בבא בתרא ו ע"א

דף ו - א

או דילמא, או שמא, מאחר ומוחזק לנו שאדם אינו פורע בתוך זמנו, אם כן, במקום שיש חזקה המערערת את אמינות דבריו, לא אמרינן, אין אומרים, שיועיל לו ה"מיגו" של "מה לי לשקר".

ומנסה הגמרא לפשוט את השאלה ממשנתנו:

תא שמע, בא שמע ראיה ממה ששנינו: עד ארבע אמות, מאחר ויכול לכפותו, הרי הוא בחזקת שנתן את חלקו, עד שיביא התובע ראיה שלא נתן.

ומבררת הגמרא:

היכי דמי, איך מדובר כאן? אילימא, אם נאמר שמדובר בכגון שתבעו לאחר זמן, לאחר שגמר את בנין הכותל. ואמר לו הנתבע: "פרעתיך בזמני", עם השלמת גובה ארבע אמות, הרי פשיטא, ודאי שהוא נאמן על כך שנתן!

אלא לאו, מדובר בכגון דאמר ליה, שאמר לו הנתבע "פרעתיך בתוך זמני", קודם שהשלמת בניית ארבע אמות. ומכך שהוא נאמן, אלמא, מוכח מכאן, שאפילו במקום שיש נגדו חזקה שאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו, אמרינן נאמן הוא מכח "מיגו" של "מה לי לשקר", שהרי היה יכול לטעון, אילו רצה, שפרע לאחר שהגיע זמנו.

ודוחה הגמרא: מהרישא של משנתנו אין ראיה, כי שאני הכא, שונה כאן הדין של המשנה, דכל שפא ושפא, זימניה הוא! אין זה נקרא תוך זמנו, לפי שכל שורה ושורה שבונה, זמנו הוא לקבל עליה שכרו. ואם כן, אין זה תוך זמנו, אלא לאחר זמנו. ואין לפשוט מכאן את הספק.

ומנסה הגמרא לפשוט מהסיפא של משנתנו:

תא שמע: מארבע אמות ולמעלה, אין מחייבין אותו להשתתף בהוצאות. אולם, אם סמך לו חבירו כותל אחר, הרי הוא בחזקת שלא נתן חלקו, אף על פי שנתחייב בו עם סמיכת כותלו וטוען הוא ששילם, עד שיביא ראיה שנתן.

ושוב מבררת הגמרא:

היכי דמי, איך מדובר? אילימא, אם נאמר שמדובר באופן שתבעו לאחר זמנו, ואמר לו הנתבע "פרעתיך בזמני" עם גמר בניית הכותל, כשידעתי כמה עלי לשלם, אמאי לא!? מדוע לא יהא נאמן לומר שפרע, והרי בזמנו, לדברי הכל נאמן!

אלא לאו, מדובר כאן באופן דאמר ליה "פרעתיך בתוך זמני", ואף על פי שיש לו "מיגו", שיכל לטעון "פרעתיך לאחר זמני", בכל זאת, אינו נאמן. אלמא, מוכח מכאן שבמקום שיש נגדו חזקה, לא אמרינן שיועיל ה"מיגו" של "מה לי לשקר".

ודוחה הגמרא:

שאני הכא, שונה כאן הדין, לפי דאמר, שאומר הנתבע לעצמו, מדוע אשלם, מי יימר, מי זה יאמר, דמחייבי לי רבנן, שיחייבו אותי חכמים לשלם, אולי יפטרוני! ולכן הוא בחזקת שלא נתן.

ושוב מנסה הגמרא לפשוט את השאלה ממשנה במסכת שבועות [לח ב]:

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: תא שמע: אמר אחד לחבירו: מנה לי בידך, וחיייב אתה ליתנו לי.

אמר לו הנתבע בפני שני עדים: הין, אכן כן. למחר, אמר לו שוב: תנהו לי. אם אמר הנתבע: כבר נתתיו לך! הרי הוא פטור מלשלם, אף שאתמול הודה בפני עדים. שהרי יתכן שפרעו מאתמול עד עתה, ואין זה כופר בהודאתו הראשונה. אבל אם ענה לו "אין לך בידי כלום", לפי שאיני חייב לך כלל, הרי זה חייב לשלם.

ודן רב אחא בריה דרבא בדברי המשנה:

מאי לאו, האם אין כוונת המשנה לומר כך:

כשהוא אומר "נתתיו לך", מדובר בכגון דאמר ליה הנתבע "פרעתיך בזמני". ואילו כשאומר "אין לך בידי", מדובר באופן דאמר ליה "פרעתיך בתוך זמני". וקתני, ושנינו על כך: חייב. אלמא, הרי מוכח מכאן, שבמקום חזקה לא אמרינן, אין אנו אומרים "מיגו" של "מה לי לשקר". ואין מאמינים לו בזה.

ודוחה הגמרא:

לא! מאי, מהו הפירוש "איך לך בידי", שהוא טוען "לא היו דברים מעולם". כלומר, כופר הוא עתה בעצם החיוב. ומשום כך חייב לשלם, לפי דאמר מר, התנא: כל האומר "לא לויתי", כאומר "לא פרעתי" דמי. כי מי שאינו לווה ברור הדבר שאינו פורע. ומכיון שיש כאן עדים שהודה לו בפניהם על ההלואה, והוא עצמו הודה שלא פרע [באומרו "לא לויתי"], לכן הוא חייב. אך אילו היה טוען "פרעתי", היה נאמן, אפילו אם עצם ההלואה היתה בפני עדים. שהרי כך נפסקה הלכה, שהמלוה את חבירו בפני עדים, אינו צריך לפורעו דוקא בעדים.

שנינו במשנה [ה א]: ראובן ושמעון שהיו להם שתי חצירות זו לצד זו, ובנה ראובן כותל בין שתי החצירות, חייב שמעון להשתתף עמו בהוצאות הכותל. אבל אם חפץ ראובן לבנות כותל הגבוה מארבע אמות, אין חייב שמעון להשתתף עמו בהוצאות היתירות שמוציא על גובה הכותל -

אבל אם לאחר שבנה ראובן כותל גבוה מארבע אמות סמך שמעון לו כותל אחר, הגבוה מארבע אמות כדי שיוכל להניח תקרה על שני הכתלים, בזה גילה שמעון דעתו שהוא חפץ בגובה הכותל, ולכן מגלגלין עליו את הכל. חייב שמעון להשתתף גם בהוצאות שהוציא ראובן על גובה הכותל, ואף אם עדיין לא בנה תקרה על הכתלים.

אמר רב הונא, אם סמך שמעון את כותלו רק לפלגא מול חצי מהכותל הראשון שבנה ראובן, כגון שאורך הכותל שבנה שמעון לא הגיע אלא לחצי מאורך הכותל שבנה ראובן, או, שלא הגיע גובה כותל שמעון לגובה כותל ראובן, הרי זה כאילו סמך לכולה כנגד כל הכותל הראשון, וחייב שמעון להשתתף בכל הוצאות הכותל הראשון, ואף על החלק שכנגדו לא בנה. -

טעמו של דין זה הוא, דכיון שהתחיל שמעון לבנות כותל מול הכותל שבנה ראובן, אף שאין אורך הכותל ככותל ראובן, סופו לגמור ולבנות כנגד כל אורך הכותל הראשון, ולתת מעל שני הכתלים תקרה, ולכך מעתה חייב להשתתף בכל הוצאות הכותל הראשון. וכן באופן שלא היה כותל שמעון גבוה ככותל ראובן יש לומר שלבסוף יגביה את כתלו ויניח מעל שני הכתלים תקרה. ואפשר עוד שיבנה על הכותל הנמוך תקרה, ויעשה על גביה עליית גג, ונמצא

כאן צריך ל שלבסוף ישתמש בכל גובה הכותל שבנה ראובן, ומשום כך חייב להשתתף מעתה בהוצאות גובה כל הכותל הראשון.

ואף שעדיין לא נתן עליו תקרה, בכל זאת חייב להשתתף, כמו ששנינו במשנה.

ורב נחמן אמר, אם הכותל השני אינו כנגד כל הכותל הראשון, אין חייב שמעון להשתתף בכל הוצאות הכותל הראשון, אלא למאי דסמך סמך על החלק שכנגדו סמך את כותלו חייב להשתתף שהרי סופו לסמוך עליו תקרה ולהשתמש בו, ואילו למאי דלא סמך לא סמך על החלק שכנגדו לא בנה אינו חייב להשתתף.

ומודה רב הונא בקרנא ולופתא אם היה ביתו של שמעון צמוד לכותל שבנה ראובן, ולאחר מכן הוסיף שמעון לביתו תוספת קטנה כנגד כותלו של ראובן כאשר תוספת זו מרוחקת מהכותל,

ומעתה יכול שמעון להשתמש בכותל שבנה ראובן אם יניח תקרה בין התוספת שהוסיף לביתו לכותל ראובן [עיין באיור], בזה מודה

היות איור 7 רב הונא שאינו חייב להשתתף בכל הוצאות הגובה של הכותל הראשון אלא רק על חלק הכותל שכנגדו בנה, כי במקרה זה אין לומר דסופו שיבנה עוד סמוך לכותל, דאין בנין כזה עשוי להמשך עוד ^[1].

ומודה רב נחמן אף שהוא סובר דאין שמעון חייב להשתתף בכל הכותל אלא רק על החלק שכנגדו בנה את כתלו, מודה הוא שאם בנה שמעון כותל הנמוך מכותלו של שמעון, ועשה בכותל סימן המוכיח שהוא עומד לתת על גבי כותל זה תקרה כגון באפריזא שהניח קורה עבה שעליה רגילים להניח את התקרה ^[2], או שגילה דעתו שרוצה לעשות תקרה בקבעתא ^[3] דכשורי שעשה חורים בכותל וציפה את החורים בעץ, כדי לסמוך את קורות התקרה בחורים אלו, במקרה זה מחייבים אותו להשתתף בהוצאות כל הכותל הראשון, משום שלאחר שיניח תקרה על הכותל הנמוך סופו להגביה את הכותל מעל התקרה ולבנות על גבי התקרה עליית גג עד לגובה כותלו של ראובן.

שנינו במשנה, ראובן שבנה כותל גבוה מארבע אמות אין חייב שמעון להשתתף עמו בהוצאות הגובה. אבל אם סמך שמעון כותל מול כותל ראובן מעתה חייב להשתתף עמו בהוצאות הגובה. ואם טען שמעון שכבר שילם לראובן את חלקו בשעת הבנייה אינו נאמן.

אמר רב הונא, ראובן שבנה כותל גבוה מארבע אמות, וחצב בראש הכותל בצד הפונה לחצר שמעון בי כוי, חורים להניח בהם קורות לתקרה, וטוען שמעון לראובן, אני השתתפתי עמך בהוצאות הכותל, שאלמלי כן לא היית מכין לי חורים בקיר שאוכל לסמוך עליהם בעתיד קורות לתקרה, לא הוי חזקה ואין נאמן שמעון לטעון כן, ואף על גב דראובן טרח טירחה יתירה ועבד ליה ^[4] באותם חורים הימלטי ^[5] נסרים עבים שמניחים בחורים להגן על הקורות, בכל זאת אין טרחתו זו של ראובן מהווה ראיה ששמעון השתתף עמו בהוצאות הכותל, דאמר ליה ראובן לשמעון, מה שהכנתי לך חורים כדי להניח בהם קורות, אין זה משום שסייעת בידי בבניית הכותל, אלא משום דאמינא, לכי פייסת לי, שכאשר תרצה להניח קורות על הכותל ותשתתף עימי בהוצאות גובה הכותל, לא אצטרך אז לעשות חורים בכותל דלא ליתרע שלא תתקלקל אשיתאי, את יסודות "אושיות" החומה.

והגמרא עוברת עתה לדון בענין 'חזקת תשמישין'.

ענינה של חזקה זו הוא, כאשר ראובן משתמש בבית או בחצר חבירו, וחבירו רואה ושותק, הרי שתיקתו זו מהווה ראיה שראובן קנה ממנו זכות השתמשות, או שנתן לו זכות זו במתנה, ושוב אין חבירו יכול למחות בו מלהשתמש בחצירו. ונחלקו ראשונים בפרטי חזקה זו כמו שיפורט בהערה ^[6].

אמר רב נחמן, אחזיק להורדי, ראובן שהיה רגיל לסמוך קורות דקות על כותל שמעון, ושתק שמעון ולא מיחה בו, הרי, משתיקתו אנו למדים שראובן קנה ממנו זכות להניח קורותיו על כתלו, או שנתן לו זכות זו במתנה, ולכן החזיק ראובן בשימוש זה לעולם, ואין שמעון יכול למחות בו ^[7]. אבל חזקתו זו אינה אלא אלא לענין סמיכת קורות דקות, אבל במה שהניח קורות דקות עדיין לא אחזיק לכשורי. אין כאן חזקה להניח קורות כבידות על הכותל. ויכול חבירו למנעו מלהניח קורות כבידות על הכותל.

ואם החזיק ראובן להניח כשורי, קורות כבידות על כותל חבירו, ולא מיחה בו חבירו, הרי אחזיק חזקה זו מועילה גם להניח הורדי קורות דקות, כי אם ניתנה לו זכות השתמשות לקורות כבידות כל שכן שניתנה לו זכות זו לקורות דקות.

רב יוסף אמר, אף אם אחזיק להורדי להניח קורות דקות, אחזיק גם לכשורי להניח קורות כבידות. כי הקונה מחבירו זכות השתמשות בחצירו אינו קונה זכות זו לחצאין, וכיון שאנו רואים שקנה זכות לקורות דקות, בהכרח שקנה זכות גם לקורות כבידות ^[8].

איכא דאמרי - יש שאמרו בשם רב נחמן הלכה שונה. דאמר רב נחמן שאם אחזיק להורדי לקורות דקות אחזיק גם לכשורי לקורות כבידות, וכן אם החזיק לכשורי אחזיק להורדי! ^[9]

אמר רב נחמן, אחזיק לנטפי, ראובן שהיה ביתו סמוך לחצר שמעון, והיו מי הגשמים נוטפים מגג בית ראובן לחצר שמעון. ושתק שמעון ולא מיחה בו. הרי, יש ראובן חזקה לשימוש זה בחצר שמעון, ושוב אין יכול שמעון למחות בו. ובכלל חזקה זו אחזיק גם לשפכי, אם רצה ראובן לעשות מרזב שכל מי הגשמים יזרמו למקום אחד בחצירו של שמעון, רשאי לעשות כן, שהרי עדיף לבעל החצר שיזרמו כל המים למקום אחד ולא ינטפו מכל הגג לשטח רחב בשדהו -

אבל אם מתחילה היה מרזב בגגו של ראובן, ונטפו המים מהמרזב לחצירו של שמעון, ולא מחה שמעון, ואחזיק ראובן בחצר לענין שפכי, בחזקה זו עדיין לא אחזיק לנטפי למים הזורמים ללא מרזב, ואם הסיר ראובן את המרזב, יכול שמעון למחות ולהתנגד לכך שהמים שבגג ידלפו לחצירו. שהרי כל החזקה שהחזיק היא רק למרזב, שהמרזב נוח יותר לבעל החצר.

ורב יוסף אמר, אפילו אם ראובן אחזיק בחצירו של שמעון לשפכי למים הנשפכים מן המרזב, הרי בחזקה זו אחזיק גם לנטפי למים הנשפכים ללא מרזב! ^[10]

איכא דאמרי, יש שאמרו הלכה שונה בשם רב נחמן, דאמר רב נחמן, אם אחזיק ראובן בחצר שמעון לשפכי שהמים נשפכים ממרזבו לחצר שמעון, בחזקה זו אחזיק גם לנטפי למים הנשפכים ללא מרזב. וכן אם החזיק לנטפי אחזיק גם לשפכי, אבל לצריפא דאורבני, אם עשה ראובן על ביתו גג משופע וכיסהו בענפי ערבה והמים נוטפים מגג זה לחצר, לזה לא החזיק ראובן בחצר שמעון ויכול שמעון למחות בו ולהתנגד, כי היות שגג זה משופע, נוטפים ממנו המים בעצמה רבה ומונעים את ההשתמשות תחת המקום שאליו הם נוטפים, ולכן אף שהחזיק ראובן במים הנוטפים מגג רגיל, על מים הנוטפים מגג זה לא החזיק ^[11].

רב יוסף אמר אפילו אם עשה ראובן את גג ביתו כצריפא דאורבני גג משופע וכיסהו בענפי ערבה, גם לזה מועילה חזקתו ואין שמעון יכול למחות בו, וכך עבד רב יוסף פסק רבי יוסף הלכה למעשה בעובדא שבאה לפניו באחד שעשה את גג ביתו כבצריפא דאורבני ^[12].

והלה אומר לפני עדים הן. אין לך בידי מעולם חייב הואיל והודה לו מעיקרא:

פרעתיך בזמנו. באותו [היום] שתבעו. אלמא דבמקום חזקה לא אמרי' מה לי לשקר. לא לעולם בעלמא אמרי' מה לי לשקר והכא כי אמר ליה אידך אין לך בידי משום מאי חייב לאו זמן ותוך זמן איכא הכא. אלא מש"ה חייב אתמול אמר לו הן בפני עדים ועכשיו אמר ליה אין לך בידי כמאן דכפר ליה בתר הודאתו דמי ^א)[אולי צ"ל בתר הודאתו דמי וכהיכי דאומר לא לויתי ויש עדים שלוה דאינו יכול לומר לו דפרעתי דמי וחייב לפרוע וכו']: הכא אמר לויתי ויש עדים שלא יכול לומר לא פרעתי דמי וחייב לפרוע ולעולם מיהא ליכא למישמע מינה:

פיסקא סמך לו כותל אחר. כדפרישית לעיל:

סמך לפלגא סמך לכולה. שאם סמך זה כותל כנגד אותו כותל שהגביהו חבירו משלו ולא האריכו כשיעור אותו כותל כולו אלא כנגד חציו (משום דאמר סמך לכולה) אעפ"כ אמר רב הונא מגלגלין עליו את הכל ויתן חלקו המגיע בכל הכותל אע"פ שלא סמך אלא כנגד חציו משום דאמרי' היום או למחר ימלך בעצמו ויאריכנו כנגד כולו:

מה דסמך סמך. שכנגד אותו שיעור שסמך יתן חלקו ותו לא דלא מחייבי ליה עכשיו משום היום ומחר:

בקרנא ולופתא. קרנא שאם התחיל אותו כותל שסמך מרחוק שלא כנגד אותו כותל שהגביה חבירו אלא סופו של אותו כותל שסמך אותו כנגד זוית של אותו כותל שהגביה חבירו בהא מודה רב הונא שאין מגלגלין עליו ליתן אלא כנגד חלקו באותו קרן שאם היה דעתו לסומכו היום ומחר כולו כנגד אותו כותל לא היה בונה משך בנינו לצד אחר לופתא אנפנדי"ף בלע"ז כלומר שלא סמך האי כותל כנגד גובה של כותל חבירו אלא הגביהו כנגד מחצית כותלו של חבירו ולא משום בית אלא לקרות עליו מעט בהא מודה רב הונא שלא יתן אלא כנגד אותו גובה של אותו לופתא לפי שאין בדעתו להגביהו יותר:

ומודה רב נחמן באפריזא. היינו מורפט"א בל"ע אע"ג דאמר רב נחמן למאי דסמך סמך דלא יתן אלא כנגד שיעורא דסמך מודה שאם סמך כותלו כנגד חציו גבוה כמו אותו כותל שהגביה חבירו וחציו האחר עשה נמוך והניח על הנמוך אפריזא ודאי גלי דעתיה דהיום ומחר יניח על אותו אפריזא קורות ויגביהו בשוה לאחר זמן ובחאי מודה רב נחמן דמגלגלין עליו את הכל ואית דאמרי אפריזא (נתר) [נסר] ארוך שמשקעין באורך הכותל ובונין עליו כדי שתקשר הכותל יפה וכן בקבעתא דכשורי שאם עשה באותו מחיצה הנמוך מקום חורין כדי לקבוע בהן לאחר זמן קורות אע"ג דהשתא לא קבע בהן מגלגלין עליו את הכל דגילה דעתו דלאחר זמן יעשה שם עלייה ויגביהו:

בי כוי לא הוי חזקה. כגון סמך כותלו לחצר חבירו והוי בכותלו של זה חלונות חורין לצד חצר חבירו אין יכול חברו להחזיק בזה הכותל ולומר שיש לו חלק בזה הכותל מחמת אלו החורין הפתוחין לרשותו ואע"ג דעביד ביה בהנהו כוי המלטה כעין שעושין בחלונות שקובעין שם הקורות מקיפין החור בלבנים כדי שלא ירקבו ראשי הקורות מלחלוח החומר ואע"פ שטוען בעל חצר אני עשיתי כל זה אין חזקה לחבירו לטעון שיש לו חלק בכותל מחמת אותן המלטות משום דמצי אמר בעל הכותל האי דעבדי הכי מצד שלך להכי עבדי דכי מפייסת לי ותקנה ממני שיהא לך רשות להשתמש בכותלי ולקבוע בו קורות שיהיו מזומנין החורין ולא תצטרך לחתור בכותל דלא מיתרע אשיתאי:

אחזיק להורדי. שאם היה לאחד חזקה בכותל חבירו לקבוע בו זיזין לא יקבע בו קורות דיכול לעכב עליו ולומר אם הוחזקת לזיזין שהם דקין שאין מרעין את הכותל כל כך כקורות ודאי לא תחזיק בו לקבוע קורותיך שהם עבין:

איכא דאמרי אחזיק להורדי אחזיק לכשורי. הואיל והחזיק בו בכותל קיבע מה שירצה:

אחזיק לשפכי. שאם יש לא' חזקה שמרזיבו מקלח לחצר חבירו אם ירצה לסלק את מרזיבו ולהניח כל ^ב)[אולי צ"ל לסלק את מרזיבו ולהניח שיזוב המים מכל תקרתו בניטוף וכו']: תקרתו בניטוף יכול חבירו לעכב עליו ויכול לטעון טוב לי לקבל מימיך במקום א' יותר מכמה מקומות:

איכא דאמרי. אחזיק נמי לנטיפי דיכול זה בעל הגג לטעון מאחר שהוזקקת לקבל מימיי מה לי בשפכי מה לי בנטיפי:

אבל לצריפא דאורבני. כלומר הני מילי דאמרין אחזיק לשפכי אחזיק לנטפי אם הגג מכוסה מן דפין שבולע המים אבל אם מכוסה בצריפא דאורבני באגודות של גמי או של קנים שמקלחת המים הרבה שאין שוהה בהן המים יכול לעכב עליו: ^ג)[ר"ל דאיכא דמפרשי פירוש אחר בצריפא דאורבני: איכא דאמרי היינו צריפא דאורבני כלו' הני מילי דאין יכול לעכב על נטפי אם הגג עשוי כמות כל גגין שאין מנטף אלא משני עברי הבית אבל בנוי כעין צריף הוט"א בל"ע שהוא עגול ומנטף בכל סביבותיו לא [אחזיק] ויכול לעכב עליו:

והא דאקשינן מה' דתני' מנ' לי בידך וכו'. הוה ליה לאוקמי כולא ביומא דמשלם זמניה נתתיו לך בזמנו פטור פרעתיך בתוך זמני חייב דלא אמרינן מגו בכי האי גוונא לפום מאי דפרישו מקצת רבוותא ז"ל כדלעיל אלא דעדיפא מיני' דחי לה לאפוכה לסברי' ואפש' דמשמע ליה למקשה נתתיו לך כבר.

דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. איכא למידק ל"ל האי טעמא ה"ל למימר דלאו כל כמיני' לו' להד"מ שהרי הודה והאי טעמא ל"צ אלא לאומר לא לויתי והביא עדים דאוזיף ופרע כדאי' במס' שבועות. ויש לפרש שהוצרך לומר כן שלא יעלה על הדעת לומר מילתא דלא רמיא עליה דאיניש היה ולאו אדעתי' כיון שלוה ופרע אי נמי הכי קא' לא היו דברים מעולם שלויתי ולא פרעתי קמ"ל שכל האומ' לא לויתי כאו' לא פרעתי דמי ולא מתרצינן דיבוריה אפי' באו עדי' ואמרו שלוה ופרע ויש לפ' דבעא לתרוצי אין לך בידי חייב אע"פ שבאו עדים ואמרו לוה ופרע דאי לא באו עדי' פשיטא שאפילו בחוזר הוא וטוען פרעתי ודאי שאינו חוזר וטוען.

גמ': בי קורי לא הוי חזקה. פי' שאם בנה את הכותל למעל' מד"א והניח שם מצד חבירו בי קורי אינו יכול זה לומר פרעתיך בתוך זמני ומפני כך עשית בשעת בני' בי קורי משום דא"ל אמינא אי מפייס לי לא תיתרע אשיתאי הילכך אפילו להניח שם ראשי קורות באותן בי קורי אינו יכול וכ"ש אחרות.

אחזוק להודורי אחזוק לכשורי. י"מ דאמתני' קאי לומר שאם בנ' אח' משלו והחזיק אח"כ זה וסמך שם ראשי הודורי אחזיק לכשורי. דאמרינן פיוסי פייסיה לגמרי לסמוך שם כדרך שהיה לו לסמוך אלו סייעו מתחלה וכדרך שסמך חבירו בצד אחר ואין אומרין לא פייסו אלא לניעוץ זה מאחר שהמקום של שניהם בחזקת שניהם הוא עומד ויד שניהם שוה בכותל ובמקום ולאו בחזקת טענה ומחילה אסקינן אלא בחזקת שנתן ואע"ג דהא סמכי' לה דנטפי ושופכי בחזקת טענה ומחילה היא לא מפני שהן שוות דפירושן סרוכן אלא מפני שהן שוות במחלוקת רב נחמן ורב יוסף, כך פר"ת ז"ל.
ואחרים אומרים דבחזקת טענת מחילה היא על כותל שהיא (על) [של] חבירו לגמרי המקום והאבנים ומשלו בנאו ובא זה וסמך שם והחזיק. וא"ת והרי אמר עליו שבא לשנות בגויל אין שומעין לו בגזית שומעין לו בפר' הבית והעליה י"ל דהכי פירושה שאם החזיק לעשרה הודרי יכול ליתן שם חמש' כושרי ובלבד שלא יוסיף על הכובד הראשון וקמ"ל דלא מרעא אשית' בכי האי גונ', ונראה שזה דרך פירוש רש"י ז"ל.
והוי יודע שלא נאמרו דברי' לפירוש הזה אלא לומר שכל זמן שהכותל קיים לא יסלק ניעוצו, אבל נפל אין לו במקום כלום, אא"כ החזיק בכך שלש שנים ובא מחמת טענה.
וי"א אפי' בחזקת שלש ומחמת טענה שאין סמיכ' הקורות של זה חזקה למקום הכותל מאח' שהוא ידוע לאחד (נפל) אלא לכותל זה מכר לו או מחל וכיון דנפל אזדא וכן כתב הרב רבי יהודה הנשיא ז"ל אל ברגי"לוני בשם גאון ז"ל ואני מתחזר בדינם שאין לך אכילת פירות גדולה מזו אלא מעתה כותל ומקומו במה יקנה.

ואחזיק לנטופי אחזיק לשופכי ולצריפ' דאורבני. לא משום דלא נפקא ליה מיניה כלום ואפשר נמי דהא עדיפא ליה דצריפ' דאורבני הגשמים יורדים משם מהרה ואע"פ שהטיפין סמוכין אין בכך כלום אבל להוסיף לו היזק של כלום ודאי אין שומעין לו דהא אמר רב נחמן אחזיק לנטופי אחזיק לשופכי אבל לא לצריפ' דאורבני אלמא אע"ג דסבר רב נחמן שאינו יכול להוסיף היזק ומשום הכי אמרי' דלא אחזיק לצריפא דאורבני אפילו הכי אחזיק לנטפי אחזי' לשופכי ש"מ דלא נ"מ (כלומר) [כלום] ולא מיתוסיף ביה היזק ורב יוסף נמי מוסיף הו' בכך לומר דבצריפ' דאורבנינמי לא מיתוסף היזקא.
לפיכך (אית למידק) [אין למדין] מדבר זה למי שהחזיק במרזב ורצה להגביהו שיהא מקלח למקום רחוק אלא על פי בקיאין דנין בה שלא להרבות היזק של כלום שאם עכשיו הוא מקלח בבית או במקום העשוי להשתמש בו בשעת קלוח הראשון ויש לו היזק יותר בכך אין שומעין לו, והא דתניא בתוספתא [ב"מ יא,י] העשוי לכביסה אין ממחין בידו לגשמים לגשמים אין ממחין בידו לכביסה ההיא לענין צינורות המקלחות מים לביב תניא אבל מי שהחזיק על חבירו לכביסה אחת ממתין בידו לחמש והחזיק לגשמים ממחין בידו לכביסה וכך הדיינין דנין בכל יום.

שאני התם דאמר מי יימר דמחייבין ליה רבנן. וה"ה דהוה מצי לאוקמה בדאמר ליה ביום משלם זימניה פרעתיך בתוך זמני, וכסברא דמאן דמקשה מיניה לעיל (באביי) [לאביי] ורבא, ובכי הא ליכא מגו וכדכתבינן לעיל, אלא דקושטא קא מתרץ ליה, דאפילו בלאחר זמנו נמי לא מהימן ואפילו אמר ליה נמי לאחר זמני פרעתיך, משום דלא ידע דמחייב, דדין זה איננו גלוי לכל.

מאי לא נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בזמני אין לך בידי דאמר ליה בתוך זמני פרעתיך. והוא הדין דהוה מצי למימר אין לך בידי, דאמר ליה ביום משלם זמניה פרעתיך בתוך זמני דליכא מגו וכמו שכתבנו, אלא משום דמשמע דאין הפרש רישא וסופא דמתניתין ע"י זמן התביעה, שהתביעה נעשית בזמן אחד, אלא שהפרש בא מצד טענת הלוואה.

דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. כלומר ולא מיבעיא בעומד בטענתו שהוא חייב, דהא איכא עדים דמכחשי ליה, אלא אפילו חזר וטען פרעתי אינו נאמן, דכבר הודה שלא פרע, דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ואם תאמר ולמה הוצרך לזו דאמר מר כל האומר לא לויתי, דההיא לא איצטריכא אלא באומר לא לויתי ועדים מעידין אותו שלוה ופרע, כדאיתא (לקמן בפרק מי שמת) [בשבועות] (בבא בתרא מ"א, ב), אבל הכא בלאו הכי לא מהימן דהא הוחזק כפרן. י"ל דאיצטריך דאי לאו הא דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, אילו באו עדים ואמרו שלוה ופרע הוה אמינא דפטור, קא משמע לן דאפילו באו עדים לא מהימני. אי נמי אי לאו הא הוה אמינא דמתרצי דבוריה דהכי קאמר לא היו דברים מעולם שלויתי ולא פרעתי אלא פרעתי, קא משמע לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ועוד יש לומר דאיצטריך היכא דטעין שלא בבית דין לא היו דברים מעולם, משום דעביד אינש דלא מגלה טענתיה אלא בבי דינא, קא משמע לן דהודאה מתוך כפירה הודאה אלימתא היא, וכאומר בטענת ודאי לא פרעתי דמי.

ומודה רב הונא בליפתא וקרן זוית ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי כשורי. הפירוש הנכון דרב הונא באורך הכותל, ודרב נחמן בגובה הכותל. והכי פירושא מודה רב הונא בליפתא, שאם היה כלו לזה הבא לסמוך כותל ישן מתחלה לחצרו מצד הכותל הזה, ובא זה עכשו ומלפף לו כלומר שמחבר לו כותל ומתחיל ממנו ומאריך ובונה קצת עד כנגד כותל זה, אין מגלגלין עליו אלא למאי דסמך, שזה אינו מוכיח שהוא רוצה להאריך ולבנות עוד עד כנגד כל אורך הכותל, אלא חבור קצת הוא שמחבר ומאריך כותלו הראשון וכן נמי בקרן זוית, שאם בנה קרן זית כזה:
כאן ודאי יש הוכחה שאין בדעתו עוד להאריך ולסמוך עוד; ומודה רב נחמן שאם העלה הכותל קצת ונתן קורה על ראש (על) [של] אותו קצת שבנה כעין אותו שנותנין קורה להיות ראשי קורות התקרה נסמכים עליה, הרי זה ודאי מגלה דעתו שעוד הוא רוצה להגביה, אי נמי באקבועי כשורי, כשעושה מקומות בכותל לנעוץ בו קורות תקרה, שנראה ודאי כרוצה להגביה עוד.

אמר רב נחמן בקורי לא הוי חזקה. אמתניתין דבחזקת שלא נתן קאי, כלומר דאף על גב דאית ביה כקורי, אינה ראיה לזה הבא לסמוך שכבר נתן. ולאו בחזקות בעלמא קא מיירי, דאם איתא גבי חזקת הבתים הוה להו לאיתויה, ועוד דלישנא דאמינא לכי מפייס לי מוכח הכין, וכן פרש"י ז"ל. ואידך דרב נחמן נמי דאחזיק לכשורי אחזיק להודורי, איכא דמפרש דאמתניתין נמי קאי, ולומר דהיכא דאחזיק לכשורי מימר אמרינן דפיוסי פייסיה לגמרי למיסמך בכולי כותל, ולא אמרינן לא פייסו אלא לניעוץ זה בלבד, דכיון שמקום הכותל בחזקת שניהם וזה סמך במקצת, הרי כתל זה גם כן בחזקת שניהם ושניהם שוים בו, כיון שסמך בו ונעץ בו קורותיו. ולא בבא לסמוך בכותל גמור הידוע לחברו ובטענת מכירה או מחילה קא מיירי, שאין זה מקומו אלא בפרק חזקת. ואף על גב דההיא דנטפי ושופכי דסמכינן להא, בחזקת טענת מכירה היא, ההיא לא סמכוה רבנן כאן אלא מפני שהיא דומה לזו כמחלוקת דרב נחמן ורב יוסף. וההיא דרבינא נמי דכשורה דמטללתא אמתניתין מפרשינן לה דעד תלתין יומין לאו בחזקת שנתן הוא, ומשום שהניחו חברו לסמוך עליו, דעביד איניש דחביל ומשאיל לחבריה בכי הא, אבל טפי מהכין לא, ואי לאו דפייסיה לא הוה שתיק ליה. וכן פירש רבינו תם ז"ל. ואף על פי שאותה דאחזיק לניטפי הפסיק הענין וזו של רבינא נאמרה אחריה, לא שיהו שוות בדינן, אלא מפני שרצה לסדר מחלוקת רב נחמן ורב יוסף זה אחר זה ואחר כך חזר לענין משנתינו.
ויש מפרשים, דכולהו בבא לטעון על כותל חברו בטענת מכירה או סבלונות הן, כההיא (הן כההיא) דנטפי ושופכי.
ויש מפרשים ההיא דבי קורי אמתניתין ואידך כולהו דאחזיק להודרי ואחזיק לנטפי וכשורה דמטללתא בחזקת טענת מכירה או סבלונות, ולא הביאן כאן אלא שגררת אותה דבי קורי דאמר רב נחמן אמתניתין סמך לה אידך נמי דרב נחמן ורב יוסף דכשורי ונטפי, ובגררא דההיא הביא נמי ההיא דרבינא דדומה לההיא דאחזיק לכשורי במקצת.
ואם תאמר אי ההיא דאחזיק להודרי אחזיק לכשורי [בחזקת] הבא לטעון על כותל חברו ולומר שאחר שהחזיק להודרי יכול לנעוץ אפילו קורות גדולות, תיקשי לן ההיא דאמרינן בפרק הבית והעליה (קי"ז, ע"ב) עליון שבא לשנות בשיקמים שומעים לו בארזים אין שומעים לו, אלמא להכביד יותר ממה שהיה אין שומעין לו. יש מתרצים דהכא נמי לאו למימרא שאם החזיק לשני הודרי שיכול לנעוץ שתי כשורי, אלא שאם נעץ עשרה הודרי שכובדן ככשורה אחת, יכול הוא ליתן במקומן כשורא אחת ולומר שהיזיקן שוה, ולא תאמר כשהכובד מתחלק כאן מעט וכאן מעט, דהיינו הודרי, איננו מזיק כל כך בכובד הכשורין שהכל במקום אחד, אי נמי בהפך, אלא הכל אחד. והראב"ד ז"ל כתב שם בפרק הבית והעליה שהכל תלוי במנהג, והתם בשלא נהגו להכביד וכאן במקום שנהגו שלא להקפיד ועד כדי המנהג, והביא ראיה מן התוספתא השנויה שם דקתני הבית והעליה של שנים והרי בעל העליה מבקש לעשות לו דיוטא אחרת ואין בעל הבית מניחו מקום שנהגו לעשות שתי דיוטות עושה שלש עושה, ואין משנין ממנהג המדינה.
ולדידי קשיא לי מתניתין דקתני כותל חצר שנפל וכו' למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו, דמשמע דלזה שאינו רוצה להגביה יותר מארבע אמות הוא דאין מחייבין, הא לחברו שרוצה להגביה אין ממחין בידו ואלו בההיא דפרק הבית והעליה אמרינן עליון שבא להגביה אין שומעין לו. ומתניתין דהכא לכאורה משמע דמיירא דוקא במקום שנהגו, ואם איתא, כיון דכולה מתניתין קתני מקום שנהגו ומקום שלא נהגו והכא קתני סתמא, משמע דהאי דינא לאו במנהגא תליא. ואם תאמר דנפל שאני, שכבר היה לו זכות באותו כותל להגביה, דומיא דהבית והעליה של שנים שנפלו שהעליון מחזיר כותלים כעין שהיו, מכל מקום חברו היאך הוא רשאי לסמוך בו ולנעוץ קורותיו, דהא משמע ודאי דרשאי, מדקתני סמך לו כותל אחר אף על פי שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל, דאלמא משמע דיכול הוא לתת עליו תקרה, ומשמע נמי דבירושלמי דייק לה מהכא, דגרסינן התם סברין מימר הא אם רצה לקרות אינו מקרה, וחזר ותנא סמך לו כותל אחר אף על פי שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל, הא אם רצה לקרות אינו מקרה, פירוש בתמיה, ואף על פי שאמר שם רבי יוסי בר בון תפתר על שני מרישין, הא משמע בגמרא דאפילו על הכותל ממש סומך, מדאמר רב נחמן בי קורי לא הוי חזקא אמינא לכי מפייסת לי לא תתרע אשיתאי.
ומסתברא שאם אין לו חלק בכל הכותל אלא שעבוד בלבד, כגון הבית והעליה שהתחתון אין לו למעלה מן הבית כלום והעליון אין לו בבית כלום אלא שעבוד בלבד, בזה ודאי אין לעליון לשנות להכביד אלא או להקל או לעשות כמו שהיה, לפי שהתחתון אומר אין לך להוסיף בשעבוד אלא כפי המנהג במקום שיש מנהג, אי נמי כמות שהיה בעיר חדשה שאין בה מנהג, לפי שאין לך במקום הכותל כלום, וגם אני איני יכול לסמוך למעלה מביתי, אבל בכותל חצר ששניהם שותפין במקום הכותל, וגם כל הכותל יד שניהם שוה בו, וזה יכול להשתמש בכולו וזה בכולו ולעתים שזה צריך להגביה ופעמים שזה צריך להגביה, אין אחד מהם יכול למחות ביד חברו, אלא זה מגביה ונועץ וזה מגביה ונועץ, שכל אחד על שלו הוא מגביה וזה יפה לשניהם, ובלבד שלא יגביה כל כך שיתקלקל הכותל בכל לדעת הבקיאין, שזה מפסיד הוא גם חלק חברו ואין שומעין לו. הילכך אם תמצא לומר דהא רב נחמן דאחזיק להודרי אחזיק לכשורי לאו בחזקה דגופו של כותל קאמר, שאם נפל שיחלוק (לא) [לו] במקום הכותל והאבנים, אלא חזקת שעבוד בלבד לימי הכותל, היינו במקום שנהגו, כדברי הראב"ד ז"ל, אבל אם חזקה זו חזקה גמורה היא להיות שותף בכותל ולחלוק במקום ובאבנים, הרי כעין משנתינו ונועץ ומכביד ואין ממחין בידו. כנ"ל.

אחזיק להודרי אחזיק לכשורי. כתב הרב אלברגילוני ז"ל, שלא אמרו להיות מוחזק בכותל בכך לחלוק במקום ובאבנים, ואפילו בא בטענה ובחזקת שלש, שאין נעיצת קורותיו של זה חזקה למקום הכותל, מאחר שהיה ידוע לאחד, אלא לכתל זה מכר או מחל ואם נפל חזר. והרמב"ן נ"ר כתב שאם בא בטענה ובחזקה עלתה לו לגופו של כותל ומקומו, שאין לך אכילה גדולה מזו, ואם אין אתה אומר כן גופו של כותל ומקומו במה יקנה ובמה יחזיק. ומרי הרב ז"ל כתב שאם נתן קורותיו בהודרי בכותל ונתן עליהם מעזיבה החזיק בכל הכותל, ובבאו בטענה לפי שכך דרך המשתמשים בכותלים גמורין שלהן, אבל בלאו הכי אין חזקתו אלא לנעיצת הקורות בלבד.

אחזיק לנטפי אחזיק לשופכי. ואסיקנא אפילו לצריפא דאורבני. וטעמא דמלתא משום דאינו מתרבה לו לבעל הדבר היזק בכך, אבל להוסיף היזק של כלום אין שומעין לו. ותדע דהא אמר רב נחמן אחזיק לנטופי אחזיק לשופכי אבל לצריפא דאורבני לא. ומאי שנא, אלא דקסבר דלצריפא דאורבני לא, דמוסיף הוא בהיזק, אבל בין נטפי לשופכי לא מיתוסף ביה היזיקא, והילכך מי שבא להגביה שופכין כדי שיהיו יורדין יותר ממקום גבוה, שזה ודאי מוסיף בהיזק, אין שומעין לו, וכן כל כיוצא בזה שיראה לבית דין שהוא מוסיף בהיזקו אין שומעין לו. והא דתניא בתוספתא (ב"מ פי"א ה"י) (ירושלמי בפרקין הלכה ה) העשוי לכביסה (אין ממחין בידו, לכביסה חמש לכביסה) אין ממחין בידו לגשמים לגשמים אין ממחין בידו לכביסה, ההיא לענין דיטות המקלחות מים לביב תניא, אבל מי שהחזיק על חברו לכביסה אחת ממחין בידו לחמש, והחזיק בידו לגשמים ממחין בידו לכביסה. וכן כתב הרמב"ן נ"ר.

וזה שביארנו בתבעו לאחר זמנו וטען שפרעו בזמנו שנאמן דוקא במה שהוא אינו מפקפק בחיובו אבל דבר שלא נתברר לו אם הוא חייב בו אם לאו אינו נאמן והוא שאמרו בזה וסמך לו כותל שהוא בחזקת שלא נתן על הדרך שביארנו במשנה:

האומר לחברו מנה לי בידך ואמר לו הן למחר חזר ותבעו ואמר לו נתתיו לך ר"ל אחר ההודאה פטור אמר לו מנה לי בידך והלה אומר לא היו דברים מעולם והביא זה עדים שהלוהו וכשראה זה עדיו טען שפרע חייב שמכיון שטען תחלה שלא לוה כבר הודה שלא פרע ואם טען שפרע אחר שחייבוהו בית דין אינו נאמן גם כן וזהו טעם הוחזק כפרן ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שאין אומרים הוחזק כפרן אלא בשכפר בבית דין ועדים מכחישים אותו אבל מי שאינו כופר בבית דין אע"פ שמכחישין אותו במה שאמר חוץ לבית דין לא הוחזק כפרן וכן פירשו שלא נאמר הוחזק כפרן אלא בנתבע שכפר והביא הלה עדי הלואה אבל אם תבעו חברו מנה ואמר לו הן ויש עדים בהודאה זו ואמר להם אתם עדי על הדרך שיתבאר במקומו ותבעו ואמר לו לא היו דברים מעולם אין עדי הודאה עומדים במקום עדי הלואה לענין זה הואיל ואין מכחישין אותו אלא מהודאת פיו שמא נזכר שכך הוא:

זה שביארנו במלוה שבתוך זמן שגובה מן היתומים אף בלא שבועה דוקא ביתומים גדולים אבל קטנים אין נזקקים לנכסיהם אף במלוה בשטר ואפילו יש בה כל תנאי שבעולם אא"כ היתה רבית אוכלת בהם ונמצאת שדה שאינה שלו ופרעון כתבה או שצוה המוריש תנו מנה לפלני שבכל אלו מעמידין להם אפטרופוס לטעון ולדון בשבילם ונזקקין בית דין לנכסיהם ואם אמר המוריש תנו מנה זה לפלני או שדה זה אין הדבר צריך להעמדת אפטרופוס כמו שיתבאר:

מקצת גאונים כתבו שאע"פ שמלוה שבתוך זמן נגבית מן היתומים בלא שבועה מן הלקוחות מיהא אם היתה בשטר אינה נגבית אלא בשבועה וכן הדברים נראין:

זה שנסתפק לנו במה לי לשקר אם הוא נאמר במקום חזקה אם לאו כך נסתפק לנו במס' יבמות פרק האשה שלום קי"ד ב' בסוגיית החזיקה היא מלחמה בעולם ומעתה יש להקשות שבמס' קדושין בפ' האומר ס"ד א' בסוגית מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים וכו' התבאר שם להדיא במה לי לשקר שהוא מתפשט אף במקום חזקה ומ"מ אפשר שהטעם שם מפני שאין אדם חוטא ולא לו אבל זו שבכאן ואותה שבמסכת יבמות צרך עצמן הם ומתוך כך נשאר הדבר בספק ודנין בה באיסורין לחומרא ובממונות לקולא לנתבע כדין כל הספקות:

כבר ביארנו במשנה שאם סמך לו כותל אחר ואע"פ שלא נתן עליו תקרה מגלגלין עליו את הכל הרי שסמך לו במקצת ולא לכל אין מגלגלין עליו אלא לפי מה שסמך ומ"מ אם נתגלה מתוך בנינו שסופו להשלימו אף במקצת זה יתגלגל עליו חיוב הכל כיצד הרי שבנה הראשון כותלו באורך חצרו בגובה עשרים אמה ולא פרע זה חלקו אלא בגובה ארבע אמות כדינו וסמך אח"כ כותל אחר כנגדו בגובה עשר אמות לארך החצר גם כן הרי זה מתחייב לפרוע חלקו בכותל ראשון עד תשלום עשר אמות והוא שש אמות מארבע הראשונות ולמעלה ולא עוד ומ"מ אם הניח שם לסוף עשר מקום לקורות שנראה שהוא רוצה לעשות עליה על הכותל הרי נתגלה שדעתו להגביה בשיעור מה שאדם מגביה מעליה עד הגג ומגלגלין עליו את הכל או כשיעור מה שיראה מבנינו שדעתו להגביהו וכן אם לא סמך לו לכל ארך החצר אלא לחציו אין מגלגלין עליו אלא לפי מה שסמך ואם הראה בדעתו שסופו להשלימו כגון שהניח בסוף הבנין לבנים יוצאים לחוץ שיכנסו ביניהם הלבנים האחרים כשיוסיף בבנין להיות הבנין נקשר זה בזה מגלגלין עליו את הכל וכן כל כיוצא בזה ממה שיראה שסופו להשלימו:

סמך לו כותלו ולא תבעו הלה בהוצאתו וכשסמך לו הכותל בשיעור גבהו היה רוצה לעשות תקרה מכותל זה לכותל המשותף הרי זה מוחה בידו שלא להשתמש בו בכל מה שמארבע אמות ולמעלה ואפילו הניח לו בעל הכותל הראשון מקומות בכותל להניח בו קורות אין הלה אומר לו כבר החזקתי שהרי הנחת לי מקום לתקרה שאף זה אומר לו לא הנחתי מדרך מחילה אלא שכל זמן שתתפייס עמי בחלק הוצאתך לא יתקלקל הכותל בחפירת מקומות לקורות ואפילו הניח שם חתיכות עץ להקיף ראש הקורה שלא תפסידנה לחות שבכותל אע"פ שהדבר נראה בכך כמכין מקום לחברו שלא מחשש קלקול כותלו אין בכך כלום וכן הדין בכותל שכולו לאחד ולא סייע בה חברו כלל ומ"מ בראשונה חברו משתמש בה עד שיעור מקום שסייע בו ואין הלה מעכב מצד קלקול הכותל:

יש מי שאומר שאם לא הניח לו מקום לקורות ונגמר הכותל ואחר שנגמר נמלך ומתקין לו מקום שזו היא חזקת מחילה לחברו שהרי טעם שהזכרנו אינו נאמר בזו שהרי אף הוא מקלקלה עכשו הואיל וחופר בה אחר שנתיבשה ומ"מ אף הם כתבוה דוקא בשמקום הכותל בין שניהם ואין התביעה אלא בדמי הבנין הא כל שמקום הכותל לאחד אין בו חזקת מחילה שאין לגוף קרקע חזקה בלא טענה אלא בטענת מכירה ובחזקת שלש שנים כשאר דיני חזקה שבטענה:

אע"פ שביארנו שהנחה מקום ראש הקורה אינה חזקה אצל חברו מ"מ אם הכניס הלה קורותיו ושתק החזיק ואינו יכול לסלקו ואפילו הניחן דקות וקטנות הואיל וראויות לתקרה מ"מ החזיק לכל קורה ורשאי להחליפה בגדולה ועבה:

ויש מפרשין שמועות אלו שלא מתורת מחילה היא אלא שבזו הוא נכנס לחזקת שנתן הא כל שנתברר שלא נתן אין זה כלום וכן אף בחזקת שנתן אינו נכנס אלא לאחר שלש כדין כל חזקת טענה ולא יראה כן ולדעתנו קורה אחת אינה מחזקת לחברותיה שלא מחל אלא על זו הואיל ובחזקה בלא טענה הוא דן ומתורת מחילה אבל לאלו שפרשוה בחזקת טענה ובשלש קורה אחת מחזיקתו בכל הכותל:

יש שואלין היאך אמרו כאן שאם החזיק בקלה החזיק לכבדה ובפרק הבית והעליה קי"ז ב' אמרו בעליה שנפלה ובא אחד מהם לשנות שאם בא לשנות מקל לכבד אין שומעין לו וכבר השתדלו לתרצה בהרבה פנים שאין הדעת מתישבת בהם ודעתי לומר שבזו אף אנו עסוקים בכבדה הראויה לאותו הכותל מה שאפשר שאינו כן בזו שהוא רוצה לשנות בה ומכאן נראה לי לחזק מה שהוכרע שם ממקצת מפרשים שבארזים ושקמים כל ששנויו בא כמנהג שומעין לו:

מי שבנה גג לעלייתו ורצה להוריד מימיה לחצר חברו הרי חברו מוחה בידו ואם הוריד ולא מיחה החזיק ואפילו החזיק בדרך אחת החזיק להורידן בכל דרך שירצה כיצד החזיק בדרך שהיתה התקרה מטפטפת דרך רעפים ונמצאו המים מתפזרים ויורדין בכל המרזבים על פני ארך כל גגו והוא הנקרא נטפי החזיק אף לשופכי והוא שאם בא לשנות ולהחזיר את כלן לצנור אחד אע"פ שהוא קשה לחצר עושה ואין צריך לומר בהפך ואפילו רצה להורידם דרך כל המרזבים ולשפע את הגג שפוע גדול עד שהוא נעשה כמין צריף שנמצאו המים יורדים בכל המרזבים וברדוף עושה שהרי מ"מ הוחזקו מימיו לירד לחצר זו ואין כאן תוספת היזק הראוי לדקדק ולהקפיד עליו ודברים אלו יש שפרשום דוקא בחזקת טענה ובשלש שנים כמו שפירשנו למעלה ואף גדולי המפרשים נוטים בה לומר כן ואין הדברים נראין:

מקצת חכמי הצרפתים כתבו שאם יש לו נטפי דרך גג שכלו מכוסה ברעפים על חברו ובא לשנותם לתקרה ומעזבה שישתמש בה אע"פ ששמר חברו בה מהיזק ראיה שהרי אף בגג צריך לשמרו אעפ"כ יכול לעכבו שלא יטיפו מימיו כלל בחצר שהנטפי שהם דרך רעפים אין תשמישן נוח ואין לחוש בהם אלא לנטפי גשמים אבל בזו יש לחוש למי תשמישו ויש כאן תוספת היזק הראוי להקפיד ואפילו היה אומר להזהר בכך שמא ישפכו דרך שגגה ויש קצת ראיה בזה בפרק חזקת הבתים נ"ט א' בסוגית המשנה התשיעית במה שאמרו שם מותבת שרשיפא וקיימת ביה וחזית במילאי וא"כ נטפי האמור כאן אין הענין שיהא הגג כלו מכוסה ברעפים כמו שחשבו קצת מפרשים אלא אף הוא גג הראוי להשתמש בו כדרך כל גגות שבתלמוד אלא שבשפת הגג יש מרזבים על פני כל ארכו כמו שבארנו:

ואף בזו ראיתי קצת גדולי הדור מתמיהים בה היאך אפשר שיחזיק מזו לזו והרי ודאי יש כאן תוספת נזק וכמה בני אדם חוששין לשופכי מחמת שהשטף מקלקל את מקומו יותר מבנטפי וכן יש מקפידים יותר בנטפי מצד שהחצר מתלכלכת בהם יותר מבשופכי שהם במקום אחד ואף אני אומר שרוב בני אדם מקפידין יותר בנטפי ולא היה לו לומר אחזיק אף לשופכי שמשמען של דברים שהשופכי הוא שעבוד גדול יותר ואע"פ שיש גורסין בהפך מ"מ לגירסת הספרים קשיא עד שהם פרשו בה שהנטפי הם מי גשמים והשופכי מי תשמיש ובידים ודברים זרים הם ואין הדעת מקבלת בשום פנים שהמחזיק למי גשמים יחזיק למי תשמיש ואף לשון שלאחריו ר"ל אף לצריפא דאורבני אינו נקשר יפה אלא שהם מפרשים אותה בערבה ממש שהטפטוף מתאחר ומרבה בלכלוך ואף זה אינו נקשר אלא בהפוך הגירסא ר"ל אחזיק לשופכי החזיק לניטפי ומ"מ עיקר הפסק אין הדעת מתישבת בו ר"ל שיהא המחזיק למי מטר מחזיק למי תשמיש מכמה סבות חדא שמי הגשמים זכים ונקיים ומי שופכים תלויים בדעת השופך ואף בשיאמר נקיות הם שמא מעלים הוא בהם ומי ששפך יכסה ועוד שהמטר בשעתו משוה את כל התחום ללכלוך כל החצרות ולכל מקומות שבחצר זה ומים היורדים בה מרשות חברו בטלים ע"י האחרים משא"כ במי שופכים ועוד שהמטר שעתו ניכרת לכל ונזהרים מהם ומי שופכין אין שעתן ניכרת ואין אדם נזהר מהם ומ"מ הקושיא חזקה היא בלא ספק:

ומתוך כך אני מודה להם שלעולם אין חזקה מניטפי לשופכי ולא משופכי לניטפי על הצד שפירשנו בנטפי ושופכי שסתם בני אדם מקפידין מזו לזו זה בכה וזה בכה ומתוך כך נראה לי לפרש שהנטפי ושופכי האמורים כאן שניהם על דרך אחד הם נשפכין או שתיהן במקום אחד או שתיהן בפזור אלא שהניטפי הוא שגגו של זה שוה ואין בו מדרון אלא מעט עד שהמים אין יורדין לחצרו של זה אלא בטפטוף והשופכי הוא שיש בו שפוע ומדרון בדרך הרגיל לבני אדם בכך ואמר שמאחר שהחזיק להורדת מימיו לחצרו במקומות אלו אין בהם קפידא בין ירידה של נחת לירידה של שטף וזהו שאמרו אף לצריפה דאורבני ר"ל שפוע גדול יוצא מן הגדר עד שיורדין בשטף מופלג הא ממקום למקום אין לו חזקה ואף לקצת חכמי הדור ראיתי דברים נוטים לאלו והדברים מתישבים ואף לקצת גדולי הדורות ראיתי שאם רצה בעל הגג להגביה את גגו ולהוריד מטרו ממקום גבוה יותר שאינו רשאי הואיל ומ"מ יש כאן קלקול יתר וכן בכל כיוצא בזה לפי מה שיראה לדיינים אלא אם רצה להגביה יסלק מרזבו ויקלוט בתוך שלו ובזו מיהא אין הלה יכול למחות ולומר כי היכי דחצר דידי קניא לך למשדא ביה מיא לדידי נמי קנו מיא דאיגריך שלא נאמר כן אלא כשהגג עומד על עמדו כראוי לירידת המים ממנו לחצר כמו שנבאר בפרק חזקת בסוגיית המשנה השמינית:

ראובן שטען על חברו שיש לו נטפי עליו ויש לו עד אחד וחברו כופר בזה אין לו עליו שבועת התורה שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ואין קבלת המים בכלים מוציאין את הדבר מידי שם קרקע וכן השיבוה גדולי המפרשים:

המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה משתמש בזיזיה ובכותליה עד ארבע אמות ובתרבץ וברחבה שבה ובעובי הכותל במקום שנהגו להשתמש בעובי הכותלים וענין זה הוא שהבירה היא חצר גדולה מוקפת בכותלים ובנויה לשכות סביב לארבע רוחותיה ונשאר באמצעיתה כעין ארובה גדולה לאויר ולאורה וכנגד אותה ארובה זורעין תחתיה ירקות ומקיפין אותן במחיצות קטנות ונקרא תרבץ אפדני על שמרבצין אותו תמיד במים ואחר כותלי הבתים רחבה גדולה סביב סביב מוקפת בכותלים אחרים מבחוץ ואמר על זה שבמקום שאין מנהג ידוע בשוכר בית במקום כזה משתמש הוא מן הסתם משפת פתחו לארך הכותל עד ארבע אמות ואע"פ שהוא נכנס בתחום הלשכה האחרת ועד מקום שהוא מתפשט בתשמישה לארכו משתמש בגובה הכותל עד ארבע אמות וכן אם יש שם זיזים עד ארבע אמות משתמש בהם אבל אין רשאי לעשות בה זיזים מתחלה ומ"מ במקום שנהגו להשתמש בעובי הכותלים בעשית זיזים או חלונות סתומים לקלוט חפצים קטנים עושה אבל בסתם לא ומ"מ משתמש הוא בתרבץ אפדני וברחבה שאחורי הבתים אף מן הסתם ויש מפרשים באלו השתים דוקא במנהג וכן אתה למד בכיוצא בזה:

ויש מי שכתב שלא נאמר כל זה אלא במשכיר הא אם מכר או נתן בית בבתים אלו מן הסתם אינו נותן לו שעבוד זה וכן יש מי שכתב שאם השכיר הלשכות האחרות אין לזה על זה שעבוד זה ומ"מ יראה לי אף בשהשכירן מפני שאף לחברו עליו כן:

נטפי. תקרת הגג שמכוסה ברעפים שקורין בל' ערבי קראמידי"י. שופכי. שיהיו נשפכין על מרזב צריפא דאורבני. רחב מלמטה וצר מלמעלה כזה להוספה חבירו מעכב עליו מפני שמי גשמים נשפכין מהן בחצר חבירו במהרה וברידוף יותר ממה שנשפכין בשוטפי ונטפי. צריפא כמו העושה סוכתו כמין צריף. אורבני ערבה:

המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה וכו' במקום שאין מנהג ידוע אבל במקום שיש מנהג ידוע עושין כמנהג המקום שעל דעת כן שכר השוכר והשכיר המשכיר:

נב. ת"ש בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן היכי דמי אילימא דתבעו אחר זמנו ואמר לו פרעתיך בזמני ביומא דשלים בנין הכותל פשיטא דבחזקת שנתן הוא אלא לאו כגון דתבעו אחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני קודם תשלום בנין הכותל, והא קמ"ל דבמקום חזקה נמי אמרינן מה לי לשקר ושמע מינה דהקובע זמן לחבירו ותבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני נאמן. ודחינן שאני התם דכל ספא וספא זימניה הוא. וכמאן דא"ל פרעתיך בתוך זמני דמי. ובעיין לא איפשיט:

נג. ת"ש בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן היכי דמי אילימא דתבעו אחר זמנו ואמר לו פרעתיך בזמני ביומא דשלים ביה כותל הסמיכה, אמאי בחזקת שלא נתן אלא לאו דא"ל פרעתיך בתוך זמני מקמי דסמיך, אלמא במקום חזקה לא אמרינן מה לי לשקר שאני התם דאמר מי יימר דמחייבין לי רבנן. אפי' אמר ליה פרעתיך בזמני נמי אינו נאמן. הדין הוא פירושא דפרישו בה רבואתא, ולישנא דמי יימר דמחייבין לי רבנן דייק (כוותייכו) [כוותייהו] דכל כמה דלא מחייבין ליה רבנן לא טרח למפרעיה. ועוד דהא כי קא מיבעייא לן אי אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה אליבא דמאן דאית ליה הך חזקה הוא דאיבעיא לן, ומאן דאית ליה הך חזקה אפי' בדיעבד דמחייב אית ליה דהא כי פליגי בדיעבד פליגי, ואי ס"ד גבי סמך לו כותל אחר נמי כי אמר ליה פרעתיך בזמני או לאחר זמני מהימן, א"כ הא דמשנינן שאני התם דאמר מי יימר דמחייבין לי רבנן דמשמע דשאני לן בין היכא דידע דמחייב להיכא דלא ידע, דמידי דלא ידע דמחייב הוא דכי תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני מהימן אינו נאמן, אבל מידי דידע דמחייב בה אע"ג דאמר פרעתיך בתוך זמני מהימן משום מה לי לשקר, ואע"ג דחזקה לא עביד דפרע בגו זמניה, מה לי ידע ומה לי לא ידע, כיון דאידי ואידי כי אתי סמוך למושלם זמניה ואמר ליה פרעתיך בתוך זמני לא מהימן וכי תבעיה לאחר זמניה וא"ל פרעתיך בזמני או לאחר זמני מהימן. אידי ואידי מה לי לשקר במקום חזקה, וכי היכי דכי ידע דמחייב ותבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמני מהימן משום מה לי לשקר, כי לא ידע דמחייב נמי כיון דאלו אמר פרעתיך בזמני מהימן כי אמר פרעתיך בתוך זמני נמי להמניה משום מה לי לשקר, אלא משום דהיכא דלא ידע אפי' אמר פרעתיך בזמני נמי לא מהימן ואשתכח דליתיה למה לי לשקר כלל, וכן הדעת נוטה:

נד. אמר ליה רב אחא (טבא) [סבא] לרב אשי תא שמע מנה לי בידך אמר לו הין למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מאי לאו נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בזמני אין לך בידי דא"ל פרעתיך בתוך זמני וקתני חייב. ועל כרחיך בתבעו לאחר זמנו עסקינן דהא דומייא דרישא קתני וכי היכא דרישא דמטי זימניה קמיירי דהא פרעתיך בזמני קאמר ליה סופא נמי בדמטא זימניה קמיירי, אלמא תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן. ודחינן לא מאי נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני ואין צריך לומר היכא דאמר ליה פרעתיך בזמני ואין לך בידי דאמר ליה לא היו דברים מעולם. כלומר לא לויתי ממך מנה לעולם דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. שאם אין הלואה פריעה למה ונמצא זה מודה שלא פרע וכיון שיש עדים שהודה בפניהם כדקתני בהדיא מנה לי בידך א"ל הין, ואין צ"ל היכא דאתו עידי הלואה, אע"ג דהדר טעין אין לויתי ופרעתי לא מהימן שהרי העדים מעידין אותו שלוה והוא מודה שלא פרע ולפיכך חייב. ובעיין ולא איפשיט, ורב אשי מדחא בעלמא קא מדחי ולאו לאפוקי הלכתא קאתי. מיהו שמעינן מינה דההיא דקתני התם אין לך בידי חייב לא מתוקמא אלא בדאמר ליה לא לויתי, אבל אמר ליה פרעתיך אע"ג דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני נמי לא מפקינן מיניה. ודוקא דתבעו לאחר זמנו אבל תבעו סמוך למושלם זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן כדר"ל:

נה. הרי אמרו מד"א ולמעלה אין מחייבין אותו לבנות סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל אמר רב הונא סמך לפלגא סמיך לכולא. כלומר היכא דסמך כותל אחד כנגד אורך חצי התוספת כמאן דסמיך לכולא דמי ומגלגלין עליו את הכל, דכיון דסמיך לפלגא גלי אדעתיה דניחא ליה בההוא תוספת ומוכחא מילתא דמפיק למסמך נמי כנגד אידך פלגא. ורב נחמן אמר למאי דסמך סמך ודלא סמך לא סמך. וקי"ל כרב נחמן בדיניה הלכך לא מחייבינן ליה אלא בשיעורא דסמיך. ולא תימא הני מילי היכא דלפיף ביה ושיעיה בטינא או בסידא אי נמי עבד ביה קרן זוית, דגלי אדעתיה דליכא בדעתיה לאורוכיה טפי, אלא אע"ג דלא לפיף ביה ולא עביד קרן זוית דאיכא למימר דדעתיה לארוכי לא מחייבינן ליה טפי משיעור מאי דסמיך, דהא עיקר פלוגתא דרב הונא ורב נחמן בדלא לפיף ולא עבד קרן זוית קיימא מדקאמרינן מודה (רבינא) [רב הונא] בלופתא וקרנאתא, כלומר היכא דלפיף ביה בסופייה אי נמי עבד בה קרן זוית דגלי אדעתיה דליכא בדעתיה לאורוכיה טפי הלכך לא מחייב אלא בשיעורא דסמיך, כי פליגי היכא דלא לפיף ולא עבד קרן זוית. ומודה רב נחמן באפריזא וקיבעתא דכשורי דאי סמך לפלגא (והנך) [ואנח] אפריזא שהיא קורה אריכא ועבה שמניחין אותה על ראש הכותל כנגד ארכו לקבוע עליה ראשי קורות תקרת הבית לרחבו מכותל זה לכותל שכנגדו, והניח זה אפריזא מקום קביעת ראשי הקורות מתחלתו ועד סופו, אע"פ שלא סמך אלא כנגד חציו כמאן דסמך לכוליה דמי דגלי אדעתיה דניחא ליה בכוליה ומגלגלין עליו את הכל. ואיכא לפרושי דהאי קיבעתא דכשורי דקאמרינן לאו בגופיה דאפריזא הוא אלא אנפא אחרינא באנפי נפשיה, קמ"ל דאי נמי לא מנח ליה אפריזא אלא דעביד בסוף ההוא פלגא דסמיך מקום קביעתא דכשורי כמאן דסמך לכולא דמי. כגון דהוה כותל המחיצה מזרח וכותל הסמיכה כנגד חצי מערב יוצא מקרן דרומית מערבית ועד חצי רוח מערבית ועבד ביה בסופיה מקום קיבעתא דכשורי דגלי אדעתיה דדעתיה למיקבע ביה כשורי, ארכן כנגד אורך כותל הסמיכה ורחבן כנגד רחבו, [ראשן ה]ראשון בסוף כותל הסמיכה וראשן השני בכותל שני שכנגדו שמצד כותל המחיצה בצפון, וסופו להניח עליהן תקרה כנגד כל הכותל של מחיצה, שנמצאו ראשי קורות התקרה מצד מזרח על גבי כותל המחיצה וראשיהן מצד מערב חציין על גבי כותל הסמיכה והשאר על גבי הקורות הקבועות בסופו, וכיון דעבד מילתא דמוכחא עלויה דדעתיה לאישתמושי בכוליה כותל המחיצה אע"ג דלא סמך אלא כנגד חציו כמאן דסמך לכוליה ומגלגלין עליו את הכל:

נו. אמר רב נחמן בי כורי לא הוי חזקה. כלומר היכא דבאני קמא מארבע אמות ולמעלה מדנפשיה ועבד ביה בשעת בנין בי כורי, דאינון כזי דמעילין בהו ראשי כשורי, כל כמה דלא מעייל להו לכשורי התם לא הוו חזקה לאידך למימרא דיהיב להו פלגא אוזינקא, אי נמי דפיוסיה פייסיה ואיפייס ליה לעיוליה התם כשורי. ואע"ג דמנח בהו המליטא. והיא קורה שמשקעין אותה בבנין תחת החלונות כדי להניח עליה ראשי הקורות, מאי טעמא מימר אמר אמינא לכי מפייס לי לא מיתרע אשיתאי:

נז. אמר רב נחמן אחזיק להורדי אחזיק לכשורי לכשורי אחזיק להורדי אחזיק לשפכי אחזיק לנטפי לנטפי אחזיק לשפכי אבל לצריפא דאורבני לא ורב יוסף אמר אפי' לצריפא דאורבני עבד רב יוסף עובדא בצריפא דאורבני. וקי"ל כותיה דמעשה רב. והא דאמר רב נחמן אחזיק להורדי דאנון קנים אחזיק לכשורי דאנון קורות, לאו כמאן דאמר דאחזיק לאשתמושי בגודא דחבריה קאי, דא"כ כי אחזיק להורדי אמאי אחזיק לכשורי והלא מכביד, ולא יהא אלא הבית והעליה של שנים, הא אמרי' בסוף הבית והעליה (ב"מ קיז,ב) עליון שבא לשנות בגזית שומעין לו בגויל אין שומעין לו לסכך בשקמים שומעין לו בארזים אין שומעין לו, וכוליה שמעתא משמע התם דאי משני להקל שומעין לו להכביד אין שומעין לו, אלא הני כולהו במאן דאחזיק בשפיכות המים על חצר חבירו קאי, והני הורדי וכשורי כולהו אגודא דמחזיק קיימי. וכי תימא א"כ מה לי הורדי מה לי כשורי, משום דכשורי קביעה תשמישתייהו והורדי לא קביעה תשמישתייהו כולי האי. ואמטול הכי קאמרינן בלישנא קמא דרב נחמן דאי אחזיק להורדי דלא קביעה תשמישתייהו לא אחזיק לכשורי דקביעה תשמישתייהו. (וקמ"ל) [וקיי"ל] כלישנא בתרא דאפילו אחזיק להורדי אחזיק לכשורי דכיון דאחזיק אחזיק, והוא דקיימו הני הורדי וכשורי אגודא דמחזיק כדברירנא. ואם נפשך לומר במאן דאחזיק לאשתמושי בגודא דחבריה בהורדי או בכשורי קאי, משכחת לה בכותל השותפין ואמתניתין קאי כדקתני בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. ולא דמי לעליון שבא לשנות בגזית, דאלו התם בית לחד ועליה לחד דאין לבעל העליה להכביד על הבית אבל הכא גודא דשותפי הוא והאי דלית ליה לאשתמושי ביה למעלה מארבע אמות ולמעלה משום דהוי בחזקת שלא נתן, דאי הוה ניחא ליה למיתב ליה פלגו אוזיקנא הוי ליה זכותא לאשתמושי ביה על כרחיה, כיון דאחזיק אפילו להורדי הוי ליה בחזקת שנתן דאי לאו הכי לא הוה שבקי ליה לאשתמושי ביה אפילו להורדי, והאי דלא אשתמש בה אלא בהורדי משום דלא אתברר ליה כשורי הוא, וכיון דקנה ליה בחזקת שנתן חצי ההוצאה ממילא קנה ליה זכותא לאשתמושי ביה בכל דבעי ואפילו בכשורי. ולטעמיך דלישנא קמא קסבר דילמא פיוסיה פייסיה לאחולי גביה לכשורי ומאי דאחיל אחיל למאי דלא אחיל [לא אחיל]. ולית הלכתא כוותיה, דכל היכא דאיכא למיתלא בזכותא דאית ליה לא תלינן במחילה. וכן היכא דאחזיק בשפיכת המים על חצר חבירו בנטפי, שהן רעפים שהמים מנטפין מהן, ובעא לשנויינהו לשפכי שהן מרזבין שהמים נשפכין מהן בזעף, אחזיק נמי לשפכי. לשפכי אחזיק לנטפי. ואפילו לצריפא דאורבאני, והוא גג העשוי כמין צריף ומסוכך במורביות של ערבה והמים יורדין עליהם מכונסין טיפה בצד חברתה, ולא עוד אלא שאין ירידת המים כלה מהן במהרה ואע"פ שפסקו הגשמים מהן הן מנטפין והולכין עד כמה שעות, אפילו הכי הויא חזקה דכיון דאחזיק בשפיכת המים בחד אנפא אחזיק נמי בכולהו אנפי:

שאני התם דאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן. קשיא לי והא טעמא דאביי ורבא משום דכי מטא זימניה לא ליתי ליטרדן הוא והכא נמי כי סמך לו כותל אחר הא גלי דעתיה דבעי ליתן תקרה ואז ודאי מידע ידע דמחייב ליתן אם כן אפילו מהשתא פרע דמימר אמר אי סמיכנא לא ליתי ליטרדן ויש לומר דהתם זמן פרעון על כרחו אתי ולכך אמר לא ליתי ליטרדן אבל הכא בידו היא אי בעי לא יהיב תקרה עד דהוו ליה זוזי והא שייך טעמא דמי יימר דמחייבי לי בי דינא אף על גב דמתרץ ליה השתא אליבא דמאן דסבירא ליה כאביי ורבא אפילו הכי טעמא תריצא הוא ואפילו למאן דאית ליה דריש לקיש דהא לקמן אמרינן ליה אפילו למען דסבירא ליה כריש לקיש. הרשב"א ז"ל.

מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר. כתוב בתוספות ושמא סוגיא דהכא לא סברה כרמי בר חמא עד כאן. אי נמי האי דנקט שטרא הוי מוחזק וכל העומד לגבות כגבוי דמי ולהכי לא אמרינן מגו להוציא. אי נמי גבי מפקיד עדיף טעמא דשטרך בידי מאי בעי טפי מבעלמא דלא שייך למימר אפשיטי דספרא זייר ליה כמו בהלואה משום דעל הלוה ליתן שכר. גליון בתוספות.
עוד כתוב שם וקצת נראה דלא קשה מידי דהא פשיטא דחזקה עדיפא ממגו דמגו להוציא לא אמרינן ועל ידי חזקה זו אנו מוציאים והכא מיבעיא לן אי מהני מגו שלא להוציא על ידי חזקה ולפי זה לא יקשה אמאי לא פשיט מההיא דיבמות. ועוד נראה דהכא מיירי שיש עדים שהלוהו מדקאמר תבעו אחר זמנו ולא קאמר תבעו בתוך זמנו אי נאמן במגו דלא היו דברים מעולם ולכך כל זמן שהוא בתוך זמן עדיף מסברא דשטרך בידי מאי בעי אבל כשעבר הזמן תו אינו בחזקת חיוב ולכך מיבעיא ליה ולא דמי להא דרמי בר חמא דכל זמן ששטר ביד זה שכנגדו בחזקת חיוב ולא אמרינן מגו והכא נמי בתוך הזמן בחזקת שהלוהו ואפילו היה לו מגו לא מהימן. עד כאן מגליון תוספות.

אילימא שתבעו לאחר זמנו ואמר פרעתיך בזמני. הואיל ואין הדבר רגיל שיכחישו שנים זה את זה על השעה עצמה ולטעון פרעתיך עכשיו להכי נקט כי האי לישנא שתבעו לאחר זמנו הרבה ואמר ליה פרעתיך זה ימים בזמני כלומר מיד שהגיע זמן חיובי לפרוע אחר שנגמר הכותל עד ארבע אמות. אלא לאו שתבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בתוך זמני ואם תאמר לוקמה כגון שתבעו בתוך זמנו קודם שסמך לו כותל אחר ואמר ליה פרעתיך. ויש לומר מדקתני ברישא סמך לו כותל אחר ותנא בתריה בחזקת שלא נתן אלמא כגון שתבעו אחר שסמך מיירי דאם היתה משנתנו עוסקת כשתבעו קודם שסמך הוה ליה למיתני מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו בחזקת שלא נתן. כן נראה לי. עליות ה"ר יונה ז"ל ותוספי הרא"ש ז"ל.

מאי לאו נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בזמני אין לך בידי דאמר ליה בתוך זמני פרעתיך. והוא הדין דהוה מצי למימר אין לך בידי דאמר ליה ביום דמשלם זמניה פרעתיך בתוך זמני דליכא מגו וכמו שכתבנו אלא משום דמשמע ליה דאין הפרש רישא וסיפא דמתניתא על זמן התביעה שהתביעה נעשית בזמן אחד אלא שההפרש בא מצד טענת הלוה. רבינו יונה ז"ל בעליות והרשב"א ז"ל.

למחר אמר לו תנהו לי וכו'. פירוש כגון שתבעו לאחר זמנו בפני עדים והודה לו ואמר אתם עדי. מאי לאו נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בזמני וכו' מדקאמר אין לך בידי ולא אמר לא היו דברים מעולם משמע אין לך בידי עכשיו אבל היה לך בתחלה ואם כן היינו רישא אלא ודאי אין לך בידי כבר מזמן ארוך שכבר פרעתיך בתוך זמני אלמא לא אמרינן מגו. ושני ליה נתתיו לך אפילו בתוך זמני פטור ואין לך בידי דקתני חייב דאמר לו לא היו דברים מעולם פירוש כגון שפירש ואמר אין לך בידי מעולם לשון הראב"ד ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל תא שמע האומר לחברו מנה לי בידך ואמר הן. פירוש קבע לו זמן למחר לאחר שנשלם הזמן אמר לו תנהו לי אמר לו נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מאי לאו נתתיו לך דאמר לו פרעתיך בזמני שהוא עת תשלום הזמן. אין לך בידי דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני שהוא קודם תשלום הזמן. ודחינא לא נתתיו לך הוי דאמר לו פרעתיך בתוך זמני אין לך בידי דאמר לו לא לויתי ממך לעולם דכיון דאיכא סהדי דמסהדי דתבעו בבי דינא מעיקרא ואמר לו הן מחייב ולא איכפת לן בהאי כפירה דכפר השתא דהא אודי ליה מעיקרא והא דאמרינן מאי טעמא דאמר מר כל האומר לא לויתי וכו' כלומר ואפילו אודי בתר הכי בעיקר ההלואה וקטעין דפרעיה לא מהימן ויש לפרש דלהאי תירוצא דאמרינן לא נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני אין לך בידי דאמר ליה לא היו דברים מעולם הא אין לך בידי דקאמר ליה לאו השתא הוא דקאמר ליה אלא מעיקרא הוא דקאמר ליה והכי קאמר בברייתא האומר לחברו מנה לי בידך ואמר ליה הן למחר אמר ליה תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי כלום חייב ואם לא אמר הן מעיקרא אלא לא היו דברים מעולם ובאו עדים שיש לו ואחר כך אמר לו נתתיו לך חייב דכל האומר לא לויתי וכו'. עד כאן לשונו.

דאמר מר כל האומר לא לויתי וכו'. תימה אמאי לא מתרצינן דבוריה כמו בפרק אמרו לו גבי לא נטמאתי דהכי קאמר לא עמדתי בטומאה אלא טבלתי. ואמר ריב"א דהכא לא קאמר לא לויתי לא היו דברים מעולם ולא שייך לתרוצי דבוריה אבל בפרק החובל קשה אבל אמרו יתומים אמר לנו אבינו לא לויתי כל האומר לא לויתי וכו' אמאי מתרצינן דיבוריה התם ויש לומר דהאב היה יכול לטעון כן אבל ליתומים לא טענינן מילתא דלא שכיחא. עד כאן. מגליון תוספות.

דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכבר הודה בפני עדים שלוה. קשיא לי למה ליה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי נימא מפני שהוחזק כפרן שהרי הודה בעדים שהיה לו מנה בידו ועכשיו אמר ליה אין לו דהא אמר רבי יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידים שיש לו חזר ואמר פרעתי אינו נאמן שהוחזק כפרן לאותו ממון. ואיכא למימר אינו דומה מי שיאמר תחלה יש לך בידי ואחר כך יאמר אין לך בידי כי אלו העדים אינן מכחישים אותו אלא מהודאת פיו ויכול הוא שיאמר לא הייתי זכור בתחלה מפני שהיה לו עמי עסקים רבים ועתה חשבתי ולא היה לו בידי מעסק זה כלום. עוד יש מי שאומר שאין אנו אומרים הוחזק כפרן לאותו ממון אלא במי שכופר בבית דין ועדים מכחישים אותו אבל מי שאינו כופר בבית דין אף על פי שמכחישים אותו במה שאמר חוץ לבית דין לא הוחזק כפרן דעביד איניש דלא אמר כל טענתיה חוץ לבית דין ויש לו פנים. הראב"ד ז"ל.

וכן תירץ הרשב"א ז"ל וזה לשונו יש לומר דאצטריך היכא דטעין שלא בבית דין לא היו דברים מעולם וכו'. משום דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא קא משמע לן הודאה מתוך כפייה הודאה אלימתא היא וכאומר בטענת ודאי לא פרעתי דמי. עד כאן לשונו.

עלה בידינו. שאין אדם עשוי לפרוע תוך זמן ואפילו מן היתומים מוציאים ובלא שבועה חזקה לא פרע האב בתוך הזמן ויפה כח מלוה על פה תוך הזמן מן השטר לאחר זמן ואף על פי שטען הלוה אצל היתומים השבע לי שלא פרעתיך כיון דתוך זמן הוא גובה שלא בשבועה ודוקא בגדולים אבל ביתומים קטנים אין גובין מהם תוך זמן ואפילו בשבועה דלהתפסת צררי תוך זמן חיישינן ומתוך שהיתומים קטנים אין יודעים לחקור דבר. ואם אמר ליה ביומא דמשלם זמניה פרעתיך נאמן דעבד אינש דפרע ביומא דמשלם זמניה. ואם לא קבע לו זמן אלא סתם הלוה לו ואמר ליה בתוך שלשים יום פרעתיך נאמן אף על פי שאמרו סתם הלואה שלשים יום כיון שלא פירש לו המלוה זמן לא נתיאש מן הפרעון בתוך שלשים יום והלוה בוש ממנו שמא צריך הוא למעות. ואם קבע לו זמן בינו לבין עצמו ואמר ליה בתוך זמנו אמת הוא שקבעת לי זמן ופרעתיך בתוך הזמן נאמן מתוך שיכול לומר לו לא קבעת לי זמן. וכן אם קבע לו זמן בעדים ותבע לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני נאמן מתוך שיכול לומר פרעתיך בזמנו דבעיא היא בגמרא ולא איפשטא לפיכך המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם יש עדים שלא תבעו משהגיע זמנו ותבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן.

ולענין משנתנו עלה בידנו. כותל חצר שנפל מחייבים אותו על ארבע אמות. ואם בנאו ראובן ולא סייע שמעון השותף עמו הרי הוא בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן בין שטוען לאחר בנין כל הארבע אמות שפרע בין שטוען קודם שנגמר הבנין דכל שפא ושפא זמניה הוא. אבל אם קודם שנגמרה השפא טען שפרע אותה השפא כולה או מקצתה הבנוי אינו נאמן הואיל והחל ראובן לבנותה משלו הרי הוא כמו שהאריך לו זמן חיוב אותה השפא עד אם כלה לבנותה ואין אדם פורע בתוך זמנו. וזו ששנינו עד שיביא ראיה שלא נתן היכי דמי שיביא ראיה שלא נתן כגון שבאו עדים ואמרו עמנו היה שמעון במקום פלוני מיום שהחל ראובן בנין כותל זה ויודעים אנו שלא נתן אי נמי כגון שעמד שמעון בדין וחייבוהו לבנות עד ארבע אמות וסרב על צווי בית דין הרי הוא בחזקת שלא נתן כדין גזלן אבל אם סרב בעדים ולא עמד בדין יכול לומר נמלכתי ופרעתי. כענין זה כתוב בהלכות הריא"ף ז"ל בענין עמד בדין אבל ממה שאמרו בפרק גט פשוט איכא בינייהו כשחייב מודה אי נמי דשמתיה ומית בשמתא נראים הדברים שאין בדבר ראיה שלא נתן עד שסירב על ציווי בית דין ושמתוהו ולא התירוהו עדיין מארבע אמות ולמעלה אין מחייבים אותו אף על פי שבנאוהו מתחלה מארבע אמות ולמעלה עכשיו שנפל אין מחייבים אותו לסמוך לו כותל אחר וכו'.
ולענין התובע את חבירו מנה חוץ לבית דין ואמר לא היו דברים מעולם ואתו סהדי שלוה ממנו מנה אי נמי דאודי קמייהו שחייב לו מנה חייב ואינו נאמן לומר פרעתי ולומר מה שאמרתי מתחלה לא היו דברים מעולם לפי שלא רציתי לגלות דעתי אלא בבית דין ומתוך שפרעתי לא חששתי להודות לך על עיקר ההלואה אינו נאמן דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והרי אדם מחייב עצמו בהודאתו חוץ לבית דין הן בהודאת חיוב גמור הן בהודאת חיוב הבא מכלל פיטור כגון זה שהוא בא לפטור עצמו ולטעון לא היו דברים מעולם ומכלל טענה זו כבר הודה שלא פרע וכשיבואו עדים שיעידו שלוה אינו נאמן לטעון בבית דין פרעתי. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל. עיין בפרק חזקת בשמעתא דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא.

ומודה רב הונא בקרנא ולופתא. פירוש מודה רב הונא שאם חבר לזה הכותל שבנה כותל מחיצת קרן כגון זה*) שאינו חייב מאותה התוספת שהוסיף חבירו על כותל המחיצה אלא מה שכנגד אותו הכותל שסמך בלבד לפי שכיון שעשה קרן זה וחבר אותה אל הכותל נתברר שאין בלבו להאריך בכותל יותר מזה ושאותה תוספת שנשאר מכותל המחיצה אין לו צורך בה. ופירוש לופתא מלשון ליפוף שהוא חבור. ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי כשורי. כלומר ומודה רב נחמן שאם עשה באותה מחיצה שלא בנה עדיין אלא כנגד חציה אפריזא שקורין בלשון ערבי קמחק שעליו מניחים הקורות כי אף על פי שעושה כדי שיהיו מהודקים בכותל או שחקק בכותל או בהמחיצה מקום קביעת ראשי הקורות ואף על פי שלא עשה שם אפריזא שחייב ליתן לחבירו מה שהגיע אליו מאותה תוספת שהוסיף על הכותל שלו ואף על פי שלא בנה עדיין אלא כנגד חציו בלבד לפי שאותה אפריזא ואקבועי כשורי שעשה בשאר הכותל מוכיח שיש בלבו לבנות כנגדו ולהשתמש בו. וראינו מי שפירש בהא דרב הונא ורב נחמן פירוש אחר ולא עלה אצלנו כלל לפי שיש עליו כמה קושיות. ופירוש שפירש ה"ר יהוסף ן' מיגש ז"ל הוא הנכון.
וזה לשון הראב"ד ז"ל ומודה רב הונא בלופתא וקרן זוית פירוש לופתא שטח סוף בנינו בטיט. וקרן זוית שעשה לו אבן פנה דומה שאין בדעתו לא להאריך ולא להגביה. ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי דכשורי. פירוש אפריזי כמו אפריצא שהניח בסוף בנינו אבנים פרוצות אחת נכנסת ואחת יוצאת כדי שיקשר התוספת עם הבנין וכן עשה בכותל המחיצה מקום קביעת קורות על פני ארכו כבר גלה דעתו שהוא רוצה לסמוך בכולו ולא נחלקו אלא כשהניח סוף בניינו שוה לא טחו בטיט ולא הניח פרצות ולא עשה במחיצה מקום קביעת קורות וקיימא לן כרב נחמן. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרשב"א ז"ל ומודה רב הונא בלופתא וקרן זוית ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי כשורי. הפירוש הנכון דרב הונא מיירי באורך הכותל והכי פירושו מודה רב הונא בלופתא שאם היה לו לזה הבא לסמוך כותל ישן מתחלה בחצר מצד הכותל הזה ובא זה עכשיו ומלפף לו כלום שמחבר לו עוד קצת כותל ומתחיל ממנו ומאריך ובונה קצת עד כנגד כותל זה אין מגלגלין עליו אלא למאי דסמך שזה אינו מוכיח שהוא רוצה להאריך ולבנות עוד עד כנגד כל אורך הכותל אלא חבור קצת הוא שמחבר ומאריך כותלו הראשון. וכן נמי בקרן זוית שאם בנה קרן זוית כזה*) וכאן ודאי יש הוכחה שאין בדעתו עוד להאריך ולסמוך עוד. ומודה רב נחמן שאם העלה הכותל קצת ונתן קורה על הראש אותו קצת שבנה האחד כעין אותו שנותנים קורה להיות ראשי קורות התקרה נסמכין עליה הרי ודאי מגלה דעתו שעוד הוא רוצה להגביה. אי נמי באקבועי כשורי כשעושה מקומות בכותל לנעוץ בו קורות תקרה שנראה ודאי כרוצה להגביה עוד. עד כאן לשונו.
וזה לשון ה"ר יונה ז"ל בעליותיו בלופתא וקרנתא. פירשו רבותי אם חבר לראשו טוח סיד לשפוע ראש הכותל כדי שלא יתעכבו שם מי גשמים וקרנתא כגון שלא סמך אלא לחצי אורך הכותל ועשה בסוף בנין הכותל קרן זוית שגלה דעתו בכך שאין סופו להאריך יותר. וצריך אתה לומר לפי זה הפירוש דמילתא דרב הונא כשבא לבית דין עד שלא עשה לופתא וקרנתא לחייבו מן הסתם על הכל ואם טען שאין דעתו להגביה או שטען שיש בדעתו לעשות לופתא אינו נאמן ואם עשה אחר כך לופתא וקרנתא מהניא. ורבינו חננאל ז"ל כתב ומודה רב הונא בלופתא כגון שלא בנה הכותל כנגד כותל המחיצה אלא היה כותל בנוי מקודם ועכשיו חבר עליו והאריכו כנגד כותל המחיצה שעשה לו קרן זוית או שהיה קטן והרחיבו בקרנות דבהני כולהו אינו חייב אלא כשיעור מה שסמך. ומסתברא בהאי פירושא לפי שמתחלת הבנין אין מחייבין אותו בענין זה אלא למה שסמך ואלו לפירושא קמא כיון שנתחייב כשהתתיל לבנות לתת חלקו בכל המחיצה כי עביד לופתא מקודם שבא לבית דין מאי הוי שמא אחר כך נמלך להגביה שהרי אם בא לבית דין וטען אין דעתי להגביה או שטען שיש בידי לעשות לופתא הרי לא תאמין אותו. עד כאן.

ואף על גב דמנח ליה הימלטי דאמר ליה אמינא לכי פייסת לי לא ליתרע אשיתאי. מדלא אמרינן ואף על גב דהא דמנח המלטי אמינא אודויי אודי ליה לתת חלק במחיצה ולפיכך האמנתיו ועשיתי לו בי כוי אבל עדיין לא פרע לי כלומר שמע מינה שאלו היתה עשיית בי כוי הוכחא שהודה לתת חלקו וכל שכן אם הודה לתת לו בעדים הרי הוא בחזקת שנתן דודאי משפט זה גלוי לכל דכיון שהודה ונתרצית בפילוג המחיצה קנתה לו חצרו וזכה בכותל. ולא נהירא שהרי אין לך גלוי הדעת יותר מסמך לו כותל אחר ולא יהא מעשה כדיבור.
עלה בידנו לענין משנתנו כותל חצר שנפל ובנאו חברו למעלה מארבע אמות וסמך לו זה כותל אחר אין מחייבים אותו בהגבהה אלא כשיעור מה שסמך בין שסמך לחצי הגובה או לחצי הרוחב. ואם יש דבר המוכיח שדעתו לגמור הבנין מחייבים אותו. וכן אם לא סמך אלא לחצי הרוחב והניח שם אבנים נכנסות ויוצאות הדבר מוכיח שדעתו להוסיף על הבנין ומחייבים אותו על הכותל. ואם טען ואמר לא היה בדעתו להוסיף אלא טור אחד או שנים נאמן. ואם לא סמך לו כותל ואומר חפץ אני בשיתוף הכותל שהגבהת הרי זה זכה מיד בכותל לפי שזכתה לו חצרו והרי הוא בחזקת שנתן לפי שמשפט זה גלוי לכל דכיון שהודה שהוא רוצה בבנין נתחייב לשלם. וכן אם סמך לו כותל יותר ונתן עליו את התקרה הרי הוא בחזקת שנתן לפי שמשפט זה גלוי לכל דכיון שמשתמש בכותל ודאי חייב לשלם. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל.

אפריזא. הוא נסר עב ארוך וכו'. כמו שפירש רש"י ז"ל. ויש מפרשים שבולט זה הנסר חוץ לכותל להניח על אותה הבליטה ראשי הקורות ואם זה שסמך כתלו כנגד חציו באורך כמו אותו כותל שהגביה חברו וחציו האחר עשה נמוך והניח על הנמוך אפריזא גלי דעתיה דהיום או מחר יבנה על אותה אפריזא בנין או יניח שם קורות לצורך תקרה ומעזיבה לעלייה שיבנה עליה ויגביהו ויהנה מכל כותל חברו. רבינו יהונתן ז"ל.

אמר רב נחמן בי כוי לא הוי חזקה. אמתניתין דבחזקת שלא נתן קאי דאף על גב דאית ביה חורים אינה ראיה לזה הבא לסמוך שכבר נתן ולא בחזקה בעלמא קמיירי דאם איתא בפרק חזקת הוה ליה לאתויה. ועוד דלישנא דאמינא לכי מפייס לי מוכיח הכי וכן פירש רש"י ז"ל. ואידך דרב נחמן נמי דאחזיק לכשורי אית דמפרשים דאמתניתין נמי קאי ולומר דאי אחזיק לכשורי מימר אמר וכו' ולא בבא לסמוך בכותל גמור הידוע לחברו ובטענת מחילה או מכירה קמיירי שאין זה מקומו וכו' ככתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל. וההיא דרבינא נמי דכשורא דמטללתא אמתניתין מפרשינן לה וכו' וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. ואף על פי שאותה דאחזיק לנטפי הפסיק הענין וזו של רבינא נאמרה אחריה לא שיהו שוות בענין אלא מפני שרצה לסדר מחלוקת רב נחמן ורב יוסף בזה אחר זה ואחר כך חזר לענין משנתנו. הרשב"א.
וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו בי כוי לא הוי חזקה. זה שבנה מחיצה למעלה מארבע אמות אף על פי שהניח בו מקום קביעת קורות לא הוי חזקה לאידך דכיון שהיה מסרב מלבנות וראינו זה שבנה לבדו אף על פי שהניח אותם מקומות בכותל לא יצא מחזקתו והרי הוא בחזקת שלא נתן. ואפילו אם הניח בה המלטא פירוש כגון שהוציא מן הכותל חתיכות מן העצים כדי להניח עליהם ראשי הקורות שלא תאכל הכותל ראשי הקורות והמלטא מלשון אמלטה נא שהוא ממלט הקורות והכותל שלא לחתור הכותל. עד כאן לשונו. ויש מפרשים דכולהו בבי לטעון על כותל חברו בטענת מחילה או סבלנות הם כההיא דנטפי ושופכי. הרשב"א ז"ל.
וכן כתב ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וזה לשונו בי כוי לא הוי חזקה פירוש כותל שבין ראובן לשמעון והכותל ידוע שהוא לראובן ואינו לשמעון ובשעה שבנאו עשה ראובן מצד שמעון מקום קביעות ראשי קורות כיון שעדיין לא הכניס שם שמעון קורותיו אינו יכול שמעון לומר לראובן משעשית הני בי כוי גלית דעתך שנתת לי רשות להכניס בהם קורות לפי שיש לראובן לומר זה שעשיתי דבר זה דאמינא לכי מפייסת לי ותבקש ממני שתשמש בכותל זה ומפייסנא לך לא תירע אשיתאי והשתא דלא פייסת לי אלא בדינא הוא דבעית לאשתמושי בכותל לא שביקנא לך. הימלטא פירושו אפריזא. עד כאן לשונו.
ויש מפרשים ההיא דבי כוי אמתניתין ואינך כולהו דאחזיק להורדי ואחזיק לנטפי וכשורא דמטללתא בחזקת טענת מכירה או סבלנות ולא הביאן כאן אלא בגררת אותה דבי כוי דאמר רב נחמן אמתניתין סמך לה אידך נמי דרב נחמן ורב יוסף דכשורי ונטפי ובגררא דההיא הביא נמי ההיא דרבינא דומה נמי לדאחזיק לכשורי במקצת. ואם תאמר אי ההוא דאחזיק להורדי בחזקת הבא לטעון על כותל חברו ולומר שאחר שהחזיק להורדי יכול לנעוץ אפילו קורות גדולות תיקשי לן נמי האי דאמרינן בפרק הבית והעליה וכו'. יש מתרצים דהכא נמי לאו למימרא שאם החזיק לשני הורדי שיכול לנעוץ שני כשורי אלא שאם נעץ עשרה הורדי שכובדן ככשורא אחת יכול הוא ליתן במקום כשורא אחת ולומר שהיזקן שוה שלא תאמר כשהכובד מתחלק כאן מעט וכאן מעט דהיינו הורדי אינו מזיק כל כך בכובד הכשורא שהכל במקום אחד אי נמי בהיפך דלא הכל במקום אחד. והראב"ד ז"ל כתב שם בפרק הבית והעלייה שהכל תלוי במנהג והתם כשלא נהגו להכביד וכאן במקום שנהגו שלא להקפיד. ולדידי קשיא לי מתניתין דקתני כותל חצר שנפל וכו' למעלה מארבע אמות אין מחייבים אותו דמשמע דלזה שאינו רוצה להגביה יותר מארבע אמות הוא דאין מחייבים הא לחברו שהוא רוצה להגביה אין ממחין בידו ואלו בההיא דפרק הבית והעליה אמרינן עליון שבא להגביה אין שומעין לו דמתניתין דהכא לכאורה לא משמע דמיירי דוקא במקום שנהגו דאם איתא דבכולה מתניתין קתני מקום שנהגו ומקום שלא נהגו והכא קתני סתמא משמע דהאי דינא לאו במנהגא תליא. ואם תאמר דנפל שאני שכבר היה לו זכות באותו כותל להגביה דומיא דהבית והעליה של שנים שנפלו שהעליון מחזיר כותלים כמו שהיו מכל מקום חברו היאך הוא יכול לסמוך בו ולנעוץ קורותיו דהא משמע דודאי דרשאי מדקתני סמך לו כותל אמר אף על פי שלא נתן עליו את התקרה מגלגלים עליו את הכל דאלמא משמע דיכול הוא לתת עליו תקרה ומשמע נמי דבירושלמי דייק לה מהכא דגרסינן התם סברין מימר הא אם רצה לקרות אינו מקרה חזר ותנא סמך לו כותל אחר אף על פי שלא נתן עליו את התקרה מגלגלים עליו את הכל הא אם רצה לקרות אינו מקרה. פירוש בתמיה ואף על פי שאמר שם רבי יוסי בר בון תפתר על יד מרישין הא משמע בגמרא דאפילו על הכותל ממש סמך מדקאמר רב נחמן בי כוי לא הוי חזקה אמינא לכי מפייס לי לא ליתרו אשיתאי. ומסתברא שאם אין לו חלק בכל הכותל אלא שעבוד בלבד כגון הבית והעליה של שנים שהתחתון אין לו למעלה מהבית כלום והעליון אין לו בבית כלום אלא שעבוד בלבד כזה ודאי אין לעליון לשנות להכביד לא להקל או לעשות כמו שהיה לפי שהתחתון אומר אין לך להוסיף בשעבודי אלא כפי המנהג במקום שיש מנהג אי נמי כמות שהיה בעיר חדשה שאין שם מנהג לפי שאין לך במקום הכותל כלום וגם אני איני יכול לסמוך למעלה מביתי אבל בכותל חצר ששניהם שותפים במקום הכותל וגם תל הכותל יד שניהם שוה בו וזה יכול להשתמש בכולו וזה בכולו ולעתים שזה צריך להגביה ופעמים שזה צריך להגביה אין אחד מהם יכול למחות ביד חברו אלא זה מגביה ונועץ וזה מגביה ונועץ שכל אחד על שלו הוא מגביה וזה יפה לשניהם ובלבד שלא יגביה כל כך שיתקלקל הכותל בכך לדעת הבקיאין שזה מפסיד הוא גם חלק חברו ואין שומעין לו והלכך אם תמצא לומר דהא דרב נחמן דאחזיק להורדי אחזיק לכשורי לאו בחזקת גופו של כותל קאמר לענין שאם נפלו שיחלוק עמו במקום הכותל ובאבנים אלא חזקת שעבוד בלבד לדמי הכותל גם זו במקום שנהגו כדברי הראב"ד ז"ל אבל אם חזקה גמורה היא להיות שותף בכותל ולחלוק במקום ובאבנים הרי כעין משנתנו נועץ ומכביד ואין ממחים בידו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
ובשיטה לא נודעה למי כתוב דאין לפרש האי דאחזיק להורדי אמתניתין כלל דהא כבר שמעינן הא מדרב נחמן גופיה דאמר לעיל בי כוי לא הויא חזקה כדפרישית. ותו ללישנא קמא דרב נחמן דהכא היכל לימא אחזיק להורדי לא אחזיק לכשורי. ותו דמשמע שהוא בדרך אחזיק לנטפי דבסמוך. לפיכך רואה אני דברים אחרים שפירשו דלאו אמתניתין קאי כלל ובזה הפירוש מטין דברי רש"י ובעל הערוך ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב אחזוק לעשרה הורדי יכול ליתן שם חמשה כשורי ובלבד שלא יוסיף על הכובד הראשון. ואינו נכון אלא יכול ליתן שם כשורי כמנין ההורדי במקומם. וכן פירש הערוך וזה לשונו אחזיק להורדי שהם קנין במקום הראוי לקורות אחזיק לכשורי ואין חברו יכול למנעו מלתת שם כשורי עד כאן. עד כאן לשונו.
והר' יונה ז"ל סבירא ליה דבי כוי וכשורא דמטללתא קאי אמתניתין ואינך בחזקה שיש עמה טענה וזה לשונו אחזיק להורדי. בחזקה שיש עמה טענה איירי שטוען טענת מכירה או שטוען שמחלה לו בפירוש וכגון שהחזיק שלש שנים וקסבר רב נחמן לפום האי לישנא שאין לו להכביד יותר ממה שהחזיק ואפילו היכא דקא מהניא האי חזקה להחזיק בגוף הכותל ולטעון שמכר לו חצי הכותל שאפילו אם יפול יחלקו באבנים דהיכי דמי דקא מהניא ליה חזקה דהורדי או חזקה דכשורי להחזיק בגוף הכותל כגון שנתן תקרה ומעזיבה על אותן הורדי או על אותן כשורי ודר תחתיהן ונעשה לו כותל חברו כאחד מכותלי ביתו דמסתמא הויא חזקה לטעון שלקח חצי הכותל מן התקרה ולמטה שהרי אי אפשר להחזיק בכותל בענין אחר אלא לעשות מחיצה לדירתו דהא לא עבדי אינשי למלאות את הבית זיזים ומסמרים מתחלתו ועד סופו. איכא דאמרי אמר רב נחמן וכו' וקשה הא דגרסינן בפרק הבית והעליה וכו'. ויש לתרץ וכו'. ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל בשמו ז"ל.
עוד יש לתרץ דהכא כדקטעין שמכר לו הכותל בפירוש להשתמש בו בין בהורדי בין בכשורי עסקינן ונאמן בטענתו כיון שהחזיק בתשמיש הכותל שלש שנים וההיא דתחתון ועליון דפרק הבית והעליה בדלא טעין עליון שהתנה על התחתון לסכך בארזים כל זמן שיחפוץ אלא סתם לקח חלקו לעליה וסכך בשקמים. והא דאמרינן נמי אחזיק לנטפי וכו' בחזקה דשלש שנים מיירי וכגון שבא בטענה. ותדע דבפרק חזקת הבתים תנן המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה והוא לענין שפכי וסתם חזקות דכולי פרקא בשלש שנים. והיכא דאחזיק לכשורי או לשופכי וקטעין טענת סבלנות שסבל זה ולא מיחה בידו חזקה שאין עמו טענה היא ואפילו אחזיק שלש שנים לא מהניא להו חזקה. וכן חלונות דאית להו חזקה כגון שבא בטענת מכירה ולאחר שלש. ואין לומר דטענת סבלנות מועלת כיון שלא מצינו מקום מוכרח לדבר בתלמוד ולא שמענו טענת סבלנות אלא לרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר כל שבפניו לאלתר הויא חזקה וגם כי יש סוגיא בפרק לא יחפור על משנת ואם לקחו אפילו בפחות מבית רובע הרי הוא בחזקתו מוכחת כן כמו שאנו עתידין לכתוב שם בעזרת השם. ועוד שאם אפרש אחזיק לנטפי בבא בטענת סבלנות והא דלא אזלינן ביה לזמן שלש שנים שאין טענה על זה הזמן אלא למי שבא בטענת מכירה דעד שלש שנים מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר ואי אמרת דלאלתר הויא חזקה כדאמרינן גבי כשורא דמטללתא ואי חבריה בטינא לאלתר הויא חזקה לא מצינו סתם חזקה דהויא לאלתר. ואין לומר דשלשים יום הויא חזקה כמו שפירשנו גבי כשורא דמטללתא כי מה ענין שופכי אצל כשורא דמטללתא ללמוד זה מזה ולומר כי שיעור הסבלנות בזה כמו בזה. עוד דתניא מעשה באחד שפתח חלונותיו לחצר השותפים בא לפני רבי ישמעאל אמר לו החזקת בני בא לפני רבי חייא אמר לו יגעת ופתחת לך יגע וסתום. וכיון דלאלתר לא הוי חזקה אף על גב דהוה ליה לדמויי פתיחת חלון לכשורא דחבריה בטינא ודאי לזמן שלש שנים הוא דאזלינן ביה שלא נתפרש לנו בענין פתיחת חלון זמן אחר וכיון דאזלינן לזמן שלש שנים אם כן דוקא למי שבא בטענת מכירה הוא דמהני ולא שבא בטענת סבלנות ונלמד מינה גם לחזקת שופכי וכשורי דלית בהו טענת סבלנות כי היכי דלא מהני בחלון כן נראה לי.
ויש מרבותי ז"ל שהם אומרים דטענת סבלנות מועלת בשופכי וכשורי וחזקה שאין עמה טענה דלא מהני דוקא לענין חסרון קרקע אבל היכא דליכא חסרון קרקע אלא שעבוד ותשמיש וכשורי חזקה היא. וראיה שלהם מהא דאמר רב הונא האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הוי חזקה בתר תלתין יום הוי חזקה דכיון דלא אזלינן בה לזמן שלש שנים אלמא לענין טענות סבלנות נאמרה. ואי איכא לאתויי ראיה מינה דההיא לענין מכירה איכא לאתויי מינה דלא אזלינן לבתר שלש אלא היכא דאיכא חסרון קרקע דכותבים עליה שטרא עד שלש שנים מזדהר איניש בשטריה אבל להעשות כשורי ושופכי לא אזלינן לחזקת שלש שנים דלא עבדי שטרא עלייהו הלכך הוה ליה לאתויי לאחר שלשים יום או לאלתר היכא דחבריה בטינא ואף על פי כן אין לנו ללמוד מדין כשורא דמטללתא לענין שופכי או לענין חלונות דכל מקח קרקע או שעבוד קרקע כתבו שטרא עליה ולא פליגי רבינא בשעבוד קרקע וקרקע עצמו כגון מי שיש לו שופכים על חצר חברו או חלונות שחזקתן מונעות מלבנות כנגדן עד שירחיק ארבע אמות או שיש שם היזק ראיה שהוא היזק גדול לקרקע חברו אבל נעיצת כשורא דמטללתא שאין לו בגוף הקרקע אלא שעבוד יש לו בגוף הכותל כל זמן שהוא כותל לא כתב איניש שטרא עליה ולפיכך חזקתן שלשים יום.

ורבינו יעקב ז"ל פירש לההיא דכשורא דמטללתא לענין מתניתין והוא כעין מימרא דרב נחמן דאמר בי כוי לא הוי חזקה כמו שפירשו רבינו חננאל ורש"י ז"ל והכי משמע לישנא דקאמר וכו'. והפירוש הזה נכון וצריכין אנו לומר לפי הפירוש הזה שאין מגלגלין עליו את הכל מפני נעיצת כשורא דמטללתא תוך שלשים דלא גלי דעתיה דבהכי ניחא ליה בבנין דאיכא למימר דרך עראי מסתמא שם לצל בעלמא כיון שדרך בני אדם לסבול שינעצו כשורא בכותלים לסכך שם לצל עד שלשים יום שאם היו מגלגלים עליו משעת הנעיצה לא היו מחלקים בין שלשים לאחר שלשים שהרי חוב הוא שיש לו עליו ולא סילוק הכשורא ואם האריך לו חובו עד שלשים יום גם לאחר שלשים יתכן שיאריך לו ולאחר שלשים ודאי מגלגלים עליו את הכל דכיון דמשתמש שם דרך קבע בענין שאין בני אדם סובלים לחבריהם ודאי גלי אדעתיה דניחא ליה באותו בנין והוי נמי בחזקה שנתן לפי שמשפט זה ודאי גלוי לכל שאין לו להשתמש בקבע בכותל אלא בסמיכת כותל הוא דשייך דעדיין לא נשתמש בכותל כלל עד כאן לשונו. ולפי פירוש זה שפירש דהא דאחזיק להורדי בטענת מחילה היא אם נפל הכותל אין לו כלום במקום ובאבנים וכו'. ה"ר יהודא אלברגילוני בשם גאון הוסיף ואמר דאפילו החזיק בתוך שלש שנים וכו'. ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל.
ולפי פירוש זה דבריו ז"ל מחוורין שהרי כיון שמשעה שהחזיק ושתק לו חברו זכה לסמיכת קורותיו אף על פי שהחזיק בתשמיש זה שלש שנים אחר כך אין ראיה למקום הכותל דמאי הוה ליה לחבריה למעבד הא לא אפשר ליה למחויי שמכיון ששתק לא זכה בתשמיש קורות הללו ודמי נמי ליודד ברשות שאין לו חזקה דהאי נמי כיון ששתק לו ברשות הוא משתמש בו וכיון שכן אין חזקתו חזקה. אלא שצריך עיון לפירוש הזה אם כן מקום הכותל במה יחזיק ויקנה דאי בשטרא לא אמרינן דעד שלש שנים מזדהר טפי לא מזדהר ואי בחזקה הא אמרינן דלא מהניא חזקת שלש למקום הכותל. וה"ר יונה ז"ל כתב שאם נתן קורות וכו' ונתן עליהם מעזיבה החזיק בכל הכותל ובא בטענה שכן דרך המשתמשים בכותלים גמורים שלהם אבל בלאו הכי אין חזקתו אלא לניעוץ קורות. הר"ן ז"ל.
ויש מי שפירש דהאי כשורי בחזקה בעלמא וכן פירש הרב בעל המאור ז"ל וכתב עוד דלאו למימרא דלא בעי שלש שנים אלא תוספת על השלשים ההם כלומר מן השיעור הזה ואילך מונים לו שלש שנים וכן בסוכה דמצוה מן השבעה ואילך מונין לו. וזו דבר של תימה כי מפני מה הוסיפו בזה יתר על השלש דהא טעמו דשלש משום דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר ולא משום דתלת מחיל דהא איפרוך ההוא טעמא והלכך אם תמצא לומר הכא דתלתין קמאי מחיל האי טעמא ליתיה ועוד דאם הוא מוחל שלשים יום הרי כבר עבר טפי משלשים ויש בשלש שנים כמה שלשים. ועוד דלישנא דלבתר שלשים הוי חזקה ולישנא דלאלתר הויא חזקה משמע שהחזקה כולה נגמרה בכך ובכך היא תלויה ולא בשלש שנים שלא הוזכרה כאן כלל אלא שלשים דוקא קאמר ושבעה דוקא קאמר. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל בתר תלתין יומין הויא חזקה דעד תלתין יומין לא קפיד איניש אבל בתר תלתין יומין כיון שלא מיחה הויא חזקה עד כלות החג כי מפני המצוה שתק ואחריו אם לא ימחה עלתה לו חזקה אית דאמרי בטענה ואית דאמרי אפילו שלא בטענה מפני שמחל וכל זמן שהכותל קיים יש לו לסמוך אבל לא שיהא שותף בכותל ולא במקום הכותל. ואי סוכה דמצוה היא עד שבעה ימים לא הוי חזקה. פירוש אם נכנסו מימי החג בתוך שלשים אף על פי ששלמו השלשים בתוך החג לא עלתה לו חזקה עד כלות החג כי מפני המצוה שתק ואחריו אם לא ימחה עלתה לו חזקה. עד כאן.
אבל ה"ר יונה ז"ל פירש בעליות דבסוכה דמצוה דוקא עד שבעה יומי לא הוי חזקה אף על גב דבשאר ימות השנה עד שלשים יומי לא הוי חזקה התם משום דמעיקרא אדעתיה של רשות סבל ואורחא דמלתא למחלו ולסבול עד שלשים יום אכל בסוכה דמצוה מעיקרא אדעתא דמצוה סבל לו וכיון דנגמרה המצוה אין דרך לסבול שנית אדעתא דצל. ועוד כיון דתחלתה למצוה הניח שם כשעבר זמן המצוה לא מוכחא מלתא דלצל קשביק לה התם אלא מיחזי קביעותא קשביק ליה וגם כי דרך הכל לסתור סוכותיהם אחר החג הלכך לא מחיל איניש טפי כל כך.

אבל צריפא דאורבני לא. כלומר אם בקש להחזיק אותו קרוי רחב מלמטה וקצר מלמעלה כמין צריפא דאורבני כגון זה*) חברו מעכב עליו שמי גשמים נשפכים בחצר חברו במקרה וברידוף ממה שנשפכים בשופכי ונטפי ויש עליו בכך הפסד. ופירוש צריפה מלשון העושה סוכתו כמין צריף ופירוש אורבני ערבה. ונטפי היינו תקרה מכוסה ברע פירוש שקורין לה בלשון ערבי כרמא"ד שהמים מתפזרין על אותן רעפים ויורד בחצר בטירוף. ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

בד"ה סומך לפלגא כו' ומודה רב הונא בקרנא כו' עכ"ל במהרש"ל עשה כאן ב' דיבורים וכן הוא גם בדפוס חדש ואין צורך אבל כוונת דבריהם דכמו דפליגי בין באורך בין בגובה כן מפרש ר"ת דמודה רב הונא בקרנא ולופתא מיירי נמי בין באורך בין בגובה וכן ומודה רב נחמן כו' מיירי בכל גוונא וק"ל:

גמ' רב יוסף אמר אחזיק להורדי אחזיק לכשורי איכא דאמרי וכו'. כצ"ל ועיין באשר"י ובהרי"ף:

תוס' ד"ה ואמר לו פרעתיך בזמנו וכו' הוה מצי לשנויי הא דקתני בחזקת שלא נתן היינו בתוך זמנו. ר"ל שגם התביעה היתה בתוך הזמן או בזמנו ר"ל שהתביעה היתה ביומא דמשלם זמנו ואומר פרעתיך בתוך הזמן דליכא מגו כמו שפירשו התוס' לעיל:

רש"י בד"ה לא אחזיק כו' אחזיק לשפכי אחזיק לשפכי לא אחזיק לנטפי היתה לו כו' בלא מרזב אחזיק כו' במקום אחד דהא כו' כצ"ל והד"א:

גמרא בקרנא ולופתא. ע' פירש"י ותוס'. ולעד"נ לפרש בקרנא ע"פ פרש"י בחולין (קכ"ח ב) בד"ה שבזוית. שדרך לתת בזוית אבן גדולה המחזקת כל עובי הכותל. ולופתא הוא כדרך לעשות בראש הכותל בצדו כעין זר (גזימ"ס בל"א) וע"ש שהוא מחובר אליו נקרא לופתא:

רש"י ד"ה אפריזא. ובלשון משנה קרוי מלטיסין. נראה דכוון להא דב"ק (ר"ד ס"ז) צלעות הבית אלו המלטותין כ"ה גי' הערוך בערך מלטס. ופרש"י דהתם סותר קצת לדהכא:

רש"י ד"ה תוס' אחזיק להורדי. ובשעה א' שמשתמש בפניו כו'. כצ"ל:

גמרא דעבד ליה הימלטי. מלשון הכתוב וטמנתם במלט (ירמיה מ"ד ט'):

רש"י ד"ה אחזיק להורד כו' כגון שטוען הוא מכר לי. עי' לקמן דף כג ע"א תוס' ד"ה והא:

תא שמע מד' אמות ולמעלה וכו' כ' תוס' דהו"מ לשנוי בזמנו ואמר פרעתי' תוך הזמן אלא משום אביי ורבא לא משני הכי פי' לדבריהם דלאביי ורבא דאפי' בתוך הזמן אדם פורע ומכ"ש ביומו דמשולם זמנו והכא בכותל נהי דלא עביד דפרע תוך זמנו דלמא לא ישלים בנין הכותל מ"מ מהימנו במגו דפרע ביומו דמושלם ותיפשוט מהכא דלא אמרי' מגו במקום חזקה דהא ליכא למימר דמיירי בעומד בתוך זמן הבנין ממש וזה פשיטא שכבר נשמע במתני' דבכורו'. ומשו"ה דחי מי יימר דמחייבו לי רבנן כך נ"ל כוונת תוס' ות"ח נדחק בזה. ומ"מ לפמ"ש לעיל דבאמצע שפא לא שייך שמא לא יגמור אותה שפא א"כ לא יצדק זה וצ"ע:

מנה לי בידך וכו' מה ששייך לזה כבר נתבאר לעיל בדברינו: