בבא מציעא פז ע"א

דף פז - א

והוינן בה: מאי שנא לגבי אברהם, דכתיב שהמלאכים אמרו לו "כן תעשה כאשר דברת". ומאי שנא לגבי לוט, דכתיב  "ויפצר בם מאד", שלא נענו לו המלאכים מיד?

ומשנינן: אמר רבי אלעזר: מכאן שמסרבין לקטן, ואין מסרבין לגדול!

והוינן בה: כתיב "ואקחה פת לחם", משמע שהציע להם רק לחם,

וכתיב לאחר מכן "ואל הבקר רץ אברהם", שנתן להם גם בקר? אמר רבי אלעזר: מכאן, שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. ^[118]

ואילו הרשעים אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושים.

מנלן? מעפרון!

מעיקרא כתיב, אצל עפרון, שאמר לאברהם "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא", שלא רצה ליטול ממנו כסף כלל עבור המערה.

ולבסוף כתיב "וישמע אברהם אל עפרון, וישקל אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת, ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר", דלא שקיל מיניה אלא קנטרי. שלא הסכים עפרון לקבל אלא שקלים גדולים, שמשקלם רב, כמשמעות "עובר לסוחר", שקלים שמקבלים אותם בכל מקום בתור שקלים, דאיכא דוכתי דקרי ליה לתיקלא "קנטירא", והרי יש מקומות שהשקלים שם גדולים.

נאמר "מהרי שלש סאים קמח סלת".

ושואלת הגמרא: כתיב "קמח", וכתיב "סלת", שהוא יותר משובח מקמח. ונמצא שהכתוב לכאורה סותר את עצמו?

ומתרצת הגמרא: אמר רבי יצחק: מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש.

שרה אמרה קמח, ואברהם אמר סלת. ^[119] והתיישבה הסתירה במקרא.

והוינן בה: כתיב "לושי ועשי עוגות".

וכתיב "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם". ואילו לחם לא אייתי לקמייהו, מדוע לא הביא לפניהם להם לחם, כמו שאמר?

אמר אפרים מקשאה, תלמידו של רבי מאיר, משמיה דרבי מאיר: אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה, שאפילו חולין אכל רק כשהם טהורים, ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה, שחזר לה אורח כנשים, וראתה דם נדה, ^[120] ונטמאה העיסה. ולכן לא הביא אברהם לחם. ^[121]

"ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" -

בא הכתוב להודיע לנו ששרה אמנו צנועה היתה, ולא נכנסה למקום שהאורחים נמצאים שם, והיו המלאכים צריכים לשאול היכן היא.

אמר רב יהודה אמר רב. ואיתימא רב יצחק: יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה. אלא מאי "באהל", מדוע שאלו עליה היכן היא?

כדי לחבבה על בעלה, להודיע לבעלה שהיא צנועה יותר מחברותיה עד שאינה נראית, וצריך לשאול אחריה.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: לכך שאלו אחריה, כדי לשגר לשלוח לה כוס של ברכה מברכת המזון. ^[122] תני משום רבי יוסי: למה נקוד על אותיות איו שבאליו, שעל כל האותיות שבתיבת "אליו", האמורה כאן, יש נקודה בספר התורה, חוץ מעל האות ל'?

כי הניקוד בא להוציא את המקרא מפשוטו, והיינו, שהמלאכים לא היו צריכים לשאול "איו" על שרה אמנו, משום שידעו שהיא באהל. אלא כל הענין בא לדרשה -

לימדה תורה דרך ארץ: שישאל אדם באכסניא שלו, על אשת בעל האכסניא. ^[123]

ומקשינן: איך מותר לשאול בשלום האשה, והאמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל?

ומשנינן: על ידי בעלה שאני. שעל ידי בעלה מותר לשאול אותו מה שלום אשתו. ^[124]

"אחרי בלותי היתה לי עדנה" - אמר רב חסדא: אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין, נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין, וחזר היופי למקומו.

והוינן בה: כתיב שאמרה שרה "ואדוני זקן".

וכתיב שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם ששרה אמרה "ואני זקנתי".

נמצא דלא מותיב הקדוש ברוך הוא כדאמרה איהי, שהקדוש ברוך הוא לא סיפר לאברהם את דברי שרה כהוייתם!?

ומשנינן: תנא דבי רבי ישמעאל: גדול השלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו. שנאמר "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדוני זקן".

וכתיב "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר, האף אמנם אלד, ואני זקנתי ".

הרי ששינה הקדוש ברוך הוא, ולא אמר לאברהם מה ששרה אמרה עליו, מפני השלום.

כתיב "ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה".

והוינן בה: כמה בנים הניקה שרה? והלא הניקה רק את בנה, ומדוע אמר הכתוב שהניקה "בנים" בלשון רבים?

ומשנינן: אמר רבי לוי: אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו מלינוק, עשה סעודה גדולה. והיו כל אומות העולם מרננים ואומרים: ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי [ילד שנאסף מהרחוב ולא ידוע של מי הוא] מן השוק, ואומרים: בנינו הוא! ולא עוד אלא שעושין משתה גדול כדי להעמיד דבריהם שהוא אכן בנם.

מה עשה אברהם אבינו? הלך וזימן את כל גדולי הדור. ושרה אמנו זימנה את נשותיהם. וכל אחת ואחת הביאה את בנה עמה, ואת מניקתה של בנה לא הביאה עמה. ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעינות, והניקה את כולן! ואז ידעו ששרה אכן ילדה את יצחק.

ועדיין היו הבריות מרננים ואומרים: אם שרה הבת תשעים שנה תלד, כלומר גם אם זה יתכן, אבל אברהם בן מאה שנה יוליד?! ^[125] ובודאי נתעברה שרה מאיש אחר.

מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק, ונדמה ונעשה דומה לאברהם.

ואז פתחו כולם ואמרו: אברהם הוליד את יצחק.

עד אברהם לא היה זקנה בעולם, אלא האנשים נראו תמיד צעירים.

מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם, משתעי בהדי יצחק. מי שרצה לדבר עם אברהם, היה בטעות מדבר עם יצחק.

בהדי יצחק, משתעי בהדי אברהם. ומי שרצה לדבר עם יצחק, היה בטעות מדבר עם אברהם, שהרי שניהם היו דומים זה לזה למרות ההפרש בגיל.

אתא אברהם, בעא רחמי, בא אברהם והתפלל על זקנה, כדי שיבדילו האנשים בינו לבין בנו, והוה זקנה. ובאה זקנה לעולם.

שנאמר "ואברהם זקן בא בימים". ^[126] עד יעקב לא הוה חולשא, אנשים לא היו חולים. ^[127]

אתא יעקב, בעא רחמי, בא יעקב והתפלל שיחלה אדם לפני מותו, כדי שיוכל לצוות את ביתו, והוה חולשא, ובא חולי לעולם.

שנאמר "ויאמר ליוסף: הנה אביך חולה". ^[128]

עד דאתא אלישע, לא הוה דחליש ואיתפח. עד שבא אלישע לא נתרפא אדם מחוליו.

אתא אלישע, בעא רחמי, ואתפח. בא אלישע והתפלל על עצמו כשהיה חולה, ונתרפא.

שנאמר [מלכים ב יג יד] "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו".

מכלל זה אנו למדים, דחלה חלי אחריתי, שלפני כן הוא חלה במחלה אחרת, שממנה הוא התרפא.

תנו רבנן: שלשה חלאין חלה אלישע.

אחד בעון שדחפו לגיחזי בשתי ידיו. שקיללו ונעשה מצורע [ראה מלכים ב סוף פרק ה, ומסכת סנהדרין קז ב].

ואחד בעון שגירה דובין בתינוקות שלעגו לו, וקיללם. ויצאו דובים מהיער והרגו אותם [ראה שם סוף פרק ב].

ואחד, חולי שמת בו.

שנאמר "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו".

ודרשינן "חלה" - אחד. "חליו" - שנים. "אשר ימות בו" - שלשה.

שנינו במשנה: אלא עד שלא יתחילו במלאכה, צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד.

אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב חסדא: האם "פת קטנית" תנן במשנה, בלא וי"ו, דהיינו, שהבטיח להם פת העשויה מקטניות.

או "פת וקטניות" תנן, עם וי"ו, שהבטיח להם גם פת וגם קטניות? ^[129]

אמר ליה רב חסדא: האלהים! [לשון שבועה] צריכה וי"ו. צריך לגרוס במשנה "פת וקטניות" עם וי"ו, וצריך לכתוב את הוי"ו באופן בולט, כי מורדיא דלברות ["לברות" הוא שם נהר. ו"מורדיא" הוא עץ שרב החובל מנהיג בו את הספינה להרחיקה מן האבנים והמכשולים].

כלומר, צריך לכתוב וי"ו ארוכה במשנה, כדי שלא יבאו לטעות. ^[130]

שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך הכל כמנהג המדינה.

והוינן בה: "הכל" לאתויי מאי? מה בא רבן שמעון בן גמליאל לרבות בתיבת "הכל"? ומשנינן: לאתויי הא דתניא: השוכר את הפועל ואמר לו: שכרך יהא כאחד וכשנים מבני העיר, כלומר, כפי שמשתכרים אחד ושנים מפועלי העיר, נותן לו כפחות שבשכירות, כפי השכר של הפועל הזול ביותר שבעיר, כי הפועל, שהוא המוציא מחבירו, עליו הראיה להוכיח שהתכוון לשכר שהוא יותר מהשכר הנמוך שבעיר, דברי רבי יהושע.

וחכמים אומרים: משמנין ביניהם. נותן לו שכר של פועל בינוני, דהיינו כמנהג המדינה לשכר רגיל.

מתניתין:

בשני פסוקים נפרדים נאמר בתורה [דברים כג, כה כו] שפועל העובד בשדה, זכאי הוא לאכול מן הפירות שהוא עובד בהם, בחינם:

"כי תבא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך. ואל כליך לא תתן".

"כי תבא בקמת רעך, וקטפת מלילת בידך. וחרמש לא תניף על קמת רעך".

ובגמרא יתבאר מדוע צריכים אנו לשני פסוקים נפרדים בדין זה, ומה כל פסוק מלמד שאין בחברו.

עוד נאמר בתורה [דברים כה] "לא תחסם שור בדישו".

איסור הזה נאמר אמנם לגבי אדם הדש תבואה באמצעות בהמה, ולא במי שמעביד פועל בשדהו, שאין בו איסור "לא תחסום" וכמו שיתבאר בגמרא, אך יש כמה הלכות שנלמדו מן איסור חסימת השור, שכך הדין הוא גם בפועל, וכמו שיתבאר בגמרא.

ואלו הם הפועלים, האוכלין מהדבר שהם עוסקים בו, מן התורה, אף בלי שהיתה קציצה על כך בין המעביד לעובד, ואף במקום שלא היה המנהג בכך:

א. פועל העושה מלאכה ב"מחובר לקרקע"

- רשאי הוא לאכול מהפרי בשעת גמר מלאכה, דהיינו, כאשר הוא תולשו מחיבורו אל הקרקע, שאז היא "גמר מלאכת חיבורן", ^[1] אבל לא כשהוא עוסק במלאכה בזמן שהפרי מחובר. כגון פועל שמלאכתו היא ניכוש עשבים שוטים משדה שזרועים בה בצלים, אסור לו להוציא בצלים מהשדה ולאכלם, כיון שמלאכת ניכוש עשבים מהשדה אינה גמר מלאכה של גידול הבצלים.

ב. ופועל העושה מלאכת בעל הבית בפרי שהוא תלוש מן הקרקע, רשאי הוא לאכול מן הדבר שהוא עוסק במלאכתו, רק עד שלא נגמרה מלאכתו של המאכל להיות מתוקן וראוי להתחייב במעשר, והוא השלב שבו מוכן כבר הפרי לצורך אכילה.

ובגמרא יתבאר באיזה שלב כבר "נגמרה מלאכתו למעשר".

כמו כן, אם היה עושה עיסה מקמח, ומתחייבת העיסה בהפרשת חלה, הרי הוא אוכל מן הקמח עד שלא נגמרה מלאכתו לגבי חיוב הפרשת חלה.

ג. ואין הפועל רשאי לאכול בשעת מלאכתו, אלא בדבר שגידולו מן הארץ. להוציא את הפועל שהיה עוסק בחליבה של פרה, וכדומה, שאין גידולו מן הארץ.

ואלו הפועלים שאין אוכלים בשעת מלאכתם:

ודאמרי' ע"י בעלה שואלין. פרש"י ז"ל לבעלה שואלין בשלום אשתו וכן עיקר אבל לשלוח לה שלום אפי' ע"י בעלה אסור כדאמרי' במס' קידושין בפ' עשרה יוחסין אמר שמואל אפי' ע"י בעלה:

שוכר את הפועל כאחד וכשנים מבני העיר משמנין ביניהם שמעי' מינה דכל כה"ג לא אמרי' המע"ה אלא כל היכא דתרוויהו היה להם לפרש א"נ תרוויהו לא היה להם לפרש משמנין ביניהם וכן במוכר כדשימי ביה תלתא, א"נ דפסק לפי דמים שמוכרין בעיר וכן כל כיוצא בזה בכולן משמנין ביניהם ושנו בתוס' לענין פוסק על הפירות הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן חייב להעמיד לו כשער בינוני חיזהו שער בינוני היו מהלכות משמונה מתשע ומעשר נותנים לו מתשע:

משמנין ביניהן. וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכן הדין בכיוצא בזה במי שאמר כדשיימי בי תלתא (עי' ע"ז עב, א) א"נ בפסק לפי דמים שמוכרין בעיר וכל כיוצא בזה, בכולן משמנין ביניהן. ושנו בתוספתא (פ ) לענין הפוסק על הפירות, הנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן, חייב להעמיד לו כשער הבינוני, איזהו שער בינוני היו מהלכות משמונה מתשע מעשר נותן לו מתשע ע"כ. [מ"מ פ"ט ה"ב משכירות].

לעולם מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול שהרי לאברהם אמרו לו מיד כן תעשה ובלוט נאמר ויפצר בם מאד:

מדת צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה שנא' ואקחה פת לחם ואח"כ ואל בן הבקר רץ אברהם ורשעים מדתם לומר הרבה ואפילו מעט אין עושין שהרי נאמר בעפרון ביני ובינך מה היא ואח"כ וישקול אברהם לעפרון:

אע"פ שאין שואלין בשלום אשה על ידי בעלה שואלין ומדה הגונה ומעלה לשאול באכסניא שלו שנאמר ויאמרו אליו איה שרה אשתך:

ואע"פ שאין ראוי לתלמיד חכם לשנות במה ששמע ולומר דבר שאינו בדבר השלום מיהא מותר לשנות דרך צחות אמרו גדול השלום שאף הקב"ה שנה בו שנאמר ואדני זקן וכתוב אחריו ואני זקנתי:

המשנה השניה והכונה להתחיל בה בביאור החלק השני וביאר במשנה זו באיזו עבודה הותרו פועלים לאכול ממין שעסוקין בו ובאיזו נאסרו ואמר על זה אלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה בתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכה ובדבר שגדולו מן הארץ אלו שאין אוכלין העושה במחובר לקרקע בשעה שאינו גמר מלאכה בתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכה ובדבר שאין גדולו מן הארץ אמר הר"ם אמרה תורה בשכיר שהתירה לו לאכול ואל כליך לא תתן וקבלנו בפירוש זה הפסוק בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית אינך אוכל ולפיכך אינך אוכל עד גמר מלאכה וכשיהיה הדבר שהוא עוסק בו תלוש מן הקרקע יש לו לאכול בשעת מלאכתו ולמדנו זה מדאמ' רחמנא לא תחסום שור בדישו וכמו שיאכל שור בתלוש כן יאכל הפועל והראיה על זה ממה שאמ' לא תחסום שור בדישו ולא אמר לא תדוש בשור חסום ר"ל שלא תהא חסימה בשום פנים לא לשור ולא לאדם:

אמר המאירי אלו פועלים שהם אוכלים מן התורה במין העסוקים בו וכדכתוב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וכן כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידיך ולמדו מפי השמועה שלא נאמרו דברים אלו אלא בשכיר ופועל שאם לא כן מהיכן הותר לו ליכנס שהוא אומר כי תבא אלא שכך הוא הענין כשתבא ברשות בעלים מצד שנשכרת להם לעבוד שם תהא רשות בידך לאכול וביאר עכשו על איזה צד והוא שאם עשה במחובר לקרקע אוכל בשעת גמר מלאכה ר"ל אוכל כשהוא עוסק באותה מלאכה שאין שם עוד מלאכה במחובר והוא כשתולש או קוצר או בוצר וכיוצא באלו והוא שאמרו ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל ואם עוסק בתלוש מן הקרקע אוכל כשהוא עוסק במלאכה שעדין לא נגמרה למעשר ליאסר באכילת עראי או לחלה אם הוא בר חלה כגון דש וזורה וחמר הממלא את הקפות ונושאן והדורך וכיוצא באלו ודוקא בדבר שגדולו מן הארץ כגון פירות אלו וכיוצא בהן אבל החולב והמגבן והמחבץ אין בו אכילה מן התורה ודברים אלו אין מנהג מבטלן שהרי מצות עשה להניחן בכך:

ואלו הן שאין אוכלין מן התורה אלא שאם המנהג באותה העיר לאכול אף באלו או אם התנו אוכלין מן המנהג או מן התנאי אבל כל שאין בו מנהג ידוע ושכרן בסתם או שהיה שם מנהג ידוע ושכרן על דין תורה אין אוכלין העושה במחבר לקרקע במלאכה שאין זו גמר מלאכה במחובר כגון המנכש בבצלים ושומים וכיוצא באלו ופירשוה בגמ' אע"פ שתולש הקטנים והוא שעובדי אדמה נוהגים כן בבצלים קטנים שאין להם גידול ועוקרין אותן להרחיב מקום לגדולות ואע"פ שנגמרה מלאכתן של אלו הואיל ולא לצורך עצמן בא להם גמר מלאכתם אינו אוכל ובתלוש מן הקרקע אחר שנגמרה מלאכתו למעשר או אף לחלה אם הוא בר חלה כגון הלש והמקטף והאופה שכבר נגמרה מלאכתן לחלה הא אם נגמרה מלאכתו למעשר ולא לחלה אוכל וכגון שאחר שנמרחה התבואה ונגמרה למעשר שכרו לנשאו קודם שיעשר או לבור צרורות או לנפות ואם שכרו לאלו אחר שעשר אוכלין הואיל ובא לידי חיוב אחר ולא הגיע לכך כגון אלו שנפקעו מחיוב מעשר ולא נגמרו לחלה וכן כל כיוצא בזה כך כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשים חולקין בה שמאחר שנגמרה מלאכתו למעשר אינה חוזרת להיתרה וכן אינו אוכל בכל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון חולב והמחבץ כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה אלו הן:

פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן. פירוש דנפקא מינה לענין דאי אמרת פת וקטנית תנן (אין) מערבין בה דלא איקרי פת. הריטב"א.

הא דאמרי רבנן בשוכר את הפועל כאחד וכשנים מבני העיר משמנין ביניהם שמעינן מינה דכל כהאי גוונא לא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה אלא כל היכא דתרווייהו היה להם לפרש אי נמי תרווייהו לא היה להם לפרש משמנים ביניהם וכן במוכר כדשיימי בי תלתא וכו'. ככתוב בנמוקי יוסף. הרמב"ן ז"ל.
לאתויי הא דתנו רבנן השוכר את הפועל והיינו דקאמרי במתניתין הכל כמנהג המדינה כלומר לוקחים השני מנהגים והולכים אחר המנהג הגדול ואחר המנהג הקטן וזה פירוש הירושלמי שהביא הריא"ף מנהג מבטל הלכה אף על פי שהלכה רווחת היא המוציא מחברו עליו הראיה וכן השוכר טוען בפחות שבשכירות רצית לומר הבינותי מדבריך והפועל אומר לא נתכוונתי אלא על הגדול שבשכירות היה לנו לומר המוציא מחברו עליו הראיה ולא יתן לו אלא כפי הפחות לפיכך בא המנהג שבדרך בעלי בתים לפעמים לשכור ביוקר ועל כן היה לו לבעל הבית לפרש דבריו ולא עשה יפסיד חצי טענתו וכל פועל שמנהגו לפרקים להשכיר עצמו בפחות משאר פועלים ולא פירש דבריו יפסיד הוא חצי טענתו כיון ששניהם היו יודעים המנהג. אי נמי יש לפרש זה הירושלמי על משנתנו שאומרת מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב כלומר שאין יוצאין הפועלים למלאכתן אלא עד אמר חצי שעה לזריחת השמש ושיוצאין ממלאכתן קודם שעה אחת לשקיעת החמה עושין ואף על פי שפועל הכתוב בתורה הוא מזריחת השמש עד שקיעת החמה דמנהג מבטל הלכה. ה"ר יהונתן.
וזה לשון הרמ"ך: ירושלמי זאת אומרת מנהג מבטל הלכה שבכל מקום המוציא מחברו עליו הראיה חוץ מזו שמשמנים ביניהם מפני המנהג ולא אמרינן דדעתו דבעל הבית אתרעא זילא אף על גב דאמר להו הרי אני שוכר אתכם כשנים ושלשה מפועלי העיר ואין הכי נמי אי תפסו טפי מממונו דבעל הבית אית לאהדורי ניהליה ההוא טופיאנא וצריך עיון. עד כאן.

וחכמים אומרים משמנין ביניהם. פירוש מחשבין הגדול שבשכירות והפחות שבשכירות וכולל זה עם זה ונותן לו חציו של שניהם וזהו בינוני. רבינו חננאל ז"ל.
והריטב"א פירש בענין אחר וזה לשונו: משמנין ביניהם כלומר שנותן שכר הבינונים ואי איכא תרי בינונים או תלתא נותן מן האמצע. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: משמנים ביניהם. כלומר מן הבינונים ולא מן היתרים ולא מן הפחותים וזהו הכל כמנהג המדינה כלומר שתופסין המנהג השוה שבמדינה. עד כאן.
וכתב הרא"ש די וידש וזה לשונו: כן נראה מסברא שאם נוהגים במדינה קצתם בבינונים וקצתם למעלה או למטה שראוי לידבק בצד השוה שבהם אבל אין זה הוראת לשון הכל כמנהג אבל מצד שעוזב אותו למנהג יש לנו להתנהג על דרך זה במקום שיהיה המנהג על דרכים שונים. עד כאן. ויש מפרשים שמין ביניהם את המלאכה אי שויא ביותר שבשכירות. הראב"ד.
בירושלמי אמרו לענין הפוסק על הפירות הנותן מעות לחבירו ליתן לגורן חייב להעמיד לו שער בינוני איזהו שער בינוני היו לו פירות משמונה מתשעה מעשרה נותן לו מתשעה. עד כאן. ודוקא בהא אבל המוכר שור או בית סתם ויש לו שוורים ובתים הרבה מראהו גרוע שבהם וכדאמר התם בית בביתי אני מוכר לך שור בשוורי אני מוכר לך מראהו מת מראהו נפול ולאו דוקא באומר בית בביתי ושור בשוורי אלא אפילו באומר שור או בית סתם וכדמשמע במסכת נדרים. ומיהו הא דאמרינן פרדס אני מוכר לך אף על מי שאין בו רמונים הגיעו ההיא משום דקאי בגווה כדאיתא בפרק המקבל. ובשכירות פועלים נמי דוקא לפי שאמר כאחד וכשנים הא לאו הכי אין לו לתת לו כפחות שבהן כדכתיבנא בריש פירקין. הריטב"א.
מתניתין: אלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה פירוש בשעת לקיטת הפירות שהוא נותן לכליו של בעל הבית ולאפוקי עודר ומנכש וכל שאר המלאכות שהם קודם לקיטת הפירות. והעושה בתלוש בדבר שלא נגמרה מלאכתו. כלומר שלא נגמרה מלאכתו לקבעו לתרומה ומעשר דלבתר הכי לא זכי ליה רחמנא וטעמא מוכח בגמרא וזו לא נצרכה אלא היכא שהיה רוצה לעשר ולאכול או בזמן שאין המעשר נוהג דאי לא פשיטא דאפילו בעל הבית אינו אוכל עד שיעשר. הריטב"א.

כתוב בתוספות משום דאיירי מעיקרא בפועלים וכו'. ומיהו בסוף פרקין משמע דנקט הכא מן התורה משום דקתני סיפא שומרי גנות ופרדסין אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה גיליון תוספות.

תוס' בד"ה פת קטנית תנן הא פשיטא דר' יוחנן אמר לבנו פת וקטנית כו' ואפ"ה משמע שפיר פת הנאכלת עם קטנית כו' ונ"מ לאדם כו' עכ"ל אבל אי לא הוה קמבעיא בדרבי יוחנן אלא אי אמר פת קטנית דהיינו של קטנית או פת וקטנית א"כ לא הוה לן נ"מ לענין דינא מידי ודו"ק:

ויפצר בם מאד אר"א מכאן שמסרבין לקטן כו'. ואיכא למידק אמאי לא הביא קרא דלעיל מיניה גבי לוט ויאמרו לא כי ברחוב נלין וכ"כ בב"ר וברש"י בחומש וי"ל למאי דאמרינן בפרק אין עומדין ג' דברים רובן קשה ומיעוטן יפה והן שאור ומלח וסירוב והשתא קאמר הכא דלקטן מסרבין אפילו יותר מדאי כדכתיב ויפצר בם מאד מיהו בפרק כיצד צולין משמע דאין מסרבין לגדול כלל וא"כ על כרחך הא דמעוטו יפה בקטן קאיירי ואולי דבאדם בינוני קמיירי ודו"ק:

מכאן שהצדיקים אומרים מעט כו'. מילי דאבות הוא ושנויה במסכת אבות והטעם מפני שלפעמים ימנע האורח מלהכנס והמקבל מלקבל כדי שלא ירבה לטרוח את המקבל והנותן וזהו פי' הכתוב שאמר אברהם לא תרבו לטרוח עלי רק שתסעדו עמי פת לחם ואחר כך תעבורו וק"ל:

דאיכא דוכתא דקרו לתיקלא קנטירא. רש"י הביאו בהיפך דאיכא דוכתא דקרו לקנטרא תיקלא וכ"ה בפרק יש בכור והוא נכון לפרש כי שקל סתם הוא סלע כדאמרינן התם ואיכא דוכתא דקרא לקנטרא שהוא משקל הגדול תיקלא סתם ואברהם א"ל שקל סתם הוצרך לתת לו קנטרין כאותן מקומות דקרו לקנטרא תקלא סתם אבל לפי גירסת ספרים דהכא אינו מתפרש יפה וק"ל:

כתיב קמח וכתיב סולת כו'. דקמח אינו סולת כדאמרי' באבות ולא משמע להו דאתרוייהו אמר למהר כדאמרינן בב"ר סולת לעוגות וקמח לעמילן כו' דא"כ לכתוב וסולת בוי"ו וה"ק כתיב קמח וכתיב סולת בלא וי"ו לפי ששרה הביאה קמח תחת סולת שאמר אברהם דודאי אברהם לא היה עינו צרה שהרי אמר מעט ועשה הרבה כדאמרינן לעיל וק"ל:

אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה ושרה כו'. עי' בזה בח"א בפרק קמא דנדה:

יודעים היו מה"ש ששרה כו'. יראה לפרש למ"ד להודיע כו' לא היו יודעים המלאכים היכן היא אלא שאמר כי הכתוב לא סיפר כל זה ולא נכתב אלא להודיע לנו שצנועה היתה ולא באת במקום האורחים עד שהוצרכו לשאול עליה כי באהל היתה ומ"ד יודעים היו כו' שהמלאכים עצמם לא שאלו עליה אלא להודיע לבעלה שצנועה היא ולחבבה עליו ומאן דאמר כדי לשגר לה כוס של ברכה כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו ומשגר כו' כי היכי דתתברך דביתהו עיין בזה שם וראיתי מי שהקשה וכי לא היה לו לאברהם לשגר כוס של ברכה והאריך בזה בדרכים דחוקים לאין צורך כי גדול במלאכים היה המברך כדאמרי' האורח הוא מברך והוא המשגר כוס של ברכה כדאמרינן התם בההוא עובדא דעולא כריך ריפתא בריך כו' א"ל רב נחמן לישדר מר כסא דברכתא לילתא כו' וק"ל:

למדה תורה ד"א כו'. עיין בדברי נ"י בזה והרא"ם כתב על פרש"י שבחומש ולאשה על האיש הוא שיבוש וראיותיו שם בארוכה ותוכן דבריו שבאו הנקודות לעקור התיבה לדרוש מיניה שישאל אדם באושפיזו היינו דוקא לאיש על האשה אבל לאשה על האיש אסור ומה ששאלו לשרה אי"ו אברהם שאני מלאכים דלית בהו יצה"ר ואין אלו אלא דברי נביאות ותמוהין הן דאכתי קושית תוס' דבשמעתין במקומה עומדת דלמה באו הנקודות על תיבת אליו טפי ה"ל למנקד על איה שרה שהיא עיקר השאלה ששאלו עליה ונלמד מיניה דלא היו צריכין לשאול עליה אלא ללמוד ד"א שישאל אדם לאיש על האשה אבל נקודות אי"ו משמע ללמוד ד"א לשאול לאשה על האיש והנראה לקיים כל פירושי רש"י שלפנינו שבכולם כתוב ולאשה על האיש והשתא שפיר באו הנקודות על אי"ו ומיהו ה"ה ד"א לשאול לאיש על האשה דעיקר קרא בהם קמיירי ומה שהביא הרא"ם ראיה לדבריו לאסור לשאול לאשה על האיש משום דקול באשה ערוה לאו ראיה היא דודאי לצורך דבר מה מותר לדבר עם האשה דהא עלי דבר עם חנה ואלישע עם השונמית ולא קאמר דבור באשה אלא קול בנהנה מקולה ודקאמר בפ' י' יוחסין לישדר שלמא לילתא משום דאמר שמואל קול באשה ערוה היינו דמדמה שילוח שלום לאשה לקול אשה שמביא ג"כ לידי חבה כדמסיק דאפי' על ידי בעלה אסור אבל לשאול באכסניא לאשה על האיש כיון דד"א הוא מקרי לצורך ג"כ ומ"ש דשאני מלאכים דלית בהו יצה"ר דאל"כ הא דהקשו בגמרא על התוספתא דלמדה ד"א כו' מהא דאמר אין שואלין בשלום אשה למה לא הקשו על המקרא עצמו דכתיב ויאמרו אליו איה גו' אלא ע"כ לומר דשאני מלאכים כו' עכ"ל אין כאן מקום קושיא דהמקרא אפשר לפרשו ששאלו איה שרה כדי לבשרה שיהיה לה בן אבל על התוספתא שאמרה ד"א לשאול באכסניא שאינו אלא שאלת שלום פריך שפיר מדאמר שמואל כו' גם מ"ש הרא"ם מדברי התוספות דשמעתין כיון דשלא ע"י בעלה אלא אפי' לשאול איה פלונית אסור וכ"ש שישאל לה איה בעליך וא"כ מאי ולאשה על האיש כו' עכ"ל האי ק"ו אין לו עיקר דודאי שלא על ידי בעלה אפי' איה פלונית אסור דלאו ד"א הוא ואדרבה איכא חשדא אבל לאשה על האיש ד"א הוא וליכא חשדא כלל ותו לא מידי ודו"ק:

וחזר היופי למקומו. דרשו ג"כ מלשון עדנה לשון עדי ויופי וכ"ה בב"ר וק"ל:

דלא מותיב הקדוש ברוך הוא כו'. מפי' הרמב"ן ואני זקנתי הוא פי' אחרי בלותי כו' עמ"ש ואחרי בלותי עבר במקום עתיד ושרה גם על עצמה צחקה אבל הרא"ם כתב המפרש שינה הכתוב מפני השלום שהיא אמרה ב' אחרי בלותי גם ואדני זקן והמלאך שינה ולא אמר רק ואני זקנתי טועה דשינה לחוד וקצר לחוד ועוד דמלשון התוספות כו' עכ"ל ע"ש באורך אבל מפרש"י בחומש מוכח כדברי הרמב"ן שהביא דרש דהכא שינה מפני השלום ובפי' ותצחק שרה בקרבה פירש שהיתה מסתכלת במעיה ואמרה אפשר כו' דלדברי הרא"ם שלא צחקה כלל על עצמה ע"כ יהיה פי' ותצחק שרה בקרבה בקרב לבה וע"כ הנראה לקיים דברי הרמב"ן ששרה בשניהם צחקה ומה שהביא לרז"ל לומר ששינה מפני השלום ואני זקנתי במקום ואדוני זקן משום דה"ל למכתב למה זה צחקה גו' לאמר אחרי בלותי והיינו דקאמר דלא מותיב הקב"ה בהאי לישנא דקאמרה דהיינו אחרי בלותי אלא ואני זקנתי הוא במקום ואדני זקן ושינה מפני השלום וק"ל:

עשה סעודה כו'. ענין הסעודה ביום הגמלו לפרסם הנס נפלא שהיתה בת צ' ולא הפסיקה מלהניקו עד יום גמלו אלא היו מרננים שאין מדרך כל הארץ לעשות משתה ביום הגמל אלא שעשה כן להעמיד דבריו שנעשה לו נס ואינו כן אלא שהביאו אסופי כו' ואמר שכל אחת הביאה בנה ולא הביאה מניקתה אפשר שעשו כן דרך רינון והיתול לומר תניק את בני שאין מניקתן עמי והקב"ה תבע עלבונה ונפתחו שני דדיה כו' ועדיין היו מרננים ואומרים אם שרה הבת תשעים כו' דברים אלו כמו שהם פסוק הוא בפ' לך לך ואברהם אמרם אלא שדרשוהו כאן שאמרם בדרך התימה שכך יאמרו ליצני הדור דאף אם שרה בת צ' תלד [אבל] אברהם היאך יוליד למאה דאל"כ למה הקפיד הקב"ה על שרה ולא על אברהם ואמר מיד נהפך קלסתר כו' נראה שזה היה מיד אחר הגמלתו אבל קודם זה לא היה קלסתר פניו דומה לשל אביו אבל הרא"ם פי' דברי רש"י שבשעת היצירה בעוד שהיה יצחק במעי אמו נדמה לאברהם והוא ע"פ מדרש התנחומא ע"ש ואמרו פתחו כולם ואמרו אברהם הוליד כו' מיתורא דקרא קדריש ליה וכ"כ בתנחומא ע"ש וק"ל:

והוה זקנה. ק"ק דכבר כתיב באנשי סדום מנער ועד זקן וכתיב ואבינו זקן ובאברם גופיה כתיב ואדוני זקן ואברהם ושרה זקנים מאי אולמיה האי קרא ואברהם זקן מכל הני קראי וי"ל דודאי הזקנה ע"ש רוב שנים היה כבר בעולם אלא שלא היה בעולם הזקנה הניכרת בליבון שיער ודבעי משתעי בהדי אברהם כו' וע"ז בקש רחמים להיות הזקנה ניכרת בליבון שיער ודריש לה מדכתיב ואברהם זקן בא גו' דכבר כתיב מקודם שנולד יצחק ואדני זקן ואברהם ושרה זקנים שהיה אז אברהם בן ק' שנה אבל האי קרא ואברהם זקן בא גו' היה אחרי זה לפי שהיה אז יצחק גם בחתימת זקן ומאן דבעי למשתעי כו' וע"כ בקש אברהם רחמים שיהיה לו הזקנה בליבון שיער וק"ל:

אתא יעקב כו'. לפי שלא הזכיר כאן שקרא אותו כמו שהזכיר בפ' הקודמת לפי שהאמירה שאביו חולה היא עצמה הקריאה שנתחדש באביו החולי קודם מיתה דבר שלא היה בא לעולם והוא כדי לברך בניו ויצוה אותן כפרש"י וק"ל:

ג' חלאים חלה אלישע. אפשר שדרשו כן מג' לשונות בהאי קרא חלה א' את חליו ב' אשר ימות ג' וכ"כ בפי' רש"י בפ' חלק ולא מצאנו בו שום עון לתלות חליו רק בשתים אלו שדחפו לגחזי ושגירת דובים כו' וק"ל:

בתוס' ד"ה ואלו אוכלין וכו' משום דאיירי וכו'. לפום ריהטא משמע דקשה לתוס' למה קתני מן התורה יותר מבכל מקומות במשנה ותירץ משום דאיירי לעיל וכו' אבל א"א לומר כן דהא לקמן בגמרא (בבא מציעא דף צ"ג) מישבה הגמרא לישנא דמן התורה שאינו מיותר דאתא לאשמועי' דיש אוכלין מהלכות מדינה כגון שומרי פירות ע"ש ע"כ צריך לומר דקשה לתוס' עטיפת הוי"ו דואלו אוכלין אמאי קאי דמשמע ואלו אוכלין מן התורה משא"כ אותן דקתני לעיל ממנו ואין להקשות א"כ מנא לה להגמרא דאתא לאשמועינן דיוקא דשומרי פירות שאוכלין מהלכות מדינה דלמא אגב דנקט לעיל שהפועלים אוכלין ע"י שפסקו להם מזונות או ע"י מנהג נקט הכא מן התורה כמו שכתבו התוס' הכא משום דא"כ הוה קשה התנא מאי אתא לאשמועינן מאי דקתני לעיל מזה כבר דקתני בשביל זה יתורא דמן התורה דבשלמא עטיפת הוי"ו שכתבו התוס' דתני אגב לעיל משום דדרך הלשון לשנות כן להוסיף וי"ו אגב דברים השנוים מקודם זה אבל יתורא אין דרך לשנות בשביל כך אלא דינא אתא לאשמועינן מדיוקא דשומרי פירות אוכלין בשעת שמירתן מהלכות מדינה:

ה"ה במחובר בשעת גמר מלאכה פירוש שאין צריכין לקרקע וכו'. ר"ל לאפוקי מפירוש רש"י דמשמע מלשונו שכל זמן שתולשן אפי' צריך עדיין לקרקע אוכל:

גמ' דאיכא דוכתא דקרו ליה לתיקלא כו' כצ"ל ונ"ב לתיקלא פי' לשקל:

שם אברהם בן מאת שנה כו' נ"ב אע"פ דכ"ש הוא אלא כלומר שניהם כאחת מי יכול להיות ודו"ק:

רש"י בד"ה כי מורדיא דלברות כו' נמחק וצ"ל לברות שם הנהר והס"ד:

תוס' בד"ה למה נקט כו' על איו שרה כו' נ"ב וע"ז יש טעם למה לא נקוד על למ"ד והיינו דורשים הכתב גליון:

גמרא דאיכא דוכתא דקרי ליה לקנטירא תקלא. כצ"ל. וכמו שהוא ברש"י וכ"ה הגירסא בבכורות ועח"א אכן ברש"י שם איתא כמו שהוא בגמרא לפנינו כאן:

גמ' שם וא"ל כאחד וכשנים מבה"ע כו'. נ"ל דהו' מן וכשנים הוא ו' המחלק וכאלו אמר או כשנים ור"ל דכפל לו שכרו כשני פועלים והוא לרבותא דחכמים דאפ"ה שמין בבינוני ולא כהפחות:

רש"י ד"ה קנטרי. מאה מנה. ושם בבכורות פי' מאה סלעים וכבר העיר ע"ז בח"א שם:

גמ' מכאן שהאשה צרה כו'. נ"ב ולפי שהכיר בה אברהם שעינה צרה לפיכך אמר לה בתחלה קמח כפי מדתה. מ"מ אמר גם סולת לבסוף כלומר הברירה בידך אם קמח אם סולת. עשי כרצונך ואשר ישר בעיניך תעשי:

תוס' ד"ה פת כו' ולא פת של קטנית. נ״ב דאינו מאכל אדם כדאיתא בעירובין [פ״א א׳ ע״ש]:

מִכָּאן שֶׁמְּסָרְבִין לְקָטָן וְאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל (בראשית יט, ג). הקשו המפרשים ז"ל דהוה ליה למימר 'מִכָּאן דְּאֵין מְסָרְבִין לְגָדוֹל אֲבָל מְסָרְבִין לְקָטָן' כפי סדר המקראות דיליף הני תרי מילי דהא קרא ד'כֵּן תַּעֲשֶׂה' (בראשית יח, ה) קדים לקרא של 'וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד' (בראשית יט, ג).
ונראה לי בס"ד הא דנקיט הכי משום דההוא קרא של וְכֵן תַּעֲשֶׂה לחודיה לאו משמע מיניה דאין מסרבין לגדול דלעולם יכול אדם לסרב לגדול ולא עביד בזה שלא כהוגן והא דלא סרבו המלאכים אלא אמרו 'כֵּן תַּעֲשֶׂה' זה היה מצד ענוה יתירה דהוה בהו אף על גב דשורת דרך ארץ יכולין לסרב לגדול אבל מכח פסוק של 'וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד' דמצינו דסרבו שמעינן דמסרבין לקטן והא דלא סרבו גבי אברהם אבינו ע"ה משום דאין מסרבין לגדול דאי משום דהיו נוהגין בענוה גם ללוט לא היו מסרבין דאף על גב דהוה קטן מאברהם אבינו ע"ה עם כל זה העניו אינו מפריש בין גדול לקטן ולגבי כולי עלמא מתנהג בענוה וכמו שאומרים וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה וכן אתמר בענוה מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל אָדָם.
ועוד נראה לי בס"ד דילפותא דמסרבין לקטן דנפקא מן פסוק 'וַיִּפְצַר בָּם' אלימא דקרא מפורש הוא 'וַיִּפְצַר בָּם' אך מה שאמר אין מסרבין לגדול מן פסוק 'כֵּן תַּעֲשֶׂה' אינה ילפותה חזקה דיש לומר אין הכי נמי בתחלה סרבו והכתוב קיצר ולא פירש להדיה מה שסירבו בתחלה שכן דרכו של מקרא בכמה מקומות לקצר ואינו מפרש כל הדברים להדיה ולכן הקדים האי ילפותא דמסרבין לקטן דהיא אלימא טפי.

מִכָּאן, שֶׁצַּדִּיקִים אוֹמְרִים מְעַט וְעוֹשִׂים הַרְבֵּה (בראשית יח, ה). אין להקשות אמאי עבד אברהם אבינו ע"ה הכי ולא חש דילמא הם נחפזים לילך ורק משום דאמר לו 'וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם' שאין צריך להתעכב בזה לא סירבו לגדול ואמרו 'כֵּן תַּעֲשֶׂה' ואיך הוא יעשה עסק הרבה של שחיטה ובישול שצריך להתעכב אצלו זמן הרבה? והיינו כי הוא היה חכם ומבין וידע מדבריהם דאין נחפזים לילך דאם כן היה להם להודיעו בפירוש שהם נחפזים כדי שימהר להביא.
ומה שאמר רְשָׁעִים אוֹמְרִים הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ מְעַט אֵינָם עוֹשִׂים צריך להבין מהו זה המעט שהיה לו לעפרון לעשות ולא עשה? ונראה לי חדא שבקש קנטרין ולא עוד אלא לא רצה שישקול לו הקנטרין הכל בפעם אחת אלא רצה שישקלם ארבעה מאות פעמים כדי להרוויח ההכרעות (בראשית כג, טו).

מִכָּאן, שֶׁהָאִשָּׁה צָרָה עֵינֶיהָ בָּאוֹרְחִים יוֹתֵר מִן הָאִישׁ (בראשית יח, ו). מקשים פשט הכתוב מורה הוא אמר 'קֶמַח' והיא אמרה 'סֹלֶת' ואם כן היה לה עין יפה?
ונראה לי בס"ד דבלאו הכי קשא כיון דאברהם אבינו היה לו עין טובה אמאי לא אמר 'סֹלֶת'? ויש לתרץ קושיא זו שידע דשרה יש לה עין טובה ואין עיניה צרה באורחים לכן אמר 'קֶמַח' כדי שתאמר 'סֹלֶת' ובזה תתברר עין טובה שלה ולפי זה מוכרח לומר דאשה דעלמא עיניה צרה דאם כל אשה יש לה עין טובה מה חידוש יש במדתה של שרה כדי שבא לברר אברהם אבינו אותה בדבר זה מאחר דאיכא עין טובה בכמה וכמה נשים דעלמא.
ונראה לי לפרש הטעם בנשי דעלמא דעיניהם צרה באורחין משום דנשים דברניות ולכן יש לה תאוה לדבר עם בעלה הרבה וקשה לה הכנסת אורחין לביתה דאז אינה יכולה להרבות בדברים עם בעלה כרצונה ועל כן עיניה צרה באורחין כדי שלא ירגילו לבוא לביתה.

אַבְרָהָם אָבִינוּ אוֹכֵל חֻלָיו בְּטָהֳרָה הָיָה, וְשָׂרָה אִמֵּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם פֵּרְסָה נִדָּה (בראשית יח, ט). הנה בזה נראה לי בס"ד הטעם שאמר לה לושי ועשי עוגות דהכונה שתהיה מתחילת הלישה עד גמר האפיה על ידה וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל היינו כי אף על גב שהוא רוצה במהירות ואם כן ודאי יותר טוב שיסייעו השפחות בעסק זה עמה כדי שיהיה מהירות טפי אך הוא אוכל חולין בטהרה וחשש פן השפחות יפרסו נדה ויטמאו העיסה אבל משרה לא חש כי יודעה שלא פרסה נדה עדיין מילדותה לכך רצה שיהיה כל העסק בידה דוקא.

אֶלָּא מַאי 'בָאֹהֶל'? כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ (בראשית יח, ט). הקשה הרב פתח עינים דהוה ליה למימר אֶלָּא מַאי 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ'?
ונראה לי בס"ד דתלמודא מקשה על תשובת אברהם אבינו ע"ה שאמר 'הִנֵּה בָאֹהֶל' מה השיב בזה על שאלת 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ' כי השואל יודע שהיא באהל ואינה עומדת בחוץ דְּכָל כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה ורק שואל באיזה אהל היא אם בזה שלפניהם או בשני או באהל בני אדם אחרים, כי אותו זמן לא היה להם בתים אלא כולם יושבי אוהלים הם ועל כן תשובה של 'הִנֵּה בָאֹהֶל' נראית קרה כשלג שהיה צריך לסיים המקום לומר באיזה אהל היא דעל זה היתה כונת השואל שהוא יודע שהיא באהל ואינה עומדת בחוץ ברשות הרבים.
ותירץ תלמודא כי אברהם אבינו הבין שאין השואל רצונו לידע באיזה אהל היא יושבת דמה לו לידע זאת ולא היתה השאלה לצורך כלל אלא שאל כן כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ ואין השואל רוצה תשובה על שאלתו אך משום דרך ארץ השיב תשובה זו לשואל לכך לא הוצרך להאריך לפרש באיזה אוהל יושבת אלא השיב בקצרה 'הִנֵּה בָאֹהֶל' מאחר שהבין שהשואל לא שאל כן כדי לקבל תשובה ורק שאל כן כדי לחבב את שרה על אברהם אבינו.

לָמָּה נָקוּד עַל 'אַיוֹ' שֶׁבְּ'אֵֹלָיֹוֹ'? לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיִּשְׁאַל אָדָם בְּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ (בראשית יח, ט). קשה הדרך ארץ הוא שישאל על בעל הבית וכאן שאלו באשתו! ועוד איך ידענו זה מן נקודות שיש על 'אַיוֹ'?
ונראה לי בס"ד אף על גב דהדרך ארץ הוא שישאל בבעל הבית לומר 'אַיוֹ' והיכא דבעל הבית יושב לפני אורח דלא שייך לומר 'אַיוֹ' אז ישאל באשתו לומר לו 'אַיֵּה אִשְׁתֶּךָ' וזהו כבודו וכאלו שאל בו ואמר 'אַיוֹ' וכן כאן אברהם אבינו ע"ה היה יושב לפניהם ולא שייך לומר 'אַיוֹ' והוכרחו לומר 'אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ' דאז כאלו אמרו 'אַיוֹ' נמצא אמרו 'אַיֵּה' במקום 'אַיוֹ' לכך נָקוּד עַל 'אַיוֹ' שֶׁבְּ'אֵֹלָיֹוֹ' לרמוז דאמרו אַיֵּה כאלו אמרו אַיוֹ.

אַחַר שֶׁנִּתְבַּלָּה הַבָּשָׂר וְרַבּוּ הַקְּמָטִין, נִתְעַדֵּן הַבָּשָׂר וְנִתְפַּשְּׁטוּ הַקְּמָטִין וְחָזַר יֹפִי לִמְקוֹמוֹ. קשה מה טעם יש בתלונה זו ומה שייכות לזה מה שאמרה וַאדֹנִי זָקֵן(בראשית יח, יב)?
ונראה לי בס"ד כי כפי הטבע איש זקן שבשרו כחוש ויש לו אשה יפה מאד ובחורה, תתגאה עליו וגם הוא יבוש ממנה ועל זה התלוננה שרה אמנו ע"ה שהיא חזרה לילדותה ויופיה והוא נשאר זקן הנה עתה חוששת שמא יחשוב בלבו שאני לבי גס ומתגאה עליו וכבודו קל בעיני והיה מן הראוי שגם הוא יחזור לבחרותו ולכן אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה וכו' כדי שיוכיח את שרה ובודאי תכחיש מפני כבודו ואז יבין אברהם אבינו שלא נתגאית עליו דהראיה כיחשה מפני כי יראה ממנו.
ונראה לומר בס"ד שרצה הקדוש ברוך הוא לעשות סימן ורמז לישראל באמנו הראשנה היא שרה הצדקת זיע"א [זכותו יגן עלינו אמן] על הנהגתם בעולם הזה כי סוף הכבוד לבא ותחזור עטרה ליושנה ולא יתיאשו מאורך הגלות המר אשר בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ כי כן היה בשרה אמנו ע"ה אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטים באופן שאי אפשר להיות כפי הטבע והשערת השכל שתחזר עטרה ליושנה להיות אשה בחורה ועם כל זה אחר הזקנה הגמורה נתעדן הבשר ורבו הקמטים וחזר היופי למקומו כן יהיה לעתיד בב"א [במהרה בימינו אמן] אצל אומה הישראלית בניה של שרה שאחר עוצם הגלות המר תחזור עטרה ליושנה ויתקיים בנו מאמר הכתוב וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה (יחזקאל טז, יג).

וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ, וְנִפְתְּחוּ דַּדֶּיהָ כִּשְׁנֵי מַעְיָנוֹת, וְהֵנִיקָה אֶת כֻּלָּם. יש לדקדק למאי אצטריך למימר 'וְנִפְתַּח וְנִפְתְּחוּ דַּדֶּיהָ כִּשְׁתֵּי מַעְיָנוֹת' די לומר 'וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָהּ וְהֵנִיקָה אֶת כֻּלָּם'?
ונראה לי בס"ד בא ללמדנו אל תתמה איך פה הילדים הטמאים ינק מדד הקדוש של שרה אמנו ע"ה ואיך יכנס בשר קודש בתוך חלל פה הטמא של אלו? ועוד יקשה לך דאכתי עדיין יש פתחון פה לליצים לומר דאין חלב בדדים ואין התנוק יונק כלום אף על פי שהדד בפיו ועושה בשפתיו תנועה של יניקה דכן דרכו של תנוק אם יניחו בפיו דד ריקן גם כן יעשה תנועה של יניקה שאפילו אם אדם מניח אצבעו בפיו גם כן ימצוץ ויעשה תנועה של יניקה ויאמרו גם זה כך הוא!
על כן אמר הנס היה גלוי בכהאי גונא שנעשה בדדים שתי מעיינות אשר בתוכם מים רבים וכאשר תניח הילד בחיקה ותשים פיו נגד הדד שהוא למעלה והפה של התינוק למטה דנמצא המעיין מקלח מלמעלה למטה לתוך פיו של התינוק הנה כל היושבים רואים קלוח החלב שיוצא מן הדד ויורד לתוך פיו של תינוק ונמצא אין בשר קודש נכנס בפה הטמא והכל רואין החלב יוצא מן הדד לעיניהם ואפילו הנשים היושבים מרחוק רואין הקלוח יוצא ואז בטל הלעז.

מִיָד נֶהְפַּךְ קְלַסְתֵּר פָּנִים שֶׁל יִצְחָק וְנִדְמֶה לְאַבְרָהָם (בראשית כה, יט). קשא אמאי לא עשה השם יתברך דבר זה מהריון ולידה שיהיה פניו של יצחק דומין לאברהם ואז לא היה יוצא לעז ההוא?
ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש במלך ערביים שחור שילדה אשתו שהיתה שחורה בן יפה מאד ושאל לרבי עקיבא אם צריך להרגה דודאי זינתה כי שניהם שחורים והשיב לו אם יש לך צורות יפות תלויים לפני מטתך? אמר לו 'הן' אמר לו אם כן בנך הוא זה ונולד יפה מכח מחשבה של אשתך שהיתה מבטת באותם הצורות היפות בעת התשמיש כשנתעברה בבן וילדה אותו יפה כמותם עד כאן. על כן אם היה נדמה לאברהם אבינו ע"ה מעת לידה היו אומרים מאבימלך נתעברה ח"ו ומה שנדמה לאברהם מפני שהיתה מחשבת בשעת תשמיש בצורת בעלה וכמו שאמר רבי עקיבה למלך ערביים לכך עשה הנס אחר כך בגלוי דעל זה הכל הודו.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהיה הנס אחר כך כי יצחק גבורה, ואברהם חסד, אך צריך למתק הגבורה בחסד לכלול אותה בחסד ולכן תחלה כל אחד היה עומד בצורה בפני עצמו ואחר כך נהפך צורת יצחק שהוא גבורה ונדמה לאברהם שהוא חסד הנה בזה נכללה הגבורה בחסד ונתמתקה שנעשית חסד והנה מזה הנס שנעשה פניו של יצחק דומה לאברהם נולד נס אחר דעל ידי שהיה דומה לאברהם אז מאן דמשתעי בהדי יצחק משתעי עם אברהם וכן להפך ועל כן הוכרח הדבר הזה שיעשה נס אחר שילבין הקדוש ברוך הוא זקנו של אברהם אבינו ע"ה כי קודם זה לא היה זקנה כדי שיהיה הפרש בינו לבין יצחק אבינו ע"ה.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס (תהלים ס, ו) כלומר נס הראשון להיות נדמה צורת יצחק לצורת אברהם כדי להתנוסס מזה נס אחר של הזקנה אשר לא היתה עדיין בעולם.

פָּתְחוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ: "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה, יט). יש לדקדק לשון פָּתְחוּ נראה לשון יתר ואין לו משמעות כאן?
ונראה לי בס"ד הכונה דאותם בני אדם שהיו מרננים מקודם הנה אחר כך היו מאליהם פותחים הדברים האחרונים לומר הפך דבריהם הראשונים ולא דוקא בהיכא דשואלים מהם איך אתם אומרים בענין זה שישיבו כן אברהם הוליד את יצחק אלא הם מאיליהם ומעצמן פותחים לדבר בדברים שיאמרו מה שהיינו אומרים מקדמת דנא מֵאֲבִימֶלֶךְ נִתְעַבְּרָה טעות היה ושקר היו הדברים אלא האמת הוא כי אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.
גם נראה שהיו מדקדקים לומר אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק ולא סגי להו למימר יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם דבזה היה השומע יכול לחשוב שגידלו ונעשה בנו אלא אומרים הוליד ממש כי המגדל יתום אמרו עליו כאלו ילדו בכף הדמיון ולא אמרו הרי זה ילדו (סנהדרין יט:).

אָתָא אַבְרָהָם, בָּעָא רַחֲמֵי, וַהֲוָה זִקְנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א). הקשה מהרש"א ז"ל הוה ליה למימר פסוק שקודם זה בפרשת וירא וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים (בראשית יח, יא)? ותירץ דהגמרא קאמר עד אברהם לא היה זקנה היינו ליבון השערות אבל שאר סימני זקנה שיש בכחש הבשר ורבוי הקמטים הוה ביה כמו כל אדם ולכן פסוק וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים אפשר לפרשו על סימני זקנה שיש בבשר האדם ולאו על ליבון שערות ולכן הביא פסוק וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים דכאן מוכרח אתה לפרש דבא הכתוב ללמדינו שהתחיל ליבון הזקן מאברהם דאם נפרש דאיירי על שאר סימני זקנה שבבשר האדם הנה זאת ידענו מן פסוק וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים דקדים עד כאן דבריו יעוין שם.
ולי אנא עבדא נראה להכריח דפסוק וְאַבְרָהָם זָקֵן איירי בליבון הזקן והיינו דאיכא להקשות מה שייכות יש לדבר זה של הזקנה עם ענין זה דשליחות אליעזר ששלחו אברהם אבינו ע"ה לקחת אשה ליצחק אבינו ע"ה?
אך אם נאמר שבא הכתוב הזה ללמד על הלבנת הזקן שהתחיל מאברהם אבינו הוצרך להזכיר עם זה ענין הנשואין שאם לא היה יצחק נושא אשה הגם דדומה בצורתו לאברהם אבינו ממש לא נפיק מזה חורבה שיחשבו את יצחק אברהם ויחשבו את אברהם יצחק דמה בכך אם יהיו דומין בפני אחרים כן הלא בודאי לבני הבית איכא היכר בטביעות עין אף על גב דדומין זה לזה, אבל אחר שיקח לו אשה ליצחק והיא עדיין אין לה טביעות עין בהם אז כיון דדומין זה לזה נפיק מינא חורבא דאם יכנס אברהם אבינו לבית תחשוב שהוא יצחק בעלה ותדבר עמו מדברים שבינה לבין בעלה או לא תזהר בצניעות הראויה להיות בפני חמיה מאחר שחושבת על חמיה שהוא בעלה.
לכך קודם ששלח את אליעזר לקחת אשה ליצחק התפלל לפני הקדוש ברוך הוא שיעשה לו סימן בליבון הזקן כדי שיהיה היכר בינו לבין יצחק אבינו ולכן סמך הכתוב פסוק וְאַבְרָהָם זָקֵן לענין נשואי יצחק דהוצרך להיות לו ליבון הזקן כדי שיהיה בינו לבין יצחק היכר גלוי להאשה של יצחק כי הבדל שהיה ביניהם מצד כחש הבשר והקמטים אין זה היכר גלוי שבו תכיר אשתו של יצחק אבינו ע"ה מרחוק ואחר שהיה הבדל ביניהם בליבון הזקן אז אמר אל עבדו זקן ביתו שיקח אשה ליצחק אבינו ע"ה.
ועל דרך האמת יש לומר בס"ד הטעם דעד אברהם לא הוה זקנה עד דְּבָּעִי רַחֲמֵי וַהֲוָה זִקְנָה הוא על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דאנחנו האנשים דומין לזה אמר אשר עיקרו זקנו שחורה ולכן כל אדם בקטנותו זקנו שחורה והא דמלבין זקנו אחר כך מפני כי ז"א [זעיר אנפין] בגדלותו בעלותו עד א"א [אריך אנפין] תהיה לבנה ולכן כנגד זה נעשה דוגמה בתחתונים שיהיו זקנים אחר כך אמנם בזמן אברהם אבינו ע"ה עדיין לא נשלם פרצוף המוחין למעלה והיה רק בסוד ו"ק אבל על ידי אברהם אבינו נשלם ועלה ז"א [זעיר אנפין] עד א"א [אריך אנפין] שאז זקנו לבנה ולכך התפלל אברהם אבינו שיהיה דוגמה לזה בתחתונים ובעי רחמי והוה זקנה יהי רצון זכותו יגן בעדינו אמן כן יהי רצון.

גמ' עד יעקב לא הוה חולשא. עיין ב"ב דף ט"ז ע"ב תוס' ד"ה שכל. ועיין רש"י בחומש בראשית (כ"א) בפסוק ומת הילד וישלחה ובחזקוני שם:

כתיב ואקחה פת לחם וכתיב ואל הבקר רץ אברהם וכו'. כתב הרב עיון יעקב ז"ל ק"ק דילמא עיקר הסעודה היא נקראת על שם הלחם כדכתיב בנ"נ עבד לחם רב וצ"ע עכ"ל. ועם נשיקת הרצפה תימה על תמיהתו חדא דהכא כתיב פת לחם והסעודה בכללה נקראת לחם אבל פת לחם הוא ממש פת ולא סעודה. ותו דכתיב הכא ואקחה פת לחם ולשון ואקחה הוא על פת ממש הנקח ביד דאי סעודה הול"ל אעשה לחם על דרך עבד לחם רב:

כתיב קמח וכתיב סלת א"ר יצחק מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש. כתב הרב עיון יעקב ז"ל יותר מן האיש משמע שגם האיש מסתמא עינו צרה אעפ"י שאברהם היה מכניס כל האורחים מ"מ בשאר אנשים כן הוא מסתמא להכי נקט הש"ס הכי עכ"ל ונראה הטעם דכיון דהכנסת אורחים הוא מצוה מהגדולות שאוכלים מפירותיהם בעה"ז וכו' ודאי היצה"ר מסית לאדם שלא יכניס אורחים ואם מוכרח להכניסם שלא יעשה עמהם כפי כחו. אך אברהם אע"ה כרב גודלו ומה גם שעשה היצה"ר טוב כמ"ש בירושלמי פ"ט דברכות היה מפליא לעשות. והחידוש הוא דהכנסת אורחים האיש מצווה ולא האשה והיצה"ר הוא מסית לאיש כי עליו מוטלת המצוה. ועם כל זה האשה עיניה צרה יותר והטעם כי האשה בחינת דינא קשיא והדין הוא בדקדוק בלי ויתור ומשו"ה האשה עיניה צרה יותר על פי מדתה ומיהו אני עני אפתח"א עינ"י ראתה דיש לומר דאברהם אע"ה אמר קמח להיות דהאשה עיניה צרה ושרה השיבתו סלת כלומר גם אני כמוך ותרנית וממה שהכתוב משבחה וגם מדאמר אברהם אע"ה קמח למדנו דהאשה דעלמא עיניה צרה ולא כן שרה אמנו ע"ה. ושם כתבתי דטעם רש"י ז"ל שלא כתב כן היינו דכיון דאתה מפרש דאברהם אע"ה אמר קמח משום דהאשה עיניה צרה א"כ ידע אברהם אע"ה דשרה גופה עיניה צרה וביודעה ומכירה קאמר זהו תורף דברי עש"ב:
ואפשר להליץ בעד שרה אע"ה ולקיים הדרך האמור. דהויכוח הזה לא היה כאן אלא בתחילת זמן שהכניס אורחים אברהם אע"ה והכתוב השמיענו במקום א' ובפעם אחת צדקת שרה אע"ה ומנהג נשים דעלמא ונכתב כאן דבמקום אחר לא הוה שייך והשתא דהוצרך הכתוב הזה לענינים אחרים כתב הכתוב מאי דהוה מקודם ודוק הטב כי קצרתי ורז"ל הפליגו בשבח שרה אמנו ע"ה דכל זמן שהיתה קיימת דלתותיה פתוחות וכו' ולכן אפשר דיש לפרש כדאמרן:

למה נקוד על איו שבאליו למדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו וכו'. הקשו הראשונים דינקד למד דאליו ואני דורש הכתב אי"ו ותירץ הרב ישרש יעקב ז"ל של"ת מי אמר דלשרה שאלו ולא לאיש אחר לכך נקוד איו נשאר הלמד עם איה כאלו כתב אליה עכ"ל ואני עני הבאתי ישוב זה בקונטריס כסא רחמים דף ל"ה משם ספר אור לישרים להרב מהר"ר זרח איידיליץ ז"ל ולא זכרתי דשל כת הקודמין הוא הרב ישרש יעקב ז"ל. והן עתה שפר קדמי דאם היה ננקד הלמד היינו דורשים איו אבל היינו אומרים דהמלאכים שאלו לשרה איו אברהם משום חשיבות אברהם ושרה ולא למדנו שהוא דרך ארץ לכל אדם לשאול איו בעל הבית והיינו על דרך שפירש הר"ן ז"ל קול לו קול אליו דהגם דלו הוא יחיד אליו הוא יותר יחוד דנרגש במבטא ע"ש גם הכא נקד איו שיהיה יותר מורגש בנקוד והיינו ללמד לעלמא וז"ש למדה תורה דרך ארץ כלומר בזה שננקד איו ולא הלמד למדה תורה דרך ארץ ואינו שהמלאכים לגרמייהו עבדי לכבוד אברהם ושרה ודוק:

ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה וכו' ועדיין היו מרננים וכו' מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק וכו'. מסוגיין מוכח דאחר המשתה שידעו דשרה ילדה יחדיו ירנ"נו על אברהם ואז נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם וכמ"ש מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות. והנה פסוק ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים וכו' כתוב קודם המשתה. וכפי סוגיין יש לפרש הפסוק בזה האופן ונישב כמה דקדוקים שיש להרגיש בפסוק וזה סדרן של כתו"בים. ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים וכו' ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקוניו ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק והנה בתחילה אמר ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים וכו' ואמירה זו היתה בזמן לידת יצחק ואחר זה כתיב ותאמר מי מלל והיא אמירה אחרת בזמן אחר ולכן כתיב ותאמר פעם אחרת וזאת אומרת מי מלל לאברהם דהיינו שהוליד לק' שנה כמספר מלל כמו שפירש"י והיינו שהיו מרננים דאף דהניקה בנים שרה שנפתחו דדיה והניקה בני השרות ונתאמת ששרה ילדה עדיין היו מרננים על אברהם כמ"ש מי מלל ונתאמת כי ילדתי בן לזקוניו תרתי משמע בשני פרקי זקנה והיינו רבותא כי ילדתי בן אחד בשני פרקי זקוניו דהיינו א' כשנולד והב' כשנהפך קלסתר פניו ונדמה לאביו ואימתי היה זה כאשר ויגדל הילד ויעש משתה אז היתה אמירה שנית ותאמר מי מלל דאז במשתה הניקה בנים ועדיין היו מרננים על אברהם אע"ה ונהפך מיד קלסתר פניו ועל זה אמרה כי ילדתי בן לזקוניו ודו"ק:

עד אברהם לא הוה זקנה וכו'. בזה שמעתי רמז בפסוק ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל ופרש"י ז"ל בכל גימטריא בן וז"ש ואברהם זקן וכי תימא מה נשתנה השתא דהוה זקנה לז"א וה' ברך את אברהם בכל שנתן לו בן דומה לו ולא היו מכירים זה את זה ותבע זקנה לכך ואברהם זקן עכ"ד ואפשר להוסיף קצת במש"ל דיען דהיו מרננים איך הוליד אברהם בן ק' שנים לזה נהפך קלסתר פניו של יצחק ונדמה לאברהם כמשז"ל וכמש"ל וז"ש ואברהם זקן ומהיכן באה זקנה לז"א מסיבה שהוא בא בימים אז יאמרו בגוים דלא הוליד יצחק לכך וה' ברך שנתן לו בן דומה לו ולא היה ניכר לכך ואברהם זקן דתבע זקנה:

כתיב קמח וכתיב סלת א"ר יצחק מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מהאיש. פירש"י היא אמרה קמח והוא אומר סלת. מקשים אימא איפכא דהוא אמר קמח והיא אמרה סלת וחוץ ממ"ש מהרש"א. אפשר לומר דאי ס"ד דאברהם אע"ה אמר קמח הול"ל ג' סאי קמח ומדכתיב סאים ש"מ דהוא אמר סתמא והיא להיות עינה צרה באורחים נכנסה בתוך דבריו ואמרה קמח והשיבה סלת:
א"נ אפשר לומר דאם הוא דברי אברהם שאמר קמח הול"ל שלשה סאים קמח לושי ועשי עוגות סלת דיסיים כל דברי אברהם שאמר לשרה ואח"ך יאמר מה שאמרה שרה סלת אלא מוכרח דשרה אמרה תכף קמח והוא השיבה סלת. ולולי דברי רש"י אפשר לומר דהוא אמר קמח והיא אמרה סלת. ושמעינן מדאברהם אע"ה נדיב נדיבות אמר קמח ש"מ שהאשה עינה צרה ולכך אמר קמח כדרך נשים. והיא השיבתו סלת כלומר אני עושה כאשר בלבבך ומדשבחה הכתוב ש"מ דבעלמא האשה עינה צרה ואמנו שרה היא העולה:
ויראה דטעמו של רש"י שלא רצה בזה היינו משום דכשתגיע לומר דאברהם אע"ה אמר קמח משום שהאשה עינה צרה א"כ מוכרח דאברהם אע"ה ידע דגם שרה אמנו כן דרכה וכבר היו רגילים מאד בהכנסת אורחים דבר יום ביומו וביודעה ומכירה קאמר קמח. ומאחר שכן ניחא ליה לרש"י להשוות מדותיה ולומר דהכא נמי אמרה קמח והוא אמר סלת ובפעם הזו גילה הכתוב מאי דכל שעתא מתרחי"ש להו ועוד יש לצדד כמה צדדים כאשר יראה המעיין ולא רציתי להעלות ארוכ"ה:

אלא מאי באהל כדי לחבבה על בעלה. מקשים דהול"ל אלא מאי איה שרה אשתך ושמעתי שהרב מהר"י חזן בדרשותיו כתב שהגיהו רבני קושט' אלא מאי בעו והרב מהר"ר מרדכי אצבאן מידי העלותו בעיר הקודש ירושלם ת"ו אמר מר משם הרב המפולפל מהר"ר חסדאי אלמושנינו כי הנה אם שאל ישאלו על אחד בתוך ביתו מבין ריסי עיני השואל ותנועתו ניכרת כונתו. ויש בו ג' דרכים אחד דהשואל לא ידע איה מקום כבודו ושואל עליו באמת היכן הוא. וזאת שנית שהשואל יודע כי הוא שם בחדר אחד וכונת שאלתו מדוע לא יבא פה עמנו. ועוד בה שלישיה שהוא יודע שהוא שם בחדר אחד ואינו רוצה שיבא שם אך שואל עליו לחבבו ולרמוז שאינו בא שהוא עסוק בלימוד וכיוצא או שהוא צנוע וכל עיקר שאלתו אינו כי אם לחבבו. וכל זה יובן בתנועת שאלת השואל. והנה כי כן רז"ל באו לפרש שאלת המלאכים איה שרה אשתך מה כונתם ולאיזה חלוקה מהשלש הנזכרים כיונו. לז"א יודעים היו מה"ש שרה אמנו וכו' וא"כ הדרך הראשון בשאלה הנזכר נתבטל. ואי תימא דרך שני דכונתם למה אינו בא פה. א"כ מה השיב אברהם אע"ה הנה באהל הרי גם מה"ש יודעים ושאלו למה אינה באה פה ומאי קאמר הנה באהל. ומסיק הדרך הג' לחבבה על בעלה כמה צניעותה וכיוצא. זה שמעתי בהיותי בעונת הפעוטות ועיין ביפה תואר:

תני משם ר' יוסי למה נקוד על אי"ו וכו'. עיין מ"ש רש"י ותוס' ומ"ש הרב נמקי יוסף ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף צ"ו ע"ד וצ"ז ע"א בס"ד:

עד אלישע לא הוה דחליש ואתפח. עמ"ש הרמד"ל בשתי ידות בסוף המעריך דף מ"ו ע"א:

קנטרי. משקל גדול שקורין צנטינ''ר מאה מנה: עובר לסוחר. מלמד שבכל מקום היה מתקבל בשקל ואיכא דוכתא דקרו לקנטיר תיקלא: סולת. עדיף מקמח: מכאן שהאשה עיניה צרה באורחין. היא אמרה קמח והוא סולת: פירסה נדה. חזר להיות לה אורח כנשים: כדי לחבבה על בעלה. להודיעו שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לישאל אחריה: על איו שבאליו (נקוד). איו שלו נקוד והלמ''ד אינה נקודה: לימדה תורה וכו'. והיינו נקודת איו דלא היו צריכין לישאל דיודעין היו שהיא באהל דכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשה ודרוש מינה דרך ארץ: באכסניא. אשת אושפיזא: על ידי בעלה. לא שישאל לה לשלום אלא לבעלה ישאל מה שלום הגברת: קמטין. פרוצנ''ש: היא אמרה ואדוני זקן. אמר לו הקב''ה שהיא אמרה ואני זקנתי: אסופי. ילד מן השוק ולא נודע של מי והמוצאו אוספו אל הבית: בעא רחמי. כדי שיכירו בינו ובין בנו: בעא רחמי והוה חולשא. שיחלה אדם לפני מותו ויצוה לביתו: ואתפח. ונתרפא: חליו אשר ימות בו. מכלל דחלה עוד שלא מת בו: כי מורדיא דלברות. שם הנהר מורדיא עץ שרב החובל מנהיג בו הספינה לרחקה מן האבנים ומן המכשולים ובלע''ז גוביריניי''ל: ואמר לו בעל הבית. הרי שכרך עלי כאחד מפועלי העיר: משמנין ביניהן. לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בינונית: מתני' ואלו. פועלין: אוכלין. ממה שעוסקין בו: גמר מלאכה. כשתולשין אותו: עד שלא נגמרה מלאכתו. למעשר ואם בר חלה הוא עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה וטעמא דכולה מתני' מפרש בגמ' מקראי:

למה נקוד על איו שבאליו. בבראשית רבה אי''ו נקוד למ''ד אינו נקוד א''ר שמעון כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב וכאן שהנקודה רבה אתה דורש את הנקודה איו אברהם אמר רבי עזריה כשם שאמרו לו לאברהם איה שרה כך אמרו לשרה איו אברהם וה''נ הוי פי' הכא אבל לפ''ה דפירש דמשום הכי נקוד דעל חנם שאלו לו קשה דהיה לו לנקד על איה שרה דהיא עיקר השאלה ששאלו עליה.: על ידי בעלה. היינו דוקא לשאול איה פלונית אבל לשאול בשלומה אפילו ע''י בעלה אסור כדאמרי' בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף ע: ושם ד''ה אין ע''ש צ''ע קצת): פת קטנית תנן. הא פשיטא דר' יוחנן אמר לבנו פת וקטנית ולא פת של קטנית אלא הכי מיבעיא ליה פת קטנית תנן ואפ''ה משמע שפיר פת הנאכלת עם הקטנית ולא משמע פת של קטנית וטעמא משום דאין רגילין לעשות פת של קטנית ונ''מ לאדם שאמר ליתן לפועליו פת קטנית שצריך ליתן להם פת וקטנית או דלמא פת וקטנית תנן אבל אם אמר לו פת קטנית בלא ו' הוי משמע פת של קטנית: ואלו אוכלין מן התורה. משום דאיירי מעיקרא בפועלים שאוכלים ע''י שפסקו להם מזונות או ע''י מנהג המדינה להכי נקט ואלו אוכלין מן התורה בלא פסק ובלא מנהג: במחובר בשעת גמר מלאכה. פי' שאין צריכין עוד לקרקע כגון הקוצר והבוצר יצא המנכש והעודר ומפיק ליה בגמרא מואל כליך לא תתן בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית ובתלוש קודם גמר מלאכה היינו גמר מלאכה למעשר ובגמרא מפיק ליה מדיש: