעו"ש. ולפי גרסא זו ניחא דיש לפנינו לפרש הברייתא דבחול פטור מהני תלת וגם משאר כל המצות דעוסק במצוה פטור מן המצוה ובשבת חייב בכל המצות היינו שאר כל המצות אבל משלש אלה דצריכין כוונה יתירה אז אפי' בשבת יש פעמים שפטור דהיינו אם הוא מוטל לפניו ואפילו בשבת אי אפשר לכוין דעתו ופטור ובשאינו מוטל לפניו אז גם בשלש אלו חייב בשבת דהיינו ק"ש ותפלה לכ"ע ותפילין למאן דסובר שבת זמן תפילין וא"כ איכא למימר דמשנתינו מיירי בשבת ולכך בעינן מוטל לפניו ואפ' אם נימא דזהו דוחק לאוקמי משנתינו דוקא בשבת ג"כ איכא לתרוצי דמשנתינו מיירי בכל זמן בין בחול ובין בשבת ולכך נקטה משנתינו מוטל לפריו דאז פעור בכל זמן בין בחול ובין בשבת משא"כ באינו מוטל לפניו יש חילוק בין חול לשבת ואין כאן שום רומיא אהדדי משנתינו וברייתא ולהכי הביא דהך דאמר ר"י דמאי בינייהו תשמיש המטה ואם איתא דת"ק פוטר מק"ש ותפלה אפילו בשבת א"כ רשב"ג דקאמר מתוך שחייב באלו נתחייב בכולן היינו אפי' בק"ש ותפלה ומי הכריחו לר' יוחנן לומר תשמיש המטה א"ב אלא שגם לת"ק חייב בשבת בכל גווני בק"ש ותפלה ושפיר קשיא משנתינו וברייתא אהדדי:

מתו אין וכו'. נלע"ד דקושי' זו היא לרב פפא דגם משנתינו וברייתא מיירי בפניו והי' סבור דאם הוא לפניו מן הסתם הוא משמרו אבל לרב אשי דמשני כיון שמוטל עליו לקברו וכו' וגם שלא בפניו פטור והא ודאי דמשמרו היינו בפריו וליכא שום קושיא דשלא בפניו בעינן מתו אבל במשמרו והיינו בפניו אפילו אינו מתו ודקארי לה מה קארי לה א"ו דלר"פ הקשה ומשני מתו אע"פי שאינו משמרו דגם בפניו משכחת שאינו משמרו:

אבל מהלך בבה"ק לא והתניא וכו'. יל"ד והלא לא נזכר ק"ש ותפלה בברייתא זו ודלמא מק"ש ותפלה שיש בהם עול מ"ש בעינן דוקא מתו ומשמרו וצ"ל דהקושיא היא מתפילין ואמנם לפמ"ש לעיל דף ג' ע"ב ע"ש בדברינו שהבאתי דברי המשנה למלך בפי"ג מאבל הל' ט' שנסתפק אם שייך לועג לרש במת קטן או אשה. ואמנם לפי דעתי בקטן ודאי שייך לועג לרש דמה בכך שהי' עתה קטן הלא אם הי' חי הי' מגיע לכלל תורה ומצות ועתה שמת בקטנותו לא זכה כלל לזה אבל הספק אם שייך לועג לרש בפני אשה שמתה יש מקום להסתפק. ואמנם יש להוכיח דגם באשה שייך לועג לרש דאל"כ נסתר קושיית המקשה כאן דבה"ק שם מקום קברות אנשים ונשים שייך לועג לרש משום האנשים אבל משנתינו וברייתא דמשמר דאיירי במת לכך תני מתו ומשמרו דשייך גם באשה אבל באינו מתו ולא משמרו שאין האיסור רק משום לועג לרש לא שייך באשה א"ו דגם באשה שיך לועג לרש. ואמנם כ"ז אמינא להוכיח מדברי המקשה שהדין הוא כן אבל על המקשה גופה קשיא מנ"ל להקשות ודלמא לא שייך לועג לרש רק באנשים ולא בנשים וע"ז כתבתי לעיל בדברינו דף ג' ע"ב דעדיין הי' קשה מתפלה דנשים חייבות בתפלה ושייך בהו לועג לרש וא"כ למה בעינן בתפלה מתו ומשמרו וכתבתי לעל דלפי גירסת התוספת דלא גרסי במשנתינו לתפלה וכמו"ש לעיל בשם התוי"ט הד ז"ל. ונראה דאף דלא גרסי התוס' במשנה ומן התפלה אבל בברייתא גרסי וכמו"ש לעיל בשם חידושי רשב"א ואף לתר"י דגם בברייתא לא גרסי תפלה מ"מ נלע"ד דבהך ברייתא דהמשמר את המת ודאי גרסינן ומן התפלה ואף דאתי בק"ו מק"ש ותפילין שהם מן התורה מ"מ קתני לה משום סיפא דהיו באים בספינה דמתפללין בזוית אחרת לבן עזאי. ואף דבהך דלא יהלך בבה"ק לא נזכר לא ק"ש ולא תפלה מ"מ כיון דקתני טעמא משום לועג לרש א"כ מסתמא הה"ד ק"ש ותפלה דזיל בתר טעמא ואפי' לפי דברי הכ"מ בפי"ד מהל' אבל דלא יאחז וכו' היינו שאוחז וקורא וכתב שם דהכי מסתבר דבלא קריאה מאי לועג לרש איכא נראה דהיינו דאחיזה בלא קריאה ליכא משום לועג לרש אבל הקריאה לחוד ודאי אסור וכדברי התוס' כאן ונקט אחיזת ס"ת דאורחא דמלתא שקורא בס"ת ואפי' אם נימא דדוקא נקיט וקריאה לחוד ליכא איסורא מ"מ נראה דהיינו שאר קריאה שאין בה חיובא דוהגית בו יומם ולילה אינו כל כך חיוב גמור דהרי אפי' בק"ש שחרית וערבית יוצא י"ח והגית בו יומם ולילה והרי כל אדם מבטל תורה למלאכתו ולפרנסתו שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וכיון שאין בזה חיוב גמור גם על החיים ליכא בו משום לועג לרש אבל ק"ש ותפלה שהם חוב גמור על החיים בודאי שייך לועג לרש כמו תפילין:

ובגוף קושי' הגמ' אני תמה ואטו המהלך בבה"ק פטור הוא מק"ש ותפלה ותפילין הרי לא שנינו אלא שאסור לו להלוך בבה"ק בתפילין או לקרוא שמה אבל אינו פטור מהמצוה וחייב הוא לצאת משם ולקרות שמת ולהתפלל ולהניח תפילין אבל מתו ומשמרו פטור הוא לגמרי וצ"ל דגם קושיא זו הוא לר"פ דאמר תרגמא אמחזיר פניו וא"כ אין לו שום מקים אחר ללכת מכאן וכאן אסור לו לקרות ואנוס הוא ופשיטא דאונס רחמנא פטרי' אלא דאכתי קשה שאם אינו פטור מן הדין רק הואיל ואין לו מקום אחר הוא אנוס והרי כשאר אנוס ולא התפלל שמחויב להשלים בתפלה הסמוכה משא"כ אם הוא פטור ע"פי הדין אינו צריך להשלים כמבואר בי"ד סי' שמ"א ס"ב וצריך לומר שעקר הקושיא מק"ש ותפילין דלא שייך בהו תשלומין וא"כ אין נ"מ אם הוא פטור או אם הוא אנוס ולפ"ז הדרא קוש' לדוכתא דמנ"ל להקשות ודלמא מתו ומשמרו איירי באשה שמתה דלא שייך בה לועג לרש כיון שאינה חייבת בק"ש ותפילין וצ"ל עכ"פ דלהמקשה פשוט הוא לו דכל גווני שייך לועג לרש הן באיש והן באשה בכל ענין ועכ"פ איפשט ספיקו של המשנה למלך:

ב"ע אומר וכו'. וצ"ע כיון דב"ע אינו חושש בספינה לעכברים למה לא פליג ברישא המשמר את המת וכו' הי' לו לב"ע לומר אם הי' בספינה מניחו בזוית ומתפלל בזוית אחר. ונראה דאז הי' ה"א דוקא היכי שיתבטל מק"ש לגמרי הוא דסובר ב"ע דבספינה אינו חושש לעכברי' משא"כ בשנים שאז אינו מתבטל מק"ש ותפלה לגמרי שהרי זה משמר וזה קורא ומתפלל ואח"כ משמר זה וזה קורא ומתפלל גם ב"ע חושש לעכברי' בספינה קמ"ל דב"ע אינו חושש כלל בספינה לעכברי' אפילו בהיו שנים. והפוסקים לא הזכירו דין ספינה כלל וצ"ל דסתמא כפירושו שאין שום חילוק בין ספינה ליבשה וכת"ק:

עליו הכתוב אומר מלוה וגו' ומכבדו חונן אביון הך סיומא ומכבדו אינו סוף פסוק של מלוה ה' וגו' ואדרבה הוא כתיב הרבה קודם לפסוק מלוה ה' שזה כתיב משלי י"ט וזה כתיב שם בקפיטל י"ד ורישי' דהך קרא הוא עושק דל חרף עשהו ומכבדו חונן אביון וא"כ הי' להקדים הך דמכבדו וגם הוא שייך לדלעיל שאם אינו מלוהו חרף עשהו. אמנם כיון דכאן כתיב עושק דל ובמה שאינו מלוה אף שהוא בזיון למת מ"מ אינו כקרא עושק לכן הביא לעיל באינו מלוהו קרא דלועג שבמה שאינו מלוהו הוא מלעיג עליו וכאן הקדים להביא מלוה ה' לפי שהוא לשון לוי' כמו"ש רש"י בד"ה מלוה וכו':

רש"י ד"ה מואב ע"ש שבנאו דוד וכו'. התוס' כ' בד"ה שני אריאל מואב ע"ש דוד ושלמה שבנו את הבית ובאו מרות המואבי'. התוס' לשטתם שהם לא פירשו שני אריאל ע"ש שני מקדשים אבל פירשו על שני אנשים שבנאו את אריאל דהיינו דוד ושלמה. אבל רש"י פירש שני אריאל שני מקדשים שנקראו אריאל ולכן פירש מואב על דוד. אבל אכתי צריך טעם למה פירש על דוד שהרי דוד לא בנאו רק הכין המקום וקנה הגורן וקידש המקום ואמר זהו בית אלקים וגו' אבל שלמה בנאו והי' לרש"י לומר שבנאו שלמה דאתי מרות המואבי'. ואולי כיון דרש"י פירש על שני מקדשים ראשון ושני והרי שלמה לא בנה רק בית ראשון אבל דוד שקידש המקום זה הי' גם במקדש שני שלא שינו המקום כי הכל בכתב מיד ה' ולכן פירש"י על דוד:

דלייה כדי שלא יאמרו למחר וכו' מהכא מוכח דליכא איסור בגרירת הציציות וכמ"ש הרב מגן אברהם ז"ל סי' כ"א והקשה על הגהות מרדכי קטן שהביא בספר האגור שיש איסור ועליו נאמר וטאטתיה וכו' וע"ש מה שנדחק והרב המקובל מהר"ם די לונזאנו בעדי זהב הובא בספר מצת שמורים דחאו. ובס' יד אהרן חילק בין זמן הראשונים דמלבושם היה חייב בציצית לזמנינו שהוא טלית למצוה. וכן ראיתי שכתב הרב עיון יעקב בסוגיין ולא משמע כן באגור דבסי' יו"ד הביא זה בסתם ובסימן כ"א הביא חילוק זה לענין בית הקברות ע"ש: