ברכות יז ע"ב

דף יז - ב

"אין פרץ" - שלא תהא סיעתנו כסיעתו של דוד שיצא ממנה אחיתופל שפרץ במלכות בית דוד.

"ואין יוצאת" - שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול שיצא ממנו דואג האדומי לתרבות רעה.

"ואין צוחה" - שלא תהא סיעתנו כסיעתו של אלישע שיצא ממנו גחזי, שהיה מצורע, וכתוב במצורע "טמא טמא יקרא", והיינו "צוחה".

"ברחובותינו" - שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים, כישו הנוצרי, שהיה דורש דרשות של דופי ומדיח את הרבים.

ומביאה הגמרא מחלוקת נוספת של אותם האמוראים בביאור פסוק בספר ישעיה [מו יב]

"שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה" [ישעיה מו יב].

רב ושמואל, ואמרי לה רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו בפירושו:

חד אמר, פסוק זה נסוב על צדיקים שהם "אבירי לב", חזקים בעבודת ה'. ולכן, אף שכל העולם כולו נזונים בצדקה, בצדקתו של הקב"ה ולא בזכות שבידן, הם, הצדיקים, אינם רוצים לקבל צדקה, אלא נזונים בזרוע, בזכות שבידם, ונקראו "רחוקים מצדקה" כי אינם נזקקים לצדקתו של הקב"ה.

וחד אמר, כל העולם כולו נזונים בזכותם של הצדיקים. והם, אפילו בזכות עצמן אין נזונים. שאין להם כדי צרכיהם, ומתפרנסים בקושי. ו"רחוקים מצדקה" היינו מצדקת מעשיהם, ועובדים שלא על מנת לקבל פרס.

כדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, ^[31] וחנינא בני, די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. ^[32]

וכל האמוראים שפירשו לעיל שהפסוק נסוב על צדיקים, פליגא בכך על דרב יהודה, המפרש שכוונת הפסוק היא לרשעים.

דאמר רב יהודה: מאן "אבירי לב"? - גובאי טפשאי. שם של אומה בבבל.

אמר רב יוסף: תדע שכן הוא, דהא לא איגייר גיורא מנייהו. וזוהי ראיה על טפשותם ורשעתם.

אמר רב אשי: בני מתא מחסיא, הגויים הגרים שם, אבירי לב נינהו, היות דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זימני בשתא, שהיו רואים את גודל כבוד התורה, כשהיו נאספים שם ישראל פעמיים בשנה, לשמוע את דרשתו של רב אשי, באדר נאספו לשמוע הלכות הפסח, ובאלול הלכות החג. ובכל זאת לא התרשמו מכך, ^[33] ולא קמגייר גיורא מינייהו.

שנינו במשנה: חתן אם רוצה לקרות. מקשה הגמרא: למימרא, דרבן שמעון בן גמליאל חייש ליוהרא, ולכן אמר "לא כל הרוצה ליטול את השם יטול", כי אם לא הוחזק חכם וחסיד לרבים, ^[34] אין זה אלא גאוה שמראה עצמו שיכול לכוין, ^[35] ורבנן לא חיישי ליוהרא.

והא איפכא שמעינן להו!

דתנן, מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושין. מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין. ובכל מקום, בין מקום שנהגו ובין מקום שלא נהגו, תלמידי חכמים בטלים ממלאכה בתשעה באב בגלל אבלות.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם את עצמו כתלמיד חכם. ואם רוצה ליבטל רשאי. ומשמע שאינו חושש ליוהרא.

ולכאורה, קשיא דרבנן אדרבנן, שלגבי חתן אמרו, כל אחד רשאי לומר שהוא יכול לכוין בקריאת שמע, ואילו לגבי תשעה באב אמרו שאין כל אחד עושה עצמו תלמיד חכם.

וגם קשיא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבי שמעון בן גמליאל, שלגבי ביטול מלאכה בתשעה באב אינו חושש ליוהרא וכל אדם עושה עצמו תלמיד חכם, ואילו לגבי קריאת שמע סובר שחתן שאינו חסיד לא יקרא משום יוהרא.

ומתרצת הגמרא: אמר רבי יוחנן, מוחלפת השיטה! התנא שסידרן טעה באחת מהמשניות, ^[36] והפך את השיטות, ובאמת מי שאוסר לחתן לקרוא אוסר גם לאדם שאינו חכם לבטל מלאכה בתשעה באב.

רב שישא בריה דרב אידי אמר, לעולם לא תחליף, אלא תחלק בין הדינים כך:

דרבנן אדרבנן לא קשיא. כי קריאת שמע, כיון דכולי עלמא קא קרו, ואיהו החתן נמי קרי, לא מיחזי כיוהרא, שהרי הוא נוהג כמו כולם. אבל התם, בתשעה באב, כיון דכולי עלמא עבדי מלאכה ואיהו לא קא עביד, מיחזי כיוהרא, ולכן חייבוהו רבנן לעשות מלאכה.

דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל לא קשיא. הכא, בקריאת שמע, בכונה תליא מילתא, ואנן סהדי דלא מצי לכווני דעתיה. ולפיכך חתן שקורא, נראה כמתגאה.

אבל התם, בביטול מלאכה בתשעה באב, הרואה אותו שאינו עושה מלאכה אינו מבין שמחמת תשעה באב הוא בטל, אלא אמר: מלאכה הוא דאין לו, פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא אף בימי המלאכה. ולכן אין חשש ליוהרא כי יאמרו שבטלתו היא משום שלא מצא מלאכה לעסוק בה ^[37].

הדרן עלך פרק היה קורא

פרק שלישי - מי שמתו

מתניתין:

א. מי שמתו מוטל לפניו, שמת אחד מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם, והוא חייב לקברו, הרי הוא פטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ^[1] ומכל מצות [עשה] האמורות בתורה. ^[2] לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו, והיא טרדה של מצוה, הפוטרת מקריאת שמע. ^[3]

ב. נושאי המטה וחלופיהן [שהיו נוהגים נושאי המטה להתחלף, כי רצו כלם לזכות במצוה ^[4]], וכן המיועדים להיות חלופי חלופיהן, את [אותם] נושאי המטה שלפני המטה, שעדיין לא נשאוה, ואת אותם נושאי המטה שלאחר המטה, שנשאוה כבר, חלוקין בדינם ביחס לקריאת שמע ותפילה, וכדלהלן:

את, אותם שלפני המטה, אם יש צורך בהם לשאת את המטה, פטורים הם מלקרוא שמע, כי עדיין לא קיימו את המצוה, והם טרודים לקיימה. ^[5]

ואת אותם שלאחר המטה, אף אם יש עדיין צורך בהם, חייבין לקרוא, הואיל וכבר יצאו ידי חובתן כלפי מצות נשיאת המת ^[6], אין הם טרודין כל כך במצוה.

ובין אלו שלפני המטה ובין אלו שלאחריה - פטורין מן התפילה. כי חיובה הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא, ולכן די בקצת טירדה כדי לפוטרן מן התפלה. ^[7]

קברו את המת, וחזרו מבית הקברות למקום שהיו מנחמים בו - אם יכולין המנחמים להתחיל ולגמור אפילו פסוק ראשון של קריאת שמע עד שלא יגיעו האבלים ^[8] לשורה שהיו מנחמין בה את האבל בהקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר, יתחילו לקרות ^[9].

ואם לאו, שאינם יכולים לסיים אפילו פסוק ראשון - לא יתחילו. כי ניחום אבלים היא מצות גמילות חסדים, וחיובה הוא מן התורה ^[10] העומדים בשורה, הפנימיים, הרואים את פני האבל פטורים מקריאת שמע, כי צריכים לדבר עמו ולנחמו, והחיצונים. שאינם רואים פני האבל, ועומדים שם רק לכבודו, חייבים לקרות קריאת שמע, כי אין להם מניעה לכך.

גמרא:

מדייקת הגמרא: היה המת מוטל לפניו, באותו החדר, אין - אז הוא פטור מכל המצוות. ואילו כשאינו מוטל לפניו, כגון שהוא בבית אחד, והמת בבית אחר, לא - אינו פטור.

ורמינהי סתירה לכך ממה ששנינו בברייתא: מי שמתו מוטל לפניו, אוכל בבית אחר, כי אם יאכל לפניו יראה כלועג לרש ^[11].

ואם אין לו בית אחר לאכול בו, אוכל בבית חברו. ואם אין לו בית חברו, כגון שגר בין גויים, עושה מחיצה בינו למת ואוכל. ואם אין לו דבר לעשות מחיצה - מחזיר פניו ואוכל. ואינו מיסב ואוכל כדרך המסובים בחשיבות במטה על צדו השמאלית.

ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין ^[12] . ואינו מברך, ^[13] אינו חייב לברך ברכת המוציא, [אבל אם רוצה מותר לו לברך ^[14]]. ואינו מזמן, אינו צריך לברך ברכת המזון.

אמר רב אשי הני בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו דקא חזו יקרא דאוריי' תרי זימני בשתא. היינו תרי ירחי דכלה חודש אדר וחודש אלול והתם בבבא מציעא (אמרינן) בפ' השוכר את הפועלי' (דף פו) אמרינן אמר כו' רבה בר נחמני אגב שמדא נח נפשיה אכלו ביה קירצי בי מלכא איכא גברא חד מיהודאי דקא מפגר תריסר אלפי גברי ירחא בקייטא וירחא בסיתוא מכרגא ובפרק השואל (דף צז) אמרי איהו שאיל להו ביומי דכלה:

סליק פרק ב'.

מתני': מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין. אסקה רב אשי בגמרא (לקמן ברכות יח, א) דמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי דטרוד טירדא דמצוה, ולאו דוקא הני, אלא פטור מכל מצות האמורות בתורה וכדקתני בברייתא דמייתי בסמוך. אלא רבותא נקט במתניתין ולומר דאפילו הני דמצי למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור.

הא דקתני: פטור מן התפילין. איכא למידק מאי איריא מוטל לפניו אפילו כל יום ראשון נמי כדאמרינן במועד קטן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן טו, א), ומדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דאבל אסור בתפילין, ומסתברא דתפילין אגב קריאת שמע ותפילה נקיטי להו, ובירושלמי בעו להו ופריקו בה פרוקא אחרינא, עוד נראה לומר דשאני התם לאחר שחל עליו אבלות.

גמרא: ואינו מברך ואינו מזמן. פירוש: אסור לברך ולזמן ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי. ותדע לך מדאמרינן בסמוך התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לארבע אמות שרי הכא אפילו חוץ לארבע אמות נמי אסור, אלמא אם רצה להחמיר אסור לו לעשות כן. וגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"א): אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו, ואיבעיא להו התם טעמא מאי, אי משום כבודו של מת או משום דאין לו מי שישא משואו, מה נפיק מביניהון היה לו מי שישא משואו, אין תימר משום כבודו של מת אסור, ואין תימר משום שאין לו מי שישא משואו מותר. והא תני פטור מנטילת לולב, תפתר בחול. והא תני פטור מתקיעת שופר, אית לך מימר בחול ולא ביום טוב, אמר ר' חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות כו', דתנינא תמן (שבת קנא, א) מחשיכין על התחום לפקח על עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות כמי שהוא נושא משואו. ומכל מקום נראה כמאן דאמר משום כבודו של מת מדקתני בברייתא ובשבת מיסב ואוכל, ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן, ואי משום שמחשיכין על התחום ליתסר כדרך שאמרו פטור מתקיעת שופר. ובהדיא קתני במסכת שמחות (פ"י, מ"א) שאסור משום כבודו של מת. ומיהו באכילת בשר ושתיית יין נראה שאם יש לו מי שישא משואו נראה שהוא מותר, שאינו אלא כדי שלא ימשך אחרי אכילתו ושתייתו ולא יתעסק בקבורת מתו. וכן העידו על רבנו תם כשמתה אחותו והודיעוהו בעיר אחרת אכל בשר ושתה יין כי אמר מאחר שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין.

הא דאמרינן מאי אין פרץ שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול. שיצא ממנה דואג שפרץ בנוב עיר הכהנים. ויוצאת כאחיתופל שהוציא את אבשלום לתרבות רעה או שיצאה ממנו עצה רעה. וצוחה כגיחזי שנצטרע והיה צווח טמא טמא כדכתי' וטמא טמא יקרא. ברחובותינו על אותן הצדוקים שהיו דורשין ברחובות בפני רבים הגדות של דופי להדיחן, ויש גורסין הפך פרץ באחיתופל לפי שפרץ במלכות בית דוד ביד אבשלום ויוצאת בדואג שיצא לתרבות רעה, אלופינו בתורה מלשון אלופי ומיודעי ומסובלים במצות מלשון נושא סבל כלומר טעוני' מצות:

פרק מי שמתו
מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין. והני דנקט לאו דוקא דהא בברייתא פטר ליה מכל המצות אבל לרבותא נקטינהו דלא מיבעיא שאר מצות דפטור מפני שצריך להניח המת אלא אפילו הני דיכיל למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור, וא"ת אמאי פטור אי משום אבילות הא לא מחייב עד שיסתם הגולל ואפילו חל עליו אבילות הא קיי"ל דאבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנא' בהן פאר, ואי משום צערא דידיה הא אמרינן לעיל דלא מיפטר דהוה ליה לאותובי דעתיה. יש לומר דטעמא משום דעסיק במצוה שהוא טרוד בעסק קבורת מתו ולאו דוקא כשעוסק ממש דאפילו יושב ובטל נמי פטור שזהו כבודו שלא יסיח דעתו ממנו לעשות דבר אחר כל זמן שלא נקבר וכדאמרינן בגמ' מתו אע"פ שאינו משמרו. והכי נמי משמע בירושלמי דמפרש טעמא מפני כבודו של מת ולפי זה אפילו באבל שאין המת מוטל עליו לקברו כגון אחותו נשואה שהבעל חייב לקברה אפילו בכי האי גוונא פטור מפני כבוד המת שזהו כבודו שכל מי שחייב באבילותו שלא יסיח דעתו לענין אחר כלל עד לאחר שנקבר אבל אם נמסר לכתפים אמרינן בירושלמי דנמסר לכתפים שאני. ואם תאמר אמאי איצטריך למימר הכא דאם מתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין דאפילו כל יום ראשון נמי פטור כדאיתא בפרק ואלו מגלחין דאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דאבל דעלמא אסיר בתפילין יש לומר דאגב שטפא דק"ש ותפלה נקט להו ולאו דוקא:

גמ' מוטל לפניו וכו' ואינו מיסב ואוכל. דרך קביעו' וישכח צרכי המת, ואינו מברך ואינו מזמן כו'. יש שפירשו אינו מברך המוציא ואינו מזמן ברכת מזון ואין מברכין עליו המוציא ואין מזמנין עליו ברכת מזון, וא"ת מאי קאמר אין מברכין עליו המוציא דהא ברכת הנהנין היא ואינו מוציא אלא כשלא יצא וא"כ אותם אחרים אמאי אין מברכין כיון שלא יצאו. ולאו קושיא היא דלא איתמר לענין עכובא דאותן אחרים אלא נענין אבל אצטריך כלומר אין צריך לחזור שיאכלו אחרים עמו כדי שיברכו האחרים ברכת המוציא ויפטר גם הוא שאין צריך לברך כלל. ובירושלמי גרסינן בירך לא יענו אחריו אמן ברכו הם לא יענה אחריהם אמן דאף ע"ג דעונין אמן אחר ברכות שאין יוצאין בהם ה"מ כשהוא בר חיובא לאפוקי האי דאינו מחוייב בברכות כלל, ויש שפירשו אינו מברך ברכת מזון ואינו מזמן ברכת זימון ואין מברכין עליו ברכת מזון ואין מזמנין עליו אינו מצטרף לזימון, והאי דקאמרינן אין מברכין עליו בלא זימון קמ"ל דסד"א כיון דהוא אינו מברך להוי כסופר ובור דקיי"ל דסופר מברך ובור יוצא קמ"ל דאינו חייב כלל כלל, הא דאמרינן אינו מברך ואינו מזמן פירוש אסור לברך ולזמן ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי והראיה מדאמרינן בסמוך התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לד' אמות שרי הכא אפילו חוץ לד' אמות נמי אסור ומדקאמרינן לשון אסור שמעינן דמאי דאמרינן פטור פירוש שאסור לקרות כלל ודוחק הוא לומר דלשון אסור לא קאי אלא אמשמרו בלחוד כלומר שמפני השמירה טרוד יותר ולא יוכל לכוין בשום ענין דמסתמא כיון דאמר אסור סתם מכלל דלכל מה דאמרי' לעיל קאי בין אמתו בין אמשמרו, ובירושלמי נמי נראה שאסור דאמרינן התם אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו ושאיל התם טעמא מאי ומהדרינן מפני כבודו של מת או מפני שאין לו שישא משאו מה נפיק מביניהון יש לו מי שישא משאו, פירוש דאי מטעם כבודו של מת שלא ידמה כמתעצל בהספדו ואינו חושש לכבודו אפילו יש לו מי שישא משאו, אסור ואי מטעם שאין לו מי שישא משאו כלומר מי שישתדל בצרכי המת להביא לו ארון ותכריכין ולהוליכו לבית הקברות כיון שיש לו מי שישתדל בדבר מותר שאין לו טרדה:

המשנה התשיעית הכונה לבאר בה שאע"פ שחתן פטור אם יודע בעצמו שיכול לכוין ורוצה לקרות קורא והוא שאמרו חתן פטור אם רוצה לקרוא את שמע לילה הראשון קורא ואין כאן משום יוהרא שהדבר מסור לכל אדם לומר יכול אני לכוין דעתי, ואין מונעין אדם בכך מחשש יוהרא ואע"פ שלענין בטול מלאכה בט' באב אמרו שתלמידי חכמים בטלים בו אף במקום שנהגו לעשות ולא התירו לכל אדם לעשות עצמן כתלמידי חכמים, ההיא הואיל והוא בטל בין העושים נראה כיוהרא אבל זה הואיל ואף שאר בני אדם קורין אין כאן יהורא, ורשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול שהוא חושש ליוהרא ואע"פ שהוא בעצמו אמר לענין בטול מלאכה בט' באב שמארנו שתלמידי חכמים בטלים בו אף במקום שנהגו לעשות ואמר רשב"ג על זה כל אדם יעשה עצמו כתלמיד חכם ולא חשש ליוהרא מכל מקום הוא תולה הטעם שאין בבטול מלאכה יוהרא בשום מקום שאין אדם מבחין בחברו מפני מה הוא מתבטל וכמה בטלני איכא בשוקא וכן הלכה אבל בענין זה שיראה הדיוט עצמו כחסיד שבחסידים יש כאן יוהרא ועזות מצח, ומכל מקום הלכה כרבנן לענין ק"ש ואין מונעין בכך אבל מכל מקום אין למי שאינו חשוב בעיני הכל להתראות בדבר זה בפני רבים אלא אם יודע בעצמו שכן יקרא בינו לבין עצמו:

מי שמתו וכו' זה הפרק יסוד ענינו ביאור קצת דברים שבחלק הראשון ר"ל ענינים ודינים שבק"ש שלא נתבארו בפרקים הקודמים ולהתחיל בביאור החלק השני בעניני התפלות, ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לד' חלקים, הראשון לבאר שהם פטורים מק"ש ותפלה מצד הטרדה והשתדלות בדבר מצוה, והשני להודיע מי שהוא פטור מק"ש מצד עצמו, ר"ל שאינו מחוייב בדבר ואם הוא חייב בתפלה אם לאו, והשלישי בהודעת הפטור מטעם שאינו ראוי לקרות או להתפלל מצד טומאתו, והרביעי בהודעת המקום שאין יכול לקרות ולהתפלל בו מצד לכלוך המקום, זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה בענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון ר"ל מי שהוא פטור מצד טרדתו, ואמר על זה מי שמתו מוטל לפניו וכו' ופירשו בגמ' שלא על מוטל לפניו דוקא הוא מכוין לומר כן אלא על כל שמוטל עליו לקברו ר"ל שלא נקבר עדיין כלומר כל מי שיש לו מת שראוי להתאבל עליו ועדיין לא נקבר פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין, ופירשו בתלמוד המערב שלא הוזכרו תפלין אלא אגב גררת ק"ש שהיא משתתפת עמה שהרי תפלין אבל אסור בהם כל יום ראשון, ונסח דבריהם אבל כל יום ראשון אינו נותן תפליו דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר אף ביום השני, אם ביום השני אינו נותן צרכה מימר מתו מוטל לפניו אלא בגין דא תנא דא, ומכל מקום אפשר שהיה סבור שאין אסורן אלא משחל עליו אבלות דהיינו משנקבר, ולא הוזכר במשנה על שאר מצות אם פטור בהן או שמא לא נפטר אלא מאלו הג' מתוך שהם צריכות כונה ויש לו טרדת הלב על כל פנים, אלא שבגמ' הוזכר בברייתא שפטור הוא מכל המצות האמורות בתורה וטעם הדבר שלא יסיח דעתו מן המת ויתרשל בעניני קבורתו, ויש חולקים בזו ממה שבתלמוד המערב לא הזכירו בה אלא ק"ש ותפלין והביאוה ממה שנא' למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים ויראה שלא הוזכרו אלו אלא מצד שהיה עולה על הדעת לחייב בהם הואיל ואין בהם עסק ויכול לעשותם בעוד שהמת לפניו, ובא להשמיענו שפטור אף בהם הואיל וצריכות כונת הלב וכל שכן בשאר מצות שיש להם עסק, ויש לומר בהם העוסק במצוה פטור מן המצוה וכן כתבוה גדולי המפרשים, זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו, ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

מי שמתו מוטל לפניו ר"ל שהוא מוטל עדיין לקברו אינו אוכל באותו הבית שהמת שם אלא נכנס לתוך בית אחר שבאותו חצר עצמו ואוכל ואם אין לו בית אחר מזומן לכך אוכל בבית חברו ואם אין לו בית חברו עושה מחיצה עשרה בינו ובין המת ואוכל, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיק פניו מכנגד המת ואוכל, ואינו אוכל דרך הסבה ודרך קבע אלא דרך עראי, והוא שאמרו בתלמוד המערב לא אוכל כל צרכו ולא שותה כל צרכו, ואינו מברך המוציא ר"ל שאינו צריך לברך המוציא לעצמו, ויש מפרשים שאם מברכה לא יצאו אחרים אחר שהוא פטור ממנה, ומכל מקום נראה לי דבדיעבד מיהא יצאו, ואינו מזמן ר"ל שאין צריך לברך ברכת המזון, ואין מברכין עליו ר"ל שאין חארים מברכים לו כלומר שאין אחרים צריכים לאכול בשבילו כדי לברך לו המוציא או שאין המברך המוציא צריך לכוין להשמיעו אחר שהוא פטור ממנו, ומה שהוצרכנו לפרש כן הוא שאם האחרים אין אוכלים פשיטא שהרי ברכת הנהנים היא ואם אוכלים למה לא יברכו עליו אלא שהדבר כמו שפירשנו, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואין מזמנין עליו, ר"ל שאינו מצטרף לזמון הואיל ואינו חייב בברכה ואין דנין אותו אפילו בקטן מצד שאין מטרידין אותו בכלום, ובתלמוד המערב פרשו במה שאמרו אין מברכין עליו שאין עונים אמן על ברכותיו ואין צריך לומר שאסור בתשמיש המטה ופטור מכל המצות מצד טרדתו או מצד כבוד המת אע"פ שאינו עוסק בקבורה עדיין, ואם מת לו מת בשבת מותר בכל אלו חוץ מתשמיש המטה, ואע"פ שבמסכת כתובות (דף ד.) התירו להכנס לחדר אע"פ שמתו מוטל לפניו, טעם הדבר שם מפני שאין בה זלזול דחובת חתונה וביאת מצוה מפקעת את הזלזול אבל בשאר בני אדם אסור:

וחייב בכל מצות האמורות בתורה שמא תאמר אף ביום טוב נאמר כן אל תפקפק בדבר זה שאם יום טוב שני הוא הרי הוא כחול גמור לגבי מת, ואם יום טוב הראשון הרי הוא צריך להשתדל בקבורת עממין וכן מוטל עליו להוציאו ולטלטלו ולגנזו בתוך הקבר שכל אלו נעשות על ידי ישראל לשיטתנו כמו שיתבאר בראשון של יום טוב, הילכך בי"ט פטור מכל המצות עד שיקבר, ונמצא שאם מת לו בראש השנה פטור מתקיעת שופר, ובחג מן הלולב ומשמחת יום טוב, ואסור בכל אלו ואפילו גמר בדעתו שלא לקברו בי"ט עד הלילה אין מחשבתו כלום, ואם רצה להחמיר על עצמו פרשו בתלמוד המערב שאינו רשאי, ונחלקו שם בטעם זה, חד אמר משום כבודו של מת וחד אמר מפני שאין לו מי שישא משאו, מה נפיק מביניהון שהיה לו מי שישא משאו אין תימר משום כבודו אסור אין תימר שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו, ובאבל רבתי פרשוה בהדיא מכבוד המת ונסח דבריהם אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומתפלה ותפלין ומכל מצות האמורות בתורה ואם רצה להחמיר על עצמו לא יחמיר מפני כבוד המת, ושמא תאמר אם מפני כבוד לבד אף בשבת יהא אסור הואיל ואין כאן שום טירדא על עסקיו של מת אין כאן כבוד, אבל ביום טוב יש כאן טרדא ואף ביום ראשון כמו שכתבנו, ואף בתלמוד המערב אמרו והא תני פטור מנטילת לולב, תפתר בחול ר"ל בחול המועד והא תני פטור מתקיעת שופר אלא מכיון שהוא זקוק להביא ארון ותכריכים הרי הוא כמי שנוא משאוי על כתפו וכן הענין להוציאו ולגנזו אלא דקמא קמא נקט, ואם תאמר אף בשבת הרי מחשיכין על התחום להביא ארון ותכריכין וחלילין ודאי מאותה שעה אסור לו שמאחר שנשקעה חמה שבת גמור הוא, שהרי משקיעת החמה הוא יכול להחשיך וודאי מה שהביאוה בתלמוד המערב של יום טוב כמו שאמרו שם מכאן שהוא זקוק להביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות כמו שהוא נושא משאו הוא, אין הדברים כפשוטן כי מה ענין שבת לי"ט והרי שבת לא נאסר בכלום, אלא כך פירושה הואיל ובשבת מותר להחשיך בי"ט עצמו מותר להתעסק בכל שבות וכיון שקוברים אותו והוא נושא משאו פטור הילכך אף בי"ט ראשון פטור כבחול:

חכמים גדולים הורו בצרפת שאין הדברים אמורים אלא באותו שהקבורה מוטלת עליו והוא מי שיורש נכסיו מן הדין, אבל אם מת אחד ויש לו בן ויש לו אחים הואיל והאחים אין ראויין לירש במקום בן אין הקבורה מוטלת עליהם וחייבים בכל אלו ומותרים בבשר ויין וכן מי שמתה אחותו נשואה, ונתפשטו חכמים אחרים לומר על סעד סברא זו שאם מת בלילה וגמרו בדעתם שלא לקברו עד למחר, כמו שהלינוהו לכבודו אין אוסרים אותו בכל אלו, ומקצת אחרונים הפליגו בהוראה זו לומר שאחר שאין מנהגנו שיהא האבל עכשיו מתעסק בצרכי קבורה שאין הדין לאסרו בכל אלו, והביאו ראיה מתלמוד המערב שאמרו שם נמסר לרבים או לכתפים אוכל בשר ושותה יין כד דמך ר' יהודא קביל ר' חייא בר אבא אבלויי ואיכלון בשרא ואשקיתון חמר והם מפרשים אבלים שעליהם היתה קבורת המת מוטלת וכן נמסר לרבים לקברו, ומכל מקום אפשר לפרש לדעתי נמסר לרבים והחזירו פניהם והתחילו למנות מאותה שעה על הדרך שיתבאר במקומו וכן מה שאמרו שלא נאמר אלא בראוי לירש אין הדברין נראים לנו שהרי כל הדברים מפני כבוד המת אמורים, וכל שראוי להתאבל ראוי להתעסק בעניני קבורתו ולא הופקעה קורבתו מפני בטול ירושה ולא נאמר שהראוי לירש מוטל עליו לקברו אלא לעניני ממון אבל המצוה על כולם הוטלה, ומכל מקום אם אין בידו לקברו כגון שמת בתפיסה ואין השלטון מניח לקברו ואין יכולים להשתדל על זה לכבוד המת הופקעו מדינין אלו מכל וכל שהרי אין המת בידם, וכן השיבוה אחרוני הרבים על מעשה, ולענין אבלות השיבו שאין דינם כדין נתיאשו מלקוברו שהרי על כל פנים משתדלים הם בכך אבל לענין פטור המצות אינה אלא מטרדת קבורה, היה קרובו של מת בבית האסורים הורו מקצת החכמים שאע"פ שאין בידו להתעסק בו אין לו להקל שהרי מכל מקום חיוב עניני קבורה עליו:

אין פרץ שלא תהא סיעתנו כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל. ושייך ביה לשון פרצה שפרץ במלכות בית דוד, יוצאת שייך גבי דואג שיצא לתרבות רעה כדאיתא באגדת חלק [דף ק"ו:] כתיב דואג וכתיב דוייג בתחלה אמר הקב"ה דואג אני שמא יצא זה לתרבות רעה כיון שיצא אמר הקב"ה ווי שיצא זה, ואית דמהפכין יוצאת גבי אחיתופל דכתיב ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל, פרץ ע"ש דואג שפרץ עיר הכהנים:

רב ששת בריה דרב אידי אמר לעולם לא תיפוך. פי' ר"ח דהלכה כרב ששת דהוא בתראה וקי"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו [דאמר] שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול, ומיה ואין אנו רגילין עתה להחמיר שלא לקרות כי בשאר פעמים אין אנו מכוונין כל כך, והרי"ף פסק כתנא קמא:

הדרן עלך פרק היה קורא

פרק שלישי

בפי' רש"י גריס תפלת השחר אחר הי' קורא ובירושלמי גריס מי שמתו וכן נראה הסדר לפי התוספתא וגם מסתבר הכי שכל זה הפרק איירי אכתי בק"ש ובתר הכי פסוק ותני סדר תפלה ולמה יפסיק באמצע סדר ק"ש ולעיל נמי איירי בר"ג שמתה אשתו להכי תני אחריו מי שמתו:

פטור מק"ש. ובירושלמי מפרש טעמא א"ר בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים (ואין) [ואינו] מברך. פי' ברכת המוציא (ואין) [ואינו] מזמן. לברך ברכת המזון:

נושאי המטה וחילופיהן. ה"ג בסדר המשנה כת"י הביא רבינו גרשום מאור, עיני הגולה את שלפני המטה צורך בהם פטורין ואין צורך בהם חייבין ושל אחר המטה אפילו צורך בהם חייבין כיון שכבר יצאו ידי המת אף על פי שעדיין יהו צריכין לו:

קברו את המת וחזרו וכו'. ירושלמי ההספד וכל העוסקין בהספד מפסיקין לק"ש] (פטורין מק"ש) ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור מתניתא ביום ראשון והא דתני תנא ביום שני:

ואין מברכין עליו. דלא תימא הוא אין לו לברך אבל אחרים יאכלו עמו ויברכו ברכת המוציא ויצא הוא בשמיעה:

ואין מזמנין עליו. פרש"י שאין צריך שיברך ברכת המוציא. ומשמע שאם רצה לברך הרשות בידו, ולא משמע כן בשמעתין דקאמר הכא חוץ לד' אמות נמי אסור מכלל שאינו יכול לברך, ויש שנוהגין לברך ואומרים דהא דמשמע דאסור לברך היינו כשצריך לעסוק בצרכי המת אבל אם כבר עסק או יש שם עוסקים אחרים יכול לברך. ובירושלמי לא משמע כן דגרסינן התם אינו אוכל כל צרכו ואינו אוכל בשר ולא שותה יין ולא מברך ואם ברך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן. ובעניית אמן אינו מתבטל מצרכי המת ואפ"ה אסור ועוד אמרינן לקמן בפירקין [דף י"ט] אין המת מוטל לפניהם הם עומדין ומתפללין והוא יושב ודומם ומצדיק עליו את הדין, ואינו עוסק בצרכי המת מדקאמר יושב ודומם והיה יכול לכוין בפסוק ראשון, הילכך נראה שאסור להתפלל כל מי שמוטל עליו האבלות, וכן משמע בירושלמי דפירקין דגרסי' התם תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו [למה] מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו, מאי נפיק מביניהון כשיש לו מי שישא משאו אי תימא מפני כבודו של מת אסור ואי תימא מפני שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו והא תניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא בי"ט אמר ר' חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא ארון ותכריכים כדתנן התם מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין כמו שנושא משאו דמי, ולא סבירא ליה לירושלמי דאנינות נוהג בשבת דהא בירושלמי נמי קתני בד"א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל כל צרכו כדרכו ושותה כל צרכו אוכל בשר ושותה יין ומזמנין עליו ואם ברך עונין אחריו אמן אלא מייתי ראיה משבת ק"ו לי"ט שמותר להתעסק בדבור ולעבור עליו משום שבות הילכך בי"ט שמותר לקברו ע"י עממין וגם הוא יכול להתעסק עמהם ולהחשיך על התחום נושא משאו קרינא ביה וכל דין אנינות נוהג בו אבל בשבת כיון שאין קוברין אותו בשבת אף ע"פ שמותר להחשיך עליו חייב במצות. כך כתב הרמב"ן:

בד"ה ה"ג פרץ זה אחיתופל שפרץ כו' יוצאת זה דואג שיצא כו' עכ"ל ולפי גירסא זו נמי גרסי' גבי אין פרץ שלא תהא סיעתינו כסיעתו של דוד וגבי אין יוצאת שלא תהא סיעתינו כסיעתו של שאול דאחיתופל לא היה בימי שאול כדאמרינן בפרק חלק דואג ואחיתופל לא ראו זה את זה דואג בימי שאול ואחיתופל בימי דוד ודואג ודאי דהיה בימי דוד אלא דר"ל דלא היה במלכותו של דוד אלא במלכותו של שאול וק"ל:

בד"ה פטור מק"ש כו' ולא ימים שאתה עוסק במתים פטור מק"ש כו' ומן התפילין עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה ה"ג רש"י שלאחר המטה אפילו המטה צריכה להם כו' עכ"ל כצ"ל ואין זה ברש"י שלפנינו שהרי כתיב ברש"י שלפנינו ושלאחר המטה הואיל ואין צורך כו' עכ"ל ודו"ק:

בד"ה אלו ואלו כו' ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין כו' עכ"ל וצריך להגיה בגמרות שלפנינו במקום ומן התפלה צ"ל ומן התפילין כו' וק"ל:

בד"ה ואינו מברך כו' ופסיק מיניה תורת אנינות מיהו באותו שתפסו מושל גם אבילות אינו חייב כו' עכ"ל ור"ל דלענין אבילות אינן שוין דבתפסו מושל פטור מאבלות וק"ל:

ע"ב אין פרץ כו'. שיצא ממנו דואג כו' ואין יוצאת כו' שיצא ממנו אחיתופל כו'. זו גירסת כל הספרים והתוס' גרסי בהיפך אין פרץ זה אחיתופל שפרץ כו' יוצאת זה דואג כו' ע"ש אבל לפי הדורות ה"ל לאקדומי לדואג כדאמרי' פ' חלק (סנהדרין קו:) דואג בימי שאול ואחיתופל בימי דוד וע"כ נראה לקיים גירסת כל הספרים וה"פ אין פרץ זה דואג שפרץ פרצה בכהני נוב עיר הכהנים כדכתיב ויסב דואג ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא שמונים וחמשה וגו' ואין יוצאת זה אחיתופל שיצא מן העולם להתחייב בנפשו שחנק עצמו:

ואין צוחה כו'. עי' הפי' בתוס' ועי"ל ע"ש שאמר ליה אלישע כשהלך להחיות הילד עם המשענת וכי יברכך איש לא תעננו וגו' והוא עבר על דבריו וענה והיינו צוחה כמ"ש ענייה בקול רם. ודרשו

ברחובותינו שלא כו'. מקדיח תבשילו ברבים. דהיינו ברחובותינו שהוא מקום הרבים:

והם ניזונין בזרוע כו'. דאביר מלשון חוזק וזרוע הוא ומצינו האי לישנא בחשובים בדוד כמו אביר הרועים וגו' והרי הוא כאביר באבירים דמסכת ר"ה (כה:) מאן דדריש ליה ברשעים מפרש ליה נמי מלשון חוזק וקושי לב כמו אשתוללו אבירי לב וגו':

בת קול יוצאת כל העולם אינו ניזון כו'. מפורש במס' תענית:

גובאי טפשאי כו'. פרש"י גובאי שם אומה כו' אמרי' שהיו מן הנתינים עכ"ל והכי איתא שם גובאי גבעונאי דורניתא דראי נתינאי ולפירושו הכא צ"ל דכולהו נתינים הוו אלא אלו נקראו גובאי ע"ש שמם הראשון שהיו גבעונים ואלו נקראו דורניתא ע"ש שמם שני שנתן יהושע לחוטבי עצים אך ק"ק דנתינים הם בכל מקום שכבר נתגיירו אלא שדוד גזר עליהן איסור מלבא בקהל והכא קאמר דלא אגייר גיורא חד מינייהו ולולי פירושו נראה דלאו כל הגבעונים נתגיירו ואלו שלא נתגיירו נקראו גובאי ע"ש גבעונים ואלו שנתגיירו נקראו דורוניתא ע"ש נתינים ולפירושו צ"ל דגובאי נתינים היו ונשתמדו לחזור להיות עכו"ם וע"כ נקראו ע"ש גבעונים ודו"ק:

בד"ה פטור מק"ש כו' ולא ימים שאתה עוסק במתים פטור מק"ש כו' ומן התפילין עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה ה"ג רש"י שלאחר המטה אפילו המטה צריכה להם כו' עכ"ל כצ"ל ואין זה ברש"י שלפנינו שהרי כתיב ברש"י שלפנינו ושלאחר המטה הואיל ואין צורך כו' עכ"ל ודו"ק:

בד"ה אלו ואלו כו' ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין כו' עכ"ל וצריך להגיה בגמרות שלפנינו במקום ומן התפלה צ"ל ומן התפילין כו' וק"ל:

בד"ה ואינו מברך כו' ופסיק מיניה תורת אנינות מיהו באותו שתפסו מושל גם אבילות אינו חייב כו' עכ"ל ור"ל דלענין אבילות אינן שוין דבתפסו מושל פטור מאבלות וק"ל:

תוס' בד"ה תרי כו' ושמא ניסן כו' נ"ב פי' באותם שתי שבתות דוקא ולא בעצרת כו' ודו"ק:

[רש"י ד"ה לא כל הרוצה. שמראה בעצמו שיכול לכוון לבו. לכאורה הנל"פ דמראה בעצמו שהוא חסיד ומדקדק במצות מאד שאינו רוצה ליבטל מקבלת מלכות שמים אפילו שעה אחת כדאר"ג לעיל:

במשנה מי שמתו כו' פטור כו' ומן התפילין. מש"כ בתור"ע שהרשב"א לטעמיה כו' דחוה"מ לאו זמן תפילין כו'. הנה גם בירושלמי מקשה קושיא זו וכמו שהביא הרשב"א עצמו בסה"ד והירושלמי סובר דחוה"מ ז"ת כמו שהביאו התוס' בעירובין (צ"ו) בד"ה ימים. ודע שהרשב"א כתב דהירושלמי תירץ בדרך אחר ובירושלמי שלפנינו כאן ובמו"ק פ"ג ה"ה משני כתירוץ הרשב"א] :

תד"ה אלו. ורישא דקאמר כו' מן ק"ש כו' כ"ש דפטור מן התפלה כו'. נ"ל דלפניהם היה הגי' תפלה לבסוף (ולעיל בסד"ה פטור יש ט"ס בדבריהם כמש"כ התוי"ט) ואהכי קשיא להו דהא הוה זו ואצל"ז ויותר ה"ל לשנות תפלה ברישא דליהוי לא זו אף זו (עי' שבת ר"ד ל"ו) ואהא תירצו דנקיט התנא ברישא החילוק כו'. וכה"ג תמצא בר"פ כ"ח דכלים ע"ש בתוי"ט בשם מהר"ם:

תוס' ד"ה [ואינו (בסופו). והודיעו לו במוצאי שבת כו'. לפני המהרש"א נראה דלא היה הגי' במו"ש ע"ש] :

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּצְדָקָה, וְהֵם נִזּוֹנִין בִּזְרוֹעַ. נראה לי בס"ד בצדקה היא המלכות, שהיא סוד ה"א אחרונה שהיא נוקבא, והם נזונין בזרוע סוד וא"ו שבשם, שהוא תפארת שהוא דכורא ועדיף טפי.
או יובן המזון זוכין בו ישראל על ידי עסק התורה, מדין נציל מזוטו של ים, לכך התורה נקראת לחם, והמון העם אין להם עסק תורה, לכך נזונין בצדקה, אך תלמידי חכמים יש להם עסק התורה שנקראת ח"ן ה' [84], שעולה פ"ד [84], נזונין בזרוע, שאם תוסיף פ"ד על צדקה [199] יעלה מספר זרוע [283].

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי, דַּי לוֹ בְּקַב חֲרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. קשא, האי חלוקא למאי אצטריך בת קול, כי על זה רואין העולם ויודעין שדי לו בקב חרובין? ונראה לי בס"ד כי המפרשים פרשו בשביל, רצונו לומר שביל וצינור שלו, שכל השפע יורד תוך שביל ר' חנינא בן דוסא, וקשא מאי נ"מ מזה, ונראה לי שהוא לטובת העולם כי המקטרגים כשיראו רבוי שפע יורד תוך שבילין רבים של בני אדם, יקטרגו שאינם ראוים מצד טובה, אך אם יורד השפע תוך שביל של ר' חנינא בן דוסא לא אכפת להם, לא יקטרגו, ולא יתקנאו, יען כי רואין אותו מסתפק במועט, ודקדוקי עניות מאד, ולכן לא ישימו לב על איכות וכמות השפע שיורד תוך שביל שלו, וזה הוא לטובת העולם, וזה שאמר כל העולם נזון תוך שביל חנינא בני, והטעם כי חנינא בני די לו בקב חרובין, שהוא מסתפק במועט הרבה, לכן מפני שיורד תוך שביל שלו, ניצל מן קטרוג וקנאת המקטרגים.

וְהָלֵין בְּנֵי מָתָא מְחַסְיָא, "אַבִּירֵי לֵב" נִינְהוּ, דְּהָא קָא חָזוּ בְּשִׁבְחָא דְּאוֹרַיְתָא תְּרֵי זִימְנֵי בְּשַׁתָּא, וְלָא מִגַיֵּיר גִּיּוֹרָא מִנַיְהוּ. על מה שכתבו התוספות בשם ספר העתים, שהיה יורד עמוד אש וכו', יעיין שם, ונראה לי בזה איכא יקרא דאורייתא טפי מאש שהיה מסבב את הצדיקים העוסקים בתורה, כי זה נמשך מבחינת העיגולים, וזה מבחינת היושר.

'בִּרְחֹבֹתֵינוּ' שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָנוּ בֵּן אוֹ תַּלְמִיד שֶׁמַּקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָּרַבִּים. נראה, מפיק לה מתיבה זו דפלגינן לה וקרי ביה 'בר חובותינו' ר"ל, בן שהוא חובותינו ולא זכויותינו.
[נוסח אחר] פירשתי בסה"ק בניהו (ראה לעיל) מפיק לה מתיבת 'בִּרְחֹבֹתֵינוּ' דמחלק התיבה לשתים, וקרי בה בר חובותינו. בר, ר"ל: בן לתרגומה בר שהוא חובתינו ונכון הוא. אך נשמט עוד מלין והוא: הא דמפיק לה בלשון 'חובה' משום כי בבן הטוב נאמר ברא מזכי אבא (סנהדרין קד.), וחובה היא היפך הזכות.

שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב, הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה (ישעיהו מו, יב) רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאַמְרֵי לָהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּצְדָקָה, וְהֵם נִזּוֹנִין בִּזְרוֹעַ. וְחַד אָמַר: כָּל הָעוֹלָם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּצְדָקָה, וְהֵם נִזּוֹנִין בִּזְרוֹעַ. ר"ל: בטוב מעשיהם, והטוב נרמז 'בִּזְרוֹעַ' שהוא עם פרק שאחריו עולים טו"ב [17] פרקים. ולמאן דאמר הב' דמפרש שגם בזכותן אינם נזונין, דריש זְרוֹעַ לשון קושי, והיינו: כי עד הזרוע בלבד יש ו"י [16] פרקים, וכל דבר קושי קורין עליו 'וי'
ועוד נ"ל בס"ד, מ"ש כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּצְדָקָה. דהיינו מן שבעה תחתונות שהם חג"ת נהי"מ [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] שנקראים ימי עולם שהם כנגד ימי בראשית, ומספר יְמֵי עוֹלָם הוא ר"ו [206], ואותיות ר"ו עומדים בצד אותיות ק"ה. וז"ש נִזּוֹנִין בִּצְדָקָה, קרי בה בצד ק"ה, אך הם נִזּוֹנִין בִּזְרוֹעַ פירוש מלבד ז' תחתונות שנקראים יְמֵי עוֹלָם שהם גימטריא ר"ו [206], עוד נִזּוֹנִין גם כן מן שלשה ראשונות חב"ד [חכמה, בינה, דעת] שנקראים עז [77], ותצרף עז עם ר"ו יהיה צירוף זְרוֹעַ [283].

@22יח. לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְקוֹרֵא. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן, עוֹבֵר מִשּׁוּם (משלי יז, ה) לֹעֵג לָרָשׁ, חֵרֵף עֹשֵׂהוּ
כתב ב'אליה רבא' (סי' מה) אבל של זרוע מותר דמכוסה הוא ולא שייך בזה לֹעֵג לָרָשׁ, ע"ש. ולפ"ד י"ל אם גם של ראש יכסהו שיכרוך על מצחו מטפחת שרי. מיהו לדינא יש לגמגם בזה, דדוקא תפלין של יד שדרכו להיות מכוסה שלובשו תחת הבגדים שרי, אבל תפילין של ראש שאין דרכו להיות מכוסה, אינו רשאי ללובשו ולכסותו לפי שעה במטפחת.

ברש"י שבחא דאוריית' כו' הלכות החג כו'. עי' רש"י לקמן ל ע"א ד"ה שבתא דרגלא כו' ועצרת כו':

בתוספות בד"ה רב שישא בריה דר"א וכו' פר"ח כו' והלכה כרשב"ג כו'. ונראה שאין זה סותר למעשה דר"ג במשנה הקודמת במעשה דר"ג שקרא בלילה ראשונה שנשא וקי"ל מעשה רב והיינו לפי מ"ש שם בשם הירושלמי דרשב"ג גופא מודה במי שנתמנה פרנס על הציבור דרשאי להחמיר ור"ג נשיא הוי ואע"ג דלכאורה משמע שם בירושלמי להיפך בהא דמייתי ברייתא דתני חזקי' שכל מי שפטור מדבר ועושה נקרא הדיוט ובעי למיפשט מיניה דאם התחיל בסעודה אינו רשאי להחמיר ולהפסיק בתפלה ומקשה עלה ממתני' דהכא דקתני חתן אם רוצה לקרות קורא ומשני אנא פתר לה כר"ג ור"ג אמר איני שומע לכם כו' א"כ משמע לכאורה דר"ג פליג אדרשב"ג וכמו שפירש שם המפרש אלא דלענ"ד בלא"ה א"א לפרש כן דא"כ יהיו דברי הירושלמי סותרים זא"ז דהא ודאי ר"ג נשיא הוה וא"כ מנ"ל דפליג אדרשב"ג. ועוד אס"ד דפליגי דברייתא דחזקיה ודר"ג תנאי היא דברייתא אתיא כרשב"ג דא"כ תיקשי אכתי מאי מקשה מהך ברייתא דחזקיה אהנך אמוראי שהפסיקו סעודתן להתפלל ואכתי מאי קושיא דילמא אינהו נמי כר"ג ס"ל. אלא ע"כ צריך לפרש לשון הירושלמי בענין אחר דהא דמסיק אנא מוקי לה כר"ג היינו במאי דמשמע מיהו מדר"ג דק"ש בכוונה תליא מילתא ומש"ה שפיר קאמר ת"ק דמתני' דהכא דלאו דוקא ר"ג דנשיא היה אלא כל חתן שיודע בעצמו שיוכל לכוין רשאי ומש"ה לא מיקרי הדיוט כיון שמעיקר הדין כן הוא דבכוונה תליא מילתא משא"כ לענין הפסקת סעודה ושאר דברים כה"ג דלא שייך ה"ט שפיר יש לפסוק כי הך ברייתא דחזקי' דמי שפטור ועושה נקרא הדיוט כנ"ל נכון וברור בסוגיית הירושלמי ותו לא מידי:

סליק פרק שני

מי שמתו פרק שלישי

במשנה מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש כו' ומכל מצות האמורות בתורה. כך הגירסא בגמרא שלפנינו וה"נ בברייתא דמייתי הש"ס בסמוך נמי גרס דפטור מכל מצות האמורות בתורה וכן לעיל בפרק שני דף י"ד ע"ב בברייתא דחופר כוך בקבר גרס נמי הכי וכמבואר שם בלשון התוס' מיהו רבינו יונה כתב דל"ג במשנה דפטור מכל מצות האמורות בתורה ושכך נמי בירושלמי ובספרים מדויקים ומש"ה כתב שי"מ דלתנא דמתני' לא מפטר אלא מהנך תלת משום דס"ל כשילא במסכת סוכה דלית ליה דהעוסק במצוה פטור ובסמוך אבאר שא"א לפרש כן לא בתלמודא דידן ולא בתלמוד ירושלמי ואפשר דהיינו טעמא דרבינו יונה שלא נראין לו שיטת הי"מ. אלא דבדברי רבינו יונה עצמו שכתב דהא דל"ג מכל מצות האמורות בתורה היינו משום דאתיא במכ"ש מהנך תלת ואף שאיני כדאי מ"מ לענ"ד האי ק"ו פריכא הוא מתרי טעמי חדא דאיכא למימר דהא דפטור מהני תלת היינו משום דתליא בכוונה משא"כ בשאר מצות שאינן תלויות בכוונה א"ל דחייב תדע דהא שילא ואינך תנאי דלית להו דעוסק במצוה כו' ואפ"ה מודו בהנך מיהו בזה י"ל לפי שיטת התוס' והרא"ש בפ' הישן וכמו שאבאר שם אי"ה במקומו אלא דאכתי אין כאן ק"ו כיון דאיכא למיפרך כדפרישית. ועוד קשיא לי טובא האיך מצינו למילף כל מצות האמורות בתורה מהנך תלת דילמא דוקא בהנך שהן מצות שהזמן גרמא ונשים פטורות מהם א"כ הו"ל מ"ע שאין שוה בכל מש"ה העוסק במצוה פטור מהם משא"כ כל מצות שאין הז"ג מנ"ל דפטורי דהא האי פירכא דעשה שאין שוה בכל אשכחן טובא בפ"ק דיבמות גבי עשה ול"ת ובדוכתי טובא:

ואף דקושיא זו לאו עלה דרבינו יונה רמיא דאהא דפשיטא לן בכולא תלמודא דעוסק במצוה פטור מכל המצות שבתורה ומייתי לה בפרק הישן מק"ש ומפסח דתרווייהו ז"ג שייך נמי להקשות כן דאכתי מ"ע שלא הז"ג מנ"ל אלא די"ל בכמה דרכים וכמו שאבאר בסמוך בל' התוספות מיהו לשיטת רבינו יונה ודאי קשיא וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה פטור מק"ש ובירושלמי כו' א"ר בון כתיב למען תזכור כו'. לכאורה היה נ"ל דמאי שהוצרך הירושלמי להאי טעמא ולא יליף מובלכתך בדרך היינו משום דרבי בון סבר כרב יהודה ואביי לקמן דסברי ק"ש דרבנן וקרא בדברי תורה כתיב וא"כ תו ליכא למילף מיניה דעוסק במצוה פטור מש"ה יליף מיציאת מצרים. או שנאמר דרבי בון לא ס"ל כשיטת תלמודא דידן לעיל בפ"ק דלב"ה נמי שייך הך דרשא דובלכתך בדרך למעט עוסק במצוה משום דתרתי ש"מ ומש"ה מוקי ר"ב הך ברייתא דובלכתך בדרך כב"ש וא"כ לב"ה איצטריך למילף מיציאת מצרים. אלא דלפ"ז לא הו"ל להתוס' לאתויי מילתא דר"ב במשנתינו כיון שסותר לתלמודא דידן דלעיל בפ"ק ובפרק הישן משמע דהא דעוסק במצוה פטור דילפינן מק"ש לכך נ"ל לפ' בענין אחר דהא דמייתי בירושלמי ילפותא דיצ"מ היינו משום הך קושיא שכתבתי בסמוך דמק"ש ופסח לא שייך למילף אלא מצות התלויות בזמן מש"ה יליף מיציאת מצרים שנוהגת בכל זמן דהא קי"ל מזכירין יציאת מצרים בלילות ולפ"ז אפשר לומר דתלמודא דידן נמי ס"ל הכי והא דאיצטריך קרא בק"ש ופסח היינו משום דסד"א דאפ"ה עוסק במצוה לא מיפטר מק"ש משום דאית ביה עול מלכות שמים כדאמרינן לקמן להדיא גבי נשים פטורים מק"ש ופסח נמי צריכא משום דאית ביה כרת אלא דאכתי י"ל הניחא למ"ד מזכירין יצ"מ בלילות אבל לחכמים דסברי דיצ"מ נמי אינו נוהג בלילה א"כ הדרא קושיא לדוכתא הא דעוסק במצוה פטור מאותן שאין ז"ג מנ"ל ולא מצאתי ליישב קושיא זו כי אם לפי המסקנא בסוגיא דקדושין דף ל"ד דאמרי פאפונאי דכל התורה כולה איתקש לתפילין בקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך ומהכא ילפינן דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג משום דתפילין איתקש לת"ת דכתיב ביה בניכם ולא בנותיכם ושם בדף הקודם קאמר הש"ס דאע"ג דתפילין איתקש נמי למזוזה אפ"ה ילפינן מת"ת דאיתקשו בין בפרשה ראשונה ובין בפרשה שניה ואם כן לפ"ז א"ש טובא דעוסק במצוה פטור מכל מצות שבתורה כיון דכתיב ובלכתך בדרך דפטור מק"ש ממילא ילפינן דעוסק במצוה פטור נמי מתפילין אפילו למ"ד דתפילין נוהג אף בלילה ונשים חייבות בהן אפ"ה פשיטא דעוסק במצוה פטור מתפילין דהא האי קרא דובלכתך בדרך כתיב בהאי ענינא דתפילין ועוד דתפילין איתקשו לק"ש בין בפרשה ראשונה ובין בפרשה שניה ולפ"ז דפשיטא לן דעוסק במצוה פטור מק"ש ומתפילין ומש"ה פשיטא לן דפטורות נמי מכל מצות שבתורה דהא ת"ת נמי איתקש לתפילין ואי תיקשי אכתי תימה לפאפונאי דאית להו הך הקישא דכל התורה לתפילין משא"כ לאינך תנאי ואמוראי דפ"ק דקדושין דהא דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג יליף ממצה שמחה והקהל א"כ אכתי הא דעוסק במצוה פטור מכל המצות שבתורה מנ"ל אלא דמשום הא לא איריא דהנך תנאי ואמוראי דקדושין מצי סברי שפיר כהאי תנא דמזכירין יצ"מ בלילות וא"כ הו"ל מ"ע שאין הז"ג ונשים חייבות בהם ולפ"ז שפיר ילפינן דעוסק במצוה פטור מכל מצות שבתורה מק"ש ופסח ויצ"מ במה הצד כשיטת ר"ב בירושלמי כנ"ל נכון ליישב הקושיא שהקשיתי לעיל בסמוך אלא דאכתי מה שהקשיתי על פי' רבינו יונה במ"ע והמבין יבין דאכתי ק"ו דידיה פריכא הוא כדפרישית וצ"ע ליישב דבריו וגם שיטת התוס' דהכא שהביאו דברי ר"ב נמי לא נתיישבה בזה דאם כוונתן ליישב טעם משנתינו בהא דמתו מוטל לפניו פטור מכל המצות א"כ הו"ל לאתויי הא דר"ב אבבא דסיפא ולא אהא דפטור מק"ש.לכך נ"ל ברור שמה שהביאו התוספות כאן דר"ב היינו משום דאפילו בק"ש לית לן למיפטר מקרא דובלכתך בדרך אלא במי שעוסק בקבורת המת ממש וכ"ש במי שמתו מוטל לפניו ואין לו מי שישא משאו משא"כ במי שיש לו מי שישא משאו ואינו קוברו בעצמו דתו לא שייך בזה האי טעמא דעוסק במצוה ולפי שמלשון המשנה ודאי משמע דבמוטל לפניו פטור בכל ענין ואהא מסיק ר"ב טעמא דמתני' מקרא דלמען תזכור כל ימי חייך ולא בשעה שאתה עוסק עם המתים והאי קרא יתירא הוא לאשמעינן הך מילתא גופא דבכל ענין שעוסק במתים אפילו רוצה לקוברו ע"י אחרים אפ"ה פטור והיינו כדמסיק התם מפני כבודו של מת כמ"ש התוס' בדיבור הסמוך. ולפ"ז משמע שלאותו הכוונה נתכוונו התוס' שהביאו דברי ר"ב אהך בבא שפטור מק"ש כנ"ל ברור בכוונת התוס' ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

ומכלל הדברים יש לנו ללמוד מיהו מדברי ר"ב בירושלמי שא"א לפרש כשיטת היש מפרשים שהביא רבינו יונה דלמאי דלא גרסינן במתני' פטור מכל מצות שבתורה וכפי הגירסא שנמצא במשנה ירושלמית והעלו דלפ"ז משמע דלא מיפטר אלא מהנך תלת לפי שתלוים בכוונה והא ודאי ליתא דא"כ היאך יליף לה רב מזכירת יצ"מ דהא ודאי לא תליא בכוונה דמ"ש משאר מצות שבתורה ועוד דהא ודאי לפום האי טעמא דמייתי בירושלמי מפני כבודו של מת תו לא שייך לחלק בין הנך תלת לשאר מצות שבתורה אלא ע"כ כדפרישית בסמוך:

בד"ה ה"ג רש"י כו' ותימא קצת כו' והלא לא היו נושאין כלל כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י לפי גרסתו וכוונתו דאע"ג שלא היו נושאין כלל את המת לאחר שכבר נשאו חלקם אפ"ה שייך שפיר לומר שיש למטה צורך בהם והיינו לענין הלוית המת כדאמרינן בכתובות ר"פ שני בד"א שיש עמו כל צרכו ויהיב התם שיעורא או למאן דתני או למאן דתני ומתני ע"ש והכי דייק לישנא דלהמטה צורך בהם ואפ"ה חייבים בק"ש משום דהלויית המת ל"ד לעוסק במצוה ואפילו לתנחומי אבילים לא דמי כמ"ש בהדיא רבינו יונה הביאו בעל תוי"ט ע"ש:

בגמ' מוטל לפניו אין שאין מוטל לפניו לא ורמינהו כו' ולכאורה יש לתמוה דלפי שיטת הירושלמי שהביאו התוספות דלענין עוסק במצוה שייך לחלק בין יש לו מי שישא משאו או אין לו וא"כ מאי קושיא דלמא הך ברייתא איירי במי שאין לו מי שישא משאו מש"ה פטור אפילו אין מוטל לפניו ומתני' דידן מתוקמא שפיר אפי' במי שיש לו מי שישא משאו וקמ"ל דבמוטל לפניו אפ"ה פטור והיינו כדמסיק בירושלמי מפני כבודו של מת. וא"ל דתלמודא דידן לא ס"ל כהך סוגייא דירושלמי הא ודאי ליתא שהרי התוספות בד"ה ואינו מברך הביאו כל לשון הירושלמי והאריכו בדבר לענין פסק הלכה וכה"ג כתבו התוס' ג"כ במסכת מ"ק וכן כתבו כל הפוסקים ביו"ד סימן שמ"א כשיטת הירושלמי ע"ש אלמא דפשיטא להו דתלמודא דידן נמי ס"ל הך דירושלמי ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ומכ"ש דקשה טפי על שיטת המפרשים שהביא רבינו יונה דבמתני' לא מפטר אלא מהנך תלת והכא בברייתא ודאי משמע בהדיא דגרס דפטור מכל מצות האמורות בתורה וא"כ ע"כ צריך לחלק בכה"ג בין אין לו ליש לו מיהו לפי מה שאפרש בסמוך בלשון התוספות בד"ה ואינו מברך בכוונת הירושלמי שפיר יש ליישב קושיית הגמרא וכן ממה שאפרש בגמרא בסמוך ע"ש ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואינו מברך פרש"י ואין זקוק לברך כו' מיהו בירושלמי כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד שיטת רש"י נכונה ומוכרחת והיינו משום דכי דייקינן בלשון הירושלמי דאהא דקאמר אם רצה להחמיר אין שומעין לו מפרש למה מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו מה נפיק מביניהון היה לו מי שישא משאו כו' ע"כ לשון הירושלמי נמצא דלהאי לישנא משמע להדיא דאין לחלק בין יש לו מי שישא או אין לו בטעמא דעוסק במצוה אלא לענין מי שרוצה להחמיר על עצמו ואומר שאפשר לו לקיים שניהם לקיים המצוה ולקבור המת ע"י שליח משא"כ לענין פטור או חיוב לכתחילה ודאי אין לחלק דאף שיש לו מי שישא כו' אפ"ה מיקרי שפיר עוסק במצוה שרוצה להתעסק בצרכי קבורת מתו כיון דעליה דידיה רמיא רחמנא וקי"ל מצוה בו יותר מבשלוחו שהרי אפי' הכהנים איכא למ"ד שחייב לטמא ולהתעסק בקבורת קרוביו המוטלים עליו. ולפ"ז ודאי הוכרח רש"י לפרש הא דאינו מברך שאין צריך לברך והיינו לפי שיטת המקשה דע"כ הכי ס"ל דאלת"ה לא הוי מקשה מידי ממתניתין אברייתא דהא איצטריך למיתני במתני' מוטל לפניו כדי לפטור אפילו במי שיש לו משא"כ בברייתא אם נאמר דהא דאינו מברך היינו שאסור לברך ע"כ הוי צריך לאוקמי באין לו מי שישא משאו אלא ע"כ מדמקשה הש"ס מתני' אברייתא היינו משום דמשמע ליה דהא דקתני אינו מברך היינו נמי שא"צ לברך כיון דברייתא סתמא קתני וא"כ מקשה שפיר אמתני' דקתני פטור מק"ש דמשמע לשון פטור בעלמא ולא איירי במי שבא להחמיר על עצמו וא"כ מאי איריא מוטל לפניו אפילו שאינו מוטל לפניו נמי פטור בכל ענין אפילו ביש לו מי שישא כדפרישית. נמצא דכ"ז היינו לפי סברת המקשה דרמי מתני' וברייתא אהדדי משא"כ לפי המסקנא דמסיק רב אשי דמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי שפיר מצינן למימר דרש"י נמי מודה שאם בא להחמיר אין שומעין לו אפילו ביש לו מי שישא משאו והיינו מפני כבודו של מת כשיטת הירושלמי או משום דאפילו ביש לו מי שישא משאו נמי מיקרי עוסק במצוה אם רוצה לקבור בעצמו כדפרישית מטעמא דעליה דידיה רמיא וכיון דפטור ממילא דאינו רשאי כדאיתא בירושלמי שכתבתי לעיל בסמוך במשנה דחתן דכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ע"ש ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוספות דקשיא להו רישא וסיפא דהירושלמי אהדדי ובפי' רבינו נתנאל יבואר הכל בסמוך:

ואין יוצאת וכו' שיצא ממנו דואג. הא דקאמר יוצאת לשון נקיבה נלע"ד משום דדואג רצה לפסול את דוד שבא מרות המואבי' מחמת שהי' להם לקדם נשים לקראת נשים כמבואר ביבמות דף ע"ו ע"ב ורצה לעשות הנקיבות יוצאנית להכי קרי לי' יוצאת:

למימרא דרשב"ג וכו'. דברי רבנן נזכרו תחלה במשנתינו לדברי רשב"ג וכן בפסחים ג"כ דברי רבנן שנויים תחלה ובקושיא אחז המקשן דברי רשב"ג תחלה כאן וכן בפסחים. ונראה משום דרומיא דרשב"ג אדרשב"ג אלים טפי מרומיא דרבנן ארבנן דדלמא הני רבנן דכאן ודהתם לאו נינהו חדא שהרי אין שמם נזכר ואף דמ"מ רמי להו דמסתמא הני דפליגי כאן אדרשב"ג והם בני מחלוקתו הם בני מחלוקתו שמה מ"מ רשב"ג ודאי חד הוא. ועוד דאי לאו פלוגתי' דרשב"ג לא הוה קשיא כלל דרבנן אדרבנן דאטו נזכר בדברי רבנן בפסחים שאין אדם רשאי לעשות עצמו ת"ח רק מדחזינן דרשב"ג פליג ואמר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח מכלל דרבנן פליגי ולכן התחיל בדברי רשב"ג:

מוחלפת השטה. הרי"ף והרמב"ם פסקו דחתן אם רוצה לקרות קורא. וכתב הב"י בסימן ע' דהם סברי כתירוצא דר' יוחנן וא"כ דברי הת"ק דמשנתינו הם דברי רשב"ג והלכה כרשב"ג דכל מקום ששנה רשב"ג במשנה הלכה כמותו וכ"כ הלח"מ בפ"ד מק"ש. ולכאורה אני תמה ואף אם יהיבנא דקיי"ל כר' יוחנן מ"מ מאן מוכח דמחלפת השטה דקאמר ר"י היינו שיטה דכאן ודלמא שטה דמקום שנהנו מוחלפת ורש"י בפסחים כתב מוחלפת השטה התנא שסדרן טעה באחת מהן והחליף שטתו הרי דלא הכריע רש"י איזה מהן מוחלפת ונראה דס"ל להרי"ף והרמב"ם דמסתמא שטה דכאן מוחלפת כדי שלא יהי' מעשה דר"ג מעשה לסתור דברי רשב"ג בנו ועיין מ"ש לעיל במשנתינו בתוס' בד"ה מעשה וכו' ואף שהתוספת כתבו שם דלא הוה מעשה לסתור וכפי מה שכתבנו שם דהיינו שאינו לסתור דברי רשב"ג נראה שהתוס' נדחקו כדי ליישב אליבא דרב שישא כאן והתוס' לשטתייהו דפסקו כאן כר"ש אבל לר' יוחנן אם נפרש דשטה דכאן מוחלפת אין אנו צריכין לדחוקי לכן פסקו הרי"ף והרמב"ם דשטה דכאן מוחלפת ופסקו כרשב"ג ולא מטעם דקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו שהרי שם בפלוגתא דמקום שנהגו לא פסקו בפירוש כרשב"ג משום דלא הכריע אם הלכה כר' יוחנן או כרב שישא אמנם פסקו כאן כרשב"ג דהיינו דברי ת"ק במשנתינו משום דמעשה דר"ג מסייע לי' ומעשה רב ולכן כאן בודאי הלכה כן בין שהוא דברי רשב"ג ובין שהיא דברי רבנן דאף דהלכה כרשב"ג היינו אם אין נגדו מעשה רב ושם בפסחים סתם הרמב"ם הדברים שת"ח בטלים ואם רשאי אדם לעשות עצמו ת"ח או לא השמיט ולא הכריע אם יש לחלק כדברי רב שישא או אין לחלק כדברי ר' יוחנן וכן הרי"ף הביא שם הפלוגתא ולא הכריע:

סליק פרק שני. ובעזה"י נתחיל פרק שלישי:

פרק שלישי

במשנה ומן התפילין. הקשה בח"ר מאי ארי' מוטל לפניו אפי' כל יום ראשון במי כדאמרי' במ"ק מדקאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך וכו' ולקמן בסוגיית הגמ' נאריך בזה. ואמנם גוף קושייתו יש לדחותה לפמ"ש המג"א בסי' תקמ"ח ס"ק ה' דאבל בחוה"מ מניח תפילין אפילו ביום ראשון ע"ש וא"כ קמ"ל משנתינו דאם מתו מוטל לפניו אפילו בחוה"מ פטור מן התפילין ואמנם הרשב"א לשיטתו דאיהו סובר דחוה"מ בלא"ה לאו זמן תפילין הוא והוא דעת המחבר בא"ח סי' ל"א אבל לדעת הרא"ש והוא דעת הרמ"א בהג"ה שם דחוה"מ הוא זמן תפילין א"כ ממילא ליבא קושיא. מה שאני תמה שהרי בירושלמי כאן הקשה קושיא זו של הרשב"א על משנתינו ולדעת הרא"ש לא הקשה הירושלמי כלום ולא עוד אלא שעקר סמיכתו של הרא"ש שחוה"מ הוא זמן תפילין הוא מכח דברי הירושלמי שהביאו התוס' במנחות דף ל"ו פ"ב בד"ה יצאו שבתות ועיין בב"י סי' ל"א וא"כ איך הקשה הירושלמי כאן קושיא הנ"ל על משנתינו. ולכן צריך לומר שלא כדברי המג"א הנ"ל וגם בחוה"מ פטור אבל ביום ראשון שמה שכתב הרא"ש הטעם שאבל מעולל בעפר קרנו והוא לו יום מר אין טעם המרירות משום אבילות אלא מרוב צער של יום ראשון וזה שייך גם בחוה"מ שאף שאינו נוהג אבילות מ"מ יום מר היא לו ואינו מניח תפילין. ונראה לקיים דברי המ"א וקושיות הירושלמי הוא שא"צ למתני תפילין דמק"ו מק"ש שמעינן דמה ק"ש שהוא חייב אחר קבורה ופשיטא ביום שני פטור במתו מוטל לפניו תפילין שפטור אפילו אחר קבורה ואפילו ביום שני לכל מר כדאית לי' ק"ו שפטור אפי' בחוה"מ עכ"פ במתו מוטל לפניו ובזה נדחים גם דברי השושנים לדוד שהקשה דע"כ לא שמענו דאבל פטור מתפילין ביום ראשון אלא אחר קבורה שכבר אל אבילות אבל באנינות אכתי לא שמענו ואיצטרך למיתני במשנתינו לפוטרו באונן ולפמ"ש ניחא דאכתי ק"ו הוא מק"ש. ולקמן בסוגי' הגמרא נבאר פירוש אחר בדברי הירושלמי ומשם יהי' ראי' לדברי המג"א:

פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין וכו'. הא דלא תנן הכי לעיל גבי החתן דלא תני דק שפטור מק"ש והרי גם במתו מוטל לפניו הטעם הוא משום שטרוד טרדה דמצוה וכמו שפירש"י כאן ורש"י בעצמו סיים והוה דומיא דחתן וא"כ קשה למה לא תנן הכי גבי חתן. ונראה מכאן ראי' למ"ש הכ"מ בפ"א מק"ש בשם הר"ר מנוח דפטור של החתן הוא רק בלילה אבל ביום חייב דישראל קדושים הם וכו' ע"ש ואם כן תפילין ליתנוהו בלילות ותפלה ג"כ הוא משנה שא"צ שפטור דהא בלא"ה תפלת ערבית לאו חובה אלא רשות ואם רוצה להתפלל גם החתן רשות בידו לת"ק דשם דגם ק"ש אם רוצה לקרות קורא ומשום דלא תני הני לא סיים ג"כ שם ומכל מצות האמורות בתורה וסמך על מה ששנה כאן והה"ד בחתן וראיתי בתר"י שלא גרסינן במשנתינו ומכל מצות האמורות בתורה ושיש מפרשים שאינו פטור אלא מאלו בלבד אבל בשאר מצות חייבים ומביאים ראי' מדאמרי' בפ' הישן חתן פטור מכל מצות האמורות בתורה ותנא שילא חייב ואומרים דהתם משמע דהלכתא כשילא וכי היכי דחתן חייב בכל המצות האמורות בתורה ה"נ מי שמתו מוטל לפניו חייב אלא באלו שלשה לבד מפני שצריכות כוונה יותר משאר מצות וכו' ואין זה נראה למורי הרב שאותה ברייתא דמביאין ראי' ממנה שחייב בכל שאר מצות כבר תרצה רש"י ז"ל ואמר דלא ס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה אבל אנן דקיי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ודאי פטור עכ"ל רש"י ואני אומר שאף שקיי"ל העוסק במצוה וכו' אף עפי"כ יש לקיים דברי שילא דבשמעתין ראיתי לבעל פ"י שהקשה איך ילפי' בפ' הישן דעוסק במצוה פטור מן המצוה מק"ש ומפסח ודלמא שאני ק"ש ופסח שהן מ"ע שהז"ג ונשים פטורות מהם וה"ל מצוה שאינה שוה בכל לכך העוסק במצוה פטור ממנה ומנ"ל שעוסק במצוה פטור משאר מצות השוים בכל. ואני אומר דמה דפשיטא לי' לבעל פ"י דפסח אינו נוהג בנשים אני תמה והלא ר' יוסי ור' יהודה תרוייהו ס"ל דאשה בראשון חובה רק ר"ש סובר רשות ופשיטא דהלכה כר"י ור"י וכן מפורש ברמב"ם בריש פ"א מק"פ דאחד איש ואחד אשה חייבים במצוה זו ואמנם מפסח בלא"ה ליכא למילף דהרי הא דעוסק במצוה פטור מפסח ילפי' מן ויהי' אנשים וכו' שטמאו עצמן לקבורת מת ונדחו מפסח והרי יש לדחות דשאני התם דלא מטי זמן חיובא דפסח וכדעביד התם צריכא וצריכין אנו למילף מק"ש וע"ז שפיר פריך הפ"י דשאני ק"ש שהיא אינה שוה בכל. ואמנם דכי היכי דק"ש היא עשה שאינה שוה בכל הלא גם חתן הוא עשה שאינה שוה בכל דפ"ו אינה בנשים שהאיש מצווה על פ"ו ולא האשה וכי היכי דעשה שא"ש בכל העוסק בה פטור מעשה אחרת כיוצא בה ה"נ העוסק במצוה השוה בכל פטור ממצוה אחרת שהיא שוה בכל ולהקשות היא גופה מנ"ל דחתן פטור מק"ש ודלמא ובלכתך בדרך דילפינן מינה לפטור עוסק במצוה לא אתי למיפטר חתן רק לעוסק במצוה השוה בכל הוא דפטור מק"ש שא"ש בכל. נראה דהרי דרשינן כי דרך מה דרך רשות ואם כן העוסק במצוה אף על פי שא"ש בכל מ"מ אינה כי דרך שהוא רשות לגמרי וממילא דרשינן לפטור חתן ואמנם שהעוסק במצוה שא"ש בכל יהי' פטור ממצוה השוה ככל ע"ז אין לנו שום לימוד. ובזה אין אנו צריכין לומר דשילא שם בסוכה לא ס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה דלעולם דס"ל אבל הוא סובר דשפיר פטור ממצוה כיוצא בה אבל מצות חתן שא"ש בכל אינו פוטרת משאר מצות השוים בכל אבל מסוכה פטור דגם סוכה א"ש בכל. ובזה מתורץ קושיות התוס' במס' סוכה דף ך"ו ע"א בד"ה חתן וכו' שהקשו דא"כ יתחייב חתן בסוכה ע"ש. ולפמ"ש ניחא. וע"פי הקדמות האלה נוכל לקיים כאן הגירסא שלפנינו דמסיים במשנתינו ומכל מצות האמורות בתורה ולעיל גבי חתן לא מסיים מכל מצות וכו' ולא כמו שרציתי לומר לעיל שסמך על מה ששנה כאן רק דחתן שהוא מצוה שאינה שוה בכל חייב במצות אבל קבורת מת הוא שוה בכל שאינו מ"ע שהז"ג וגם נשים חייבות בקבורת מתים לכך פטור מכל המצות:

נושאי המטה וכו' חייבים. ואפשר לומר דלהכי תני ברישא דפטורי' מן התפילין שהוא משנה יתירה וכקושי' הרשב"א הנ"ל דהרי כל יום ראשון הוא פטור מן התפילין אך תני ברישא תפילין להורות בסיפא דאת שאין למטה צורך בהם דחייבי' גם בתפילין דלא תימא דכשם שפטורין מתפלה וכתב הברטנורה הטעם משום דצריכה כוונה יתירה ה"נ תפילין כיון שצריך שלא יסיח דעתו מהן יהיו פטורי' קמ"ל דחייבים. א"כ דמשום דלמטה צורך בהם קמ"ל דפטורי' אף מתפילין להכי תני לי' ברישא גם גבי אבל. ואולי לזה כיון הירושלמי כאן שהקשה ג"כ קושית הרשב"א הנ"ל ותירץ בגין דתני דא תני דא יעו"ש בירושלמי וכוונתו בגין דתני נושאי המטה תני דא היינו תפילין להשמיענו שגם נושאי המטה פטורין מתפילין דאף דיש לפרש דברי הירושלמי כפשטן בגין דתני דא דהיינו ק"ש תני דא דהיינו תפילין אלא דלפי"ז הי' דברי הרשב"א תמוהין דהרשב"א עצמו תירץ קושייתו וכתב ומסתברא דתפלה אגב ק"ש ותפלה נקט להו ובירושלמי בעו לה ופריקו בה פריקא אחרינא עכ"ל הרשב"א ואם הי' כוונת הירושלמי בגין דתני דא היינו ק"ש א"כ היינו הך פירוקא של הרשב"א עצמו והא דלא פירש הרשב"א גם דברי הירושלמי דבגין דא היינו אגב דתני ק"ש כראה משום דבירושלמי לא גרס ברישא ומן, התפלה עיין בתוי"ט והיינו משום שהוא משכה שא"צ שהוא ק"ו מק"ש וא"כ כשם שלא תני תפלה בגין דתני ק"ש כך לא ה"ל למתני תפילין אגב ק"ש ולהכי מוכרחין אנו לפרש כוונת הירושלמי בגין סיפא כנ"ל. אבל הרשב"א על נוסחת הבבלי קאי דגרס ברישא גם תפלה לכן תירץ דתני תפילין אגב ק"ש ותפלה והרשב"א לא הי' יכול לשנויי כתירוץ הירושלמי הנ"ל לפי שקושית הרשב"א קאי גם על הברייתא כאשר יבואר לקמן בדברינו ובברייתא לא שייך תירוץ הנ"ל:

בגמרא מוטל לפניו וכו' ורמינהו וכו'. הא ודאי דלפ"מ דס"ד דדוקא לפניו אבל אם אינו מוטל לפניו ואף שמוטל עליו לקברו חייב על כרחך הטעם משום כבודו של מת ועיין בתוס' ד"ה ואינו מברך מ"ש בשם הירושלמי והי' סבור דשלא בפניו ליכא כל כך מפני כבודו אבל ודאי לטעם שאין מי שיטול משאו אין שום טעם לחלק בין מוטל לפניו למוטל עליו לקברו ולפ"ז נסתר הך ורמינהו דרמי כאן דדלמא משנתינו מיירי ביש לו מי שיטול משאו ואז ליכא רק מפני כבודו של מת ולכך מוטל לפניו אין שאינו מוטל לפניו לא אבל הך ברייתא דמס' שמחות מירי באין לו מי שיטול משאו לכך אפילו בבית אחר אינו מברך ונראה דלכך הביא סיפא דבריית' דתני ובשבת וכו' וקשה אם איתא דהך בריית' איירי דוקא בא"ל מי שיטול משאו והרי שבת תמיד חשיב כיש לו מי שיטול משאו שהרי אסור לו לעסוק בקבורה בשבת וא"כ מאי ארי' דקתני שבת נפליג בחול גופא ולתני וביש לו מי שיטול מיסב וכו' א"ו דבחול אסור אף ביש לו מי שיטול משאו ושפיר קאמר ורמינהו. ואין לומר דנקט שבת משום מיסב ואוכל בשר ושותה יין וזה אסור בחול אפי' יש לו מי שיטול משאו. דקשה כיון דע"כ דביש לו מי שיטול ליכא כבוד המת שלא בפניו מדמברך ומזמן וא"כ אין טעם לאסרו להסב ולאכול בשר ויין. ולומר דנקט שבת להתיר אפילו בפניו ובין פטורא דרישא ובין חיובא דשבת על כל הפרטים קאי בין יש לו בית אחר ובין מחזיר פניו. נראה דאין לומר כן דהרי אם אמרינן ביש לו מי שיטול משאו מותר שלא בפניו ובפניו אסור א"כ מוכח דמפני כבודו אסור בפניו אף ביש מי שיטול משאו א"כ אף בשבת ראוי לאסור בפניו מפני כבודו דמ"ש שבת מחול ויש לו מי שיטול משאו וא"כ על כרחך דהיתר שבת לא קאי על מחזיר פניו א"כ ליפלוג בחול בין יש מי שיטול משאו ובין ליכא מי שיטול משאו ורב פפא דמשני לי' תרגמה אמחזיר פניו מוקי' לי' באין מי שיטול משאו וסובר דליכא איסור רק בפניו וגם אין מי שיטול משאו וא"כ היתר דשבת מיירי אפי' בפניו ונקט שבת משום מיסב ואוכל בשר דבחול אף ביש לו מי שיטול דאז מברך וחייב במצות מ"מ אכילת בשר והסיבה אסור משום כבודו אף ביש מי שיטול משאו ובשבת מותר אכילת בשר אפי' בפניו משום כבוד שבת אם אין לו בית אחר. והנה אכתי יש לדחות הרמינהו ולחלק בן יש מי שיטול משאו כנ"ל והא דנקט שבת הוא משום פלוגתא דרשב"ג ורבנן לענין תשמיש המטה. ונראה דסבר המקשה דפלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא אם אבל מותר בתשמיש בשבת וכדרצה לומר במס' מ"ק דף ך"ג ע"ב וא"כ גוף פלוגתא זו דרשב"ג ורבנן לא שייכא כלל באנינות ואגב גררא מתני באנינות הואיל ובלא"ה מיירי בשבת ואיך נימא דמשום כך נקט שבת. ובזה עמדנו על כוונת רש"י בד"ה תשמיש המטה וכו' ולר"ש חייב אבל בעונה בשבת דלכאורה תמוה שהרי לא הוחלט דבר זה במס' מ"ק ואדרבה דחי התם דע"כ לא קאמר רשב"ג אלא דאכתי לא חל אבילות. ולפמ"ש ניחא דהמקשה כאן ודאי סבר דפליגי באבל גופי' אם מותר בתשמיש בשבת. ונלע"ד דלמפ"ש לעיל דלר"פ בעינן תרתי מוטל לפניו וא"ל מי שיטול משאו וא"כ משנתינו דדייקא למיתני לפביו דוקא לפניו שלא תימא שזה דוקא בשבת וי"ט שאינו מוטל עליו לקברו להכי בעינן לפניו אבל בחול לא בעינן לפניו ואפי' בחדר אחר פטור קמ"ל במשנתינו ומן התפילין וא"כ מיירי בחול דשבת וי"ט ליכא תפילין ובודאי איירי בחול ומוטל עליו לקברו ואפ"ה בעינן מוטל לפניו אבל בשבת וי"ט אפ' מוטל לפניו חייב בק"ש ותפלה ומתורץ קושי' הרשב"א שהבאתי במשנתינו ולרב אשי הכל תלוי במוטל עליו וא"כ בשבת וי"ט אפי' מוטל לפניו פטור דלפניו היינו מוטל עליו ולכן תנן במשנתינו תפילין לומר דפטור דק"ש הוא דומי' דתפילין דמיירי בחול דוקא. ואמנם קושי' הרשב"א איכא לאוקמי אברייתא דבלא"ה איירי רישא בחול דהרי תני סיפא ובשבת חייב ובזה שפיר הקשה הרשב"א ל"ל תפילין תיפוק לי' דבלא"ה אסור כל יום ראשון. ואמנם בירושלמי הקשה קושיא זו על המשנה והירושלמי הואיל ואתא לידן אזכיר מלתא דתמיהא לי שם שמתחלה מביא שם פלוגתא דר"א ור' יהושע אם אבל פטור מתפילין רק יום א' או ב' ימים וקאמר בתר הכי אם ביום שני אינו נותן תפילין צורכא מימר מי שמתו מוטל לפניו אלא בגין דתני דא תני דא עכ"ל הירושלמי ולענ"ד תמוה למה הוצרך להקדים אם ביום שני וכו' והלא אף אם רק ביום ראשון לא נותן תפילין ג"כ הוא משנה שא"צ למימר שמי שמתו מוטל לפניו פטור ונראה ע"פי מ"ש התוס' בדף י"א ע"א בד"ה שנא' בהם פאר וכו' א"נ צריך טעמי' דרש"י לחייבו בתפילין לאחר יום ראשון דלא שייך מעולל בעפר קרנו אלא ביום ראשון. ואומר אני דמאן דסבר ב' ימים באמת אין טעמו משום פאר אלא טעמו מדאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלכ"ע אסור וכקושית התוס' שם. והטעם שאסר ב' ימים מדכתיב ימי בכי אבל משה וכמפורש במס' מ"ק דף ך"א ע"א והא דמוקי האי קרא רק בתפילין אין הטעם כמו"ש התוס' שם בד"ה משלישי דכל שעה שהוא מר נפש הוא מתעולל בעפר דביום שני אינו מעולל בעפר אבל הטעם לענ"ד משום דכתיב ימי מוקמינן לדבר הנוהג רק ביום וקסבר לילה לאו זמן תפילין והנה אם אין הטעם משום מעולל בעפר א"כ גם בחוה"מ אסור דכל מה דילפינן מיחזקאל יש ללמוד גם בחוה"מ שהרי הבראה ילפי' מיחזקאל ומברין במועד. ומעתה פירות הנושרין מדברינו דמאן דסבר דאבל אסור רק יום ראשון איהו דריש פאר ואבל מתעולל בעפר וכיון דזה לא שייך בחוה"מ אם כן קם דינו של המג"א דאבל מניח תפילין בחוה"מ אפי' ביום ראשון ואם כן איצטרך תכא דמשנתינו לפטרו במתו מוטל לפניו אפי' בחוה"מ אבל מאן דפוטר אבל מתפילין ב' ימים אין טעמו משום עפר וממילא גם בחוה"מ פטור ב' ימים מתפילין ושפיר קשה קושי' הירושלמי למה צריך התנא לפטרו מטעם מתו מוטל לפניו דגם בחוה"מ לא נפקא לן מידי בזה. ובזה דברי הירושלמי מובנים שפיר. והרווחנו בפירוש זה שלא די שאין דברי הירושלמי סתירה לדברי המג"א הם אפי' ראי' לדברי המג"א:

עוד נלע"ד פירוש דברי הירושלמי דאיכא למימר דדוקא אבילות דאורייתא דחי מצות תפילין והם שבעה מתים המפורשים בפ' אמור אבל אחיו מאמו ואחותו מאמו או אחותו הנשואה שהוסיפו חכמים אין כח באבילות דרבנן לדחות מצות תפילין וא"כ איכא לאוקמי משנתינו בהני קרובים שאינו מתאבל רק מדרבנן ולכך אינו פוטר רק בשעה שמוטל לפניו אבל אחר הקבורה חייב אבל מ"ד ששני ימים אינו מניח תפילין והרי לכ"ע אבילות יום שני אינו מן התורה אפי' בהני שבעה המפורשים בתורה וא"כ אפי' אבילות דרבנן דוחה תפילין שפיר קשה קושי' הירושלמי דמאי ארי' קודם קבורה והרי כל שבי ימים פטור מתפילין:

תוספת ד"ה מי שמתו וכו'. ברש"י שלפנינו מבואר ההיפוך ורש"י גריס פרק מ"ש בתר הי' קורא וכמו"ש רש"י בד"ה מ"ש וכו' דחתן דפטור משום טרדה דמצוה עכ"ל רש"י ואם כן משמע שמשנה זו סמוכה למשנה דחתן והתוס' בשם ר"י שכתבו דאיירי בסיפ' מק"ש וכאן מתחיל כמי מפטור ק"ש ולא כתבו עדיפא דאיירי בסיפי' מפטור ק"ש מטעם טרדה דמצוה כמו"ש רש"י נראה דתינח למסקנא דלקמן דמוטל לפניו היינו מוטל עליו לקברו אבל לפי הה"א בתחלת הסוגיא מוטל לפניו אין שאינו מוטל לפניו לא א"כ אין הטעם משום טרדה רק משום כבוד המת ועיין מה שמבואר לעיל בדברינו וא"כ לפום הס"ד הזה מה טעם הי' לו בסמיכות פרק זה לפרק הי' קורא לכן הוצרך ר"י לטעם דאיירי בקריאת שמע:

ד"ה פטור מק"ש וכו' בסוף הדבור ה"ג פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין. ט"ס הוא וכן צ"ל ה"ג פטור מק"ש ומן התפילין כי התוס' לא גרסי מן התפלה עיין בתוי"ט ולקמן בדבור שאח"ז יבואר בדברינו:

ד"ה אלו ואלו וכו' אלא לא בעי למיתני אלא החילוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו. רבים יחכמו לעמוד על כוונת דברי התוס' בזה ומה קשי' להו מתחלה ומה ניחא להו בדברים הללו. ולענד"נ דהתוס' לא גרסי מן התפלה ברישא דמתני' וכמו"ש בדבור הקדום בשם התוי"ט והטעם משום שהוא כ"ש כמו"ש התוס' כאן ועיין מ"ש במשנתינו לפרש דברי הירושלמי שהקשה דתפילין לא הוצרך למתני ברישא דהיינו מק"ו מק"ש שחייב אבל אחר הקבורה פטור במתו מוטל לפניו תפילין שפטור אפי' ביום שני או עכ"פ כל יום ראשון לכל מר כדאית לי' ק"ו שפטור במתו מוטל לפניו וגם פירשתי סוף דברי הרושלמי דתני דא בגין דא היינו בגין סיפא דנושאי המטה שחייבי' ולכך שנה ברישא גם תפילין לומר דחייבים דסיפא היינו גם בתפילין ע"ל בדברינו. ומעתה זהו כוונת התוס' כאן שכתבו ורישא וכו' כ"ש דפטור מן התפלה וא"כ למה לא תני ברישא בהדיא ומן התפלה וצ"ל מפני שהוא משנה שא"צ דהרי אתי במכ"ש. ואמנם ע"ז קשה א"כ גם תפילין לא ניתני ברישא דג"כ אתי במכ"ש וע"ז תירצו דודאי משום פטורא דרישא גם תפילין לא הוה צריך למיתני תבל שנאו לידע שנושאי המטה חייבים גם בתפילין וזהו כוונתן במ"ש דלא בעי למתני ברישא אלא החילוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו:

א"ר יוחנן מוחלפת השיטה וכו' עיין מה שכתבתי אני בעניי בענין זה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ע' בס"ד:

כל העולם כולו נזונין בצדקה. בצדקתו של הקב''ה ולא בזכות שבידן: והם נזונין בזרוע. בזכות שבידם ובצדיקים משתעי קרא וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקדוש ב''ה: אינן נזונין. שאין להן כדי צרכיהם ומתפרנסים בקושי: ופליגא דרב יהודה. דאיהו אמר אבירי לב היינו רשעים: גובאי. שם אומה היא בבבל ובמסכת קדושין (פ''ד דף ע:) אמרינן שהיו מן הנתינים: שבחא דאורייתא תרי זימני בשתא. שהיו נאספים שם ישראל באדר לשמוע בהלכות הפסח מדרש דרב אשי ובאלול לשמוע הלכות החג: לא כל הרוצה וכו'. אם לא הוחזק חכם וחסיד לרבים אין זה אלא גאוה שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו: אמרי אינשי עבידתא הוא דלית ליה. הרואה אותו שאינו עושה מלאכה אינו מבין שמחמת תשעה באב הוא בטל אלא אין לו מלאכה לעשות: פרק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. אף בימי מלאכה: מי שמתו כו' פטור מלקרות ק''ש. לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והויא דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה: וחלופיהן. שכן דרך שמתחלפין לשאת לפי שהכל חפצין לזכות בו: את שלפני המטה. שיתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם: ושלאחר המטה. שנשאוהו כבר: שלפני המטה צורך בהם פטורים. אם צריכים לשאתו פטורים: ושלאחר המטה. אף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת: ואלו ואלו פטורין מן התפלה. דלאו דאורייתא היא ורבותינו פירשו לפי שיש להם עוד שהות ולי נראה שאין זה לשון פטור: לשורה. שהיו מנחמין את האבל בהקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר: גמ' שאינו מוטל לפניו. כגון הוא בבית אחד והמת בבית אחר: אוכל בבית אחר. דנראה כלועג לרש וכו': ואינו מיסב. כדרך המסובים בחשיבות על צדו השמאלית ובמטה: ואינו מברך. ואינו צריך לברך ברכת המוציא: ואינו מזמן. אינו צריך לברך ברכת המזון:

פרץ זה אחיתופל. שפרץ פרצה במלכות בית דוד. יוצאת זה דואג שיצא לתרבות רעה כדמפרש בחלק (דף קו:) גבי ווי שיצא זה: צוחה זה גחזי. שהיה מצורע וכתיב ביה טמא טמא יקרא והיינו צוחה: והם נזונין בזרוע. ולכך יש להגיה בתקיעות והם בזרוע עדיך באו ולא גרסינן עדיך לא באו: תרי זימני בשתא. אבל בעצרת שאינו אלא יום אחד לא היו כל כך מתאספין ושמא ניסא איתרחיש להו וראיתי בספר העתים שחבר הרב רבי יהודה בר ברזילי ששמע שהיה עמוד של אש יורד מן השמים עליהם בכלה דאלול ובכלה דאדר: רב שישא בריה דרב אידי אמר לעולם לא תחליף. פר''ח דהלכה כרב ששת דהוא בתראה והלכה כרשב''ג דאמר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ובכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה (כתובות עז.) וכן פסק ר''ח ומיהו אנו שבשום פעם אין אנו מכוונים היטב גם חתן יש לקרות דאדרבה נראה כיוהרא אם לא יקרא כלומר אני מכוין בכל שעה אבל לעשות מלאכה בתשעה באב אין לעשות מלאכה: מי שמתו מוטל לפניו. רש''י גריס מי שמתו אחר תפלת השחר אבל נראה לר''י שהוא אחר היה קורא דאיירי בסיפיה מק''ש וכאן מתחיל נמי מפטור ק''ש ובירושלמי גריס כמו כן: פטור מק''ש. בירושלמי מפרש טעמא א''ר בון כתיב למען תזכור כו' עד כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים: הכי גרסינן פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין: הכי גריס רש''י שלאחר המטה אפילו המטה צריכה להם חייבין לפי שלעולם לא היו רגילים לשאת שכבר נשאו חלקם ותימה קצת הלשון לפרש מאי קאמר אפי' צריכה להם והלא לא היו נושאין כלל את המת לכך נראה כגרסת הספרים שלפני המטה ושלאחר המטה את שהמטה צריכה להם פטורין אין צריכה להם חייבין: אלו ואלו פטורין מן התפלה. אבל בק''ש ובתפילין שהן מדאורייתא חייבים ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן קריאת שמע ומן התפילין וכו' כל שכן דפטור מן התפלה אלא לא בעי למיתני ברישא אלא החלוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו: ואינו מברך. פרש''י ואין זקוק לברך. ומשמע מתוך פירושו שאם רצה לברך רשאי מיהו בירושלמי קאמר אם רצה להחמיר אין שומעין לו לכך נראה לומר אינו מברך אינו רשאי לברך ומפרש בירושלמי למה וקאמר מפני כבודו של מת אי נמי מפני שאין לו מי שישא משאו ופריך והתניא פטור מנטילת לולב וקא ס''ד דמיירי ביו''ט ובו אינו טרוד לישא משאו ומשני תפתר בחול פי' בחולו של מועד.