דף צג - ב
כי הא נטר כדנטרי אינשי! הרי הוא שמר כדרך השומרים, ולא היה לו להעלות על דעתו שמא תחליק, כיון שכך היא רגילות האנשים, שלא לחשוש לזה!
אמר ליה אביי לרבה: אלא מעתה, אם שומר שמר כדרך שבעלי הבהמות רגילים לשמור, והוזקה הבהמה, שלדבריך הוא פטור, מה יהיה הדין, אם על למתא בעידנא דעיילי אינשי [נכנס השומר לעיר בשעה שדרך בני אדם להניח את הבהמות לבד בשדה, ולהכנס לעיר], ואינם חוששים שמא יקרה דבר בשעה שהם נכנסים, האם תאמר הכי נמי דפטור, משום ששמר כדרך שרגילים לשמור?
אמר ליה: אין. אכן כך הוא הדין.
והוסיף ושאל אביי את רבה: אילו גנא פורתא, ישן השומר קצת, ולא שמר, והיה זה בעידנא [בזמן] דגנו אינשי, שרגילים הם לישון ואינם חוששים שיקרה דבר, האם הכי נמי דפטור, היות ששמר כדרך שרגילים לשמור, ואנוס הוא.
אמר ליה: אין. [35]
איתיביה אביי לרבה, מברייתא, ששנינו בה: אלו הם האונסין ששומר שכר פטור עליהן: כגון במקרה של תקיפת שודדים, המתואר בספר איוב [פרק א], "ותפל שבא ותקחם, ואת הנערים הכו לפי חרב", שאין באפשרות השומר להתקומם נגדם.
ומשמע משם, שאם היה באפשרותו לשמור אלא שלא חשש לשמור, אין זה פטור אונס.
אמר ליה: התם, מה שהצריכה הברייתא דוקא אונס שאפילו אם ינסה לשמור מזה הוא לא יצליח, מדובר בחזני מתא, בשומרי העיר בלילות, שעליהם סומכים כל אנשי העיר בלילה, וצריכים לשמור יותר ולחשוש לכל דבר, ואין להם טענת פטור ששמרו כדרך השומרים.
איתיביה אביי לרבה, מברייתא ששנינו בה: עד מתי שומר שכר חייב לשמור? כלומר, כמה הוא חייב לשמור, ורק כשישמור כך, ובכל זאת יוזק הפקדון, רק אז הוא יהיה פטור מחמת אונס?
עד כדי האמור ביעקב אבינו, בשומרו את צאן לבן: [בראשית לא] "הייתי ביום אכלני חורב, וקרח בלילה". והוא שיעור כל מה שביכולתו לעשות. ומשמע שאם היה ביכולתו לשמור ולמנוע את הנזק, אלא שלא חשש לזה, הוא חייב, ואינו פטור מחמת ששמר כדרך השומרים
אמר ליה: התם נמי, בחזני מתא. שומרי העיר בלילה, החייבים לשמור יותר מדרך השומרים, ועליהם לחשוש לכל דבר.
אמר ליה: אטו וכי יעקב אבינו, שאמר ללבן "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה", חזן מתא הוה!? הרי שומר לבן לחוד היה, ואינו חייב לשמור יותר מכדרך השומרים.
ומתרצת הגמרא: דאמר ליה יעקב ללבן: נטרי לך, שמרתי עבורך נטירותא יתירתא, שמירה יתירה, יותר מהחיוב המוטל על שומר שכר, אלא הוספתי בשמירה לשמור כחזני מתא, החייבים לשמור בכל כוחם, ולא להסתפק בכדרך השומרים.
איתיביה אביי לרבה מברייתא, ששנינו בה: רועה שהיה רועה בהמות של אנשי העיר בשכר, והניח עדרו, ובא לעיר. בא זאב וטרף, ובא ארי ודרס בשעה שהיה בתוך העיר, אין אומרים, כיון שפושע הוא בהליכתו אולי אילו היה שם היה מציל. אין אנו תולים כל נזק בפשיעתו, בטענה שיתכן ואילו לא היה הולך לא היה קורה הנזק.
אלא, אומדין משערים אותו: אם היה יכול להציל באם לא היה הולך לעיר אלא היה נשאר לשמור, שאז היה יכול להספיק להעבירם למקום אחר, הרי הוא חייב. ואם לאו, פטור.
ומדייק אביי: מאי לאו, דעל בעידנא דעיילי אינשי, כדרך שרגילים השומרים להכנס, ואף על פי כן, אילו היו אומדים אותו שהיה יכול להציל, הוא היה חייב, על אף ששמר כדרך השומרים.
וקשה לרבה, הפוטר כששמר כדרך השומרים.
אמר ליה רבה: לא באופן הזה מדברת הברייתא. אלא באופן דעל בעידנא דלא עיילי אינשי, שלא שמר כדרך השומרים. ותמהה הגמרא: אי הכי, פושע הוא! שהרי הוא הניח את הבהמות באופן שאין דרך להניחם, ונכנס לעיר, ואמאי פטור אילו משערים שלא היה יכול להציל? והרי הדין הוא שאם היה תחילתו בפשיעה, כגון כאן, שהניח הבהמות ובא לעיר בשעה שאין דרך בני אדם להניחם ללא שמירה, והניחם חשופים לכל מיני נזק, וסופו באונס, שבא זאב וארי, שאינו יכול להציל מהם, חייב! [36] ומתרצת הגמרא: כאן מדובר בכגון דשמע קל קולו של אריה, ועל. ולכן אף כניסתו לעיר היא באונס, משום שפחד מן הארי.
אך שואלת הגמרא: אי הכי, שנכנס מפחד הארי, כיצד אומרת הברייתא שאומדין אותו אילו היה יכול להציל אם לא היה נכנס לעיר? והרי מאי הוה ליה למעבד!? הרי הוא המתין עד הרגע האחרון, ולא הצליח לעשות כלום, וברח.
ומתרצת הגמרא: משערים אותו האם היה לו אפשרות וזמן לקדם את הארי ברועים ובמקלות להבריחו.
אך מקשה הגמרא: אי הכי, שמשערים אולי היה יכול להבריח את הארי, מאי איריא, מדוע דוקא שומר שכר משערים אותו אם היה יכול להבריחו ברועים ובמקלות?
והרי אפילו שומר חנם, נמי מוטל עליו לנסות להבריח את הארי על ידי רועים ומקלות!
דהא מר, רבה, הוא דאמר: שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות, ולא קידם, חייב!?
ומתרצת הגמרא: שומר חנם, צריך לנסות להבריח הארי אם יש לו רועים ומקלות הבאים לעזרתו בחנם. ואילו שומר שכר, צריך לטרוח לגייס רועים לעזרתו אפילו בשכר. והברייתא, שדיברה דוקא בשומר שכר, זה בידוע שלא היתה לו אפשרות להביא עזרה בחינם. וכיון שהוא שומר שכר, משערים גם אם היה לו אפשרות וזמן לשכור אנשים,
ועד כמה ממון צריך שומר שכר לשלם לעזרה? עד כדי שווי דמיהן של בהמות העדר.
ומקשה הגמרא: והיכן מצינו בשומר שכר שחייב באונסין? והרי אנוס הוא מהארי, ומדוע עליו להוציא הוצאות לשכור אנשים להבריח את האונס.
עונה הגמרא: חייב הוא להוציא, משום דהדר שקיל דמיהן, שהוא חוזר ונוטל את שכר המסייעים להברחת הארי מבעל הבית. ונמצא שאינו מוציא מכיסו. אלא, שמחובת שמירתו היא, להוציא בינתיים מכיסו לצורך השמירה.
אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי, שאת דמי המסייעים בהברחת הארי משלמים הבעלים, מאי אהני ליה מינה, מה מרוויח הבעלים מהצלת בהמותיו כשהשומר שוכר מסייעים להצלה עד כדי דמי בהמותיו!? והרי לא הרויח כלום מההצלה, כי באותו הממון, היה קונה שוב בהמות.
ומתרץ אביי: נפקא מינה, הועילה לו ההצלה לכושרא דחיותא [כושר הבהמות], שרגילות הן לצרכיו.
אי נמי, לטרחא יתירתא, שלא יצטרך לטרוח לקנות בהמות אחרות במקומן.
רב חסדא ורבה בר רב הונא, לא סבירא להו הא דרבה, הפוטר שומר שכר כששמר כדרך השומרים. משום דאמרי: להכי יהבי לך אגרא, שכר על השמירה, לנטורי לי נטירותא יתירתא, כדי שתשמור יותר מדרך השומרים, ואין זה אונס, אלא בגדר עבירה.
בר אדא סבולאה, היה שומר בהמות בשכר, הוי קא מעבר חיותא, העביר את הבהמות אגמלא, על הגשר שעל גבי נהר ד"נרש". דחפה חדא לחברתה, ושדיתה [וזרקתה] במיא.
אתא לקמיה דרב פפא, חייביה לשלם.
אמר ליה בר אדא, השומר, לרב פפא: מאי הוה לי למעבד.
אמר ליה: אבעי לך לחשוש יותר, לעבורי חדא חדא, להעבירן כל אחת לבדה, כדי שלא תוכל האחת לדחוף את חברתה.
אמר ליה: האם ידעת ביה בבר אחתיך, וכי מכיר אתה שומר שהוא בן אומתך, דמצי למעבר חדא חדא. המסוגל להעביר עדר של בהמות, אחת אחת, על כזה גשר!? הלא שמרתי כדך השומרים, ואין מי שחושש להעביר בהמות על גבי הנהר אחת אחת שמא תדחוף האחת את חברתה.
אמר ליה: כבר צווחו קמאי דקמך לפוטרם באופן כזה משום ששמרו כדרך השומרים, ולא איכא דאשגח בהו.
אדם הנקרא בשם "איבו", אפקיד כיתנא, בי בביתו של רוניא.
אזל "שבו", גזלן מזוין היה, שמטיה מיניה, חטף מרוניא את הפקדון שהופקד אצלו.
לסוף הוכר הגנב, ותפסוהו.
אתא לקמיה דרב נחמן, חייביה רב נחמן את רוניא הנפקד לשלם, ואף שהיה אנוס, כיון שהוכר הגנב ואין לו הפסד אם ישלם, שהרי יוציא ממונו מהגזלן, ולכן, עליו לשלם, והוא יטרח להוציא את הממון מן הגנב.
לימא פליגא רב נחמן, שחייבו לשלם, על דרב הונא בר אבין:
דשלח רב הונא בר אבין: נגנבה באונס ואחר כך הוכר הגנב, אם שומר חנם הוא, יש בידו את הברירה: רצה השומר, הרי הוא נשבע שלא פשע ונגנבה באונס, ופטור. ואם רצה השומר לשלם, משלם לבעלים, והשומר עושה עמו דין, ומוציא הממון מיד הגנב.
אבל, אם שומר שכר הוא, משלם לבעלים. והשומר עושה עמו דין, ואינו נשבע לפטור עצמו שהיה באונס, כיון שאין כאן הפסד ממון, לפי שיכול להוציא הגניבה מן הגנב, ולכן הוא משלם לבעלים ועליו לטרוח להוציא מהגנב.
והרי רוניא היה שומר חינם, ובכל זאת חייבו רב נחמן לשלם על הגניבה, ולא כרב הונא, שאמר שומר חנם, אם רוצה, הרי הוא נשבע, ופטור. [37] אמר רבא: התם, פשע רוניא, כי גברי דפרמוסקא, אנשי השלטון, הוו קיימי שם בשעת הגניבה. דאי רמא קלא, אם היה מרים קולו בצעקה, הוו אתו ומצלין ליה. וכיון שפשע בכך שלא צעק, חייב הוא לשלם.
מתניתין:
משנה זו באה להגדיר מה הוא מצב של אונס לגבי חיוב שומרים:
זאב אחד שתקף את הצאן, אינו אונס, היות שיכול השומר לגרשו.
שני זאבים, הרי זה אונס.
רבי יהודה אומר: בשעת משלחת זאבים מכת זאבים שניכר שזו מכה משולח מן השמים, אף זאב אחד אונס. שבשעת מכה אף זאב אחד תוקף ואי אפשר לעמוד נגדו.
שני כלבים אינו אונס, שיכול לגרשם.
ידוע הבבלי אומר משום רבי מאיר: באו הזאבים מרוח אחת אינו אונס, משתי רוחות אונס.
הלסטים הרי זה אונס. ומפרש בגמרא איזה לסטים
הארי הדוב והנמר והברדלס והנחש, הרי אלו אונס.
אימתי כל האופנים שלמדנו הם אונס? בזמן שבאו מאיליהן. אבל אם הוליכן הרועה למקום גדודי חיה ולסטים, אינו אונס.
מתה כדרכה הרי זה אונס.
סגפה עינה ברעב או שהעמידה בקיץ בשמש או בחורף בקור ומתה, אינו אונס. ואף אם לא ברור אם מתה מחמת מה שסיגפה חייב, שתולים אנו מיתתה במה שסיגפה.
עלתה לראשי צוקין, בעל כורחו, שלא הצליח למונעה מלעלות, ונפלה בעל כורחו, הרי זה אונס.
העלה לראשי צוקין ונפלה, אפילו בעל כורחו, ומתה, אינו אונס, שלא היה לו להעלותה לצוק.
גמרא:
שנינו במשנתנו: זאב אחד אינו אונס.
ומקשה הגמרא: והתניא בברייתא להיפך: זאב אחד אונס!
אמר רב נחמן בר יצחק: ההיא, הברייתא המחשיבה זאב אחד לאונס, בשעת משלחת זאבים [מכת זאבים], ורבי יהודה היא, האומר במשנתנו, בשעת משלחת זאבים אפילו זאב אחד אונס.
שנינו במשנה: הלסטים, הרי זה אונס.
ומקשה הגמרא: אמאי? לוקי [העמד] גברא להדי [מול] גברא, והיה על הרועה להתקוטט עמו ולא להניחו לגנוב.
אמר רב: בלסטים מזוין.
איבעיא להו: לסטים מזויין ורועה מזויין, מהו? האם צריך הרועה לריב עמו?
מי אמרינן, אוקי גברא להדי גברא, והיות וגם הרועה מזוין, היה לו לריב עמו.
או דלמא, האי [הלסטים] מסר נפשיה להסתכן ולגנוב, שעל מנת כן הוא בא. והאי [הרועה] לא מסר נפשיה, ואינו חייב להסתכן בשביל הבהמות.
ופושטת הגמרא את הספק: מסתברא, דהאי מסר נפשיה, והאי לא מסר נפשיה. ופטור מלשלם אם הניחו לגנוב, שאינו חייב להסתכן לריב עמו.
אמר שאל ליה אביי לרבה: אם אירע מעשה, שבו אשכחיה [מצאו] רועה לגנב, ואמר ליה הרועה לגנב: גנבא סריא [גנב סרוח], בדוכתא פלניא יתבינן, במקום פלוני אנו רועים בהמותינו,
הערות
[35] במחלוקת רבה ואביי בשומר שכר ששמר כדרך השומרים אם הוא פטור. רבה פטר ואביי חייב, ביאר רש"י, שסברת רבה היא, כיון שחשש לשמור כדרך השומרים, פטור הוא מחמת פטור אונס, שלא עלה על דעתו לשמור יותר מהרגילות. ואביי סובר, ששומר שכר חייב בשמירה יתירה כיון שהוא מקבל שכר. ואביי שחייב, סובר שהשומר כדרך השומרים אינו אנוס אלא הוא בגדר גניבה ואבידה. ושומר שכר שחייב בגניבה ואבידה, חייב גם אם לא חשש לשמור יותר מדרך השומרים. והרשב"א סובר, מה שחלק אביי על הפטור הזה, הוא בגלל שסבר שאין שומר שכר נפטר אלא אם הגיע האונס לגוף החפץ, כגון שמתה הבהמה או נאבדה, אבל אם האונס הוא בשומר, כגון שנאנס ונרדם, או שתקפו חולי גדול, ולא היה יכול לשמור, חייב. אבל בעצם הסברא, שמי ששמר כדרך השומרים זה אונס, הוא מודה לרבה. אלא שאף אונס זה, היות והוא לא אונס בגוף החפץ אלא בשומר עצמו, אין זה אונס הפוטר. ובתוספות לעיל דף מ"ב דנו, מה דין שומר שכר שנאנס ונחלה, ולא יכל לשמור על הפקדון, ונגנב. האם הוא חייב, או פטור, שהרי הוא אנוס. והוכיחו התוספות, שאם תאמר שהוא אנוס ופטור, מדוע מבואר בגמרא בכמה מקומות ששומר שכר הטוען טענת גנב ונמצא שקרן, שהוא עצמו אכל את הפקדון, ששומר חינם מתחייב לשלם כפל. אבל שומר שכר, כיון שאף כשאומר שנגנב הרי הוא משלם קרן, אם נמצא שקרן אחר כך אינו משלם כפל. וזו חומרא בשומר חינם על שומר שכר. והרי יש אפשרות ששומר שכר יטען טענת גניבה ויהיה פטור, אם יטען שנאנס ונחלה ונגנב, שזו גניבת אונס שהוא פטור עליה, ואם ימצא שקרן, שהוא עצמו אכלו, שישלם כפל. ועל כרחך, ששומר שכר חייב כשנאנס ולא שומר עד שיגיע אונס לגוף החפץ ששמר בכל כוחו וגבר עליו גנב מזוין והוציא מידו. ולפ"ז הקשה הרשב"א, שלרבה שבשמר כדרך השומרים פטור הוא מדין אונס, ואם כן לפי רבה יש לנו גניבה באונס שיפטר עליה שומר שכר כשיטען ששמר כדרך השומרים ונכנס לעיר בשעה שרגילים השומרים להכנס ונגנבה הבהמה ואם ימצא שקרן והוא עצמו אכלו יתחייב כפל? ולכן סובר הרשב"א, שסברת רבה ששמר כדרך השומרים הוא פטור, שבזמן ההוא אין לו דין שומר, וכאילו לא קיבל לשמור בזמנים אלו. ואם יטען שבאותה שעה נגנבה הבהמה, אין זו פטור גניבת אונס, אלא פטור שהבהמה נגנבה כשלא היה שומר, ואין חיוב כפל כשימצא שקרן אלא כשפטר עצמו בגניבה, ולא בטענה שלא היה שומר באותה שעה. נמצא, שלפי רש"י: סברת רבה הוא מחמת פטור אונס, וסברת אביי שאין זה אונס. ולפי הרשב"א: סברת רבה שבשעה שאין רגילות לשמור לא התחייב מלכתחילה לשמור בזמנים אלו, ואיננו שומר כלל. וסברת אביי היא, שהרי הוא שומר, ומה שאין זה אונס הוא מחמת שלא הגיע האונס במקרה הנזק [שהרי קרה מעשה גניבה וכדומה שהיה אפשר להציל מזה] אלא הוא אונס בשומר [שלא חשב לשמור בשעה זו, שהדרך להניח את הבהמות ללא שמירה].
[36] והקשו הראשונים, והרי אם אנו משערים אותו שאף אם היה שם לא היה יכול להציל, מדוע יתחייב מצד תחילתו בפשיעה וסופו באונס? והרי אין דין תחילתו בפשיעה מחייב באונסים אלא באונס כזה שאילו לא היה פושע בתחילה, לא היה קורה האונס בסוף. ואילו כאן, הרי אף אם היה נשאר שם ולא היה נכנס, לא היה יכול להציל? ותירץ הרי"ף, שאביי ורבה סוברים, שתחילתו בפשיעה מחייב גם באונס שלאחריו, אפילו באונס שלא מחמת הפשיעה. ואין הלכה כן. והראב"ד תירץ, שכאן האונס הוא כן מחמת הפשיעה, שהיה עליו להכניס את העדר איתו ולא היה הארי פוגשם בחוץ. והיינו שנחלקו הרי"ף והראב"ד מהי פשיעתו: הרי"ף סובר, שהפשיעה היא במה שנכנס, והיה עליו להשאר. והראב"ד סובר, שמחיובי שמירתו היה עליו להכניס את העדר איתו, ולכן, אונס הארי בא מחמת הפשיעה. הקשו הראשונים, אף לפי אביי, המחייב שומר שעל בעידנא דעיילי אינשי, מדוע אם כן אם על בעידנא דעיילי אינשי אומדים אותו אם יכל להציל מהנזק ואם לאו פטור, והרי אסור לו להכנס, ושיתחייב מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס? ותירצו, שלפי אביי, הנכנס בשעת הרגילות להכנס אינו פושע, אלא זהו כעין גניבה ואבידה, ששומר שכר חייב בהם, לפי שעליו לשמור שמירה יתירה על הרגילות. ותחילתו בגניבה ואבידה וסופו באונס פטור, ורק תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. והטעם ביארו האחרונים: שבפשיעה השומר מתחייב על עצם הפשיעה (אם הוא ניזוק בסופו של דבר) כיון שהפשיעה היא תחילתו של נזק שהבהמה חשופה לנזקים. וממילא אף אם יקרה אונס גם זה נכנס בכלל הנזק של הפשיעה, שכל זה קרה בהפקרת הבהמה לנזקים. ואף שמנזק מסוים זה לא היה לו לחשוש, אבל כיון שעצם הפשיעה היתה אסורה הרי הפשיעה עצמה היא הנזק. מה שאין כן שומר שכר שאינו שומר מגניבה ואבידה, אין זה תחילה של נזק, כיון שהנזק אינו ודאי. אלא, שאם יגנב החפץ, הרי יש עליו טענה שהיה צריך למנוע את הגניבה. וכשלא מנע הוא משלם. אבל אי אפשר לכלול באי שמירתו מהגניבה את שאר מיני האונסים, שאין מצב אי השמירה מגניבה מצב של נזק שאפשר לחייב עליו בעצמו, שאינו מצב שחשוף לנזקים.
[37] בסוגיא בבא קמא נחלקו אביי ורבא בדין זה. אביי סובר: ששומר חינם, אם הוא רוצה, נשבע שנגנב מידו באונס. ואם הוא רוצה, עושה דין עם הגנב. ושומר שכר, עושה דין עם הגנב ואינו נשבע. ורבא סובר: בין שומר שכר ובין שומר חינם, צריכים לעשות דין עם הגנב, ולא מועילה להם שבועה שהגניבה קרתה באונס בשביל להיפטר. אבל אם כבר נשבעו, בזה הם חלוקים, ששומר חינם אינו טורח עם הגנב. אבל שומר שכר צריך לטרוח ולהוציא מן הגנב. והקשו הראשונים, אם כן מה הקשתה הגמרא שרוניא שהיה שומר חינם אינו צריך לעשות דין עם הגנב? הרי לרבא אף שומר חינם צריך לעשות דין, ורק אם נשבע הוא פטור, ולגבי רוניא, לא נאמר בו שנשבע כבר, ולכן חייבו רב נחמן כדעתו של רבא? ותירצו שידעה הגמרא שרוניא כבר נשבע, ורק אחר כך נמצא הגנב. ובפירוש "עושה עמו דין" פירשנו כשיטת רש"י, שדינו של השומר לעשות דין עם הגנב מחייב אותו לשלם לבעלים, על אף שהגניבה נעשתה באונס ובאונס הרי הוא פטור מלשלם, כיון וכהיום אין זה שאלה של הפסד ממון אלא השאלה מי יטרח להוציא מן הגנב והשומר חייב בטירחה זו אף הוא חייב קודם לשלם ואחר כך יטרח לצורך עצמו להוציא את הממון מהגנב. אבל שיטת הרשב"א ועוד ראשונים, שאין השומר מתחייב בתשלומים, היות והגניבה נעשתה באונס. אלא על השומר מוטלת רק הטירחה ללכת לבית דין להוציא מן הגנב את החפץ. אבל אין השומר משלם לבעלים כלום. והוכיח כן הרשב"א ממה שמבואר בגמרא לפי רבא, שעל שומר חינם, על אף שהוא פטור בגניבה, יש לו לטרוח ולהתדיין עם הגנב. והקשה, שלפי רש"י שעל השומר קודם לשלם, איך יתכן לחייב שומר חינם בדבר שהוא פטור ממנו? ובשלמא אם כל החיוב הוא רק לטרוח, אנו אומרים כשם שאם היה בא הגנב והיה רואהו השומר חינם, היה עליו לטרוח ולמנוע ממנו לגנוב, כן הוא הדין גם לאחר הגניבה, אם יש לו אפשרות לטרוח ולהוציא מן הגנב, עליו לטרוח בזה. אבל לחייבו לשלם על הגניבה שקרתה, הרי הוא פטור מזה בכלל.
אמר ליה אביי אלא מעתה גני פורתא בעידנא דגנו אינשי הכי נמי דפטור אמר ליה אין. קשיא לי לאביי דאקשי ליה מעידנא דגנו אינשי שומרי בהמות לא גנו ואי בשאר רועים קאמר אם דרך הרועים לישן ביום מעט והבהמות רועות על ידיהן למה לא יהיה זה פטור ומאי תימה איכא הכא. ואיכא למימר דאפילו רוב הרועים מנהגם לעשות כך מכל מקום חייב שומר שכר אם שומרי חנם עושין כן שומרי שכר לא היה להן לעשות כן לדעת אביי ולא שהוא פושע אלא שהוא כעין גנבה ואבדה דשומרי שכר חייבין ורבה סבר הני נמי פטירי. ואקשי ליה אביי נמי מהא מתניתא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר וכו' מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי ואפילו הכי אם יכול להציל חייב. ושני ליה לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ואף על גב דמחייבנא ליה מכל מקום לאו פשיעה היא אלא לדידך פשיעה ממש היא. דשמע קל אריה ועל. אי הכי אמאי חייב אנוס הוא ואף על גב דיכול להציל מי ששומע קול אריה ואינו רואה אותו הוא מתפחד ממנו סבור הוא ארי גדול הוא ולא אוכל לו. אמר לו היה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא היה לו ליכנס בעיר. אי הכי מאי איריא שומר שכר אפילו שומר חנם נמי דהא מר הוא דאמר שומר חנם דהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב אלמא פשיעה היא אם כן אפילו אינו יכול להציל נמי חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא. אלא שמע מינה דעל בעידנא דעיילי אינשי ולאו פשיעה ממש הוא אלא קרוב לאונס הוא ואם שומר שכר הוא אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור. ושני ליה כי אמרינן בשומר חנם אם היה יכול לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב כגון שהיה מוצא בחנם ולא קדם דהא ודאי פשיעה היא אבל שומר שכר שהוא חייב לקדם אפילו בשכר אם לא קדם לאו פשיעה ממש היא כי פעמים שאדם מתעצל להתנות על אחר שאינו בטוח שיוכל להוציאו מבעל הבית או שאינו מזומן השכר אצלו לפרעו עד שיטול אותו מן הבעלים ומשום הכי אם לא היה יכול להציל פטור. אמר ליה אביי והיכן מצינו שומר שכר שחייב באונסין שהיה אביי סבור שהשכר שאמרנו עד כדי דמיהן שיתן אותו השומר משלו אם כן שומר שכר חייב באונסין. דהדר שקיל ליה מבעל הבית ומאי נפקא ליה לבעל הבית לאצולינהו עד כדי דמיהן נפקא מינה לכושרא דחיותא אולי לא ימצא אחרות יפות כמותן. אי נמי כדי שלא יהיה לו טורח לקנות אחרות כמותן. ואני תמה על ה"ר יצחק שכתב בפרק המפקיד על זאת הברייתא דבין דעל בעידנא דעיילי אינשי בין בעידנא דלא עיילי אינשי ולא שמע קול אריה אם היה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור ולא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא דקיימא לן כרבא דאמר מלאך המות מה לי הכא מה לי התם והאי נמי כיון דאלו היה שם לא היה יכול להציל להא דמיא ופטור. ואיך דמה אותה הרב למיתה דמיתה ודאי לא מצי לאצולה מיד מלאך המות וליכא אנפי דפשיעותא לגבי מיתה אבל הכא כיון דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ושבקינהו בודאי איכא צד פשיעותא לגבה אריה דמצי למימר ליה אלו הוית התם דילמא אריה הוה מסתפי מיניה ולא נגע בהו כדכתיב ומוראכם וחתכם וגו' כי פעמים הרבה שאפילו תינוק אחד מונע לזאב שלא יבא על הבהמות. ועוד כיון דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ושבקי לבעירייהו בשדה דלא שני בהו ממנהגא לאו פשיעה היא דהא נטר כדנטרי אינשי. אבל היכא דשני ממנהגא לא נפיק מכלל פשיעותא אף על פי שלא היה יכול להציל דאיבעי ליה לעיולינהו בהדיה למקום שמירה ותו לא מידי. הילכך על בעידנא דלא עיילי אינשי ובלא שמע דתחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא. אי נמי כולה פשיעותא היא כדאמרן כן נראה לי. הראב"ד.
וכתב הרשב"א וזה לשונו: אמר ליה אביי אלא מעתה עאל למתא וכו'. אמר ליה אין ולא חייבה התורה שומר שכר בגנבה ואבדה אלא בשלא שמר בזמן שדרך בני אדם שומרים אבל אם שמר כדרך השומרים פטור שלא קבל על עצמו לשמור אלא כדרך השומרים שלא יכנס לעיר ולא יישן בזמן שאין בני אדם עושין כן ולנהוג אותם כדרך שבני אדם עושין לנהוג אותם. ומיהו אף על גב דאמר רבה מאי הוה ליה למעבד דוקא בכי הני גווני אבל אם עאל בעידנא דלא עיילי אינשי פושע הוא אפילו לרבה ואפילו הקיפן חומה של ברזל וכמו שכתבתי למעלה בפרק המפקיד גבי כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. וקשיא לי לרבה דפטור שומר שכר בדעאל או גני בעידנא דעיילי או גנו אינשי אם כן מצינו שומר שכר שמשלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב וכו' וכמו שכתבו בתוספות פרק הכונס בקמה ובפרק המפקיד. ויש לומר דלא חייבה תורה טוען טענת גנב אלא בשומרים וזה טוען שנגנבה בשעה שהיה ישן ושלא היה שומר באותה שעה שלא קבל עליו שמירה בשעה שדרך בני אדם לישן וליכנס לעיר. עוד קשה לי כי אקשה ליה אביי מאלו הן אונסין ששומר שכר פטור כגון ותפול שבא ותקחם ואיצטריך רבה לאוקמה דוקא בחזני מתא לוקמה בכלהו שומרים ובשעה שהוא יושב ומשמר דאלו בשעה שאינו יושב ומשמר כגון שנכנס או שישן כשאר בני אדם אינו שומר ופטור מהכל ואפילו נגנבה או נאבדה דמאי הוה ליה למעבד. ויש לומר דרבה מדין אנוסין פטרינהו לאלו שישנים בשעה שדרך בני אדם לישן או שנכנסין לאכול ולשאר צרכין בשעה שדרך בני אדם ליכנס וכן בשקפצה אחת ונפלה למים ולפיכך הקשה לו אביי מהא ברייתא שאין לה אונסין אלא בכעין ותפול שבא ותקחם ולא אונס שינה וכניסה לעיר וקפיצה למים שהיה לו להעבירם אחת אחת ולתקפן שלא יפלו כן נראה לי. עד כאן.
ובא זאב וטרף. כתבו בתוספות בשעת משלחת זאבים וכו'. אי נמי והוא הנכון דלאו דוקא זאב אחד אלא שבאו זאבים הרבה ובא זאב וטרף. הריטב"א. וכן בתוספות תלמיד הר"ף. אי הכי אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס. ואם תאמר לאביי נמי וכו'. ויש לומר וכו' כמו שתירצו בתוספות. וכן תירץ הרמב"ן. והביא ראיה ממה שאמרו בפרק המפקיד דאפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם פטור שהרי מסרם לבן דעת ואמאי והרי המוסר לשומר חנם לא מסר אלא על מנת לשמור שמירה פחותה כדינו של שומר חנם והוה ליה כאלו נעל בפניה בדית שיכולה לעמוד ברוח מצויה דלא הויה נטירותא לגבי שומר שכר ואפילו הכי כל שבאנסה בידו של שומר חנם בענין ששומר שכר פטור עליה אף הוא פטור ולא מחייבינן למה משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס דנהי דכשמסר לשומר חנם לא נטר כדבעי ליה אפילו הכי כל שסופו באונס לא מחייב אלא אם כן היה תחלתו פשיעה גמורה ואף על גב דלענין שומר שמסר לשומר קיימא לן לעיל דחייב התם היינו טעמא משום דמצי אמר האיך לא מהימן לי בשבועה הא איכא סהדי דאיתניס או דהוה מפקיד גביה כל יומא מן הטעם שאמרנו. עד כאן. והתוספות דחו ראיה זו.
עוד הביא הרמב"ן ראיה ממה שאמרו בפרק ארבעה וחמשה ומשלמין את הכופר וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם. ואוקימנא לרבי אלעזר דאמר אין לו שמירה אלא סכין והא הכא דלא שמרה כראוי לענין נזיקין והוה ליה לחיוביה משום תחלתו בפשיעה וכל שכן הוא דהא בהך פשיעה אזיק. אלא כיון דלאו פשיעה ממש היא דהא עביד שמירה פחותה דשומר חנם לא מחייבינן ליה משום דלא שמר כראוי לנזיקין וכל שכן למילי אחריני דאירע בהן אונס עד כאן לשונו. וכן דעת הרשב"א והר"י דהא דאמרינן תחלתו בפשיעה וכו' חייב דוקא בשפשע פשיעה גמורה ואין בין שומר חנם לשומר שכר בתחלתו בפשיעה ולא כלום דכל מה שזה פטור זה פטור וכל מה שזה חייב זה חייב. עד כאן.
וכתב הרשב"א דלאביי לעולם שומר שכר חייב באונסין עד שיהיו אונסין שמגיע לגוף הפקדון כגון ותפול שבא ותקחם דאם אין אתה אומר כן אין לך אונס גדול משינה דהנשבע שלא ישן ג' למים לוקה וישן לאלתר ואפילו הכי מחייב אביי וזהו שהקשה לו לרבה מותפול שבא ותקחם לומר שאונס שינה וכניסה לצרכיו לעיר אונס שאינו בגופו של פקדון אלא בגופו של שומר ואינו פטור עליו דקרא באונסי הפקדון בלבד הוא שפטר דכתיב ומת או נשבר או נשבה. וכי פריק ליה רבה הכא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ושמע קל אריא ואהדר ליה אביי אי הכי אומדין אותו מאי הוה ליה למעבד נראה לי דלטעמיה דרבה קאמר ליה כלומר לדידי אפילו על בעידנא דעיילי איבשי ואפילו שמע קול אריא ועל אומדין אותו אם לכול להציל חייב ואפילו אמדנוהו שאינו יכול להציל מפני הארי אם לא דרסה הארי אלא שבא גנב באותה שעה וגנבה חייב דאף על פי שהוא לא פשע ואנוס הוא בכניסתו מכל מקום לא הגיע האונס לפקדון אבל לדידך דאמרת מאי הוה ליה למעבד בכניסתו ופטרת ליה אפילו באונס גופו הכא נמי למה צריך אומדנא דמאי הוה ליה למעבד בכניסתו הא על כרחו נכנס ואפילו נגנבה לדידך פטור. כן נראה לי.
תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ואם תאמר והא אפילו למאן דאמר חייב היינו דוקא כשהאונס בא מחמת הפשיעה והרי אין האונס בא מחמת הפשיעה הכא. ויש לומר דשפיר בא מחמת הפשיעה הכא דמחמת שהלך לו דהיינו פשיעה אירע האונס דהיינו מה שלא היה יכול להציל דאלו לא הלך לו היה יכול לאסוף עמו רועים לסייע לו להצילה. תלמיד הר"פ.
דשמע קול אריה ועל. פירוש ואריה שאג מי לא יירא הא אפילו לעיילינהו בהדיה לא מצי. אי הכי מאי איריא וכו'. פירוש בשלמא לדידי לא צריכנא לאוקמי בדשמע קול אריה וכן כל אי הכי האמור כאן כך פירושו. הריטב"א ז"ל.
אי הכי מאי איריא שומר שכר אפילו שומר חנם נמי ואם תאמר ומאן לימא לן דדוקא בשומר שכר מיתניא. פירש הראב"ד דהא מתניתא גבי הנך מתנייתא דלעיל תניא דמיירו בשומר שכר. ואי נמי מדידה קמקשה ליה והכי קשיא ליה אי הכי אפילו שומר חנם נמי דהא מר הוא דאמר שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קדם חייב אלמא פשיעה היא ואם כן אפילו אין יכול להציל נמי ליחייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא. הרשב"א ז"ל.
שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ומקלות וכו'. כתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו רוצה שבאו זאבים או אריות או ליסטים לעדרו והיה לו לקדם לפניהם ולהציל מידם ברועים ובמקלות ובכלי זיין ולא קדם הרי זה פושע ומשלם ואף על פי שהוא שומר שכר היה לו לקדם ברועים ובמקלות בחנם ואם לא מצא בחנם אינו חייב לקדם בשכר. ושומר שכר יש לו לקדם ברועים ובמקלות בשכר אם לא מצא מצילים בחנם. ונראה לומר שיכול להשביעו שלא מצא בחנם ויש לו רשות להרבות שכרן אפילו עד כדי דמי הבהמות אם לא מצא בפחות ונשבע על כל זה ונוטל מבעל הבית ומחזיר לו בהמותיו עצמן. ונפקא מינה לבעל הבית דלא מיבעי ליה למטרח ולמזבן בהמות אחרות. ואי נמי מרווח בכישרא דחיותא שהן מורגלות אצלו. מיהו שומר חנם נמי שאינו חייב לקדם אלא בחנם היכא דקדם ברועים ומקלות בשכר נראה לומר שגם הוא נשבע ונוטל כשומר שכר שהרי גם הוא היה יכול לומר נטרפו והיה נאמן בשבועתו ובזה אין לחלק בין שומר חנם לשומר שכר שדבר ידוע ומוסכם מחכמים גדולים הוא שכל המציל את חברו או ממון חברו מן האונסים שיש לו ליטול שכרו ממנו כפי מה שההנהו כדאמרינן גבי ההוא דאוגר אגירי ואוקמינהו בארעא דחבריה דקיימא לן שהוא נוטל מבעל הבית מה שההנהו אותו במלאכתן. ואף על גב דלא אתני בהדיה מעיקרא כמאן דאתני דמי ושקיל מיניה דבעל הבית כל מאי דיהיב לרועים באגרייהו והכי נמי אמרינן גבי שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח את שלו והציל את של חבירו דנוטל מבעל החמור שכרו הראוי לו כדי להציל מן הנהר השוטף את חמורו וכל שכן הכא דאית ליה למשקל האי אגרא מיניה היכא דלא טפי להו אגרא לרועים טפי ממאי דחזי להו וטיבותא אית ליה לאחזוקי ליה על דשעבד נפשיה בנטירותא כי האי כשומר שכר. ונראה לומר דאף על גב דטפי באגרייהו דפועלים טפי דשקיל כל ההוא אגרא ובשבועתא דמשתבע דלא הוו בעו לאצולי בבציר מהכי ואף על גב דלא אתני בהדי בעל הבהמות לא פסיד ולא דמיא לההיא דשטף נהר חמורו וכו' דאין לו אלא שכרו דהתם כיון דבעל החמור הוה תמן הוה ליה לאתנויי בהדיה אבל הכא לא מצי אזיל אתנויי בהדיה דבין הכי והכי דאזיל הוו מיטרפן חיותא והאי כיון דלא אשכח לאוגורי בבציר מהכי טיבותא הוא דעבד בהדיה דאציל מאה או מאתן חיותא בדמי תרתי או תלת דיהיב לרועים באגרייהו. מיהו אף על גב דמטפי להו טפי ממאי דחזי להו באגרייהו אית ליה למפרע להו כל ההוא אגרא דפסק בהדייהו דמצי אמרי אנן שבקינא חיואתא דילן בסכנת חיות הילכך כל ההוא אגרא חזי לן הילכך לא דמיא לההיא דהגיע לנהר ולא רצה הספן להעבירו דאמרינן דאף על גב דפסק בהדיא טפי ממאי דחזי ליה דלא יהיב ליה אלא אגרא דחזי ליה דהתם לא הוה אפשר ליה לאפסודי מידי באעבוריה כן נראה וצריך עיון. עד כאן.
דהדר שקיל דמיהן מבעל הבית. ולא חשיב מבריח ארי מנכסי חברו שהוא פטור כיון דברי היזקא כדעת ר"י. אי נמי דבשומר דעביד מפני תנאו ולא מרצון נפשו ליכא למימר הכי וכדפרישנא בפרק המפקיד. הריטב"א.
וזה לשון תלמיד הר"ף: ויש לומר דלא אמרינן מבריח ארי אלא היכא דאין ההיזק ברור כגון התם דשמא מפייס ליה לבעל חוב אבל הכא ההיזק ברור משנכנס הארי לעדר ודאי יטרוף ומהאי טעמא נמי שקיל בלא תנאי בית דין דהוי כמו התנה דידוע שרצון בעל הבהמה בכך ומתוך כך נוטל וכן יש לדון בשבו שפדאוהו בני אדם שלא מדעתו שלא היו יכולין לדבר עמו שנפרעים ממנו בעל כרחו כמו הכא בשומר דכל שכן אבדת גופו. עד כאן.
אי הכי מאי אהני ליה מינה. פירוש בשלמא אי לא שקיל דמי מבעל הבית ומאי עד כדי דמיהן לומר שאינו יכול להפטר אלא בתשלומי כל דמיהן דהא היה לו לקדם ולהוציא מביתו עד כדי דמיהן ניחא אבל אי שקיל מבעל הבית עד כדי דמיהן למה לי דמשמע דאי לא קדם עד כדי דמיהן מחייב. ומשני לכושרא. ואפשר דמכל מקום לא משלם אלא דמי כושרא או טרחא יתירא. אי נמי יש לומר דכיון שלא שמר כדינו מחייב בכל ואף על גב דמשתרשי ליה בעלים דמי רועים ומקלות דהוי כעין מבריח ארי וצ"ת. שיטה.
לכושרא דחיותא. כלומר אף על פי שמוצא בעל הבית לקנות באלו הדמים צאן זולתם ניחא ליה בהני משום דאינון מובחרין. אי נמי ניחא ליה לאשתיורי ליה הני ולא בעי לילך לשוקים וליגע ולקנות אחריני. ולית הילכתא בהא כרבה דהא רב חסדא ורבה בר רב הונא פליגי עליה ואמרי יכול למימר ליה להכי יהבי לך אגרא לנטורי להו נטירותא יתירתא ורב פפא נמי עביד עובדא כוותייהו וחייביה לרב אדא סבולאה בבהמה דדחיתה לחברתה ושדיתה במיא וחייביה לשלומה ואמר ליה הוה לך לעבורינהו חדא חדא. רבינו חננאל.
איבעי לך לעבורי חדא חדא. פירוש כיון דשקיל אגרא אבל בשומר חנם פטור וכדמוכח סוגיין. ואם תאמר והא בפרק הכונס אמר רב כהנא דחפתה חברתה והזיקתה חייב לשלם מה שהזיקה ואף על גב ששמירת נזיקים כשמירת שומר חנם כדאיתא התם ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא דהתם פסק הריא"ף הלכה כרב כהנא. תירץ רבינו הגדול הרמב"ן דכי אמרינן דשמירת נזקים כשמירת שומר חנם הני מילי לענין דסגי ליה כשנעל בפני בהמתו כראוי אבל לענין זה כיון דשכיח שדוחפות זו לזו חייבין בעלים לשמרן מזה כדי שלא יזיקו וזה בכלל שמירה פחותה היא אלא דבשומר חנם בלחוד הוא שהקלו בשמירתו שלא לחייבו כיון דנטר כדנטרי אינשי ותדע דהא על בעידנא דעיילי אינשי פטור בשומר חנם לדברי הכל ואלו יצא באותה שעה שורו והזיק חייב עליו ודאי. הריטב"א.
שבו. פירש רש"י דלסטים מזויין הוה. ולא ידעתי מי הכניסו בזה דהא סתם אפקיד בחנם משמע. ואי משום מאי דאקשי עלה בסמוך מגנבה באונס אי משום הא לא אריא חדא דכיון דמפטר ומחייבי ליה לאהדורי בתרה כשהשוכר מזויין ושאינו מזויין שוה הוא לגבי דידיה כיון דמדינא פטור בתרווייהו ואי בהוכר חייב בכולן. ועוד דההיא דנגנבה באונס פירושו שלא בפשיעה דודאי לאו לסטים מזויין הוא משמע דאי הכי שומר שכר אמאי עושה עמו דין הא מדינא בלסטים מזויין פטור הוא אפילו למאן דאמר ליסטים מזויין גנב הוא. ומיהו יש לומר דסבירא ליה דלעולם מזויין הוא דלא מקרי באונס אלא בהכי ומכל מקום כשהוכר שבו כמי שאין מזויין הוא ואף על גב דשומר חנם כיון דנפטר אפטר כיון דלא פשע דסוף סוף גנב הוא מכל מקום בשומר שכר מחייב וחוזר וניעור כיון שנסתלק אונסת הזדיינו וצריך עיון. שיטה.
לימא פליגא דרב הונא בר אבין. איכא למידק ומאי קושיא דהא בפרק הגוזל קמא אסיקנא דכל שהוכר הגנב קודם שנשבע בין שומר שכר בין שומר חנם עושה עמו דין ואינו נשבע וכי שלח רב הונא בר אבין בשומר חנם דרצה נשבע דוקא בשנשבע כבר קודם שהוכר הגנב וכי קאמר רצה נשבע רצה עומד בשבועתו קאמר. יש לומר דמשום דאביי סבר התם דאפילו הוכר הגנב קודם שנשבע רצה נשבע פריך מינה לתרוצי לכולי עלמא. אי נמי יש לומר דהכא נמי אפשר דהכי הוה שמתחלה נשבע ולבסוף הוכר הגנב ואפילו הכי חייביה רב נחמן לשלומי ומשום הכי אמרי לימא פליגא. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אם כן דכיון דאיכא אביי דאמר התם אפילו הוכר הגנב תחלה רצה נשבע ונפטר מקשי מינה סתמא למידע אי משום דרב נחמן כרבא סבירא ליה או איכא טעמא אחרינא. והא דפרקינן אמר רבא גברי דפרמוסקא הוה וכו' יש גורסים אמר רב פפא אבל בעיקר נוסחי גרסי אמר רבא ורבא בדין הוא דמצי לשנויי ליה דהוכר הגנב מעיקרא אלא דקושטא דמילתא בעי לשנויי דהא לא קשיא כלל. ואפילו לסברא דאביי דהתם דשאני הכא דגברי דפרמוסקא הוו התם דאי רמא קלא הוו מצלי ודכוותה בתלמודא טובא. עד כאן.
נגנבה באונס כגון ליסטים מזויין ואחר כך הוכר הגנב אם שומר חנם רצה נשבע שנשבית בליסטים מזויין ושלא פשע בה ופטור משום דאין עליו לטרוח או אם רצה ישלם למפקידן והוא יעשה דין עם הגנב ויוציא מן הגנב ויהיה הכפל מן השומר. אבל אם שומר שכר הוא עושה עמו דין כלומר עם הגנב שיתבע ממנו וישלם למפקיד. ויש מפרשים עושה עמו דין כלומר עם המפקיד עושה דין של פשיעה ומשלם לו בלא טורח לפי דכיון דשקיל אגרא עליו ליטרח עד שיוציא מן הגנב. ה"ר יהונתן ז"ל.
גברי דפרמוסקא הוו תמן. פירוש אנשים חזקים גבורים היו שם מצוין באותה שעה ואלו היה צועק אליהם היו באין ומצילין וכיון שלא עשה כך פשע וקיימא לן כל מי שהיה לו לצעוק ולקבץ אנשים כדי להציל אם הוא שומר שכר בשכר ואם הוא שומר חנם בחנם ולא עשה הרי זה פושע וחייב לשלם. רבינו חננאל ז"ל.
דאי רמא קלא הוו מצלי ליה. השתא לא צריכינן למימר דהוכר הגנב דפשיעה היא אלא הספר ספר המעשה כמו שהיה ובזה טעו התלמידים והיו סבורים שבהוכר הגנב היה תלוי החיוב. הרא"ש ז"ל.
דאי רמא קלא הוו מצלין ליה. והשתא לא הוה צריך לתלמודא למימר הוכר הגנב כיון דבלא הוכר הגנב הלה חייב כיון דפשע אלא דבעי למימר עליה (למימר) פליגא כו' שהיו התלמידים סבורים שבשביל שהוכר הגנב חייב נקט הוכר הגנב. תוספות שאנץ.
וכתב הראב"ד וזה לשונו: ושני ליה האי לאו נגנבה באונס הות אלא פשיעה דגברי דפרמוסקא הוו התם ואי הוה רמי קלא הוו אתו ומצילין ליה בחנם והא אמרינן שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב ואגב גררא דהא מילתא כתבוה להאי מעשה הכא. ע"כ.
מתניתין: מרוח אחת אינו אונס. דכיון שהכלבים מתפחדים כל כך שאינם רוצים להפרד זה מזה בודאי יכול להציל עצמו מהן ולא היה לו לברוח ולהניח צאנו לפניהם ופשיעה מקריא. אבל כשבאים משתי רוחות לא שכל כך לבם חזק שמתפרדים זה מזה וניכר וגלוי לכל שלא יוכל להצילם שאינו יכול לעשות מלחמה לפניו ולאחריו. ה"ר יהונתן.
הארי והדוב. כלומר אלו החמשה כחן מרובה וארס שלהן הוא דבר מסוכן. ה"ר יהונתן.
סגפה ומתה אינו אונס. כלומר אם יש לתלות מיתתה לפי שסגפה ברעב או שהעמידה בקיץ בחמה ובחרף בצנה חייב בכלן. לענות נפש מתרגמינן וכו'. לפי שאינו יכול לישבע שמתה שלא בפשיעה כיון שעינה אותה יום אחד אף על פי שלא מתה באותו יום עד לאחר שני ימים או שלשה והיתה אוכלת ושותה כדרכה אפילו הכי עליו לשלם לפי שאינו יכול לישבע שמתה שלא בפשיעתו דשמא אותו יום שעינה אותה ברעב או בשמש או בצנה נולד במוחה או בריאתה חולי שממנה היא מתה לאחר שמונה ימים או חדש או שנה. ה"ר יהונתן.
עלתה לראשי צוקין וכו'. כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: תקפתו בעל כרחו ועלתה לראשי צוקין ותקפתו ונפלה ומתה הרי זה אונס. ואם הניחה לעלות והיה בידו לעכבה אין זה אונס ונראה לומר דפושע הוא ואפילו שומר חנם חייב. ואם טען שתקפתו נשבע על כך. ע"כ.
גמרא: בליסטים מזויין פירוש בליסטים שהוא מזויין בחרב ובחנית ובמקל יד וברומח והרועה אין בידו כל כך כי אין דרך הרועים בכך לפי שמסיעין עצמן ממקום מרעה אל מקום מרעה פעמים ביום. ועוד שהוא רץ ורודף אחריהם כל היום והיו אלו הכלים כבדים עליו ואין לך אונס גדול מזה שיהרגהו ברגע אחד ואחר כך ישבה כל עדרו. ה"ר יהונתן.
איבעיא להו ליסטים מזויין וכו'. פירוש דאף על גב דשמירה מליסטים מזויין לא קביל עליה מכל מקום כל נטירותא דיכול למעבד קביל עליה ואפילו בשומר חנם אפשר שנאמר הכי דכיון דקרה מקרה שהיה יכול להציל על ידי עצמו באשר הוא שם ולא הציל מחייב וצ"ת. שיטה.
215ימים לסיום הש״ס