שבת צח ע"ב

דף צח - ב

אמר תירץ שמואל: ביתדות, אותן עגלות לא היו אטומות מלמטה אלא יתדות היו בתחתיתן וריוח ביניהם, ונמצא שלא היתה רשות הרבים שתחתיה מקורה על ידי העגלה. ^[1] תנו רבנן: קרשים, מלמטן עוביין אמה, ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע. שנאמר גבי הקרשים "ויחדיו יהיו תמים על ראשו [של קרש] ", ולהלן הוא אומר "תמו [כלו] נכרתו". הרי למדנו שאף כאן היו כלים הקרשים בראש גובהם, דברי רבי יהודה. ^[2]

רבי נחמיה אומר: כשם שמלמטן עוביין אמה, כך מלמעלן עוביין אמה, שנאמר "ויחדיו יהיו תמים אל ראשו", ומשמע: שיהיו שוין סופם עד ראשם. ^[3]

ומקשינן לדעת רבי נחמיה: והכתיב "תמים", ומשמע שהיו תמים וכלים בראשיהם!?

ומשנינן: ההוא "תמים" לא בא לומר שהיו תמים וכלים, אלא ללמד: דליתו קרשים שלמין [מלשון "תמימים"], ולא לייתו דניסרא [יביאו קרשים עשויים מעץ אחד, ולא מעצים מחוברים זה לזה]. ^[4]

ומקשינן: ואידך, רבי יהודה, נמי, הכתיב "יחדיו", ומשמע שלא היו כלים למעלה!? ההוא "יחדיו" ללמד הוא בא, דלא לישלחופינהו מהדדי [לא יכנס קרש זה ויצא קרש זה], אלא יעמדו כל הקרשים בשוה, עוביו של קרש זה לצד עוביו של קרש זה.

עשרים קרשים היו לצד צפון, ועשרים לצד דרום, ולצד מערב שהוא כנגד פתח המשכן [שם לא היו קרשים] היו שמונה קרשים.

חלל המשכן היה שלשים אמות על עשר אמות. רוחב כל קרש שמסביבו היה אמה וחצי. ששה הקרשים שבמערב היו תשע אמות מרוחב המשכן. ולכן, היתה חסירה חצי אמה במקצוע צפונית מערבית, וחצי אמה במקצוע דרומית מערבית. ולכן העמידו בפינות שמשני הצדדים קרשים, שכל אחד מהם רחבו אמה וחצי, באופן שרוחב חצי אמה מהקרש עמד כנגד חלל המשכן, ורוחב אמה מרוחב כל קרש עמד כנגד עובי הכותל הצפוני והדרומי.

תו מקשינן: בשלמא למאן דאמר "כשם שמלמטן עוביין אמה, כך מלמעלן עוביין אמה", היינו דכתיב "ולירכתי המשכן ימה [לאחורי המשכן מצד מערב] תעשה ששה קרשים, ושני קרשים תעשה למקוצעות [לפינות המשכן] המשכן בירכתים".

ונמצא, דאתי פותיא דהני [של הקרשים במקצועות] ממלי ליה לסומכא דהני [בא רוחבם של הקרשים שבמקצועות, ומכסה את עובים של הקרשים הצפוניים והדרומיים], שהרי מכל קרש שבמקצוע נותר רוחב אמה שאינו נראה במשכן, והוא היה שוה לעובי הקרשים הצפוניים והדרומיים שהיה אמה. וכשאתה מסתכל מאחורי המשכן, אתה רואה זוית ישרה ומלאה של הקרשים.

אלא למאן דאמר קרשי המשכן מלמטן עוביין אמה, ואילו מלמעלן כלין והולכין הם מאחוריהם עד כאצבע, אם כן נמצא דהאי עייל והאי נפיק [זה נכנס וזה יוצא]!?

כלומר, הרי כדי לכסות את עובי הקרשים, אין צריך אמה שלימה לכל גובה הקרש, כי למעלה כלה והלך העובי עד כאצבע, ואילו רוחב הקרש שבמקצוע רחב הוא אמה וחצי עד למעלה, נמצא שהמסתכל מצידי המשכן, רואה הוא במקצוע שקיעה של הקרשים ביחס לקרש שבמקצוע, הרי "זה נכנס", הקרשים נכנסים, "וזה יוצא", הקרש שבמקצוע יוצא ובולט מהם. ^[5] ומשנינן: דשפי להו כי טורין [משייף היה את הקרשים שבמקצוע להסיר את בליטתם למאחורי הקרשים, ונמצאו הקרשים שבמקצוע משופעין משני צדדים, מאחוריהם ומצידם, וכמו הר] -

כלומר, אותה בליטה שנוצרה על ידי הקרש שבמקצוע, היה משייף אותה ומחסיר מרחבו של קרש בשיפוע, בהתאמה לשיפוע של הקרש לו הוא נושק ומכסה את עביו. ומאחר שאף מאחוריהם היו משופעים לדעת הסובר "כלין והולכין עד כאצבע", נמצא שהיו משופעים משני צידיהם כהרים. ^[6]

קרשי המשכן היו מחוברים זה לזה על ידי שלשה בריחים עשויים מעצי שיטים: בריח למעלה ובריח למטה ובריח באמצעו, אלא שחלוקים היו הבריחים העליונים והתחתונים מן הבריח האמצעי ["התיכון"] בשני ענינים:

האחד: הבריחים העליונים והתחתונים, היו מוברחים בתוך טבעות שהיה נותן מאחורי הקרש. ואילו הבריח התיכון היה נתון בתוך עוביו של קרש.

השני: הבריחים העליונים והתחתונים, לא היו מחברים את כל קרשי המשכן כאחד, אלא בריח לחמשה קרשים למעלה, ובריח לחמשה קרשים למטה, ^[7] וכן הלאה. ואילו הבריח התיכון אחד ויחיד היה, והיה מקיף את קרשי המשכן העשויים כמו חי"ת.

כתיב: "והבריח התיכון בתוך [עובים של ה] הקרשים מבריח מן הקצה [בפינה צפונית מזרחית של המשכן] אל הקצה [בפינה הדרומית מזרחית של המשכן] ":

תנא בברייתא: בנס היה עומד הבריח התיכון, שהרי כפוף היה כמין חי"ת מן הקצה אל הקצה. ^[8]

נאמר ביריעות התחתונות שהיו על גג המשכן עצמו, "ואת המשכן תעשה עשר יריעות. אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה [ואורך זה היה נתון על רוחב המשכן מן הצפון לדרום], ורוחב [היריעה, שהיה נתון לאורך המשכן מן המזרח למערב] ארבע באמה היריעה האחת, מדה אחת לכל היריעות. חמש היריעות תהיין חוברות [מחוברות, כשאורך יריעה ליד אורך חברתה] אשה אל אחותה [ונמצא רוחב המחברת עשרים אמה], וחמש יריעות חוברות אשה אל אחותה, [ואף היא עשרים אמה רחבה] ".

ומבארת הגמרא כיצד היו היריעות נתונות על המשכן, ואת מה היו מכסות, ומשום שחילוק יש בזה בין רבי יהודה לרבי נחמיה החלוקים בעובי הקרשים למעלה:

שדי אורכייהו לפותיא דמשכן [תן את אורך היריעות לרוחב המשכן] -

כמה הוי? עשרין ותמני [כמה הוא אורך היריעה התחתונה, הלוא עשרים ושמונה אמה] -

דל עשר לאיגרא ["הוצא" מתוך היריעה עשר אמות, שהאהילו על גג חללו של המשכן שהיה רחבו עשר אמות] -

פשא להו: תשעה להאי גיסא ותשעה להאי גיסא [נותרו מהן שמונה עשרה אמות, שחולקו בשוה בין שני צידי חלל המשכן, תשע לצפון חללו של המשכן, ותשע לדרום חללו של המשכן]. ומאחר שנחלקו התנאים, בעוביים של הקרשים מלמעלה, נמצא, כי לרבי יהודה, הסובר שלא היה עוביים למעלה אלא אצבע, מיגליא [מגולה היתה מבלי כיסוי יריעה] אמה דאדנים, כלומר, מגיעות היו היריעות עד האדנים, שהיו גבוהים אמה מן הקרקע ומכסים אמה בתחתית הקרש. כי הרי לשיטתו לא היה עובי לקרש למעלה אלא אצבע, ובשיפוע היו היריעות שוכבות על גובה הקרש, ובתשע אמות שנותרו מן היריעה כוסו תשע אמות בגובה הקרש מאדנים ולמעלה. ^[9]

ואילו לרבי נחמיה, מיגליא, עם האמה דאדנים, עוד אמה דקרשים. שהרי אמה אחת מתוך תשע האמות שנותרו ביריעה לצד צפון או דרום נועדה לכיסוי עובי הקרש, ולא נותרו אלא שמונה אמות לכסות את גובה הקרש. ונותרו האמה שבתוך האדנים עם האמה שמעליה כשהן מגולות, ואינן מכוסות ביריעה.

ולאחר שביארה הגמרא עד היכן היה מכסה אורכה של יריעה שהיה נתון אורכה לרוחב המשכן, מבארת עוד הגמרא, עד היכן היה מכסה רוחב היריעות כאחד [שהיה ארבעים אמה] את אורך המשכן שהיה חללו שלשים אמה, ואף בזה יש חילוק בין שיטות התנאים:

שדי פותייהו לאורכא דמשכן [תן את רוחב היריעות לאורך המשכן] -

כמה הויא [רוחב עשר היריעות כאחד]? ארבעין אמות.

דל תלתין לאיגרא ["הוצא" מרחבן של היריעות שלשים אמות לכסות את גג חלל המשכן שהיה שלשים אמה] - פשו להו עשר [נותרו עשר אמות] לצידו המערבי של חלל המשכן:

לרבי יהודה הסובר שעובי הקרשים המערביים אינו אלא אצבע, נותרו עשר אמות אלו כדי לכסות את כל גובה הקרשים שבמערב, ומיכסיא, מאחורי המשכן, אף אמה דאדנים. ^[10]

ואילו לרבי נחמיה שהיה צריך לכסות גם את עובי הקרש מלמעלה שהיה אמה, נמצא שלא נותרו אלא תשע אמות לכסות את גובהו של הקרש המערבי, ונמצא כי מגליא מאחורי המשכן, אמה דאדנים, שלא הספיק רוחב היריעות לכסותה.

מוסיפה הגמרא לבאר, כיצד היו יריעות העזים, שהיו נתונות על היריעות התחתונות, והיו עודפות הן באורכן והן ברחבן, מכסות את המשכן ואת הקרשים, והחילוק בזה לפי שיטות התנאים: "ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן, עשתי עשרה יריעות תעשה אותם [שלא כתחתונות שהיו רק עשר יריעות]. אורך היריעה האחת שלשים באמה [שתי אמות יתירות על אלו שתחתיהן], ורוחב ארבע באמה היריעה האחת [כיריעות התחתונות], מדה אחת לעשתי עשרה יריעות. וחברת את חמש היריעות לבד [רוחב כל המחברת עשרים אמה] ואת שש היריעות לבד [רוחב מחברת זו עשרים וארבע אמות], וכפלת את היריעה הששית [שהיא עודפת על היריעות שתחתיה] אל מול פני האוהל [כלומר, קפל את היריעה העודפת, ותן חצי רחבה לצד מזרח]. וסרח העודף ביריעות האוהל [כלומר, העודף שנוצר ביריעות מאותה יריעה העודפת על היריעות התחתונות, ואשר כבר נתת חצי רחבה לצד מזרח] חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן [לצד מערב]. והאמה מזה והאמה מזה בעודף באורך יריעות האוהל [שהרי התחתונות היו עשרים ושמונה אמות, ואילו העליונות היה אורכן שתי אמות נוספות, והיריעה כולה נתונה לרוחב המשכן] יהיה סרוח על צדי המשכן מזה ומזה [בצפון ובדרום], לכסותו [לכסות את מה שלא כיסו התחתונות] ":

שדי אורכייהו לפותיא דמשכן [תן את אורך היריעות לרוחב המשכן], כמה הויא? תלתין [מה היה אורכן, הלוא שלשים אמות] -

דל עשר לאיגרא, פשא להו: עשר להאי גיסא, ועשר להאי גיסא, ["הוצא" מהם לכסוי גג חללו של המשכן שהיה עשר אמות, נותרו בידך עשרים, שחולקו: עשר לצפונו של חלל המשכן, ועשר אמות לדרומו של חלל המשכן], ונמצא שלרבי יהודה, הסובר שאין עובי הקרש למעלה אלא אצבע, מיכסיא אף אמה דאדנים, שהרי לא היו צריכות לכסות את עובי הקרש, אלא בשיפוע היו נתונות עליו, ודי בעשר אמות אורך יריעה לכסות עשר אמות שהוא גובהו של כל הקרש עם האמה הנתונה באדנים.

ואילו לרבי נחמיה, הסובר שעובי הקרש אף למעלה אמה היה, מיגליא אמה דאדנים. שהרי מעשר האמות שנותרו הוצרכנו לאמה שתכסה את עובי הקרשים, ולא נותרו אלא תשע אמות לכיסוי הקרש, שהיה גובהו עם אמת האדנים עשר אמות.

תניא נמי הכי: כתיב ביריעות עזים "והאמה מזה והאמה מזה בעודף יריעות האהל [שעדפו על היריעות התחתונות], יהיה סרוח על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו [לכסות את מה שלא כיסו יריעות התחתונות] ". ונחלקו תנאים איזו אמה מכל צד כיסו יריעות העזים מעבר למה שכיסו היריעות התחתונות:

לכסות אמה של אדנים, שנותרה, לרבי יהודה, מגולה ביריעות התחתונות, דברי רבי יהודה.

רבי נחמיה אומר: לכסות אמה של קרשים שהיתה מגולה, לדעתו, ביריעות התחתונות מעל האדנים, אבל אמת האדנים לא היתה מכוסה אף לא ביריעות העזים.

ומוסיפה הגמרא לבאר, כיצד היו יריעות העזים, שהיה רוחב כולן כאחד עודף בארבע אמות על היריעות התחתונות, מכסות על המשכן לפי שיטות התנאים, ופירוש הכתוב לפי שיטותיהם: שדי פותייהו לאורכיה דמשכן [תן את רוחב היריעות על אורך המשכן].

כמה הויא רוחב כל היריעות? ארבעים וארבע אמות. דל תלתין אמות לאיגרא ["הוצא" מהם שלשים אמות לכסות את גג חלל המשכן מן המזרח למערב]. פשא להו ארבע סרי [נותרו ארבע עשרה אמות מרוחב היריעות].

דל תרתי אמות לכפלא ["הוצא" מן היריעות שתי אמות שהיו מתקפלות ויורדות לצד המזרחי], דכתיב "וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האוהל". פשא להו תרתי סרי [נותרו בידך שתים עשרה אמות]. ואם באת לכסות את הקרשים שבמערב, צריך עשר אמות בלבד לדעת רבי יהודה. ואילו לרבי נחמיה צריך אחת עשרה אמות. נמצא, שלפי רבי יהודה היו שתי אמות נסרחות על הקרקע שמאחורי המשכן, ואילו לרבי נחמיה אחת בלבד.

ומקשה הגמרא: הרי מן הכתוב יש ללמוד ששיעור רוחב היריעה הנסרחת על הקרקע מאחורי המשכן היה שתי אמות כדברי רבי יהודה, שהרי בשלמא לרבי יהודה, היינו דכתיב "חצי היריעה העודפת [על היריעות התחתונות שלא היו אלא עשר יריעות, ועל חציה כבר אמרה תורה להשימה בצד מזרח] תסרח על אחורי המשכן", והיינו כפשוטו, שהיו שתי אמות נסרחות על הקרקע שאחורי המשכן.

אלא לרבי נחמיה, מאי "תסרח"? כלומר, הרי עובי הקרשים מיעט באותה יריעה אמה אחת, ואם כן אין נגררת בארץ אלא אמה אחת, ומאי "חצי היריעה העודפת" דקאמר, שהן שתי אמות!? ומשנינן: תסרח מחברותיה. כלומר, היתה עודפת מחברותיה שתי אמות, אמה אחת לכסות את האדנים, ואמה אחת נגררת בארץ. ^[11]

תנא דבי רבי ישמעאל: למה משכן דומה? לאשה שמהלכת בשוק, ושיפוליה מהלכין אחריה [שולי בגדיה נגררים אחריה על הקרקע]. כך היו היריעות למשכן, שהיו נסרחות מאחורי המשכן על הארץ.

כתיב [שמות כו יז] "שתי ידות [כמין רגלים] לקרש האחד משולבות [עשויות כמין שליבות סולם, מובדלין זו מזו, ומשופין ראשיהן ליכנס בתוך חלל האדן], אשה אל אחותה [מכוונות זו כנגד זו]. כן תעשה לכל קרשי המשכן. וארבעים אדני כסף תעשה תחת עשרים הקרש. שני אדנים תחת הקרש האחד לשתי ידותיו [כל יד נכנסת באדן אחד], ושני אדנים תחת הקרש האחד לשתי ידותיו.

תנו רבנן: חרוצים היו קרשים בתחתיתם, כדי שייכנס בהם עובי דפנות האדנים. וכך היו עושים: חורצים בתחתית הקרש חריץ בגובה אמה וברוחב חצי אמה, כך שנשאר בתחתיתו, משני צידי רחבו, שתי ידות, רוחב כל אחת חצי אמה, בעובי אמה, ובגובה אמה [שהרי עוביו של קרש אמה אחת, ורוחב הקרש אמה וחצי, ועומק החריץ אמה], כדי ליתן כל יד באדן אחת. ועוד היה חורץ את שתי הידות מצידן החיצוני כעובי רחבו של דופן האדן, ^[12] כדי "שישב" הקרש על דופן האדן, ואם לא היה עושה כן, היה עובי האדנים מפריד בין הקרשים.

וחלולים היו האדנים, ובאותו חלל היו נכנסות הידות.

נתכוון לזרוק ד' אמות וזרק ח' חייב אם אמר כל מקום שתרצה תנוח וכבר פרשנוה בבבא קמא בפרק כיצד הרגל בסופו דקתני התם בפירושא אם אמר כל מקום שתרצה תנוח אין ואי לא לא מחייב. ת"ר הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע ד' אמות חייב פחות מד' אמות פטור פי' אם יש ממקום שזרק עד שנח בב' הצדדין שהן רה"ר ד' אמות חייב כגון שיש רה"ר בצד זה ב' אמות ובצד אחר ב' אמות אחרות רה"ר שנמצא מעביר ד' אמות ברה"ר וקמ"ל רשויות מצטרפו' אע"ג דרה"י חולק בין ב' רשויות הרבים ולא אמרינן קלוטה כמו שהונחה כלומר קלטתן רה"י טרם תנוח ד' אמות אלא כיון שבזריקה אחת הלך החפץ ד' אמות ברה"ר אע"פ שהן אמות מקוטעות ואינן ארבעתן רצופות ביחד חייב. אמר משמיה דרב המעביר ד' אמות ברה"ר מקורה פטור דהא כל מלאכת דשבת מן המשכן גמרינן להו (ולמה) [ולכן] הוא פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר ואקשינן איני והא עגלות שהיו טעונות קרשי המשכן מקורות היו בזמן שהקרשים עליהן ואמר רב משמיה דרבי חייא עגלות תחתיהן וביניהן וצדיהן רה"ר הן ופרקי' כי אמר רב לפי שאינן דומה לדגלי מדבר בדרא קמא פי' בזמן שלא הניח על העגלות קרשים אלא התחתונים בלבד שאינה מקורה כולה אבל כשיניחו עליה שניים ושלישים ותהא כולה מקורה לא אמר רב ואקשי' מכדי אורך העגלה כמה היא ה' אמות רוחב כל קרש אמה וחצי כמה קרשים טוען בעגלה שלש שאינה מחזקת יתר כי ארכה ה' אמות ורחב ג' קרשים כל קרש אמה וחצי ארבע אמות וחצי נמצאת חצי אמה עודפת העגלה על הקרשים והן ג' טפחים כי שדית בין קרש לקרש זה העודף כלבוד דמי ואפי' בדרא תתאה עגלה כולהי מקורה היא ודחי רב מי סברת קרשים כרחבם היה מטעינם על העגלה אחודן הוה מנח להן ואקשי' תו סוף סוף עובי כל קרש אמה היא כשמסדרן עלה עגלה נותן [ד'] קרשים על העגלה נמצאת עודף בעגלה אמה שהיא ו' טפחים כשתחלקם בין הקרשים יבא ביניהם פחות מג' טפחים שהרי בין ד' קרשים רוצה לחלקם וקיי"ל כל פחות מג' טפחים כלבוד דמי ומכל פנים העגלה אפילו בדרא תתא מקורה היא הניחא למ"ד כדבעינן למימר לקמן קרשים מלמטה עוביין אמה מלמעלה כלין והולכין עד כאצבע פי' הוה הנגר משפע ואוכל בקודש ועולה עד שנמצאת ראש הקרש עוביה אצבע ותחתיה הקרש עביה אמה משכחת לה דמשלבי קרשים מלמטה זו עם זו ומתרפקין ועולין עד שנמצא למעלה ביניהן קרוב לאמה וכיון שיש בין ב' הקרשים אמה ודאי אינן מקורות אלא למ"ד כשם שמלמטה עוביין אמה כך מלמעלה עוביין אמה היכי משכחת לה עגלה שאינה מקורה ופריק רב כהנא תמצא עגלה שאינה מקורה בזמן שאין על העגלה קרשים אלא אטבי בלבד פירוש עגלה זו עשויה ב' קורות ארוכות וב' קצרות בראשיהן כגון מלבנות המטה. והאמצע מגולה ומניחין באמצעה לרחבה קורה יוצאה חוץ לעגלה ב' אמות ומחצה מזה הצד וב' אמות ומחצה מן הצד האחר ומכניסין האופנים בראשי הקורה היוצאות חוץ לעגלה ומטעינין ע"ג העגלה הקרשים תחתיים שניים ושלישים ועוד בארבעת מקצועי העגלה ד' עצים ארוכים קבועים ועומדים כמין כנופי המטה וראשיהן משופעין ואחרי שמטעינין העגלה מביאין ד' קרשים רחבין כשיעור טפחים ונקראין אטבי שנים מהן ארוכים כאורך העגלה וב' מהן ארוכין כשיעור רוחב העגלה נקובים כל אחד נקב בראשו ב' נקבים בכל אחד ואחד ומכניס אלו הקרשים נקביה בראשי העצים העומדים כמין כגופי הארוכין לאורך העגלה והקצרים לרוחב העגלה ונמצאו אלו העצים הנקראים אטבי כמין מסגרות ונמצאו העצים העומדין בארבעת מקצועי העגלה כמין קירום מחזיקין הקרשים שלא ישמטו לא לארכן ולא לרחבן והן כמין מסגרות שסוגרין בעד הקרשים מכל הצד ואלמלא האטבי היו הקרשים דוחין העצים ונופלין ויש מי שעושין אטבי הללו מן ברזל כענין שפרשנו וכיון שפירק רב כהנא באטבי הקשו עליו וכי תמצא עגלה מגולה ואטבי עליה והלא אטבי לא נעשו אלא להנתן על גבי עגלה טעונה ובעת שהיא טעונה מקורה היא ונדחה רב כהנא ותירגמא שמואל ביתידות פי' יתידות שנים שלשה רחבות כמו טפח אגודות בעגלה שנמצא בין יתד ליתד כמו אמה ונמצאת העגלה כולו מגולה היא כולה. והוצרך שמואל להעמידה ביתידות משום דתני ר' חייא תחתיהן ואי אפשר להיות לעגלה תחת והיא אינה מקורה אלא ביתידות שיש ריוח הרבה ביניהן דליכא למימר בהן כלבוד דמי והוא כדבעינן למימר לקמן כי שיעור ב' עגלות מהלכות זו בצד זו בט"ו אמה ומיכן למדנו דרך רשות הרבים ט"ז אמה אלו ט"ו אמה ואמה יתירה למקום בן לוי כו'.

ואסיקנא בה: אמר שמואל ביתדות. כלומר: שהיו מניחין יתדות ועמודים של קלעים על חלל העגלה תחלה בשתי וערב, והא הן דרא תתאה ועליהן מניחין את הקרשים, ובזמן שהיתדות בלבד על העגלה אמר רב שתחתיה רשות הרבים. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר. ויש מי שפירש אטבי היכא מנח להו אגבה דעגלה, כלומר: שאין דרך להניח אלא על צפוי העגלה כשהעגלה מקורה נועצין בגבה האטבי, ואם אתה מעמידה באטבי עגלה גופא מקורה הואי, אמר שמואל בזמן אטבי בלחוד וכדרב חסדא, ואפ"ה לא במקורה בנסרים אלא בשיש אגבה דעגלה יתידות בלבד שעליהן תוחבין האטבי. וא"ת מפני מה דחקו להעמידה בכך, לוקמה בשאין שם כלום. תירץ רבינו האי גאון ז"ל, דתחתיהן ליכא למימר אלא בזמן שיש עליהן שום דבר ולא בזמן שהן מגולות לגמרי.

דשפי ליה כטריז. כך גריס רבינו האי גאון ז"ל, ופירש דטריז בלשון פרסי חתיכות בגד שתופרין בשפת החלוק כמין כיס, לשים בו מעות שקורין אלגי"ב, והוא רחב מלמטה והולך ומתקצר עד כאצבע מלמעלה.

וחזר למה שנתגלגל בה מעובי הקרשים שלדעת האחד הולכים ומשתפעין והביאה ממה שנ' תמים מלשון תמו כלומר שיהא עביין כלה למעלה ואע"פ שנ' יחדו פירושו שיהו מושיבים את האדנים מכוונים עד שיהא חבור הקרשים מכוון עביו של זה כנגד עביו של זה ולדעת האחר עבין שוה ממה שנ' יחדיו ומה שנאמר תמים שיהו שלימות ולא תבא אחת מהן משתי חתיכות והוא ענין דלא ליתו דניסרא ומתוך שהיה סובר על האומר שעבין כלה לכאצבע שיהא שפועו של קרש משני צדדין שאל לו על הקרשים שבמקצועות שהרי אין רחבן מתחבר עם עובי הקרשים שבאורך הצדדין ונמצא האי עייל והאי נפיק ותירץ דשפי להו כטורין ר"ל כשיפוע ההר שאינו משפע אלא מצד אחד וכך הקרש משפע מצד חיצון ופנימיותו נשאר שטוח כגון זה והרי הצד השטוח שבו מתחבר עם עובי הקרש:

ואחר כך נתגלגל להודיע על הבריח התיכון המבריח בתוך הקרשים שבנס היה עומד והוא שלדעתו אינו של חוליות ומבריח שלשה רוחות ממה שנאמר בה מן הקצה אל הקצה ומ"מ במשנת המשכן מפרשו מקצה מזרחי לקצה מערבי והוא שהיה עושה חמשה בריחים ואינן תחובים אלא בשלש מקומות והוא שהעליון והתחתון עשוי משתי חתיכות זה מבריח עד חצי הכותל וזה מבריח עד חצי הכותל זה נכנס בטבעות מצד זה וזה [נכנס] בטבעות מצד זה עד שמגיעים זה לזה אבל האמצעי אורכו כנגד כל הכותל ולא היה נכנס דרך טבעות אלא בעובי הקרשים שהיו נקובים בכוון באמצע עביין ונמצ' אורכו של בריח זה שלשים אמה ואפשר שאף על זה אמר שלרוב אורכו וטורח ישובו נס היה כשהיה עומד כאחרים שאינו מתקלקל:

ונתגלגל מזה לענין היריעות שבמשכן להודיע שהיריעות התחתונות המכסות את חלל המשכן [שהן של תכלת ושש ותולעת שני וארגמן] היו עשר יריעות אורך היריעה כ"ח אמות ורחבה ארבע אמות ואחר כך תפר את היריעות לרחבן חמש יריעות לבד [וחמש היריעות לבד] ומתחברין בקרסי זהב בלולאות תכלת שהיו נראין קרסים בלולאות ככוכבים ברקיע ונמצא רחבן ארבעים אמה והיו נותנין אורכן לרחב המשכן ופרנסת מהן עשר לרוחב חלל המשכן ונשארו תשע מצד זה ותשע מצד זה לאחורי הקרשים שבארך המשכן ולדעת האומר שהקרשים היו משפעין ואינם רחבים בראשיהן אלא כאצבע הרי כל התשע אמות הולכין לאחורי הקרשים ונמצאו כל הקרשים מכוסים ואעפ"י שגבהן עשר אמות הרי אמה מהן נכנסת בתוך האדנים ואמה מן הקרשים מגולות וכן ע"ד זה כשאתה מפרנס רחב היריעות שהוא ארבעים אמות לאורך המשכן אתה נותן שלשים לאורך החלל נשארו עשר אמות אחורי המערב לדעת האומר בשיפוע הקרשים כל צד המערב מכסה ואפי' האדנים ולדעת שני האדנים מגולים ותשע אמות שבקרשים מכוסים ומכל מקום בברית' התבאר שאמה מן הרחב נתונה כנגד הפתח לכסות עובי עמודים שבמזרח ונשתיירו תשע אמות אחורי המשכן במערב ונמצאו לדעת האומר בשיפוע האדנים מגלות ולדעת שני אף אמה מן הקרשים מגלות וכן נראה כדי שיהו הצדדין שוים בכך:

ופירש אחר כן ענין יריעות העזים הבאות על אותן היריעות שהזכרנו והם י"א יריעות כל אחת מהן ברחב ארבע ואורך שלשים והיה מחברן לצד רחבן שש יריעות לבד וחמש לבד ומחברן בקרסי נחשת וכשאתה מפרנס ארכן לרחב המשכן אתה נותן עשר לרחב חלל המשכן ונשארו עשר מכאן ועשר מכאן לדעת האומר בשיפוע אף האדנים מתכסות ולדעת שני אמה של אדנים מגולות וכן כשאתה מפרנס רחב יריעות לאורך המשכן אתה נותן [ל'] לחלל אורך המשכן וכן אתה נותן חצי יריעה על פני המזרח דכתיב וכפלת את היריעה הששית וכו' הרי ל"ב נשארו י"ב לדעת האומר בשפוע הרי כל הי"ב לאחורי המשכן לצד המערב ונמצא הכל מכסה וחצי יריעה עודפת על הארץ והוא שכתוב חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן [ולדעת שני אין חצי היריעה עודפת אלא אמה ולא אמר שתסרח כל חצי היריעה אלא מחברותיה ר"ל ממקום שהאחרות שבצדדין לארך המשכן כלות] והוא מאמה של אדנים שהיתה מגולית ובזו היתה מכוסית ועוד אמה על הארץ ונמצאת אמה זו נגררת אחר המשכן כאשה המהלכת ושוליה אחריה נגררים על הארץ:

וזה שפירשנו בקרשים שהיו נכנסים בתוך האדנים חרוצים היו הקרשים וחלולים היו האדנים ר"ל שלא כל רחב הקרש היה נכנס בתוך האדן אלא היה חורץ את הקרש באמצע רחבה מלמטה בגובה אמה ונשארים ידות לכאן ולכאן ואף הידות חרוצים בשפתיהם מבחוץ כשיעור עובי דופן האדן ברחב ובגופה אמה כדי שירכבו הקרשים על האדן שיהו משולבות קרש אל קרש ולא יפסיק עובי שני אדנים ביניהם והאדנים היו חלולים בדרך שיהו ידות הקרשים נתקעים לתוכם:

ואחר כך חזר לענין העגלות ושאל על אורכן למה היה חמש אמות ולפי מה שסדרנו די היה להם בארך ארבע אמות וחצי שהרי שלש שורות היו כל אחת ברחב אמה וחצי ואעפ"י שאמרו אמתא באמתא לא יתיב פירושו במצומצמות ומ"מ בארבע אמות וחצי מרווחות מספיק להם ותירץ שלא יהו הקרשים נדחקות יותר מדאי ואחר כך שאל על צידי העגלה ר"ל הזרועות שבהם היא מתגלגלת והם הנקראים אופנים מה הוצרך להיות כל אחד מהם יוצא ב' אמות ומחצה ודי לו באמה ומחצה שהרי מ"מ יהו הקרשים סמוכים בין רחב העגלה והאופנים חמש אמות וחצי וכל שרובן סמוך על העגלה אין חשש בהם שיפולו ונמצא שאתה יכול לקצר בשיעורן באויר רשות הרבים ותירץ שבשיעור זה אעפ"י שאין בהם חשש לנפילה היה בהם חשש לנדנוד עד שיהו שלשה חלקים שבה סמוכים על הדרך שציירנו:

בפירש"י בד"ה הא עייל כו' קרש של מקצוע בולטת ויוצא לדרום כו' עכ"ל המקשה נמי ידע שהקרש שבמקצוע היה משופע בעוביו לצד מערב כמו קרשים אחרים אלא ברוחבו מצד דרום ומצד צפון לא הוה ידע שהיה נמי משופע וא"כ האי עייל כו' ולא מקרי יחדיו ומשני ליה דשפי ליה כי טורין שהם משופעים משני צדדין כך היה הקרש שבמקצוע משופע משני צדדין וק"ל:

בד"ה לרבי יהודה כו' חרוצין למטה באמצע חצי אמה רחב בגובה אמה כו' עכ"ל אבל בחומש פירש"י שהיה החריץ באמצעו חצי רוחב הקרש כו' והקשה עליו הרמב"ן דא"כ יהיה עובי שפת האדן רביע רוחב הקרש כו' וא"כ כשאתה חורץ הקרשים מג' צידיהן כך לא ישאר בהן כלום ושפתי אדנים היו שוות בכל צד כו' עכ"ל ולפירושו דהכא ניחא דגם אם שפתי האדנים שוות בכל צד יהיה עובי שפת אדן רוחב רביע אמה וישאר לידות חצי אמה דהיינו רביע אמה לכל יד לרוחב הקרש וחצי אמה לכל יד בעוביו של קרש וק"ל:

תוס' בד"ה דל עשר כו' נימא שלא היה עוביין אלא חצי אמה כו' עכ"ל ולפי זה לר"י נמי הא דכתיב אמה מזה ואמה מזה לא היו מכסין כל האמה של אדנים רק חצי אמה של אדנים וכן לרבי נחמיה תסרח מחברותיה יהיה אמה וחצי נגררת ודו"ק:

חרוצים היו קרשים כו'. הוא מבואר ע"פ מ"ש המפרשים במעשה המשכן שהיא דוגמת ג' עולמות חצר המשכן נגד עולם התחתון והמשכן עם יריעותיו נגד עולם האמצעי כמ"ש נוטה שמים כיריעה ולפנים מן הפרוכת נגד עולם העליון ששם השכינה שרויה על הכרובים כמו בעולם עליון וז"ש חרוצים היו הקרשים וחלולים היו האדנים שהם דמיון לעמודי השמים שעליהם פרושים היריעות זה ע"ג זה כמו השמים שנאמר בהם נוטה שמים כיריעה וז"ש דבדמיון זה היו הקרסים נראין בלולאות של היריעות ככוכבים ברקיע ואמר עוד על כוונה זו שהיו יריעות זו ע"ג זו כמו השמים ושמי השמים וגדולה חכמה כו' כמ"ש בשמים מה רבו מעשיך ה' והם השמים כמ"ש כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' ומסיים בהו כולם בחכמה עשית וגו' אלא שאמר גדולה חכמה שנאמר בעליונים כו' דהיינו דומיא דשמי שמים דשם חכמת העליונים דאלו בעליונות כתיב בחכמה טוו את העזים כו' דהיינו מן העזים ע"ש הטהרה גמורה שיהיה טווי בב"ח דלא שייך טומאה כלל מחיים משא"כ יריעות התחתונות של תכלת כו' דהוה שייך במעשיהם בתלוש טומאה וק"ל:

בגמ' שנאמר יהיו תמים על ראשו ולהלן הוא אומר תמו נכרתו והא כתיב תמים ההוא דליתו שלימים וכו' ואע"ג דר' יהודה יליף מקרא דתמו נכרתו דתמים דהכא הוי נמי לשון כלייה לא דריש הכי אלא משום דמייתר ליה תיבה דתמים לכך דריש שהיו כלין והולכין אלא משום דאי לאו אשכחן בשום מקום דלישנא דתמים הוי לשון כלייה לא הוי שייך למדרשיה הכי לכך איצטריך לאתויי קרא דתמו נכרתו אבל לא משום דהוה ג"ש גמורה אכל ר' נחמיה ס"ל דלא הוי תמים מיותר דמבעי ליה למדרש דליתו שלימים וכו' לכך לא איכפת ליה בראייה דמייתי מקרא דתמו נכרתו וק"ל:

בתוס' ד"ה דל עשר לאיגרא וכו' ומאי חזי למימר איפכא וכו' ואמה רוחב להיות כנגד עובי הקרש הדרומי והצפוני וכו':

ד"ה תנא בנס היה עומד וכו' אלא היו שם ה' שנים למעלה א' מתחיל וכו' כצ"ל ור"ל חמשה היו בכל רוח ורוח שנים למעלה אלא שאותן השנים לא היו מקצה לקצה אלא אחד מתחיל מתחלת אורך עד חציו וכו' וכן השנים שלמטה אבל האמצעי היה מקצה אל קצה פי' מקצה רוח מזרח לרוח מערב וכן ברוח הצפונית וכן ברוח מערבית כיוצא בזה אבל לא היה מקיף הבריח האמצעי כל שלשה הרוחות וק"ל:

רש"י בד"ה אמר שמואל כו' דמתוך שהסדר גבוה ג' קרשים כו' כצ"ל:

בד"ה לר' יהודה כו' ומחסר מן הידות מבחון ומשני צידיהן כו'. נ"ב פי' כדי שיהיה חרון מכל ג' צדדין זולת מה שחרוץ מבפנים שעל ידו נעשית ידות וכן מה שפירש"י בחומש חרוצים מג' צדדין פירושו נמי הכי וק"ל:

בד"ה ל' מהן וכו' העודפות לר' יהודה כו' הד"א:

בד"ה לר' נחמיה כו' ועודפת של יריעה זו לכסות כו' כצ"ל:

דף צט ע"א רש"י בד"ה הוה נקט לה כו' ודוחק עצמו לעמוד בחצי אמה. נ"ב פי' בין האהלים והחצרות לצד דופן החיצון של כל עגלה יש חצי אמה ודו"ק:

רש"י ד"ה אמר שמואל. ול"נ פי' דאטבי כו' אלא מושיב שתי שורות של שלש שלש זו אצל זו. כ"נ דצ"ל. ויל"פ הגי' שלפנינו דר"ל שתי שורות (אחת בראש העגלה מזה והב' בראש השני) של שלש (בגובה) שנים זו א"ז (ר"ל כל שורה שנים זו א"ז ובגובה ג'):

בא"ד שבשני סדרים הפנימיים כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה דל. ואור"י דמב"ע ילפינן לה שהיה ארכו כו'. ק"ל דגובה תוכיח שבב"ע היה כחצי ארכו וחצי רחבו (עי' בב"ב פ"ו מ"ד ובהגר"א שם ד"ו) ובמשכן לא היה אלא רבעתם. ולעד"נ ליישב קושיית ר"י ע"פ הא דאיתא בעירובין (כג ב') פשטיה דקרא (דורוחב חמשים בחמשים במ"כ). אמר אביי העמד משכן על שפת חמשים כדי כו' ועשרים אמה לכל רוח ורוח וע"ש בפירש"י. וא"ת דלא הוי עובי הקרשים אלא חצי אמה לא יהיה שוין הרווח שבצדדין לרווח המערבי ונכון בעז"ה:

גמ' שדי פותייהו. ע"ל דף כח ע"א תוס' ד"ה קרשים:

אמר שמואל ביתדות. לא היו מקורות מלמטה אלא יתדות היו וריוח ביניהן כעין אותן שלנו העשויות להביא עצים. ולי נראה פי' דאטבי כמו אטבא דספרי האמור במנחות (ד' לב.) והוא גלואו''ן בלע''ז שמבקע מקל אחד בראשו ונושך בו דפי הקונטרס והכי קאמר רב כהנא באטבי לא היה נותן ריוח בין כל סדרא וסדרא כדקאמרת דמתוך שהסדר גבוה ג' קרשים כל אחד רחבו אמה וחצי ומושבו קצר שהוא אמה של עובי ותו לא הרי הן נופלות זו על זו אלא מושיב שתי שורות של שלש שנים זו אצל זו כמין אטבי ששתי צלעות האטבא סמוכות זו לזו כן מושיב לראש העגלה האחת ומחזיקות זו את זו ונמצא מקום מושב הסדר ב' אמות וכן עושה לראש השני ואמת הריוח באמצע ופרכינן היכא מנח להו לקרשים אגבה דעגלה והא עגלה גופה מקורה הואי ותינח צידיהן וביניהן כו' כדפרי' וללשון רבותי אין לשון הגירסא נראה כפירושן ולמה הוזכרו אותן טבעות כאן לשלחופינהו לקרשים שבשני סדרים הפנימית שלא יהו טבעותיהן מכוונין זו כנגד זו: ולהלן הוא אומר תמו נכרתו. מה תמו הנאמר להלן לשון כלייה אף תמים האמור כאן לשון כלייה: שנא' יחדו. כולן שוות: דלא לייתי דנסרא. קרש אחד מב' חתיכות: דלא לישלחופינהו. אחד לפנים ואחד לחוץ אלא מושיב הקרשים מכוונין זה אצל זה שיעמדו הקרשים מכוונים עוביה של זו כנגד עוביה של זו: ואתי פותיא דהני וממלא סומכא דהני. שכשהושיב ששה קרשים למערב נמצא רחבן תשע אמות והמשכן רחבו י' נמצא חסר הכותל חצי אמה לצפון וחצי אמה לדרום ומביא שני קרשים אחד למקצוע זה ואחד למקצוע זה ומושיבן אצל השש ורוחב הקרש אמה וחצי נמצא חצי האמה ממלא וסותם חסרון הקיר מערבי והאמה מכסה עביו של קרש הדרומי החיצון נמצאו הזויות שוין מבחוץ שני חודי הקרשים סמוכין יחד וכן לצפון: האי עייל והאי נפיק. דכיון דקרש אחד שבדרום ושבצפון למעלה כלה בעביו וקרש ההוא נותן במקצוע רחב אמה וחצי נמצא רחב הקרש של מקצוע בולט ויוצא לדרום מלמעלה חוץ מעביו של דרומי וכן לצפון: דשפי להו. לרוחב ב' קרשים שבמקצוע ומקצרן למעלה מרחבן שלא יהיו בולטין: כי טורים. ההרים הללו שהן משופעין [מב' צדדים]: בנס היה עומד. שאחר שהקרשים כולן נתונין באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו ומבריח לשלשת הרוחות ואין לך אומן יכול לעשות כן ובנס היה נכפף מאליו: דל עשר לאיגרא. לרחב חלל המשכן שהוא י' אמות: לרבי יהודה. דאמר למעלה כלין עוביין של קרשים לכאצבע אינן ממעטין ביריעות וכשפורשן לרחב המשכן נופלות תשע אמות לצפון ומכסין ט' אמות לקרשים מבחוץ ואמה של אדנים מגולה שהאדנים גבהן אמה וחלולין הם והקרשים חרוצין למטה באמצע חצי אמה רחב בגובה אמה ונשאר חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן והן שתי ידות לקרש האחד ומחסר מן הידות מבחוץ ומשני צידיהן לרכוב על עובי דופני האדן כשנועץ שתי הידות בשני אדנים כדי שיהיו הקרשים תכופות ומשולבות אשה אל אחותה ולא יהא עובי האדן מפסיק ביניהן: לרבי נחמיה. דאמר אף מלמעלה עוביין אמה ממעט עובי הקרשים הדרומיות והצפוניות אמה לכאן ואמה לכאן באורך היריעות ואינן נופלות אלא ח' אמות לכל צד: מיגליא אמה מן הקרשים. חוץ לאדנים ואמה דאדנים: שדי פותייהו לאורכא דמשכן. לאחר שחברו ה' יריעות לבד וכל אחת ד' אמות רחב הרי כ' אמות וכנגדן במחברת השנית שהיא של ה' יריעות. הרי מ' ל' מהן הויין גג למשכן לאורכו ועשר העודפות: לרבי יהודה. דאמר אין עובי קרשים שבמערב ממעט בהו נמצא היו''ד אמות כולן תלויות ומכוסות כל י' אמות של אורך הקרש הרי אף האדנים של צד מערבי מכוסין: ועשית יריעות עזים. אלו יריעות עליונות הפרוסות על יריעות התחתונות העליונות קרויות אהל כלומר לגג ומכסה והתחתונות קרויות משכן עצמו שהן לנוי תכלת וארגמן ותולעת שני: מיכסיא אמה דאדנים. שנשארת מגולה מן התחתונות יכסוה העליונות: לרבי נחמיה מיגליא אמה דאדנים. ועודפה של יריעה זו הוצרך לכסות אמה דקרשים שלא כסוה התחתונות: בעודף. שיריעות האהל עודפות על יריעות המשכן ב' אמות יהיה סרוח על כיסוי התחתונות לכסות מה שלא כיסוהו: ארבעים וארבע. די''א יריעות היו: תרתי דכפלא. שהיתה נוטה רוחב חצי יריעה על רוח מזרחית שלא היו שם קרשים שהוא פתח למשכן ואין שם אלא מסך פרוש כמו וילון כדכתיב ועשית מסך לפתח האהל וגו': בשלמא לרבי יהודה. דאמר עובי הקרשים לא ממעט ביריעות היינו דכתיב חצי היריעה העודפת בעליונות יותר מן התחתונות תסרח על אחורי המשכן סרוח על כל אורך הקרשים והאדנים של מערב ונגררות בארץ: מאי תסרח. אמה אחת נגררת ותו לא שהרי עובי הקרשים מיעט בה אמה: מחברותיה. חצי היריעה סרוחה מחברותיה אמה ממנה לכסות האדנים ואמה נגררת: ושיפוליה. שולי בגדיה כך היתה יריעה של אחריו נגררת בארץ: חרוצים היו קרשים. כמו שפירשתי חצי אמה באמצע רחבן מלמטה בגובה אמה ונשארין הידות לכאן ולכאן וגם הם חרוצים מבחוץ כשיעור עובי דופן האדן ברחב ובגובה אמה עד הארץ לרכוב על האדן שיהו משולבות קרש על קרש ולא יפסיק עובי שני האדנים ביניהם: וחלולים היו האדנים. שבאותו חלל היו תוקעין ידות הקרשים:

דל עשר לאיגרא. בכולה שמעתא אמר דרוחב המשכן י' אמות וקשה לר''י דמנא ליה להש''ס הא דילמא המשכן היה רוחבו י''א אמה והקרשים נאמר שלא היה עוביין אלא חצי אמה ושני קרשים למקצעות המשכן היו סותמות אמת אויר מכאן ואמת אויר מכאן וחצי אמה העודפת ברוחב הקרש כנגד עובי הקרשים של צד צפון ודרום ומאי חזית למימר איפכא שחצי אמה לכאן וחצי אמה [לכאן] הוא למלאות חסרון הכותל ואמה עובי להיות כנגד עובי הקרש הדרומי והצפוני ואומר ר''י דמבית עולמים ילפינן לה שהיה אורכו ששים אמה ורוחבו עשרים ה''נ במשכן רחבו שליש ארכו: תנא בנס היה עומד. אומר ר''י דהכא דקאמר שבריח התיכון היה מסבב ג' רוחות פליגא אברייתא דמלאכת המשכן דהתם אמר שלא היה נס אלא היו שם חמשה שנים למעלה אחד מתחיל מתחילת אורך המשכן עד חציו והשני מתחיל משם ואילך עד סוף הרוח וכן למטה היו שני בריחים כזה הענין אבל האמצעי היה הולך מרוח מזרח עד רוח מערב והיינו מן הקצה אל הקצה ולא היה מקיף כל שלש רוחות: