דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 215ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא קא ע"ב - Steinsaltz

In the case of a house, the court listens to him, but in the case of a field, the court does not listen to him.

The Gemara asks: In the case of a field, what is the reason that the court does not listen to him? It is that due to the desire to promote the settling of Eretz Yisrael, it is inappropriate to uproot trees. There are those who say that it is for a different reason: It is due to the weakening of the land already caused by the tree roots, as it made the land unsuitable for other uses. Therefore, the owner of the trees may not just take them and leave the land in its worsened condition. The Gemara asks: What is the practical difference between these reasons? The practical difference between them is whether outside of Eretz Yisrael, the one who planted the trees may uproot them.

MISHNA: In the case of one who rents out a house in a town to another in the rainy season, the owner cannot evict the renter from the house from the festival of Sukkot until Passover. If the rental was in the summer, he must give thirty days’ notice before he can evict him. And for a house located in the cities [uvakerakim], both in the summer and in the rainy season he must give twelve months’ notice. And for shops that he rented out, both in towns and in cities, he must give twelve months’ notice. Rabban Shimon ben Gamliel says: For a baker’s shop or a dyer’s shop, one must give three years’ notice.

GEMARA: The Gemara asks: What is different about the rainy season that one cannot evict his renter? The Gemara suggests: Because when a person rents a house during the rainy season, it is presumed that he rents it for the entire rainy season. The Gemara challenges this: But in the summer as well, the same halakha should apply, because when a person rents a house, he rents it for the entire summer. The Gemara offers a different explanation: Rather, in the rainy season, this is the reason that he cannot evict him: It is because at that time, houses for renting are not found on the market. Since alternative housing is not available, even if he is renting the house month by month, one cannot evict him.

The Gemara asks: If that is the reason for the first clause of the mishna, say and try to explain accordingly the latter clause that states: And for a house located in the cities, both in the summer and in the rainy season, one must give twelve months’ notice. It arises from this ruling that if the twelve month rental period would be completed during the rainy season, he could evict him then. But why is this acceptable, given that houses for renting are not found on the market at that time?

Given this difficulty, the Gemara offers a different interpretation of the mishna: Rav Yehuda said: The mishna teaches about the requirement to give notice before eviction, and this is what it is saying: Although in general in a case of one who rents out a house to another without specification of when the rental period will end, both the landlord and the renter can end the rental whenever they so decide, the landlord cannot evict the renter during the rainy season, i.e., from the festival of Sukkot until Passover, unless he gives him notice of thirty days from the outset, i.e., before the rainy season begins. Since it would still be summer, it would be possible for the renter to find alternate housing. But if a fixed rental period was agreed upon, the renter may be evicted upon its completion without prior notice.

This is also taught in a baraita: When they said, in the mishna: Thirty days, and when they said: Twelve months, they said it only with regard to the requirement to give notice before eviction. And just as a landlord needs to give notice to his renter before he evicts him, so too a renter needs to give notice to his landlord before he can terminate the rental. The Gemara explains why the renter must give notice: As the landlord can say to him: Had you given me notice, I would have exerted myself to find and settle a respectable person in my house.

Rav Asi says: If one day of the rental enters into the rainy season without notice being given, then the landlord cannot evict the renter from the festival of Sukkot until Passover. The Gemara challenges this: But didn’t we say that he must be given thirty days’ notice? Rav Asi’s ruling indicates that if notice was given even a day before Sukkot, that would be sufficient. The Gemara explains: This is what Rav Asi is saying: If one day of these thirty days of notice enters into the rainy season without notice being given, i.e., if notice was given fewer than thirty days before Sukkot, then the landlord cannot evict the renter from the festival of Sukkot until Passover.

Rav Huna said: And if the landlord comes to increase the rental fee, he may increase it without prior notice. Rav Naḥman said to him: One who does so is like this person who grabbed another by his testicles so that he would relinquish his cloak, i.e., he has not provided the person with a true choice. By increasing the rent, one is effectively evicting him and so he should have to give thirty days’ notice. The Gemara defends Rav Huna’s opinion: No, the ruling is necessary in a case where the rental of houses became more expensive. Since the landlord would lose out by preserving the rent, it is acceptable for him to increase the rent without prior notice.

§ It is obvious that if the house in which the landlord lives fell down, then he can evict his renter from the house that he is renting to him, without giving notice, as he can say to him: You are no better than me. Since the landlord needs to find a new house to live in, he can demand that he should move into his rental property and it should be his renter who must look for new housing. He cannot be expected to have given notice, as he could not have foreseen that his house would fall down.

If a landlord sold the rental property to another, or bequeathed it to his heirs, or gave it to another person as a gift, the renter can say to the new owner: You are no better than the person from whom your ownership of the property came. Since he was required to give me notice before evicting me, so must you.

If a landlord marries off his son, and wishes to evict his current renter to provide a home for the newly married couple, then we see: If it was possible for him to have given notice, as the couple had already been engaged for some time, then he is required to give notice and cannot evict his renter otherwise, but if it was not possible to give timely notice, then he can say to his renter: You are no better than me and my needs. I need the property now for my son, so it should be you who should go and find alternate housing.

The Gemara relates: There was a certain man who purchased a boat laden with wine. He was unable to find a place to store it. He said to a certain woman: Do you have place to rent to me? She said to him: No. He was aware that she did own a suitable place, so he went and betrothed her, and then she gave him a lease on the place for him to bring in his wine there. He went back to his home and wrote a bill of divorce for her, which he then sent to her. Upon receiving the bill of divorce and realizing that the betrothal had been nothing more than a ruse, she went and hired porters, paying them from the wine itself, and instructed them to take the wine out of her place and put it on the road. Upon being presented with this case, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said, paraphrasing Obadiah 1:15: Like he did, so shall be done to him, his repayment shall come back on his head; she was entitled to do as she did.

The Gemara explains Rav Huna’s ruling: It is not necessary to state that the woman is entitled to evict the man if the place she rented out to him was a courtyard that did not stand to be rented out, in which case she is not expected to rent it to anyone; rather, even if it was a courtyard that stands to be rented out, she could say to him: It is amenable for me to rent the place to everyone else, but it is not amenable to me to rent it to you, as you are to me like a preying lion. Since you deceived me, I do not wish to have any dealings with you.

§ The mishna teaches: Rabban Shimon ben Gamliel says: For a baker’s shop or a dyer’s shop, one must give three years’ notice. It was taught in a baraita (Tosefta 8:27): The need for this unusually long period of notice is due to the fact that the length of the credit extended by these businesses to their customers is extensive. They must be provided with enough time to collect their debts before being forced to relocate.

MISHNA: If one rents out a house to another, the landlord bears the responsibility for providing the door, for providing the bolt, for providing the lock, and for providing every item in the house that is essential for normal living and requires the work of a craftsman to provide it. But with regard to an item that does not require the work of a craftsman, the renter is responsible to make it.

The manure found in the courtyard of a rented house is the property of the landlord, and the renter has rights only to the ashes that come out of the oven and the stove, which can also be used as a fertilizer.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: If one rents out a house to another, the landlord bears the responsibility to install doors for it, to open windows in its walls to provide light for it, to strengthen its ceiling, and to support its cross beam. And the renter bears the responsibility to make a ladder for it to provide access to the roof, to erect a parapet for its roof (see Deuteronomy 22:8), to construct a gutter for it to carry away rain which falls on the roof, and to plaster its roof so that rain does not leak through it.

The students in the study hall raised a dilemma before Rav Sheshet: Upon whom is the obligation to affix a mezuza (see Deuteronomy 6:9)? The Gemara expresses surprise at the question: Why did they ask about a mezuza; doesn’t Rav Mesharshiyya say: Affixing a mezuza is the obligation of the resident? It is certainly the responsibility of the renter. The Gemara emends the dilemma: Rather, their dilemma was: Upon whom is the responsibility to prepare the place where the mezuza will be affixed, e.g., to bore a slit in a stone doorpost to insert the mezuza there?

Rav Sheshet said to them: You learned this in the mishna: With regard to an item that does not require the work of a craftsman, the renter is responsible to make it. And this task is also something that does not require the work of a craftsman, as it is possible

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קא - ב

מביאה הגמרא מימרא:

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן:  בבית שבנה בקרקע חבירו, שומעים לו אם אמר עצי ואבני אני נוטל כדעת רב נחמן [226].

בשדה שנטע בה נטיעות, אין שומעים לו אם אמר נטיעותי אני נוטל.

מאי טעמא אין שומעים לו בשדה כמו בבית?

משום ישוב ארץ ישראל, שחשוב שיהיה בה אילנות יותר מבתים [227].

איכא דאמרי: באילנות אין שומעים לו משום כחשא דארעא [228], שיניקת האילנות הכחישה את השדה, ולא תחזור להיות טובה כמו שהיתה לפני הנטיעה.

מאי בינייהו? [מה בין שני הטעמים] להלכה?

איכא בינייהו, חוצה לארץ, שאין בה משום ישוב ארץ ישראל, ויש בה משום טענת "כחשא דארעא" [229].

מתניתין:

מכאן עד סוף הפרק, עוסקות המשניות בדיני השכרת בתים.

משנתנו דנה, מתי יכול המשכיר להוציא את השוכר מהבית?

המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מהבית מן החג [חג הסוכות] ועד הפסח, שאז נגמרים ימי הגשמים.

ואם השכיר לו את הבית בימות החמה [230], יכול להוציאו אחרי שלושים יום, מפני שבימות החמה מצויים בתים לשכירות.

הדין הזה אמור בעיירות, ששם מצויים בתים לשכירות בימות החמה.

ובכרכים שיש בהם שווקים ואנשים נמשכים לגור שם, ושם קשה למצוא בתים לשכור, אחד המשכיר בימות החמה, ואחד בימות הגשמים, אין יכול להוציאו אלא לאחר שנים עשר חודש.

ובחנויות שהושכרו, אחד חנויות שבעיירות, ואחד חנויות שבכרכים, אין להוציא את השוכר אלא לאחר שנים עשר חודש, מפני שמוןהרים בחנות בהקפה, ואם יצטרך לעזוב את החנות במהירות, יפסיד את התשלומים של לקוחותיו, כי לא ידעו היכן הוא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מחנות של נחתומים ושל צבעים, אין להוציא אלא לאחר שלש שנים, מפני שהם מקיפים לזמן ארוך.

גמרא:

שנינו במשנתנו: המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, בימות החמה שלשים יום.

ומניחה הגמרא בפשטות, שהמשנה מדברת במקרה שבזמן ההשכרה קבעו שהשכירות תהיה לימות הגשמים או לימות החמה.

ודנה הגמרא: מאי שנא [במה שונים] ימות הגשמים שאין להוציא את השוכר עד סופם, דכי אגר איניש ביתא [שכאשר אדם שוכר בית] בשביל ימות הגשמים, אגר לכולהו [הרי הוא שוכר לכל] ימות הגשמים, וכאילו אמר שההשכרה תהיה עד הפסח.

אם כן, המשכיר בית בשביל ימות החמה נמי, יש לנו לומר, דכי אגר איניש ביתא, לכולהו ימות החמה אגר, וכאילו ההשכרה היתה עד חג הסוכות.

אלא, אין להבין את המשנה, שהשכירות היתה בשביל ימות הגשמים או בשביל ימות החמה.

אלא, מדובר המשנה שלא קבעו את זמן סוף השכירות, רק קבעו שכל חודש ישלם לו סך מסוים.

מעיקר הדין, יכול המשכיר להוציא את השוכר אחרי החודש הראשון במקרה זה, ובימות הגשמים היינו טעמא שאין להוציא את השוכר, משום דלא שכיח ביתא למיגר [שלא מצוי לשכור בתים], ולכן תקנו חכמים תקנה לטובת הדייר שלא יוכלו להוציאו כל החורף.

ומקשינן: אימא סיפא, וראה אם תוכל לישב אותה לפי פירוש זה.

כתוב בסיפא: בכרכים, אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים, נותנים לשוכר שנים עשר חדש מתחילת השכירות שאין להוציאו.

ואילו מלו ליה יומי שכירות בימות הגשמים, מפיק ליה! [ואם יגמרו שנים עשר החודשים בימות הגשמים, יכול הוא להוציאו!]

ואמאי, והא לא שכיח ביתא למיגר בימות הגשמים, ותקנו שאין להוציא את השוכר מהבית בימות הגשמים.

אמר רב יהודה בפירוש המשנה: להודיע קתני.

הזמנים שנאמרו במשנה, שאין להוציא את השוכר לפניהם, אינם מתחילים מזמן ההשכרה, אלא אפילו גר השוכר בבית שנים רבות, תקנו חכמים שאין המשכיר יכול להוציאו, אלא אחרי שהודיע לו בזמן סביר מראש שרוצה להוציאו, כדי שיוכל השוכר למצוא מקום אחר.

והכי קאמר התנא: המשכיר בית לחבירו סתם [231] , אין יכול להוציאו בימות הגשמים מהחג ועד הפסח מהטעם האמור לעיל, אלא אם כן הודיעו מעיקרא, בימות החמה שלושים יום, כי בשלושים יום של ימות החמה יוכל למצוא בית אחר.

לפי פירוש זה, דברי המשנה "בימות החמה שלושים יום" אינם אלא המשך הדין הראשון של המשנה. ובמקרה שרוצה המשכיר להוציא את השוכר בימות החמה, לא דברה המשנה, אבל אפשר להבין ממנה שבמקרה זה, צריך להודיע שלושים יום קודם [232], כי שלושים יום בימות החמה, זהו הזמן הראוי למצוא בית אחר.

ומסייעינן לרב יהודה מברייתא:

תניא נמי הכי: כשאמרו במשנה שלשים, וכשאמרו שנים עשר חדש לא אמרו אלא להודיעו שיצא אחרי זמנים הללו.

ומוסיפה הברייתא דין: וכשם שמשכיר צריך להודיע, כך שוכר צריך להודיע למשכיר [233], שרוצה לעזוב את הבית, ואם לא הודיע, אין יכול לעזוב את הבית ולא לשלם שכר דירה.

ומסבירה הגמרא: משום דאמר ליה המשכיר לשוכר: אי אודעתן, הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא. [אילו היית מודיע לי, הייתי טורח ומושיב בבית אדם הגון [234]].

אמר רב אסי: אם נכנס אפילו יום אחד בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, כי הזמן שנקבע הוא מדויק.

והגמרא הבינה מדברי רב אסי, שלפני ימות הגשמים אפשר להוציא.

מקשה הגמרא: והא אנן שלשים יום תנן! והסקנו שכוונת המשנה שיש להודיע שלושים יום לפני ימות הגשמים.

ומפרשינן לרב אסי: הכי קאמר, אם נכנס יום אחד בימות הגשמים מהני שלשים יום הקודמים, כגון שהודיעו בט"ז אלול, אינו יכול להוציאו מהחג ועד הפסח מפני שלא הודיע בזמן.

אמר רב הונא: ואם בא המשכיר לרבות בדמיה של השכירות מרבה אף שלא הודיעו, שהרי מעיקר הדין היה יכול להוציא את השוכר מהבית מיד, אלא שחכמים תקנו תקנה לטובת השוכרים שצריך להודיע, והם לא מנעו מבעל הבית להעלות את השכר.

אמר ליה רב נחמן לרב הונא: האי לנקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימא הוא! [הרי הוא כאוחזו בביצים שלו עד שמניח לו טליתו], ואם אתה נותן למשכיר אפשרות להעלות את השכר, יוכל לדרוש מהשוכר שכר שאין יכול לעמוד בו, ועל כרחו יצא.

ומתרצינן לרב הונא: לא צריכא אלא דאייקור בתי [235], ומפסיד המשכיר על ידי התקנה, וניכר שאינו מבקש תואנה להוציאו.

עתה, מביאה הגמרא כמה דינים בקשר לתקנת חכמים שאין להוציא את השוכר מהבית מבלי הודעה מוקדמת.

א. פשיטא [פשוט הדבר] שאם נפל ליה ביתא [נפל ביתו של משכיר], ותובע מהשוכר לצאת מביתו ללא הודעה, כדי שהוא יגור שם.

הדין הוא, שיכול להוציאו, משום דאמר ליה: אמנם לא הודעתי לך, ואינך יכול למצוא בית חדש מיד, [236] אבל לא עדיפת מינאי, גם לי אין מקום לגור, ולא הייתי יכול להודיע לך, כי לא ידעתי שביתי יפול.

ב. זבניה, או אורתיה, או יהביה במתנה, משכיר שמכר או הוריש או נתן במתנה את ביתו המושכר, והקונה - שלא היה יכול להודיע מראש - רוצה להוציא את השוכר מהבית מיד.

הדין הוא שאינו יכול, משום דאמר ליה השוכר: לא עדיפת מגברא דאתית מיניה [אינך עדיף ממי שבאת מכוחו] כמו שהמוכר לא היה יכול להוציאני, אף אתה אינך יכול.

ג. כלליה לבריה [השיא המשכיר את בנו] וצריך לתת לו בית, ורוצה להוציא את השוכר ללא הודעה מוקדמת.

חזינן, [רואים], אי הוה אפשר לאודועיה [אם היה באפשרותו להודיע] כי ידע שבנו עומד להתחתן, איבעי ליה לאודועיה [היה צריך להודיעו], ואם לא הודיעו, אין יכול להוציאו.

ואי לא היה יכול להודיעו, יכול להוציאו, משום דאמר ליה: לא עדיפת מינאי, וצריך אני את הבית בשביל בני.

עתה, מביאה הגמרא מעשה, שהוציא המשכיר את השוכר לפי דין.

ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא, [היה אדם שקנה ספינה עם יין], לא אשכח דוכתא לאותוביה [ולא מצא מקום להניח את היין].

אמר לה לההיא איתתא [אמר לאשה אחת]: אית לך דוכתא לאוגרי? [היש לך מקום להשכיר לי?] אמרה ליה: לא.

אזל קדשה [הלך האיש וקדש את האשה], ומפני כן יהבה ליה דוכתא לעייליה [נתנה לו מקום להעלות את היין].

אזל לביתיה, כתב לה גיטא, שדר לה. [הלך האיש לביתו, וכתב לה גט ושלח לה].

אזלה איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה, אפיקתיה ואותביה בשבילא, [הלכה היא, ושכרה סבלים ונתנה את שכרם מאותו יין, והוציאה את היין לשביל].

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: יפה עשתה האשה, כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו, ובודאי שעשתה האשה כדין [237].

לא מיבעיא, חצר דלא קיימא לאגרא, [אין צורך לומר, שאם החצר לא היתה עומדת להשכרה] והשכירה לו מפני שהטעה אותה, שיכולה להוציאו.

אלא אפילו היתה החצר חצר דקיימא לאגרא והיתה רוצה להשכירו לאנשים אחרים, אמרה ליה [הרי היא אומרת לו]: לכולי עלמא ניחא לי לאוגורי, ולך לא ניחא לי, [לכולם אני רוצה להשכיר ולא לך] דדמית עלי כי אריא ארבא [כי בעיני אתה דומה לאריה אורב], וכיון שההשכרה נעשתה על ידי הטעיה [238], הרי היא בטלה.

שנינו במשנתנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: של נחתומים ושל צבעים, שלש שנים.

תנא: מפני שהקיפן מרובה וצריך לתת להם זמן רב עד שיפרעו את כל ההקפות שנתנו לזמן ארוך.

מתניתין:

המשכיר בית לחבירו, חייב המשכיר לתת לשוכר את הבית [239] עם כל הדברים ההכרחיים [240] לדירת הבית.

המשכיר חייב בדלת, בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן. נגר הוא יתד שתוחבים אותו באיסקופה, ונועלים בו את הבית מבפנים, ומנעול נעשה כדי לנעול מבחוץ, והם נעשים על ידי אומנים.

אבל דבר שאינו מעשה אומן [241] , השוכר עושהו, ואם ירצה לקחת אומן ישלם לו משלו.

הזבל של בהמות הנמצא בחצר הבית המושכר, הרי הוא של בעל הבית המשכיר. ויתבאר בגמרא באיזה מקרה מדובר.

ואין לשוכר מהזבל אלא אפר היוצא מן התנור ומן הכירים הנמצאים בחצר בלבד.

גמרא:

מביאה הגמרא ברייתא המרחיבה ומפרטת יותר מהמשנה, את הדברים שהמשכיר חייב לעשות, ואת הדברים שהשוכר צריך לעשות אם ירצה.

תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו, משכיר חייב להעמיד לו דלתות, כי מעשה אומן הם.

ואם הבית אפל מפני שאין בו חלונות, חייב המשכיר לפתוח לו חלונות [242].

ואם הנסרים של התקרה התליעו והתקלקלו, חייב המשכיר לחזק לו תקרה.

ואם נשברה אחת הקורות המעמידות את התקרה, חייב לסמוך לו קורה.

ושוכר חייב לעשות לו סולם [243], אם רוצה לעלות לגג הבית שדר שם.

וכן חייב השוכר לעשות לו מעקה [244].

וחייב לעשות לו מרזב, שהיו מניחים נסרים ליד קיר הבית מבחוץ קרוב לגג, וזה היה המרזב, וכשנפל נסר, הדיוט מחזירו.

וחייב להטיח את גגו בטיט, כמו שהיו רגילים לעשות בצורה משופעת, כדי שלא יצטברו מי גשמים על הגג.

בעו מיניה מרב ששת: קביעת מזוזה בבית המושכר, על מי היא מוטלת, על המשכיר או על השוכר?

ותמהה הגמרא על הבעיא: היש להסתפק על מזוזה?!

האמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא ומי שיש לו בית אינו חייב במזוזה אם לא גר בו!

דורשים הלכה זו מהמילה "ביתך" [דברים ו ט], כאילו היה כתוב וכתבתם על מזוזות ביאתך, מקום שאתה נכנס לשם [245]. [מנחות לד א]

אלא כך שאלו את רב ששת: מקום מזוזה על מי? האם חייב המשכיר לחקוק באבן מקום בו תהיה מונחת המזוזה?

הערות

[226] הרי"ף הביא מתשובות הגאונים, שכשם שבונה הבנין יכול לומר עצי ואבני אני נוטל, כך יכול בעל הקרקע לומר טול עיצך ואבניך. והראב"ד חולק ואומר, שכיון שהחורבה עשויה להבנות, שכך הם סתם חורבות, אין יכול לומר לו טול עציך ואבניך ולהזיקו. (ועיין בהערה קודמת שיש ראשונים שפירשו את הגמרא בחורבה שאינה עשויה ליבנות) ועיין בהערה 224 שהבאנו מחלוקת ראשונים, האם יכול בעל השדה לומר לנוטע טול אילנותיך, אפילו בשדה העשויה ליטע, ודעת הרא"ש שיכול לומר לו כן. וכן דעת הרא"ש בחורבה העשויה ליבנות, שיכול לומר לו טול עיציך ואבניך, ודלא כהראב"ד. אמנם כתב הרא"ש, שאם רואים שאין לו כל סיבה לסתור את הבנין ותואנה הוא מבקש כדי להפסיד את בעל הבנין אין שומעים לו. (רא"ש סימן כ"ג)

[227] אילנות חשובים לישוב הארץ יותר מבתים, ובתים חשובים יותר מזרעים. (רא"ש ב"מ פ"ט סי' ל"ג)

[228] בשטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו, אמר רבי יוחנן שאין שומעים לבעל הזיתים הרוצה ליטול אותם משום ישוב ארץ ישראל, ובחוץ לארץ שומעים לו. וביורד לתוך שדה חבירו, אמר רבי יוחנן שאין שומעים לבעל הנטיעות האומר נטיעותי אני נוטל, אפילו בחוץ לארץ משום כחשא דארעא. והטעם הוא, שרק כאשר עשה את "כחשא דארעא" בידיו על ידי שנטע את הנטיעות, אז יכול בעל השדה לעכב עליו מטעם זה. ולפי הלשון הראשונה, שאמר רבי יוחנן שאין שומעים לנוטע משום ישוב ארץ ישראל, הוצרך רבי יוחנן לכפול את דבריו, ולהשמיע אף בנוטע, כדי לומר שאין לנו לחוש אלא לישוב ארץ ישראל, ולא "לכחשא דארעא" אף בנוטע. (תוספות ד"ה בשדה)

[229] פסק הרמב"ם: "אמר לו בעל השדה: עקור אילנך ולך, שומעים לו. אמר הנוטע: הריני עוקר אילני, אין שומעים לו מפני שמכחיש את הקרקע. (פ"י מגזילה ה"ה) וכתב הראב"ד בהשגותיו, שהסובר אין שומעים לבעל האילנות משום "כחשא דארעא", בא להוסיף שאף בחוץ לארץ אין שומעים לו, אבל הוא מודה בענין של ישוב ארץ ישראל, ולפיכך אין יכול בעל השדה לומר, עקור אילנך ולך בארץ ישראל. וכתב המגיד משנה, שהרמב"ם סובר כהרמב"ן שאין בעל השדה יכול לומר עקור אילנך רק בשדה שאינה עשויה ליטע, ובשדה כזו, אין משום ישוב ארץ ישראל, אם יהיו בה אילנות. והבית יוסף כתב, שמשמע מהרמב"ם שאפשר לומר טול אילנך אף בשדה העשויה ליטע. (ב"י שע"ה ס"ק א') ועיין בהערה 207, שהבאנו דעות ראשונים הסוברים שאי אפשר לחייב את בעל השדה להשאיר אילנות משום ישוב ארץ ישראל.

[230] כל מתפרשת המשנה בפשטות, אמנם לפי מסקנת הגמרא אין המשנה מתפרשת כך.

[231] הרי"ף והרא"ש הביאו מהירושלמי, שאם ההשכרה היתה לזמן מסוים, והגיע הזמן באמצע נחורף, יכול המשכיר להוציא, שכיון שזמן השכירות נגמר בזמן ידוע, הרי זה כמו שהודיעו. ומלשון רש"י משמע, שאף אם קבעו זמן לסוף השכירות, צריך להודיע לשוכר שלא ירחיב לו את הזמן. וכתב הרמב"ן, שמלשון הגמרא "המשכיר בית לחבירו סתם" משמע שאם קבעו זמן, אין צריך להודיע, ולא כרש"י. ולפי רש"י יש לפרש לשון הגמרא "המשכיר בית לחבירו סתם" שלא השכיר לימות הגשמים כמו שחשבה הגמרא בתחילה, אבל יתכן שהיתה השכרה לזמן מסוים. והמהר"ם כתב, שרש"י לא גרס את המילה "סתם" בגמרא.

[232] כך כתב רש"י, והסכים לדבריו הרמב"ן. ודעת הראב"ד והרשב"א שבימות החמה אין צריך להודיע שלושים יום קודם. (ר"ן)

[233] לכאורה היה מקום לומר, שהשוכר חנות לא צריך להודיע למשכיר שנה קודם על עזיבתו, שהרי הטעם שהמשכיר צריך להודיע לשוכר שנה קודם הוא, כדי שיספיק ליפרע את ההקפות, וטעם זה לא שיעיך לגבי המשכיר. וכתב הבית יוסף, שיש לשוכר להודיע למשכיר שנה קודם עזיבת החנות, כדי שימצא המשכיר שוכר אחר שיעזוב את החנות הקודמת שלו, ויבוא אל המשכיר עוד שנה אחרי שיגמור לגבות את הקפותיו. (ב"י סי' שי"ב ס"ק ח')

[234] אם השוכר רוצה לעזוב את הבית מבלי שהודיע למשכיר, ויש אדם שרוצה לשכור את הבית, לא יוכל השוכר לעזוב, אלא אם כן אותו אדם הוא הגון מאד, שאם אינו הגון מאד, יכול המשכיר לומנר, אילו היית מודיע לי, הייתי מוצא אדם הגון מאד. (בית יוסף סי' שי"ב ס"ק ח')

[235] ואם הוזלו הבתים, יכול השוכר לצאת מבלי להודיע, אם לא יוריד לו את השכר. (רא"ש סימן כ"ד, וטור חו"מ סי' שי"ב ס' ט')

[236] המשכיר יכול להוציא את השוכר אם נפל ביתו של מנשכיר, רק כשהסתיים זמן השכירות, אלא שלא היה יכול להוציאו מפני שלא הודיע. אבל בתוך זמן השכירות, שאין יכול להוציאו מעיקר הדין, אז לא יכול להוציא אף כשנפל ביתו. (רש"י ד"ה לא עדיפת, ורא"ש סימן כ"ה) ולדעת התוספות, אף בתוך זמן השכירות, יכול המשכיר להוציא את השוכר אם נפל ביתו. (תוספות לקמן ק"כ ע"ב ד"ה בחזקת)

[237] כתב הרא"ש, שיש לאשה להודיע לבעל החביות, שהם מונחים ברשות הרבים, ואם לא הודיעה ונאנס היין. והרמב"ם כתב: "מדת חסידות היא, שיודיע לבית דין וישכרו ממקצת דמיהם מקום, משום השבת אבידה לבעלים, אף על פי שעשה שלא כהוגן". (פ"ז מהלכות שכירות ה"ז) יש אחרונים שכתבו, שהרמב"ם חולק על הרא"ש, ולדעתו אין צריך להודיע כלל לפי הדין. (בית יוסף סימן שי"ט) ויש אחרונים שכתבו שהרמב"ם לא חולק על הרא"ש, ומודה שאחרי שהוציא את החביות חייב להודיע, וממידת חסידות שיודיע קודם לכן לבית דין. (ב"ח ופרישה שם)

[238] אפשר לבטל את ההשכרה רק מפני שנעשתה בטעות, אבל אם היתה משכירה לו, ואחר כך עשה לה עול, בודאי שלא יכולה להוציאו. (ריטב"א)

[239] בסוף הפרק, הגמרא מחלקת בין שני סוגי השכרת בתים. יש משכיר בית מסוים, שאומר לשוכר "בית זה אני משכיר לך", במקרה זה אין לשוכר זכות אלא בבית זה, ואם נפל הבית אין המשכיר חייב לתת לו בית אחר. ויש משכיר שאומר לשוכר "בית אני משכיר לך", ולא חלה ההשכרה על בית מסוים, ואם נפל הבית שנתן לו, חייב לתת לו בית אחר. השכרה זו נקראת השכרת "בית סתם". (ב"מ ק"ג ע"א) ואומר הריטב"א, שגם בדין המשנה שלנו יש הבדל בין השכרת "בית סתם" להשכרת "בית זה". אם אמר לו "בית זה אני משכיר לך" יש למשכיר לעשות את הדברים הכתובים במשנה כאשר נכנס השוכר לבית, אבל אם נתקלקלו דברים בבית לא חייב בהם המשכיר, כשם שלא חייב המשכיר לתת לשוכר בית אחר אם נפל הבית. ואם השכיר לו "בית סתם", חייב לתקן בבית דברים שהם מעשה אומן כל זמן שהשוכר בבית. לדעת הרא"ש, המשכיר "בית זה", והיה הבית עומד ליפול, חייב המשכיר לתקנו (תשובת הרא"ש כלל ל"ה סימן ו' והובא בטור חו"מ שי"ב ס"ק ט"ז). וכתב הקצות החושן, שלדעת הרא"ש, המשכיר "בית זה", כל זמן שהבית קיים ועומד לתיקון, חייב המשכיר לתקן בו כל דבר שהוא מעשה אומן, ולא כמו שכתב הריטב"א. (קצוה"ח סימן שי"ד ס"ק א')

[240] זה לשון הרמב"ם: המשכיר בית לחבירו, חייב להעמיד לו דלתות:. וכל כיוצא באלו מדברים שהן מעשה אומן, והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות (פ"ו משכירות ה"ג)

[241] ובכל אלו הדברים הולכים אחר מנהג המדינה. (רמב"ם פ"ו משכירות ה"א, והביאו הטור והרמ"א בחו"מ סימן שי"ד)

[242] כתב הראב"ד, שאף אם ראה השוכר את הבית שאין בו חלונות, אין אומרים, הואיל וראה ושתק נתפייס בדבר, לפי שהדבר פשוט שבית שמיועד לדירה צריך אורה, ולא היה צריך לאומרו. (ריטב"א) וכן בשאר הדברים שהמשכיר חייב בהם, אין אומרים, שאם ראה השוכר שאינם קיימים - נתפייס (רמ"א סי' שי"ד ס' א') עוד כתב הראב"ד, שאפילו אם יש הרבה אורה בבית, אם יש חלונות שנסתמו וניכר שהיה שם חלון, חייב המשכיר לפותחם. (טור חו"מ סי' שי"ד)

[243] מדובר, כשהשכיר לו בית, וצריך סולם כדי לעלות לגג, אבל אם השכיר עליה, בודאי שחייב המשכיר לתת לו סולם לעלות לעלייה. (ריטב"א)

[244] מדאורייתא, בעל הבית בלבד חייב במעקה, והחיוב שחייב השוכר במעקה הוא מדרבנן. (הגהות מיימוניות הלכות וצח פי"א ה"א) ועיין בספר פאת השולחן, שהביא דעות שהשוכר חייב במעקה מדאורייתא. (פאת השלחן סימן ב' ס"ק כ"ז) המנחת חינוך מסתפק: לפי הדעה הסוברת שהשוכר חייב במעקה מדרבנן. האך חכמים הטילו על השוכר חיוב בנוסף לחיוב שיש על המשכיר מדאורייתא, ואם ירצה המשכיר לקיים את המצוה, הוא קודם לשוכר. או שחכמים עקרו את המצוה מדאורייתא שיש על המשכיר, וחייבו את השוכר. ועיין בטור חו"מ סי' שי"ד, שמשמע מדבריו שאם צריך אומן כדי לעשות מעקה, חייב המשכיר במעקה.

[245] מדאורייתא, אין חייב במזוזה, אלא בעל הבית הגר בבית, שכן כתוב פעמים "ביתך", ללמד שבית חבירו פטור, וללמד שבית שלא גר בו פטור אף שהבית שלו, ומדרבנן חייב השוכר במזוזה. (ריטב"א בשם ר"י, תוספות ע"ז דף כ"א ע"א ד"ה הא אמר) ויש מבעלי התוספות הסוברים, ששוכר שדר בבית שלשים יום חייב במזוזה מדאורייתא, ועד שלושים יום פטור מפני שאינה דירה קבועה. (תוספות מנחות מ"ד ע"א ד"ה טלית) ועיין שו"ת רע"א סי' ס"ו.

בבית, שבנה חורבה בלא רשות — שומעין לו, ויכול ליטול מה שבנה. בשדה — אין שומעין לו.

ומסבירים: בשדה מאי טעמא [מה טעם] אין שומעין לו — משום ישוב ארץ ישראל. איכא דאמרי [יש אומרים]: משום כחשא דארעא, שהרי בין כה וכה כבר כחשה האדמה על ידי הנטיעות, ולכן אין הוא יכול לומר "הריני נוטל את נטיעותי" ולא יהיה עוד בינינו משא ומתן. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] אם זה הטעם או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] לגבי חוצה לארץ, שאז אין טעם של ישוב ארץ ישראל.

א משנה המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים — אינו יכול להוציאו מן הבית מן החג (סוכות) ועד הפסח, שאלה הם ימות הגשמים. בימות החמה שיעורו שלשים יום. ובכרכים, אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים — הזמן המקובל לענין שכירות בתים הוא שנים עשר חדש, לפי שקשה יותר להשיג מקום פנוי בכרך. וכן בשכירת חנויות, אחד בעיירות ואחד בכרכים — שנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חנות של נחתומים ושל צבעים זמנם שלש שנים, כפי שיבואר.

ב גמרא שואלים: מאי שנא [במה שונה] בשוכר לימות הגשמים, דכי אגר איניש ביתא [שכאשר שוכר אדם בית] בימות הגשמים אגר לכולהו [שוכר לכל] ימות הגשמים, ואולם בימות החמה נמי [גם כן], דכי אגר איניש ביתא לכולהו [שכאשר שוכר אדם בית הרי לכל] ימות החמה אגר [שכר]! אלא יש לומר כך: כאן מדובר בשוכר בית סתם, ולא פירש לכמה זמן שוכרו ובימות הגשמים היינו טעמא [זהו הטעם]: שלא שכיח ביתא למיגר [מצוי בית לשכור] ולכן אינו יכול להוציאו אלא בסוף ימות הגשמים, ובימות החמה יכול הוא לעשות זאת.

ומקשים, אימא סיפא [אמור את סופה של משנתנו]: בכרכים, אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים זמנם שנים עשר חדש, ולפי זה, אילו מלו ליה יומי [אם ימלאו לו ימי] שכירות בתוך ימות הגשמים, מפיק ליה [מוציא אותו] בימות הגשמים, ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] לא שכיח ביתא למיגר [מצוי בית לשכור] ונמצא שמוציאו בזמן שגורם לו טירחה יתירה!

אמר רב יהודה: כל משנתנו לענין להודיע קתני [שנה]. והכי קאמר [וכך אמר, כך יש לומר]: המשכיר בית לחבירו סתם בלא לקבוע לו זמן מסויים — אין יכול להוציאו בימות הגשמים מחג ועד הפסח אלא אם כן הודיעו שלשים יום מעיקרא [מתחילה] עוד בימות החמה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: כשאמרו ודברו אודות זמן של שלשים יום, וכשאמרו שנים עשר חדש — לא אמרו אלא לענין להודיעו. ומוסיפים: כשם שמשכיר צריך להודיע — כך שוכר צריך להודיע שהוא יוצא, דאמר ליה [שאומר לו] המשכיר לשוכר: אי אודעתן, הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא [אם היית מודיע לי בשעה הראויה, הייתי טורח ומושיב שם אדם מעולה, הגון].

אמר רב אסי: אם נכנס יום אחד בימות הגשמים — אינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח. ומקשים: והא אנן [והרי אנחנו] שלשים יום קאמר! ומשיבים, הכי קאמר [כך אמר, כך יש לומר]: אם נכנס יום אחד בימות הגשמים ואותו יום הוא מהני [מאותם] שלשים יום — שוב אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח.

אמר רב הונא: ואם בא לרבות בדמיה, אם בעל הבית רוצה להעלות את שכר הדירה — לאחר ההודעה — מרבה. אמר ליה [לו] רב נחמן: האי לנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא [הרי זה דומה כמי שמחזיק אותו באשכיו שיעזוב את גלימתו], כלומר, הרי זה אונס גמור, ומה ההבדל אם מוציא אותו במישרין מביתו או מרבה במחיר?! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר אלא לאופן דאייקור בתי [שנתייקרו הבתים בינתיים] וברור שיש לו לבעל הבית הפסד.

ג ומביאים כמה דינים בנושא זה: פשיטא [פשוט, ברור לנו] שאם נפל ליה ביתא [לו, למשכיר, הבית] שבו הוא עצמו דר — אמר ליה [אומר לו] המשכיר לשוכר: לא עדיפת מינאי [אין אתה עדיף ממני] בזכותך לדירה, וכיון שהגיע סוף השכירות הרי הוא מוציאו, אף שלא הודיעו מראש, לפי שהרי הוא עצמו לא ידע שייפול ביתו ויימצא ללא מקום מגורים.

אם זבניה [מכרו], המשכיר או אורתיה [הורישו], או יהביה [נתנו] במתנה לאחר — אמר ליה [אומר לו] השוכר לבעל הבית החדש: לא עדיפת מגברא דאתית מיניה [אין אתה עדיף מהאיש שבאת ממנו, מכוחו], שכשם שהוא אינו יכול להוציאני אלא בזמן קבוע, גם אתה אינך יכול.

אם כלליה לבריה [אם עשה את הבית הזה בית חתונה עבור בנו], חזינן [רואים אנו]: אי הוה [אם היה] אפשר לאודועיה [להודיעו] מראש — איבעי ליה לאודועיה [היה צריך להודיעו], ואי [ואם] לא, אמר ליה [אומר לו] בעל הבית: לא עדיפת מינאי [אין אתה עדיף ממני].

מסופר: ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא [אדם אחד קנה אניה טעונה כדי יין]. לא אשכח דוכתא לאותוביה [מצא מקום להעמידה בינתיים]. אמר ליה לההיא איתתא [לה לאשה אחת] שהיתה לה חלקה ליד הנהר: האם אית [יש] לך דוכתא לאוגרי [מקום להשכיר לי]? אמרה ליה [לו]: לא [לא] אין אני רוצה להשכיר. אזל [הלך] וקדשה להיות אשתו. יהבה ליה דוכתא לעייליה [נתנה לו מקום להכניס את אונייתו]. אזל לביתיה [הלך אותו אדם לביתו] וכתב לה גיטא [גט], שדר [ושלח] לה, מאחר שקיבל מה שרצה. אזלא איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה, אפיקתיה ואותביה בשבילא [הלכה היא, שכרה סבלים מתוך דמי היין שבאניה, הוציאה את כל היין משם והעמידה אותו בשביל מחוץ לקרקעה]. הגיע הדבר לדין, אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: על מקרה זה אפשר לומר "כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו" (ראה עובדיה א, טו), כי

לא מיבעיא [נצרכה] לומר שאם זו היתה חצר דלא קיימא לאגרא [שאינה עומדת כלל להשכרה] שרשאית היתה לעשות כן, אלא אפילו אם היתה זו חצר דקיימא לאגרא [שעומדת להשכרה], אמרה ליה [יכולה היא לומר לו]: לכולי עלמא ניחא [לכל העולם נוח] לי לאוגורי [להשכיר] ולך לא ניחא [נוח] לי משום דדמית עלי כי אריא ארבא [שנחשב אתה בעיני כאריה אורב] שכך נהגת בי ברמאות.

ד שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר: שחנויות של נחתומים ושל צבעין זמנם שלש שנים. תנא [שנה] החכם בתוספתא והסביר שהטעם הוא מפני שהקיפן מרובה, שכן בעלי החנויות אלה נותנים לקונים בהקפה לזמן ארוך, ואם צריכים הם לעבור ממקום למקום קשה להם לקבל את פרעון הקפותיהם ולייצב את עסקיהם.

ה משנה המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב לספק לבית דלת, ונגר לנעול ובמנעול, וכן בכל דבר שהוא מעשה אומן, צריך לקחת בעל מלאכה לעשותו. אבל דבר שאינו מעשה אומן אלא כל אדם יכול לעשותו — השוכר עושהו.

הזבל של בעל הבית, המשכיר, הוא, ואין לשוכר זכות אלא לגבי האפר היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד. וכאשר יבואר בגמרא.

ו גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב להעמיד לו לבית שהשכיר דלתות, לפתוח לו חלונות, לחזק לו תקרה, לסמוך לו קורה כדי לחזקו. ושוכר חייב לעשות לבית סולם, לעשות לו מעקה, לעשות לו מרזב ולהטיח את גגו בטיח שלא יכנסו בו גשמים.

בעו מיניה [שאלו אותו] את רב ששת: מזוזה על מי חובה לעשותה, האם על המשכיר, או על השוכר? ותוהים: מזוזה?! האמר [הרי אמר] רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא; שמוטלת המצווה על האדם הדר בדירה, ובוודאי שחייב בה השוכר. אלא השאלה היתה: החובה להכין מקום כדי להכניס בו מזוזה על מי?

אמר להו [להם] רב ששת: הלא כבר תניתוה [שניתם אותה] במשנתנו; שהרי שנינו בה: דבר שאין הוא מעשה אומן — השוכר עושהו, והאי נמי לאו [וזה גם כן לא] מעשה אומן הוא, שהרי אפשר שהשוכר הוא שיעשה מקום למזוזה, וכגון

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In the case of a house, the court listens to him, but in the case of a field, the court does not listen to him.

The Gemara asks: In the case of a field, what is the reason that the court does not listen to him? It is that due to the desire to promote the settling of Eretz Yisrael, it is inappropriate to uproot trees. There are those who say that it is for a different reason: It is due to the weakening of the land already caused by the tree roots, as it made the land unsuitable for other uses. Therefore, the owner of the trees may not just take them and leave the land in its worsened condition. The Gemara asks: What is the practical difference between these reasons? The practical difference between them is whether outside of Eretz Yisrael, the one who planted the trees may uproot them.

MISHNA: In the case of one who rents out a house in a town to another in the rainy season, the owner cannot evict the renter from the house from the festival of Sukkot until Passover. If the rental was in the summer, he must give thirty days’ notice before he can evict him. And for a house located in the cities [uvakerakim], both in the summer and in the rainy season he must give twelve months’ notice. And for shops that he rented out, both in towns and in cities, he must give twelve months’ notice. Rabban Shimon ben Gamliel says: For a baker’s shop or a dyer’s shop, one must give three years’ notice.

GEMARA: The Gemara asks: What is different about the rainy season that one cannot evict his renter? The Gemara suggests: Because when a person rents a house during the rainy season, it is presumed that he rents it for the entire rainy season. The Gemara challenges this: But in the summer as well, the same halakha should apply, because when a person rents a house, he rents it for the entire summer. The Gemara offers a different explanation: Rather, in the rainy season, this is the reason that he cannot evict him: It is because at that time, houses for renting are not found on the market. Since alternative housing is not available, even if he is renting the house month by month, one cannot evict him.

The Gemara asks: If that is the reason for the first clause of the mishna, say and try to explain accordingly the latter clause that states: And for a house located in the cities, both in the summer and in the rainy season, one must give twelve months’ notice. It arises from this ruling that if the twelve month rental period would be completed during the rainy season, he could evict him then. But why is this acceptable, given that houses for renting are not found on the market at that time?

Given this difficulty, the Gemara offers a different interpretation of the mishna: Rav Yehuda said: The mishna teaches about the requirement to give notice before eviction, and this is what it is saying: Although in general in a case of one who rents out a house to another without specification of when the rental period will end, both the landlord and the renter can end the rental whenever they so decide, the landlord cannot evict the renter during the rainy season, i.e., from the festival of Sukkot until Passover, unless he gives him notice of thirty days from the outset, i.e., before the rainy season begins. Since it would still be summer, it would be possible for the renter to find alternate housing. But if a fixed rental period was agreed upon, the renter may be evicted upon its completion without prior notice.

This is also taught in a baraita: When they said, in the mishna: Thirty days, and when they said: Twelve months, they said it only with regard to the requirement to give notice before eviction. And just as a landlord needs to give notice to his renter before he evicts him, so too a renter needs to give notice to his landlord before he can terminate the rental. The Gemara explains why the renter must give notice: As the landlord can say to him: Had you given me notice, I would have exerted myself to find and settle a respectable person in my house.

Rav Asi says: If one day of the rental enters into the rainy season without notice being given, then the landlord cannot evict the renter from the festival of Sukkot until Passover. The Gemara challenges this: But didn’t we say that he must be given thirty days’ notice? Rav Asi’s ruling indicates that if notice was given even a day before Sukkot, that would be sufficient. The Gemara explains: This is what Rav Asi is saying: If one day of these thirty days of notice enters into the rainy season without notice being given, i.e., if notice was given fewer than thirty days before Sukkot, then the landlord cannot evict the renter from the festival of Sukkot until Passover.

Rav Huna said: And if the landlord comes to increase the rental fee, he may increase it without prior notice. Rav Naḥman said to him: One who does so is like this person who grabbed another by his testicles so that he would relinquish his cloak, i.e., he has not provided the person with a true choice. By increasing the rent, one is effectively evicting him and so he should have to give thirty days’ notice. The Gemara defends Rav Huna’s opinion: No, the ruling is necessary in a case where the rental of houses became more expensive. Since the landlord would lose out by preserving the rent, it is acceptable for him to increase the rent without prior notice.

§ It is obvious that if the house in which the landlord lives fell down, then he can evict his renter from the house that he is renting to him, without giving notice, as he can say to him: You are no better than me. Since the landlord needs to find a new house to live in, he can demand that he should move into his rental property and it should be his renter who must look for new housing. He cannot be expected to have given notice, as he could not have foreseen that his house would fall down.

If a landlord sold the rental property to another, or bequeathed it to his heirs, or gave it to another person as a gift, the renter can say to the new owner: You are no better than the person from whom your ownership of the property came. Since he was required to give me notice before evicting me, so must you.

If a landlord marries off his son, and wishes to evict his current renter to provide a home for the newly married couple, then we see: If it was possible for him to have given notice, as the couple had already been engaged for some time, then he is required to give notice and cannot evict his renter otherwise, but if it was not possible to give timely notice, then he can say to his renter: You are no better than me and my needs. I need the property now for my son, so it should be you who should go and find alternate housing.

The Gemara relates: There was a certain man who purchased a boat laden with wine. He was unable to find a place to store it. He said to a certain woman: Do you have place to rent to me? She said to him: No. He was aware that she did own a suitable place, so he went and betrothed her, and then she gave him a lease on the place for him to bring in his wine there. He went back to his home and wrote a bill of divorce for her, which he then sent to her. Upon receiving the bill of divorce and realizing that the betrothal had been nothing more than a ruse, she went and hired porters, paying them from the wine itself, and instructed them to take the wine out of her place and put it on the road. Upon being presented with this case, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said, paraphrasing Obadiah 1:15: Like he did, so shall be done to him, his repayment shall come back on his head; she was entitled to do as she did.

The Gemara explains Rav Huna’s ruling: It is not necessary to state that the woman is entitled to evict the man if the place she rented out to him was a courtyard that did not stand to be rented out, in which case she is not expected to rent it to anyone; rather, even if it was a courtyard that stands to be rented out, she could say to him: It is amenable for me to rent the place to everyone else, but it is not amenable to me to rent it to you, as you are to me like a preying lion. Since you deceived me, I do not wish to have any dealings with you.

§ The mishna teaches: Rabban Shimon ben Gamliel says: For a baker’s shop or a dyer’s shop, one must give three years’ notice. It was taught in a baraita (Tosefta 8:27): The need for this unusually long period of notice is due to the fact that the length of the credit extended by these businesses to their customers is extensive. They must be provided with enough time to collect their debts before being forced to relocate.

MISHNA: If one rents out a house to another, the landlord bears the responsibility for providing the door, for providing the bolt, for providing the lock, and for providing every item in the house that is essential for normal living and requires the work of a craftsman to provide it. But with regard to an item that does not require the work of a craftsman, the renter is responsible to make it.

The manure found in the courtyard of a rented house is the property of the landlord, and the renter has rights only to the ashes that come out of the oven and the stove, which can also be used as a fertilizer.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: If one rents out a house to another, the landlord bears the responsibility to install doors for it, to open windows in its walls to provide light for it, to strengthen its ceiling, and to support its cross beam. And the renter bears the responsibility to make a ladder for it to provide access to the roof, to erect a parapet for its roof (see Deuteronomy 22:8), to construct a gutter for it to carry away rain which falls on the roof, and to plaster its roof so that rain does not leak through it.

The students in the study hall raised a dilemma before Rav Sheshet: Upon whom is the obligation to affix a mezuza (see Deuteronomy 6:9)? The Gemara expresses surprise at the question: Why did they ask about a mezuza; doesn’t Rav Mesharshiyya say: Affixing a mezuza is the obligation of the resident? It is certainly the responsibility of the renter. The Gemara emends the dilemma: Rather, their dilemma was: Upon whom is the responsibility to prepare the place where the mezuza will be affixed, e.g., to bore a slit in a stone doorpost to insert the mezuza there?

Rav Sheshet said to them: You learned this in the mishna: With regard to an item that does not require the work of a craftsman, the renter is responsible to make it. And this task is also something that does not require the work of a craftsman, as it is possible

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמ' רב יהוד' צריך להודיעו קתני וה"ק. פרש"י שאם שכר מחברו בית וכלו ימי השכירו' בימות הגשמים צריך להודיעו קודם לכן ל' יום והיינו ט"ו באלול וממילא שמעי' דאם כלו ימי שכירות בימות החמה אינו יכול להוציאו עד ל' יום משהודיעו. וי"מ בימו' החמ' נמי צריך הוא להודיעו קודם הפסח ל' יום ואם לא הודיעו אינו יכול להוציאו עד החג שאין אדם מוצא לשכור אלא בפרוס הפסח או בפרוס החג. ולאו מילת' היא דהא במתני' ימות הגשמי' תנן ודוק' תנן מדקתני סיפא בין בימות החמה בין בימות הגשמים ורב אסי נמי ימות הגשמי' קאמ' ואי ס"ד ימות החמ' נמי לישמעי' ימות החמ' וכ"ש ימות הגשמים אלא ש"מ כפרש"י עיקר.
וקשה לי רב אסי מאי קמ"ל מתני' היא וכדפרקה רב יהודה ואי פירוש' דמתני' קמ"ל לימא לה אמתני' כדאמר רב יהודה ולמה ליה למימרה שמעתא באנפי נפשה. ול"ק לעול' פירוש' דמתני' קמ"ל וטובא איכא בתלמודא כה"ג וחדא מיניהו בפרק האשה שנתאלמנה רב הונא דוקיא דמתני' קמ"ל ואע"ג דמימר' באנפי נפשה אמרה דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן בפ' המפקיד (בבא מציעא לט.):

אבל זה שכתב רש"י שכלו ימי השכירות בימות הגשמים ומשמע ששכרו ממנו לזמן ידוע אינו עיקר אלא כדברי ר"ח ורבינו שכתבו שאפילו הגיע זמנו בימות הגשמי' (הגיע) מ"ט כיון דידע דזמנו בטבת או בשבט הוא כמאן דהודיעו דמי ומתני' כגון ששכרו בדינר זהב לכל חדש וחדש סתם והיינו דאמרי' בגמ' ה"ק המשכיר בית לחבירו סתם אין יכול להוציאו וכו' אלמא שכרו לזמן כיון שהגיע זמנו מוציאו ואינו צריך להמתין:

אמר ר' יהודה להודיעו קתני. ונ"ל דברי הראב"ד ז"ל עיקר כל שהוא קודם חצי אלול דשכיחי בתי, אבל מט"ו באלול ואילך לא, דהיינו טעמא דימות הגשמים שכולן מקדימין ושוכרין ל' יום קודם החג לצורך ימות הגשמים, ולפיכך אף אם כלה החדש קודם זמן זה הרבה ימצא לשכור, אבל מאותו זמן ואילך לא ימצא, ולפיכך צריך הוא להודיעו קודם חצי אלול יום או יומים, כנ"ל. (שיטמ"ק).

פשיטא נפל ליה ביתא א"ל לא עדיפת מינאי. [כתב המ"מ פ"ו ה"ט משכירות:] וכתב הרשב"א ז"ל דוקא בשוכר סתם שכל שעה זמנו ואינו מחוסר אלא זמן הקובעה, אבל בשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו, וכן מוכח (הובא ברי"ף) ע"כ.

המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי בענין שכירות הבתים ואמר על זה המשכיר בית לחברו בימות הגשמים אין יכול להוציאו מן החג ומן הפסח בימות החמה שלשים יום ובכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים שנים עשר חדש ובחנות אחד עירות ואחד כרכים שנים עשר חדש רשב"ג אומר חנות של נחתומים ושל צבעים שלש שנים אמר הר"ם בימות החמה שלשים יום ר"ל שאינו יכול להוציאו אלא אם כן הודיעו קודם ימות הגשמים שלשים יום ואם לא הודיעו לא יוציאו עד שיעברו ימות הגשמים וכמו כן מה שאמר שנים עשר חדש ר"ל שיודיעו ויאמר לו בקש לעצמך בית דירה אחר ואין יכול להוציאו עד שיעברו שנים עשר חדש אחר שהודיעו והלכה כרשב"ג לפי שאלו החנויות יש להן בנין וטרח גדול:

אמר המאירי המשכיר בית לחברו בימות הגשמים אין יכול להוציאו מן החג עד הפסח ובימות החמה רשאי להוציאו משדר בה שלשים יום ובכרכים גדולים שהבתים מצויים שם ביוקר אחד שהשכירו בימות החמה ואחד שהשכירו בימות הגשמים אין יכול להוציאו עד שידור שנים עשר חדש ואם עמד שנים עשר חדש מוציאו אפילו כלו שנים עשר חדש בימות הגשמים וכן בחנות שהיוקר מצוי בו בכל מקום אחד כרכים ואחד עיירות זמנם שנים עשר חדש מפני שהחנוני מקיף וכשבעלי הקפותיו באין לפרוע אם אין דירתו קבועה אין מוצאין אותו והולכין להם רשב"ג אומר של נחתומים ושל צבעים שלים שנים פירשו בגמרא שהקיפן מרובה וצריך להם קביעות דירה לארך זמן הקפותיהם כך פירשו המפרשים ולא יראה לי כן ומהיכן הם מקיפין כל כך יתר על שאר אומנויות אלא שנראה לי לפרש שטרח היקפן והעתקתם מבית לבית מרובה מצד והם צריכים בנין לשקוע הכלים הגדולים שלהם ושהם צריכים למים הרבה ושהם משתמשים על ידי האור ואין רוב בתים ראויים להם:

זהו ביאור המשנה ומ"מ מה שפירשנו בה לא כך הלכה ובגמרא פירשוה כהלכה והעולה לנו לפי סוגית הגמרא בפסק ענין זה עם שאר דברים שבאו שם בענין זה כך הוא:

צריך שתדע שהשכירות תולדת מכירה הוא אין בין מכירה לשכירות אלא שזה במוחלט וזה לזמן ידוע וכשם שהאדם יכול להתנות כמה שירצה במכירה כך יכול להתנות כמה שירצה בשכירות וכל שהשכיר לזמן ידוע אין יכול להוציאו משם תוך זמנו לשום סבה בעולם וכשיגיע זמנו מוציאו באיזה עת שיהיה ואין ממתין לו אפילו טעה אחת אפי' בימות הגשמים ואפילו מטר יורד וסוחף ואין צריך לו להודיעו קודם זמנו והוא שאמרו בתלמוד המערב הגיע זמנו מוציאו אף בימות הגשמים ידע הוא דזמניה בטבת או בשבט הוא:

וכן השוכר אינו רשאי לצאת ולהניח לו ביתו תוך זמן ואם עשה פורע שכרו משלם ואם הגיע זמנו יוצא לו ומניחו ואין צריך לו להודיעו הן כרכים הן עיירות הן חנויות הן צבעים ונחתומין הן שאר בני אדם וכן אם התנו בסך השכירות כמה יתן לו אין יכול להוסיף לו בשכירות כל אותו הזמן אפילו נתיקרו בתים וכן אין השוכר יכול לנכות לו אפילו הוזלו בתים ואם הגיע הזמן ולא היה המשכיר חושש להוציאו ולא השוכר חושש לצאת והאריך דירתו לשם יותר מזמנו הרי הוא דר על תנאי סך השכירות שקדם ומוציאו הלה כשירצה ואף הוא יוצא כשירצה ומשנתנו במי שמשכיר לחברו שלא לזמן אלא בסתם והתנה בשכירותו לחשבון מנה לשנה ופירוש משנתנו לפי מה שעולה לידנו בפסק זה הוא שאם בא להוציאו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו אלא אם כן הודיעו שלשים יום קודם החג הודיעו שלשים יום קודם החג ונתרשל ולא יצא ואף זה נתרשל ולא הוציאו מוציאו אף בעובי הקור והקרח הנורא לא הודיעו שלשים יום קודם החג אפילו הודיעו כ"ט יום הואיל ויום אחד של שלשים אלו נכנס בחג הרי זה אין יכול להוציאו עד הפסח בא להוציאו בימות החמה דיו שיודיעו שלשים יום וכל שהודיעו באחד בתמוז ולא יצא הרי זה מוציאו באחד באב וכן בכל ימות החמה אפילו הודיעו בחרף שלשים יום הסמוכים לימות החמה מוציאו בתחלת ימות החמה:

דברים אלו דוקא בעיירות נאמרו אבל בכרכים ימות החמה וימות הגשמים שוים וצריך להודיעו שנים עשר חדש מקודם ולעולם אינו מוציאו עד שנים עשר חדש משעה שיודיענו אפילו הודיעו ביום עצמו שנכנס שם מוציאו לשנים עשר חדש אפילו דר שם שמיטה או יובל אינו יוצא עד שישלמו שנים עשר חדש משעה שיודיענו וכן הדין בחנות בין בכרכין בין בעיירות ונחתומים וצבעים עד שיודיעם שלש שנים מקודם ומ"מ יש פוסקין בהם כחכמים ולדונם כשאר בעלי חנויות לשנים עשר חדש ולא חששו לכלל הידוע בכל ששנה רשב"ג במשנתנו שהלכה כמותו ואף גדולי המחברים לא הביאוה ומ"מ אם הוקרו בתים אומר המשכיר לשוכר או צא מעכשו בלא אריכות שנים עשר חדש או תן מכאן ואילך כשער של עכשו:

כשם שאמרנו דין זה במשכיר כך הוא הדין בעצמו בשוכר אלא שאין בו חלוק בין ימות החמה לימות הגשמים ולא בין חנויות לשאר בתים אלא כל שהשוכר רוצה לצאת ולהניח לזה ביתו בעיירות צריך להודיעו שלשים יום קודם יציאתו ובכרכים שנים עשר חדש ואע"פ שבכרכים מצויים שוכרים מ"מ צריך הוא לחזר אחר הגון לו וכל שיצא ולא הודיעו נותן לו שכרו אם אין זה מוצא לשכור להגון לו ויראה גם כן מצד השואת המדות אע"פ שלא הוזכרה בגמרא שאם הוזלו קרקעות יש לשוכר לומר או קבל מכאן ואילך כשער של עכשו או אצא ואפטר וכן כתבוה גדולי המחברים:

יש צדדין שהמשכיר יכול להוציא את השוכר מביתו אחר שלא השכירה לו לזמן ידוע והוא אם נפל למשכיר זה בית שהיה הוא דר בו ויראה לי כן אם לא היה לו בית אחר והיה שוכרו מאחר ובא הלה והוציאו וכן אם נזדמנה אשה לבנו ונתן לו בית זה לנישואין ודוקא בנזדמנה לו עכשו והוא נושאה אבל אם ידע בו כן מקודם והיה לו שהות להודיע ולא הודיע אינו מוציא ודברים אלו כלם על הצד שביארנו במשכיר סתם הא אם השכיר לזמן ידוע אף נפל לו ביתו ואין לו בית לדירתו ישכור במאה מנה ואינו מוציא כלל שהשכירות עד שיגיע זמנו מכר גמור הוא ויש חולקין בזו ואל תחוש לדבריהם כלל:

מכר את הבית או נתנו או הורישו אין זה השני יכול להוציאו עד שיודיענו על הדרך שהיה למשכיר עצמו להודיעו:

כל שאירע מחלוקת בין משכיר לשוכר זה אומר לשנה שכרתי וזה אומר לחצי שנה השכרתי על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא נשבע בעל הבית היסת ומוציאו וכך פסקוה גדולי המחברים:

יש שכירות שאע"פ שלא הזכיר בו זמן שיש בו זמן ידוע והוא שאמרו בתלמוד המערב שכר ביתו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנשואין אין פחות משלשים יום וכן אני אומר שאם שכרו לאסוף בו תבואותיו אין פחות מאחרון שבקציר וכן כל כיוצא בזה:

כל ששאל מחברו לשכור לו בית ולא נתרצה לו והכניס עצמו עמו באותות של חבה יתרה עד שמתוכם השכיר לו או השאילו ואחר ששכרו הסיע עצמו מן האחוה והעביר עליו את הדרך עד שנכר שבזיוף ובתחבולה נכנס עמו באותה חבה אם נתבררו דברים אלו שכך הם הרי זה כמו שטעה בשכירות זו ומוציאו כל זמן שירצה הואיל ולא השכירו לזמן ידוע ולא עוד אלא שאם לא רצה לצאת מוכר מן הדברים שהכניס לשם בכדי לשכור פועלים להוציא כל שיש לו בבית ולהשליך בדרך ובלבד במקום שיש להעלות על לב שיגיע הדבר לאזני הבעלים ויבאו ויצילו מעשה באחד שלקח יין הרבה ולא היה לו מקום להניחו שם ושאל לאשה אחת אם תשכיר לו את ביתה ולא נתרצית לו בכך נכנס עמה בדברים ובאותות חבה יתרה עד שקדשה ואחר שנתארסה לו פנתה לו מקום להניח שם את יינו ואחר שנכנס היין לשם כתב גיטה ושלחו לה אף היא נזדרזה ושכרה לה כתפים והוציאו את היין משם והניחוהו בשוק ובא מעשה לפני חכמים והללו בשערים את מעשיה ואמרו כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו ולא סוף דבר בחצר שלא היתה עשויה להשכיר אלא אף בשהיא עשויה להשכיר הרי היא אומרת דמית עלאי כאריא ארבא והריני משכרת לאחרים ולא לו וכן לכל כיוצא בזה ומ"מ מי שהדין עליו לצאת ולא רצה לצאת קובל עליו בבית דין ויוציאוהו ואם אינו לשם מודיע לבית דין והם ישכרו לו מקום מתוך דמי אותם הדברים שיוציאו משם ומניחים בבית שהם שוכרים לו:

המשנה השביעית והיא גם כן עם שאר כל המשניות הבאות אחריה מענין החלק החמישי בביאור דין שכירות בתים ואמר על זה המשכיר בית לחברו המשכיר חייב בדלת בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן אבל דבר שאין מעשה אומן השוכר עושיהו הזבל של בעל הבית אין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד אמר הר"ם הזבל לבעל הבית זהו כשיכנסו בהמות שאינן לשוכר וזבלו את הבית אבל זבל הבהמות שיש לשוכר הוא שלו:

אמר המאירי המשכיר בית לחברו משכיר חייב בדלת וכו' ר"ל שאם לא ראה השוכר את הבית קודם ששכרו ולא התנה עמו היאך יתקנהו לו אלא ששכר סתם משכיר חייב להעמיד לו דלתות הראויות לבית ולעשות לו מנעול ונגר הוא מין ממיני סגירת השער שתוחבין בנקב האסקופה וכן יתבאר בגמרא שחייב לו לפתוח לו חלונות אם הבית צריך לאורה ולחזק לו תקרה אם התליעו הנסרים אם אין שם מעזיבה הראויה ולסמוך לו את הקורה אם היתה עומדת להשבר וכן הדין בכל אלו אם שכרן והיה הכל ראוי ודר שם הרבה ונתקלקל שהמשכיר חייב לו לתקנם ואם תקן שוכר מעצמו מנכה לו מן השכירות וכן הדין בכל דבר שהוא מעשה אומן ושהם עיקר גדול בישיבת הבתים אבל כל שאינו בדרך זה שוכר עושהו משלו ומכאן אמרו בגמרא שהוא עושה לעצמו סלם המטלטל לעלייתו ואף הוא נוטלה לכשיצא וכן עושה לו מעקה וכן הוא מטיח תמיד את גגו ועושה לו מרזב להשפך מי גגו דרך שם הן אם נכנס בסתם הן אם היו שם בשעה שנכנס ונתקלקלו אח"כ וכן התבאר עליה בגמרא שהמזוזה על השוכר ולא סוף דבר מזוזה עצמה שזה דבר פשוט הוא שהיא חובת הדר אלא אף מקום המזוזה והוא העץ החלול שמעמידין אותה בתוכו אפילו היה עושה אותו בענין שהוא צריך בו ליתן שכר השוכר פורעו הואיל והיה יכול לעשותו בלא שכר ובלא מעשה אומן שהיה אפשר לו בשפופרת של קנה וכשהוא יוצא אינו נוטלה אלא מניחה לשם ואם היה בית של גוי שאף הוא חייב במזוזה הואיל וישראל דר בתוכו נוטלה כשהוא יוצא:

זהו ביאור המשנה עם פסק שלה ועל הדרך שכתבנוה כך היא הלכה אבל מה שאמרו אח"כ שהזבל לבעל הבית ר"ל למשכיר ואין לשוכר אלא היוצא מן הכירים והתנור אין הלכה כן אלא על צדדים ידועים ובגמרא טרחו לפרשה דרך פסק ומה שיראה לפסוק בה לפי סוגיאת הגמרא עם שאר דברים שנתגלגלו בתוכה כך הם:

להודיעו קתני וה"ק המשכיר בית לחבירו סתם א"י להוציאו בימות הגשמים מן החג ועד הפסח אלא א"כ הודיעו שלשים יום מעיקרא פי' אם השכיר לו ביתו סתם שלא קצב עד כמה זמן ידור בתוך ביתו אלא כגון שאמר לו בכל חדש תתן לי סלע ובא להוציאו בתוך ימי הגשמים א"י משום דלא שכיחי בתי למיגר. ואע"פ שהוא מודיעו בתוך ימי הגשמים חדש או חדשים קודם א"י להוציאו עד הפסח. דאינה מועלת לו הודעה דימות הגשמים כלל משום דלא שכיחי בתי אלא אם רוצה להוציאו בתוך ימי הגשמים צריך להודיעו ל' יום מעיקרא. בימות החמה דהיינו בר"ח אלול ואם לא יודיענו למ"ד יום מעיק' אע"פ שמודיעו בתוך ימות הגשמים. כגון שאמר לו במרחשון או בכסליו אני מודיעך שבשבט או באדר תפנה ביתי א"י להוציאו. עד הפסח משום דלא שכיחי בתי אבל בפסח ודאי מוציאו. כיון דהודיעו בתוך ימות הגשמים דנהי דלא שכיחי בתים פנוים לדור בהן בחורף אבל יכול למצוא בית שידור בו בקיץ. הילכך כשיכלה החורף מיד יכול להוציאו. וכן נראה לפרש המשנה המשכיר בית לחבירו. פי' סתם כגון שאמר לו בכל חדש תתן לי סלע. בימות הגשמים א"י להוציאו מן החג ועד הפסח. פי' אם בא להוציאו בתוך ימות הגשמים א"י אע"פ שמודיעו לו יום מעיקרא עד הפסח משום דלא שכיחי בתי למיגר אבל כיון שכלו ימות הגשמים יכול להוציאו מיד אם הודיעו ל' יום מעיקרא בתוך ימות הגשמים. מפני שיש לו פנאי למצוא בית ושכיחי בתי בימות הגשמים בעבור ימות החמה:

ובימות החמה ל' יום. פי' ואם בא להוציאו בימות החמה אינו יכול להוציאו עד ל' יום לאחר שהודיעו. שצריך להודיעו קודם שיוציאנו למ"ד יום. כדי שיחזור למצוא בית. ומיכן למדנו שאם רוצה להוציאו בתוך ימות הגשמים צריך להודיעו ל' יום מעיקרא. קודם ימי הגשמים בתוך ימות החמה. כשיוכל למצוא בתים לשכור. וגם מיכן למדנו דמאי דתני בימות הגשמים עד הפסח דמשמע הא כיון שעבר הפסח מוציאו מיד כגון שהודיעו ל' יום מעיקרא דהא בימות החמה גופייהו צריך להודיעו ל' יום מעיקרא:

אבל בשדה אין שומעין לו משום כחשא דארעא. ושמע מינה דדוקא לאחר שהשרישו דאיכא כחשא ומינה למאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל בהכי מיירי דהא אמרינן דליכא בינייהו אלא חוץ לארץ ומיהא שמעינן לארץ ישראל האמור לעיל דמיירי בשהשרישו כדפירשתי לעיל. הריטב"א ז"ל.

בהלכות שדרו ממתיבתא וכו'. ויש לנו ללמוד מדברי המחברים האלו דבנטיעות אם אומר לו בעל הקרקע טול נטיעותיך משדה שלי דלא בעינא נטיעות כלל דיכול למימר דהשתא בבנין אבנים דלית ליה למימר שום טענה גלויה ומפורסמת שיטול עציו ואבניו אפילו הכי שמעינן ליה קל וחומר בנטיעות דיכול להטעים דבריו משום דיותר שוין לו זריעות השדה מפירות אילנותיו דשומעין לו ויש סיוע ממעשה דרב דכי אמר ליה נמי זיל שום ליה וידו על התחתונה אפילו הכי אהדר ליה לא בעינא ויטול נטיעותיו ויצא ושתיק ליה רב שמע מינה דדינא קאמר ליה. וצריך עיון איך למדו מן המתיבתא מטענה של בונה שמוחל ברצונו טרחו ועמלו והוצאתו טענה של בעל הקרקע שאומר לו טול עציך ואבניך להכעיסו ולהפסידו טרחו ועמלו דלא דמי לנטיעות דהתם בא לו מחמת טענה. ה"ר יהונתן.

כתוב בספר המאור מה שהשיב הריא"ף ז"ל על מה שכתב רבינו האיי ז"ל בספר המקח וכו'. עד דלעולם שמין לו כרב דאמר ליה לההוא גברא זיל שום ליה וידו על התחתונה ואף על גב דאמר ליה לא בעינא ואין לחלוק בדין בין בית לשדה וכו'. וכתב עליו הראב"ד זשל וזה לשונו: אמר אברהם תמה אני מה ראיה יש לו מכאן שהרי אף על פי שאמר לא בעינא הרי אמרו בשדה אין שומעין לו משום הכי בין שאמר הוא זיתי אני נוטל בין שאמר לו הלה טול זיתיך שמין לו וידו על התחתונה מעתה אין הפרש בין בית לשדה אלא מה שהפרישו בגמרא דבבית שומעין לזה ולזה ובשדה אין שומעין לזה ולזה ולדבריו הרי יש ביניהן שני הפרשין דבשדה אין שומעין לו ובבית שומעין לזה אבל לא לזה והנה הוא הפך מדבריו ויפה עשה הגאון שחזר בו.

עוד כתוב בספר המאור ופירוש ידו על התחתונה בפחות שבשכירות. אמר אברהם: זה הפירוש לא בא לכלל מעולם שלא מצינו הפרש בין האומנין והפועלים בין טובים לרעים. עד כאן.

מאי שנא בימות הגשמים וכו'. פירש רש"י דקסלקא דעתין דטעמא מפני ששכר לימות הגשמים וקמשמע לן דסתם ימות הגשמים עד הפסח ולהכי פרכינן דאם כן סתם ימות החמה נמי עד החג. אלא לעולם כשהשכיר סתם לחדשים ובימות הגשמים היינו טעמא משום דלא שכיח ביתא למיגר. הריטב"א.

להודיעו קתני. והכי פירושו המשכיר בית לחברו סתם כלומר שאמר לו בכל חדש וחדש תתן לי כך וכך אך לא פסקו זה עם זה כמה חדשים ידור בביתו אין יכול להוציאו בימות הגשמים מן החג ועד הפסח אלא אם כן הודיעו שלשים יום בימות החמה כלומר צריך להודיעו בי"ג באלול שהוא חדש חסר ובששה עשר ימים שנשתיירו מאלול ובארבעה עשר ימים מתשרי לפני החג שהן בין הכל שלשים יום באלו הימים יבקש בית הראויה לו לדור בה. וממילא שמעינן שאם כלו ימי השכירות אפילו בימות החמה אין יכול להוציאו אלא עד שלשים יום משעה שהודיעו משום דזמן מועט כזה יצטרך לבקש ולחזור אחר בית דירה. אבל זה החילוק יש בין בימות החמה לימות הגשמים דבימות הגשמים אין יכול להוציאו אלא אם כן הודיעו שלשים יום בימות החמה ואם לא הודיעו קודם לכן שלשים יום בימות החמה אין יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ולא סגי ליה בהודעת שלשים יום אלא אם כן הודיעו בימות החמה אבל בימות החמה כל זמן שיודיענו שלשים יום קודם שיוציאנו יכול להוציאו ואפילו באמצע ימות החמה. והוא הדין נמי כי קתני שנים עשר חדש בכרכין להודעה קתני שצריך להודיעו שנים עשר חדש מעיקרא. וכן נמי כי קתני שלש שנים להודעה קתנק שצריך להודיעו קודם שיוציאנו. ה"ר יהונתן.

וזה לשון הרמב"ן: אמר רב יהודה צריך להודיעו קתני והכי קאמר. פירש רש"י שאם שכר מחברו בית וכלו ימי השכירות בימות הגשמים צריך להודיעו קודם לכן שלשים יום והיינו ט"ו באלול. וממילא שמעינן דאם כלו ימי שכירות בימות החמה אינו יכול להוציאו עד שלשים יום משהודיעו. ויש מפרשים בימות החמה נמי צריך הוא להודיעו קודם הפסח שלשים יום ואם לא הודיעו אינו יכול להציאו עד החג שאין אדם מוצא לשכור אלא בפרוס הפסח או בפרוס החג. ולאו מילתא היא דהא במתניתין ימות הגשמים תנן ודוקא תנן מדקתני סיפא בין בימות החמה בין בימות הגשמים ורב אסי נמי ימות הגשמים קאמר ואי סלקא דעתך ימות החמה נמי לישמעינן ימות החמה וכל שכן ימות הגשמים אלא שמו מינה כפירוש רש"י עיקר.

והראב"ד כתב דבימות החמה יכול להוציאו מיד בסוף החדש אף על פי שלא הודיעו מתחלה משום דשכיחי בתי וזה לשונו: אמר רב יהודה להודיעו קתני והכי קאמר המשכיר בית לחברו סתם פירוש לחדשים ולא אמר לו לשנה זו ולא עד יום פלוני אינו יכול להוציאו מן החג וכו'. פירוש כך היא פשוטה של משנה זו המשכיר בית לחברו משנכנס בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח אלא אם כן הודיעו בימות החמה מעיקרא שלשים יום אבל בימות החמה יכול להוציאו בסוף החדש אף על פי שלא הודיעו מתחלה משום דשכיחי בתי. ובכרכים צריך להודיעו מתחלה שנים עשר חדש ואם הודיעו ולא נזהר אף על פי שנכנס בימות הגשמים מוציאו דאיהו פשע אנפשיה. עד כאן.
ונראה לי דברי הראב"ד ז"ל עיקר כל שהוא קודם חצי אלול דשכיחי בתי אבל מט"ו באלול ואילך לא דהיינו טעמא דימות הגשמים שכולן מקדימין ושוכרין שלשים יום קודם החג יצורך ימות הגשמים ולפיכך אף אם כלה החדש קודם זמן זה הרבה ימצא לשכור אבל מאותו ומן ואילך לא ימצא ולפיכך צריך הוא להודיעו קודם חצי אלול יום או יומים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הריטב"א: להודיעו קתני. פירש רש"י ז"ל דשלשים יום ושנים עשר חדש דקתני להודעה הוא והכי קאמר המשכיר בית לחברו וכלו ימי השכירות וכו' אלא אם כן הודיעו שלשים יום בימות החמה שיחפש אחר בית וצריך להודיעו באלול שלא ירחיב לו זמן ושיחפש לו בית וממילא שמעינן שאם כלו ימי השכירות בתוך ימי החמה שצריך להודיעו שלשים יום קודם לכן כדי שיטרח אחר בית ומיהו בשלשים יום סגי כיון דימות החמה הוא והדר קתני דבכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם יציאתו. עד כאן תורף דברי רבינו ז"ל. והוא הנכון. אלא כי מה שנראה מלשונו דמיירי מתניתין אפילו בקובע זמן לשכירות זה אינו דהתם לא צריך הודעה וכדברירנא. ויש שפירש שאף בימות החמה אינו יכול להוציאו בימות הגשמים ולא בימות החמה אלא אם כן הודיעו שלשים יום קודם כניסת ימות החמה או קודם כניסת ימות הגשמים. ואינו נראה כן מלשון רב יהודה. ופירוש רש"י י"ל הוא יותר נכון בזה. עד כאן.

אמר רב אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים אינו יכול וכו'. והא אנן שלשים יום תנן. פירוש דדייקינן מדרב אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים הוא דאינו יכול להוציאו הא לא נכנס יכול להוציאו והלא אמרנו שצריך להודיעו שלשים יום מתחלה. ושני ליה הכי נמי קאמר אם נכנס מהני שלשים יום אפילו יום אחד בימות הגשמים אין יכול להוציאו עד הפסח. הראב"ד.
וקשה לי רב אסי מאי קמשמע לן מתניתין היא וכדפרקה רב יהודה ואי פירושא דמתניתין קמשמע לן לימא לה אמתניתין כדאמר רב יהודה ולמה ליה למימרה שמעתא באנפי נפשה. ולא קשיא לעולם פירושא דמתניתין קמשמע לן וטובא איכא בתלמודא כהאי גוונא וחדא מינייהו בפרק האשה שנתאלמנה רב הונא דוקיא דמתניתין קמשמע לן ואף על גב דמימרא באנפי נפשה אמרה דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן בפרק המפקיד אבל זה שכתב רש"י שכלו ימי השכירות בימות הגשמים ומשמע ששכרו ממנו לזמן ידוע אינו עיקר אלא כדברי רבינו חננאל ורבינו שכתבו שאפילו הגיע זמנו בימות הגשמים הגיע מאי טעמא כיון דידע דזמנו בטבת או בשבט הוא כמאן דהודיעו דמין ומתניתין כגון ששכרו בדינר זהב לכל חדש וחדש סתם והיינו דאמרינן בגמרא הכי קאמר המשכיר בית לחברו סתם אין יכול להוציאו וכו' אלמא שכרו לזמן כיון שהגיע זמנו מוציאו ואינו צריך להמתין. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: אמר רב אסי אם נכנס יום אחד מימות הגשמים אינו יכול להוציאו. והוה משמע דכל שהודיעו קודם שנכנסו ימות הגשמים בהכי סגי ולהכי פרכינן דהא הנך שלשים יום להודעה תנן וכדפריש רב יהודה ומתניתא דתניא כוותיה. ופרקינן דהכי קאמר אם נכנס יום אחד פירוש וקמשמע לן רב אסי דשלשים יום גמורים בעינן ולא סגי לן ברוב שלשים יום דנימא דשלשים יום דתנן רוב שלשים קאמר. אי נמי דרב אסי דיוקא דמתניתין קמשמע לן וכדרב יהודה ואיהו אמתניתין אמרה ולא אדרב יהודה.

וכשם שהמשכיר צריך להודיעו בזמנים אלו הנזכרים זמנים חלוקים זה מזה כן השוכר צריך להודיעו למשכיר וכו'. וזמן ההודעה צריך עית אי בעינא לחנות של צבעים ושל נחתומין שלש שנים להודיע למשכיר או לא מי אמרינן מצי למימר משכיר אלו אודעתן שלש שנים הייתי טורח בביתי להכניס נחתומין וצבעים ששוכרים ביוקר ושוכרים הבית לזמן מרובה מה שאין כן בשאר בעלי אומניות ואף על גב דשאר בני אדם סגי להו בהודעה של שלשים יום לחנונים ולצבעים לא סגי להו בהני לפי שהם צריכים בתים רחבות הרבה ולא ימצאו בחדש ימים אלא בשלש שנים. ה"ר יהונתן.

לא צריכא דאיקור בתי. פירש רש"י דכל דאיקור בתי מרבה הוא לו בדמים לכל ימות הגשמים וכן דעת כל המפרשים. אבל מרי לא ניחא ליה דהא כיון שלא הודיעו הרי הוא כאלו השכירו לו עד הפסח ולמה ירבה לו בשכרו. לכך פירש דהכא בשהודיעו מיירי שהוא מניחו שם שלשים יום לחפש לו בית דכיון שכן. ואיקור בתי יש לו גם כן להרבות בדמים כי למה ידור בביתו בזול בעל כרחו שלא פשע מלהודיעו וכן פירש הא דאמרינן דכי נפל ביתא דמשכיר או דכלליה לבריה דמפיק ליה תוך שלשים יום של הודעה כשהודיעו כדאמרו רבנן. אבל רש"י ושאר המפרשים כתבו דאפילו בימות הגשמים מוציאו ואף על פי שלא הודיעו ונראין דברי רבינו. הריטב"א.

זבניה משכיר לביתיה או יהביה במתנה אמר ליה שוכר לההוא לוקח או מקבל מתנה לא עדיפת וכו'. קשיא לי מאי קמשמע לן פשיטא. ויש לומר דהא נמי אפשיטא דאמרינן מעיקרא קאי. עוד יש לומר דקמשמע לן אף על גב דזבניה לצורך מזונותיו כאלו יהביה או אורתיה. ומיהו בירושלמי נחלקו בזה דרבי אמי אמר לא עלה על דעת וכו' ולפום גמרא דילן הלכה כרבי אילא ורבי זעירא וכן בדין אף לפי הירושלמי דהא רבי אמי יחיד לגבי רבים הוא וכן פסק בספר העיטור. הריטב"א.

כלליה לבריה. פירוש המשכיר תיקן את ביתו הדר בו להשיא בו אשה לבנו והוא צריך לבית אחר לדור בו. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: כלליה לבריה. פירוש שצריך המשכיר לעשותו בית חתונה לבנו. חזינה אי הוה אפשר ליה לאודועיה הוה ליה לאודועיה ואי לא כלומר שנעשה החופה פתאום שאין אבי הכלה רוצה לאחר תופת בתה אמר ליה לא עדיפת מנאי. ודוקא בשוכר סתם וכדכתיבנא לעיל. עד כאן.

ואי לא אמר ליה לא עדיפת מינאי. ומיהו הני מילי בשלא שכרו לזמן ידוע אלא ששכרו סתם ולא הודיעו ובא להוציאו אבל שכרו לזמן ידוע לאו כל כמיניה לאפוקיה בגו זימניה ואפילו לצורך עצמו דשכירות ליומיה מכירה היא והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם המשכיר בית לחברו ובקש למכרו רבי אמי אמר לא עלה על דעת שימות זה ברעב רבי זירא ורבי אילא תרויהון אמרין מכל מקום מכור הוא לו אלא דו אמר ליה שבקיה עד דימלי אטולסוס דיליה כלומר הזמן שלו. אתא עובדא קומי רבי נסא ולא קביל. מה ופליג. פירוש בתמיה והא מסתבר טעמייהו דרבי זירא ורבי אילא והיכי פליג עליהון. ומשני לא אלא ברתיה הוה ממשכנתא גבי חד רומאי ולא הוה ליה למפרקה ובגין כן אורי כרבי אמי. עד כאן.

ומשמע דקיימא לן כרבי זעירא ורבי אילא חדא דרבים נינהו. ועוד דמתמהינן אמר רבי נסא דסלקא דעתך דפליג עלייהו. הר"ן.

בהלכות ירושלמי תני ללינה אין פחות מיום. כלומר מי ששוכר בית לחברו סתם אלא זה הלשון אמר לו ללינה אין פחות מיום אחד אף על פי שיש לומר זה הלשון אין משמעו אלא ללינה אחת אפילו הכי אמרינן לילה ויום רצה לומר דכיון ששכרה לצורך לילה זכה בכל אותו היום דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. לשביתה להוסיף יום אחד בא על לינה שהיה יכול לומר ללינה וזהו עניינו לשביתה לתקן סעודה ליום שבת ואי אפשר זה בפחות משני ימים כגון ערב שבת ושבת. לנישואין אין פחות משלשים יום דכל נישואין לא פחיתי שמחה דידהו משלשים יום כדקאמרינן בכתובות כל שלשים יומין בין אמר מחמת הילולא וכו' ואמרינן ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ה"ר יהונתן.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: המשכיר בית סתם לחברו ולא קבע זמן עמו לכמה שנים הוא משכירה לו אלא דאמר לו בכך וכך לשנה כל כמה דתיקום בגווה מוגרנא לה גבך אינו יכול להוציאו בימות הגשמים אלא אם כן הודיעו שלשים יום קודם החג וכו'. והמשכיר בית בסתם כרכים אינו יכול להוציאו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אלא אם כן הודיעו שנה תמימה קודם לכן. ונראה לומר דבין אודעיה באמצע ימות החמה או באמצע ימות הגשמים או בתחלתן כי שלים שתא מיהא מצי לאפוקיה לאלתר ולא מצי עכוביה עליה אפילו חד יומא. וצריך עיון.
חנות של נחתומין ושל צבעין צריך להודיע זה לזה שלש שנים קודם מפני שהיקיפן מרובה כרבי שמעון בן גמליאל דכיון דיהיב בגמרא טעמא למילתיה מיחזי דהלכתא כוותיה והשוכר גם הוא צריך להודיע למשכיר שלש שנים מקודם כדי שיטרח וימצא נחתום או צבע שירצה להניח חנותו שהוא עומד בו ויבא ויעמוד בזה לפיכך צריך הוא לזמן ארוך כזה לפי שגם הנחתום והצבע שיכנס בחנות זה יצטרך לאותו זמן ארוך כדי לתבוע הקפותיו ולהודיע למכיריו שדעתו לצאת מחנות זה. ורבינו הגדול זק"ל לא פסק הלכה כדברי מי ומסוגיא דשמעתא לא מצינא למידע פסקא דדינא דליכא בגמרא מידי אחרינא אלא תנא מפני שהיקיפן מרובה והרמב"ם לא זכר דין חנות נחתומין וצבעין כלל. וצריך עיון.

ואפשר לומר דכיון דבמתניתין לא יהיב רבי שמעון בן גמליאל טעמא למילתיה לית לן למסמך אכלל דכל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ וכו'. דלא אמרינן הכי אלא היכא דיהיב טעמא למילתיה. וכן כתב רבינו הגדול זק"ל בבתרא וצריך עיון.

ירושלמי ולא כתבו רבינו הגדול המשכיר בית לחברו ורצה המשכיר למכרו אמר רבי אמי לא עלה על דעת וכו'. אבן גיאת.
היכא דמית משכיר ברעב אי לית ליה מידי אחרינא לזבוני וכן נמי היכא דנשבה הוא או בניו וצריך למכור בית זה לפדיונו ולא מצא מי שיתן מעותיו באותו בית עד שיצא השוכר מתוכו מצי לאפוקיה לאלתר ומוריד בו הלוקח מיד. עד כאן דברי הרב.

תוספתא: השואל חלוק מחברו לילך לבית האבל או לבית המשתה כל אותו היום. לבית האבל ובית המשתה שלו אין פחות משבעה ימים רבי שטעון בן אלעזר אומר אין פחות משני שבתות מפני שבית חמיו באין אצלו לשבת שניה. גת כל שעת הגת. בד כל שעת הבד. ובית היוצר אין פחות משנים עשר חדש. אמר רבי נחמיה במה דברים אמורים בעפר שחור אבל לבן צובר גרנו ומסתלק. עד כאן.

האי מעשה דההוא גברא דזבן ארבא דחמרא וכו'. אייתי ליה הכא משום דההיא איתתא אפיקתיה לחמרא לאלתר ולא אודעתיה כלל ואף על גב דאמרינן בכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש מעיקרא או בכל מקום בימות הגשמים שלשים יום ושואל כשוכר דמי אי נמי בעל לא גרע משוכר. הכא כיון דשלא כדין עבד וברמאות אושלא ליה ביתא כאשר עשה כן יעשה לו. הראב"ד. אפיקתיה ואותיבתיה לההוא חמרא בשוקא ואשתפיך חמרא ופטרוה דייני לההיא איתתא דכאשר עשה כן יעשה לו וכו'. הרמ"ך ז"ל.

מתניתין: המשכיר חייב בדלת. לפי שאפילו לא ישכרנו לאחר צריך הוא שיסגרנה שלא יהיה מערת פריצים ושלא תהא אשפה ליפנות שם. אבל דבר שאינו מעשה אומן נמצא שאינו צורך הבית אלא למי שהוא דר שם משום הכי עליו לתקנו. ה"ר יהונתן ז"ל.
אבל דבר שאינו מעשה אומן אלא שכל אדם רגיל לעשות אותם מלאכות בביתו הכל על השוכר לעשות ואינו מחשב כלום למשכיר לפחות משכרו אף על פי ששכר פועלים לעשות מלאכות אלו וכיוצא בהן. הרמ"ך ז"ל.

גמרא: לפתוח לו חלונות כשהיו שם חלונות ונסתמו ולא נפרצו פצימיהן או שהיה בית אפל וצריך לאורה. הראב"ד ז"ל.

להעמיד לו סולם וכו'. ואף על פי שיש מקצת מאלו שצריך מעשה אומן אפילו הכי השוכר עושהו שאם ירצה להשתמש בגג כדי שלא יפול ממנו יעשה לו מעקה שאם לא היה אדם דר בו לא היה צריך למעקה. ה"ר יהונתן ז"ל.

הא אמר רב מזוזה חובת הדר היא. כלומר על השוכר לעשותה לפי שהיא עשויה לשמירה מי שהוא עומד בבית כדאמרינן באגדה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם עבדיו משמרין אותו וכו'. אבל ליכא לפרושי חובת הדר לפי שאין בית חייב במזוזה אלא אם כן דר בה דהא קיימא לן אפילו יש לו עשרה בתים שאינו דר בהן דירה קבועה אלא שנכנס בהן פעם אחת בשנה חייבות כולן במזוזה חוץ מבית העצים שהנשים נאותות בהן ומאי ניהו רוחצות וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.

חובת הדר היא. אין לפרש דמדאורייתא הדר בו חייב במזוזה אפילו אין הבית שלו דהא תניא בפרק התכלת השוכר בית בחוץ לארץ כל שלשים יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב והיינו מדרבנן משום דנראה כאלו הוא שלו כטלית שאולה דכל שלשים יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת והיינו מדרבנן דמן התורה טלית שאולה פטורה דכסותך כתיב והכא נמי ביתך כתיב ולא בית אחרים. ואף על גב דאמרו בפרק ראשית הגז אלא ביתך למה לי כדרבא ביתך דרך ביאתך וכי עקר איניש וכו' תרי ביתך כתיבי והכי פירושו חובת הדר היא כלומר אדם שיש לו בתים ואינו דר בהם אינו חייב לקבוע בהן מזוזה הילכך זה השוכר אם ירצה יעשה מזוזה. הרא"ש ז"ל. ועיין בתוספות פרק קמא דעבודה זרה (דף כ"א ע"א).
וזה לשון הריטב"א ז"ל: חובת הדר היא. פירש ר"י דמדאורייתא תרתי בעינן שיהא הבית שלו ושידור בו ומדרבנן חובה לכל הדר בו ואף על פי שאינו ביתו והביאו ראיה מפרק רבי אליעזר דמילה שאמרו שם שאני טלית ומזוזה הואיל ובידו להפקירן וכבר כתבתיה שם. עד כאן.

אפשר בגובתא דקניא. כתב רש"י ז"ל ותולה אותה. ולא מחוור דהא אמרינן בפרק הקומץ רבה תלאה במקל סכנה ואין בה מצוה. אלא הכי קאמר אפשר בגובתא דקניא וקבע לה בסיכי. הר"ן ז"ל.
ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ וזה לשונו דהתם מיירי שנותנה מבחוץ והכא מיירי כשנותנה בתוך חלל הקנה ותולה הקנה דהשתא אינה נראית מבחוץ. ועוד יש לומר דהכא לא יתלה הקנה אלא יהא קנה קבוע ולא יהא זז ממקומו. עד כאן.

בד"ה בשדה כו' אע"ג דכבר אשמועינן לעיל ר"י גופיה כו' ולמ"ד ה"נ משום ישוב א"י כו' שלא תאמר אפי' בח"ל כו' עכ"ל צ"ל למ"ד משום ישוב א"י היינו דר"י גופיה קאמר טעמיה דאין שומעין משום ישוב א"י דאם לא כן איכא למטעי בדבריו דטעמיה דאין שומעין משום כחשה ואפי' בח"ל ודו"ק:

אמר רב יהודה להודיע קתני והכי קאמר המשכיר בית לחבירו סתם אין יכול להוציאו וכו'. ונראה לי דלפרש"י לא גריס בגמ' סתם דהא רש"י פירש להודיע קאמר המשכיר בית לחבירו וכלו ימי השכירות בימות הגשמים וכו' הרי שפירש רש"י בהדיא דאיירי ששכר לזמן אלא שכלה הזמן בימות הגשמים בין החג לפסח ולא בשוכר סתם. ובהרי"ף גרס ליה ופירש הר"ן שר"ל ששכר ממנו כל חדש וחדש בכך וכך דינרין אבל לא קבע זמן לכמה חדשים ועיין שם:

תוס' ד"ה בשדה אין שומעין לו אע"ג דכבר אשמועינן לעיל רבי יוחנן גופיה וכו'. דברי התוס' הם תמוהים דאם מקשים קושייתם אמאן דאמר דמשני משום ישוב ארץ ישראל מאי תירצו אצטריך לאשמועינן הכא משום כחשא דארעא הא לדידיה לא הקשה מידי ואי אדברי ר' יוחנן מקשו מאי קאמרי ולמאן דאמר הכא נמי משום ישוב ארץ ישראל אצטריך לאשמועינן שלא תאמר אפי' בח"ל וכו' והיכי משמע בדברי ר' יוחנן גופיה שום דקדוק דבא למעט חוצה לארץ הא לא קאמר אלא בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו. ונראה לי דאדברי ר' יוחנן גופיה מקשו התוס' דמה אצטריך למימר בשדה אין שומעין לו הא כבר אשמועינן טעמא דברייתא דלעיל דהוי משום ישוב ארץ ישראל וממילא אנו יודעין דבשדה אין שומעין לו והא דלא מקשו התוס' מברייתא דלעיל גופה בלא טעמא דר' יוחנן דלעיל דהא קתני אם אמר זיתי אני נוטל אין שומעין לו וא"כ מאי אצטריך רבי יוחנן הכא למימר בשדה אין שומעין לו משום דבלא טעמא דרבי יוחנן דלעיל נוכל לומר דטעמא דברייתא דלעיל טעמא אחרינא אית ביה דלא שמעינן מיניה דהכא בשדה אין שומעין לו אבל מדאשמועינן רבי יוחנן לעיל דטעמא דברייתא משום ישוב ארץ ישראל ממילא שמעינן דהכי נמי בשדה אין שומעין לו ותירצו התוס' לכל חד מהלשונות וסבירא להו להתוס' דלמאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל ר"ל דלאותו לשון קאמר ר' יוחנן גופיה בהדיא בשדה אין שומעין לו מאי טעמא משום ישוב ארץ ישראל ולאיכא דאמרי קאמר רבי יוחנן גופיה בהדיא משום כחשא דארעא אצטריך והשתא תירצו התוס' שפיר דלמאן דאמר משום כחשא דארעא אצטריך רבי יוחנן לאשמועינן הכא דבשדה אין שומעין לו אפי' בחוצה לארץ משום כחשא דארעא ולמאן דאמר דאמר ר' יוחנן הכא גופיה מ"ט משום ישוב א"י אצטריך ר' יוחנן לאשמועי' דבשדה אין שומעין לו אבל בח"ל שומעין לו שלא תאמר דהכא בחוצה לארץ אין שומעין משום דשייך כחשא דארעא ודו"ק:

רש"י בד"ה האי נקטיה כו' תלאי של תמרים הס"ד ונ"ב פי' אשכול:

בד"ה לא עדיפ' כו' שלא הודעתי' ועתה אינך מוצא כו' כצ"ל:

גמרא בבית שומעין לו בשדה א"ש לו כו' משום ישוב א"י. לכאורה אדרבה בבית שייך טפי ישוב כדמשמע בשלהי ערכין דאר"א בערי ישראל עושין שדה מגרש ולא עיר מגרש כדי שלא יחריבו את ערי ישראל וכן לקמן (קח ב) ארעא לבתי וארעא לזרעא ישוב עדיף ויש לחלק בין זרעא לאילנא דאילנא עדיף מבתי וראיה לדבר דבב"ב (כד ב) אמרינן דאפי' רבנן בערכין שם דאסרי לעשות מגרש עיר מודו דאילנות שרי במגרש אח"ז מצאתי להרא"ש לקמן שם שמחלק ג"כ בזה:

גמ' שם לחזק לו תקרה. עפרש"י ולכאורה הנל"פ דהיינו המעזיבה דאמרינן לקמן (קיז) רבנן סברי מעזיבה אחזוקי תקרה הוא ועי' רמב"ם פ"ז מהל' שכירות ה"ג וד':

(קא רע"ב) בשדה מ"ט משום ישוב א"י.—מבואר דישוב א"י הוא בשדה דוקא ולא בבית. ועי' לקמן קח ב, דישוב בית יפה מישוב שדה, כרש"י שם.

בבית. היורד לתוך חורבה ובנאה שלא ברשות: בשדה. היורד לתוך שדה ונטעה שלא ברשות ואמר נטיעותי אני נוטל: משום כחשא דארעא. שכבר הכחישו הנטיעות את השדה שינקו ממנה: איכא בינייהו חוצה לארץ. למ''ד משום כחשא דארעא. ממונא אפסדיה ואפילו בחוצה לארץ נמי אין שומעין לו: מתני' אינו יכול להוציאו וכו'. בגמרא מפרש לה לכולהו: ובכרכין. שהן מקום השווקים שהכל נמשכים שם לגור שם והבתים אין מצויין לשכור: ובחנויות. שחנווני מקיף הקפות למכירין ושוהין מלשלם לו ימים רבים וכשמביאין לו מעותיו באין ע''י פתח החנות שהקיפו שם ואם הלך למקום אחר אינן יודעין אנה ימצאוהו אין יכול להוציאו כל י''ב חדש: חנות של נחתומין. מוכרי ככרות: ושל צבעים שלש שנים. ובגמרא מפרש מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך: גמ' מאי שנא ימות הגשמים וכו'. קס''ד האי בימות הגשמים לימי הגשמים קאמר שפירש לו השכר לי ביתך לימות הגשמים: בימות החמה נמי לכולהו ימות החמה אגר. דהא לימות החמה קאמר ליה: אלא בימות הגשמים היינו טעמא משום דלא שכיח ביתא. ובשוכר סתם קאמר ואשמועינן דהשוכר סתם שלא פירש זמן הוי שכירות שלשים יום הלכך בימות החמה דשכיח ביתא אם בא להוציאו לסוף שלשים מוציא ובימות הגשמים דלא שכיח ביתא אע''ג דלא אגרי אלא ל' יום אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח וחייב ליתן לו בכל חדש כשכר חדש הראשון: אימא סיפא ובכרכין הוי סתם שכירות י''ב חדש. ואי מלו ליה הנך י''ב חדש בימות הגשמים וכו': להודיע קתני. הנך שלשים ושנים עשר חדש דקתני במתניתין להודיע קאמר המשכיר בית לחבירו כלו ימי השכירות בימות הגשמים אינו יכול להוציאו משום דלא שכיחי בתי אא''כ הודיעו בימות החמה שלשים יום שלא ירחיב לו הזמן משיכלה זמנו והיינו מט''ו באלול צריך להודיעו שלשים יום קודם החג וממילא שמעינן אם כלו לו ימי שכירותו בימות החמה אינו יכול להוציאו עד שלשים יום משהודיעו ואם בא להוציאו בזמנו צריך להודיעו שלשים יום קודם הזמן ובכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם יציאתו ואם לא הודיעו לא יצא אלא נותן לו כמשפט הראשון: אם בא. בעל הבית להרבות לו בדמי השכר מרבה משיגיע זמנו אפילו לא הודיעו: האי נקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה הוא. הרי הוא כאוחזו בביצים שלו עד שמניח לו טליתו כלומר כיון שמעלה על דמיו אין לך מוציא גדול מזה כובסיה על שם שתלויים כדאמרינן (שבת דף סז.) כמאן תלינן כובסי בדקלא תלאי של תמרים: דאייקור בתי. שהפסדו ניכר: נפל ליה ביתיה. למשכיר: אמר ליה. לשוכר: לא עדיפת מינאי. הואיל והגיע זמנו מוציאו וא''ל הלא אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ואתה אינך מוצא בית לשכור אף אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול ביתי ואני איני מוצא בית לשכור ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ: זבניה. לאחר האי משכיר או אורתיה או יהביה במתנה: אמר לו. שוכר לזה שקנאה: לא עדיפת מגברא דאתית מיניה. מי שמכרה לך כשם שהוא לא היה יכול להוציאני אף אתה אין כחך יותר ממנו: כלליה לבריה. השיא את בנו וצריך לו לבית חתנות: מיניה וביה. מן היין עצמו: כי אריא ארבא. כאריה אורב: מתני' ובנגר. שנועלין בו את הדלת ותוחבין אותו בקורת האיסקופה: הזבל של בעל הבית. משכיר ובגמרא מפרש לה: היוצא מן התנור. אפר הוא נעשה זבל: גמ' לחזק לו תקרה. אם התליעו הנסרין: לסמוך לו קורה. אם נשברה אחת מהן: מרזב. כל גגותיהן טחין בטיט ומשופעין מן ארבע צדיהן וסומכין נסרים לכותל אצל הגג להרחיק המים מן הכותל וכשנפלה אחת מהן הדיוט מחזירה: חובת הדר היא. דדרשינן מנחות (דף לד.) ביתך דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא לה זה הדר בה: מקום מזוזה. העץ שהדלת שוקף עליו ואף הוא קרוי מזוזה ואם אבן הוא צריך לנקוב בו סדק להניחה בתוכה:

בשדה אין שומעין לו. אע''ג דכבר אשמועינן לעיל ר' יוחנן גופיה דטעמא דברייתא דאם אמר אני נוטל זיתיי אין שומעין לו משום ישוב ארץ ישראל איצטריך לאשמועינן למ''ד הכא משום כחשא דארעא דאפילו בחוצה לארץ אין שומעין לו אבל לעיל דוקא בארץ ישראל אין שומעין לו משום דכחשא דארעא לא עשה בידים אלא ממילא ע''י שטיפת הנהר נעשה ולמאן דאמר הכא נמי משום ישוב ארץ ישראל איצטריך לאשמועינן שלא תאמר אפילו בחוצה לארץ אין שומעין לו משום כחשא דארעא: (שייך לקמן) לא יטלנה ויצא. אף על גב דאמר . שמואל דמטילין מבגד לבגד גבי מזוזה אסור לפי שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה וכשנוטלה כאילו מזיק אותן שידורו בבית:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד