ברכות יז ע"ב

דף יז - ב

"אין פרץ" - שלא תהא סיעתנו כסיעתו של דוד שיצא ממנה אחיתופל שפרץ במלכות בית דוד.

"ואין יוצאת" - שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול שיצא ממנו דואג האדומי לתרבות רעה.

"ואין צוחה" - שלא תהא סיעתנו כסיעתו של אלישע שיצא ממנו גחזי, שהיה מצורע, וכתוב במצורע "טמא טמא יקרא", והיינו "צוחה".

"ברחובותינו" - שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים, כישו הנוצרי, שהיה דורש דרשות של דופי ומדיח את הרבים.

ומביאה הגמרא מחלוקת נוספת של אותם האמוראים בביאור פסוק בספר ישעיה [מו יב]

"שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה" [ישעיה מו יב].

רב ושמואל, ואמרי לה רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו בפירושו:

חד אמר, פסוק זה נסוב על צדיקים שהם "אבירי לב", חזקים בעבודת ה'. ולכן, אף שכל העולם כולו נזונים בצדקה, בצדקתו של הקב"ה ולא בזכות שבידן, הם, הצדיקים, אינם רוצים לקבל צדקה, אלא נזונים בזרוע, בזכות שבידם, ונקראו "רחוקים מצדקה" כי אינם נזקקים לצדקתו של הקב"ה.

וחד אמר, כל העולם כולו נזונים בזכותם של הצדיקים. והם, אפילו בזכות עצמן אין נזונים. שאין להם כדי צרכיהם, ומתפרנסים בקושי. ו"רחוקים מצדקה" היינו מצדקת מעשיהם, ועובדים שלא על מנת לקבל פרס.

כדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, ^[31] וחנינא בני, די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. ^[32]

וכל האמוראים שפירשו לעיל שהפסוק נסוב על צדיקים, פליגא בכך על דרב יהודה, המפרש שכוונת הפסוק היא לרשעים.

דאמר רב יהודה: מאן "אבירי לב"? - גובאי טפשאי. שם של אומה בבבל.

אמר רב יוסף: תדע שכן הוא, דהא לא איגייר גיורא מנייהו. וזוהי ראיה על טפשותם ורשעתם.

אמר רב אשי: בני מתא מחסיא, הגויים הגרים שם, אבירי לב נינהו, היות דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זימני בשתא, שהיו רואים את גודל כבוד התורה, כשהיו נאספים שם ישראל פעמיים בשנה, לשמוע את דרשתו של רב אשי, באדר נאספו לשמוע הלכות הפסח, ובאלול הלכות החג. ובכל זאת לא התרשמו מכך, ^[33] ולא קמגייר גיורא מינייהו.

שנינו במשנה: חתן אם רוצה לקרות. מקשה הגמרא: למימרא, דרבן שמעון בן גמליאל חייש ליוהרא, ולכן אמר "לא כל הרוצה ליטול את השם יטול", כי אם לא הוחזק חכם וחסיד לרבים, ^[34] אין זה אלא גאוה שמראה עצמו שיכול לכוין, ^[35] ורבנן לא חיישי ליוהרא.

והא איפכא שמעינן להו!

דתנן, מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושין. מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין. ובכל מקום, בין מקום שנהגו ובין מקום שלא נהגו, תלמידי חכמים בטלים ממלאכה בתשעה באב בגלל אבלות.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם את עצמו כתלמיד חכם. ואם רוצה ליבטל רשאי. ומשמע שאינו חושש ליוהרא.

ולכאורה, קשיא דרבנן אדרבנן, שלגבי חתן אמרו, כל אחד רשאי לומר שהוא יכול לכוין בקריאת שמע, ואילו לגבי תשעה באב אמרו שאין כל אחד עושה עצמו תלמיד חכם.

וגם קשיא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבי שמעון בן גמליאל, שלגבי ביטול מלאכה בתשעה באב אינו חושש ליוהרא וכל אדם עושה עצמו תלמיד חכם, ואילו לגבי קריאת שמע סובר שחתן שאינו חסיד לא יקרא משום יוהרא.

ומתרצת הגמרא: אמר רבי יוחנן, מוחלפת השיטה! התנא שסידרן טעה באחת מהמשניות, ^[36] והפך את השיטות, ובאמת מי שאוסר לחתן לקרוא אוסר גם לאדם שאינו חכם לבטל מלאכה בתשעה באב.

רב שישא בריה דרב אידי אמר, לעולם לא תחליף, אלא תחלק בין הדינים כך:

דרבנן אדרבנן לא קשיא. כי קריאת שמע, כיון דכולי עלמא קא קרו, ואיהו החתן נמי קרי, לא מיחזי כיוהרא, שהרי הוא נוהג כמו כולם. אבל התם, בתשעה באב, כיון דכולי עלמא עבדי מלאכה ואיהו לא קא עביד, מיחזי כיוהרא, ולכן חייבוהו רבנן לעשות מלאכה.

דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל לא קשיא. הכא, בקריאת שמע, בכונה תליא מילתא, ואנן סהדי דלא מצי לכווני דעתיה. ולפיכך חתן שקורא, נראה כמתגאה.

אבל התם, בביטול מלאכה בתשעה באב, הרואה אותו שאינו עושה מלאכה אינו מבין שמחמת תשעה באב הוא בטל, אלא אמר: מלאכה הוא דאין לו, פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא אף בימי המלאכה. ולכן אין חשש ליוהרא כי יאמרו שבטלתו היא משום שלא מצא מלאכה לעסוק בה ^[37].

הדרן עלך פרק היה קורא

פרק שלישי - מי שמתו

מתניתין:

א. מי שמתו מוטל לפניו, שמת אחד מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם, והוא חייב לקברו, הרי הוא פטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ^[1] ומכל מצות [עשה] האמורות בתורה. ^[2] לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו, והיא טרדה של מצוה, הפוטרת מקריאת שמע. ^[3]

ב. נושאי המטה וחלופיהן [שהיו נוהגים נושאי המטה להתחלף, כי רצו כלם לזכות במצוה ^[4]], וכן המיועדים להיות חלופי חלופיהן, את [אותם] נושאי המטה שלפני המטה, שעדיין לא נשאוה, ואת אותם נושאי המטה שלאחר המטה, שנשאוה כבר, חלוקין בדינם ביחס לקריאת שמע ותפילה, וכדלהלן:

את, אותם שלפני המטה, אם יש צורך בהם לשאת את המטה, פטורים הם מלקרוא שמע, כי עדיין לא קיימו את המצוה, והם טרודים לקיימה. ^[5]

ואת אותם שלאחר המטה, אף אם יש עדיין צורך בהם, חייבין לקרוא, הואיל וכבר יצאו ידי חובתן כלפי מצות נשיאת המת ^[6], אין הם טרודין כל כך במצוה.

ובין אלו שלפני המטה ובין אלו שלאחריה - פטורין מן התפילה. כי חיובה הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא, ולכן די בקצת טירדה כדי לפוטרן מן התפלה. ^[7]

קברו את המת, וחזרו מבית הקברות למקום שהיו מנחמים בו - אם יכולין המנחמים להתחיל ולגמור אפילו פסוק ראשון של קריאת שמע עד שלא יגיעו האבלים ^[8] לשורה שהיו מנחמין בה את האבל בהקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר, יתחילו לקרות ^[9].

ואם לאו, שאינם יכולים לסיים אפילו פסוק ראשון - לא יתחילו. כי ניחום אבלים היא מצות גמילות חסדים, וחיובה הוא מן התורה ^[10] העומדים בשורה, הפנימיים, הרואים את פני האבל פטורים מקריאת שמע, כי צריכים לדבר עמו ולנחמו, והחיצונים. שאינם רואים פני האבל, ועומדים שם רק לכבודו, חייבים לקרות קריאת שמע, כי אין להם מניעה לכך.

גמרא:

מדייקת הגמרא: היה המת מוטל לפניו, באותו החדר, אין - אז הוא פטור מכל המצוות. ואילו כשאינו מוטל לפניו, כגון שהוא בבית אחד, והמת בבית אחר, לא - אינו פטור.

ורמינהי סתירה לכך ממה ששנינו בברייתא: מי שמתו מוטל לפניו, אוכל בבית אחר, כי אם יאכל לפניו יראה כלועג לרש ^[11].

ואם אין לו בית אחר לאכול בו, אוכל בבית חברו. ואם אין לו בית חברו, כגון שגר בין גויים, עושה מחיצה בינו למת ואוכל. ואם אין לו דבר לעשות מחיצה - מחזיר פניו ואוכל. ואינו מיסב ואוכל כדרך המסובים בחשיבות במטה על צדו השמאלית.

ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין ^[12] . ואינו מברך, ^[13] אינו חייב לברך ברכת המוציא, [אבל אם רוצה מותר לו לברך ^[14]]. ואינו מזמן, אינו צריך לברך ברכת המזון.

אמר רב אשי הני בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו דקא חזו יקרא דאוריי' תרי זימני בשתא. היינו תרי ירחי דכלה חודש אדר וחודש אלול והתם בבבא מציעא (אמרינן) בפ' השוכר את הפועלי' (דף פו) אמרינן אמר כו' רבה בר נחמני אגב שמדא נח נפשיה אכלו ביה קירצי בי מלכא איכא גברא חד מיהודאי דקא מפגר תריסר אלפי גברי ירחא בקייטא וירחא בסיתוא מכרגא ובפרק השואל (דף צז) אמרי איהו שאיל להו ביומי דכלה:

סליק פרק ב'.

מתני': מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין. אסקה רב אשי בגמרא (לקמן ברכות יח, א) דמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי דטרוד טירדא דמצוה, ולאו דוקא הני, אלא פטור מכל מצות האמורות בתורה וכדקתני בברייתא דמייתי בסמוך. אלא רבותא נקט במתניתין ולומר דאפילו הני דמצי למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור.

הא דקתני: פטור מן התפילין. איכא למידק מאי איריא מוטל לפניו אפילו כל יום ראשון נמי כדאמרינן במועד קטן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן טו, א), ומדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דאבל אסור בתפילין, ומסתברא דתפילין אגב קריאת שמע ותפילה נקיטי להו, ובירושלמי בעו להו ופריקו בה פרוקא אחרינא, עוד נראה לומר דשאני התם לאחר שחל עליו אבלות.

גמרא: ואינו מברך ואינו מזמן. פירוש: אסור לברך ולזמן ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי. ותדע לך מדאמרינן בסמוך התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לארבע אמות שרי הכא אפילו חוץ לארבע אמות נמי אסור, אלמא אם רצה להחמיר אסור לו לעשות כן. וגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"א): אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו, ואיבעיא להו התם טעמא מאי, אי משום כבודו של מת או משום דאין לו מי שישא משואו, מה נפיק מביניהון היה לו מי שישא משואו, אין תימר משום כבודו של מת אסור, ואין תימר משום שאין לו מי שישא משואו מותר. והא תני פטור מנטילת לולב, תפתר בחול. והא תני פטור מתקיעת שופר, אית לך מימר בחול ולא ביום טוב, אמר ר' חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות כו', דתנינא תמן (שבת קנא, א) מחשיכין על התחום לפקח על עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות כמי שהוא נושא משואו. ומכל מקום נראה כמאן דאמר משום כבודו של מת מדקתני בברייתא ובשבת מיסב ואוכל, ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן, ואי משום שמחשיכין על התחום ליתסר כדרך שאמרו פטור מתקיעת שופר. ובהדיא קתני במסכת שמחות (פ"י, מ"א) שאסור משום כבודו של מת. ומיהו באכילת בשר ושתיית יין נראה שאם יש לו מי שישא משואו נראה שהוא מותר, שאינו אלא כדי שלא ימשך אחרי אכילתו ושתייתו ולא יתעסק בקבורת מתו. וכן העידו על רבנו תם כשמתה אחותו והודיעוהו בעיר אחרת אכל בשר ושתה יין כי אמר מאחר שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין.

הא דאמרינן מאי אין פרץ שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול. שיצא ממנה דואג שפרץ בנוב עיר הכהנים. ויוצאת כאחיתופל שהוציא את אבשלום לתרבות רעה או שיצאה ממנו עצה רעה. וצוחה כגיחזי שנצטרע והיה צווח טמא טמא כדכתי' וטמא טמא יקרא. ברחובותינו על אותן הצדוקים שהיו דורשין ברחובות בפני רבים הגדות של דופי להדיחן, ויש גורסין הפך פרץ באחיתופל לפי שפרץ במלכות בית דוד ביד אבשלום ויוצאת בדואג שיצא לתרבות רעה, אלופינו בתורה מלשון אלופי ומיודעי ומסובלים במצות מלשון נושא סבל כלומר טעוני' מצות:

פרק מי שמתו
מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין. והני דנקט לאו דוקא דהא בברייתא פטר ליה מכל המצות אבל לרבותא נקטינהו דלא מיבעיא שאר מצות דפטור מפני שצריך להניח המת אלא אפילו הני דיכיל למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור, וא"ת אמאי פטור אי משום אבילות הא לא מחייב עד שיסתם הגולל ואפילו חל עליו אבילות הא קיי"ל דאבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנא' בהן פאר, ואי משום צערא דידיה הא אמרינן לעיל דלא מיפטר דהוה ליה לאותובי דעתיה. יש לומר דטעמא משום דעסיק במצוה שהוא טרוד בעסק קבורת מתו ולאו דוקא כשעוסק ממש דאפילו יושב ובטל נמי פטור שזהו כבודו שלא יסיח דעתו ממנו לעשות דבר אחר כל זמן שלא נקבר וכדאמרינן בגמ' מתו אע"פ שאינו משמרו. והכי נמי משמע בירושלמי דמפרש טעמא מפני כבודו של מת ולפי זה אפילו באבל שאין המת מוטל עליו לקברו כגון אחותו נשואה שהבעל חייב לקברה אפילו בכי האי גוונא פטור מפני כבוד המת שזהו כבודו שכל מי שחייב באבילותו שלא יסיח דעתו לענין אחר כלל עד לאחר שנקבר אבל אם נמסר לכתפים אמרינן בירושלמי דנמסר לכתפים שאני. ואם תאמר אמאי איצטריך למימר הכא דאם מתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין דאפילו כל יום ראשון נמי פטור כדאיתא בפרק ואלו מגלחין דאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דאבל דעלמא אסיר בתפילין יש לומר דאגב שטפא דק"ש ותפלה נקט להו ולאו דוקא:

גמ' מוטל לפניו וכו' ואינו מיסב ואוכל. דרך קביעו' וישכח צרכי המת, ואינו מברך ואינו מזמן כו'. יש שפירשו אינו מברך המוציא ואינו מזמן ברכת מזון ואין מברכין עליו המוציא ואין מזמנין עליו ברכת מזון, וא"ת מאי קאמר אין מברכין עליו המוציא דהא ברכת הנהנין היא ואינו מוציא אלא כשלא יצא וא"כ אותם אחרים אמאי אין מברכין כיון שלא יצאו. ולאו קושיא היא דלא איתמר לענין עכובא דאותן אחרים אלא נענין אבל אצטריך כלומר אין צריך לחזור שיאכלו אחרים עמו כדי שיברכו האחרים ברכת המוציא ויפטר גם הוא שאין צריך לברך כלל. ובירושלמי גרסינן בירך לא יענו אחריו אמן ברכו הם לא יענה אחריהם אמן דאף ע"ג דעונין אמן אחר ברכות שאין יוצאין בהם ה"מ כשהוא בר חיובא לאפוקי האי דאינו מחוייב בברכות כלל, ויש שפירשו אינו מברך ברכת מזון ואינו מזמן ברכת זימון ואין מברכין עליו ברכת מזון ואין מזמנין עליו אינו מצטרף לזימון, והאי דקאמרינן אין מברכין עליו בלא זימון קמ"ל דסד"א כיון דהוא אינו מברך להוי כסופר ובור דקיי"ל דסופר מברך ובור יוצא קמ"ל דאינו חייב כלל כלל, הא דאמרינן אינו מברך ואינו מזמן פירוש אסור לברך ולזמן ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי והראיה מדאמרינן בסמוך התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לד' אמות שרי הכא אפילו חוץ לד' אמות נמי אסור ומדקאמרינן לשון אסור שמעינן דמאי דאמרינן פטור פירוש שאסור לקרות כלל ודוחק הוא לומר דלשון אסור לא קאי אלא אמשמרו בלחוד כלומר שמפני השמירה טרוד יותר ולא יוכל לכוין בשום ענין דמסתמא כיון דאמר אסור סתם מכלל דלכל מה דאמרי' לעיל קאי בין אמתו בין אמשמרו, ובירושלמי נמי נראה שאסור דאמרינן התם אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו ושאיל התם טעמא מאי ומהדרינן מפני כבודו של מת או מפני שאין לו שישא משאו מה נפיק מביניהון יש לו מי שישא משאו, פירוש דאי מטעם כבודו של מת שלא ידמה כמתעצל בהספדו ואינו חושש לכבודו אפילו יש לו מי שישא משאו, אסור ואי מטעם שאין לו מי שישא משאו כלומר מי שישתדל בצרכי המת להביא לו ארון ותכריכין ולהוליכו לבית הקברות כיון שיש לו מי שישתדל בדבר מותר שאין לו טרדה:

המשנה התשיעית הכונה לבאר בה שאע"פ שחתן פטור אם יודע בעצמו שיכול לכוין ורוצה לקרות קורא והוא שאמרו חתן פטור אם רוצה לקרוא את שמע לילה הראשון קורא ואין כאן משום יוהרא שהדבר מסור לכל אדם לומר יכול אני לכוין דעתי, ואין מונעין אדם בכך מחשש יוהרא ואע"פ שלענין בטול מלאכה בט' באב אמרו שתלמידי חכמים בטלים בו אף במקום שנהגו לעשות ולא התירו לכל אדם לעשות עצמן כתלמידי חכמים, ההיא הואיל והוא בטל בין העושים נראה כיוהרא אבל זה הואיל ואף שאר בני אדם קורין אין כאן יהורא, ורשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול שהוא חושש ליוהרא ואע"פ שהוא בעצמו אמר לענין בטול מלאכה בט' באב שמארנו שתלמידי חכמים בטלים בו אף במקום שנהגו לעשות ואמר רשב"ג על זה כל אדם יעשה עצמו כתלמיד חכם ולא חשש ליוהרא מכל מקום הוא תולה הטעם שאין בבטול מלאכה יוהרא בשום מקום שאין אדם מבחין בחברו מפני מה הוא מתבטל וכמה בטלני איכא בשוקא וכן הלכה אבל בענין זה שיראה הדיוט עצמו כחסיד שבחסידים יש כאן יוהרא ועזות מצח, ומכל מקום הלכה כרבנן לענין ק"ש ואין מונעין בכך אבל מכל מקום אין למי שאינו חשוב בעיני הכל להתראות בדבר זה בפני רבים אלא אם יודע בעצמו שכן יקרא בינו לבין עצמו:

מי שמתו וכו' זה הפרק יסוד ענינו ביאור קצת דברים שבחלק הראשון ר"ל ענינים ודינים שבק"ש שלא נתבארו בפרקים הקודמים ולהתחיל בביאור החלק השני בעניני התפלות, ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לד' חלקים, הראשון לבאר שהם פטורים מק"ש ותפלה מצד הטרדה והשתדלות בדבר מצוה, והשני להודיע מי שהוא פטור מק"ש מצד עצמו, ר"ל שאינו מחוייב בדבר ואם הוא חייב בתפלה אם לאו, והשלישי בהודעת הפטור מטעם שאינו ראוי לקרות או להתפלל מצד טומאתו, והרביעי בהודעת המקום שאין יכול לקרות ולהתפלל בו מצד לכלוך המקום, זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה בענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון ר"ל מי שהוא פטור מצד טרדתו, ואמר על זה מי שמתו מוטל לפניו וכו' ופירשו בגמ' שלא על מוטל לפניו דוקא הוא מכוין לומר כן אלא על כל שמוטל עליו לקברו ר"ל שלא נקבר עדיין כלומר כל מי שיש לו מת שראוי להתאבל עליו ועדיין לא נקבר פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין, ופירשו בתלמוד המערב שלא הוזכרו תפלין אלא אגב גררת ק"ש שהיא משתתפת עמה שהרי תפלין אבל אסור בהם כל יום ראשון, ונסח דבריהם אבל כל יום ראשון אינו נותן תפליו דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר אף ביום השני, אם ביום השני אינו נותן צרכה מימר מתו מוטל לפניו אלא בגין דא תנא דא, ומכל מקום אפשר שהיה סבור שאין אסורן אלא משחל עליו אבלות דהיינו משנקבר, ולא הוזכר במשנה על שאר מצות אם פטור בהן או שמא לא נפטר אלא מאלו הג' מתוך שהם צריכות כונה ויש לו טרדת הלב על כל פנים, אלא שבגמ' הוזכר בברייתא שפטור הוא מכל המצות האמורות בתורה וטעם הדבר שלא יסיח דעתו מן המת ויתרשל בעניני קבורתו, ויש חולקים בזו ממה שבתלמוד המערב לא הזכירו בה אלא ק"ש ותפלין והביאוה ממה שנא' למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים ויראה שלא הוזכרו אלו אלא מצד שהיה עולה על הדעת לחייב בהם הואיל ואין בהם עסק ויכול לעשותם בעוד שהמת לפניו, ובא להשמיענו שפטור אף בהם הואיל וצריכות כונת הלב וכל שכן בשאר מצות שיש להם עסק, ויש לומר בהם העוסק במצוה פטור מן המצוה וכן כתבוה גדולי המפרשים, זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו, ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

מי שמתו מוטל לפניו ר"ל שהוא מוטל עדיין לקברו אינו אוכל באותו הבית שהמת שם אלא נכנס לתוך בית אחר שבאותו חצר עצמו ואוכל ואם אין לו בית אחר מזומן לכך אוכל בבית חברו ואם אין לו בית חברו עושה מחיצה עשרה בינו ובין המת ואוכל, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיק פניו מכנגד המת ואוכל, ואינו אוכל דרך הסבה ודרך קבע אלא דרך עראי, והוא שאמרו בתלמוד המערב לא אוכל כל צרכו ולא שותה כל צרכו, ואינו מברך המוציא ר"ל שאינו צריך לברך המוציא לעצמו, ויש מפרשים שאם מברכה לא יצאו אחרים אחר שהוא פטור ממנה, ומכל מקום נראה לי דבדיעבד מיהא יצאו, ואינו מזמן ר"ל שאין צריך לברך ברכת המזון, ואין מברכין עליו ר"ל שאין חארים מברכים לו כלומר שאין אחרים צריכים לאכול בשבילו כדי לברך לו המוציא או שאין המברך המוציא צריך לכוין להשמיעו אחר שהוא פטור ממנו, ומה שהוצרכנו לפרש כן הוא שאם האחרים אין אוכלים פשיטא שהרי ברכת הנהנים היא ואם אוכלים למה לא יברכו עליו אלא שהדבר כמו שפירשנו, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואין מזמנין עליו, ר"ל שאינו מצטרף לזמון הואיל ואינו חייב בברכה ואין דנין אותו אפילו בקטן מצד שאין מטרידין אותו בכלום, ובתלמוד המערב פרשו במה שאמרו אין מברכין עליו שאין עונים אמן על ברכותיו ואין צריך לומר שאסור בתשמיש המטה ופטור מכל המצות מצד טרדתו או מצד כבוד המת אע"פ שאינו עוסק בקבורה עדיין, ואם מת לו מת בשבת מותר בכל אלו חוץ מתשמיש המטה, ואע"פ שבמסכת כתובות (דף ד.) התירו להכנס לחדר אע"פ שמתו מוטל לפניו, טעם הדבר שם מפני שאין בה זלזול דחובת חתונה וביאת מצוה מפקעת את הזלזול אבל בשאר בני אדם אסור:

וחייב בכל מצות האמורות בתורה שמא תאמר אף ביום טוב נאמר כן אל תפקפק בדבר זה שאם יום טוב שני הוא הרי הוא כחול גמור לגבי מת, ואם יום טוב הראשון הרי הוא צריך להשתדל בקבורת עממין וכן מוטל עליו להוציאו ולטלטלו ולגנזו בתוך הקבר שכל אלו נעשות על ידי ישראל לשיטתנו כמו שיתבאר בראשון של יום טוב, הילכך בי"ט פטור מכל המצות עד שיקבר, ונמצא שאם מת לו בראש השנה פטור מתקיעת שופר, ובחג מן הלולב ומשמחת יום טוב, ואסור בכל אלו ואפילו גמר בדעתו שלא לקברו בי"ט עד הלילה אין מחשבתו כלום, ואם רצה להחמיר על עצמו פרשו בתלמוד המערב שאינו רשאי, ונחלקו שם בטעם זה, חד אמר משום כבודו של מת וחד אמר מפני שאין לו מי שישא משאו, מה נפיק מביניהון שהיה לו מי שישא משאו אין תימר משום כבודו אסור אין תימר שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו, ובאבל רבתי פרשוה בהדיא מכבוד המת ונסח דבריהם אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומתפלה ותפלין ומכל מצות האמורות בתורה ואם רצה להחמיר על עצמו לא יחמיר מפני כבוד המת, ושמא תאמר אם מפני כבוד לבד אף בשבת יהא אסור הואיל ואין כאן שום טירדא על עסקיו של מת אין כאן כבוד, אבל ביום טוב יש כאן טרדא ואף ביום ראשון כמו שכתבנו, ואף בתלמוד המערב אמרו והא תני פטור מנטילת לולב, תפתר בחול ר"ל בחול המועד והא תני פטור מתקיעת שופר אלא מכיון שהוא זקוק להביא ארון ותכריכים הרי הוא כמי שנוא משאוי על כתפו וכן הענין להוציאו ולגנזו אלא דקמא קמא נקט, ואם תאמר אף בשבת הרי מחשיכין על התחום להביא ארון ותכריכין וחלילין ודאי מאותה שעה אסור לו שמאחר שנשקעה חמה שבת גמור הוא, שהרי משקיעת החמה הוא יכול להחשיך וודאי מה שהביאוה בתלמוד המערב של יום טוב כמו שאמרו שם מכאן שהוא זקוק להביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות כמו שהוא נושא משאו הוא, אין הדברים כפשוטן כי מה ענין שבת לי"ט והרי שבת לא נאסר בכלום, אלא כך פירושה הואיל ובשבת מותר להחשיך בי"ט עצמו מותר להתעסק בכל שבות וכיון שקוברים אותו והוא נושא משאו פטור הילכך אף בי"ט ראשון פטור כבחול:

חכמים גדולים הורו בצרפת שאין הדברים אמורים אלא באותו שהקבורה מוטלת עליו והוא מי שיורש נכסיו מן הדין, אבל אם מת אחד ויש לו בן ויש לו אחים הואיל והאחים אין ראויין לירש במקום בן אין הקבורה מוטלת עליהם וחייבים בכל אלו ומותרים בבשר ויין וכן מי שמתה אחותו נשואה, ונתפשטו חכמים אחרים לומר על סעד סברא זו שאם מת בלילה וגמרו בדעתם שלא לקברו עד למחר, כמו שהלינוהו לכבודו אין אוסרים אותו בכל אלו, ומקצת אחרונים הפליגו בהוראה זו לומר שאחר שאין מנהגנו שיהא האבל עכשיו מתעסק בצרכי קבורה שאין הדין לאסרו בכל אלו, והביאו ראיה מתלמוד המערב שאמרו שם נמסר לרבים או לכתפים אוכל בשר ושותה יין כד דמך ר' יהודא קביל ר' חייא בר אבא אבלויי ואיכלון בשרא ואשקיתון חמר והם מפרשים אבלים שעליהם היתה קבורת המת מוטלת וכן נמסר לרבים לקברו, ומכל מקום אפשר לפרש לדעתי נמסר לרבים והחזירו פניהם והתחילו למנות מאותה שעה על הדרך שיתבאר במקומו וכן מה שאמרו שלא נאמר אלא בראוי לירש אין הדברין נראים לנו שהרי כל הדברים מפני כבוד המת אמורים, וכל שראוי להתאבל ראוי להתעסק בעניני קבורתו ולא הופקעה קורבתו מפני בטול ירושה ולא נאמר שהראוי לירש מוטל עליו לקברו אלא לעניני ממון אבל המצוה על כולם הוטלה, ומכל מקום אם אין בידו לקברו כגון שמת בתפיסה ואין השלטון מניח לקברו ואין יכולים להשתדל על זה לכבוד המת הופקעו מדינין אלו מכל וכל שהרי אין המת בידם, וכן השיבוה אחרוני הרבים על מעשה, ולענין אבלות השיבו שאין דינם כדין נתיאשו מלקוברו שהרי על כל פנים משתדלים הם בכך אבל לענין פטור המצות אינה אלא מטרדת קבורה, היה קרובו של מת בבית האסורים הורו מקצת החכמים שאע"פ שאין בידו להתעסק בו אין לו להקל שהרי מכל מקום חיוב עניני קבורה עליו:

אין פרץ שלא תהא סיעתנו כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל. ושייך ביה לשון פרצה שפרץ במלכות בית דוד, יוצאת שייך גבי דואג שיצא לתרבות רעה כדאיתא באגדת חלק [דף ק"ו:] כתיב דואג וכתיב דוייג בתחלה אמר הקב"ה דואג אני שמא יצא זה לתרבות רעה כיון שיצא אמר הקב"ה ווי שיצא זה, ואית דמהפכין יוצאת גבי אחיתופל דכתיב ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל, פרץ ע"ש דואג שפרץ עיר הכהנים:

רב ששת בריה דרב אידי אמר לעולם לא תיפוך. פי' ר"ח דהלכה כרב ששת דהוא בתראה וקי"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו [דאמר] שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול, ומיה ואין אנו רגילין עתה להחמיר שלא לקרות כי בשאר פעמים אין אנו מכוונין כל כך, והרי"ף פסק כתנא קמא:

הדרן עלך פרק היה קורא

פרק שלישי

בפי' רש"י גריס תפלת השחר אחר הי' קורא ובירושלמי גריס מי שמתו וכן נראה הסדר לפי התוספתא וגם מסתבר הכי שכל זה הפרק איירי אכתי בק"ש ובתר הכי פסוק ותני סדר תפלה ולמה יפסיק באמצע סדר ק"ש ולעיל נמי איירי בר"ג שמתה אשתו להכי תני אחריו מי שמתו:

פטור מק"ש. ובירושלמי מפרש טעמא א"ר בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים (ואין) [ואינו] מברך. פי' ברכת המוציא (ואין) [ואינו] מזמן. לברך ברכת המזון:

נושאי המטה וחילופיהן. ה"ג בסדר המשנה כת"י הביא רבינו גרשום מאור, עיני הגולה את שלפני המטה צורך בהם פטורין ואין צורך בהם חייבין ושל אחר המטה אפילו צורך בהם חייבין כיון שכבר יצאו ידי המת אף על פי שעדיין יהו צריכין לו:

קברו את המת וחזרו וכו'. ירושלמי ההספד וכל העוסקין בהספד מפסיקין לק"ש] (פטורין מק"ש) ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו לק"ש ולתפלה והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור מתניתא ביום ראשון והא דתני תנא ביום שני:

ואין מברכין עליו. דלא תימא הוא אין לו לברך אבל אחרים יאכלו עמו ויברכו ברכת המוציא ויצא הוא בשמיעה:

ואין מזמנין עליו. פרש"י שאין צריך שיברך ברכת המוציא. ומשמע שאם רצה לברך הרשות בידו, ולא משמע כן בשמעתין דקאמר הכא חוץ לד' אמות נמי אסור מכלל שאינו יכול לברך, ויש שנוהגין לברך ואומרים דהא דמשמע דאסור לברך היינו כשצריך לעסוק בצרכי המת אבל אם כבר עסק או יש שם עוסקים אחרים יכול לברך. ובירושלמי לא משמע כן דגרסינן התם אינו אוכל כל צרכו ואינו אוכל בשר ולא שותה יין ולא מברך ואם ברך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שברכו אין עונה אחריהם אמן. ובעניית אמן אינו מתבטל מצרכי המת ואפ"ה אסור ועוד אמרינן לקמן בפירקין [דף י"ט] אין המת מוטל לפניהם הם עומדין ומתפללין והוא יושב ודומם ומצדיק עליו את הדין, ואינו עוסק בצרכי המת מדקאמר יושב ודומם והיה יכול לכוין בפסוק ראשון, הילכך נראה שאסור להתפלל כל מי שמוטל עליו האבלות, וכן משמע בירושלמי דפירקין דגרסי' התם תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו [למה] מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו, מאי נפיק מביניהון כשיש לו מי שישא משאו אי תימא מפני כבודו של מת אסור ואי תימא מפני שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו והא תניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא בי"ט אמר ר' חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא ארון ותכריכים כדתנן התם מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין כמו שנושא משאו דמי, ולא סבירא ליה לירושלמי דאנינות נוהג בשבת דהא בירושלמי נמי קתני בד"א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל כל צרכו כדרכו ושותה כל צרכו אוכל בשר ושותה יין ומזמנין עליו ואם ברך עונין אחריו אמן אלא מייתי ראיה משבת ק"ו לי"ט שמותר להתעסק בדבור ולעבור עליו משום שבות הילכך בי"ט שמותר לקברו ע"י עממין וגם הוא יכול להתעסק עמהם ולהחשיך על התחום נושא משאו קרינא ביה וכל דין אנינות נוהג בו אבל בשבת כיון שאין קוברין אותו בשבת אף ע"פ שמותר להחשיך עליו חייב במצות. כך כתב הרמב"ן:

הא דאמרינן מאי אין פרץ שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול. שיצא ממנה דואג שפרץ בנוב עיר הכהנים. ויוצאת כאחיתופל שהוציא את אבשלום לתרבות רעה או שיצאה ממנו עצה רעה. וצוחה כגיחזי שנצטרע והיה צווח טמא טמא כדכתיב וטמא טמא יקרא. ברחובותינו על אותן הצדוקים שהיו דורשין ברחובות בפני רבים הגדות של דופי להדיחן. ויש גורסין הפך פרץ באחיתופל לפי שפרץ במלכות בית דוד ביד אבשלום. ויוצאת בדואג שיצא לתרבות רעה. אלופינו בתורה מלשון אלופי ומיודעי. ומסובלים במצות מלשון נושא סבל כלומר טעונים מצוות:

סליק פרק היה קורא בסיעתא דשמיא

מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין - והני דנקט לאו דוקא דהא בברייתא פטר ליה מכל המצות. אבל לרבותא נקטינהו דלא מיבעיא שאר מצות דפטור מפני שצריך להניח המת אלא אפילו הני דיכיל למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור. וא"ת אמאי פטור אי משום אבילות הא לא מחייב עד שיסתם הגולל. ואפילו חל עליו אבילות הא קיימא לן דאבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר. ואי משום צערא דידיה הא אמרינן לעיל דלא מיפטר דהוה ליה לאותובי דעתיה. יש לומר דטעמא משום דעסיק במצוה שהוא טרוד בעסק קבורת מתו. ולאו דוקא כשעוסק ממש דאפילו יושב ובטל נמי פטור שזהו כבודו שלא יסיח דעתו ממנו לעשות דבר אחר כל זמן שלא נקבר וכדאמרינן בגמרא מתו אף על פי שאינו משמרו. והכי נמי משמע בירושלמי דמפרש טעמא מפני כבודו של מת. ולפי זה אפילו באבל שאין המת מוטל עליו לקברו כגון אחותו נשואה שהבעל חייב לקברה אפילו בכי האי גוונא פטור מפני כבוד המת שזהו כבודו שכל מי שחייב באבילותו שלא יסיח דעתו לענין אחר כלל עד לאחר שנקבר. אבל אם נמסר לכתפים אמרינן בירושלמי דנמסר לכתפים שאני. וא"ת אמאי איצטריך למימר הכא דאם מתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין דאפילו כל יום ראשון נמי פטור כדאיתא בפרק ואלו מגלחין דאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דאבל דעלמא אסיר בתפילין. יש לומר דאגב שטפא דקריאת שמע ותפלה נקט להו ולאו דוקא:

גמ' מוטל לפניו וכו' ואינו מיסב ואוכל - דרך קביעות וישכח צרכי המת. ואינו מברך ואינו מזמן כו'. יש שפירשו אינו מברך המוציא ואינו מזמן ברכת מזון ואין מברכין עליו המוציא ואין מזמנין עליו ברכת מזון. וא"ת מאי קאמר אין מברכין עליו המוציא דהא ברכת הנהנין היא ואינו מוציא אלא כשלא יצא ואם כן אותם אחרים אמאי אין מברכין כיון שלא יצאו. ולאו קושיא היא דלא איתמר לענין עכובא דאותן אחרים אלא לענין אבל אצטריך כלומר אין צריך לחזור שיאכלו אחרים עמו כדי שיברכו האחרים ברכת המוציא ויפטר גם הוא שאין צריך לברך כלל. ובירושלמי גרסינן בירך לא יענו אחריו אמן ברכו הם לא יענה אחריהם אמן. דאף על גב דעונין אמן אחר ברכות שאין יוצאין בהם הני מילי כשהוא בר חיובא לאפוקי האי דאינו מחוייב בברכות כלל. ויש שפירשו אינו מברך ברכת המזון ואינו מזמן ברכת זימון ואין מברכין עליו ברכת מזון ואין מזמנין עליו אינו מצטרף לזימון. והאי דקאמרינן אין מברכין עליו בלא זימון קא משמע לן דסלקא דעתך אמינא כיון דהוא אינו מברך להוי כסופר ובור דקיימא לן דסופר מברך ובור יוצא קא משמע לן דאינו חייב כלל [ו]כלל. הא דאמרינן אינו מברך ואינו מזמן פירוש אסור לברך ולזמן ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי. והראיה מדאמרינן בסמוך התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לארבע אמות שרי הכא אפילו חוץ לארבע אמות נמי אסור. ומדקאמרינן לשון אסור שמעינן דמאי דאמרינן פטור פירוש שאסור לקרות כלל. ודוחק הוא לומר דלשון אסור לא קאי אלא אמשמרו בלחוד כלומר שמפני השמירה טרוד יותר ולא יוכל לכוין בשום ענין דמסתמא כיון דאמר אסור סתם מכלל דלכל מה דאמרינן לעיל קאי בין אמתו בין אמשמרו. ובירושלמי נמי נראה שאסור דאמרינן התם אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. ושאיל התם טעמא מאי ומהדרינן מפני כבודו של מת או מפני שאין לו [מי] שישא משאו. מה נפיק מביניהון יש לו מי שישא משאו. פירוש דאי מטעם כבודו של מת שלא ידמה כמתעצל בהספדו ואינו חושש לכבודו אפילו יש לו מי שישא משאו אסור. ואי מטעם שאין לו מי שישא משאו כלומר מי שישתדל בצרכי המת להביא לו ארון ותכריכין ולהוליכו לבית הקברות כיון שיש לו מי שישתדל בדבר מותר שאין לו טרדה:

בד"ה ה"ג פרץ זה אחיתופל שפרץ כו' יוצאת זה דואג שיצא כו' עכ"ל ולפי גירסא זו נמי גרסי' גבי אין פרץ שלא תהא סיעתינו כסיעתו של דוד וגבי אין יוצאת שלא תהא סיעתינו כסיעתו של שאול דאחיתופל לא היה בימי שאול כדאמרינן בפרק חלק דואג ואחיתופל לא ראו זה את זה דואג בימי שאול ואחיתופל בימי דוד ודואג ודאי דהיה בימי דוד אלא דר"ל דלא היה במלכותו של דוד אלא במלכותו של שאול וק"ל:

בד"ה פטור מק"ש כו' ולא ימים שאתה עוסק במתים פטור מק"ש כו' ומן התפילין עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה ה"ג רש"י שלאחר המטה אפילו המטה צריכה להם כו' עכ"ל כצ"ל ואין זה ברש"י שלפנינו שהרי כתיב ברש"י שלפנינו ושלאחר המטה הואיל ואין צורך כו' עכ"ל ודו"ק:

בד"ה אלו ואלו כו' ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין כו' עכ"ל וצריך להגיה בגמרות שלפנינו במקום ומן התפלה צ"ל ומן התפילין כו' וק"ל:

בד"ה ואינו מברך כו' ופסיק מיניה תורת אנינות מיהו באותו שתפסו מושל גם אבילות אינו חייב כו' עכ"ל ור"ל דלענין אבילות אינן שוין דבתפסו מושל פטור מאבלות וק"ל:

ע"ב אין פרץ כו'. שיצא ממנו דואג כו' ואין יוצאת כו' שיצא ממנו אחיתופל כו'. זו גירסת כל הספרים והתוס' גרסי בהיפך אין פרץ זה אחיתופל שפרץ כו' יוצאת זה דואג כו' ע"ש אבל לפי הדורות ה"ל לאקדומי לדואג כדאמרי' פ' חלק (סנהדרין קו:) דואג בימי שאול ואחיתופל בימי דוד וע"כ נראה לקיים גירסת כל הספרים וה"פ אין פרץ זה דואג שפרץ פרצה בכהני נוב עיר הכהנים כדכתיב ויסב דואג ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא שמונים וחמשה וגו' ואין יוצאת זה אחיתופל שיצא מן העולם להתחייב בנפשו שחנק עצמו:

ואין צוחה כו'. עי' הפי' בתוס' ועי"ל ע"ש שאמר ליה אלישע כשהלך להחיות הילד עם המשענת וכי יברכך איש לא תעננו וגו' והוא עבר על דבריו וענה והיינו צוחה כמ"ש ענייה בקול רם. ודרשו

ברחובותינו שלא כו'. מקדיח תבשילו ברבים. דהיינו ברחובותינו שהוא מקום הרבים:

והם ניזונין בזרוע כו'. דאביר מלשון חוזק וזרוע הוא ומצינו האי לישנא בחשובים בדוד כמו אביר הרועים וגו' והרי הוא כאביר באבירים דמסכת ר"ה (כה:) מאן דדריש ליה ברשעים מפרש ליה נמי מלשון חוזק וקושי לב כמו אשתוללו אבירי לב וגו':

בת קול יוצאת כל העולם אינו ניזון כו'. מפורש במס' תענית:

גובאי טפשאי כו'. פרש"י גובאי שם אומה כו' אמרי' שהיו מן הנתינים עכ"ל והכי איתא שם גובאי גבעונאי דורניתא דראי נתינאי ולפירושו הכא צ"ל דכולהו נתינים הוו אלא אלו נקראו גובאי ע"ש שמם הראשון שהיו גבעונים ואלו נקראו דורניתא ע"ש שמם שני שנתן יהושע לחוטבי עצים אך ק"ק דנתינים הם בכל מקום שכבר נתגיירו אלא שדוד גזר עליהן איסור מלבא בקהל והכא קאמר דלא אגייר גיורא חד מינייהו ולולי פירושו נראה דלאו כל הגבעונים נתגיירו ואלו שלא נתגיירו נקראו גובאי ע"ש גבעונים ואלו שנתגיירו נקראו דורוניתא ע"ש נתינים ולפירושו צ"ל דגובאי נתינים היו ונשתמדו לחזור להיות עכו"ם וע"כ נקראו ע"ש גבעונים ודו"ק:

בד"ה פטור מק"ש כו' ולא ימים שאתה עוסק במתים פטור מק"ש כו' ומן התפילין עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה ה"ג רש"י שלאחר המטה אפילו המטה צריכה להם כו' עכ"ל כצ"ל ואין זה ברש"י שלפנינו שהרי כתיב ברש"י שלפנינו ושלאחר המטה הואיל ואין צורך כו' עכ"ל ודו"ק:

בד"ה אלו ואלו כו' ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין כו' עכ"ל וצריך להגיה בגמרות שלפנינו במקום ומן התפלה צ"ל ומן התפילין כו' וק"ל:

בד"ה ואינו מברך כו' ופסיק מיניה תורת אנינות מיהו באותו שתפסו מושל גם אבילות אינו חייב כו' עכ"ל ור"ל דלענין אבילות אינן שוין דבתפסו מושל פטור מאבלות וק"ל:

תוס' בד"ה תרי כו' ושמא ניסן כו' נ"ב פי' באותם שתי שבתות דוקא ולא בעצרת כו' ודו"ק:

[רש"י ד"ה לא כל הרוצה. שמראה בעצמו שיכול לכוון לבו. לכאורה הנל"פ דמראה בעצמו שהוא חסיד ומדקדק במצות מאד שאינו רוצה ליבטל מקבלת מלכות שמים אפילו שעה אחת כדאר"ג לעיל:

במשנה מי שמתו כו' פטור כו' ומן התפילין. מש"כ בתור"ע שהרשב"א לטעמיה כו' דחוה"מ לאו זמן תפילין כו'. הנה גם בירושלמי מקשה קושיא זו וכמו שהביא הרשב"א עצמו בסה"ד והירושלמי סובר דחוה"מ ז"ת כמו שהביאו התוס' בעירובין (צ"ו) בד"ה ימים. ודע שהרשב"א כתב דהירושלמי תירץ בדרך אחר ובירושלמי שלפנינו כאן ובמו"ק פ"ג ה"ה משני כתירוץ הרשב"א] :

תד"ה אלו. ורישא דקאמר כו' מן ק"ש כו' כ"ש דפטור מן התפלה כו'. נ"ל דלפניהם היה הגי' תפלה לבסוף (ולעיל בסד"ה פטור יש ט"ס בדבריהם כמש"כ התוי"ט) ואהכי קשיא להו דהא הוה זו ואצל"ז ויותר ה"ל לשנות תפלה ברישא דליהוי לא זו אף זו (עי' שבת ר"ד ל"ו) ואהא תירצו דנקיט התנא ברישא החילוק כו'. וכה"ג תמצא בר"פ כ"ח דכלים ע"ש בתוי"ט בשם מהר"ם:

תוס' ד"ה [ואינו (בסופו). והודיעו לו במוצאי שבת כו'. לפני המהרש"א נראה דלא היה הגי' במו"ש ע"ש] :

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּצְדָקָה, וְהֵם נִזּוֹנִין בִּזְרוֹעַ. נראה לי בס"ד בצדקה היא המלכות, שהיא סוד ה"א אחרונה שהיא נוקבא, והם נזונין בזרוע סוד וא"ו שבשם, שהוא תפארת שהוא דכורא ועדיף טפי.
או יובן המזון זוכין בו ישראל על ידי עסק התורה, מדין נציל מזוטו של ים, לכך התורה נקראת לחם, והמון העם אין להם עסק תורה, לכך נזונין בצדקה, אך תלמידי חכמים יש להם עסק התורה שנקראת ח"ן ה' [84], שעולה פ"ד [84], נזונין בזרוע, שאם תוסיף פ"ד על צדקה [199] יעלה מספר זרוע [283].

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי, דַּי לוֹ בְּקַב חֲרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. קשא, האי חלוקא למאי אצטריך בת קול, כי על זה רואין העולם ויודעין שדי לו בקב חרובין? ונראה לי בס"ד כי המפרשים פרשו בשביל, רצונו לומר שביל וצינור שלו, שכל השפע יורד תוך שביל ר' חנינא בן דוסא, וקשא מאי נ"מ מזה, ונראה לי שהוא לטובת העולם כי המקטרגים כשיראו רבוי שפע יורד תוך שבילין רבים של בני אדם, יקטרגו שאינם ראוים מצד טובה, אך אם יורד השפע תוך שביל של ר' חנינא בן דוסא לא אכפת להם, לא יקטרגו, ולא יתקנאו, יען כי רואין אותו מסתפק במועט, ודקדוקי עניות מאד, ולכן לא ישימו לב על איכות וכמות השפע שיורד תוך שביל שלו, וזה הוא לטובת העולם, וזה שאמר כל העולם נזון תוך שביל חנינא בני, והטעם כי חנינא בני די לו בקב חרובין, שהוא מסתפק במועט הרבה, לכן מפני שיורד תוך שביל שלו, ניצל מן קטרוג וקנאת המקטרגים.

וְהָלֵין בְּנֵי מָתָא מְחַסְיָא, "אַבִּירֵי לֵב" נִינְהוּ, דְּהָא קָא חָזוּ בְּשִׁבְחָא דְּאוֹרַיְתָא תְּרֵי זִימְנֵי בְּשַׁתָּא, וְלָא מִגַיֵּיר גִּיּוֹרָא מִנַיְהוּ. על מה שכתבו התוספות בשם ספר העתים, שהיה יורד עמוד אש וכו', יעיין שם, ונראה לי בזה איכא יקרא דאורייתא טפי מאש שהיה מסבב את הצדיקים העוסקים בתורה, כי זה נמשך מבחינת העיגולים, וזה מבחינת היושר.

'בִּרְחֹבֹתֵינוּ' שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָנוּ בֵּן אוֹ תַּלְמִיד שֶׁמַּקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָּרַבִּים. נראה, מפיק לה מתיבה זו דפלגינן לה וקרי ביה 'בר חובותינו' ר"ל, בן שהוא חובותינו ולא זכויותינו.
[נוסח אחר] פירשתי בסה"ק בניהו (ראה לעיל) מפיק לה מתיבת 'בִּרְחֹבֹתֵינוּ' דמחלק התיבה לשתים, וקרי בה בר חובותינו. בר, ר"ל: בן לתרגומה בר שהוא חובתינו ונכון הוא. אך נשמט עוד מלין והוא: הא דמפיק לה בלשון 'חובה' משום כי בבן הטוב נאמר ברא מזכי אבא (סנהדרין קד.), וחובה היא היפך הזכות.

שִׁמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב, הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה (ישעיהו מו, יב) רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאַמְרֵי לָהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּצְדָקָה, וְהֵם נִזּוֹנִין בִּזְרוֹעַ. וְחַד אָמַר: כָּל הָעוֹלָם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּצְדָקָה, וְהֵם נִזּוֹנִין בִּזְרוֹעַ. ר"ל: בטוב מעשיהם, והטוב נרמז 'בִּזְרוֹעַ' שהוא עם פרק שאחריו עולים טו"ב [17] פרקים. ולמאן דאמר הב' דמפרש שגם בזכותן אינם נזונין, דריש זְרוֹעַ לשון קושי, והיינו: כי עד הזרוע בלבד יש ו"י [16] פרקים, וכל דבר קושי קורין עליו 'וי'
ועוד נ"ל בס"ד, מ"ש כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּצְדָקָה. דהיינו מן שבעה תחתונות שהם חג"ת נהי"מ [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] שנקראים ימי עולם שהם כנגד ימי בראשית, ומספר יְמֵי עוֹלָם הוא ר"ו [206], ואותיות ר"ו עומדים בצד אותיות ק"ה. וז"ש נִזּוֹנִין בִּצְדָקָה, קרי בה בצד ק"ה, אך הם נִזּוֹנִין בִּזְרוֹעַ פירוש מלבד ז' תחתונות שנקראים יְמֵי עוֹלָם שהם גימטריא ר"ו [206], עוד נִזּוֹנִין גם כן מן שלשה ראשונות חב"ד [חכמה, בינה, דעת] שנקראים עז [77], ותצרף עז עם ר"ו יהיה צירוף זְרוֹעַ [283].

@22יח. לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְקוֹרֵא. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן, עוֹבֵר מִשּׁוּם (משלי יז, ה) לֹעֵג לָרָשׁ, חֵרֵף עֹשֵׂהוּ
כתב ב'אליה רבא' (סי' מה) אבל של זרוע מותר דמכוסה הוא ולא שייך בזה לֹעֵג לָרָשׁ, ע"ש. ולפ"ד י"ל אם גם של ראש יכסהו שיכרוך על מצחו מטפחת שרי. מיהו לדינא יש לגמגם בזה, דדוקא תפלין של יד שדרכו להיות מכוסה שלובשו תחת הבגדים שרי, אבל תפילין של ראש שאין דרכו להיות מכוסה, אינו רשאי ללובשו ולכסותו לפי שעה במטפחת.

ברש"י שבחא דאוריית' כו' הלכות החג כו'. עי' רש"י לקמן ל ע"א ד"ה שבתא דרגלא כו' ועצרת כו':

בתוספות בד"ה רב שישא בריה דר"א וכו' פר"ח כו' והלכה כרשב"ג כו'. ונראה שאין זה סותר למעשה דר"ג במשנה הקודמת במעשה דר"ג שקרא בלילה ראשונה שנשא וקי"ל מעשה רב והיינו לפי מ"ש שם בשם הירושלמי דרשב"ג גופא מודה במי שנתמנה פרנס על הציבור דרשאי להחמיר ור"ג נשיא הוי ואע"ג דלכאורה משמע שם בירושלמי להיפך בהא דמייתי ברייתא דתני חזקי' שכל מי שפטור מדבר ועושה נקרא הדיוט ובעי למיפשט מיניה דאם התחיל בסעודה אינו רשאי להחמיר ולהפסיק בתפלה ומקשה עלה ממתני' דהכא דקתני חתן אם רוצה לקרות קורא ומשני אנא פתר לה כר"ג ור"ג אמר איני שומע לכם כו' א"כ משמע לכאורה דר"ג פליג אדרשב"ג וכמו שפירש שם המפרש אלא דלענ"ד בלא"ה א"א לפרש כן דא"כ יהיו דברי הירושלמי סותרים זא"ז דהא ודאי ר"ג נשיא הוה וא"כ מנ"ל דפליג אדרשב"ג. ועוד אס"ד דפליגי דברייתא דחזקיה ודר"ג תנאי היא דברייתא אתיא כרשב"ג דא"כ תיקשי אכתי מאי מקשה מהך ברייתא דחזקיה אהנך אמוראי שהפסיקו סעודתן להתפלל ואכתי מאי קושיא דילמא אינהו נמי כר"ג ס"ל. אלא ע"כ צריך לפרש לשון הירושלמי בענין אחר דהא דמסיק אנא מוקי לה כר"ג היינו במאי דמשמע מיהו מדר"ג דק"ש בכוונה תליא מילתא ומש"ה שפיר קאמר ת"ק דמתני' דהכא דלאו דוקא ר"ג דנשיא היה אלא כל חתן שיודע בעצמו שיוכל לכוין רשאי ומש"ה לא מיקרי הדיוט כיון שמעיקר הדין כן הוא דבכוונה תליא מילתא משא"כ לענין הפסקת סעודה ושאר דברים כה"ג דלא שייך ה"ט שפיר יש לפסוק כי הך ברייתא דחזקי' דמי שפטור ועושה נקרא הדיוט כנ"ל נכון וברור בסוגיית הירושלמי ותו לא מידי:

סליק פרק שני

מי שמתו פרק שלישי

במשנה מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש כו' ומכל מצות האמורות בתורה. כך הגירסא בגמרא שלפנינו וה"נ בברייתא דמייתי הש"ס בסמוך נמי גרס דפטור מכל מצות האמורות בתורה וכן לעיל בפרק שני דף י"ד ע"ב בברייתא דחופר כוך בקבר גרס נמי הכי וכמבואר שם בלשון התוס' מיהו רבינו יונה כתב דל"ג במשנה דפטור מכל מצות האמורות בתורה ושכך נמי בירושלמי ובספרים מדויקים ומש"ה כתב שי"מ דלתנא דמתני' לא מפטר אלא מהנך תלת משום דס"ל כשילא במסכת סוכה דלית ליה דהעוסק במצוה פטור ובסמוך אבאר שא"א לפרש כן לא בתלמודא דידן ולא בתלמוד ירושלמי ואפשר דהיינו טעמא דרבינו יונה שלא נראין לו שיטת הי"מ. אלא דבדברי רבינו יונה עצמו שכתב דהא דל"ג מכל מצות האמורות בתורה היינו משום דאתיא במכ"ש מהנך תלת ואף שאיני כדאי מ"מ לענ"ד האי ק"ו פריכא הוא מתרי טעמי חדא דאיכא למימר דהא דפטור מהני תלת היינו משום דתליא בכוונה משא"כ בשאר מצות שאינן תלויות בכוונה א"ל דחייב תדע דהא שילא ואינך תנאי דלית להו דעוסק במצוה כו' ואפ"ה מודו בהנך מיהו בזה י"ל לפי שיטת התוס' והרא"ש בפ' הישן וכמו שאבאר שם אי"ה במקומו אלא דאכתי אין כאן ק"ו כיון דאיכא למיפרך כדפרישית. ועוד קשיא לי טובא האיך מצינו למילף כל מצות האמורות בתורה מהנך תלת דילמא דוקא בהנך שהן מצות שהזמן גרמא ונשים פטורות מהם א"כ הו"ל מ"ע שאין שוה בכל מש"ה העוסק במצוה פטור מהם משא"כ כל מצות שאין הז"ג מנ"ל דפטורי דהא האי פירכא דעשה שאין שוה בכל אשכחן טובא בפ"ק דיבמות גבי עשה ול"ת ובדוכתי טובא:

ואף דקושיא זו לאו עלה דרבינו יונה רמיא דאהא דפשיטא לן בכולא תלמודא דעוסק במצוה פטור מכל המצות שבתורה ומייתי לה בפרק הישן מק"ש ומפסח דתרווייהו ז"ג שייך נמי להקשות כן דאכתי מ"ע שלא הז"ג מנ"ל אלא די"ל בכמה דרכים וכמו שאבאר בסמוך בל' התוספות מיהו לשיטת רבינו יונה ודאי קשיא וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה פטור מק"ש ובירושלמי כו' א"ר בון כתיב למען תזכור כו'. לכאורה היה נ"ל דמאי שהוצרך הירושלמי להאי טעמא ולא יליף מובלכתך בדרך היינו משום דרבי בון סבר כרב יהודה ואביי לקמן דסברי ק"ש דרבנן וקרא בדברי תורה כתיב וא"כ תו ליכא למילף מיניה דעוסק במצוה פטור מש"ה יליף מיציאת מצרים. או שנאמר דרבי בון לא ס"ל כשיטת תלמודא דידן לעיל בפ"ק דלב"ה נמי שייך הך דרשא דובלכתך בדרך למעט עוסק במצוה משום דתרתי ש"מ ומש"ה מוקי ר"ב הך ברייתא דובלכתך בדרך כב"ש וא"כ לב"ה איצטריך למילף מיציאת מצרים. אלא דלפ"ז לא הו"ל להתוס' לאתויי מילתא דר"ב במשנתינו כיון שסותר לתלמודא דידן דלעיל בפ"ק ובפרק הישן משמע דהא דעוסק במצוה פטור דילפינן מק"ש לכך נ"ל לפ' בענין אחר דהא דמייתי בירושלמי ילפותא דיצ"מ היינו משום הך קושיא שכתבתי בסמוך דמק"ש ופסח לא שייך למילף אלא מצות התלויות בזמן מש"ה יליף מיציאת מצרים שנוהגת בכל זמן דהא קי"ל מזכירין יציאת מצרים בלילות ולפ"ז אפשר לומר דתלמודא דידן נמי ס"ל הכי והא דאיצטריך קרא בק"ש ופסח היינו משום דסד"א דאפ"ה עוסק במצוה לא מיפטר מק"ש משום דאית ביה עול מלכות שמים כדאמרינן לקמן להדיא גבי נשים פטורים מק"ש ופסח נמי צריכא משום דאית ביה כרת אלא דאכתי י"ל הניחא למ"ד מזכירין יצ"מ בלילות אבל לחכמים דסברי דיצ"מ נמי אינו נוהג בלילה א"כ הדרא קושיא לדוכתא הא דעוסק במצוה פטור מאותן שאין ז"ג מנ"ל ולא מצאתי ליישב קושיא זו כי אם לפי המסקנא בסוגיא דקדושין דף ל"ד דאמרי פאפונאי דכל התורה כולה איתקש לתפילין בקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך ומהכא ילפינן דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג משום דתפילין איתקש לת"ת דכתיב ביה בניכם ולא בנותיכם ושם בדף הקודם קאמר הש"ס דאע"ג דתפילין איתקש נמי למזוזה אפ"ה ילפינן מת"ת דאיתקשו בין בפרשה ראשונה ובין בפרשה שניה ואם כן לפ"ז א"ש טובא דעוסק במצוה פטור מכל מצות שבתורה כיון דכתיב ובלכתך בדרך דפטור מק"ש ממילא ילפינן דעוסק במצוה פטור נמי מתפילין אפילו למ"ד דתפילין נוהג אף בלילה ונשים חייבות בהן אפ"ה פשיטא דעוסק במצוה פטור מתפילין דהא האי קרא דובלכתך בדרך כתיב בהאי ענינא דתפילין ועוד דתפילין איתקשו לק"ש בין בפרשה ראשונה ובין בפרשה שניה ולפ"ז דפשיטא לן דעוסק במצוה פטור מק"ש ומתפילין ומש"ה פשיטא לן דפטורות נמי מכל מצות שבתורה דהא ת"ת נמי איתקש לתפילין ואי תיקשי אכתי תימה לפאפונאי דאית להו הך הקישא דכל התורה לתפילין משא"כ לאינך תנאי ואמוראי דפ"ק דקדושין דהא דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג יליף ממצה שמחה והקהל א"כ אכתי הא דעוסק במצוה פטור מכל המצות שבתורה מנ"ל אלא דמשום הא לא איריא דהנך תנאי ואמוראי דקדושין מצי סברי שפיר כהאי תנא דמזכירין יצ"מ בלילות וא"כ הו"ל מ"ע שאין הז"ג ונשים חייבות בהם ולפ"ז שפיר ילפינן דעוסק במצוה פטור מכל מצות שבתורה מק"ש ופסח ויצ"מ במה הצד כשיטת ר"ב בירושלמי כנ"ל נכון ליישב הקושיא שהקשיתי לעיל בסמוך אלא דאכתי מה שהקשיתי על פי' רבינו יונה במ"ע והמבין יבין דאכתי ק"ו דידיה פריכא הוא כדפרישית וצ"ע ליישב דבריו וגם שיטת התוס' דהכא שהביאו דברי ר"ב נמי לא נתיישבה בזה דאם כוונתן ליישב טעם משנתינו בהא דמתו מוטל לפניו פטור מכל המצות א"כ הו"ל לאתויי הא דר"ב אבבא דסיפא ולא אהא דפטור מק"ש.לכך נ"ל ברור שמה שהביאו התוספות כאן דר"ב היינו משום דאפילו בק"ש לית לן למיפטר מקרא דובלכתך בדרך אלא במי שעוסק בקבורת המת ממש וכ"ש במי שמתו מוטל לפניו ואין לו מי שישא משאו משא"כ במי שיש לו מי שישא משאו ואינו קוברו בעצמו דתו לא שייך בזה האי טעמא דעוסק במצוה ולפי שמלשון המשנה ודאי משמע דבמוטל לפניו פטור בכל ענין ואהא מסיק ר"ב טעמא דמתני' מקרא דלמען תזכור כל ימי חייך ולא בשעה שאתה עוסק עם המתים והאי קרא יתירא הוא לאשמעינן הך מילתא גופא דבכל ענין שעוסק במתים אפילו רוצה לקוברו ע"י אחרים אפ"ה פטור והיינו כדמסיק התם מפני כבודו של מת כמ"ש התוס' בדיבור הסמוך. ולפ"ז משמע שלאותו הכוונה נתכוונו התוס' שהביאו דברי ר"ב אהך בבא שפטור מק"ש כנ"ל ברור בכוונת התוס' ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

ומכלל הדברים יש לנו ללמוד מיהו מדברי ר"ב בירושלמי שא"א לפרש כשיטת היש מפרשים שהביא רבינו יונה דלמאי דלא גרסינן במתני' פטור מכל מצות שבתורה וכפי הגירסא שנמצא במשנה ירושלמית והעלו דלפ"ז משמע דלא מיפטר אלא מהנך תלת לפי שתלוים בכוונה והא ודאי ליתא דא"כ היאך יליף לה רב מזכירת יצ"מ דהא ודאי לא תליא בכוונה דמ"ש משאר מצות שבתורה ועוד דהא ודאי לפום האי טעמא דמייתי בירושלמי מפני כבודו של מת תו לא שייך לחלק בין הנך תלת לשאר מצות שבתורה אלא ע"כ כדפרישית בסמוך:

בד"ה ה"ג רש"י כו' ותימא קצת כו' והלא לא היו נושאין כלל כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י לפי גרסתו וכוונתו דאע"ג שלא היו נושאין כלל את המת לאחר שכבר נשאו חלקם אפ"ה שייך שפיר לומר שיש למטה צורך בהם והיינו לענין הלוית המת כדאמרינן בכתובות ר"פ שני בד"א שיש עמו כל צרכו ויהיב התם שיעורא או למאן דתני או למאן דתני ומתני ע"ש והכי דייק לישנא דלהמטה צורך בהם ואפ"ה חייבים בק"ש משום דהלויית המת ל"ד לעוסק במצוה ואפילו לתנחומי אבילים לא דמי כמ"ש בהדיא רבינו יונה הביאו בעל תוי"ט ע"ש:

בגמ' מוטל לפניו אין שאין מוטל לפניו לא ורמינהו כו' ולכאורה יש לתמוה דלפי שיטת הירושלמי שהביאו התוספות דלענין עוסק במצוה שייך לחלק בין יש לו מי שישא משאו או אין לו וא"כ מאי קושיא דלמא הך ברייתא איירי במי שאין לו מי שישא משאו מש"ה פטור אפילו אין מוטל לפניו ומתני' דידן מתוקמא שפיר אפי' במי שיש לו מי שישא משאו וקמ"ל דבמוטל לפניו אפ"ה פטור והיינו כדמסיק בירושלמי מפני כבודו של מת. וא"ל דתלמודא דידן לא ס"ל כהך סוגייא דירושלמי הא ודאי ליתא שהרי התוספות בד"ה ואינו מברך הביאו כל לשון הירושלמי והאריכו בדבר לענין פסק הלכה וכה"ג כתבו התוס' ג"כ במסכת מ"ק וכן כתבו כל הפוסקים ביו"ד סימן שמ"א כשיטת הירושלמי ע"ש אלמא דפשיטא להו דתלמודא דידן נמי ס"ל הך דירושלמי ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ומכ"ש דקשה טפי על שיטת המפרשים שהביא רבינו יונה דבמתני' לא מפטר אלא מהנך תלת והכא בברייתא ודאי משמע בהדיא דגרס דפטור מכל מצות האמורות בתורה וא"כ ע"כ צריך לחלק בכה"ג בין אין לו ליש לו מיהו לפי מה שאפרש בסמוך בלשון התוספות בד"ה ואינו מברך בכוונת הירושלמי שפיר יש ליישב קושיית הגמרא וכן ממה שאפרש בגמרא בסמוך ע"ש ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואינו מברך פרש"י ואין זקוק לברך כו' מיהו בירושלמי כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד שיטת רש"י נכונה ומוכרחת והיינו משום דכי דייקינן בלשון הירושלמי דאהא דקאמר אם רצה להחמיר אין שומעין לו מפרש למה מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו מה נפיק מביניהון היה לו מי שישא משאו כו' ע"כ לשון הירושלמי נמצא דלהאי לישנא משמע להדיא דאין לחלק בין יש לו מי שישא או אין לו בטעמא דעוסק במצוה אלא לענין מי שרוצה להחמיר על עצמו ואומר שאפשר לו לקיים שניהם לקיים המצוה ולקבור המת ע"י שליח משא"כ לענין פטור או חיוב לכתחילה ודאי אין לחלק דאף שיש לו מי שישא כו' אפ"ה מיקרי שפיר עוסק במצוה שרוצה להתעסק בצרכי קבורת מתו כיון דעליה דידיה רמיא רחמנא וקי"ל מצוה בו יותר מבשלוחו שהרי אפי' הכהנים איכא למ"ד שחייב לטמא ולהתעסק בקבורת קרוביו המוטלים עליו. ולפ"ז ודאי הוכרח רש"י לפרש הא דאינו מברך שאין צריך לברך והיינו לפי שיטת המקשה דע"כ הכי ס"ל דאלת"ה לא הוי מקשה מידי ממתניתין אברייתא דהא איצטריך למיתני במתני' מוטל לפניו כדי לפטור אפילו במי שיש לו משא"כ בברייתא אם נאמר דהא דאינו מברך היינו שאסור לברך ע"כ הוי צריך לאוקמי באין לו מי שישא משאו אלא ע"כ מדמקשה הש"ס מתני' אברייתא היינו משום דמשמע ליה דהא דקתני אינו מברך היינו נמי שא"צ לברך כיון דברייתא סתמא קתני וא"כ מקשה שפיר אמתני' דקתני פטור מק"ש דמשמע לשון פטור בעלמא ולא איירי במי שבא להחמיר על עצמו וא"כ מאי איריא מוטל לפניו אפילו שאינו מוטל לפניו נמי פטור בכל ענין אפילו ביש לו מי שישא כדפרישית. נמצא דכ"ז היינו לפי סברת המקשה דרמי מתני' וברייתא אהדדי משא"כ לפי המסקנא דמסיק רב אשי דמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי שפיר מצינן למימר דרש"י נמי מודה שאם בא להחמיר אין שומעין לו אפילו ביש לו מי שישא משאו והיינו מפני כבודו של מת כשיטת הירושלמי או משום דאפילו ביש לו מי שישא משאו נמי מיקרי עוסק במצוה אם רוצה לקבור בעצמו כדפרישית מטעמא דעליה דידיה רמיא וכיון דפטור ממילא דאינו רשאי כדאיתא בירושלמי שכתבתי לעיל בסמוך במשנה דחתן דכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ע"ש ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוספות דקשיא להו רישא וסיפא דהירושלמי אהדדי ובפי' רבינו נתנאל יבואר הכל בסמוך:

ואין יוצאת וכו' שיצא ממנו דואג. הא דקאמר יוצאת לשון נקיבה נלע"ד משום דדואג רצה לפסול את דוד שבא מרות המואבי' מחמת שהי' להם לקדם נשים לקראת נשים כמבואר ביבמות דף ע"ו ע"ב ורצה לעשות הנקיבות יוצאנית להכי קרי לי' יוצאת:

למימרא דרשב"ג וכו'. דברי רבנן נזכרו תחלה במשנתינו לדברי רשב"ג וכן בפסחים ג"כ דברי רבנן שנויים תחלה ובקושיא אחז המקשן דברי רשב"ג תחלה כאן וכן בפסחים. ונראה משום דרומיא דרשב"ג אדרשב"ג אלים טפי מרומיא דרבנן ארבנן דדלמא הני רבנן דכאן ודהתם לאו נינהו חדא שהרי אין שמם נזכר ואף דמ"מ רמי להו דמסתמא הני דפליגי כאן אדרשב"ג והם בני מחלוקתו הם בני מחלוקתו שמה מ"מ רשב"ג ודאי חד הוא. ועוד דאי לאו פלוגתי' דרשב"ג לא הוה קשיא כלל דרבנן אדרבנן דאטו נזכר בדברי רבנן בפסחים שאין אדם רשאי לעשות עצמו ת"ח רק מדחזינן דרשב"ג פליג ואמר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח מכלל דרבנן פליגי ולכן התחיל בדברי רשב"ג:

מוחלפת השטה. הרי"ף והרמב"ם פסקו דחתן אם רוצה לקרות קורא. וכתב הב"י בסימן ע' דהם סברי כתירוצא דר' יוחנן וא"כ דברי הת"ק דמשנתינו הם דברי רשב"ג והלכה כרשב"ג דכל מקום ששנה רשב"ג במשנה הלכה כמותו וכ"כ הלח"מ בפ"ד מק"ש. ולכאורה אני תמה ואף אם יהיבנא דקיי"ל כר' יוחנן מ"מ מאן מוכח דמחלפת השטה דקאמר ר"י היינו שיטה דכאן ודלמא שטה דמקום שנהנו מוחלפת ורש"י בפסחים כתב מוחלפת השטה התנא שסדרן טעה באחת מהן והחליף שטתו הרי דלא הכריע רש"י איזה מהן מוחלפת ונראה דס"ל להרי"ף והרמב"ם דמסתמא שטה דכאן מוחלפת כדי שלא יהי' מעשה דר"ג מעשה לסתור דברי רשב"ג בנו ועיין מ"ש לעיל במשנתינו בתוס' בד"ה מעשה וכו' ואף שהתוספת כתבו שם דלא הוה מעשה לסתור וכפי מה שכתבנו שם דהיינו שאינו לסתור דברי רשב"ג נראה שהתוס' נדחקו כדי ליישב אליבא דרב שישא כאן והתוס' לשטתייהו דפסקו כאן כר"ש אבל לר' יוחנן אם נפרש דשטה דכאן מוחלפת אין אנו צריכין לדחוקי לכן פסקו הרי"ף והרמב"ם דשטה דכאן מוחלפת ופסקו כרשב"ג ולא מטעם דקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו שהרי שם בפלוגתא דמקום שנהגו לא פסקו בפירוש כרשב"ג משום דלא הכריע אם הלכה כר' יוחנן או כרב שישא אמנם פסקו כאן כרשב"ג דהיינו דברי ת"ק במשנתינו משום דמעשה דר"ג מסייע לי' ומעשה רב ולכן כאן בודאי הלכה כן בין שהוא דברי רשב"ג ובין שהיא דברי רבנן דאף דהלכה כרשב"ג היינו אם אין נגדו מעשה רב ושם בפסחים סתם הרמב"ם הדברים שת"ח בטלים ואם רשאי אדם לעשות עצמו ת"ח או לא השמיט ולא הכריע אם יש לחלק כדברי רב שישא או אין לחלק כדברי ר' יוחנן וכן הרי"ף הביא שם הפלוגתא ולא הכריע:

סליק פרק שני. ובעזה"י נתחיל פרק שלישי:

פרק שלישי

במשנה ומן התפילין. הקשה בח"ר מאי ארי' מוטל לפניו אפי' כל יום ראשון במי כדאמרי' במ"ק מדקאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך וכו' ולקמן בסוגיית הגמ' נאריך בזה. ואמנם גוף קושייתו יש לדחותה לפמ"ש המג"א בסי' תקמ"ח ס"ק ה' דאבל בחוה"מ מניח תפילין אפילו ביום ראשון ע"ש וא"כ קמ"ל משנתינו דאם מתו מוטל לפניו אפילו בחוה"מ פטור מן התפילין ואמנם הרשב"א לשיטתו דאיהו סובר דחוה"מ בלא"ה לאו זמן תפילין הוא והוא דעת המחבר בא"ח סי' ל"א אבל לדעת הרא"ש והוא דעת הרמ"א בהג"ה שם דחוה"מ הוא זמן תפילין א"כ ממילא ליבא קושיא. מה שאני תמה שהרי בירושלמי כאן הקשה קושיא זו של הרשב"א על משנתינו ולדעת הרא"ש לא הקשה הירושלמי כלום ולא עוד אלא שעקר סמיכתו של הרא"ש שחוה"מ הוא זמן תפילין הוא מכח דברי הירושלמי שהביאו התוס' במנחות דף ל"ו פ"ב בד"ה יצאו שבתות ועיין בב"י סי' ל"א וא"כ איך הקשה הירושלמי כאן קושיא הנ"ל על משנתינו. ולכן צריך לומר שלא כדברי המג"א הנ"ל וגם בחוה"מ פטור אבל ביום ראשון שמה שכתב הרא"ש הטעם שאבל מעולל בעפר קרנו והוא לו יום מר אין טעם המרירות משום אבילות אלא מרוב צער של יום ראשון וזה שייך גם בחוה"מ שאף שאינו נוהג אבילות מ"מ יום מר היא לו ואינו מניח תפילין. ונראה לקיים דברי המ"א וקושיות הירושלמי הוא שא"צ למתני תפילין דמק"ו מק"ש שמעינן דמה ק"ש שהוא חייב אחר קבורה ופשיטא ביום שני פטור במתו מוטל לפניו תפילין שפטור אפילו אחר קבורה ואפילו ביום שני לכל מר כדאית לי' ק"ו שפטור אפי' בחוה"מ עכ"פ במתו מוטל לפניו ובזה נדחים גם דברי השושנים לדוד שהקשה דע"כ לא שמענו דאבל פטור מתפילין ביום ראשון אלא אחר קבורה שכבר אל אבילות אבל באנינות אכתי לא שמענו ואיצטרך למיתני במשנתינו לפוטרו באונן ולפמ"ש ניחא דאכתי ק"ו הוא מק"ש. ולקמן בסוגי' הגמרא נבאר פירוש אחר בדברי הירושלמי ומשם יהי' ראי' לדברי המג"א:

פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין וכו'. הא דלא תנן הכי לעיל גבי החתן דלא תני דק שפטור מק"ש והרי גם במתו מוטל לפניו הטעם הוא משום שטרוד טרדה דמצוה וכמו שפירש"י כאן ורש"י בעצמו סיים והוה דומיא דחתן וא"כ קשה למה לא תנן הכי גבי חתן. ונראה מכאן ראי' למ"ש הכ"מ בפ"א מק"ש בשם הר"ר מנוח דפטור של החתן הוא רק בלילה אבל ביום חייב דישראל קדושים הם וכו' ע"ש ואם כן תפילין ליתנוהו בלילות ותפלה ג"כ הוא משנה שא"צ שפטור דהא בלא"ה תפלת ערבית לאו חובה אלא רשות ואם רוצה להתפלל גם החתן רשות בידו לת"ק דשם דגם ק"ש אם רוצה לקרות קורא ומשום דלא תני הני לא סיים ג"כ שם ומכל מצות האמורות בתורה וסמך על מה ששנה כאן והה"ד בחתן וראיתי בתר"י שלא גרסינן במשנתינו ומכל מצות האמורות בתורה ושיש מפרשים שאינו פטור אלא מאלו בלבד אבל בשאר מצות חייבים ומביאים ראי' מדאמרי' בפ' הישן חתן פטור מכל מצות האמורות בתורה ותנא שילא חייב ואומרים דהתם משמע דהלכתא כשילא וכי היכי דחתן חייב בכל המצות האמורות בתורה ה"נ מי שמתו מוטל לפניו חייב אלא באלו שלשה לבד מפני שצריכות כוונה יותר משאר מצות וכו' ואין זה נראה למורי הרב שאותה ברייתא דמביאין ראי' ממנה שחייב בכל שאר מצות כבר תרצה רש"י ז"ל ואמר דלא ס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה אבל אנן דקיי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ודאי פטור עכ"ל רש"י ואני אומר שאף שקיי"ל העוסק במצוה וכו' אף עפי"כ יש לקיים דברי שילא דבשמעתין ראיתי לבעל פ"י שהקשה איך ילפי' בפ' הישן דעוסק במצוה פטור מן המצוה מק"ש ומפסח ודלמא שאני ק"ש ופסח שהן מ"ע שהז"ג ונשים פטורות מהם וה"ל מצוה שאינה שוה בכל לכך העוסק במצוה פטור ממנה ומנ"ל שעוסק במצוה פטור משאר מצות השוים בכל. ואני אומר דמה דפשיטא לי' לבעל פ"י דפסח אינו נוהג בנשים אני תמה והלא ר' יוסי ור' יהודה תרוייהו ס"ל דאשה בראשון חובה רק ר"ש סובר רשות ופשיטא דהלכה כר"י ור"י וכן מפורש ברמב"ם בריש פ"א מק"פ דאחד איש ואחד אשה חייבים במצוה זו ואמנם מפסח בלא"ה ליכא למילף דהרי הא דעוסק במצוה פטור מפסח ילפי' מן ויהי' אנשים וכו' שטמאו עצמן לקבורת מת ונדחו מפסח והרי יש לדחות דשאני התם דלא מטי זמן חיובא דפסח וכדעביד התם צריכא וצריכין אנו למילף מק"ש וע"ז שפיר פריך הפ"י דשאני ק"ש שהיא אינה שוה בכל. ואמנם דכי היכי דק"ש היא עשה שאינה שוה בכל הלא גם חתן הוא עשה שאינה שוה בכל דפ"ו אינה בנשים שהאיש מצווה על פ"ו ולא האשה וכי היכי דעשה שא"ש בכל העוסק בה פטור מעשה אחרת כיוצא בה ה"נ העוסק במצוה השוה בכל פטור ממצוה אחרת שהיא שוה בכל ולהקשות היא גופה מנ"ל דחתן פטור מק"ש ודלמא ובלכתך בדרך דילפינן מינה לפטור עוסק במצוה לא אתי למיפטר חתן רק לעוסק במצוה השוה בכל הוא דפטור מק"ש שא"ש בכל. נראה דהרי דרשינן כי דרך מה דרך רשות ואם כן העוסק במצוה אף על פי שא"ש בכל מ"מ אינה כי דרך שהוא רשות לגמרי וממילא דרשינן לפטור חתן ואמנם שהעוסק במצוה שא"ש בכל יהי' פטור ממצוה השוה ככל ע"ז אין לנו שום לימוד. ובזה אין אנו צריכין לומר דשילא שם בסוכה לא ס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה דלעולם דס"ל אבל הוא סובר דשפיר פטור ממצוה כיוצא בה אבל מצות חתן שא"ש בכל אינו פוטרת משאר מצות השוים בכל אבל מסוכה פטור דגם סוכה א"ש בכל. ובזה מתורץ קושיות התוס' במס' סוכה דף ך"ו ע"א בד"ה חתן וכו' שהקשו דא"כ יתחייב חתן בסוכה ע"ש. ולפמ"ש ניחא. וע"פי הקדמות האלה נוכל לקיים כאן הגירסא שלפנינו דמסיים במשנתינו ומכל מצות האמורות בתורה ולעיל גבי חתן לא מסיים מכל מצות וכו' ולא כמו שרציתי לומר לעיל שסמך על מה ששנה כאן רק דחתן שהוא מצוה שאינה שוה בכל חייב במצות אבל קבורת מת הוא שוה בכל שאינו מ"ע שהז"ג וגם נשים חייבות בקבורת מתים לכך פטור מכל המצות:

נושאי המטה וכו' חייבים. ואפשר לומר דלהכי תני ברישא דפטורי' מן התפילין שהוא משנה יתירה וכקושי' הרשב"א הנ"ל דהרי כל יום ראשון הוא פטור מן התפילין אך תני ברישא תפילין להורות בסיפא דאת שאין למטה צורך בהם דחייבי' גם בתפילין דלא תימא דכשם שפטורין מתפלה וכתב הברטנורה הטעם משום דצריכה כוונה יתירה ה"נ תפילין כיון שצריך שלא יסיח דעתו מהן יהיו פטורי' קמ"ל דחייבים. א"כ דמשום דלמטה צורך בהם קמ"ל דפטורי' אף מתפילין להכי תני לי' ברישא גם גבי אבל. ואולי לזה כיון הירושלמי כאן שהקשה ג"כ קושית הרשב"א הנ"ל ותירץ בגין דתני דא תני דא יעו"ש בירושלמי וכוונתו בגין דתני נושאי המטה תני דא היינו תפילין להשמיענו שגם נושאי המטה פטורין מתפילין דאף דיש לפרש דברי הירושלמי כפשטן בגין דתני דא דהיינו ק"ש תני דא דהיינו תפילין אלא דלפי"ז הי' דברי הרשב"א תמוהין דהרשב"א עצמו תירץ קושייתו וכתב ומסתברא דתפלה אגב ק"ש ותפלה נקט להו ובירושלמי בעו לה ופריקו בה פריקא אחרינא עכ"ל הרשב"א ואם הי' כוונת הירושלמי בגין דתני דא היינו ק"ש א"כ היינו הך פירוקא של הרשב"א עצמו והא דלא פירש הרשב"א גם דברי הירושלמי דבגין דא היינו אגב דתני ק"ש כראה משום דבירושלמי לא גרס ברישא ומן, התפלה עיין בתוי"ט והיינו משום שהוא משכה שא"צ שהוא ק"ו מק"ש וא"כ כשם שלא תני תפלה בגין דתני ק"ש כך לא ה"ל למתני תפילין אגב ק"ש ולהכי מוכרחין אנו לפרש כוונת הירושלמי בגין סיפא כנ"ל. אבל הרשב"א על נוסחת הבבלי קאי דגרס ברישא גם תפלה לכן תירץ דתני תפילין אגב ק"ש ותפלה והרשב"א לא הי' יכול לשנויי כתירוץ הירושלמי הנ"ל לפי שקושית הרשב"א קאי גם על הברייתא כאשר יבואר לקמן בדברינו ובברייתא לא שייך תירוץ הנ"ל:

בגמרא מוטל לפניו וכו' ורמינהו וכו'. הא ודאי דלפ"מ דס"ד דדוקא לפניו אבל אם אינו מוטל לפניו ואף שמוטל עליו לקברו חייב על כרחך הטעם משום כבודו של מת ועיין בתוס' ד"ה ואינו מברך מ"ש בשם הירושלמי והי' סבור דשלא בפניו ליכא כל כך מפני כבודו אבל ודאי לטעם שאין מי שיטול משאו אין שום טעם לחלק בין מוטל לפניו למוטל עליו לקברו ולפ"ז נסתר הך ורמינהו דרמי כאן דדלמא משנתינו מיירי ביש לו מי שיטול משאו ואז ליכא רק מפני כבודו של מת ולכך מוטל לפניו אין שאינו מוטל לפניו לא אבל הך ברייתא דמס' שמחות מירי באין לו מי שיטול משאו לכך אפילו בבית אחר אינו מברך ונראה דלכך הביא סיפא דבריית' דתני ובשבת וכו' וקשה אם איתא דהך בריית' איירי דוקא בא"ל מי שיטול משאו והרי שבת תמיד חשיב כיש לו מי שיטול משאו שהרי אסור לו לעסוק בקבורה בשבת וא"כ מאי ארי' דקתני שבת נפליג בחול גופא ולתני וביש לו מי שיטול מיסב וכו' א"ו דבחול אסור אף ביש לו מי שיטול משאו ושפיר קאמר ורמינהו. ואין לומר דנקט שבת משום מיסב ואוכל בשר ושותה יין וזה אסור בחול אפי' יש לו מי שיטול משאו. דקשה כיון דע"כ דביש לו מי שיטול ליכא כבוד המת שלא בפניו מדמברך ומזמן וא"כ אין טעם לאסרו להסב ולאכול בשר ויין. ולומר דנקט שבת להתיר אפילו בפניו ובין פטורא דרישא ובין חיובא דשבת על כל הפרטים קאי בין יש לו בית אחר ובין מחזיר פניו. נראה דאין לומר כן דהרי אם אמרינן ביש לו מי שיטול משאו מותר שלא בפניו ובפניו אסור א"כ מוכח דמפני כבודו אסור בפניו אף ביש מי שיטול משאו א"כ אף בשבת ראוי לאסור בפניו מפני כבודו דמ"ש שבת מחול ויש לו מי שיטול משאו וא"כ על כרחך דהיתר שבת לא קאי על מחזיר פניו א"כ ליפלוג בחול בין יש מי שיטול משאו ובין ליכא מי שיטול משאו ורב פפא דמשני לי' תרגמה אמחזיר פניו מוקי' לי' באין מי שיטול משאו וסובר דליכא איסור רק בפניו וגם אין מי שיטול משאו וא"כ היתר דשבת מיירי אפי' בפניו ונקט שבת משום מיסב ואוכל בשר דבחול אף ביש לו מי שיטול דאז מברך וחייב במצות מ"מ אכילת בשר והסיבה אסור משום כבודו אף ביש מי שיטול משאו ובשבת מותר אכילת בשר אפי' בפניו משום כבוד שבת אם אין לו בית אחר. והנה אכתי יש לדחות הרמינהו ולחלק בן יש מי שיטול משאו כנ"ל והא דנקט שבת הוא משום פלוגתא דרשב"ג ורבנן לענין תשמיש המטה. ונראה דסבר המקשה דפלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא אם אבל מותר בתשמיש בשבת וכדרצה לומר במס' מ"ק דף ך"ג ע"ב וא"כ גוף פלוגתא זו דרשב"ג ורבנן לא שייכא כלל באנינות ואגב גררא מתני באנינות הואיל ובלא"ה מיירי בשבת ואיך נימא דמשום כך נקט שבת. ובזה עמדנו על כוונת רש"י בד"ה תשמיש המטה וכו' ולר"ש חייב אבל בעונה בשבת דלכאורה תמוה שהרי לא הוחלט דבר זה במס' מ"ק ואדרבה דחי התם דע"כ לא קאמר רשב"ג אלא דאכתי לא חל אבילות. ולפמ"ש ניחא דהמקשה כאן ודאי סבר דפליגי באבל גופי' אם מותר בתשמיש בשבת. ונלע"ד דלמפ"ש לעיל דלר"פ בעינן תרתי מוטל לפניו וא"ל מי שיטול משאו וא"כ משנתינו דדייקא למיתני לפביו דוקא לפניו שלא תימא שזה דוקא בשבת וי"ט שאינו מוטל עליו לקברו להכי בעינן לפניו אבל בחול לא בעינן לפניו ואפי' בחדר אחר פטור קמ"ל במשנתינו ומן התפילין וא"כ מיירי בחול דשבת וי"ט ליכא תפילין ובודאי איירי בחול ומוטל עליו לקברו ואפ"ה בעינן מוטל לפניו אבל בשבת וי"ט אפ' מוטל לפניו חייב בק"ש ותפלה ומתורץ קושי' הרשב"א שהבאתי במשנתינו ולרב אשי הכל תלוי במוטל עליו וא"כ בשבת וי"ט אפי' מוטל לפניו פטור דלפניו היינו מוטל עליו ולכן תנן במשנתינו תפילין לומר דפטור דק"ש הוא דומי' דתפילין דמיירי בחול דוקא. ואמנם קושי' הרשב"א איכא לאוקמי אברייתא דבלא"ה איירי רישא בחול דהרי תני סיפא ובשבת חייב ובזה שפיר הקשה הרשב"א ל"ל תפילין תיפוק לי' דבלא"ה אסור כל יום ראשון. ואמנם בירושלמי הקשה קושיא זו על המשנה והירושלמי הואיל ואתא לידן אזכיר מלתא דתמיהא לי שם שמתחלה מביא שם פלוגתא דר"א ור' יהושע אם אבל פטור מתפילין רק יום א' או ב' ימים וקאמר בתר הכי אם ביום שני אינו נותן תפילין צורכא מימר מי שמתו מוטל לפניו אלא בגין דתני דא תני דא עכ"ל הירושלמי ולענ"ד תמוה למה הוצרך להקדים אם ביום שני וכו' והלא אף אם רק ביום ראשון לא נותן תפילין ג"כ הוא משנה שא"צ למימר שמי שמתו מוטל לפניו פטור ונראה ע"פי מ"ש התוס' בדף י"א ע"א בד"ה שנא' בהם פאר וכו' א"נ צריך טעמי' דרש"י לחייבו בתפילין לאחר יום ראשון דלא שייך מעולל בעפר קרנו אלא ביום ראשון. ואומר אני דמאן דסבר ב' ימים באמת אין טעמו משום פאר אלא טעמו מדאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלכ"ע אסור וכקושית התוס' שם. והטעם שאסר ב' ימים מדכתיב ימי בכי אבל משה וכמפורש במס' מ"ק דף ך"א ע"א והא דמוקי האי קרא רק בתפילין אין הטעם כמו"ש התוס' שם בד"ה משלישי דכל שעה שהוא מר נפש הוא מתעולל בעפר דביום שני אינו מעולל בעפר אבל הטעם לענ"ד משום דכתיב ימי מוקמינן לדבר הנוהג רק ביום וקסבר לילה לאו זמן תפילין והנה אם אין הטעם משום מעולל בעפר א"כ גם בחוה"מ אסור דכל מה דילפינן מיחזקאל יש ללמוד גם בחוה"מ שהרי הבראה ילפי' מיחזקאל ומברין במועד. ומעתה פירות הנושרין מדברינו דמאן דסבר דאבל אסור רק יום ראשון איהו דריש פאר ואבל מתעולל בעפר וכיון דזה לא שייך בחוה"מ אם כן קם דינו של המג"א דאבל מניח תפילין בחוה"מ אפי' ביום ראשון ואם כן איצטרך תכא דמשנתינו לפטרו במתו מוטל לפניו אפי' בחוה"מ אבל מאן דפוטר אבל מתפילין ב' ימים אין טעמו משום עפר וממילא גם בחוה"מ פטור ב' ימים מתפילין ושפיר קשה קושי' הירושלמי למה צריך התנא לפטרו מטעם מתו מוטל לפניו דגם בחוה"מ לא נפקא לן מידי בזה. ובזה דברי הירושלמי מובנים שפיר. והרווחנו בפירוש זה שלא די שאין דברי הירושלמי סתירה לדברי המג"א הם אפי' ראי' לדברי המג"א:

עוד נלע"ד פירוש דברי הירושלמי דאיכא למימר דדוקא אבילות דאורייתא דחי מצות תפילין והם שבעה מתים המפורשים בפ' אמור אבל אחיו מאמו ואחותו מאמו או אחותו הנשואה שהוסיפו חכמים אין כח באבילות דרבנן לדחות מצות תפילין וא"כ איכא לאוקמי משנתינו בהני קרובים שאינו מתאבל רק מדרבנן ולכך אינו פוטר רק בשעה שמוטל לפניו אבל אחר הקבורה חייב אבל מ"ד ששני ימים אינו מניח תפילין והרי לכ"ע אבילות יום שני אינו מן התורה אפי' בהני שבעה המפורשים בתורה וא"כ אפי' אבילות דרבנן דוחה תפילין שפיר קשה קושי' הירושלמי דמאי ארי' קודם קבורה והרי כל שבי ימים פטור מתפילין:

תוספת ד"ה מי שמתו וכו'. ברש"י שלפנינו מבואר ההיפוך ורש"י גריס פרק מ"ש בתר הי' קורא וכמו"ש רש"י בד"ה מ"ש וכו' דחתן דפטור משום טרדה דמצוה עכ"ל רש"י ואם כן משמע שמשנה זו סמוכה למשנה דחתן והתוס' בשם ר"י שכתבו דאיירי בסיפ' מק"ש וכאן מתחיל כמי מפטור ק"ש ולא כתבו עדיפא דאיירי בסיפי' מפטור ק"ש מטעם טרדה דמצוה כמו"ש רש"י נראה דתינח למסקנא דלקמן דמוטל לפניו היינו מוטל עליו לקברו אבל לפי הה"א בתחלת הסוגיא מוטל לפניו אין שאינו מוטל לפניו לא א"כ אין הטעם משום טרדה רק משום כבוד המת ועיין מה שמבואר לעיל בדברינו וא"כ לפום הס"ד הזה מה טעם הי' לו בסמיכות פרק זה לפרק הי' קורא לכן הוצרך ר"י לטעם דאיירי בקריאת שמע:

ד"ה פטור מק"ש וכו' בסוף הדבור ה"ג פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין. ט"ס הוא וכן צ"ל ה"ג פטור מק"ש ומן התפילין כי התוס' לא גרסי מן התפלה עיין בתוי"ט ולקמן בדבור שאח"ז יבואר בדברינו:

ד"ה אלו ואלו וכו' אלא לא בעי למיתני אלא החילוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו. רבים יחכמו לעמוד על כוונת דברי התוס' בזה ומה קשי' להו מתחלה ומה ניחא להו בדברים הללו. ולענד"נ דהתוס' לא גרסי מן התפלה ברישא דמתני' וכמו"ש בדבור הקדום בשם התוי"ט והטעם משום שהוא כ"ש כמו"ש התוס' כאן ועיין מ"ש במשנתינו לפרש דברי הירושלמי שהקשה דתפילין לא הוצרך למתני ברישא דהיינו מק"ו מק"ש שחייב אבל אחר הקבורה פטור במתו מוטל לפניו תפילין שפטור אפי' ביום שני או עכ"פ כל יום ראשון לכל מר כדאית לי' ק"ו שפטור במתו מוטל לפניו וגם פירשתי סוף דברי הרושלמי דתני דא בגין דא היינו בגין סיפא דנושאי המטה שחייבי' ולכך שנה ברישא גם תפילין לומר דחייבים דסיפא היינו גם בתפילין ע"ל בדברינו. ומעתה זהו כוונת התוס' כאן שכתבו ורישא וכו' כ"ש דפטור מן התפלה וא"כ למה לא תני ברישא בהדיא ומן התפלה וצ"ל מפני שהוא משנה שא"צ דהרי אתי במכ"ש. ואמנם ע"ז קשה א"כ גם תפילין לא ניתני ברישא דג"כ אתי במכ"ש וע"ז תירצו דודאי משום פטורא דרישא גם תפילין לא הוה צריך למיתני תבל שנאו לידע שנושאי המטה חייבים גם בתפילין וזהו כוונתן במ"ש דלא בעי למתני ברישא אלא החילוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו:

א"ר יוחנן מוחלפת השיטה וכו' עיין מה שכתבתי אני בעניי בענין זה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ע' בס"ד:

תוספות ד"ה איסטניס אני ואיכא צער אם לא הי' רוחץ כוונתם בזה לשלל פירש הר"ח דמיירי דוקא בדאיכא סכנה. לזה כתבו דליתא אלא אפילו משום צער מותר:

תוספות ד"ה אנינת לילה דרבנן. וא"ת וכו' עדיפא מני' ה"ל להקשות על מתניתין גופה למה רחץ בליל' דוקא אפי' ביום יהי' מותר כי אע"פ דלענין קדשים הוא מן התורה לענין אבילות הוא מדרבנן וצ"ל דבוודאי דהוה מפרשי כך דלילה לאו דוקא ושיעור דבריהם כך הוא דהא בע"כ צ"ל דביום נמי רחץ דניהי דהוי מדאורייתא לענין קדשים לענין אבילות הוא מדרבנן וא"כ מאי הוצטרך לומר אנינות לילה דרבנן יהי' נמי מדאורייתא מותר ותירצו דזה אינו דבוודאי ביום לא הי' רוחץ אע"פ שלענין אבילות הוא מדרבנן ולהכי צ"ל דאנינת לילה מדרבנן אפי' לענין קדשים:

תוספות ד"ה ונפשי כעפר. אמרי שפר פרשת כי תבוא. אהבת עולם. גופי הלכות ק"ט ע"א. משכנות יעקב ק"א ע"ג:

כל העולם כולו נזונם בזכותם. עץ יוסף נ"ג ע"ד:

הני בני מתא מחסי' אבירי לב נינהו כו' מנחת בכורים ורש"י ותוספות. יד אהרן א"ח בהגהות הטור סימן ת"ל:

תרי זימני בשתא. בית דוד א"ח ל"ד ע"א אמרי שפר פ' אמור. רצוף אהבה:

מוחלפת השיטה. ברכי יוסף א"ה כ"ט ע"ג. דבר שמואל סי' מ"ו:

רשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם . דבר שמואל סימן מ"ו יצחק ירנן יו"ד ע"א:

חוספות ד"ה והם ניזונים בזרוע. שפתי ישינים ק"ב ע"ב

תוספות ד"ה רב שישא בריה דרב אידי גופי הלכות סי' ע"ב:

פרק שלישי

מי שמתו כו' פטור מן הק"ש הרמ"ע מפאנו סימן קי"ג:

מוטל לפניו אין. מכתם לדוד מ"ח:

ורמינהו מי שמתו מוטל לפניו. רשב"א ח"ג דף ט' ע"א ועיין על הסוגי' רשי' ותוספות שמש צדקה ח"יד סימן ט'. שונה הלכות דף ז'. הר"י הלוי סימן ל"ו. הרמ"ע מפאנו קי"ג. פרח מטה אהרן ח"א נ"ב רש"י ותוספות:

רשי' ד"ה אינו מברך א"צ לברך. מכתם לדוד דף מ"ח ודף קל"ד:

תוספות ד"ה ואינו. מרכבת המשנה ח"ב פ"ד דק"ש ה"ז:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תו׳ ד״ה תרי ושמא כו׳ ר״ל שישראל הי׳ מתקבצין תמיד רק דבהני תרי זימני ראו את הנס : רש״י ד״ה שבתא כו׳ לשמוע הלכות החג. ערש״י יבמות קכ״ב א' ד״ה תלתא ריגלי וע׳ רש״י קדושין נ"ט א' וסוכה ט׳ וב״י סי׳ תכ״ט ועתו מגילה דד"א ד״ה מאי דאפי׳ בפורים בעי ל׳ יום רק דנקיט פסח דמיירי בי׳ קרא ועבת״ח ע״א ה״ב דכונת התוס׳ דמאי איריא שבת שאין דורשין בו בענינו של יום במגילה משום גזירה דרבה וערש״י בע״ז נ״ו סע״ב ד״ה תלתא ריגלי וברש״י סנהדרין ז״ב בשבתא דריגלי וכן ברש״י בכורות מד״ב וברע״ב שקלים רפ״ג ורש״י לקמן ל׳ ע״א וב״ק קיג״א ד״ה בריגלא :

פרק ג

רש״י ד״ה פטור כו' דומיא דחתן כו' , וערש״י לעיל י״א א׳ ד״ה פרט. ומש״כ התוס׳ והודיעו לו במ״ש. ולהרא״ש לעיל טז"ב דנקטינן כרשב״ג דאנינות לילה דרבנן ולכן כיון שיש לה מי שיטפל לא גזרו משא״כ באנינות דאורייתא ולגי׳ א״ז רש״א ניחא בפשטות. ומש"כ הרא״ש בשם הירושלמי דעניית אמן לא הוי הפסק. והדל״ק נו״א משום ביטול בה״מ כיון דע״כ צריך להפסיק מלימודו קרי לי׳ ביטול: ומש״כ התו׳ בשם הירושלמי כיון שזקוק לו כו׳. והשתא לא צריך שוב לאוקמי בחוה״מ והוי כמו אלא ועי׳ בחי׳ לעיל ט״ז א׳ והתוס׳ שהביאו ראי׳ לקמן לענין אנינות ממאי דמוקי בחוה״מ קאי להס״ד :

{השמטה: וגם י״ל בכונת התו׳ לפמ״ש רש״י בריש ביצה ב׳ ע״ב וכ״ת כחא דהתירא עדיף לפי שהמתיר צריך להביא ראי׳ לדבריו ועבצל״ח שהאריך לחדש משום דהאיסור הוי ספ״דא לחומרא ויוכל להתיר מספק וא״כ אם הפלוגתא בשל סופרים דהוי ספד״ר דלקולא וא״כ אדרבא כח דאיסורא עדיף ומוקצה שאני שספיקו לחומרא שהוא חמיר כעין דאורייתא וכמ״ש בתו״י ג״ב יעש"ב ובאמת יתילדו עפ״ז כמה דינים מחודשים בענין היכי דאיכא לברורי ובספק חסרון ידיעה ואכ״מ ועבד״וח מהגרע״א לביצה ב״א בד״ה ואפשר לומר שכתב לפלפל ג״כ מסברת עצמו דכיון דבדרבנן ספיקו לקולא א״כ כחו דאיסורא עדיף ולר״פ דספיקו אסור מיירי בספק טריפה ומוכח דס״ל דספ״דר מותר גם בדשיל״מ יעש״ב. וע׳ כתובות ז״א רש״י ד״ה ומי איכא ובחי׳ לברכות ד״ס ע״א והנה התו׳ כתבו בגיטין ג״א ד״ה וכיון דמדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד ועתו׳ קדושין כה״א דכיון דלא כתיב בלשון ציווי ובללת משמע דלא בעי אלא ראוי לבילה וע״תו מנחות לח״א ד״ה ואם וע״תו קדושין סב׳ ד״ה אין תורמין ובתו׳ פסחים יא׳ א׳ ד״ה קוצרין ועתו׳ קדושין נה' סע״ב. ולפ״ז מוכרח דלמאי דמסיק דר״י ס״ל כראב״ע דדריש שמע דלכתחלה צריך שישמיע לאזניו ע״כ דהוי אסמכתא בעלמא דמדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד רק בקדשים דשינה הכתוב לעכב ומ״מ דריש מיני׳ בכל לשון שאתה שומע ולא מרבינן מיני׳ לכתחלה. ובזמ״ק התו׳ סוטה לב׳ ב׳ ד״ה ורבנן וכמ״ש הרא״ש ברכות פ״ב בה״ד תרתי שמ״מ דמסתבר לי׳ לאוקמי כרבנן דר׳ דהלכתא כותי׳ ועתו' טו״ב ד״ה דלמא אבל הכא לא ניחא להו למימר הכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא ובזה ניחא ד״התו הנ״ל דאשמעינן רבותא בדר׳ יוסי דהוי בדאורייתא ולהכי אפי' בדיעבד לא יצא ול״ל דלאשמעינן רבותא בכחא דהתירא כיון דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד וע״כ דהוי מדרבנן וא״כ כחא דאיסורא עדיף. ובזה נסתרו גם דהפ״י טו"א בד״ה ודלמא וכמדומה שלא זכר לפי שעה ד"התו הנ״ל וגם מד״התו שהביא יתבאר היפך דבריו וכמבואר למעיין ואף די״ל מ"ד בידים על המחמיר לה״ר הוא רק בדיעבד ואפ' גם להוציא מחזקה אבל לכתחלה וכ״שכ בשנסתפק כוונת האומר הוי לחומרא וכההיא דר״ה ר״ג גמ׳ אסתפק בטו׳ בשבט ומעשר פירות דרבנן ואף שיש לחלק מ״מ אין עושין ספ"דר לכתחלה דםפ״דר בחסרון ידיעה לחומרא ועלא״ז ד״מ טיו״ד רמו׳ דלא מיקרי ספק ידעה מה שנסתפק בדעת החכמים וה״ר ממה דקיי״ל לקולא בבעיא (וע׳ זבחים מ׳ ע״א וע׳ בחומות ירושלים סי׳ עב' במ״ש דבדיקה שיכולה להתברר צריכה בדיקה הוא ד"ס דבד״ת אין סברא לחלק אינו מוכרח דגבי הרבה דברים מצינו בד״ת חלוק בין לכתחלה לדיעבד כמו בנקצר ביום במנחות עב׳ וכה״ג והרבה מצינו ששנה עלי׳ הכתוב לעכב מיהו רובו בקדשים עכ״ל וע״ש בס"קנה במצוה אחת אם שינה הסדר אע"לת הא בשתי מצוות מהני עש״ב ובסי׳ פב׳ וע״ש בס"קלז וצ״ע דל"מ שינה הכתוב לעכב רק בקדשים דיש חלוק בין לכתחלה לדיעבד יעש״ב. וע׳ בהגהות דצ״הח סוטה מח"א רש״י ד״ה אע״פ שאין איתן יעש״ב. ועשע״המ פ״א מק״פ דהיכי דאיכא לאו מפורש לא אמרינן שינה לעכב וע׳ חתם סופר חאו״ח ס״קכד ועשו״ת חו״י סי׳ קסז׳ שהאריך ממצורע שא״ל בהן ומיפ״ת שאין לה שיער ומהך דסוטה מה״ב אע״פ שאין איתן כשר וערפ״ב דפסחים בשרצים לכם להתיר נזדמן יהיו לאסור לכתחלה ולא קאמר לכס לבדיעבד. וע׳ יבמות קה״א דבר שהוא מעשה מעכב כו׳ וע״ש בתו׳ ד״ה כתיב ועלח״מ ה׳ נדרים פ״ה הי״ז עהכ״מ שכ׳ דאי בנודר מפירות האילן אסור בחלופיהן מדאורייתא א״כ איך מחלק הגמ' בין לכתחלה יע״ש וע׳ בירושלמי פסחים פ״ב ה״ד בשיו״ק בד״ה למצוה אתאמרית דא״כ ל״ל לחם עוני ס״ל שאינו יכול לבא לידי חימוץ י״ל דצריך קרא למצוה כו׳ וע׳ בנדה ו״ב לענין חלות ארבעים וכה״ג בכ״מ דכיון דעומד להקריב לכן צריך קרא לעיכוב. ועתו׳ יומא כט״א ס״הד אלא ומיהו אפי׳ לא יהא נפסל אחר התמיד קשה דמ״מ הא אסור מדאורייתא משום דהכא הוי הקרא בקדשים ולא אשכחן קרא לעיכובא בהכי ובלא״ה כאן הוי רק לענין שינוי הסדר וע׳ במגילה כ׳ ע״א במתני׳ כולן שעשה כו׳ וע׳ תו׳ יבמות כ׳ סע״ב ודוק וכן למ״ד ביאת כה״ג פוטרת ועתו׳ סוכה ב״א ד״ה דאורייתא כו׳ ודקדק בלשונו דלמא אתיא לאס״דא ומשום דהתם לענין כ׳ אמה מגובה הסוכה אפשר למיטעי דהוא מדרבנן. וע׳ תו׳ מגילה ו׳ סע״ב דאי לאו קרא הו״א דאין מעבירין לכתחלה הא דיעבד שרי ומשמע דבכ״מ דקאמרינן דאין מעבירין הייני לכתחלה י״ל דהא במנחות צט״ב ילפינן מקרא את מחתות כו׳ תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח והיינו ג״כ בענין קדשים ועבר״פ בני העיר דמוכח דאף בדיעבד אין מורידין ואפי׳ אם מכרו ואינן יכולין לקנות רק קדושה קלה הימינו והמקח בטל יע״ש. ולפ״ז י״ל דהלימוד דהש״ס לא קאי רק על הנחת לחם הפנים לחוד דמייתי התם וא״כ י״ל דהש״ס ידע מהך קרא דויקם דמעלין רק דקושית הש״ס בתחלה מנ״ל לעיכובא דאין מורידין ולכן לבתר דמייתי מהך קרא דויקם דיליף מיני׳ דאין מורידין פריך מנין דמעלין דדייקינן מיני׳ לעיכובא ולזה מייתי כסדר המקראות מדכתיב את מחתות כו׳ וע״כ דחדא לעיכובא וע״רדבז סי׳ תקכב' דאין מעבירין הוי מדרבנן ודרשה דמכילתא מושמרת את המצות אסמכתא בעלמא וע׳ סוכה כה״ב ובזה מבואר דברי התוספתא שהביא רש״י בר״פ ב״הע דיליף בתחילה דמעלין בקודש מדכתיב ויקם משה את המשכן בצלאל עשה ומשה הקימו ולא מורידין מדכתיב את מחתות כיון דהוקדשו הוקדשו וע׳ בהגהות הגרי״ב וע״שות יד אלי׳ סי׳ מא' וממילא מוכח לעיכובא ודלא כתו׳ הנ״ל וכדאמרן ועבנש"א כלל סה' מש״ש ג״כ בענין הלאו דאין מעבירין אי הוי מדאורייתא וע׳ ר״נ פסחים פ״ב ד״ה מדיחן ומטבילן כו׳ אבל בדיעבד אי איפוך ל״ל בה דעיכובא לא כתיב וע׳ רשב״ם ב״ב צז' סע״א ד״ה ואם הביא כשר דליכא עיכובא כו׳ וע׳ בכ״מ פ״ח מה׳ פרה דההוא ג״ש למצוה נתקבלה ועתו' סוכה יג"א ד״ה מצות וצ״ל דגבי לולב לא אצטריך לרבנן הג״ש למצוה כיון דלכ״ע בעי ואנוהו לכתחלה וכדאמר

שם יא״ב ועב"ח או"ח ס״סי קפו׳ שכל מה שחייב אדם מ"הת לקיים עיכובא אית בי׳ ולא יצא י״ח אם לא קיים כתיקונו ועיו״ד ס״קכא ס״ב אם הטבילן ואח״כ הגעילן מותר דלא שייך בענין היפוך הסדר וכן בקדושין סב"א הו״א דאי עביד הזאה בחד מיני׳ עביד והא כתיב ביום הז' לעיכובא וע׳ באו״ח לפסחים צה״א ההוא מבעי״ל שאין שוחטין הפסח על היחיד דכל כמת דאפשר כו׳ וע״ש שפלפל דלמא אתיא לפסול בדיעבד יעש״ב ולא הבנתי לכאורה דהא בקדשים בעינן דוקא שינה לעכב ומהא דכתיב ועשו לא ידעינן רק למצוה כיון דליכא קרא מיותר וכמפורש בירושלמי שאם זרק הורצה ומהכ״ת יפסל כשמביא היחיד קרבנו וע׳ חו״י יומא ה״א דבכולהי אשכחן קרא לעכב כו׳ ועג״ש סי׳ סט׳ וצ״ל דלענין הפרשה קודם העבודה בעינן ג״כ לעכב כיון דהטעם שיהא רגיל בעבודת יו״כ ואדרבא דלענין פרישת שבעה דלא הוי רק הכנה לעבודה לא מסתבר שיהי׳ לעיכובא וע׳ מ״למ ספ״יא מטומ״צ ה״א וע״תו שבועות יד״ח ד״ה שינה ותו' מגילה ט"ב ד״ה אין וע׳ מור וקציעה לוח השמטות צג' א׳. ולכאו׳ עלה בדעתי דהא בתמורה ה״ב פריך והרי תמורה ש״ה דא"ק והי׳ הוא ותמורתו יהי׳ קודש והא י״ל דהכא גם לרבא מהני דהא בקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב וכן יסתערו עפ״ו כמה קושיות ואף להתו' דתמורה דבאיסור שבדה לא אמרינן אעל״מ מ״מ בקרבנות חובה לא שייך זה ואף דלמ״ד יש אם למקרא ודריש קרנות הרי כאן שש וע״כ דשתים לעכב כיון דלא שייך למילף מהכא מ״מ הא מצינו בכ״מ דחשיב קרא מיותר ואף דבל״ה אין מלמדין וע׳ מנחות ט"ב ד׳ שמאלית כתיבי ע״ש בפרש״י ומשמע דביותר מלמדין ולפז״ק למ״ד ב׳ אין מלמדין היכי דחשיב ג׳ או טובא וע״תו מנחות יט"ב ד״ה דתנא בי׳ קרא תריסר זימני וע״ש בספב״ל וע׳ י״מל וערש״י פ׳ כל המנחות ט׳ ב׳ ועבה"ז שם צב״א שפי׳ כן גם דהתו׳ הנ״ל דבחדא מלתא לא הוי ב׳ כתובים וע׳ תו׳ יומא ז״א ד״ה שנטמא דמדאורייתא אין לחלק בין שוגג למזיד וא״כ נימא דתליא באי עביד לא מהני וממילא להסוברים דמהני' במזיד ולא בשוגג נסתר זה וע׳ תו' ב"מ קטו"ב ד״ה וחייב. וע"תו פסחים סד׳ גבי השוחט הפסח על החמץ דעובר בל״ת דלהכי כשר מדלא שינה עליו לעכב וי״ל דרק בעשה בעינן לעכב ולא בל״ת דאע״למ . וכעת ראיתי בשע״המ פ״א מק״פ ה״א בהשמטות בסוף ח״ד שהביא מהריטב״א יומא נב' א׳ ד״ה חד למצוה דכל היכי דאיכא אזהרה ועשה משמע שהיא עיכובא ולא בעי לעכב והקשה ממנחות מט"ב והרי מלח כו׳ וכן להפר״ח דלרבא דאעל״מ פסול אע״ג דלא שינה יעש״ב. ועט"ז סי׳ תקפז׳ לחלק בין חרש דאינו ראוי לשמיעה דאפי׳ בדיעבד לא יצא משא״כ בקרא ולא השמיע לאוזנו וכמ״ש המפרשים דכיון דמדאורייתא לא הוי בכלל שמיעה ולכן בראוי לשמיעה יוצא בדיעבד משא״כ בחרש דממעט מקרא דשמע ובדאורייתא אין חילוק):}

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

משנה. וז"ל מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה עכ"ל. ופירש רש"י (ד"ה מי שמתו) וז"ל לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והויא דומיא דחתן דפטור משום טירדה דמצוה עכ"ל. ומבואר דרש"י סובר דאונן פטור ממצוות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ומשום דטרוד במצות קבורת מתו ודומה לחתן דפטור מק"ש משום דטרוד במצוה. וכן היא שיטת הרמב"ם דפסק (פ"ד מהל' ק"ש הל' א' - ג') וז"ל מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע, לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבוא עליה לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא לה בתולים וכו' אבל הנושא את הבעולה אע"פ שעוסק במצוה חייב לקרות הואיל ואין לו דבר שמבלבל דעתו וכן כל כיוצא בזה. מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מק"ש עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם השווה פטור החתן מקריאת שמע - שפטור מפני שעסוק במצוה ואין דעתו פנויה, לפטור אונן דפטור ג"כ משום שאין דעתו פנויה לקרות. ונראה דבתרווייהו יסוד הפטור הוא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה.
אמנם יעויין בתוס' (ד"ה פטור מק"ש) דסברי דילפינן לה מקרא, וז"ל בירושלמי מפרש טעמא א"ר בון כתיב למען תזכור וכו' עד כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים עכ"ל. ונראה לומר דלתוס' הדין דאונן פטור ממצות ק"ש אינה ילפותא גרידא, אלא דיסוד הדין הוא משום כבוד הבריות, וכמו שמצינו בגמ' לקמן (דף כ.) דכבוד הבריות דוחה מצות עשה שבתורה בשב ואל תעשה. כמו"כ י"ל דמשום כבוד הבריות וכבוד המת אונן פטור ממצוות. והנה עיין בתוס' (ד"ה ואינו מברך) שרש"י ותוס' נחלקו אם אונן רשאי להחמיר על עצמו ולקיים מצוות. ונראה דלשיטתייהו אזלי, דלשיטת רש"י דפטור מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, רשאי האונן להחמיר על עצמו ולברך. משא"כ לשיטת התוס' אינו רשאי לברך ואם רצה לברך אין שומעין לו, משום דילפינן מגזה"כ ד"ימים שאתה עוסק בחיים" שחל איסור לאונן לקרות ק"ש משום כבוד הבריות.
והנה מבואר במשנה שתי הלכות: א) דין מי שמתו מוטל עליו לקוברו שפטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצוות שבתורה, ויסוד הפטור שלו חל משום חובת קבורה המוטלת עליו, ודין זה חל בז' קרובים בלבד שעליהם חלה חובת מצות הקבורה. ב) דין נושאי המטה, שפטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ונראה דלשיטת רש"י יסוד הפטור דמי שמתו מוטל לפניו הוא מחמת טירדה - שטרוד במחשבת קבורת מתו, דהיינו שטרוד מחמת חובת קבורה המוטלת עליו, ופטור אע"פ שאינו עוסק במעשה הקבורה ממש. ודומה לחתן שפטור מק"ש משום שטרוד במחשבת בעילת מצוה המוטלת עליו, אע"פ שאינו עוסק במעשה המצוה, וכדמבואר ברש"י לעיל (דף יא. ד"ה ובלכתך בדרך פרט לחתן) וז"ל ואע"ג דחתן נמי עוסק במצוה הוא אי לאו קרא יתירא לא נפקא לן מקרא קמא דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדיא אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טירדא, אבל חתן דטרדא דמחשבה בעלמא הוא שמחשב על עסק בתולים אי לאו קרא לא אימעוט עכ"ל. משא"כ נושאי המטה פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה בעלמא, דלא רמיא עלייהו מצות קבורת המת וע"כ אינם טרודים מחמת חובת הקבורה, ופטורים רק בשעה שעוסקים במעשה מצות קבורת המת. ומבואר דלרש"י חלין ב' דינים נפרדים: א) דין פטור ממצות מחמת טירדה דמצוה וזהו דין מסוים שחל באונן ובחתן, והפטור דטירדה חל לפוטרם ממצות אף בשעה שאינם עוסקים במצוה¹. ב) דין פטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה בעלמא שחל בנושאי המטה וחל רק בשעה שעוסקים במעשה המצוה.
אמנם מדברי הרמב"ם הנ"ל משמע דיסוד הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה דכהת"כ הוא משום דטרוד במחשבת מצוה, שכתב "אבל הנושא את הבעולה אע"פ שעוסק במצוה חייב לקרות הואיל ואין לו דבר שמבלבל דעתו וכן כל כיוצא בזה". ולפי"ז צ"ל דבין מי שמתו מוטל עליו לקוברו ובין נושאי המטה פטורים משום דטרודים במצוה ותרוייהו פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה.
אולם נראה דיש חילוק אף לשיטת הרמב"ם בין הפטור דמי שמתו מוטל לפניו לבין הפטור דנושאי המטה, דהפטור דמי שמתו מוטל לפניו חל משום דטרוד במצוה מחמת חובת המצוה המוטלת עליו, ואילו הפטור דנושאי המטה הוא מחמת טירדת עסק המצוה בשעת מעשה המצוה.
ויש להסתפק לשיטת התוס' דמי שמתו מוטל לפניו פטור מגזה"כ ד"למען תזכור וגו' כל ימי חייך - ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים", אי הך ילפותא נאמרה רק לגבי מי שמתו מוטל עליו לקוברו ואילו נושאי המטה פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, או דילמא אף נושאי המטה פטורים מגזה"כ ד"ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים".
ונראה דאף אם נימא דתרווייהו פטורים מגזה"כ ד"ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים" מ"מ יש לחלק ביניהם, דמי שמתו מוטל עליו לקוברו נחשב עפ"י דין כעוסק במת אפילו כשאינו עוסק ממש במעשה קבורת המת, מחמת חובת הקבורה המוטלת עליו. משא"כ נושאי המטה אינם פטורים אלא בשעה שעוסקים ממש בקבורת המת.
והנה בהמשך המשנה איתא "העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים". ונראה פשוט שאף לשיטת התוס' יסוד הפטור של הפנימיים שבשורה אינו מגזה"כ ד"ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים", דהרי הפנימיים מקיימים מצות ניחום אבילים עם החיים ואינם עוסקים במתים², וצ"ל דפטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה.
ולפי"ז יש לעיין מדוע החיצונים העומדים בשורה חייבים בק"ש, דאע"פ שממתינים לנחם האבל צריכים להיות פטורים, דמאי שנא מאת שלפני המטה - הממתינים לישא את המטה שפטורים מק"ש. ונראה דשאני נושאי המטה דפטורים מגזה"כ ד"ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים", וע"כ אף שממתינים למטה הם פטורים משום דחשיבי לעוסקים עם המתים. משא"כ העומדים בשורה פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה בעלמא, ואינם פטורים אא"כ עוסקים ממש במצוה, ולכן החיצונים הממתינים לנחם חייבים בקריאת שמע.
ברם יש לדחות, דבאמת ס"ל להתוס' דיסוד הפטור דנושאי המטה הוי משום עוסק במצוה פטור מן המצוה, ואילו גזה"כ ד"ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים" חל לפטור רק את מי שמתו מוטל לפניו. ומכל מקום אפשר לחלק בין הממתינים לישא את המטה לבין החיצונים העומדים בשורה שממתינים לנחם את האבל, די"ל דמיירי באופן שהממתינים לישא את המטה מלווים את המת וממתינים לישא את המטה, ומשו"ה הם נחשבים כבר כעוסקים בנשיאת המטה ובמצות קבורת המת, וע"כ הם פטורים מקריאת שמע מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. משא"כ החיצונים העומדים בשורה וממתינים לנחם את האבלים אינם עוסקים עדיין במצות ניחום אבלים כלל ומשו"ה חייבים בקריאת שמע.
רש"י ד"ה את שלפני המטה. וז"ל שיתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם. ושלאחר המטה. שנשאוהו כבר. שלפני המטה צורך בהם פטורים. אם צריכים לשאתו פטורים. ושלאחר המטה. אף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת עכ"ל. ויעויין בתוס' (ד"ה הכי) שהקשו על רש"י, "ותימה קצת הלשון לפרש מאי קאמר אפילו צריכה להם, והלא לא היו נושאין כלל את המת". וכוונתם להקשות דאם אלו שכבר נשאו המטה יצטרכו שוב לשאת המטה, אמאי אינם פטורים מק"ש כדין הממתינים לשאת המטה בציור ד"את שלפני המטה", ואם לא ישאו שוב פעם את המטה פשיטא שחייבים בק"ש שאין המטה צריכה להם, ומהו כוונת רש"י במש"כ "דאף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת".
ונראה ליישב אליבא דרש"י דבמשנה נשנו ב' דינים לפטור מק"ש ותפלה: א) דין עוסק במצוה פטור מן המצוה, דחל בשעה שעסוק במצוה או בשעה שטרוד במחשבת מצוה, ב) דין קדימה במצוות הקובע איזו מצוה יעשה בראשונה - וממילא יפטר מן המצוה השנייה. ודין עוסק במצוה פטור מן המצוה הוי דין פטור ואינו דין קדימה בעלמא בקיום המצוות. משא"כ דין קדימה במצוות הוי חלות דין של עדיפות בסדר קיום המצוות, דחל דין להקדים ההתעסקות במצוה א' והמצוה השנייה נדחית ממילא מפניה. ורש"י סובר דחלוק דין מי שמתו מוטל עליו לקוברו ונושאי המטה מדין הממתינים לישא את המטה. דמי שמתו מוטל לפניו ונושאי המטה שעוסקים במצות הקבורה³ פטורים מק"ש ותפלה מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. מאידך הפטור של הממתינים לשאת את המטה אינו חל מדין עוסק במצוה שהרי אינם עסוקים במצוה, אלא יסוד הפטור של הממתינין לשאת את המטה חל משום דין קדימה במצוות. ובדין קדימה במצוות יש חילוק בין הממתינים לפני המטה שלא התעסקו עדיין במצות קבורה דלגבייהו אמרינן דמצות קבורת המת קודמת וממילא נדחית מעליהם מצות ק"ש. משא"כ לגבי אלו שלאחר המטה - שכבר התעסקו בקבורת המת, אע"פ שיש למטה צורך בהם ויצטרכו שוב לשאת את המטה, מ"מ מכיון שכבר קיימו מצות ההתעסקות עם המת אמרינן לגבייהו דמצות ק"ש קודמת, ומתחילים לקרות ק"ש, וממילא נדחית מצות קבורת המת מפני קריאת שמע. אמנם לגבי מצות תפלה אמרינן דאף אם כבר קיימו קיום מצות קבורה דכבר התעסקו עם המת, מ"מ מצות קבורה עדיין קודמת לתפלה וממילא תפלה נדחת⁴.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' ק"ש ה"ד) וז"ל כל שיש למטה צורך בהם כגון נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן בין שהיו לפני המטה בין שהיו לאחר המטה פטורין ושאר המלוין שאין למטה צורך בהן חייבין עכ"ל. ומבואר להדיא דאם יש צורך למטה אפילו אם כבר נשאו המטה פטורים מק"ש. וכן מבואר בשיטת התוס' (ד"ה הכי) דגרסו את שלפני המטה ושלאחר המטה, שהמטה צריכה להם פטורין אין צריכה להם חייבין. ונראה לומר שהרמב"ם חולק על מה שנתבאר בשיטת רש"י וסובר שבדין קדימה במצוות לעולם מצות קבורת המת קודמת לק"ש, ואף אם כבר קיימו קיום קבורה והתעסקות עם המת מכל מקום אם יש עדיין למטה צורך בהם ויצטרכו עוד פעם לישא את המטה - חל דין קדימה לעסוק במצות קבורה - וק"ש נדחית מחמת מצות קבורת המת.
ולגבי תפלה פסק הרמב"ם (פ"ו מהל' תפלה ה"י) "וכל המלוין את המת, אע"פ שאין למטה צורך בהם פטורים מן התפלה". ומבואר דלשיטת הרמב"ם מלווי המת שאין למטה צורך בהם חייבין בק"ש ופטורים מתפלה, ומשמע דסובר שמצות ק"ש קודמת להלויית המת, ואילו מצות הלויית המת קודמת למצות תפלה. וצ"ע בביאור שיטת הרמב"ם דמאי טעמא ס"ל דמצות הלויית המת קודמת למצות תפלה, הרי פסק שחיוב תפלה מן התורה הוא (פ"א מהל' תפלה ה"א).
ועוד יש לעיין בשיטת הרמב"ם דבנוגע לק"ש פסק (פ"ד מהל' ק"ש ה"ד) דנושאי המטה ואפילו את שלאחר המטה פטורים מק"ש אם יש למטה צורך בהם משום דעסוקים הם במצות קבורת המת, ופטורים מק"ש מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ואילו שאר מלויי המת שאין למטה צורך בהם, חייבים בק"ש ופטורים מתפלה. ומבואר דהרמב"ם סובר דרק אם עוסק במצות קבורת המת פטור מק"ש וקיום מצות הלויית המת אינה פוטרת מק"ש. אולם מצות הלויית המת פוטרת מתפלה (וכדפסק בפ"ו מהל' תפלה ה"י). ומשמע מזה שהרמב"ם מחלק בין מצות ק"ש לתפלה לגבי הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה, דלגבי תפלה גם קיום מצות הלויית המת פוטרת ממצות תפלה. וצ"ע בשיטת הרמב"ם דמדוע ס"ל דליכא דין עוסק במצוה פטור מן המצוה ליפטר מק"ש כשמקיים מצות הלויית המת, דמאי שנא ק"ש מתפלה.
ונראה דלשיטת הרמב"ם יסוד הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא משום דטרוד בטירדא דמצוה, וכדמבואר ברמב"ם (פ"ד מהל' ק"ש הל' א' - ג') וז"ל מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבוא עליה לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא לה בתולים ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל חייב לקרות ממוצאי שבת ואילך שהרי נתקררה דעתו ולבו גס בה אע"פ שלא בעל. אבל הנושא את הבעולה אע"פ שעוסק במצוה חייב לקרות הואיל ואין לו דבר שמבלבל דעתו וכן כל כיוצא בזה מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מק"ש עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות עכ"ל. ולפי"ז י"ל דמשערין כל מצוה עד כמה טירדתו במצוה זו סותרת לקיום המצוה השנייה. והרמב"ם סובר דחלוק הטירדא דהלויית המת לגבי ק"ש מלגבי תפלה, דלגבי ק"ש לא חשיבא טירדת קיום הלויית המת לטירדא הפוטרת מק"ש, משא"כ לגבי תפלה הויא טירדא דמצוה ליפטר מתפלה. ודומה לדין האומנין (דף טז.) שקורין ק"ש בראש האילן ואינן רשאין להתפלל בראש האילן משום דתפלה בעי כוונה, ואע"פ שק"ש נמי בעי כוונת קבלת עול מלכות שמים, מ"מ בתפלה חל דין כוונה מיוחדת בכל התפלה שעומד לפני ה'⁵, ומשו"ה אע"פ שקורין ק"ש בראש האילן היינו משום דק"ש לא בעי אלא כוונת פירוש המילים וקבלת עומ"ש⁶, אפילו הכי אין האומנין מתפללים בראש האילן משום דתפלה בעי כוונה מיוחדת שעומד לפני ה'. וכמו כן י"ל דאע"פ שטירדת הלויית המת אינה פוטרת מק"ש מ"מ הויא טירדה לפטור מתפלה, משום דתפלה בעי כוונה מיוחדת שהוא עומד לפני ה'. וכן משמע ממש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש (פ"ג מ"א) "אבל בא ללותם בלבד הוא חייב בקריאת שמע והכל פטורים מן התפלה מטעם טירדת הלב".
והנה ביארנו בשיטת רש"י דיסוד הפטור דחילופי חילופיהם שלפני המטה חל מדין קדימה במצוות, דאי לא התעסקו עדיין במצות קבורת המת אזי מצות קבורת המת קודמת לק"ש, ואם כבר התעסקו בקבורת המת וכבר קיימו פעם אחת מצוה זו אזי ק"ש קודמת ואע"פ שהמטה צריכה להם. משא"כ לגבי תפלה, אמרינן דלעולם מצות קבורה קודמת. ולפי"ז משמע דלשיטת רש"י מלווי המת בעלמא שאינן נושאין את המטה חייבין בק"ש ובתפלה, דרק נושאי המטה וחילופיהם שמתעסקים במצות קבורת המת פטורין מק"ש ומתפלה משום דין קדימה במצוות משא"כ מלווי המת, דמצות הלויית המת אינה קודמת לק"ש ותפלה⁷.
ובאופן אחר יש ליישב מש"כ רש"י (ד"ה ושלאחר המטה) "אף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת", דאין כוונתו דיש צורך שישאו שוב את המטה, אלא שיש למטה צורך בהם משום קיום הלויית המת⁸. ומבואר לפי"ז דהעומדים לפני המטה פטורים מק"ש דאית להו טירדא שיצטרכו לשאת המטה. משא"כ העומדים לאחר המטה שכבר נשאו המטה אע"פ שיש להם צורך משום הלויית המת חייבין בק"ש ופטורים מתפלה. ויוצא דהלויית המת פוטרת מתפלה ולא מק"ש. ובטעם הדבר י"ל דרש"י סובר דיסוד הפטור תלוי בטירדא - ואם לא נשאו עדיין את המטה אית להו טירדא ופטורים, משא"כ אלו שכבר נשאו המטה אע"פ שמקיימים מצוות הלויית המת ליכא להו טירדא וחייבין בק"ש⁹, ומ"מ טירדת הלויית המת חשיבא טירדא לפטור מתפלה וכמו שביארנו בשיטת הרמב"ם.
ולפי הפירוש הנ"ל ברש"י יוצא דהתוס' חולקים על זה, דס"ל דאף אלו שלאחר המטה אם יש צורך להם פטורים מק"ש, ומבואר דלדעת התוס' אף מלווי המת פטורים מק"ש, וצ"ב ביסוד פלוגתתם. ונראה דאזלי לשיטתייהו דלרש"י יסוד הפטור דנושאי המטה הוא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה ותלוי בטירדא דמצוה, וע"כ ס"ל דמלווי המת חייבין בק"ש דלגבי ק"ש לית להו טירדא, ופטורין מתפלה משום דתפלה בעי כוונה יתירה דעומד לפני ה', והלויית המת חשיבא טירדא לענין תפלה. אמנם לשיטת התוס' דיסוד הפטור דנושאי המטה חל מגזה"כ ד"ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים", י"ל דאף מלווי המת פטורים מהך גזה"כ ד"ימים אשר אתה עוסק בחיים", דמלווי המת נתמעטו מהך גזה"כ דהרי עוסקים הם במתים, וע"כ לפי תוס' פטורים מק"ש.
אלא דיש להקשות על זה ממש"כ רש"י לעיל (דף יא. ד"ה ובלכתך בדרך פרט לחתן) וז"ל ואע"ג דחתן נמי עוסק במצוה הוא אי לאו קרא יתירה לא נפקא לן מקרא קמא וכו' וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טירדא אבל חתן דטירדא בעלמא הוא שמחשב על עסק בתולים אי לאו קרא יתירה לא איתמעוט עכ"ל. ומשמע דלשיטת רש"י יש שני פטורים: א) פטור מדין עוסק במצוה כשעוסק ממש במצוה, ב) דין פטור משום טירדא כמו חתן דפטור מחמת טירדא אף קודם עשיית המצוה. ולפי"ז צ"ע דאע"פ שאין למלווי המת טירדא ליפטר מק"ש, מ"מ אמאי אינם פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ובשלמא לשיטת התוס' (סוכה דף י: ד"ה שלוחי מצוה ותוס' בסוכה דף כה. ד"ה שלוחי) דחל פטור עוסק במצוה פטור מן המצוה רק היכא שאי אפשר לקיים שניהם, ואם יקיים מצוה זו תיבטל המצוה השנייה, יש לתרץ דכשמקיים מצות הלויית המת, קיום הלויית המת סותרת מצות תפלה - משום דלא יוכל לעמוד ולהתפלל. משא"כ בק"ש דלא צריך לעמוד אלא בפסוק הראשון בלבד, ויכול לקרוא שאר הפרשיות דק"ש כשהוא מהלך ומלווה את המת, ומשום כך מלווי המת חייבין בק"ש דאפשר לקיים שניהם¹⁰. אמנם לפי שיטת רש"י דחל פטור עוסק במצוה אף כשאפשר לקיים את שניהם, צ"ע אמאי אין מלווי המת פטורים מק"ש מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה¹¹.
ברם מדקדוק בלשון רש"י הנ"ל (דף יא. ד"ה ובלכתך פרט לחתן) "וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טירדא", משמע דאף פטור עוסק במצוה תלוי בטירדא ואינו פטור בפ"ע מחמת עצם עסק המצוה גרידא, וחתן פטור משום טירדא אע"פ שאינו עוסק ממש במצוה. ולפי"ז י"ל דהלויית המת אינה טירדא ליפטר מק"ש.
והנה מבואר במשנה דהעומדים בשורה הפנימיים פטורים מק"ש. וצ"ע לפי מה שביארנו בשיטת רש"י מאי שנא קיום מצות ניחום אבלים שפוטרת מק"ש מהלויית המת שאינה פוטרת אלא מתפלה דלא חשיב טירדא ליפטר מק"ש. ועוד יש לעיין לפי המבואר במשנה דניחום אבלים פוטרת מק"ש (דהעומדים בשורה הפנימיים פטורים) מהו הדין בניחום אבלים שלאחר כך בבית האבל, האם הוא נמי פוטר מק"ש משום עוסק במצוה פטור מן המצוה. ויתכן שרק ניחום אבלים דהעומדים בשורה שבשעת הקבורה פוטרת דהוי קיום כבוד המת והוי יקרא דשכבא, משא"כ ניחום אבלים בבית האבל דהוי קיום של ואהבת לרעך כמוך (כדמבואר ברמב"ם פי"ד מהל' אבל ה"א) והוא משום יקרא דחיי אינו פוטר מק"ש¹², וצ"ע.
משנה. וז"ל מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומכל מצוות האמורות בתורה עכ"ל. יש לחקור בדין מי שמת מצוה מוטל לפניו, האם הוא פטור ממצוות כדין מי שמתו מוטל לפניו, דהיינו שפטור אפילו כשאינו עוסק ממש במת מצוה ופטור משום טירדא¹³, או"ד דאינו נפטר ממצוות אלא בשעה שעוסק במת מצוה. והנה עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' ק"ש ה"ג) שכתב וז"ל מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מק"ש עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות. ואם היה משמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מק"ש וכו' וכן החופר קבר למת פטור מק"ש עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דיש ב' דינים: א) דין מת שחייב להתאבל עליו שפטור מק"ש מפני שאין דעתו פנויה לקרות ופטור משום טירדא אף כשאינו עוסק ממש בקבורת המת, ב) דין מת שאינו מתו שחייב להתאבל עליו שפטור רק כשעוסק עם המת, וכגון ששומר את המת או חופר קבר למת, אבל בשעה שאינו עוסק במת חייב בק"ש ואינו נפטר משום טירדא. ולפי"ז משמע שאם מת מצוה מוטל לפניו אינו פטור מק"ש אא"כ הוא עוסק ממש עם המת, דיסוד הפטור דטירדא חל מחמת האבילות וליכא אבילות במת מצוה שאינו אחד משבעת הקרובים. ועיין בברייתא לקמן (דף יט:) "ת"ש ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא, אמרת לא יטמא, יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה". ומבואר בברייתא דמטמא למת מצוה ונפטר ממצות מילה ופסח אבל אינו מטמא לקרובים. ומשמע דמת מצוה פוטר יותר מז' קרובים, ואם ז' קרובים המוטלים לפניו פוטרים ממצות משום טירדא בלבד לכאורה ק"ו שמת מצוה יפטור משום טירדא בלבד. ולפי"ז הפטור של טירדא תלוי בחלות חיוב מצות קבורה דעלמא דרמיא עליה, וחל פטור טירדא גם כשמת מצוה מוטל לפניו מחמת מצות קבורה המוטלת עליו. אמנם יתכן דהפטור דטירדת הקבורה אינו חל אלא בז' קרובים בלבד מחמת מצות האבילות שחלה עליהם, וצ"ע.
תוס' ד"ה פטור מק"ש. ז"ל בירושלמי מפרש טעמא א"ר בון כתיב למען תזכור וכו' עד כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים עכ"ל. יש לעיין בגדר הך ילפותא שבירושלמי לפטור אונן מק"ש. ועיין בתוס' (דף יז: ד"ה ואינו מברך) דבירושלמי איתא שאם רצה להחמיר ולברך אין שומעין לו, ואילו רש"י פירש בסוגיין דאונן אינו צריך לברך אמנם אם רצה לברך רשאי. ונראה דאזלי לשיטתייהו, דלדעת רש"י אונן פטור ממצוות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה ולכן רשאי להחמיר ולקיים את המצוה, ואילו לשיטת הירושלמי אונן פטור מגזה"כ וע"כ אסור לו לברך.
ובירושלמי (פ"ג ה"א) נסתפקו מדוע קיי"ל שאם רצה להחמיר לקיים מצוה אין שומעין לו האם מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא את משאו (עיי"ש). ודברי הירושלמי צ"ע דלשיטת הירושלמי והתוס' אונן פטור מגזה"כ ד"למען תזכור את יום צאתך וכו' כל ימי חייך, ימים שאתה עוסק בחיים ולא בימים שאתה עוסק במתים", ומאי קא מספק"ל אם פטור משום כבודו של מת או משום דאין לו מי שישא משאו, וכי טעמא דקרא דריש. ועוד צ"ע דמבואר מדברי הירושלמי (וכן נקטו התוס') דילפינן מגזה"כ דלמען תזכור וכו' כל ימי חייך דנאסר לאונן לקיים מצוות, וצ"ע מהו גדר הך איסורא. ובראשונים משמע דיסוד האיסור של אונן לקיים מצוות חל משום כבוד המת, וצ"ע דאיך מהווה קיום מצוות של אונן סתירה ופגיעה בכבוד המת. והנה מדברי הירושלמי משמע דנפקא מינה בין הנך טעמי הוא בשבת ויו"ט, דאי אונן נאסר בקיום מצוות מפני כבודו של המת אף בשבת ויו"ט נאסר, מאידך אם האיסור חל משום שאין לו מי שישא משאו י"ל דבשבת ויו"ט חייב במצוות משום דאין קוברין בשבת ויו"ט. ומדויק דלשיטת הירושלמי דבחול לכו"ע אונן נאסר בקיום מצוות (דרק בשבת חייב למ"ד דמפני שאין לו מי שישא משאו) ומשמע דבחול אונן נאסר בקיום מצוות אף בגוונא שאינו עסוק בעצמו בקבורת מתו, וצ"ע מ"ש דבשבת חייב במצוות למ"ד מפני שישא משאו ובחול פטור (ואסור בקיום מצוות לדעת הירושלמי) אע"פ שאינו עוסק ממש בקבורת מתו.
ונראה לבאר את הירושלמי עפ"י מה שיש להקדים בביאור שיטת הרמב"ם בענין טומאת כהן לקרוביו, דהנה כתב הרמב"ם במנין המצוות בכותרת להלכות אבל "להתאבל על הקרובים ואפילו כהן מתטמא ומתאבל על הקרובים", ועיין ברמב"ם בספר המצוות (מ"ע ל"ז) וז"ל היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים וכו', גזר להם גזירה וחייב עליהם חיוב והוא אמרו יתעלה וכו' לה יטמא כלומר לאחותו, ולשון ספרא לה יטמא מצוה לא רצה להטמא מטמאין אותו בעל כרחו, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה להטמא לה ודחוהו חכמים וטמאוהו בעל כרחו וזה בעצמו הוא מצות אבל כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו וכו', ולחזק חיוב זה באר אותו הכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יתלש דין אבילות עכ"ל. ועיין בגמ' (מו"ק דף כ:) "כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להן אבל מתאבל עליהן". ומבואר להדיא דמצות אבילות תלויה בטומאת כהנים לקרובים, ונלמד מקרא דלה יטמא דחיוב אבילות חל רק בז' קרובים שכהן מיטמא להן, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ב מהל' אבל ה"א). וצ"ע בזה דמהי השייכות בין טומאת כהן לקרוביו ומצות אבילות.
ועוד צריך עיון בדברי הרמב"ם שכתב (בפ"ב מהל' אבל ה"ו) וז"ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו' לה יטמא מצות עשה כו' במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מטמאות עכ"ל. ועיין בראב"ד (שם) שהשיג על הרמב"ם וסובר שהמצוה להטמא לקרובים חלה גם על כהנות ואע"פ שאינן מוזהרות על טומאה. ושיטת הרמב"ם טעונה ביאור, דלמה אין כהנת חייבת להתטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים מהוה חלק מהאבילות על מתו כפי שמשמע מדברי הרמב"ם, בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם.
ונראה לבאר דהנה דשיטת הרמב"ם היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה ולא הותרה, וכפי שכ' הרמב"ם בפ"ב מהל' אבל (הל' ט"ו) וז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ"ל. וביאר שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור של טומאה.
וביתר ביאור נראה דיסוד שיטת הרמב"ם הוא שעיקר המצוה דאבילות שחלה על הכהן הוא לחלל את כהונתו בטומאת מת לקרובו, ובכך הוא מקיים את מצות האבילות על קרובו, דגוף מצות אבילות הוא שכהן יחלל קדושתו משום אבילות. ולפיכך המצוה להתטמא חלה דוקא על כהן זכר שנאסר בטומאת מת, וכשמתטמא לקרובו הוא מחלל את קדושתו לשם אבילותו, וחילול קדושתו לצורך קבורת קרובו מהוה גוף קיום מצות האבילות. משא"כ כהנת, שאינה מוזהרת על טומאת מת, טומאתה לקרובה אינה מהווה קיום אבילות מכיון דליכא בכך חילול קדושה, ולכן היא פטורה מלהתטמא לקרובה. והרמב"ם אזיל לשיטתו שסובר שטומאת כהנים לקרובו היא דחויה ולא הותרה, ומשום כך הטומאה לקרובו מהוה חילול קדושת הכהן שנדחה לשם מצות האבילות. משא"כ אילו הותרה הטומאה לקרובו דאז טומאתו לקרובו אינה מחללת את קדושתו, לא היה מקיים מצות האבילות, כי עיקר המצוה דאבילות הוא שהכהן יחלל את קדושתו עבור קרובו.
ובדומה לזה יש לבאר את יסוד ההלכה דאונן פטור מק"ש מגזה"כ ד"ימים אשר אתה עוסק בחיים וכו'", דהיינו שלא נלמד מגזה"כ דין פטור בעלמא שאונן פטור ממצוות, דיש לומר דאדרבא בעצם חל חיוב מצוות על הגברא דאונן, אלא דעצם הדבר שאונן מתבטל ממצוות מחמת טרדת הקבורה וכבוד המת מהווה קיום מצות אבילות, ונלמד מגזה"כ ד"ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים" דגוף הקיום של מצות האבילות הוא שאונן מתבטל מקיום מצוות.
ועיין ברא"ש (פ"ג סי' ב') וז"ל אמרו שפעם אחת היה ר"י ז"ל אונן ואכל בלא הבדלה א"ל תלמידיו ונבדיל לפניך אמר להם האמרינן בירושלמי אם ברכו אין עונה אחריהם אמן, ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו למה אינך עושה הבדלה האמרינן טעם מבדיל והשיב להם מאחר שהייתי פטור אמש בשעת חיוב הבדלה משום שהייתי אונן גם עתה פטור אני וכו'. וה"ר מאיר ז"ל דנורנבערג¹⁴ כתב וכו' מי שיש לו מת בשבת ולא נקבר עד למחר ולא הבדיל במוצ"ש נ"ל שמותר לאכול בלא הבדלה, דאמרינן בפ' מי שמתו מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל מצוות שבתורה ואמרינן עלה בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, וביום המחרת לאחר שנקבר מתו אסור לאכול עד שיבדיל דקיי"ל טעם מבדיל ואמרינן נמי מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה עכ"ל.
ובמנחת חינוך (מצ' לא) ביאר שנחלקו בדין מי שלא הבדיל במוצ"ש שמבדיל עד רביעי בשבת האם הוא מבדיל בתורת תשלומין למוצ"ש, או דחיוב הבדלה נמשך עד יום רביעי בשבת וחל חיוב לאחר הקבורה. דהר"י סובר דמבדיל עד יום ד' בתורת תשלומין, וע"כ אם היה פטור במוצ"ש מדין אונן ליכא בו דין תשלומין. משא"כ המהר"ם מרוטנברג סובר דחיוב הבדלה נמשך עד יום ד', ולכן נתחייב לאחר הקבורה בהבדלה ביום א'.
אמנם יתכן לפרש דלכו"ע מבדיל עד יום ד' מדין תשלומין וחיוב הבדלה חלה במוצ"ש בלבד, אלא דנחלקו בגדר הדין דאונן פטור ממצות, דהר"י סובר שאונן פטור ממצוות ולא חלה עליו חובת הבדלה ולכן אינו בתורת תשלומין, ואילו המהר"ם מרוטנברג סובר דבאמת מעיקר הדין אונן חייב במצוות אלא דמה שמתבטל ממצוות גופא הוי קיום מצות אבילות. ולכן פסק המהר"ם שמבדיל לאחר הקבורה בתורת תשלומין שהרי חל עליו מצות הבדלה במוצ"ש. ואפשר דזהו כוונת המהר"ם במש"כ בשם הירושלמי דכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, משום דאם אונן מקיים שאר מצוות הוא מבטל את מצות האבילות דרמיא עליו, דמגוף קיום מצות אבילות ליבטל משאר מצוות מחמת אבילות, ונקרא הדיוט משום דמבטל מצות אבילות שעליו. ועיין ברא"ש (שם) שכתב דיש גדולים דס"ל "שאומרים לאחר להבדיל ובזה נפטר האבל". ונראה לבאר את שיטתם עפ"י הנ"ל דס"ל דמעיקר הדין אונן חייב במצוות אלא דגוף קיום מצות אבילות הוא עי"ז שמתבטל ממצוות אחרות, ומכיון שבעצם חל על אונן חיוב במצוות לפיכך אם שמע את הברכה מאחרים יצא.
ולפי"ז יש לומר בביאור הירושלמי הנ"ל, דהירושלמי אינו מסתפק בטעם הפטור של אונן אם הוא משום כבוד מתו או משום שאין לו מי שישא את המת, דבאמת הטעם שאונן פטור ממצות הוא מגזה"כ דלמען תזכור וכו' כל ימי חייך - ונלמד מגזה"כ דביטול ממצות מהווה קיום מצות אבילות. אלא דמסתפק בגדר חלות שם אונן שביטולו ממצוות מהווה קיום אבילות, האם שם אונן לגבי ביטול ממצוות חל משום שאין לו מי שישא את משאו, דהיינו מחמת שחל עליו חובת קבורה. (דאין לומר דלהך מ"ד חל דין אונן ליפטר ממצוות דוקא כשעוסק ממש בקבורת מתו דהירושלמי ס"ל דפטור מגזה"כ ולא מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ועוד דמדויק מהירושלמי דאף בחול פטור אפילו אם אינו עוסק ממש בקבורה ומוכח שחלות שם אונן תלוי בחיוב קבורה). או"ד דחלות שם אונן ליפטר ממצות חל משום כבודו של מת, כלומר דמחמת המציאות שמתו מוטל לפניו פטור ממצוות אע"פ שאין עליו חובת קבורה דחלות שם אונן ליפטר ממצות חל מחמת עצם המצב דמתו מוטל לפניו.
ולפי"ז נראה לבאר את החילוק שבין שבת לחול, דבשבת איכא נפ"מ בין מ"ד דמפני כבודו של מת דלדידיה אף בשבת פטור אונן ממצוות משום דחלות שם אונן ליפטר ממצוות אינו תלוי בחלות חיוב קבורה אלא במציאות שמתו מוטל לפניו. וע"כ אף בשבת דליכא חובת קבורה אונן פטור ממצוות משום דחל ביה שם אונן משום כבודו של מת מחמת העובדא דמתו מוטל לפניו. ומאידך למ"ד דאין לו מי שישא משאו חלות שם אונן ליפטר ממצוות תלוי בחובת קבורה, ובשבת דליכא חובת קבורה חייב במצוות¹⁵. משא"כ בחול אונן פטור ממצוות אף כשאינו עסוק ממש בקבורת מתו (אף למ"ד מי שאין לו מי שישא משאו) דחל ביה חובת קבורה, ולמ"ד שאין לו מי שישא משאו, חלות שם אונן ליפטר ממצוות תלוי בחלות חיוב קבורה.
ויתכן דדין ביטול ממצוות נכלל במצות אבילות ד"לה יטמא" שנלמד ממנו שאף כהן חייב להיטמא לקרוביו ולהתאבל עליהן, וחילול קדושת כהונתו מהווה קיום מצות אבילות, וכמו"כ מניעת אונן מקיום מצוות מהווה קיום מצות אבילות. ולפי"ז י"ל דבאמת לשיטת הירושלמי חל איסור לאונן לקיים מצוות, ונלמד מגזה"כ ד"ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים" שהאיסור לקיים מצות נכלל בקרא ד"לה יטמא" דביטול ממצוות מהווה קיום מצות אבילות, וחל איסור לאונן לקיים מצות משום קיום מצות אבילות.
והנה נתבאר דנחלקו רש"י ותוס' אם אונן פטור ממצוות מדין "עוסק במצוה פטור מן המצוה" (רש"י) או דאונן נאסר בקיום מצוות מגזה"כ "דימים אשר אתה עוסק בחיים וכו'", (תוס'). ויש לעיין מהי שיטת הרמב"ם בזה, דהנה פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' ק"ש הל' א' - ג') וז"ל מי שהיה לבו טרוד ונחפז בדבר מצוה מכל המצות פטור מקריאת שמע לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבוא עליה לפי שאין דעתו פנויה וכו' אבל הנושא את הבעולה אע"פ שהוא עוסק במצוה חייב לקרות הואיל ואין לו דבר שמשבש את דעתו וכו', מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מקריאת שמע עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות עכ"ל. והנה הרמב"ם פסק שאונן פטור מק"ש משום שאין דעתו פנויה עליו בדומה לחתן ומי שנחפז לדבר מצוה שפטורים מק"ש משום שאין דעתם פנויה לקרות, והרמב"ם כלל את דינם ביחד בהלכה אחת, ומשמע דהרמב"ם ס"ל כרש"י דאונן פטור ממצוות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' אבל ה"ו) שפסק "מי שמתו מוטל לפניו וכו' ולא אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקריאת שמע ותפילין ומכל מצוות האמורות בתורה". וצ"ע מדוע העתיק הרמב"ם ההלכה דאונן פטור מק"ש בהל' ק"ש ובהל' אבל. ועוד יש לעיין דבהמשך ההלכה פסק "בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומזמן ומברך וכו' וחייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה", ומסתימת לשון הרמב"ם משמע דאונן נאסר בשבת בתשמיש המטה, וצ"ע דבפ"א מהל' אבל ה"ב פסק וז"ל מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן עכ"ל. ומבואר דעד שלא נקבר המת ליכא איסור תשמיש המטה, דהרמב"ם ס"ל דליכא איסורי אבילות מבלי קיום אבילות (וכמו שנתבאר למעלה בשיעורים דף טז: ד"ה רחץ). ולפי"ז צ"ע אמאי נאסר אונן בתשמיש המטה בשבת, דהא מיירי דעדיין לא נקבר מתו ולא חלו עליו איסורי אבילות לשיטת הרמב"ם (ועיין בלח"מ פ"א מהל' אבל ה"ב), ועכצ"ל דהרמב"ם סובר שאונן נאסר בתשמיש המטה בשבת משום דמניעה ממצוות מהווה קיום מצות אבילות (וכמש"נ לעיל בשיטת הירושלמי והתוס'), וצ"ע דבהל' ק"ש פסק שאונן פטור מקריאת שמע מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה (כרש"י), ואילו בהל' אבל פסק שאונן נאסר בקיום מצוות (כתוס').
ועוד צ"ע בשיטת הרמב"ם שפסק (בפ"ד מהל' ק"ש ה"ז) "כל מי שהוא פטור מלקרות קריאת שמע אם רצה להחמיר על עצמו ולקרות קורא והוא שתהא דעתו פנויה עליו אבל אם היה זה הפטור מלקרות מבוהל אינו רשאי לקרות עד שתתישב דעתו", ומסתימת לשונו "כל מי שהוא פטור מלקרות וכו'", משמע שאף אונן נכלל בדין זה, וס"ל להרמב"ם דאונן שרצה להחמיר על עצמו ולקרות ק"ש רשאי, וכשיטת רש"י דאונן פטור ממצות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, וע"כ רשאי להחמיר על עצמו. אמנם יש לעיין דהרמב"ם פסק (בפ"ד מהל' ק"ש ה"ג) שאונן פטור מק"ש משום שאין דעתו פנויה עליו, ואילו בה"ז (שם) פסק שכל מי שפטור מק"ש רשאי להחמיר על עצמו לקרות ק"ש אם דעתו פנויה עליו ואם דעתו מבוהל אינו רשאי לקרות, וצ"ע דאי אונן פטור מק"ש משום שאין דעתו פנויה לקרות איך פסק הרמב"ם דרשאי להחמיר על עצמו כשדעתו פנויה, דאי דעתו פנויה הריהו חייב בק"ש דהא אינו טרוד במצות האנינות. ומהא דאונן פטור מק"ש מוכח דאין דעתו פנויה עליו וא"כ במה מיירי שרשאי להחמיר לקרות ק"ש כשדעתו פנויה. ומשמע מהרמב"ם דיש ב' דינים בדעתו פנויה, דיש דרגה של דעתו פנויה המחייב בקריאת שמע (ואונן פטור מק"ש דאין לו דרגה זו של דעתו פנויה עליו), ויש דרגה של דעתו פנויה דרשאי לקרות ק"ש דשייך אף באונן, וצ"ב מהו הגדר של הנך ב' דרגות של דעתו פנויה עליו.
ואשר נראה לומר בביאור שיטת הרמב"ם דס"ל דליכא גזה"כ שאסור לאונן לקיים מצות, ושמצות שהן חובה נדחין מפני מצות אבילות, (ודלא כמש"נ בשיטת התוס') דרק לגבי טומאת כהן לקרוביו אמרינן שטומאה דחויה לכהנים מגזה"כ ד"לה יטמא", ושמצות האבילות מחייבת את הכהן לעבור על האיסור דטומאת כהן למת ושיטמא לקרוביו. והרמב"ם סובר שאונן פטור ממצוות רק מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, וכדמשמע ממש"כ בהל' ק"ש. ברם הרמב"ם נמי סובר שמאחר שחל דין שאונן פטור ממצוות שוב חל עוד דין שאונן נאסר לקיים מצוות, וחל איסור לאונן להחמיר על עצמו ולקיים מצות בתורת רשות. ודין זה שאסור לאונן להחמיר על עצמו לקיים מצות יסודו משום קיום מצות האבילות, דמניעה מקיום מצוות מהווה קיום אבילות. וע"כ הביא הרמב"ם פעמיים את ההלכה שאונן פטור ממצוות, דבהל' ק"ש פסק שאונן פטור ממצוות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ואילו בהל' אבל פסק דמדיני אבילות נאסר לאונן להחמיר על עצמו ולקיים מצות בתורת רשות, ומשום דקיום מצוות מהווה ביטול קיום מצות האבילות, דאונן מקיים מצות האבילות עי"ז שנמנע מלקיים מצוות. ולשיטת הרמב"ם יש ב' דינים באונן: א) חלות פטור מחיובי מצוות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ב) חלות איסור לקיים מצוות בתורת רשות, דמאחר שכבר חל פטור ממצות אמרינן דחל נמי איסור לקיים מצוות בתורת רשות, דהמניעה מקיום מצות מהווה קיום אבילות.
והנה הקשינו לעיל דמסתימת פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' ק"ש ה"ז) משמע דאונן שדעתו פנויה עליו רשאי להחמיר ולקרות ק"ש, וצ"ע דהרי נתבאר שאסור לאונן לקיים מצוות אף בתורת רשות, ומ"ש שמותר לקיים מצות קריאת שמע. ועוד צ"ע דאם דעתו מיושבת עליו לקרוא ק"ש לכאורה אינו טרוד במצות אנינות ואזי הריהו חייב לקרוא ק"ש. וצ"ל דישנן ב' דרגות של דעתו פנויה, דבכדי להתחייב בקריאת שמע בעינן שיהא דעתו פנויה עליו באופן שיכול לכוון בכוונת ק"ש, ואונן פטור מק"ש דאינו יכול לכוון. ברם אונן רשאי לקרות ק"ש כשדעתו פנויה עליו. וצ"ב מהי כוונת הרמב"ם שדעתו פנויה עליו.
ונראה דיעויין בברייתא (מס' שמחות והובא בגמ' דף יט.) "ת"ר העוסקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין וכו' והוא עומד ומצדיק עליו את הדין" ומבואר שאונן מחוייב לקיים צידוק הדין, וקיי"ל דאונן מברך "ברוך וכו' דיין האמת", וצ"ע דהרי אונן נאסר בברכות וכדאיתא בברייתא (יח.) "ואינו מברך", ואמאי מברך ברוך דיין האמת. ועכצ"ל דאע"פ שאונן נאסר בקיום מצות דעלמא מ"מ שפיר חייב לקיים מצות צידוק הדין, דמכיון שיסוד האיסור של אונן לקיים מצות הוא מחמת חלות קיום מצות אבילות, י"ל דחייב בצידוק הדין משום דאדרבא צידוק הדין מהווה קיום אבילות.
ולפי"ז יתכן להציע ביאור מחודש בדברי הרמב"ם, דבמשנה (דף נד.) איתא "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך וגו' בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך וכו' ד"א בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו". וי"ל דבאמת בקריאת שמע נכללו תרי מצות וקיומים: א) קיום מצות ק"ש, ב) קיום מצות צידוק הדין. ונתבאר דאונן חייב במצות צידוק הדין דהויא קיום במצות אבילות אע"פ שנאסר בניהוג מצוות בעלמא, דניהוג מצוות מהווה ביטול האבילות. ולפי"ז יש ליישב את דברי הרמב"ם שפסק (פ"ד מהל' ק"ש ה"ג) דאונן פטור מקריאת שמע משום שאין דעתו פנויה עליו, דר"ל דאונן פטור ממצות ק"ש דאינו יכול לכוון בכוונת קריאת שמע. ומ"מ פסק (פ"ד מהל' ק"ש ה"ז) דאונן רשאי להחמיר על עצמו ולקרות ק"ש כשדעתו פנויה עליו, וי"ל דר"ל שאם דעתו פנויה עליו בכדי שיכול לקיים חלות צידוק הדין בקריאת ק"ש אזי רשאי לקרות ק"ש¹⁶. ואם הוא מבוהל כ"כ שאין יכול לקיים מצות צידוק הדין ע"י קריאת שמע אזי אינו רשאי לקרות. ונמצא דאיכא ב' דינים בדעתו פנויה: א) דין דעתו פנויה לגבי קיום מצות ק"ש, ב) דין דעתו פנויה לגבי חלות קיום צידוק הדין, והוא חידוש, וצ"ע.
גמ'. מי שמתו מוטל לפניו וכו' ואינו מברך. עיין ברש"י (ד"ה ואינו מברך) וז"ל ואינו צריך לברך ברכת המוציא עכ"ל. וצ"ע דברכת המוציא הויא ברכת הנהנין שנתקנה להתיר איסור וכדמבואר בגמ' לקמן (לה.) "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה", והרי אונן פטור ממצוות עשה מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל אין היתר לאונן לעבור על איסורים. וא"כ צ"ע, איך מותר לאונן לאכול בלי ברכה, הרי עובר באיסור מעילה שנהנה מעוה"ז בלי ברכה.
וי"ל שרש"י סובר דליכא איסור בפני עצמו לאכול בלי ברכה, אלא דיסוד הדין הוא שחל חיוב מצוה מדרבנן לברך קודם שאוכל, ומאחר שחל חיוב לברך אזי הטילו הרבנן נמי אף איסור לאכול מבלי לברך, והאיסור לאכול בלי ברכה חל מחמת חובת הברכה שחלה עליו, והאיסור תלוי בחיוב לברך. ומכיון שאונן פטור מחובת הברכה שוב לא חל עליו איסור לאכול בלי ברכה¹⁷.
ועיין בפתחי תשובה (יו"ד סי' שמ"א סק"ד) שדן האם אונן חייב בנטילת ידים. ולכאורה זה תלוי אם האיסור לאכול בלי נטילת ידים הוי איסור בפני עצמו, וא"כ אונן חייב ליטול ידיו דאונן אינו פטור מאיסורין, או דגזרו הרבנן איסור אכילה בלא נט"י כדי לחזק חלות חובת המצוה דנטילת ידים, דלפי"ז י"ל שמותר לאונן לאכול בלי נטילת ידים דמכיון שפטור מחובת מצות נטילת ידים משו"ה לא חל עליו האיסור לאכול בלי נטילת ידים¹⁸.
גמ'. ואין מברכין עליו. עיין ברש"י (ד"ה ואין מברכים עליו) שפירש וז"ל אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם עכ"ל. וצ"ע לשיטתו דאונן פטור ממצוות מדין עוסק במצוה ואינו צריך לברך ואם רוצה להחמיר על עצמו ולברך רשאי, מאי קמ"ל בברייתא שאין אחרים צריכים לברך בשבילו, וכי ס"ד דיתחייב לצאת חובת ברכת המוציא מאחרים מדין שומע כעונה אע"פ שהוא עצמו פטור מלברך. והרי אם הוא עצמו פטור מלברך ליכא חיוב לצאת חובת הברכה ע"י שומע כעונה.
והנה אע"ג דקיי"ל דא' יכול להוציא את חבירו בברכת המוציא כמו שמוציאו בברכת המצוות, מ"מ יש חילוק ביניהן דבברכת המצוות מוציאו מדין ערבות ולא צריך שום קביעות ביחד, משא"כ בברכת המוציא אינו מוציאו אא"כ קבעו סעודה ביחד, וכדמבואר במשנה (דף מב.) "היו יושבין כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן" (וכן פסק הרמב"ם פ"א מהל' ברכות הי"ב ובשו"ע או"ח סי' קס"ז סע' י"א). ונראה לומר דחולקים הם ביסוד דינם דהדין שמוציא את חבירו בברכת המצוות חל מדין שומע כעונה - דמעשה הברכה דהמברך מתייחס לחבירו השומע, וחשיב כאילו השומע עצמו מברך. והדין שמוציא את חבירו ע"י חלות דין שומע כעונה חל מדין ערבות. מאידך לגבי ברכת המוציא קיי"ל שאינו מוציא את חבירו אא"כ קבעו סעודה ביחד והמברך אוכל עמהם, ומוכח שאינו מוציא את חבירו בברכת המוציא ע"י הדין דשומע כעונה - דבכדי לצאת ע"י שומע כעונה לא בעינן שיקבעו סעודה ביחד, אלא היסוד הוא דחלה חלות שם ברכת המוציא של החבורה, שעי"ז שקבעו סעודה ביחד והויין חבורה אחת חלה הברכה לכל בני החבורה ביחד. ונראה דהשומעים אינם יוצאים מדין שומע כעונה דהיינו שנחשב כאילו הם בירכו בעצמם, אלא דחלה הברכה לחבורה כולה, ונפטרו כולם מחמת שהם מבני החבורה. וכן נראה להוכיח ממש"כ התוס' לקמן בשם רש"י (דף מה. ד"ה אם רצו לזמן אין מזמנין) וז"ל פירש"י וכן לענין המוציא ושאר ברכות אין האחד מברך להוציא חבירו לגבי הא דאמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק ולברך כל אחד בעצמו בין ברכת המוציא בין ברכת הזימון לשון רש"י לקמן עכ"ל. ומבואר דלשיטת רש"י אין היחיד מוציא את חבירו בברכת המוציא ובעינן שלשה המצטרפים לזימון, ומוכח דברכת המוציא אינה חלה מדין שומע כעונה דהיינו שאחד מוציא את חבירו אלא דיוצאים דוקא ע"י ברכת החבורה¹⁹, ודומה לדין ברכת המזון בזימון דהויא ברכת החבורה ביחד, ולדין חזרת הש"ץ דחל בה חלות שם וחפצא בפ"ע דתפלת הציבור²⁰. ולפי"ז י"ל דס"ד דפטור של אונן ממצוות היינו שפטור מעשיית מעשה מצוה. ומ"מ אונן חשיב בר חיובא ואית ליה קיום המצוה, דהרי אונן פטור מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ולשיטת התוס' בסוכה (דף כה. ד"ה שלוחי) היכא שאפשר לקיים את שתיהן ליכא פטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ומוכח דס"ל דיסוד הדין דעוסק במצוה פטור מן המצוה חל מדין דחייה, ואינו חלות פטור והפקעה ממצוות אלא דחל דין קדימה ודחייה כשאי אפשר לקיים את שתיהן. ונראה דמכיון שיסוד הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא מדין דחייה אם הפסיק את המצוה הראשונה שעסוק בה וקיים את המצוה השנייה אית ליה קיום מצוה - דאינו מופקע מעשיית המצוה השנייה. ולפי"ז נמצא דאונן אית ליה קיום המצוה אלא שפטור מחובת עשיית מעשה המצוה. ונראה דמשו"ה אונן פטור נמי אף מידי שומע כעונה, דשמיעתו חשיבא כמעשה מצוה, דמדין שומע כעונה מתייחס עצם מעשה הברכה אליו וחשיב שעושה מעשה מצוה. אמנם לגבי ברכת המוציא בחבורה שיוצא עי"ז שהוא חלק מהחבורה ויוצא בברכת החבורה - סד"א דיתחייב האונן שיברכו אחרים בשבילו משום דלא חשיב שהאונן עושה בכך מעשה מצוה, דהמברך עושה מעשה מצוה אלא דברכתו פוטרת כל בני החבורה, משום שחל חלות שם ברכת המוציא דחבורה, וקס"ד שיתחייב אונן שאוכל בחבורה לצאת ידי הברכה דהחבורה, דבהכי יקיים קיום המצוה מבלי לעשות מעשה מצוה, וקמ"ל הברייתא שפטור אף מלהשתתף בברכת החבורה ואע"פ שאינו עושה מעשה מצוה²¹.
ולשיטת התוס' והירושלמי דס"ל דאסור לאונן לברך י"ל דהברייתא מחדשת שאף אסור לאחרים לברך בעבורו. ובביאור הגמ' לשיטת התוס' יש לפרש בג' אופנים:
א) י"ל דס"ד דהאיסור של אונן במצוות היינו שאסור לאונן לעשות מעשה מצוה וליכא איסור לאונן לקיים מצוה, ומשום הכי סד"א דיצא יד"ח מדין שומע כעונה, דע"י שומע כעונה מקיים מצוה אע"פ שאינו עושה מעשה מצוה, דהמברך עושה מעשה המצוה ורק קיום המצוה מצטרף לשומע. וקמ"ל בברייתא דאסור לאונן לצאת יד"ח ע"י שומע כעונה דעפ"י דין נחשב השומע לעושה מעשה מצוה, דמדין שומע כעונה מעשה הברכה מצטרפת לשומע, ומשו"ה אסור לאונן לצאת ע"י שומע כעונה.
ב) עוד י"ל דס"ד דאע"פ שמדין שומע כעונה האונן נחשב עפ"י דין למי שעושה מעשה מצוה, מ"מ מכיון שאינו עושה מעשה מצוה בפועל ממש ס"ד דמותר לצאת יד"ח ע"י אחרים. וקמ"ל דאף עשיית מעשה מצוה דהויא מעשה מצוה רק עפ"י דין ואינו מעשה בפועל ממש ג"כ אסור לאונן.
ג) ועוד יתכן לפרש דקמ"ל בברייתא שאסור לאונן לקיים מצוה. ואע"פ דבשומע כעונה אין השומע עושה מעשה מצוה ורק קיום המצוה מצטרף לשומע, מ"מ אסור לאונן לקיים מצוות ומשו"ה אין מברכין עליו.
והנה עיין ברא"ש (פ"ג סי' ב') שהביא את שיטת יש גדולים דבמי שמת לו מת במוצ"ש אומרים לאדם אחר להבדיל ובזה נפטר האבל. וצ"ע דמבואר להדיא בברייתא שאין אחרים מברכין עליו. וצ"ל דס"ל דהברייתא מיירי היכא דהאונן עונה אמן דאסור משום שעושה מעשה מצוה, משא"כ היש גדולים מיירי כשיוצא בשמיעה בלבד מדין שומע כעונה ואין בזה איסור משום דלא קעביד מעשה מצוה. וכן יוצא מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' י"א) וז"ל כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה יצא יד"ח ואע"פ שלא ענה אמן. וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך עכ"ל. ומבואר דעניית אמן נחשב כמוציא ברכה מפיו והוי מעשה ברכה, משא"כ בשמיעה יוצא מדין שומע כעונה. ולפי"ז י"ל דה"יש גדולים" סברי דאסור לאונן לענות אמן משום דעושה מעשה מצוה אבל יכול לצאת ע"י שומע כעונה משום דאינו עושה מעשה מצוה.
ועיין ברא"ש (סי' ב') וז"ל אמרו שפעם אחת היה ר"י ז"ל אונן ואכל בלא הבדלה א"ל תלמידיו ונבדיל לפניך אמר להם האמרינן בירושלמי אם ברכו אין עונה אחריהם אמן עכ"ל. ויש להסתפק בביאור תשובת הר"י לתלמידיו, די"ל שהר"י הוכיח מדברי הירושלמי שאסור לאונן לענות אמן דיש איסור לאונן לצאת יד"ח אף בשמיעה בלבד מדין שומע כעונה, משום דשומע כעונה נחשב עפ"י דין לעשיית מעשה מצוה. והר"י סובר שאין מקום לחלק בין עניית אמן לשומע כעונה דבתרווייהו השומע עושה מעשה מצוה. וע"כ פסק שאסור לאונן לצאת ברכת הבדלה אף ע"י שומע כעונה. ומאידך י"ל שהר"י סובר דאע"פ שיש חילוק בין העונה אמן שעושה מעשה מצוה לשומע כעונה שאינו עושה מעשה מצוה ורק מקיים מצוה²², מ"מ אסור לאונן לקיים מצוה. והר"י סובר דיסוד ההלכה שאין האונן עונה אמן הוא משום שאסור לאונן לקיים מצוה, וע"כ אף אסור לו לצאת מדין שומע כעונה. ועוד אפשר לומר דהר"י סובר דיסוד האיסור שחל על האונן הוא לעשות מעשה מצוה, ואע"פ שאינו עושה מעשה כשיוצא מדין שומע כעונה, מ"מ לא חל באונן דין שומע כעונה דרק בגברא שהוא בר חיובא שיכול לברך ולענות אמן בעצמו אמרינן שיוצא נמי ע"י שמיעה בלבד מדין שומע כעונה. משא"כ באונן שאינו יכול לברך בעצמו משום שאסור בעשיית מעשה מצוה ולכן לא חל לגביה דין שומע כעונה.
רא"ש סי' ב'.
א.
עיין ברא"ש (סי' ב') שהביא מחלוקת בין הראשונים במי שהיה אונן במוצאי שבת ונקבר המת למחר ביום א' האם חייב להבדיל לאחר הקבורה, דהר"י סובר שפטור דמכיון דבשעת חיוב הבדלה במוצ"ש היה פטור שהיה אונן פטור גם לאחר הקבורה ביום א', דדינו כחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני שפטור מעולת ראייה. והמהר"ם מרוטנברג חולק עליו וסובר שחייב להבדיל ביום ראשון משום דאמרינן דמי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך עד רביעי בשבת. וביאר המנחת חינוך (מצוה ל"א) שנחלקו בגדר ההלכה שאם לא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך עד יום ד', דהר"י סובר דהיינו בתורת תשלומין ולפיכך אם היה פטור בשעת החיוב במוצ"ש אינו חייב אח"כ בתשלומין. משא"כ המהר"ם מרוטנברג סובר שכל יום עד יום ד' הוי מחייב בפ"ע, דזמן הבדלה נמשך עד יום ד' בשבת, ומשו"ה מבדיל ביום א' לאחר הקבורה.
והנה יש לעיין בשיטת הר"י, דאם המחייב של הבדלה הוי מוצאי שבת אמאי אינו מבדיל אחרי הקבורה ביום א', והרי עד יום ד' קרוי מוצ"ש וכדקיי"ל (גיטין דף עז.) בכתיבת הגט שאם אמר הבעל כתבו ותנו גט לאשתי לאחר השבת כותבין עד יום ד', דעד יום ד' קרוי לאחר השבת, וא"כ אמאי אינו מבדיל הא עד יום ד' הוי זמן המחייב. ולכאורה מוכח דהר"י סובר שיציאת השבת מקודש לחול מחייבת בהבדלה ומכיון שהיה פטור באותה שעה פטור מתשלומין. אמנם לפי"ז יש להעיר דמלשון הרא"ש משמע שנחלקו הראשונים רק בגוונא שנקבר מתו למחר, ולכאורה לפי מש"כ דנחלקו אם יציאת שבת מחייבת הבדלה או דחלות שם מוצאי שבת הוי המחייב, י"ל דנחלקו נמי בציור שמת לו מת בשבת ונקבר במוצ"ש אם חייב להבדיל לאחר הקבורה במוצ"ש. דלשיטת הר"י שיציאת שבת מחייבת בהבדלה, י"ל דמכיון דביציאת שבת היה פטור אין עליו חיוב תשלומין. ואילו לשיטת המהר"ם דחלות שם מוצאי שבת מחייב בהבדלה י"ל דחייב להבדיל במוצ"ש לאחר שנקבר. ולפי"ז יוצא שאם מת לו מת במוצ"ש באמצע הלילה ונקבר למחר לכו"ע חייב בתשלומין מכיון דבתחילת הלילה היה חייב להבדיל, וע"כ חייב בתשלומין.
ועוד יש להסתפק בדין קטן שהגדיל ביום א' ושוטה שנשתפה ביום א', האם חייבים בהבדלה או לא. דלכאורה זה תלוי במחלוקת בין הר"י והמהר"ם הנ"ל האם יציאת שבת מחייבת בהבדלה וג' ימים הם בתורת תשלומין, או דשם מוצ"ש מחייב בהבדלה והחיוב נמשך עד יום ד' משום דעד יום ד' קרוי לאחר השבת, וכל יום הוי מחייב בפ"ע. דאי נימא שמבדיל עד יום ד' מדין תשלומין י"ל דקטן שהגדיל ביום א' פטור מתשלומין דלא היה בר חיובא בשעת החיוב (וכדפסק הר"י לגבי אונן במוצ"ש). משא"כ אי מבדיל עד יום ד' משום שכל יום הוי מחייב בפ"ע אזי י"ל שקטן שהגדיל ושוטה שנשתפה ביום א' חייבים בהבדלה. ברם יש לדחות דאין לדמות דין קטן שהגדיל ושוטה שנשתפה לאונן במוצ"ש, די"ל דקטן ושוטה מופקעים מעצם החפצא של שבת שאינם מוזהרים על שמירת שבת, וע"כ קטן ושוטה מופקעים מהבדלה שחסר להם עצם המחייב של הבדלה דאין להם עצם החפצא של שבת וליכא להם על מה להבדיל, וממילא הם מופקעים מעצם החפצא של הבדלה. משא"כ אונן אינו מופקע מקדושת היום של שבת דמוזהר בשמירת שבת, ופטור רק ממצות עשה מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, וממילא שפיר איכא לגביה חפצא של הבדלה אלא שפטור ממצות הבדלה מדין עוסק במצוה. ולפי"ז י"ל שנחלקו הראשונים דוקא בדין מי שהיה אונן במוצ"ש אם מבדיל למחר משום דאית ליה המחייב של הבדלה אלא שהיה פטור בעת יציאת השבת ופליגי אם מבדיל ביום א' משום שהמחייב נמשך עד יום ד', או דילמא שהוא פטור דהוי רק דין תשלומין ומכיון שהיה פטור בשעת המחייב אינו חייב אח"כ בתשלומין.
ב.
עיין ברא"ש (סי' ב') שכתב בשם המהר"ם מרוטנברג דמי שהיה אונן במוצ"ש ונקבר המת למחר דחייב להבדיל לאחר שנקבר, והמהר"ם סובר דאפילו אם שמע הבדלה מאחרים שהבדילו במוצ"ש לא יצא יד"ח דבאותה שעה לא היה בר חיובא וצריך לחזור ולהבדיל למחר, דזמן המחייב הבדלה נמשך עד יום ד'. והביא "שיש גדולים שאומרים לאחר להבדיל ובזה נפטר האבל". ובביאור המחלוקת נראה שנחלקו בגדר הדין שאונן פטור ממצוות, דהמהר"ם סובר שאונן פטור לגמרי ממצוות ואינו בר חיובא כלל. ואילו שיטת ה"יש גדולים" היא שאונן הוי בר חיובא וחל עליו חובת הבדלה אלא דמדיני אבילות אונן מתבטל מחיוב מצוות שעליו, וזה גופא שהאונן מתבטל מקיום מצוות הוי קיום מצות אבילות (וכדנתבאר לעיל בשיעורים בד"ה תוס' ד"ה פטור מק"ש). ולפי"ז נראה דאם האונן יבדיל בעצמו במוצ"ש קודם הקבורה לשיטת המהר"ם לא יצא יד"ח דאינו בר חיוב מצוות כלל, ואילו לשיטת ה"יש גדולים" יצא יד"ח דבעיקר דינו הריהו חייב במצוות. ולפי"ז צ"ע קצת אמאי נקט הרא"ש דנחלקו אם יצא כשאחרים הבדילו בשבילו ולא כשהבדיל בעצמו. ואולי י"ל שהרא"ש סובר שאסור לאונן לברך בעצמו דעושה מעשה מצוה, משא"כ כששומע ברכה מאחרים ויוצא מדין שומע כעונה, ליכא איסור, דמדין כבוד המת אסור לאונן רק לעשות מעשה מצוה בפועל ממש, וע"כ נקט הרא"ש דנחלקו המהר"ם וה"יש גדולים" כששמע האונן הבדלה מאחרים.
ומבואר דלשיטת "יש גדולים" אע"פ שאונן פטור ממצוות, מ"מ הגברא דאונן הוי בר חיובא ואית ליה קיום המצוה, ולא דמי לשוטה שנשתפה שחייב לחזור ולעשות המצוה עוד פעם, דשאני שוטה דלא הוי בר חיובא כלל ומופקע מעצם המצוה ואין לשוטה אף קיום המצוה, משא"כ אונן הוי בר חיובא דמישך שייך למצוה ואית ליה קיום מצוה אלא שפטור מחובת המצוה מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה²³. והנה עיין בירושלמי (פ"ג ה"א) דאם האונן בירך אין עונים אמן אחריו, וצ"ע לשיטת ה"יש גדולים" דהרי אונן הוי בר חיובא, ואמאי אין עונים אחריו אמן.
ונראה דמבואר מזה דמכיון שאונן נאסר בקיום מצוות אף אינו יכול לעשות חפצא של ברכה, וברכתו הויא כדין ברכה שאינה צריכה דאין עונים אחריה אמן. ולכן נקט הרא"ש דמיירי שהבדילו אחרים בשבילו דשפיר עושים חפצא של ברכה ויוצא מדין שומע כעונה שמתייחס הברכה אליו ויכול לקיים מצות הבדלה. משא"כ אילו היה האונן מברך בעצמו אינו חל חפצא של ברכה, וליכא קיום מצות הבדלה. ובאופן אחר אפשר לתרץ דברי הירושלמי לשיטת ה"יש גדולים" שאין עונים אחריו אמן משום דאסור לאונן לברך ברכה, ואע"פ שאם בירך חלה על ברכתו חלות שם ברכה ואינה ברכה לבטלה, מ"מ אסור לענות אמן לברכתו דאסור לענות אמן לברכה שנאמרה באיסור.
תוס' ד"ה ואינו מברך וז"ל לכך נראה לומר אינו מברך אינו רשאי לברך ומפרש בירושלמי למה וקאמר מפני כבודו של מת אי נמי מפני שאין לו מי שישא משאו וכו' ומשני א"ר חנינא מכיון שהוא זקוק להכין לו ארון ותכריכין כדתנן מחשיכין על התחום להביא לו ארון ותכריכין כמו שהוא נושא משאו דמי אלמא משמע דבשבתות וי"ט אינו רשאי לברך ולהתפלל דטרוד להחשיך לו על התחום להביא ארון ותכריכין. וקשיא מסיפא דקתני בשבת מברכין עליו ומזמנין עליו וכן תניא נמי בירושלמי בד"א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל ומברך ועונים אחריו אמן. ואומר הר"י דפליגי אהדדי רישא וסיפא בירושלמי. ורבי נתנאל היה אומר דאפשר לישבו דודאי אם דעתו להחשיך על התחום אז יש לנו לומר דטרוד להחשיך ואינו רשאי לברך אבל בסיפא מיירי בשאין דעתו להחשיך על התחום ומיהו האי טעמא לא שייך לטעמא דמשום כבודו עכ"ל.
ונראה דהירושלמי מסופק ביסוד האיסור של אונן לעסוק במצות האם הוא חל משום "כבודו של מת" דהיינו שחל דין אונן שפטור ואסור לעסוק במצות מחמת חובת הקבורה המוטלת עליו, או משום "שאין לו מי שישא משאו" דהיינו שחל עליו שם אונן לאוסרו במצות מחמת התעסקותו עם המת.
והקשו התוס' דיש סתירה בין הרישא שאונן אינו רשאי לברך בשבת לסיפא (בירושלמי ובברייתא בסוגיין) דבשבת מברך ועונים אחריו אמן. והר"י מתרץ שנחלקו אם אונן אסור בעשיית מצוות בשבת. ונראה לפרש דהר"י סובר דיסוד האיסור דאונן לעסוק במצוות חל מחמת חובת הקבורה שחלה עליו, ופליגי אם חל חיוב קבורה בשבת. ומאידך לדעת רבנו נתנאל נראה דיסוד הפטור והאיסור של אונן לעסוק במצוות חל מחמת קיום ההתעסקות בקבורת המת, ולפיכך אם היה טרוד בשבת בלהחשיך על התחום אינו רשאי לברך - מכיון שהוא עסוק בקבורת המת, שמתעסק להביא ארון ותכריכין. משא"כ כשאינו טרוד להחשיך על התחום חייב לברך דאינו מתעסק בקבורת המת. ונראה דלשיטת ר' נתנאל הירושלמי סובר דליכא חובת קבורה בשבת, והפטור של אונן ממצוות אינו חל משום חובת קבורה המוטלת עליו אלא הוא תלוי במעשה התעסקות עם המת דכל זמן שהוא עסוק במת הריהו פטור ממצוות. ודומה לדין נושאי המטה שפטורים כל זמן שהם עוסקים במת²⁴. ואילו לשיטת הר"י הפטור של אונן ממצוות תלוי בחובת קבורה. ולשיטתו חל פטור אף בשעה שאינו עסוק במעשה של התעסקות בקבורת המת.
ועיין ברא"ש (סימן א') שכתב דביו"ט שקוברין ע"י עממין, וגם הוא יכול להתעסק עמהם להחשיך על התחום, אונן פטור ממצוות דקרוי נושאי המטה, משא"כ בשבת אונן חייב במצוות אע"פ שיכול להחשיך על התחום מכיון שאין קוברין אותו בשבת. ובביאור סברתו נראה דמחלק בין שבת ליו"ט, דמכיון שאין קוברין מת בשבת אפילו ע"י עממין אזי י"ל דבשבת ליכא חובת קבורה וקיום דהתעסקות בקבורת המת, דשבת היא מופקעת ממצות קבורה - ובשבת ליכא חובת קבורה וקיום של התעסקות במת, וע"כ ס"ל דבשבת אפילו אם האונן מחשיך על התחום הרי הוא חייב במצוות. משא"כ ביו"ט שיכול לקוברו ע"י עממין חלה חובת קבורה עליו ופטור ממצוות מחמת חיוב הקבורה המוטלת עליו ואע"פ שאינו מתעסק בקבורה²⁵.
והנה המחבר (שו"ע יו"ד סי' שמ"א סע' א') פסק "ובשבת ויו"ט אוכל בשר ושותה יין ומברך וחייב בכל המצות חוץ מתשמיש המטה ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת חל עליו אנינות לאסור בכולן משעה שמתחיל ללכת כדי להחשיך על התחום ואם רוצה לקברו ביו"ט ראשון ע"י עממין אסור בכולן וכ"ש ביו"ט שני שהוא בעצמו יכול לקברו שחלו עליו כל דיני אנינות".
והגר"ח זצ"ל נקט דלפי המחבר יש חילוק בין יו"ט ראשון ליו"ט שני, שביו"ט ראשון לא חלו דיני אנינות אלא אם רוצה לקברו בו ביום ע"י עממין, משא"כ ביו"ט שני חלין עליו דיני אנינות אפילו אם אינו רוצה לקברו בו ביום. ועפי"ז ביאר סוף ההלכה שכתב המחבר "וכ"ש ביו"ט שני שהוא בעצמו יכול לקברו וכו'", דביו"ט שני הואיל ויכול לקברו בעצמו חלו עליו כל דיני אנינות אפילו היכא שאין דעתו לקברו בו ביום.
וביאר הגר"מ זצ"ל דיש לחלק בין יו"ט ראשון ליו"ט שני עפי"מ דקיי"ל במס' ביצה (דף ו.) דיו"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן, דמשו"ה מותר לקבורו אפי' ע"י ישראל. ונראה שיסוד הדין הוא שקבורת המת הותרה ביו"ט שני, כלומר שבמקום קבורת המת לא גזרו מעיקרא דין יו"ט שני כל עיקר, ואינו דין דחייה דמצות קבורה דוחה יו"ט שני אלא הדין הוא דקבורה הותרה ביו"ט שני. ולכן אפילו אם אין דעתו לקברו בו ביום חלין עליו דיני אנינות משום דקבורה הותרה ביו"ט שני²⁶. ונראה להביא ראייה לדברי הגר"מ זצ"ל דקבורה הותרה ביו"ט שני ממה שמותר לקבור את המת אפי' ביו"ט שני של ר"ה אף על פי דקדושה אריכתא היא. ולכאורה היינו משום דלגבי קבורת המת ליכא חלות דין קדושת יו"ט שני כל עיקר ומשו"ה לא חלה חלות קדושת יומא אריכתא.
ומעשה אירע בעיר ראסיין שהדיין דמתא נפטר בערב שבועות ולא היה פנאי לקברו לפי כבודו של המת לפני יו"ט, ופסק הגר"מ זצ"ל שמוטב לקברו ביו"ט שני כדי שיוכלו ההמון להשתתף בהלוייתו וקבורתו. וביאר הגר"מ זצ"ל שאע"פ שהיה אפשר לקברו בערב יו"ט וקיי"ל דהיכא שאפשר לקיים שניהם לא אמרינן עשה דוחה ל"ת (כמבואר ביבמות דף כ:), שאני יו"ט שני דלגבי מת כחול גמור שויוה רבנן, דהיינו שבמקום קבורה לא תקנו יו"ט שני כלל, דקבורת המת ביו"ט שני הותרה דחלה הפקעה בעצם קדושת היום דיו"ט שני לענין קבורת המת, ומשו"ה פסק דקבורת המת מותרת ביו"ט שני אף בכהאי גוונא שהיה אפשר לקברו בעיו"ט. אך הגר"ח זצ"ל פקפק על הוראת הגר"מ זצ"ל דאפשר דכוונת הגמ' "יו"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן" היינו רק לגבי מת שעוברין עליו באיסור בל תלין, כלומר בלילה הראשון. ודומה לדין הלנת שכר שכיר דמבואר בגמ' (ב"מ דף קי:) שאינו עובר אלא בלילה הראשון בלבד, וה"נ בהלנת המת. וע"כ הותרה קבורה ביו"ט שני היכא שלא עבר הלילה הראשון. משא"כ במעשה שאירע בראסיין שנפטר בעיו"ט וכבר עבר הלילה הראשון י"ל דלא אמרינן בזה דיו"ט שני כחול שויוה רבנן.
ואמר הגר"מ זצ"ל שלפי זה יש נ"מ לענין דיני אנינות, דמאחר דיו"ט שני כחול שויוה רבנן היינו שחלה הפקעה בעצם קדושת היום במקום שחל חובת קבורת המת, אזי י"ל שאפי' אם אין בדעתו לקבור את מתו באותו היום כל דיני אנינות חלים עליו לגמרי. אולם מדברי הט"ז (שם ס"ק ג') משמע שאין דיני אנינות חלים ביו"ט שני אלא אם רוצה לקבור את מתו באותו היום, ומה"ט אין דיני אנינות חלים בליל יו"ט שני לדעת מהר"ש הואיל ואין דרך לקבור בלילה. ומבואר שלסברת הט"ז הדין ד"יו"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן" אינו אלא דין דחייה בלבד, ומשו"ה דיני אנינות אינם חלים ביו"ט שני אלא א"כ דעתו לקבור את מתו בו ביום.
תוס' ד"ה ואינו. בא"ד. וז"ל וכן איפכא מי שמתו מוטל לפניו ואין עליו לקוברו אין נוהג אנינות וכן משמע בירושלמי נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כנמסר לרבים ועל כרחך נמסר לרבים ר"ל אפי' לפניו דאי שלא לפניו תיפוק ליה שמיד חל עליו אבלות משיצא מפתח ביתו וכיון דלא חל עליה אנינות א"כ אדם שאינו יכול לקבור מתו כגון אדם שמת בבית האסורים ואין המושל מניחו לקוברו נראה שאין חייב לנהוג בו אנינות שהרי אין זה מוטל עליו לקברו מפני שאינו יכול לפדותו ולהוציאו לקברו כדתניא במסכת שמחות (פ"ב) נתיאשו בעליו מלקוברו מתאבלין עליו ופסיק מיניה תורת אנינות מיהו באותו שתפסו מושל גם אבילות אינו חייב דלא דמי לנתיאשו מלקוברו ששם אינו קוברו תו אבל הכא עדיין הוא מצפה אם יוכל לעשות פשרה עם המושל להניחו לקברו וכן מעשה דר' אליעזר בר"ש בבבא מציעא (דף פד:) דפסק מצות אנינות ומעשה שמתה אחותו של ר"ת בשבת והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין ואפשר שגם ר"ת אם היה בעיר עצמו היה מקיל מאותו הטעם עכ"ל.
א.
ובביאור דבריהם נראה שהתוס' ס"ל דדין אנינות תלוי בעצם המעשה שמתעסק בצרכי המת, דכל זמן שעוסק בצרכי המת הוי אונן. ועל כן כשהמת בבית האסורים ואין המושל מניחו לקוברו הואיל דאינו עוסק בצורכי המת ואין בדעתו עכשיו להתעסק בצרכי המת, פקע מיניה דין אונן. ואע"פ שחייב בקבורת המת מ"מ אינו אונן. משא"כ חלות דין אבילות תלוי רק בקיום מצות קבורה, וע"כ כשהחזיר פניו מן המת חלה עליו חלות אבילות ומתחיל למנות ימי שבעה. דהחזרת פנים מן המת כסתימת הגולל דמי, כלומר דכבר קיים מצות קבורה המוטלת עליו, וכמבואר בגמ' מועד קטן (דף כב.) "אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתי בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבילא אתחילו מנו". ופירש רש"י (ד"ה אתחילו מנו) וז"ל ימי אבילות אע"ג דלא נקבר המת עד ימים רבים ואע"ג דאבילות אינו חל עד שיסתום הגולל לדידכו דלא מחזי חזרתכם כנסתם הגולל עכ"ל. משא"כ במת שנמצא בבית האסורים שקרוביו לא התייאשו מלקוברו דלא קיימו מצות קבורה המוטלת עליהם לא חלה עליהם חלות אבילות, ואע"פ שאינם נמי אוננים כי אנינות תלויה בהתעסקות עם המת לקוברו.
והוכיחו התוס' ממעשה שמתה אחותו של ר"ת והיה בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין דכיון שלא היה עסוק בצרכי המת לא חל עליו דין אנינות, דאי דין אנינות היה תלוי רק בקיום מצות הקבורה בלבד דלא פקע דין אנינות עד לאחר שנתקיים קיום קבורה אזי היה אסור לר"ת לאכול בשר ולשתות יין עד לאחר הקבורה, ואע"פ שהיה בעיר אחרת.
ב.
והנה יעויין ברמב"ם (פ"א מהל' אבל ה"ב) וז"ל מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, עכ"ל. והרמב"ן (תורת האדם עמ' רי"ב הוצאת הרב שעוועל) חולק עליו וסובר דמשעת מיתה, חלין כל דיני אבילות חוץ מנעילת הסנדל עטיפת הראש וכפיית המטה. וצ"ב ביסוד מחלוקתם.
ולכאורה היה נראה דפליגי ביסוד המחייב של אבילות, דלשיטת הרמב"ן המחייב דאבילות הוי המיתה, וע"כ דיני אבילות חלין משעת מיתה. ואע"ג שאינו חייב בנעילת הסנדל וכפיית המיטה משעת המיתה היינו משום דניהוגי אבילות אלו חלין מדין קיום מצות אבילות, ואונן פטור מקיומי מצות אבילות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, דמכיון שהוא עסוק במצות קבורה הרי הוא פטור מקיום מצות אבילות. אולם הרמב"ן סובר דאיסורי אבילות חלין משעת המיתה. ומאידך לשיטת הרמב"ם המחייב דאבילות הוא הקבורה, ולפיכך ס"ל שכל דיני אבילות חלין רק אחרי הקבורה.
ולכאורה תהא בזה נפקא מינה בדין ניהוגי אבילות בשמועה שמת קרובו במדינה רחוקה ועדיין הוי לפני הקבורה (וכגון שהודיעוהו ע"י טלגרף או טלפון שקרובו נפטר במדינה אחרת ושהלויה תתקיים למחר), דיש להסתפק האם חל דין אבילות משעה ששמע שמת לו מת או שדין אבילות חל רק משעת הקבורה. דלפי הרמב"ן הסובר דמיתה הוי המחייב של אבילות אלא דבעלמא אין נוהגים קיומי אבילות עד לאחר הקבורה, משום דלגבי קיום אבילות אמרינן דאונן פטור משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, י"ל דבשמועה שמת קרובו במדינה רחוקה מכיון שאינו עוסק במצות קבורה חל עליו דין אבילות ומתחיל שבעה מיד. מאידך לפי מה שביארנו בסברת הרמב"ם דהקבורה הוי המחייב של האבילות אזי אף בשמועה שמת קרובו במדינה רחוקה ליכא דין אבילות כלל עד לאחר הקבורה. ובשאלה זו שהודיעוהו שמת קרובו בעיר רחוקה ואין דעתו לנסוע לשם לקבורה נחלקו הנצי"ב זצ"ל וחתנו הג"ר רפאל שפירא זצ"ל אם חלה האבילות מיום השמועה או משעת הקבורה, דהנצי"ב פסק דתלוי בקבורה, ואילו הגאון ר' רפאל שפירא זצ"ל פסק שיושב שבעה מיד ביום השמועה²⁷, ולכאורה נידון זה תלוי במחלוקת הנ"ל בין הרמב"ם והרמב"ן וכמש"נת.
אולם יתכן לומר שאף הרמב"ם סובר שהמיתה מחייבת אבילות, אלא דסובר דמאחר שחל עליו דין אונן לא חל עליו דין אבילות כלל עד לאחר הקבורה, דמדיני אנינות שיבטל אונן ממצוות, ומשום כך חל פטור אף ממצות אבילות שחלה עליו משעת המיתה. דחל דין דחייה שהאנינות דוחה חלות האבילות עד לאחר הקבורה. אמנם לפי"ז צ"ע אמאי לא נהג ר"ת אבילות מיום השמועה, דמכיון דההתעסקות בצרכי המת לא היתה מוטלת עליו (דהיה בעיר אחרת) ולא נעשה אונן, למה לא חלו עליו כל דיני אבילות מיום השמועה. ומשמע שר"ת סובר שרק הקבורה מחייבת האבילות ולא חל עליו אבילות עד לאחר קיום הקבורה.
והגר"מ זצ"ל פסק לקולא בשמועה שמת קרובו במדינה רחוקה ועדיין הוי לפני קבורה, דמתחיל לספור את מנין ז' ימי האבילות מיום השמועה, אך אינו נוהג דיני אבילות דאיסורי אבילות וקיומי אבילות אלא מיום הקבורה, ומ"מ מסיים את האבילות שבעה ימים אחרי יום השמועה, דקיי"ל הלכה כדברי המקיל באבל ואפילו בתרתי דסתרי.
תוס' ד"ה ואינו. בא"ד. וז"ל ומעשה שמתה אחותו של ר"ת בשבת והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחת ואכל בשר ושתה יין ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין, ואפשר שגם ר"ת אם היה בעיר עצמו היה מקיל מאותו הטעם עכ"ל.
א.
יש לעיין בכוונת דברי התוס'. ונראה לפרש דבריהם בב' אופנים:
א) יתכן לפרש דהתוס' נסתפקו האם הביאור במה שאכל ר"ת בשר ויין הוא משום שהיה בעיר אחרת ולא היה עוסק בצרכי המת. והתוס' רצו להוכיח מזה דחלות דין אנינות תלוי במעשה התעסקות עם המת, ומכיון שהמת היה בעיר אחרת ולא התעסק ר"ת עם המת משו"ה לא חל עליו דין אנינות. או דילמא דר"ת לא נהג דין אנינות משום שהיה לה בעל והחיוב קבורה דרמיא על הבעל פוטר שאר הקרובים, ואפילו אם ר"ת היה באותו העיר נמי היה מקיל.
ונראה שאם הדין דאונן פטור ממצוות חל משום שההתעסקות בקבורת המת פוטרת, י"ל דר"ת הקיל רק בעיר אחרת משום שלא נחשב שם כמתעסק בקבורת המת. משא"כ באותה העיר לא היה מקיל, ואע"פ שבאותו העיר נמי לא היה ר"ת מתעסק בפועל עם המת דהבעל היה מתעסק בפועל בקבורה מ"מ חל עליו דין אנינות. וצ"ע בזה דמ"ש ההתעסקות במת שאינו שלו דאינה פוטרת מן המצות אלא בשעת ההתעסקות בפועל, ואילו במת שלו חל פטור מדין התעסקות עם המת אפי' שלא בשעת ההתעסקות בפועל אם עכ"פ המת הוא באותו העיר. ונראה דהביאור בזה הוא משום דהיכא שהמת אינו שלו אין להעוסק שום יחס עם המת אלא בשעה שהוא עוסק בו, ולכן אינו פטור מן המצוות אלא בשעה שהוא עוסק בפועל בצרכי המת. משא"כ במת שלו המתיחס אליו י"ל דאפילו אם רק סופו להתעסק בקבורת המת נמי חשיב עפ"י דין כעוסק בצרכי המת גם לפני כן, ומה"ט הרי הוא פטור מן המצוות כבר משעת מיתה.
ב) י"ל דתוס' נסתפקו אם הטעם שהקיל ר"ת ולא נהג אנינות הוא משום שהיה בעיר אחרת - ולא חל עליו דין מי שמתו מוטל לפניו דהיכא שהמת בעיר אחרת לא רמיא עליו חיוב קבורה, ומשו"ה לא חל עליו שם אונן. ולפי"ז ליכא הוכחה ממעשה דר"ת דחלות דין אנינות תלוי במעשה התעסקות במת, דיסוד הפטור דר"ת היה משום דלא חלה עליו חובת קבורה כלל כי המת לא היה מוטל לפניו. או דילמא דר"ת היה מקיל אף אם היה באותה העיר משום שיש שם בעל העוסק בקבורה, ובאמת ר"ת סובר דהחיוב שמוטל על הבעל לקבור את אשתו אינו פוטר את שאר הקרובים מחיוב קבורה. אמנם בעובדא דר"ת הבעל היה עוסק בקבורה ולגבי שאר הקרובים נחשב כאילו נמסר המת לכתפים, וע"כ לא נהג ר"ת אנינות. ולפי דרך זו יוצא שהתוס' הוכיחו את שיטתם שדין אנינות תלוי במעשה התעסקות עם המת מהצד שאפילו באותה העיר ר"ת היה מקיל כי הבעל לבדו היה עוסק בקבורה.
ב.
יש לדקדק בלשון התוס' שכתבו דר"ת הקיל שאכל בשר ושתה יין, ומשמע דהקיל רק לגבי איסור אכילת בשר ושתיית יין, אמנם חל בו דין אונן ליפטר ממצות ואף ע"פ שלא היה עסוק בקבורת אחותו. וחילוק זה מחוסר ביאור.
ויתכן שהביאור בזה הוא שהאיסור של אכילת בשר ויין חל מחמת טרדת קבורת המת, דחיישינן שאם יאכל בשר וישתה יין שמא יתבטל מלקבור את המת. והיכא דאיכא בעל חל עליו טרדת קבורת המת, ומשו"ה שאר הקרובים מותרים בבשר ויין. אולם הדין שאונן פטור ממצות חל מחמת שם אונן שחל בגברא, ואע"פ דהיכא דאיכא בעל חל חיוב קבורה על הבעל קודם לשאר הקרובים מ"מ כולהו הויין אוננים ופטורים ממצות. ולכאורה זה תלוי בב' הטעמים שבירושלמי בפטור אונן ממצות, דלמ"ד מפני שאין לו מי שישא משאו י"ל דאונן פטור ממצות מחמת טרדת קבורת המת בדומה לאיסור בשר ויין, והיכא דאיכא בעל שעוסק וטרוד בקבורה שאר הקרובים חייבים במצות משום דאינם טרודים בטרדת המת. (וכן י"ל לשיטת הרמב"ם דאונן פטור ממצות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, דשאר קרובים שאינם עוסקים בקבורת המת חייבין במצות). אמנם לטעם הירושלמי דאונן פטור משום כבודו של מת, אזי י"ל דאע"פ שהבעל הוא שעסוק וטרוד בקבורת אשתו מ"מ אף שאר הקרובים נמי אוננים הם ופטורים ממצות דאף עלייהו חל חיוב קבורה וחייבין בכבודו של המת, וחל עליהם שם אונן להפטר ממצוות.
תוס' ד"ה ואינו. בא"ד. וז"ל ומעשה שמתה אחותו של ר"ת בשבת והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין עכ"ל. והק' עליו הרא"ש (סוף סי' ג' ובמו"ק פרק אלו מגלחין סוף סי' נ"ה) דא"כ לא יהא דין אנינות נוהג אלא בבני המת המחוייבים בקבורתו מחמת שיורשים את ממונו ולא באביו ואחיו. ונראה דכוונת הרא"ש להקשות דמשמע דר"ת סובר דהבעל חייב בקבורה משום שיורש את אשתו ומפקיע חיוב הקבורה משאר הקרובים וא"כ ה"נ נימא שלא יחול דין אנינות אלא בבני המת שחייבים בקבורה מחמת שיורשין את המת. והקשה הרא"ש דמדוע ס"ל לר"ת שהחיוב קבורה שחל מדין שעבוד ממון יפקיע חיוב הקבורה שחל מדיני אבילות על כל ז' קרובים.
ונראה לבאר שיטת ר"ת, דהנה איתא ביבמות (פט:) שבעל מטמא לאשתו קטנה אע"פ שאין נישואיה אלא מדרבנן משום שעשאוה כמת מצוה, (פי' כיון שרק הוא יורשה אחרים לא ירצו לעסוק בקבורתה). ונראה שאם באשתו קטנה חל חיוב קבורה מדין מת מצוה הוא הדין באשתו גדולה. וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פ"ב מהל' אבל ה"ז) וז"ל אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו וכו' עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תימצא מי שיתעסק בה עכ"ל. ונמצא שאף בדיני איסור והיתר יש שני טעמים לחייב את הבעל בקבורת אשתו, א) מפני שהוא קרוב לה וחייב להתאבל עליה, ב) מדין מת מצוה.
ונראה שסובר ר"ת שמלבד מה שחייב הבעל בקבורת אשתו מהלכות אבילות מדין קרוב, ומדין שעבוד ממון מחמת שיורש את אשתו²⁸, הרי הוא חייב גם מדין מת מצוה. וחיוב זה הוא הדוחה ומבטל חיוב קבורה משאר הקרובים, משום דא"א להחשיב את האשה כמת מצוה לגבי הבעל אא"כ ליכא חיוב קבורה על קרוב אחר, דמת מצוה היינו מת שאין לו קוברים. וממילא ע"כ צ"ל שבשעה שהטילו החכמים חיוב קבורה על הבעל מדין מת מצוה גם הפקיעו את חיוב הקבורה משאר הקרובים. ולפ"ז מיושבת קושיית הרא"ש שהרי בני המת אינם חייבים לקבור את אביהם מדין מת מצוה ואין להם עדיפות מחמת שחייבים מצד שעבוד ממון מפני שהם יורשים את אביהם, דהרי מלבד חיוב זה יש גם חיוב קבורה אף מצד הלכות מצות אבילות ובחיוב זה כל הקרובים שוים, ולא מסתבר שיהא חיוב שאר הקרובים נדחה מפני שעבוד ממון שעל הבנים לקבור את אביהם. וממילא ניחא מה שכל הקרובים מחוייבים בדיני אנינות אפי' במקום שיש בן המחויב בקבורת אביו המת, דלא פקע חיוב הקבורה של שאר הקרובים אלא במקום בעל²⁹.
והנה הרא"ש (בסימן ג') מדמה דין מי שמת לו מת בבית האסורים ואין המושל נותן לקוברו לדין מי שמפנים אותו מקבר לקבר (והיה בדעתם מתחילה לפנותו), דקיי"ל שמשנסתם קבר הראשון פסקה אנינות אמנם לא חל עליו אבילות עד שיסתם הגולל השני. והוא הדין במי שמתו מונח בבית האסורים ואין המושל נותן לקוברו שאינם אוננים משום שאינם יכולים להתעסק בקבורת המת, ומ"מ אבילות לא חלה עליהם מכיון שלא נתייאשו מלקוברו. ומבואר שדין אנינות תלוי בהתעסקות בקבורת מתו. ולפי"ז יש לעיין מהו הדין כשמפנים מת מקבר לקבר כשלא היתה בדעתם מלכתחילה לפנותו האם חל על קרוביו שוב דין אונן ליפטר ממצוות ביום הקבורה השנייה. ולכאורה פשוט דפטורים ממצוות בשעה שעוסקים ממש בקבורת המת דאינם גרועים מנושאי המטה שפטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא דיש לעיין האם נפטרו ממצוות אף בשעה שאינם עוסקים ממש בקבורה כדין מי שמתו מוטל לפניו.
ועיין ברא"ש (מו"ק פ"ג סי' נ"ו) שנחלקו המהר"ם מרוטנברג והרא"ש האם המלקט עצמות קרובו נאסר באכילת בשר ושתיית יין כדין אונן או לא. דלשיטת המהר"ם חל עליו שוב דין אנינות ואינו אוכל בשר ושותה יין, ואילו הרא"ש סובר שאינו נאסר בבשר ויין וחל עליו דין אבילות מיד משעת ליקוט עצמות³⁰. ולכאורה מה שנסתפקנו בדין המפנה מת מקבר לקבר האם חל עליו דין אונן ליפטר ממצוות ביום הקבורה השנייה תלוי בדין המלקט עצמות קרובו האם הוא פטור ממצוות אף בשעה שאינו עוסק ממש בליקוט העצמות. דלשיטת המהר"ם חל ביה דין אונן, ופטור ממצוות אף כשאינו עסוק ממש בקבורה כדין אונן. משא"כ אליבא דהרא"ש אינו פטור אלא מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה ופטור ממצוות רק בשעה שעוסק בקבורה.
ולכאורה נראה לבאר את יסוד המחלוקת בין המהר"ם והרא"ש אי חל דין אנינות במלקט עצמות קרובו, דפליגי האם חל חלות שם מתו מוטל לפניו היכא שכבר נקבר המת פעם אחת. דהרא"ש סובר דמכיון שנקבר פעם אחת תו לא מיקרי מתו לענין אנינות, ולאחר שהוציאוהו לא חשיב מתו מוטל לפניו אלא כמת דעלמא ולא חל עליו דין אונן. משא"כ לשיטת המהר"ם דס"ל דאף לאחר שנקבר קרובו קרוי מתו, ומשום כך היכא שליקט עצמות קרובו ע"מ לקברם פעם שנית נחשב כמתו מוטל לפניו וחל עליו דין אנינות. ויתכן עוד נפקא מינה ביניהם לגבי כהן אם מותר לו ליטמא לקרובו בקבורה השנייה. די"ל דלשיטת הרא"ש דס"ל דלאחר שנקבר פעם אחת פקע מיניה חלות שם מתו, וכשהוציאוהו לקוברו פעם שנית לא חשיב מתו מוטל לפניו, אסור לכהן ליטמא בקבורה השנית. משא"כ לשיטת המהר"ם דקרוי מתו גם לאחר שנקבר, וכשליקט את העצמות לקוברם פעם שנית הוי מתו מוטל לפניו, מותר לכהן ליטמא בקבורה השנייה.
אמנם יעויין בכסף משנה (פ"ב מהל' אבל ה"ח) שהביא מאבל רבתי דפליגי התנאים בזה, ומשמע דלכו"ע לאחר סתימת הגולל אין הכהן מיטמא למת כשמפנים אותו לקבר שני. וא"כ קשה על המהר"ם הסובר דהוי מתו וכשמפנה את המת לקבר אחר חלה אנינות, דא"כ למה אין הכהן מיטמא לו. ועוד דמבואר להדיא ברמב"ם (פ"ב מהל' אבל ה"ח) שכהן מיטמא לקרוביו דוקא עד שיסתם הגולל, וז"ל ועד מתי מצווה להתטמא לקרוביו עד שיסתם הגולל עכ"ל. ומשמע דהרמב"ם סובר דלאחר מכאן שוב לא מיקרי מתו, ודלא כשיטת המהר"ם שעדיין מיקרי מתו גם לאחר סתימת הגולל. אך י"ל שסובר הרמב"ם דמה שאינו מיטמא לקרובו לאחר סתימת הגולל אין זה מפני שלאחר הקבורה שוב לא מיקרי מתו לענין דיני אנינות, אלא מפני שלאחר הקבורה שוב ליכא מתיר לאיסור טומאת כהנים.
והביאור בזה, דיש לעיין בשיטת הרמב"ם בטומאת כהן לקרוביו, שפסק (בפ"ב מהל' אבל ה"ו) וז"ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחית לו הטומאה מפני קרוביו שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וכו' לה יטמא מצות עשה וכו' במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד שם דלמה לא תחול המצוה להטמא לקרובים גם על כהנות אע"פ שאינן מוזהרות על הטומאה. ולכאורה שיטת הרמב"ם מחוסרת ביאור, דאמאי אין כהנת חייבת להתטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים מהווה חלק מהאבילות על מתו בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם.
ונראה לבאר דהא שיטת הרמב"ם היא שטומאת כהנים לקרוביו דחויה ולא הותרה, וכפי שכ' הרמב"ם (בפ"ו מהל' אבל הל' ט"ו) וז"ל הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל עכ"ל. וביאור שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור של טומאה. ונראה דיסוד שיטתו הוא שעיקר המצוה דאבילות שחלה על הכהן הוא לחלל את כהונתו בטומאת מת על קרובו, ובכך הוא מקיים את מצות האבילות על קרובו. ולפיכך המצוה להתטמא חלה דוקא על כהן זכר שנאסר בטומאת מת, וכשמתטמא לקרובו הוא מחלל את קדושתו לשם אבילותו, משום דחילול קדושתו לצורך קרובו מהוה את קיום מצות האבילות. משא"כ כהנת, שאינה מוזהרת על טומאת מת, ולכן טומאתה לקרובה אינה קיום אבילות מכיון דליכא בכך חילול קדושה, ומשו"ה פטורה מלהתטמא לקרובה. והרמב"ם לשיטתו שסובר שטומאת כהנים לקרובו דחויה ולא הותרה, ומשו"ה נחשבת טומאת הכהן לקרובו חילול קדושתו שנדחה לשם מצות האבילות. משא"כ אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה, דהיינו שלא היתה כלל אזהרה לכהן מלהטמא למת שהוא קרובו, אין טומאת קרובו מחללת את קדושתו כלל. ומשום כך בטומאת קרובו לא היה מקיים הכהן מצות אבילות, משום דעיקר המצוה דאבילות היא לחלל קדושת כהונתו כשמטמא לקרובו, ויש חילול קדושה רק כשטומאת הכהן לקרובו דחויה ולא כשהותרה.
ונראה דחובת מצות הכהן להטמא למתו אינה תלויה במצות קבורת המת, דהא הרמב"ם פסק שאינו מטמא לקרוביו הרוגי ב"ד (פ"ב מהל' אבל ה"ח) וז"ל וכן כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהן כגון הרוגי ב"ד ושפרשו מדרכי ציבור וכו' והמאבד עצמו לדעת אין הכהן מטמא להן כו' עכ"ל, ואע"פ שבכל המתים האלה חלה מצות קבורה מ"מ מאחר שאין בהן חיוב אבילות אינו מטמא להם, משום דחובת והיתר הטומאה תלויות במצות האבילות ולא במצות הקבורה.
אמנם מאידך נראה דיסוד הדין דכהן מטמא למת מצוה הוא משום דמצות הקבורה מהווה המתיר להטמא ולא משום חובת האבילות, וכן מתבאר מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' אבל ה"ח) וז"ל כהן שפגע במת מצוה בדרך הרי זה מטמא לו, ואפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו עכ"ל, והרי ליכא כאן אבילות ומוכח דהמתיר להטמא הוי חובת הקבורה. ולפי"ז י"ל דחל דין לכהן להטמא למת מצוה אף כשהמת הוא מהרוגי ב"ד ומאבד עצמו לדעת והפורשים מדרכי ציבור אע"פ דליכא מצוה להתאבל עליהם, דמ"מ חלה מצוה לקוברם.
וראייה דאיכא חילוק בין טומאת כהן לקרובים לבין טומאת כהן למת מצוה היא ההלכה שאין כהן מטמא לעצם כשעורה מאביו, ואפילו אם כל גופו קיים וראשו נקטע אינו מטמא לו, וכמבואר ברמב"ם (פ"ב מהל' אבל הל' י"ד - ט"ו) ז"ל אין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכו' נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר עכ"ל. והנה בסוגיא במס' נזיר (דף מג:) מבואר שדין זה אינו חל במת מצוה, וז"ל הגמרא: אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו, מ"ט אמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, א"ל רב המנונא אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה ה"נ דלא ליטמא ליה, א"ל מת מצוה קאמרת כו' עכ"ל. ומבואר להדיא בגמ' דשאני מת מצוה מקרובים. ונראה דההלכה של נקטע ראשו של אביו נאמרה בחלות שם עצמו של מת שהוא קרובו, שאם הוא שלם הריהו חפצא של קרובו המת שחייב להתאבל עליו ולהטמא לו, ואילו כשנקטע ראשו חסר עצמו של קרובו המת, ולפיכך אינו מטמא לו. מאידך במת מצוה חובת הקבורה מתרת, ומשו"ה חייב להטמא כדי לקוברו ואפילו כשהמת חסר.
ונראה שדין זה שהמת צריך להיות שלם חל רק בחיוב הכהן להטמא לאביו המת, כי המחייב של האבילות והטומאה הוא עצם גופו של המת, דגוף המת נחשב כעצמו של אביו רק כשהוא שלם. מאידך המחייב של דיני האבילות האחרים, כגון איסורי שבעה ושלושים, אינו עצמו של המת אלא מיתת אביו, ואע"פ שגופו של אביו שמת אינו שלם חייב להתאבל על אביו שמת.
ולפי"ז נראה לבאר את פסק הרמב"ם וגם את שיטת התנאים באבל רבתי, דס"ל דלאחר סתימת הגולל תו לא מיטמא הכהן לקרובו, וצ"ע שהרי אם מפנה את מתו לקבר שני הוי אונן (לשיטת המהר"ם) וא"כ למה אין הכהן מיטמא. ונראה שהביאור הוא שהכהן אינו מיטמא אלא דוקא לעצמו של קרובו המת, וחלות שם עצמו של קרובו המת פקע עם סתימת הגולל, ולכן הכהן אינו מיטמא. ואעפ"כ חלה חובת קבורת קרובו המת לקוברו פעם שנית, והו"ל אונן שמתו מוטל לפניו לענין מצות קבורת קרובו. ודומה לעצם כשעורה מן קרובו המת שאינו בכלל עצמו של המת ואין הכהן מיטמא לו. וה"ה במלקט עצמות המת ומפנה אותו מקבר לקבר דליכא תו חפצא של עצמו של המת, ומשו"ה אינו מיטמא לו, ואע"פ שחייב בקבורתו מדין קרוב של המת והוי אונן. ולפי"ז נראה דבקובר עצם כשעורה של קרובו המת נמי מתחייב במצות קבורת קרובו והו"ל אונן, ואע"פ שאינו קובר עצמו של קרובו המת וכהן אינו מיטמא לעצם כשעורה דעלמא³¹.
אולם עדיין קשה, דהנה פסק הרמ"א (סי' ת"ג ס"א) כדעת הרא"ש דליכא אנינות במלקט עצמות. ובפשוטו היה נראה לבאר דס"ל דלאחר הקבורה שוב לא מיקרי מתו, וצ"ע שהרי פסק (סי' שע"ג ס"ו) שאע"פ שאין כהן מיטמא לקרובו לאחר סתימת הגולל מ"מ אם דעתו לפנותו מותר לטמא לו לצורך עד שיסתום הגולל השני. ומזה מוכח דס"ל שעדיין נחשב כמתו אפילו לאחר סתימת הגולל.
ונראה שהרמ"א סובר דמאי דליכא אנינות במלקט עצמות מתו אין זה משום שלאחר הקבורה שוב לא מיקרי מתו, אלא משום דניהוג דיני אנינות ודיני אבילות בבת א' מהווה תרתי דסתרי. ולכן מאחר שחייב לנהוג אבילות מיד בשעת ליקוט עצמות, ממילא א"א לחייבו באותה שעה גם בדיני אנינות אע"ג דגם לאחר שנקבר פעם אחת עדיין מיקרי מתו. ואולי לזה נתכוין הרמ"א (סי' ת"ג) במה שכתב "ואין אנינות בליקוט עצמות רק חל עליו אבילות מיד", פירוש דמה"ט גופא ליכא אנינות במלקט עצמות - הואיל וחלה עליו אבילות מיד.
ולפי"ז י"ל דפליגי בזה הרא"ש והמהר"ם, דלדעת הרא"ש אי אפשר לחול בו דין אנינות ודין אבילות בבת אחת, ומכיון שחל עליו דין אבילות מיד כשליקט העצמות שוב לא חל ביה דין אנינות. ומאידך המהר"ם סובר דחל עליו דין אנינות ואבילות בבת אחת.
¹ וכן משמע מלשון המאירי בסוכה (דף כה. בד"ה אף) וז"ל אף לענין ק"ש אמרו שהעוסק במצוה פטור ממנה והחתן פטור בה ולא משום עוסק במצוה שא"כ לא הוצרכנו להביאה לחתן מפסוק בפני עצמו ר"ל ובלכתך בדרך פרט לחתן, שהרי עוסק במצוה הוא וכו' אלא זו של חתן בלא עיקר מצוה היא כגון שכבר כנס ונעשית עיקר מצותו שאילו הולך לכנוס או עוסק עכשיו במצות כניסה היה פטור מדין עוסק במצוה, ואף באלמנה כן, הא לא נאמר בחתן שפטור אלא משום טירדא עכ"ל. ובמאירי בברכות (דף יא. ד"ה חתן) כתב וז"ל חתן הכונס את הבתולה הוא פטור מק"ש אף בזמן שאינו עוסק בנישואין, כגון שכבר כנס אעפ"י שבשאר עוסק במצוה אינו כן עכ"ל. ומשמע דחל דין מסוים לפטור חתן מחמת טירדה דמצוה, משא"כ בשאר מצוות ליכא פטור מחמת טירדה אלא מחמת עצם ההתעסקות במצוה. ומרש"י מבואר דאף באונן חל פטור ממצוות מחמת טירדה דמצות קבורה המוטלת עליו.
² עיין ברמב"ם (פ"א מהל' אבל הי"א) וז"ל המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ולא מספידין אותו אבל עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים עכ"ל. וכן פסק המחבר (בשו"ע יו"ד סימן שמ"ה סעיף א') דאין מתאבלין על המאבד עצמו לדעת ומכל מקום עומדים עליו בשורה "שהוא כבוד לחיים". ומבואר דניחום אבלים שבשורה הוי כבוד החיים ולכאורה לא חשיב עסק במתים. ועכצ"ל דהפנימיים שבשורה פטורים מק"ש מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ברם יתכן לומר דחלין ב' קיומים בניחום אבלים - חלות קיום יקרא דחיי, וקיום יקרא דשכבא דהרי פסק הרמב"ם (פי"ג מהל' אבל ה"ד) דבמת שאין לו קרובים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרין ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות ושאר העם מתקבצין עליהן, ומקורו מגמ' שבת (דף קנב. - קנב ב), וכתב המאירי שם (ד"ה מת) דהוא משום כבוד המת. ומבואר דניחום אבלים הוי קיום כבוד המת. ולפי"ז י"ל דאף ניחום אבלים שבשורה הוי קיום כבוד המת, ובמאבד עצמו לדעת דין שורה נוהג משום כבוד החיים בלבד, משא"כ בשאר מתים דין שורה חל מתרי טעמי - כבוד החיים וכבוד המתים. ויתכן דיהא נפ"מ במאבד עצמו לדעת שאין לו קרובים שלא חל בו דין שורה משא"כ במת בעלמא שאין לו קרובים חל דין שורה. ולפי"ז י"ל דבמת בעלמא דין שורה הויא קיום כבוד המת ושפיר חלה הגזה"כ דימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים לפטור הפנימיים שבשורה מק"ש, ויל"ע בזה.
³ דהרי נושאי המטה עוסקין במעשה מצות הקבורה, ומי שמתו מוטל לפניו הוי טרוד בחובת מצות קבורה המוטלת עליו.
⁴ ברם עדיין צ"ע מאי שנא דבהל' קדימה במצוות אמרינן דנשיאת המטה בפעם ראשונה קודמת לק"ש, ואילו אם כבר נשא המטה פעם אחת מצות ק"ש קודמת - אע"פ שיצטרך שוב לשאת את המטה. ומשמע דקיום מצות התעסקות בקבורת המת של הגברא קודמת לקיום מצות ק"ש, ומשו"ה מכיון שכבר נשא את המטה פעם אחת וכבר קיים הגברא מצות התעסקות בקבורת המת אמרינן דמצות ק"ש קודמת לקיום נשיאת המטה פעם שנית. דנשיאת המטה פעם שנית אינה קיום מצוה חדשה אלא המשך והוספה על קיום המצוה שעשה כשנשא את המטה לראשונה ומשו"ה ק"ש קודמת. אמנם אי יסוד דין קדימת קבורת המת לק"ש הוא מדין כבוד המת וחל מחמת החפצא של המת צ"ע מאי שנא פעם שנייה מפעם הראשונה. ועוד צ"ל דע"כ מיירי דלא יהא בזיון למת אם יקראו ק"ש לפני הקבורה, דלכאורה אם יהיה בזיון למת מסתבר דמצות קבורה קודמת לק"ש מחמת איסור בזיון המת, וצ"ע.
⁵ וכדביאר מרן הגר"ח זצ"ל בספרו פ"ד מהל' תפלה הל"א עיי"ש.
⁶ עיין בחידושי הרשב"א (דף יג:) ד"ה שמע ישראל ובשיטה מקובצת דף יג. ד"ה בקורא להגיה, ובשיעורים לעיל יג א ד"ה ש"מ מצוות צריכות כוונה.
⁷ ומשמע נמי דמלווי המת אינם פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ויתכן לומר דהיינו משום דהפטור דעוסק במצוה חל מחמת טירדא - ומלווי המת אינם טרודים במצוה ומשו"ה חייבים בק"ש ותפלה. א"נ י"ל דהפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה חל רק כשאי אפשר לקיים את שניהם, ומכיון דמלווי המת יכולין לקיים את שניהם - דיכולין ללוות המת ולקרוא ק"ש אינם פטורים מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ועיין להלן בהמשך השיעור.
⁸ וכן פירש הפני יהושע בד"ה ה"ג רש"י וכו'.
⁹ ועיין בכת"י רש"י (המובא בספר תשלום פירוש רש"י) דגרס "ואת שלאחר המטה אף אם למטה צורך בהם חייבים הואיל וכבר יצאו יד"ח ונשאוהו אינם טרודים כ"כ במצוה". ומבואר דאלו שמאחורי המטה חייבין בק"ש אע"פ שיצטרכו שוב לשאת את המטה, משום דמאחר שכבר נשאו את המטה תו לא טרידי במצות הקבורה. ומבואר דיסוד הפטור דמתני' הוא משום טירדה דמצוה, ואם כבר נשאו את המטה אינם טרודים עוד.
¹⁰ וכן כתב רבינו יונה בסוגיין דף י: בדפי הרי"ף ד"ה אלו ואלו.
¹¹ ויתכן לומר לפימש"נ בשיעורים (לעיל דף יא. ד"ה אבל חייב) אליבא דהרשב"א דהפטור דעוסק במצוה חל רק כשעושה מעשה מצוה בקום ועשה, ולא כשמקיים מצוה בשב ואל תעשה, כמו אבל היושב ומקיים מצות שבעה בשב ואל תעשה, דה"ה במלויי המת דאינם מקיימים מצות לויית המת במעשה בקום ועשה אלא דמקיימים מצות לויית המת בעצם היותם שם בשעת הלוייה ולאו דוקא ע"י מעשה הליכה בקום ועשה ומשו"ה חלות הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה אינו חל בקיומם מצות הלויית המת.
¹² יש להעיר על דברי רבינו ממה שפסק הרמב"ם (פ"א מהל' אבל הי"א) שאין מתאבלין על המאבד עצמו לדעת אבל עומדים עליו בשורה משום שהוא כבוד לחיים. ומבואר דניחום אבלים בשבעה הוי דין כבוד המת ואילו ניחום אבלים דשורה דין כבוד החיים ודלא כדברי רבינו זצ"ל. ועיין בהגהות הגרע"א זצ"ל לשו"ע סימן שמ"ג (ד"ה אבל וכו') דהרמב"ם והרמב"ן נחלקו אם ניהוג אבילות הוא משום כבוד המת או משום כבוד החיים, ופסק המחבר כדעת הרמב"ם דאבילות חלה משום כבוד המת, משא"כ הרמב"ן סובר דאבילות הוי כבוד החיים. ולשיטתו אם צוה המת שלא לנהוג ז' ול' אין שומעין לו (וכדפסק הרמ"א יו"ד סימן שמ"ג סעיף י') משום דז' ול' חלין משום כבוד החיים. ולשיטת הרמב"ן יתכן לחלק בין קיום ניחום אבלים בשורה שחל מדין כבוד המת לבין ניחום אבלים בז' שחל מדין כבוד החיים וכדברי רבינו זצ"ל. ועוד יש לעיין דבשלמא אי נימא דגזה"כ דימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים חלה לפטור את העומדים בשורה שפיר יש לחלק בין המנחנים שבשורה למנחמים אח"כ בבית האבל דלא חלה לגבייהו הך גזה"כ. אמנם לפימש"נ ברש"י דהפטור חל מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה (בין אם הפטור מחמת עצם העסק במצוה או משום טירדה דמצוה) עדיין צ"ע מאי שנא ניחום אבלים בשורה מניחום אבלים בבית האבל, וצ"ע.
¹³ ונראה בכוונת רבינו זצ"ל דנתבאר לעיל בשיעורים ריש פירקין (ד"ה מי שמתו) דלשיטת רש"י והרמב"ם חל דין מסוים דמי שמתו מוטל לפניו - דפטור ממצוות מחמת טירדה דחובת הקבורה המוטלת עליו, והוי פטור מיוחד לפטור אונן ממצוות ואינו פטור מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה דעלמא דכהת"כ, ומשו"ה אונן פטור ממצוות אף בשעה שאינו עוסק ממש במצות קבורת מתו. ואילו הדין דעוסק במצוה פטור מן המצוה דעלמא אינו חל אלא כשעוסק ממש במצוה. ונושאי המטה פטורים מדין עוסק במצוה בעלמא וע"כ אינם פטורים אלא בשעה שעסוקים במצוה. ולפי"ז יש לחקור במי שמת מצוה מוטל לפניו דחל עליו חיוב לקוברו האם חל פטור ממצוות מחמת טירדת חובת הקבורה המוטלת עליו - כדין אונן שמתו מוטל לפניו, ופטור אף בשעה שאינו עוסק ממש בקבורת המת מצוה או"ד דפטור רק מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה דעלמא, ופטור רק בשעה שעוסק ממש בקבורת המת מצוה.
¹⁴ ובמעדני יו"ט שם אות ע' כתב דהטור (סימן שמ"א) גרס הר' מאיר דרוטנבורג.
¹⁵ וראייה דליכא חובת קבורה בשבת דאל"כ היה מותר לקוברו ע"י עממין וכן משמע מדברי הרמב"ן (מס' שבת דף קל: ד"ה הא דתניא) וז"ל שאין קוברין אותו בעממין לפי שהוא בזיון למת שחללו עליו את השבת עכ"ל. ומבואר דאין קוברין את המת בשבת ואפילו ע"י עממין משום שגנאי הוא למת ליקבר בשבת, ומשמע דמשום כך ליכא חיוב קבורה בשבת כלל.
¹⁶ לכאורה כוונת רבינו זצ"ל דאע"פ שעדיין אונן טרוד באבילותו ובאנינותו ופטור מחובת מצות ק"ש, מ"מ אם דעתו פנויה עליו שיכול לכוון בקריאתו לצידוק הדין מותר לו לקרות ק"ש כדי לקיים מצות צידוק הדין. ויש להעיר דלכאורה מסתימת לשון הרמב"ם שם משמע דמקיים מצות ק"ש עצמה ולא רק מצות צידוק הדין. ויתכן דמאחר שחייב לקרות ק"ש בתורת קיום מצות צידוק הדין שוב חל נמי בקריאתו קיום מצות ק"ש עצמה.
¹⁷ וכ"כ בספר עמק ברכה עניני ברכת הנהנין אות ב'. אך הכל בו כתב (בסוף הל' אבל) "יש מי שאומר שאבל כשמתו מוטל לפניו ועליו לקוברו שפטור מכל המצוות האמורות בתורה שאינו מברך ברכת המוציא. ולי נראה שמברך מפני שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה". ומבואר דס"ל דיסוד ברכת הנהנין היא משום איסור ליהנות מעוה"ז, והחיוב מצוה דרבנן לברך ברכת הנהנין נובע מהאיסור, ומשו"ה ס"ל שאף אונן חייב לברך ברכת המוציא. והכל בו מפרש דהא דאמרינן דאונן אינו מברך המוציא היינו שאינו מוציא אחרים יד"ח. ובאחרונים כתבו דבזה תלוי המחלוקת בין תוס' והרי"ף בדף יב. (עיין בתוס' שם ד"ה לא) בנקט כסא דשכרא ופתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא דהוי איביעא דלא איפשטא, דלדעת הרי"ף אזלינן לקולא ואינו צריך לחזור ולברך. ואילו תוס' ס"ל דאזלינן לחומרא וחייב לחזור ולברך. דהגרע"א זצ"ל כתב בגליון הש"ס שם בסברת התוס' דאזלינן לחומרא בספק ברכות הנהנין משום דהוי ספק איסור - דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה. וצ"ל דס"ל דהמצוה מדרבנן לברך תלוי באיסור ומשו"ה ס"ל דבספק ברכות הנהנין אזלינן לחומרא. ומאידך יתכן דהרי"ף סובר דהאיסור תלוי בחיוב מצות ברכה ומכיון דהוי ספק מצוה מדרבנן אזלינן לקולא וליכא נמי איסור ומשו"ה סובר דבספק ברכות הנהנין אזלינן לקולא.
¹⁸ לכאורה יתכן לתלות שאלה זו במחלוקת שבין הראשונים ביסוד התקנה דנטילת ידים לפת. דאם הותקנה משום סרך תרומה (עיין חולין קו א) מסתבר דחל איסור לאכול פת חולין בלי נט"י וכמו שחל איסור לאכול תרומה בידים טמאות מדין איסורי תרומה. ומאידך אם הותקנה בחולין מחמת מצות "והתקדשתם והייתם קדושים" (עיין בראב"ד פ"ו מהל' ברכות ה"ב) מסתבר דעיקר התקנה חלה מדין חובת מצוה בלי חלות איסור. ונ"מ לדין אונן בנט"י.
¹⁹ ועיין בתוס' שם שהקשו על רש"י דבגמ' (דף לט.) מבואר דבר קפרא נתן רשות לאחד לברך ברכת הנהנין על פירות להוציא את חבירו. ועוד דבגמ' (בדף נג.) מבואר דאחד מברך על המאור לכולן. וע"כ פירשו דבברכה ראשונה אחד מברך לחבירו וז"ל והטעם הואיל ויושבין לאכול יחד דעתן לצרף ואחד מברך להוציא חבירו אבל בברכה בסוף הסעודה שמסתלקין זה מזה צריך כל אחד לברך לעצמו עכ"ל. ויש לעיין בשיטת התוס' דסברי דבב' אנשים שאכלו ביחד, אחד מברך ברכה ראשונה ומוציא את חבירו משום שדעתן לאכול ביחד אי ס"ל דחל חלות שם ברכה בחבורה וכדנתבאר בשיטת רש"י, ורק חולקים על רש"י הסובר דחל שם חבורה רק בג' אנשים שמצטרפים לזימון, ולתוס' חל שם חבורה לענין ברכה ראשונה דהמוציא בב' אנשים, או דילמא דתוס' סברי דבב' שאכלו יחד אחד מברך ומוציא את חבירו מדין שומע כעונה וס"ל דבברכת הנהנין בעי צירוף בכדי לצאת ע"י שומע כעונה, משא"כ בברכת המצוות מכיון דשניהם מחוייבים במצוות חל צירוף מחמת החיוב, ולכן יוצא ע"י דין שומע כעונה.
²⁰ ע"ע בשיעורים לקמן דף מב. ד"ה הסבו אחד מברך לכולן.
²¹ ויל"ע מהי הסברא בזה, ויתכן דרק מי שנתחייב לברך בתורת יחיד מצטרף לחבורה ויוצא עם ברכת החבורה. משא"כ אונן שפטור בתורת יחיד מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה ולכן אינו מצטרף לחבורה ואינו חייב לצאת בברכת החבורה. ויל"ע אם ענה האונן אמן לברכת המוציא דהחבורה אם יצא בדיעבד או לא. די"ל דהצטרף לחבורה בעניית אמן ומאידך י"ל דאונן מופקע מקיום הברכה דהחבורה.
²² ועיין בתוס' דף כא: (ד"ה עד) שנחלקו רש"י ותוס' בדין מי שמתפלל שמו"ע והש"ץ אומר קדושה אם יפסיק המתפלל וישתוק לשמוע הש"ץ דשומע כעונה או"ד שלא יפסיק דשומע כעונה הוי הפסק בשמו"ע שמתפלל. ולכאורה יסוד מחלקותם הוא האם שומע כעונה חשיב כעשיית מעשה מצוה וחל עפ"י דין מעשה ברכה לשומע - דאז אף שומע כעונה הוי הפסק - דכך ס"ל להתוס'. ואילו רש"י סובר דמדין שומע כעונה קיום המצוה מתייחס לשומע ומ"מ לא קעביד מעשה מצוה ומשו"ה לא חשיב שומע כעונה להפסק.
²³ ויסוד הפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה אינה הפקעה דהיינו שלא חל כלל חובת המצוה השנייה, אלא דחל פטור מדין דחייה, שהעסק במצוה שעסוק בה דוחה ממנו את החיוב לעסוק במצוה השנייה. ומכל מקום מעיקר הדין חל עליו נמי חיוב המצוה השנייה והוי בר חיובא במצוה השנייה ואם הפסיק המצוה הראשונה וקיים את המצוה השנייה שפיר מקיים מצוה דלא חל דין פטור והפקעה מהמצוה השנייה. והוא הדין באונן דהוי בר חיובא ואם מקיים מצוה שפיר חל קיום מצוה. ועיין לעיל בשיעורים דף יז: ד"ה ואין מברכין עליו.
²⁴ ויתכן דרבנו נתנאל סובר דבחול אונן פטור תמיד ממצוות ואף בשעה שאינו מתעסק ממש במת, דמכיון דיום חול הוי יום קבורה וחלה עליו חובת קבורה נחשב אונן עפ"י דין למתעסק בקבורת המת ואע"פ שאינו מתעסק בפועל עם המת. משא"כ בשבת דאינו יום קבורה ס"ל דתלוי במציאות של מעשה התעסקות במת.
²⁵ אמנם מלשון הרא"ש (סימן א') "הלכך ביו"ט שמותר לקוברו ע"י עממין וגם הוא יכול להתעסק עמהם ולהחשיך על התחום נושאי משאו קרינן ביה וכל דין אנינות נוהג בו" משמע קצת דאונן פטור ממצוות ביו"ט רק כשהוא מתעסק במת וקבורה ע"י עממין חשיב התעסקות עם המת לפוטרו ממצוות. והפטור חל מחמחת קיום התעסקות בקבורת המת. ובשעה שאינו עוסק בקבורת המת אונן חייב במצוות, ויל"ע בזה.
²⁶ ועיין בשו"ע (או"ח סימן תקכ"ד סעיף ד') דנחלקו המחבר והרמ"א אם מותר לקבור את המת ביו"ט שני ע"י ישראל אפילו היכא דאפשר לקוברו ע"י עממין, ולכאורה מחלקותם תלויה האם קבורה ביו"ט שני דחויה או הותרה.
²⁷ עיין בשו"ת משיב דבר חיו"ד סי' ע"ב ובשדי חמד מערכת אבילות ס' י"ד.
²⁸ וכדכתבו התוס' כתובות (דף צה: ד"ה ואין) דחל שעבוד ממון על יורשי המת לקוברו וז"ל יורשי כתובתה חייבין בקבורתה הא נמי פשיטא אלא מי יקברנה עכ"ל. ועיין בתוס' (ב"ב דף קיג. ד"ה מתה) וז"ל כיון שהבעל אינו יורש מחמת קורבה אלא מחמת שאירות, שהן חשובין כבשר אחד, א"כ כמו שהוא קודם לשאר קרובים כך הוא קודם לבן עכ"ל. ויוצא דלפי תוס' ירושת הבעל דין מיוחד וחל מטעם אשתו כגופו. ולפ"ז יש לבאר תוס' דידן דחיוב הבעל לקבור את אשתו מפקיע שאר הקרובים מחובת קבורה, והוי דין דאורייתא ולא תקנתא דרבנן.
²⁹ ועיין בתוס' יבמות פט ב ד"ה כיון.
³⁰ ועיין בטור יו"ד סימן ת"ג ובבית יוסף שם, ועיין ברמב"ם פי"ב מהל' אבל ה"ח ובכס"מ ורדב"ז שם.
³¹ ועיין להלן בשיעורים בענין טומאת כהנים לקרובים ולמת מצוה, וכן ברשימות שיעורים למס' יבמות בענין טומאת כהנים (דף ג:).
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

כל העולם כולו נזונין בצדקה. בצדקתו של הקב''ה ולא בזכות שבידן: והם נזונין בזרוע. בזכות שבידם ובצדיקים משתעי קרא וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקדוש ב''ה: אינן נזונין. שאין להן כדי צרכיהם ומתפרנסים בקושי: ופליגא דרב יהודה. דאיהו אמר אבירי לב היינו רשעים: גובאי. שם אומה היא בבבל ובמסכת קדושין (פ''ד דף ע:) אמרינן שהיו מן הנתינים: שבחא דאורייתא תרי זימני בשתא. שהיו נאספים שם ישראל באדר לשמוע בהלכות הפסח מדרש דרב אשי ובאלול לשמוע הלכות החג: לא כל הרוצה וכו'. אם לא הוחזק חכם וחסיד לרבים אין זה אלא גאוה שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו: אמרי אינשי עבידתא הוא דלית ליה. הרואה אותו שאינו עושה מלאכה אינו מבין שמחמת תשעה באב הוא בטל אלא אין לו מלאכה לעשות: פרק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. אף בימי מלאכה: מי שמתו כו' פטור מלקרות ק''ש. לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והויא דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה: וחלופיהן. שכן דרך שמתחלפין לשאת לפי שהכל חפצין לזכות בו: את שלפני המטה. שיתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם: ושלאחר המטה. שנשאוהו כבר: שלפני המטה צורך בהם פטורים. אם צריכים לשאתו פטורים: ושלאחר המטה. אף אם צורך בהם חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן מן המת: ואלו ואלו פטורין מן התפלה. דלאו דאורייתא היא ורבותינו פירשו לפי שיש להם עוד שהות ולי נראה שאין זה לשון פטור: לשורה. שהיו מנחמין את האבל בהקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר: גמ' שאינו מוטל לפניו. כגון הוא בבית אחד והמת בבית אחר: אוכל בבית אחר. דנראה כלועג לרש וכו': ואינו מיסב. כדרך המסובים בחשיבות על צדו השמאלית ובמטה: ואינו מברך. ואינו צריך לברך ברכת המוציא: ואינו מזמן. אינו צריך לברך ברכת המזון:

פרץ זה אחיתופל. שפרץ פרצה במלכות בית דוד. יוצאת זה דואג שיצא לתרבות רעה כדמפרש בחלק (דף קו:) גבי ווי שיצא זה: צוחה זה גחזי. שהיה מצורע וכתיב ביה טמא טמא יקרא והיינו צוחה: והם נזונין בזרוע. ולכך יש להגיה בתקיעות והם בזרוע עדיך באו ולא גרסינן עדיך לא באו: תרי זימני בשתא. אבל בעצרת שאינו אלא יום אחד לא היו כל כך מתאספין ושמא ניסא איתרחיש להו וראיתי בספר העתים שחבר הרב רבי יהודה בר ברזילי ששמע שהיה עמוד של אש יורד מן השמים עליהם בכלה דאלול ובכלה דאדר: רב שישא בריה דרב אידי אמר לעולם לא תחליף. פר''ח דהלכה כרב ששת דהוא בתראה והלכה כרשב''ג דאמר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ובכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה (כתובות עז.) וכן פסק ר''ח ומיהו אנו שבשום פעם אין אנו מכוונים היטב גם חתן יש לקרות דאדרבה נראה כיוהרא אם לא יקרא כלומר אני מכוין בכל שעה אבל לעשות מלאכה בתשעה באב אין לעשות מלאכה: מי שמתו מוטל לפניו. רש''י גריס מי שמתו אחר תפלת השחר אבל נראה לר''י שהוא אחר היה קורא דאיירי בסיפיה מק''ש וכאן מתחיל נמי מפטור ק''ש ובירושלמי גריס כמו כן: פטור מק''ש. בירושלמי מפרש טעמא א''ר בון כתיב למען תזכור כו' עד כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים: הכי גרסינן פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין: הכי גריס רש''י שלאחר המטה אפילו המטה צריכה להם חייבין לפי שלעולם לא היו רגילים לשאת שכבר נשאו חלקם ותימה קצת הלשון לפרש מאי קאמר אפי' צריכה להם והלא לא היו נושאין כלל את המת לכך נראה כגרסת הספרים שלפני המטה ושלאחר המטה את שהמטה צריכה להם פטורין אין צריכה להם חייבין: אלו ואלו פטורין מן התפלה. אבל בק''ש ובתפילין שהן מדאורייתא חייבים ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן קריאת שמע ומן התפילין וכו' כל שכן דפטור מן התפלה אלא לא בעי למיתני ברישא אלא החלוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו: ואינו מברך. פרש''י ואין זקוק לברך. ומשמע מתוך פירושו שאם רצה לברך רשאי מיהו בירושלמי קאמר אם רצה להחמיר אין שומעין לו לכך נראה לומר אינו מברך אינו רשאי לברך ומפרש בירושלמי למה וקאמר מפני כבודו של מת אי נמי מפני שאין לו מי שישא משאו ופריך והתניא פטור מנטילת לולב וקא ס''ד דמיירי ביו''ט ובו אינו טרוד לישא משאו ומשני תפתר בחול פי' בחולו של מועד.