בבא מציעא פו ע"ב

דף פו - ב

אך, ואם פסק להן מזונות, אם הבעל הבית או שלוחו הבטיח לפועליו מזונות במפורש, על אף שהוא חייב בהם מבלי שיתחייב מפורשות לתת להם, מצד המנהג, הרי  ריבה להן, הוא התכוון לתת להם יותר מהמנהג המקובל.

ומביאה המשנה ראיה לכך: ומעשה נמי ברבי יוחנן בן מתיא, שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלים! הלך ופסק להן מזונות. וכשבא אצל אביו, אמר לו: בני! הואיל ופסקת להם מזונות למרות שלא היית צריך לעשות כן, ולא פסקת להם מידה, לכן אפילו אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן. לפי שהן בני אברהם יצחק ויעקב. וסעודתו של אברהם אבינו היתה יותר גדולה מסעודת שלמה בשעתו.

והוינן בה: למימרא, דסעודתא דאברהם אבינו עדיפא מדשלמה, וכי סעודתו של אברהם אבינו היתה יותר גדולה מזו של שלמה המלך!?

והכתיב בספר מלכים [א ה ב] "ויהי לחם שלמה ליום אחד, שלשים כור סולת וששים כור קמח, עשרה בקר בריאים [פטומים מהאבוס] ועשרה בקר רעי [רועים במרעה] ומאה צאן. לבד מאיל צבי ויחמור וברבורים אבוסים".

ואמר גוריון בן אסטיון משמיה דרב: הקמח והסולת הללו אינם רק לעמילן של טבחים לעשות מהם עיסה לכסות בה את פי הקדירה כדי שתשאב את הזוהמה של התבשיל.

ורבי יצחק אמר: הבקר והצאן הללו הם רק לציקי קדירה [להכנת מאכל ששמו ציקי קדירה].

ואמר רבי יצחק: אלף נשים היו לשלמה המלך, כל אחת ואחת עשתה לו בביתה כך הכינה לו את כל המאכלים הללו בביתה.

מאי טעמא?

משום שזו סבורה: שמא אצלי סועד היום. וזו סבורה [שמא] אצלי סועד היום.

ואילו גבי אברהם כתיב [בראשית יח ז] "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ".

ואמר רב יהודה אמר רב: שהכין למלאכים שלשה עגלים, שהרי "בן בקר" - אחד. "רך" - שנים. "וטוב" - שלשה. ^[98]

הרי שסעודתו של שלמה היתה גדולה בהרבה מזו של אברהם אבינו?

ומשנינן: התם אצל אברהם אמנם היה רק תלתא תורי שלשה שוורים, אך זה היה רק לתלתא גברי לשלשה אנשים בלבד, ואילו הכא, אצל שלמה המלך, היתה הסעודה צריכה להספיק לכל ישראל ויהודה.

דכתיב [שם ד כ] "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב, אוכלים ושותים ושמחים".

כך שביחס לכל אחד ואחד מהסועדים, היתה סעודתו של אברהם אבינו אכן גדולה מזו של שלמה המלך. ^[99] ומבארת הגמרא עתה את הפסוק דלעיל של סעודת שלמה המלך.

מאי "ברבורים אבוסים"?

אמר רב: תרנגולים שאובסים אותם בעל כרחן, שדוחפים להם את האוכל בפה בכל. ^[100]

ושמואל אמר: שאבוסים ועומדים מאליהם. תרנגולים שהתפטמו מאליהם. ^[101]

ורבי יוחנן אמר: כשאובסין שור או תרנגול, מביאין תור ממרעיתו בדלא אניס, מביאים שור שלא עשה מלאכה, מהמרעה. ותרנגולת מאשפתה בדלא אניסה, שלא טרחה בגידול אפרוחים. ורק אותם אובסים. ^[102]

אמר רבי יוחנן: מובחר שבבהמות - שור.

מובחר שבעופות - תרנגול.

אמר אמימר: הפירוש על "ברבורים אבוסים" - זגתא אוכמתא תרנגולת שחורה בי בטניתא, בעלת כרס ^[103] דמשתכחא ביני עצרי, המסתובבת בין הגיתות [מקום שדורכים שם ענבים ליין], ואוכלת חרצני ענבים, דלא מציא פסיא קניא, ואינה יכולה לפסוע אפילו כמלא קנה, מרוב שומנה.

ומבארת עתה הגמרא את הפסוקים בתחילת פרשת וירא:

"ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב" -

אמר רב יהודה אמר רב: "בן בקר" - אחד. "רך" - שנים. "וטוב" - שלשה.

והוינן בה: ואימא, היה רק בן בקר חד אחד בלבד. ומה שכתוב "רך וטוב", היינו כדאמרי אינשי: רכיך וטב. שהיה בן הבקר עצמו רך וטוב?

ומתרצינן: אם כן, לכתוב "רך טוב" בלי וי"ו, מאי "וטוב"?

שמע מינה: לדרשה, לדרוש מייתור הוי"ו, שהיה בן בקר נוסף.

והוינן בה: אימא תרי, היו רק שנים, שהרי יש לנו רק ייתור אחד?

ומתרצינן: מד"טוב" לדרשה, "רך" נמי לדרשה. כשם שתיבת "וטוב" אינה עולה על בן הבקר אלא נדרשת בפני עצמה, כך "רך" נדרשת בפני עצמה, לומר שהיה בן בקר שלישי. ^[104]

מחיב רבה בר עולא. ואיתימא רב הושעיא. ואיתימא רב נתן ברבי הושעיא: נאמר "ויתן אל הנער. וימהר לעשות אותו" בלשון יחיד, משמע שהיה רק בן בקר אחד בלבד!

ומשנינן: כל חד וחד, יהביה לנער חד. כוונת הכתוב לומר, שכל בן בקר נתן לנער אחר. ולעולם היו שלשה בני בקר.

ומקשינן: הרי נאמר "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם". משמע שהיה רק בן בקר אחד!

ומשנינן: דקמא קמא דמטיא, אייתי לקמייהו. אברהם אבינו הביא אותם אחד אחד, כל אחד כשנגמר בישולו.

והוינן בה: ולמה לי תלתא? תסגי בחד! מדוע באמת היה צריך אברהם אבינו להכין להם שלשה בני בקר, ולא הסתפק באחד בלבד?

ומשנינן: אמר רב חנן בר רבא: כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל, שהוא מעדן מלכים ושרים.

אמר רבי תנחום בר חנילאי: לעולם אל ישנה אדם מן המנהג! שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם. ומלאכי השרת ירדו למטה אצל אברהם, ואכלו לחם. ^[105]

ומקשינן: "ואכלו", סלקא דעתך!? וכי המלאכים אכלו?

ומשנינן: אלא אימא: נראו ^[106] כמי שאכלו ושתו. ^[107]

אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו. וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח.

ומבאר רב יהודה אמר רב: כתיב "ואל הבקר רץ אברהם", רץ בעצמו, לכן "ורוח נסע מאת ה', ויגז שלוים מן הים", שהקדוש ברוך הוא בעצמו הפריח להם את הבשר. ^[108]

"ויקח חמאה וחלב", לכן "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". ^[109]

"והוא עומד עליהם תחת העץ", לכן "הנני עומד לפניך שם על הצור".

"ואברהם הולך עמם לשלחם", לכן "וה' הולך לפניהם יומם".

"יוקח נא מעט מים" על ידי שליח, לכן אמר הקדוש ברוך הוא למשה "והכית בצור, ויצאו ממנו מים, ושתה העם". שנתן להם מים על ידי שליח.

ופליגא דרבי חמא בר חנינא. רב יהודה אמר רב חולק על רבי חמא בר חנינא, לפי שהוא דורש באופן אחר את השכר שקיבלו ישראל עבור מעשיו של אברהם אבינו.

דאמר רבי חמא ברבי חנינא: וכן תנא דבי רבי ישמעאל: בשכר שלשה זכו לשלשה:

א. בשכר חמאה וחלב, זכו למן.

ב. בשכר "והוא עומד עליהם", זכו לעמוד הענן, שעומד עליהם תמיד, כמו שנאמר "ועננך עומד עליהם" [ובזה נחלק על רב יהודה אמר רב, שאמר בשכר זה זכו ל"הנני עומד לפניך שם על הצור"].

ג. בשכר "יוקח נא מעט מים", זכו לבארה של מרים [והוא ממש כמו הדרשה של רב יהודה אמר רב, שזכו ל"והכית בצור ויצאו ממנו מים", שהוא הבאר של מרים]. ^[110]

"יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" -

אמר רבי ינאי ברבי ישמעאל: אמרו לו המלאכים לאברהם: וכי בערביים חשדתנו שאנו ערבים, שהם משתחוים לאבק רגליהם, שלכן אמרת לנו לרחוץ רגלינו? ^[111]

כבר יצא ממנו ישמעאל! הרי ממך יצא ישמעאל, שרגיל לעשות כן, ומדוע אתה חושד בנו?

"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום" -

מאי "כחום היום"? אמר רבי חמא ברבי חנינא: אותו היום שבאו המלאכים, יום שלישי של מילה של אברהם היה, שאז הוא חולה ביותר.

ובא הקדוש ברוך הוא לשאול בשלום אברהם. הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שהשמש תזרח בחזקה, ועוברי דרכים לא יהיו מצויים, כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים, בעודו חולה. וזה הביאור של "כחום היום".

שדריה לאליעזר למיפק לברא. שלח אברהם את אליעזר עבדו לראות בחוץ אם יש עוברי דרכים.

נפק, ולא אשכח. הוא יצא ולא מצא עוברי דרכים.

אמר אברהם: לא מהימנא לך! אינני מאמין לך שאין שום עוברי דרכים בחוץ. ^[112] היינו דאמרי תמן, בארץ ישראל אומרים: לית הימנותא בעבדי, אין אימון בעבדים.

נפק איהי, יצא אברהם בעצמו לראות אם יש עוברי דרכים.

חזייה להקדוש ברוך הוא, דקאי אבבא. וראה את הקדוש ברוך הוא עומד בפתח.

היינו דכתיב, שאמר אברהם להקדוש ברוך הוא "אל נא תעבור מעל עבדך".

כיון דחזא דקא אסר ושרי, כשראה הקדוש ברוך הוא את אברהם שהוא קושר ומתיר את התחבושת שעל המילה ומתייסר, אמר: לאו אורח ארעא למיקם הכא! אין זה מן הראוי לשהות כאן בשעה כזאת.

ולכן ביקשו אברהם שלא יעבור מלפניו. ^[113]

היינו דכתיב, "וישא עיניו וירא, והנה שלשה אנשים נצבים עליו. וירא, וירץ לקראתם".

ולכאורה תקשי, שבתחילה נאמר שהיו נצבים עליו, ומשמע שעמדו לידו, ואילו לאחר מכן נאמר שהוא רץ לקראתם? אלא, מעיקרא, אתו קמו עליה. בתחילה הם באמת עמדו לידו. כי חזיוהו דהוה ליה צערא, כשראו שהוא שרוי בצער מיסוריו, אמרו: לאו אורח ארעא למיקם הכא, והלכו מלפניו עד שהיה צריך לרוץ לקראתם. ^[114]

מאן נינהו מי הם אותם שלשה אנשים שבאו אל אברהם?

מיכאל וגבריאל ורפאל. ^[115]

א. מיכאל, שבא לבשר את שרה שתוליד בן.

ב. רפאל, שבא לרפא את אברהם.

ג. גבריאל אזל למהפכיה לסדום. הוא הלך משם להפוך את סדום.

והוינן בה: והא כתיב "ויבאו שני המלאכים סדומה בערב", משמע ששני מלאכים הגיעו לסדום להפוך אותה ולא רק גבריאל לבדו?

ומשנינן: דאזל מיכאל בהדיה, לשזביה ללוט. מיכאל המלאך התלווה לגבריאל, כדי להציל את לוט, אך הוא לא היה שליח להפוך את סדום. ^[116] דיקא נמי, מהפסוק משמע, שרק מלאך אחד הפך את סדום.

דכתיב "ויהפוך את הערים האל" בלשון יחיד. ולא כתיב "ויהפכו" בלשון רבים.

שמע מינה! ^[117]

לעולם אל ישנה אדם ממנהג המדינה שהלך בה כמו שאמרו בדרש עלת בקרתא הלך בנימוסא ודרך צחות אמרו משה עלה למרום ולא אכל מלאכי השרת ירדו למטה ונראו כמי שאכלו שנאמר כן תעשה כאשר דברת:

והכתיב ויהי לחם שלמה ליום א' כו'. הללו לעמילן כו' הללו לציקי כו' מייתי להו להחזיק הקושיא ונראה דלמדו לומר כן דאי כפשטא לאכילתן מאי רבותיה דהא כתיב ישראל ויהודה רבים כחול הים וגו' אבל לעמילן ולציקי אין הכל צריכין לו ומייתי נמי אלף נשים היה לשלמה כו' להפליג הקושיא ואפשר שלמד כן מקרא דכתיב ויהי לו נשים שבע מאות ופילגשים שלש מאות ויטו נשיו את לבו דהיינו להיכן שיהא סועד בכל יום דלפשטיה לא איצטריך דמפרש ביה ויהי לעת זקנתו של שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים גו' וק"ל:

ואמר רב יהודה בן בקר רך וטוב כו'. ויש לדקדק דבלאו רב יהודה היה עדיפא להקשות דבן בקר משמע חד כדפריך בסמוך ויש לומר דבלאו רב יהודה איכא למימר אין בן בקר והרבה היו דאומר אדם על שוורים הרבה שור כדכתיב ויהי לי שור וחמור וגו' אבל מדרב יהודה דאמר ג' היו פריך שפיר דבשלמה הוי טפי בקרים וק"ל:

התם תלתא תורי לתלתא גברי הכא לכל ישראל כו'. ויש להקשות דא"כ מאי רבותיה דאפי' כסעודת שלמה דהא אפשר דלא בא לכל אחד מישראל כ"א דבר מועט וי"ל דה"ק דאפי' אם אתה עושה לפועלים הללו שאינם מרובים כסעודת שלמה שנעשית לכל ישראל והוא דחוק דלפי זה היו אלו הפועלין מרובין כ"כ שאלו היה עושה להן כסעודת שלמה לא היה בא לכ"א מהפועלים בקר א' ודו"ק:

מאי אבוסין אמר רב שאובסין בע"כ ושמואל כו'. הא ודאי לענין שיהיו שמנין הא חזינן דבאבוסין בע"כ הם יותר שמנין אלא דשמואל פליג וקאמר לענין בריאות למאכל אדם יותר טובים באבוסין מאליהן דשמואל רופא היה כדלעיל וק"ל:

תור ממרעיתו כו'. אהאי קרא ודאי נמי קאי ומשמע ליה דאבוסין דסיפא דקרא קאי נמי אבקר דקרא ובמלת אבוס ודאי דלא פליג אי כמר ואי כמר שהוא מקום שמשמנין הבהמה אלא שהוסיף לומר דאין אובסין אלא שור ותרנגולת דלא אניסא וק"ל:

מדטוב לדרשה רך נמי כו'. ר"ל דתו לא הוה כדאמרי אינשי דלא אמרי רכיך לחוד בלא טוב וע"כ רך נמי לדרשה וק"ל:

כל חד וחד יהביה לנער חד. כתב הרא"ם אבל גבי ובן הבקר אשר עשה דקאי אאברהם כו'. אין לפרש אלא קמא קמא דמטיא אייתי קמייהו עכ"ל דנראה דה"נ גבי ויתן אל הנער גו' אין לפרש קמא קמא נתן אל הנער לעשותו וחד נער היה דא"כ מאי השמיענו קרא בזה דהכא אשמועינן קרא דאברהם זריז היה ולא המתין עד שתגמור בישול כולם אלא קמא כו' ודו"ק:

שלשה לשונות בחרדל כו'. נראה שלמדו לומר כן דלישנא דרך וטוב נופל בפרט על הלשון כההיא דויקרא רבה רבי הוה עשה סעודה לתלמידיו הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים כו' דכד היא טב לית טב מינה וכד היא ביש לית ביש מינה וחרדל נמי דריש מרך וטוב שהוא עושה המאכל רך וטוב חושבני' דדין כחושבני' דדין ולדרש זה נמי שפיר אתיא נוסף הוי"ו בוטוב וק"ל:

שהרי משה עלה למרום ולא אכל כו'. אליהו נמי הלך למטה במדבר מ' יום ולא אכל איכא למימר דבאקראי נעשה שהלך במדבר דרך יום אחד וישאל נפשו למות עד שהזמין לו הקב"ה עוגת רצפי' וצפחת מים וילך בכח האכילה ההיא מ' יום גו' אבל משה שהיה ג"פ מ' יום בלא אכילה כיון שראה בראשונה שנעשה לו נס שהוצרך לעמוד שם מ' יום בלא אכילה לא היה לו בעלייה שנית ושלישית לסמוך על הנס והיה לו ליטול עמו לחם ומים אי לאו משום דאל ישנה כו' ודקאמר עלה משה למרום אין זה סותר מה שאמרו בפ"ק דסוכה מעולם לא עלה משה למרום דמ"מ עלה למטה מי' ולא אכל שם משום דאל ישנה כו' ומה שהקדים מעשה משה המאוחר למעשה מלאכים המוקדם נראה משום דהא דאין אוכלין לחם המלאכים במרום לא פסיקא ליה אלא מדלא אכל משה שם לחם ועוד נראה דעיקר הראיה ממשה דלא אכל שם לחם אבל המלאכים לא אכלו אלא לפי הדמיון כמ"ש נראה כמי שאכלו ודו"ק:

עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח ואל הבקר כו'. השכר הוא מעין המעשה ואל הבקר רץ גו' הוא בשר ורוח נסע והגיז שלוים שהוא בשר ויקח חמאה וחלב היה השכר המן שהוא מעין החלב כדדרשינן ביומא לשד השמן מלשון שדים כמו שהתינוק טועם כו' והא דלא קאמר בשכר ואקחה פת לחם הנני ממטיר לכם לחם שהוא קרוב יותר מענינו וכן הוא בב"ר נראה לפי שהוא אינו אלא סיפור דברי אברהם עם המלאכים ולא בא הלחם לסעודה כדאמרינן לקמן ולחם לא הביא לפי שפירסה שרה נדה ודו"ק:

בשכר ג' זכו לג' בשכר חמאה וחלב זכו למן כו'. יש לדקדק דבפ"ק דתענית אמרו המן בזכות משה והבאר בזכות מרים והענן בזכות אהרן ומהך דהכא גופא קשה דמאי קרא לה בארה של מרים וי"ל דבזכות אברהם לא היו זוכין בהן אלא לפי שעה אבל בזכות משה ואהרן ומרים היו נמשכים המן והענן והבאר כך זמן רב מ' שנה ולכך כשמת אהרן נסתלק הענן וכשמתה מרים נסתלק הבאר וכשמת משה נסתלק המן:

וכי בערביים חשדתנו כו'. כבר יצא ממנו ישמעאל כו'. מבואר מדהקדים הרחיצה ללינה שלא כמנהג שהרי לוט ולבן הקדימו הלינה לרחיצה דרשו שהקפיד על האבק שהוא ע"ז לערביים ותשובת מלאכים זו שאמרו וכי בערביים כו' ודאי לא הוזכרה בכתוב ולא למדוה אלא מדלקה אברהם בזה שיצא ממנו ישמעאל אשר הערביים הם זרעו העובדים בזה ואמרינן החושד בכשרים לוקה בגופו וק"ל:

וירא אליו גו'. אותו יום ג' למילתו. מבואר ברא"ם וכתב דאית מפרשי מדלא הוזכר בזאת המראה שום דיבור משמע שלא נראה אליו אלא כדי לבקרו והוא דחה פירוש זה מההיא דבפרק מפנין ומדשמעתין שאמר הקב"ה להמתין לו דכתיב אל נא תעבור וגו' א"כ מצינו שדבר עמו השם אחר שהכניס האורחים עכ"ל ע"ש והנראה לקיים דבריהם דכיון דלא הוזכר שום דיבור כאן לא היתה המראה על דעת הדיבור שהיה אחר הכנסת אורחים וכן משמע מתוך הכתובים:

ומ"ש ביום ג' למילתו היה כו'. דברי הרא"ם בזה באורך אין להם עיקר ורחוקים מצד עצמם אבל הוא מבואר בדברי הר"ן באורך בפרק ר"א דמילה ע"ש באורך דלפי' רש"י אע"ג דביום א' וב' איכא סכנה יותר מביום ג' מ"מ ביום ג' החולשה גוברת יותר כדכתיב ויהי ביום ג' בהיותם כואבים ומ"ה קאמר ר' חמא ב"ח דביום ג' בא הקב"ה לבקרו דהוא עיקר מצות הביקור שהוא חלוש ביותר וצריך לבקרו לעשות צרכיו כמ"ש הר"ן וכן אמרו דאין מבקרין החולה עד אחר ג' ימים ולדברי הרמב"ם ניחא טפי שיום הג' יותר מסוכן ויותר חלוש ובזה יבואו דברי המתרגם על נכון בין לפרש"י בין לרמב"ם בלי גמגום ודו"ק:

והיינו דכתיב אל נא תעבור מעל עבדך כו'. כתבו התוס' הכא משמע שהשכינה היתה רוצה להסתלק כו' ובפ' מפנין משמע כו' אמר להקב"ה להמתין עד שיכניס האורחים כו' ע"ש ונראה ליישב דהא פשיטא ליה לתלמודא דמה שאמר אברהם להקב"ה אל נא תעבור היינו משום שראה שרוצה השכינה להסתלק כדאמרינן הכא דאי משום שרצה אברהם לילך אל האורחים להכניסם ה"ל להקדים האי קרא קודם וירא וירץ לקראתם ומ"ש רש"י בחומש דדרך המקראות לדבר כן הוא דחוק דאמרינן פ"ק דפסחים דבחד ענינא לא אמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מ"ש החזקוני דדיינינן ליה הכא במקרא מסורס אינו נכון דבתרי פסוקי כי הכא לא אמרינן מקרא מסורס וההיא דרשה דבפ' מפנין לאו משום דא"ל אברהם להקב"ה אל נא תעבור גו' אלא מהאי ענינא נדרש מדהלך מהקב"ה להכניס האורחים והמתין לו הקב"ה הדיבור עד אחר כל מעשה המלאכים שאז א"ל הקב"ה זעקת סדום וגו' והיינו ע"כ משום דגדול הכנסת אורחים כו' ודו"ק:

היינו דכתיב וישא עיניו וירא גו'. בפרש"י בחומש כתיב נצבים עליו וכתיב וירץ לקראתם כד חזיוה כו' ועוד יש לפרש מדכתיב וירא וירא ב' פעמים שבתחילה ראה אותם נצבים עליו ואחר כך כשראה אותם שפירשו הימנו מיד וירץ לקראתם ונראה לפי דרש זה לא יתכן לפרש לקראתם כמשמעו דהא אחריהם היה רץ שפירשו הימנו אלא דמלת לקראתם פירושו כמו לקרוא אותם שהיה רץ אחריהם להחזירם וק"ל:

דאזיל מיכאל לשזביה ללוט כתבו התוס' הא דאמרינן בב"ר דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות כו'. י"ל וכו' עכ"ל ע"ש וכתב הרא"ם כיון דבב' מקומות עושה ב' שליחות א"כ בתרי סגי וצ"ע עכ"ל ואין כאן קושיא דאין זה מוכרח שיהיה כן לעולם אלא בב' מקומות ה"ל כ"א שליחות אחרת ולפעמים עושה מלאך אחד ב' שליחות בב' מקומות ופעמים ע"י ב' מלאכים כפי רצון הש"י דאל"כ כל השליחות בב' מקומות יעשו ע"י מלאך אחד אלא בב' מעשים במקום א' קאמר כיון שלא הותחל עדיין שליחות שני ע"כ אין מלאך א' עושה אותן דאל"כ למה לא עשה מלאך א' הבשורה והרפואה או ההפיכה וההצלה וזה ברור בלשון התוס' ויש לחכמי הקבלה דרך אחרת בזה עיין בספר בחיי ובראקנטי וק"ל:

דכתיב ויהפוך ולא כתיב ויהפכו וא"ת והא כתיב כי משחיתים אנחנו גו'. והחזקוני תירץ כיון שבהפיכה מצינו לשון יחיד לבלתי הפכי מצי נמי למנקט בלשון רבים עכ"ל אבל התוספות ע"כ לית להו האי סברא דאל"כ מאי מקשה הר"א בתוספות מדכתיב ויוציאוהו ויניחוהו דהא כיון דכתיב נמי ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט שהוא לשון יחיד מצי למנקט נמי ויוציאוהו גו' בלשון רבים ונראה כיון דהמשחית לא היה יכול להשחית עד אחר שיציל המציל את לוט כדכתיב כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך גו' תלה הכתוב ההשחתה נמי למלאך המציל וק"ל:

רש"י בד"ה וציקי קדירה כו' נ"ב ור' יונה פירש בברכות פרק היה קורא דף י' כלומר הדברים שמבשמין הקדרה ומתקנין אותה:

גמרא ושמואל אמר שאבוסים כו'. עח"א ויל"פ דמשום חשש איסור פליג שמואל עי' ברמ"א יו"ד סי' לג ס"ט ועי' שבת (קנה ב):

גמ' שם מדטוב לדרשה רך נמי לדרשה. לכאורה לא אתיא אלא כבר פדא בנזיר (ה ב) ולפמ"ש הרש"א בח"א אתיא ככ"ע ע"ש:

הכא לכל ישראל. נ"ב לכל ראשי העם שהם נחשבים ככולם:

שם שהם משתחוים לאבק רגליהם. נ"ב אבק ועפר הארץ שממנו נוצרו ואליו ישובו:

שם דיקא נמי דקתני [כ"ה בדפו״י]. נ"ב כששנה הכתוב בענין המעשה. והא דכתיב כי משחיתים אנחנו. ה״א דנדחו ממחיצתן בשביל דבור זה. אע״ג דלאו מה"ט הוא דקאתן עלה:

הָתָם, תְּלַת תּוֹרֵי לִתְלָתָא גַּבְרֵי, הָכָא, לְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. פירוש תְּלָתָא תּוֹרֵי לִתְלָתָא גַּבְרֵי מגיע לכל אחד ואחד שיעור עשרים פעם על מאכלו ויותר אך התם ישראל ויאודה רבים ושלמה המלך ע"ה מולך עליהם אם כן כל אחת ואחת צריכה לחשוב אולי יבאו לאכול על שלחנו אנשים רבים כפי ערך רבוי העם שמולך עליהם וצריכה להכין סעודה כפי השערה זו ונמצא בזה לא יגיע לכל אחד אפילו שליש מאכלו ונמצא סעודת אברהם אבינו ע"ה עדיפה.

שֶׁאֲבוּסִים וְעוֹמְדִים מֵאֲלֵיהֶם (מלכים א' ה, ג). פירוש שמואל פליג על רב שפירש שתוחבין להם המאכל בעל כרחו בחזקה דסבירא ליה לפי זה לא יהיה להם שומן כי רבוי המאכל יותר משיעור שביעה יזיק לגוף הן למין האדם הן למין בעלי חיים לכן פירש שֶׁאֲבוּסִים וְעוֹמְדִים מֵאֲלֵיהֶם כלומר מנהגו של עולם כל אחד נותן באבוס בהמתו שעורים כפי השערת שכלו לצורך שובעה בצמצום ולא בהרווחה באופן שתותיר ועל כן היא אוכלת כל מה שתמצא באבוס ואפשר שאם היה באבוס עוד יותר היתה אוכלת ונמצא כשסלקה ראשה מן האבוס אין זה מרצונה שאם היה יותר לא היתה מסלקת ראשה ונמצא לפי זה לא אכלה כדי שובעה ממש ואיזו האוכלת כדי שובעה בודאי זו המסלקת ראשה מן האבוס ועדיין יש באבוס שעורים וכמו שאמרו על פסוק וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר (רות ב, יד) ונמצא זו סילקה ראשה מן האבוס מדעתה ורצונה ולאו משום שלא נשאר באבוס כלום וכיון דאוכלת תמיד כדי שובעה לכן תהיה שמנה הרבה.

כְּדֵי לְהַאֲכִילָן שָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת בְּחַרְדָּל (בראשית יח, ח). פירש רש"י ז"ל מאכל זה מעדן מלכים ושרים הוא עיין שם. ועוד נראה לי בס"ד דטבע מאכל זה להביא תאוה לאדם לאכול הרבה.

לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם וְלֹא אָכַל לֶחֶם. וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יָרְדוּ לְמַטָּה וְאָכְלוּ לֶחֶם (בראשית יח, ח). הקשה מהרש"א ז"ל למה הקדים מעשה משה רבינו ע"ה למעשה המלאכים דקדמה להא? עיין שם.
ונראה לי בס"ד במעשה משה רבינו ע"ה איכא רבותא טפי ולכך הקדים אותה כי משה רבינו ע"ה אם היה מעלה עמו מאכל לאכול שם לא היה חידוש בשינוי זה דהמלאכים יודעים שהוא ילוד אשה שצריך לאכול וכמו שתמצא איש אירופי בא למדינות הערב ולובש מלבוש ארופים אין זה חידוש ושינוי לפני בני הערב כי הכל יודעים כך הוא מלבוש הארופים ועם כל זה חש לשינוי ולא אכל. מה שאין כן מלאכי השרת ירדו למטה בדמות בני אדם ואברהם אבינו עצמו חשב אותם בני אדם ובודאי צריכין לאכול לבלתי ישנו ממנהג בני אדם.
או יובן מעשה דמלאכים לא הוה בה רבותא כל כך דלעולם ישנה אדם מן המנהג אך הם אכלו בשביל צערו של אברהם אבינו שהיה רוצה בו ביום להאכיל את האורחים.
אי נמי באדם לא מצינו ששינה המנהג אבל במלאכים אם אלו לא רצו לשנות הרי מצינו מלאך הבא אל מנוח שינה ולא רצה לאכול וכמו שנאמר להדיה אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ (שופטים יג, טז).
אי נמי לא זו אף זו נקיט לא מבעיא מעשה דמשה רבינו ע"ה דהוי שינוי דמנכר אלא גם בכהאי גונא דאברהם אבינו דלא הוה מנכר השינוי כי יזדמן האורח הוא שבע הרבה ואינו רוצה לאכול או יש לו סיבה אחרת של חולי או של צום.
וכתב מהרש"א ז"ל אף על גב דאליהו זכור לטוב נמי לא אכל ארבעים יום איכא למימר דבאקראי נעשה וכו' עיין שם. ולא היה צריך לזה דהתם מקרא מפורש כתיב וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם (מלכים א' יט, ח) ופרשו המפרשים ז"ל דנשתהה המאכל ההוא באצטומכא ארבעים יום שלא נתעכל ממנו בכל יום אלא דבר מועט והיה ברכה במיעיו שזה החלק היה בו כדי שביעה אבל גבי משה רבינו ע"ה לא הוה הכי אלא אדרבה אכילה שאכל קודם עלייתו נתמרקה קודם בתחילת הארבעים יום כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה (שמות כד, טז) כדי למרק אכילה ושתיה שבמעיו. ועוד פירשו גבי אליהו זכור לטוב דכח האכילה נשאר אצלו ארבעים יום אבל לעולם היה אוכל ושותה בדרך הילוכו מאילני סרק ומעיינות מים ורק החידוש היה דכח האכילה ההיא הראשנה נשאר בו משך ארבעים יום.

בִּשְׂכַר שָׁלֹשׁ זָכוּ לְשָׁלֹשׁ. קשא מניינא למה לי לימא בִּשְׂכַר 'חֶמְאָה וְחָלָב' זָכוּ לְמָן וכו' ואנא ידענא למנותם שהם שלש כנגד שלש?
ונראה לי בס"ד בא ללמדינו בזה בשכר שהיו שלשה אלה נצמדים תכופים זה לזה לכך זכו לשכר שלשה יחד נצמדים זה בזה כי כאשר פסקה הבאר בפטירת מרים תכף ומיד חזרה להם ולא נשארו מן וענני כבוד עומדים לבדם ובעת שנסתלקו ענני כבוד בפטירת אהרן תכף חזרו להם ולא נשארו מן ובאר לבדם.
ברם הקשה מהרש"א ז"ל והלא אמרו בגמרא שהיו בזכות משה ואהרן ומרים ואיך קאמר כאן בזכות אברהם אבינו ע"ה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאין הכי נמי תחלה פסק להם הקדוש ברוך הוא טובות אלו בזכות אברהם אבינו ע"ה וכשהגיע זמן יציאתם ממצרים ללכת במדבר אז הגיע זמן שיקבלו טובה של הענן אך כשיצאו ממצרים יָצְאוּ בְּיָד רָמָה (במדבר לג, ג) כתרגומו 'ברמות רוחא' הפסידו מחמת זה הטובה של הענן ונתנה להם בזכות אהרן הכהן ע"ה וכאשר כלתה הצידה שהוציאו ממצרים הגיע הזמן שיתן להם הקדוש ברוך הוא לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות טז, ד) בזכות אברהם אבינו ע"ה שהביא חֶמְאָה וְחָלָב (בראשית יח, ד) אך כיון דהתלוננו וחטאו באומרם הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב (שמות טז, ג) הפסידו הטובה הזאת וניתנה להם בזכות משה רבינו ע"ה וכאשר הגיעו לרפידים שלא היה שם מים הגיע זמן טובת המים שפסק להם הקדוש ברוך הוא בִּשְׂכַר 'יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם' אך כיון שחטאו בדבורם ואמרו למשה רבינו ע"ה שהוציאם להמיתם הפסידו הטובה של המים שפסק להם בזכות אברהם אבינו ונתנה להם בזכות מרים הנביאה ע"ה.
אך קשה אמאי תלה הלחם ב'חֶמְאָה וְחָלָב' ולא תלה במה שאמר (בראשית יח, ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם? ונראה לי בס"ד דכתיב מן השמים יתר לשון כיון דאמר אַמְטִיר (שמות טז, ד) ודאי מִן הַשָּׁמָיִם אך רמז על עיקר המתנה הזאת נפסקה להם מכבר בזכות חמאה וחלב שהם שמן ואם תעשה אות מ"ם ויו"ד אות אחד של נון יהיה מן 'הַשָּׁמָיִם' מן 'הַשֶּׁמֶן' נמצא רמז הכתוב כאן דהיה זה עיקרו בזכות חמאה וחלב שהוא שמן.
והטעם כי הלחם הוא הכרחי וזה שמור שכרו לעולם הבא אך חמאה וחלב הם לפתן שהוא מותרות לכן שכרו בעולם הזה וכמו שאמר אלישע לאשת עובדיה וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִחְיִי בַּנּוֹתָר (מלכים ב' ד, ז) כלומר בשכר המותרות שהוא שכר שהיה מדליק עובדיה לבני הנביאים נירות במערה אבל שכר לחם ומים שהם חיות שמור לעולם הבא וכן כאן.

אָמְרוּ לוֹ: וְכִי בְּעַרְבִיִּים חֲשַׁדְתָּנוּ. קשה היכא רמיז בקרא דבריהם שערערו על דבריו בדבר זה?
ונראה לי בס"ד דכתיב כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ (בראשית יח, ה) כלומר מעשה שהטלת על עצמך לעשותה שהוא מעשה של 'וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם' תעשה אותה אבל מעשה של 'יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם' שהטלת אותה על אחרים אין צריך לעשותה דלאו ערביים אנחנו כדי שתחשוד אותנו בעבודה זרה ח"ו.
גם רמזו לו כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אבל אנחנו אין צריכין לעשות מעשה אשר הטלת עלינו באומרך 'וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם' דלאו ערביים אנחנו.
והא דלא דנו אותו לכף זכות דלא חשדם בכך אלא רצה שירחצו רגליהם בשביל תענוג להבא מן הדרך היינו כי ראו שלקיחת מים הוא דבר קל ולא הניח על עצמו אלא על שליח ולקיחת פת לחם שהוא שמוש כבד טפי מביאת מים שהם מוכנים ומזומנים העמיס על עצמו לכך דנו שחשדם בכך.
והנה ענין זה דערביים דהוו משתחוים לאבק רגליהם צריך ביאור מה ענין השטות הזאת להשתחוות לאבק רגלים לעשותו עבודה זרה? ונראה הכונה כי היו הולכי דרכים קודם שילכו בדרך נכנסים לבית עבודה זרה שלהם ומקריבים לה קרבן כדי שתלך עמהם בדרך ותלוה אותם עד שיגיעו למחוז חפצם לשומרם ואם כן לפי דעתם הטפש חושבים שהעבודה זרה הולך לפניהם והם אחרית ואם כן אבק זה אשר יהיה על רגליהם כבר דרסה עליו רגלי העבודה זרה כי חושבים היא הולכת לפניהם ונמצא אבק זה נתטמא בטומאת העבודה זרה שלהם שדרסה עליו ולכך משתחוים לו בעת שיגיעו למחוז חפצם ואחר השתחויה רוחצים אותו כי אצלם אבק זה מטומא בעבודה זרה שדרסה עליו.

הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי: לֵית הֵימְנוּתָא בְּעַבְדֵּי. נראה זה תלמודא קאמר לה אבל אברהם אמר לו 'לא מהימנא לך' ומפרש תלמודא למה אמר לך דמשמע אי הוה אחרינא היה מאמין לו לזה פירש משום דאמרי אינשי 'לֵית הֵימְנוּתָא בְּעַבְדֵּי'.
ודע דאף על גב דאליעזר היה צדיק וחכם ומדלה ומשקה מתורת רבו לאחרים ואיך יחשוד אותו שישקר? נראה כי חשדו בכך שהוא מתכוין לטובתו דחס עליו שלא יטפל באורחין באותו היום שהיה חולה כי היה יום שלישי למילתו.

חַזְיֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּקָאִי אַבָּבָא (בראשית יח, ג). פירוש ראה במראה הנבואה את אור השכינה עומד בחוץ כאשר ידמה בעיני הנביאים.
ומה שאמר כֵּיוָן דְּחָזָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּקָא אָסַר וְשָׁרִי אין הכונה לומר דאור השכינה נכנס לפנים וראהו כך ויצא אלא הכי קאמר מעיקרא אור השכינה עמד בחוץ ולא נכנס משום דחזא דקא אסר ושרי.

גַּבְרִיאֵל, דְּאָזִיל לִמְהַפְכֵיהּ לִסְדֹם (בראשית יח, ב). הא דנקיט לגבריאל לבסוף ומקמיה הכי נקטיה באמצע, נראה תחלה נקיט להו כסדר מעלתן וכאן נקיט על פי סדר שליחותם כי שליחות מיכאל ורפאל היתה בו ביום לבשר שרה ולרפאת אברהם אבינו אבל שליחות גבריאל להפוך סדום היתה ביום שני.
ונראה כל אחד היתה שליחותו כפי בחינתו כי מיכאל היא שר המים לכך בא לבשר על הריון שרה אבינו ע"ה שיהיה מן ההזרעה של הזרע שהוא מים ורפאל ממונה על הרפואה כפי בחינתו שמפורש זה בשמו וגבריאל הוא שר הגבורה והאש לכך נשלח להפוך סדום ללקותם בגפרית ואש.

דִּיקָא נַמִּי דִּכְתִיב: "וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל", וְלָא כְּתִיב: 'וַיַּהַפְכוּ' (בראשית יט, כה). הקשה הרב עיון יעקב ז"ל והא כתיב מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ (בראשית יט, יג) לשון רבים? ותירץ לכך אמרו לשון רבים שצריך ליטול עיצה זה מזה כיצד יהפך עיין שם. וקשא על דבריו מה יתרץ בכך למה שאמר וַיְשַׁלְּחֵנוּ הֳ' לְשַׁחֲתָהּ דאיך אמרו וַיְשַׁלְּחֵנוּ לשון רבים והלא לא שלח אלא לאחד מהם?
ונראה לי בס"ד לתרץ קושיתו דקאמר בגמרא דְּאָזַל מִיכָאֵל לְשֵׁזְבֵיהּ לְלוֹט ונמצא השחתת המקום תלוי בשליחות מיכאל גם כן דאי אפשר להשחית קודם שיוציא מיכאל את לוט ולכך נמצא גם מיכאל יש לו שותפות בהשחתה זו דעביד גבריאל ולכך אמר וַיְשַׁלְּחֵנוּ לשון רבים וכן אמר מַשְׁחִתִים לשון רבים.
או נראה לי בס"ד לפי דברי רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רבותינו ז"ל) גבריאל נגלם ביסוד וגם ביסוד המים אשר נגלם בו מיכאל ולכן טס העולם בשני טיסות נמצא יש בגבריאל חלק מן מיכאל גם כן בסוד התכללות הימין בשמאל דלעולם שמאלא אצטריכא לימינא לכן גבריאל אף על פי שהוא אחד נקיט על עצמיה לשון רבים בשביל חלק מיכאל הכלול בו.

למימרא דסעודתא דאברהם עדיפא מדשלמה וכו' ואלו גבי אברהם כתיב ואל הבקר וכו' וא"ר יהודה א"ר בן בקר א' וכו'. אע"ג דאמר בני אברהם יצחק ויעקב מ"מ פריך מאברהם לחוד דסעודות יצחק ויעקב לא כתיבי וסעודת אברהם כתיבא ותו דנודע אברהם היה נדיב נדיבות ומשו"ה פריך מיניה. והא דאצטריך המקשן לאתויי מימרת רב דהם ג' ואדרבא בקרא לחודיה תהיה הקושיא יותר חזקה כבר תירצו המפרשים וגם אני עני כתבתי אפתח"א ואשימה עינ"י על זה. ואמרתי עתה לכלול כל התירוצים בתוספת נפך בס"ד והוא דהמקשן רצה להביא מימרת רב יהודה אמר רב מכמה טעמים אחד שלא נאמר דשאני התם שהיה אברהם אבינו ע"ה מצטער וכאיב ליה כאיבא ומשו"ה מיעט בסעודה ושני דלא נאמר דעל שוורים הרבה אומר שור ושלישי שלא נאמר דזה היה תכף קל מהרה והדר מייתי טובא ואת רב"ע דלא נאמר דקרא כתיב בן בקר המיוחד רך וטוב והא אצטריכא ליה. והוסיף חומ"ש דאי מקשה מקרא לחוד יבא התרצן ויאמר לו לא כמו שעלתה על דעתך דהוא אחד שמענה ואתה דע לך דרב מפרש דהם ג' להכי הביא מימרת רב לומר דגם דידע לדרב פריך. ושתו"ת מלגיו דאייתי מימרת רב לומר הביטה וראה דרב בא לומר דהם ג' והכתוב סיפר נדיבות אברהם ורבותא אשמועינן דהיו ג' ומאי חידושא ומאי רבותא במותב תלתא לגבי סעודתא דשלמה בשעתה. ושב שנ"י אימ"ר דכיון דגם במימרת רב הויא קושיא מסדר הש"ס רצה להביא מימרת רב כדי שיבא התירוץ על נכון מתוקן ומבורר בנקל התם תלתא תורי לתלתא גברי וכו'. ואפשר דמסדר הש"ס כיוין לכל האמור:

ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה וכו' אמר רב חנן בר רבא כדי להאכילן שלשה לשונות בחרדל. אפשר לרמוז דתיבות ובן הבקר אשר עם ג' תיבות בגימטריא להאכילן לשון בחרדל לכל אחד בדקדוק:

א"ל וכי בערביים חשדתנו שהם משתחוים לאבק רגליהם כבר יצא ממנו ישמעאל. כתב הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות. תשובת מלאכים זו לא הוזכרה בכתוב ולא למדוה אלא מדלקה אברהם בזה שיצא ממנו ישמעאל אשר הערביים הם זרעו העובדים בזה ואמרינן החושד בכשרים לוקה בגופו עכ"ל ועם נשיקת הרצפה אין דבריו מחוורין דודאי אברהם אע"ה לא עשה איסור כלל שחשדן ואיה אפה הכשרים כי כלם עע"א לבד מהנפש אשר עשו והוא לא ידע שהם מלאכים ואדרבה יפה עשה לומר שירחצו והיה בודק לכל באילן אם צריכין פרישות או טבילה וז"ש והשענו תחת העץ כמ"ש בזהר הקדוש. וגם אין לומר ח"ו דלקה שיצא ממנו ישמעאל דלוקה בגופו ח"ו לא תהא כזאת דישמעאל היה לסיגים ולהכי לקח הגר להפריד שירי זוהמת תרח. ואדרבא ניחא טובא האי לישנא דאמור כבר יצא ממנו ישמעאל כלומר לא מסיבה זו ח"ו אלא הוא ידיעה שיצא ממנו ישמעאל להפריד סיגי תרח אשר היו מעורבין ושישאר נקי ובר להולד משרה הנביאה זרעא מעליא עול"ת תמיד העשויה ומשם יצאו בני עליה יעקב בחר לו יה על"ו שבטים שבטי יה ומ"ש א"ל וכי בערביים חשדתנו וכו' אפשר דאמרו כן למזלו אשר שרפים עומדים ממעל ורבותנו ברוח הקדש כל רז לא אנס להו:

למימרא דסעודתא דאברהם אבינו וכו' ואלו גבי אברהם כתיב וכו' ואמר רב יהודה אמר רב בן בקר אחד וכו'. מקשים דאמאי אצטריך לאתויי מימרת רב יהודה בהקשותו קושיא זו והלא הקושיא היא יותר חזקה בלא מימרת רב יהודה ומלבד אשר תירצו המפרשים. אפשר לומר דכל מילי אזלינן בהו בתר רובא ואי מפשטיה דקרא ל"ק דהו"א דרוב סעודות אברהם אע"ה גדולות משלמה אך אותו הפעם שהיה חולה וגם יצאה חמה מנרתקה לא מצי למעבד כי ארחיה. אמנם ממימרת רב יהודה דאצטריכא ליה לפרושי דהוו תלתא ויליף לה מקרא כדלקמן משמע שהכתוב הוצרך לזה כי השבח השביח להודיע נדיבותו ומזה מוכח דזו סעודה גדולה והשתא קשיא:
ומצאתי במכתב להרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו זצ"ל (הוא גיסו של מורינו הרב מהר"א יצחקי) שתירץ לזה דאלו הוה מפשטיה דקרא הוה אמינא דלעולם הביא שוורים הרבה אלא דראשון ראשון קודם לכל הביא שור א' מהר' כדכתיב וימהר לעשות אותו ואח"כ עשה שוורים הרבה לכך מייתי מימרא דרב יהודה דמוכח דלא הביא אלא ג' דאם למהירות תסגי בחד:

א"ר תנחום בר הנילאי לעולם אל ישנה אדם מן המנהג וכו' ואכלו ס"ד וכו'. כתבו התוס' נראין כאוכלין ובסדר אליהו קתני לא כאותו שאומר נראין כאוכלין ושותין אלא אוכלין ושותין ממש מפני כבודו של אברהם ופליגא אדהכא עכ"ל ויש להרגיש אמאי אצטריכו לאתויי הא דסדר אליהו. ותו הא דסיימו ופליגא אדהכא פשיטא. ואפשר דקשיא להו אמאי דפריך הש"ס ואכלו ס"ד דאמאי הש"ס קבע קושיא זו במימרת ר' תנחום הו"ל להש"ס למיבעי אקרא גופיה דכתיב ויאכלו אכלו ס"ד. אמטו להכי מייתו הא דסדר אליהו לגלות דמ"ה לא מקשה הש"ס אקרא משום דאי מקרא לחוד לא ק"ל דאימור דאכלו ממש כמ"ש בסדר אליהו. אבל ממימרת ר' תנחום דייק דלא סבר דאכלו משום דר' תנחום קאמר אל ישנה אדם שהרי משה וכו' מלאכי השרת וכו' וקשה דאיפכא הול"ל דמעשה המלאכים קדים לדמשה רבינו ולהכי אהא דר' תנחום פריך ואכלו ס"ד ומשני נראין כאוכלין ובזה יובן כונת ר' תנחום שהקדים לדמשה רבינו משום דהמלאכים אינה ראיה בעצם החלטית דלא ישנה אדם מהמנהג דהמלאכים באמת לא אכלו אלא נראין כאוכלים ומה שיש ראיה שלא יראה כמשנה המנהג אבל ממשה רבינו היא ראיה החלטית דלא ישנה באמת וינהוג כמנהג ומשו"ה הקדים ר' תנחום לדמשה רבינו. ומשום דיש ס"ד דלא פליג סדר אליהו לגמרי על ר' תנחום דלעולם דסבר דאי משום לא ישנה מהמנהג היה מספיק דמה"ש יהיו נראין כאוכלין ועשו תוספת לאכול ממש משום כבודו דאברהם אע"ה ולפ"ז אינו חולק מן הקצה אל הקצה על ר' תנחום משו"ה השמיענו התוס' דפליג סדר אליהו אדהכא לגמרי וטעמם דאי ס"ד דמהכא נמי יליף סדר אליהו דלא ישנה אלא דלזה היה מספיק נראין א"כ תקשי דעוד היום אימא דלא אכלו ממש אלא נראין ומנ"ל דאכלו ממש משום כבודו תסגי אם נראין כאוכלין שלא ירגיש בדבר. אלא מוכרח דסדר אליהו סבר דאין לומר נראין כאוכלין כלל ואכלו ממש משום כבודו דאאע"ה ומהא ליכא למילף דאל ישנה אלא ממשה רבינו לחוד וסבר דלא הוצרך הכתוב לומר ויאכלו אלא לאשמועינן דמשום כבודו דאברהם אע"ה אכלו ולא לאשמועינן דלא ישנה דההיא ממשה רבינו ילפינן וק"ל:
א"נ אפשר לישב מאי דנקט ר' תנחום לחלוקת משה רבינו תחילה והוא דחזיתיה להרב שבות יעקב ח"א סימן צ"א דנשאל הא דאז"ל ויהי משה בהר מ' יום וכו' וכי אפשר לילוד אשה לחיות מ' יום בלא אכילה ושתיה אלא אזלת לקרתא עביד כנימוסא ואינו מובן מה תירץ לקושיא וכי אפשר וכו' באומרו אזלת לקרתא וכו' הלא אמרת דא"א ומה יועיל טעם דאזלת לקרתא למאי דלא אפשר. והרב הנזכר תריץ יתיב דה"ק וכי אפשר וכו' אלא ודאי צ"ל כי באמת משה רבינו ע"ה נזדכך חומרו מאד ונעשה חומ"ר בקדש ונקרא איש האלהים והשתא יקשה למה אכל למטה ולזה השיב שאכל למטה משום אזלת לקרתא עכ"ד ונמצא לפ"ז דממשה רבינו ע"ה שתים זו שמענו כי מידי העלותו לשמים לא אכל שלא לשנות ואחר שנתקדש כ"כ והיה יכול לעמוד כאחד הצבאי"ם מצבא המרום בלא אכילה ושתיה ברדתו בארץ אכל שלא לשנות המנהג ולהורות זה ר' תנחום הקדים הוכחתו ממשה רבינו ע"ה תחלה דמהתם שמעינן תרתי משא"כ מהמלאכים שבאו אצל אברהם אע"ה:

א"ר יהודה אמר רב כל מה שעשה אברהם למה"ש בעצמו וכו' ויקח חמאה וחלב וכו' הנני ממטיר לכם וכו'. הקשה הרב פרשת דרכים דרוש כ"א. דמשמע דאם היה עושה על ידי השליח ה"נ השי"ת לא היה מוריד המן אלא על ידי שליח והלא מפתח הפרנסה בידו וכו' ע"ש. ונהירנא כי זה שנים רבות שמעתי מהרב כמהר"ר אליהו מוצירי זלה"ה אב"ד דק"ק נא אמון יע"א והחכם השלם הישיש כמהר"ר משה אלגראנאטי זלה"ה אשר ברישיד יע"א דאמרי תרוייהו לתרץ קושית הרב הנזכר במ"ש ושולח מים על פני חוצות בח"ל והרי אמרו מפתח גשמים בידו אלא דיש חילוק בין א"י לח"ל עכ"ד ואמינא להו דכבר הרב פרשת דרכים לקמן מקשה ורמי הא דשולח מים עם ההיא דמפתח גשמים בידו וניחא ליה להרב ז"ל במ"ש גשמים מאוצר טוב בארץ וז"ש יפתח ה' את אוצרו הטוב ומטר ארצך. אך פרנסה דכתיב ומשביע לכל חי רצון הדבר ברור דאין לחלק בין ארץ ישראל לחוצה לארץ:
אמנם לי ההדיוט עם נשיקת רצפת הרב ז"ל נראה דלק"מ דהרי עין רואה ואזן שומעת בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביון וגם אלה לחכמים רבנן קדישי איש איש ממקומו נוטל מזונותיו איש מאת מכרו. ולא איתי אנש על יבשתא משמיא מיהב יהבי ליה לחם מן השמים כאוכלי המן. ותקשי דהא מפתח הפרנסה בידו יתברך ולא חזינא תו כהאי סימנא. והדבר פשוט דאיברא דמפתח הפרנסה בידו יתברך דוקא וכן השפע בא ממנו יתברך בהשגחה פרטית לכל א' וא' אלא שכח השפע ההוא ישתלשל בסדר המדרגה עד שהאיש יתפרנס באמצע דבר פלוני וע"י פלוני וזה מוכרח. אמור מעתה ל"ק קושית הרב דאם לא עשה א"א בעצמו. לא היה המן מוכן בא מעצמו מן השמים רק היה נשפע ממנו יתברך והיה משתלשל ויורד ממדרגה למדרגה על דרך שהוא היום במזונות כל אדם ככל אשר דברנו דאינם ממש באים מן השמים. וז"ש הכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כלומר דוקא עושה חדשה שממטיר לחם מתוקן מן השמים וזהו לכם דייקא משא"כ אחרים אף דמפתח פרנסה בידי ואני משפיע. בא ע"י (שבשביל) [השתלשלות] בכמה גלגולים ודוק היטב:

(פו ב) תדר"י בשכר שלשה זכו לשלשה וכו'.—כעין זה פסחים ה א.

(שם) חזייה להקב"ה דקאי אבבא היינו דכתיב וכו' כיון דחזא דקא אסר וכו' היינו דכתיב וכו'.—מפשטות הדברים כאן משמע כמו שביאר רשב"ם בפיה"ת שם, וכן ברמב"ם (מו"נ ח"ב פמ"ב), שהתורה אמרה כלל ואח"כ פרט: הכלל - וירא אליו ה', ואח"כ פרט באיזה אופן התראה אליו ה', שבאו אליו ג' אנשים. וכביאור הזה מפורש בפר"א רפכ"ה ובפכ"ט (ע"ש). אבל הרמב"ן בפיה"ת שם דחה פירוש זה בשתי ידים (ע"ש).