דף פו - א
אמר ליה שמואל לרבי: לא לצטער מר אל תצטער על כך. לדידי חזי לי סיפרא דאדם הראשון, כי אני ראיתי את ספרו של אדם הראשון שהראה לו הקדוש ברוך הוא "דור דור וסופריו דור דור ודורשיו דור דור ופרנסיו". וכתיב ביה וכתוב שם עלי "שמואל ירחינאה חכים יתקרי", יקראוהו "חכם". "ורבי לא יתקרי", לא יהיה "סמוך" להוראה עד שיקראוהו "רבי". [86] "ואסו דרבי, על ידו תהא". והוא ירפא את רבי מחליו.
ועוד כתוב שם "רבי ורבי נתן, סוף משנה". הם סוף התנאים, שעד ימיהם היה כל תנא שונה את דבריו בבית המדרש, והם אספו את כל דברי התנאים שבכל הדורות וסידרו אותם לפי מסכתות, ואחריהם לא יוסיפו אלא מעט.
"רב אשי ורבינא סוף הוראה". הם סוף כל האמוראים. שעד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר אלא כשהיתה נשאלת שאלה בבית המדרש על טעם המשנה או שאלה מעשית היה כל אמורא אומר את דעתו. ורב אשי ורבינא סידרו את כל דברי האמוראים, וקבעו אותם על סדר המסכתות, כל דבר אצל המשנה המתאימה בסגנון של "איתיביה" "מיתיב" "ורמינהו" "איבעיא להו".
וסימנך סימן לדבר שרב אשי ורבינא הם סוף הוראה, מהפסוק בתהלים [עג יז] "עד אבוא אל מקדשי אל. אבינה לאחריתם" -
"מקדשי" רמז לרב אשי. [87] "אבינה" רמז לרבינא. "לאחריתם" רמז שהם סוף הוראה.
אמר רב כהנא: אישתעי סיפר לי רב חמא בר ברתיה דחסא שהוא בן בתו של חסא: רבה בר נחמני שהוא רבה הידוע בר פלוגתיה של רב יוסף אגב שמדא נח נפשיה נפטר בגלל אימת המלכות.
וכך היה מעשה: אכלו ביה קורצא ביה מלכא הלשינו עליו למלך ואמרו: איכא חד גברא ביהודאי יש אדם אחד מהיהודים דקא מבטל תריסר אלפי גברי מישראל שהוא מבטל שנים עשר אלף איש מישראל ירחא בקייטא וירחא בסתוא חדש בקיץ וחדש בסתיו בניסן ותשרי, שאז הם מתקבצים לשמוע דרשות על עניני פסח והחגים, מכרזא דמלכא, ועל ידי כן הם משתמטים מלשלם את המס החדשי, שכשבאים שלוחי המלך לגבות את המס הם אינם נמצאים בביתם.
שדרי פריסתקא דמלכא בתריה, שלח המלך שליח לתפוס את רבה בר נחמני ולא אשכחיה ולא הצליח למצוא אותו. ערק ואזל משום שהוא ברח ממקום למקום מפומבדיתא לאקרא, ומאקרא לאגמא, ומאגמא לשחין, ומשחין לצריפא, ומצריפא לעינא דמים, ומעינא דמים בחזרה לפומבדיתא.
בפומבדיתא אשכחיה שם הוא מצא אותו.
וכך היה: איקלע פריסתקא דמלכא לההוא אושפיזא דרבה, שליח המלך שחיפש את רבה נקלע לאותו פונדק שרבה התחבא בו, קריבו תכא קמיה, ובעלי הפונדק קירבו לפני השליח שולחן, ואשקיוהו תרי כסא ונתנו לו לשתות שתי כוסות של משקה, ודליוה לתכא מקמיה, ומיד לקחו לו את השולחן, והם לא ידעו שיש סכנה בדבר שהשדים מזיקים את מי ששותה "זוגות", הדר פרצופיה לאחוריה ואכן השליח ניזוק שפניו התעוותו ונהפכו לאחור.
אמרו ליה בעלי הפונדק לרבה: מאי נעביד ליה כיצד נוכל להצילו, שאנחנו יראים שהרי גברא דמלכא שליח המלך הוא.
אמר להו רבה: קריבו תכא לקמיה החזירו את השולחן לפניו ואשקיוהו חד כסא ותתנו לו עוד כוס לשתות כדי לבטל את ה"זוגות" ודליהו לתכא קמיה וקחו מיד את השולחן ממנו ולתסי ועל ידי כן יתרפא.
עבדו ליה הכי ואתסי עשו לו כן והוא אכן התרפא.
אמר השליח: מידע ידענא דגברא דקא בעינא הכא הוא אני יודע שכאן מתחבא אותו אדם שאני מחפש אחריו. [88]
בחיש אבתריה ואשכחיה חיפש אחריו בפונדק ומצא אותו.
אמר השליח לבעלי הפונדק: אזלינא מהא אני חוזר מכאן אי מקטל קטלו לההוא גברא לא מגלינא ובגלל שרבה הציל אותי לא אגלה את מקום המצאו גם אם יהרגו אותי. [89] אבל ואי נגידי מנגדין ליה אם ייסרוני ביסורים ולא אוכל לעמוד בהם מגלינא רק אז אגלה.
אתיוהו לקמיה הביאו את רבה לפני השליח עייליה לאדרונא הוא הכניס את רבה לתוך חדר וטרקיה לבבא באנפיה ונעל בפניו את הדלת, כדי שבינתיים לא יברח.
בעא רחמיה התפלל רבה וביקש רחמים פרק אשיתא ונעשה לו נס והקיר של החדר התמוטט ערק ואזיל לאגמא והוא ברח לאגמא.
הוה יתיב אגירדא דדקולא, התיישב רבה על גזע של דקל קצוץ וקא גריס ולמד.
קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא באותה עת נפלה מחלוקת בישיבה של מעלה בנוגע לדין אחד בהלכות נגעים:
שהדין הוא שאמנם הופעת שיער לבן בתוך הנגע הוא סימן טומאה, אך זה רק אם נגע הבהרת היתה קודמת לשער לבן אז הוא טמא.
אבל, ואם השער לבן היה קודם לבהרת הוא טהור. וכך מפורש בתורה "והנה נהפך שער לבן בבהרת" משמע שהבהרת קדמה לשער הלבן.
ומה הדין במקרה של ספק שאין יודעים אם הבהרת קדמה או השער הלבן?
על זה נחלקו בישיבה של מעלה: הקדוש ברוך הוא אומר: טהור.
וכולהו מתיבתא דרקיעא וכל הישיבה של מעלה אמרי: טמא. [90]
ואמרי אמרו במתיבתא דרקיעא: מאן נוכח מי יבא לכאן ויכריע בשאלה זו?
נוכח שיבא רבה בר נחמני ויכריע.
דאמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים! אני יחיד באהלות!
שדרו שליחא בתריה שלחו מהשמים את המלאך המות שיביא את רבה בר נחמני לישיבה של מעלה.
לא הוה מצי לא היה יכול מלאך המות למקרב ליה להתקרב אליו מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה כי הוא עסק כל הזמן בתורה. [91]
אדהכי נשיב זיקא ואויש ביני קני לפתע נשבה הרוח וגרמה לרשרוש ענפי העצים. סבר רבה גונדא דפרשי הוא שהרעש הוא של גדוד פרשים שמחפשים אחריו.
אמר רבה: תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא עדיף למות מאשר ליפול לידי המלכות.
[ואז כשהפסיק לרגע מתלמודו בגלל אימת המלכות הצליח מלאך המות ליטול את נשמתו וכפי שהגמרא אומרת לעיל].
כי הוה קא ניחא נפשיה בשעה שרבה נפטר אמר על השאלה בהלכות נגעים שנידונה בישיבה של מעלה: טהור! טהור!
יצאת בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהור! כלומר בעודך אומר "טהור".
נפל פתקא מרקיעא נפל פתק מהשמים בפומבדיתא שם היה רבה ראש הישיבה, והיה כתוב בו "רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה".
נפקו אביי ורבא וכולהו רבנן לאיעסוקי ביה יצאו אביי ורבא וכל החכמים שבפומבדיתא להתעסק בקבורתו של רבה לא הוו ידעו דוכתיה ולא ידעו היכן נמצא גופו.
אזלו הלכו לאגמא, חזו צפרי דמטללי וקיימי הם ראו שם צפרים העומדות באויר ועושות צלן בכנפיהן [92] אמרי: שמע מיניה: "התם הוא! בודאי שם הוא נמצא.
ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא הספידוהו שלשה ימים ושלשה לילות, ורצו להפסיק את ההספדים נפל פתקא משמים: כל הפורש מההספדים יהא בנידוי!
ספדוהו המשיכו להספיד אותו עד שבעה יומי. נפל פתקא: לכו לביתכם לשלום!
ההוא יומא דנח נפשיה באותו יום שנפטר רבה דלייה זעפא נשבה רוח סערה [93] ודרי לההוא שעייא כי רכיב גמלא והעיפה את רוכב הגמל הערבי מהאי גיסא דנהר פפא ושדייה בהך גיסא מעבר הזה של נהר פפא עד לעבר השני.
אמר: מאי האי מדוע הרוח סוערת כל כך?
אמרי ליה אמרו לו: נח נפשיה דרבה בר נחמני משום שרבה נפטר.
אמר רוכב הגמל לפניו: רבונו של עולם ! כולי עלמא דידך הוא כל העולם שלך ורבה בר נחמני דידך גם הוא שלך. את דרבה ורבה דידך אתה אוהבו של רבה ורבה הוא אוהבך [94] אמאי קא מחרבת ליה לעלמא מדוע אתה מחריב את העולם?!
נח זעפא שקטה הרוח.
רבי שמעון בן חלפתא בעל בשר הוה היה בעל בשר [95] יומא חד הוה חמימא ליה יום אחד היה לו חם הוה סליק ויתיב אשינא דטורא עלה וישב על צלע ההר אמר לה לברתיה לבתו: בתי! הניפי עלי במניפא עשי לי רוח במניפה ואני אתין לך בעבור זה ככרין דנרד אלומות של עצי בשמים.
אדהכי נשבא זיקא בינתיים נשבה הרוח. אמר רבי שמעון בן חלפתא: כמה ככרין דנרד מגיע למרי דיכי לבעל הרוח הזה! [96]
שנינו במשנה: מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק. הכל כמנהג המדינה.
והוינן בה: "הכל", לאתויי מאי? מה באה המשנה לרבות בתיבת "הכל", שהוא לשון ריבוי?
ומשנינן: לאתויי: באתרא דנהיגי מכרך ריפתא ומשתה אנפקא. המשנה באה לומר שאם מנהג המקום שהפועלים אוכלים לחם ושותים מכלי המכיל רביעית ["אנפקא"] לפני שמתחילים לעבוד, דאי אמר להו, שאם בעל הבית יאמר להם: קדימו ואייתי לכו הקדימו לבוא בעלות השחר, ואז אתן לכם לאכול, כדי שתסיימו את אכילתכם לפני הנץ החמה, ולא על חשבון הזמן של העבודה, המתחיל בהנץ החמה, אמרו לו, הם יכולים לומר לו: לא כל כמינך! אינך יכול לחייב אותנו להשכים מעלות השחר ולאכול לפני הנץ החמה, אלא אתה חייב לתת לנו אוכל בנץ החמה, שהוא תחילת זמן העבודה, ורק אחר כך נתחיל לעבוד. [97] שנינו במשנה: מעשה ברבן יוחנן בן מתיא, שאמר לבנו: צא ושכור לנו פועלין. הלך ופסק להם מזונות. וכשבא אצל אביו אמר לו: בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן.
והוינן בה: מעשה לסתור?! והרי המעשה הזה שהביאה המשנה סותר את מה שנאמר לפני כן שלענין המזונות שבעל הבית חייב לפועליו, הכל כמנהג המדינה. ואילו המעשה היה שאמר לבנו שאפילו כסעודת שלמה בשעתו לא די?
ומתרצינן: חסורי מחסרא, חסר כאן קטע במשנה, והכי קתני: אמנם בדרך כלל הולכים לפי המנהג.
הערות
[86] הטעם שלא נסמך שמואל על פי מה שכתוב בתשובות הגאונים [הובא בתוס' קידושין עג א] שאביו של שמואל הגיע ממדינת הים בקפיצת הדרך על ידי שם המפורש ובא על אשתו ונתעברה משמואל [כי שמע מגויה שהיתה בקיאה בחכמת האיצטגנינות שאותו הלילה יש בו סגולה להוליד בן חכם]. ומאחר שעיבורו של שמואל היה על ידי מעשה נס לכן נגזר מן השמים שלא יהיה נהנה מכבוד הסמיכה. בן יהוידע.
[87] כך פירש רש"י. ומהרש"א מפרש שהוא סימן לרבי שנקרא "רבינו הקדוש" שהיה סוף משנה.
[88] הוא ידע שניצל על ידי שהשקו אותו כוס נוסף ומזה הבין שהחכם שהוא מחפש אחריו נמצא כאן והוא אמר להם לעשות כן שהרי המון העם אינם יודעים שזוהי הרפואה. מהרש"א.
[89] מהרש"א.
[90] כתב בשיטה מקובצת שרבה חלם ששתי כתות של צדיקים ברקיע חולקים, והכת הקרובה אצל השכינה אומרת טהור, וכל שאר הכתות אומרות טמא. ואמרו מי יוכיח ונתרצו שרבה בר נחמני יוכיח. והראו לו זאת בחלום כדי שיצא מהעולם בישוב הדעת ונחת רוח.
[91] הקשה מהרש"א במהדורא בתרא: אם יכולים המתיבתא דרקיעא לחלוק עם הקדוש ברוך הוא למה לא הלכו אחר הרוב? ועוד למה היה צריך רבה ליפטר מן העולם בשביל זה והלא גם כשהוא חי היה יכול לומר דעתו ולהכריע ? ותירץ על פי מה שכתב הרמב"ם בהקדמה לספר היד החזקה שהטעם של "אחרי רבים להטות" מפני שראה הקדוש ברולך הוא שחכמי הדורות יחלקו בקביעת ההלכה לכן ציוה שילכו אחר הרוב. וטעם זה לא שייך רק בעולם הזה שיש יצר הרע וכל אחד אומר אני גדול ממך, וגם יתכן לימוד שלא לשמה. מה שאין כן בעולם הבא בישיבה של מעלה שהלימוד לשם שמים בלבד אין חשש זה ואפשר לקבוע הלכה גם כדעת יחיד אם הוא מכוין לאמת. ולכן לא הלכו אחר הרוב לפסוק כדעת המתיבתא דרקיעא נגד הקדוש ברוך הוא, והיו צריכים למכריע. ואם רבה היה בחיים לא היה יכול להכריע נגד המתיבתא דרקיעא שהרי בעולם הזה הולכים אחר הרוב, ולכן היו צריכים להביאו לישיבה של מעלה ששם יכול היחיד להכריע נגד רבים.
[92] משום שאין דרך העופות לעמוד באויר במקום אחד, הבינו שעושים כן לכבודו לעשות לו צל שלא יהא מוטל בשמש. מהרש"א.
[93] משום שלא נספד בו ביום כראוי. וכמו שאמרו במסכת שבת [קה ב] אצל יהושע שרגש עליהם ההר מפני שלא נספד כהלכה. מהרש"א. ובבן יהוידע כתב שלכן נשבה רוח חזקה שעוקרת הרים לכבודו של רבה שהיה עוקר הרים בתורה כמבואר בסוף מסכת הוריות.
[94] ביאור המליצה הזאת שבאמת הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בהשחתת העולם שהוא מעשה ידיו אלא שאפשר שהנפש הקדושה של רבה חפצה בהשחתת העולם שהוא קוצף על אנשי העולם אשר משיח ה' נלכד בשחיתותם ובעונותיהם גרמו לו להסתלק מהעולם. לכן אמר שאמנם את דרבה היינו שאתה סר למשמעתו של רבה כי צדיק מושל ביראת אלקים אולם רבה דידך שרבה ודאי לא יחפוץ במה שאין לך חפץ בו, אם כן מדוע אתה מחריב עולמך. מעיני החכמה.
[95] הגמרא מביאה זאת אגב רבי אלעזר ברבי שמעון שהיה בעל בשר [לעיל פג ב]. והמתינה עד כאן לפי שכל הדברים שבינתיים שייכים זה לזה. תוס' ד"ה רבי.
[96] הכוונה כי דברי תורה נמשלו לבשמים וכמו שאמרו חז"ל שבמתן תורה נתמלא כל העולם בשמים [שבת פח ב]. ולכן אמר שעתה שהביא לי הקדוש ברוך הוא רוח טובה שעל ידי כן אני יכול לעסוק בתורה בישוב הדעת, כמה חידושי תורה אני צריך לומר לכבודו יתברך בן יהוידע.
[97] על פי פירוש ראשון שבתוס'. ועוד הביאו גירסא אחרת "דאי אמר להו קדימו ואתי בתרייכו" שאם היה המנהג שבעל הבית נותן לפועליו ארוחת בוקר בביתו קודם שיצאו למלאכתם. ואמר להם בעל הבית שלא ימתינו עד שהאוכל יהיה מוכן אלא יצאו עתה לשדה והוא יהיא להם שם את ארוחתם. יכולים הם לסרב ולומר שהם רוצים עתה לאכול בביתו. תוס' ד"ה דאי.
וְסִימָנִיךְ: "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵ־ל, אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם" (תהלים עג, יז). אפשר לפרש בס"ד הסימן כך מקדשי אל הם המשנה מקדש ראשון והגמרא מקדש שני ורבינו הקדוש שמו יהודה וסופי תיבות יהודה נתן הוא אותיות ה"א נו"ן דְּאָבִינָה וסופי תיבות רבינא אשי הם יו"ד אל"ף דְּאָבִינָה נשאר ב' דְּאָבִינָה רמז לשני מקדשים שהם משנה וגמרא.
ולפי דברי מהרש"א שפירש מִקְדְּשֵׁי על רבינו הקדוש וְאָבִינָה על רבינא נראה לפרש אַחֲרִיתָם 'אחרי תם' והיינו תם ראשי תיבות תלמוד משנה.
עָרַק וְאָזִיל מִפּוּמְבְּדִיתָא לְאַקְרָא. יש להבין למאי אצטריך תלמודא לפרש לנו פרטי המסעות שנסע?
ונראה לי בס"ד כי שבעה מסעות הם עם מסע האחרון לרמוז שניצול משבעה בתי דינין על ידי שבעה מסעות אלו ועל זה נאמר (איוב ה, יט) בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ שלא ימצא אותו הפרסתיקא דמלכא וּבְשֶׁבַע הוא מסע השביעי לֹא יִגַּע בְּךָ רָע שלא יוכל מלאך המות לשלוט בך שיצאה נפשו בטהרה על ידי מראה אור השכינה.
קָא מִיפְלְגֵי בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. נראה לי בס"ד לא היה פלוגתא ברקיעא אלא כך נדמה ונצטייר בכח הדמיון של רבה כאשר התבודד במקום ההוא והתחיל לעסוק בתורה בקדושה ובטהרה והיתה מחשבתו פנויה מכל חומר עולם הזה ושם כל מחשבתו באהבתו יתברך על כן זכה להמשיך על נפשו אור עליון מעין נבואה ורוח הקודש ואז נפרדה נפשו מחומר עולם הזה ונדבקה בשורשה העליון כי ידוע דהשראת רוח הקודש על האדם הוא בהיות נשמתו בגופו בהקיץ ולא תצא ממנו.
וענין התפשטות הנפש הוא שיסיר כל מחשבותיו לגמרי וכח המדמה שבו יפסקהו מלדמות ולחשוב ולהרהר בשום ענין מענייני עולם הזה וכאלו יצאה נפשו ממנו ואז יהפוך כח המדמה את מחשבותיו לדמות ולצייר כאלו עולה במעלות העליונים בשרשי נפשו עד שיגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון ויחוקקו ציורי כל העולמות העליונים במחשבתו כאלו הוא רואה אותם אף על פי שאינו רואה אותם ממש וזה הוא כפי דרך כוחו המדמה לצייר בדעתו עניני עולם הזה אף על פי שאינו רואה אותם בעיניו החושית, כן הדבר הזה וכאשר האריך בכל זה מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בסוף שערי קדושה בענין הנבואה ורוח הקודש בהרחבת ביאור עיין שם וינעם לך ועל דרך זה היה ענין ארבעה שנכנסו לפרדס הנזכר בגמרא דחגיגה (חגיגה יד:) כנודע.
והנה רבה בר נחמני ע"ה גם הוא זכה להתקדש קודם פטירתו בקדושות אלו על ידי שנתבודד במקום נסתר לעסוק שם בתורה בחשק נפלא ואז שם פסק כח המדמה שבו לבלתי יחשוב ויהרהר בשום ענין מענייני עולם הזה והפך כח המדמה את מחשבותיו לדמות ולצייר כאלו עולה בעולמות העליונים בשרשי נפשו עד שהגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון ועל פי רצון השמים נצטייר במחשבתו ודמיונו ציור מתיבתא דרקיעא והצדיקים יושבים ועוסקים בענין שֵׂעָר לָבָן שֶׁקָּדַם לְבַהֶרֶת וקא מפלגי בספק והם אמרו 'טָמֵא' ואמר הקדוש ברוך הוא 'טָהוֹר' וכל זה נצטייר בכח המדמה שבו כאלו הוא רואה אותם ושומע דברים אלו מהן.
וציור זה שנצטייר בכח המדמה שלו היה בהשגחה פרטית מן השמים כדי שישלים למסור נפשו ברצון טוב בראותו תענוג הזך והנפלא שיש למעלה אצל הצדיקים שנפטרו מעולם הזה ויתאוה לשבת אתם וגם נצטיירו דברים של פלוגתא זו כדי שישיב 'טָהוֹר' ובזה יתפרד מעולם הזה מתוך דבר הלכה ותצא נפשו באותיות טָהוֹר ובזה תדבק תכף ומיד בשורשה העליון הטהור זיע"א [זכותו יגן עלינו אמן]
וראיתי בשיטה מקובצת בשם רבנו חננאל ז"ל שדבר זה היה כעין חלום שהראו לו בחלום דברים הללו כדי שיצא מן העולם בישוב נחת רוח עיין שם ודבריו הם על דרך שכתבנו אך אנן בדידן הרחבנו הדברים יותר שישכיל הקורא הענין היטב.
דְּאָמַר רַבָּה בַּר נַחְמָנִי: אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים, אֲנִי יָחִיד בְּאֹהָלוֹת. קשה הוה ליה למימר 'אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים וּבְאֹהָלוֹת' ולמה האריך למנקט 'אֲנִי יָחִיד' פעמיים? ועוד מקשים למאי הוצרך להביא הכא סיום דבריו שאמר 'אֲנִי יָחִיד בְּאֹהָלוֹת' והלא ענין זה הוא ענין נגעים ואינו ענין אהלות?
ונראה לי בס"ד דכפל דבריו לומר אֲנִי יָחִיד בחלוקה השנית גם כן ללמדינו שהוא יחיד בנגעים טפי דבקי בנגעים טפי מאהלות ולכך הקדים נגעים לאהלות ואם היה אומר אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים וְאֹהָלוֹת היינו חושבים שקולים הם אצלו והא דהקדים נגעים משום דאי אפשר לתפוס בלשונו שני דברים ביחד אם לא יקדים דבר אחד על השני ולעולם שוים הם אתו ולכך אכפל למנקט 'אֲנִי יָחִיד' בחלוקה השניה ולא ערבנהו ללמדנו כי בחלוקה הראשונה חכים טפי ולכך הקדימה להזכיר נגעים קודם אהלות משום דבזה הוא נקרא יחיד יותר דחכים בהו טפי מן אהלות.
והשתא ממילא נתרצה קושיא השנית דלכך הביא סיום דבריו בחלוקה השנית כי מזה אנחנו למידין על נגעים השייכים לענין זה דהוא חכים בהו טפי שהוא יחיד ומוסמך בהו טפי מן אהלות ולכך ראוי הוא שיכריע בדין זה של נגעים ובחרו בו מן השמים דראוי לכך.
והנה ידוע דהרמב"ם ז"ל פסק בדין הספק שהוא 'טָמֵא' והקשו עליו המפרשים ז"ל איך פסק הפך מה שאמר הקדוש ברוך הוא והפך מה שאמר רבה בר נחמני אשר נבחר מן השמים להכריע בדבר זה? והנה לפי דברינו שכתבנו לעיל דלעולם לא הוה פלוגתא ממש ברקיע אלא כך נצטייר בכח המדמה של רבה כדי שישיב כך אין קושיא על הרמב"ם ממה שפסק הפך דברי הקדוש ברוך הוא אבל ממה שפסק רבה דהוא טהור איכא קושיא על הרמב"ם ז"ל.
וראיתי להגאון חיד"א ז"ל בראש דוד (דף עז) שהביא תירוץ מפי השמועה ועל פי התירוץ הזה פירש הרב ז"ל פסוק מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא (איוב יד, ד) דרך הלציי עיין שם.
ונראה לי בס"ד דסבר הרמב"ם ז"ל לעולם דעתו של רבה בעיקר הדין לפסוק שהוא טמא יען כי כפל דבריו ואמר 'טָהוֹר טָהוֹר' ולמה כפל אלא ודאי דעתו בעיקר הדין שהוא טמא ורק בשביל ששמע מהקדוש ברוך הוא שאמר טהור לכן הוא אומר טָהוֹר ולכן כפל 'טָהוֹר טָהוֹר' כלומר בשביל ששמעתי מאמר טהור, לכן אני אומר טהור ואם כן שמע מינה דאין דעתו כן.
וזה הוא על דרך מעשה שהיה במלך אחד שאמר להמשנה אני אומר על אדם פלוני שהוא זכאי בטענתו ואתה מה תאמר? השיב המשנה כיון שאדוני המלך אומר שהוא זכאי גם אני אומר שהוא זכאי אז הבין המלך שדעתו לומר שאינו זכאי ורק משום כבוד מלכות לא רצה לומר חייב הפך דברי המלך, כן הדבר כאן רצונו לומר אחר אמירה של טהור ששמעתי מהקדוש ברוך הוא לכן אני אומר טהור נמצא עיקר דעתו להלכה שהוא טמא ולכן פסק הרמב"ם כן כי באמת ממנו יתברך לא יצא דבר הלכה בדבר זה אלא כך נצטייר בכח המדמה של רבה כאמור לעיל אמנם עיקר דעתו של רבה בדין זה נתברר לנו.
ועוד נראה לי בס"ד לפרש בכפל אמירתו 'טָהוֹר טָהוֹר' רצונו לומר לא מבעיא שהוא טהור בדיעבד אלא טהור גם לכתחילה.
חָזוּ צִפֳּרֵי דִּמְטַלְּלֵי וְקַיְמֵי. נראה לי בס"ד הטעם דהראו להם מן השמים מקומו על ידי הציפורים מפני שנפטר באגמא שהיה נודד ממקומו וכתיב כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ (משלי כז, ח).
והא דְּסָפְדוּהוּ תְּלָתָא יוֹמָא וּתְלָתָא לֵילָוָתָא כי ההספד הוא חסד חנם שאדם עושה עם הנפטר ושלשה ימים ושלשה לילות יש בהם ע"ב שעות כמנין חֶסֶד [72] והם סלקא דעתייהו דסגי בהכי ולא בעי שבעה ימים להספד מפני שהם באגמא ואיכא צער צבור בזה ועוד היו יראים מן המלכות ואחר כך על ידי הפתקא השלימו שבעת ימים שיש בהם קס"ח שעות כמנין סַם חַיִּים [168] ובטחו בבת קול ולא יראו מן המלכות שהוא ברח מהם.
נָח זַעְפָּא. נראה לי בס"ד הא דנח זעפא במאמר זה שאמר הטייעא, לא שהיה הטייעא ראוי לכך שדבריו עושים רושם ופרי אלא גם דבר זה עשו מן השמים לברר כבוד של רבה אצל הבריות שיהיו יודעים בבירור שהרוח החזק הקשה ההוא נשב בעולם לכבודו שחסר העולם ממנו ועתה כשרואין שזה הטייעא אמר כן ושקט הרוח ידעו הכל שבעבור רבה נשב אותו רוח סערה.
ונראה דאותו אגמא שנפטר בו רבה היה סמוך לנהר פפא והם ביומא דנח נפשיה כשנפל פיתקא תכף ומיד הלכו לבקשו באגמא ומצאוהו שם ואז באותו היום דנח נפשיה נשב רוח סערה או אפשר דנהר פפא היה סמוך למקום אביי ורבנן שנפל בו הפתקא שממנה ידעו דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבָּה ואותו היום נשב רוח סערה חזק ואמרו לההוא טייעא דנח נפשיה דרבה שידעו מכח הפתקא קודם שמצאו המקום שלו.
והא דנשב רוח סערה חזק מאד שיש בו שיעור לעקור הרים, נעשה כן לכבוד תורתו שהיה עוקר הרים ומשבר סלעים.
והא דזרק הרוח לההוא טייעא מהאי גיסא להאי גיסא כי הצדיק ביום פטירתו יהיה זווג עליון וידוע כי בזווג עליון מכריזין מי רוצה לראות בכבודו של מלך ואז עשו יוצא ממקומו ובורח אל השדה החיצון שהוא מדור הקליפות סטרא דחורבא ושממה ואינו סטרא דישובא וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על פסוק וַיֵּצֵא עֵשָׂו הַשָּׂדֶה (בראשית כז, ה) ולכן דוגמה לענין זה נעשה בההוא טייעא דזרקו הרוח מהאי גיסא דנהר פפא שהיה שם הישוב של העיר לאידך גיסא שהיה שם מדבר בלא ישוב.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא בַּעַל בָּשָׂר הֲוָה. נראה לי בס"ד הביא מעשה זאת סמך למאמר שקודם זה המדבר ברוח אשר נשב בחוזק גדול בההיא יומא דנח נפשיה דרבה שעשו לו אות הכבוד בתוקף הרוח מפני שהוא הרביץ תורה והעמיד תלמידים ונפטר מתוך דברי תורה וידוע עסק התורה הוא בתיקון הרוח וכמו שאמרו המקובלים ז"ל במאמר והוי זהיר ברוחך (שבת לא.) כי רוחא ממללא.
ולכן סמך למאמר זה מאמר רבי שמעון בן חלפתא שהיה רוצה ללמוד בתורה בישוב הדעת ולא היה יכול מחמת החום שלא היה הרוח מנשב ולכך סליק ויתיב אשינא דטורא ואמר לביתו שתניף עליו במניפה כדי להביא הרוח שאז יוכל ללמוד תורה בישוב הדעת וכיון דהיה רוצה הרוח בשביל עסק התורה שהוא תיקון הרוח כי רוחא ממללא לכך שלחו לו מן השמים רוח טוב נמצא דמיין המעשים ההם להדדי כי ביום פטירת רבה נשב רוח חזק בשביל כבוד תורתו של רבה שהיא בסוד הרוח וכן כאן נשב לרבי שמעון בן חלפתא רוח טוב בשביל זכות התורה שהיה רוצה ללמוד אותה שעה שהיא בסוד הרוח.
בִּתִּי, הָנִיפִי עָלַי בִּמְנִיפָא, וַאֲנִי אֶתֵּן לִיךְ כִּכָּרִין דְּנֵרְדְּ. פירש רש"י ז"ל אגודות של נרד ולא מצינו לשון ככרין משמעותו אגודה ואם היה אומר כרכין דנרד אין הכי נמי הוה משמע זה.
ונראה לי בס"ד ככרין לשון ככר שיתן לה ורד אשר עלין שלו עגולין כמו כִּכַּר לֶחֶם וכן נמצא בורד שקורין בערבי גור"י שהעלין שלו עגולין כמו ככר. ויתכן היה להם תכשיטין עשוין מן חתיכת משי או נייר צבוע עשויין כדמות השושנים והוורדין בצורתן ומראיהם ולובשים אותם הנשים בראשיהם לתכשיט וכאשר נמצא עתה בזמנינו.
אַדְּהָכִי נָשִׁיב זִיקָא, אָמַר: כַּמָּה כִּכָּרִים דְּנֵרְדְּ לְמָארֵיהּ דִּיכִי. נראה לפרש בס"ד הכונה כי דברי תורה נמשלו לבשמים של מיני ורדים שנותנים ריח טוב למרחוק ולכן במתן תורה נתמלא כל העולם כולו בשמים וכמו שאמרו במדרש (שבת פח:) וכמו שאין הורדין שוים בריח הטוב היוצא מהם שיש זה למעלה מזה כן חדושי תורה שיחדשו החכמים שהם נקראים שושנים אינם שוים שיש זה למעלה מזה כפי עומק הדבר וכפי עניינו לכן אמר לבתו הנה בעבור הרוח שתביאי לי במניפה הבטחתיך ליתן לך ורדין דנרד והנה עתה שהביא לי הקדוש ברוך הוא רוח טוב שעל ידי כך אני יכול לעסוק עתה בתורה בישוב הדעת כמה ורדין דנרד צריך אני ליתן לו כלומר כמה חדושי תורה צריך לומר עתה לשמו של הקדוש ברוך הוא דהיינו חדושי תורה לשמה שעולה לפניו יתברך דחדושי תורה הם גם כן נקראים שושנים וורדין.
ועוד נראה לי בס"ד דברים אלו מדבר עם בתו מלין לצד עלאה ימלל והוא דאיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף ט' ע"ג) בסוד י"א סמני הקטורת דשבלת נרד הוא בחינת תפארת דהוא קו האמצעי בין שני ענפי קו ימין וקו שמאל כדמיון השבלת עם ענפיו מן הצדדין עד כאן לשונו עיין שם וידוע דהרוח היא סוד תפארת. ובזה מובן נועם מליצה נאה זו שאמר כִּכָּרִין דְּנֵרְדְּ הוא הבירור שיהיה מן שבלת נרד הנזכר לְמָארֵיהּ דִּיכִי הוא התפארת שהוא סוד הרוח ובודאי שבדבריו אלו נתכוון לעשות בירור והעלה ניצוצות מן בחינה זו של שבלת נרד אשר בי"א סמני הקטורת.
ועוד נראה לי בס"ד נתכוון להמשיך שפע ממדה ראשנה של שלש עשרה מידות שהיא מדת אל בחינת התפארת והוא דידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש (חלק ב' דף קלב) על פסוק נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וכו' (שיר השירים ד, יד) שהם כנגד שלש עשרה מידות של אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן וכו' (שמות לד, ו) ונרד הוא כנגד מדת אֵ־ל ולזה אמר כַּמָּה כִּכָּרִים דְּנֵרְדְּ לְמָארֵיהּ דִּיכִי כיון לאורות הנמשכים ממדת אֵ־ל הנקראת נֵרְדְּ למארי דיכי הוא תפארת.
214ימים לסיום הש״ס