בבא מציעא עב ע"ב

דף עב - ב

מודה בשטר שכתבו, המודה על שטר שהוא כתבו אלא שטוען פרוע הוא השטר, כיון שהודה בשטר שאינו מזויף, שוב אינו צריך המלוה לקיימו בעדים החתומים בו, וגובה המלוה מנכסים משועבדים. ^[1] אמר ליה רבא לאביי:

מי דמי [וכי יש לדמות את עניננו להא דרבי אסי]!?

והרי התם - בדינא דרבי אסי - ניתן השטר להכתב, אבל הכא הרי השטר לא ניתן להכתב, שהרי אינה של כותב השטר ועל כרחו כתב לו את השטר. ^[2]

יתיב מרימר וקאמר להא שמעתא [יושב היה מרימר ואומר את חילוקו של רבא].

אמר ליה רבינא למרימר:

אלא - אם כדברי רבא - תיקשי הא דאמר, הא דהוצרך רבי יוחנן לומר בטעם הדין שאין גובים משטרות מוקדמין כלל משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון -

והרי אף בלאו הכי נימא: לפיכך אינו גובה בשטר זה משום שלא ניתן השטר ליכתב!?

אמר ליה מרימר לרבינא: הכי השתא [וכי הראיה דומה לנידון]!?

התם - במימרא דרבי יוחנן - נהי דלא ניתן השטר ליכתב מזמן ראשון, אבל ניתן ליכתב מזמן שני, ולכן אין סיבה שלא יגבה מזמן שני אם לא משום הגזירה.

אבל הכא - בדברי רבא - לא ניתן השטר ליכתב כלל, כיון שאין השדה של כותב השטר.

ואכתי מקשינן על סברת רבא:

ואלא הא דתניא לפרש את מה ששנינו "אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם": לשבח קרקעות - שאין מוציאין לו מנכסים משועבדים - כיצד:

הרי שגזל שדה מחבירו, ומכרה לאחר, והשביחה אותו אחר, והרי היא יוצאה על ידי הנגזל מתחת ידו של הלוקח, כשהוא הלוקח גובה מן המוכרה לו את מעותיו ואת השבח שהפסיד, הרי זה גובה את הקרן - היינו מעות המקח - מנכסים משועבדים, ואילו את השבח אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.

ועל כל פנים מבואר שאת מעות המקח הרי הוא גובה מנכסים משועבדים, ולשיטת רבא, נימא: הרי לא ניתן השטר ליכתב כלל, כי אינה של מוכר ולא יגבה מנכסים משועבדים!? ^[3]

ומשנינן: הכי השתא!?

גרסינן בגמרא לעיל טו ב: בעא מיניה שמואל מרב: חזר [הגזלן שמכר שדה שאינה שלו לאחר] ולקחה מבעלים הראשונים, מהו [האם של לוקח הוא, או של מוכר]?

אמר ליה: מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, כלומר, הרי היא של לוקח.

ומפרשינן התם: מאי טעמא: מר זוטרא אמר: [כי] ניחא ליה [למוכר] דלא נקרייה [הלוקח] גזלנא [ולפיכך, כשקנה את השדה מן הבעלים, עבור הלוקח הוא שקנה]; רב אשי אמר: [לכך יש לומר שלצורך הלוקח קנאה הגזלן, כי] ניחא ליה [למוכר] דליקו בהמנותיה [להיות מוחזק בעיני הלוקח כאדם נאמן].

התם גבי שטר מכר מן הגזלן, לפיכך השטר קיים, שהרי אי [בין] למאן דאמר - כשחזר וקנאה מבעלים הראשונים - שכוונתו לקנותו בשביל הלוקח משום דלא ניחא ליה דליקרייה גזלנא, אי [ובין] למאן דאמר: משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה, סוף סוף מפייס ליה למריה ומוקים ליה לשטריה [דעתו של הגזלן היא, לקנות מבעלים הראשונים, ולהעמיד את שטר המכירה שלו] והרי השטר ניתן ליכתב משום זה -

אבל הכא - בנידון דידן - הרי לאברוחי מיניה קמכוין [לכך מכרה לו כדי להבריחו הימנו], ואם כן וכי שטרא מקיים ליה [וכי דעתו לחזור ולקנותה מבנו, כדי להעמידו ביד הלוקח]!? ואם כן שטר שלא ניתן ליכתב הוא, ולכן אינו גובה בו.

מתניתין:

אין פוסקין, אסור ^[1] להקדים ^[2] וליתן סך מעות למוכר בשעת הזול, על הפירות, על מנת שיתן המוכר לבעל המעות [הלוקח] פירות באותו שער הזול, בזמן מאוחר, כשיעור מעותיו, והאיסור הוא עד שיצא השער [המחיר] המפורסם וקבוע בשוקי העיר לפירות אלו. ^[3] וטעם האיסור: כיון שעדיין לא יצא השער בכמה נמכרים פירות אלו, חיישינן שמא יתייקרו כשייצא השער שלהם, ונמצא הלוקח משתכר בהמתנת מעותיו ^[4].

אבל אם יצא השער ^[5] המפורסם וקבוע בשוקי העיר לפירות אלו, פוסקין מותר ללוקח לפסוק עמו שיתן לו פירות לזמן מאוחר, כפי אותו השער שכבר יצא, ואפילו אם נתייקרו אחר כך הפירות, אין בזה ריבית. ^[6]

ופסיקה זו מותרת, ואף ^[7] על פי שאין לזה למוכר פירות בשעת הפסיקה, יש לזה לאיש אחר, ויכול המוכר לקנות עכשיו במעות שקיבל. ^[8] ומותר ללוקח לפסוק שיתן לו המוכר חטין, אפילו אם לא יצא השער, אם היה הוא המוכר תחילה לקוצרים, ^[9] ויש לו כבר גדיש [תבואה קצורה מגודשת על פני השדה], פוסק הלוקח עמו עם המוכר, על הגדיש שיש למוכר. ^[10] וטעם ההיתר: כיון שיש למוכר, אין כאן רבית, כי מעכשיו הוא קנוי לו ^[11] ואע"פ שלא משך, שהרי כשאין לו, האיסור הוא רק מדרבנן, ^[12] וכשיש לו לא גזרו. ^[13] ועל העביט של ענבים. מותר ללוקח לפסוק שיתן לו המוכר יין, ואף על פי שלא יצא השער, אם ענבי המוכר צבורין בכלי גדול [היינו עביט] שמניחין בו לפני דריכה, והם מתחממים ומתבשלים להוציא יינם יפה. ^[14]

ועל המעטן של זיתים. מותר ללוקח לפסוק שיתן לו המוכר שמן, ואע"פ שלא יצא השער, כדין היין לעיל, אלא שהכלי של זיתים קרוי "מעטן". ^[15]

ועל הביצים ^[16] של יוצר. ^[17] מותר ללוקח לפסוק שיתן לו המוכר [היוצר] קדירות, אף על פי שלא יצא השער, אם הכין היוצר ביצים, כדורי טיט שמעגל הקדר,

ועל הסיד מששקעו בכבשן. ומותר ללוקח לפסוק לעשות מהן קדירות. ^[18] שיתן לו המוכר סיד, אף על פי שלא יצא השער, מששקעו אבני הסיד והעצים בכבשן כדי לשרפן ולעשות מהן סיד.

ופוסק הלוקח, באיזה שער שירצה, עמו עם המוכר, על הזבל, ^[19] שיספק לו זבל [לזבל שדות] כל ימות השנה, בין בימות החמה בין בימות הגשמים. ^[20] רבי יוסי אומר: חולק על תנא קמא וסובר, אין פוסקין על הזבל אלא אם כן היתה לו למוכר זבל באשפה. ^[21]

וחכמים מתירים. ובגמרא [עד א, ב] מתבארת מחלוקת תנא קמא וחכמים.

ופוסק הלוקח עמו עם המוכר בשער הגבוה היינו בזול, שנותנין הרבה פירות בדמים מועטין, ^[22] כלומר: דכשיוזל השער יותר ממה שהוא עכשיו יתן לו כשער הזול ואם יתייקר יתן לו כשער של עכשיו. ^[23]

רבי יהודה אומר: חולק על תנא קמא וסובר, אף על פי שלא פסק הלוקח עמו עם המוכר [כשער הגבוה] יכול הלוקח לומר למוכר: תן לי כזה פירות כשער בזול, ^[24] או תן לי מעותי! ^[25]

גמרא:

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: אין פוסקין על שער שבשוק ^[26] משום שאינו קבוע.

אמר ליה רבי זירא לרב אסי: האם אמר רבי יוחנן שאין פוסקין אפילו כשער דורמוס [איטליז רב וגדול] ^[27] הזה ששערו קבוע?

אמר ליה רב אסי לרבי זירא: לא אמר רבי יוחנן שאין פוסקין אלא בשוק של עיירות, ^[28] דלא קביעי תרעייהו שאין שער שלהם קבוע.

ומקשינן: ולמאן דסליק אדעתין מעיקרא, לפי הבנת רבי זירא, דאמר רבי יוחנן שאין פוסקין אפילו כשער דורמוס הזה, אלא מתניתין, ^[29] דקתני ששנה בה התנא, אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, יצא השער פוסקין, היכי משכחת לה? היכן תמצא מקום שמותר לפסוק על שער שלו!?

ומשנינן: מתניתין דיצא השער פוסקין, בחיטי דאכלבי [אוצרות] וארבי [ספינות] דמשוך תרעיה טפי, שנמשך שער שלהם יותר משער דורמוס הזה, כלומר: משיתחילו בעלי בתים ואוצרי פירות לפתוח אוצרותיהם, וספינות מביאות תבואה למכור, נמשך שער להם זמן רב, שהרי יש הרבה תבואה. ^[30]

תנו רבנן: שנינו בתוספתא: אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער.

יצא השער, פוסקין כי אף על פי שאין לזה, יש לזה. ^[1]

היו תבואות חדשות, שעדין לא יבשו כל הצורך מארבע, במחיר ארבע סאין לסלע, ותבואות ישנות משלש במחיר שלש סאין בסלע, אין פוסקין על חדשות מארבע, ^[2] עד שיצא השער בארבע לחדש ולישן, שהוא שער קבוע.

היו תבואות של לקוטות, של עניים, שנלקטות מכמה שדות, ואינן יפות, שמערבין שבלי שיפון [אחד מחמשת מיני דגן] עם שבלי חטין, ^[3] מארבע ארבע סאין בסלע. ולכל אדם, תבואות של שאר בני אדם, משלש, שלש סאין בסלע, אין פוסקין עם בעל הבית מארבע, ^[4] עד שיצא השער של ארבע ללוקט, לתבואת העני הלוקט, ולמוכר, בעל הבית רגיל.

אמר רב נחמן: פוסקין ללקוטות, לעניים הלוקטים, בתבואה של לקוטות, בשער הלקוטות, שהוא ארבע סאין בסלע.

אמר ליה שאל רבא לרב נחמן: מאי שנא לוקט, במה שונה דינו של הלוקט, שמותר גם כשאין לו, מדינו של בעל הבית, שאסור, דאי לית ליה, שהרי אם אין לו ללוקט תבואה, יזיף, לווה הוא תבואה מעורבת מלקוט חבריה, ולכן, חשוב כ"יש לו" ^[5] ולכן מותר, אם כן, בעל הבית נמי, יזיף מלקוט. ואם כן מדוע בעל הבית אסור לפסוק עם אדם רגיל על תבואת לקוטות לפי שער לקוטות, לפי שנחשב הדבר ש"יש לו", כי יכול הוא ללוות מהלקוטות!?

אמר ליה תירץ רב נחמן לרבא: בעל הבית, זילא ביה מילתא, גנאי הוא לו, למיזף מלקוט ולכן חשוב "אין לו", ואסור.

איבעית אימא: מאן דיהב זוזי, הנותן מעות לבעל הבית, אפירי שפירי יהיב, על דעת שיתן לו פירות טובים, ולא של לקוטות. ^[6]

אמר רב ששת אמר רב הונא: אין לוין על שער שבשוק, כלומר: אין לוין במעות כדרך הלואה על מנת שאם לא יפרע המעות עד זמן פלוני, יתן לו פירות בשער של עכשיו. ^[7] ואסור משום שמא יתיקרו הפירות.

אמר הקשה ליה רב יוסף בר חמא לרב ששת, ואמרי לה, יש מבני הישיבה שאמרו קושיה זו בשם רב יוסי בר אבא לרב ששת: ומי אמר רב הונא הכי וכי רב הונא אמר כן?, והא בעי מיניה מרב הונא, הרי נשאל רב הונא, הני בני בי רב, בני הישיבה, דיזפי שלווין מעות ^[8] בתשרי, ופרעי פירות בטבת בשער של תשרי, שרי או אסיר, מותר או אסור?

אמר להו ענה להם רב הונא: הא חיטי בהיני, שם מקום, והא חיטי בשילי, שם מקום, אי בעי, זבני ופרעי ליה. אם רצונם בכך, יכולים הם לקנות עכשיו חיטין במקומות הסמוכים, ולפרוע עכשיו, ולכן כדין עושין בני הישיבה,

ואם כן, כיצד אמר רב ששת בשם רב הונא שאין לוין על שער שבשוק!?

ומתרץ רב ששת: מעיקרא, בתחילה סבר רב הונא, אין לוין על שער שבשוק.

כיון דשמעה להא דאמר רב שמואל בר חייא אמר רבי אלעזר, שאמר לוין, חזר בו רב הונא, ואמר איהו נמי לוין, ולכן אמר שכדין עושין בני הישיבה.

תנו רבנן: אדם המוליך חבילה סחורה [של עצמו] ממקום הזול למקום היוקר, מצאו חבירו במקום הזול ואמר לו תנה לי, ואוליכנה למקום היוקר, ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום, ואמכרנה שם, ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני, ואפרע לך כפי מה ששוה שם.

אין לווין על שער שבשוק. פרש"י ז"ל, פירשו הגאונים ז"ל אין לוין סאה בסאה על סמך שבשוק לומר הואיל ויצא השער כמי שיש לו היא דהא חיטי בהיני ובשילי [ומסקנא דלוין] וכן כתב רבינו הגדול ז"ל אף הוא בהלכותיו.
ואע"ג דאמרי' לעיל בריש פירקין דהלואה על שער שבשוק אסור התם הואיל ומעות הלוהו בתחלה מיחזי כרבית אבל עיקר הלואת סאה בסאה דרבנן ועל שער שבשוק שרו כדשרו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ואע"פ שאין לו מעות בשעת הלואה יכול הוא ליקח פירות לאשראי כיון שיצא השער ומעות מצויין הן אצל בני אדם יותר מן הפירות ואע"פ שאין לזה יש לזה.
והראב"ד ז"ל כתב והוא דאית ליה דמיהן שיכול ליקח בהן פירות וכמדומה שאין זה דעת הגאונים שלא ראיתי כן לאחד מן הגאונים אלא כולם התירו סתם:

בעל הבית זילא ביה מילתא למיזף מלקוט. איכא למידק, דהא אמרינן טעמא בריש פרקין (בבא מציעא סג, ב) משום דקאמר ליה הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי. ונראה לי דתרי טעמי בעינן ואיתיה להאי ואיתיה להאי, דאי לאו טעמא דכי לית ליה אזיל יזיף מחבריה לא שרינן משום טעמא דהא חיטי בהיני והא חיטי בשילי, משום דמאן דשקיל זוזי אפירי אנן סהדי דלא אדעתא למזבן בהיני, ושילי מיד ולמיתן להאי שקליניהו, אלא מימר אמרינן, כיון דאיכא חיטי בהיני ושילי ויצא השער רבים מלוים לחבריהם, והילכך אמרינן דלמא מזבן זבין האי מהשתא באיסרי דמייתי בידיה, ואי לא אזיל יזיף מחבריה, אבל כל היכא דליתא להאי טעמא אסור, ומאי דלא פריש התם פריש הכא.
ואפשר דלטעמא בתרא דאמרינן (איכא אומ') [ד]מאן דיהיב זוזי לבעל הבית אפירי שפירי יהיב, הדרינן מההוא טעמא קמא ולא בעינן אלא חד טעמא, וכל דיהיב ליה לבעל הבית בפירוש לפירי דלא שפירי, פוסקים אפילו לבעל הבית משער הלקוטות, כך נראה לי.

אין לווין על שער שבשוק. ואסיקנא דמעיקרא אמר אין לווין, וכיון דשמעת להא דאמר רב שמואל בר חייא אמר ר' אלעזר לווין אמר איהו נמי לווין. ופירשו הגאונים ז״ל, לווין סאה בסאה על שער שבשוק, וכיון שיצא השער כמי שיש לו דמי, דהא חיטי בהיני והא חיטי בשילי, וכן כתב הרי״ף ז״ל בהלכות ואע״ג דאמרינן בריש פרקין (בבא מציעא סג, א), דאין מעמידים מלוה על גבי פירות אלא אם כן יש לו אע״פ שיצא השער, שאני התם, דכיון דהלוהו מעות מתחלה מחזי כרבית, אבל הלואה סאה בסאה דרבנן, על שער שבשוק שרו, כדשרו עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח (לקמן בבא מציעא עה, א), ואע״פ שאין לו מעות בשעת הלואה יכול הוא ליקח פירות באשר[א]י כיון שיצא השער, או שילוה מחברו כדאמרינן לעיל אי לית ליה יזיף מחבריה, והא דאמרינן בריש פרקין (בבא מציעא סג, ב) [פוסקין] על שער שבשוק אע״פ שאין לו, דמצי אמר ליה שקילא טיבותיה דההוא גברא ושדיא אחירי, הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי, ואמר ליה אביי לרב יוסף, אלא מעתה מותר ללוות סאה בסאה, דמצי למימר ליה שקילא טיבותא ושדי אחיזרי דאמר ליה חיטי הוא דקדחו באכלבאי, ואמר ליה התם הלואה הכא זביני, דמשמע דאפילו על שער שבשוק הלואת סאה בסאה אסירא. לא היא, דהתם לא הלואת סאה בסאה על שער שבשוק קאמר, אלא טעמא דשקילא טיבותא דההוא גברא קא קשיא ליה, דאם כן אפילו סאה בסאה שלא על שער שבשוק תשתרי, דהתם נמי הא מצי אמר ליה שקילא טיבותא דההוא גברא דלא מהניא לי ולא מידי דהא חיטי דקדחו באכלבאי.

מעתה גזל שדה ומכרה והשביחה ובא נגזל וטרפה שזה חוזר על המוכר וגובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מבני חורין כמו שביארנו בפרק ראשון ומסתמא אף הלוקח ידע בגזלה והיאך גובה כלום ממשעבדי והלא לא ניתן ליכתב ולא היה לו לבעל השטר לקבלה אינו דומה שזו ניתנה ליכתב הוא שסומך הוא שיהא חוזר זה ולוקחה מבעלים הראשונים וכמו שאמרו בפרק ראשון ניחא ליה דליקום בהימנותיה:

מי שהוציא על חברו שטר חוב שאין יכול לקיימו ובא הלה והודה שכתבו אלא שאומר שפרע או שאמנה או פסים היה הואיל ואם רצה לכפור ולומר שלא כתבו לא היה בידו של זה לקיימו אף הוא נאמן בכל שטוען עליה ונפטר בהיסת עד שימצא המלוה לקיים את שטרו שהמודה בשטר שכתבו צריך התובעו לקיימו מ"מ ואין דנין אותה כמקויימת בהודאתו של זה עד שלא יוכל הוא עצמו לטעון עליה כלום:

המשנה התשיעית והכונה בה לבאר ענין החלק השביעי בענין פסיקה על הפירות והוצאת מעות עליהם על איזה צד אסור ועל איזה צד מותר והוא שאמר אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער אע"פ שאין לזה יש לזה היה הוא תחלה לקוצרין פוסק עמו על הגדיש ועל העבט של ענבים ועל המעטן של זיתים ועל הביצים של יוצר ועל הסיד משישקע כבשונו פוסק על הזבל כל ימות השנה ר' יוסי אומר אינו פוסק עמו על הזבל עד שיהא לו זבל באשפות וחכמים מתירין פוסק עמו בשער הגבוה ר' יהודה אומר אע"פ שלא פסק עמו יכול הוא לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי אמר הר"ם כשער הגבוה כלומר השער הזול באותו המין ויחייבו במובחר שבאותו המין ואין הלכה כר' יוסי ולא כר' יהודה:

אמר המאירי אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ר"ל שבא זה ללות ואמר לו שיוציא לו מעות על סאה חטה ואין לזה סאה חטה שאם היתה לו יכול למכרה על צד שירצה או ליתנה כלה או חציה שכל שיש לו אין כאן רבית ומעכשו קנאה ואע"פ שלא משך שאין זה אלא אבק רבית וביש לו לא גזרו אלא שאין לו ומ"מ אף זה המלוה אומר הריני מוציא לך בה כשער של עכשו שאם יקבלנה ממנו בזול בשכר המתנת מעותיו הרי זה רבית קצוצה אלא שאף הוא מתכוין להוציא בה כשער של עכשו וממתין לו ואמר שאם לא יצא השער והוא שיהא קבוע ומפורסם אסור אע"פ שנתן לו מיהא כשער היוצא הואיל ואין השער ברור עדין כל כך שכל שער שאינו ברור אינו עומד ומשתנה תמיד אבל אם יצא השער פוסק אע"פ שאין לו שהרי מ"מ אע"פ שאין לזה יש לזה והוא יכול ליקח בדמים אלו היכן שירצה:

היה הוא תחלה לקוצרים וכו' כלומר כבר ביארנו שכל שיש לו אע"פ שלא יצא השער פוסקין ובא ללמדנו שאם יש לו אלא שלא נגמרה מלאכתו עדין פוסקין עליו כאלו נגמרה מלאכתו לגמרי כיצד היה הוא תחלה לקוצרים ויש לו גדיש הרי זה פוסק עליו על סאה חטה ברורה הואיל ומ"מ יש לו גדיש אע"פ שלא יצא השער ופוסק בכל שער שירצה שכל שיש לו קנאו מעכשו כמו שכתבנו וכן על עביט של ענבים ר"ל שפוסקין על היין משבצר הענבים ונתן בעביט והוא כלי שנותנין אותם בו קודם שידרכום על הגת כדי לחממם וכן בזיתים פוסק על השמן משנתן הזיתים במעטן ועל הביצים של יוצר' ר"ל שפוסק על הקדרות משגבל היוצר את עפרו ועשאה ביצים והם חתכות עפר המגובל עגלות כל חתכה נעשית ממנה קדרה אחת ומ"מ יתבאר בגמ' דוקא שנתקנו בדפוס קדרה ואין חסרים אלא שיתיבשו ויכניסם בתנור ומ"מ אעפ"כ קורא אותם ביצים הואיל ועדין עפר מגובל הם:

וכן פוסק על הסיד משנשקעו עצים ואבנים בכבשן לשרוף וכן פוסק עמו על הזבל לזבל שדהו כל ימות השנה אף בימות הגשמים אע"פ שאין לו עכשו ממנו כלל מפני שמצוי הוא תמיד ור' יוסי חולק בזו ואין הלכה כדבריו וכן מה שאמר אח"כ וחכמים מתירין ר"ל דוקא בימות החמה והלכה כתנא קמא:

ופוסקין על שער הגבוה ופי' שער הגבוה הוא שער הזול שנותנין צבורי פירות בדמים קלים ואמר שכל שיצא השער פוסק לו על שער הזול שיהא בשנה זו והוא שיהא נותן לו עכשו דינר זהב בכור חטים וכן השער ויתנה עמו שאם בשעה שהוא נותן לו את הכור עמד על עמדו או נתיקר שיהא נותנו בדינר זהב שכבר נתן לו ואם הוזל שיהא נותנו בשער הזול שבאותו זמן והטעם שמאחר שהתנה עמו כן הרי המעות פקדון אצל המוכר ואם מעכב מליתן לו כאותו השער אחר שהתנה מקבל עליו מי שפרע הא אם הוציא לו מעות כשער עכשו ולא התנה עמו כן והוזלו נותן לו כשער הוצאת המעות ואם חזר בו לוקח הוא מקבל מי שפרע ור' יהודה חולק בזו לומר שאע"פ שלא פסק כפסק דמי שסתם דעתו של אדם על שער הזול ואין הלכה כדבריו:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא אלא שיש בקצת ענינים שבה תנאים כמו שיתבאר ונמצאת למד שכל שאנו צריכים ליש לו דוקא שיש לו הא אם היו לו חטים חוב אצל אחרים ונטל מעות עד שיגבה את שלו ויתן לו אסור הואיל ומחוסרים גביה הרי הם כמי שאין לו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שער זה שביארנו עליו שכל שיצא פוסקין עליו אע"פ שאין לו אין אומרים דוקא שער היוצא בזמן שגדולי העיר פותחים אוצרותיהם או בזמן שהספינות באות מלאות בר שהוא שער הנמשך הרבה אלא אפילו שער שלא בזמן פתיחת האוצרות וביאת הספינות ומ"מ דוקא שער היוצא במדינה גדולה אבל העיירות והכפרים אין שער היוצא בהם נקרא שער לענין זה אף לעצמן מפני שאין שער שבהן קבוע ושער המדינה הוא הוא שעליו סומכין אף בעיירות והוא שאמרו בתלמוד המערב כל העיירות הסמוכות לטבריא כיון שיצא השער בטבריא פוסקין:

היה השער משתנה מתבואה ישנה לחדשה שהישנה שהיא משתמרת יפה נמכרת שלש סאין בסלע והחדשה כל כך שאינה משתמרת יפה נמכרת ארבעה סאין בסלע עדין אין פוסקין שאין זה יציאת שער עד שתתיבש התבואה החדשה ותאצר שיהא השער שוה לחדשה ולישנה שבשעה זו מתחיל השער להיותו קבוע וקודם לכן אין פוסקין על החדשות ר"ל שיהא נותן לו באותו זמן ד' סאין בסלע שהרי יתיבשו באותו זמן ואלו היו יבשות עכשו היו נמכרות שלש בסלע וכן אין פוסקין על הישנות שיהא נותנן לו לזמן כשער חדשות של עכשו הא על הישנות כשער ישנות של עכשו פוסקין:

יצא שער הלקוטות והם העניים המלקטים שממהרים למכור ויצא שער שלהם לארבעה בסלע ושל שאר בני אדם לשלש בסלע פוסק ללקוטות כשער שלהם וכל שכן לבעל הבית כשער שלו אבל אינו פוסק לבעל הבית כשער הלקוט עד שיתאחרו מעט שיהא השער שוה לזה ולזה ששער הלקוטות אע"פ שהוא קרוי יצא השער לענין הלקוטות אינו קרוי יצא השער לענין בעל הבית כלל:

זה שבארנו שפוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו אם חזר בו אין בו אלא מי שפרע שהרי מעות אינן קונות ואע"ג שמאחר שאין לו אין כאן חשש נשרפו חטיך והיה לנו לומר שאף מן התקנה לא יחזור אינו כן שלא חלקו חכמים בתקנתם ועוד שאם אין לו היום יהא לו למחר ושמא תאמר ואף לענין מי שפרע היאך הוא קנוי והרי לא בא לעולם אינו כן שכל שמוכר דבר לחברו ואינו בידו הואיל ונמצא עכשו לימכר אינו קרוי דבר שלא בא לעולם כמו שיתבאר בבתרא פרק רביעי ובתוספתא אמרו המוכר דבר לחברו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לא כל הימנו לאבד זכותו של זה ומה שאמרו שדה זו לכשאקחנה תהא קנויה לך שאינו כלום דבר זה בפרט לא בא לידו ואין בידו להביאה עכשו בידו:

כשם שמותר לפסוק על הפירות כשער השוק אע"פ שאין לו הואיל ויצא השער כך הדין בענין סאה בסאה שביארנו עליה שאסור ללות סאה בסאה כל זמן שאין לו אם יצא שער השוק לוין סאה בסאה ופורע לו סאה אפילו הוקרה ומ"מ גדולי המפרשים פרשוה בשיש לו דמים שיכול לקנות בהם וכמו שאמרו הא חיטי בחיני וכו' וענין מה לי דמיהן מה לי הם כמו שביארנו ויש אומרים דוקא בלא קביעות זמן כמו שביארנו ענין כלו למעלה והוא מה [שאמרו] כאן לווין על שער שבשוק וכן אמרו כגון בי רב דיזפי חטי בתשרי ופרעי בטבת ר"ל שהיו לווים חטים בתשרי על סמך שער השוק ופורעים בטבת אע"פ שבשעה שלווים אין להם ושהחטה יקרה יותר בשעת הפרעון ויש מפרשים לוין על שער שבשוק בפסיקת מעות על הפירות ואע"פ שהותרה דרך מקח הייתי סבור שדרך הלואה מיהא אסור ובא ללמדנו שאף דרך הלואה והוא שיאמר הלויני מעות עד זמן פלוני ואני אתן לך באותו זמן פירות כשער עכשו מותר ואף הם גורסין בני בי רב דיזפי זוזי בתשרי ופרעי בטבת ר"ל שפורעים בטבת חטים כשער תשרי ואע"פ שאמרו למעלה היה נושה בחברו ובא ועמד על גרנו ואמר וכו' אם יש לו מותר אם אין לו אסור ובזו הרי אין לו אינו דומה שהרי באותה שעה לא על דעת חטים הלוהו ואפילו לא הלוהו לגמרי על דעת חטים אלא שאמר אם אין לו מעות יפרע לו חטים כך וכך כשער של עכשו הרי זה כמכר ומותר:

המוליך חבילות סחורה ממקום הזול למקום היוקר ואמר לו חברו הנח לי ואני אתן לך לזמן פלוני כשער ששוה באותו מקום שאתה רוצה להוליכה שם אם קבל עליו המוכר שאם יביאה זה למכור שם שיהא אחריות הדרך ושכירות הבהמות עליו ונמצא שאין המוכר מרויח בהמתנתו כלום מותר ואע"פ שאחריות חזרתו על הלוקח שהרי באותו מקום מכר ושם חלה חובת הלואה עליו ואם היתה ברשות לוקח אסור שמעכשו חלה עליו חובת הלואה ונמצא נוטל שכר המתנה:

מתניתין. אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. פירוש כשאין לו. היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש פירוש על כל הני דקתני מתניתין חשובין כאלו יש לו ממש ולפיכך פוסק עליהם ואף על פי שלא יצא השער. הריטב"א.

כתב הריא"ף בתשובה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. מה שאמרת מה היא הסיבה באמרם פוסק עמו על הגדיש בתנאי שיהא תחלה לקוצרים אין זה תנאי אבל אצלנו אסור לתת מעות על פירות חדשים בשער קצוב לפי שעתיד לצאת השער ביוקר יותר מזה ויהיה מה שלקח אותו בזול מפני קדימת המעות והוא אסור. ואם היה אותו שלוקח המעות מוקדמין תחלה לקוצרים אם היה מה שקצר כבר גדיש מותר לפסוק עמו השער לפי שמי שהיה קצירו גדיש הוא כמי שיש לו חטים ואם מכר מה שיש לו בזול אין בזה איסור לפי שאין בו רבית. וכן מה שאמרת אם נמשך זה אל שאר חלקי המשנה רצוני לומר ועל העביט של ענבים ועל המעטן של זתים ועל הבצים של יוצר ועל הסיד וכו' ופוסק עמו על הזבל וכו' או נאמר שאינו אלא בחלוקה הראשונה ורצוני לומר פוסק עמו על הגדיש כבר אמרתי לך שתחלה לקוצרים אינו תנאי ובמה שאמרתי לך שאר חלקי המשנה הדין בהם שוה.

ומה שאמרת מה הפרש יש בין היותו תחלה לקוצרים או היותו סוף לקוצרים. ההפרש בזה הוא שאם היה תחלה לקוצרים והיה קציר גדיש היה מותר לפסוק עמו לבדו לא עם זולתו לפי שהחטים שלו הם מצויין והחטים של זולתו אינם מצויין. ואם היה סוף הקוצרים הנה החטים מצויין אצל זולתו ואין מדקדקים אם היה אצלו או לא היה שאף על פי שאין לזה יש לזה. עד כאן.
והא דקתני ופוסק עמו כשער הגבוה אכולה מתניתין קאי בין בפוסק על שיש לו בין בפוסק על שער שבשוק שצריך להתנות בפירוש שיתן לו כשער הזול דהשתא או דלקמן כי אם לא פסק כן אין לו ליתן לו אלא כשער דהשתא ואם חזר בו לוקח קאי באבל אמרו כדאיתא בגמרא בהדיא וכן הלכה. הריטב"א.

גמרא: דורמוס. פירוש רחבה גדולה והיא בלשון יון. פירוש אכלבי אוצרות. פירוש ארבי ספינות. מפני כשפותחין למכור פירותיהן בעלי האוצרות ובעלי הספינות שפירותיהן מרובין אינם מסיימין מהרה למכור פירותיהן אלא מושך השער שלהן עד זמן רב. רבינו חננאל.
כתב הריא"ף בתשובה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי פירוש קביע תרעייהו הוא התמדת השער ואין זו ההתמדה לעולם אלא שיתמיד שני חדשים ושלשה ואחר כך ישתנה ואין העיירות כן. עד כאן.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: באכלבי וארבי דמשיך תרעייהו. והיינו למאי דסלקא דעתין מעיקרא אבל אליבא דהלכתא הוא הדין שפוסקין על שער שבשוק דעיירות גדולות דקביע. ומרי רבינו היה אומר בשם אחד מן הגדולים דלא חשיב בזמן הזה יצא השער אלא כשהסיעו בני העיר על קיצותן שלא למכור אלא כפי השער ההוא אבל כל שאין שם קיצותא של אגרדמים והרשות ביד כל אדם למכור כמו שירצה אף על פי שכולן מוכרין בשער אחד איו פוסקין עליו. ואין זה נראה משמעתין דהכא אלא כל שהשער קבוע ומשוך פוסקין עליו. עד כאן.

היו חדשות מארבע וישנות משלש. הכוונה בזה שאם היה המנהג כשהיו נמכרות המדשות ארבעה בסך ידוע היו נמכרות הישנות הרביע פחות משיעור המדה בחדשות אין סומכין על זה השער לפסוק עליו אבל לא נתיר לפסוק על שום דבר עד שיצא השער שלו בין שהיה חדש או ישן הריא"ף ז"ל בתשובה מועתק מלשון ערבי.
ופירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: היו חדשות מארבע וישנות משלש אין פוסקין על הישנות מארבע בשביל שער החדשות עד שיצא השער מארבע לישנות. וכן בלוקט ובעל הבית אין פוסקין על שער הזול של זה לזה אבל פוסקין עם כל אחר לפי השער שלו דכי לית ליה יזיף מחבריה דהואיל ויצא השער שלו לא ימנענו מהלותו. וקשיא לי הא דאמרי רבה ורב יוסף מאי טעמא אמור רבנן פוסקים על שער שבשוק וכו' והשתא יהיב טעמא אחרינא לומר דכי יש לו דמי הואיל ומוצא ללוות. עד כאן.

לקוטות. פירוש לקוטות עני המלקט לקט שכחה ופאה נקרא לקוטי כלומר לא חרש ולא זרע ולא קצר וכי לא זכה בפירות הללו אלא בלקיטה בלבד. תלמוד ארץ ישראל. רבי יוחנן אמר כל העיירות הסמוכות לטבריה כיון שיצא השער בטבריה פוסקין. רבינו חננאל ז"ל.

עד שיצא השער ללקוטות וכו'. שיהא אדם נותן מכל חטים ארבע סאין בסלע לפי דתבואה של לקוטות בעבור שהם בזול נמכרים ביום אחדו וכשיתבעם הלוקח מבעל הבית לא ימצא מהן ויצטרך בעל הבית ליתן לו הפירות יפין ומיחזי כאגר נטר לי. ה"ר יהונתן ז"ל.

בעל הבית זילא ביה מילתא דיזיף מלוקט. איכא למידק דהא אמרינן טעמא בריש פרקין משום דאמר ליה הא חיטי בהיני הא חיטי בשילי. ונראה לי דתרי טעמי בעינן ואיתיה להאי ואיתיה להאי דאי לאו טעמא דכי לית ליה אזיל ויזיף מחבריה לא שרינן משום טעמא דהא חיטי בהיני ומיטי בשילי משום דמאן דשקיל זוזי אפירי אנן סהדי דלאו ארעתא למזבן בהיני ושילי מיד ולמיתן להאי שקלינהו אלא מימר אמרינן כיון דאיכא חיטי בהיני ושילי ויצא השער רבים מלוים לחבריהם והילכך אמרינן דילמא מזבן זבין האי מהשתא באיסרי דמייתי בידיה ואי לא אזיל ויזיף מחבריה אבל כל היכא דליתיה להאי טעמא אסור ומאי דלא פריש התם פריש הכא. ואפשר דלטעמא בתרא דאמרינן איבעית אימא מאן דיהיב זוזי לבעל הבית אפירי שפירי יהיב הדרינן מההוא טעמא קמא ולא בעינן אלא חד טעמא וכל דיהיב ליה לבעל הבית בפירוש לפירי דלאו שפירי פוסקים אפילו לבעל הבית משער הלקוטות. כן נראה לי. הרשב"א.

אין לווין על שער שבשוק. ואסיקנא דמעיקרא אמר אין לווין וכיון דשמעה להא דאמר רב שמואל בר חייא אחר כך לווין אמר איהו נמי לווין ופירשו הגאונים לווין סאה בסאה על שער שבשוק דכיון שיצא השער כמי שיש לו דמי וכן כתב הריא"ף בהלכות. והא דאמרינן בריש פרקין פוסקין על שער שבשוק אף על פי שאין לו דמצי אמר ליה שקילא טיבותיה דההוא גברא ושדי אחזרי וכו' ואמר ליה אביי לרב יוסף אלא מעתה מותר ללות סאה בסאה וכו' ואמר ליה התם הלואה והכא זביני דמשמע דאפילו על שער שבשוק הלואת סאה בסאה אסירא. ולא היא דהתם לאו הלואת סאה בסאה על שער שבשוק קאמר אלא אטעמא דשקילא טיבותיה דההוא גברא קא קשיא ליה דאם כן אפילו סאה בסאה שלא על שער שבשוק תשתרי דהתם נמי הא מצי אמר ליה שקילא טיבותיה דההוא גברא דלא אהני ליה ולא מידי דקדחו באכלבאי. הרשב"א

וזה לשון הריטב"א: אמר רב הונא אין לווין על שער שבשוק. פירש רש"י משמועה אין לווין מעות בדרך הלואה על מנת שאם לא יפרענו עד יום פלוני שיתן לו פירות כשער של עכשיו דאף על גב דדרך מקח וממכר שרי דרך הלואה אסור עד כאן. ואינו נכון דהא כעין קנס הוא ואף על פי שלא יצא השער מותר ואפילו במעות ממש יוכל לומר אם לא פרעתיך המנה הזה עד יום פלוני שאפרע לך מאתים וכדכתיבנא לעיל ממתניתין דמי שפרע מקצת חובו וממתניתין דהלוהו על שדהו. לכך הנכון כמו שפירש רש"י בשם הגאונים אין לווין פירות סאה בסאה על סמך שער שבשוק דנימא הואיל ואיכא חיטי בהיני ושילי ליהוי כעד שיבא בני וכו' עד כאן. כלומר דאף על גב דהיכא דיש לו מותר ללות סאה בסאה כשאין לו אין לווין על שער שבשוק שיהא חשוב כאלו יש לו ונימא הא חטי בהיני דאף על גב דבפוסק על הפירות דרך מקח וממכר חשבינן שער שבשוק כאלו יש לו וכן פירש רבנו הגדול. ונראין דברי הראב"ד שלא הוצרך לומר כן אלא כשיש ללוה מעות שיכול ליקח מן השוק כשיצא השער ובהא הוא דאסיקנא דלווין על שער שבשוק דכיון דמעותיו בידו וכבר יצא השער חשבינן ליה כאלו יש לו דמה לי שיש לו בביתו או שיש פירות בשוק ליקח. אבל כל שאין ללוה מעות ליקח מן השוק כי יצא השער מאי הוי ולמה יוכל ללות עליהן הא ודאי לכולי עלמא אסור. והא דפרכינן מבני רב דיזפי בתשרי ופרעי בטבת הכי פירושו דיזפי פירות בתשרי ופרעי להו בטבת ואף על גב דלא הוו להו פירות בתשרי אלא שיצא השער והיו להם מעות. ואם תאמר וכיון שהיו להם מעות שיוכלו ליקח מן השוק כפי מה שנמכרים שם והרי הוא מקבל עכשו סאה מחברו למה לי שיצא השער דהא ודאי מאי דשקיל בלחוד הוא דיהיב וידוע הוא כי הסאה שהלוה לו שוה כאותה סאה שפורע לו הא לא בעינן שער אלא בפוסק מעות וכיוצא בו דבעינן למידע כמה פירות ראויין ליקח במעותיו באותה שעה שנותנם. ויש לומר דאפילו הכי כיון דדרך הלואה היא ולא התירו חכמים אלא בשיש לו עד שיבא בנו או עד שימצא מפתח אין לנו שיהו פירות שבשוק חשובים כאלו יש לו ללות עליהן אלא כשהשער קבוע שכל אדם מוצא פירות כשיקבל זמן שירצה דכי ליכא שער קבוע אין הפירות מצויין לכל אדם ליקח וזו שיטת הרמב"ם ז"ל. אבל מרי הרב פירש דלהכי קאמר על שער שבשוק מפני שבא לומר שאף על פי שלוה סאה שעשאה דמים עליו כשער שבשוק אפילו הכי אסור כיון דדרך הלואה הוא וכי אסיקנא דלווין על שער שבשוק כשאין לו דוקא בשעשאה דמים הא לאו הכי אסור והיינו דיזפי בתשרי ופרעי בטבת בכהאי גוונא שהיו עושין בתשרי הפירות שמקבלים דמים כשער שבשוק. ואם תאמר אי עשאן דמים מאי טעמא דרב הונא דאמר אין לווין שזה פוסק על הפירות הוא כשיוצא השער שהוא מותר לדברי הכל בין שיפסוק במעות או בפירות דמה לי הן ומה לי דמיהן יש לומר דאפילו הכי כיון שהוא פוסק ממון על ממון והוא עושה בדרך הלואה לא מיחזי כמקח וממכר ולפיכך היה אוסר. עד כאן.

תנו רבנן המוליך חבילה ממקום למקום ברשות מוכר מותר. פירש רש"י אם קבל עליו מוכר אחריות הדרך וכו' ויש אומרים בתוספות דוקא שנתן המוכר ללוקח שכר טרחו על ההולכה או שהלך שלוחו של מוכר עם סחורתו עד שנמכרה הא לאו הכי אסור לעשות כן לכתחלה דהוה ליה רבית מוקדמת כי הלוקח טורח בה בהולכתה מפני מה שעתיד להלוות לו אותן מעות עד חזרתו. ודקתני ברשות מוכר מותר בכהאי גוונא מיירי דהוי ברשות מוכר לגמרי. והא ודאי כיון דהכי הוא פשיטא דמותר ולא קתני ליה אלא משום סיפא דקתני ברשות לוקח אסור ואף על גב דדרך מקח וממכר בכך והוא אינו מקבל אלא במה שנמכרה סחורתו במקום היוקר ונתן ללוקח שכר טרחו בדרך אפילו הכי אסור כיון שהולכה באחריות לוקח כן פירשו בתוספות. אבל מרי הרב פירש דמתניתין כפשוטה דכל שבאחריות מוכר מותר ואף על פי שלא נתן ללוקח שכר טרחו דהליכה ומשום רבית מוקדמת לית לן למיחש בכהאי גוונא שהוא דרך מקח וממכר כי הלוקח זה אפילו פרע לו מעותיו בכאן עכשו או שהיתה שלו לגמרי רוצה הוא לטרוח להוליכה למקום היוקר למכרה שם ושיהא ניכר בסוחר וכי הא טרח השתא בדידיה טרח ומפני מה שעתיד להרויח בה הוא טרח בה ולא משום אגר הלואת מעותיו של זה. ברשות לוקח אסור. פירוש דכיון דאחריות על הלוקח מעכשו הרי המעות הלואה אצלו מעכשו ומאי דיהיב ליה טפי ממה שהיה שוה בכאן אגר נטר לי הוא. ומסתברא דאבק רבית בלחוד הוא כיון דעיקרא דמילתא זביני הוא. הריטב"א.

בד"ה אין לוין כו' או יש לו מעט כדר"י כו' עכ"ל לכאורה שיש לו מעט פירות וקשה דהא רב הוא פליג עליה דר"י לקמן והכא מסיק דלוין ודוחק לומר דהתם מקמי דהדר דא"כ ה"ל לאתויי הכא מלתיה ולמימר דהדר ביה נמי מההיא ועוד קשה אף לפי גירסת פירות שבשוק ל"ל על פירות שבשוק כיון שיש לו סאה ונראה לפרש או יש לו מעט מעות וכדר"י התם לענין פירות אית לן למימר הכא לענין מעות ביש לו לר"י וכ"כ הרא"ש לפירוש הראב"ד אם יש לו מעות כנגד סאה אחת לוה עליה כמה כורין וק"ל:

בא"ד וק"ק ל"ל שער כו' ואית דגרסי אין לוין על פירות שבשוק עכ"ל כל זה לפירושם והוא כפירוש הראב"ד דמיירי הכא ביש לו מעות אבל לפר"י דמיירי אפילו באין לו מעות איירי דוקא ביצא השער דאל"כ למאי דמסיק דלוין תקשה לך מתניתין דאין לוין סאה בסאה וטעמא דכיון שיצא השער יכול ליקח פירות באשראי וכ"כ הרא"ש:

גמ' כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אין לוין על שער שבשוק וכו' מיירי ביש לו מעות ללוה וכו' או יש לו מעט וכו'. ר"ל יש לו מעט מעות שאין יכול לקנות בעדם כי אם סאה אחת יכול ללות על זה כמה סאין כמו ביש בו סאה תבואה דלוה עליה כמה סאים כדרבי יצחק ועיין באשד"י:

גמרא אלא הא דתניא לשבח וכו'. קצת קשה לי לעיל פ"ק מוקי להך ברייתא בבע"ח וא"כ לק"מ ועיין:

גמ' ומי אמר ר"ה הכי וכו'. דא"ל ר"ה אין לוין על שער שבשוק דהיינו קטן קאמר והתם איירי בשער גדול דהא הא חיטי בהיני וכו' ש"מ דבקטן איירי ועיין לעיל במ"ש (בבא מציעא דף ס"ג ע"ב):

בתוס' בד"ה אין לוין וכו' או יש לו מעט כדר"י וכו'. לאו אליבא דר"ה כתבו זה דר"ה פליג לקמן אר"י ורש"א פי' או יש לו מעט מעות דעדיף כר"י בפירות וכן משמע באשר"י ודוחק ולדעתי שיבוש הוא דמ"ש מעות מחטין דטעמא דיש לו [מעות] שיכול לקנות וזה פשוט. למסקנא עדיף הלואה מזביני דהא דלוין סאה בסאה אף בלא יצא השער רק אם יש לו מעט מעות ויש פירות בשוק למכור כמ"ש התוס' ואין פוסקין על הפירות עד שיצא השער אף שיכול לקנות בעד הדמים וצ"ל מטעם חטי דקדחי באכלבאי וכו' והא דקאמר לעיל (בבא מציעא דף ס"ג ע"ב) אלא מעתה יהא מותר ללוות סאה בסאה [דא"ל חטי דקדחי כו' ודחי לה התם הלואה כו'] רק לסברא דמאי אהני ליה יהא שרי אף אין לו דמים ובכל ענין יהא מותר דמאי אהנית לי ומתני' קתני אין לוין סאה בסאה [ע"ז דחי שם התם הלואה כו' אף בצירוף יש לו מעות מהני נמי טעמא חטי דקדחי כו'] ולמ"ש האשר"י אע"פ שאין לו מעות כו' יכול ליקח באשראי [בסאה בסאה] צ"ל דוקא על שער שבשוק וקצת קשה לי [להאשר"י] אמאי לא תנן נמי לא יאמר אדם לחבירו הלויני וכו' עד שיצא השער כדקתני אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ועי"ל ס"פ:

רש"י ד"ה ה"ג בתוספתא וד"ה אין פוסקין. צ"ל הד"א:

בא"ד לפיכך א"פ עליהן לקבל ד' סאין כו'. כצ"ל ומלת עליהן השני מיותר וכן ליתא בהעתקת הה"מ:

גמ' "ולמאן" דסליק. צ"ל "ולמאי":

מתני' אין פוסקים על הפירות עד שיצא השער. יש לע' ואמאי אסור בלא יצא השער הא מקבל עליו זולא והוי קרוב לשכר ולהפסד דמותר כמו אי תקפה לעיל (בדף סד) ואף דתוס' כתבו (דף ע') דזהו דוקא דרך מקח ולא הלואה. וא"כ י"ל דגם בפסיקא כיון דל"ל ולא יצא השער ולא נתפס הקנין ומעות הלואה והוי הלואה בקרוב לשכר ולהפסד דאסור, מ"מ קשה מהא למה דאמרי' (דף סד) מה שעיזי חולבות מכור לך בכך וכך מותר, וע' ברש"י דהטעם דהוי קרוב לשכר ולהפסד כיון דמקבל בסך זה גם אם יהא מעט ע"ש, והיינו ע"כ אף באומר מה שעיזי חולבות למחר והשתא ליכא חלב מותר מטעם זה דאל"כ אלא כפשוטו דהולך לחלוב ומוכר לו מה שיחלוב היום דא"כ בלא"ה חלב מותר מטעם דיש לו ושרי לאזולי גביה ולא הוי הלואה כלל, אע"כ שמוכר לו חלב של מחר הרי אף דאין קנין נתפס מהיום דחלב של מחר הוי לב"ל ומעות הלואה, אפ"ה כיון דדרך מקח הוא שרי בקרוב לשכר ולהפסד. א"כ אף פסיקא לא יצא השער לישתרי מטעם זה. ומזה היה נראה דמה שעיזי חולבות למחר לא מקרי לב"ל דמצוי הוא דעבידי דאתי בודאי וכן הוא ברבינו ירוחם (נתיב יז) שכ' דמה שעיזי חולבות ומה שרחילי גוזזות אף שאינו עכשיו לא חלב ולא גיזה לא מקרי לב"ל ע"ש שלא כ' טעמא למלתא ומש"ה לא הוי כלל שם הלואה רק בלא טעם דקרוב לשכר ולהפסד היה אסור להוזיל גבי' מטעם יש לו, משום דמ"מ כיון שא"א ליתן לו מיד אסור. וגדולה מזו כ' תוס' ב"ב (דף פו ע"ב) ד"ה דינר ליום דהא דמרבין על השכר היינו דווקא בנכנס מיד לחנך הבית אבל בלא"ה לא ע"ש. אף דמ"מ כבר נקנה הבית לזכות דירתו לזמן שקבע אפ"ה אסור, ואף לדעת הרשב"א הובא בהה"מ שחולק בזה היינו דוקא בבית שאינו חסר כלום ובידו ליתנו מעכשיו משא"כ בחלב של מחרת שאין בידו ליתנו מעכשיו [ואפשר גם בבית ששכור לאחרים והשכירו לזה בהקדמת מעות שידור בו לאחר זמן שכירות של זה אף דנתפס הקנין מ"מ אסור לכ"ע כיון שא"י לקיים הקנין עכשיו] אבל בפסיקא דלא נתפס הקנין כלל אסור דהוי הלואה:
אולם מתוך דברי הרשב"א למדתי בשו"ת תולדות אדם להרשב"א דמה שעיזי חולבות למחר דהוי דבר שלב"ל. וכ' דזהו טעמא דברייתא בסיפא דמה שעיזי חולבות בכך וכך אסור משום דהוי הלואה דא"א מקנה דשלב"ל. אך ברישא מותר דהוי קרוב לשכר ושרי אף בהלואה, וקשה מ"ש מפסיקא וצ"ע.
במה שהקשה המ"ל פי"א מהל' מלוה לשיטת הראב"ד דבאבק רבית כיון דמחוייב להמלוה לשלם לצי"ש משום כיבוד אם תפס הלוה לא מפקי' מיניה, א"כ בכל מטלטלים דיתמי דעכ"פ מחוייבים היתומים לצי"ש משום כיבוד אם כמבואר פ' מי שהיה נשוי גבי עובדא דקטינא א"כ תיהני תפיסה ובכתובות פ' הכותב סוגיא דינתן לכושל מבואר דתפיסה לא מהני מרשות יורשים לכ"ע, והניח בצ"ע. ולענ"ד נ"ל דאין הנושאים דומים להדדי ושאני בא"ר דזה התופס יש לו תביעה על הממון דלצי"ש מגיע לו הממון בתורת תשלומין משא"כ במטלטלים דיתמי מטעם תשלומי' אין להמלוה שום תביעה רק דעל הלוה מצוה לכבד אביו בקבר מש"ה לא מהני תפיסה שיקיים זה מצות כבוד אב כיון דעכ"פ אין לו שום תביעת ממון אף לצי"ש, כנלענ"ד נכון, וק"ל במ"ש המ"ל עוד שם דיותר קשה לשיטת הרשב"א דכופין להיתומים על המטלטלים שירשו א"כ פשיטא דתיהני תפיסה ע"ש, ובמחכ"ת טעה בזה דפשוט וברור דלשיטת הרשב"א והר"ח גם מוציאים ויורדים לנכסיו במטלטלים שירשו, והא דמטלטלים דיתמי לא משתעבדי וכולה סוגיא דכושל מיירי ע"כ ביתומים קטנים כדאיתא להדיא במרדכי ובהגהת אשר"י פ' הכותב, ובשו"ת הרשב"א הובא בב"י סי' ק"ז ופשוט, אמנם תמוה לי על שיטת הרשב"א מסוגיא דריש פ' הגוזל בתרא דאיתא שם נימא תהוי תיובתא דר"ח אמרי לי כי תני ההוא לאחר יאוש ע"ש, והרי התם ע"כ מיירי ביתומים גדולים דאל"כ גם לר"ח לא פריך מידי דקתני שהזיקו פטורים אע"כ מיירי ביתומים גדולים וכיון שכן מאי בעי במתני' הניח להן אביהן אחריות נכסים גם בהניח מטלטלים יצטרכו לשלם חוב אביהן דהא יורדין לנכסיהן, וצ"ע בסוגיא דב"ק (דף קיב ע"א) תוספות ד"ה קטנים ואיכא לאוקמי כגון שהניח וכו' ואפשר ליישב סוגיא דהש"ס והיינו דמגדולים היה אפשר לומר דהניח אחריות נכסים חייבים לפרוע חובת אביהן. אבל מקטנים פריך שפיר לר"פ בערכין (דף כח) דלעולם אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים דפריעת בע"ח מצוה, ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. א"כ שפיר קשה הא אין נזקקין. ומצד אכילתם ג"כ פטורים דקטנים שהזיקו פטורים וא"ש דר"פ דהוא המשני לפירכת הש"ס ה"ק וכו' ומסתמא גם הוא המקשן וכמ"ש בספרי הכללים וא"כ ר"פ לשיטתיה שפיר קשה מקטנים:
במ"ל פ"ד ממלוה ה"ב דין ח'. א"כ קשה. ולפמ"ש תקשי דאכתי לפסלו בדבר על לאו דלפ"מ. ולענ"ד לפמ"ש הט"ז ח"מ סי' ל"ד ליתן טעם מפני מה טבח אינו נפסל דעבר על לאו דלפ"ע משום דלאו זה אינו מחייב מלקות ובעי רשע דחמס, משא"כ דעבר על לאו דלפ"ע מכח חימוד ממון מקרי רשע דחמס שפיר פסול, והנה מדברי תוס' אלו (לעיל) דכתבו בתי' א' דמיירי ברבית דרבנן ובעי רשע דחמס, ומבואר דס"ל דגם ברבית דרבנן אסרו חכמים בשעת שימה דהא כל עיקר קושייתם רק מכח שימה והו"ל לתרץ בקיצור דמיירי ברבית דרבנן וליכא ל"ת. וכן מבואר בהרלב"ח שהביא המ"ל שם בכוונת הש"ס דבפלגא באגר ופלגא בהפסד ליכא בנתינה משום רבית כיון דליכא חד צד ורק משום שימה אסור הרי דגם ברבית דרבנן איכא שימה, אמנם לפ"ז קשה לי מהיכן הכריחו הנ"י והרשב"א דברבית דרבנן לא עבר הלוה מדאמרי' איסורא לאינשי לא הוי ספי ולא קאמר איסורא עביד. הא בפשוטו י"ל דמהא לא הו"מ למיפרך דהא י"ל דר' שימי הוי בדעתו לטעון בשעת פרעון דהוי רבית ולא הוי עביד איסורא ומשעת שימה לא עביד הלוה איסורא דברבית דאורייתא לא עבר הלוה משום ל"ת כמ"ש במ"ל שם בשם הרלב"ח, מש"ה פריך דלא הוי ספי, היינו דמ"מ כיון דהמלוה עובר משום ל"ת עובר עכ"פ משום לפ"ע, ודוק. מסוגיא זו משמע דאף באיכא אחד שרוצה ללות מזה ברבית דרבנן מ"מ אסור כדמסיק במ"ל דלא כתפארת שמואל דאל"כ מאי פריך מר' עיליש דלמא אזדמן דבאותו שעה היה אחר שרוצה לקבל בפלגא באגר ופלגא בהפסד, ודוק:
הב"י ביו"ד (סי' קס) כ' על שם המרדכי באומר הלוני מנה ואני אלוה לך הוי ר"ק ול"ד לנכש עמי ואנכש עמך. ועלה בדעתי אם זה חוזר לזה ואמר שעושה כן לתשלום הרבית שקצץ שילוהו לחדש הוי כמו כל רבית קצוצה דצריך ליתן הריוח שהרויח בו וליכא רבית והוי כמו שליחות יד דמותר לקבל הרבית וכמו שהעלה במ"ל והתורה אסרה רק במי שמלוה מדעתו אסור לקבל נשך, ואם התנה ליתן רבית התנאי בטל ומעשה קיים, ואסור לקבל, אבל זה אין דעתו כלל להלוות ואמר שזה עושה לרבית ואינו כלל בהלואה צריך ליתן לו מה שהרויח כמו שלח יד, ואומדין מה ששוה מעות בהלואה לב' חדשים כדקתני במתני' דמכות דמעידים אנו באיש פלוני כנלענ"ד:
בב"י שם כ' מי שהיה בידו מעות יתומים וטען קבלתי פלגא באגר וכו' על ראובן עליו להביא ראיה לראב"י ולרב וכו' משמע דלראב"ן לא מהני כל מה שקבל ראיה מהני. ובשו"ת מהרי"ל סי' ל"ז באמצע דבריו וז"ל וכדפסק נמי ראב"ן דלא מהני למקבל שמקבל בע"א תקנתא דרבנן ואפילו לראב"י ולרב וכו' משמע דלראב"ן לא מהני כל מה שקבל בע"א אף אם יביא עדים, ובאמת בשו"ת מהרי"ל גופא יש לע' דמשמע שם דמהני ראיה שלא קבל מכת מדינה ומאי מהני דהא תקנת חכמים שיקבל כל ההפסד ע"ש בש"ע שם ס"ב כ' אסור להקדים הרבית או לאחר וכו' נתן עינו ללות ממנו והיה משגר לו דורון בשביל שילווהו, נלענ"ד דזהו דוקא בשולח לו דרך מתנה ומבקש ממנו שילוהו בשביל זה והוא דרך שחד בעלמא אבל אם התנה עמו ע"מ שילוהו א"כ אם אינו מלוהו צריך להחזיר לו ובשעת ההלואה הוי כנותן לו ודומה לאומר חוב שאצלי מחול לך בתנאי שתלויני דהוי כאומר אם תלוני מחול לך החוב דהוי רבית קצוצה כמ"ש, כנלענ"ד ברור, בש"כ ס"ק ל"ג ד"ה ומיהו אין המלוה כו' נראה דש"ה דידוע שהיה מעות צדקה בידו הלכך שרי מטעם דלא שביק היתרא כו' לא ידעתי מה שייך בזה ל"ש היתרא כיון דאם מלוה מעות צדקה אין הריוח לעצמו, בטור סי' קס"א כ' ופירש"י חוץ מקרקע כגון שהלוה לו ה' גפנים טעונות כו' וע' בשיטה מקובצת שכ' עוד דמשכחת שא"ל שרשאי ליתן לו קרקע זה עם עוד קרקע בית רובע וגם רשאי ליתן לו כל קרקע אחר כשיעור זה ומש"ה לא הוי כחליפין כיון שרשאי ליתן לו קרקע שלו. וגם לא הוי כשכירות כיון שרשאי ליתן לו קרקע אחרת ע"ש, ויש לע' בזה דברי תוספות (דף סט ע"ב) ד"ה מרא הדרא, דמסקי' כיון דעכ"פ יש פחת אם מחזירו בעין אף שהרשוהו ליתן לו אחרת, מ"מ כיון דיכול להחזיר בעין עם הפחת הוי שכירות אף אם השתא נותן לו אחריות ע"ז ה"נ כן וע"ש היטב בזה:
בטור ססי' קס"ב כ' מי שיש לו אריס מותר להלות לו סאה בסאה וכו' ובמקום שדרך בע"ה וכו' אא"כ הלוהו מיד כשירד לתוך שדה, וע' בב"י דכשירד ל"ד אלא קודם שירד דמיד אחר שירד אסור ולדעתי י"ל דכוונת הטור הכי דבתחילה שכ' ונתרצה הארוס היינו דוקא לאחר שירד וכמ"ש הב"י וכדעת רש"י ע"ש, וע"ז כתב הטור דאסור ללות אחר שנתרצה כבר ואינו מותר אא"כ הלוהו מיד כשירד והיינו מיד כשירד בשעת ריצוי שמרוצה שנותן לו במתנה ובשעת מעשה א"ל שהסאה זה שהחיוב על בעה"ב ליתן יהא עלי כהלואה כי אנכי נותן לו במתנה שיהא הזרע משלי וזהו מותר דהוי כאומר אני נותן לך במתנה וכל שנה דינר רווחים ממנו דמותר כמ"ש בב"י (ססי' קסא) בשם הריב"ש ואינו אסור אלא אחר שירד ונתרצה אריס ליתן במתנה ואחר זמן רוצה להלות ממנו דכבר החוב על הארוס והוי כמו נתחייב במתנה ואחר זמן זוקף עליו במלוה דאסור כמ"ש בב"י ססי' קס"א ודוק:
וכ' עוד שם הטור, א"א הרא"ש בת' כ' הלוה לחבירו חטים ועשה עליו שטר מכך וכך סאין וכו' ואם לא יכול לברר ישבע הלוה וכו' ויש ליתן טעם אמאי דנאמן לטעון על שטר שהוא של רבית ונראה דשטר זה אינו בדין לטרוף מלקוחות כיון שחייב ליתן לו סאה כפי שיהיה בזמן הפרעון בין הוזל בין הוקר והוי אין לו קצבה בין למטה ובין למעלה שאינו גובה מלקוחות וכיון שאינו טורף מלקוחות הוי כמו כת"י דנאמן לומר פרעתי בח"מ סימן ס"ט דאינו חושש להניחו כיון דאינו טורף ממשועבדים. ומש"ה נאמן לטעון שהוא רבית. וק"ל, ואח"ז מצאתי סעד לסמכה דבכה"ג אינו ראוי לטרוף ממשעבדי באו"ת ססי' קט"ז:

גמרא א"ל רבינא למרימר אלא הא דאמר רבי יוחנן וכו' נימא לא ניתן ליכתב. ולכאורה יש לתמוה מאי מקשה אדרבי יוחנן דלישני דטעמא דמוקדמין משום דלא ניתן ליכתב דא"כ אכתי קשה דאתיא דלא כרבנן דהא בשטר שיש בו ריבית נמי לא ניתן ליכתב ואפ"ה ס"ל דגובה ממשעבדי לפי' תוס' לעיל וטפי ה"ל להקשות כאן בפשיטות מברייתא דריבית מיהו יש ליישב לפי מאי דפרישית לעיל דהא דפשיטא לתוספות דרבנן ס"ל דבשטר שיש בו ריבית גובה ממשעבדי היינו מסברא משום דלא שייך לקנוס לחצאין דאי הוי קנסי רבנן לענין משעבדי היה ראוי לקנוס אף לענין ב"ח כיון שכל ההלואה נעשה באיסור וא"כ מקשה הכא שפיר למה ליה לר' יוחנן לשנויי גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ה"ל לשנויי דקושטא דמלתא רבנן לא קנסי כלל אלא הא דבמוקדמים פסול היינו משום דלא ניתן ליכתב וא"כ לפ"ז מצינן לפרש שפיר דבשטר שיש בו ריבית נמי הא דקאמרי רבנן גובה את הקרן היינו כשחייב מודה ומב"ח משום דלא קנסי אבל השטר פסול מ"מ משום דלא ניתן ליכתב. ואף למאי דפרישית לעיל דמוכח דגובה ממשעבדי לרבנן מדלא נקט פלוגתייהו במע"פ מ"מ ניחא לתלמודא להקשות מסוגי' דר' יוחנן דמוכח כן בהדיא ולמאי דמשני הש"ס דנהי דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון ניתן מיהא ליכתב מזמן שני לפ"ז ממילא נתיישבה ג"כ ברייתא דשטר שיש בו ריבית דנהי דריבית לא ניתן ליכתב מיהא הקרן ניתן ליכתב ודו"ק:

שם אלא הא דתניא לשבח קרקעות כו' נימא לא ניתן ליכתב. וקשיא לי היאך שייך הכא לומר לא ניתן ליכתב ומש"ה לא ליגבן ממשעבדי דנהי דהשטר בטל מ"מ לא גרע מיהא ממוכר שדהו בעדים דקי"ל דגובה מנכסים משועבדים כדאיתא פרק חזקת ולכאורה היה נראה ליישב משום דלרבא דס"ל דכל שטר שלא ניתן ליכתב אינו גובה ממשעבדי והטעם בזה משום שנאמן לומר פרעתי ואף אם מודה חיישינן לקנוניא כיון דשייך חשש פרעון כמ"ש התוספות בד"ה אמר אביי וא"כ לפ"ז ע"כ הא דאמר רב בפרק חזקת המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ולא חייש לפרעון היינו היכא שטרפו בע"ח מן הלוקח דבכה"ג ליכא למיחש שמא פרעו המוכר ללוקח דמי המקח משום דלוקח לא עביד לאסתלוקי בזוזי אלא אי הוו ליה זוזי למוכר לב"ח גופא הוי פרע ליה להעמיד המקח ללוקח משא"כ בנמצאת שדה שאינו שלו אמר רב דליגבי ממשועבדים בלא שטר מה"ט גופא דחיישינן שמא כבר פרע הגזלן ללוקח דמי המכר שהרי ע"כ עומד להסתלק מהמקח וכעין זה מצינו סוף פרק גט פשוט זו הסברא וא"כ לפ"ז מקשה הכא שפיר דכיון דשטר זה לא ניתן ליכתב ה"ל כמכירה בע"פ ולא ליגבי ממשעבדי דניחוש שמא פרע אלא דעדיין לא נתיישבה דעתי דהא בלא"ה טעמא רבה איכא דהא דאמר רב המוכר בעדים גובה ממשעבדי היינו בענין דליכא למיחש לפרעון שהרי הב"ד כותבין טירפא ללוקח מיד כשמוציא הבע"ח או הנגזל הקרקע מידו דבהאי שעתא עדיין לא שייך חשש שמא פרע המוכר כיון שעדיין לא טרפוהו מידו וכדאמרינן בעלמא אחוי טרפך ואשלם לך וא"כ לאחר שכתב הטירפא ודאי גובה ממשועבדים עם השטר טירפא וליכא למיחש לפרעון כיון ששטר הטירפא בידו והמוכר אינו עשוי לפרוע אלא כשיקרע הטירפא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה הכא מברייתא דלשבח קרקעות דשפיר גבי ממשעבדי בשטר טירפא שכתבו לו תיכף כשהוציאה הנגזל מידו כמו במוכר בעדים והאי לא גרע מיניה. לכך נראה לענ"ד ליישב בע"א דהא דאמר רב במוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי מפרשינן התם טעמא דמאן דמזבין בפרהסיא מזבין כי היכי דניתי אינשי ולזבני וזה לא שייך כלל בגזלן המוכר שדה שאינו שלו דכל כי האי אדרבא בצינעא מזבן שמא יוודע הדבר ויבא הנגזל ויערער וא"כ מקשה הכא שפיר דכיון ששטר זה לא ניתן ליכתב המכר גופא נמי לית ליה קלא ולא ליגבי ממשעבדי. ועפמ"ש יש לי ליישב מה שהקשו התוספות דקושיא זו לא שייך אמילתא דרבא אלא מעיקרא נמי הוי ליה לאקשויי מעובדא דפרדיסא דפשיטא ליה דנאמן לומר פרעתי אברייתא דלשבח קרקעות דאמרינן דגובה ממשעבדי והיינו ע"כ משום דאינו נאמן לומר פרעתי בשטר כי האי ולפמ"ש לק"מ דודאי בעל האיבעיא היה סובר דגביית משועבדים אפשר דתליא אי נאמן לומר פרעתי ואפ"ה אתי ליה שפיר ברייתא דלשבח קרקעות דהתם לא שייך חשש פרעון כדפרישית שגובה בשטר טירפא שבידו ומקמי הכי נמי לא עביד למיפרע כל זמן שלא הוציאה הגזלן מידו משא"כ בפרדיסא שלא מכרה מרצונו כל עיקר ודאי שייך חששא דפרעתי אבל לבתר הכי מסיק רבא דמטעם אחר אינו גובה ממשעבדי בפרדיסא משום דלא ניתן ליכתב ונ"ל פירושו דכל שטר שלא ניתן ליכתב מעיקרא אין לו דין שטר כלל ולית ליה קלא כמו שנזכר סברא זו בפוסקים והטעם נ"ל דאפשר שתיכף אחר המכירה מבקש המוכר מהעדים שלא יוציאו קול וא"כ מקשה הש"ס שפיר דכ"ש די"ל במוכר שדהו שאינו שלו וע"ז משני הש"ס שפיר דיש לחלק דהתם ניחא ליה למוכר במכירה זו דליקו בהימנותיה ודוק היטב שנכון הוא מיהו מתוך מ"ש אח"כ בחדושי לגיטין ר"פ הנזקין יבואר דלא יתכן לומר כן כמו שדקדקתי שם מלשון רש"י דבמוכר שדה שאינו שלו ודאי חיישינן שמא פרע לו אף קודם שהוציאה הנגזל מתחת ידו ולפ"ז ממילא א"ש סוגיא דשמעתין ע"ש וצ"ע לפי מה שהעליתי שם דההיא דהמוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי היינו דוקא לענין בע"ח ולא לענין מכר שדה שאינו שלו מיהו משיטת הרמב"ם והמחברים לא משמע כן וצ"ע לדינא:

במשנה פוסק עמו על הגדיש פרש"י פוסק עמו באיזה שער שירצה עכ"ל. אבל הרא"ש כתב אינו רשאי לפסוק אלא כשער הלקוטות ע"ש מלתא בטעמא והוא מדברי התוספות לעיל דף ס"ג בד"ה מהו דתימא כעד שיבא בני וכו' ע"ש אלא דלפרש"י יש לדקדק א"כ מאי קמ"ל בסיפא ופוסק עמו כשער הגבוה ות"ל דאפילו עכשיו בעת היוקר יכול למכור לו בזול גמור אף אם לא יוזל השער ולשיטת תוספות והרא"ש קשה להיפך דלפירושם אינו רשאי לפסוק כשער הזול ואפשר דפוסק עמו כשער הגבוה לא קאי אלא ארישא דמתניתין ביצא השער דוקא וכמ"ש התוספות י"ט ועיין מ"ש בזה בדף ס"ג בחדושיו עיין עליו:

גמרא אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן. עיין בפרש"י שפי' לפי גרסתו דגרסינן בהדיא אין פוסקין על החדשות מארבע וא"כ משמע דבישנות רשאי לפסוק וכן חדשות משלש וכמו שכתב רש"י מלתא בטעמא אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש גרסי סתמא אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן ומשמע לפ"ז דבכל ענין אסור לפסוק והטעם דכל שלא יצא השער לחדש ולישן לא מקרי יצא השער כלל:

שם א"ר נחמן פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות א"ל רבא לר"נ מ"ש וכו' וקשה דמאי מקשה רבא אדר"נ ה"ל להקשות כן אגופא דברייתא דהא פשיטא לן דפוסקין לב"ב אם יצא השער של ב"ב וכדקתני במתני' אע"פ שאין לזה יש לזה וא"כ אמאי קתני בברייתא אין פוסקין עד שיצא השער ללוקט ולמוכר הא ללוקט נמי מצי למילף מבע"ה ובשלמא לפי' הרי"ף והרא"ש שכתבתי לעיל א"ש דבלא מימרא דר"נ היה נראה דטעמא דברייתא משום דכל שלא יצא השער ללקוטות ולבע"ה לא מיקרי שער קבוע ואין פוסקין עליו בכל ענין דכשלא יצא השער דמי והיינו דומיא דרישא גבי חדשות וישנות אבל מדקאמר ר"נ פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות א"כ ע"כ לאו מה"ט הוא מקשה רבא שפיר אבל לפרש"י דלעיל צ"ע ויש ליישב:

שם בגמרא אמר רב הונא אין לווין על שער שבשוק ופרש"י בל' ראשון דאיירי דרך הלואה שמלוה לו מעות ע"מ שאם לא יפרע לזמן פלוני יתן לו פירות כשער של עכשיו דאע"ג דדרך מקח וממכר שרי דרך הלואה אסור עכ"ל. ואין להקשות להאי פירושא א"כ היאך מסקינן דלווין ומ"ש מהא דאמרינן דאין מעמידין מלוה על הפירות אא"כ יש לו ומוכח לה מברייתא דר' אושעי' ופרש"י דאיירי ביצא השער ואפ"ה בעינן יש לו ומ"ש הכא דשרי אפילו כשאין לו הפירות עכשיו דיש לחלק דהתם איירי במלוה קדומה שחייב לו קודם לזה וא"כ בשעת הפסיקה לא בא באיסרו ולא שייך לומר אע"פ שאין לזה יש לזה לפי שאין לו במה לקנות ואף לפמ"ש בשם גדולי הפוסקים שם דאף כשיש לו המעות בביתו בשעת הפסיקה אפ"ה אסור אם אין לו פירות היינו משום דהמעות הם ברשות הלוה ולא מצי המלוה למימר הא חיטי בהיני וכו' כיון שאין המעות מזומן בידו באותו שעה משא"כ הכא שבא באיסרו בשעת הפסיקה וא"כ מצי למימר שפיר מאי אהנית לי שהרי המלוה יכול לקנות עכשיו באותן המעות עצמם ועיקר הרבותא דאף שנותן המעות דרך הלואה אפ"ה שרי אבל אין לחלק דשאני הכא דליכא אלא צד א' בריבית דשמא יפרע לו לזמן שקבע הא ליתא דהא אסקינן לעיל דצד אחד בריבית אסור אף בריבית דרבנן וק"ל:

סליק פרק איזהו נשך

מודה בשטר שכתבו. מאחר שהלוה מודה ששטר חוב שהוציא עליו שטר אמת הוא אין המלוה צריך לחזר אחר העדים החתומין בו ולהעיד על חתימתן ולקיימו וה''נ הרי מודה שמכרו לו באחריות ואם השטר בטל לענין המכירה מפני שטר המתנה שקדמו. לא בטיל לענין אחריות: לא ניתן ליכתב. מאחר שנתנו כבר במתנה ועל כרחו כתבו ליה זה: להא שמעתא. דרבא: נימא לא ניתן ליכתב. אלא שמע מינה לא בטיל שטרא משום האי טעמא: לשבח קרקעות כיצד. רישא דידיה אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסי' משועבדים מפני תקון העולם וקא מפרש לשבח קרקעות כיצד: והרי היא יוצאה מתחת ידו. של לוקח שהנגזל מוציאה בדין: כשהוא גובה. כשהלוקח גובה מעות מן הגזלן: מנכסים משועבדים. טורף לקוחות שלקחו אחריו מפני שהאחריות שכתב בשטר מכירתו קודם למקחו: ושבח מנכסים בני חורין. ולא ממשועבדים מפני תקון העולם דאין הלקוחות יכולין להזהר בדבר שאין לו קצבה כגון אחריות השבח והפירות דבשלמא בקרן נזהרין להניח מקום לגבות ממנו ואי לא נזהרו אפסידו אנפשייהו: נימא לא ניתן. שטר מכירה זה ליכתב שהרי גזולה היתה ובטל השטר ואחריות שבו ואמאי גובה קרן מנכסי' משועבדים: אי למ''ד. בפ''ק [דף טו:]: ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא. אדם שמכר שדה גזולה לחבירו מחזר על הבעלים הראשונים ולוקחה מהם להעמיד ביד הלוקח כי היכי דלא ליקרייה גזלנא: מפייס ליה למרה. לוקחה מן הבעלים הראשונים: הכא אברוחי קמברח ליה. שהקנה לבנו קטן להבריח מזה: שטריה מקיים ליה. בתמיה אין דעתו להחזיקה בידו הלכך לא ניתן ליכתב הוא: מתני' היה הוא תחילה לקוצרים. ויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער: פוסק עמו. באיזה שער שירצה לתת לו מאותו גדיש דכיון דיש לו. אין כאן רבית דמעכשיו הוא קנוי לו ואע''פ שלא משך דכי אין לו. נמי אבק רבית מדרבנן הוא וכי יש לו. לא גזור: על העביט של ענבים. כלי גדול שצוברין בו את הענבים לפני דריכה והם מתחממין ומתבשלים להוציא יינם יפה יפה ושל זיתים קרוי מעטן: ועל הביצים של יוצר. פוסק עם היוצר על הקדירות באיזו שער שירצה ואע''פ שלא יצא השער אם הכניס עפר ועשאו ביצים שקורין מעונט''ש ועושה מהם קדירות: ועל הסיד. פוסק עמו משישקענו בכבשן אבנים והעצים לשרוף: ה''ג רבי יוסי אומר לעולם אינו פוסק עמו על הזבל עד שיהא לו זבל באשפות: ופוסק עמו כשער הגבוה. אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו. תתן לי כשער הזול שער הגבוה היינו בזול שנותנין פירות הרבה בדמים מועטים: יכול הוא לומר לו. כשיראה שער הזול: תן לי כזה או תן לי מעותי. שהרי לא משך ויכול לחזור בו ואפילו מי שפרע ליכא הואיל ולא נתן מעותיו ע''מ לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער. סתם דעתיה דאיניש אתרעא זולא פסיק: גמ' כדורמוס. איטליז רב וגדול: באכלבי וארבי. משיתחילו בעלי בתים ואוצרי פירות לפתוח אוצרותיהם וספינות באות בנהר המביאות תבואה למכור: דמשוך תרעייהו. לזמן מרובה: הכי גרסינן בתוספתא. היו חדשות מארבע וישנות משלש: אין פוסקין על חדשות מארבע עד שיצא שער לחדש ולישן. דהא דחדשים מארבע משום דלא יבשו עדיין כל הצורך והפוסק על החדשות לא יקבלם הימנו עכשיו אלא לאחר זמן כשיתייבשו כל צרכם לפיכך אין פוסק עליהם לקבל עליהן ארבע סאין בסלע עד שיצא השער בארבע לחדש ולישן: היו של לקוטות מארבע. סתם תבואות לקוטות אינן יפין שלוקטין בכמה שדות ומערבין שיבלי שיפון עם שיבלי חטין: אין פוסקין עם בעל הבית מארבע. עד שיצא השער של ד' ללוקט ולמוכר: יזיף מלקוט. תבואה מעורבת: אין לוין על שער שבשוק. אני שמעתי אין לוין מעות בדרך הלואה ע''מ שאם לא אשלם לך מעות עד זמן פלוני אתן לך פירות כשער של עכשיו דאע''ג דדרך מקח וממכר שרי. דרך הלואה אסור ובהלכות גדולות מפרש אין לוין סאה בסאה על סמך שער שבשוק דנימא הואיל וחיטי בהיני וחיטי בשילי הוה ליה כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח (לקמן דף עה.): דיזפי בתשרי. מעות: ופרעי פירות בטבת. כשער של תשרי וללשון האחר לוין חטין ופורעין חטין: ממקום למקום. ממקום הזול למקום היוקר: תנה לי. ואוליכנה ואעשה צרכי במעות עד זמן פלוני:

יזיף מלקוט חבריה. אי לאו משום דמצי למיזף אע''ג דמצי למזבן אין חשוב שער לפסוק עליו: אין לוין על שער שבשוק. ומסקנא דלוין לפי ה''ג דאיירי סאה בסאה מיירי ביש לו מעות ללוה דמצי זבין בשוקא או יש לו מעט כדרבי יצחק בסוף פירקא (דף עה.) יש לו סאה לוה עליה כמה כורים וק''ק למה לי שער רק שימצא פירות לקנות אפילו ביוקר ואית דגרסינן אין לוין על פירות שבשוק: