בבא מציעא פא ע"ב

עד דאתא [שבא] וחזר — אגניב [נגנב]. אתו לקמיה [באו לפני] רב פפא חייבינהו [וחייב אותם]. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב פפא: הא [הרי] שמירה בבעלים היא! אכסיף [התבייש]. לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי [ולבסוף נתגלה הדבר שבאותה שעה שיכר היה שותה] ולא אפה, ולא היתה שם שמירה בבעלים.

מסופר: הנהו בי תרי דהוו קא מסגו באורחא, חד אריך וחד גוצא [שנים היו מהלכים בדרך, אחד היה גבוה ואחד נמוך]. אריכא רכיב חמרא והוה ליה סדינא [הגבוה היה רוכב על חמור והיה עליו סדין], גוצא מיכסי סרבלא וקא מסגי בכרעיה [והנמוך היה מכוסה במעיל צמר והיה הולך ברגליו]. כי מטי לנהרא [כאשר הגיע לנהר] לא רצה שיספוג הסרבל מים רבים בנהר ויכביד עליו, שקליה לסרבליה ואותביה עילוי חמרא [לקח את מעילו והניחו על החמור] ושקליה לסדיניה [ולקח את סדינו] של ההוא ואיכסי ביה [והתכסה בו] שטפוה מיא לסדיניה [ושטפו המים את סדינו].

אתא לקמיה [באו לדין לפני] רבא, חייביה [חייבו] לשלם עבור הסדין. אמרו ליה [לו] רבנן לרבא: אמאי [מדוע] מחייב אתה אותו? הלא שאלה בבעלים היא! אכסיף [התבייש] רבא. לסוף איגלאי מילתא [לבסוף נתגלה הדבר] שבלא דעתיה שקליה [דעתו, ידיעתו נטלו], ובלא דעתיה אותביה [דעתו הניחו] ואם כן לא היתה פה שאילה אלא גזילה.

מסופר: ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה [אדם אחד השכיר חמור לחבירו], אמר ליה [לו]: חזי, לא תיזול באורחא [ראה, אל תלך בדרך] של נהר פקוד דאיכא מיא [שיש שם מים רבים בנהר], זיל באורחא [לך ברך] של נרש דליכא מיא [שאין שם מים]. אזיל באורחא [הלך בדרך] של נהר פקוד שלא כפי שאמרו לו, ומית חמרא [ומת החמור]. כי אתא [כאשר בא] בחזרה אמר: אין, באורחא [כן, אכן בדרך] של נהר פקוד אזלי [הלכתי], ומיהו ליכא מיא [ואולם לא היו שם מים],

אמר רבא: כאן אפשר להאמין לו על פי הנימוק: מה ליה [לו] לשקר, שהרי אי בעי אמר ליה [אם היה רוצה לשקר היה אומר לו]: אנא באורחא [אני בדרך] של נרש אזלי [הלכתי]. אמר ליה [לו] אביי: הנימוק של "מה לי לשקר" במקום עדים — לא אמרינן [אין אנו אומרים], שבמקום שיש עדים שיכולים לברר את הדבר אין אנו סומכים על הנימוק של "מה לי לשקר" להאמין לו. וכאן כיון שידוע שבדרך נהר פקוד יש תמיד מים, הרי הוא כסותר עדות הידועה לכל, ואינו נאמן.

א שנינו במשנה שאם אמר לו "שמור לי", ואמר לו: "הנח לפני" — הרי זה שומר חנם. אמר רב הונא: ואם אמר לו "הנח לפניך" — אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר, ואין עליו אחריות כלל. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אמר לו "הנח" סתמא [סתם], מאי [מה הדין]? ומציעים, תא שמע [בא ושמע]: שמור לי ואמר לו "הנח לפני" — שומר חנם. ונדייק: הא סתמא [הרי סתם] שלא אמר "לפני" — ולא כלום.

ודוחים: אדרבה, מדאמר [ממה שאמר] רב הונא: "הנח לפניך" הוא שאינו שומר חנם ולא שומר שכר, הא [הרי] אם אמר "הנח" סתמא — שומר חנם הוי [הוא]! אלא מהא ליכא למשמע מינה [מזה אי אפשר לשמוע, ללמוד, ממנו] בדרך הדיוק.

ומציעים: לימא כתנאי [נאמר שיש מחלוקת תנאים] בדבר, ששנינו: אם הכניס חפציו לחצר חבירו ברשות בעל חצר וניזקו שם — חייב בעל הבית. רבי אומר: בכולם אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית במפורש לשמור. ולכאורה מדובר שם כשמכניסים סתם, ואם כן נחלקו כבר תנאים בשאלה מה אחריותו של האיש!

ודוחים: ממאי [ממה] מוכיח אתה זאת? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [חכמים שם] אלא בחצר, שבת נטורי [שמירה] היא, ולכן כי קאמר ליה "עייל" [כאשר אמר לו "הכנס"] — "עייל דאינטר [הכנס שאשמור] לך" קאמר ליה [אמר לו], שלכך התכוון. אבל הכא, שוקא לאו בר נטורי הוא, "אנח ותיב נטר לך" קאמר ליה [כאן, בשוק לו לא מקום שמירה הוא, "הנח ושב ושמור לך" אמר לו].

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר ההיפך: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבי התם [שם] אלא בחצירו, דלעיולי רשותא קא בעי למשקל מיניה [שכדי להכניס רשות הוא צריך לקבל ממנו] וכי יהיב ליה רשותא לעיולי [וכאשר נתן לו רשות להיכנס] לא הבטיח לו דבר, אלא "תיב ונטר [שב ואשמור] לך קאמר ליה [אמר לו]. אבל הכא [כאן] בשוק שאמר לו סתם "הנח" — "הנח ואנא מנטרנא [ואני שומר] לך " קאמר ליה [אמר לו]. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר כי "הנח ותיב ונטר [ושב ושמור] "קאמר ליה [אמר לו], אי לאותבה [אם רק להניחה] — וכי רשותא בעי למשקל מיניה [רשות הוא צריך לקבל ממנו] להניחה ברשות הרבים? ואם כן אין לקשר בהכרח בין השיטות.

ב שנינו במשנה שאם הלוהו על המשכון — הרי המלוה הוא שומר שכר על המשכון. ומעירים: לימא מתניתין [האם לומר כי משנתנו] שלא כדעת רבי אליעזר היא? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון — ישבע שלא פשע בשמירתו ויטול מעותיו שהלווהו, אלו דברי ר' אליעזר.

ר' עקיבא אומר: יכול הלווה לומר לו: כלום הלויתני אלא על המשכון? אבד המשכון — אבדו מעותיך. אבל אם הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם, במקרה זה דברי הכל: אם אבד המשכון — אבדו מעותיו. ולכאורה נובע מכאן שלדברי ר' אליעזר שומר המשכון הוא שומר חנם!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כדעת ר' אליעזר היא, ולא קשיא [ואינו קשה]; כאן בברייתא מדובר באופן שמשכנו בשעת הלואתו ונטילת המשכון אז היא כתזכורת בלבד. כאן — שמשכנו שלא בשעת הלואתו אלא לקח ממנו לאחר זמן כדי לזרז את הגבייה, וכיון שכך — יש לו ענין בשמירת המשכון, ונעשה עליו כשומר שכר.

ומקשים: והא אידי ואידי [והרי זה וזה] גם במשנה וגם בברייתא,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - ב

עד דאתא איגניב, שלא בפשיעה גמורה!

אתו לקמיה דרב פפא, חייבינהו לשלם את דמי הגלימה.

אמרו ליה רבנן לרב פפא: למה חייבתם? הא שמירה בבעלים היא, ובשמירה בבעלים אין חולק שפטור השומר, ורק בפשיעה גמורה יש הסובר שאפילו אם בעליו עמו חייב?

איכסיף, לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שיכרא הוה שתי, ולא היתה שמירה בבעלים.

הנהו בי תרי, דהוו קא מסגו באורחא, הלכו בדרך יחדיו, חד מהם אריך, גבוה, וחד גוצא, נמוך.

אריכא, הגבוה רכיב על חמרא, והוה ליה סדינא, חלוק פשתן דק.

ואילו גוצא, מיכסי בסרבלא, היה לבוש בגד צמר עבה, וקא מסגי בכרעיה, הלך ברגליו.

כי מטי לנהרא, כאשר הגיעו לנהר, שקליה נטל הנמוך, המהלך ברגליו, לסרבליה, ואותביה והניחו עילוי חמרא, על החמור, כדי שלא יספוג בגד הצמר העבה מים מרובים.

שקליה לסדיניה דההוא, נטל הגוץ את סדינו של הארוך, הרוכב על החמור, ואיכסי ביה, והתכסה בו, במקום סרבלו, כשעבר במים, היות ובגד דק הוא, ולא יספוג מים מרובים.

שטפוה מיא לסדיניה, ואבד.

אתא לקמיה דרבא, חייביה לשלם לארוך, בעל החמור, את סדינו.

אמרו ליה רבנן לרבא: אמאי חייבתו בדמי הסדין? הרי שאילה בבעלים היא, שהרי בשעה ששאל סדינו, עשה עמו המשאיל במלאכתו, שהרי נשא אז את סרבלו של הגוץ על חמורו. ^[134]

איכסיף רבא.

לסוף, איגלאי מילתא דבלא דעתיה של בעל החמור שקליה, נטל הגוץ את הסדין, ובלא דעתיה של בעל החמור אותביה, הניח עליו הגוץ את סרבלו, ולא נתכוון בעל החמור להשאילו, ולא לשמור לו את סרבלו. וכדין חייבו רבא. ^[135]

מעשה בההוא גברא, דאוגר ליה שהשכיר חמרא לחבריה. אמר ליה המשכיר לשוכר, חזי, ראה, הזהרתיך, שלא תיזול באורחא דנהר פקוד, אל תלך בדרך העוברת לאורך הנהר "פקוד", דאיכא מיא, לפי שיש מים בדרך העוברת לאורך הנהר הזה, ורצוני שתזהר מכך, כדי שלא ינזק חמורי מהמים, אלא זיל באורחא דנרש, דליכא מיא, והדרך שם סלולה ונוחה.

אך השוכר שינה מדעת הבעלים, ואזיל באורחא דנהר פקוד, ומית חמרא. ולא ידוע מחמת מה מת.

כי אתא, כאשר חזר השוכר, אמר: אין, אכן, באורחא דנהר פקוד אזלי, הלכתי.

ומיהו, ליכא שם מיא! ואם כן, אנוס אני במיתת החמור. שהרי כמו שמת במקום זה, יכול היה למות גם בנהרא דנרש.

אמר לו רבא: נאמן השוכר שלא מת החמור מחמת המים אלא מחמת דבר אחר, כי מה, למה ליה לשקר ולומר שהלך שם ולא היו מים.

והרי אי בעי לשקר, אמר ליה: אנא, באורחא דנרש אזלי, כאשר ציוויתני! ואז לא היה יכול המשכיר להכחיש דבריו, והיה פטור, ואם כן, ודאי אמת בפיו. ^[136]

אמר ליה אביי: סברת "מה לי לשקר", במקום עדים המעידים כנגד, לא אמרינן!

ולכן, כאן, שיודעים אנו שתמיד מצויים מים מרובים במקום זה, נחשב הדבר כאילו עדים מעידים שאכן היו שם מים באותה שעה, ואינו נאמן לטעון להיפך, שלא היו שם מים.

שנינו במשנה: אדם האומר לחבירו, שמור לי מטלטלי, ואמר לו הנח אותם לפני, נעשה שומר חינם:

אמר רב הונא: אם אמר לו הנח לפניך, ולא לפני, אינו לא שומר חינם ולא שומר שכר, לפי שכל כוונתו לומר, שב ושמור אתה בעצמך את מטלטליך.

איבעיא להו, אם אמר לו הנח סתמא, ולא אמר לא לפני ולא לפניך, מאי? האם נתכוון להתחייב לשומרם, או לא?

תא שמע, ממה ששנינו במשנה: אמר לו שמור לי, ואמר לו הנח לפני, נעשה הוא שומר חינם.

ומשמע, הא אם אמר סתמא, אינו שומר ולא כלום.

ודחינן: אדרבה, מדאמר רב הונא לעיל, שאם אמר לו הנח לפניך, הוא דאינו לא שומר חינם ולא שומר שכר, כמו שנתבאר, הרי משמע, הא סתמא, שומר חינם הוי. ומסקינן, אלא מהא, ממשנתנו ליכא למשמע מינה אם שומר חינם הוא בסתמא או לא.

והוינן בה: לימא דין זה כתנאי,

שהרי שנינו [ב"ק מז א] "קדר שהכניסו קדרותיו לחצר חבירו, ושברן שורו של בעל הבית, אם הכניס ברשות, בעל חצר חייב בנזקי קדרותיו. שכאשר הרשהו להכניסן לחצרו, נתכוון לומר שמתחייב הוא לשומרן. ^[137]

ולכאורה, אף אם לא אמר לו במפורש שישמרם, חייב לשלם. וכמו כן כאן, שאמר לו הנח, נתחייב לשומרן.

רבי אומר, בכולם [כל אותם מקרים שנתבארו בגמרא שם], אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית במפורש לשמור.

וסברה הגמרא, שמחלוקתם היא כשאמר לו הנח "סתמא", אם נתכוון לחייב עצמו בשמירתם או לא.

ופרכינן: ממאי, מנין לומר שבכך נחלקו?

דלמא, עד כאן לא קאמרי רבנן התם "חייב בעל החצר", אלא כשהכניסם בחצר, דבת נטורי היא, שגדורה ונעולה, ולכן כי קאמר ליה בעל החצר עייל קדרותיך, כוונתו היא לומר, עייל, דאינטר לך, קאמר ליה. שהיות והשמירה בחצר היא דבר קל, הסכים בכך לשמור.

אבל הכא, כשבקשו לשומרם בשוק, ואמר לו הנח, כיון דשוקא לאו בר נטורי הוא, שהרבה עוברים ושבים שם וטרחה רבה היא לשומרם, כוונתו באומרו "הנח", אנח, ותיב, נטר לך אתה ! קאמר ליה. כלומר, במקרה זה אף רבנן יודו שלא נתחייב לשומרן.

אי נמי, אפשר לבאר להיפך, עד כאן לא קאמר רבי התם, שאינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור, אלא כשבקשו לשומרן בחצירו, היות דלעיולי, להכניס לחצירו, רשותא קא בעי למשקל מיניה, צריך לבקש רשות, הרי בבקשתו מבעל החצר נתכוון לבקש שירשהו להכניסם שם, וכי יהיב ליה בעל החצר רשותא, באומרו "הנח", רשות לעיולי בלבד, נתכוון לתת לו, להענות לבקשתו, אך לא לעצם השמירה, שלגביה הלשון "הנח" שאמר בעל החצר, משמעותו היא "תיב נטר לך", קאמר ליה.

אבל הכא, ברשות הרבים, הרי להניחם שם אינו צריך לבקש רשותו, שרשות הרבים היא, וכשבקשו להניח לפניו וענה לו "הנח", ודאי נתכוון לומר, הנח, ואנא מנטרנא, קאמר ליה.

דאי סלקא דעתך שכוונתו לומר "אנח, ותיב ושב אתה ונטר" קאמר ליה, הרי אי לאותבה, אם להניח ברשות הרבים, וכי רשותא בעי למשקל מיניה!? אלא ודאי משמעות הדברים, לומר שישמרם.

שנינו במשנה, הלוהו על המשכון נעשה המלוה שומר שכר:

כלומר, אדם המלוה מעות לחברו ונתן לו משכון, ערבון, עבור מעותיו, נעשה המלוה כשומר שכר על המשכון.

וסברה הגמרא, שהוא נעשה שומר שכר מפני שהמשכון ניתן לו לשם גוביינא, במקרה שלא יפרע הלווה חובו בזמן. ולכן, נהנה הוא המלוה מכך שמצוי המשכון בידו, כדי שבבוא העת הוא יוכל לגבות ממנו את חובו. ^[138]

והוינן בה: לימא מתניתין, האומרת שאם הלווהו על המשכון נעשה המלוה לשומר שכר, היא דלא כרבי אליעזר!?

דתניא, אדם המלווה את חבירו על המשכון, ואבד המשכון מתחת יד המלווה, ישבע המלוה שלא פשע בשמירתו, ^[139] [כדין שומר חינם הטוען אבד פקדונך] ויטול מעותיו, פרעון חובו מיד הלווה, דברי רבי אליעזר.

רבי עקיבא אומר: יכול הלווה לומר לו למלווה, הרי כלום הלוויתני אלא על המשכון, ואם כן, כיון שאבד המשכון, אבדו מעותיך!

כלומר, כוונתך בנטילת משכון זה היתה, שאם לא אפרע לך מעותיך, תחזיק אתה משכון זה כפרעון חובך.

ואם כן, כל עוד משכון זה בידך, ולא החזרתיו לי, מחזיק אתה חפץ תמורת מעותיך. ואיני חייב לך דבר אלא אם כן תחזיר לי משכוני.

אבל רבי אליעזר סבר, שלא היתה דעתו מתחילה לגבות חובו ממשכון זה, אלא הוא מחזיקו רק לזכרון דברים בעלמא, שאם יכחיש הלווה ויאמר לא לויתי ממך, יוציא המלוה את המשכון כהוכחה לדבריו. ולדברי רבי אליעזר, שומר חינם הוא, שהרי אינו נהנה משמירתו, שהרי לא יוכל לגבות ממנו.

אבל אם הלוהו אלף זוז בשטר, והניח לו משכון עליהם, דברי הכל, אם אבד המשכון, אבדו מעותיו. כי היות שהלוהו בשטר, ודאי הוא אינו צריך את המשכון לזכרון דברים, שהרי השטר בידו. אלא ודאי לקחו כערבון, לגבות ממנו חובו.

ומשנינן: אפילו תימא, אפשר לומר, שמשנתנו רבי אליעזר היא, ולא קשיא.

כאן, בברייתא, אמר רבי אליעזר שהוא שומר חינם, משום שמדובר באופן שמשכנו בשעת הלוואתו, שאז אנו מפרשים כוונתו שנתנו לו לזכרון דברים.

אבל כאן, במשנה, אמר רבי אליעזר שהוא שומר שכר, משום שמדובר באופן שמשכנו שלא בשעת הלוואתו, שאז, ודאי לא עשה כן לזכרון דברים, ^[140] שאם כן, היה נוטל ממנו משכון כבר בשעת ההלואה. אלא עשה כן לאחר שתבעו פעם אחת בבית דין, ולא היו לו מעות לשלם, וקצב לו זמן מאוחר יותר, ורק אז משכנו, כדי שאם לא יפרע לו עד אותו זמן, יגבה חובו מהמשכון.

ולפי זה, אם משכנו שלא בשעת הלואתו, יודה רבי אליעזר שכוונתו לגוביינא, ושומר שכר הוא.

הערות

^[134] מקשה הריטב"א, לשיטת רש"י שסובר דהשאילני ואשאילך לא הוי שמירה בבעלים, למה כאן שמירה בבעלים היא, והרי זוהי שאילה אצל הגוץ ושמירה אצל הארוך, ואף שלעיל נתבאר ברש"י שגם בשמור לי ואשאילך אינה שמירה בבעלים, יש לחלק דדוקא שם דשני הכלים אצל אותו אדם אינה שמירה בבעלים. אבל כאן שאולה אצל הגוף ושמורה אצל הארוך ומיקרי בעליו עמו

^[135] כיון דבלא דעתיה אותביה לא נחשב בעל החמור כשומר על הסרבל, שהרי לא ידע שהוא שם. "ובלא דעתיה שקליה" הכוונה, דמשום כך נחשב שואל שלא מדעת דגזלן הוא. אבל אם מדעתו היה נוטל היה שואל מדעת ופטור משום שבעליו עמו. [ריטב"א]

^[136] רבינו יונתן [הובא בשיטה מקובצת] מקשה, הרי שיטת רבא בבבא בתרא לג ב שלא מהני מיגו במקום עדים, ואיך סבר כאן דמהני? ותירץ, דרבא חזר בו. אכן דעת הרבה ראשונים, שלא נחלקו רבא ואביי במיגו נגד עדים ממש, דזה ודאי לא מהני, אלא כאן מדובר שעל פי רוב יש מים בנהר פקוד, ונחלקו אם מועיל מיגו להכחיש את המצב הרגיל במקום זה. והרמ"ך בשיטה מבאר באופן שונה מעט, שהרבה אנשים היו שם באותו יום ויכולים להעיד אם היו שם מים, ונחלקו אביי ורבא אם במקרה כזה נאמן במיגו, או שעליו לטרוח ולהביא עדים. והרי"ף גרס רבה. ולדבריו כלל לא קשה מהסוגיא דבבא בתרא.

^[137] עיין בבא קמא מז ב אי מקבל עליה נטירותא דעלמא או נטירותא דנפשיה, ולכאורה לדעת רבנן כאן מוכח שקיבל על עצמו נטירותא דעלמא, ועיין בריטב"א.

^[138] כך נתבאר ברש"י. מקשה הריטב"א, אף אם תפסו לגוביינא אינו שומר שכר, שהרי לקח את המשכון משום שנתן לו מעותיו ואינו מרויח מכך, שהרי אם היו המעות בידו היה מרויח יותר? [עיין הערה 117] ועוד הגמרא להלן מבארת בדעת רבי עקיבא טעמים אחרים ולא הזכירה שתופסו לגוביינא? התוספות בד"ה דברי חולקים על רש"י, וסוברים שגם לרבי אליעזר נטלו לגוביינא ולא לזכרון דברים בעלמא. ונחלקו במשכון בשעת הלוואתו, אם קונה מדשמואל או מדרבי יצחק כפי שיבואר בגמרא להלן. ובמשכנו שלא בשעת הלואתו מודה רבי אליעזר, משום שעיקר דינם של שמואל ורבי יצחק במשכון שלא בשעת הלואתו, ולהלן יתבאר.

^[139] ישבע שלא פשע, דשומר חינם הוא עליו [רש"י]. יש להקשות, למה נקט רש"י שבועה שלא פשע, הרי כמו כן נשבע שאינה ברשותו? מתרץ החתם סופר: דרש"י נקט שבועה זו לרבותא, שלכאורה היה מקום לפוטרו משבועה זו משום שאין לחושדו שפשע, שהרי רוצה הוא בקיומו של משכון כדי שיוכל לגבות חובו ממנו. אבל שבועה שאינה ברשותו ודאי נשבע ככל שומר חינם, מחדש רש"י שגם שבועה שלא פשע עליו להשבע.

^[140] לפי באורו של רש"י. אבל התוספות מבארים, דמשכנו שלא בשעת הלוואתו קני מדרבי יצחק [המובא לקמן] ולכאורה נחלקו לשיטתם שם, שדעת רש"י דקני מדרבי יצחק אף לענין חיוב אונסין, ולכן ודאי כאן אין חיובו מדרבי יצחק שהרי חייב רק כשומר שכר הפטור באונסין. אבל בתוספות שם נתבאר שאפילו לרבי יצחק אינו חייב אלא כשומר שכר, ומשום כך מבארים הם שגם כאן חייב כשומר שכר מדרבי יצחק.

ומקשים: והא אידי ואידי [והרי זה וזה] גם במשנה וגם בברייתא,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Before he came back it was stolen. They came before Rav Pappa, who deemed them liable to pay. The Sages said to Rav Pappa: This is a case of safeguarding with the owners. Rav Pappa was embarrassed. Ultimately it was discovered that at that time the cloak owner was drinking beer and not baking, and therefore this was not a case of safeguarding with the owners.

The Gemara relates: An incident occurred with these two people who were going on the way, one of whom was tall and one of whom was short. The tall one was riding on a donkey and he had a sheet. The short one was covered with a woolen cloak [sarbela] and was walking on foot. When the short one reached a river, he took his cloak and placed it on the donkey in order to keep the cloak dry, and he took that tall man’s sheet and covered himself with it, and the water washed away his sheet.

The tall man came for judgment before Rava, who deemed the short man liable to pay for the sheet. The Rabbis said to Rava: Why did you deem him liable to pay? This is a case of borrowing with the owners present. Rava was embarrassed. Ultimately, it was discovered that the short man took the sheet without the tall man’s knowledge and placed it back without his knowledge, and therefore this was not borrowing, but theft.

The Gemara relates that there was a certain man who rented a donkey to another. The owner said to the renter: Look, do not go on the path of Nehar Pekod, where there is water and the donkey is likely to drown. Instead, go on the path of Neresh, where there is no water. The renter went on the path of Nehar Pekod and the donkey died. When he came back, he said: Yes, I went on the path of Nehar Pekod; but there was no water there, and therefore the donkey’s death was caused by other factors.

Rava said: The renter’s claim is accepted, due to the reasoning of: Why should he lie? In other words, if this man wanted to lie, he could have told the donkey’s owner: I went on the path of Neresh, as the owner instructed. Abaye said to Rava: We do not say the principle of: Why would I lie, in a place where there are witnesses. Since witnesses can be summoned to establish conclusively whether there was water along the path of Nehar Pekod, the reasoning that the renter could have stated a different claim is not employed.

§ The mishna teaches that if one says to another: Safeguard my property for me, and the other says to him: Place it before me, the second individual is an unpaid bailee. Rav Huna said: If the second individual said to him: Place it down before yourself, he is neither an unpaid bailee nor a paid bailee, and he has no responsibility at all. A dilemma was raised before the Sages: If he said simply: Place it down, without specifying further, what is the halakha? The Gemara attempts to provide an answer from the mishna. Come and hear: If one says to another: Safeguard my property for me, and the other says to him: Place it before me, the second individual is an unpaid bailee. This indicates that an unspecified statement is nothing.

The Gemara rejects this inference: On the contrary, one can infer the opposite from that which Rav Huna says: If the second individual said to him: Place it down in front of yourself, it is in this case that he is neither an unpaid bailee nor a paid bailee. This indicates that if he said simply: Place it down, without specifying further, he is an unpaid bailee. Rather, no inference is to be learned from this mishna, as the inferences are contradictory concerning this halakha.

The Gemara suggests: Let us say that this matter is the subject of a dispute between tanna’im, as it was taught in a mishna (Bava Kamma 47b): If one brought his items into the courtyard of another with the permission of the owner of the courtyard and they were damaged there, the owner of the courtyard is liable. Rabbi Yehuda HaNasi says: In all cases he is liable only if the owner of the courtyard explicitly accepts upon himself to safeguard the items. That mishna is apparently referring to one who places his items in a yard without specification, and the tanna’im disagreed on the question of liability; it therefore has a parallel application to the case in this mishna.

The Gemara refutes this claim. From where do you know that these cases are parallel? Perhaps the Rabbis there say their opinion only in a courtyard, which can be safeguarded, and therefore when the owner of the courtyard allowed the other to bring his items into the courtyard and said to him: Place them in, what he was saying to him was: Place them in so that I can safeguard it for you. But here, in a market, which is a place where goods cannot be safeguarded, he was actually saying to him: Place it down and sit and safeguard it yourself.

Alternatively, one can say the opposite: Perhaps Rabbi Yehuda HaNasi says his ruling, that the owner of the courtyard is not liable, only there, in his courtyard, as he requires permission from the owner of the courtyard to enter, and when the owner of the courtyard gave him permission to enter, all he said to him was: Sit and safeguard it. But here, in the market, when he said to the owner of the item: Place it down, he was saying to him: Place it down and I will safeguard it for you. As if it enters your mind that he was saying to him: Place it down and sit and safeguard it yourself, does the owner of the item really require permission from him to put an item down in a public place? In light of these suggestions, there is not necessarily a connection between the two mishnayot.

§ The mishna teaches: One who lent to another based on collateral is a paid bailee for the collateral. The Gemara comments: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. As it is taught in a baraita: With regard to one who lends to another based on collateral and the collateral was lost, the lender takes an oath that he was not negligent in his safeguarding, and then he may take his money that he lent him. This is the statement of Rabbi Eliezer, who apparently maintains that the lender took the collateral as proof of the loan, and therefore he is considered an unpaid bailee, who is liable for negligence unless he takes an oath.

The baraita continues: Rabbi Akiva says that the borrower can say to him: Didn’t you lend to me only based on the collateral? If the collateral is lost, your money is lost. In other words, the collateral was taken as security for the debt. But if he lent him one thousand dinars by means of a promissory note and the borrower left him collateral against the money, everyone agrees that if the collateral is lost, his money is lost. In this case it cannot be claimed that the collateral was held as proof of the debt, as there is a document attesting to the debt. Consequently, it was evidently taken as security corresponding to the loan, which means that if the collateral is lost, the lender loses his money.

The Gemara refutes this suggestion: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, it is not difficult. Here, the baraita is referring to a case where the lender took his collateral at the time of his loan, and therefore the collateral served as proof of the loan, whereas there, the mishna is referring to a case where the lender took his collateral later, not at the time of his loan, to enhance his ability to collect payment. In this latter case, the collateral is clearly security for the money, and therefore he is considered a paid bailee.

The Gemara raises a difficulty: But don’t both this and that, the mishna and the baraita,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרי' ואימא דרב הונא אלא מהא ליכא למשמע מינה. קשה לי וכיון דמתני' דיקא הכי איכא למשמע מינה דעל כרחיך ועל כרחיה דרב הונא מתני' דיקא, וי"ל דהכי קאמר כיון דרב הונא אמר הכי ש"מ לא נחתי לדיוקא דסתמא אלא עיקר דינא תנוי לפני שומר חנם לפניך ולא כלום סתמא תיבעי לך אי לפני קאמר או לפניך:

שמור לי ואמר לו הנח לפני שומר חנם. מסקינן בגמ' דאפילו בשוקא הוא דאמר הכי. וא"ת ובמה נשתעבד לו לשמור, דודאי שומר לא מיחייב בדיבור בעלמא עד דמשיג, וכדאמרינן (לקמן בבא מציעא צט, ב) כאן שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. י"ל דמשכחת לה כגון שהניחו בארבע אמותיו בסימטא שהם קונות. אי נמי הכא מיירי בבהמה ואמר לו הכישה במקל והיא תבא, וכדאמרינן לקמן בפרק השואל (שם) הכישה במקל והיא תבא כיון שיצאה מרשות משאיל ומתה הראב"ד והרשב"א ז"ל. [לשון הנמוק"י. והובא ג"כ במ"מ פ"ר ה"ח מה' שכירותי].

אימא דרב הונא הנח לפניך אינו לא שומר שכר ולא שומר חנם הא סתמא שומר חנם אלא מהא ליכא למשמע מינה. ואיכא למידק, כיון דממתניתין שמעינן לה, מאי איכפת לן דרב הונא, הא על כרחין ממתניתין שמעינן לה. וי"ל דרב הונא אמתניתין קאי, ואי ממתניתין שמעינן דסתמא אפילו שומר חנם נמי לא הוי, רב הונא בהכין הוה נקיט, ולא נקיט הנח לפניך, אלא שמע מינה דקים ליה דמתניתין לא נחתא להכי ולא שמעינן מינה מידי. ובעיין לא איפשיטא, הילכך אפילו שומר חנם נמי לא הוי, דהמוציא מחבירו עליו הראיה. (שיטמ"ק).

שמירה בבעלים שאנו פוטרין בה את השומר מן הכל דוקא שהבעלים יודעין בכך ונתרצו בדבר אבל שומר שעשאו לבעל הפקדון שומר בשלו ולא הודיעו כגון שהפקיד בחצרו לשמור ושתזכה לו חצרו אין זה כלום מעשה היה בשנים אחד רכוב ואחד הולך ברגליו והרכוב היה מתעטף בסדין וההולך ברגליו היה מתעטף בסרבל וכשהגיעו לשפת הנהר הניח זה ההולך ברגליו סרבלו על חמורו של זה ושאל סדינו של זה ונתעטף בו ושטפו המים את הסדין והיו פוטרין אותו מצד שהאחר היה במלאכתו ונושא סרבלו עד שנודע להם שלא מדעתו של זה הניחו על חמורו ומתוך כך לא דנוה כשמירה בבעלים:

מה שהביאו בסוגיא זו באחד שהשכיר חמורו ואמר לו לא תלך בדרך נהר פקוד שיש בו מים וכו' כבר ביארנוה בפרק זה למעלה:

הקדר שהכניס קדרותיו בחצרו של בעל הבית ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור אף הוא אומר מה לך ולקדרותיך ברשותי ואם הוזקה בהמתו של בעל הבית בהן בעל הקדרות חייב ולא סוף דבר שנכנס שלא ברשות אלא אפילו נכנס ברשות ר"ל שאמר לו הכנס הדין כן שאין לשון זה אלא רשות ליכנס ר"ל הכנס אלא שתהא זהיר בשמירתם אם שלא יזיקו אם שלא יוזקו עד שיקבל עליו בפירוש לשמור והוא שיאמר הכנס ואשמור לך וכבר ביארנוה במקומה בבבא קמא:

איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי. פירש רש"י שלא הלך לאפות מיד אלא שהלך להשתכר. ואף על פי שהיה במלאכתו בשעת גנבה חייב דלאו שאלה בבעלים דקיימא לן היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך שיהא עמו בשעת שאלה. אבל אלו הלך לאפות הפת מיד הרי היה עמהם בשעת שאלה ואף על פי שבשעת גנבה היה משתכר שאלה בבעלים היא דקיימא לן היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה. ומיהו אפילו הלך לאפות מיד לא הוה חשיבא שאלה בבעלים אלא משום דמשעת אמירה נעשה שואל כיון שהלך לעשות מלאכתם מיד בלא הפסקת מלאכה אחרת וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א.

וכתב ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: וששאלתם על מה שאמרו בפרק האומנים הנהו אהלויי דכל יומא הוה אפי חד מינייהו וכו'. עד לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי.

תשובה. אין ספק שמה שאמרו ההיא שעתא. אין הכוונה בו ההיא שעתא דאיגנב ביה גלימא לפי שאמרו היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה. אבל הכוונה בההיא שעתא דמשכוה לגלימא למנטרה וזה שאין אנחנו יכולין לומר שכשאמר להם נטורו לי גלימאי שמסר אותה להם באותה העת שאם היה הענין כן לא היתה שמירה בבעלים לפי שאותה העת שמסר אותה להם עדיין לא היה מתעסק באפייה כדי שתהא שמירה בבעלים אבל ההכרח מחייב אותנו לומר שכשאמר להם נטורו לי גלימאי לא מסר אותה להם באותה העת אבל היתה מופקדת באיזה מקום ואמר להם קחו אותה ושמרו אותה לי והלך הוא לאפייה ואחר זמן לקחו הם הגלימא למנטרה שאינם מתחייבים בשמירתה עד שעה שימשכו אותה וכמו שאמרו כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים וטען הטוען דפשיעה בבעלים היא שבשעה שמשכו הגלימא למנטרה כבר התחילו בעליה באפייה שאז היא שמירה בבעלים ואחר כך איגלאי מילתא למפרע דבעידנא דמשכוה לגלימא למנטרה שהוא עת חיובם בשמירתה לא התחיל בעל הגלימא באפייה אבל שכרא הוה שתי. עד כאן.
עוד כתב בתשובת שאלה אחרת וזה לשונו: שאלת ראובן נשתתף עם שמעון ושם כל אחד מהם סך ידוע בתורת קרן והיה לכל אחד מהם פרדה ושם כל אחד פרדתו בסך ידוע והכניס אותה בכלל השותפות אלא שהתנו ביניהם שכל מי שתשאר פרדתו מהם קיימת יקחנה בסך ששם אותה בשותפות ונתפשרו להתעסק שניהם במיני הסחורות וישתמשו בבהמות הנזכרות ואחרי עבור זמן לקח ראובן פרדת שמעון ושלחה לריחים עם נער והיא טעונה חטים שלו לבדו ואין לשותפו בהם דבר ונאבדה הפרדה ותבעו שמעון בכל דמי הפרדה באמרו שעבר במה שנשתמש בה לעצמו בלא רשות ונעשה עליה כשואל שלא מדעת ואמר לו ראובן הלא מנהגנו יחד להשתמש בשתי הפרדות בכל מה שנצטרך ולוקח כל אחד ממנו בהמת חברו ומשתמש בה בכל הצריך לו ואין חברו מקפיד עליו ואנחנו בזה שותפים ובשותפים נאמר שאלה בבעלים פטור להיותנו מתעסקים יחד בשותפות בעת אחת. יורנו אדוננו שורת הדין בזה ואם יש בזה הפרש גם שלא שמו הבהמות על עצמן לפי שהעיקר בידינו הוא שישאיל עצמו לו או ישכרנו בשעת שאלה או בשעת שכירותן ואם היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה ונחשוב אותה שמירה בבעלים ואם כן היאך אמרו איגלאי מילתא דההיא שותא הוי שתי שיכרא והיא שעת שבורה ומתה והלא כבר היתה בתחלה שאלה בבעלים. יבאר לנו זה והשם יתברך יכפיל שכרו.

תשובה. אם האמת כמו שטען ראובן שהיה מנהגם להשתמש כל אחד מהם באותה בהמה במה שהוא צריך לשותפות ובמה שהוא מיוחד להשתמש לעצמו זולת שותפו וזולת השותפות ולא היה מקפיד עליו שותפו בזה אינו שואל שלא מדעת ואם נתברר ששמעון היה מתעסק בדבר מענייני השותפות בין בשעת שאלה בין בשעת שבורה ומתה ראובן פטור מלשלם להיותה שמירה בבעלים. ומה שהקשית על מה שאמרו במעשה דהנהו אהלויי וכו' לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוי שתי מאמרם היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה ואמרת מה הועיל היות ההיא שעתא דאיגניב גלימא דהוה שתי שיכרא וכבר היה בעיקר המעשה שמירה בבעלים. מאד תמהתי מקושייתך זו איך עלתה בדעתך לפי שלא היה צודק שיהיה כאן מתחלה שמירה בבעלים ואין לנו להשגיח על מה שהיה בעידנא דאיגניב גלימא דהוה שתי שיכרא אלא אם היה בעת שנתן להם הגלימא כבר התחיל באפייה אבל הואיל ובעת שנתן להם הגלימא עדיין לא התחיל באפייה אלא שנתן להם הגלימא והלך להתוסק באפייה בעת שנאבדה בה הגלימא ולא היה באותה העת התעסק באפייה אלא שיכרא הוה שתי הנה לא היתה שם שמירה בבעלים כלל לא בעת שלקחו הגלימא לשמירה ולא בעת שנאבדה לפי שבעת שקבלו הגלימא לשמירה עדיין לא התחיל באפייה וגם בעת שנאבדה לא היה מתעסק באפייה אבל שכרא הוי שתי וקושיא זו שהקשית אינה קושיא ואין במאמר דבר שיתקשה במה שביארנו. עד כאן מתשובותיו המועתקות מלשון ערבי.

וזה לשון הראב"ד: לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי. ואלו היה הולך לאפות הרי הוא כמי שהתחילה שמירתו שההולך לעשות מלאכה כמי שמתחיל בה הוא אבל זה לא התחיל לא במלאכה ולא בדרך לעשותה רק בצרכו היה מתעסק לפיכך אלו שומרי הגנבה שפשעו בה חייבים.
אלא ההוא יומא דלאו דידיה הוא ואמרו ליה זיל אפי לן ואמר להו באגרא דאפינא לכו נטורו לי גלימאי נמצאו הם שומרי שכר כי בתחלה היו סבורים כי יומיה הוה והם שומרי חנם היו בשמירת הגלימא כי בלא שמירת הגלימא היה עליו לאפות נמצא שאינם חייבים על הגלימא אלא מן הפשיעה בלבד על כן היינו צריכים לומר פשעו בה ואגנוב. ולא היה כן אלא שכירים היו על שמירתה והיו חייבים עליה אף באונס גנבה וכיון שמסרה להם מיד נעשו עליה שומרי שכר אף על פי שלא התחיל הוא במלאכת האפייה בענין שמור לי היום ואשמור לך למחר שניהם שומרי שכר זה לזה זה ביומו וזה ביומו מיהו כל זמן שלא התחיל האופה במלאכת האפייה הוא אינו נחשב עדיין השכיר שלהן כדי שנחשוב שמירתן בגלימא שמירה בבעלים לפי שלא היה שכיר יום כי אם באפייה בלבד וכל זמן הרי הוא כמחר שהראשון חייב מיד ביומו והשני אינו חייב עד למחר. ומתחלה שהיו סבורים כי מיד התחיל גם הוא באפייה הקשו לו לרב פפא והא גנבה בבעלים הוא ופטורים בגנבת הגלימא ואיכסיף עד שנודע הדבר שלא היה עוסק באפייה והם היו לו שומרי שכר מיד בשביל החוב שהיה עליו. עד כאן.

דבלא דעתיה שקל ובלא דעתיה יהיב ליה סרבליה נעשה לו שומר על הסדין ואין כאן שאלה בבעלים. וזה ברור. הריטב"א ז"ל.

אמר רבא מה לי לשקר אי בעי אמר באורחא דנרש אזלי אמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים. כלומר שאין אדם נאמן במיגו במקום שיש עדים כנגד טענתו שהוא טוען והכא מיגו במקום עדים הוא דאיהו אמר דלית תמן מיא ואנן סהדי שאין אותו מקום בלא מים. ותמיהא מילתא היכי אמר רבא שיהא נאמן להכחיש עדים בטענת מיגו. והנכון דודאי לעולם איכא מיא התם וסלקא דעתיה דרבה דכיון דאית ליה מיגו מתרצינן לישניה דהא דקאמר דליכא מיא לאו דליכא מיא אלא שלא מת מחמת מיא וכמאן דליכא מיא דמי ואביי אמר שאין לנו לתפוס אלא לשונו כפשוטו. ודכוותה ההיא דזה אומר של אבותי דפרק חזקת הבתים וכדכתיבנא התם והכא רבה גרסינן בה"א דאי גרסינן רבא קשיא דהתם אמרינן אביי ורבא אמרי תרווייהו מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ויש גורסים הכא רבא ומפרשי דההיא דהתם בתר דאהדריה אביי הכא וכן כתבו בתוספות ואין צורך. הריטב"א.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: ומיהו ליכא מיא. כלומר באותה שעה שעברתי שם. נהרא דפסיק הוה והרבה ימים בשנה אין שם מים. אמר רבא עלינו להאמינו משום מיגו דאי בעי הוה יכיל למימר באורחא דנרש אזלי שהרי אין עדים בעולם שיוכלו להכחישו ומיפטר דהא מתה מחמת מלאכה כיון שלא שינה בו. ואמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן כלומר מיירי שבאו עדים שבאותו היום היו בו מים וקמשמע לן אביי כיון שיש לנו עדים שבבקר היו שם מים לא אמרינן שמא בחצי היום שעבר זה לשם לא היה שם מים ואין להאמינו על זה ורבא הוה סבירא ליה כיון דנהרא דפסיק הוה יש להאמינו מטעם מיגו אף על פי ששינה ממה שצוה לו. והלכתא כוותיה דאביי דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן ואף רבא הדר ביה והכי אמרינן בפרק חזקת הבתים אביי ורבא דאמרי תרווייהו מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. עד כאן.
וכתב עליו הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: מפרש ההלכות ז"ל כתב דהוו סהדי התם דההוא יומא דמית חמרא בצפרא הוו ביה מיא הילכך לית לן להימוניה דפלגא דיומא פסקו מיא עד כאן. ואפשר לפרש במקום עדים דודאי ההיא אורחא שכיחי ביה רבים והוה ליה מקום שיש רואין וקיימא לן כוותיה דבמקום שיש רואין או יביא ראיה דלא הוו ביה מיא או ישלם כן נראה. וצריך עיון. עד כאן.
וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: פירוש מה לי לשקר במקום עדים כלומר אלו רצה לשקר היה אומר באורחא דנרש אזלי שאין מי שמעיד עליו דבאורחא דבהר פקוד אזול וכן כי אמר באורחא דבהר פקוד אזלי וליכא מיא מהימן. אמר ליה באתרא דאיכא סהדי דאמרי איכא מיא באורחא דנהר פקוד לא מבטלינן סהדותא במה לי לשקר. וכן הוא מפררש בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין. עד כאן.
אימא דרב הונא הנח לפניך אינו לא שומר שכר ולא שומר חנם הא סתמא שומר חנם אלא מהא ליכא למשמע מינה. ואיכא למידק כיון דממתניתין שמעינן לה מאי איכפת לן דרב הונא הא על כרחך ממתניתין שמעינן לה. ויש לומר דרב הונא אמתניתין קאי ואי ממתניתין שמעינן דסתמא אפילו שומר חנם נמי לא הוי רב הונא בהכין הוה נקיט ולא נקיט הנח לפניך אלא שמע מינה דקים ליה דמתניתין לא נחתא להכי ולא שמעינן מינה מידי. ובעיין לא איפשיטא הילכך אפילו שומר חנם נמי לא הוי דהמוציא מחברו עליו הראיה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הריטב"א: ואימא מדרב הונא פירוש דרב הונא ידע במתניתין טפי מינן ודילמא סבירא ליה דמתניתין דקתני הנח לפני אינו אלא למעוטי הנח לפניך או אפשר נמי דאיהו סבר דממעט נמי הנח סתמא וכיון דכן מהא ליכא למשמע מינה. עד כאן.

אלא מהא ליכא למשמע מינה. ורב הונא הנח לפניך דוקא סתמא קרי. אי נמי מתניתין הנח לפני סתמא קרי ליה. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון תוספות שאנץ: לא מהא ליכא למשמע מינה ורב הונא סתמא הנח לפניך קרי ליה והכי קאמר שמור לי ושמר לו כמו שהיה אומר הנח לפניך דהיינו סתמא אי נמי מתניתין סתמא כהנח לפני דמי. עד כאן.

מאי לאו בהא קמיפלגי דרבנן סברי בסתמא קביל עליה נטירותא. פירוש והיינו כבעיין דהנח סתמא שומר חנם דסתמא קביל עליה נטירותא. ואם תאמר והא התם איבעיא לן בדכוותה לרבנן אי נטירותא דנפשיה בלחוד קביל עליה שלא יזיקנו הוא וממונו או נטירותא דעלמא נמי קביל עליה ולא איפשיטא והכא אם תמצא לומר דהנח סתמא שומר חנם נטירותא דעלמא קביל עליה אם נגנב או נאבד בפשיעה. ויש לומר דכל שהוא בפשיעתו הרי זה בנזקיו ובכלל נטירותא דנפשיה הוא וכדאמרינן התם שמירת קדרות קבל עליו ואפילו נשברו כלומר בפשיעתו וכדפרישנא התם. הריטב"א.

מתניתין: הלוהו על המשכון שומר שכר. בגמרא מפרש טעמא. ואיכא מאן דסבר לאוקמה למתניתין דקתני הכא דטעמא מדרבי יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון ושמע מינה דאפילו לרבי יצחק אינו אלא שומר שכר ואינו חייב באונסין כדפרישנא בגמרא וטעמא דמילתא דלא קני ליה לגמרי שיהא עליו כלוקח להתחייב באונסין שאינו אלא שקונה אותו לעניו שלא ישמט בשביעית ושאינו נעשה מטלטלין אצל בניו של לוה כדאיתא לקמן במכלתין ושיכול לקדש בו את האשה בזכות שיש לו בו ומשום הא אינו נעשה לוקח ולא שואל להתחייב באונסין ומצינו שהאומן קונה בשבח כלי ואפילו הכי אינו אלא שומר שכר שאין קנינו עושה אותו לוקח כלל ואף על גב דקנין דהכא עדיף מכל מקום כל שלא קנאו לגמרי או כההיא ברייתא דלעיל דתניא כוותיה דאמימר אינו מתחייב באונסין. הריטב"א.

רבי יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם הלוהו פירות שומר שכר. ירושלמי אמר רבי יוחנן רוצה הוא ליתן כמה ולמכור פירותיו למי שיפייסנו על ידי משכון. הרשב"א.

גמרא: ישבע הלה ויטול מעותיו. פירש הקונטרס ישבע שלא פשע דקסבר רבי אליעזר דלאו לגוביינא נקיט ליה אלא לזכרון דברים בעלמא ורבי עקיבא סבר דלגוביינא נקיט ליה הילכך הוי עליו שומר שכר. אבל הלוהו בשטר והניח משכון דברי הכל אבד משכון אבדו מעותיו. פירוש אפילו רבי אליעזר אמר דלגוביינא נקיט ליה דליכא למימר דלזכרון דברים נקיט ליה דלמה ליה משכון הא קאי שטרא. ולא נהירא חדא דלרבי אליעזר הואיל ולאו לגוביינא נקיט ליה למשכון אם כן מאי טעמא דמלוה על המשכון אינו משמט ולא מצינו בשום מקום דפליג רבי אליעזר על דין זה. ועוד דמה סברא הוא לומר משום דלגוביינא נקיט ליה הוי עליה שומר שכר. ועוד קשה דהא תלמודא שקיל וטרי מאי טעמא דרבי עקיבא ואמאי לא בעי למימר דטעמא דרבי עקיבא הוי משום דקסבר דלגוביינא נקיט ליה אלא שמע מינה. דטעמא דלגוביינא לא הוי לענין דחשבינן ליה שומר שכר משום מאי טעמא. לכך נראה לרבי יצחק דרבי אליעזר נמי סבר דלגוביינא נקיט ליה ומשום הכי אינו משמט ומכל מקום משום הכי לא הוי שומר שכר ומשום הכי קאמר רבי אליעזר דהוי שומר חנם. ורבי עקיבא דאמר שומר שכר הוא לאו היינו משום דלגוביינא נקיט ליה אלא היינו טעמא משום דמפרש לקמן או משום דשמואל או משום דרבי יצחק. אבל הלוהו אלף זוז בשטר וכו' בפירוש התוספות. תלמיד הר"פ.
והריטב"א כתב וזה לשונו: לימא מתניתין דלא כרבי אליעזר דתניא המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון ישבע הלה שאבד ויטול מעותיו דברי רבי אליעזר. פירש רש"י ישבע שלא פשע דשומר חנם עליו דקסבר רבי אליעזר דלאו לגוביינא תפיס ליה אלא לזכרון דברים בעלמא ורבי עקיבא סבר דהוי שומר שכר דלגוביינא תפיס ליה. אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דברי הכל אבדו מעותיו ואפילו רבי אליעזר מודה דשומר שכר הוא דליכא למימר דלזכרון דברים תפיס ליה כיון דבלאו הכי איכא שטרא. עד כאן.
והקשו בתוספות דאם איתא דרבי אליעזר סבר דלזכרון דברים הוה ליה למימר שהוא משמט בשביעית כדמוכח בפרק הזהב ואלו אנן קיימא לן דמלוה על המשכון אינו משמט ולא אשכחן לרבי אליעזר דפליג בהא. ועוד דמשום דתפיס ליה לגוביינא אמאי לימא רבי עקיבא דהוי עליה שומר שכר שהרי תחת המשכון שהוא תופס נתן הוא מעותיו. ועוד דהא לקמן בסוגיין פירשו טעמא דרבי עקיבא משום דשמואל או דרבי יצחק או דרב יוסף ולא אדכרו האי טעמא דמרן. ואין שתי תשובות אלו האחרונות עולות כל כך דלעולם אימא לך דטעמא דרבי עקיבא משום דלגוביינא תפיס ליה ולא דמי לאומן שאמר גמרתיו דהתם גלי אדעתיה דלא תפיס ליה אזוזי אבל הכא שלא רצה להלוות לו אלא על המשכון גלי אדעתיה דתפיס ליה אזוזי וכאלו אינו סומך אלא על המשכון הזה ונעשה עליו שומר שכר והא דאדכרו לקמן בדרבי עקיבא טעמי אחריני ולא אדכרו האי טעמא אדרבה זו ראיה לרש"י דהשתא בסוגיין לית לן חד מהנהו טעמי אלא טעמא דרש"י ז"ל ולבתר דאמרינן מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר אתינן למידק אי פליגי במידי אחרינא ובטעמא אחרינא. ומיהו קושיא קמייתא קשיא. וטעמא דרבי אליעזר היינו משום דסבירא ליה דלא תפיס ליה מלוה אלא לכוף לבו לפרעו ולעולם סמך שלו על נכסי הלוה הוא ואינו נעשה עליו שומר שכר. אי נמי סבירא ליה דאף על גב דלגוביינא תפיס ליה אינו נעשה עליו שומר שכר כיון שאין לו הנאה אחרת בגופו של משכון ולא בהלואה זו ואינו דומה לאומן דנהנה בכלי זה להרויח בו שכר מלאכתו ורבי עקיבא סבר דכיון דלגוביינא תפיס ליה נעשה עליו שומר שכר. ומיהו מודה רבי עקיבא דבאונסים פטור ואם טוען שנאנס ישבע ויטול מעותיה דנאנס לרבי עקיבא דומיא דאבד לרבי אליעזר וכן הלכתא וכן כתב הרמב"ם. עד כאן.

דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו. וטעמא משום דבעל חוב קונה משכון. ומכל מקום אם נאנסו אינו יכול לומר אבד המשכון אבדו מעותיו דלא קני בעל חוב למשכון כולי האי דשיהא חייב באונסיה מפי רבי. תוספות שאנץ.

אפילו תימא רבי אליעזר ולא קשיא כאן שבשעת הלואתו משכנו וכאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו. פירוש דמתניתין כשמשכנו שלא בשעת הלואתו ולפיכך נעשה עליו שומר שכר. יש שפירש דטעמא משום דרבי יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון ודוקא בשמשכנו שלא בשעת הלואתו כדאמרינן לקמן. ולא נראה מדלא אדכרו בהדיא כדלקמן. והנכון כדפירש רש"י דמתניתין שמשכנו שלא בשעת הלואתו וסבירא לן דהשתא לגוביינא דלכולי עלמא תפיס ליה ועליה בלבד הוא סומך כיון שלא פרעו הלוה בזמנו והוצרך למשכנו ונעשה עליו שומר שכר וברייתא במשכנו בשעת הלואתו.

ואם תאמר אדקתני סיפא דמודה רבי אליעזר בשהלוהו בשטר לפלוג וליתני בדידה דמודה בשמשכנו שלא בשעת הלואתו. ויש לומר דהא עדיפא ליה לאשמועינן דאפילו הלוהו על המשכון כיון דאיכא שטרא כמשכנו שלא בשעת הלואתו חשיב. הריטב"א ז"ל.

תוס' בד"ה אבד כו' ועוד דאי מתניתין מיירי בשטר לא הוה פליג ר"י כו' אר"א ורבי עקיבא כו' עכ"ל אבל למאי דמוקי מתני' במשכנו שלא בשעת הלואתו לא קשה לפ"ה דר"י לא פליג אר"א ור"ע אלא דפליג את"ק דאמר לכ"ע במשכנו שלא בשעת הלואתו דהוי ש"ש וקאמר איהו דר"א ור"ע פליגי נמי בהא וסבר ר"י שפיר כר"א אבל אי מתני' איירי בשטר ע"כ דר"י פליג אר"א ור"ע דבהדיא קתני בברייתא דלכ"ע אבד המשכון אבדו מעותיו מיהו התוספות לא חשו לזה דלפירושם למאי דמוקי מתניתין במשכנו שלא בשעת הלואתו ע"כ דר"י פליג אר"א ור"ע דבהדיא קתני בסיפא דברייתא דלכ"ע אבד המשכן אבדו מעותיו ודו"ק:

בא"ד ושלא בשעת הלואה הוי ש"ש אע"ג דאיכא שטרא כו' עכ"ל לפי דרכו איכא למימר לרבותא נקט שטר בסיפא גבי שלא בשעת הלואה דאפי' בשטר הוי ש"ש מיהו ה"מ למימר נמי איפכא בסיפא בשעת הלואה בשטר לד"ה אבד המשכון לא אבדו מעותיו ודו"ק:

רש"י ד"ה לימא הנח סתמא תנאי הוא כצ"ל:

תוס' ד"ה דברי הכל אבד המשכן אבד מעותיו וכו' ועוד אמאי קאמר מתניתין מחוורתא דלא כרבי אליעזר לוקמה בשטר וכו' ומיהו יש לתרץ וכו' ועוד דאי מתני' איירי בשטר לא הוה פליג רבי יהודה וכו' דלא יחלוק ארבי אליעזר ורבי עקיבא וכו' וכן לקמן בד"ה נימא בדלא שוה שיעור זוזי כתבו התוס' ומיהו י"ל דלא מצי לאוקמה מתני' בדשוי וככולי עלמא דאין סברא שיחלוק רבי יהודה על ר' אליעזר ורבי עקיבא וכו'. ויש להקשות א"כ מה משני המתרץ אפ"ת ר' אליעזר ולא קשיא כאן שמשכנו בשעת הלואה כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו תקשה נמי כיון דמתני' איירי שלא בשעת הלואתו דמודה בה ר"א ור"ע דהוי ש"ש א"כ איך יחלוק רבי יהודה עלייהו ואמר הלוהו מעות ש"ח הוא וי"ל דלפי סברא זו ס"ל להגמ' דוקא בשטר וכן לקמן בדשוי שיעור זוזי אין סברא לומר שיחלוק ר' יהודה אר"א ור"ע דמסתבר טעמייהו וסברא פשוטה היא דלא שקלי אלא לגוביינא. ופשוט הוא דמדנקטי ר"א ור"ע מלתייהו בלא שטר וכן בדלא שוין מכללל דבשטר וכן בשוי שיעור זוזי כולי עלמא מודו דשומר שכר הוה לא מסתבר לומר שיחלוק עליהם ר' יהודה אבל הא דמחלקי' בין משכנו שלא בשעת הלואה למשכנו בשעת הלואה לא מסברא מחלקינן הכי אלא מדר' יצחק לקמן דיליף ליה מקרא דולך תהיה צדקה יכול להיות דפליג על זה רבי יהודה שפיר וסבירא ליה דאין לחלוק בזה וגם ר"א דאמר ישבע ויטול סבירא ליה לרבי יהודה דלא שני ליה בין משכנו בשעת הלואה או משכנו שלא בשעת הלואה וק"ל ועוד י"ל דבמסקנא דמלתיה דקאמר אלא מחוורתא מתני' דלא כר"א בההוא מסקנא הוא דסבירא ליה האי סברא דלא מסתבר לן לומר שיחלוק ר' יהודה אר"א ואר"ע. ולכך ניחא ליה טפי לומר דמתני' דלא כר"א אבל המתרץ דשני לעיל לא קשיא כאן שמשכנו בשעת הלואתו כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו לא אסיק אדעתיה האי סברא וכי פריך לעיל והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני הוי מצי למפרך אי הכי דמתני' איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו א"כ יחלוק ר' יהודה אר' אליעזר ור"ע אלא דבלאו הכי פריך ליה שפיר:

רש"י בד"ה טול דאינטר כו'. בתמיה כצ"ל הס"ד:

רש"י ד"ה לימא. הנח סתמא כו'. כצ"ל:

תד"ה דברי. ובה"ג דר"י גאון כו' וסברי דהל' כשמואל. ובשבועות (מג ב) ד"ה אבל כ' בשמו דא"ה כשמואל וכן ברא"ש שם וצ"ל דשם הוא ה"ג אחר דר"ש קיירא עסה"ד:

א"ל אביי מה "לי״. צ"ל ״לו":

כל האומנין ש"ש הן דקדק לומר כל האומנין לאפוקי ממ"ד דאומן קונה בשבח כלי חייב באונס ומתניתין מיירי דאגרי' לביטשא ביטשא עי' ש"ך סס"י פ"ט:

עד דאתא אגניב. בלא פשיעה וחייבינהו משום גניבה דשומר שכר: סדינא. של פשתן ואין מים מכבידין אותו כל כך: סרבלא. גלופקרא שקורין קו''ץ והוא של צמר והרבה מים נבלעין בו ומכבידין אותו לפיכך פשט הסרבל ונתכסה בסדין: שאלה בבעלים היא. שבשעת השאלה היה המשאיל במלאכתו של שואל ונשא סרבל שלו על חמורו ומעביר לו על אמת המים: במקום עדים. דאנן סהדי שאין אותו הדרך בלא מים: הנח לפניך אינו לא שומר חנם כו'. כיון דאמר ליה לפניך תיב ונטר לך קא''ל: לימא. [הני] סתמא תנאי היא: אם הכניס ברשות. משנה היא בפרק שור שנגח את הפרה (ב''ק ד' מז.) בקדר שהכניס קדירותיו ושברן שורו של בעל הבית או הכניס שורו ונגחו שורו של בעל הבית או שהכניס פירותיו ואכלתו בהמתו: בעל חצר חייב. בנזקו דכי אמר ליה עול עול ואנטר לך קאמר ליה וה''ה הנח סתמא בשוק: רבי אומר בכולן אינו חייב. דעול ותיב ונטר לך קאמר ליה וה''ה להנח סתמא בשוק: דבת נטורי היא. שאין אדם מכניס דבר לתוכה אלא להשתמר בה דאין טורח בשמירתה: עול דאינטר לך קאמר ליה. שאין שמירה קשה עלי: דאי לאותובי רשותא בעי למישקל מיניה. בתמיה: ישבע. שלא פשע דשומר חנם הוא עליו דאין אדם נוטל משכונו לגוביינא אלא להיות בטוח במעותיו שלא יוכל לכפור ולעולם שומר חנם הוא עליו שאם אבד. יגבה ממקום אחר: אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דברי הכל אבדו מעותיו. דהא משכון ודאי לגוביינא שקל לגבות הימנה דסתם שטר יש בו שעבוד קרקעות ויש לו מהיכן לגבות ובטוח הוא וגם לכפור אינו יכול דהא קאי שטרא הלכך לאו לזכרון דברים נקטיה: כאן שמשכנו בשעת הלואתו. קאמר ר' אליעזר שומר חנם ומתני' כשמשכנו שלא בשעת הלואתו אלא לאחר זמן כשתבעו מעותיו בב''ד ולא שילם ומשכנו על פי בית דין דההוא ודאי לגוביינא שקליה:

דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו. פירוש לכך מודה רבי אליעזר משום דהוי שלא בשעת הלואתו וקני משכון ושטר דנקט לאו דוקא אלא לומר דאיירי שלא בשעת הלואתו דכיון שעשה שטר מסתמא לא לקח משכון בשעת הלואה [עד] אחרי כן אבל רישא דפליגי היינו בשעת הלואה ולמאי דמוקי לה דפליגי בדרבי יצחק היה סבור דרבי יצחק איירי אף בשעת הלואה ורבי אליעזר פליג עליה בהא אבל בסיפא דאיירי שלא בשעת הלואה מודה דקני דעיקר קרא דולך תהיה צדקה איירי שלא בשעת הלואה ועל פ''ה דפי' שלהי שבועת הדיינים (שבועות ד' מד. ושם ד''ה מאי) דמשום שטר מודה ר' אליעזר בסיפא דכיון דיש שטר לשם משכון קבל ולא לזכרון דברים בעלמא כמו ברישא תימה דאי ברישא לא נקט משכון אלא לזכרון דברים בעלמא משום דליכא שטרא א''כ אמאי לא יהיה משמט אפילו שוה המשכון כנגד מעותיו כדמשמע בהזהב (לעיל מט.) דהיכא דלא נקט אלא לזכרון דברים בעלמא דמשמט והתם משמע דאם שוה משכון כנגד מעותיו לכ''ע אינו משמט ועוד אמאי קאמר מתניתין מחוורתא דלא כרבי אליעזר לוקמה בשטר דמודה ר' אליעזר אלא ש''מ דאף ר' אליעזר אינו מודה אלא שלא בשעת הלואה ומיהו יש לתרץ דהלוהו על המשכון משמע בלא שטר ועוד דאי מתני' מיירי בשטר לא הוה פליג ר' יהודה דאמר הלוהו מעות שומר חנם דלא יחלוק ארבי אליעזר ורבי עקיבא ובה''ג דרב יהודאי גאון נמי משמע דסיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה דמוקי הא דאמר רבי יצחק דב''ח קונה משכון היינו דוקא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה לא קני היינו דוקא בשטר דכיון דאיכא שטרא לא סמיך אמשכון אלא אשטרא אבל בלא שטר אפילו בשעת הלואה קני והוי שומר שכר ושלא בשעת הלואה הוי שומר שכר אע''ג דאיכא שטרא דודאי אמשכון סמיך וא''כ סיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה דבשעת הלואה לא איבד מעותיו דאשטר סמיך ומה שר''ל דהיכא דליכא שטר קני אפילו בשעת הלואה לא מטעם דר' יצחק דקרא לא איירי אלא שלא בשעת הלואה אלא קני מדשמואל וסברי דהלכה כשמואל ואין הלכה כרב יוסף: והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני. משמע דמלוה חבירו על המשכון משמע בשעת הלואה ותימה דבפרק השולח (גיטין לז. ושם ד''ה שאני) קאמר תנן המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לב''ד אינו משמט ומפ' התם דהמלוה על המשכון אינו משמט משום דקני ליה מדר' יצחק והא לא קאמר רבי יצחק אלא שלא בשעת הלואתו ועל המשכון משמע דאפילו בשעת הלואתו אינו משמט ויש לומר דכיון שלא בשעת הלואה קני ליה לגמרי מדרבי יצחק בשעת הלואה נמי דליכא קנין אלא שעבוד אלים שעבודיה ליחשב ולא של אחיך בידך וכן בפרק כל שעה (פסחים ד' לא: ושם ד''ה בדר''י) גבי ישראל שהלוה לנכרי על חמצו עובר עליו משום דרבי יצחק כדאמרינן התם התם נמי כיון דשלא בשעת הלואה קני אהני שעבודיה בשעת הלואה ליחשב כשל ישראל וכן נכרי שהלוה לישראל על חמצו אי לאו דנכרי מישראל לא קני לא היה נאסר אף משכנו בשעת הלואתו דלא קני כיון דשלא בשעת הלואה הוה קני בשעת הלואה נמי הוה אלים שעבודיה דנכרי שלא יצטרך לבערו ואף על גב דהוי דישראל וקרינא ביה שלך מ''מ מדאפקיה קרא מלא ימצא לא מחייב אלא כשמצוי לו לגמרי וכיון דאלים שעבודיה דנכרי לא חשיב מצוי והכי נמי אמרינן בפרק קמא דפסחים (ד' ו. ושם ד''ה יחד) יחד לו בית אין זקוק לבער אע''ג דחשיב לגמרי כשל ישראל כיון דקבל אחריות מ''מ כיון דיחד לו בית אינו מצוי אצלו:

בבא מציעא פא ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף פא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד