בבא מציעא עה ע"ב

דף עה - ב

כל ימי גריד [לשון יובש, שהארץ יבשה בימות החמה שאין גשמים יורדין], אחד הם, כלומר: מותר לומר עדור עמי ביום זה, בימות החמה, ואעדור עמך ביום אחר בימות החמה, ואין חוששין שמא יום אחד יהא ארוך מחבירו או קשה מחבירו.

וכן כל תקופת ימי רביעה [ימות הגשמים, על שם שהגשם רובע את הקרקע ^[1]], אחת היא, כלומר: מותר לומר עדור עמי ביום זה בימות הגשמים, ואעדור עמך ביום אחר בימות הגשמים.

אבל לא יאמר לו: חרוש ^[2] עמי ביום זה בגריד, ואני אחרוש עמך ביום אחר ברביעה, כי ימי רביעה קשין למלאכה בשדות ^[3].

רבן גמליאל אומר: יש רבית מוקדמת, ויש רבית מאוחרת ושניהם אסורים משום אבק רבית ^[4].

כיצד: נתן עיניו ללוות הימנו, והוא משלח ^[5] לו דורון, ^[6] ואומר: בשביל שתלוני, זו היא רבית מוקדמת.

לוה הימנו וכבר החזיר לו את מעותיו, והוא משלח לו דורון ואומר: בשביל מעותיך שהיו בטילות אצלי, זו היא רבית מאוחרת ^[7].

רבי שמעון אומר: יש רבית דברים שאסורה מדרבנן ^[8] כגון: לא יאמר לו הלוה למלוה לבשרו: דע כי ^[9] בא איש פלוני ממקום פלוני [ואסור רק כשלא היה עושה כן אם לא הלוהו ^[10]].

ואלו עוברין על איסורי רבית מהתורה: המלוה, והלוה, והערב, והעדים. וחכמים אומרים אף הסופר [הכותב את השטר] ^[11]

עוברים: א. משום לא תתן [ויקרא כה לז], ב. ומשום אל תיקח מאיתו [שם] ^[12], ג. ומשום לא תהיה לו כנושה [שמות כב כד], ד. ומשום לא תשימון עליו נשך [שם], ה. ומשום ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה' ^[13] [ויקרא יט יד].

ואין הכוונה שכולם עוברים בכל אלו הלאוין, אלא המלוה בלבד עובר בכולן, ואילו הלוה והערב והעדים, מבואר בגמרא על איזה לאו מהלאוין, עוברים.

גמרא:

תניא, רבי שמעון בר יוחאי אומר: מנין לנושה בחבירו מנה ואינו רגיל הלוה ^[14] להקדים לו למלוה שלום, שאסור להקדים לו שלום? תלמוד לומר: נשך כל דבר אשר ישך [דברים כג כ]. ואפילו דיבור אסור, שכך משמע מהלשון "כל דבר" ^[15].

שנינו המשנה: ואלו עוברין:

אמר אביי: מלוה עובר בכולן! בכל חמשת ^[16] הלאוין המנויים במשנה: א. לא תתן, והוא נותן כספו בנשך בשעת הלואה, ב. אל תקח, והוא לוקח רבית בשעת פרעון, ג. לא תהיה לו כנושה, והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו ^[17],

ד. ולא תשימון, והוא שם עליו נשך בשעת פסיקת הרבית,

ה. ולפני עור לא תתן מכשול, והוא נותן מכשול לפני הלוה, להעבירו על לא תשיך שהוא אזהרה ללוה.

לוה עובר בשלושה לאוין: א. משום לא תשיך לאחיך [דברים כג כ], "תשיך" הוא לשון מפעיל לאחרים, כלומר: לא תגרום שאחיך ישוך. ב. משום ולאחיך לא תשיך [שם כא] ^[18] והמשנה לא הזכירה שני לאוין אלו, לפי שלא רצתה לשנות אלא אותם שכולם במלוה ^[19] ג. משום ולפני עור לא תתן מכשול, והוא נותן מכשול לפני המלוה, להעבירו על כל הלאוין המנויין לעיל.

ערב והעדים, אין עוברין אלא משום: לא תשימון עליו נשך ^[20].

תניא רבי שמעון אומר: מלוי ברבית, יותר ממה שמרויחים מנטילת הרבית, מפסידים! שנכסיהן מתמוטטין לעולם [כמבואר לעיל עא א]. ולא עוד אלא שחוטאים בזה שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת [הלשון "חכם" ו"אמת" הוא בלשון סגי נהור], ואומרין המלוי ברבית: אילו היה יודע משה רבינו שיהיה ריוח בדבר, לא היה כותבו בתורה שאסור להלוות ברבית.

כי אתא כשבא רב דמי [מארץ ישראל] לבבל, אמר: מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו ללוה לפרוע, שאסור למלוה לעבור לפניו לפני הלוה, תלמוד לומר: לא תהיה לו כנושה. כלומר: כשהמלוה יודע שאין ללוה לפרוע, והוא עובר לפניו, הוא נראה בעיני הלוה, "כנושה", והוא מתבייש שאין לו לפרוע ^[21].

וכן רבי אמי ורבי אסי, דאמרי תרוייהו: אם המלוה עובר לפני הלוה ויודע שאין לו, הרי זה כאילו דנו המלוה ללוה בשני דינין, שנאמר [תהילם סו יב] הרכבת אנוש לראשנו ^[22] באנו א. באש ב. במים, כלומר: כשעובר המלוה לפני הלוה כשאין לו - אזל סומקא [סומק] ואתי חיורא [חיורון], וסומק הוא מתולדות "האש", וחיורון הוא מתולדות "המים" ^[23].

אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות, ומלוה אותן שלא בעדים, עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול שמכשיל את הלוה שעולה על רוחו לכפור ^[24].

וריש לקיש אמר: גורם המלוה קללה לעצמו, שנאמר: תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, כלומר: כשהלוה בלא בלא עדים ובא לתבוע חובו, והלוה כופר הכל, מקללין הבריות את המלוה, ואומרין שהוא דובר על צדיק עתק [דבר שאינו נכון].

אמרו ליה רבנן בני הישיבה לרב אשי: קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן! שלח ליה רב אשי לרבינא, כדי לנסותו ולראות אם נכונים הדברים שאמרו עליו בני הישיבה.

בהדי פניא לפנות ערב במעלי שבתא [סמוך לכניסת השבת], לישדר [שישלח] לי מר, בהלואה עשרה זוזי, דאתרמי [שנזדמן] לי קטינא דארעא [קרקע קטנה] למזבן [לקנות] ומשום כך אני זקוק להלואה, שלח ליה רבינא לרב אשי: ניתי [יביא] מר סהדי [עדים] ונכתב כתבא [שטר ^[25]],

שלח ליה רב אשי לרבינא: אפילו אנא נמי?! וכי גם לי שאני ת"ח אסור להלוות בלא עדים משום ולפני עור, הרי איני חשוד שיעלה על לבי לכפור ^[26]!

שלח ליה רבינא לרב אשי: כל שכן מר, דטריד בגירסיה [שטרוד בלימודו], וגדול החשש דמשתלי שישכח ההלואה, ונמצא שאני גורם קללה לעצמי ^[27] כדברי ריש לקיש לעיל.

תנו רבנן: שלשה צועקין בבית דין של מטה ^[28] ואינן נענין, שהרי הם גרמו לעצמן לבא לידי כך.

ואלו הן: א. מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים. ב. והקונה אדון לעצמו. ג. ומי שאשתו מושלת עליו שקיבל על עצמו לתת לה ממון ^[29]

שואלת הגמרא: קונה אדון לעצמו, מאי היא? ומתרצת הגמרא בכמה אופנים:

איכא דאמרי: תולה נכסיו בנכרי. כלומר: שכדי שלא יראה עשיר, אומר שמעותיו אינן שלו אלא של פלוני הנכרי הן, ופעמים שהנכרי שומע דברים אלו, ומעמיד עדים על זה, ותובעו בדיניהם.

ואיכא דאמרי: הכותב נכסיו לבניו בחייו ולא שייר לעצמו מזונות ופרנסה.

ואיכא דאמרי: דביש ליה [רע מזלו] בהא מתא [בעיר זו] ולא אזיל ואינו הולך למתא אחריתא [לעיר אחרת], והרי שנינו [ראש השנה טז ב] דשנוי מקום הוא מכלל הדברים שמקרעין גזר דינו של אדם ^[30].

הדרן עלך פרק איזו נשך

פרק שישי - השוכר את האומנין

מתניתין:

המשנה הראשונה עוסקת בהונאת הפועל בשעת שכירותו, ובהפרת ההסכם בין המעסיק לעוסק.

א. השוכר את האומנין, פועלים שכירי יום, או בעלי מלאכה העובדים בקבלנות, ^[1] לעשות את מלאכתו, והטעו זה את זה, ^[2] [עיין בהערה] -

אין להם זה על זה אלא תרעומת.

כלומר, אף על פי שזה אשר הוטעה יש לו סיבה מוצדקת להתרעם על חברו, בכל זאת, הוא אינו יכול לתובעו ממון, אלא רק יכול ורשאי להתרעם עליו.

ודין זה יבואר בגמרא.

ב. אם שכר אדם את החמר, המנהיג את החמור עם משא עליו, וכן אם שכר אדם את הקדר שהוא בעל קרון, כדי להביא פריפרין, עצים מחוטבים ונאים, כדי לעשות לו מהן אפריון, וכדי להביא חלילין לכלה, לשמח אותה בנגינתם ביום שמחתה.

או ששכר אותם כדי להביא את החלילים לקונן בהם למת.

וכן אם שכר פועלים להעלות פשתנו מן המשרה, אשר שורים בה את הפשתן, כשהוא עדיין בגבעוליו.

וכן אם שכר פועלים לכל דבר שאבד, אם הוא לא ייעשה מיד, ואינו יכול לדחות את מלאכתו לזמן אחר.

וחזרו בהן הפועלים, ואינם עושים את המלאכה, והשוכר אינו יכול למצוא עתה פועלים שיסכימו לעבוד במחיר רגיל, במקומם, כגון במקום שאין שם אדם ^[3] לשוכרו למלאכה במחיר הרגיל בשוק.

הרי הוא שוכר עליהן, במקומם, פועלים אחרים, ואפילו במחיר רב. ועל הפועלים הראשונים מוטל לשלם את שכרם של האחרונים מחשבון המשכורת שלהם. ^[4]

או מטען, מטעה בעל הבית את הפועלים הראשונים, ומבטיחם להעלות להם שכרם כדי שלא יחזרו בהם, אך אינו מחויב לקיים את הבטחתו, כיון שאין הם רשאים לחזור בהם ולהפסידו, שהרי נשכרו למלאכת דבר האבד.

אך אם אינה מלאכת דבר האבד, אינו רשאי להטעותם, ולכן, אם ישכור פועלים אחרים במקומם במחיר יקר, אין הם חייבים לשלם להם מחשבונם.

השוכר את האומנין לעשות מלאכתו בקבלנות, ^[5] שלא נשכרו לו לשעות או לימים, אלא קבלו על עצמם לעשות לו מלאכה מסוימת תמורת מחיר נקוב מראש, בין אם יעבדו זמן רב ובין אם מעט, וחזרו בהם לאחר שהתחילו מלאכתם, ^[6] ידם על התחתונה -

דהיינו, אם עלה שכר הפועלים בשוק, ואינו יכול למצוא עתה פועלים שיסיימו מלאכתו תמורת שכר הדומה למה שקבע עם הראשונים, רשאי הוא לנכות משכרם של הראשונים את שיעור השכר שיצטרך להוסיף לשכר פועלים אחרונים.

ולדוגמא, אם קבע עם ראשונים שיהיה שכרם מאה זוזים, ועשו רק מחצית המלאכה, וחזרו בהם, ועתה אינו מוצא פועלים אחרים להשלים את מחצית המלאכה אלא בשישים זוזים, ישלם לראשונים ארבעים זוזים בלבד. לפי שאינם רשאים להפסידו את מה שהוצרך להוסיף לשכר האחרונים.

אכן, אם הוזל שכר הפועלים בשוק, ויכול הוא למצוא פועלים אחרים בשלושים זוזים, אין הראשונים יכולים לתובעו שבעים זוזים בטענה שהפועלים האחרונים נכנסו תחתיהם, והרווח שלהם הוא. אלא ישלם להם רק חמישים זוזים, שהם דמי מחצית המלאכה שקבע עמהם.

הנושה בחברו ויודע שאין לו אסור לעבור לפניו שנא' לא תהיה לו כנושה כל שיש לו מעות ומלוה שלא בעדים עובר משום נתינת מכשול ואף בעדים דוקא בדרך שלא יהא בידו לומר פרעתי כגון אל תפרעני בפני פלוני ופלוני או בשטר ואפילו תלמיד חכם אין נושאין לו פנים בכך דרך צחות אמר אחד מהם לחברו כל שכן מר דטריד בגירסיה ומשתלי:

רבותי נסתפקו במי שאמר לחברו הלוני מנה היום ולמחר אפרעך ואלוה לך מאתים או אלוה לך מנה לשני ימים אם יש כאן חשש רבית אם לאו וראוי לחוש בדבר:

מי שהלוה את חברו מטבע והוסיפו על המטבע יש צדדין שיש בו משום רבית ויש צדדין שאין שם משום רבית וכבר ביארנום במסכת בבא קמא:

בתלמוד המערב התבאר שמי שנתן כליו לאמן לתקן וגמרו אמנותם ולא נפרעו משכרם אסור לשלח להם דורון מפני שנראה כרבית וזהו ביאור מה שאמרו שם הדא איסטגריסיס רבית הוא ואסור:

ונשלם הפרק ת"ל:

השוכר את האמנין וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק החמישי שבזאת המסכתא שהוא בא בביאור עניני שכירות בהמה ופועלים ואומנין שאירע מחלקת בין השוכרים והנשכרים ושיסוד זה הפרק ועיקרו אמנם הוא בא בהתחלת ביאור זה הענין ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בבעל הבית ששכר את האמנים וחזרו זה בזה או הטעו זה את זה או ששינו מה שנתמנו עליו כיצד הדין בהם בכל אלו השני בשכר את הבהמה והעביר על דעתו של משכיר כיצד הוא דינו השלישי במי שהשכיר בהמתו והוסיף השוכר על משאו יותר מדאי כיצד הוא דינו הרביעי במי שבא לידו איזה דבר בתורת אומנות איזו שמירה מוטלת עליו ר"ל אם הוא נעשה עליה שומר שכר אם לאו ויתגלגל בחלק זה מלוה על המשכון אם נעשה עליו שומר שכר אם לאו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר השוכר את האומנים והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת שכר את החמור ואת הקדר ופריפורין וחלילין לכלה או למת פועלים לעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שהוא אבד וחזרו בהם מקום שאין אדם שם שוכר עליהם או מטען השוכר את האומנים וחזרו בהם ידם על התחתונה אם בעל הבית חזר בו ידו על התחתונה כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר ידו על התחתונה אמר הר"ם בשעור שכרם כגון ששכרם בזוז יטעה אותם ויאמר להם אתן לכם שני זוזים או ישכור אחרים בשני זוזין ויטול מהם זוז ואם הוסיף על זה לא יוכל ליטול מהם יותר מכדי שכרם וכל זה כשלא ימצא אומנים זולתם שיעשו מלאכתו כאותו שכר בעצמו וזהו מה שאמר אם אין שם אדם ומה שאמ' הטעו זה את זה כלומר שחזרו בו או שחזר בהם כששכר אדם אומנין שיקצרו לו שדה על דרך משל בשני דינרין ונתן להם דינר וחזרו בהם הרשות בידם אם רצו יחזרו לו דינר או יאמרו לו נעשה עמך כנגד מה שנתת לנו ואם קצרו חצי אותה שדה ורוצים לחזור בהם ישום להם מה ששווה אותו חצי שקצרו ואם הוא יותר מדינר לא יתן להם כלום יותר על הדינר שכבר נתן להם ויאמר כלו מעשיכם לקצור שאר השדה ואשלם לכם שכרכם וזהו טעם מה שאמר חזרו בהם ידם על התחתונה ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה ויתן להם מה ששוה עמלם אם הם ראויים ליטול יותר מן הדינר ואמרו המשנה ידו על התחתונה והוא כמו שבארנו כשלקח קרקע ופרע קצת הדמים אם המוכר הוא שחזר בו הרשות ביד הלוקח אם רצה יקבל ממונו ואם רצה יקח מה שכנגד מעותיו מעידית שבאותה שדה שלקח ואם הלוקח הוא שחזר בו מן המקח הדבר הוא בהפך ובלבד שיאמר לו ערבוני יקנה ואז הוא קונה כנגד מעותיו ואם יתבע המוכר ללוקח מה שנשאר לו מן הדמים והוא מעכב פרעונו לא יתקיים המכר עד שישלים לו פרעונו:

אמר המאירי השוכר את האומנים והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת והעלו בגמ' במסקנת הסוגיא בפירוש והטעו זה את זה שענינו שחזרו זה בזה ואין אבדה באיחור המלאכה או שמוצא אחרים בהזמנה ואומר שאין להם זה על זה תביעת ממון שהרי אין כאן אלא דברים בעלמא ואף לשכור עליהם אינו רשאי ומ"מ יש כאן תרעומת שמצריכים זה את זה לחזר זה אחר פועלים וזה אחר בעלי בתים ובא והשמיענו אח"כ שאם היתה מלאכת האבד שוכר עליהם אחרים או מטען ומגזם להם שיתן להם ביתר מכדי שכרם והוא שאמר שכר את החמר או את הקדר ר"ל בעל הקרון להביא אפרפרין ר"ל עצים משפין מתקנים לאפריון וכן חלילין לכלה לשמח חתן וכלה או למת לספוד בהם או ששכר את הפועלים להעלות פשתנו מן המשרה והוא מתקלקל ודברים אלו הרי הן שעה עוברת וכן כל דבר שהוא אבד בחזרתן של אלו וחזרו בהם במקום שאין אדם שם ר"ל שיעשו באותו שכירות שפסק הוא עמהם שוכר עליהם באיזה סך שיוכל אף ביתר מכדי כל שכרם הרבה או מטעה אותם ומגזם להוסיף בשכירותם כמו שירצו ומ"מ אם לא עשה כן אין לו עליהם תביעה אחרת:

השוכר את האמנים פי' תחלת המשנה הוא בפועל שלא התחיל במלאכה וחזר הוא או בעל הבית ועכשו בא ללמד שחזרו זה בזה אחר שהתחילו במלאכה ואמר שכל החוזר ידו על התחתונה ואם חזר האמן וטרח זה אחר פועלים להשלים מלאכתו ולא מצא אלא ביוקר הרי זה שוכר ביוקר ומעכב מן השכירות שנתחייב לזה ממה שעשה כל מה שהוצרך להוציא על גמר המלאכה עד כדי שכרן אבל יותר מכדי שכרן לא ואם הוזלו פועלים ומוצא גמר מלאכתו בפחות ממה שהתנה להם שם להם מה שעשו ואין יכולים לומר השלם את שכרנו ואנו נותנים לאלו מה שהתנית עמהם ואם בעל הבית חוזר בו ומוסר לאחרים ידו על התחתונה שאם הוקרו פועלים שם להם כמה שעשו ואם הוזלו משלים שכרם חוץ ממה שצריך להשלמת המלאכה:

וכל המשנה ידו על התחתונה ר"ל שאם נתן צמר לצבע לצבעו לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום אם שבח יתר על הוצאה נותן לו הוצאה ואם הוצאה יתרה על השבח נותן לו כשיעור שבח:

וכל החוזר בו ידו על התחתונה פירשוה בגמ' שזה שהשיב דבר זה פעם אחרת שבא ללמדנו דין אחר והוא שאם מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מאתים חזר בו המוכר יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי רצה אומר לו תן מעדית שבה כנגדן ואם חזר בו הלוקח יד המוכר על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותיך רצה אומר לו טול מזיבורית שבה כנגדן:

זהו ביאור המשנה ולענין פסק אין הדברים מתבררים בה ומ"מ בענין המשנה ידו על התחתונה הלכה היא וכבר ביארנוה בבבא קמא אבל שאר הדברים שבמשנה זו אין הדין מוחלט בהם על הצד שביארנוהו אלא יש בכלם תנאים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא לבאור ענין פסקים אלו עם שאר דינים המתגלגלים עמהם אלו הם:

לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני פירוש לא יאמר מלוה ללוה. ואף על פי שיש לו דרך שם ואינו עושה בשבילו כי אם הדיבור ששואל בגלל אותו האיש שאומר לו. פירוש אחר לא יאמר הלוה לשלוחו לך ודע אם בא המלוה כדי לדרוש בשלומו. והרמב"ם פירש לא יאמר המלוה ללוה דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני כדי שתשקהו ותאכילהו ותכבדהו וכיוצא בזה. שיטה.
וזה לשון ה"ר יהונתן: רבי שמעון אומר יש רבית דברים לא יאמר אדם לחברו לך ודע אם בא איש פלוני ממקום פלוני. כלומר שיאמר המלוה ללוה לך בשליחותי עד חנות פלוני אם בא שם בעל החנות מאותו כפר פלוני שהלך לשם שהוא צריך לי אמור לו שיבא אלי ואף על פי שלא טרח בעבורו שהיה לו ללוה לעבור באותו דרך שאותו חנות שם אפילו הכי אסור משום דמיחזי כרבית דבשכר מעותיו הוא שולח אותו ממקום למקום. עד כאן.
וזה לשון הרמ"ך: וכן לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני והוא לא היה רגיל מתחלה לעשות שליחותו. וכתב הר"מ כלומר שתכבדהו ותאכילהו ותשקהו כראוי וכן כל כיוצא בזה עד כאן וזה פשוט הוא שהוא אסור כמי שאומר ללוה תן לי הקרן ותן הרבית לפלוני. עד כאן.

הא דקתני במתניתין אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב וכו'. לא שכולן עוברין בכל אלה הלאוין אלא המלוה בלבד עובר בכולן והאחרים יש עובר בזה ואינו עובר בזה כדמפרש להו אביי בגמרא ואל תתמה בשלא הזכיר במשנה לא תשיך ולאחיך לא תשיך ולפי שלא רצה לשנות אלא אותם שכולם במלוה והא דאמר אביי מלוה עובר בכולן בכל השנויים במשנתינו קאמר. הראב"ד.
גמרא: ערב ועדים אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך ולא משום ולפני עור לא תתן מכשול כיון דאפשר זולתם. הריטב"א.

ניתי מר סהדי ולכתוב כתבא. ואם תאמר ולמה לי סהדי ושטרא יכתוב לו בכתב ידו. יש למדין מכאן שאם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו נאמן לומר פרעתי כדברי הגאונים והרמב"ם. ואיכא דאמרי אף זה אסור דילמא משתלי ואמר פרעתי. ואין זו ראיה דדילמא לא היה לו פנאי לכתוב עכשיו אלא דסהדי חזו השתא וכתבי שטרא במוצאי שבת וליומא אחרי. הריטב"א.

ומי שאשתו מושלת עליו. פירוש קבל לה על עצמו ממון. רבינו חננאל ז"ל.

התולה מעותיו בגוי. פירוש שאומר על מעותיו שהם של גוי כדי להעני את עצמו והיום או מחר יבא הגוי ויתבענו ואינו מקבל ממנו שיאמר לו שלא להשביע את עצמי אמרתי וכן פירש רש"י. ויש שפירש התולה מעותיו ביד גוי שנותן אותם לגוי כדי להבריחם ואולי הגוי יכפור לו בהן וזה יותר נכון בכאן. הריטב"א ז"ל.
והרמ"ך ז"ל פירש וזה לשונו: והתולה נכסיו ביד גוי כדי שיתעסק בהן הגוי בחזקת שהן של גוי והוא פותח לו פתח שיטעון שהכל שלו. וכן מי שכותב נכסיו לבנו בחייו בלא שיור מזונות ופרנסה. ואי נמי מאן דביש ליה במאתיה ולא אזיל למאתא אחריתי דקיימא לן דשינוי השם ושינוי מעשה ושינוי מקום מקרעין גזר דין. עד כאן.

איכא דאמרי דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתי. ושמעינן מהא שרוצה לומר ואינם נענים בבית דין של מעלה לפי שהם פשעו בעצמם. אבל רש"י ז"ל פירש ואינם נענים בבית דין של מטה ולא דאיק לן. שיטה.
סליק פרק חמישי איזהו נשך
פרק ששי

השוכר את האומנים והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת. פירוש נקט אומנים למכלל בין פועלים שהם שכירי יום ובין קבלנים. ופריש בגמרא דהא דקתני והטעו זה את זה היינו שחזר בעל הבית בפועלים או פועלים בבעל הבית ואפילו הכי קתני שאין להם זה על זה אלא תרעומת. ומיירי בדליכא דבר האבד דאי בדאיכא דבר האבד הא קתני מציעתא שהוא שוכר עליהם או מטען. ומיירי נמי בשלא התחילו במלאכה עצמה שאם התחילו במלאכה הא קתני סיפא שאם חזרו בהם ידם על התתתונה. וסיפא בשהתחילו במלאכה היא ובדליכא דבר האבד וכדמוכח בגמרא בפלוגתא דרבי דוסא ורבנן דמיירי בהכי. והאי סיפא כרבי דוסא אוקימנא בגמרא מכלל דדכוותה היא. ומשכתת לה לרישא דליכא דבר האבד לבעל הבית בחזרת פועלים בתלתא אנפי או כשמוצא פועלים לשכור בשכרן של אלו לאלתר או שיכול להמתין במלאכה זו עד שימצא פועלים או כשלא היה בעל הבית מוצא פועלים אחרים כששכר את אלו ומצא אחר כך. ומשכחת לה דליכא פסידא לפועלים בחזרת בעל הבית בתרי אנפי או כשמוצאים פועלים להשכיר את עצמן בשכר זה או כשלא היו מוצאין לשכור את עצמן מששכרן בעל הבית ועכשיו מצאו. ואף על גב דברישא ליכא דבר האבד אפילו הכי איכא תרעומת או משום דמיחזי כחוכא או משום דקפדי על שינוי דעתא בנשכרים לאחרים כדאמרינן בגמרא גבי ספינה או משום לזות שפתים שסבורין העולם דעילה מצאו זה בזה. הריטב"א.

השוכר את החמר ואת הקדר. כלומר בעל הקרון להביא פרייפרין וחלילין לכלה ולמת ואת הפועלים להעלות פשתנו מן המשרה. וכל דבר שהוא אבד. פירוש בהאי בבא איירי תנא בדאיכא דבר האבד בתרי גווני או שיש דבר האבד בממון ממש דומיא דלהעלות פשתנו מן המשרה או בדאיכא הפסד רצונו שלא נעשה כוונתו ומתאחרין מעשיו כגון ההיא דמת וכלה וקתני דבתרווייהו שוכר עליהן או מטען. ומיהו כל שלא שכר עליהן או הטען בסיפא דאיכא הפסד ממון משתלם מהן כדי שכרן או כדי החבילה שבאת לידו אבל באידך דליכא אלא הפסד רצון אין לדבר תשלומין. ובודאי דהוא הדין אם חזר בעל הבית ואיכא פסידא דפועלין דחייב בעל הבית בפסידתן וחדא מינייהו נקט תנא משום דבעי למתני דינא דשוכר עליהן עד כדי כפל שכרן דלא שייך אלא בפסידא דבעל הבית דאלו פסידא דפועלים דבר קצוב הוא שאינו אלא שכרן ונוטל להם כפועל בטל כדאיתא בגמרא. והא דקתני שחזרו בהן שחזרו מדעתן דאלו חזרו מחמת האונס פטורין דאונסא לא קבילו עלייהו. והטעם בתשלומין אלו ממה שאמרנו למעלה דכל שהבטיח לחברו וסמך חברו עליו ואלמלא הבטחתו לא היה בא לו שום הפסד חייב לשלם לו אם פשע בדבר דאלו כשנאנס פטור הוא. ואם תאמר אם כן למה אינו שוכר עליהם אלא כדי כפל שכרן בלבד או כדי חבילה. יש לומר דמסתמא היינו דאסיקו אדעתייהו שאם לא יוכלו לעשות שימצא לעולם פועלים בכפל שכרן ועל זה בלבד הבטיחוהו אלא אם כן נתנו לו חבילה שלהן להתחייב לו עד כדי דמיה וכדבעינן לפרושי בגמרא. ודעת מורי הרב שאין כל דיני משנתנו וגמרא דעלה אלא במי ששכר פועלים באמירה בלא קנין שאם נתחייבו פועלים בקנין הרי המלאכה מוטלת עליהן ואפילו אם נאנסו חייבין להשלימה על ידן או על ידי אחרים או לשלם מה שהפסיד בעל הבית והוא הדין כשקבלו כבר כל שכרן. וכבר ארוחנא בהא בחידושין הארוכין שכתבתי לפני רבינו. הריטב"א.

מלוי רבית יותר ממה שמרויחין מפסידין כו'. אמר כי טעות הוא בעיני מלוי הרבית והוא שהם חושבין כי המקבל מהם הנה הוא מרויח במעותיו וריוח הוא מקבל ממנו ולא רבית ואינו כן כי יותר שמרויחים לפעמים הם מפסידין לפעמים ועוד אף בשטר עיסקא כיון שאינו נותן לו שכר טירחא ה"ז מפסיד שטורח בחנם ואם כן רבית נוטל ממנו ולא ריוח. ואמר ולא עוד אלא שמשימין מרע"ה חכם כו'. לפי ששאר בעלי עבירה אין מכחיש על עבירתו אבל זה מתנצל על עצמו כי משה חכם ותורתו אמת שלא ליטול רבית וזה שאני נוטל הוא ריוח ואילו היה משה יודע כן לא היה סותם דבריו שלא ליטול רבית ומלשון הזה משה חכם הוא מכחיש בנבואתו שאומר שאינו אלא חכם ולא נביא שהרי לא ידע וכו':

מנין לנושה בחבירו כו'. שאסור לעבור לפניו כו' כאלו דנו בשני דינין שנאמר הרכבת אנוש וגו' מבואר כי בעברו לפניו נכלם ומתבייש ממנו הלוה ואזל סומקא ואתי חיורא והם ב' דינין של תולדות האש והמים הסומק מתולדות האש והחיורא מתולדות מים וק"ל:

דוברות על צדיק עתק שאין להוציא אדם מחזקתו ע"פ דבורו של זה כיון שהוא נוגע בדבר שכל אדם בחזקת צדיק וכשר הוא וק"ל:

קונה אדון לעצמו מאי היא כו'. ולא בעי למימר קונה אדון לעצמו היינו קונה עבד עברי כדאמרינן בפ"ק דקידושין דלא הוי דומיא דהנך שאין להן הנאה כלל משא"כ בקונה ע"ע שיש לו מיהת הנאה בעבדותו גם לא שייך לומר צועק ואינו נענה ודו"ק:

א"ד דביש ליה בהאי מתא כו'. לא ידעתי לכוון אמאי קרי ליה קונה אדון לעצמו ויש לפרש דקאי אצועקין ואינן נענין דאפשר דבמקום אחר יהא נענה כדאמרינן בפ"ק דר"ה שינוי מקום מקרע גזר דינו של אדם שנאמר לך לך מארצך וגו' ודו"ק:

סליק פרק איזהו נשך

במתני' עוברים משום לא תתן ומשום אל תקחו וכו'. יש לדקדק מפני מה לא קחשיב תנא דמתני' לאו ולא תשיך דקא עבר לוה דא"ל דלא קחשיב אלא הני לאוי דקעבר המלוה דהא חשיב לפני עור שעובר הלוה ויש ליישב בדוחק דבכלל דלפני עור הוא דלאו דלא תשיך היינו שלא יגרום הלוה שיעבור המלוה אלאו דנשך וק"ל ודוחק:

גמרא ומשום לא תהיה לו כנושה וכו'. לכאורה היה נראה לומר כיון דמכריחו לתת לו רבית בשביל שלוה לו אין לך לא תהיה לו כנושה גדול מזה אבל רש"י פירש כשתובעו ודוחק כו' דאורחא דמלתא מלוה ברבית חס להניח מעותיו בטלין ודוחקו ונוגשו. ולא קחשיב במתני' לא תשיך אזהרה ללוה אפשר משום דמלוה אינו עובר עליו ומ"ש מהר"ם ז"ל הא קחשיב לפני עיור דהלוה קעבר עליו שיבוש הוא דמ"מ מלוה [ג"כ] עובר עליו:

גמ' שאסור לעבור לפניו שנאמר וכו'. דיוקו מקרא נראה דלו מיותר ור"ל אף שאין בדעתך לנוגשו ולהיות בעצמך כנושה רק כיון שהוא בעיניו כנושה בעברך לפניו שיבוש:

גמ' כ"ש מר וכו' וגורם וכו'. ולא שלח ליה לאו דלפני עיור וכו' דלא שייך רק אם יכפור ובחזקת זה לא הוי רב אשי בעיני רבינא ח"ו רק פן ישכח ונעלם ממנו והוא לא ידע ויהיה גורם קללה לעצמו ובמעדני מלך הבל יפצה פיהו: (אמר המגיה פיסקא זו מצאתי בכתבי המחבר מחוקים ועל שהעתיקו המעתיק הנחתיו ושרא לנא מרנא):
היתר מכירת הבית דק"ק פוזנא [שמוכרו לו ואח"כ מתרצה בשטר לחזור למוכרו לו] הוא מתשובת הרשב"א הביאו ב"י בש"ע סי' קע"ד ואף שלא הוזכר שמותר לחזור ולהשכיר לו עצמו א"צ להזכירו לפשיטותו דכיון דמכר הוא מה לי לו או לאחר ול"ד לחכירי נרשאי אף שכתבו ביה וקנינא מניה וכו' הכל קאי על הפירות לא על הגוף ובתשובת הריב"ש שהביאו הב"י בש"ע סי' קס"ד בברצלונ"א נוהגין וכו' וזה פשוט ואף אם משכירו אח"כ ביותר מדמיו שרגילין לתת לשכירות אין בכך כלום כיון דמכירה גמורה היא אין כאן כנראה דמוסיף משום שכר הלואה ואדרבה משום דמתרצה לו אח"כ ברצון גמור להחזירו לו מרצונו הטוב אם יביא לו מעותיו שוכרו ממנו ביותר. אך חושש אני להם שעכ"פ הערמת רבית הוא שאין בדעת הלוה למוכרו ולא דעת המלוה לקנותו רק להערים לעבור על לאוין דרבית ועינינו רואות כמה פעמים אלו היה ה"א אצל הלוה שלא יכתוב לו תיכף שהוא מחויב להחזירו וליתנו לו לא היה עושה זה כלל ואדעתא דהכי מכר לו בתחלה וגרע יותר מכשיהיה לי מעות החזירם לי. אפשר אם הלוהו על ביתו בתנאי שלא יכול לסלקו תוך שנה וכה"ג והוא ידור בו ואוכל הפירות ויתן לו כל שנה ממנו דבר מועט דהיינו בנכייתא ומתרצה אח"כ מרצונו לחזור ולהשכיר לו שרי טפי שאין זה הערמה כ"כ דהא יש מי שמתיר במשכנתא דסורא כפשוטו (ופסק) [והביאו] הב"י בש"ע שלו סי' קס"ד וכתב בהגהות שם ובלבד שלא התנה מתחלה ע"כ וגם שכבר החזיק המלוה בשדה ולא דמיא להערמת רבית דרב ספרא דהוי הכל דרך מקח וממכר ואפ"ה אסור לעשות כן והוי אבק רבית לדעת הרמב"ן כ"ש הכא דבתחלה הלוה נותן למלוה בפחות וחוזר ונותן לו ביוקר הכא כיון דאחריות הבית על המלוה שרי טפי (ד) רק כיון שחזר ומשכירו לו דמיא לחכירי נרשאי וצ"ע: תיקון הממרמות שהמעות עיסקא פלגא באגר ופלגא בהפסד אך נאות הלוה שלא יקבל עליו הנותן ולא יפסיד לעולם יותר מי' זה' לק' ד"מ ונתרצה המלוה נגד זה שכל הריוח אף אם יעלה הרבה יהיה למקבל ולא יתן לו יותר מי' והוה ריוח ולשכר עמלו מקבל עליו הנותן זהב א' יותר בהפסד ד"מ י"א זה' ועל הריוח יאומן הלוה בשבועת היסת ועל הקרן יחמירו עליו בשבועתו כפי ראות עיני הדיינים זהו פשוט להיתירא בפי הכל ויש לי לפקפק בזה עי' ברש"י בעובדא דבני רב עיליש דכיון דאינו מקבל עליו אחריות רק י' זהובים עשירית של כל המעות י' זהובים הוי פקדון ואידך כולה מלוה וא"כ כל כמה דלא הרויח המקבל מאה זהובים לא יתן לו י' זהובים המגיע לחלק פקדון ולדעתי הוא רבית גמור ודו"ק:
בהיתר של רש"י ע"י שליח הביאו בש"ע ואין לפרסמו כו'. וצ"ע מהא דאמרינן פ' שום היתומים אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם וכו' ופריך היכי משכחת לה ומשני משכחת לה בעובד כוכבים וכו' ולא משני בישראל ע"י שליח ובאמת על כל היתירים שנמצא בפוסקים כגון ר"ת ע"י שליח עובד כוכבים וכה"ג קשה זה ומצאתי שהר"מ כתב שיש בירושלמי פרק הכותב מוקי לה בישראל שערב לישראל ביד עובד כוכבים ואפ"ה גמרא שלנו לא מוקמי לה הכי וא"כ י"ל חדא מנייהו נקיט:

בתוספות בד"ה השוכר את האומנין כו'. מ"ש התוס' באומן ופועל לכאורה באיזהו מקומות אינו מדוקדק בסמוך בברייתא השוכר את הפועל לעשות בשלו וכו' ובהיפך הדף בד"א בזמן שאין שם פועלים ובדף ע"ב [ליתא התם] ויש ליישב:

במשנה כל ימי גריד אחד כי"ר אחת. פשוט דצ"ל בתרווייהון שוה או אחד כגי' המשניות או אחת כגי' הרי"ף והרמב"ם בחבורו ונ"ל דלא שרי אלא בהתנו שזה ישוב עמו לעשות אותו שיעור עצמו של שדה בית סאה או סאתים וקמ"ל דל"ח שמא יהיו יום התשלומין יום סגריר שקשה למלאכת השדה ולכן אז הפועלין ביוקר יותר והא דפרש"י שלא חשו לאריכת הימים זה מזה (דמשמע לכאורה שמחליפין מלאכת יום ביום) נ"ל דכוונתו דכשהיום קצר הפעולה ביוקר למיעוט עת הראוי למלאכה ועי' לשון הרמב"ם בפי':

שם עוברין משום לא תתן כו'. הא דלא חשיב לאוי דלא תשיך שהלוה עובר (עי' מהר"ם) אולי דהתנא ר"ל דאף באבק רבית עוברין על השמות הללו מדרבנן ובא"ר יש דאין הלוה עובר אפי' מדרבנן בלאוי דלא תשיך רק משום ולפ"ע כמש"כ הרא"ש בסי' מ"ב:

גמרא אילו היה יודע מ"ר שיהיה ריוח בדבר כו'. נראה דר"ל גם ללוה שירויח בהמעות הרבה יותר מכדי הרבית:

גמ' שם כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים כו'. אולי בא לומר דדוקא מי שיש לו ממון הרבה כי אז יש חשש לשמא יכפור הלוה בו כפרש"י אבל אם אינו אמוד כ"כ ל"ח לשמא יעיז הלוה בפניו לכפור:

רש"י (בסה"ע) חוץ ממה שיטלו אלו. כצ"ל:

גמ' בהדי פניא דמעלי שבתא. נ"ב במתכוין עשה כן בשעה שהכל עסוקים וטרודים בהכנת שבת. רצה לנסותו אם אף בעת טרדה גדולה כזו יהא נזכר להקפיד בכך:

שם ומי שאשתו מושלת עליו. נ״ב שגרם רעה לעצמו להשליטה עליו. נגד הכתוב והוא ימשל בך:

תוס' סד"ה את. קרונות. נ"ב לקדרותיהם:

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַלְוֵי בְּרִבִּית, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמַּרְוִיחִין, מַפְסִידִין. פירש רש"י כדאמרינן בפרקין נכסיהם מתמוטטין לעולם. ויש לדקדק דעל זה לא שייך האי לישנא שזה יאמר על מי שמרויח בהאי עסקא עשרה והפסיד באידך עסקא י"ב אבל גזרה זו דמתמוטטין כליא קרנא לגמרי ועוד מתמוטטין הוא אחרי זה יש בדורו ויש בדור שני ויש בדור שלישי אבל בתחילתן הם מרויחין בלבד ואין מפסידים.
ונראה לפרש בס"ד בהקדים מעשה באחד אומן צורף בעל מלאכה שהיה זריז ונשכר ואינו בטל ממלאכתו אפילו עתות קטנים והיה יושב ומשבח פועל ידיו והיה אומר יתברכו ידי כמה נאים מעשיהם ולהם נאה הפאר והשבח שהם עסקניות במלאכתם תמיד להביא לי ריוח טוב וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ עוסקים במלאכתם וגם לרבות הלילות גם כן עסקניות עד שתגבר השינה ולא עוד אלא גם בעת אכילה אני לועס ועוסק בידים שלי.
ויען האחד ויאמר על מה תתפאר בידיך שנותנים לך ריוח בתמידות הלא אנכי הידים שלי הוא הממון שלי ולו יאות השבח והפאר שהוא נותן לי ריוח בכל רגע ממש ואני יושב במנוחה בלתי שום יגיעה הלא אנכי עסקי ברבית, אתה בעת תפלה ידיך בטלים ואני מעותי שהם ידים שלי נותנים לי ריוח גם בעת תפלה! אתה בשינה ידיך בטלנים ואני גם בשינה מעותי נותנים לי ריוח! אתה בשבת ויום טוב ידיך בטלים ולי נותנים לי ריוח גם בשבת ויום טוב! אתה כשתלך לבית הכסא ידיך בטלות ואני נותנים לי ריוח גם בבית הכסא ולא עוד אלא גם בשעת תקיעת שופר שהציבור חרדים ובשרם נוטף דם אני מטיפים לי מעותי רווחים! ולא עוד אלא גם ביום כיפור אשר מתוודים עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּנֶשֶׁךְ וּמַרְבִּית מעותי נותנים לי באותו רגע נשך ומרבית ואתה היש לך כזאת ממעשה ידיך שאתה מתפאר בהם?!
נמצא המלוים ברבית משבחים ומפארים את ממונם שעל ידו אין מאבדים מזמנם רגע לבטלה והוא הדבר שפירשו המפרשים ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל שדרשו בפסוק אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם (תהלים נה, כד) אלו המלוים ברבית, וקשא והלא קא חזינן מלוים ברבית והם זקנים? ומתרצים על פי הגמרא דשבת (שבת פט:) לעתיד לבוא אומר הקדוש ברוך הוא ליצחק אבינו ע"ה בניך חטאו אומר לפניו רבונו של עולם כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל פלגא דלילותא פשו להו כ"ה דל י"ב ופלגא דצלויי ומיכל פשו להו י"ב ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך.
ואם כן לפי זה זו החלוקה שעשה יצחק לחצות ולחלק חצי החמישים שנה לפטור האדם מצד הלילות וגם חצי הכ"ה שנים דהימים שחסרו מן החשבון לפטור בו האדם מצד זמן תפלה וזמן אכילה ובית הכסא כל זה הניכוי לא שייך לעשותו גבי עון הרבית יען כי עון הרבית נוהג ונעשה בכל הלילות גם בעת שינה וגם נעשה גם בעת תפלה ואכילה ובית הכסא, וזהו שנאמר אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה אלו המלוים ברבית לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם כלומר בחשבון בית דין של מעלה לא יחצו הימים שלהם לנכות הלילות ולנכות זמן תפלה ואכילה ובית הכסא מפני כי הם לוקחים רבית גם בזמנים אלו עד כאן דבריו.
ונמצא כי כנגד שהוא מרויח בעיתות הזמן במה שלוקח הרבית הנה הוא מפסיד הריוח שעולה לו בחשבון בית דין של מעלה ביום הדין על מעשיו יען כי כיון שהוא פוגם כל זמנו בעון הרבית אז מעלין עליו כאילו גם שאר עונות עשה בעת שינה ותפלה ואכילה דדנים אילו היה יכול לעשות עבירות בעת שינה ובעת אכילה וכיוצא היה עושהו דהראיה עון הרבית שאפשר לו לעשותו הוא עושהו בזמנים אלו ונמצא הוא מרויח בזמנים ההם דבר אחד שהוא הנאת הרבית ומפסיד בזמנים ההם להתחייב בכמה מיני עונות דמעלין עליו כאלו עשאן אף על גב דלא עשה אלא היה ישן או מתפלל או אוכל ולפי זה ההפסד והרויח מגיע בזמן אחד אך הריוח הוא בדבר אחד וההפסד היא בכמה דברים.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמְּשִׂימִין מֹשֶׁה רַבֵּנוּ 'חָכָם', וְתוֹרָתוֹ 'אֱמֶת'. פירש רש"י משה חכם לישנא מעלייא נקיט. ונראה לי בס"ד הדבר כפשוטו ולא שינה הלשון והוא על פי מה שכתב מהרש"א ז"ל דהמלווים ברבית חושבין שהלוה מרויח הרבה במעות אלו שלוקח מהם ונמצא הרבית שנותן להם אינו נותן מכיסו אלא נותן מן הריוח שמרויח בממונם והם אינם נושכים אותו עיין שם, ולכן אומרים משה רבינו חכם עוסק בתורה יומם ולילה ולא עשה מסחר ומשא ומתן כדי שידע כמה רווחים אפשר שיגיע לזה העוסק במשא ומתן עד שהוא נותן הרבית ממקצת הריוח דאם לא היה חכם היה עוסק והיה יודע ריוח שאפשר להגיע ולא היה אוסר הרבית. ומדבריהם אלו יוצא כפרנות גדולה בכל מצות התורה שבזה אומרים שצוה מדעתו ח"ו בכל מצות שכתב בתורה.
ובזה מובן בס"ד טעם לשם רבית לרמוז העובר על עון זה של הרבית כאלו עובר על כל תרי"ב מצות כי כמו שאומר מצוה זו צוה מדעתו כן יאמר על כל תרי"ב מצות הנשארים והיינו רבית אותיות תרי"ב.

גּוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ (תהלים לא, יט). לפירוש רש"י קשה למה לא יקללו הלוה לומר שכופר בממון? ונראה לי בס"ד כיון שזה הלוהו שלא בעדים בעל כרחו היה מוחזק בעיניו לצדיק דאם לא כן היה מלוהו בעדים ולכן אומרים הלוה צדיק הוא כי כן היה מוחזק בעיני המלוה אך המלוה רשע שהוא מדבר על צדיק עתק מה שאין כן אם מלוה בעדים אם רואין זה תובע וזה כופר למה יתלו הקללה במלוה ולא בלוה מאחר דהמלוה הלוהו בעדים אם כן לא הוחזק בעיניו לצדיק וזה כופר עתה מפני שראה שאין העדים מצויים להעיד.

אִזְדַּמֵּן לִי קְטִינָא דְּאַרְעָא. נראה לי אף על גב דשלח לו כן כדי לנסותו עם כל זה לא דבר שקר ח"ו אלא אמת היה הדבר הזה שנזדמן לו קטינא דארעא והוא היה לו מעות לקנות ושלח לו ללות ממנו בלא עדים ושטר כדי לנסותו ולכן דקדק לומר לו קטינא דארעא כי מעשה שהיה כך היה.

שְׁלֹשָׁה צוֹעֲקִים וְאֵינָם נַעֲנִים. יש להקשות אמאי לא נקיט עבד עברי דאמרו רבותינו ז"ל (קידושין כ.) הרי זה קונה אדון לעצמו? ועיין מהרש"א ז"ל מה שכתב בזה.
ונראה לי בס"ד עבד עברי שאני שהוא מקיים בזה מצות הבורא יתברך שצוהו כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ (דברים טו, טז) ואיך יצעק על קיום המצוה הלא גזרת מלך היא ואשריו שבא לידו מצוה זו והוא מקיימה בשמחה מה שאין כן הכא. ועוד דבר זה דעבד עברי קונה אדון לעצמו לא שייך אלא במי שיש לו כר אחד דוקא וכן שאר דברים בצמצום אבל מי שיש לו בהרווחה שיש לו בשבילו ובשביל עבדו אין זה נראה קונה אדון לעצמו. ועוד עבד עברי יש לו זמן ידוע שיש לו מתירין אחר שש שנים מאיליו מה שאין כן הנך דברים אין להם תקנה.

דְּבִישׁ לֵיהּ בְּהָא מָתָא וְלָא אָזִיל לְמָתָא אַחֲרִיתִי. כתב מהרש"א לא ידעתי לכוין אמאי קרי ליה קּוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ? ונראה לי בס"ד הכונה אם לקח עסקא מאיזה אדם או עשה שותפות עם אדם לזמן ידוע וראה שטרח כמה שנים ולא הצליח דאז צריך אחר גמר אותו עסק ושותפות לא יכניס עצמו בעסקא אחרת ושותפות אחרת באותה העיר אלא ילך לעיר אחרת ושם יעשה הנה אם זה לא הלך לעיר אחרת אלא חזר ועשה שותפות אחרת או עסקא אחרת לזמן שנים כך וכך הרי זה חשיב קּוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ דאחר שניסה ולא ראה הצלחה באותה העיר למה הכניס עצמו בעסק חדש שאינו יכול לעזוב אותו אלא עד שישלים הזמן.
או אפשר לפרש מציאות זו קרוב להאמור דהיינו אם הוא ראה שאין לו הצלחה באותה העיר שראוי לעזוב אותה והוא קנה קרקעות ובנה אותם וגם נשא אשה שם שאז נתמשכן באותה העיר ולא יכול לעזוב כי אי אפשר למכור קרקעו אחר שבנאה ופיזר עליה ממון הרבה שאם ימכרנה לא יוכל למכור בחצי דמים שהוציא עליה וכן אחר שנשא אשה כאן לא תרצה אשתו שיצא מן העיר בשום אופן ולכך הוי זה קונה אדון לעצמו במעשה שעשה בעיר זו שמעשיו יעכבוהו ללכת לעיר אחרת ובעל כרחו יעסוק כאן ואין העסק טוב לו אלא מפסידו.

מתני' והטעו זא"ז. בנ"י הביא דברי הירושלמי שכ' דהטעו זא"ז כגון דאמרו בכך וכך כדרך שהפועלים נשכרים. והעלה הנ"י דהסוגיא דידן פליג אירושלמי בהטעו פועלים לבעה"ב אבל בהטעה בעה"ב לפועלים בזה קיימי' דברי הירושלמי דהוי כלא קצץ, ובהגהת ש"ע (סי' שלב ס"ד) דבין בהטעה בעה"ב לפועלים ובין הטעו פועלים לבעה"ב הוי כלא שכרו ונותן להם כפחות שבפועלים. אבל לפ"ז באם הבעה"ב אמר בד' כדרך שהפועלים נשכרים ואגלאי דמתגרי מקצתן בה' ומקצתן בו' נותן להם ה', והש"כ חולק דא"צ ליתן להם רק ד' ולמד זה דכי היכי דמסקי' דבע"ה אמר בד' והשליח אמר בג' ואמרו כדרך שאמר בע"ה אינו נותן להם רק ג' מספק איבעיא דשמא אדיבורא דידיה סמכו וסברו וקבלו, ה"נ אדיבורא דידי סמכו דפועלים נשכרים בד' וסברו וקבלו ע"ש. ולענ"ד המעיין בלשון הנ"י יראה להדי' כמ"ש הרמ"א דנותן כפחות שבפועלים, ועל קושי' הש"כ נלענ"ד בפשוטו לחלק דדוקא גבי כמו שאמר בעה"ב דהרי חזינן דעב"פ אלו אמר בג' מתרצים גם המה בכך ומסתמא לא מצאו להשתכר עצמם ביותר, מש"ה לא הוי טעות כ"כ לומר אלו הוי ידעי דאמר בעה"ב בד' לא הוי מתרצים אלא בד' דאין שיווי מלאכתם תלוי באמירת בעה"ב וכיון דנתרצו בג' משום דלפעמים אין מלאכתם שוה יותר אין כאן טעות משא"כ באומר כדרך שהפועלים נשכרים דבזה תלוי עיקר שיווי מלאכתם כפי שיעור שהפועלים משתכרים הוי טעות גמור דנתרצו בד' משום דסברו דזה הוי שיעור שכירות הפועלים, אבל אלו הוי ידעו דפחות שבפועלים בה' אין רצונם להוזיל משער שכירות פועלים דמסתמא היו מוצאים להשתכר בה' כיון דהשער בכך, וכיון שכן דהוי טעות לא מקרי סברו וקבלו, וגם הבעה"ב לא רצה להתחייב יותר מד' הוי כאלו לא קצץ כלל ונותן כפחות שבפועלים. וזה ברור בעזה"י, ומ"מ מה שנראה מדברי הסמ"ע סקי"א דכ' היכא דבהטעו פועלים לבעה"ב ואמרו ביו"ד כדרך שרוב פועלים נשכרין דצריך לשלם עכ"פ כפי רוב הפועלים ולא כפי הפחות, ה"נ אם הטעה הבעה"ב לפועלים ואמר בד' כדרך שנשכרו רוב הפועלים ואגלאי דרובן משכרי בה' ומיעוטן בד' דצריך לשלם להם ה', זה אינו נראה דדוקא בהטעו פועלים לבעה"ב דעכ"פ שמרוצה הבעה"ב ליתן כדרך רוב פועלים. ואם היה מתרצה מכ"ש נתרצה ליתן ט' אם רוב פועלים בט'. אבל בהטעה בעה"ב לפועלים דמ"מ הבעה"ב לא נתרצה ליתן רק ד' וא"כ אף דפועלים חשבו דרוב פועלים בד' ואגלאי דהוא בה' זהו מהני דלא מקרי סברו וקבלו, אבל מ"מ במה נתחייב הבעה"ב ליתן ה' והוי כלא קצץ ונותן רק ד' כפחות שבפועלים:

יותר ממה שמרויחים מפסידי'. ר"ל כי כל עבירות שבתורה אינו מפסיד בעונשו יותר ממה שהרויח כי הקב"ה משלם מדה במדה ואם כי בלי ספק הפסד עבירה הוא יותר משכרה מ"מ הכל במדה ובמשקל לפי הראוי לאותו החטא כי הקב"ה נפרע במדה משא"כ במלוי בריבית נפרע מהם יותר ממה שמרויחים כי הקב"ה פורע להם כמדתם שגם הם נפרעי' מהלוה יותר ממה שלוה:

ולא עוד שמשימי' מרע"ה כו'. פי' לא לבד שעל חטא ריבי' בעצמו נפרעי' יותר ממדה כנ"ל עוד זאת שמענישים אותם על שכופרים בכל התורה ומדברי' עתק על צדיק מרע"ה ואומרים אלו הי' יודע כו' ומ"ש שמשימי' משה רבנו חכם י"ל כך דהנה מה שאנו אומרים תורת משה אמת ר"ל התורה שניתנה ע"י משה היא אמת אבל לא יאמר שהיא באמת תורתו של משה חלילה כי היא תורת הי"ת ולא נקרא תורת משה רק ע"ד העברה שהוא הי' השליח והאמצעי בנתינתה גם לא יתואר מרע"ה חכם בענין התורה כי לא מחכמתו ותבונתו נכתב בה אפי' אות א' רק הוא הי' נביא נאמן אומר מה שנאמר לו מאת הי"ת והמאמין זה באמת לא יאמר אלו הי' יודע כמה ריווח יש בדבר כי בודאי הקב"ה יודע כמה ריווח יש אע"כ הם יאמרו כי מרע"ה הי' חכם ומנהיג:

ניתי מר סהדי ונכתב כתבא כו'. לכאורה נראה דריא"ר דאמר ומלוה בלא עדים ולא הזכיר כתבא לטעמי' אזל דס"ל לריא"ר אסי בשבועות מ"א המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים ולא מצי למיטען פרעתי וסגי בעדים לחוד אמנם אנן קי"ל אי"צ לפורעו בעדים ומצי למטען פרעתי ע"כ אמר רבינא לר"א למכתב לי' כתבא בסהדי דה"ל שטר בעדים דלא מצי למטען פרעתי משא"כ כתיבת יד בלא עדים או עדים בלא כתבא:

אך ראיתי ברמב"ם וטוש"ע שכולם כ' אין ללות בלא עדים ושטר משובח ממנו משמע בעדים לחוד סגי ע"כ נראה כך דודאי למאי דקי"ל אפי' בנקיט שטרא מצי למימר השבע לי דלא פרעתיך וא"כ אפי' כי נקיט שטרא נמי לא הועיל נגד טענת פרעון דמי יימר דמשתבע מלוה דכמה פעמים אדם מפסיד ממונו ולא משתבע אפי' בקושטא ועוד אי יטעון פרעתי והלה ישבע א"כ פשיט' שגורם קלל' לעצמו נמצא גם בשטר' לא מהני להשמר מטענת פרעון וע"כ סגי נמי בעדי' דכל מה דאפשר למיעבד להזהר כל שהוא עבדינן משא"כ ר"א ס"ל בשבועות מ"א א' דאם המלוה ת"ח לא משביעי' לי' וגובה בלא שבועה ולא מצי למטען השבע לי דלא פרעתיך נמצא בשטרא הוא בטוח לגמרי ע"כ אסור ללות בעדי' בלא שטרא ע"כ א"ל ניתי סהדי ונכתב כתבא:

ובזה י"ל ק' האחרונים על הרמב"ם וש"ע שכ' אסו' להלות בלא עדי' אפי' לת"ח ובש"ס אומר כ"ש ת"ח דמשתלי וי"ל דודאי לענין משתלי שייך בת"ח טפי אך להלותו בעדים אשר עדיין איכא חששא דפרעתי א"כ ה"נ יכול להלות לת"ח בלא עדים וכשיכפור ומשביעי' לי' היסת מסתמא רמי נפשי' ומדכר או ישלם וכיון דאפי' בעדים אינו בטוח לגמרי ה"א כיון דת"ח הוא לסמוך עלי' אפי' בלא עדים קמ"ל אפי' לת"ח נמי לא ילוה בלא עדים ורבינא דאמר לר"א כ"ש מר היינו משום דלשי' ר"א דת"ח אין משביעי' ומשלם בלא שבועה הרי הוא בטוח בשטרו בודאי אין שום סברא להלות לו בלא זה אמנם לא קי"ל כר"א התם בשבועות מ"א א' עש"ה:

קונה אדון לעצמו. הק' מרש"א מה שייך בלא אזיל למתא אחריתי ופשוט הוא דטעם שינוי מקום משום שינוי מזל ר"ל השר והככב המשפיעי' באותו המקום אינו טוב לו וילך למקום אחר כי טוב לו אז מעתה ואם אינו עושה כן ונשאר תחת אותו השר הרי הוא . ומכלל זה נ"ל נמי ההיפך מאן דטב לי' בהאי מתא לא ליזל למתא אחריתי בלי טעם הגון כי טוב לו עתה ומי יודע מה יהיה שמה ע"כ ישאר בטוב:

ואסיים בכי טוב. אודה לאל הטוב. שזיכני לסיים בטוב. ויזכני לעלות אל ההר הטוב. ב"ב אמן. נגהי לי' ה' ט' שבט תקעב"ל בעזה"י חי' פ' השוכר את האומנין פה ק"ק פ"ב יום א כ"ד תשרי:

השוכר את האומנין וכו' לקמן מוקי לה בדאגרי למירפק רפיק ע"ש וש"מ דשייך לשון אומנין גם בקרקע ומזה צ"ל ע"ג על דברי ר' גרשון המובא בהג"ה פי"ג מטוען דלא גרס בפ' חזקת במתניתין האומנין והשותפין אין להם חזקה לא גרס אומן משום דההוא פירקא בחזקת ג' שנים בקרקע מיירי ואומנין לא שייך בקרקע וכה"ג כתב בפשיטות בפני משה על הירושלמי פ' חזה"ב שם וכו' ונעלם ממנו סוגיא דר"פ האומנין מיהו בלשון הג"ה יש לדחוק דאומן בקרקע לא שכיח שיהי' מוחזק בה ג' שנים ע"ש:

והטעו זה את זה אין להם אלא תרעומות בש"ס דחיק חזרו לא קתני ובירושלמי מפרש הטעו ממש שא"ל הפועלים נשכרנו בכך וכך ונתרצנו לו או שהוא להם ונמצא שהטעו זא"ז עיין נמוקי יוסף ולכאורה צ"ע כיון שאין הפועלים נשכרים בכך א"כ הו"ל אונאה וחוזר ואע"ג דבשכירות אדם לא שייכא אונאה משום דאין אונאה לעבדים מ"מ היינו הפועל שהוא שכר יום דדינו כעבד אכן מתניתין מיירי במקבלן כמ"ש תוס' ומבואר בשמעתי' ובקבלן יש אונאה כמבואר כ"ז בש"ע ח"מ סי' רכ"ז סעיף ל"ו ובסמ"ע וש"ך שם וצ"ל דהירושלמי לא ס"ל לחלק בין קבלן לפועל ולעולם יש לו דין עבד ושמעתי' ס"ל לחלק בכך ומשו"ה לא מוקי מתניתין כהירושלמי וזה תלי' בסוגיא דלקמן ע"ד ע"א וכי תימא שאני לי' לר' דוסא בין שכירות לקבלנות כו' עיין היטב כי קצרתי:

אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים וכו'. בזה פירש הגאון מהר"ר שמעון אהרן שפירא ז"ל אב"ד מק"ק פראג כונת פסוק מזמור קי"ב טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט כי לעולם לא ימוט לזכר עולם יהיה צדיק משמועה רעה לא ירא וכו' הכונה טוב איש חונן ומלוה ודאי הוא טוב איש המרחם וחונן להלוות למי שצריך ומה גם שזה דרכו בהוה חונן ומלוה. אך יכלכל דבריו במשפט שילוה בעדים ובזה כי לעולם לא ימוט שהלוים יפרעו. לזכר עולם יהיה צדיק שלא יעבור על לפני עור לא תתן מכשול כדאמר רב. משמועה רעה לא ירא שלא יגרום קללה לעצמו כדאמר ר"ל עכ"ד ז"ל. ואפשר לרמוז כי לעולם לא ימוט כי תמיד אף אם מלוה לחכם יהיה במשפט דגם ת"ח דטריד בגרסיה אפשר שישכח כדאמר רבינא. ומדברי הרמב"ם והטור מוכח דסגי בעדים ורבינא רצה שטר במדת חסידות ואפשר לרמוז יכלכל דבריו במשפט ר"ת במשפט בעדים מעידים שהוא פעל טוב:

כ"ש מר דטריד בגרסיה ומשתלי וגורם קללה לעצמי. משורת דרך ארץ לא אמר כדאמר רב עובר משום ולפני עיור ונקט לדר"ל גורם קללה שהעולם יקללו שאומר שקר ולא נגע בכבוד רב אשי:

ואלו עוברין בלא תעשה וכו' ומשום ולפני עור וכו'. עמ"ש הרב פרישה י"ד סימן קנ"ט ומ"ש עליו הרב ט"ז והרב כנסת הגדולה שם ומ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן ט' אות ג' בס"ד:

אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים וכו'. ראה תראה להרב מהרשד"ם ח"מ סימן כ"ג כתב דמלוה בעדים בלא שטר איסורא ליכא פשיעה איכא עש"ב וק"ק דהרי הטור כתב בסימן ע' יכול להלוות בעדים משמע דלא יש שום צד פקפוק וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב ובשטר משובח יותר משמע דבעדים מיהא שבח הוא אלא דבשטר משובח יותר. ומה שהצריך רבינא שטר מדת חסידות היא וכ"כ מרן בב"י ומהר"ש יונה בביאורו ע"ש:

כל ימי גריד אחד. הם ולא דקדקו בדבר לחוש שמא יום אחד יהא ארוך מחבירו או קשה מחבירו אלא מותר לומר לו עדור עמי היום הזה של גריד ואעדור עמך ביום פלוני של גריד: גריד. לשון יובש שהארץ יבשה ואין גשמים יורדין: וכל ימי רביעה. חשובין כאחד: אבל לא יאמר לו חרוש עמי ואני אחרוש עמך ברביעה. שימי רביעה קשין למלאכה בשדות: על לא תתן לו. את כספך לא תתן לו בנשך עוברין על בל תתן ועל לא תקח כו'. כל חד וחד מאי דשייך ביה כדמפרש בגמרא: גמ' מלוה עובר בכולן. בכל הני דחשיב במתני' דהוא נותן בנשך בשעת הלואה והוא לוקח בשעת פירעון והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי ונותן מכשול לפני הלוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהיא אזהרה ללוה: מפסידין. כדאמר בפירקין (דף עא.): מתמוטטין לעולם: משה חכם. לישנא מעליא נקט: לא תהיה לו כנושה. לא תראה בעיניו כנושה בו שיראה ויבוש: לראשנו. לשון נושה כדמתרגמינן כרשיא הרי אנו באים באש ובמים: עובר משום לפני עור. שעולה על רוחו של לוה לכפור: קללה. כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו ואומרין שהוא דובר על צדיק עתק: ומשתלי. ישכח הלואתי ואגרום קללה לעצמי: צועקין. בב''ד של מטה: ואינן נענין. שהרי הם גרמו לעצמן: קונה אדון לעצמו. מפרש לקמן: תולה מעותיו בנכרי. אומר מעות שאני משתמש בהן של פלוני נכרי הם שלא להשביע עצמו ופעמים שהנכרי שומע ומעמיד עדים ותובעו בדיניהם: מתני' השוכר את האומנין והטעו זה את זה. מפרש בגמרא: שכר את החמר או את הקדר להביא פרייפרין וחלילין. קדר. בעל קרון: פרייפרין. עצים משופים ונאים לעשות לו אפריון: חלילין לכלה. לשמח חתן וכלה: או למת. לקונן: משרה. רויי''ש מים ששורין בהן קנבוס ופשתן כשהן בגבעולין: מקום שאין אדם. שאינו מוצא פועלין לשכור והפשתן אבד והוא סמך עליהן: שוכר עליהם. בני אדם ביוקר ועליהם לשלם: או מטען. מפרש בגמרא: השוכר את האומנין. לעשות מלאכה בקבלנות בכך וכך: וחזרו בהן. לאחר שעשו מקצת: ידם על התחתונה. אם הוקרו פועלים ואינו מוצא מי שיגמרנה בשכר שהיה מגיע לאלו על העתיד לעשות מעכב משכר ממה שעשו כל מה שיצטרך להוציא עד שתגמר מלאכתו בשכר שפסק עם אלו ואם הוזלו פועלים וימצא שיגמרנה בפחות. ישום להם מה שעשו ויתן להם מה שפסק עשו חציה. יתן להם חצי שכרן ואין יכולים לומר לו הרי פועלים אחרים תחתינו לגמור מלאכתך ותן לנו כל שכרינו חוץ ממה שנטלו אלו:

ערב ועדים אין עוברין אלא משום בל תשימון. זימנין דעברי נמי אלפני עור לא תתן מכשול כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים אבל לא תשימון פסיקא ליה אבל לפני עור זימנין דלא עברי כגון שהיה מלוה לו בלאו הכי כי היכי דמושיט כוס של יין לנזיר לא עבר אלא היכא דקאי בתרי עברי נהרא שלא היה שותהו אם לא היה זה (ע''ז דף ו.): מתני' השוכר את האומנין. משמע ליה בין בשכיר יום בין בקבלנות אבל בפרקין דבתר הכי (דף פג.) נקט פועלים משום דפועלים לא משמע אלא שכירי יום דבהכי מיירי כדאמר התם בזמן שאמר להשכים ולהעריב ורב נמי דקאמר (לקמן עז.) פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום דוקא בשכיר יום איירי ולא בקבלן כדמוכח בשמעתין ולכך נקט פועל ולא אומן וא''ת דתניא לקמן בשמעתין (שם) השוכר את הפועל ובחצי היום שמע שמת לו מת או אחזתו חמה אם שכיר הוא כו' ואם קבלן הוא כו' כיון דברייתא מיירי בין בשכיר בין בקבלן אמאי נקט פועל ה''ל למינקט אומן דמשמע תרוייהו וי''ל דה''ק אם שכיר הוא כדאמר השוכר את הפועל נותן לו שכרו ואם קבלן הוא כך דינו ומשום דבעי למתני ובחצי היום וחצי היום לא שייך למתני אלא אשכיר יום: את הקרר. בשני רישין והוא בעל קרון ולספרים דגרסי קדר י''ל דלהכי נקט קדר לפי שקדרים רגילין להיות להם קרונות: פרייפרין. דבר האבוד חשיב לה שעתה זמנו הוא לעשות: