דף צז - ב
והרי מלאכת הוצאה אב היא, ואילו מלאכת הכנסה אינה אב בפני עצמה אלא תולדת הוצאה היא, ולמימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב, וכי מחייב רבי על תולדה כשעשאה עם האב בהעלם אחד!? [1]
והתניא: רבי אומר: כתיב [שמות לה א]: "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש", וממשמע שאמר "דברים" ומיעוט רבים שתים, הרי למדנו שתים. ומאחר שייתר הכתוב ואמר "הדברים" הרי למדנו עוד אחת, ומאחר שהוסיף הכתוב לאמר "אלה הדברים", למדנו עוד שלשים ושש, כי "אלה" בגימטריא שלשים ושש הם:
אלו ל"ט אבות מלאכות שבת שנאמרו למשה בסיני, ולכך צריכים אנו לידע המנין, כדי ללמדנו: אין אדם מתחייב יותר מל"ט חטאות אם עשאן בהעלם אחד.
הרי למדנו, שאין אדם מתחייב על התולדות כשעשאן בהעלם אחד עם האבות, שהרי אם כן תמצא הרבה יותר מל"ט חטאות. וקשיא לשמואל שביאר בדעת רבי: חייב אתולדה במקום אב!?
אמר ליה רב יוסף לרב חסדא שהקשה קושיא זו על מימרתו שאמר הוא משם שמואל: מר אהא מתני ליה לדברי שמואל, [אתה שונה את דברי שמואל על דברי רבי], ומשום הכא קשיא ליה [2] דרבי אדרבי. ואילו אנן, אדרבי יהודה מתנינן לה להא דשמואל [אנו שונים את דברי שמואל על דברי רבי יהודה], ולדידן לא קשיא לן קושייתך. וכך אני שונה את דברי שמואל:
דתניא: זרק מרשות היחיד לרשות הרבים, ולא נח החפץ מיד כשנכנס לרשות הרבים, אלא עבר ארבע אמות נוספות ברשות הרבים ואחר כך נח:
רבי יהודה מחייב, כדמפרש ואזיל. וחכמים פוטרין, כדמפרש ואזיל.
ועל ברייתא זו אנו שונים: אמר רב יהודה אמר שמואל, מחייב היה רבי יהודה שתים:
אחת משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ואחת נוספת משום העברה ארבע אמות ברשות הרבים שהיא תולדת הוצאה, ומשום שהוא סובר "קלוטה כמי שהונחה דמיא", ומיד כשנכנס החפץ באויר רשות הרבים, אנו מחשיבים אותו כאילו נח, ושוב עקרו והניחו לאחר ארבע אמות. ועל מימרא זו אין להקשות כלום, שהרי לא מצינו לרבי יהודה שיפטור על תולדה במקום אב.
והראיה שמחייב היה רבי יהודה שתים, היא: דאי סלקא דעתך חדא בלבד הוא דמחייב רבי יהודה, ולעולם על תולדה במקום אב אינו מחייב. מכלל [אם כן בהכרח], דרבנן פטרי לגמרי ואפילו אחת אינם מחייבים, שאם לא כן במה נחלקו, וכך הרי אי אפשר לומר דהא אפיק לה [הרי הוציא] מרשות היחיד לרשות הרבים, ואפילו לחכמים שאינם סוברים "קלוטה כמי שהונחה דמיא", יש לחייבו אחת על כל פנים משום הוצאה.
אלא ודאי, מחלוקתם היא על מלאכת העברה שהוסיף רבי יהודה לחייב, משום ד"קלוטה כמי שהונחה דמיא", וכאילו נח ושוב נעקר, וחכמים פוטרין משום שלדעתם "קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא". [3] ומקשינן עלה: ממאי, מה הכרח הוא מכאן שרבי יהודה מחייב שתים, ותלמד מכאן שמחייב רבי יהודה על תולדה במקום אב!? והרי דילמא לעולם אימא לך: רבי יהודה חדא בלבד הוא דמחייב, והיינו על ההוצאה שהיא אב בלבד, ורבנן אכן פטרי לגמרי.
ודקשיא לך: האיך אפשר שלא יתחייב כלל, אימא לך: והיכי משכחת לה שלא יתחייב כלל, בכגון דאמר בשעה שזרק עד דנפקא ליה לרשות הרבים - תנוח [כשתצא לרשות הרבים מיד תנוח].
ובהא קמיפלגי: [4] דרבי יהודה סבר: "קלוטה כמה שהונחה דמיא", ונמצא, דאיתעבידא ליה מחשבתו [נעשתה מחשבתו] שהרי נחה ביציאתה מיד, [5] ומשום כך מתחייב הוא על ההוצאה, ואילו על ההעברה הוא פטור, משום שאין חייבים על תולדה במקום אב. [6]
ורבנן סברי: לא אמרינן "קלוטה כמה שהונחה דמיא", ולא איתעבידא ליה מחשבתו, ומשום כך אינו חייב אפילו על ההוצאה. אבל אתולדה במקום אב באמת לא מחייב רבי יהודה, ומנין לשמואל לפרש, שרבי יהודה מחייב שתים, ומחייב אתולדה במקום אב!? ומשנינן: לא סלקא דעתך לומר שרבי יהודה אינו מחייב על תולדה במקום אב -
דהרי תניא בברייתא על מה ששנינו לעיל [עג א] "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", וכוונת התנא במניינו הוא לומר: שאם עשאן כולן בהעלם אחד הרי הוא חייב על כל אחת ואחת, וכפי שאמר רבי יוחנן לעיל [צו ב]. [7]
ועל כך תניא בברייתא: רבי יהודה מוסיף: אף את השובט ואת המדקדק, [8] ומפרש לה ואזיל לענין מה מוסיף רבי יהודה.
אמרו לו חכמים: שובט הרי הוא בכלל מיסך שנמנה בין ל"ט המלאכות, מדקדק הרי הוא בכלל אורג שנמנה בין ל"ט המלאכות.
מאי לאו, דעבדינהו [לתרוייהו] [לכולהו, רש"י] בהדי הדדי, וכי אין כוונת רבי יהודה לומר, שאם עשה מלאכות אלו עם שאר אבות המלאכות בהעלם אחד, הרי הוא חייב שתי חטאות נוספות על מלאכות אלו, ואם כן הרי שמע מינה:
מחייב היה רבי יהודה אתולדה במקום אב, שהרי שובט ומדקדק תולדותיהם של מיסך ואורג הן, ומכל מקום מחייב היה רבי יהודה אף על תולדות אלו כשעשאן עם אבותיהן. [9]
ודחינן: לעולם [10] אימא לך: רבי יהודה אתולדה במקום אב, לא מחייב;.
ובהא קא מיפלגי רבי יהודה המחייב על אלו כשעשאן עם שאר ל"ט מלאכות בהעלם אחד, עם חכמים שאינן מחייבים:
דרבי יהודה סבר: הני, שובט ומדקדק, אבות נינהו, ולכך חייב אף עליהם.
ורבנן סברי: הני שובט ומדקדק, תולדות נינהו, ולפיכך אינו חייב עליהם, כי אין חייבים על תולדה במקום אב.
תדע שהפירוש הוא כפי שביארה הגמרא: דקתני בברייתא "רבי יהודה מוסיף".
אי אמרת בשלמא אבות הן אלו לדעת רבי יהודה, אם כן מאי "מוסיף" - מוסיף אבות.
אלא אי אמרת תולדות הן אלו, מאי "מוסיף"? כלומר, מה תוספת יש בזה על אלו המנויים במשנה, והרי לא נמנו במשנה אלא אבות, ואלו תולדות הן ואין כאן תוספת.
ומאחר שאבות הן, אם כן אין הוכחה מברייתא זו שרבי יהודה מחייב על תולדה במקום אב. ואף את הברייתא שנחלקו רבי יהודה וחכמים בהוצאה והעברה, יש לפרש באופן שרבי יהודה אינו מחייב שתים אלא אחת, וכפי שנתבאר, ודלא כשמואל שביאר בדעת רבי יהודה שם שהוא מחייב שתים.
מסייעת הגמרא את קושיית המקשה על שמואל:
איתמר נמי שלא כביאורו של שמואל במחלוקת רבי יהודה וחכמים גבי מעביר, אלא כקושיית המקשה:
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: לא חייב רבי יהודה אלא אחת. וכפי שביאר המקשה את מחלוקתם.
ומקשינן: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא, דמחייב היה רבי יהודה שתים כשזרק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים, תיקשי, האיך אפשר לחייבו על ההעברה. והרי ממה נפשך:
אי להכא [לסוף ארבע אמות] קבעי לה, אם היתה מחשבתו שתנוח במקום שאכן נחה בסוף ארבעת האמות, הרי להכא לא קבעי לה [הרי בתחילת ארבעת האמות לא רצה שתנוח] ואינו מתחייב על העברה.
כלומר, הרי מה שאתה מחייבו על העברה ברשות הרבים, שאינו חייב עליה אלא אם כן עקר ברשות הרבים בתחילת ארבע והניחו לסוף ארבע, היינו משום שמדין "קלוטה כמי שהונחה דמיא", אנו מחשיבים כאילו נח החפץ בהגיעו לרשות הרבים ושוב נעקר ונח לסוף ארבע. אך כיון שרצונו היה בהנחה לסוף ארבע, הרי לא היה רצונו בהנחה בתחילת ארבע, ואי אפשר לחייבו על העברה ברשות הרבים. [11] ואי להכא [לתחילת ארבע] קבעי לה שתנוח, הרי להכא [לסוף ארבע] לא קבעי לה, ואיך תחייבנו על ההעברה שלא רצה בה כלל, לא בעקירה לא בהעברה ולא בהנחה. [12] אמר ליה רב אשי לרבינא: הכא במאי עסקינן באומר "כל מקום שתרצה תנוח", וכיון שלא איכפת לו היכן תנוח, הרי נתקיימה מחשבתו הן בהנחה שבתחילת הארבע, והן בהעברה וההנחה שלאחריה.
אומרת הגמרא: דין זה ודאי פשיטא: אם נתכוין לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים וזרק רק ארבע אמות, חייב משום העברת ארבע אמות ברשות הרבים, כי הרי זה כמי שכתב שם [שמ] משמעון, כלומר, הרי זה דומה למי שרצה לכתוב "שמעון" שהיא מלאכה גדולה, ולא כתב אלא "שמ" בלבד שהיא מלאכה קטנה - שהוא חייב.
אך יש להסתפק: אם נתכוין לזרוק ארבע אמות בלבד, וזרק שמונה אמות, מהו?
וצדדי הספק הם:
מי אמרינן: הא אפיק ליה [הרי הוציא חוץ לארבע אמות] כפי מחשבתו, ואף שהוציא עוד אין בזה חסרון.
או דילמא: היכא דבעי שינוח הא לא נח שם, כי הוא נתכוין שינוח החפץ לסוף ארבע, ואילו הוא נח לסוף שמונה. [13]
דוחה הגמרא את הפשיטות, [14] ופושטת את הספק: וכי לאו היינו דאמר [דהקשה] ליה רבינא לרב אשי לעיל: למה מתחייב כשזרק מרשות היחיד לרשות היחיד ועבר ארבע אמות ברשות הרבים על הוצאה והעברה, והרי בין אם נתכוין שינוח לסוף ארבעת האמות, ובין אם נתכוין שינוח בתחילתם אי אפשר לחייבו. ואמר ליה, והוצרך רב אשי לומר לרבינא: באומר "כל מקום תרצה שתנוח", אבל בלי זה אכן אינו חייב. ומכאן נלמד לפטור בין בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע, ובין נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה, לפי שנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע, דומה לנתכוין שינוח בסוף ארבע, [15] ונתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה, דומה לנתכוין להנחה בתחילת ארבע, ושניהם פטורים. [16]
מוסיפה הגמרא לבאר: ודקאמרת גבי נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע, שיש לחייבו, כי הרי כתב שם משמעון - מי דמי!? [וכי דומה הנידון לראיה]!? והרי התם, גבי שם משמעון, כמה דלא כתיב "שם", לא מכתיב ליה שמעון [אם לא שיכתוב תחילה "שם" לא יכתוב "שמעון"]. כלומר, הרי נתכוין לכתוב "שמ" בכלל מה שנתכוין לכתוב "שמעון", שהוא כולל את האותיות "שמ". ונמצא, שנתכוין למה שאנו מחייבים אותו, רק שנתכוין גם להוסיף עליו.
מה שאין כן הכא, גבי נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע, שהרי כמה דלא זריק ארבע והנחה בסופם, האם לא מיזדרקי ליה תמני!? דהיינו, וכי כדי לזרוק שמונה צריך לזרוק ארבע ולהניח בסוף ארבע? והרי לא היתה כוונתו לזריקת ארבע עם הנחה בינתיים, אלא הוא נתכוין לזריקה למרחק שמונה אמות בלי שינוח בינתיים, ואי אפשר לחייבו על ההנחה שנעשתה בינתיים בניגוד למחשבתו. [17]
תנו רבנן: הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים, ורשות היחיד באמצע:
אם העביר ארבע אמות ברשות הרבים, ואפילו על ידי צירוף משתי רשויות הרבים כאחד, הרי זה חייב.
הערות
[1] ראה בתוספות הרא"ש לעיל ד ב שכתב בתוך דבריו: נראה, שכך היה רב יהודה מקובל מרבותיו, דאי מסברא, מנא ליה דרבי מחייב אתולדה במקום אב.
[2] לכאורה צריך לומר "קשיא לך".
[3] כן פירש רש"י. ולפירושו מתבאר מן הסוגיא, שאם אין אנו אומרים "קלוטה כמי שהונחה דמיא", כי אז אין לחייבו על העברת ארבע אמות ברשות הרבים, ומשום שלא נח תחילה ברשות הרבים. וזה הוא לכאורה שלא כדעת הסוברים [ראה הערות בעמוד א] כי אף הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים והעביר בה ארבע אמות, הרי זה חייב, ומשום שאין צריך עקירה והנחה ברשות הרבים, ובלבד שיעבירנו שם ארבע אמות. וכתבו האחרונים, שלשיטתם יש לומר, שרבי יהודה חייב בלי טעם "קלוטה כמי שהונחה דמיא" [ובאמת לא נזכר מזה בגמרא כלום], ואף חכמים היו מחייבים, אלא שהם סוברים: אין חייבים על תולדה במקום אב. וב"תוצאות חיים" דחה ביאור זה, שאם כן היה להם לחלוק בעלמא. ובדרך אחר פירשו האחרונים: אם לא נח החפץ באמצע מדין "קלוטה", אי אפשר לחייבו שתים, על עקירה אחת והנחה אחת. ולכן צריכים לומר שנחשב הדבר כמו שהונח החפץ בינתיים, ונעקר שוב. ואולם העירו על זה, דלכאורה לפי שיטה זו אין העקירה וההנחה מכלל המחייב, אלא תנאי בעלמא הוא להתחייב על ההעברה שהיתה ברשות הרבים, ואם כן, לא יתכן לומר שאין לחייב שתים על עקירה או הנחה. וב"קהלות יעקב" העיר בזה, שמכל מקום קשה לשון הגמרא "הא אפיק לה", דמשמע שלא פשיטא לגמרא אלא שעל ההוצאה הוא מתחייב, אבל על ההעברה לא פשיטא לגמרא שהוא מתחייב לפי חכמים, ולפי שיטה זו, אין הפרש ביניהם [ראה בכל זה בחידושי רבי עקיבא איגר לעיל ה א במוסגר, וב"תוצאות חיים", וב"קהלות יעקב" סימן ה אות ב, ועוד].
[4] מלשון הגמרא המפרשת כאן שמחלוקתם היא בדין "קלוטה כמי שהונחה דמיא", משמע קצת, שמתחילה לא הבינה הגמרא כן את ביאור מחלוקתם.
[5] כתב הרשב"א בשם הרמב"ן: וכגון דאמר: עם דנפקא לרשות הרבים, תנוח ! פירוש, לא שאמר סתם בלשון הזה "עם יציאתה תנוח", דאם כן, תנוח ותעמוד משמע, והרי לא נחה, אף על פי שלענין שבת היא כמונחת [משום "קלוטה כמי שהונחה דמיא"]. אלא הכי קאמר: רוצה אני שתהא כמונחת לענין שבת עם יציאתה, שלא אתחייב בהוצאה אלא בהנחת יציאתה לרשות הרבים, ומשום הכי מחייב לרבי יהודה, כיון דסבירא ליה קלוטה כמי שהונחה. ולשון "חידושי הר"ן" הוא: עד דנפקא לרשות הרבים, תנוח: פירוש, ולאו דוקא הנחה גמורה שתתעכב שם, דאילו אמר הכין, אפילו לרבי יהודה לא מיחייב, דהא לא נחה לגמרי ולא אתעבידא מחשבתו, אלא כגון דאמר "עם דנפקא לרשות הרבים תנוח הנחה חשובה לענין דיני שבת", ורבי יהודה סבר דהא [כשנקלטה באויר] חשיבא, דקלוטה כמי שהונחה דמיא. וב"שפת אמת" כתב: כגון דאמר עד דנפקא. צריך עיון בסברא זו, כיון דהיכא דלא נעשית מחשבתו, פטור, וכי מפני דסבירא ליה דקלוטה כמי שהונחה דמי חשיב איתעבידא מחשבתו, הא מחשבתו היה שתנוח. וראה מה שכתב שם.
[6] נתבאר על פי רש"י. וקשה: הרי על ההעברה אין לחייבו כלל, ואפילו אם לא היה מתחייב על ההוצאה, ומשום שלא היה רצונו כלל בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים, כי עיקר מחשבתו היתה שתנוח בפועל ממש מיד בכניסתה לרשות הרבים. וראה מהרש"א שכתב: לפום מאי דקיימינן השתא, כגון דאמר "עד דנפקא לרשות הרבים תנוח", לא איצטריך האי טעמא דהויא תולדה במקום אב, אלא דאהעברה לא מחייב, דאי להכא אצל היציאה קבעי לה דתנוח, הכא לסוף ארבע לא בעי לה דתנוח, וליתא לזריקה, כדפרכינן לקמן אהא דסלקא דעתין מעיקרא. ובהגהות רבי אלעזר משה כתב לפרש את דברי רש"י: אבל משום העברה לא מיחייב, אפילו הוי בעי בכל מקום שתרצה.
[7] נתבאר על פי רש"י, שכתב: אף השובט עם שאר אבות מלאכות להא דאמרן, דלכך נמנו שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת.
[8] שובט: מכרכר בכרכר. מדקדק: לאחר שמתח החוט של ערב, מכה בכרכר בשנים ושלשה מקומות. ויש מפרשים, מדקדק: משוה האריגה. כשיש שני חוטים כרוכים זה עם זה ומובדלים מן השאר, משוה אותן בכרכר או במחט.
[9] לכאורה תמוה: והרי אדרבה, מדהזכיר רבי יהודה דוקא את אלו, הרי משמע שעל שאר תולדות אינו מחייב במקום אב! ? וכתבו התוספות: לפי מאי דקא סלקא דעתין דטעמא דרבי יהודה משום דמחייב אתולדה במקום אב, אמאי נקט טפי שובט ומדקדק ! ? איכא למימר, דסלקא דעתין דרבנן נמי מחייבו אתולדה במקום אב, ולא פליגי אלא בשובט ומדקדק, ואמרי, דלאו היינו תולדה, אלא היינו ממש מיסך ואורג. אי נמי לא מחייבי רבנן אתולדה במקום אב, ולדבריו דרבי יהודה קאמרי. והוסיף המהרש"א: להאי תירוץ בתרא נמי צריך לומר כמו כן לרבנן, דשובט ומדקדק לאו היינו תולדה, אלא היינו ממש מיסך ואורג. וראה עוד במהר"ם, שדקדק מדברי רש"י כפירוש הראשון של התוספות.
[10] הגירסא נכתבה לפי הב"ח והמהרש"ל. אך ראה בתוספות שהביאו גירסא כפי שהיא לפנינו, וראה בתוספות הרא"ש שפירשה. וראה עוד ברשב"א.
[11] נתבאר על פי רש"י, שכתב: ולמאי דסליק אדעתין, נהי נמי דמיחייב אתולדה במקום אב [ומשום זה אכן יש לחייבו שתים], הכא לאו תרתי איכא, דאי להכא לסוף ארבע בעי לה דתנוח, הכא לא מיחייב אהעברת ארבע, דלא עבר מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים [פירוש, דעת רש"י היא, שאין חייבים על העברת ארבע אמות ברשות הרבים אלא אם כן עקר ברשות הרבים והניח ברשות הרבים. ומאחר שרצונו היה בהנחה לסוף ארבע ולא בתחילת ארבע, אם כן אין כאן עקירה ברשות הרבים]. אלא אהוצאה לחודיה הוא דמיחייב, והוצאה אריכא הוא דעבד [כלומר, מחייבים אותו על ההנחה שבסוף הארבע, ונמצא שהוציא מרשות היחיד אל עומק רשות הרבים, והיינו "הוצאה אריכא". אבל אי אפשר לחייבו על מה שנקלטה באויר וקלוטה כמי שהונחה, שהרי לא רצה שתנוח כאן]. ובשפת אמת כתב: אי להכא קבעי, להכא לא קבעי. לכאורה אין מובן סברת הגמרא בזה. כי בשלמא לעיל, דאמר "עד דנפקא לרשות הרבים תנוח", שאינו חפץ בהעברת ארבעת האמות, שפיר לית לן לחיובי מטעם מעביר. אבל הכא, כיון שרוצה שתעבור כל הארבע אמות ברשות הרבים, ומאחר דההלכה היא שקלוטה כמי שהונחה דמיא, והוא רוצה בקליטת האויר, אם כן, הרי הוא רוצה בשתי המלאכות, הוצאה והעברה ! ? ומיהו, אפשר שנחשבת ההוצאה הראשונה כמלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שעיקר רצונו שתנוח אחר ארבעת האמות. אך הכא, אליבא דרבי יהודה קיימינן, ואיהו סבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ונראה, דסברת הגמרא היא: דמכל מקום, כיון דאילו היה נח ממש הוי פטור לפי שאינו חפץ בהנחה, לא שייך בזה קלוטה כמי שהונחה, ולא מתחייב בקלוטה טפי מאילו הוה נח ממש. והחזון איש [קה י] כתב: אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה. נראה, דאי בעי שתנוח לסוף ארבעה, לא שייך למימר קלוטה כמו שהונחה למפטריה דלא נתקיימה מחשבתו, דענין מחשבת האדם הוא תלוי במציאות הדבר, וכל שלא נח על גבי קרקע, לא נפסדה מחשבתו. ומיהו, לחייבו תיכף כשיצא מפתח רשות היחיד משום הוצאה על ידי קלוטה, גם כן אי אפשר, דכיון שאין לו להמקום שטח לחיוב, אין לו אויר. דאם נחליט שהחפץ כבר נמצא במקום הזה בקביעות מקומו, נתבטלה מחשבתו. והלכך, אין בזה קלוטה. אלא, בסוף ארבעה חשוב כמונח, וחייב משום הוצאה ולא משום העברה. וכן כתב רש"י ד"ה ולמאי, והגרע"א תמה בזה, ולפי מה שכתבתי ניחא.
[12] נתבאר לפי פשוטו. אך לשון רש"י הוא: ואי להכא, אצל היציאה קבעי לה דתנוח, הכא, לסוף ארבע לא בעי לה דתנוח, וליתא לזריקה ארבע ולא מיחייב לה, דבעינן עקירה מתחילת ארבע ברשות הרבים והנחה לסוף ארבע ברשות הרבים, והכא עם יציאת הפתח הא לא נח והעביר לסוף ארבע, דניחייב אתרוייהו. והאחרונים נתקשו בהבנת דבריו, למה הזכיר רש"י כלל "דבעינן עקירה מתחילת ארבע והנחה לסוף ארבע", והרי קושיית הגמרא היא פשוטה, שלא נתכוין להעברה כלל. ועוד, מה הכוונה במה שכתב "והכא, עם יציאת הפתח הא לא נח", והרי ודאי נח משום "קלוטה". וכתב המהר"ם: והא דכתיב ברש"י שלפנינו "והכא עם יציאת הפתח הא לא נח והעביר לסוף ארבע, דניחייב אתרוייהו", לשון מיותר הוא. והמהרש"א כתב: ודאי דעם יציאת הפתח לא [תיבת "לא" כנראה טעות סופר היא] נח, דהא אצל היציאה קבעי לה קיימינן השתא. אלא דרצונו לומר, דהא עם יציאת הפתח לא נח על דעת להעביר עד סוף ארבע, דניחייב גם אהעברה, ולא מחייב אלא אהוצאה, דנתקיימה מחשבתו לנוח עם יציאת הפתח.
[13] בפשוטו, הכוונה היא כאילו אמר בהיפוך "הכא דנח הא לא בעי", כי הרי סברת הפטור היא משום שלא נתכוין להנחה במקום שנח החפץ, ואין הנחה זו "מלאכת מחשבת".
[14] כן הוא לשיטת רש"י ותוספות, וכן היא שיטת רב האי גאון, הביאה הרשב"א. והעיר הרשב"א: ותימה בעיני קצת, שזו מחודשת כאן בתלמוד, דלאחר שאמר "פשיטא לי, הא מיבעיא ליה", וחולק התלמוד אפילו באותה שהיתה פשוטה לשואל.
[15] בביאור קושיית רבינא, כשנתכוין שינוח בסוף ארבע למה הוא חייב, יש שני פירושים: רש"י פירש: על ההוצאה ניחא שהוא מחייב. והקושיא היא על ההעברה למה הוא מתחייב, כי מאחר שלא נתכוין להנחה בתחילת הארבע, אם כן אין כאן עקירה ברשות הרבים קודם ארבעת האמות. ואילו רבי עקיבא איגר צידד לפרש [ולמד כן מדברי התוספות], שקושיית הגמרא היא למה חייב על ההוצאה, והרי כיון שקלוטה כמי שהונחה דמיא, צריכים לחייבו דוקא על הנחה זו, והיות והוא נתכוין שינוח בעומק רשות הרבים ולא נתכוין שינוח מיד בכניסה לרשות הרבים, אם כן, לא איתעבידא מחשבתו. ודמיון הגמרא הוא: כשם שאם נתכוין לזרוק לעומק רשות הרבים, אי אפשר לחייבו על הנחה בכניסה לרשות הרבים, הוא הדין שבנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע אינו חייב. ושני דברים אלו, לפי פשוטו, באמת דומים זה לזה. אך לפי רש"י מתבארים שני חידושים: האחד, שעל אף שהמתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע פטור [לפי מה שפושטת הגמרא], מכל מקום, המתכוין לזרוק בעומק רשות הרבים ונח בתחילת רשות הרבים חייב, שהרי בזה הסכים רבינא שהוא חייב. והשני, שהגמרא מדמה: כשם שאם נתכוין להנחה בסוף ארבע, אינו חייב על ההעברה, כך בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע אינו חייב. אף שלפי פשוטו אינו דומה, כי באופן שדיבר רבינא, כיון שלא נתכוין להנחה בתחילת ארבע, נמצא שלא נתכוין לעקירה ברשות הרבים, ובלי עקירה ברשות הרבים אי אפשר לחייבו [על כל פנים, לשיטת רש"י שביאר כן את קושיית רבינא, וכפי שנתבארה כוונתו בהערה לעיל]. מה שאין כן כשנתכוין לזרוק שמונה, הרי נתכוין לכל חלקי המלאכה, דהיינו: עקירה בתחילה והנחה בסוף והעברה באמצע, אלא שלא היתה כוונתו להנחה במקום שנח אלא לאחר ארבע אמות, ובזה הרי יש לומר דבאמת חייב.
[16] ב"קהלות יעקב" סימן מו ד"ה קשה, תמה על הוכחת הגמרא מדברי רבינא ורב אשי שפטרו על ההעברה כשנתכוין להנחה בכניסה לרשות הרבים, לדין "נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה", כי האיך אפשר ללמוד מכאן שנתכוין לארבע וזרק שמונה דפטור, והא יש לומר דחייב, והטעם, שנעשה רצונו להרחיק ארבע אמות, אלא שנוסף לו עוד אמות, וכל זה לחייבו אחת, אבל לחייבו אהעברה שניה, שנעקר משיצא מהפתח, הא לזה לא נתכוין כלל לא לכולה ולא למקצתה, וכל המלאכה כולה שלא לרצונו הוא, ולא דמי לנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה לחייבו אחת, שעל כל פנים בשיעור שלם מהמלאכה היתה כוונתו.
[17] א. הקשה רבי עקיבא איגר [כפי שהביא דבריו ב"קהלות יעקב" סימן מו]: בשלמא אילו היתה הנחה ממשית בינתיים, זה באמת אינו נצרך לו [ולכן באמת בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע אין לחייבו], אבל בההיא דרבי יהודה [דהיינו מה שאמר רבינא שאינו מתחייב, אם לא נתכוין שתנוח בינתיים, שאף את זה באה הגמרא כאן לבאר למה הוא פטור], דהנחה שבינתיים הוא מדין "קלוטה כמי שהונחה", הרי אותה הנחה דקלוטה מוכרחת לו, כי בלא זה לא יעבור החפץ למקום שהוא רוצה, ודומה דין זה ל"שם משמעון", דחייב על "שם", משום דבלי זה לא מכתב ליה "שמעון" ! ? [ראה היטב בהערה 11 שם הובאו דברי רבי עקיבא איגר, וסגנון הקושיא כפי שהביאה ב"קהלות יעקב", היא לפי שיטת התוספות, שקושיית רבינא היתה על ההוצאה למה הוא מתחייב, ראה שם]. וכתב על זה ב"קהלות יעקב": ולעניות דעתי יש לומר, שאינו דומה כל כך ל"שם משמעון", דמתכוין לכתוב שם, שזה חלק ממטרתו ורצונו לעשות, אבל הכא הוא מתכוין רק להעברה ולא לדין קלוטה שבהעברה, שהרי גם אילו היה דבר מפסיק בין החפץ לקרקע [דאז לא שייך "קלוטה"], היה גם כן טוב בעדו, כיון שעובר והולך למקום שהוא רוצה, ויש לפלפל. ב. הסוגיא נתבארה על פי שיטת רש"י, וכן היא שיטת התוספות.
וכגון דאמר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח. פירוש: לא שאמר סתם בלשון הזה עם יציאתה תנוח, דאם כן תנוח ותעמוד משמע, והרי לא נחה אעפ"י שלענין שבת הויא כמונחת. אלא הכי קאמר רוצה אני שתהא כמונחת לענין שבת עם יציאתה, שלא אתחייב בהוצאה אלא בהנחת יציאתה לרשות הרבים, ומשום הכי מחייב לר' יהודה כיון דסבירא ליה דקלוטה כמי שהונחה. הרמב"ן ז"ל.
הא דאמרינן: ממאי דלמא לעולם דעבד חדא חדא. תמיהא לי מאי קאמר, דהא כיון דאוקי פלוגתייהו דרבנן סברי תולדות נינהו ור' יהודה סבר אבות נינהו, אם כן אפילו עבדינהו תרוייהו בהדי הדדי מחייב ר' יהודה אתרוייהו משום דאבות נינהו. ויש לומר דכלפי מאי דקאמר ליה רב יוסף דקא עבדינהו תרוייהו בהדי הדדי, כלומר: דעיקר דברי רבי יהודה לחיוביה בדעבדינהו תרוייהו בהדי הדדי, ומשום אב ותולדתו, קא מהדר ליה איהו דלאו בדעבדינהו תרוייהו פליגי אלא אפילו בדעבדינהו חדא חדא, ואי אבות נינהו או תולדות נינהו פליגי. כך נראה לי.
אתמר נמי רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא חייב רבי יהודה אלא אחת. כלומר: דלא מחייב ר' יהודה אתולדה במקום אב, אבל רב יהודה משמיה דשמואל סבירא ליה דמחייב תרתי ומשום תולדה במקום אב. ואי נמי איכא למימר דשמואל סבירא ליה זורק ד' אמות ברשות הרבים אב חשיב ליה ומשום אב מחייב ליה, וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל. והכי נמי איתא בירושלמי (ה"א) דמפרשי התם טעמיה דר' יהודה משום דזורק הוה ליה אב, והוא הירושלמי שכתבתי לעיל (שבת צו, ב) דגרסינן התם ר' יודה עבד ארבע אמות ברשות הרבים מלאכה בפני עצמו, על דעתיה דר' יודה ארבעים מלאכות נינהו, ר' זעירא בשם רבי יוחנן מתופרי יריעות למד ר' יודה שהיו זורקין את המחטין אלו לאלו. ותמיהא לי למה לא העמידוה כן בגמרין והוצרך לדחוק דרבנן פטרי לגמרי, ואם תאמר כדי שלא נעשה רבי יהודה חולק על מנין ארבעים חסר אחת, הא ליתא, דעל כרחין ר' יהודה פליג ולדידיה טפי הוו דהא איכא שובט ומדקדק דעביד להו אבות כדאיתא בסמוך. ויש לומר משום דפשטא דמלתא הכין מכרעא להו טפי דר"י מחייב חדא משמע וחכמים פוטרים נמי לגמרי משמע, דאפילו רב יוסף לא הוה מפיק ליה מהאי משמעותא אלא משום דלא הוה משכח ליה פתרי דהיאך אפשר דליפטרו רבנן לגמרי דהא קא מפיק, הא לאו הכי לישנא ודאי טפי משמע דפטרי לגמרי.
ואיכא למידק אשמעתין, דהכא משמע לכולי עלמא דר' יהודה אית ליה קלוטה, ואילו בעירובין פרק המוצא תפילין (עירובין צז, ב) תנן היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו, עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו, משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב, רבי יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא חוט גוללו אצלו, דאלמא אפי' תוך ג' לרבי יהודה בעינן הנחה ע"ג משהו. וי"ל דלית ליה לר' יהודה אלא כשרוצה שתנוח שם וא"נ היכא דאמר כ"מ שתרצה תנוח, אבל התם דאינו רוצה שינוח שם הספר דאינו רוצה שיתגלגל הספר מידו, בהא לית ליה קלוטה ובעינן הנחה על גבי משהו.
והרמב"ן ז"ל תירץ דר' יהודה לית ליה קלוטה אלא היכא דראוי לנוח שם כגון זורק שנקלטה כולה באויר רשות הרבים, אבל במעביר אי נמי בתלוי ועומד שאין סופו לנוח שם, שדבר אחר גורם לו שלא ינוח כגון ההיא דעירובין דתלוי ועומד ואינו בעצמו קלוט באויר, לית ליה קלוטה.
ואם תאמר בין להדין סברא בין לסברא קמא, רבא דאמר לקמן (שבת ק, א) דלעולם בעינן הנחה על גבי משהו ואפילו בזורק כמאן סבירא ליה. ועוד היכי אמרינן התם בפרק המוצא תפלין גבי ההיא דהיה קורא בספר לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה, דהא רבא לאו כחד מנייהו וכדאמרן. יש לומר דסבר רבא דמדר' יהודה נשמע לרבנן, דכי היכי דר' יהודה דאית ליה קלוטה ברוצה שתנוח, כי נקלטה במקום שאינו רוצה שתנוח בעי הנחה על גבי משהו ואפילו תוך שלשה, לרבנן נמי דלית להו קלוטה בשום מקום הכי נמי בעו הנחה על גבי משהו ואפילו תוך שלשה, ו[ד]אמרינן התם לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה, לאו כולה שמעתיה קאמר, אלא דסבר כר' יהודה בהא דבעי הנחה על גבי משהו כל היכא דלית ליה קלוטה. כן תירצו בתוס'.
הא דאמרינן: לאו היינו דאמר ליה רבינא לרבא ואמר ליה באומר כל מקום שתרצה תנוח. פירשו רב האי גאון ז"ל ורש"י ז"ל דאפילו אקמייתא קאי, כלומר: אפילו נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבעה דפשיטא לך דאינו חייב שהרי לא נעשית מחשבתו, דהא אמר ליה רבא לרבינא דדוקא באומר כל מקום שתרצה תנוח, הא לאו הכי פטור משום דלא בעי לה הכא ולא נעשית מחשבתו, וגרסי' הכי אמאי הרי כתב שם משמעון: ולא גרסי אמר מר, וקושיא היא דקא מקשה אמאי דפטר אפילו בנתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבעה, כלומר: מאי שנא מכותב שם משמעון, ופרקינן התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב ליה שמעון, אבל הכא כל כמה דלא זריק ארבע לא מזדריק תמניא, בתמיהא, כלומר: מי דמי זורק לכותב כותב כל כמה דלא כתב שם שי"ן מ"ם כל חדא באפי נפשא לא מיכתיב ליה שמעון, והלכך הרי אתעבידא מלאכה גמורה מדעתו, אבל זורק מי לא יכיל למיזרק תמניא בבת אחת כי לא נח בינייהו כלל, והלכך כי נח בסוף ד' לא מדעתו נח ולא אתעבידא מחשבתו.
וכתב רב האי גאון ז"ל ומיפרשא בסוף פרק כיצד הרגל מועדת (בבא קמא כו, ב) נתכון לזרוק שמונה וזרק ארבע אי אמר כל שתרצה תנוח אין ואי לא לא. ותימא בעיני קצת שזו מחודשת כאן בתלמוד, דלאחר שאמר פשיטא לי מבעיא ליה וחולק התלמוד אפילו באותה שהיתה פשיטא לשואל.
ויש מי שגורס אמר מר הרי כתב שם משמעון. ולפי גירסא זו נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב כדאפשיט ליה מעיקרא. והא דאמרינן: לאו היינו דאמר ליה רבא לרבה. אנתכוון לזרוק ד' וזרק ח' בלחוד קאי ובההיא הוא דפטרינן, אלא דהשתא הוא דקא מהדר ומדקדק אנתכון לזרוק שמונה וזרק ארבעה דפשיטא ליה ומדמינן לה לכתב שם משמעון, ומתמה ואזיל מי דמי התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב שמעון, אבל זורק אפשר שתנוח בסוף שמונה אע"ג דלא נח בסוף ארבע, [ופרקינן ה"נ כמה דלא זריק ארבע] לא מזדריק תמניא, כלומר: אי אפשר שתנוח בתמניא אלא אם כן עברו בתוך ארבע. ולפירוש זה הא דקא פשיט נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב הכא סלקא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג, הכ"א). ולפי דבריו הא דאמרינן לעיל (בעמוד א) מידלי חד ומתתי חד גזירה דלמא נפלה ואתי לאתויי, דמשמע דוקא גזירה דלמא אתי לאתויי הא לדלמא נפלה בלחוד לא, התם היינו טעמא דנתכוון להיתר ועלה בידו איסור כנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, אבל אם זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע ונתכוון לזרוק ארבע אמות ברשות הרבים ונפלה ברשות היחיד חייב, דהוי ליה ככותב שם משמעון דהוצאה וזריקה מלאכה אחת הן, דזריקה תולדה דהוצאה היא ואפילו זריקת ארבע אמות ברשות הרבים, כדאיתא לעיל (שבת צו, ב). וההיא דפרק כיצד הרגל (שם) דמייתי מינה ראיה רבנו האי גאון ז"ל, גם שם הפכו הגירסא וגרסי נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה.
גמרא, רבי אומר דברים הדברים כו' אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני.
מנינא דרבי היינו דקרא אשמועינן דאם עשה כולם בהעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת, כמ"ש התוס' פ' כלל גדול (דף ע' ע"א ד"ה יכול).
ותימא איך קאמר לעיל שם (דף ע' ע"ב) ע"מ דאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל א' וא', הניחא אי סבר לה כר"י דאמר כגון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו משכחת לה דידע לי' שבת בלאו והרי גם ר"י לא אמר כ"א לרבנן דרבי, אבל לרבי דנפקא לי' מגז"ש דעלי' לדידי' מודה ר"י דבעי עד שישגג בלאו וכרת, וכמ"ש בתוס' שם (דף סט ע"א ד"ה כגון) וא"כ גם לר"י אכתי מי ניחא האי ברייתא דרבי, דתיקשי לרבי דידע ליה לשבת במה, וד' יראני נפלאות כוונת רבותינו בעלי תוס' ז"ל:
גמרא והיכי משכחת דאמר עד דנפקא לרה"ר תנוח (ור"י סבר קלוטה כמי שהונחה, ונעשה הנחה כדנפקא ואיתעבידא מחשבתו וחכמים ס"ל דלאו כהונחה ולא איתעבידא מחשבתו).
קשה לי, דא"כ למאי נקט ועבר ד' אמות הא גם בעבר רק אמה אחת היינו פלוגתייהו:
גמרא נתכוין לזרוק ח' וזרק ד', הרי כתב שם משמעון (וחייב), ולאו היינו דאמר ליה רבינא לר"א (בהא דמרה"י לרה"י ועבר ד' אמות ברה"ר דמחייב ר"י שתים, א' משום הוצאה, וא' משום העברה), ואמאי אי להכא קבעי לה, להכא לא קבעי לה, וא"ל באומר כל מקום שתרצה תנוח, (הא לא אמר הכי לא מחייב, אלא במקום מחשבתו וה"נ לפטור).
תימא דהא בעירובין (דף צז) במתני' בהי' קורא בספר ונתגלגל מידו, קסבר ר"י דל"א קלוטה כמי שהונחה, ובתוס' שם (דף צח ע"ב ד"ה אלא) הקשו מהכא, וכתבו דהכא דוקא כיון דאינו מקפיד על החפץ, אנה ינוח, סבר קלוטה כמ"ש דמיא, משא"כ התם דאין רצונו שיפול שם הספר, וא"כ מא פריך הכא, ומדייק דמדאמר ליה באומר כ"מ שתרצה תנוח, מוכח דבלא אמר אלא נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' פטור, והא הוצרך לאוקמי בהכי, דאי אמר לכי נפקא לרה"ר ביציאתה תנוח, איך שייך לחייבו משום מעביר הא לא רצה כלל במלאכה זו, והוי לגבי' מלאכת מעביר מתעסק. ואי באומר שתנוח בסוף ד' לא הי' בו משום קלוטה כמי שהונחה דמי:
גמרא ולאו היינו דאמר ליה רבינא לרב אשי כו' וא"ל כ"מ שתרצה תנוח.
עי' בחידושי הרשב"א ז"ל דמפרש, דלא קאי רק על האיבעיא דמתכוין לזרוק ד' וזרק ח', אבל במתכוין לזרוק ח' וזרק ד' קיים הדין דחייב, וכ"כ הרמב"ם ז"ל, ואולם לא ביאר לנו הרשב"א, הא באמת לכאורה נסתר גם דין זה מדלא מוקי לה בבעי לה לסוף ד', ואעפ"כ חייב משום הוצאה, דדוקא לר"ה בדין נתכוין לזרוק ח' וזרק ד', ואולי י"ל לפ"מ שכתב הרשב"א מקודם בתירוצו על הקושי' בסתירת דר"י דהכא אדר"י דעירובין, ומחלק דר"י ס"ל דל"א קלוטה כמי שהונחה, אלא היכא דרצונו שתנוח שם או באומר כ"מ שתרצה תנוח, אבל אם הקפיד שלא תנוח שם, ל"א קלוטה כמי שהונחה, כיון דלא ניחא ליה שתנוח שם, וא"כ שפיר אמרינן דאי להכא קבעי' דהיינו לסוף ד', לאו להכא קבעי', ולית בי' דין קלוטה כמי שהונחה, ואי להכא קבעי לה, שתנוח כדנפקא לרה"ר, לאו להכא קבעי לה לסוף ד', והוי כנתכוין לזרוק ד' וזרק ח'.
ובזה הי' נראה לי לפרש דברי רש"י ז"ל בשמעתין. ד"ה ולמאי דס"ד כו', והכא לא מחייב משום העברה ד"א כו', והוצאה אריכתא היא, ולכאורה תמוה אדרבה לא הוי הוצאה אריכתא, כיון דמיד נפקא לרה"ר הוי קלוטה כמי שהונחה, וא"כ איפכא הו"ל לרש"י לפרש, דמשום הוצאה לא לחייב, דהא נעשה כמונח בדנפקא לרה"ר ולא נתחייב בזה, כיון דלא נתקיימה מחשבתו, ולחייב רק משום מעביר ע"י העקירה מרה"ר, מחחילת ד' ע"י קלוטה כמי שהונחה, ולפי הנ"ל ניחא, די"ל דכוונת רש"י ז"ל, דכיון דלא ניחא ליה דתנוח עד סוף ד', ל"א קלוטה כמי שהונחה עד סוף ד', אמנם לפ"ז יקשה דאיך ס"ל דהגמרא בא לסתור הדין, דנתכוין לזרוק ח' וזרק ד', הא זה לא נסתר, דמה דאמרינן דאי לסוף קבעי כו', היינו דמש"ה דלא קבעי לי' שתנוח כדנפקא לרה"ר, ל"א בי' קלוטה כמי שהונחה, ועל תוס' שכתבו כן י"ל, דאולי לאידך תירוצם, למה דס"ל (דף פ') לחלק דהכא מיירי במתגלגל, ולהך תירוצא גם באינו רוצה שתנוח שם, אמרינן קלוטה כמי שהונחה אבל דברי רש"י ז"ל צע"ג.
ובאמת תמוה לי להסוברים דמה דאמרינן ולאו היינו דא"ל רבינא לר"א בא לסתור הדין דנתכוין לזרוק ח' וזרק ד', והיינו מדלא מוקי בבעי ליה שתנוח לסוף ד', והיינו לפי הצד דאמרינן דאף בלא ניחא לי' שתנוח שם, אית בי' דין קלוטה כמי שהונחה, הא מה דבאמת בנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' דלא דמי לשם משמעון, היינו כדאמרינן מי דמי התם כמה דלא כתב שם, לא מכתב ליה שמעון, הכא כמה דלא זריק ד' לא זריק ליה תמני', הא זהו שייך אם ל"א קלוטה כמי שהונחה אלא דנח לסוף ד', דהי' אפשר בזריקת תמני' בלא ההנחה שבנתים, אבל לר"י דקלוטה כמי שהונחה הא דמי ממש לשם משמעון דהא בזריקת עד סוף ד' בהכרח שנח כדנפקא מהבית מטעם קלוטה, והוי ממש כמו שם משמעון, וצע"ג:
תד"ה למימרא דמחייב כו' ואור"י דא"כ כו'.
תמיהני דמ"מ יקשה בהא דאר"י מחייב הי' ר"י שתים כו' ממאי כו' אבל אתולדה במקום אב לא מחייב הא אף אם ר"י מחייב שתים ליכא הוכחה דמחייב אתולדה במקום אב, די"ל דמיירי בנודע וחזר ונודע, דר"י ס"ל קלוטה כמי שהונחה, וחכמים ס"ל דלא כהונחה וחייב רק א' וצריך התבוננות להבין דברי קדשם:
224ימים לסיום הש״ס