דף פג - ב
זמן הליכתו של פועל למקום העבודה, וממנו לביתו, חלוק:
בכניסתו, כשהוא מסיים את מלאכתו בסוף היום, ונכנס מהשדה לעיר, הוא צריך לעשות זאת משלו, על חשבון הזמן שלו. דהיינו, עליו לסיים את מלאכתו בצאת הכוכבים, שהוא סוף זמן המלאכה של הפועלים, ואילו זמן ההליכה לביתו יהא על חשבונו. משום שהחזרה לביתו, אינה לצורך בעל הבית, אלא לצורכו, ולכן אין לו לגרוע מזמנו של בעל הבית בשביל כך.
אך ביציאתו, כשהוא יוצא למלאכתו בבקר, הוא יכול לעשות זאת משל בעל הבית, על חשבון זמנו של בעל הבית, שיכול הפועל לצאת מביתו לשדה רק בשעת הנץ החמה, שהוא כבר תחילת זמן המלאכה. כיון שההליכה היא לצורך בעל הבית, ולכן מותר לעשותה על חשבונו. [4] שנאמר בתהלים [קד כב] "תזרח השמש, יאספון [החיות], ואל מעונתם ירבצון. ואז, יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב".
הרי, שרק בזריחת השמש יוצא אדם למלאכתו, ועובד עד החשיכה.
והוינן בה: מה שייך בכלל לפסוק הלכה לגבי זמן המלאכה של הפועלים?
וליחזי היכי נהיגי!? נבדוק כיצד מנהג המקום, וננהג לפיו, כמו ששנינו במשנתנו "הכל כמנהג המדינה"!
ומשנינן: ריש לקיש בא לפסוק הלכה בעיר חדשה, שלא נקבע בה עדיין מנהג לגבי זמן מלאכת הפועלים.
אך עדייין מקשה הגמרא: וניחזי מהיכא קא אתו? נבדוק מהיכן באו רוב אנשי העיר הזאת החדשה, וננהג לפי אותו המקום? [5] ומשנינן: בנקוטאי. שהם לא באו כולם ממקום אחד, אלא התלקטו ממקומות רבים, שיש בהם מנהגים שונים. ולא נשאר אלא לנהוג כפי שמשתמע מהפסוק בתהלים.
איבעית אימא: הלכה זו נוגעת באופן דאמר להו, שבעל הבית אמר לפועליו: דאגריתו לי, הריני רוצה שתהיו נשכרים לי, כפועל דאורייתא, כפי הראוי לנהוג מן התורה, ולא לפי המנהג.
דרש רבי זירא, ואמרי לה, יש אומרים, תני רב יוסף: מאי דכתיב [שם כ] "תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער" כך הוא נדרש:
"תשת חשך ויהי לילה" - זה העולם הזה שדומה ללילה. [6]
"בו תרמוש כל חיתו יער" - אלו רשעים שבו שבעולם הזה, שדומין לחיה שביער, שמניחים להם משמים, שינהגו בעולם הזה ברשעותם, ולא נפרעים מהם.
"תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון".
"תזרח השמש" - לצדיקים בעולם הבא.
"יאספון" - רשעים לגיהנם.
"ואל מעונתם ירבצון" [הצדיקים] - אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לפי כבודו. [7] [8]
"יצא אדם לפעלו" - יצאו צדיקים לקבל שכרן.
באיזה צדיקים? "ולעבודתו עדי ערב" - במי שהשלים עבודתו עדי ערב, עד יום מותו.
רבי אלעזר ברבי שמעון אשכח לההוא פרהגונא, דקא תפיס גנבי. פגש באדם שהיה ממונה מטעם המלך לחפש אחר הגנבים, ולתופסם.
אמר ליה רבי אלעזר ברבי שמעון: היכי יכלת להו? כיצד אתה יכול לעמוד על תחבולותיהם של הגנבים, וכי לאו כחיותא מתילי? הרי הם נמשלו לחיות, המתחבאות ביום במקומות מסתור, דכתיב "בו תרמוש כל חיתו יער"?
איכא דאמרי: מהאי קרא קאמר ליה, את הפסוק הזה אמר לו רבי אלעזר ברבי שמעון [שם יט]: "יארב במסתר כאריה בסוכו", שהגנבים אורבים במסתר, וקשה לתפוס אותם.
ואם כן, דלמא שדלת צדיקי ושבקת רשיעי. שמא אותם שאתה תופס הם צדיקים, ואילו את הגנבים אינך מצליח בכלל לתפוס?
אמר ליה הממונה: ומאי אעביד? מה עלי לעשות, הרמנא דמלכא הוא! שהרי אני מצווה מהמלך על כך.
אמר ליה רבי אלעזר ברבי שמעון: תא אגמרך היכי תעביד, בא ואלמדך כיצד לנהוג!
עול בארבע שעי לחנותא, היכנס לחנויות בשעה הרביעית של היום, שאז זמן סעודה וכולם נכנסים לחנויות לסעוד.
כי חזית איניש דקא שתי חמרא, אם תראה אדם ששותה יין, וקא נקיט כסיה בידיה וקא מנמנם, ומחזיק בידו את הכוס כשהוא מנמנם, שאול עילויה, שאל עליו מי הוא!
אי צורבא מרבנן, וניים, אם הוא תלמיד חכם. [9] הרי לכן הוא מנמנם משום אקדומי קדים לגרסיה. כי השכים בעוד לילה לתלמודו.
אי פועל הוא, אם הוא שכיר יום, הוא מנמנם, כי קדים קא עביד עבידתיה, השכים למלאכתו.
ואי עבידתיה בליליא, אם יגידו לך שהוא עובד בלילות, אף על פי כן אין לך לחשוד בו שמא הוא גנב, ואפילו אם לא שומעים שום רעש מהעבודה בביתו בלילה, כי שמא רדודי רדיד, הוא עוסק בעשיית מחטים מחוטי נחושת וברזל, מלאכה שאינה עושה רעש כלל.
ואי לא, אם אינו אחד מאלו, גנבא הוא, ותפסיה! סימן שהוא גנב, שהוא ער בלילה כדי לארוב לעוברי דרכים או לחתור תחת הבתים. ועליך לתופסו.
אישתמע מילתא בי מלכא, הגיע עד בית המלך דבר עצתו של רבי אלעזר ברבי שמעון.
אמרו מבית המלך: קריינא דאיגרתא - ליהוי פרוונקא! [כותב האיגרת הוא יהיה גם השליח למוסרה]. ולכן, הוא שהציע את ההצעה, הוא גם יבצע אותה.
אתיוהו לרבי אלעזר ברבי שמעון, מינו את רבי אלעזר ברבי שמעון לתפוס גנבים, וקא תפיס גנבא, ואזיל. והוא אכן הצליח בכך לתפוס את הגנבים.
שלח ליה רבי יהושע בן קרחה: חומץ בן יין, כלומר, רשע בן צדיק, עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה! שגם ישראלים היו בין הגנבים. [10]
שלח ליה רבי אלעזר ברבי שמעון: קוצים אני מכלה מהכרם!
שלח ליה רבי יהושע בן קרחה: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו! כלומר, הקדוש ברוך הוא בעצמו שהוא בעל הכרם [כמו שנאמר "כי כרם ה' צבאות בית ישראל"] הוא יכלה את הרשעים. ומה לך לגרום להם הריגה.
יומא חד פגע ביה ההוא כובס, יום אחד פגש את רבי אלעזר ברבי שמעון אדם שהיה כובס. קרייה כינה הכובס את רבי אלעזר ברבי שמעון "חומץ בן יין"! על שום שהוא תופס את הגנבים.
אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: מדחציף כולי האי, מכיון שהוא כזה חצוף, שמע מינה רשיעא הוא!
אמר להו לאנשי המלך: תפסוהו! [11] והם אכן תפסוהו ושמו אותו בבית הסהר.
לבתר דנח דעתיה, לאחר מכן, כשנחה דעתו של רבי אלעזר ברבי שמעון, אזל בתריה לפרוקיה. הלך וניסה להוציא אותו מהמאסר. ולא מצי ולא הצליח.
קרי עליה, קרא רבי אלעזר ברבי שמעון על הכובס את הפסוק במשלי [כא כג] "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו". שהוא הביא על עצמו את הצרה הזאת על ידי שקרא לו חומץ בן יין. [12]
זקפוהו, תלו את הכובס.
קם תותי זקיפא, וקא בכי. נעמד רבי אלעזר ברבי שמעון תחת עץ התליה, ובכה.
אמרו ליה: רבי! אל ירע בעיניך על כך שהוא נתלה. שהרי הוא ובנו בעלו נערה המאורסה ביום הכפורים! שעונשם בסקילה. וכל הנסקלין נתלין לאחר הסקילה. והרי קיבל עונשו. [13]
הניח רבי אלעזר ברבי שמעון ידו על בני מעיו. אמר: שישו בני מעי, שישו! ומה ספיקות שלכם כך, כגון הכובס הזה, שלא הייתי בטוח ברשעותו, אלא מתוך שהתחצף כנגדי, ולבסוף נתגלה רשעותו. ודאית שלכם, כגון אלו שמנמנמים בחנויות, שקרוב לודאי שהם גנבים, על אחת כמה וכמה שעשיתי כהוגן שמסרתי אותם למלכות.
מובטח אני בכם בבני מעי שאין רמה ותולעה שולטת בכם!
ואפילו הכי, לא מייתבא דעתיה, עדיין לא נחה דעתו של רבי אלעזר ברבי שמעון על כך שגרם מיתה לכובס.
אשקיוהו סמא דשינתא, השקו אותו בסם המרדים, ועיילוהו לביתא דשישא, והכניסו אותו לבית העשוי משיש, וקרעו לכריסיה פתחו לו את הבטן. [14]
הוו מפקו מיניה דיקולי דיקולי דתרבא, הוציאו לו מהבטן סלים מלאים שומן, לפי שהיה בעל בשר מאוד, ומותבי בשמשא, הניחו אותם בשמש, בתמוז ואב, כדי לנסות אם יסריח וירום תולעים. ולא מסרחי!
ומקשינן: כל תרבא נמי לא סריח! הרי כל שומן בדרך כלל לא מסריח אלא אם כן הוא ביחד עם בשר?
ומשנינן: כל תרבא אמנם לא סריח, אך שורייקי סומקי, הגוונים האדומים שבו שהם מין בשר, מסריח. הכא, אצל רבי אלעזר ברבי שמעון, אף על גב דאיכא שורייקי סומקי לא מסריח.
קרי אנפשיה קרא רבי אלעזר ברבי שמעון על עצמו את הפסוק בתהלים [טז ט] "אף בשרי ישכון לבטח"! [15]
הערות
[4] כך פירשו רש"י ותוס'. וכתבו התוס': אף על פי שהוא מזכיר כניסה, שהוא בסוף היום, לפני יציאה שהיא בתחילת היום. כן הוא דרך הגמרא, להקדים כניסה ליציאה. כמו שאמרו "לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב", אף על פי שהיציאה מהעיר קודמת לכניסה לעיר אחרת. ועוד הביאו תוס' מהר"ח שמפרש להיפך, שפועל בכניסתו, היינו כשהוא נכנס למלאכתו בבקר, הוא נותן מהזמן שלו, שהוא יוצא מביתו קודם הנץ החמה, שהוא תחילת זמן המלאכה, ומקדים לצאת מעלות השחר. ובתמורה לכך, ביציאתו ממלאכתו הוא עושה זאת על חשבון בעל הבית, ויוצא קודם צאת הכוכבים, כדי שיספיק להגיע לביתו עד צאת הכוכבים. ובא ריש לקיש להשמיענו, ששינו העולם מנהגם מדין הפסוק בתהלים, שהוא מביא כדי לקיים מה שאמרו חז"ל "לעולם יכנס אדם בכי טוב". [ומעלות השחר כבר נחשב ל"כי טוב". מהרש"א]. והקשו התוס' על פירושו, אם כן, מה שואלת הגמרא "וליחזי היכי נהיגי"? והלא ריש לקיש לא בא לומר שצריך לעשות כן אלא בא ליישב את מנהג העולם ששינו מדין הפסוק? והיעב"ץ כתב הטעם [לפי פירוש רש"י ותוס'] על פי הגמרא ביומא [כב א] "שאני מיגנא ממיקם", שקשה לו לאדם לקום ממטתו בהשכמה יותר מללכת לישון מאוחר.
[5] מכאן משמע שעיר חדשה, אם ידוע מהיכן באו רוב האנשים, הולכים אחר מנהג אותו מקום שבאו משם. נמוקי יוסף.
[6] כתב המסלת ישרים בפרק ג: והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חשך הלילה שני מיני טעויות אפשר שיגרום לעין האדם: או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה לו עמוד כאילו הוא אדם ואדם כאילו הוא עמוד. כן חמריות וגשמיות העולם הזה הנה הוא חשך הלילה לעין השכל וגורם לו שתי טעויות: אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה. והטעות השני והוא קשה מן הראשון, הוא שמטעה ראיתם עד שרואה הרע כאילו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע. ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים, כי אין די שחסרה מהם ראית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדיעותיהם הכוזבות.
[7] הראיה מכך שנאמר "מעונתם" בלשון רבים משמע הרבה מעונות שלכל צדיק יש מעון בפני עצמו. רש"ש.
[8] גם הפסוק שבינתיים יש לדרוש על דרך זה "הכפירים שואגים לטרף" שהרשעים שואגים במסתר לטרוף העניים. "ולבקש מקל אכלם" על הצדיקים שאינם מבקשים מהקדוש ברוך הוא רק על אכלם. כמו שמצינו אצל יעקב שביקש רק "ונתן לי לחם לאכול". והגמרא קיצרה ולא ביארה את הפסוק הזה. מהרש"א.
[9] אף על גב שזמן סעודת תלמיד חכם הוא בשעה ששית, מכל מקום היה דרכם לטעום משהו בבקר. יעב"ץ.
[10] אף שכוונתו היתה לטובה שלא יתפסו צדיקים כמו שאמר "דלמא שקלת צדיקי ושבקת רשיעי". מכל מקום אמר לו רבי יהושע בן קרחה שהיה לו למשוך ידו אפילו מהרשעים. מהרש"א. וכעין זה כתב במעיני החכמה שרבי אלעזר ברבי שמעון עשה כדין על פי המבואר בחושן משפט [שפח יב] שמי שעוסק בזיופים ומזיק את הרבים מותר למוסרו למלכות וגם כאן הגנבים גורמים שיתפסו גם צדיקים ודינם כרודפים, ורבי יהושע בן קרחה שלח לו שאמנם מצד הדין מותר אך אין ראוי שיעשה הדבר על ידי אדם גדול כמוהו.
[11] אף שלא היו עדים והתראה ולא עמד לדין לפני בית דין מכל מקום היה הלו רשות למוסרו משום שכך היה דין המלכות להרוג בלא עדים והתראה כדי לייסר העולם, ושלוחו של מלך כמותו. ריטב"א.
[12] כך פירש רש"י. ומהרש"א כתב שיותר נראה שהתכוון לעצמו שהצטער על שאמר לתופסו.
[13] כך פירש רש"י. והתוס' כתבו שעונשו היה בחנק לפי שבנו בא תחילה על הנערה המאורסה וכבר היתה בעולה כשבא עליה האב שמיתתו בחנק ולא בסקילה. ועל ידי שנתלה נחנק, והרי זה ממש העונש הראוי לו. וכמו שאמרו "מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלה סנהדרין לא בטלו דין ארבע מיתות בית דין". תוס' בסוטה [ח ב] ד"ה מי.
[14] לכאורה הרי אסור לאדם לחבול בעצמו. וצריך לומר שלצורך גדול מותר, וכאן היה זה לצורך כדי להניח דאגתו. "הערות".
[15] כתוב בזוהר הקדוש שאחר שהגוף נרקב וכלה בקבר אז כבר הוקל דין הנפש שעיקר חומר העונש והדין הוא רק בשעה שהגוף בקיומו. וכל זה באדם חוטא שטוב לו יותר שגופו יתרקב ויכלה מהר כדי שיקל דינו אבל צדיק גמור לא די שנפשו קיימת לנצח ומתענגת על רוב טוב בגן עדן אלא שגם גופו בקברו ישכון לבטח בנחת ובעונג כמו שאמרו חז"ל שאם מזכירים הלכה בשמו שפתיו דובבות בקבר, ובירושלמי נאמר שהוא מתענג מזה כאילו שותה יין קונדיטין. לכן שמח רבי אלעזר ברבי שמעון שהובטח לו שגם גופו יזכה להתקיים בקברו. עייני יצחק.
מַאי דִּכְתִיב: "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה, בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר" (תהלים קד, כ). נראה לי בס"ד דקשיא ליה באומרו וִיהִי לָיְלָה והלא החשך עצמו נקרא לילה דכתיב וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה (בראשית א, ה) לכך פירש לילה קאי על עולם הזה שדומה ללילה.
ונראה לי בס"ד דמיון הזה על פי מה שאמרו בגמרא (ברכות יז.) עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ דהכונה שיהי לצדיקים ענג נפש מעין עולם הבא מצד רוב שמחתם בתורה ומצות וזהו עוֹלָמְךָ הוא עולם הבא תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ בעולם הזה ומצד זה דומה עולם הזה ללילה דאף על פי שהוא חושך ימצא לפעמים בו הדלקת נרות מרובים עד כי לילה כיום יאיר וכן עולם הזה שהוא חושך יאיר בו אור הוא עונג עולם הבא.
"בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר", אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבּוֹ שֶׁדּוֹמִין לְחַיָּה שֶׁבַּיַּעַר (תהלים קד, כ). נראה לי בס"ד דחיות רעות ההולכים במדבר הם נראין לכל מרחוק ובורחין מהם ונשמרים מהם אך חיות רעות אשר נחבאים ביער אין מרגישים בם להשמר מהם, וכן ענין רשעים יש שהם רשעים גמורים וידועים מאלו אין פחד אך הפחד הוא מן רשעים שאינם ידועים ונראין להדיה וכמו שאמר הכתוב הֳ' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי (תהלים קיח, ז).
"תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ", לַצַּדִּיקִים (תהלים קד, כב). דריש כן על דרך וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה (מלאכי ג, כ) לכן דריש אומרו כאן הַשֶּׁמֶשׁ בה"א הידיעה דקאי על שמש שיזרח לצדיקים ונראה לכן הצדיק נמשל לתמר דכתיב צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח (תהלים צב, יג) כי שֶּׁמֶשׁ [640] גימטריא תָּמָר [640] והוא אור הזרוח לצדיקים גם מספר שֶּׁמֶשׁ עולה מספר אוֹר צַדִּקִים חֲסִדִים טוֹבִים [640].
"וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן", אֵין לְךָ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁאֵין לוֹ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדוֹ (תהלים קד, כב). דייק לה מדכתיב מְעוֹנֹתָם ולא 'מעונות' כי מעונתם משמע הראויים להם ואפשר לרמוז הענין בכתוב מְעוֹנֹתָם חלקנה לשתים וקרי בה 'מעון תם' כלומר שלם לפי כבודו ואינו חסר.
"וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב", בְּמִי שֶׁהִשְׁלִים עֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב (תהלים קד, כג). מלבד פשט הדברים דקאי על יום המיתה יש לפרש עָרֶב לשון ערבות שהאדם חייב גם בשביל אחרים מצד הערבות אם לא הוכיח אותם והוא השלים חיוב המוטל עליו גם מצד הערבות.
או יובן עָרֶב רמז למיתוק הגבורות בחסדים שחייב האדם לעשות על ידי מעשיו הטובים והוא שם אלקים ברבוע עולה ד' שהוא דין ויתמתק בשם הוי־ה דמלוי יודי"ן שהוא רחמים וזהו הרמוז באותיות עָרֶב שהם ע"ב ר' שהשלים עבודתו גם בזאת שעשה המיתוק כראוי ונרמז זה המיתוק בסדר אותיות ערב שהוא לשון עריבות שהוא ענין המיתוק.
או יובן בס"ד עֲדֵי עָרֶב רמז בזה ע' רב דידוע עי"ן של שְׁמַע (דברים ו, ד) היא עי"ן רבתי שרומזת לבינה ולכך נכתבה בתיבת שמע, כי שמע כלומר הבן והיינו נמי דשמיעה היא בבינה וידוע כי עולם הבא הוא סוד בינה ולזה אמר לַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב עד עין רב כלומר עד שיגיע לעולם הבא שהיא סוד עין רב.
אִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא וְנַיִים, אַקְדוּמִי אַקְדִּים לְגִירְסֵיהּ. יש להבין למה בתלמיד חכם כפל לשון אַקְדוּמִי אַקְדִּים ובפועל אמר קָדִים עָבִיד ולא אמר אַקְדוּמִי קָדִים?
ונראה לי בס"ד כי הפועל אין דרכו להקדים קודם עלות השחר כלל ורק יזדמן זה במקרה בהיכא דבעל המלאכה נחפז למלאכתו ומבקש מן הפועל להקדים להקיץ באשמורת קודם עלות השחר כדי לעסוק זמן יותר במלאכה שצריכה לו במהרה ולכך כיון דלא הורגל בזה נתנמנם באותו העת מחמת הקצתו מן השינה קודם מדתו בכל יום אך תלמיד חכם בודאי דרכו להקדים שעה או שתים קודם עלות השחר לעסוק בתורה בעוד לילה וכיון דמורגל בקדימה זו אינו מתנמנם מחמת זה ביום ורק יזדמן באיזה לילה שהקדים זמן יותר מקדימה הרגיל בה שהקיץ משנתו ארבע וחמש שעות קודם עלות השחר מפני שנזדמן לו סוגיה עמוקה ורצה לעיין בה אותה הלילה זמן יותר והוכרח להקדים קודם זמן קדימתו הנהוג בכל לילה ולכך הוא מתנמנם ביום ההוא מפני שהיה לו שינוי מן ההרגל שלו לכן אמר אקדומי אקדים לשון כפול.
אִי פּוֹעֵל הוּא, קָדִים עָבִיד עָבִידְתֵּיהּ. קשא הוה ליה למימר קָדִים עָבִידְתֵּיהּ דהא גבי תלמיד חכם לא אמר 'גריס גרסתיה'?
ונראה לי בס"ד דפועל יום אין דרכו לקום באשמורת קודם עלות השחר ואמאי זה מתנמנם אך יזדמן לו שיש לו בביתו מלאכה שלו של עצמו וביום אינו יכול לעסוק בה כי הוא שכיר לעשות מלאכת בעל הבית כדי שיזון בשכרו בני ביתו ועל כן במלאכת עצמו יעסוק בה בביתו באשמורת קודם עלות השחר ולכך מתנמנם ולזה אמר עָבִיד עָבִידְתֵּיהּ דייקא כלומר עבודה השייכה לו לעצמו.
אִי עָבִידְתֵּיהּ בְּלֵילְיָא, רְדוּדֵי רָדִיד. פירוש אם הוא מפועלים שדרכם לעסוק בלילה הנה אלו דרכם לישן אחר זריחת השמש ולמה לעת כזאת מתנמנם מאחר שעתה קם מן השינה? אלא היינו טעמא כי בעל המלאכה היה לו צורך לגמור המלאכה מהר ולכן לא הניחו לעזוב מלאכתו בזריחת השמש אלא ימשך אותה עד שלש וארבע שעות מן היום ולכך זה עתה עזב את עסק המלאכה שעדיין לא ישן והוא מתנמנם כעת.
ודע כי כל השערות אלו שהסביר אותם לו היינו כדי לתפסו בעבור לחקרו ולדרשו ואין הכונה שימסרנו למלכותה על פי השערות אלו יען כי השערות אלו הם מוסברים על פי הרוב דאפשר שהוא אינו תלמיד חכם ואינו פועל ועם כל זה ישן שקרה לו מקרה של הקצה באותה הלילה שהיה לו כאב הראש או כאב שינים או כאב מעיים או היה לו חולה בתוך ביתו ושמשו כל הלילה או היה בסעודת מרעים וכיוצא ולכן אין למסרו ביד מלכות אלא אם כן יעשה לו חקירה ודרישה לדעת למה מתנמנם ולמה לא ישן בלילה ואז אחר שיתברר לו הדבר יעשה מעשה מה שאין כן אם הוא תלמיד חכם או פועל אין צריך לתפסו כדי לחקרו ולדרשו אלא יתלה הדבר בעניינו.
ודע כי המלך מוליך עמו אנשים משחיתים הממונים על הרג וצליבה ובתחילה כאשר תופסו כדי לחקרו ולדרשו אין רשאין לשלוט בו ורק אחר שיתברר אצלו שהוא גנב אומר לאותם המשחיתים תפסוהו אז יצא הדבר מתחת ידו כי אלו יעשו בו משפט כתוב להרגו או לתלותו ואין יכול להצילו מידם כי מאחר שמסרו בידם נמצא נגמר דינו אצלו ולכן כיון שאמר לאותם הממונים על ההוא גברא תפסוהו לא היה יכול להצילו מידם אלא תכף עשו בו משפט כתוב לתלותו כי כך הם מצווים ועומדים מאת המלך.
שָׁלַח לֵיהּ: קוֹצִים אֲנִי מְכַלֶּה מִן הַכֶּרֶם. הא דלא אמר לו הוּרְמָנָא דְּמַלְכָּא הוּא כאשר השיב אותו פַּרְהַגוֹנָא וכאשר השיב רבי ישמעאל לאליהו זכור לטוב.
ונראה לי בס"ד דאף על פי שהיה עושה חקירה ודרישה כשהיה תופסם ומתברר לו רשעתם מתוך דבריהם ועניינם עם כל זה לא היה סומך על בירור זה למסרם למלכות אלא עד שיראה בפרצוף שלהם אשר בו ידע ויבין בחכמה האלקית אשר בקרבו שזה האדם הוא ראוי להכריתו מן העולם והוא כקוץ שאין לו תקנה אלא שריפה שאין בו לחלוחית של מצוה ואינו עתיד לצאת מידו פועל טוב על דרך שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי (שמות ב, יב) כי רבי אלעזר בן רבי שמעון היה לו כח השגה זאת והיה לו רוח הקודש לידע נסתרות ונעלמות ומה שעתיד להיות. וכאשר נמצא בזוהר הקדוש מעשיות המעידים עליו בהשגת רוח הקודש שידע נסתרות כמראה הנביא וכמו שאמרו במעשה דההוא גברא ואותו נחש ולכן השיב לו בפה מלא קוֹצִין אֲנִי מְכַלֶּה מִן הַכֶּרֶם כלומר אני יודעם ומכירם שהם כקוצין שאין להם תקנה אלא בשריפה.
ורבי יהושע בן קרחה ידע שיש לו השגה בכך וידיו רב לו בחכמה האלקית ורוח הקודש וקבל דבריו אלו שבני אדם אלו הם קוצין שאין להם תקנה אלא בשריפה ורק אמר לו למה יהיה דבר זה על ידך וכי מן השמים אפקדוך לעשות כליון זה על ידך הנה דבר זה הוא ביד בעל ההשגחה שהוא בַּעַל הַכֶּרֶם וְהוּא יְכַלֶּה אֶת קוֹצָיו ולמה אתה מכניס עצמך בעובי הקורה? דאף על פי שאין אתה טועה להמית את הזכאי אין אתה ממונה על כך מן השמים!
ובזה מובן הטעם כי אליהו זכור לטוב דהוה שכיח אצל רבי אלעזר ברבי שמעון טפי מן רבי ישמעאל ולא אמר לו כלום על דבר זה כמו שאמר לרבי ישמעאל והיינו משום דהוא יודעו ומכירו שיש לו רוח הקודש וראיה רוחנית דאינו טועה ושוגה באלו האנשים שמוסר אותם למלכות.
ומה שהיה רוצה להציל לאותו כובס וסוף דבר עמד תחת הזקיפה ובכי היינו כי לאותו כובס לא ראה בפרצוף שלו ולא ידע עניינו ומה הוא אלא תכף כשאמר לו אותו דבר החליט בדעתו שזה ראוי להשחיתו מן העולם ואמר לממונים המשחיתים תפסוהו וכיון שאמר לאלו יצא הדבר ידוע שאינו יכול לחזור בו ולכך הוה בכי שמא ח"ו טעה בו ועל זה נאמר פרי המהירות חרטה כי עתה אינו יכול לראות בפרצוף שלו ואחר ששמע דבריו שאמר לו אל ירע בעיניך שדרך לראות בהם הפרצוף ולא ראית כי הנה אני מבשר אותך שלא טעית ולא שגית בדבר זה כי הוא באמת אין לו תקנה אלא הכרתה מן העולם ותשמע דבר אחד ממעשיו הרעים ומזה תבין כמה מלא עבירות וכמה היה הוא רע וקשה בעולם כי הוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכיפורים אשר בו כל הרשעים בטלים מן העבירות ומזה תבין אם ביום הכיפורים עשה כך כמה וכמה מעשים רעים עושה בכל יום ואם כן זו הצליבה היא תקנתו ואל תצטער מעתה בעבור זאת וכל זה מן השמים הניחו בלב אותו אדם לומר בפיו הודעה זו לרבי אלעזר כדי לשכך דעתו דרבי אלעזר ולא יצטער.
שָׁלַח לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: חֹמֶץ בֶּן יַיִן. הנה בודאי אין כוונתו כמו שפירש רש"י ז"ל אלא כונתו בזה על דרך מה שאמר שמואל בגמרא דחולין (חולין קה.) בענין אכילת חלב אחר בשר אנא חלא בר חמרא בהא לגבי אבא והיינו בעבור שהיה אביו מתנהג בחסידות יתירה בענין זה והוא לא נהג באותה חסידות לכן קרא עצמו 'חומץ' לגבי אביו וכן הענין כאן דאמר לו בענין זה אתה חשוב חֹמֶץ בֶּן יַיִן לגבי אביך כי אביך היה משתדל להחיות את ישראל שביטל כמה גזרות רעות מעליהם אף על פי שהיו חייבין בדין ואתה עושה להפך שמוסר אותם להריגה.
והשיב לו מה שאני עושה הוא טובה לישראל כי קוֹצִים אֲנִי מְכַלֶּה מֵהַכֶּרֶם שאני יודע ורואה ברוח הקודש ואבודם הנאה להם והנאה לישראל ולכל העולם וכמו שאמרו בגמרא (משנה סנהדרין י, ו) כָּל זְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם, חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם ושאל בגמרא מאן רשעים ואמר רבי יוסף גַּנְבֵי ואם כן אלו הגנבים שאני תופס אותם הוא קוצים מכאיבים וכאשר אבערם אני גורם חיות לכל ישראל וטובה גדולה כי ודאי טוב לכרם אם יבערו את קוציו ממנו.
הִנִּיחַ יָדוֹ עַל בְּנֵי מֵעָיו, וְאָמַר: שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי, שִׂישׂוּ, וּמַה סְּפֵקוֹת שֶׁלָּכֶם כָּךְ, וַדָּאוֹת שֶׁלָּכֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. פירוש אם זה הכובס שלא ראיתי בפרצוף שלו קודם שמסרתיו דעל כן הייתי מסתפק שמא שגיתי בו כך דנתברר לי עתה שלא שגיתי הודאות שלכם שהם בבני אדם שלא מסרתים אלא עד שראיתי בפרצוף שלהם ונתבררו אצלי בראיה הרוחנית על אחת כמה וכמה שיהיה לבי בטוח שלא יצא תקלה מתחת ידי כלל.
ועדיין צריך להבין למה הניח ידו על בני מעיו יאמר דברים בלי השמת ידים? ועוד למה החליט ותלה השמחה לבני מעיו יותר משאר איבריו ויותר שייך לומר שִׂישׂוּ שְׂפָתַי וּלְשׁוֹנִי שהיה מוסר הגנבים במאמר פיו?
ונראה לי בס"ד דכתב הרב עיון יעקב ז"ל דבני מעיו קאי על הלב והכליות כדאמרינן בסוף ברכות (ברכות סא.) לב מבין כליות יועצות וידוע דהלב והכליות נקראין בני מעים כדאיתא ביורה דעה (סימן נב) עד כאן דבריו עיין שם. וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל שתי כליות יש באדם אחת מימין ואחת משמאל ואותה שבשמאל מיעצתו לרעה, וכתב מהרש"א ז"ל דלכן אמר דוד המלך ע"ה אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי (תהלים טז, ז) שזכה דוד המלך ע"ה שגם הכוליא של שמאל מיעצתו לטובה עיין שם. ובזה פרשתי דברי החכם בצוואתו לבנו בני קח את העיצה מן הרחוק ועשה את הקרוב רחוק והוא פלא! ולפי האמור הכונה כך קח העיצה מן הרחוק כלומר מכוליית הימין שהיא רחוקה מן הלב כי הלב הוא הלוקח את העיצה ולא תקח מכוליית השמאל שהיא קרובה ללב ועל ידי כך תעשה את הרחוק שהוא כוליית השמאל מיעצת לטובה כמו הקרוב שגם היא תייעץ לטובה.
ובזה פרשתי בס"ד הכתוב בישעיה עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן (ישעיה כה, א) פירוש עצות הבאים מן הרחוק דוקא הנה הם אמונה אומן שתאמין שהם לטובה ולכן נאמר בשבח התורה באשת חיל מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ (משלי לא, יד) ולזה אמר שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר הֳ' וּרְפָאתִיו (ישעיה נז, יט) שהקדוש ברוך הוא ירפא כוליית השמאל לעשותה ככוליית הימין המיעצת לטובה.
ולכן הניח ידיו על בני מעיו שהם הלב והקולייא של ימין להורות דהלב שלו אינו לוקח עיצה אלא מכוליית הימין שמיעצת לטובה ומסירת הכובס למלכות היתה בעצת כולית הימין וכאשר נראה עתה סופו של דבר בהודאת הכובס על עצמו. ונראה לרמוז בס"ד ראשי תיבות כוליה לב ידים הוא 'כלי' כי הלב הוא הלוקח את העצה והכוליה היא הנותנת את העיצה והידים הם העושים המעשה שהוא הפועל על פי העיצה ההיא.
נמצא שלשה אלה הם שותפים בכל דבר ודבר מתחלה ועד סוף אך שותפות שלשה שסימנם כלי יש שותפות עם כוליה ימנית דצירוף כלי זה הוא נקרא 'כלי יקר' כמו שנאמר הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי הֳ' (ישעיה נב, יא) ויש שותפות עם כוליה השמאלית המיעצת לרעה אשר צירוף זה נקרא 'כלי מות' כמו שנאמר וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת (תהלים ז, יד) ולכן נתכוון רבי אלעזר לתת ידו על לבו ועל כוליה הימנית לרמוז כי צירוף כלי שיש בצלו הוא יד ולב עם כוליה הימנית שצירוף זה נקרא כלי ה' ונקרא כלי יקר.
ודע אף על גב שדיבר עם רבי אלעזר אחר דזקפוה הנה היה דרכם דאחר שזוקפים אותו אין מותחים החבל לחנקו אלא ממתינים עליו זמן עד שיתוודה ויצווה לבני ביתו שעומדים תחת הזקיפה ומדבר עמהם מה שרוצה לדבר.
הֲווּ מַפְקֵי מִינֵיהּ דִּיקּוּלֵי דִּיקּוּלֵי דְּתַרְבָּא. נראה דאף על גב דאפשר להיות שומן רב בדורות הראשונים שהיו גדולים באיכותן ובכמותן מכל מקום אפשר לשון זה לאו דוקא אלא הוא לשון גוזמא כמו שאמרו בגמרא על תפוח וגפן ופרוכת דברו חכמים לשון הבאי וכמו שאמרו במסכת מדות ותמיד (תמיד כט.) וכן אמרו דברה תורה לשון הבאי כמו שנאמר עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם (דברים א, כח) וכן דברו בנביאים וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם (מלכים א' א, מ) ועל כן גם הכא אפשר דנקיט הגמרא כלשון בני אדם לומר על דבר שהוא רב משיעור הנהוג לשון המורה רבוי עצום מאד ואינו כך ממש ואפשר לפי זה דגם מה שאמרו תלמודא דְּהֲוָה עַיִיל בַּקְרָא דְּתוֹרֵי בֵּינַיְהוּ לאו דוקא אלא הוא לשון גוזמא כלשון בני אדם.
214ימים לסיום הש״ס