דף י - א
ומפרשת הגמרא: בעלי חכמה, דכתיב 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים', ומכאן שיהיו לו בנים בעלי חכמה, שהרי על החכמה כתוב 'כי מוצאי מצא חיים'.
וכן יהיה לו בנים בעלי עושר, דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה'. ומכאן שיהיו בניו עשירים ויעשו צדקה בממונם.
וכן יהיו לו בנים בעלי אגדה, דכתיב 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים וכבוד', ואין כבוד אלא כבוד הניתן לחכמים, דכתיב הכא 'וכבוד', וכתיב התם, במשלי, 'כבוד חכמים ינחלו'. הרי שהכבוד הוא כבוד החכמים, ומתוך החכמים, הכבוד הגדול ביותר ניתן לבעלי אגדה, כי הם מושכים את לב השומעים בדרשתם, והכל מכבדים אותם. ומכאן ש'כבוד' הנאמר בנותני הצדקה, הוא שיזכו לבנים בעלי אגדה.
תניא, היה רבי מאיר אומר: יש לו לבעל הדין, רשע או גוי [1] להשיבך, ולומר לך: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן? אמור לו, הקדוש ברוך הוא אינו מפרנס עניים, כדי שאנו ניתן להם צדקה, ועל ידי זה ניצול אנו בהן מדינה של גיהנם [2]. כי הצדקה מצילה מגיהנום כמו שמבואר בהמשך הסוגיה.
ואת זו השאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, וכך שאל: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר ליה, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם!
אמר ליה טורנוסרופוס, [אדרבה], צדקה זו שאתם נותנים מחייבתן לגיהנם, שהרי אם הקדוש ברוך הוא עשה אדם לעני, הרי זה משום שרוצה שלא יהיה לו כסף, ואילו אתם נותנים לו צדקה בנגוד לרצונו.
אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך וכי לא כועס עליו? והלא אתם קרוין עבדים שנאמר 'כי לי בני ישראל עבדים', וכיצד אתם עוברים על רצונו.
אמר לו רבי עקיבא, אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך וכי לא דורון משגר לו? [3] כלומר הלא ודאי שמח המלך שבנו אכל ושתה -
ואמר רבי עקיבא לטורנוסרופוס.
ואנן, עם ישראל, קרוין בנים, דכתיב 'בנים אתם לה' אלהיכם'. ואם כן אף שהקדוש ברוך הוא גזר על העניים שלא יהיה להם מאכל ומשתה, מכל מקום ודאי שמח הוא שאנו מאכילים את בניו.
אמר לו טורנוסרופוס, מכל מקום אין עליכם לתת צדקה, שהרי מצד אחד הלא אתם קרוים בנים שנאמר 'בנים אתם לה' אלהיכם', ומצד שני קרוין עבדים שנאמר 'כי לי בני ישראל עבדים'. ואף על פי כן אין זה סתירה, כי בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים, ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים [4]. וטען טורנוסרופוס לרבי עקיבא והלא עכשיו אין אתם עושין רצונו של מקום שהרי אתם בגלות [5], והרי אתם כעבדים, ואדון המצוה שלא יאכילו את עבדו, אין רצונו שיבא אחר ויאכילו.
אמר לו רבי עקיבא, הרי הוא אומר 'הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית' ומי הם אותם 'עניים מרודים' - אלו הרשעים הרודים וצועקים על ישראל שרוצים את ממונם [6], ואמר רבי עקיבא לטורנוסרופוס, אימתי מתי הוא הזמן שמתקיים בנו הפסוק 'עניים מרודים תביא בית' הלא האידנא בזמן הזה שהרשעים רודים בנו, ועל זה קאמר הפסוק 'הלא פרוס לרעב לחמך', הרי שגם בשעה שאין ישראל עושים רצונו של מקום, מכל מקום חיבים הם בצדקה [7].
דרש רבי יהודה ברבי שלום, כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כי אז נגזר סכום הכסף שאותו ירויח האדם במשך השנה [8], כך חסרונותיו הפסד כספו של אדם שיפסיד באותה השנה קצובין לו מראש השנה. ואם זכה נותן את הכסף שעליו להפסיד לעניים, ומתקיים בו הפסוק 'הלא פרוס לרעב לחמך'. ואם לא זכה, נוטלים ממנו הגויים כסף זה, ומתקיים בו הפסוק 'ועניים מרודים תביא בית', כי פסוק זה נאמר על הגויים הנוטלים את ממון ישראל.
ומביאה הגמרא מעשה, המוכיח שכאשר נגזר על האדם הפסד ממון, אם זכה נותנו לצדקה ואם לא על כרחו נותנו לגויים.
כי הא כמו המעשה דהיה בבני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי, שרבי יוחנן חזא להו בחילמא ראה עליהם בחלום במוצאי יום הכיפורים [9] דבעו למיחסר שנגזר עליהם להפסיד באותה שנה שבע מאה דינרי. והלך רבי יוחנן ועשינהו שכנע אותם בדברים [10] כל אותה שנה ושקל מינייהו לצדקה ונטל מהם כסף לצדקה, כדי שהכסף שנגזר עליהם שיפסידו ילך לצדקה, וכך נטל מהם צדקה במשך כל השנה, עד שלשנה הבאה בערב ראש השנה [11] פשגבייהו נותרו מאותם שבע מאות דינרים רק שיבסר שבעה עשר דינרים שאותם לא נתנו לצדקה.
כי מטא מעלי יומא דכיפורי כשהגיע ערב יום כיפור, שדור דבי קיסר שלחו מבית הקיסר חילים ונקטינהו ותפסו מהם שבעה עשר דינרים. אמר להו רבן יוחנן בן זכאי, לא תדחלון אל תראו, כי לא יקחו ממכם יותר, אלא שיבסר דינרי גבייכו שלכם רצו ליטול, ואת אותם שבעה עשר דינרים כבר שקלינהו מינייכו נטלו מכם, ושוב לא יטלו מכם עוד
אמרי ליה, מנא ידעת? מהיכן יודע אותה שאין להם עלינו אלא שבעה עשר דינרים בלבד,
אמר להו, חלמא חזאי לכו כן ראיתי בחלומי שתפסידו שבע מאות דינרים, וכיון שנתתם לצדקה שש מאות שמונים ושלש דינרים, ידעתי שלא נותר לכם להפסיד אלא שבעה עשר דינרים.
אמרי ליה, ואמאי לא אמרת לן? מדוע לא אמרת לנו שכך חלמת כדי [דניתבינהו] שניתן את כל הסכום לצדקה, אמר להו, אמינא דעתי הייתה שלא לומר לכם, כי היכי דתעבדו כדי שבנתינתכם את הצדקה תעשו מצוה לשמה.
רב פפא הוה סליק בדרגא עלה במדרגה, אישתמיט כרעיה בעי למיפל נשמטה רגלו וכמעט שנפל. אמר, השתא כן אם אכן הייתי נופל, הרי זו ראיה דאיחייב מאן דסני לן שהתחייב מי ששונא אותי [רב פפא התכוין לעצמו, אלא שתלה קללתו בחבירו], כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים שדינם הוא בסקילה, ואמרו [בכתובות ל ב] כי מי שנתחייב סקילה בזמן הזה, או נופל מן הגג או שחיה דורסתו [12]. ואם הייתי נופל הרי זו ראיה שנתחייבתי סקילה [13].
אמר ליה חייא בר רב מדפתי לרב פפא, שמא מה שכמעט נפלת, הוא משום דעני בא לידך ולא פרנסתו [14],
דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר, כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים, דכתיב הכא גבי מצות צדקה 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' [15], וכתיב התם גבי עבודה זרה 'יצאו אנשים בני בליעל', ודרשינן, מה להלן המילה 'בליעל' נאמרה על עבודת כוכבים אף כאן שנאמר 'בליעל' הוא מענין עבודת כוכבים [16]. ומכאן שכל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עבד עבודת כוכבים. וכיון שענשה של עבודת כוכבים היא סקילה, וצדקה הרי היא כעבודת כוכבים, לכן כמעט ונפלת.
תניא אמר רבי אלעזר ברבי יוסי, כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה, הרי צדקה זו עושה שלום גדול ופרקליטין מליצי יושר גדולין בין ישראל לאביהן שבשמים. שנאמר: הקדוש ברוך הוא אמר לירמיה, 'כה אמר ה', אל תבא בית מרזח [בית אבל] ואל תלך לספוד ואל תנוד [תקונן] להם, כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים'.
ומפרשת הגמרא את הפסוק, שהקדוש ברוך הוא השרה את שלומו על עם ישראל מחמת ה'חסד ורחמים' שהיו בהם, חסד זו גמילות חסדים, רחמים זו צדקה, וכיון שלא עשו עם ישראל צדקה וחסד, אסף הקדוש ברוך הוא את שלומו מעם ישראל [17].
תניא ר"י אומר, גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה, כי על ידי כן תהיה [18] קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות - ומכאן שהצדקה מקרבת את הגאולה [19].
הוא היה אומר, עשרה דברים קשים חזקים נבראו בעולם וכל אחד מהם יש דבר החזק ממנו.
הר קשה, הברזל מחתכו, ברזל קשה אש [20] מפעפעו מרככו. אש קשה מים מכבין אותו, מים קשים עבים עננים סובלים אותן, עבים קשים רוח מפזרתן, רוח קשה גוף סובלו שהגוף מלא רוח, ואין הרוח יוצאת ממנו, גוף קשה פחד שוברו, פחד קשה יין מפיגו, יין קשה שינה מפכחתו, ומיתה קשה מכולם [21] כי אין משהו שעומד נגד המיתה, ואילו צדקה מצלת מן המיתה, דכתיב 'וצדקה תציל ממות' [22].
דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי, בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, שהרי מדת בשר ודם, אם אדם מביא דורון גדול למלך, ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו, ואם תמצא לומר אף על הצד שמקבלים אותו ממנו ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך. ואילו הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא אדם שנותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר 'אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך', כלומר, שעל ידי ה'צדק' שהוא הצדקה זוכה האדם לחזות בפני הקדוש ברוך הוא.
רבי אלעזר, יהיב נתן פרוטה לעני והדר מצלי. ורק לאחר מכן התפלל [23]. וטעמו - אמר, דכתיב 'אני בצדק אחזה פניך', כלומר בתחילה 'אני בצדק' ולאחר מכן 'אחזה פניך' בתפילה [24].
מאי מה פירושו של המשך הפסוק 'אשבעה בהקיץ תמונתך'? אמר רב נחמן בר יצחק, אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה כדי ללמוד תורה, והקדוש ברוך הוא משביען מזיו השכינה לעולם הבא. וכך מתפרש הפסוק, בשכר שמקיצים לקום משינתם ['בהקיץ'], זוכים הם ל'אשבעה תמונתך' כלומר לשבוע מזיו השכינה בעולם הבא.
אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב 'מלוה ה' חונן דל', כונת הפסוק, כי מי שחונן את הדל ונותן לו צדקה, הרי זה כאילו הלוה כסף לקדוש ברוך הוא, ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר היה לאומרו, כביכול הקדוש ברוך הוא הוא כעבד לנותן הצדקה, שהרי במשלי מבואר שהלוה הוא כעבד של המלוה, שנאמר 'עבד לוה לאיש מלוה' [25]. אמר רבי חייא בר אבא: רבי יוחנן רמי, הקשה בדברי הכתובים:
כתיב 'לא יועיל הון ביום עברה, וצדקה תציל ממות'.
וכתיב 'לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות'.
שתי צדקות הללו למה? לשם מה השמיע לנו הפסוק שתי פעמים ש'צדקה תציל ממות'.
ומשנינן: אחת ללמדינו שהצדקה מצילתו ממיתה משונה, ואחת שמצילתו מדינה של גיהנם. ואי זו היא איזה פסוק עוסק בצדקה שמצילתו מדינה של גיהנם? ההוא דכתיב ביה 'עברה' דכתיב על הגהינם [26] 'יום עברה היום ההוא'.
הערות
[1] על פי רש"י. ורבינו גרשום כתב ד'בעל דין' הוא יצר הרע.
[2] פירש ה'עץ יוסף', דהעניים עצמם טובה הוא להם להיות עניים כדי שינצלו על ידי יסוריהם מדינה של גהינם, ונמצא שיש כאן טובה גמורה של הקדוש ברוך הוא, דהעניות טובה לעניים וטובה לנותנים שכולם ניצלים מדינה של גהינם. והחתם סופר פירש, דעכשיו נותן הצדקה ניצול על ידי עני זה מדינה של גהינם, ובגלגול אחר יתהפך הגלגל והעני של היום יהיה עשיר והעשיר של היום יהיה עני, ואז העני של היום ינצל על ידי שיתן צדקה להעשיר של היום, וניצולים עניים אלו מעניים אלו.
[3] והקשה ה'עיון יעקב', דלכאורה למה ישגר לו המלך דורון, והלא המלך כעס עליו באכזריות עד שצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, ואיך מרד זה שנתן לו אוכל במלך. ותירץ, דהמלך לא ציווה רק לבני ביתו שלא יזונו משולחן המלך כדרגם של בני מלכים האוכלים על שולחן אביהם, אך לא ציוה להרעיבו. מה שאין כן העבדים אין דרכם לאכול על שולחן המלך, ובהכרח שאם ציוה המלך שלא להאכילם היינו לא לתת להם כלל אוכל.
[4] נחלקו במסכת קידושין [דף ל"ו] רבי מאיר ורבי יהודה, רבי יהודה סובר דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום קרוים בנים וכשאין עושין רצונו של מקום אין אתם קרוים בנים. אבל רבי מאיר סובר דבין כך ובין כך קרוים בנים. והמהרש"א פירש דרבי עקיבא סבר כרבי מאיר דלעולם קרויים בנים, עי' להלן הערה:. שנביא את דבריו, ועי"ש מה שפירש בענין זה הבית הלוי.
[5] על פי רבינו גרשום.
[6] עי' לעיל ט א הערה 28 ושם תמצא כמה פירושים מהו הלשון 'עניים מרודים'.
[7] הנה, בתחילה ענה רבי עקיבא לטורנוסרופוס שהקדוש ברוך הוא ברא עניים כדי שעל ידם נינצל מדינה של גהינם. והקשה הבית הלוי [דרושים, דרוש א'] אם כן מה השיב לו טורנוסרופוס, דהרי רבי עקיבא אמר לו שאין הקדוש ברוך הוא כועס על העניים כלל, אלא שברא אותם כדי שאנו נינצל מדינה של גהינם. ועי' במהרש"א שביאר, דטורנוסרופוס קיבל את תשובת רבי עקיבא רק על זמן שישראל על אדמתם שאז חיבים ישראל במצות צדקה, ומה שברא הקדוש ברוך הוא את העניים הוא כדי שנינצל אנו מדינה של גהינם. אבל טען טורנוסרופוס דכשישראל שרויים בין הגויים וקרויים עבדים, הרי זה כאילו ציוה הקדוש ברוך הוא שלא להאכיל את העניים, ועל זה השיב לו רבי עקיבא דאף על פי כן נחשבים ישראל לבנים, כמו שכתוב 'בנים משחיתים' דאף בזמן שמשחיתים קרויים בנים. אלא שטורנוסרופוס לא קיבל את דברי רבי עקיבא, והוא סבר שאין ישראל נקראים בנים אלא אם כן עושים רצונו של מקום, ולכך הוצרך רבי עקיבא להביא ראיה לדבריו מהפסוק 'ועניים מרודים תביא בית'. אבל הבית הלוי פירש דטורנוסרופוס לא קיבל את תשובת רבי עקיבא כלל, והשיב לרבי עקיבא לפי דעתו הנפסדה דבזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם וקרויים עבדים, אין האדון חפץ שיאכילום. והשיב לו רבי עקיבא דאף על פי כן קרויים אנו בנים [וכמו שפירש המהרש"א דזה עיקר תשובת רבי עקיבא], והביא לו ראיה מהפסוק 'הלא פרס לרעב לחמך'. והוסיף הבית הלוי דמפסוק זה רואים שיש חיוב צדקה גם בזמן שאין ישראל שרויים על אדמתם, אך לא מוכח מפסוק מה טעם החיוב, דיתכן שהוא משום שגם בגלות קרויים בנים, ויתכן עוד דהוא מחמת הטענה הראשונה שטען רבי עקיבא לטורנוסרופוס דלא ברא הקדוש ברוך הוא את העניים אלא כדי שנינצל אנו מדינה של גהינם. ובזה פירש הבית הלוי את דעת רבי יהודה הסובר דבזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום קרויים עבדים, דאם כן, לכאורה צודקת טענתו של טורנוסרופוס דאדון המצוה שלא להאכיל את עבדו אין להאכילו. ופירש הבית הלוי דרבי יהודה סבר כטענה הראשונה שאמר רבי עקיבא דלא נבראו עניים אלא כדי שנינצל אנו על ידם מדינה של גהינם. ועל פי מה שפירשו המהרש"א והבית הלוי דעיקר תשובתו של רבי עקיבא היא דלעולם קרויים בנים, [ומהפסוק הביא רק ראייה לדבריו]. יש לישב את קושית ה'עיר בנימין' שהביא ה'בן יהוידע', מה ראיה הביא רבי עקיבא לטורנוסרופוס מהפסוק, והלא עדיין קשה דעם ישראל קרויים עבדים, והמלך שכעס על עבדיו אינו חפץ שיאכילום, עי"ש מה שתירץ. אמנם לדברי המהרש"א והבית הלוי לא קשה, דפסוק זה הובא כראיה לכך שלעולם קרויים ישראל בנים.
[8] וכמו שאמרו בפרק שני דביצה, על הפסוק 'תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו כי חוק לישראל הוא'. בכסא ליום חגינו זה ראש השנה. 'כי חוק לישראל הוא - זה מזונותיו של אדם הקרויים 'חוק'. ועי' מהרש"א.
[9] על פי רש"י לפי הגירסה שלפנינו וכמו שביאר המהרש"א דמסתמא לא היו רשעים שנגמר דינם בראש השנה, אלא בינונים שנגמר דינם ביום הכיפורים, אבל גירסת הב"ח 'במוצאי ראש השנה'. ועי' עוד בהערה:.
[10] על פי המהרש"א, וכמו שמוכח מהמשך הסוגיא דצדקה זו היתה צדקה לשמה.
[11] על פי רש"י. וביאר המהרש"א דהוא משום שהזמן שאחרי ראש השנה שייך לחשבון השנה הבאה, ולכן קודם ראש השנה הושלם הפסד שבע מאות דינרים. אלא שהמהרש"א העיר מהמשך דברי הגמרא, דמבואר שחיילי הקיסר באו בערב יום הכיפורים ליטול את הכסף, ולא באו בערב ראש השנה. והוא משום שדין יום הכיפורים של שנה שעברה מתמשך עד יום הכיפורים של השנה הבאה, עי"ש. ולכן הגיה המהרש"א בדברי רש"י 'בערב יום הכיפורים'.
[12] כי מיתה זו דומה לסקילה, שהרי קודם שהיו סוקלים את הנסקל היו מפילים אותו מבית הגבוה שתי קומות, כמו שאמרו בסנהדרין מה ב.
[13] על פי רש"י. והמהרש"א פירש, דהכונה שאם הייתי נופל היה אומר מי ששונא אותי שחיללתי שבת או עבדתי עבודת כוכבים.
[14] שמא ביקש לרמז לו על המעשה שהובא לעיל דרב פפא לא נתן מזון לעני המחזר על הפתחים. מהרש"א, וכן כתב החתם סופר. והגר"א ביאר [הובא בספר אהל יעקב למגיד מדובנא] דרבי חייא ידע שהעונש בא מחמת זה, כי התיבות 'פתוח תפתח' בפרשת אמור, מוטעמות בטעמים 'דרגא תביר', רמז למתעלם מן הצדקה שתשבר המדרגה תחתיו.
[15] פסוק זה בעיקרו נאמר על מצות הלואה, אלא שהגמרא דורשת אותו גם על מצות צדקה, ועיין עוד בכתובות סז ב.
[16] ואף שנאמר פעמים רבות בתנ"ך 'בליעל' גם על שאר עבירות, מכל מקום בתורה לא נאמר 'בליעל' אלא בצדקה ובעבודת כוכבים, ומכאן למדו דכל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים. מהרש"א. והתורת חיים ביאר, דמהותה של הצדקה היא קבלת עול מלכות שמים, וכל ההפרשות שחייב אדם להפריש כגון לקט שכחה פאה בכורים תרומות ומעשרות שמיטה ויובלות, טעם כולם הוא כדי שידע האדם ויעלה על לבו כי לה' הארץ ומלואה וכל מה שיש לנו אינו שלנו ויקבל עליו עול מלכות שמים, וכל מי שאינו עושה כן ואומר בלבו 'כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', הרי הוא כפורק עול, ועל זה כתוב 'יצאו אנשים בני בליעל' - 'בלי עול', כמו שפירש רש"י שם.
[17] אמנם פשטות ביאור הפסוק כמו שכתב המהרש"א, ד'החסד ורחמים' המוזכרים בפסוק הכונה לחסד ורחמים של הקדוש ברוך הוא, והיינו שהקדוש ברוך הוא הסיר מעם ישראל את שלומו וכן את החסד והרחמים.
[18] על פי המצודות שם.
[19] וקשה, הרי בפסוק מוזכר גם 'משפט', ואם כן מדוע לא אמרו שאין הצדקה מקרבת את הגאולה אלא אם כן יש בה גם משפט. ותירץ הבן יהוידע [בשם בנו], דלא כל צדקה מקרבת את הגאולה, אלא צדקה שנעשתה בממון נקי שנעשה במשפט ואין בו גזל וחמס. ועי' בהגהות 'מצפה איתן'.
[20] על פי גירסת הב"ח, ולפנינו 'אור'.
[21] ואף על פי שיש כאן אחד עשר דברים, מכל מקום לא מנו אלא עשרה כי השינה אינה אלא אחד משישים ממיתה. מהרש"א.
[22] כתב המהר"ל, דהזכירו כאן עשרה דברים, והעשירי הוא הצדקה שהיא קודש להשם, כי כל התשעה הם דברים טבעיים, אבל הצדקה היא מעשה אלוקי בלתי טבעי, ולפיכך יש בכח הצדקה לבטל את המיתה, כי המיתה היא מצד עולם הזה הטבעי והצדקה היא למעלה ממנה שיש לה מעלה אלוקית ומבטלת את המיתה. ועי"ש תוספת דברים.
[23] ופסק השולחן ערוך או"ח סימן צ"ב סעיף י' 'טוב לתן צדקה קודם תפילה', והפרי מגדים שם הביא דיש קהילות שנתקן בהם המנהג לתת צדקה כשמגיע לפסוק 'והעשר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל'.
[24] ודרשו פסוק זה על התפילה, כי האדם צריך לחשוב ולצייר בדעתו שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, וזהו 'אחזה פניך'. בן יהוידע.
[25] וכמו שאמרו במדרש [ויקרא רבא לד ב] 'מלוה ה' חונן דל, אמר הקדוש ברוך הוא עלי היה לפרנסו ובא זה ופרנסו'. ולפי זה פירש הבית הלוי [דרושים, דרוש א] את הפסוק 'לך ה' הצדקה' דכביכול נותן הצדקה נותן אותה לקדוש ברוך הוא.
[26] כמו שדרשו לקמן עמוד ב'.
תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל הַדִּין לַהֲשִׁיבְךָ. נראה לי קרא את אומות העולם בעל דין בדבר זה מפני כי דבר זה נוגע להם דאם הצדקה רצויה ומקובלת תציל את ישראל משעבוד מלכות דאין יכולים האומות להשתעבד בהם. אך יש לדקדק למה אמר לשון זה 'הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר' ולא נקיט לשון הנהוג בשאר ברייתות לומר 'תַּנְיָא רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר'?
ונראה לי בס"ד מאחר דדבר זה שאלו אותו רשע מן רבי עקיבה והשיב לו כדי להצילנו מדין גהיגם אל תחשוב דרבי מאיר שמע האי מילתא מפומיה דרבי עקיבה רביה וקאמר לו הכא אלא כך היה אומר מקדמת דנא קודם ששאל אותו רשע דבר זה מרבי עקיבא.
אִם אֱלֹהֵיכֶם אוֹהֵב עֲנִיִּים, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְפַרְנְסָן. ידוע הכלל של כל מקום שאומר 'מִפְּנֵי מָה' דמשמע שיש לשואל ידיעה בשני טעמים ולכן שואל מִפְּנֵי מָה רצונו לומר מאיזה טעם משני טעמים הוא וכאן נראה לי דהשואל יודע שני טעמים, חדא להציל ישראל משעבוד מלכיות וחדא להצילם מדין גהינם, ושואל מאיזה טעם משני טעמים אלו הוא? והשיב לו להצילם מדין גהינם, ולא אמר לו טעם האחר להצילם משעבוד פן יגזרו עליהם שלא יתנו צדקה או כשרואין שנותנים צדקה ילשינו עליהם שנותנים כדי למרוד במלכות.
מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שֶׁכָּעַס עַל עַבְדּוֹ. מקשים אינו דומה המשל לנמשל דהכא צוהו בהדיה (דברים טו, יא) פָּתֹחַ תִּפְתַּח לַעֲנִיֶּךָ וכו'. ויש להקשות דהוא מוקים להני קראי שמצוה לתת לו כדי חיותו דוקא לחם צר ומים לחץ ומה שנאמר דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ (דברים טו, ח) אינו מפרש ליה אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו (כתובות סז:), אלא מפרש אשר יחסר לו משיעור שהוא כדי חיותו דוקא. ולהכי מקשי ליה איך אתם מפרנסים אותם בשופע גדול? והשיב כדי לזכות.
ומה שאמר וְגָזַר עָלָיו שֶׁלֹּא לְהַאֲכִילוֹ וְשֶׁלֹּא לְהַשְׁקוֹתוֹ קשא היכא איתא להאי בנמשל דאפילו אם יפרש דקראי דְפָּתֹחַ תִּפְתַּח וְנָתוֹן תִּתֵּן לוֹ איירי שמצוהו לתת לו כדי חיות דוקא היכן צוהו שלא יתן יותר מכדי חיותו? ונראה לי דצוה למערכות השמים כוכבים ומזלות שלא ישלשלו לו טובה כי הטוב של האדם ועושרו וכן ההפך בא לו מפאת המזל וזה כיון דעשאו עני מוכרח שצוה למזלות שלא יעשירוהו ונמצא קפיד שלא יהיה לאדם זה טובה ברבוי יותר מכדי חיותו.
אָמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת" (ישעיה נח, ז). הקשה הרב 'עיר בנימין' דאכתי עדיין תקשי מפסוק כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים (ויקרא כה, נה) דמאחר שהם עבדים ודאי המלך כועס עיין שם.
והגם דיש ליישב בפשיטות דיש לומר אף על גב דהם עבדים צוה בפירוש לפרנסם מכל מקום נראה לי בס"ד בלאו הכי אין קושיא מפסוק 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים' דהא חזינן דאיכא בפסוק זה לשון יתר דסיים 'עֲבָדַי הֵם' וכיון דאמר 'לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים' למאי הוצרך לומר 'עֲבָדַי הֵם' ומאי קא משמע לן בזה?
על כן מוכרח לומר הכי קאמר דלעולם אצל הקדוש ברוך הוא חשובין בנים בכל זמן אפילו כשאין עושין רצונו של מקום אך הם בעיני עצמן צריך שיחשבו עצמן עבדים ולזה אמר 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים' ולאו לגבי דידי חשובין עבדים אלא 'עֲבָדַי הֵם' מצידם דהם צריך לחשוב עצמם עבדים ולעולם אצלי חשובין בנים בכל גוונא.
ועל כן כיון דבאמת אצלו יתברך חשובין בנים בכל זמן לכן כל אחד צריך לחשוב את זולתו במדרגת בן ויתן לו צדקה ורק את עצמו יחשוב שהוא בתורת עבד.
והנה לדעת רבי יהודה דסבירא ליה אין עושין רצונו של מקום נקראים עבדים צריך לומר לכן תמצא עֲבָדִים [126] עולה מספר עָוֹן [126] לרמוז אם יש עון אז יש להם דין עבדים.
ונראה לי בס"ד מספר עֲבָדִים [126] יתר על מספר בָּנִים [102] מנין כ"ד [26] רמז לכ"ד זיני דמסאבותא שמהם תמשך טומאת העונות וכמו שכתב הרב מגלה עמוקות ז"ל ברמז וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה (בראשית ג, טו) שאמר השם יתברך לנחש כי מספר וְאֵיבָה [26] הוא כ"ד דאם עושין רצונו של מקום דאין נטמאים בכ"ד זיני דמסאבותא הם בנים ואם יתטמאו בכ"ד זיני דמסאבוסא נוסף כ"ד על מספר בָּנִים ויהיה אצלם מספר עֲבָדִים.
פָּשׁ גַּבַּיְהו שִׁיבְסַר דִּינְרֵי. נראה לי בס"ד בכונה עשה לשייר מספר טוב [17] לרמוז להם אחר כך דאל יצטערו על מספר שנתנו לאומות דגם זה נכנס בכלל הטוב וכמו שאמרו לעיל על פסוק וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה (ישעיה ס, יז) ונמצא שהוא לקח מהם לצדקה גמורה סך תרפ"ג [683] דינרים כמנין שַׁעֲרֵי מָזוֹן [683] שפתח להם בצדקה זו שערי מזון.
כָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שָׁלוֹם גָּדוֹל וּפְרַקְלִיטִין גְּדוֹלִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. נראה לי בס"ד נקיט תרי מילי בשבח הצדקה דרך מָשָׁל ראובן תבע בבית דין משמעון אלף דנרים ויצא שמעון זכאי דלא מבעייא שלא נתחייב באותם אלף דנרים שתבע ראובן ממנו אלא הוא נטל מראובן אלף דנרים, וכן אלו המקטרגים יקטרגו על ישראל בעבור איזה דבר עון שבדעתם לחייב אותם שיהיה מחסור בנפשותם כך וכך חלקים לפי ערך העון שתשלוט הקליפה בהם ואם עושים צדקה יתגברו בדין ולא מבעיא דלא יהיה להם מחסור בנפשם אלא אדרבה יתמלאו נפשותם כמה חלקים טובים השייכים להם שהיו טמועים בקליפה שיעלו ויקחו אותם ונמצא המקטרגין הבאים מצד הקליפה שבדעתם לחייבם באופן שתשלוט הקליפה בכמה חלקים מנפשותם הנה בעתה בזכות הצדקה יצליחו ישראל שהם יקחו מהקליפה חלקים טובים שהיו טמועים בקרבה ולזה אמר שָׁלוֹם גָּדוֹל הוא חלקים טובים שיקחו מתוך הקליפה וּפְרַקְלִיטִין גְּדוֹלִים כנגד הצלחתם שניצולו משליטת הקליפה שלא שלטה בחלקים טובים שלהם כאשר חשבו המקטרגים הבאים מכח הקליפה.
גְּדוֹלָה צְדָקָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאֻלָּה. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם (ישעיה לב, יז) כי על ידי הצדקה יתייחדו ד' אותיות שם הוי־ה ברוך הוא וידוע כי שם הוי־ה ברוך הוא רמוז בצורת אות אל"ף שצורתו וא"ו ושני יודי"ן כ"ו [26] כמנין השם ברוך הוא ולזה אמר גְּדוֹלָה צְדָקָה שמייחדת השם ברוך הוא שרמוז באות א' שֶׁמְּקָרֶבֶת הַגְּאֻלָּה דעל ידי הצדקה שמתייחד בה שם הוי־ה הרמוז באות א' יכנס אות א' בתוך אותיות גּוֹלָה ויהי גְּאוּלָּה.
ועוד יש לומר צְדָקָה מלאה כזה צד"י דל"ת קו"ף ה"ה ראש המלוי מספר גְּאוּלָּה [45] ונשאר אותיות יפת [490] שהוא מספר פְּדוּת [490] ומספר תָּמִים [490] שתהיה גאולה תמימה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד דהכתוב אמר וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת (משלי י, ב) והכונה בארנו בס"ד כי צְדָקָה [199] עולה מספר קצ"ט ואם תסיר מספר קצ"ט מן ת' של מָּוֶת ישאר ר"א [400-199=201] ותצרפם עם מ"ו של מָּוֶת יהיה צירוף מָאוֹר [46+201=247] וידוע כי המיתה היא חושך והחיים הם אור כי כן כינה קהלת את המיתה בחושך דכתיב עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ (קהלת יב, ב) וכן דוד המלך ע"ה כינה החיים בשם אור דכתיב כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר (תהלים לו, י) ולזה אמר וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת שתדחה המות שהוא חשך ותביא חיים שהוא אור.
גם ידוע שהגלות מכונה בשם חֹשֶׁךְ והגאולה בשם אוֹר כמו שנאמר קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ (ישעיה ס, א) ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צח:) משל לתרנגול ועטלף זה מצפה לאור וזה מצפה לחשך כן ישראל מצפים לגאולה שהיא אור אבל העכו"ם חפצים בחשך שהוא זמן הגלות ולזה אמר גְּדוֹלָה צְדָקָה שסגולתה לדחות המות שהוא חשך ולעשותו מאור שהוא החיים וכמו שכתבתי בס"ד בפסוק וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת, כן סגולתה לקרב הגאולה שהיא מאור ותדחה הגלות שהוא חשך.
ובזה יובן רמז הכתוב כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם (במדבר ו, כג) כי הכהנים עושים צדקה עם ישראל בברכתם ועל ידי כך אָמוֹר אותיות מָאוֹר יהיה להם כי הצדקה משנה אותיות המות ועושה במקומם מאור שהוא החיים.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע הצדקה רמוזה באות גימ"ל דאלפא ביתא כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (שבת קד.) גימ"ל דל"ת גמול דלים גם על ידי הצדקה יתברך האדם בשש ברכות בעבור ממונו ועוד חמש בעבור הפיוס בדברים וכמו שאמרו בגמרא.
ובזה פרשתי בס"ד שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו (משלי טו, כג) שִׂמְחָה אותיות חֲמִשָּׁה נמצא יש כאן אותיות גו"ה וידוע הצדקה שורשה בשם א־ל שהוא חסד דכתיב חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג) והאדם עושה אותה מחמת תגבורת מדת החסד בקרבו על כן יצטרף עם אותיות גו"ה אותיות א־ל שהוא המקור שממנו נובעת הצדקה בלב האדם ויהיה בזה צירוף גְּאוּלָּה לכן אמר גְּדוֹלָה צְדָקָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאֻלָּה.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע על ידי מצות הצדקה מיחד המלכות שנקראת פה עם בחינת שם הוי־ה ויחוד זה רמוז באות אל"ף [111] שעולה מספרו במילואו מספר 'פה הוי־ה' [111] על כן בזכות הצדקה שמיחד בחינת פה עם בחינת הוי־ה נוסף אות א' אשר במלואו עולה מספר 'פה הוי־ה' על אותיות גּוֹלָה ויהיה צירוף גְּאוּלָּה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דידוע הצדקה היא תיקון ו־ה שבשם הוי־ה כנזכר בסוד פרוטה של צדקה שהיא 'פרט ו־ה' ובגאולה ישתלם השם באותיות ו־ה לכן גְּדוֹלָה צְדָקָה שעושה תיקון באותיות ו־ה שבשם שֶׁמְּקָרֶבֶת הַגְּאֻלָּה שבה ישתלם השם באותיות ו־ה עד כאן דבריו נר"ו.
ומה שאמר, שֶׁנֶּאֱמַר 'שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה' (ישעיה נו, א) קשא כיון דבעל המאמר קאי על צדקה לחודה שתקרב הגאולה אמאי זכר הכתוב מִשְׁפָּט גם כן עמה? ופירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו דלאו כל צדקה היא גדולה לקרב הגאולה כי אם רק צדקה הנעשית מממון נקי שהוא עשוי במשפט שאין בו גזל וחמס זו היא המקרבת הגאולה אבל העושה עושר ולא במשפט אם יתן ממנו לצדקה אין זו רצויה כי השם יתברך שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה (ישעיה סא, ח) לכן אמר הכתוב שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה דלעולם הצדקה לחודה מהנייא לקרב הגאולה והישועה אך צריך שעושי צדקה אלו המה שומרי משפט שלא לגזול ולא לגנוב ולא לעשוק אז בצדקה זו קרובה ישועתי לבא עד כאן דבריו נר"ו.
אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי, זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה (תהלים יז, טו). יש לדקדק תיבת זוֹכֶה נראה לשון יתר. ונראה לי בס"ד כי ידוע מה שאמר המגיד למרן ז"ל (על פי ירושלמי ערלה א, ג) דהנשמה קודם בואה לעולם הזה מתביישת לראות פני שכינה כי מאן דאכיל דלא דיליה בהיל לאסתכולי באפיה [מי שאוכל מזון של זולתו מתבייש להסתכל בפניו] ולכן באה בעולם הזה לסגל מצות ומעשים טובים כדי שתהנה מעונג עולם הבא מן הדין דאז לא בהילא לאסתכולי בפני שכינה.
והנה באומרם דבעל צדקה יקבל פני שכינה קשה והלא הצדקה נותן מן ממון שנתן לו הקדוש ברוך הוא בתורת פקדון ואינו שלו כדי שיהיה לו מן הצדקה שכר מן הדין אלא לוקח שכר ועונג עולם הבא מצד הצדקה בתורת חסד ואם כן עדיין בהיל לאסתכולי?
אך באמת תירוץ קושיא זו פשוט הוא דכתבו המפרשים אם האדם יתן צדקה כפי יכלתו אז למפרע יהיה אותו הממון שנתנו לצדקה שלו וזוכה בו משורת הדין ואם כן נמצא למפרע נתן צדקה משלו ואז שכרו בעולם הבא הוא מן הדין ולא בהיל לאסתכולי.
וזהו שאמר אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי רצונו לומר שנתן כפי יכלתו אפילו שהוא דבר מועט הנה הוא זוֹכֶה מן הדין באותו ממון שנתנו לעני דלמפרע חשיב נתן משלו וכיון דזכה באותו ממון נמצא יש לו שכר מן הדין ואז הוא מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה ולא בהיל לאסתכולי.
ונראה לי בס"ד צְדָקָה במילואה כזה צד"י דל"ת קו"ף ה"א עולה עם הכולל מספר תשל"א [731] כמנין זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִנָה [731] בדקדוק.
ועוד נראה לי בס"ד אותיות שְׁכִינָה במלואם כזה שי"ן כ"ף יו"ד נו"ן ה"י [216] עולה המלוי מספר רי"ו כמנין גְּבוּרָה [216] וידוע דעל ידי הצדקה תתמתק מדת הגבורה וימשך לאדם שפע ממדת הגבורה גם כן נמצא על ידי הצדקה מקבל שפע גם מן הגבורה שרמוזה בתוך אותיות שכינה פני לשון לפנים כי המלוי הוא פנימיות הפשוט.
רַבִּי אֶלְעָזָר יָהִיב פְּרוּטָה לֶעָנִי, וְהָדַר מַצְלִי, אָמַר: דִּכְתִיב: "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" (תהלים יז, טו). נראה לי בס"ד דריש אֶחֱזֶה פָנֶיךָ על עת התפלה כי האדם צריך לחשוב ולצייר בדעתו שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכמו שאמרו דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד.
מַאי "אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ"? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּנַדְּדִין שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעָן מִזִּיו הַשְּׁכִינָה לָעוֹלָם הַבָּא (תהלים יז, טו). נראה לי בס"ד דידוע דאין שכר לאדם מצד הדין כי אם הכל בתורת חסד יען כי יש לישראל עם הקדוש ברוך הוא כדין אשה ובעלה והאשה מעשה ידיה לבעלה (משנה כתובות ו, א) אך ידוע גבי אשה העדפה על ידי הדחק הרי היא לעצמה (כתובות סו.) וכן כאן גבי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּנַדְּדִין שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם הוה ליה העדפה על ידי הדחק שזוכין בשכר זה מן הדין ונמצא משלהן אוכלים על כן יַשְׂבִּיעֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִזִּיו הַשְּׁכִינָה לָעוֹלָם הַבָּא כי האוכל משלו שבע יותר.
ועוד אם אינו אוכל משלו אלא בתורת צדקה בהיל לאסתכולי (על פי ירושלמי ערלה א, ג) ונמצא ידמה כאדם שאוכל בחושך או שהוא סומא דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (יומא עד:) דאין הסומין שביעין ממש כיון דאין רואין המאכל וכן אמרו רבותינו ז"ל דהאוכל בחושך אינו שבע לכך צריך שיאכל בליל שבת לאור הנר וכנזכר בגמרא. ואם כן מאן דאכיל דלאו דיליה דבהיל לאסתכולי אינו שבע אבל אלו שהם מְּנַדְּדִין שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם דאז יש להם שכר מן הדין לכן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁבִּיעָן מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, 'מַשְׁבִּיעָן' דייקא כיון דלא בהילי לאסתכולי נמצא הנאתם היא לשובע.
אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי־אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ, כִּבְיָכוֹל, "עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה" (משלי כב, ז). פירוש מה שקרא הכתוב לנותן צדקה בשם מַלְוֶה ודימה את הקדוש ברוך הוא כביכול לְלֹּוֶה אף על גב דבאמת הכתוב נקיט תוארים ושמות אלו כאן על דרך דמיון ומשל, עם כל זה לאו מילתא זוטרתי היא זו יען כי מצינו כתוב בעלמא בבני אדם דקאמר עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה ולכן לא היה ראוי מן הכבוד לדמות את הקדוש ברוך הוא ללוה והאדם למלוה ועם כל זה דימה אותם בתוארים ושמות אלו כדי לחבב את בעלי הצדקה.
ונראה לי דמכל מקום יש בנמשל קצת מן הדמיון של המשל והוא דמצינו דאמרו רבותינו ז"ל בעל צדקה זכותו גדול דמבטל בזכות הצדקה גזרה קשה שגזר הקדוש ברוך הוא דנמצא הקדוש ברוך הוא מקיים דברו של אדם זה הנותן צדקה כמו שהלוה הוא מוכרח לקיים דברי המלוה.
ובזה יובן וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר (איוב כב, כח) והיינו כי הצדקה היא אור לעולם ומהפכת את המות שהוא חשך ועושה לאותיות מָּוֶת להיות אותיות מָאוֹר וכאשר כתבתי לעיל בס"ד ותיבת אוֹמֶר בהפוך אתוון מָאוֹר והינו תִּגְזוֹר 'אוֹמֶר' אותיות מָאוֹר מפני כי עַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר זו מצות צדקה שהיא אור לעולם דהעני ההולך בחשך יראה אור על ידי הצדקה.
224ימים לסיום הש״ס