בבא מציעא ק ע"ב

דף ק - ב

ומקשינן: עדיין לא סרה הקושיא הראשונה לגבי כסות, שכן מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו, שכסות קטנה איננה חלק מכסות גדולה.

ומתרצינן: כדאמר רב פפא לקמן לתרץ קושיא כזו, שמדובר בדלייפי. ^[182] הכא נמי, כך גם כאן יש לתרץ, שמדובר בדלייפי.

לפעמים לוקחים שני בגדים קטנים שלמים, ותופרים אותם יחד, ועושים אותם לבגד גדול. וכשתובע את הבגד הגדול, מודה לו במקצת, ואומר שמכר לו רק חלק מהבגד שהוא הבגד הקטן, וזוהי הודאה ממין הטענה.

אך קשיא ליה לרבי הושעיא על תירוצו של שמואל: מידי כסות קתני, עבד קתני! [האם כתוב במשנה כסות, הרי כתוב עבד!] ואין לפרש שמדובר בכסות.

אלא, אמר רבי הושעיא: מדובר במשנה בכגון שטענו עבד בכסותו, ושדה בעומריה, והמשנה כתבה את התביעה העיקרית - תביעת העבד, וכיון שבנוסף לכך, יש תביעה והודאה במקצת על כסות, ועל כסות נשבעים, חייב המוכר לישבע אף על העבד מדין גלגול שבועה.

ומקשינן: ואכתי [עדיין] בכסות, מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו! אמר רב פפא: בדלייפי. בזה התירוץ אליבא דרבי הושעיא הוא כמו אליבא דשמואל ^[183].

קשיא ליה לרב ששת על תירוץ רבי הושעיא: בשביל מה דברה המשנה על עבדים ושדות, והשבועה היא אגב הכסות והעומרים, וכי את דין זוקקים האמור במשנה אחרת אתא לאשמועינן [בא התנא להשמיענו] פעם נוספת ^[184]?

והרי תנינא בפרק האשה נקנית [קידושין כו א] זוקקים ^[185] הנכסים שאין להם אחריות את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן! המלוה לחבירו, ואין ללוה אפשרות לפרוע, יכול הוא לגבות את חובו מהקרקעות של הלוה שמכרם אחרי ההלואה, ולא מהמטלטלין שמכר. לכן נקראות הקרקעות "נכסים שיש להם אחריות" והמטלטלין נקראים "נכסים שאין להם אחריות".

אלא אמר רב ששת: הא מני? רבי מאיר היא, דאמר: עבדא כמטלטלין דמי ^[186]. המשנה היא כרבי מאיר הסובר שדין העבד כמטלטלין, ונשבעים על העבדים. ובכך מתורצת הקושיא השלישית.

ומקשינן: ואכתי, מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו! והקושיא הראשונה נשארת.

ומתרצינן: סבר לה תנא של משנתנו כרבן גמליאל החולק על הדין הזה.

דתנן: [שבועות לח ב] טענו חטים והודה לו בשעורים - פטור מהשבועה. רבן גמליאל מחייב.

ומקשינן: אכתי, הילך הוא, ולא תורצה הקושיא השניה.

אמר רבא תירוץ אליבא דרב ששת: מדובר במשנה במקרה שהמוכר לא יכול לומר הילך, כגון בעבדא דקטע לידיה, וצריך המוכר לשלם לקונה את דמי היד.

וכן הדבר בשדה, שחפר בה המוכר בורות שיחין ומערות והזיק את השדה.

ומקשינן: כיצד העמיד רב ששת את המשנה כרבי מאיר, האומר שדין העבד כמטלטלין?

והא רבי מאיר, איפכא שמעינן ליה! [רבי מאיר אומר הפוך] שאין העבד כמטלטלין לענין דיני גזילה.

הגוזל מטלטלין ונשתנו - קנה אותם הגזלן, לפי שהגזלן קונה בשינוי.

לדוגמא: מי שגזל עצים ועשה מהם כלים, הכלים שייכים לגזלן, וחייב הגזלן לשלם לנגזל דמי עצים [ב"ק צג ב].

דין זה לא נוהג בקרקעות ובעבדים, כי לומדים מכלל ופרט וכלל [ב"ק קיז ב] באותה דרך שדורשים מהפסוקים שאין נשבעים על הקרקעות ועבדים, ^[187] שאין גזילה בקרקעות ובעבדים, ואין השינוי קונה בהם.

אך התנא החולק שם, וסובר שיש גזילה בעבדים, סובר גם שנשבעים עליהם.

דתנן במסכת בבא קמא [צו ב]: גזל בהמה והזקינה, עבדים והזקינו - משלם כשעת הגזילה, היות שקנה את הבהמה והעבד בשינוי, ועליו לשלם את דמי הדבר שגזל, ומשלם לפי מה שהיה ערכו בשעת הגזילה.

רבי מאיר אומר: בעבדים אומר לו: הרי שלך לפניך, מפני שעבדים אינם נגזלים, ולא קנה אותם בשינוי.

מכאן יש ללמוד, שדין העבדים אינו כמטלטלין לדעת רבי מאיר, להיפך מדברי רב ששת! ^[188] ומבארת הגמרא: הא, לא קשיא, כי רב ששת גורס במשנה כדמחליף רבה בר אבוה, ותני, ושונה אותה כך:

רבי מאיר אומר: משלם כשעת הגזילה. וחכמים אומרים: אומר לו בעבדים: הרי שלך לפניך.

ולפי גירסא זו, רבי מאיר סובר שהעבד הוא כמטלטלין.

אלא, הא קשיא: גם אם נאמר שרבי מאיר סובר שהעבד כמטלטלין, ממאי דסבר רבי מאיר מקשינן קרקע לעבד [מנין לרב ששת שרבי מאיר משוה את הקרקע לעבד], מה עבד נשבעים עליו, אף קרקע נשבעים עליה. דלמא [אולי] אעבד הוא דנשבעים, אבל אקרקע לא נשבעים לדעת רבי מאיר, ואי אפשר להעמיד את המשנה שאומרת שנשבעים גם על קרקעות כרבי מאיר.

ומתרצינן: לא סלקא דעתך, [אל יעלה דבר זה על דעתך] כי יש ברייתא שמשמע ממנה שרבי מאיר סובר שאף הקרקעות הם כמטלטלין.

דתניא: המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה ^[189] . זה אומר ברשותי ילדה, וזה שותק - זכה המוכר או הלוקח האומר שברשותי ילדה, מפני שהשני שותק והשתיקה כהודאה ^[190].

זה אומר: איני יודע, וזה אומר: איני יודע - יחלוקו, כדעת סומכוס.

זה אומר ברשותי, וזה אומר ברשותי, המוכר הוא מודה במקצת שמודה שהפרה שייכת ללוקח, לפיכך ישבע המוכר שברשותו ילדה, לפי ^[191] שכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים, דברי רבי מאיר.

כתוב בתורה בשבועת השומרים "ולקח בעליו ולא ישלם" [שמות כב י]. ודרשו מכאן שמי שעליו לשלם הוא נשבע, ולא מי שנוטל.

לדוגמא: התובע את חבירו מנה, ועד אחד מעיד לטובתו, חייב הנתבע לישבע מהתורה להכחיש את העד, ונפטר מלשלם מאחר שאין לתובע שטר או שני עדים.

אמנם, התובע את חבירו מנה ויש לו שטר חוב, והנתבע טוען פרעתי, ומביא עד אחד המעיד שפרע, אין התובע חייב לישבע מהתורה שלא פרע, ונוטל את החוב מאחר שיש לו שטר.

במחליף פרה בחמור וילדה, המוכר נתבע לתת את הולד, והוא בכלל החייבים שבועה מהתורה שנשבעים ונפטרים.

וחכמים אומרים: אין נשבעים לא על העבדים ולא על הקרקעות, ועל כן, במחליף פרה בחמור ישבע בעל הפרה, אבל במוכר שפחתו לא ישבע המוכר.

ודייקינן: לאו, מכלל דרבי מאיר סבר נשבעים על הקרקעות, ומפני שידעו חכמים שרבי מאיר סובר כך, על כן הוצרכו לומר שאין נשבעים עליהם.

ודחינן לדיוקא: ממאי, [מנין לך] שחכמים אמרו אין נשבעים על הקרקעות מפני שלדעת רבי מאיר נשבעים עליהם, דלמא כשם קאמרו ליה, כי היכי דאודית לן בקרקעות [כשם שאתה מודה לנו בקרקעות] אודי לן נמי בעבדים, כי העבדים הוקשו לקרקעות שנאמר [ויקרא כה מו] "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה" הקישן הכתוב לשדה אחוזה. [קידושין כב ב]

עתה, מביאה הגמרא ראיה שלדעת רבי מאיר אין נשבעים על הקרקעות, ויש להסביר את דברי חכמים שבברייתא הנ"ל כפי שדחתה הגמרא.

תבע, דתנן: [שבועות מב ב] רבי מאיר אומר: יש דברים שהן כקרקע ^[192] מפני שהם מחוברים לקרקע, ובאמת אינם כקרקע. ואין חכמים מודים לו, ולדעתם דברים אלו הם כקרקע.

מפרשת המשנה: כיצד, התובע את חבירו ואומר: עשר גפנים טעונות ענבים מסרתי לך לשמירה, וניזוקו הענבים מפני שפשעת בהם. והלה אומר: אותם גפנים אינן אלא חמש.

רבי מאיר מחייב שבועה.

וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ואין נשבעים על קרקעות ^[193].

ואמר רבי יוסי בר חנינא ^[194] בפירוש המשנה הזאת: ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו [נחלקו התנאים בענבים העומדות ליבצר] דמר סבר [רבי מאיר סובר]: ענבים אלו כבצורות דמיין מאחר שכבר אינם צריכות לקרקע ודינם כמטלטלין ^[195]. ומרסבר: לאוכבצורותדמיין כיון שהם מחוברות ודינם כקרקע.

ומוכח מכאן, שרבי מאיר סובר שאין נשבעים על קרקעות, שכל המחלוקת אינה אלא אם נשבעים על פירות העומדים ליתלש, אבל על הקרקע עצמה, אין נשבעים לכל הדעות.

ובזה נדחה התירוץ של רב ששת שמעמיד את המשנה כרבי מאיר, שהרי אף רבי מאיר מודה שאין נשבעים על קרקעות.

ומסקינן: אלא לעולם יש לתרץ את המשנה כרבי הושעיא, שמדובר באופן שיש תביעה נוספת על הכסות של העבד, ואגב התביעה הזאת נשבע המוכר אף על העבד ^[196].

ודקשיא לך [ומה שהיה קשה] שלא צריך לחדש דין זוקקים המטלטלין את הקרקעות לישבע עליהם, שזו משנה במסכת קידושין.

התשובה היא: איצטריך [צריכה משנתנו להשמיע] שנשבעים על כסות עבד ועל עומרי שדה. כי סלקא דעתך אמינא [היה מקום להגיד]: כסות עבד טפל הוא לעבד, וכעבד דמי שאין נשבעים עליו, וכן עומרי שדה כשדה דמי.

קא משמע לן שאין הדבר כן.

הגמרא לעיל הביאה ברייתא שמפרטת את הדינים שיש במחליף פרה בחמור וילדה.

ושנינו בברייתא: זה אומר: איני יודע, וזה אומר: איני יודע - יחלוקו.

ומבארת הגמרא: הא מני? סומכוס היא דאמר: ממון המוטל בספק - חולקים.

אך מקשה הגמרא: אימא סיפא, וראה אם היא יכולה ללכת כדעת סומכוס.

שהרי שנינו בסיפא: זה אומר: ברשותי, וזה אומר: ברשותי - ישבע המוכר שברשותו ילדה.

אמנם לדעת רבא, הסיפא יכולה ללכת כסומכוס, מפני שסומכוס מודה בברי וברי, שהמוציא מחבירו עליו הראיה ^[197], אך קשה לרבה בר רב הונא, דאמר: אין, אמר סומכוס אפילו ברי וברי, אם כן, אמאי ישבע מוכר? הרי "יחלוקו" מיבעי!

ומתרצינן: מודה סומכוס, היכא דאיכא שבועה דאורייתא המוטלת על המוחזק, שלא עושים חלוקה. ומדובר בברייתא באופן דקטעה המוכר לידה של השפחה, ואין הוא יכול לומר הילך, כדרבא, שתירץ את המשנה באופן זה. ^[198]

מתניתין:

המשנה הקודמת דברה על מקרים שיש לנו ספק על הממון, והדין הוא שיחלוקו.

משנה זו מדברת בשני מקרים שדנים בהם דין חלוקה, וסיבת החלוקה אינה משום ספק.

המוכר זיתיו לעצים, ראובן מכר לשמעון עצי זית על מנת ששמעון יקצוץ אותם ^[199], וישתמש בהם להסקה.

שמעון השהה אותם בקרקע, ובינתיים עשו האילנות פירות.

אם עשו העצים זיתים רעים העושים פחות מרביעית שמן לסאה זתים, הרי אלו של שמעון בעל הזתים.

ואם עשו רביעית לסאה, זה אומר: זיתי [עצי הזית שלי] שקניתי גדלו את הפירות. וזה אומר: ארצי גדלה את הפירות - יחלוקו, מפני שיש לשניהם חלק בפירות הללו.

הגמרא מסבירה, מדוע אין הדין כך במקרה שעשו פחות מרביעית.

היו לשמעון עצי זית בשדהו, ושטף נהר זיתיו ועקרם עם השרשים ונתנם הנהר לתוך שדה ראובן חבירו ונשתרשו שם, ועשו פירות. זה אומר: זיתי שנעקרו גדלו את הפירות. וזה אומר: ארצי גדלה אותם - יחלוקו, מפני שיש לשניהם חלק בהשבחה ^[200].

גמרא:

שנינו במשנתנו: המוכר זיתיו לעצים, ועשו פחות מרביעית לסאה, הרי אלו של בעל הזיתים. עשו רביעית לסאה - יחלוקו.

ודנה הגמרא: היכי דמי [איך מדובר] במשנה? אי דאמר ליה המוכר לקונה כשמכר ^[201]: קוץ את העצים לאלתר, הרי אז אפילו עשו הזיתים פחות מרביעית, נמי הם שייכים לבעל הקרקע בלבד ^[202], שאף העצים לא נמכרו ללוקח אלא לזכות קציצה וההשבחה של העצים אינה שלו!

אי דאמר ליה המוכר לקונה: כל אימת דבעית קוץ, [כל זמן שתרצה תקצוץ] הרי אז אפילו עשו העצים רביעית, נמי הדין הוא, שהם שייכים לבעל הזיתים, שהרי קבל רשות מפורשת להשאיר את הזתים, ובודאי שהמכירה כוללת גם את ההשבחה שבאה מהקרקע!

ומעמידה הגמרא למתניתין בהכי: לא צריכא אלא דאמר ליה המוכר סתמא, ולא פירש שנותן לו רשות להשאיר את העצים, ומכל מקום, יש לו רשות להשאיר אותם.

לכן, אם עשו העצים פחות מרביעית, בודאי כבר מחל לו המוכר עליהם, שעל פחות מרביעית לא קפדי אינשי.

ואם עשו רביעית, קפדי אינשי עליהם, ומכיון שיכול המוכר לטעון ארצי גדלה, ולא מכרתי לך את כח ההשבחה שבאה מהקרקע, הדין הוא שיחלוקו.

הא מני ר' מאיר היא דאמר עבדא כמטלטלי דמי. קשיא לי, מאי קאמר ר' מאיר היא דאמר והיכן אמרה, אדרבא איפכא שמעינן ליה כדמקשה ואזיל מהא דאמר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. וי"ל דסמיך אמאי דמחליף רב ותנא משלם כשעת הגזלה דברי ר' מאיר. ואם תאמר אי מהאי מאי דוחקיה דאוקמה כר"מ וכדמחליף רב, לוקמה כתנא קמא דר"מ וכדתניא בהדיא. י"ל דניחא ליה לאוקומה כר"מ משום דסתם מתניתין כר"מ. ומיהו אכתי קשיא לי, דאי מההיא וקסבר דמההיא איכא למשמע דלכל מילי עבדא כמטלטלי, אם כן אכתי תיקשי לן מתניתין דהכא, דהא התם מודה הוא ר"מ בקרקע, אלמא הפרש יש בין קרקע לעבדים, ואלו במתניתין דהכא תנינא שדה גדולה ושדה קטנה וכי אוקי לה כר"מ אנח לן חדא ואכתי תיקשי לן חדא בשדה גדולה ושדה קטנה. ולישנא נמי דקאמרינן קשיא לי, דמדקאמר עבדא כמטלטלי דמי, ומשמע דמטלטלי דוקא הוא דנשבעים עליהם ולא על הקרקעות, ואלו במתניתין עבדים וקרקעות תניא, וכי תימא דהשתא לא רמי אנפשיה אשדה גדולה ושדה קטנה, ולקמן מקשינן ליה מיניה וכדמקשי ואזיל, אלא ממאי דסבר ר"מ מקשינן קרקע לעבד. לא היא, דאדרבה מההוא משמע דרב ששת אף הקרקעות קאמר ונשבעים לר"מ. ועוד דהא אמרינן בהדיא עבדא דקטע לידיה שדה שחפר בו בורות שיחין ומערות, אלמא רב ששת אף על השדה קאמר דנשבעים לר"מ, ואם כן מאי עבדא כמטלטלי דקאמר. וי"ל דהכי קאמר עבדא אע"ג דאיתקוש לקרקע, אפילו הכי נשבעים עליו כמטלטלים, שאין הפרש לענין שבועה בין מטלטלין לקרקעות ונשבעים על אלו ועל אלו, דר"מ דריש ליה לקרא ברבויי ומיעוטי כר' עקיבא רביה (שבועות כו, א), ומאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות דאין גופן ממון (לק, קיז, ב), ואף קרקע נמי נגזלת ומשלם כשעת הגזלה דקרקע הוקש הוא לעבד ועבד כקרקע, והילכך למאי דמחליף רב ר"מ אף בקרקע קאמר, ומינה שמיע ליה לרב ששת דלר"מ עבדא ושדה כמטלטלי דמי. וא"ת אם כן היכי מקשינן וממאי דסבר ר"מ מקשינן קרקע לעבד, דילמא אעבד נשבעים אבל אקרקע לא, דהא אי דרשינן קרא בכללי ופרטי אין נשבעים אפילו על העבדים, ואי דרשינן ליה בריבויי ומיעוטי אפילו על הקרקעות נשבעים. י"ל דהכי קאמר, ממאי דר"מ כי קאמר עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה לאו דוקא עבדים אלא הוא הדין לקרקע, משום דמקשינן קרקע לעבד לכל דבר ומשום דדריש ליה ברבויי ומיעוטי, דילמא אינם מוקשים לגמרי ודילמא אעבדים נשבעים ולא על הקרקעות, וכמו שנחלק ביניהם לפעמים בשאר דברים, שהרי לענין אונאה שנינו (לעיל בבא מציעא נו, ב) אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות, ואפילו הכי אסיקנא בבבא בתרא (קכח, ב) דאין גובין מן העבדים ודיינינן להו כמטלטלי, וא"ל לא ס"ד ולאו אההיא דגזל עבדים סמכינן למימר הכי אלא אברייתא דהמחליף פרה בחמור וילדה, ומדקאמרי ליה רבנן לר"מ אין נשבעים לא על העבדים ולא על הקרקעות, שמע מינה מכלל דר"מ סבר דנשבעים אף על הקרקעות, ודחינא אין משום הא לא איריא דכי היכי דאודית לן בקרקעות אודי לן אף בעבדים משום דהוקשו לקרקעות קאמרי ליה, כן נראה לי פירוש סוגיא זו. (שיטמ"ק).

גמ': היכי דמי אי דא"ל קוץ לאלתר אפילו פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע. ונראה לי דלאו הכל לבעל הקרקע קאמר, דהא א"ל לוקח זיתי גדלו, אלא לבעל הקרקע מחציתן קאמר, כדינא דמתניתין ביתר מרביעית, והיינו דקאמר פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע, ומאי נמי דקאמר אלא פחות נמי [כ](ב)רביעית ויתר מרביעית. והרמב"ם כתב וז"ל המוכר זתיו לעצים אם פסק עמו לקוץ, כל הפירות שיעשו הרי הן לבעל הקרקע ע"כ, והוא בפ"ד מהלכות שכנים (הי"א) ואינו מחוור בעיני. (שיטמ"ק).

כל שמודה מקצת וטען הילך אם הפסיד הוא באותו מקצת כגון שאמר לו חתיכת בגד בת מאה אמה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא בת חמשים והילך והרי היא קרועה וחתוכה אין זה הילך וכמו שאמרו כאן בעבדא דקטעא לידיה שדה דחפר בה בורות שיחין ומערות ויראה לי שלא סוף דבר שעשה בידים אלא בכל שהוא חייב על אותו קלקול:

מי שגזל בהמה והזקינה הרי זה שנוי ומשלם כשעת הגזלה שהרי זקנה אינה חוזרת וכן הדין בכחש שאינו חוזר גזל עבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך שהרי הוקשו לקרקעות שאינן נגזלים:

כל שבועות שבתורה מוטלות על הנתבע ושלא לשלם ומ"מ חכמים תקנו בהרבה דברים לישבע וליטול כמו שיתבאר במסכת שבועות:

כבר ביארנו במוכר שפחתו וילדה זה אומר ברשותי והלה שותק שזכה הטוען מעתה אף בשתי שדות ושני עבדים זה אומר גדול לקחתי והלה שותק זכה:

כשם שאין נשבעין על הקרקעות כך אין נשבעין על כל שמחובר לקרקע ומ"מ אם טענו ענבים העומדות ליבצר ותבואה הראויה ליקצר והודה במקצתן נשבע כמטלטלין גמורים הואיל ואין צריכין לקרקע כלל שכל העומד ליקצר וליבצר לענין זה הרי הוא כקצור ובצור מעתה עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש אם עומדות ליבצר חייב שבועה ומה שיש לפקפק בזו מצד טענת הילך כבר ביארנוהו בפרק ראשון וזו היא שיטת גדולי המחברים ומ"מ גדולי הפוסקים נותנין לה אף בזו דין קרקע ומ"מ אף לדעת גדולי הפוסקים לענין קנייתן הרי הם כמטלטלין שלא לקנות בכסף ובשטר וחזקה שכתלוש דמי ובתורת מטלטלין הוא נקנה וכן כתבו גאוני ספרד בגמ' בתרא פרק הספינה בסוגית הלוקח פשתן ששאלו בה משום דתלש כל שהו קני אלמא אינו כקרקע ליקנות כלו בחזקת מקצתו הואיל ועומדות ליבצר ואע"פ שלענין שבועה פסקו הם שאינן כבצורות הם מפרשים דוקא בשמסרם לשמירה ולא לתלישה אבל כל שמסרם לתלוש כתלושים דמו לענין שבועה וכן לענין אונאה ודוקא בשאין צריכים לקרקע כלל ומ"מ לענין שבועת השומרין אם מסר לחברו לשמור ענבים העומדים ליבצר הרי הן כקרקע ואינן בדין שבועה:

המשנה החמישית והוא מענין משנה שלפניה ולא מכונת הפרק כמו שביארנו במשנה שלפניה ואמר על זה המוכר את זיתיו לעצים ועשו פחות מרביעית לסאה הרי אלו של בעל הזיתים עשו רביעית לסאה זה אומר זיתיו גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו שטף נהר את זיתיו ונתנם לתוך שדה חברו זה אומר זיתיו גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו אמר הר"ם מה שאמר בכאן יחלוקו הלכה היא לפי שההנאה לשניהם ביחד ובלבד שיאמר לו קוץ סתם ואם עשו פירות פחות מרביעית אין אדם מקפיד על זה ואם היה יותר יחלוקו אבל אם אמר לו קוץ לאלתר ואפילו פחות מרביעית הם לבעל הקרקע ואם התנה עם הלוקח ואמר לו קוץ כשתרצה ואפילו יותר מרביעית לבעל העצים ומה שאמר שטף נהר את זיתיו הוא בשנעקרו בגושיהם כלומר בעפר שבסביבות השרשים שיוכל האילן להסתפק בהם ושרשי אותו אילן קיימין באותן גושין ובכך יהיו הפירות שעושין כל שלשת השנים לשניהם ואחר שלש שנים הכל לבעל הקרקע כשיהיו גבוהים שלשה טפחים ושרשי אותם הזיתים קבועין באותן גושין:

אמר המאירי המוכר זיתיו לעצים כגון שהיו זיתיו רעות ומכרן לקוץ לשריפה ושיהה אותם בקרקע עד שהוציאו פירות אם הזיתים רעים כל כך שלא עשו רביעית שמן לסאה של זיתים ויש מפרשים לבית סאה קרקע שהזיתים נטועים בתוכה נטיעה הראויה לבית סאה ולא הוציאו רביעית שמן הרי אלו של בעל הזיתים ואין לבעל הקרקע בהם כלום בטל הוא במיעוטו ואם עשו רביעית ונחלקו בו בעל הקרקע ובעל הזיתים זה אומר זיתי גדלו וכלומר שאע"פ ששניהם גרמו מ"מ זית עיקר וזה אומר ארצי גדלה ר"ל שקרקע עיקר יחלוקו ופירשו בגמ' שאם מכר לו על מנת לקוץ לאלתר אפילו רביעית לבעל הקרקע הוא ואם מכר לו על מנת להשהותם כמה שירצה אפילו פחות מרביעית לבעל הזיתים ומשנתנו בשמכר סתם פחות מרביעית בטל הוא לגבי זיתים ואין אדם מקפיד עליו לתבעו רביעית אדם מקפיד עליו וחולקין ואין לומר בכאן מוציא מחברו שהדבר ידוע ששניהם גרמו והרי שניהם מודים זה לזה תנאי מכירתם אלא שזה אומר דעתי היה כך וזה אומר דעתי היה כך ומ"מ אם זה טוען בודאי על מנת לקוץ מכרתי וזה טוען בודאי על מנת להשהות מכרת רואין הזיתים ברשות מי ונעשה חברו מוציא וכו' ורביעית שאמרו פירושו רביעית אחר שיסלק ממנו כשיעור מה שהוציא במסיקה ודריכה ורביעית זה פירושו רביעית לוג:

שטף נהר את זיתיו פי' לא על זה שלקחן לעצים הוא חוזר אלא אחד שהיו לו זיתים חשובים בקרקע שלו ושטפם נהר ונתנם לסוף שדה חברו ונשרשו לשם והוציאו פירות זה אומר זיתי גדלו ר"ל שהם עיקר וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו וענין זה במקום שאין היאוש קונה בו כגון בעלים מרדפין או במקום שאפשר להציל ופירשו בגמ' דוקא שנעקרו בגושיהן בכדי שיכולין לחיות בעפרו שאף הוא פטור מן הערלה בכך אע"פ שנטעו במקום אחר ובתוך שלש שנים שנמצא שאין בעל הקרקע עושה לו כלום שהרי אלו מצד קרקעו אתה בא לא היה יכול ליהנות בתוך שלש אלא שמחמת גושיהן הוא ומ"מ חולק עמו מפני חסרון זריעת מקום האילן ואע"פ שאלו נטע הוא היה חסר מקום האילן ולא היה אוכל כלום בתוך שלש מ"מ הואיל ואלו נטע הוא מתחלה לא היה נוטע אלא נטיעות רכות ולא בעלות צל והיה זורע תחתיהן ירק שהיה נהנה בו כשיעור אכילת חציין של פירות אלו אבל לאחר השלש הכל לבעל הקרקע שהרי אומר אף אני היה בידי ליטע כשבא זה וניטע מאליו והייתי אוכל עכשו את כלן ואין לו לבעל הזיתים אלא דמי הנטיעות ואלו אמר זיתי אני נוטל בארץ ישראל אין שומעין לו משום חבוב ישובה ויש פוסקין כן אף בחוצה לארץ ומפרשים בשמועה זו ארץ ישראל קרקע של ישראל ואין דנין אותו כיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שבשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה שבשדה העשויה ליטע ונטעה טרח בכל עניני עבודת הקרקע אבל בזו לא טרח כלום והילכך אין לו אלא דמי הנטיעות:

זהו ביאור המשנה ועל הדרכים שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כסות מה שטענו לא הודה לו וכו'. פירוש דהא כסות של גדול וכסות של קטן כחטין ושעורין נינהו ופרקינן בדיילפי שתובע לו שלש אמות של בגד הראויין לעבד גדול והלה אומר לא היו אלא שנים הראוי לעבד קטן דהשתא הוה ליה מודה במקצת גמור וכאומר יש לי בידך מנה של מלוה והלה אומר אינם אלא חמשים של נזקין דמלוה ונזקין אין התביעה תלויה בהם אלא להראות מקום בעלמא וכל שאין עיקר ההודאה והטענה תלוי בו אלא שבא להראות מקום אינו מעכב כלום בדין מודה מקצת.
והא דאמרינן עמרי שדה גדולה ועמרי שדה קטנה מהאי טעמא נמי חשבינן ליה מודה מקצת גמור שאין הקפידא בכפירה וטענה זו על השדה אלא על ריבוי העמרים ומיעוטן ולקיים מקום או להזכירו והלה טוען שלא היה לו לתת מעמריה אלא שיעור עמרי שדה קטן וכן פירשו בתוספות. אבל אין צורך ועיין במהדורא קמא ותשכח. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"פ: כסות מה שטענו לא הודה לו. דבשלמא בשדה איכא למימר כדקאמרת עמרי שדה גדולה דאורחא דמילתא הוא שהיה לו שדה גדולה ואמר לו המוכר ללוקח משדה זו מכרתי לך עומרי שדה קטנה והלוקח אומר שמכר לו מאותה שדה עומרי שדה גדולה אבל כסות משמע שמכרו כשהיה עשוי כבר ולא בדיילפי ולהכי פריך דכסות הוי כמו טענו חטים וכו'. עד כאן.

בטוענו עבד בכסותו. פירוש שטוענו עבד גדול ובגד לכסותו והלה אומר שאין לו בידו אלא עבד קטן ושיעור בגד לכסותו דלגבי כסות הוה ליה מודה במקצת וחייב שבועה וכיון שכן מגלגלין עליו שבועה על העבד. ואם תאמר אם כן רישא דקתני אם אמר איני יודע זכה בגדול לרב נחמן מיירי על ידי גלגול וקשה לפירוש התוספות והראב"ד שאמרו שבשבועת גלגול לא אמרינן מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם. יש לומר דהתם כשהשבועה באה בגלגול שמא כההיא דהשואל את הפרה אבל הכא שבא בטענת ברי כשאינו יודע ואינו יכול לישבע משלם אי נמי דלרב נחמן מוקי מתניתין בדמי עבד או בכסות עבד וכאוקימתא דרב ושמואל ולית ליה פירכא דרבי אושעיא. הריטב"א.

עבד בכסותו ושדה בעמרים וקמשמע לן זוקקין בדיילפי. כגון שאמר לו מכרת לי העבד הגדול ונתחייבת לי לתת לו כסות מן הבגד הזה וזה אומר לא מכרתי לך אלא העבד הקטן ולתת לו כסות מן הבגד הזה. וכן העמרים בשנתערבו עמרי השדות זה אומר השדה הגדולה מכרת לי ועמריה כמה השדה הגדולה ראויה לעשות לפי העמרים שיש כאן וזה אומר שדה קטנה מכרתי לך ועמריה שהוא מודה מקצת בעמרים ובכסות וזוקקין השדות והעבד עם הכסות לישבע עליהן ועל העמרים. הראב"ד.

מידי זוקקים אתא לאשמועינן וכו'. תמיה לי מאי קושיא והלא האי דזוקקין גופה לאו עיקר דהא תניא בשבועות הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות אלא דההיא דזוקקין אגב גררא נסבה התם בקידושין וכדאמרינן בריש פרק קמא דמכילתין ואם כן הכא מאי קושיא נימא דהכא נמי אגב גררא נסבה. וצריך עיון.

הא מני רבי מאיר היא דאמר עבדא כמטלטלי דמי. קשיא לי מאי קאמר רבי מאיר היא דאמר והיכן אמרה אדרבה איפכא שמעינן ליה כדמקשה ואזיל מהא דאמר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. ויש לומר דסמיך אמאי דמחליף רב ותנא משלם כשעת הגזלה דברי רבי מאיר. ואם תאמר אי מהאי מאי דוחקיה דאוקמה כרבי מאיר וכדמחליף רב לוקמה כתנא קמא דרבי מאיר וכדתניא בהדיא. יש לומר דניחא ליה לאוקומה כרבי מאיר משום דסתם מתניתין כרבי מאיר.
ומיהו אכתי קשיא לי דאי מההיא וקסבר דמההיא איכא למשמע דלכל מילי עבדא כמטלטלי אם כן אכתי תיקשי לן מתניתין דהכא דהא התם מודה הוא רבי מאיר בקרקע אלמא הפרש יש בין קרקע לעבדים ואלו במתניתין דהכא תנינא שדה גדולה ושדה קטנה וכי אוקי לה כרבי מאיר אנח לן חדא ואכתי תיקשי לן חדא בשדה גדולה ושדה קטנה. ולישנא נמי דקאמרינן קשיא לי דמדקאמר עבדא כמטלטלי דמי ומשמע דמטלטלי דוקא הוא דנשבעים עליהם ולא על הקרקעות ואלו במתניתין עבדים וקרקעות תניא. וכי תימא דהשתא לא רמי אנפשיה אשדה גדולה ושדה קטנה ולקמן מקשינן ליה מיניה וכדמקשי ואזיל אלא ממאי דסבר רבי מאיר מקשינן קרקע לעבד. לא היא דאדרבה מההוא משמע דרב ששת אף הקרקעות קאמר ונשבעים לרבי מאיר. ועוד דהא אמרינן בהדיא עבדא דקטע לידיה שדה שחפר בו בורות שיחין ומערות אלמא רב ששת אף על השדה קאמר דנשבעים לרבי מאיר ואם כן מאי עבדא כמטלטלי דקאמר. ויש לומר דהכי קאמר עבדא אף על גב דאיתקוש לקרקע אפילו הכי נשבעים עליו כמטלטלים שאין הפרש לענין שבועה בין מטלטלין לקרקעות ונשבעים על אלו ועל אלו דרבי מאיר דריש ליה לקרא ברבויי ומיעוטי כרבי עקיבא רביה ומאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות דאין גופן ממון ואף קרקע נמי נגזלת ומשלם כשעת הגזלה דקרקע הוקש הוא לעבד ועבד כקרקע והילכך למאי דמחליף רב רבי מאיר אף בקרקע קאמר ומינה שמיע ליה לרב ששת דלרבי מאיר עבדא ושדה כמטלטלי דמי. ואם תאמר אם כן היכי מקשינן וממאי דסבר רבי מאיר מקשינן קרקע לעבד דילמא אעבד נשבעים אבל אקרקע לא דהא אי דרשינן קרא בכללי ופרטי אין נשבעים אפילו על העבדים ואי דרשינן ליה בריבויי ומיעוטי אפילו על הקרקעות נשבעים. יש לומר דהכי קאמר ממאי דרבי מאיר כי קאמר עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה לאו דוקא עבדים אלא הוא הדין לקרקע משום דמקשינן קרקע לעבד לכל דבר ומשום דדריש ליה ברבויי ומיעוטי דילמא אינם מוקשים לגמרי ודילמא אעבדים נשבעים ולא על הקרקעות וכמו שנחלק ביניהם לפעמים בשאר דברים שהרי לענין אונאה שנינו אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות ואפילו הכי אסיקנא בבבא בתרא דאין גובין מן העבדים ודיינינן להו כמטלטלי. ואמר לו לא סלקא דעתך ולאו אההיא דגזל עבדים סמכינן למימר הכי אלא אברייתא דהמחליף פרה בחמור וילדה ומדקאמרי ליה רבנן לרבי מאיר אין נשבעים לא על העבדים ולא על הקרקעות שמעינן מינה מכלל דרבי מאיר סבר דנשבעים אף על הקרקעות. ודחינא אין משום הא לא איריא דכי היכי דאודית לן בקרקעות אודי לן אף בעבדים משום דהוקשו לקרקעות קאמרי ליה כן נראה לי פירוש סוגיא זו. הרשב"א.
והרא"ש תירץ על הקושיא האחרונה שהקשה הרשב"א דיש לומר דדריש כללי ופרטי והא דממעטינן בכולה תלמודא עבדים מהיקש דקרקעות היינו למאן דאמר כללא קמא דוקא וממעטא כל דלא דמי ליה בשני צדדים ועבדים לא דמו למטלטלים אלא בצד אחד ואף של פי שהן מטלטלים וגופן ממון זה אינו כי אם מצד אחד והוקשו לקרקעות לקנייה ולכמה דברים. ומאן דאית ליה כללא בתרא דוקא מרבי כל דדמי ליה מחד צד ורבי מאיר סבר כללא בתרא דוקא. עד כאן.

והא רבי מאיר איפכא שמעינן ליה וכו'. ואם תאמר ומאי קושיא אי לא אתיא מתניתין כרבי מאיר אתיא כתנא קמא דידיה. יש לומר דשינויא דחיקא הוא לומר דתנא דמתניתין אמר תרתי דלא כהלכתא חדא דנשבעין על העבדים וחדא דהלכה כרבן גמליאל הילכך אי אתיא כרבי מאיר ניחא כיון דסתם מתניתין כרבי מאיר אבל אי לא אתיא כרבי מאיר לית לן לדחוקי כולי האי ואוקימתא דרב ושמואל עדיפי טפי. הריטב"א.

תדע דתנן רבי מאיר אומר יש דברים וכו'. ואם תאמר כיון דאיתא להאי מתניתין בהדיא היכי סלקא דעתיה לעיל לומר דרבי מאיר סבירא ליה דנשבעין על הקרקעות. ויש לומר דממתניתין ליכא הכרחא כולי האי דדילמא רבי מאיר לדבריהם דרבנן קאמר להו אודו לי מיהא בהא דכבצורות דמיין והוו להו מטלטלין אלא דהשתא מייתינן ראיה מדרבי יוסי בר חנינא דאמר בהדיא דפליגי ממש רבי מאיר ורבנן דוקא מפני שהיו עומדות ליבצר. הריטב"א.

בענבים העומדות ליבצר פליגי. כבר פירשתי בכמה מקומות דמיירי בדצריכי לארעא ולא צריכי דאי בדצריכי לגמרי דכולי עלמא כקרקע דמי ואי דלא צריכי כלל דכולי עלמא כתלושין דמי וכדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי והתם אליבא דרבנן פרכינן לה דהלכתא כוותייהו. הריטב"א.

זה אומר איני יודע וכוי הא מני סומכוס היא. ואם תאמר והיכי מצי אתיא מתניתין כסומכוס והא לא אמר סומכוס אלא דוקא היכא דכי דל טענתייהו מהכא מכל מקום יש להסתפק כמו בשור שנגח אבל היכא דאין להסתפק אלא על פי טענותם מודה סומכוס והכא אין לנו להסתפק כי אם על פי טענותם דמנין לנו שמכר לו את הגדול כי אם על פי טענותם. ויש לומר דהא דמודה סומכוס היינו דוקא היכא שאין אנו יודעים אם מכר אם לאו והתם דוקא מודה כיון שאין לנו להסתפק אלא על פי טענותם אבל הכא שאנו יודעים בודאי דמכר לו עבד או שדה אבל בולד ספק במכר ממון המוטל בספק הוא ויש לנו להסתפק בלאו טענתייהו היאך היה המכר. תלמיד הר"פ.

מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא דקטע לידיה כדרבא. אני תמה למה אמרו דקטע לידיה כדרבא והלא המסקנא כדרבי אושעיא דזוקקין קאמר ובההוא תירוצא לא הוה צריך לומר דקטע לידיה. ונראה לי משום דברייתא לא מתרצא אלא בהכי דנהי דלענין מתניתין מצי למימר בטוענו עבד בכסותו וזוקקין אבל ברייתא ליכא למימר הכי דאי בטוענו שפחה בכסותה קאמר וזוקקין אם כן רבנן אמאי אמרי אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות אטו רבנן לית להו זוקקין. ועוד פרה מאי זוקקין איכא והילך היא לגבייהו אלא ודאי רבי מאיר דאמר נשבעין בלא זקיקה קאמר ואם כן קשיא לן הילך הוא ומשום הכי אצטריך למימר דקטע לידה דשפחה וכן פרה וולד דקטע לידה דפרה ואיהו קא תבע מיניה פרה וולדה שפחה וולדה והוא לא מודה ליה אלא בפרה ושפחה ופרה ושפחה נמי דקא מודה בהו לאו הילך נינהו דקטע לידייהו ומודה ליה דמחייב בהו דלאו הילך הוא. הראב"ד.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר קודם שמכרתי ילדה ולא נכנס הולד בכלל המכר וזה אומר משלקחתי ילדה והולד בכלל המכר אף על גב דקיימא באגם או בסימטא שהן רשויות שאינן של שניהם המוציא מחברו עליו הראיה ומוקמינן ליה לולד בחזקתה דמאריה. ואם הולד עם אמו ברשות הלוקח הוי המוכר מוציא מחברו ועליו הראיה. ואם לא הביא ראיה המוציא נשבע מי שהולד בידו שכמו שהוא טוען היה.
זה אומר איני יודע אם ברשותי ילדה או ברשותך וחברו אומר כמוהו בהא נמי מוקמינן לה בחזקת מרה אף על גב דהוה קיימא באגמא או בסימטא ואתיא כרבנן. אבל אליבא דרבי מאיר וסומכוס בזו חולקין דממון המוטל בספק הוא. וצריך עיון היכא דהויא הולד ברשות הלוקח וקא טעין מוכר ודאי ברשותי ילדה ולוקח קא טעין שמא ברשותי ילדה אי אמרינן בהא נמי דהמוציא מחברו עליו הראיה דכיון דמשכה לוקח נפקא לה מחזקתיה דמוכר לגמרי אפילו הפרה כל שכן הולד דהא לא אתחזק ביה מוכר מעולם הילכך היכא דקאי ליקום ולישתבע לוקח היסת דאינו יודע ונפטר כן נראה. וצריך עיון אי אמרינן דילמא דאתי ודאי ומפיק מידי שמא דמפקינן לה מיניה בשבועה דמשתבע מוכר דברשותו ילדה כיון דלא קיימא בחזקתיה דלוקח עד השתא דלא שייך למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה אלא במאי דאתחזק בידיה לגמרי דבר תורה וצריך עיון. זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק זכה מי שטוען ברשותי ילדה דשתיקה כהודאה דמיא. וצריך עיון היכא דאי שתיק מוכר ולבסוף צווח ואמר כל כמה דלא הוה מפיק לה מרשותי לא צווחנא דאמאי אצווח והשתא דקא בעי ליה לולד לא יהיבנא ליה ניהליה דהא ברשותי ילדה. נראה לומר דמצי טעין הכי ולא זכה לוקח בשתיקתו של מוכר. אכל מוכר הוא זוכה מיד בשתיקתו של לוקח היכא דאמר מוכר ברשותי ילדה ושתק הלוקח ואף על גב דהדר צווח לא מהני ליה מידי. כן נראה. וצריך עיון.

וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי וזה אומר משלקחתי המוציא מחברו עליו הראיה. ואי לא מייתי לוקח ראיה פסיד ולא משתבע מוכר דעד שלא מכרה ילדה דאין נשבעין על העבדים אבל היסת משביעו. ובכל שאר הדינים הן שוין דיני ולד בהמה עם דיני ולד השפחה חוץ מן השבועה במקום הודאת מקצת וצריך עיון כיון דאמרינן בעלמא עבד קטן כמטלטלין דמי הכא נמי לישתבע. והכי נמי נראה לומר היכא דהוה התם הודאת מקצת אבל הכא כופר בכל הוא בההוא ולד הילכך היסת הוא דרמי עליה דאין כאן הודאת מקצת אלא הודה בקרקע וכפר בכלים הוא. וכן נראה. ואפשר לומר דדוקא לענין קנייה הוא דעבד קטן כמטלטלין אבל לענין שבועה כמקרקעי הוא וכן כתב הר"מ עבד קטן שאינו יכול להלך על רגליו מפני קטנותו הרי הוא כשאר המטלטלין וכל מי שהיה בידו הרי הוא ברשותו והמוציא מחברו עליו הראיה. בפרק י' מהלכות טוען. ועוד כתב בפרק ב' מהלכות מכירה עבד קטן הרי הוא כבהמה וכו'.

היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן או שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה ושתיהן בעמריהן ויש לו חתיכת בגד הראוי למלבושי העבדים ואמר לו מוכר עבד קטן ובגד כדי מלבושו מכרתי לך בדמים אלו ולוקח אומר לא כי אלא עבד גדול ומן הבגד כדי מלבושו של גדול מכרת לי בדמים אלו הוי מודה מקצת בההוא בגד ומשתבע נמי אעבד על ידי גלגול כדתנן וזוקקין וכו'. אבל היכא דלא טענו עבד וכסותו אלא בעבד גדול והודה לו קטן לא משתבע על מאי דכפר דאין נשבעין על העבדים. וכן הדין בשדה גדולה או קטנה בעמריה מגו דמשתבע אמאי דכפר בעמרים משתבע נמי אשדה על ידי גלגול ואי לא טעניה עמרים אלא שדה לא משתבע על מאי דכפר דהא מה שטענו לא הודה לו ותו דאין נשבעין על הקרקעות מיהו אי אתחייב ליה שבועתא דמטלטלי ממקום אחר מגלגל עליו נמי דלא זבין ליה שדה גדולה דטעין עליה. מיהו השתא נמי מצי לאשבועי עליה היסת. ומתניתין דקתני הלוקח אומר גדולה לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול הלכתא היא אפילו אליבא דרבנן. ואית לן לאוקמה בשיש עסק שבועה ביניהן כגון דאמר לו שדה גדולה ועמרי גדולה לקחתי ממך והלה אומר גדולה לקחת כמו שאתה טוען וחצי עמרים אבל החצי האחר איני יודע אם מכרתיו לך אם לאו והוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם הילכך זכה לוקח ואף על גב דאיתנהו לעמרים ברשותיה דמוכר. אי נמי מצינן לאוקמה בדהוו עמרים בסימטא וטען לוקח שכולן לקח וטען מוכר שאינו יודע אם מכרן לו כולן או מקצתן וכיון דהנהו עמרים לא הוו ברשות מוכר ולא הוו נמי מידי דידע ליה למוכר לא שייך למימר בהו המוציא מחברו עליו הראיה כן נראה. וצריך עיון.

מתניתין: המוכר זתיו לעצים. פירוש כגון שהניחם הקונה ולא קצצן וטענו פירות אם הקרקע שהם עומדים בו בית סאה שהוא חמשים אמה על חמשים אמה עשו זתים פחות מרובע הקב הרי הם לבעל הזתים אבל אם עשו רביעית לסאה יחלוקו בעל הקרקע ובעל הזתים. רבינו חננאל. וכן פירש ה"ר יהונתן.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: הא דתנן המוכר זתיו וכו'. יש שפירשו שהזתים היו גרועין שאין הסאה שבהם עושה רביעית שמן. ולא נראה דהא מילתא דלא שכיחא היא שלא תעשה סאה רביעית שמן. ולכך פירשו שהאילן שהיה ראוי לעשות סאה זתים בעורו בתקפו עכשיו עושה פחות מרביעית שמן. וכן פירש מר"י. עד כאן.

שטף נהר זיתיו וכו'. יחלוקו. ומדלא יהיב שיעורא מכלל דמתניתין אפילו פחות לסאה. וכולה מיירי בשרצה בעל השדה לקיימם שם שאלו רצה היה אומר לו עקור אילנך בין בתוך שלש בין לאחר שלש כי במה זכה בעל האילן לקיימן בשדה חברו ובהכין מתפרש כולה שמעתא. וזה ברור. הריטב"א.

גמרא: היכי דמי אי דאמר ליה קוץ לאלתר אפילו פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע. ונראה לי דלאו הכל לבעל הקרקע קאמר דהא אמר ליה לוקח זיתי גדלו אלא לבעל הקרקע מחציתן קאמר כדינא דמתניתין ביתר מרביעית. והיינו דקאמר פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע ומאי נמי דקאמר אלא פחות נמי ברביעית ויתר מרביעית. והרמב"ם כתב וזה לשונו: המוכר זתיו לעצים אם פסק עמו לקוץ כל הפירות שיעשו הרי הן לבעל הקרקע. עד כאן. והוא בפרק ד' מהלכות שכנים. ואינו מחוור בעיני. הרשב"א.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: המוכר זיתים לעצים בסתם דלא אמר ליה קוץ לאלתר ולא אמר ליה נמי כל אימת דבעית קוץ אלא דאמר ליה זיתי אני מוכר לך לקוץ אותן לעצים אם עשו פחות מרביעית קב שמן לכל הזיתים שהן עשרה אילנות חדשים בכל בית סאה קרקע שהוא חמשים על חמשים יתר על ההוצאה שהוציא בעל הזיתים בעבודת האילנות ובמסיקת הזיתים ועשיית השמן הרי הן ללוקח שהוא בעל הזיתים דאפחות מרביעית קב לבית סאה לא קפדי אינשי. ואם עשו יותר מרביעית או רביעית שלם חולקין אותו בעל הקרקע ובעל הזיתים דארצו של זה וזיתיו של זה גדלו לפיכך חולקין השמן. ואי אמר ליה בעידן זביני לאלתר קוץ אפילו עשו פחות מרביעית כמה שהוא הרי הוא לבעל הקרקע ונותן לו ההוצאה מתוכו של שמן או מביתו אם רצה לסלקו במעות. ואי בעידן זביני אמר ליה כל אימת דבעית קוץ אפילו עשו יותר מרביעית או כמה שהוא הכל לבעל הזיתים ואין בעל הקרקע יכול לכופו לקוץ עד שיקוץ מעצמו. ומתניתין לא מתוקמא אלא בסתם. עד כאן.

בד"ה והא ר"מ כו' וכרבנן לא מצי לאוקמי דהא תניא בהדיא לקמן אין נשבעין כו' עכ"ל היינו המתרץ דידע הברייתא והמקשה דלא ידע הך ברייתא מכל מקום לא בעי לאוקמא כרבנן דקתני וכן שתי שדות ישבע ורבנן אית להו בהך מתני' די' גפנים טעונות דאין נשבעין על הקרקעות דמהך מתניתין גופה נמי קאמר המקשה דלר"מ אין נשבעין על הקרקעות וק"ל:

ד"ה ר' מאיר וכו' ומדמינן בסמוך וכו'. ר"ל דהוקשה להם להתוס' א"כ מה פריך בגמרא בתר הכי והא ר"מ איפכא שמעינן ליה פירוש דסבירא ליה עבדא כמקרקעי ומה בכך הא בקרקע נמי סבירא ליה הכא דנשבעין א"כ מאי נפקא מינה אפילו אי סבירא ליה דעבדים כקרקע נמי אתי שפיר לכך כתבו ומדמינן וכו' ר"ל דהכי פריך דאם איתא דס"ל לר"מ הכא דנשבעין על עבדים וקרקעות אם כן ע"כ צריך לומר דסבירא ליה דדרשינן ברבוי ומיעוט ורבוי אם כן גבי גזלה נמי הוי ליה למדרש ברבוי ומיעוט ורבוי והוה ליה למימר דמשלם בעבדים כשעת הגזלה כמו שאר מטלטלין ודו"ק:

ד"ה והא ר"מ איפכא שמעינן וכו' עד דהא תנא בהדיא לקמן וכו'. יש לדקדק א"כ דידע המקשה ההיא דלקמן מה מקשה אהא דאוקי מתניתין כרבי מאיר והא לר"מ איפכא שמעינן וכו' בלא זה הוי קשה ההיא דלקמן אההיא דגזל בהמה והזקינה רבנן ארבנן ור' מאיר ארבי מאיר. ורבנן ארבנן איכא לתרוצי קצת אלא שאין לנו להאריך בזה אבל ר' מאיר ארבי מאיר קשה עכ"פ. ועיין בפרק הגוזל (בבא קמא דף צ"ו ע"ב) דמשום ההיא דלקמן גופה מחליף לה רבה בר אבוה עיין שם:

גמ' אף קרקע נשבעין דלמא אעבד כו' יחלוקו מיבעי מודה סומכוס כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה המוכר כו' והשהה אותה בקרקע ועשו כו' רביעית שמן כצ"ל והס"ד והד"א:

גמרא כדאר"פ בדלייפי. כצ"ל וכן בכולהו וכ"ה בשבועות (מג):

רש"י ד"ה בדלייפי. ז"א כסות גדולה מכרת לי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה דקטעה לידה. דשפחה וולדה חד גופא הוא טעין ליה. ר"ל דהוא טעין דבשעה שלקחה היתה בכרס מלאה ודוחק דמ"מ עתה תובע ולד הנולד ומדוע לא פי' דה"ל כטענו חטים ושעורים והודה בא' מהן דמסקינן בשבועות (מ ב) דחייב ולרחב"א שם הא מני ר"ג ועי' בב"ב (פד ב) ברשב"ם ד"ה מין אחד ומה שהעירותי עליו:

תד"ה ואריב"ח. דקי"ל בהכונס כר' שמעון. כצ"ל:

גמרא אר"ש בן פזי כו'. ברי"ף הגי' בן לקיש וכן ברא"ש ר"ל וכה"ג אמר לקמן (קה):

מה שטענו כו'. ועוד הילך פירש"י אף למאן דאמר טענו חטין והודה לו בשעורין חייב והיינו ר"ג. ולכאורה למה שכתבו תוספ' דלר"ג פטור משעורין רק שבועה חייב אם כן למה יהיה חשיב הילך הא לא יתן לו כלום וי"ל דטעם תוספות הוא דהמחילה שעורין הוא אחר כך כשמודה שעורין והוא אינו חוזר ואומר גם שעורין כמו שכתב הרא"ש. ואם כן בשעה שהודה לא מחל זה עדיין וחייב שבועה. ואם כן שפיר הילך הוי בשעת הודאה ולא עדיף משאר מודה הילך כנ"ל:

שם ישבע המוכר לפי שכל הנשבעין כו' לא משלמין. תמוה מאד מה ענינו כאן. וי"ל לענ"ד דסלקא דעתך הא כיון דסבירא ליה כסומכוס דיחלוקו רק דמודה היכא דאיכא שבועה דאורייתא. ולכאורה בשלמא שרוצה חצי וגם שבועה שייך כנ"ל כיון שנשבע אינו ספק. אבל כשאינו רוצה שישבע רק ליטול מחצה לכאורה נגד הסברא בשביל שמודה מקצת ויש עוד רגלים לדבר שחייב לו יותר מכ"ה יגרע כחו שלא יטול מחצה. וצ"ל דמעצמינו אין נותנין בירור זה ע"י שבועה שיצא מכלל ספק וחולקין. אבל כשיש עליו החיוב שבועה חשיב שיתברר הדבר אם לא ישבע ישלם הכל ואם ישבע מסתמא אמת כדבריו ואין חולקין. ובזה שפיר סלקא דעתך דיכול תובע לטעון שיהיה הוא נשבע ויטול מחצה. דבשלמא שאר מ"מ או ע"א אין הרגלים לדבר כל כך להוציא אף בשבועה רק שיוטל על הנתבע בירור דשבועה ולפטור. מה שאין כן בהנ"ל דבלאו חיובו דמ"מ היו חולקין רק הבירור כנ"ל. ויותר כשישבע התובע ויטול מחצה כנ"ל. ושפיר קמשמע לן ישבע מוכר לפי שכל הנשבעין כו' שאין מן התורה שום שבועה ליטול אף דהסברא כנ"ל. ואתי שפיר.

כסות מה שטענו לא הודה לו. ועל כסות אחרת הודה לו ואינה מאותה שטענו: בדיילפי. שבגד שלם היה ועדיין מחובר זה אומר כסות גדולה מכרתי לך וזה אומר כסות קטנה: עבד גדול בכסותו. וזה מודה לו בעבד קטן וכסותו דמחויב שבועה משום כסות ומישתבע אעבד בגלגול: זוקקין. שהמטלטלין זוקקין את הקרקע לשבועה: תנינא. בקדושין (דף כו.) נכסים שאין להם אחריות זוקקין הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן: ר''מ היא. לקמן בברייתא המחליף פרה בחמור דקאמר ר''מ עבדא כמטלטלי דמי ונשבע עליו ולקמן פריך ליה אשדות דקתני במתניתין נמי נשבעין: פטור. דבעינן הודאה ממין הטענה עצמה: דקטע לידיה. לההוא עבד קטן דמודה ליה בגויה: והא איפכא שמעינן ליה. לר''מ דאמר עבדא כמקרקעי דמי: הרי שלך לפניך. דקיימא לן ב''ק (דף צה.): קרקע אינה נגזלת וכל מקום שהיא ברשות בעליה עומדת ועבד כמקרקעי דמי ואינו נגזל להיות נקנה לגזלן לשלם דמים הילכך כי אזקין ברשותיה דמריה אזקין: הא לא קשיא. דאיכא לשנויי כדמחליף רבי אבא בר אבוה אלא הא קשיא ממאי דקסבר רבי מאיר וכו' כדקתני במתני' וכן שתי שדות וקאמר ישבע: דלמא עבדא הוא כמטלטלי דמי. ונשבעין עליו אבל אקרקע אין נשבעין: לפי שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. מי שתובעין אותו הוא נשבע להפטר מלשלם ולא התובע נשבע ליטול דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע (שבועות דף מה.): לאו מכלל כו'. מדקאמרי ליה ולא על הקרקעות מכלל דשמעינן דאמר דאקרקעות נמי נשבעין: שהן כקרקע. מחוברים: מחייב. שבועה: הרי הן כקרקע. ואין נשבעין עליהן: כבצורות דמיין. אבל בקרקעות ובצריך לקרקע מודה: כעבד דמיא. וחדא מילתא היא ולא תחייביה שבועה: זה אומר איני יודע. אברייתא קא מהדר דהמחליף פרה בחמור: דקטעה לידה. דשפחה דלאו הילך הוא וממין הטענה הוא דשפחה וולדה חד גופא הוא טעין ליה וזה הודה במקצת ור''מ אית ליה נשבעין על העבדים: מתני' המוכר זיתיו לעצים. שיקוץ אותן לשריפה ושהה אותן בקרקע: ועשו. זיתים רעים שאין בסאה שבהן רביעית שמן: הרי אלו וכו'. טעמא מפרש בגמ': גמ'

עבד ונתן לו דמים ולא כתב עדיין השטר ואיירי במקום שכותבין השטר א''נ כגון שהתנו דיוכלו לחזור עד נתינת השטר וא''ת והיכי קאמר סומכוס יחלוקו והא ליכא דררא דממונא ואמרינן בפ''ק (דף ב:) דלא פליג סומכוס וי''ל דמיירי כגון שא''ל המוכר בפני עדים עבד גדול אמכור לך בכ''ה דינרים ועבד קטן בעשרים דינרים ולא ידעינן מה קבל מלוקח: כסות מה שטענו לא הודה לו. בשלמא שדה שלוקח אומר מכרת לי מ' עומרים ומוכר אומר כ' דהיינו עומרי גדולה וקטנה הוי שפיר מה שטענו הודה לו אבל כסות ששואל סרבל גדול ומודה לו סרבל קטן אינו מודה לו כלל מה שטוען: זוקקין אתא לאשמועינן. וא''ת לעיל (דף צח:) דאוקימנא זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע ע''י גלגול אמאי לא פריך גלגול אתא לאשמועינן וי''ל דלעיל אתא לאשמועינן טובא שמגלגלין אפילו בדבר שאינו דומה אע''ג דלא הוו כמו סוטה: רבי מאיר היא דאמר עבד הרי הוא כמטלטלין דמי. וכן אקרקעות נמי נשבעין דהא במתני' עבד ושדה קתני ומטלטלין דנקט לאפוקי שטרות דמאן דדריש רבוי ומיעוט ורבוי לא ממעט אלא שטרות כדמוכח בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיז:) ומדמינן בסמוך שבועה לגזילה לקנות בשינוי והתם נמי איכא רבוי ומיעוט ורבוי כדאמר בהגוזל בתרא (שם) ומיהו לענין קנין כסף לא הוי עבדים כמטלטלין לר''מ אלא ניקנין בכסף מדנקט גבי פרה מחליף לפי שאין ניקנית בכסף וגבי שפחה המוכר במתני' ובברייתא בסמוך: והא ר''מ איפכא שמעינן ליה. וכרבנן לא מצי לאוקמי דהא תניא בהדיא לקמן אין נשבעין על עבדים ועל קרקעות: דלמא אעבדים נשבעין אקרקעות לא. וא''ת ומנא ליה לחלק כדי להקשות וי''ל דסמיך אמתני' די' גפנים דמייתי בסמוך דאין נשבעין על הקרקעות לר''מ ועל עבדים נשבעין כמו שתירץ וכדאיתא בברייתא דמייתי בסמוך וא''ת ואי ר''מ דריש ברבוי ומיעוט א''כ אקרקע נמי נשבעין ואי דריש כללי ופרטי אעבדים נמי אין נשבעין וי''ל דדריש רבוי ומיעוט ואית ליה שום מיעוט דמוקי לה למעוטי קרקעות ולא עבדים דמאן דדריש רבוי ומיעוט צריך שני מיעוטין למעוטי קרקעות ועבדים דלא סגי בחד מיעוטא אע''ג דעבדים הוקשו לקרקעות כדאמר במרובה (ב''ק דף סב: ושם): ואמר ר' יוסי בר' חנינא בענבים כו'. בלא ר' יוסי יש להוכיח דאין נשבעין על הקרקעות מדקתני ואינן כקרקע ואע''ג דפליגי הכא לענין שבת מודו כולי עלמא דלאו כבצורות דמיין והתולש חייב ולענין ב''ח מודו רבנן דכבצורות דמיין מדפריך בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נא ושם ד''ה סוף) כל העומד לגזוז כגזוז דמי ומיהו ר''ח פי' דהתם פריך מכח דקי''ל בהכונס (ב''ק דף נט: ושם ד''ה ופסק) כרבן שמעון דאמר אכלה פירות גמורים משלם פירות גמורים: