בבא מציעא עו ע"א

דף עו - א

אבל, אם בעל הבית הוא זה שחוזר בו, ידו של בעל הבית היא על התחתונה. וחייב לשלם להם את שכרם, יחסית למה שעשו.

אך אם הוזל שכר הפועלים, ויכול עתה לשכור פועלים להשלים את מחצית המלאכה השניה בשלושים זוזים, הוא חייב לשלם לראשונים שבעים זוזים, אף שלא עשו אלא מחצית המלאכה! ^[7]

במסכת בבא קמא מתבאר דין "היורד לשדה חברו שלא ברשות", שאם נטע אדם נטיעות בתוך שדה חברו שלא ברשות בעל השדה, הרי ידו של היורד היא על התחתונה. כלומר, יש לשום כמה השביחה הקרקע מחמת עבודתו, ואם השבח הוא יתר על הוצאותיו, נוטל היורד מבעל הבית רק את דמי הוצאותיו ואינו זכאי כלל בשבח. ואם דמי הוצאותיו של היורד היו יתר על השבח, נוטל מבעל הבית רק כדמי השבח, כי אין בעל הבית חייב לשלם לו עבור הוצאותיו יותר ממה שהשביחו.

וגם במשנתנו מתבאר אחד האופנים של דין זה:

כל אומן המשנה בעבודתו ממה שהורה לו בעל הבית כיצד לבצע את עבודתו,

כגון בעל הבית שנתן צמר לאומן והורה לו לצובעו בצבע אדום, ואילו האומן שינה וצבעו בצבע שחור, ידו של האומן היא על התחתונה. ואינו משלם לו בעל הבית את שכרו על עבודתו, אלא רק את הסכום כדלהלן:

אם היה השבח פחות מדמי הוצאותיו, אינו משלם לו אלא את שיעור השבח.

ואם היה השבח יותר על היציאה, משלם לו רק את הוצואתיו על הצבע, אך אינו משלם לו את השכר הראוי לו כפי עבודתו.

וזאת, על אף ששכרו מתחילה וקבע לו בשכרו תשלום מלא. כי היות שלא שכרו למלאכה באופן הזה, נעשה דינו כדין פועל העושה שלא מדעת בעל הבית, שידו על התחתונה.

וכמו כן, כל החוזר בו מהשכירות של פועל, בין שחזר בו בעל הבית ובין שחזר בו הפועל - ידו של החוזר היא על התחתונה. ויבואר דין זה בגמרא.

גמרא:

ודנה הגמרא ומבארת את מה ששנינו בתחילת המשנה "השוכר את האומנין והטעו זה את זה".

ומדייקת הגמרא: "חזרו זה בזה הפועלים או בעל הבית משכירותם", לא קתני במשנה.

אלא נקט התנא בלשון "הטעו זה את זה".

והיינו, דאטעו פועלים אהדדי, שהטעו הפועלים זה את זה.

ומבארת הגמרא: היכי דמי?

דאמר ליה בעל הבית לאחד מפועליו: זיל, אוגר לי פועלים, לך ושכור עבורי פועלים, וקצב לו סכום מסוים לשכרם.

ואזל איהו, הפועל השליח, ואטעינהו, והטעה אותם, בכך שהבטיח להם בשכרם סכום אחר ממה שאמר לו בעל הבית.

והוינן בה: היכי דמי? כיצד הוא הטעה אותם?

אי דאמר ליה בעל הבית לשלוחו הפועל "לך שכור לי פועלים בארבעה זוזים", ואזל איהו השליח ואמר להו לפועלים שיהיה שכרם בתלתא, בשלשה זוזים בלבד, אם כן, תמוה, מדוע יש להם תערומת עליו.

"תרעומת" - מאי עבידתיה!? איזו תרעומת יכולה להיות להם על השליח?

והרי הם סבור - שקלו בדעתם את הסכום המוזל שנקב להם בשכרם, וקביל, ^[8] הסכימו לעשות מלאכתו אף תמורת שלושה זוזים.

ואי דאמר ליה בעל הבית לשליח, שכור לי פועלים בתלתא, ואזל איהו ואמר להו לפועלים בארבעה, אם כן, תלוי הדבר כיצד התנה עמם השליח, וכפי שיתבאר.

היכי דמי? אי דאמר להו השליח "שכרכם עלי", מחוייב אני בעצמי לשלם לכם שכרכם, אם כן, ניתיב להו מדידיה, יתן להם השליח מממונו שלו את אותו דינר שהוסיף מדעתו, יתר על מה שנתרצה בעל הבית לשלם, וכפי שמבואר דין זה בברייתא.

דתניא, השוכר את הפועל כדי לעשות מלאכה בשדה שלו, ^[9] והראהו השוכר לפועל שיעשה את המלאכה בשל חברו, והיינו, שציוהו לעשות מלאכתו בשדה חברו, אך הראהו כאילו היא שדה שלו, נותן לו השוכר לפועל את שכרו משלם, כשכר פועל בשוק, שהרי הוא זה ששכרו למלאכה.

וחוזר השוכר, ונוטל מבעל הבית מה שההנהו, את שיעור שכר המלאכה המגיע עבור עבודה שכזו.

ואם כן, אף בנידון דידן, כיון שסיכם עמם השליח שכר שהוא גבוה ממה שאמר לו בעל הבית, ישלם זאת השליח משלו, שהרי הוא זה ששכרם, ואין להם דין ודברים עם בעל הבית אלא עמו.

אכן, אם השביחה השדה כשיעור מה שהוציא, יחזור ויטול השליח את השכר המגיע לעבודה שכזאת, מבעל הבית, כמבואר לעיל. ^[10]

ואם כן, קשה, מפני מה אין להם עליו אלא תרעומת, הרי חייב לשלם להם דינר זה משלו?

ומבארת הגמרא: לא צריכא, אכן מדובר שלא אמר שכרכם עלי. אלא, דאמר להו שכרכם על בעל הבית. ומשום כך אינו חייב להוסיף להם השליח משלו, לפי שאין הוא אלא שלוחו של בעל הבית, והוא הסכים לשוכרם רק בשלושה זוזים.

ולכן, אין להם על השליח אלא תרעומת, על שהונה אותם ואמר להם במרמה שנתרצה בעל הבית לשלם להם ארבעה זוזים. ^[11]

ומקשה הגמרא: וליחזי פועלים היכי מתגרי!? ^[12] נראה מהו השכר שבו נשכרים פועלים למלאכה כזאת? שהרי אם השכר של פועל הוא שכר קבוע של ארבעה זוזים, אם כן, אף שלא סכמו עמו שישלם ארבעה, מכל מקום ישלם להם כדין העושה בשדה בעל הבית שלא מדעת בעל הבית שמשלם לו שכרו [אם אינו יתר על שבח שהשביח במלאכתו וכמבואר לעיל].

ואם דרך לשכור פועל בשלושה, אם כן אפילו תרעומת אין להם עליו שהרי לא הפסידם דבר. ^[13]

ומתרצת הגמרא שאלה זאת בארבעה אופנים:

האופן הראשון:

לא צריכא, דאיכא דמוגר המשכיר עצמו בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא ואין המחיר קבוע בשוק.

דאמרו ליה פועלים לשוכר: אי לאו דאמרת לן בארבעה, טרחינן, ומתגרינן בארבעה לאדם אחר. ואם כן הזקתנו בזה שאמרת נתרצה בעל הבית בארבעה, ויש לנו תערומת עליך. ^[14]

אופן נוסף מבארת הגמרא:

אי בעית אימא, הכא בשוכר פועל שהוא בעצמו בעל הבית עסקינן. שאדם חשוב הוא הפועל הזה יותר משאר פועלים, כיון שיש לו שדות בעצמו, ואינו נשכר למלאכה בשדה אחרים אלא אם מקבל שכר גבוה. דאמרו ליה פועלים שכאלו לשוכר אותם לעבודה אצלו: אי לאו דאמרת לן בארבעה, הוה זילא בן מילתא לאתגורי. אין דרך אדם נכבד כמונו להשכיר את עצמו כשאר פועל אלא רק בשכר מרובה.

ואופן שלישי:

ואי בעית אימא, לעולם בפועלים רגילים עסקינן, ולא בפועל שהוא בעל הבית, דאמרי ליה: כיון דאמרת לן בארבעה, טרחינן ועבדינן לך עבידתא שפירתא יותר מעולה ואיכותית ממנהג פועלים רגילים המשתכרים בפחות.

והוינן בה: וליחזי עבידתייהו, אם אכן טרחו בה יותר משאר פועלים. שהרי אם אכן השביחו קרקעו יותר מהמקובל, על בעל הבית להוסיף בשכרם, כדין משביח שדה חברו, שנוטל ממנו שכר על מה שההנהו.

ומתרצינן: מדובר שאין ניכר הדבר בשדה, כגון בריפקא, שחפרו חריץ סביב השדה.

ומקשה הגמרא: ריפקא נמי, מידע ידיע אם חפרו חריץ מעולה יותר משאר פועלים!

ומתרצינן: מדובר כאן בכגון דמלי, התמלא החריץ מיא, ולא ידע. ומשום כך אין להם עליו אלא תרעומת.

ד. ואי בעית אימא, לעולם אכן מדובר דאמר ליה בעל הבית בארבעה, ואזל איהו השוכר ואמר להו לפועלים בתלתא.

ומה דקאמרת "סבור וקביל", ואין להם על השוכר אפילו תרעומת שהרי נתרצו לעשות מלאכתם בשלושה, עדיין יש להם להתרעם עליו, משום דאמרי ליה לשוכר: וכי לית לך, אינך סבור שיש לנהוג לפי דברי הכתוב במשלי [ג כז]: "אל תמנע טוב מבעליו"? ואם כן, לא היה לך לפחות לנו מהשכר שאמר בעל הבית. ^[15]

ודנה הגמרא, אם השיבו הפועלים לדברי השליח בשעה ששכרם, שמקבלים אנו כפי שאמר בעל הבית. מה היא כוונתם?

פשיטא, אי אמר ליה בעל הבית לשליח בתלתא, ואזל איהו אמר להו בארבעה, ואמרי ליה פועלים לשליח, רצוננו כמו שאמר בעל הבית, ודאי דעתייהו אעילויה. ^[16] וכוונתם לומר, נאמן אתה עלינו שרצון בעל הבית להוסיף על שכרינו יותר משאר פועלים. ^[17]

אלא, אי אמר להו בעל הבית בארבעה, ואזל איהו אמר להו בתלתא, ואמרי, והם ענו לו שהם מוכנים להשכיר את עצמם "כמו שאמר בעל הבית", יש להסתפק, מאי?

האם אדיבורא דידיה, על דבריו של השליח, קא סמכי, והיינו, שלא נתכוונו להתנות עמו שלא יפחות מדברי בעל הבית, אלא כוונתם לומר שמקובל עליהם כי אכן זה המחיר שאמר בעל הבית, ועל דעת כן הם נשכרים, דאמרי ליה הפועלים לשליח: מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית.

אולם, אף אם לא אמר בעל הבית כן, נתרצו לעשות מלאכתן אפילו בשלושה.

או דלמא, אדיבורא דבעל הבית סמכי, ואינם מאמינים לדבריו, ולא נתרצו אלא למה שאמר בעל הבית, ומחויב לשלם להם ארבעה זוזים.

ומביאה הגמרא עתה ראיה לדבר, משליח גירושין. שנאמר בתורה בפרשת גירושין "וכתב לה ספר כריתות, ונתן בידה". ודרשו חכמים במסכת גיטין, שאין האשה מתגרשת אלא בנתינת הגט מידו לידה באופן ישיר.

אכן, אם מינה הבעל שליח לנתינת הגט, יד השליח היא כידו, ומתגרשת האשה בנתינת הגט מיד השליח לידה.

כמו כן, אם מינתה האשה שליח מטעמה לקבלת הגט, עומד השליח במקומה, ומתגרשת בשעה שנותן הבעל או שלוחו את הגט ליד שלוחה, ושליח זה קרוי "שליח קבלה ".

תא שמע, אשה האומרת לשלוחה: הבא לי גיטי, כלומר אמור לבעלי שישלח לי גיטי בידך, ותיעשה אתה לשלוחו של הבעל, לגרשני בנתינת הגט לידי.

ובא השליח לבעל, ואמר לו: אשתך מינתה אותי כשליח קבלה, וכך אמרה "התקבל לי גיטי".

והוא, הבעל, אומר לשליח: הילך הגט כמו שאמרה האשה!

אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה אמר רב: אפילו הגיע גט לידה, באמצעות השליח, היא אינה מגורשת.

שהרי הבעל לא מינהו לשליח הולכה, והאשה אף היא לא מינתה אותו כשלוחה לקבלה, ומשום כך אינה מתגרשת בגט זה, שהרי לא נמסר לה ישירות מהבעל.

ומכל מקום, שמעת מינה, מדברי רב, שאדיבורא דידיה סמיך, שמאמין הבעל לדבריו של שליח האשה, ובאומרו שהוא נותן את הגט כמו שאמרה האשה, הוא סומך את דבריו על דברי השליח, ולא התכוון לומר שהוא עושה זאת כפי שהוא עצמו רוצה, ולכן הוא לא עשה אותו לשליח הולכה.

[וכיון שהאשה לא עשתה אותו שליח קבלה, היא אינה יכולה להתגרש על ידו].

דאי סלקא דעתך דאדיבורא דידה קא סמיך, אם כן, מכי מטי גיטא לידה, מיהא תגרש, ^[18] שהרי לא האמין הבעל לדבריו, ולא שלח בידו את הגט אלא כרצון האשה, ואם כן שליח הולכה הוא, ומגורשת לכשיגיע גט לידה. שהרי רצון האשה שיעשהו הבעל לשלוחו.

ואם כן, הוא הדין במקרה של הפועלים, הם אינם מאמינים לדברי השליח, ומשום כך התנו שתהא שכירותם לפי מה שאמר בעל הבית.

אמר רב אשי:

חזרו לא קתני אלא הטעו דאטעו פועלים אהדדי. ולא אמרו שהפועלים הטעו את בע"ה ובע"ה הטעה אותם, כענין שפירש זה לפועלים דאטעו אהדדי, ובירושלמי (פירקין ה"א) הכי מפרש לה, בעל הבית הטעה אותם, שאמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חברכם, אמרו ובכמה באו, אמר להם בחמשה חמשה רובם, ואשתכח בסוף עשר עשר רובם, וכן בפועלים שהטעו את בע"ה על דרך זה, ע"כ. ונשאר לו ז"ל הענין מגומגם. ואני תמה אם הדין אמת לולי שאמרו הרב, כי מאחר שהטעו זה את זה בענין זה, ולא נתרצו זה לזה אלא על מה שאמרו שרובן נשכרין כן, נמצא שלא סמכא דעתם אלא על כך, והרי אלו טועין וחוזרין, ובשלמא פועלים אין לה על בעל הבית אלא תרעומת, שאף על פי שלא גמרו לעשות עמו על דעת שהוזלה המלאכה שהרוב נשכרין בחמשה חמשה, מה נפשך, אם גמרו בדעתם לעשות בה' שפירש, ואם לאו ונתבטל תנאי שכירותם, הרי אלו כפועלים שעשו אצל בעל הבית בלא קציצה, שאין בעל הבית נותן להם אלא כסף מועט שנשכרין בו קצת הפועלים שבעיר, וכדאמרינן בסמוך דאיכא דמתגר בד' ואיכא דמתגר בתלתא, ואפילו הכי אין נוטלין מב"ה אלא תלתא, ואע"פ שלא נכנסו במלאכתו אלא על דעת ארבעה דאמר להו פועל. אבל פועלים שהטעו את בעל הבית ואמרו שרובן נשכרין בארבע ארבע, ונמצא לבסוף שאינם נשכרין אלא בתלתא תלתא, היאך מוציאין ממנו ארבעה, שלא על דעת כן נתרצה להם, שהרי שאלם בכמה רובם, אלמא לא נתרצה להם בכך אלא מפני שחשב שהוא כן, והטעוהו והשכירות בטעות היתה, וכל שבטעות חוזר וע"כ נ"ל, דאפשר שהיה להם לבעלי הגמרא להעמידה בכך ולא העמידוה שאין נראה להם דעת הירושלמי. (שיטמ"ק)

ואי בעית אימא חזרו נמי הטעו קרי ליה. תמיה לי, אם כן למה שנו חזרה דרישא בלשון הטעו, ובבבא דסיפא שנו חזרו כדתנן השוכר את האומנין וחזרו בהם ידו על התחתונה. ואפשר כי מפני שחזרה דרישא היא נתלית בטעות שחשב בעל הבית שהדשה ראויה ליעדר ומצאה לחה או שהיתה לו תבואה להביא ולא מצא, לפיכך שנו אותה בלשון טעות שהוא הגורם בחזרה.

אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה ופועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם. ודוקא הלכו הם בעצמם, לפי שמכיון שהתחילו במלאכתם, נתקיים ביניהם שכירות ונשתעבד להם בעל הבית, שכשם שהקרקע נקנה בחזקה ומטלטלים במשיכה וכן שכירות קרקע (לקמן בבא מציעא צט, ב) או מטלטלים, כך שכירות פועלים בהתחלת מלאכה, והליכת פועלים למלאכתן היא היא התחלת מלאכתן, אבל כל שלא הלכו הם בעצמם, אף על פי שהלך שליח ומצא שדה לחה, אין זו התחלה ואין להם על בעל הבית אלא תרעומת.
מדקתני חמרים דומיא דפועלים, משמע דהך תבואה דקתני בחמרים מן הגרן לעיר או מן הכפר לעיר היא, כגון שהיתה תבואתו בגורן או בכפר הסמוך לעיר ושכר את החמרים להביאה, ואם לא הלכו חמרים ופועלים למקום המלאכה וגם הוא לא קרא אותם, דומה דלא סמכא דעתייהו אהדדי, ומשום הכי דאין להם זה על זה אלא תרעומת, אבל אם הלכו לגורן או לכפר, הויא התחלה גבייהו, ואי משכחי לאיתגורי בההוא אגרא דהוה יהיב להו, הא ליכא פסידא גבייהו ולא יהיב להו מידי, דחזינא כאלו מתגרי ליה כוליה יומא, ואי בציר מאגרייהו מידי בההוא בטלה, משלם להו לחמרים בשכר חזרה כפועל בטל ולפועלים שכר הליכתם, ואי לא משכחי לאתגורי וכו'. וכבר יצאנו בפירוש זה מדעת המפרשים שפירשו חמרים ולא מצאו תבואה, כגון ששכר חמרים לקנות לו תבואה במקום הזול ולהביאם אליו, וההליכה והחזרה הם שכירי יום שנתן להם שכר הדרך כבאים ריקם ולא כבאים טעונים. ואם כפירוש הזה, הנה בעל הבית הוא אנוס הוא, וכמאן דסיירוה לארעא מאורתא דמי דלא מצו למימר ליה הב לן תבואה אחריתי, ואמאי יהיב להו כפועל בטל כלל, וכדאמר רבא לקמן האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא בפלגא ליליא ומלא ארעא מייא פסידא דפועלים. אלא הכא, בששכרן להביא לו תבואה שיש לו מן הגורן לעיר והלך ולא מצא, דזו פשיטא היא אצל בעל הבית דהוי ליה כדלא סייריה לארעא מאורתא. (שיטמ"ק בשם הראב"ד והרשב"א).

וכמה שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז. ואוקימנא לקמן (בבא מציעא עח, א) בשבאת חבילה לידו, דמשעה שמסר חבילתו לבעל הבית, קנאה לשכור עליה עד כדי מה שדרך בני אדם להתייקר במלאכתה כדי שלא תאבד, אבל כשלא באה חבילה לידו, אסיקנא לקמן שאינו שוכר עליהם אלא עד כדי שכרן. ואני תמה מה שיעור מ' ונ', שלא כל המלאכות שוות ולא כל המקומות שוין, ויש מלאכה שהפסדה מרובה ואדם מתייקר בה הרבה כדי שלא תאבד, ויש מלאכה ששכרה יותר מנ' זוז, ואם כן פעמים שהחבילה לגרע, שבלא חבילה שוכר עליהם עד כדי שכרן שהוא כפל מה שהתנה להן בשכרן. ועוד אני תמה מהו עד ארבעים וחמשים, אם חמשים ארבעים צריכא למימר, ובכל מקום מקשים כן (שבת ס, ב) וכאן לא הקשו.
עוד אני תמה, אם בא חבילה לידו מאי שנא מלאכת האבד, אפילו בדבר שאינו אבד שהרי קנה החבילה במשיכה, וכדאמרינן בפרק הזהב (לעיל בבא מציעא מח, א) גבי נתנה לספר, דמשמע דמכי משך תספורת קנה תספורת, ואם חזר בו ספר תספורת קנויה לו להשתלם ממנה, וכל שכן לדעת רבינו תם ז"ל, שאמר (שבת ד"ה והא) דאין פועל יכול לחזור בו מכי משך בעל הבית כלי אומנותו, ולומר שאפילו אין כלי אומנות שוין פלג שכירתו נשתעבד לו למלאכה זו ושוכר עליו, וכמו שכתבתי שם. וסבור הייתי לומר, דאפילו בדבר שאינו אבד, כל שבאת חבילה לידו משתלם ממנה עד כדי שכירות של אותה שעה, ואפילו נתייקרה בין שכירות לחזרה, או אפילו אוזילו פועלים גביה מעיקרא ואמור פועלים, שוכר עליהם ומשתלם מדמי החבילה, ובלבד שלא יתייקר בה אלא יטרח וישכור כדרך שנשכרים רוב הפועלים, לפי שאינו צריך למהר ולשכור שהרי אין מלאכתו נאבדת, מה שאין כן בדבר האבד שאי אפשר לו להמתין עד שיטרח וישכור, אלא שוכר מיד ואף על פי שמחמת ניחוצו צריך להתייקר, וכן נראה גם מדברי הרמב"ן ז"ל. אלא שעדיין קשה לי, דבברייתא זו משמע דבדבר שאינו אבד כלל כלל לא, דהא ברייתא דעד ארבעים וחמשים זו כשבאת חבילה לידו מתוקמא כדאיתא לקמן, וקתני דבדבר שאינו אבד, לרבנן קצר חציה והניח חציה ומה שעתיד ליעשות יפה ששה דינרים נותן להם סלע שהוא שכר חציה, ולרבי דוסא נמי אין משלמים מכיסם כלום אלא שמעכב בידו ממה שעשו כמה ששוה מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בחזרתו, אבל מכיסם כלל כלל לא ואפילו לר' דוסא, אלמא אינו משתלם מן החבילה כלום. וי"ל דברייתא זו פיסקי פיסקי קתני, והכי קאמר, בדבר שאינו אבד קצר חציה והניח חציה פלוגתא דרבי דוסא ורבנן, אבל בדבר האבד שוכר עליהם או מטען ואפילו לא באה החבילה לידו, ופעמים ששוכרין עליו אפילו עד ארבעים וחמשים זוז, והיינו כשבאה חבילה לידו. (שיטמ"ק).

במה דברים אמורים שאין שם פועלים לשכור אבל יש שם וכו'. ופירש הרשב"א ז"ל שאם יש שם פועלים שאינו יכול להטעותן, אלא אם קצץ להם נותן כפי מה שקצץ. [ל' המ"מ פ"ט ה"ג משכירות].
כללא דנקטינן מהאי שמעתא, השוכר את הפועלים וחזר בו בעל הבית, אם ברצונו חזר בו ולא התחילו במלאכה, אין להם על בעל הבית אלא תרעומת, והיינו רישא דמתניתין דקתני והטעו זה את זה אין להם וכו', וקתני בברייתא בשלא הלכו. והני מילי בשלא היו יכולים פועלים להשכיר את עצמן אמש כששכרן, אבל אם היו יכולים להשכיר את עצמן ועכשיו אינן מוצאין בסך שפסק להם זה ושהיו יכולים להשכיר עצמן בו, משלם להם ונותן להם כפועל בטל, דדבר האבד הוא להם שכירות יום זה, ובכל דבר האבד אפילו לא התחילו כמי שהתחילו, והיינו סיפא דמתניתין דקתני וכל דבר האבד מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען, ובמה דברים אמורים בשאינם מוצאים עכשיו להשתכר באותו סך, אבל אם יש שם שוכרין, אומר להם צאו והשכירו עצמיכם לאלו, ואם פחתו להם ממה שפסק להם זה משלם להם אותו פחת, ודקתני בברייתא דלקמן (בבא מציעא עט, ב) השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת, ואוקימנא דמשכח לאוגורה ומאי תרעומת משום שינוי דעתא. ואם התחילו במלאכה ואפילו בתחלת הליכה, בין כך ובין כך משלם להם על הדרך שאמרנו כשאין שם מי שישכירו עצמן לו עכשיו באותו סך, וכדקתני בברייתא, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן. ואם חזר בו בעל הבית מתוך האונס, בין כך ובין כך אינו נותן להם כלום ואפילו התחילו במלאכה, וכדאמר רבא בסמוך (עז, א) האי מאן דאגר אגירי לדוונא ופסק נהרא בפלגא דיומא, אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים, וברייתא נמי דקתני הלכו ומצאו שדה לחה הא אוקימנא בדלא סיירה לארעא מאורתא, הא סיירה פסידא דפועלים.
ובשחזרו פועלים בב"ה אם דבר שאינו אבד הוא ולא באה חבילה לידו, אין לו עליהם אלא תרעומת ואפילו אין שם פועלים לשכור, דיד פועל על העליונה בשכירות וחוזר אפילו בחצי היום, דאמר רב (שם) פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום. ואם דבר האבד הוא, שוכר עליהן או מטען, ועד כמה שוכר עליהן, עד כדי שכרן דהיינו כפלים בשכרן שפסק להם. ומסתברא לי דוקא בשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר את אלו שהרי הפסידוהו, אבל אם לא היה מוצא לשכור אחרים אין לו עליהם אלא תרעומת דמאי הפסידוהו. ואם באה חבילה לידו, אם דבר האבד הוא, שוכר עליהם ואפילו עד מ' ונ' זוז, ואפילו לא נתייקרה המלאכה ואם ימתין ויטרח מוצא בפחות, מתייקר ושוכר ואינו ממתין כדי שלא תפסד מלאכתו עליו. ואם דבר שאינו אבד הוא, שוכר עליהם כדי שכר של עכשיו ואפילו נתייקרה המלאכה או שהוזילו אלו אצלו מעיקרא, אבל לשכור ביוקר ביותר ממה שאין פועלים מתייקרים באותו יום לא, אלא ממתין ושוכר שאין מלאכתו אבודה אצלו. ובמה דברים אמורים בשכירות, אבל בקבלנות כגון ששכר פועלים לקצור לו קמה בשני סלעים או בגד לארוג בשני סלעים קצרו חציה והניחו חציה, ולא באה חבילה לידו ושוה מה שעשו ששה דינרים, אינו נותן להם אלא שקל, ששמין מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בעל הבית בחזרתן, דקיימא לן כר' דוסא וכדפסק רב לקמן (שם), ודוקא שפוחת להם משכר מה שעשו, אבל לשלם מכיסם כלום בדבר שאינו, כלל כלל לא. ודוקא בשלא נאנסו, אבל נאנסו כגון שאמרו לו שמת לו מת או שאחזתו חמה, בין בשכירות בין בקבלנות נותן להם שכרן וקבלנותם ואפילו באה חבילה לידו, וכדתניא לקמן (שם) השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם פועל הוא נותן לו קבלנותו.(שיטמ"ק).

ממה שתפש במשנתנו לשון והטעו זה את זה ולא תפש לשון חזרו זה בזה היה בעל התלמוד סבור שהתנא לא דבר בבעל הבית עם הפועלים שאין טעות בבעל הבית עם פועלים אלא בענין חזרה שאין הדבר מצוי להיות מחלקת ביניהם בענין הסך ואין אדם מוציא ענין חזרה בלשון טעות והוציא ממשנתנו דין אחר בפועלים שהשוכרם בשליחות בעל הבית הטעה אותם בדעתו של בעל הבית כיצד הוא ופירשו בדין זה שהוא על הדרך שאנו מזכירים עכשו:

הרי שאמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בארבעה ארבעה הלך ושכרן בשלשה שלשה והודו לדבריו וירדו למלאכה על דעת כך אין להם אלא שלשה אפילו נתגלה להם דעתו של בעל הבית ואפילו היתה מלאכתם שוה ארבעה שהרי כך קבלו על עצמן ואפילו אמר להם שכרכם על בעל הבית ואף לשליח אין לו כלום על בעל הבית שכך דינו של שליח להשתדל בתועלת המשלח בכל מה שאפשר לו ומ"מ יש לפועלים אלו תרעומת על השליח על שפיחת בשכרם אחר שהמלאכה שוה כך ממה שנא' אל תמנע טוב מבעליו אמר לו בעל הבית בשלשה שלשה והלך הוא ושכרם בארבעה ארבעה אם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ארבעה ונוטל מבעל הבית שלשה ומפסיד אחד מביתו שהרי מאחר ששינה נעקר שליחותו והדבר דומה למה שאמרו השוכר את הפועל לעשות עמו בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחברו מה שנהנה בו ושמא תאמר אף זה יטול מבעל הבית מה שנהנה בו ואם המלאכה שוה ארבעה יטול ארבעה מבעל הבית אינו כן שהרי אמר לו בשלשה שלשה והוא קבל שכר ארבעה על עצמו ויראה שאף בסתם הדין כן ולא נאמר שכרכם עלי אלא למעט כשאמר שכרכם על בעל הבית שכל שימכרם בסתם ודאי הרי הוא כאומר שכרכם עלי ויש אומרים שכל שבסתם הולכין למנהג המדינה וכן יראה מלשון גדולי הפוסקים:

אמר לו בשלשה שלשה והלך ושכר בארבעה ארבעה ואמר להם שכרכם על בעל הבית הרי נעקר השליחות ואין זה כשוכרן בשלו והראה בשל חברו אלא כשוכר בשל חברו על דעת חברו והרי בעל הבית נותן כמנהג המדינה אם ארבעה ואם שלשה היה מנהג המדינה חלוק מהם בארבעה ומהם בשלשה רואין את המלאכה אם היתה שוה ארבעה נותן להם ארבעה שאלו לא אמר להם השליח ארבעה לא טרחו כל כך במלאכה זו לא היתה המלאכה שוה ארבעה אינו נותן אלא שלשה ואף תרעומת אין כאן לא היה הדבר ניכר כגון שעשו חפירה סביב השדה ונתמלאת מים אינו נותן אלא שלשה ויש להם תרעומת על השליח ואם היו פועלים אלו בעלי קרקע ודרכם לעשות בשלהם אע"פ שאין המלאכה שוה אלא שלשה נוטלין שלשה ויש להם תרעומת שאף הם אומרים לא נטשנו את נחלתנו אלא על דעת שכר גדול ועל דבר זה נאמר בסוגיא זו בבעל הבית עסקינן ר"ל בפועל שיש לו קרקעות ואינו רגיל להשכיר עצמו בשל אחרים:

אמר בעל הבית בשלשה והלך זה ושכר בארבעה ואמרו לו כמה שאמר בעל הבית ודאי לא נתכונו לפחות מארבעה שהזכירם השליח אלא להוסיף ולא ירדו אלא על דעת ארבעה או יותר והילכך אם אמר זה שכרכם עלי אע"פ שלא היתה מלאכתם שוה אלא שלושה נוטלין ארבעה ואם אמר שכרכם על בעל הבית אם המלאכה שוה ארבעה נוטלים ארבעה מבעל הבית ואם אינו שוה או שאינו נכר אין נוטלין אלא שלשה:

אמר בעל הבית בארבעה והלך זה ושכר בשלשה ואמרו לו כמה שאמר בעל הבית והיתה מלאכתם שוה ארבעה הדבר ספק שמא כך אמרו לא על דעת קיצבא זו אנו יורדין אלא על דעת בעל הבית ומספק אין מוציאין מבעל הבית אלא שלשה ויראה שאם תפשו אין מוציאין מידן ומ"מ הרבה גאונים מחליטין לפסוק דאדבורא דשליח סמכי ולית להו אלא תלתא תלתא:

אע"פ שבעל התלמוד לא מצא טעות בין בעל הבית לפועלים אלא מדרך חזרה בתלמוד המערב פרשוהו אף מצד השכירות כיצד בעל הבית שהטעה לפועלים ואמר להם תבאו עמי כדרך שבאו חבריכם שואלין לו ובכמה באו אומר להם רובם בשלשה ונמצאו רובם בארבעה אינו נותן אלא שלשה אע"פ שאפשר שעל סמך אותם הדברים נשכרו לו בשלשה וכן אם הפועלים אמרו לו הרי אנו נוטלים כמה שנטלו חברינו והוא אומר בכמה נשכרו והם משיבים רובם בארבעה ונמצאו רובם בשלשה נותן להם ארבעה ובכלם אין להם זה על זה אלא תרעומת על ששקרו זה לזה ואפשר שדעת תלמוד בבלי שבזו חייב שהרי זה כמי שהתנה שיתן כדרך שנתן לחבריהם ואף דעת תלמוד המערב יש בו כדי לתמוה אלא שיראה לי בו שזה אינו אלא כדבר גזום כלומר אין הפועלים נשכרים אלא בכך או שהם נשכרים בכך וכך והוא כעין זרוזין וכן הדבר אצלי במי שמוליך סחורה למכור ואומר כך וכך רצו ליתן לי ונמצא שאינו כן שאין כאן כלום שכל כיוצא באלו אין דעת השומע סומכת עד שנאמר שעל דעת כן הוא יורד אלא גומר הוא בדעתו על כך ועושה אותן הדברים סעד ומבא ליכנס ומ"מ אם היו הדברים בתנאי גמור אין ספק שהולכין אחריו:

האשה שאמרה לאחד הבא לי גיטי והלך הוא אצל הבעל ואמר לו ששליח קבלה הוא ואמר לו הבעל הילך כמו שאמרה וקבל את הגט והביא לה אפילו משהגיע לידה אינה מגורשת שהרי עוקר השליחות ולא רצה להיות שליח הולכה מצד הטורח שהיה צריך להוליך ולהגיע לידה אמרה לו התקבל לי גיטי והלך ואמר שליח הבאה אני ואמר הבעל הילך כמו שאמרה וקבל את הגט והביא לה משהגיע לידה מיהא מגורשת שלא עקר השליחות ואדרבה שעבד עצמו לשליחות גדול ולטרח יתר להוליך הגט אצלה ולהגיעו לידה כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

אבל אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. דאם יוקירו יתן להם כנגד מה שעשו לפי מה שפסק עמהם ואם הוזלו ידו על התחתונה וצריך ליתן כל מה שפסק רק שיעביר מה שצריך להוציא בהשלמתה. ודוחק הוא לומר דיתן יותר ממה שפסק עמהם וגם יותר ממה ששוין עכשיו. לכן נראה לר"י דכשהוזלו אין נותן להם אלא כפי מה שפסק דהיינו החצי ומזה לא הוי החדוש אלא מדהוקירו כדפירשתי. ואם תאמר משום מאי יחזור הבעל הבית כשהוקירו. ויש לומר דאף על גב דלא שכיח הוא מתנינן לה לאשמועינן אם אירע כך והכי משכחת לה בפרק הספינה דקאמר מכר לו שוה חמש בשש והוקר ועמד על שמונה לוקח יכול לחזור ואמאי קתני הא לא שכיח שיחזור הלוקח אם יוקירו אלא שמע מינה דאורחיה למתני הכי לאשמועינן אם אירע כך. תלמיד הר"פ.

אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. מה שפירש הקונטרס דאם הוזלה והוא חוזר בו יתן להם כל שכרן רק מה שיצטרך לשכור פועלים בזול להשלים המלאכה אינו נראה דמדקאמר בגמרא לא צריכא דזל עיבידתא ואמריה בעל הבית ופייסוה פועלים כו' מוכח בהדיא שיש לו כח לחזור בהוזלה הפעולה ואם היה צריך ליתן כל שכרם כשעת היוקר למה חוזר בו מחמת הזול מה מרויח בדבר. ועוד למה הוצרכו הפועלים לפייסו לא למיבצר מדמי ולא למעבד עבידתא שפירתא כיון שלא יפסידו כלום בחזרתו ואם תאמר ההיא סוגיא כרבי דוסא מה בכך והלא גם משנתינו זו גם היא כרבי דוסא. אלא נראה לרבינו דהיכא דאייקר עבידתא הוא דידו על התחתונה אם חוזר בו וצריך ליתן להם על מה שעשו כשעת היוקר דעכשיו כיון שחוזר בו. וכן אם פועלים חוזרים בהן כשהוקרה הפעולה ידו על התחתונה שמין להם מה שעתידה ליעשות ותרווייהו בהוקרה מיירי חזרה דפועלים ודבעל הבית. ואל תתמה לומר וכי רגיל בעל הבית לחזור בו כשהוקרו פועלים דפעמים שחוזר בו לפי ששונאם או אינו חפץ במלאכתם או יניח פעולה זו עכשיו וקמשמע לן תנא דאם חוזר בו ידו על התחתונה. ונראה להביא ראיה דכי האי גוונא אשכחן בהמוכר את הספינה אמר רב חסדא מכר שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמונה לוקח יכול לחזור וזה אינו רגילות שיחזור בו עתה כיון ששוין עתה שמונה וגם אין רגילות שיעכב המוכר החזרה ללוקח שהרי מרויח בחזרה ולוקח יכול לחזור בו משמע בעל כרחו של מוכר אפילו רוצה לעכבו שאפילו בדבר שאינו רגילות יש להשמיענו הדין. ומיהו קשה לי כשהוקרה הפעולה ובעל הבית חוזר בו למה יתן במה שעשו כיוקרא דהשתא כיון דהשתא אייקר עבידתא אחר שעשו חצי מלאכה. על כן נראה כפירוש הקונטרס ומה שהקשינו עליו אינה קושיא שאם הקשה עליו אמאי מימרי בעל הבית ואמאי איצטריכו פועלים לפייסיה כלל שקשה לפירושו כי אייקר עבידתא אמאי חוזר בו בעל הבית ואמאי איצטריכו לפועלים לפייסיה ואי אליבא דידן נאמר כדפרשינן שחוזר בו בעל הבית מחמת שנאה אף על פי שהוא מפסיד במה שחוזר בו וגם הפועלים מפייסין אותו אף על פי שמפסידין במה שמתעכבים אצלו כי המלאכה נתייקרה והם עושין עמו בזול כבתחלה כל שכן לפירושו שאינו לא מפסיד ולא מרויח בכך שיש לומר שחוזר בו מחמת שנאה והפועלים שלא יפסידו כלום בהתעכבם אצלו מפייסין אותו שלא יצטרכו לבקש היכן ישתכרו כי פעמים שאינם מוצאים מקום מזומן להשתכר. ובלא שום קושיא אחרת קשה יותר לפירושנו למה חוזר בו בעל הבית ולמה פועלים צריכין לפייסו ממה שהוא קשה לפירוש הקונטרס כי לפירוש הקונטרס שניהם מפסידין בין בעל הבית שחוזר בין פועלין שמפייסין אותו אבל לפירוש רבינו אינם לא מרויחין ולא מפסידין. תוספי שאנ"ץ.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. פירש רש"י שאם קבלו בגד בשני סלעים דהיינו שמונה דינרין וארגו חציו וחזר בו בעל הבית ידן על העליונה שאם הוקרו פועלים נותן להם סלע על מה שעשו כפי קציצתן ואף על פי שהחצי הנשאר לא יעשוהו לו אלא בששה דינרין או יותר. וכן אם הוזלו פועלים ויעשו לו החצי הנשאר בשני דינרין ידו על התחתונה ונותן לפועלים ששה דינרין על מה שעשו. והקשו בתוספות כי למה יתן להם ששה דינרין שהוא יותר ממה שפסק עמהן ויותר ממה ששוה עכשיו מה שעשו. לכן פירש ר"י דכל היכא שהוזלו פועלים אינו נותן להם אלא סלע כפי קצבתן והא דקתני ידו על התחתונה אינו אלא משום הוקרו שנותן להם סלע על מה שעשו ואף על פי שסופו לתת בחצי הנשאר יותר מסלע. וכי תימא והלא אינו מצוי שיחזור בו בעל הבית כשהוקרו פועלים והיכי קתני מתניתין משום מילתא דלא שכיחא. ויש לומר דאגב רישא נקט ליה והכי אורחא דתנא והיינו דבמתניתא בפלוגתא דרבי דוסא ורבנן לא הוזכר אלא חזרת פועלים ולא חזרת בעל הבית בפועלים ויותר נראין דברי רש"י דכולה האי בבא בחדא גוונא היא וכשם שיד פועלים על התחתונה בין בהוקרו בין בהוזלו כן יד בעל הבית על התחתונה ודקשיא לך למה נותן להם יותר על מה שפסק ויותר על מה ששוה פעולתם הא לא קשיא דטעמא מפני שהוא דבר האבד לפועלים שהרי כיון שהוזלו פועלים אם באו עכשיו להשכיר עצמן לאחרים לעשות כדי הנשאר בכאן לא יתנו להם אלא שקל דהיינו שני דינרין ובכל שיש דבר האבד אפילו רבנן דפליגי עליה דרבי דוסא מודו שחייב לשלם וכדקתני מתניתא בהדיא במה דברים אמורים בשאין שם דבר האבד ומשום דאם בעל הבית חוזר בו והוזלו פועלים דיד בעל הבית על התחתונה הוי דבר האבד דמודו ביה רבנן לרבי דוסא לא הוזכר בגמרא במחלוקת רבי דוסא ורבנן מפי רבי. עד כאן.

גמרא: חזרו לא קתני אלא הטעו דאטעו פועלים אהדדי. ולא אמרו שהפועלים הטעו את בעל הבית ובעל הבית הטעה אותם כענין שפירש זה לפועלים דאטעו אהדדי. ובירושלמי הכי מפרש לה בעל הבית הטעה אותם שאמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חברכם אמרו ובכמה באו אמר להם בחמשה חמשה רובם ואשתכח בסוף עשר עשר רובם וכן בפועלים שהטעו את בעל הבית על דרך זה עד כאן. ונשאר לו ז"ל הענין מגומגם. ואני תמה אם הדין אמת לולי שאמרו הרב כי מאחר שהטעו זה את זה בענין זה ולא נתרצו זה לזה אלא על מה שאמרו שרובן נשכרין כן נמצא שלא סמכא דעתם אלא על כך והרי אלו טועין וחוזרין ובשלמא פועלים אין להם על בעל הבית אלא תרעומת שאף על פי שלא גמרו לעשות עמו על דעת שהוזלה המלאכה שהרוב נשכרין בחמשה חמשה מה נפשך אם גמרו בדעתם לעשות בחמשה שפיר ואם לאו ונתבטל תנאי שכירותם הרי אלו כפועלים שעשו אצל בעל הבית בלא קציצה שאין בעל הבית נותן להם אלא כסך מועט שנשכרין בו קצת הפועלים שבעיר וכדאמרינן בסמוך דאיכא דמתגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא ואפילו הכי אין נוטלין מבעל הבית אלא תלתא ואף על פי שלא נכנסו במלאכתו אלא על דעת ארבעה דאמר להו פועל. אבל פועלים שהטעו את בעל הבית ואמר שרובן נשכרין בארבע ארבע ונמצא לבסוף שאינם נשכרין אלא בתלתא תלתא היאך מוציאין ממנו ארבעה שלא על דעת כן נתרצה להם שהרי שאלם בכמה רובם אלמא לא נתרצה להם בכך אלא מפני שחשב שהוא כן והטעוהו והשכירות בטעות היתה וכל שבטעות חוזר. ועל כן נראה לי דאפשר שהיה להם לבעלי הגמרא להעמידה בכך ולא העמידוה שאין נראה להם דעת הירושלמי. הרשב"א.

אבל הריטב"א כתב וזה לשונו: חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה את זה דהטעו פועלים בהדדי. מסתברא דהכי נמי הוה מצי למימר שהטעה בעל הבית לפועלים או שהטעו פועלים לבעל הבית וכן אמרו בירושלמי אמר לון עמי אתון עבדין היך חברכון עבדין רובן מן עשר אשכחן רובן עבדין מן חמש. למלאכה עמך אנן עבדין היך חברין עבדין רובן עבדין מן חמש אשכחון רובן עבדין מן עשר למלאכה. עד כאן.

ורישא בהטעת פועלים לבעל הבית וסיפא הטעת בעל הבית לפועלים. והא דלא פירשו הכי בגמרא דילן משום דלישנא דהטעו זה את זה משמע טפי שהטעו פועלים אהדדי ואף על גב דכי אוקימנא לקמן דהטעו זה את זה בעי למימר שחזרו זה בזה מיירי בין פועלים ובעל הבית התם משום דלא שייכא חזרה בפועלים אהדדי וכן דעת רבינו בשם רבותיו. עד כאן.

וזה לשון ה"ר שמואל די וידש ז"ל: כתב הראב"ד ז"ל לא ידעתי למה הוצרך וכו'. אמר הכותב כבר הוזכר בגמרא למה פירש כן דאמרו חזרו זה בזה לא קתני וכו' מכלל דכבר ראו דרך זה ודחאוהו מההוא טעמא. עוד נראה להעמיד דרך תלמודנו ופירושם במשנה דאם כפירוש הירושלמי מהו זה את זה את אלו מיבעי ליה דהיינו בעל שבית לפועלים ולפי הבבלי ניחא פועל לפועל היינו זה את זה אלא שסוף סוף אי אפשר אלא דרך הירושלמי אף על פי שנדחוק בפירוש המשנה ונאמר כי פירוש פועלים פועלים דעלמא והוא הדין אם היה דבר בעל הבית עם פועל אחד אלא אורחא דמילתא נקט פועלים כי על הרוב אדם שוכר פועלים הרבה למהר מלאכתו ולא פועל אחד אבל הוא הדין והיינו זה את זה שאם כפירוש הבבלי לא ידענא השוכר מאי שייכיה הכא שהרי הוא אינו מטעה ולא מוטעה ודינא בהטעאת פועלים אהדדי לא תלי בהיותם שכורים אצל בעל הבית והכי הוה ליה למימר הפועלים שהטעו זה את זה ולתלמוד הירושלמי נימא דהשוכר הוא המטעה או מוטעה וזה לשונו נראה לי ברור.

דאמר ליה בעל הבית זיל אוגר לי פועלים. פירוש שאמר כן לאחד מן הפועלים שעשאו שליח לשכור לו פועלים עמו. דאמר להו שכרכם על בעל הבית פירוש שהודיעם שהוא שליח. וליחזו פועלים היכי מתגרי. פירוש דכיון דשליח שינה בשליחותו לגריעותא אין בקציצתו כלום והרי אלו כפועלים שעשו מלאכה שלא בקציצה ששמין כמה ראויין ליטול. לא צריכא דאיכא דמתגרי בתלתא ואיכא דמתגרי בארבעה פירוש וכיון דכן ידם על התחתונה ולית להו אלא תלתא ואפילו רובא בארבעה ומיעוטא בתלתא שאין הולכין בממון אחר הרוב והוא הדין היכא דאיכא דמיתגר משלשה מארבעה מחמשה ואף על גב דאמרינן באידך פירקא השוכר את הפועל כאחד וכשנים מבני העיר שמשמנין ביניהם היינו משום דאמר כאחד וכשנים מבני העיר אבל בשוכר סתם או כשעושה מלאכה שלא בקציצה אין לו אלא כפחות שבפועלים. כן נראה לי. הריטב"א.

לית לך אל תמנע טוב מבעליו. פירוש דליכא למימר דלגבי בעל הבית נמי איכא משום אל תמנע טוב מבעליו אם היה משכיר הוא בארבעה ומוצא בתלתא דכיון דבעל הבית אמר לו בפירוש בארבעה ולא אמר לו שישכור כפי מה שיוכל גלי אדעתיה דניחא ליה דליתן להו ארבעה. הריטב"א.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: כללא דנקטיה בהאי שמעתא היכא דאמר ליה לשלוחיה זיל ואוגר לי אגירי בארבעה ארבעה ואזל ואמר להו בתלתא תלתא לית להו אלא תלתא ואף על גב דשויא עבידתייהו ארבעה ואית להו עליה תרעומת על דעבר על בל תמנע טוב מבעליו היכא דשויא עבידתייהו ארבעה. והיכא דאמר ליה לשלוחיה אוגר לי בתלתא תלתא ואזל ואמר להו בארבעה ארבעה אי גמר להו שכרכם עלי יהיב להו ארבעה ושקיל תלתא מבעל הבית כדין השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו דאמרינן שהוא נותן לו משלו כל מה שפסק עמו וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שהתנה עמו או מה שראוי לפחות שבשכירות. ואי אמר להו שכרכם על בעל הבית אי מתגרי רובא דפועלים בארבעה במתא שקלי ארבעה אף על גב דלא אמר לו בעל הבית דלוגר אלא בתלתא דכיון דשני עקריה לשליחותיה מנפשיה וכמאן דאנחתינהו שלא ברשות דמי שנוטל מה שהתנהו. ואי מתגרי פועלים במתא בתלתא שקלי תלתא אף על גב דאיכא אגירי במתא דמתגרי בארבעה תילתא או פלגא דאגירי מתא דדעתיה דאיניש אתרעא זילא והוה ליה כמאן דעבוד הני פועלים בהדיה מנפשייהו דשקלי מיניה אגרא בתרעא זילא. מיהו הני מילי היכא דלא שויא עבידתייהו אלא תלתא או דלא ידיע כגון ריפקא דמלי מיא אבל היכא דשויא עבידתייהו ארבעה שקלי ארבעה כיון דאיכא אגירי דמתגרי בארבעה. ונראה לומר דהוא הדין נמי אף על גב דליכא דמתגרי בארבעה כיון דטרחו טפי מאחריני דלישקלו ארבעה. והיכא דלא ידיעא עבידתייהו כגון ריפקא דמלי מיא ואמרי אינהו ארבעה טרחנא הב לן ארבעה דהכי אמר לן שליחא ואיהו אמר לא ידענא אי טרחיתו טפי או לא לית להו אלא תלתא כיון דרובא דאגירי מתא מתגרי בתלתא ואית להו תרעומת עליה דשליחא דהא אי לא אמר להו ארבעה לא הוו טרחי אלא כדחזי לתלתא. אמר ליה בעל הבית לתלתא ואזל ואמר להו בארבעה אמר לי בעל הבית ואמרו ליה כמו שאמר בעל הבית אי טרחו ארבעה שקלי ארבעה דאדעתא דהכי טרחו טובא ולא אמרינן דאוזילו הוא דאוזילו גביה דבעל הבית. עד כאן.
פשיטא אמר ליה בעל הבית בתלתא ואזל ואמר להו בארבעה ואמר להו שכרכם עלי אי נמי דאמר להו שכרכם על בעל הבית ושויא עבידתייהו ארבעה אף על גב דאמרי ליה כמו שאמר בעל הבית דעתייהו אעילוייא ושקלי ארבעה משום דפועלים ידעי אהדדי היכי מתגרי וכי שמעי מיניה ארבעה לא שבקי עילוייא דשמעי ונחתי אדעתא דפחתא דלא שמעי. אלא אמר להו בעל הבית בארבעה ואמר להו איהו בתלתא ואמרי ליה כמה שאמר בעל הבית מאי אדיבורא דידיה קא סמכי והכי אמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית וסבור וקבול בתלתא ולא אמרינן דעתייהו אעילויא דהא לא שמעי ההוא עילויא ולא סמכי עליה או דילמא כדאמר בעל הבית כיון דאמרי כמה שאמר בעל הבית גלויי דעתם הוא דלאו עליה דידיה קא סמכי מאי. תא שמע האשה שאמרה הבא לי גיטי והשליח אמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הילך כמה שאמרה אמר רב נחמן וכו' אפילו הגיע הגט לידה אינה מגורשת אלמא אדיבורא דידיה קסמיך וסבר שליח לקבלה הוא ותתגרש לאלתר והיא לא מגרשא לאלתר וכי ממטי ליה לידה נמי לאו כלום הוא דלאו שלוחיה הוא כלל והכא ליכא עילויא לא בקבלה ולא בהולכה ושמעינן מינה דבהאי לישנא דאדיבורא דידה קסמיך. הראב"ד.

דעתייהו אעילויא. פירוש ודאי לאו דעתייהו לגריעותא ובודאי האמינו שטען בעל הבית כך אלא או שחשבו שמא נותן יותר או שהאמינו ממש ולרש"י משמע שהאמינו ממש ואם כן קשיא לישנא דגמרא דקאמר דעתייהו אעילויא וכן מה ששאל בסמוך אי אמרינן אדיבוריה קא סמיך או אבעל הבית. ואפשר לומר דמאי דקאמר רש"י שהאמינוהו היינו לומר דלפחות האמינוהו לארבעה ואין לומר שחשבו שמא אמר בעל הבית פחות דמה להם לצרה הזאת לומר כמו שאמר בעל הבית ולגרועי ושליח נמי לא וביד כלומר ולומר שכרכם עלי. אי נמי יש לומר דהכא מיירי בדאוקמי לה בדאזיל בתלתא או ארבעה הילכך כי קאמר להו בארבעה כיון דליכא דאזיל טפי אמרינן ודאי אדעתייהו בעילויא פירוש אהנהו ארבעה דקאמר להו ולא אעילויא טפי דליכא להו לאסוקי אדעתייהו בהכי הילכך אמרינן האמינוהו. ומכל מקום ודאי לגריעותא לא אמרינן. דכיון דמקבל עליו לשלם מביתו פשיטא דעליה קא סמכי שלא לגרוע והיינו דקאמר רש"י דהאמינוהו בארבעה אבל כי אמר להו בתלתא כיון דאיכא דאזלי בארבעה יש לומר שמא חשדוהו ולהכי איכא למימר שלא האמינוהו להכי דקדקו בלשונם ואמרו כמו שאמר בעל הבית והיינו בעיא דבסמוך. זה הכלל דלעולם לגרוע ממה שאמר שליח לא מכווני כלל דלא בשופטני עסקינן דאמרינן טופות דלישנא לגריעותא. ובההיא דגט בסמוך איכא דניחא ליה לפוטרה מיד משום שנאה שביניהם והיינו עדיפותיה ואיכא דניחא ליה בהמתנה כדי שיוכל להמלך הילכך מצי למילף מיניה מכל שני הפנים בין שאמר שליח הבא דאפשר דניחא ליה לבעל טפי בקבלו ודמיא לבעיא דידן דאמר להו בתלתא וניחא להו בארבעה ואפשר שחשב השליח בשוכח או שהוא איש טוב ורוצה שיהיה לו פנאי להמלך או שמא לא פרעיה לו שכרו ורוצה שלא תתגרש עד שיגיע לידה כדי שיהיה למשכון בידה. אלא שזה דוחק דאם כן הכא נמי נימא עקריה שליח לשליחותיה ובין אם אמר שליח קבלה דאפשר דניחא ליה לבעל טפי בהולך ואף על גב דלא דמיא ממש דהתם פשיטא דניחא להו בארבעה והכא ספקא הוי במאי ניחא מכל מקום כיון שאנו רואין לישנא דטופיאתא לית לך למימר דלבטלה קאמר ליה הילכך יכילנא למימר דבבעיין לא האמינוהו ולעילויא קאמרי ליה הכא נמי אמרינן לא האמינוהו ולעילויא דידיה קאמר ליה דהיינו עילוייה. זה נראה לי לפרש על ידי הדחק וצריך עיון.

שוב מצאתי בקצת נוסחאות דכתיב הכי בשלמא אי איתמר איפכא התקבלי לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אמר הילך כאו שאמרה ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב משיגיע גט לידו מגורשת דאדיבורא דידה קא סמיך אלא התם משום דעקרה לשליחותיה לגמרי וכו'. וכן ביש פירושים לא הגדילו לפרש ומכאן היה יכול להביא ראיה בין אמר רב נחמן לידו בין לידה אלא פירשו כפשטא דהך נוסחא ולפי נוסחא זו נוכל לומר דלעולם פשיטא לן דסתם בעל ניחא ליה בהולכה מקבלה וכדרך כל התלמוד כדי שיוכל להמלך ולחזור בו וגם אינו חושד לשליח שמשכירה מקבלה להולכה כלל אלא איפכא ולפיכך אי אמר משיגיע לידיה פשיטא דשמעינן מינה דאדיבורא דידה קא סמיך והיינו עילוייא דניחא ליה טפי בקבלה ואם זה משונה משאר בני אדם כיון דאמר טופיאתא סבירא ליה לרב נחמן דאמרינן האי בהכי ניחא ליה והיינו עלוייה. אבל אי אמר איפכא לא שמעינן מינה מלתא דדילמא היינו משום דלא הויא קבלה עילויה דידיה ואפילו היה לו לחשוד השליח או שהעמיס עליו המשא אבל בבעיין דפשיטא כד הוי צלויה דידהו דילמא אדיבורא דבעל הבית סמכי. אבל כי אמר שליח התקבל ואמר בעל כמו שאמרה ואמר רב נחמן אפילו הגיע גט לידה התם ודאי לאו משום דלאו עלויה דידיה הוא בהולכה דכיון דאמר טופיאתא ועוד שדרך העולם בהכי ודאי אמרינן דעלויה דידיה הוא בהולכה ועוד שיש לחשוד השליח ולא יהיה גט כלל ואפילו הכי אמר רב נחמן דלאו אדיבורא דידה קא סמיך ולא חשיב ליה כלל איכא למילף מינה לבעיין אף על גב דודאי דהוי עלויה דידהו בארבעה הילכך לא אקשי ליה אלא מטעמא דעקריה שליח לשליחותיה. אי נמי יש לומר דלעולם בבעל מספקא לן בעלויה מאי הוי והוי מצי פריך ליה מהאי טעמא דדילמא מאי דאמר רב נחמן דלא סמיך אדידה היינו משום דדילמא לאו עלויה דידיה בהולכה אלא דעדיפא מינה פריך ליה וצריך עיון. שיטה.

מאי אדיבורא דידיה קסמכי. ואם תאמר מאי קמיבעיא ליה הא פשיטא ליה דדעתייהו אעילויא ואם כן כי אמר להו שליח בתלתא ליכא למימר דמהימני ליה דהא דעתייהו אעילויא. ונראה דלא קשה מידי דלעולם מספקא ליה אי אמרינן דהכי קאמרי מהימנת לן כבעל הבית אפילו תימא פחות ממה שאמר בעל הבית דהשתא אי מהימני ליה לא שייך תו למימר דעתייהו אעילויא. אבל בפשיטות קאמר דהיכא דאמר שליח טפי מבעל הבית דממה נפשך שקלי משליח כמו שאמר דאי אמרינן דמהימני ליה כל שכן דניחא טפי ואי נמי אמרי דלא מהימני ליה ולהכי אמרי כמו שאמר בעל הבית לומר דסמכי אדיבוריה דבעל הבית מכל מקום אין דעתם לפחות מדברי השליח אלא דעתייהו אעילויא כגון היכא דבעל הבית אומר יותר משליח כדמפרש בבעיא. אבל היכא שהשליח אומר יותר מבעל הבית ודאי אין דעתם לפחות מדבריו. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הריטב"א: פשיטא אמר בעל הבית וכו'. מאי אדיבורא דידיה סמכי והכי אמרי ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית או דילמא אדיבורא דבעל הבית סמכי. ואם תאמר הכא נמי מאי קמיבעיא ליה הא אמרת דדעתייהו אעלויא. ויש לומר דכל היכא דאמרת דאדיבורא דבעל הבית קסמכי ולא סמכי על השליח ושבקי הודאי מפני הספק בהא אמרינן דדעתייהו אעילויא אבל היכא דאמרת דאדיבורא דשליח סמכי לגמרי סמכי בין לעילויא בין לגריעותא ולעיל הכי אמרינן דממה נפשך אי סמכי על שליח ניחא דהא אמר בארבעה ואי אמרת דסמכי על בעל הבית הא ודאי דעתייהו אעילויא. עד כאן.

דאי סלקא דעתך דאדיבורא דידה קסמיך מכי מטי גיטא לידה מיהא תתגרש. ואם תאמר מאי קאמר עד כאן לא מיבעיא ליה לעיל או דילמא אדיבורא דבעל הבית קסמיך אלא משום דדעתייהו אעילויא דאמר בעל הבית אבל הכא גבי גט ליכא עלויא. ונראה דאף היכא דליכא עלויא שייך שפיר למיבעי אי אדיבורא דמשלח קא סמיך רק שלא יהיה להם פסידא וכן נראה דהא הוי טעמא דלא מהימן ליה שליח כדמוכח בבעיא ודעתו לעשות כדברי המשלח ומשום הכל קאמר כמו שאמר בעל הבית ואם כן אף היכא דליכא עילויא שאינו מרויח בדבר המשלחו ומשום הכי שייך שפיר למימר האי טעמא שחפץ לעשות דבר המשלח כיון דליכא פסידא לעשותה והשתא ניחא דמייתי שפיר מגיטין אף על גב דהתם לא שייך טעמא דעילויא כדפירשתי. והא דקאמר בפשיטא דעתיה אעילויא לאו משום שתהא הבעיא תלויה בכך אלא בא להשמיענו דליכא לספוקי אי אדיבורא דבעל הבית קסמכי היכא דאיכא פסידא כדפרישנא אבל ודאי היכא דליכא פסידא בדבורו דמשלח אפילו ליכא עילויא בדבריו כיון שאמר כמו שאמר בעל הבית שייך שפיר למיבעי דשמא הוא חפץ לעשות כדברי המשלח כדפרישנא. כן נראה למורי שיחיה ז"ל. תלמיד הר"פ.
וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר ומה ראיה מביא מכאן דהא אמרינן לעיל דלא סמכי אדיבורא דמשלח אלא היכא דהוי לעילויא ואלו הכא גריעותא הוא שיהא שליח הולכה כמו שאמרה ואיכא עיכוב בגירושין עד שיגיע גט לידה ובשליחות קבלה ניחא טפי דמיגרשא לאלתר מכיון שהגיע גט ליד שליח. וכי תימא דבעל בעיכוב גירושין ניחא ליה טפי כדי שיוכל להמלך. הא ליתא מדאמרינן בסמוך בשלמא אי איתמר וכו' ואמר רב כיון שהגיע גט לידה מגורשת משום דשליח קבלה שויתיה הוא שמעינן דאדיבורא דידיה קסמיך דאלמא שליחות קבלה לאו גריעותא הוא דאם כן היכי אמרינן דסמיך עלה. תירצו בתוספות דלגבי בעל ליכא גריעותא ועילויא בהא מילתא ולא שני ליה בין שליחות הולכה לשליחות קבלה וכי אמרינן לעיל דעתייהו אעילויא לאו דוקא אלא לומר דדעתייהו דלא להוי גריעותא ומשום דלעיל איכא למימר עילויא נקיט ליה ונכון הוא. ועוד נראה לומר דהכא ודאי ניחא ליה לבעל בשליחות קבלה למהר הגירושין כיון שעיניו נתו לגרשה והיינו סוגיין דבסמוך אבל הכא אי אמרינן דדעתיה אעילויא דשליח ונימא דקא סמיך בעל דליהוי שליח קבלה גריעותא הוא שלא תתגרש כלל כיון שלא עשתו האשה שליח ובשליחות הולכה איכא עילויא טפי דלכי מטי גיטא לידה מיהא מגרשא. עד כאן.

פרק השוכר את האומנין

בפרש"י בד"ה דעתייהו אעילויא כו' לא לפחות מקצבתן של זה אמרו אלא להוסיף וכך אמרו מהימנת כו' עכ"ל פי' להוסיף על שאר פועלין דמיירי הכא דשאר פועלין מיתגרי בג' דאל"כ מאי אריא בשכרכם עלי דאפילו אמר שכרכם על בע"ה נמי נותן להם ד' דהיינו מה שהנהו וה"ק מהימנת לן מה שאמר בע"ה ד' להוסיף על שאר פועלים דלא מיתגרי אלא בג' והיינו דעתייהו לעילויא על שאר פועלין ודו"ק:

תוס' בד"ה ואזל איהו כו' היינו מהימנת כו' א"נ משום דאי אמר בע"ה טפי כו' בתר הכי אי אמרי' מהימנת כו' אי משום דדעתיה אעילויא עכ"ל מדבריהם נראה דדעתייהו אעילויא דקאמר תלמודא ואת מהימנת לן ב' סברות הן ולא כפרש"י שכתבנו והכא פשיטא ליה דסמכי' אדיבורא דפועל דבין לפום סברא דדעתייהו אעילויא ובין לפום סברא דמהימנת לן אית לן למימר הכי והא דנקט תלמודא במלתא הך סברא דדעתייהו אעילויא צ"ל דה"ק פשיטא לן דסמכיה אדיבוריה דפועל אפי' אי אמרי דדעתיה אעילויא אבל בהך אבעיא דבתר הכי אי אמרת דדעתיה אעילויא לא סמכי אדבורא דפועל אלא דוקא אי אמרינן מהימנת לן דסמכי אדיבורא דידיה ודו"ק:

בד"ה דעתיה אעילויא כו' דאי א"ל שכרכם על בע"ה מאי נ"מ אי דעתיה כו' אלא מה שהתנה כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש בשכרכם על בע"ה דנ"מ לענין תרעומות וכפרש"י דהא במאי דקא מבעיא ליה בתר הכי לאו לענין תרעומות קמבעיא אלא לענין תשלומין מיהו איכא לפרושי בשכרכם על בע"ה ולענין תשלומין ובשויא עבידתייהו ד' דלא אמרי' אדעתא דתלתא קעבדי כמו שאמר בע"ה ואוזלי דקא מוזלי גביה אלא דדעתייהו אעילויא וכן פסק הרי"ף ועי' בזה באורך ברא"ש ודו"ק:

בד"ה השוכר את האומנין כו' ולא רצה לפרש דידו על התחתונה כשהוקרו כו' כמו ששוה עכשיו שאין זה סברא כו' עכ"ל וה"ה נמי דמהאי טעמא גופיה ברישא בידם על התחתונה אין לפרש כשהוזלו פועלים ויתן להם חצי סלע כמו ששוה עכשיו דאין זה סברא כי למה לא יתן להם כמו שהתנה עמהם כיון שאין מפסיד בחזרתן ואדרבה הוא מרויח שימצא מי שיקצור לו חצי קמה בחצי סלע מיהו הא לא קשיא להו לפרש בידם על התחתונה בהוזלו שאינו נותן להם אלא סלע והוא מרויח חצי סלע בחצי קמה וכן בידו על התחתונה בהוקרו שנותן להם סלע ומפסיד חצי סלע שהוא צריך ליתן סלע וחצי בחצי קמה דבהא ת"ק דר' דוסא נמי מודה ולא שייך בזה לומר ידו על התחתונה כיון שנוטל הפועל על המלאכה שעשה סלע כמו שהתנה עמו ודו"ק:

בד"ה דאי ס"ד דאדיבורא כו' ולפי זה היינו אגריעותא דידה כו' ופשיט דכ"ש דאעילויא כו' ואם כן סותר כו' עכ"ל ק"ק דמהך פשיטותא גופיה ה"מ לדחות פירוש זה דקאמר א"נ משהגיע גט לידה מגורשת אלמא דאדיבורא דידיה קסמיך דאכתי אבעיין לא אפשיטא דאימא התם לא הוה טעמא משום דמהימנת לן אלא משום דדעתיה אעילויא ולכך סמיך אדיבורא דידיה דאינה מגורשת עד שתגיע גט לידה ולא סמיך אדיבורא דידה דהוה לגריעותא דבעל דמגורשת במהרה אבל באבעיין דלעיל לא סמיך אדיבורא דידיה דהוה לגריעותא אלא אדיבורא דבע"ה קסמיך דהוה לעילויא ודו"ק:

גמ' איבעית אימא לעולם בפועלים עסקינן דאמרי ליה כיון דאמרת לן בד' טרחינן ועבדינן לך עבידתא שפירתא וכו'. לפי הסוגיא נראה דבשינויה זו לא צרכינן לומר דאיכא דמתגרי בארבע ואיכא דמתגרי בתלתא אלא איירי אפי' כולהו מיתגרי בתלתא ואפ"ה איכא תרעומת משום דאמרת לן בד' עבדינן עבידתא שפירתא והיכי דלא ידיע כגון דמליא מיא איכא תרעומת והיכי דידיע דשוי עבידתייהו ארבע חייב הבעל הבית לשלם להם ארבע והיינו טעמו של הטור ח"מ סי' של"ב שכתב וז"ל בד"א כשאין מלאכתם שוה ארבעה אבל אם הוא שוה ארבעה נותן להם ארבעה אפי' שהפועלים נשכרים בשלשה והוא שיכולים לברר שמלאכתם שוה ארבעה אבל אם אי אפשר לעמוד על המלאכה כמה היא שוה אין להם אלא שלשה ותרעומתן על השליח עכ"ל אלא שלא נמצא מבואר זה בשאר הפוסקים:

שם פשיטא אי א"ל בעל הבית בתלתא ואזל איהו א"ל בארבע ואמרי ליה כמ"ש בע"ה דעתייהו אעילוייא וכו'. פי' רש"י וכיון שבע"ה פוחת אי אמר להם הא שכרכם עלי יתן משלו ואי אמר להם שכרכם על בעל הבית יש להם תרעומת עליו והרי"ף כתב לענין כשאמר שכרכם על בעל הבית ושוה מלאכתן ארבעה דנותן בעל הבית להם ארבעה עיין בהרי"ף והרא"ש שגם בכאן כתב הטור אפי' היכי דהפועלים נשכרים בג' כיון דמלאכתם שוה ד' חייב הבע"ה לשלם ד' וע"ש וכלל הענין דהכא הוי דינא ממש כדלעיל דהיכי שאמר בע"ה בתלתא ואמר איהו בארבע ועיין בביאורי שכתבתי על הטור וכאן אין להאריך:

תוס' ד"ה ואזיל איהו וכו' אי נמי משום דאי אמר בעל הבית טפי מארבע וכו' האי אי נמי אינו תירוץ אחר אלא הכל תירוץ אחד הוא ור"ל דמשום הכי פשיטא ליה משום דעכ"פ לא היה כוונת הפועלים לפחות מד' במה שאמרו כמו שאמר בעל הבית אלא שהיתה כוונתן לאחד משני פני' או שהיתה כוונתם לומר את מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית או היתה כוונתם במה שאמרו כך דאי אמר בעל הבית טפי מד' שיהא להם כמ"ש בעל הבית אבל לפחות מד' לא עלה על דעתם ומ"ש בגמרא הכא דעתייהו לאו דווקא אלא ר"ל שלא עלה על דעתם לפחות מד' והיינו דבעי בתר הכי וכו' ר"ל אבל אי הוה מפרשים דר"ל בפשיטא דדעתייהו הוה דוקא אעילויא א"כ מאי בעי בתר הכי הא כבר פשיטא ליה דדעתייהו אעילויא וק"ל:

רש"י בד"ה אל תמנע כו' פסוק הוא במשלי נ"ב י"מ דקשה ליה לרש"י מנא ליה שאסור למנע טוב מבעליו מ"ה פי' שפסוק הוא ואני אומר דקשה ליה מה הוא אל תמנע טוב מנעליו הכי הל"ל אל תמנע טוב מפועלים על כן אומר שפסוק הוא כו' וק"ל:

תוס' בד"ה דאי ס"ד כו' ולפי זה היינו גריעותא כו' נ"ב פי' מה שהיא אמרה שהוא גריעותא לבעל והיינו טעמא שאינו סומך לעולם על השליח כי אם על מה שהיא אומרת וק"ל:

ברש"י בד"ה וליחזי וכו' ע"כ דבעה"ב ניתיב ד' וכו'. אף דקאמר בהדיא בתלתא מ"מ לגבי פועלים הוא מסתמא דלא ידעו מבעה"ב כלום וקתני נוטל מבעה"ב ולכך מביא לעיל סוף הברייתא דחוזר ונוטל כו' או מביא דלא תימא שאני הכא דמפסיד דבעה"ב לא אמר ליה רק תלתא בפירוש אבל התם חוזר ונוטל מה שנותן לפועל [להכי מייתי דחוזר ונוטל מה שההנהו ואפילו פחות ממה שפסק להם]:

ברש"י בד"ה אל תמנע כו' פסוק הוא במשלי. דהול"ל דאמרי לי' פועלים אל תמנע וכו' ולישנא דלית לך כו' משמע כאלו זו הלכה למשה מסיני לית לך טענה דאל תמנע כו' אבל רש"י לא תפס לשונו בלית לך כו':

ברש"י בד"ה דעתייהו אעילויא כו' אלא להוסיף א"נ כך אמרו מהימנית וכו'. [וכדברי התוס' אלא דהתוס' הקדימו טעמא דמהימנית ואלא להוסיף כתבו לא"נ] וכ"ה בר"ן כלשון שלפנינו ומהר"ש הגיה אלא להוסיף וכך אמרו וכו' פירוש אלא להוסיף אשכירות שאר פועלים דמיירי דשאר פועלים מיתגרי בג' דאל"כ [מאי אריא שכרכם עלי] אפילו אמר שכרכם על בעה"ב יש להם ד' וכו' ואין הלשון מתישב ועיין:

ברש"י בד"ה ואפילו הגיע לידה וכו' ואין עלי' לעשות שליח להולכה וכו'. לכאורה בלא"ה אף אם בידה לעשות הא אדיבורא דידי' סמך ויהיב ליה אדעתא דשליח לקבלה שנתגרש מיד והיא לא עשאתו שליח לקבלה ועיין:

בתוס' בד"ה דעתי' כו' מאי נ"מ וכו'. לכאורה נ"מ בדמתגרי פועלים בד'. ובדאמר בעה"ב בד' וכו' אי מהימנת לן קאמרי לא יהיב אלא ג' [אף בדמתגרי פועלים בד'] דסביר וקיבל. ולא רצו תוספות לפרש לענין תרעומות וכפי' רש"י דחלוקת האיבעיא לא יפול ע"ז [רק לענין תשלומין]. והרי"ף מפרש בשכרכם על בעה"ב ובשוה עבידתייהו ד'. ועיין ברא"ש באריכות (ה) ומ"ש דלא בעינן דלעבדו עבידתא שפירתא אלא היכא דאיכא דמיתגרו בג' וכו' ואמר להו שכרכם על בעה"ב אינו מדוקדק דאף אם כולן נשכרין בג' אי עבידו שפירתא שוה ד' נותן להם ד' כמה שהקשה וליחזי עבידתייהו וכו' ומשני בריפקא הא היכא דידיע אף דא"ל שכרכם על בעה"ב [ואפילו כולם נשכרין בג'] יהיב בעה"ב ד' ואין משמע דהאי איבעית אימא אהדדי איתמר היכא דאיכא דמתגרי וכו' ועוד דא"כ לוקמי דכולן נשכרין בג' דהשתא ליכא אלא תרעומות [אף] בדידיע מאי עבידתייהו גם לשון הרא"ש גופיה לעיל אי לא ידיע עבידתייהו כו' אלא תלתא כמנהגא וכן הטור סי' של"ב כתב בהדיא בד"א כשאין המלאכה שוה ד' אבל וכו' נותן להם ד' אפילו שהפועלים נשכרין בג' וכו'. ומ"ש הטור שם אח"כ אם אמר להו שכרכם על בעה"ב נותן להם ד' אם יש שנשתכרו כו' זה אי אפשר להיות דבהדיא אמרינן וליחזי פועלים כו' ומשני דאיכא דמתגרי כו' דש"מ דלית להו אלא תרעומות והוא עצמו כתב כן בסמוך ושמעתי שהרב"י בבדק הבית מגיה נותן להם ג' אפילו יש שנשתכרו בג' ויש שנשתכרו בד' ואם נשכרו בד' או היה מלאכתן שוה ד' כו' והנה הפריז להגיה הרבה ויש להגיה בקצרה וק"ל:
ומ"ש הטור בשם הרמ"ה (ו) לכאורה דברים פשוטים המה דאיירי אף דמיתגרי פועלים בה' דינרין ונימא הוא יטול מבעה"ב מה שההנהו לגמרי דבטל שליחותיה וכמו אם לא היה מלאכה שוה ד' היה הוא מחויב ליתן לפועלים ד' ושקיל מבעה"ב רק ג' ומפסיד ה"נ עתה משתכר לז"א דהיאך יעשה סחורה וכו' ולא ידעתי מי הכריחו להרב"י לדוחק זה [שנדחק שם]:
כתב הר"ן בירושלמי מוקי הטעו זה את זה אפילו בפועלים שהטעו בעה"ב או שבעה"ב הטעה אותם בעה"ב הטעה אותם שאמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חביריכם אמרו בכמה באו א"ל בה' ה' רובם ואשתכח בסוף י' י' רובם וכן בפועלים שהטעו בעה"ב ע"ז הדרך ונראה טעמא דתלמודא דילן דלא מוקי הכי משום שאין שייך לומר דאין להם זע"ז אלא תרעומות והלא לא נתרצו זה לזה אלא ע"מ שאמרו רובן נשכרין כן והיאך יוציאו מבעה"ב שלא נתרצה להם אלא על מה ששאלם בכמה רובן ולא נתרצה להם אלא מפני שחשבו שהוא כן וכיון שהטעוהו שכירות בטעות הוה וכל שבטעות חוזר אבל בשהטעו פועלים זה לזה י"ל טעמא דאין להם זע"ז אלא תרעומות דממה נפשך כו' ע"ש:

בתוס' בד"ה השוכר כו' ואם בעה"ב חוזר בו כו'. אם הוזלו כו' אבל מה שכשהבעל הבית חוזר ונתייקר נותן להם סלע וכן בהוזלה ופועלים חוזרין בו [שאינו נותן להם רק סלע ומרויח חצי סלע] זה מקרי על התחתונה כיון שנותן כמו שפסק:

בא"ד ולא רצה לפרש כו' כשהוקרה כו'. כמו ברישא בחזרת האומנין דמצייר בהוקרה כרבי דוסא לקמן בסמוך דמפרש אהוקרה או אפשר כדי לחזק הוא"ת כו' כיון דלא מפרש בע"א רק בהוזלה ולכן לא כתבו ברישא [גבי חזרת פועלים] לא רצה לומר וכשהוזלה שאינו צריך ליתן רק חצי סלע [דהא בהדיא מפורש בר"ד הציור לענין נתיקר ולא הקשו רק לפרש בסיפא כמו ברישא או לחזק הוא"ת] וק"ל:

בתוס' בד"ה דאי ס"ד וכו' אבל אין לפרש וכו' והשתא פשיט ליה בפשיטות וכו'. וא"ל דמאי פשיטות דדלמא לעולם הכא דעתי' אבעה"ב לעילויא שמא יאמר ארבעה אבל הכא למה יחשוב אדעתא דאשה ממנ"פ מאי אמרה אי התקבל היינו אמירת שליח ג"כ ואי הבאה תגרש לפחות משהגיע לידה וכי יסמוך אשליח לא תגרש כלל אין זה ענין כלל דא"כ למה כתב לה גט כלל אם ניחא ליה בביטול הגט מכל וכל אלא ודאי עכ"פ ניחא ליה לגרש עתה רק שיהא בידו:

בא"ד א"כ סותר פשיטות דלעיל. אבל לא סתרו מכח האי נמי דבסמוך [דאכתי איבעיא לא נפשטא דאדידיה סמיך משום דמהימנת דאימר דדעתי' אעילויא דבעה"ב והכא טעמא משום דדעתא דידה גריעותא הוא] וא"ל דס"ל דאשה אמרה התקבל וכו' נמי עקר [וקושית האי קשיא שברש"י לקמן ותירץ כיש מקשין שכתב הגאון לקמן ברש"י] ופשוט דנימא אדעתא דידה וא"כ אינה מגורשת כלל [דהוי עילוי טפי. אע"כ דאדיבורא דידיה סמך משום דמהימנת] וזה אינו כלל [דאין זה עילויא דעכ"פ ניחא ליה לגרש וכמ"ש לעיל]. אבל אין קושיא כלל דמ"מ פשיט דניזיל בתר דידה אף לגריעותא דהא פשיטות הראשון אי אמרינן משהגיע לידו מגורשת הוא סמיכות אגריעות דידה [ולא פשיט לא"נ רק היפך מפשיטות הראשון] לכך סתרו דזה בעצמו פשיטות הראשון אינו פשיטות לסמוך אגריעותא דא"כ סותר וכו' וזה פשוט ומהר"ש הניחו בקושיא. ואין ליישב האין לפרש דפושט דלא סמכינן אדידיה ולא אמרינן מהימנת וכו' רק אבעה"ב סמיך רק בסמוך אי אפשר לומר עילויא דידה דליכא עילויא יותר ממאמר השליח הבא ומהימנת לא אמרינן א"כ בהכרח צ"ל לגריעותא אבל הכא נימא אעילויא כיון שיש לו עילויא ויש לו גריעותא א"כ היאך יוציאו הפועלים מעות נימא ג"כ גריעותא:

רש"י ד"ה ה"ג הבא. לגרשני כשיגיע גט לידי. כצ"ל:

גמ' אלא אי אמר ליה בעה"ב בארבעה ואזל איהו אמר להו בתלתא ואמרו "ליה" כמה שאמר בעה"ב כו׳ כצ"ל:

גמרא חזרו זה בזה לא קתני, הרי"ף כ' אבל חזרו זה בזה ולא בא לעשות מלאכה אפי' תרעומות אין להם זע"ז, ואב"ע האי תנא ויש להם תרעומות.
לא זכיתי להבין דמה בעי הרי"ף בזה לומר דפליגי ב' לישני לענין הדין דלל"ק חזרו אפי' תרעומות ליכא הא בפשוטו נראה דל"ק לא רצה לפרש במתני' חזרו מדלא קתני חזרו אע"כ דמיירי בע"א דהטעו פועלים אהדדי אבל מחזרה לא מיירי, ומ"מ י"ל דלענין הדין גם בחזרה הוי תרעומות ולישנא בתרא קאמר דאפשר לפרש בלשון הטעו חזרה דהא בברייתא ודאי מיירי חזרה ואפ"ה קתני הטעו, ע' בהרא"ש שכ' דלרבנן גם אם בעה"ב חוזר אין ידו על התחתונה ע"ש, לכאורה תמוה דהרי ברישא דברייתא אבל הלכו פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה וכו' לא פליגי רבנן, וע"כ דלא מצי חוזר ומיד נתחייב בשכירות במקום שא"י לומר השכירו עצמיכם. וא"כ ממילא בהוזל צריך לשלם הפחות כיון שא"י לומר השכירו עצמיכם אם לא בפחות, זולת שצריך לחלק דהלכו היינו שעבר זמן שכירות פועלים דא"י אח"כ להשתכר בזה הוי דינא דגרמי בעת שהגיע שעבר הזמן שכירות פועלים והוא מפסידין הוי מדינא דגרמי שידע מיד שאח"כ לא יכולים להשתכר, אבל אם עדיין זמן שכירות פועלים רק שהוזל השער מחמת עצמו בזה לא גרם להם היזק בדיבורא כיון דאלו חזר היו מוצאין עדיין להשתכר ומה שהוזל משמים אפסידו מזה מיירי רבנן, ומ"ש הרא"ש מקודם דנ"מ דבהלכו אף שלא היו מוצאים להשתכר אמש חייב מטעם דכבר נתחייב בשכירות היינו למאי דקיי"ל כר' דוסא דבקבלן ידו על התחתונה (אף דגבי בעה"ב ל"ש דינא דגרמי דמה ההיזק אם לא יעשה מלאכתו וע"כ מיד דהתחיל הוי קנין וכבר נתחייב בה הבעה"ב) ובעה"ב החוזר אין חילוק בין פועל לקבלן, אבל לרבנן דס"ל דגם בקבלן אין ידו על העליונה, וע"כ משום דהתחיל לא הוי כקנין, אבל בודאי לא פליגי אם בקבלן שייך כי לי בנ"י עבדים זכו'. ור' דוסא ס"ל כיון דבקבלן מהני קנין מש"ה בהתחיל הוי קצת קנין לענין ידו על התחתונה. רק בפועל דלא מהני אפילו קנין מש"ה אין ידו על התחתונה. כך נראה ביאור דברי תוס' לעיל (דף י' ע"א) ד"ה יכול לחזור. ורבנן ס"ל דהתחיל לא הוי כלום והוא כמו לא התחיל ואם הוזל השער ובעה"ב חוזר א"צ לשלם הפחות זולת בעבר זמן שכירות פועלים. ממילא יצא לנו דין חדש לשיטת הרא"ש בלא התחיל לדידן דבעבר זמן שכירות פועלים צריך לשלם מדינא דגרמי היינו דוקא בעבר הזמן אבל לא בהוזל השער, אבל לשיטת הנ"י שכ' דגבי פועלים חייב מטעם דהוי דבר האבד אף בכה"ג חייב, ושרש דבר האבד נראה דהוא אם בחזרתו מפסיד לא שרי ליה רבנן לחזור זולת בלא היו מוצאים פועלים לשכרו לא הפסיד כלום לא הוי פסידא בחזרתו, וכן בפועלים כ' הרשב"א בדבר האבד אם לא היה מוצא הבעה"ב לשכור לא הוי דבר האבד, עוד נראה נ"מ בין הנ"י והרשב"א באם השער בד' והמיעוט נתגרו בג' דדינא דגרמי ליכא דמצי אמר שמא לא היית מוצא להשכיר בד', וראיה לזה מסוגיא דר"פ דאמרי' וליחזי פועלים היכי מתגרי ופירש"י כיון דהתנאי כמאן דליתא דמי צריך לשלם מה שההנהו, ומשני איכא דמתגרי בג' ואיכא דמתגרי בד'. וכ' הפוסקים דהיינו אף דהמיעוט נתגרו בג' מ"מ כיון שיורד שלא ברשות א"צ לשלם רק השער המועט, ע' בשיטה מקובצת. ולכאורה קשה לחייב השליח מטעם גרמי שיאמרו שהיו מתגרי במקום אחר בד', אע"כ כיון דמיעוט מתגרי בג' מחזיר הבעה"ב על הזול ואפשר שלא היה מוצא להשתכר ולא קרי היזק מעתה לדעת הרא"ש כה"ג אם שכרן בד' ולא הלכו וחזר ליכא דינא דגרמי רק בג', אבל לטעם הנ"י דהוי דבר האבוד כיון דאפשר שהיו מוצאים בד' והוי פסידא בחזרתו א"י לחזור וממילא צריך לשלם רק במה שיוכל לומר השכירו עצמיכם, והסמ"ע סק"ח הרכיב לב' טעמים אהדדי ודוק, ובהך סברא דמחלוקת הפוסקים לענין דינא דגרמי לענין הוזל השער או עבר זמן שכירות פועלים יש לע' בה טובא, ודוק. ובעיקר דינא דגרמי שכ' התוספות והרא"ש שהוא כר"מ דדאין דינא דגרמי נפלאתי דלכאורה פלוגתא אי דאין דינא דגרמי היינו בלא נשתעבד עצמו לכך אבל בשיעבד עצמו וזהו מפסיד על דבריו הוי כמו קנין, והכא ששכרן וע"פ דיבור מניחין את בעה"ב הוי כאומר זרוק מנה לים ואחייב אני לך, ודוק היטב, וצ"ע:

גמרא ולחזי פועלים היכי מתגרי. לכאורה קשה אמאי לא יכול הבעה"ב לטעון שמא שליח עשה שליחותיה כהוגן ואמר לך בג' כמו שאמרתי לו וסברית וקבלית ואף דהוי השליח ע"א מ"מ ל"ש לומר לגבי הבעה"ב מחוייב שבועה ואי"ל משלם, דהא לא הו"ל למידע, גם דלמא מיירי דהשליח הוי קרוב וכדומה וכיון דהבעה"ב טוען דשמא אמר לכם השליח בג' מש"ה יש להם תרעומות, ע"ז נראה לומר כיון דהמלאכה בפנינו שוה ד' אלא דאם השליח אמר להם בג' דסברו וקבלו הוי כמו מחילה ומתנה, ומש"ה הוי טענת בעה"ב שמא מחלת או נתת לי דלא מהני בי' מה שהוא מוחזק כמבואר בהגהת ש"ע חוה"מ (ססי' סה) דבא"ל שטר א' מחול לך אמרי' דהשטר קטן נמחל אף דהלוה מוחזק מ"מ א"י לזכות בספק מחילה, וביותר הוא מבואר בבית שמואל אה"ע (סי' סו סק"ט) גבי מוחלת כתובה היכא דהוי ספיקא דדינא אם מהני מחילתה דצריך לשלם מספק ומדמי לה לההוא דססי' ס"ה הנ"ל, ובאמת לענ"ד הדמיון קשה די"ל דהיכא דודאי מחלה אלא דהספק אם מהני מחילתה י"ל דעדיף ומהני חזקת ממון ושאני בההוא דססי' ס"ה דהוי ספק בעיקר המחילה אם מחול לו אם לא, עכ"פ בספק בעיקר המחילה בודאי הדין דא"י לזכות מספק, וה"נ הכא דהבעה"ב טוען שמא סברית וקבלית הוי ספק במחילה.
ואולם לכאורה נסתר זה ממה דכתב הרי"ף בשמעתין דאיבעיא דהבעה"ב אמר בד' והשליח אמר בג' ואמרי' לי' כמו שאמר בעה"ב אם אמרי' אדיבורא דידי' סמכי' ואף אם מתגרי בד' מ"מ סבר וקבל או אדיבורא דבעה"ב קא סמכי וצריך לשלם להם ד', אף אם מתגרי בג', וסיים הרי"ף הלכך מספק לא מפקי' ממונא, ואם נימא כפי הנ"ל ה"נ נימא אם מתגרי בד' יצטרך הבעה"ב לשלם ד' כיון דהוי ספק אם סברו וקבלו. וסבור הייתי לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא במעשה, דדוקא בההוא דלעיל דהספק איך אמר השליח דהוי ספק במעשה בזה א"י לזכות בספק מחילה, אבל בספיקא דאיבעיא דהוי ספיקא דדינא עדיף. אמנם לכאורה ליתא דהרי"ף לשיטתי' ב"ב פרק מ"ש באיבעי' דמחלק נכסיו לבניו וכ' לאשתו קרקע דאבדה כתובתה דבברי האיך וכתב הרי"ף דמספק צריך לשלם ע"כ הטעם דהוי ספק במחילה הרי דאף בספיקא דדינא א"י לזכות בספק מחילה, [ובנ"י פ"ק דב"ב גבי אחזיק להו כדא נראה דיכול לזכות בספק מחילה בספיקא דדינא ע"ש והכי פסק בש"ע אה"ע דבברי פטור מלשלם לה והיינו ע"כ דבספיקא דדינא זוכה בספק מחילה] אך מדכ' הרי"ף דאיבעיא דאדיבורא דידיה קא סמיך דמספק אין מוציאים ע"כ דספק דסברית וקבלית לא מקרי ספק מחילה דדוקא היכא דהחוב הי' בודאי כמו בכתובה זהו הוי ספק מחילה. אבל הכא דהספק אם סבר וקבל מתחילה לעשות בג' ומעולם לא נתחייב להם רק ג' לא מקרי ספק מחילה, וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' דיטעון בעה"ב שמא השליח אמר בג', ואפשר לומר דהכא דהפועלים טוענים ברי דאמר לנו בד' והבעה"ב טוען שמא בכה"ג אמרי' ברי עדיף דלא הוי כ"כ חזקת ממון, כיון דכלהו מתגרי בד' אלא דבאנו עליו בטענת שמא סברית וקבלית בזה אתרע חזקת ממון. אבל באיבעי' דאדיבורא דידי' הוי שמא ושמא אף דהפועלים טוענים ברי שכוונתנו היה אדיבורא דבעה"ב, מ"מ נלענ"ד דלא מיבעיא לאותו צד דאדיבורא דידי' סמיך הוי כמו ודאי ואנן סהדי, גם י"ל דלאותו צד דאדיבורא דשליח נכלל כן בבירור בלשון כמו שאמר בעה"ב והוי כפירש דמהימנת לן כך, וא"כ אף אם הוא לא כיון לכך הוי כמו דברים שבלב ולא מהני (ובזה י"ל ג"כ בישוב דברי הרי"ף דהכא מהני ספק מחילה כיון דהוי שמא ושמא דל"ש כאן ברי דדעתו הי' אדיבורא דהבעה"ב דשמא לשון זה סובל רק פירוש דמהימנת לן והוי דברים שבלב. אבל ההוא דב"ב דהיא שתקה והאיבעי' רק אם שתקה הוי מחילה או לא. שייך בזה טענת ברי דלא מחלת והוי ברי ושמא במחילה דברי עדיף) וברי דידי' כמאן דליתא דמי דהרי משמע ודאי דלאותו צד דאדיבורא דידי' אף אם תפסו הפועלים שלא בעדים אין נאמנים במגו דסמכו אדיבורא דבעה"ב דהוי כמו אנן סהדי וא"כ לא מקרי ברי ושמא דזהו גופא הספק אם ברי דידהו כמאן דליתא, אבל לעיל דהוי ברי מעליא דשליח אמר לנו בד' אמרי' ברי ושמא ברי עדיף, ודוק היטב:

חזרו זה בזה לא קתני כו' במסקנא מסיק האי תנא חזרו נמי הטעו קרי לי' ויל"ד מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר ונלענ"ד דלשון הטעו לא שייך אלא בטעות דמעיקרא לגמרי וקמ"ל במסקנא דמתניתין ר"מ היא דדאין דינא דגרמי ודוקא בחזרה כעין טעות דהיינו בתחלת היום ממש שעדיין יש שהות להשכיר במקום אחר הוא דאין להם אלא תרעומות לאפוקי הלכו ולא מצאו שכבר עבר קצת מהיום ולא ימצאו עוד מי שישכור אותם אז מחויב לשלם מדינא דגרמי וזה לא נקרא הטעה אלא חזרה דמשמע שאחר שכבר עשו עמו חזר בו ולכן מדייק הש"ס במסקנא האי תנא חזרה נמי הטעה קרי לי' ור"ל האי תנא ר"מ הוא דדאין דינא דגרמי וכמ"ש תוס' לקמן בשמעתין:

דעתי' אעילויא כ' תוס' בשם ר"י ור"ח דהיינו בשכרכם עלי אבל שכרכם על בעה"ב מאי נ"מ רצונם לומר מאי נפקותא להאומנין שיפרשו לומר כמ"ש בעה"ב כיון שאמר להם בד' וכן דרך שכירות פועלים דהרי חזרו דהבעה"ב אמר בשלשה ואטו בשופטני עסקינן וע"כ ידע הבעה"ב שדרך להשכיר בשלשה והשליח שכבר הוסיף ואמר ארבעה ע"כ היינו היותר אפשר ביוקר וא"כ מה"ת להעלות על דעת הפועלים האלו להוסיף עוד על ד' לחשוב אולי יאמר הבעה"ב בחמשה זה מהיכי תיתי וע"כ לומר שלא אמרו כן אלא באם אולי אמר הבעה"ב רק בשלשה יהי' להם תרעומות על השליח במה שאמרו מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב וע"ז יפה אמרו ר"ח ור"י מה איכפת להאומנין אם יהי' להם תרעומות על השליח או לא ואין דרך בני אדם להתנות בשביל זה דנהי דכולהו שמעתין עסיק ובא בהך דינא דתרעומות משום דאיסורא איכא להתרעם על חברו בחנם אבל מ"מ האומנין לא איכפת להו להתנות מעיקרא בדבר שאין להם שום תועלת כ"א התרעומות ולק"מ קו' מהרש"א:

הבא לי גיטי עיין מ"ש תוס' בגיטין ועי' פ"י שם ומ"ש בחדושי שם ופה אין להאריך:

ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. יתן להם לפי מה שעשו ואם הוזלה מלאכת פועלים על כרחו יתן להם כמה שפסק חוץ ממה שצריך להוצאות בהשלמתה: כל המשנה ידו על התחתונה. כגון נתן צמר לצבע לצבעו אדום וצבעו שחור אם השבח יותר על היציאה. אין נותן לו שכרו משלם אלא דמי יציאת עצים וסממנים ואם יציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח: וכל החוזר בו. בגמרא מפרש לאתויי מאי: גמ' חזרו בהן לא קתני. דניהוי האי הטעו הם את בעל הבית או בעל הבית אותן דא''כ הוה ליה למיתני לשון חזרה: דאטעו פועלים אהדדי. אחד מן הפועלים הטעה את חבירו: בארבעה זוזי. ליומא: אמר להו איהו. בתלתא: סבור וקבול. ומאי תרעומתן: ואמר להו בארבעה. ולערב לא נתן בעה''ב אלא ג': היכי דמי. דתרעומת יהיה להן ולא יותר: וליחזי פועלים היכי מתגרי. אי מתגרי בארבעה. על כרחיה דבעה''ב ניתיב ארבעה דהא קתני נוטל מבעל הבית מה שההנה אותו ואע''פ שלא צוהו והרי ההנה אותו בכך ואי מתגרי בשלשה מאי תרעומת איכא: הוה טרחינן. לבקש אדם דזקוק לפועלים שישכור בארבעה: אי בעית אימא בבעל הבית עסקינן. בפועל שיש לו לעצמו שדות שהן שלו ואינו נשכר למלאכת אחרים אם לא ביותר על דמי שכירות והיינו תרעומת דאי לאו דאמרת לי בד' לא הייתי מזלזל בעצמי: לעולם בפועלים. הרגילים למלאכת אחרים: בריפקא. שחפרו חריץ סביבות שדה ואין מלאכתן ניכרת כגון דמלו מיא כדמסיים ואזיל אל תמנע טוב מבעליו. פסוק הוא במשלי: דעתייהו אעילויא. אע''פ שאמרו לו הרי אנו נשכרים כדבר בעל הבית לא לפחות מקצבתו של זה אמרו אלא להוסיף וכך אמרו מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית וכיון שבעל הבית פוחת אי אמר להן האי שכרכם עלי יתן משלו ואי אמר שכרכם על בעל הבית יש להם תרעומת עליו: אלא. הא מיבעיא לן אמר ליה בעל הבית בארבעה והוא אמר להו תלתא ואמרו ליה הרי אנו נשכרים כמו שאמר בעל הבית מאי: אדיבוריה דפועל סמכי. והכי אמרו ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית ולית להו אלא תלתא ותרעומת דאל תמנע טוב: או דלמא. לאו לדידיה הימנוהו אלא הכי אמרו אחר דברי בעל הבית נלך ולא סבור וקבול ושקלי ד': ה''ג הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי. האשה שאמרה לאחד אם תמצא את בעלי אמור לו שישלח לי את גיטי בידך ותיעשה שלוחו של בעלי לגרשני כשמגיע גט לידי דשליח להולכה על הבעל לעשות והאשה מתגרשת כשיגיע גט לידה ושליח לקבלה על האשה לעשות שיהא הוא שלוחה וכמותה ותתגרש משיגיע גט ליד שליח: אפילו הגיע לידה אינה מגורשת. אלמא אדיבורא דידיה קא סמיך והכי א''ל מהימנת לי דכך אמרה ולא עשאו שליח להולכה הלכך אין כאן שליחות ואין עליה לעשות שליח להולכה והרי הבא לי אמרה לו ולא התקבל והבעל נתנו ולא בתורת שליח קבלה ושליחות זה אינו ביד הבעל לעשות: דאי סלקא דעתך אדיבורא דידה סמיך. ולא לדבריו האמין אלא הילך כמה שאמרה היא קאמר ליה אם כן עשאו שליח להולכה וזו בידו הוא וכי מטי גיטא לידה מיהא תיגרש:

ואזיל איהו אמר להו בארבעה דעתייהו אעילויא. והא דאמרו ליה כמו שאמר בעה''ב היינו מהימנת לן דהכי אמר בעה''ב אי נמי משום דאי אמר בעל הבית טפי מארבעה שיהא להם כמו שאמר בעל הבית והיינו דמבעיא ליה בתר הכי אי אמרינן מהימנת לן דהכי אמר בעה''ב אי משום דדעתיה אעילויא: דעתייהו אעילויא. באמר להו שכרכם עלי איירי דאי אמר להו שכרכם על בעל הבית מאי נפקא מינה אי דעתייהו אעילויא דבעה''ב לא ישלם להם אלא מה שהתנה. ר''י וכן רבינו חננאל: (לעיל) השוכר את האומנין . וחזרו בהם ידם על התחתונה. שאם קבלו קמה לקצור בשני סלעים וקצרו חציה והוקרו ושוה מה שעתיד לעשות סלע וחצי וחזרו פועלים לא יתן להם רק חצי סלע לפי שיצטרך לתת סלע וחצי לקצור חציה השני והיינו כר' דוסא ואם בעה''ב חוזר בו ידו על התחתונה פירש בקונטרס אם הוזלו פועלין ואין שוה החצי אלא שקל וחזר בו בעה''ב יתן להם סלע וחצי לפי שבחצי הסלע ימצא שיגמרו קצירו ולא רצה לפרש דידו על התחתונה כשהוקרו פועלין ויתן להם סלע וחצי על חצי שעשו כמו ששוה עכשיו שאין זה סברא כי למה יתן להם בעה''ב יותר ממה שהתנה עמהם כיון שאין מפסידין בחזרת בעה''ב ואדרבה יותר מרויחים שעתה ימצאו שיתנו להם סלע וחצי לקצור חצי קמה והוא לא היה נותן להם כ''א סלע וא''ת דאמר לקמן (דף עז.) אמר מר או יגמרו מלאכתם ויטלו ב' סלעים פשיטא לא צריכא דזל עבידתא ואימר בעה''ב ופייסוהו פועלים והשתא למה חוזר בעה''ב בזה בשביל שהוזל המלאכה מה מרויח בחזרה הלא צריך ליתן להם סלע וחצי על מה שעשו ופועלים נמי למה פייסו כיון שאין מפסידים כלום וי''ל דבעה''ב חוזר מחמת שנאה שהיתה קטטה ביניהם ופועלים פייסו שלא יצטרכו לחפש ולמצוא מקום להשתכר: דאי ס''ד אדיבורא דידה סמיך כי מטי גיטא לידה מיהא תתגרש. דאי אמרינן דגבי פועלים דעתיה אעילויא דבעה''ב ה''נ ה''ל למימר דדעתיה דבעל אעילויא דידה דאמרה הבא לי גיטא אע''ג דהאי דקאמר שליח התקבל לי גיטי הוי עילויא טפי לבעל שמתגרשת יותר במהרה אם היתה האשה אומרת כן מכל מקום השתא שאמרה האשה הבא הוי טפי זכות הבעל אי סמיך אמאי דקאמר שתתגרש מיהא כשיגיע גט לידה וכיון דלא מיגרשא אלמא לאו דעתיה דבעל אעילויא דידה ה''נ גבי פועלין לית לן למימר דדעתיה אעילויא דבעה''ב אבל אין לפרש דעילויא דבעל הוי מה שאינה מתגרשת במהרה דהא עדיף ליה ממתגרשת לאלתר כי עכשיו יהיה בידו עדיין אם לקיים אם לגרש והשתא פשיט ליה בפשיטות דבסמוך לא יתיישב דקאמר בשלמא אי איתמר איפכא כו' משהגיע גט לידו מגורשת דאדיבורא דידה קא סמיך ולפי זה היינו אגריעות' דידה שמתגרשת מהרה ופשיט דכ''ש דאעילויא דבעה''ב יש לסמוך וא''כ סותר פשיטות דלעיל דהוי פשיטא ליה דדעתיה אעילויא דקאמר שליח ולא אגריעותא דבעה''ב והכא סמיך בעל אגריעותא דידה: