בבא מציעא עא ע"ב

ערב למאן [למי]? אילימא [אם תאמר] ערב לישראל, שמלוה בריבית והא תנא [והרי שנה החכם]: אלו עוברין ב"לא תעשה": המלוה הלוה, הערב והעדים!

אלא הכוונה היא לגוי המלוה לישראל בריבית, ואולם גם אז קשה: וכיון דדיניה [שדינו] של הגוי דאזיל בתר ערבא [שהוא הולך אחר הערב], שבדיניהם יכול המלוה להקדים ולגבות מן הערב, יצטרך הערב לפרוע ולקבל את הכסף מחבירו הלווה, ונמצא כי איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא [הוא הוא שלוקח ממנו ריבית]! וכיצד מותר הדבר?

אמר רב ששת: כאן מדובר שקיבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל ולכן יקדים להפרע מן הלווה. ומקשים: אי [אם] קיבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל — אם כן רבית נמי [גם כן] לא לשקול [יקח], שהרי בדיני ישראל אסור הדבר! אמר רב ששת: כאן מדובר באופן שקיבל עליו דיני ישראל לזו, לענין סדרי ודרכי הפרעון, ולא קיבל עליו לזו את איסורי התורה.

א שנינו במשנה: מלוה ישראל מעותיו של גוי מדעת הגוי, אבל לא מדעת ישראל. תנו רבנן בברייתא שנינו: מלוה ישראל מעותיו של גוי מדעת הגוי אבל לא מדעת ישראל, כיצד? — ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית וביקש להחזירם לו, ובינתים מצאו ישראל אחר ואמר לו: כיון שאתה אינך נזקק עוד לכספים אלה, ואני צריך אותם להלוואה, תנם לי ואני אעלה (אשלם) לך בתוספת ריבית כדרך שאתה מעלה לו — אסור, מפני שיש כאן מתן ריבית לישראל. ואם העמידו אצל גוי, שהלווה הראשון הביא את השני אצל גוי, והסכים הגוי להסדר הזה — הרי זה מותר.

וכן גוי שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר לאותו גוי, ואמר לו: תנם לי ואני אעלה לך ריבית כדרך שאתה מעלה לו — מותר, שהרי הוא משלם ריבית לגוי ולא לישראל. אבל אם העמידו אצל ישראל — אסור.

ומבררים: בשלמא סיפא [נניח בסופה של ההלכה], שאסרו לשלם כשישראל יודע בדבר — הרי זה משום חומרא של חשש ריבית, אלא רישא [במקרה הראשון] שאמנם העמידו לפני הגוי, והרי משמעות הדבר שנעשה שליח לגוי, ואולם כיון שעל פי ההלכה אין שליחות לגוי ושליחו אינו נחשב כמוהו, אלא כעושה על דעת עצמו, אם כן, נמצא איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא [הוא הוא שלוקח ממנו ריבית], ומדוע מתירה הברייתא?

אמר רב הונא בר מנוח משמיה [משמו] של רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שאמר ליה [לו] הגוי בשעה שהחזיר לו הכסף: הניחם על גבי קרקע והיפטר, ואחר כך הלך הישראל האחר ולקח. ומקשים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה יש לומר], שאם החזיר לגוי את כספו — יש פה שתי הלואות שונות, שגוי הלוה לשני ישראלים ובוודאי מותר!

אלא אמר רב פפא: יש לשנות קצת את ההסבר, וכאן מדובר כגון שנטל ונתן ביד, כלומר, שלקח הגוי את זה מיד הישראל הראשון והעבירו מיד לשני. ושואלים: ואכתי, מאי למימרא [ועדיין, מה יש לומר], שהרי בבירור היתה זו הלוואה של גוי?! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הגוי גופיה כי עביד [עצמו כאשר הוא עושה] ומלוה זאת — אדעתא [על דעת] הישראל קא גמיר ויהיב [הוא גומר ונותן], שהרי הוא סומך על נאמנותו של הלווה השני משום תווכו של הראשון, ואפשר היה לומר שהוא נחשב כמעורב בהלוואה, ולכן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך.

רב אשי אמר שאפשר לתרץ באופן אחר: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] את הכלל אין שליחות לגוי — הני מילי [דברים אלה אמורים] בהפרשת תרומה, ששם נרמזה הלכה זו בתורה, אבל בכל התורה כולה בשאר הלכות — יש שליחות לגוי.

ומעירים: והא [וסברה זו] של רב אשי ברותא [חיצונית] היא, שאיננה דבר שאפשר לסמוך עליו. כי, מאי שנא [במה שונה] תרומה שלא עושים גוי שליח — משום דכתיב [שנאמר] "כן תרימו גם אתם תרומת ה'" (במדבר יח, כח) ודורשים "אתם" — "גם אתם", כהשוואה: מה אתם התורמים הנכם בני ברית — אף שלוחכם נמי [גם כן] צריכים להיות בני ברית.

ואולם דין שליחות שבכל התורה כולה נמי [גם כן] מתרומה גמרינן לה [אנחנו לומדים אותו], שזה המקור להנחה ששליחו של אדם כמותו, ואם כן, האמור בתרומה חל על כל דיני התורה. אלא חייבים לומר שסברה זו שאמר רב אשי ברותא [חיצונית] היא ואין להתחשב בה.

איכא דאמרי [יש אומרים] שבנוסח אחר אמר רב אשי: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שאין שליחות לגוי — הני מילי אינהו לדידן [דברים אלה אמורים שהם יהיו שלוחים עבורנו], אבל אנן לדידהו הוינא להו שליח [אבל אנחנו עבורם נעשים להם שלוחים]. ועל כך אמרו: והא [וסברה זו] של רב אשי ברותא [חיצונית] היא, והטעם: מאי שנא אינהו לדידן [מה שונה הם עבורנו] שלא — דכתיב [שנאמר] "אתם", ואילו "גם אתם" בא לרבות שלוחכם כמותכם, ומכתוב זה עצמו נובע גם: מה אתם בני ברית — אף שלוחכם בני ברית.

ואם כן, אנן לדידהו נמי [אנו עבורם גם כן] מה אתם בני ברית קאמר [אמר], ושאינם בני ברית — לא למדנו שעושים שליח. אלא ודאי הא [סברה זו] של רב אשי ברותא [חיצנית] היא ואין לסמוך עליה.

רבינא אמר תירוץ אחר: נהי [אם אמנם] ששליחות לגוי לית ליה [אין לו], ואולם כוח זכיה על ידי אחר הזוכה עבורו לפחות מדרבנן אית ליה [מדברי סופרים יש לו], מידי דהוי [כמו שהוא הדין] ביחס לקטן מישראל. כי קטן לאו אף על גב דלית ליה [באם לא אך על פי שאין לו] דין שליחות, שהרי אינו בר דעת,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - ב

ומקשינן עלה:

ערב למאן, מי הוא המלוה שהתירה הברייתא לישראל להיות ערב לו על הלוואה שהוא נותן לישראל אחר!?

והרי אילימא שהתירה הברייתא לישראל להיות ערב לישראל על הלוואה בריבית שהוא מלוה לישראל אחר, כך הרי אי אפשר לומר, כי:

והא תנא בברייתא: אלו עוברין בלא תעשה כשהיתה ההלואה בריבית מישראל לישראל: המלוה והלוה, הערב והעדים, הרי שאסור להיות ערב על הלואה בריבית מישראל לישראל -

אלא, שמא תאמר: התירה הברייתא לישראל להיות ערב לגוי על הלוואה שהוא נותן לישראל אחר, והרי אף זו תיקשי:

וכיון דדיניה דגוי דאזיל בתר ערבא [כיון שהגויים בדיניהם אינם תובעים אלא את הערב, הרי נמצא דאיהו ניהו דקא שקיל מיניה ריביתא [הערב הוא זה הנוטל ריבית מישראל], כאילו ערב זה הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל!? ^[1]

אמר תירץ רב ששת: הכא במאי עסקינן בגוי מלוה בריבית שקיבל עליו לדון בדיני ישראל שאין נפרעין מן הערב תחילה. ^[2]

ומקשינן עלה: אי כדבריך שהברייתא עוסקת בגוי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, אם כן ריבית נמי לא לשקול [לא יטול הגוי ריבית כלל, וכדיני ישראל]!?

אמר תירץ רב ששת: הכא במאי עסקינן בגוי שקיבל עליו לזו, ולא קיבל עליו לזו, [קיבל על עצמו שלא לפרוע מן הערב תחילה, אך לא קיבל על עצמו שלא ליטול ריבית].

תנו רבנן:

מלוה ישראל את מעותיו של גוי - שלוה הישראל ממנו בריבית - לישראל אחר, רק מדעת הגוי, אבל לא מדעת ישראל, ומפרש לה ואזיל.

כיצד:

ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית, וביקש הישראל להחזירם לו לגוי, ואז מצאו ללוה ישראל אחר, ואמר לו ללוה: "אל תחזירם עכשיו לגוי, אלא תנם לי ואני אעלה לך ^[3] ריבית כדרך שאתה מעלה לו" הרי זה אסור, שהרי נמצא הלווה מלוה את ישראל אחר בריבית; וזו היא שאמרו "מלוה ישראל ... אבל לא מדעת ישראל".

ואם העמידו הלווה לישראל אצל גוי ועל פי ציווי הגוי נתן הלווה את המעות לישראל אחר, הרי זה מותר, וזו היא שאמרו "מלוה ישראל מעותיו של גוי מדעת הגוי".

וכן גוי שלוה מעות מישראל בריבית, וביקש הגוי להחזירם לו לישראל, מצאו לגוי ישראל אחר, ואמר לו "תנם לי בהלואה, ואני אעלה לך ריבית כדרך שאתה מעלה לו", הרי זה מותר, כי הישראל לוה מן הגוי בריבית ולא מן הישראל.

ואם העמידו הגוי הלווה אצל ישראל, הרי זה אסור.

ומקשינן: בשלמא מה ששנינו בסיפא "ואם העמידו אצל ישראל, אסור", ניחא, כי אף ש"אין שליחות לגוי" [אין הגוי יכול לעשות ולהיעשות שליח], מכל מקום היות ולחומרא הוא אסור מדרבנן - ^[4]

אלא מה ששנינו ברישא "ואם העמידו אצל גוי, מותר", תיקשי:

כיון דאין שליחות לגוי, הרי נמצא שאין הישראל שלוחו של גוי, אלא הוא המלוה לישראל ואיהו ניהו דקא שקיל מיניה ריביתא [נמצא הישראל שלוה מן הגוי נוטל ריבית מן הישראל הלווה]!? ^[5] אמר תירץ רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא:

הכא במאי עסקינן: כגון דאמר ליה הגוי ללוה "הניחם על גבי קרקע, והיפטר". ^[6]

ומקשינן עלה: אי הכי מאי למימרא [מה חידוש יש בדבר]!?

אלא אמר תירץ רב פפא:

הכא במאי עסקינן: כגון שנטל הגוי את המעות מן הישראל ונתן לישראל שני ביד, ואם כן ודאי שהגוי הוא המלוה ולא הישראל.

ואכתי תיקשי: מאי למימרא!?

ומשנינן: מהו דתימא: גוי גופיה כי עביד אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב [גוי עצמו כשנתן לישראל את המעות, על דעת הישראל הוא שנתן לו] שהרי הוא הביאו אצלו והוי הגוי שלוחו, ואף שאין שליחות לגוי, נחמיר מדרבנן כמו שאנו מחמירים בסיפא - ^[7]

קא משמע לן.

רב אשי אמר ליישב את הקושיא על הברייתא: איך מותר ללוה ישראל להלוות כשהעמידו אצל הגוי המלוה, והרי אין שליחות לנכרי:

כי אמרינן אין שליחות לגוי, הני מילי בתרומה - כי שם יש דרשה לזה, כמובא בהמשך הגמרא - אבל בכל התורה כולה יש שליחות לגוי.

דוחה הגמרא את דברי רב אשי:

והא דרב אשי ברותא היא, ^[8] כי מאי שנא תרומה דלא [שאין בה שליחות לגוי] משום דכתיב: "אתם, גם אתם" כלומר, משום דכתיב "כן תרימו גם אתם", והיה לו לומר "כן תרימו אתם", ולכך אמר הכתוב "גם אתם" כדי ללמד שיש שליחות בתרומה, ושוב אנו דורשים: מה אתם בני ברית, אף שלוחכם נמי בני ברית - ואם כן שליחות דכל התורה כולה נמי, כלומר, עיקר דין שליחות בכל התורה הרי מתרומה גמרינן לה, ^[9] ואם כן דין שליחות בכל התורה כדין התרומה שאין שליחות לגוי.

אלא משום כך, דרב אשי ברותא היא.

איכא דאמרי כך אמר רב אשי לתרץ את הקושיא:

כי אמרינן אין שליחות לנכרי, הני מילי אינהו לדידן [הם לנו], כלומר, גוי אינו נעשה שליח לישראל, אבל אנן לדידהו [אנחנו להם] הוינא להו שליח, ישראל לגוי נעשה שליח, ולכן ברישא אסור משום שהישראל נעשה שליח של גוי.

ואף את התירוץ הזה דוחה הגמרא:

והא דרב אשי נמי ברותא היא - כי מאי שנא אינהו לדידן דלא, הרי הוא משום דכתיב "אתם גם אתם" לרבות שלוחכם, ודרשינן: מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית, ואם כן ממילא אנן לדידהו נמי איננו נעשים להם שליח, שהרי "מה אתם - השולחים - בני ברית" קאמר.

אלא משום כך, הא דרב אשי ברותא היא.

רבינא אמר לתרץ את הקושיא על הברייתא: איך מותר להלוות לישראל כשהעמידו אצל הגוי, והרי אין שליחות לנכרי:

נהי דשליחות לגוי לית ליה, זכיה - שיזכה הישראל לגוי - מדרבנן אית ליה, ^[10] מידי דהוי אקטן, קטן לאו אף על גב דלית ליה שליחות, ^[11]

הערות

^[1] כתב הר"ן "פירש רש"י ז"ל, שאין תובעין אלא הערב, פירוש לפירושו, שהגויים בדיניהם אינו יכול לתבוע תחילה אלא לערב, וכדמשמע בפרק גט פשוט [בבא בתרא קעד ב], הילכך כיון דעיקר אסמכתא הוא על הערב, וצריך הוא לתובעו תחילה, ממונו של גוי על הערב נתרבה, וממונו של ערב נתרבה אצל לוה, שהוא חייב לפורעו, ואשתכח דישראל מישראל שקיל ריבית; אבל היכא שהוא יכול לתבוע ללוה תחילה, אף על פי שהוא יכול לתבוע גם לערב, כגון שקיבל עליו שיפרע מאיזה מהם שירצה, מותר, שהרי ממונו של גוי אצל שניהם נתרבה, וכשהגוי נפרע מן הערב באותה שעה הוא שחל שעבודו על הלוה, ושרי, שכבר נתחייב בכל מה שהוא פורע בשבילו". עוד הביא הר"ן שם בשם התוספתא, שמותר לישראל להיות ערב על הלואה בריבית שנוטל הגוי מישראל וכתב בטעם הדבר "משום דישראל זה עיקר תביעתו על הגוי הוא, שהוא הלוה, דדינא הכי הוא, דלא יתבע ערב תחילה, הילכך ממונו של מלוה אצל הגוי הוא מתרבה ולא אצל הערב, וכשהוא גובה מישראל, מה שנתרבה על הגוי הוא גובה".

^[2] כתב רש"י: והשתא אין הערב לווה מתחילה, הילכך כי פרע לגוי ההיא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה, ומאי דמוזיף ליה שקיל מיניה [כאשר הישראל הערב פורע לגוי את החוב עם הריבית, שעה זו היא שעת ההלוואה, וכאילו הלוה ללוה את כל הסכום כולל הריבית, ואין כאן הלואה בריבית].

^[3] כתבו הראשונים: לאו דוקא "אעלה לך", והוא הדין אם אומר שיעלה את הריבית לגוי, ראה תוספות וריטב"א.

^[4] לדעת הריטב"א כך הוא פירוש הגמרא: שורת הדין דסיפא מותר, דכיון דאין שליחות לגוי, כשנתן הגוי מעות של ישראל המלוה לישראל הלוה, אינו נעשה שלוחו של ישראל המלוה, ועדיין המעות באחריותו של גוי כבתחילה, כי אף על פי שנתנם לישראל זה, לא נפטר הגוי מן הישראל המלוה; ואין דעתו של גוי לתת כלום לישראל זה, אלא על דעת שיהיה פטור מישראל המלוה שלו, וכיון דאינו נפטר ממנו, הוו להו מעות שנתן לישראל ברשותו של עצמו, והגוי חייב לישראל כבתחילה, וישראל זה חייב לתת מעותיו לגוי, ואינו חייב לישראל כלום; ומיהו אמרו רבנן שיהא שליחות לגוי לחומרא, והמעות שנתן גוי לישראל, שיהא בזכות ישראל הראשון, וכאילו ישראל זה האחרון לוה אותם מישראל הראשון; [ומיהו צ"ע היטב ברש"י ובתוספות, אם פירוש זה מוסכם]. וראה עוד ב"קצות החושן" [קכו טו] שכתב: והכי משמע להדיא בפרק איזהו נשך גבי ישראל שהלוה לגוי, דכיון דאין שליחות לגוי, אפילו אם הישראל מצוה לגוי ליתנו לישראל שני לא יצא הגוי מחיובו לישראל ראשון, אף על פי שעל פיו נתנו לישראל שני, משום דאין שליחות לגוי.

^[5] לשון הריטב"א בזה הוא: אלא רישא אמאי מותר, דהא כיון דאין שליחות לגוי, מאי דיהיב ישראל לישראל, אינו אלא כאילו נתן מעצמו ומשלו, ואינו נפטר מחיובו של גוי, ומה שישראל זה מקבל ממנו אינו זוכה לגוי, אלא לישראל הנותן הוא מתחייב.

^[6] לדעת הריטב"א: לאו דוקא "תנם על גבי קרקע, והפטר", אלא "הכי קאמר: בשאמר לו "והפטר", ויהא נתינתך בידו כנותן על גבי קרקע, ראה שם בכל דבריו; אך בתוספות מבואר: אבל כשלא הניחם על גבי קרקע, אלא אמר תן לפלוני ישראל והפטר, ואני אתנה עמו שיתן לי קרן וריבית היה אסור אף על פי:. כיון שקיבל המעות מיד ישראל הראשון שהיה עד עתה המעות באחריותו, נראה כנותן לו ריבית, אף על פי שאינו מתנה עמו, אלא הנכרי; וראה עוד לשון רש"י שכתב: וכן עשה.

^[7] נתבאר על פי רש"י; והיינו שרש"י סובר, שאף לפי תירוץ הגמרא "שנטל ונתן ביד", היינו דוקא ברישא, אבל בסיפא הטעם הוא משום שליחות, דיש שליחות לגוי לחומרא, וראה ריטב"א שהאריך בזה.

^[8] הריטב"א גורס "בדותא", ופירש: לא אמרה רב אשי מעולם, אלא אחד מתלמידיו אמרה מעצמו, או דשמעה מכללא וטעה ובדאוה על שמו, וכן הלשון הזה מתפרש בכמה מקומות; ובהערות שעל הריטב"א הנדמ"ח כתבו, שכן היא הגירסא בכי"מ וב"דקדוקי סופרים".

^[9] נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: שליחות דכל התורה כולה שיהא שלוחו כמותו, מתרומה גמרינן לה בקדושין; ואולם ראה בגמרא שם [מא ב] "לא לכתוב רחמנא בתרומה [שיש בה שליחות] ותיתי מהנך [מגירושין וקדשים], הכי נמי, ואלא אתם גם אתם למה לי, מיבעי ליה לכדרבי ינאי, דאמר רבי ינאי גם אתם מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית".

^[10] פירש הריטב"א "הילכך רישא - בגוי שהלוה את ישראל - מיירי שאמר הגוי לישראל [שבא ללוות] בפירוש, שיזכה במעות ההם מן הישראל [הלווה עבור הגוי] ויחזור ויזכה לעצמו, והפקר בית דין הפקר, וכיון דגוי זוכה על ידו מדרבנן, הוו להו מעות של גוי, וכי יזיף האי מגוי יזיף ; וסיפא - בישראל שהלוה את הגוי - נמי מדין זכייה [היינו שזוכה הלווה השני את המעות מיד הגוי עבור המלוה] ; אי נמי, דסיפא כדקיימא מעיקרא, שיש שליחות לגוי לחומרא, דבהא לא מפרקינן מידי".

^[11] פירש רש"י "דכי כתב שליחות בגדול כתב, בראוי לתרום, שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל, דגבי הקדשות ונדרים "איש" כתיב, וגבי תרומה [היינו בתרומת המשכן] "מאת כל איש אשר ידבנו לבו".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: You may become a guarantor for whom? If we say it means a guarantor for a Jew who lends money to another Jew with interest, that is difficult. But this would be contradicted by that which the Sages taught in a mishna (75b): These are the ones who transgress a prohibition: The lender and the borrower, the guarantor and the witnesses. It is prohibited to serve as a guarantor for such a loan.

Rather, it must mean that one may serve as a guarantor for a gentile who lends to another Jew with interest. This is also difficult, since the law of the gentiles is that he goes after the guarantor to collect the money without trying to collect first from the borrower. Under gentile law, it is the responsibility of the guarantor to pay the lender and to then retrieve the money from the borrower. Consequently, when this occurs, the guarantor is considered to have borrowed money from the gentile and lent it himself to the Jew, with the result that the guarantor is the one who takes the interest from the borrower, which is prohibited.

Rav Sheshet said: The case is that the gentile accepted upon himself to have this transaction judged by the laws of the Jews, so that he may not claim repayment from the guarantor. The Gemara asks: If the gentile accepted upon himself to have this transaction judged by the laws of the Jews, he should also not take interest, since that is prohibited by Jewish law. In response, Rav Sheshet said: He accepted upon himself the laws of the Jews with regard to this, the procedural matter with regard to the method of collection, but he did not accept upon himself the laws of the Jews with regard to that, the prohibition against taking interest.

§ The mishna teaches: A Jew may serve as a middleman and lend a gentile’s money to another Jew with the knowledge of the gentile, but not with the knowledge of a Jew, i.e., the middleman himself. The Sages taught in a baraita: A Jew may lend a gentile’s money as a middleman to another Jew with the knowledge of the gentile, but not with the knowledge of a Jew. How so? In the case of a Jew who borrowed money with interest from a gentile and then wanted to return it to him, but at that point another Jew found the borrower and said to him: Since you do not need this money anymore and I do need it, give it to me and I will pay you with the addition of interest in the same way that you pay the gentile, this is prohibited, since this is interest paid to a Jew. But if the borrower presented the second Jew to the gentile and the gentile agreed to this arrangement, it is permitted.

The baraita continues: And similarly, if a gentile borrowed money with interest from a Jew and then wanted to return it to him, and another Jew found the gentile and said to him: Give it to me and I will pay you interest in the same way that you pay the Jewish lender, this is permitted, since he pays interest to a gentile and not to a Jew. But if the gentile borrower presented the second Jew to the Jew who lent him the money and the Jewish lender agreed to this arrangement, it is prohibited.

The Gemara discusses the baraita: Granted, the latter clause of the baraita, which says that it is prohibited for a Jew to pay the gentile borrower when the Jewish lender is aware of the transaction, can be explained as a stringency due to concern about the prohibition of interest, but in the first clause the Jewish lender presents the Jewish borrower to the gentile before handing him the money, and the fact that this is permitted indicates that he acts as the gentile’s agent, not on his own. But since the halakha is that there is no agency for a gentile, this means that the Jew is the one who takes the interest from the second borrower. Why, then, does the baraita permit it?

Rav Huna bar Manoaḥ said in the name of Rav Aḥa, son of Rav Ika: Here we are dealing with a case where the gentile said to the Jew when he returned the money: Place it upon the ground and be dismissed, and afterward the other Jew went and took it. Therefore, the loan was transacted directly between the second Jew and the gentile. The Gemara asks: If that is so, what is the purpose of stating it? In this scenario it is obvious that there are two separate loans and the first Jewish lender has nothing to do with the loan to the second. This is certainly permitted.

Rather, Rav Pappa said: It must be speaking about a case where the gentile took the money from the first Jew and gave it to the second Jew by hand. The Gemara asks: But still, what is the purpose of stating it? In this case also, the second loan is clearly transacted directly with the gentile lender. The Gemara answers: Lest you say: The gentile himself, when he does this, he gives it with the knowledge of the Jew, as he trusts the second borrower due to the mediation of the first, and therefore one might have thought he is deemed involved in the loan. To counter this, the baraita teaches us that this is not the case.

Rav Ashi said: It is possible to explain the baraita in a different way. When we say that the halakha is that there is no agency for a gentile, this matter applies concerning the separation of teruma, the portion of produce designated for a priest. It is in this context that the halakha that there is no agency for a gentile is derived, but concerning the rest of the halakhot of the Torah, there is agency for a gentile.

The Gemara comments: And this opinion of Rav Ashi is an error, since what is different about teruma that a gentile cannot be appointed an agent? As it is written concerning teruma: “So you also shall set apart a gift unto the Lord of all your tithes” (Numbers 18:28); once the verse states “you,” the addition of the word “also” in the phrase “you also” serves to include an agent. The Sages additionally derive: Just as you, those who appoint agents, are members of the covenant, i.e., Jews, so too, your agents must be members of the covenant. A gentile cannot separate teruma even if appointed as an agent by a Jew.

The Gemara continues: The concept of agency with regard to the rest of the halakhot of the Torah is also a matter we learn through tradition by a derivation from teruma, as this is the source for the halakha that the legal status of one’s agent is like that of himself. Therefore, the same halakhot apply to agency in all matters. Rather, it must be concluded that the opinion expressed by Rav Ashi is an error.

There are those who say a different version of this discussion: Rav Ashi said: When we say that there is no agency for a gentile, this matter applies concerning them serving as agents for us, but we can be agents for them. With regard to this comment it was said: And this opinion of Rav Ashi is an error, as what is different that they cannot serve as agents for us? As it is written concerning teruma: “So you also shall set apart a gift unto the Lord of all your tithes” (Numbers 18:28). Once the verse states “you,” the addition of the word “also” in the phrase “you also” serves to include your agents. The Sages also derive: Just as you, those who appoint agents, are members of the covenant, i.e., Jews, so too, your agents must be members of the covenant.

The Gemara continues: Therefore, we also cannot serve as agents for them, because the same principle is said: Just as you, those who appoint the agents, are children of the covenant, so too, all who appoint agents must be members of the covenant. Rather, it must be concluded that this opinion expressed by Rav Ashi is an error.

Ravina says another answer: Granted, a gentile is not included in the category of agency. But he has the power, by rabbinic law, to acquire an item through an act of acquisition performed by another. This is similar to the halakha concerning a Jewish minor. As with a minor, is it not the case that even though he is not included in the category of agency,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא ערב לגוי. בתוספתא (ה, ח) תניא שאף גוי הלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש משום רבית דאע"ג דגבי מניה ישראל חבריה הקרן והרבית הדר איהו גבי ליה מן הגוי ולא מפסיד ביה מידי דסתמא בגוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל דמי דדינא דידן שלא יתבע ערב תחלה וכיון שכן מותר שהרי לא נתחייב ישראל זה לחבירו עד שיתבע את הגוי וההיא שעתא דפרעיה חל שעבודא עליה לא שקיל מניה חמשא ויהיב שיתא והכי נמי איתא בירושלמי, וכן כתב הראב"ד ז"ל.
ובמס' כתובות בפרק הכותב ובפרק כל הנשבעין גרסי' בירושלמי ונפרעין מן האדם שלא בפניו בתמיהה א"ר ירמיה תפתר בשטר שהרבית אוכלת בו וב"ד גובין רבית תפתר בשערב לו מן הגוי, פי' שהוא ערב לו מחמת הגוי שלוה ממנו ולא מצית למימר שערב בשביל חבירו לגוי דהוה ליה למימר הכי שערב לו לגוי ועוד שהרי אינו מותר אלא א"כ קבל עליו לדון בדיני ישראל דלהדר בתר לוה תחלה והאיך נפרע מן הערב, ועוד אם כבר פרע ערב לגוי אין רבית אוכלת בנכסיו של זה ואם לא פרעו למה נזקקים לנכסיו הרי אין כאן מי שיתבע בדין ואע"פ שהרבית אוכלת בנכסיו אין אנו אחראין לו, ועוד אם הגוי לא נפרע למה ישבע ערב לגבות מן היתומים והלא לגוי הם פורעים ולא לו למה אמרו לא יפרע אלא בשבועה אלא ש"מ ישראל שערב לישראל בשביל הגוי, ורבינו הגדול ז"ל כתב זה הירושלמי בפ' הכותב (כתובות מ"ח ע"ב בדפי הרי"ף):

דא"ל הניחם על גבי קרקע והפטר. משמע ודאי דאי אמר תנם לו והפטר אסור, וקשיא לי מה לי הניחם בידו מה לי בקרקע הא פטריה מ"מ ועוד דהא לרבינא דאמר זכיה אית ליה מנתר אע"ג דמיד ליד דישראל אתו ולא מטו ליד גוי בנתים וי"ל דתנם לו והפטר כיון דלא מיפטר לווה קמא מניה דגוי אלא במלוה דשני והרי זה פוטר עצמו ברביתו של חבירו אסור אבל הניחם על גבי קרקע הא אפסקיה וה"ה ליתנם בידו לשם פקדון שלי והפטר והדר לישקול לנפשיה דשרי אלא אורחא דמילתא נקט וההוא דרבינא דאמר זכייה אית ליה לא משכחת דשרי אלא כגון דאמר לו גוי זכה בשבילי במעות הללו ולוה ממני דהא אפסיקא זכייה ומטו לרשות גוי ואיפטר ליה קמא בין הלואה להלואה כנ"ל, והא דאקשינן אי הכי מאי למימרא רישא קשיא אבל סיפא צריכה דהא כיון דלא באו מעות הללו ליד ישראל לא זכה בהן ואדרבה הרי הן כמדבר אלא לחומרא ולא מצי לתרוצי דתנא רישא משום סיפא דבמתני' תנן לה לרישא ולא תנן סיפא כלל:

אלא אמר רב פפא כגון שנטל ונתן ביד. אומר היה ר"ת ז"ל, דהשתא דאתינן להכי סיפא נמי דקתני ואם העמידו אצל ישראל אסור בשנטל ונתן ביד ואם לא נטל ונתן ביד מותר שאין שליחות לגוי אפי' לחומרא וכיוצא בסוגיא זו יש בתלמוד הרבה ואחת מהן בפרק ד' אחין בשלמא אינהו משכחת להו דשוו שליח ושוו אינהי נמי שליח ופגע שליח בשליח אלא נדות היכי משכחת לה ומהדרי' בשופעות מתוך שלש עשרה לאחר שלש עשרה לאחיובי אינהו ומתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לאחיובי אינהי כך היא גרסתו של ר"ת ז"ל שם ומשכחת לה בדלא שוו שליח וכבר פרישנא בדוכתא, ור"ח ז"ל כתב סיפא אע"פ שלא נטל ונתן ביד אסור לחומרא וכדקימא קימא ומדברי רבינו הגדול ז"ל תלמוד כן.
ורש"י ז"ל כתב אהא דאמרינן מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דידיה קא גמר ויהיב שהוא הביאו אצלו והרי הגוי שלוחו ונחמיר מדרבנן כדמחמרינן בסיפא, וקשה לי מאי חומרא הא ודאי אי ס"ד שליחותיה דישראל קא עביד ולאו אדעתא דפרעון שקלינהו אסור הוא מן הדין אע"פ שאין שליחות לגוי שהרי מ"מ מעותיו של ישראל ברבית אצל ישראל שהרי באחריותו הם וסלק הגוי במי שאינו ואסור וכי מפני שאין שליחות לגוי הוא קונה מה שמשלחין על ידו ונראה שהוא ר"ל דכיון שנטל ונתן ביד נפטר ישראל מן הגוי ומן הדין מותר דלאו בתורת שליחות שקליה אבל מדרבנן נחמיר ונימא דשליח הוא וליתסר קמ"ל, מ"מ ממה שכתב כדמחמרי' בסיפא אתה למד שדעתו לומר דסיפא בשלא נטל ונתן ביד ולחומרא ואין אדם רשאי לזוז מדבריהם ז"ל, וסוגיין נמי כדרב אשי דסיפא לחומרא ואע"ג דאיפריך וכן ללישנא דהניחם על גבי קרקע סיפא לחומרא הוא כדפרישית ועוד דאי סיפא בשנטל ונתן ביד פשיטא וליכא למימר בישראל הוא גופיה אדעתא דגוי קא גמר ויהיב דגוי בישראל לא מפרש דסתמיה אניס ליה אבל ישראל בגוי פרושי הוה מפרש אדעתא דידך יהיבנא דלא מצי אניס ליה ועוד דגוי לא קים ליה במקנא ואקנויי אבל ישראל כי שקיל ביד חובו ודאי אדעתא דפרעון שקליה וליכא למימר איידי דתנא רישא תנא סיפא דהוה לן לפרושי הכי בגמרא.
אבל מה אעשה שבירושלמי משמע מפורש כדברי ר"ת ז"ל להקל והכי איתא התם, מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו' ואם העמידו אצל גוי מותר א"ר יוסה והוא שהעמידו עם הגוי פי' שנשא הגוי ונתן מידו ליד ישראל שגוי וכן גוי שלוה מעות מישראל וכו', ואם העמידו אצל ישראל אסור א"ר יוסה והוא שהעמידו עם ישראל כלומר שנשא ונתן ביד מיד ישראל ליד ישראל משמע כדברי ר"ת ז"ל להקל, ודילמא לא סבירא להו לבני מערבא דיש שליחות לגוי לחומרא כדקאמרי' בגמ' דילן ובעל נפש יחוש לעצמו.
ומיהו אפי' למאן דסבר הכי דיש שליחות לגוי לחומרא דוקא בלכתחלה הוא דלא מפקי' רבית מישראל לישראל אבל להוציא ממנו משגבה ודאי לא דלא עדיף מאבק רבית, והר' משה הספרדי ז"ל כתב שהוא רבית קצוצה ונראה מדבריו שהיא יוצאה בדיינין:

[ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית וכו'.] תניא בתוספתא (ה, ח) ישראל שאמר לגוי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור וגוי שאמר ליש' הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין. פי' לנקות עצמו מן הדומ' לכיעור ומן החשד והיינו דאמרי' בריש פירקין אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי כלומר שהוא אומר של גוי הם והרי הם שלו כך פרש"י אלמא שרי ורבי' הגדול כתב תולה מעותיו ביד גוי ותרויהו איתנהו.
מעותיו של ישרא' מופקדת אצל הגוי מותר ללות ממנו ברבי' ושל גוי המופקדין אצל יש' אסור להלוותן ברבית זה הכלל כל שבאחריו' יש' אסור שבאחריות גוי מותר כך היא הגירס' הכתובה בנסחאות וטעות' היא ואיפכ' גרסי' מעותיו של יש' מופרדות אצל גוי אסור וכו' וזה תולה מעותיו ביד גוי וכללא דקתני דוקא הוא כל שבאחריות יש' אסור והיינו מעותיו של יש' אצל הגוי שאם הותירו הותירו לו.
סיפ' דבריית' (תוספתא שם): ישראל שנעשה לו לגוי אפטרופו' או סנטר מותר ללות ממנו ברבית וגוי שנעשה אפוטרפוס לישראל או סנטר אסור ללות ממנו ברבית. וכך מצאנוה בנסחאות ודוק' היא וממיל' שמעי' מינה דהכי גרסי' לריש' כדכת' והך סיפ' קמ"ל שאף מפני מראית העין אינו אסור דכ"ע ידעי דמעות דגוי הם הואיל ונעשה אפוטרופו' או סנטר שלו.
ור"ח כתב לשון רישא דתוספת' כמו שכתובה בנסחאות וכתב בסיפ' (ישראל שמינה גוי) [גוי שמינה ישראל] אפוט' אסור ללות ממנו ברבי' ובאמת שנמצ' כן במיעוט נסחאות משובשות מן הירושלמי וגרסי' נמי ישראל שמינה את הגוי אפטרופו' או סנטר מותר ללות ממנו ברבית וזה א"א ובתו' הכי תני לה כדכתיב' הילכך נקטי' לקול' כדכתבי' לעיל.
והוי יודע כי ר"ח מפרש לה כגון שקבל עליו אחריות שאם פחתו פחתו לנפקד ואם הותירו הותירו לנפקד ובין שאמרו כך בין אנו שאמרנו כך לדבר אחד נתכונו. ואי קשי' לך להאי גירס' דידן מעותיו של גוי המופקדות אצל ישראל אמאי מותר כיון דאין שליחות לגוי ל"ק כי אמרי' אין שליחות לגוי היכ' שהלוה גוי ליש' ונתחייב באחריותן ואח"כ אמר לו תנם לישר' חברך משום דמדינ' לא נעשה אותו ישראל שלוחו של גוי והמקבל אינו זוכה בהם לגוי ומעות של יש' הם והו' אומר לו ליתן רבית לגוי אשתכח דאיהו שקיל רבית' ואפי' אמר לו תנם לו והפטר אסור כדפרישנ' לעיל דכיון דלא מפטר מיניה אלא משום דמחייב ליה האי שני וגוי לא קננהו למעות ולא לתחייב לו זה בדיננו אסור ויש אומרים דאם אמר לו תנם לו והפטר מותר והניחם ע"ג קרקע לאו דוקא אבל הכא אע"ג דאין שליחות לגוי זוזי לא קני מאי עבד מעות דגוי נינהו ורבית דגוי הוא הילכך מותר.
והא דתניא הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר. דוקא בשקצץ ליתן לו דינר בין ריוח בין הפסד אבל אם אמר לו יהיבנא לך פלגא באגר או תלתא אע"ג דלא שקיל בהפסד כלל ופקדון הם אסור שהרי הוא מרויח ברבית ישראל ויש שמתירין הואיל ולא משום כספו בא לו ועמלו קא שקיל כנ"ל.
ובר ישראל דא"ל לבר ישרא' חבריה שקול האי כסא דכספ' ולוה לי מגוי ברבי' אי אחריותיה דגוי אכס' בלחוד ולא עליה דישראל מותר דשליח הוא ושליח עושה שליח. ואי אחריותיה איש' כלו' שאם אין משכונו שוה אלא פלג חובו ורביתו איהי מחיי' באחריותו או שיוכל לכופו לפרעו אסור דכיון דגוי בתר יש' שליח אזיל אשתכח דיש' קשקיל רבית' מדין ערב למדנו דבר זה.
ובתשובה לרבנא משה בן רבנא טדרוס הורה שמותר יש' לומר ליש' חברו לוה ליה מעות מן הגוי ברבי' ופי' דהא דאמרי' ואם העמידו אצל גוי מותר לאו המחא' גמורה היא שיאמר לו הגוי הלוה מעותי ליש' זה חברך והפטר שאם אמר לו כן פשיט' שמותר דמה לו הניחם ע"ג קרקע והפטר ומה לי תנם לפלו' והפטר אלא הב"ע שאמר לו יש' חברו תנם לי ואני אעל' לך ואתה תעלה לגוי כדרך שהיית' מעלה לו ואם לא נטלם הגוי הוו להו מעות של יש' שהרי במלוה היו אצלו ולא קנאם הגוי ממנו ואם נטל הגוי ביד ונתן לו לראשון שילוה אותם לשני אע"פ שהוא חייב להעלות לו כדרך שהיה מעלה לו מתחלה והוא חוזר ונוטל מן השני מותר דכיון דיש' עושה שליח ידו של ראשון זה הנוטל מן הגוי כיד שולחו שהוא יש' שני וכאלו הוא עצמו לוה מן הגוי.
וא"ת והלא ערב אסור כשלא קבל עליו לדון בדיני יש', י"ל כשאסרו ערב בשלא עשאו לוה שליח אלא הוא מעצמו נעשה לו ערב אבל עשאו שליח ואמ' לו השני ערב בשליחותי לגוי זה מות' דשלוחו של אדם כמותו ולאו מאל תקח מאתו נשך ותרבי' נפקא לן אלא מאתם גם אתם לרבות שלוחכם א"נ י"ל דערב אעפ"י שמנהו שליח להיות לו ערב לגוי אסור דערב כלוה וחוזר ומלוה הוא דהא מפטר ליה מיניה דמלו' אבל לו' בשליחו' חברו ידו כיד שולחו לגמרי ומותר דיש' כגוי הוא, אלו דברי הנשיא הגדול.
וצלל במים אדירים אבל לא העלה בידו דברים ברורי', שאפי' תעש' יש' זה הלו' מן הגוי שליח של יש' א"א שלא יהיו נכסיו משועבדי' לגוי מעכשו ונמצא שהוא לוה הימנו וישראל חברו משעעבד לו בין מתורת שליח בין מדין לוה ממנו הילכך מכל מקום נאסר רבית זו. וכן מה שפי' בתנם לפלו' והפטר דמותר לא דאיק דא"כ למה אמרו בגמ' הניחו ע"ג קרקע והא לא עבידי אינשי דעבדי הכי ואדרבא הוי לן למימר תנם לו והפטר כדעבדי אינשי והוי רבותא טפי ולישנא דבריתא מתוקמא ביה שפיר טפי דקתני העמידו אצלו, ויש בלשון הזה תנם לו והפטר ואין בלשון הזה העמידם על גבי קרקע ובריתא חסורי מיחסרא ליה אלא ודאי לא על חנם תפסו להם בגמ' הניחם על גבי קרקע והפטר.
וגוי שאמר לישראל לוה לי מעות מישראל חברך ברבית, רבינו גרשום הצרפתי ז"ל התיר לפי שהוא כישראל שאמר לישראל הלוה לי מעותי לגוי ויש שליחות לישראל.
ויש להוסיף בדבר והוא שלא יתחייב יש' באחריות הקרן והרבי' כלו' שיעמידנו אצל גוי או שיאמר לו כמה שתקח מן הגוי תן לי ואם איני מאמינו נשבע לו. א"נ יהב ליה סתם מותר דמסתמא יש' שליח הוא כדיניה אבל אם אמר לו כל זמן שמעותי ביד הגוי אתה נותן לי דינר בחדש אסור דכיון שאם הגוי אינו פורע הוא חייב ליתן לו רבית נמצא אחריות הקרן עליו עד שיפרענו והרי זה כלוה מעות מיש' ואומר לו כל זמן שאני נותן לך דינר רבית בחדש לא יהא לך רשות לכופני לפרוע לך הקרן.
ואם אמר לו אני אתבע את הגוי ואם אינו פורע אחריותי עליך והוא יכול לתבוע את הגוי בדיניה' מותר וזהו דין ערב שישראל נעשה ערב בשביל גוי ליש' חברו והוא שיהא ישראל תובע הגוי תחלה אבל אם התנו ביניהם לתבוע יש' תחלה כדין קבלן אסור ואף כאן אם הדבר בענין שאינו יכול לתבוע הגוי דא"ל לאו בעל דברי' דידי את והתנה ליטול מן היש' אסור ואם הדבר כן בין בתנאי בין בסתם אע"ג דשקל ההוא יש' רבית מן הגוי לא שקיל האי יש' מלוה מיניה כלום דה"ל לוה מעות מיש' וחוז' ומלוה אותם לגוי, כנ"ל.
ובר ישראל דא"ל לגוי לך ולוה לי מעות ומאי דיהבת בהו קרנא ורביתא עלי והמלוה אינו יודע שבשביל ישראל הוא לוה אותם וכסבור הוא שלצורך עצמו לוה מיבעא בעו לה דייני מאי מי אמרי' אין שליחות לגוי וכיון שישראל זה אין לו עסק עם ישראל הלוה מותר דגוי הוא שלוה המעות ונתחייב באחריותם וחזר והלוה אותם לישראל או דילמא כיון דיש שליחות לגוי לחומרא כדברי ר"ח ז"ל האי לוה נמי אסור לומר כן ומלוה נמי אי ידע אסור ליטול ממנו רבית שידו של גוי זה כיד שולחו ומישראל הוא דשקיל רביתא.
השיב הר' יצחק הצרפתי ז"ל בעל התוספות ואמר נ"ל שהוא מותר משום דאת"ל נמי דאסור היכא דשוויה שליח הכא לא מחזקינן אינשי ברשיעי דנימא שליח שוויה אלא דעתו היה שילוה הגוי מישראל ויחזור וילוה לו ואפי' פירש בפירוש בפני עדים שיהא שלוחו לא מחמרינן כולי האי ולא דמי לחומרא סיפא דבריתא משום דהתם שניהם יודעים בדבר ומתכוין ישראל ליטול רבית הבאה מכיסו של ישראל אבל הכא לא וליכא איסורא (אלא) [לא] לגבי לוה ולא לגבי מלוה.
ותו בעו מיניה ז"ל אי יהב ליה ישראל לגוי משכונו ללות עליו מעות מישראל ברבית מאי מי שרו מלוה ליטול אותו רבית ואף בזה התיר משום דאקנויי אקני ליה ישראל לגוי משכונו ללות בו ברבית ויפה כיון בתשובת השאלה הראשונה אבל במשכונו של ישראל ביד גוי כיון דאחריותיה דישראל המלוה אההוא משכון אסור, והאי טעמא דכתב הרב ז"ל משום דאקנויי אקניתיה ליה לאו דסמכא הוא.
אבל היכא שלא לוה ישראל אלא להשאיל למשכונו לגוי ללות עליו מותר אע"פ שהלך לו הגוי ופרע ישראל זה המעות לישראל חבירו מותר דמתנה האו דיהב ליה לגוי וכבר קנאו הגוי לכליו של ישראל במשיכה דמשיכה בגוי קונה ומיהו כל זמן שלא משכו הגוי למשכון לא קנאו ואסור לישראל ללות עליו אבל מאחר שקנאו אע"פ שישראל נתנו לו בפני הגוי לשם הגוי וקבל המעות מישראל בשליחות הגוי כיון שהישראל אינו חייב לו כלום לחבירו מותר דכל שבאחריות הגוי מותר אע"פ שאין שליחות לגוי דישראל מטלטל בעלמא הוא וכלל גדול מסרו לך כל שבאחריות הגוי מותר.
וכן נמי בר ישראל דיהב ליה משכון לגוי ואמר לו צא ולוה לי עליו מעות מן הגוי והלך ולוה מישראל ואח"כ יודע הדבר בעדים אסור לישראל ליטול ממנו רבית ולא עוד אלא שאני אומר שאם הכיר בו ישראל שהוא של ישראל והמעות שביד הגוי נאנסו ולא הגיעו ליד ישראל לוה שהדין להחזיר לו משכונו בלא כלום כנ"ל והוא שידע המלוה בשעת הלואה שהוא שלוחו של ישראל אבל אי לא ידע חייב לשלם מעותיו לא יהא אלא גנב או גזלן תקנת השוק עשו בו.
ומשכונו של ישראל ביד גוי אה לוה הגוי עליו מעות מישראל ברבית כיון דגוי לא קני משכון דישראל אסור שיטול ממנו רבית ואם אחריותו אף על הגוי ישלם הגוי ואע"ע שאלו היה ביד הגוי הי' ניטל ממנו רבית ישראל מיהא אסור אבל אם עמד [המשכון] אצל הגוי וחזר הגוי ולוה מישראל הקרן והרבית שהיה לו כבר עליו שקיל ישראל מניה מאי דאוזיף עליה שהרי כבר משועבד לגוי למעותיו ולרביתם ונמצא זה כקונה מגוי ולא כמלוה.
ומשכונו של גוי ביד ישראל והלך ישראל זה אצל ישראל אחר ללות ממנו ברבית על המשכון אסור הואיל והראשון חייב באחריות המשכון והוא חייב לזה מעותיו ישראל מישראל שקיל רביתא אבל מצינו לר"ת ז"ל שהתיר כגון שאמר לו ישראל ראשון הלוה למלוה אני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך עליו ולא לך על מעותיך בכגון זה מותר ואע"פ שהראשון הלוה חייב באחריות המשכון לגוי התיר ר"ת ז"ל ליטול ממנו רבית עד כדי דמיו כשיבא הגוי ויפדה אותו ואם ישראל ראשון בא לפדותו קודם שיפדנו הגוי ונתרצה המלוה הרשות בידם ליטול ממנו רבית לפי שהוא כמוכרו לו מעכשיו והרב אב ב"ד ז"ל נשאל בזה ואסר, ודברי ר"ת ז"ל מוכרעין הן.
ועוד בענין רבית שאלו לר"ת ז"ל על בן משומדת אחת אם מותר להלוותו ברבית או דילמא ישראל הוא ואסור והשיב להם שמותר להלוותו ברבית, ותלמידיו של רש"י ז"ל כתבו בשם רבם ז"ל שאסור שאע"פ שחטא ישראל הוא.
ויש לדון בדבר לא יהא ממונו חמור מגופו וגופו מותר להרגו כדאמרי' המשומדין מורידין ולא מעלין ואיכא למימר כי ההיא דאמרי' גבי מסור דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא והוה ליה ישראל גמור וזה אינו מחוור דגבי משומדים שנטמעו בגויים אין ראוי לומר נפיק מינייהו זרעא מעליא ואפילו אשתו עמו וכ"ש מן הגויה שא"א שהרי הולד כמוה.
ויש לי ראיה לדבר מיהא דגרסי' בפרק אין מעמידין (ע"ז כ"ו ע"ב) המינין והמשומדין מורידין ולא מעלין א"ל אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות את המשומד ואת אמרת מורידין אלמא כל מי שמורידין אותו לא מקרי אחיך כלל והכי נמי כתיב אחיך ואע"ג דמסור נמי מורידין וממונו אסור לאבדו ואסור להלוותו ברבית התם לאו משום דלא מקרי אחיך אלא מפני שהוא כרודף כדאמרי' אף ממונן של ישראל כיון שנפל ביד גויים שוב אין מרחמין עליו אבל משומד לא מקרי אחיך הילכך אף להלוותו ברבית מותר ולא חיישינן לזרעא מעליא וכ"ש משומד לע"ז שנטמע בגויים ורחמנא אמר דליחי עמך והאי לא ליחי ולא לקיים.
ואם נפשך לומר הא תינח משומד עצמו בן המשומדת שוגג הוא והוה ליה כקטן שנשבה לבין הגויים ואתה מצווה עליו להחיותו, לא דמי , דאילו התם לא ידע כלל, אבל כיון דידע ושביק תורת ישראל ומדבק בע"ז ובחוקות הגויים הרי הוא משומד גמור דמורידין ולא מעלין.
ויש מי שדן כדברי רש"י ז"ל ואמר אע"ג דאנן לא מחייבינן לאהדורי ליה אבדתא ולא להחיותו חייב הוא במצות כיון שכן אסור הוא ללות ברבית ואף אנו אסורין להלוותו משום דקא עברינן עליה משום ולפני עור לא תתן מכשול.
אבל בירושלמי במסכת ע"ז פרק בתרא (ה"ד)מצינו מפורש כדברי ר"ת, והכי איתא התם: כותאי דקסרין בעו מר' אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו ואתם מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו א"ל אבותיכם לא קלקלו מעשיהם ואתם קלקלתם מעשיכם עד ארץ כותיים טהורה ומקותיה ומדורותיה ושביליה טהורין וכו' א"ר אלעזר הדא דתימר להאמינן שאינן שאובין אבל למדת ארבעים לא דאינון דרשין אך מעין ובור מקוה מים וכו' מה מעיין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכ"ש [בעון מרבי אבוה חלוט שלהן מהו אמר לן הלואי היינו יכולין ליסר גם מימיהן] ר' יעקב בשם ר' חנינא כותאי דקסרין מותר להלוותם ברבית ר' יוסי בעי מעתה לא נחוש על חלתן ולא חמי רבנן חוששין משמע מפני שקלקלו מעשיהן הוא מותר להלוותן ברבית ואע"פ שאבותיהן היו גרים גמורים ואף ישראל שנשתמד כיוצא בהם שהרי גר שנתגייר כישראל גמור כדאמרי' בפרק החולץ טבל ועלה ה"ה כישראל לכל דבריו למאי הלכתא א"ר יוסי ב"ר חנינא דאי הדר בו ישראל מומר הוי וכיון שמותר להלוות הכותים ברבית אף ישראל משומד כך דינו.
ואם נפשך לומ' גירי אריות הם א"ה מאי שנא כותיים דבקסרין ועוד מדא"ר אבהו אבותיכם לא קלקלו ואתם קלקלתם אלמ' אבותם גרים גמורי' היו. ובגמרין בפ"ק דחולין אמרי' דר' אבהו סבר למזבן חמרא מכותתי ובימיו גזרו עליהם והוא היה במנין עמהם אלמ' קסבר גירי אמת הם והא דא"ר יוסי מעתה לא נחוש על חלתן לאו אדר' יעקב בר אחא מקשה אלא לא נחוש להחזיק עיסתם במתוקנת לחומרא פריך ואדר' אלעזר בר יוסי דאמר שאינם נאמנים על שיעור מקוה קאי ואדר' אבהו שאסו' חלוט שלהן ועוד מצאתי בחיצונ' במסכת כותיים מז' מסכיו' קטנות דקתני אבל מלוין אותן ולוין מהן ברבית ושם נר' שאותה ברית' בגירי אמת תני ואפ"ה לענין רבית מותר.
ומ"מ למדנו שהמשומדים לע"ז מותר להלותם ברבית וכן משומד להכעי' דקי"ל מין הוא בפרק אין מעמידין. ודקא קשיא לך הא איכא משום ולפני עור לא תתן מכשול לא קשיא דכיון דאין אנו מצוין עליו להלוותו אף הוא אינו מצווה ללות דכתיב לא תשיך אבל ללות מן המשומדים אפשר שהוא אסור ללוה שהרי הם אסורין להלוות.
משום דחזינן לאינשי טובא ולמקצת דייני דטעון בהנך מילי ואיפליגו בהו אצטריך למכתב הכא מאי דנקיטינן משמעתא וממתניתא אליבא דהלכתא:

זכיה מדרבנן אית ליה. תמה אני, ואי מדרבנן אמאי מותר והא רבית דאוריתא הוא ותו איכא למידק קטן נמי הא איכא זכייה מדאוריתא כדאמרי' בפרק האיש מקדש מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא אחד ותסברא הא שליחות היא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כדרבה בר רב הונא מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא אחד וכו' דאלמא קטנים בני זכייה נינהו מדאוריתא כלומר שגדולים זוכין בשבילן.
ואיכא למימר כיון דאקשי' עלה ותסברא הא זכות הוא חובה הוא דאיכא דניחא ליה בחד וכו' ואוקי' כדרב דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן וכו' לא תיפשוט שזכין לאדם שלא בפניו בדבר שאינו שלו דהתם שלהן היתה וחלוקתן גלויי מילתא בעלמא הוא וב"ד מעמידין אפוטרפוס לכך אבל אין זכיה לקטן מדאוריתא אלא מדרבנן זוכין לו דכי היכי דאין לו שליחות אין לו זכיה ואע"ג דזכיה לאו מטעם שליחות הוא כדמוכח בקידושין, אבל רש"י ז"ל פירש שם דאמסקנא נמי תפשוט שזכין לקטן ואפי' בחוב ע"מ לזכות ולפי מה שכתבנו.
והא דאמרי' בכתובות (יא.) גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכין לאדם שלא בפניו ומשמע מדאוריתא זכין לו וגר גמור הוא ואיכא למימר שמא שאני זכות גירות אבל בעסקי ממון אין זוכין לו אלא מדרבנן ומ"מ אי זכיה לגוי מדרבנן תמה הוא היאך אמרו העמידו אצל גוי מותר ואפשר כיון דזוזי לגוי הוה דפרע להו והאי רבית נמי לכיסו של גוי הוא נופל דילמא לא אסיר מדאוריתא אלא מדרבנן ואתי דרבנן ומפקע דרבנן ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שכתבו לא גרסי' מדרבנן דמדאוריתא היא וזה נראה שהיה נכון אלא שהגמ' מכחישתו ואין שומעין להגיה ספרים:

אלא ערב לנכרי. כלומר כשלוה ישראל מנכרי וישראל נעשה לו ערב. ואקשינן סוף סוף כיון דאי בתר ערב אזלינן אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא.
כלומר כיון שהם יכולים לתבוע הערב תחלה אע״פ שהוא מוצא נכסים אצל הלוה, נמצא דישראל הערב כשפורע לנכרי המלוה וחוזר וגובה הרבית מישראל הלוה, הרי הוא כאלו הוא הלוה לישראל חברו ברבית. כגון שקבל עליו נכרי המלוה לדון בדיני ישראל. שלא יתבע מן הערב עד שיתבע הלוה תחלה כדינינו. כך פירש רש״י ז״ל, וכן פירשוה המפרשים שראיתי. ונמצא לפי פירושם, דכל שנעשה הישראל קבלן לנכרי המלוה אסור, ועכשיו דיניהם (שלמי') [של גויים] ללכת אחר מי שירצו, אפילו הכי לא נמנעו ישראל בכל מקומות אלו מהיות ישראל לוה מנכרי וישראל חברו נעשה לו ערב, ואע״פ שאינו מקבל הנכרי לדון בדיני ישראל, ולא ראיתי לאחד מן הגדולים שמיחה בדבר. ועוד קשיא לי, דאי כדברי המפרשים, היכי קאמר דאשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא, דלא הוי למימר אלא ישראל קא שקיל רביתא, דאילו אזל נכרי מנפשיה (נכרי) [וגבי] מן הלוה, נמצא דישראל הערב לא עבר ולא מידי, אלא דאלו פרע לנכרי המלוה והדר שקיל מישראל הלוה קא עבר מהשתא, משום דהשתא שקיל רביתא. ומיהו מצאתי קצת נסחאות דכתיב בהו, אשתכח דישראל קא שקיל רביתא. ומכל מקום לא ניחא לי דאם כן אף כשיקבל לדון בדיני ישראל אמאי שרי, דהא אי לא משכח לאתפרעא מלוה חוזר הוא על הערב וחוזר הערב ונוטל מן הלוה, נמצא דישראל קא שקיל רביתא, מאי קאמרת סוף סוף לא על הערב נתרבה אלא על הלוה. וכשהערב פורע וחוזר וגובה מן הלוה אינו כנוטל ממנו רבית אלא מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו לנכרי המלוה, והילכך בקבלן נמי לא על הקבלן מתרבה אלא על הלוה, אלא שיש לו לגבות בין מזה בין מזה, וכשגובה מקבלן וחוזר קבלן וגובה מן הלוה, מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו הוא שחוזר וגובה מן הלוה. ועוד דאם כן קבלן עובר בכל הלאוין כמלוה ולוה ועדים ואין לך עובר בכלן חוץ ממנו, ואם איתא, אביי דמחלק לאוין לכולהו בשלהי פרקין (עה, ב) ואמר מלוה עובר בכולן, כלומר חוץ מבל תשיך, ולוה עובר משום בל תשיך, ערב ועדים אינן עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך, א״כ לימא ערב וקבלן עובר בכלן ואף אלאו דבל תשיך ולאחיך לא תשיך, אלא ודאי משמע דאין לך ערב שעובר [אלא] על לא תשימון עליו נשך. ואע״ג דמשמע לכאורה בריש פרקין (בבא מציעא סב, א) בברייתא דר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב, דאף הערב עובר משום בל תקח מאתו נשך ותרבית, מדאתא לאוקמי הא דר' יוחנן דאמר אף רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין כתנאי, [דתניא] ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה, מאי קום עשה, לאו דאמרינן להו קומו אהדורו, אלמא אף ערב לדידיה בקום אהדר, ומאי ערב, ערב קבלן, דאלו ערב בעלמא אינו כנוטל רבית ולא עבר אלא אלאו דשימה. לא קשיא, דדילמא מאן דסבירא ליה כר' יוחנן הוא דסבר ליה הכי, אבל אנן הא דחינן לה התם, לא מאי קום עשה קרועי שטרא וקא משמע לן דשומא מילתא היא כדאיתא התם.
אלא מסתברא לי דאין ערב ואפילו ערב קבלן עוברים אלא בלאו דשימה, לפי שאין הרבית מתרבה עליו אלא על הלוה, וערב דנכרי ערב שלוף דוץ הוא, ויכול הלוה לדחות את המלוה אצל הערב, ואמר לו כלום הלויתני אלא על הערב הרי הערב לפניך, והרי הוא כערב שלנו שנשא ונתן ביד דנפטר לוה מיניה דמלוה (כב״ב קמב, א) והכי משמע בשלהי גט פשוט דערב דידהו ערב שלוף דוץ הוא, דתנן התם (ב״ב קעג, א) המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב, וקא סלקא דעתך דלא יפרע מן הערב כלל קאמר, ואבעיא להו בגמ' מאי טעמא, ואמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו גברא אשלמת לי גברא אשלמא לך, ואתקיף לה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא, ואקשינן אדרבה דינא דפרסאי בתר ערבא אזלי, כלומר בהפך הדין שאמרת, שלא יפרע מן הלוה כלל אלא בתר ערבא קא אזלי דאמר ליה גברא אשלמית לך. ולפיכך משתכח דישראל קא מוזיף ברביתא דאיהו ניהו לוה מזה ומלוה לזה, והילכך עד שיקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל אסור. וא״ת אם כן כל שישראל לוה מן הנכרי וישראל חברו נעשה לו ערב, מאי קאמר שקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל, דמשמע שהנכרי מוותר על דינו, אדרבא הא טבא ליה, דאי בעי אזיל בתר לוה ואי בעי אזיל בתר ערבא, ובשקבל עליו ישראל הלוה קיימא מילתא. לא היא, דאע״ג דקבל עליו ישראל הלוה שלא לדחותו אצל הערב, אם לא קבל עליו הנכרי דינו הוא שחוזר על הערב בלחוד, ואפילו בא לוה לפרעו אין מקבל ממנו אם ירצה, ונפקא ליה מיניה, אם יש עדית לערב ואין ללוה אלא זיבורית, דבדינינו אם רצה לוה לפרעו זיבורית שלו אינו יכול לחזור על הערב אפילו בערב קבלן, כדמוכח בהדיא בגיטין ריש פ' הנזקין וכמו שכתבתי שם (מט, ב ד״ה הניחא), ואלו בדיניהם אינו חוזר אלא על עדית דערב, דאמר ליה ללוה אין לי עסק אלא עם הערב, ועכשיו ויתר על דינו כשקיבל לדון בדיני ישראל. גם מדברי הראב״ד נראה כן, דערב שלהן ערב שלוף דוץ הוא, וזה לשונו שכתב כאן, אבל אתה נעשה לו ערב, אוקימנא כשנעשה לו ערב לנכרי, וכשקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל שלא ילך אחר הערב עד שיתבע את ישראל הלוה, וכל שכן אם המלוה ישראל שהלוה לנכרי ברבית, שאין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב אלא אם כן התנה הנכרי שלא ידחה אותו אצל הערב כל זמן שיהיה בידו לפרוע, עד כאן לשון הרב ז״ל, ואע״פ [שהרב] ז״ל נראה שסובר דכל שיכול ללכת אחר הערב כקבלן אסור כמו שנכתוב בסמוך (בד״ה תוספתא).
תוספתא (פ״ה ה״ח) ישראל שלוה מנכרי ונכרי שלוה מישראל, ישראל [אחר] נעשה לו ערב ואינו חושש משום רבית. מכאן מוכח דישראל המלוה לנכרי ברבית מותר לישראל לעשות ערב מחמת הנכרי, וכן משמע נמי מדגרסינן בירושלמי בכתובות פרק הכותב (ה״ח) גבי הנפרעת שלא בפניו, ונפרעין מן האדם שלא בפניו, אמר ר' (אבין) [ירמיה] תפתר כשרבית אוכלת בהן. וב״ד גובין רבית, תפתר כשערב לו מן הנכרי, כלומר שערב לו בשביל נכרי שלוה ממנו, וכן כתב הראב״ד ז״ל וכמו שכתבתי למעלה בסמוך, והוא שקבל עליו הנכרי הלוה שלא לדחותו אצל הערב. וכתב עוד הרב ז״ל, ואע״ג דמחזיא מילתא דהכא אע״ג דקביל עליה הכי אסור, משום דכי לית ליה לנכרי סוף בתר ערבא אזיל וקא שקיל מיניה רבית, אפילו הכי אי קביל עליה מותר, דהכי אשכחן בתוספתא. והאידנא קא חזינא דדינא דנכרים נמי הכי דייני, דכי משכחת ליה ללוה לאפרועי מיניה לא שקלי מערבא, הילכך כמי שקבל עליו לדון בדיני ישראל הוי ומותר, עד כאן לשון הרב ז״ל. ומכאן נראה שהוא ז״ל מפרש, דכל שיכול ללכת אחר הערב תחלה כקבלן אסור, וכמו שכתבתי למעלה, וכבר כתבתי מה שנראה לי. וכן הורגלו במקומות האלו לעשות ערבות לנכרי מחמת ישראל הלוה, ואע״פ שהנכרים הללו גובים ממי שירצו תחלה, ומפרשין כן בשטרותיהם ליפרע ממי שירצה תחלה.

ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו, אסור. אעלה לך לאו דוקא, אלא אפילו אמר ואני אעלה לו אסור, אלא ואני אעלה לך אעלה תחתיך קאמר. אי נמי משום סיפא דקתני ואני אעלה לך, תנא נמי הכא אעלה לך.

בשלמא סיפא לחומרא, אלא רישא כי העמידו אצל נכרי מאי הוי, והא אין שליחות לנכרי. קשה לי, סיפא מאי חומרא, מדינא נמי אסור, דכיון שהעמידו אצל ישראל ואמר לו ישראל לנכרי תנם לישראל חברי, או שאמר לו ישראל לישראל חברו קבלם לי, זכה לו ישראל חברו, ואע"ג דאין שליחות לנכרי מי גרע ממגביה מציאה לחברו למאן דאמר קנה חברו, (לעיל בבא מציעא ח, א) והכא לכולי עלמא זכה לו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה. ולא היא, דכיון דנכרי אינו בתורה שליחות, אינו בתורה זכייה כלל דאין אדם זוכה לו ולא זוכה לאחרים בשלו, והילכך ישראל שני לא זכה לראשון כלל, וכשהוא (זוכה לו אפי' קץ) [נותן לו אפילו קרן – ש"מ] מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה, והילכך אפילו העמידו אצל ישראל אינו אלא לחומרא דעלמא, אבל רישא מדינא אסור, דהא לא זכה לו ישראל לנכרי ונמצאו מעות אלו עדיין דישראל ראשון, ואלו רצה ישראל ראשון חוזר ונוטלו מישראל שני והילכך אסור, דשכר מעותיו של ישראל עומד ונותן.

אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב [אחא בריא דרב] איקא, כגון דאמר ליה, הניחם על גבי קרקע והפטר. וא"ת, למה לי הניחם על גבי קרקע, אפילו כי אמר ליה נמי תנם לישראל חברך והפטר, דהא אסתלק ליה מיניה. יש אומרים דאין הכי נמי אלא אוחרא דמילתא נקט. ואינה, דאדרבה אורחא דמילתא טפי למימר תנם לו והפטר. ועוד דשייך טפי אלישנא דברייתא, דקתני ואם העמידו אצל נכרי, דמשמע העמידו אצלו ואמר ליה תנם לו. והרמב"ן ז"ל כתב, דוקא נקטיה, דאלו בתנם לו והפטר הא לא פטרו אלא לאחר שיתנם לישראל שני ובתורת הלואה, ונמצאת הלואה קודמת לפטור והילכך אסור, אבל כשאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר כבר קדם פטורו להלואתו והילכך שרי. ולדידי ק"ל, דאי משום הא משרא שרי שהרי פטורו והלואתו באין כאחד, דאי לא תימא הכי, תקשי לן לרבינא דאוקמה משום דזכייה מדרבנן אית ליה, ואם איתא, אימת זכי ליה בעידן הלואה, ועם הלואתו זכי ליה ואסיר, אלא דזכייתו והלואתו באין לו כאחד, והכא נמי מאי שנא. אלא שהרב ז"ל הרגיש בקושיא, ואמר דלא משכחת לדרבינא אלא בדאמר לו נכרי זכה בשבילי במעות הללו ולוה ממני. ואין דברים אלו מחוורים כלל, שאם כן היה לו לפרש אלא מסתברא דטעמא דמילתא כדאמרן לעיל דאינן בתורת זכייה כלל, וכיון שכן כי אמר ליה תנם לישראל חברך והפטר, נהי דישראל ראשון אפטר מיניה, מיהו ישראל שני לא זכה ליה, וזוזי דישראל נינהו, ואי בעי הדר שקיל להו מישראל שני, דלדעת שיזכה לנכרי נתנם לו, וכל שלא יזכה מחמת נכרי אף הוא חוזר ונוטלם. ואפשר דבכי הא רבית קצוצה ליכא, דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, איסורא מיהא איכא, משום דמחזי כנותן רבית מחמת מעותיו של ישראל. ואי נמי, כיון דזוזי דישראל נינהו ובתורת הלואת רבית שקלינהו, הוה ליה כמלוה מעותיו ליתן אגר לאחר דאסור דבר תורה, דמחמתיה יהיב, כך נראה לי. ולהאי אוקימתא [נמי] סיפא משום חומרא (נמי) היא, דאי אמר ליה ישראל לנכרי הניחם על גבי קרקע והפטר והניחם, איהו אסתלק ליה, אבל ישראל לא זכי בהו, וכי הדר שקלינהו ישראל, מן ההפקר זכה בהן, והילכך כי יהיב ליה בין קרן בין רבית, מדינא מתנה דעלמה הוא דיהב ליה.

אי הכי מאי למימרא. וא"ת לימא ליה דילמא משום סיפא. לא היא, דאם איתא, ברייתא מתרצא, אבל מתניתין דלא תנא דינא דהאי סיפא מאי איכא למימר.

אמר (רבא) [רב פפא] כגון שנטל ונתן ביד. ומשמו של ר"ת ז"ל אמרו, דלאוקימתא דרב פפא כלה מתניתין דינא קתני ולא מחמרי בהא מילתא מידי, דסיפא נמי דוקא כשנטל ישראל ונתן ביד לישראל חברו, אבל כשלא נטל ונתן ביד רישא אסור וסיפא מותר, דאין שליחות לנכרי אפילו לחומרא. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה, דבסיפא אפילו לא נטל ונתן ביד אסור לחומרא, שהוא ז"ל כתב בהא דאמרינן מהו דתימא נכרי גופיה אדעתא דישראל קא עביד, שהביאו אצלו והרי הנכרי שלוחו ונחמיר מדרבנן כדמחמיר בסיפא, עכ"ל הרב ז"ל, אלמא משמע, דאפילו להאי לישנא אכתי בסיפא אחמורי מחמרינן, ולאו למימרא דבנטל ונתן ביד הוא דאמרינן דהוי משום חומרא, דבכי האי גוונא רבית קצוצה היא, אלא נאמר דמחמיר כדמחמיר בסיפא בדלא נטל ונתן ביד אלא שהעמידו אצלו. גם מה שאמר הרב ז"ל, נחמיר בה ברישא כדמחמיר בסיפא, לאו למימרא דאם נטלן נכרי מחמת שליחותיה דישראל ונתנן לישראל שני שאינו אסור אלא לחומרא, דאלו פירש כן נכרי דאדעתא דהכי קא עביד, רבית גמורה הויא, דנהי דאין שליחות לנכרי מכל מקום מעות דישראל נינהו ובאחריותו קיימי, והוה ליה כמעות דישראל ביד נכרי ואסור להלוותם ברבית, אלא הכי קאמר מהו דתימא נחמיר ונימא דאע"ג דנטל נכרי ונתנן ביד, לאו מחמתיה קא עביד אלא מחמת שליחותיה דישראל, קא משמע לן. מכל מקום למדנו מדברי הרב ז"ל, דאכתי נחמיר בשליחות דנכרי, וכן דעת ר"ח ז"ל. ולאוקימתא דרב פפא ורב אשי בתרייתא ודרבינא לכלהו סיפא משום חומרא הוא.
אבל הרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדברי ר"ת ז"ל מהא דגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"ה), מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו', ואם העמידו אצל הנכרי מותר, אמר ר' יוסי והוא שהעמידו עם הנכרי, פי' שנשא הנכרי ונתן בידו. וכן נכרי שלוה מעות מישראל וכו', ואם העמידו אצל ישראל אסור, אמר ר' יוסי והוא שהעמידו עם ישראל, כלומר ונשא ישראל ונתן בידו. מכאן נראה כדברי ר"ת ז"ל להקל דאין שליחות לנכרי ואפילו לחומרא, ועד שישא ישראל ויתן ביד מותר. ומכל מקום אף לדברי הראשונים ז"ל שאמרו דיש שליחות לחומרא, וסיפא אסור אפילו העמידו אצלו ולא נטל ונתן ביד, הני מילי לכתחלה הוא דאסור אבל אם עבר וגבה לא מפקינן מיניה, דלא גרע מאבק רבית דאין מוציאין מזה לזה. והרמב"ם ז"ל (הל' מלוה ולוה פ"ה, ה"ד) כתב שהוא רבית קצוצה, ולא ידעתי טעמו דהא בגמ' לחומרא קאמר.

רבינא אמר נהי דשליחות לנכרי (לא הוי) [לית ליה] זכייה מדרבנן אית ליה, מידי דהוה אקטן, קטן לאו אף על גב דשליחות לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה. הקשה הרמב״ן ז״ל, ואי מדרבנן אמאי מותר, דהא רבית דאורייתא [הוא]. והוא ז״ל תירץ, דכיון דזוזי לנכרי הוא דפרע להו, והאי רבית נמי לכיסו של נכרי הוא דנופל, דילמא לא אסיר מדאורייתא אלא מדרבנן, ואתא דרבנן ואפקע דרבנן. ואין תירוצו של רבנו ז״ל מחוור. ומסתברא דכל דבר שבממון משום הפקר בית דין נגעו בה, ומתנין בו לעקור דבר מן התורה, כדאמרינן ביבמות פרק האשה רבה (יבמות פט, ב).
עוד הקשה הרב ז״ל דקטן אית ליה זכייה אף מדאורייתא, כדאיתא בריש פרק [האיש] מקדש (מב, א), מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא אחד וכו', אלמא זכייה לקטן מדאורייתא אית ליה. ותירץ הוא ז״ל, דכיון דאקשינן עלה התם ותסברא הא זכות הוא חובה הוא, דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה וכו', ואוקמה כדרב דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם וכו', לא תפשוט שזוכין לאדם שלא בפניו בדבר שאין לו, דהתם שלהם היתה וחלוקתן גלוי מלתא בעלמא היא ובית דין מעמידין אפוטרופוס לכך, אבל זכייה לקטן מדאורייתא לית ליה כי היכי דלית ליה שליחות, ואע״ג דזכייה לא מטעם שליחות היא כדאיתא התם בקדושין. והא דאמרינן בכתובות (יא, א), גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. שזכין לו לאדם שלא בפניו, ומשמע דגר גמור הוא מדאורייתא, איכא למימר זכות גרות שאני, אבל בעסקי ממון אין לו זכייה אלא מדרבנן. ואין דבריו מחוורים בעיני, דבכולי תלמודא משמע דאית ליה מדאורייתא זכייה, דהא אית ליה חצר אפילו במציאה כר' יוחנן בפרק קמא דמכלתין בחצר (י, ב), וחצר מדין זכייה הוא כידה, וכדאמר ר' יוסי בר חנינא (לעיל בבא מציעא יא, א) זכתה לי חצרי זכתה לו חצרו, ואמרינן (שם יב, א) חצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לו לאדם שלא בפניו, גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו. ורש״י ז״ל פי' שם בקדושין, דאמסקנא נמי תפשוט שזכין לאדם אפילו לחוב על מנת לזכות.
והראב״ד ז״ל נראה דגריס זכייה מדאורייתא אית ליה מידי דהוה (אקניין) [אקטן], ומשום הכי רישא מותר, דישראל זכי ליה, דאמר ליה נכרי לישראל הב ליה, וישראל זכי ליה לנכרי מן התורה ומשום הכי מותר, וסיפא דאמר ישראל לנכרי הב ליה ואע״ג דנכרי לא מזכי ליה לישראל מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא זכי ומשום הכי אסור, ע״כ. ואף זה אינו מחוור, שאין (היום) [הנוסחאות מודות – שם] לו, אבל משמע דנכרי לית ליה זכייה אפילו לרבינא אלא מדרבנן, אבל קטן אית ליה זכייה מדאורייתא, והכי קאמר נכרי אע״ג דלית ליה שליחות אפילו מדרבנן, זכייה מדרבנן מיהא אית ליה, מידי דהוה אקטן, דאע״ג דלית ליה שליחות מדאורייתא אית ליה זכייה מדאורייתא, ולאו לדמויינהו לגמרי אמר, אלא לומר דכי היכי דקטן אית ליה זכייה אע״ג דלית ליה שליחות, כך נראה לי.
ואני תמיה, מנין שאין זכייה לנכרי מדאורייתא דהיכא אימעיט, אי משום דילפינן ליה משליחות, והא זכייה לאו מדין שליחות היא כדמוכח התם בקדושין, וכי תימא כל דלא אשכחן דאית ליה זכייה, ממילא לית ליה, והא שליחות גופיה אי לאו דכתיב אתם גם אתם [מה אתם] בני ברית אף שלוחכם בני ברית (קידושין מא, ב) דמעטיה קרא בהדיא, הוה אמרינן דיש שליחות אפילו לנכרי. וניחא לי, דודאי כל דלא רבייה קרא בהדיא לזכייה לית ליה, ותדע לך, דהא אפילו בישראל נמי, הא אמרינן התם בקדושין, מנין שזכין לאדם שלא בפניו, שנאמר נשיא אחד ונשיא אחד, אלמא אי לאו דגלי קרא הוה אמרינן דאין זכין לו לאדם ואפילו לישראל, והדין נותן, דאיזה זכות או שעבוד יש לו לאדם על חברו שיזכה על ידו, אלא דרבייה רחמנא, וכיון דנכרי לא אשכחן דרבייה רחמנא לזכייה, שמע מינה לישראל דרבי קרא אית ליה, נכרי דלא רבי לית ליה. וא״ת אם כן למה הוצרך הכתוב למעטו משליחות. י״ל דכיון דרבי בהדיא בתרומה להיות שלוחו כמותו מיעט נכרי, אבל בזכייה לא רבייה בהדיא דלצטריך למעוטי נכרי, אלא גלויי מילתא בעלמא דגלי קרא דאית ליה זכייה לישראל נשיא אחד נשיא אחד, (וכיון) [והיכא] דגלי גלי, דהיינו בישראל ממש כן חלוקת הארץ, בעלמא לא גלי, אלא אדרבה מכיון דאשכחן בשליחות דחלק הכתוב בין ישראל לנכרי אף בזכייה כן, כך נראה לי.
תוספתא (פ״ה, ה״ח) ישראל שאמר לנכרי, הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור. נכרי שאמר לישראל, הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר, אבל אסור מפני מראית העין. מעותיו של ישראל מופקדות אצל הנכרי מותר ללוות ממנו ברבית, ושל נכרי המופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית, זה הכלל, כל שבאחריות ישראל אסור וכל שבאחריות נכרי מותר, כך הגרסא בכל הנוסחאות, וכך היא גם בפר״ח ז״ל. כתבתיה בריש פרקין (בבא מציעא סא, ב, בד״ה יש מי) גבי תולה מעותיו בנכרי, וכבר כתבתי מה שנראה לי בפירושה, והכי קאמר, מעות של ישראל המופקדות ביד נכרי שלא להלוותם אלא מופקדות בידו סתם אין הנכרי רשאי [ליגע – ש״מ] בהן להלוותם, ולפיכך אם בא הנכרי לשלוח בהן יד ולהלוותם ברבית, הרי המעות באחריות של נכרי, וכדידיה דמו, ולפיכך מותר להלוותם ברבית, ואע״פ שהוא נותן הרבית לישראל המפקיד, מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ואיפכא במעות של נכרי המופקדות [ביד] (ב)ישראל. וכלפי מה ששנה ברישא, ישראל שאמר לנכרי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור, תנא הכא שאם לא אמר לו להלוותם ברבית [מותר]. כך נראה לי פירושה. ומקצת מרבותי ז״ל שבשו גרסת (התוספות) [התוספתא], ואמרו דמשובשת היא בנוסחאות, ואיפכא גרסינן, מעות של נכרי המופקדות ביד ישראל מותר להלוותן ברבית, ומעות של ישראל ביד נכרי אסור להלוותן ברבית. ואינה אלא כמו שכתבתי, ואין לדחוק ולהפך את הנסחאות וכל שכן שכתבה כן ר״ח ז״ל.
וסוף אותה תוספתא, ישראל שנעשה לנכרי אפטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית, ונכרי שנעשה לישראל אפטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו ברבית. כך הגרסא בנסחאות, וקא משמע לן הך סיפא, שאף מפני מראית העין אין כאן, דקול יוצא לאפוטרופסות ולסנטרות, ומידע ידעי דמעות של נכרי הם ומותר. והא דקתני רישא דתוספתא, נכרי שאמר לו לישראל הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית מותר, יש מי שאומר, דוקא בשקצץ ליתן לו דינר בין הרויח בין הפסיד, אבל אם אמר פליגנא לך ברוחא אסור, ואע״ג דלית ליה בהפסד כלום, לפי שהוא מרויח ברבית דישראל. ויש שמתירין, (ו)הואיל ולא משום כספו בא לו ועמלו קא שקיל, וכן דעת הרמב״ן ז״ל מסכמת.
נשאלה שאלה לפני רבנו יצחק הזקן ז״ל הידוע בעל התוספות, בישראל שאמר לנכרי לוה לי מעות מישראל בשמך ומאי דיהבת בהו קרנא ורביתא עלי, והמלוה אינו יודע שבשביל ישראל הוא לוה אותם, מאי, מי אמרינן אין שליחות לנכרי ושרי, כיון דישראל זה אין לו עסק עם ישראל המלוה, או דילמא כיון דיש שליחות לנכרי לחומרא, הא נמי אסור, ומלוה נמי אי ידע לבסוף אסור ליטול ממנו רבית. והשיב, נראה לי שהוא מותר, משום דאם תימצי לומר נמי דאסור היכא דשוייה שליח, הכא לא מחזקינן אינשי ברשיעי דנימא שליח שווייה, אלא דעתו היה שילוה הנכרי מישראל ויחזור וילום לו, ואפילו פירש בפירוש בפני עדים שיהא שלוחו, לא מחמרינן כולי האי, ולא דמי לחומרא דקתני סיפא דברייתא, דהתם שניהם יודעים בדבר, ומתכוין ישראל ליטול רבית הבאה מכיסו של ישראל, אבל הכא לא, וליכא אסורא לא לגבי לוה ולא לגבי מלוה.
ועוד נשאל הרב ז״ל, אי יהיב ליה ישראל לנכרי משכונו ללות עליו מעות מישראל מאי, מי שרי מלוה ליטול אותו ריבית אי לא. ואף בזה הורה להתיר, משום דאקנויי מקנה ליה ישראל משכונו ללוות בו ברבית. והרמב״ן ז״ל חלק עליו בזו, ונראית דעת רבינו יצחק ז״ל דלא שביק ישראל היתרא ואכיל אסורא, וכי היכי דלא להגיע לידי רבית דאורייתא אקנויי מקנה ליה משכון לנכרי, וקני ליה נכרי במשיכה. ומיהו אף הרמב״ן ז״ל מודה, בישראל שהשאיל משכונו לנכרי ללות עליו לעצמו שהוא מותר, ואע״פ שהלך לו הנכרי ופרע ישראל זה קרן ורבית לישראל, דהא מקני ישראל לנכרי וקני ליה נכרי במשיכה, דמשיכה בנכרי קונה.
ומשכונו של נכרי ביד ישראל, והלך ישראל ולוה עליו מישראל חברו ברבית, אמרו משמו של ר״ת ז״ל שהוא מותר, ובלבד שאמר לו ישראל, הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך עליו ולא לך עלי על מעותיך, דכגון זה לאו לוה הוא, אלא מוכר זכות שיש לו בו, ואם לאחר זמן רצה שני זה לחזור וליטול מן הראשון קרן ורבית ולהחזיר לו משכונו מותר, מפני שהוא כחוזר ומוכרו לו. אבל הראב״ד ז״ל נשאל על זה ואסר, והרמב״ן ז״ל כתב כדברי ר״ת ז״ל.

כבר ביארנו שכל המשתדל בהלואת רבית עובר בלאו המלוה והלוה והערב והעדים והסופר והסרסור מעתה ישראל שעבר ולוה מישראל אין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב כלל לוה מן הגוי ונעשה לו ישראל ערב אף זה אסור שהגוי חוזר לערב ואין לו מוסר לתבוע ללוה תחלה אפילו יש לו נכסים וסומך רבית זה על ישראל הערב ונפרע ממנו קרן ורבית ואח"כ בא ישראל ותובעו ללוה כל מה שפרע והרי הוא כנוטל רבית שנתחייב הוא בה מישראל חברו וכל שכן במתנה בשטר לפרע ממי שירצה תחלה ומ"מ אם קבל עליו לדון בדיני ישראל בענין זה ר"ל שלא יתבע לערב תחלה מותר הואיל ויש נכסים ללוה ואפילו נתמסכן הלוה והוצרך הגוי לגבות מן הערב קרן ורבית חוזר זה הערב וגובה הכל מחברו הישראל שמאחר שדין הגוי ליפרע מן הלוה תחלה ועליו הוא סומך את הרבית כל זמן שמאריכו כל מה שפרע לו ישראל נעשה כמי שהלוה דבר זה ללוה באותה שעה ואינו נוטל אלא מה שהלוהו והוא שאמרו בירושלמי של שבועות פרק כל הנשבעין וכי נפרעין לאדם שלא בפניו תפתר בשרבית אוכלת בו וכי בית דין גובין רבית תפתר בשערב לו מן הגוי:

לוה גוי מישראל ונעשה ישראל ערב עשאוה בתוספתא כישראל שלוה מן הגוי והוא שנאמר בה גוי שלוה מישראל וישראל שלוה מגוי ישראל נעשה בהם ערב ואינו חושש מעתה אחר שדיננו לתבוע מן הלוה תחלה מותר שלא נסמך ברבית זה אלא על הגוי וכשנתמסכן הגוי ובא ליפרע מישראל אחר שתבע את הגוי אותה שעה נעשה לו ערב וכאילו הלוהו באותה שעה כל מה שנתחייב לו הגוי הא אם התנה ליפרע ממי שירצה תחלה הרי סמך הרבית על הישראל ואסור ליטול ממנו הרבית ויש חולקין עם התוספתא ואוסרין בו אף בתובע לגוי תחלה שלא התירו בראשונה אלא בשישראל הערב פרע רבית לגוי ואינו נוטל מחברו אלא מה שפרע ואף בשיכול לתבוע לערב תחלה היה ראוי להתיר אלא מאחר שאף הוא סומך ברבית זה עליו נעשה הוא כמתחייב בה וכנוטל רבית מתחלה מישראל חברו אבל זה שלא פרע כלום ושכר מעותיו הוא נוטל היאך יטול שכרו מישראל חברו והדברים נראין:

יש מפרשים באיסור ערבות ישראל לגוי כשלא קבל עליו דין חכמים ליפרע מן הלוה תחלה שהטעם מפני שזה כמי שלוה הערב מן הגוי בשליחותו של ישראל וחזר הוא והלוה אותם המעות לישראל זה שלמדו מכאן בישראל שאמר לחברו לוה לי מעות מן הגוי ואני מסלקך מכל נזק שהוא אסור ובמסכת ערכין בפרק שום היתומים בשמועת אין נזקקים לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם קצת ראיה לזה לפי דעתם אלא שאין בה הכרח:

בתלמוד המערב אמרו ישראל שמנה את הגוי אפטרופוס או סנטר מותר ללות ממנו ברבית ישראל שנתמנה מחמת הגוי אפטרופס או סנטר מותר ללות ממנו מעות של גוי ומופקדין ביד ישראל אסור ללות הימנו מעות של ישראל ומופקדין ביד גוי [מותר ללות הימנו ומ"מ כבר ביארנו על התולה מעותיו ביד גוי] שהקולאר תלוי בצוארו:

כבר ביארנו שיש מפרשים תולה מעותיו ביד גוי שמלוה אותם ואומר של גוי הם ומשמע שמותר לישראל להלות מעות הגוי שלא נאסר אלא תולה שהוא שקרות אבל כל שהדבר כן מותר ואף בירושלמי אמרו גוי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי מותר אלא שאסור מפני מראית העין ר"ל שיחשדוהו שהם שלו הא כל שאין שם חשד כגון שאינו אמיד או שנתברר שכן הוא מותר והיאך אמרו כאן מעות של גוי ומופקדין ביד ישראל אסור ותירצו שכל שעומדים באחריות הגוי מותר ומה שאמרו כאן אסור כשעומדין באחריות ישראל ואף בירושלמי שנויה בחלוקה זו ומ"מ למטה יתבארו בה דרכים אחרים מצד שליחות:

גוי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר וישראל מביא לגוי וגוי לישראל ואם העמידו אצל ישראל אע"פ שלא הניחם על גבי קרקע ולא נטלם ישראל ראשון אלא שהגוי נתנם במצותו לישראל שני וסלקו מאחריותו הרי זו רבית ואע"פ שאין שליחות לגוי מ"מ הואיל ונסתלק הגוי החמירו בו כאלו היא הלואת ישראל לא אמרו אין שליחות לגוי אלא להחמיר וגדולי המחברים כתבו שהיא רבית קצוצה ולא נראו דבריהם נמצא שכל שהמעות של ישראל וגוי מלוה בשליחותו אסור מצד שליחות הישראל כשהמעות של גוי וישראל מלוה בשליחותו אסור מצד שאין שליחות לגוי ומ"מ מעות של ישראל ומלוה אותם לגוי באמצעות ישראל מותר שלא הוזכר שליחות גוי אצל ישראל ושל ישראל אצל גוי אלא כשישראל נותן הרבית וישראל אחר מקבלו אבל כל שהגוי נותנו או מקבלו אע"פ שהסרסור אמצעי בין הגוי ובין הישראל אין כאן זכר שליחות מגוי לישראל או מישראל לגוי ולא עוד אלא שהסרסור נעשה שלוחו של ישראל והרי הוא כאלו ישראל המלוה עצמו מוסרם לגוי וכל שכן גוי שלוה מישראל לצרך ישראל שמותר וכן ישראל שלוה מן הגוי באמצעות ישראל שאף בזו הסרסור הוא שליח הישראל להביא משכונו לו ולהביא לו מעותיו ומה שאסרו בישראל שאמר לחברו לוה לי מעות מן הגוי פירושו בדרך שאחריותו על הלוה וחזר זה ולוה מחברו נמצא שכל שאמרנו אין שליחות לגוי פירושו שאין ישראל נעשה לו שליח ולא הוא לישראל לשום דבר שבכל התורה שהשליח והמשלח כלם צריכים להיות בני ברית וכמו שאמרו לענין תרומה אע"פ שעושה אדם שליף להפריש תרומותיו דוקא בני ברית שנא' אתם גם אתם לרבות השליח ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ומשם אנו למדים לכל שליחות שבתורה וכן אין לו תורת זכייה שיהא ישראל זוכה בשבילו שאע"פ שזכין לקטן כמו שיתבאר בבבא בתרא אע"פ שאין לו שליחות אינו דומה שהקטן מ"מ עתיד לבא לכלל שליחות מה שאין כן בגוי:

זה שכתבנו בישראל שלוה מן הגוי ובא ישראל אחר ובקשם ממנו והעמידם אצל גוי שאינו מותר בכך אלא אם כן הניחם על גבי קרקע ונטלם האחר במצות הגוי יש מתירין אפילו נטלם ישראל ראשון מן הקרקע במצות הגוי ונתנם לישראל אחר שאין ההושטה כלום הואיל והגוי לשם ואף הם שואלים הואיל ומ"מ נסתלק זה מאחריותם מה הוצרכנו להנחה על גבי קרקע שהרי בתוספתא אמרו גוי שאמר לישראל הלוה מעותי לזה מותר ומ"מ כבר שנו בה שאסור מפני מראית העין ומ"מ הם מפרשים שמה שאמרו בגמ' סמוך עלאי עוקר לגמרי ענין והפטר שכל שאמר סמוך עלאי חזר לאחריותו ופירשו שכל שנשא ונתן הגוי ביד או שהניח הראשון על גבי קרקע ונטלם השני או שהראשון נתנם לו במעמד הגוי מותר אע"פ שלא נסתלק הלה מן האחריות ויש נמשכים לשטה זו אלא שחולקים בה בהנח על גבי קרקע דבההיא ודאי כל שאמר סמוך עלאי אסור וראיה לדבריהם שהרי כשתירצו ענין הנח על גבי קרקע שאלו מאי למימרא ותירצוה שנשא ונתן ביד ותמה על עצמך והלא עכשו היה ראוי להקשות יותר מאי למימרא אלא שכונתו היתה לומר נשא ונתן ביד ואמר סמוך עלי ואע"פ שאמר סמוך עלאי הואיל ונשא ונתן ביד מותר ומ"מ בהנח על גבי קרקע אם אמר סמוך עלאי אסור:

חכמי התוספות החמירו בקצת דברים כנגד מה שכתבנו והוא שהם למדו מסוגיא זו שאסור לישראל לשלח את הגוי שילוה לו מעות מישראל ברבית כשם שאסור לומר לו הלוה מעותי ברבית לישראל חברי ואע"פ שאין שליחות לגוי והיה לנו לדונו כאלו עשה מעצמו מ"מ כיון שהרבית בא מיד ישראל ליד גוי על דעת ליתנו לישראל שנתן לו מעותיו על מנת להלוותם לישראל אחר אסור וכמו שאמרו בבריתא ישראל שאמר לגוי צא והלוה מעותי ברבית אסור ואף בזו כששולח את הגוי ללות מישראל הרי המעות יוצאין מישראל חברו על דעת להלוותם ברבית לישראל ואף אם לא היה המלוה יודע בגוי שלצורך ישראל הוא תובען מ"מ אסור ללוה לומר לגוי שילוה לו מישראל חברו דמה לי להלוות לישראל אחר שאסור לומר לגוי מה לי ללות אבל אם אמר לו ללות מן הגוי ולוה לו מישראל נסתפקו בה חכמי הצרפתים:

חכמי הראשונים שבצרפת כתבו שגוי שאמר לישראל לוה לי מעות מישראל חברך מותר אע"פ שאין שליחות לגוי להיות כמותו נעשה הוא שלוחו של ישראל להלוות לגוי זה וכן מה שהתירו בתוספתא גוי שאמר לישראל הלוה מעותי לישראל חברך שמותר נראה שהטעם שהלוה עושה זה הישראל האמצעי שליח ללוות לו מן הגוי ומ"מ בתוספתא אמרו בזו שמפני מראית העין מיהא אסור ואם כן אף בישראל שלוה מישראל לצורך גוי היה לנו לומר כן ושמא לא החמירו במראית העין אלא כשישראל לוה ונראה כלוה מישראל אבל כשמלוה אע"פ שנראה כמלוה לישראל הואיל ומ"מ לגוי הם לא החמירו:

אף הם כתבו לשטה זו שאם לוה ישראל מחברו יצרך גוי וקצץ עם הגוי על הרבית וזה קצץ עם הישראל בפחות ממנו ונתן לו משכון ולאחר זמן פודה הגוי משכונו ונותן לזה כמו שקצץ לו הרי כל העודף ממה שקצץ הוא לחברו מעכב לעצמו אבל אם קצץ זה לחברו כמו שהגוי קצץ לו גם כן או יותר או פחות ובשעת פדיה הגוי פוחת ממה שקצץ זה לחברו מחמת שהוא אנס או אלם והמלוה אינו רוצה להחזיר לו משכונו אלא כמה שקצץ לחברו יראה שכופין אותו בכך ולא יתן זה משלו שלא לוה אלא על דעת הגוי ואם מזקיקו שלא נתן לו הגוי עוד רשאי:

אף הם כתבו שאם ישראל חייב מעות לגוי ודחקו לפרעו ואמר לו ישראל הילך משכון לוה עליו ממי שתרצה ואני פורע והלך הגוי ולוה מישראל חברו וכשבא זה לפדותו מן הגוי אומר לו לפדותו מישראל חברו יראה שאסור לו ליתנו לישראל הואיל ומתחלה מעות אלו שלוה הגוי לצורך ישראל לוה ועל כרחו היה לו לפרוע הגוי והם נמשכים בהוראה זו למה שכתבנו למעלה בשמם באיסור שולח את הגוי ללות מישראל שזו דומה לזו אבל אם השאיל ישראל משכונו לגוי והרהינו הגוי ביד ישראל לצרך עצמו ולא רצה הגוי לפדותו מחמת שהוא אנס והלך ישראל לפדותו מותר לו ליתן את הרבית ולאחר לקבלו הואיל ומתחלה לא לוה הגוי לצרך ישראל אלא לצרך עצמו ואין זה אלא כמי שקונה ממנו המשכון שהרי אם רצה לא יחזירנו אלא לגוי אבל כשישראל נתחייב מעות לגוי ונתן לו עליהם משכון לצורך ישראל לוה הגוי מתחלה ואע"פ שאין שליחות לגוי כיון שמיד ישראל באו ליד גוי על דעת להביאם לישראל אסור:

ויש אומרים שכל שהשאיל ישראל משכונו לגוי והגוי אינו רוצה לפדותו אין ישראל המלוה יכול לעכבו ולומר שלא יחזירנו אלא לגוי שלא יהא אלא גזלן שגזל מזה ונתן לזה כל זמן שהיא בעין ולא נתיאש הימנו יחזיר ומ"מ דוקא אם הגוי אלם שאין ישראל זה יכול לעכב מליתן לו הערבון אבל אם הגוי אינו אנס שיכול ישראל לומר לו איני מחזיר לך עד שתתן רבית שקצצת יראה שאף הישראל מעכב העירבון עד שיתן לו הגוי כל הרבית ואם רוצה ישראל השליח ליתן לו רבית בשביל הגוי מותר ליטול ממנו כיון שיכול ליטלו מן הגוי שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד מלוה ללוה וישראל זה שליח הוא ולא לוה:

אף הם כתבו שאם נצטרך ישראל למעות ואמר לחברו הילד ערבון של גוי הלוה עליו לגוי ונמצא הערבון שלו ולצורך עצמו אלא שהטעהו בכך וכשרוצה לפדותו הוא מגלגל עליו האמת כמו שהיה המלוה יכול לעכב עד שיתן לו קרן ורבית ויאמר לו שאינו מאמינו אפילו רצה האחר לישבע הואיל ומתחלתו בחזקת גוי נתנה לו אינו חוזר ומגיד ויש חולקין בזו והמחמיר על עצמו יראה בישע אלהים:

אלא ערב לגוי. כלומר בשלוה ישראל מגוי וישראל נעשה לו ערב. ואקשי סוף סוף כיון דגוי בתר ערבא אזיל אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא. כלומר כיון שהן יכולין לתבוע הערב תחלה אף על פי שהוא מוצא נכסים אצל הלוה נמצא דישראל הערב כשפורע לגוי המלוה וחוזר וגובה הרבית מישראל הלוה הרי הוא כאלו הוא הלווה לישראל חבירו ברבית. ואוקימנא כגון שקבל עליו גוי המלוה לדון בדיני ישראל שלא לתבוע את הערב עד שיתבע את הלוה תחלה בדיננו כן פירש רש"י. וכן פירשוה המפרשים שראיתי.
ועכשיו דיניהם של גוים ללכת אחר מי שירצה ואפילו הכי לא נמנעו ישראל בכל מקומות אלו מהיות ישראל לוה מגוי וישראל חברו נעשה לו ערב ואף על פי שאינו מקבל הגוי לדון בדיני ישראל ולא ראיתי לאחד מן הגדולים שמיחה בדבר.
ועוד קשיא לי דאם כדברי המפרשים היכי קאמר אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא דלא הוה ליה למימר אלא ישראל קא שקיל רביתא דאלו אזל גוי מנפשיה ואתפרע מן הלוה נמצא דישראל הערב לא עבד ולא מידי אלא דאלו פרע לגוי המלוה והדר שקיל מישראל הלוה קובר מהשתא משום דהשתא שקיל רביתא.

ומיהו מצאתי בקצת נוסחאות דכתיב בהו אשתכח דישראל קא שקיל רביתא. ומכל מקום לא ניחא לי דאם כן אף כשקבל לדון בדיני ישראל אמאי שרי דהא אי לא משכח לאתפרעא מלוח חוזר הוא על הערב וחוזר הערב ונוטל מן הלוה נמצא דישראל קשקיל רביתא מאי קאמרת סוף סוף לאו על הערב נתרבה אלא על הלוה וכשהערב פורע וחוזר וגובה מן הלוה אינו כנוטל ממנו רבית אלא מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו לגוי המלוה והילכך בקבלן נמי לא על הקבלן מתרבה אלא על הלוה אלא שיש לו רשות לגבות בין מזה בין מזה וכשגובה מקבלן וחוזר קבלן וגובה מן הלוה מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו הוא שחוזר וגובה מן הלוה.
ועוד דאם כן קבלן עובר בכל הלאוין כמלוה ואין לך עובר בכולן חוץ ממנו ואם איתא אביי דמחלק לאוין לכלהו בשלהי פרקין ואמר מלוה עובר בכולן כלומר חוץ מבל תשיך ולוה עובר משום בל תשיך ערב ועדים אינם עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך אם כן לימא וערב קבלן עובר בכולן ואף אלאו דאל תשיך ולאחיך לא תשיך אלא ודאי משמע דאין לך ערב שעובר אלא על לא תשימון עליו נשך.
ואף על גב דמשמע לכאורה בריש פרקין בברייתא דרבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב דאף הערב עובר משום בל תקח מאתו נשך ותרבית מדאתינן לאוקמי הא דרבי יוחנן דאמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים כתנאי דתניא רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה מאי קום עשה לאו דאמרינן להו קומו אהדורו אלמא אף ערב לדידיה בקום אהדר ומאי ערב ערב קבלן דאלו ערב דעלמא אינו כנוטל רבית ולא עבר אלא אלאו דשימה. לא קשיא דדילמא מאן דסבירא ליה כרבי יוחנן הוא דסבר לה הכין אבל אנן הא דחינן ליה התם לאו מאי קום עשה קרועי שטרא וקמשמע לן דשימה מילתא היא וכדאיתא התם. אלא מסתברא לי דאין ערב ואפילו ערב קבלן עוברין בכלום אלא בלאו דשימה לפי שאין הרבית מתרבה עליו אלא על הלוה. וערב דגוי ערב דשלוף דוץ הוא ויכול הלוה לדחות את המלוה אצל הערב ואומר לו כלום הלויתני אלא על הערב הרי הערב לפניך והרי הוא כערב שלנו שנשא ונתן ביד דנפטר לוה מיניה דמלוה והכין משמע בשלהי גט פשוט דערב דידהו ערב דשלוף דוץ הוא דתנן התם המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב וקסלקא דעתין דלא יפרע מן הערב כלל קאמר ואיבעיא להו בגמרא מאי טעמא ואמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו גברא אשלמת לי גברא אשלמא לך ואתקיף עלה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא ואקשינן אדרבה דינא דפרסאי בתר ערבא אזלי כלומר בהפך הדין שאמרת שלא יפרע מן הלוה כלל אלא בתר ירבא קאזלי דאמר ליה גברא אשלמית לך ולפיכך אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא דהוא ניהו לוה מזה ומלוה לזה והילכך עד שיקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל אסור. ואם תאמר אם כן כל שישראל לוה מן הגוי וישראל חברו נעשה לו ערב מאי קאמר שקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל דמשמע שהגוי מוותר על דינו אדרבה הא טבא ליה דאי בעי אזיל בתר לוה ואי בעי אזיל ליה בתר ערבא ובשקבל עליו ישראל הלוה קיימא מילתא. לא היא דאף על גב דקבל עליו ישראל הלוה שלא לדחותו אצל הערב אם לא קבל עליו הגוי דינו הוא שחוזר על הערב בלחוד ואפילו בא לוה לפרעו אין מקבל ממנו אם ירצה ונפקא ליה מינה אם יש עדית לערב ואין ללוה אלא זיבורית דבדיננו אם רצה לוה לפרעו זבורית שלו אינו יכול לחזור על הערב ואפילו בערב קבלן כדמוכח בהדיא בגיטין ריש פרק הנזקין וכמו שכתבתי שם ואלו בדיניהם אינו חוזר אלא על עדית דערב דאמר ליה ללוה אין לי עסק אלא עם הערב ועכשו ויתר על דינו כשקבל לדון בדיני ישראל גם מדברי הראב"ד נראה כן דערב שלהם ערב שלוף דוץ הוא וזה לשונו שכתב כאן. אבל אתה נעשה לו ערב. אוקימנא בשנעשה לו ערב לגוי ובשקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל שלא ילך אחר הערב עד שיתבע את ישראל הלוה וכל שכן אם המלוה ישראל שהלוה לגוי ברבית שאין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב אלא אם כן התנה הגוי שלא ידחה אותו אצל הערב כל זמן שיש בידו לפרוע. עד כאן לשון הרב.
ואף על פי שהרב נראה שסובר דכל שיכול ללכת אחר הערב כקבלן אסור כמו שנכתוב בסמוך.

תוספתא ישראל שלוה מגוי וגוי שלוה מישראל וכו'. מכאן מוכח דישראל המלוה לגוי ברבית מותר לישראל ליעשות ערב מחמת הגוי וכן משמע מדגרסינן בירושלמי דכתובות פרק הכותב וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. וכן כתב הראב"ד וכמו שכתבתי למעלה בסמוך והוא שקבל עליו הגוי הלוה שלא לדמותו אצל הערב. וכתב עוד הרב ואף על גב דמחזיא מילתא דהכא אף על גב דקביל עליה הכי אסור משום דכי לית ליה לגוי סוף בתר ערבא אזיל וקא שקיל מניה רבית אפילו הכי אי קביל עליה מותר דהכי אשכחן בתוספתא. והאידנא קא חזינן דדינא דגוים נמי הכי דכי משתכח ליה ללוה לאיפרועי מיניה לא שקלי מערבא הילכך כמו שמקבל עליו לדון בדיני ישראל ומותר עד כאן לשון הרב. ומכאן נראה שהוא מפרש דכל שיכול ללכת אחר הערב תחלה כקבלן אסור וכמו שכתבתי למעלה. וכבר כתבתי מה שנראה לי. וכן הורגלו במקומות האלו לעשות ערב לגוי מחמת ישראל הלוה אף על פי שהגוים הללו גובין ממי שירצו תחלה ומפרשין כן בשטרותיהן ליפרע ממי שירצה תחלה. הרשב"א.

אמר רב ששת שקבל עליו גוי לדון בדיני ישראל. וקסלקא דעתין דבעי לומר שקבל עליו לדון ביניהם בדין ישראל כישראל חברו ולהכי פרכינן דאם כן רבית נמי לא לישקול. ופרקינן שקבל עליו לזו ולא לזו כלומר דלענין גוביינא דערב קבל עליו לדון בדיני ישראל דלא ליזיל בתר ערבא אבל לענין הרבית לא קיבל עליו אלא שיהיה דינו כגוי בישראל. ובין לדיננו ובין לדיניהם גובה הגוי רבית מישראל. כן פירש רבינו.

דליכא למימר שאם קבל עליו סתם לדון בדיננו לענין הרבית דדיינינן ליה דלא לשקול רבית. שזה אינו דהא מהיכא תיתי אין לנו אלא מה שאמרו בפרק הגוזל אם אתה יכול לזכותו בדין ישראל זכהו בדיני גוים זכהו. אשתכח השתא דישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ונעשה לו ישראל ערב דאי בתר ערבא אזיל אסור ואי לא שרי. הריטב"א.

ואני אעלה לך. אעלה לך לאו דוקא אלא אפילו אמר ואני אעלה לו אסור אלא ואני אעלה לך אעלה תחתך קאמר. אי נמי משום סיפא דקתני ואני אעלה לך תנא נמי הכא אעלה לך. הרשב"א.
וכתב הריטב"א ז"ל ומיהו ישראל שהיה חייב אלף זוז לגוי לזמן ואמר לו ישראל אחר תן לי חמש מאות מאותו חוב ואני אשעבד עצמי ונכסי לך שאסלק הגוי מעליך קודם זמנו הורה רבינו הגדול בתשובת שאלה שזה מותר שאין זה הישראל נוטל כלום מן הישראל בתורת מלוה אלא בתורת שכירות ובשכר עמלו וטרחו ואף על פי שקונס עצמו שאם לא יסלקהו שיפרע לו אלף דינרין או יותר זה קנס הוא ואינו רבית ודומה זה למה שאמרו בפרק בתרא דעבודה זרה לא יאמר אדם לגוי פול תחתי לאוצר אבל אומר לו מלטני מן האוצר דכי אמר ליה פול תחתי שליחא שוייה וכי יהיב ליה לאוצר יין נסך במקום ישראל יהיב וישראל פורע חובו ביין נסך אבל כשאומר לו מלטני מן האוצר קבלנות הוא דקביל ליה ומאי דיהיב גוי לאוצר מדידיה יהיב הכא נמי לא שנא וכן הביא ראיה מן התוספתא. ע"כ.

בשלמא סיפא לחומרא. קשיא לי סיפא מאי חומרא מדינא נמי אסור דכיון שהעמידו אצל ישראל ואמר לו ישראל לגוי תנם לישראל חברי או שאמר ישראל לישראל חברו קבלם לי זכה לו ישראל חברו דאף על גב דאין שליחות לגוי מי גרע ממגביה מציאה לחברו למאן דאמר קנה חברו והכא לכולי עלמא זכה לו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה. ולא היא כיון דגוי אינו בתורת שליחות אינו בתורת זכייה כלל דאין אדם זוכה לו ולא זוכה לאחרים בשלו והילכך ישראל שני לא זכה לראשון כלל דכשהוא נותן לו אפילו קרן מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה והילכך אפילו העמידו אצל ישראל אינו אלא לחומרא בעלמא אבל רישא מדינא אסור דהא לא זכה לו ישראל לגוי ונמצאו מעות אלו עדיין דישראל ראשון ואלו רצה ישראל ראשון חוזר ונוטלן מישראל שני והילכך אסור דשכר מעותיו של ישראל עומד ונותן. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לגוי הוא וכו'. פירוש שורת הדין דסיפא מותר כיון ראין שליחות לגוי כשנתן הגוי מעות של ישראל המלוה לישראל הלוה אינו נעשה שלוחו של ישראל המלוה ועדיין המעות באחריותו של גוי כבתחלה כי אף על פי שנתנה לישראל זה לא נפטר הגוי מן הישראל המלוה ואין דעתו של גוי לתת כלום לישראל זה אלא על דעת שיהיה פטור מישראל המלוה שלו וכיון דאינו נפטר ממנו הוו להו מעות שנתן לישראל ברשותו של עצמו והגוי חייב לישראל כבתחלה וישראל זה חייב לתת מעותיו לגוי ואינו חייב לישראל כלום ומיהו אמרו רבנן שיהא שליחות לגוי לחומרא והמעות שנתן גוי לישראל שיהא בזכות ישראל הראשון וכאלו ישראל זה האחרון לוה אותם מישראל הראשון וחומרא זו אמר רבינו דחומרא בטעמא הוא פירוש חששו חכמים שזמנין שהגוי יתן לישראל זה האחרון שיזכה בהם לגמרי בשביל ישראל הראשון לא מפני שליחותו בלבד שאמר לו תנם לי אלא אפילו בלאו הכי נמי שפורע לבעל חובו וסומך ובוטח על ישראל המלוה שיקבל בפרעונו ולא ילך עמו בעקיפין ובודאי דגוי שזיכה מעות לישראל על יד ישראל זכה בהן אותו ישראל דכי אמרינן דגוי לית ליה זכייה היינו שאין לו יד לזכות הוא בשביל ישראל או שאין ישראל זוכה לגוי אבל ודאי מזכה הוא לישראל על יד ישראל ומשום דזימנין דהוי הכי ונמצא ישראל זה זוכה לישראל הראשון שהלוה לו מעות של גוי כשיקבלם והוה ישראל לוה מישראל ברבית אסרו חכמים בכל ענין ואפילו כשהגוי נותנם לישראל בשליחותו של ישראל ראשון ועל דעת להפטר והיינו דאמרינן בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא אמאי מותר דהא כיון דאין שליחות לגוי מאי דיהיב ישראל לישראל אינו אלא כאלו נתן מעצמו ומשלו ואינו נפטר מחיובו של גוי ומה שישראל זה מקבל ממנו אינו זוכה לגוי אלא לישראל הנותן הוא מתחייב. ע"כ.

כגון דאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר. ואם תאמר למה לי הניחם על גבי קרקע אפילו כי אמר לו נמי תנם לישראל חברך והפטר דהא אסתלק ליה מיניה. יש אומרים דאין הכי נמי אלא אורחא דמילתא נקט. ואינו דאררבה אורחא דמילתא טפי למימרא תנם לו והפטר. ועוד דשייך טפי אלישנא דברייתא דקתני ואם העמידו אצל גוי דמשמע העמידו אצלו ואמר לו תנם לו.
והרמב"ן כתב דדוקא נקטיה דאלו נתנם לו להפטר הא לא פטרו אלא לאחר שיתנם לישראל שני ובתורת הלואה ונמצאת הלואה קודמת לפיטור והילכך אסור אבל כשאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר כבר קדם פיטורו להלואתו והילכך שרי. ולדידי קשיא לי דאי משום הא משרא שרי שהרי פיטורו והלואתו באים כאחד דאי לא תימא הכי תיקשי לן לרבינא דאוקמה משום דזכייה מדרבנן אית ליה ואם איתא אימת זכי ליה בעידן הלואה ועם הלואתו זכה ליה ואסור אלא דזכייתו והלואתו באים לו כאחד והכא נמי מאי שנא. אלא שהרב הרגיש בקושיא זו ואמר דלא משכחת לדרבינא אלא בדאמר לו גוי זכה בשבילי במעות הללו ולוה ממני. ואין דברים אלו מחוורים כלל שאם כן היה לו לפרש. אלא מסתברא דטעמא דמילתא כדאמרן לעיל דאינו בתורת זכייה כלל וכיון שכן כי אמר לו תנם לישראל חברך והפטר נהי דישראל ראשון איפטר מיניה מיהו ישראל שני לא זכה ליה וזוזי דישראל נינהו ואי בעי הדר שקיל להו מישראל שני דלדעת שיזכה לגוי נתנם וכל שלא זכה מחמת גוי אף הוא חוזר ונוטלם ואפשר דבכי הא רבית קצוצה ליכא דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ואיסורא מיהא איכא משום דמיחזי כנותן רבית מחמת מעותיו של ישראל. ואי נמי כיון דזוזי דישראל נינהו ובתורת הלואת רבית שקלינהו הוה ליה כמלוה מעותיו ליתן אגר לאחר דאסור דבי תורה דמחמתיה יהיב כן נראה לי. ולהאי אוקימתא סיפא משום חומרא נמי היא דאי אמר לו ישראל לגוי הניחם על גבי קרקע והפטר והניחם איהו אסתלק ליה אבל ישראל לא זכי בהו וכי הדר שקלינהו ישראל שני מן ההפקר זכה בהו והילכך כי יהיב ליה בין קרן בין רבית מדינא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. הרשב"א.

וזה לשון הר"ן: ואם תאמר למה ליה למינקט הניחם על גבי קרקע וכו'. יש לומר אפילו הכי כיון דלא מיפטר ישראל ראשון אלא בהלואת רבית של חברו אסור ולהכי נקט הניחם על גבי קרקע. אי נמי נשא ונתן ביד דאפסקה למילתא. ואם תאמר והא לפי דיוקא דרבינא דאמר דזכייה מדרבנן מיהא אית ליה לא מפסיק ולא מידי אלמא אפילו בכהאי גוונא שרי יש לומר דלרבינא משכחת לה כגון דאמר לו גוי תנם לישראל חברך שיזכה בהם בשבילי והפטר ואחר כך יהיו הלואה אצלו ובכהאי גוונא דוקא הוא דשרי ובכהאי גוונא נמי הוה מצי רב הונא לפרוקה הכא כגון דאמר לו תנם בתורת פקדון והפטר ואחר כך יהיו הלואה אצלו אלא דלאו אורחא דמילתא בהכי. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: הניחם על גבי קרקע והפטר. כלומר שתהא אתה פטור יטלם הישראל בשבילי משם. ויש שפירש דדוקא נקט תנם על גבי קרקע והפטר אבל אם אמר לו תנם לי והפטר אסור דכיון שבאותה נתינה שנותן ישראל שהוא נפטר בה מן הגוי בה ישראל זה מתחייב לגוי הרי זה פוטר עצמו מן הגוי ברביתו של חברו ונראה כאלו הוא מלוה לישראל זה שיפרע מכאן ואילך לגוי בשבילו ומשום הכי בעינן דליפסקה למילתא שיתנם על גבי קרקע ויפטר ואחר כך יטלם. ואין זה מחוור דהא מעיקרא שנתנם ישראל לישראל ממש בשליחותו של גוי אלמלא טעמא דאין שליחות לגוי ואין ישראל הנותן נפטר מן הגוי שפיר ניחא לן דשרי והיכי מוספינן השתא באיסורא דלא משתרי אלא כשיניחם על גבי קרקע ויפטר. לכך הנכון כדברי מי שפירש דלאו דוקא נקטינן תנם על גבי קרקע אלא הכי קאמר בשאמר לו והפטר ויהא נתינתך בידו כנותן על גבי קרקע. אי נמי דכלפי דמעיקרא סלקא דעתין דמיירי בשהעמידו אצל גוי בלבד ואמר לו גוי תנם לו בשבילי נקטינן השתא לגזומי מילתא דאדרבה אמר לו גוי לישראל לישנא יתירתא תנם על גבי קרקע והפטר והכין אורחא דתלמודא וכדפרישנא בפרק אלו מציאות. וכן דעת רבינו. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: דאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר דהשתא אסתלק ליה ראשון מהכא. ואם תאמר למה ליה לאוקומי באומר הניחם על גבי קרקע לוקמה דאמר לו תנם והפטר דהשתא אסתלק ליה ישראל הראשון מיד שנתנה לישראל שני אם כן פרעון דרבית אינו בשביל ישראל ראשון. ויש לומר כיון דמכל מקום כיון דלא איסתלק ליה עד שיבאו ליד ישראל שני אם כן הוא עובר משום לאו דשימה ושימה דרבית הויא משעת מסירה ובההיא שעתא אכתי היה ברשות הישראל הראשון אם כן שומת הרבית שהיתה בשעת מסירה היה כדי לפטור ישראל ראשון ונמצא שהוא משלם עליו רבית. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: הניחם על גבי קרקע והפטר ונטלן משם. ואפילו הושיטם לו ישראל מותר. עד כאן.

אי הכי מאי למימרא. ואם תאמר לימא ליה דילמא משום סיפא. לא היא דאם איתא ברייתא איתרצא אבל מתניתין דלא תנא דינא דהאי סיפא מאי איכא למימר. הרמב"ן והרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: אי הכי מאי למימרא. פירוש בין ברישא בין בסיפא כי ההושטה לאו כלום היא. עד כאן.

אלא אמר רב פפא כשנטל ונתן ביד. ופרכינן ואכתי מאי למימרא. ופרקינן כגון דאמר ליה סמוך עלי מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דישראל יהיב קמשמע לן. כך הגירסא במקצת הספרים והכי פירושו דאמר ישראל לגוי סמוך עלי מהו דתימא דגוי אדעתא דישראל קיהיב דהא דאמר לו סמוך עלי ערב נעשה לו וגוי בתר ערבא אזיל קמשמע לן דמשום אמירה זו לא סמיך עליה לקיבולי בתורת ערב אלא מילתא בעלמא קאמר ליה עלי ועל צוארי. ולפי גירסא זו אנו למדים שהמלוה מעות לחברו ואמר לו אחר בשעת מתן מעות סמוך עלי אינו נעשה אפילו ערב סתם. ומיהו רש"י אינו גורס כן וכן גירסתו ואכתי מאי למימרא מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דישראל גמר ויהיב קמשמע לן. וכן הגירסא ברוב הספרים. ופירש רש"י מהו דתימא אדעתא דישראל יהיב שהרי הוא הביאו אצלו והוי גוי שלוחו וכו'. ואגב ארחין קמשמע לן מלשון רש"י דרישא הא דאוקימנא בשנשא ונתן ביד אבל סיפא אף על פי שלא נשא ונתן ביד אסור דאמרינן יש שליחות לגוי לחומרא. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: אלא אמר רב פפא כגון שנשא ונתן ביד אף על פי שלא פטרו ואכתי מאי למימרא לא צריכא דאמר ליה הב ליה וסמוך עלי מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דישראל וכו'. דגוי שליחות דישראל קא עביד וליתסר לחומרא קמשמע לן רישא מותר סיפא אסור דאינו נעשה שליח ואינו עושה שליח. עד כאן.

כגון שנשא ונתן ביד. אומר רבינו תם דהשתא תו לא אמרינן סיפא לחומרא וכו' ורבינו חננאל כתב סיפא אף שלא נשא ונתן ביד אסור לחומרא וכדקיימא קיימא ומדברי רבינו הגדול תלמוד כן. ורש"י כתב אהא דאמרינן מהו דתימא גופיה אדעתא דידיה קגמר ויהיב שהוא הביאו אצלו והרי הגוי שלוחו ונחמיר מדרבנן כדמחמרינן בסיפא. נראה מדבריו דאי לאו משום דמחמרינן לומר יש שליחות אפילו תמצא לומר דאדעתא דישראל קגמר ויהיב שרי כיון דאין שליחות לגוי. ואיכא למידק דאפילו תמצא לומר דאין שליחות לגוי היכי שרי והא מכל מקום אי אדעתא דישראל קגמר ויהיב הני זוזי דישראל נינהו ואסיר למשקל רביתא מינייהו. אלא הכי פירושו מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דישראל קא עביד ואף על פי שישראל לא על דעת כן נתנם לו אלא על דעת פרעון סלקא דעתך אמינא למיסר כאלו נתנם לו ישראל על דעת כן שאסור בין שתמצא לומר יש שליחות או אין שליחות כיון דזוזי דישראל נינהו. מכל מקום ממה שכתב כדמחמרינן בסיפא אתה למד שדעתו לומר דסיפא בשלא נטל ונתן ביד ולא למימרא דבנטל ונתן ביד הוא דאמרינן דהוי משום חומרא דבכהאי גוונא רבית קצוצה היא אלא לומר דנחמיר כדנחמיר בסיפא בשלא נטל ונתן ביד ואין אדם רשאי לזוז מדבריהם וסוגיין נמי כדרב אשי דסיפא לחומרא ואף על גב דאיפריך וכן ללישנא דהניחם על גבי קרקע סיפא לחומרא הוא כדפרישנא. ועוד דאי סיפא בשנטל ונתן בידן פשיטא שהרי חדוש הוא דרישא הויא משום דסלקא דעתין דאסור משום דגוי אדעתא דישראל גמר ויהיב ואם איתא חידושיה דסיפא היינו דסלקא דעתין דישראל אדעתא דגוי גמר ויהיב מאי למימרא ותו דליכא למימר בישראל הוא גופיה אדעתא דגוי קגמר ויהיב דגוי בישראל לא מפרש דסתמיה אניס ליה אבל ישראל בגוי פירושי הוה מפרש אדעתא דידך יהיבנא דלא מצי אניס ליה. ועוד דגוי לא קים ליה במקנה ואקנויי אבל ישראל כי שקיל ביד חובו ודאי אדעתא דפרעון שקליה. וליכא למימר איידי דתנא רישא תנא סיפא דהוה ליה לפרושי הכי בגמרא. אבל מה אעשה שבירושלמי משמע מפורש כדברי רבינו תם להקל והכי איתא התם מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו' ואם העמידו אצל גוי מותר אמר רבי יוסה והוא שהעמידו עם הגוי פירוש שנשא הגוי ונתן מידו ליד ישראל שני. וכן גוי שלוה מעות מישראל וכו' ואם העמידו אצל ישראל אסור אמר רבי יוסה והוא שהעמידו עם ישראל כלומר שנשא ונתן ביד מיד ישראל ליד ישראל משמע כדברי רבינו תם להקל. ודילמא לא סביר להו לבני מערבא דיש שליחות לגוי לחומרא כדקאמרינן בגמרין ובעל נפש יחוש לעצמו. ומיהו אפילו למאן דסבר הכין דיש שליחות לגוי לחומרא דוקא בלכתחלה הוא דלא מפקינן רבית מישראל לישראל אבל להוציא ממנו משגבה ודאי לא דלא עדיף מאבק רבית. והר"מ הספרדי כתב שהוא רבית קצוצה. ונראה מדבריו שהיא יוצאה בדיינים. ולא ידעתי טעמו דהא בגמרא לחומרא קאמר. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.
וזה לשון הריטב"א: רבינו תם פירש דכיון דאוקי השתא רישא בשנשא ונתן ביד הוא הדין לסיפא דתיהוי כולה ברייתא בחד גוונא ולא אמרינן יש שליחות לגוי לא לקולא ולא לחומרא וכן הוא בירושלמי. ואם תאמר אם כן סיפא כולה מאי קמשמע לן דהתם ליכא למימר דלא אמרינן דישראל אדעתא דגוי יהיב דהא סתם גוי אנס הוא והיאך יתן זה על דעתו מפני שהביאו אצלו או שיאמר לו סמוך עלי הא ודאי אם דעתו בכך הוא שוטה ורשע דעביד איסורא וברישא הוא דסלקא דעתין הכי דגוי סמיך אישראל הראשון נמי דידע דיכול לאפוקי מיניה בדינא. ויש לומר דאין הכי נמי דבסיפא לא אשמועינן חדושא ואפילו הכי קתני לה אגב רישא. אי נמי דהאי תנא כל שנשא ונתן ביד קרי ליה שהעמידו אצלה ואשמועינן בסיפא דדוקא בשנשא ונתן ביד אסור הא לאו הכי מותר ואין שליחות לגוי לחומרא. אבל רבינו חננאל וכל הגאונים כולם פירשו כפירוש רש"י דסיפא בשלא נשא ונתן בידן ובתוספות גם כן כתבו ראיה לדבר דאי סלקא דעתך דסיפא בשנשא ונתן ביד הא לאו הכי אין שליחות לגוי לחומרא אם כן היכי סלקא דעתך ברישא לומר דנימא דגוי אדעתא דישראל עביר ונחמור בה מדרבנן לומר דיש שליחות לגוי לחומרא דהא בסיפא שהמעות של ישראל לא אמרינן הכי וכל שכן בזו וזו ראיה לפי גירסת רש"י ופירושה אבל לא לפי הגירסא האחרת שגורסין כגון דאמר לו סמוך עלי. ואפילו הכי כיון שכל הגאונים הסכימו לפירוש רש"י אנן הכי דיינינן ליה לחומרא. ומיהו מסתברא דכיון דלא הוי אלא חומרא דרבנן שאין זה אלא כאבק רבית. ויש לרבנא משה בן ה"ר טדרוס בשמועה זו דברים שאינם מחוורים ולהכי לא כתיבנא להו. וכל שמועתנו זאת אינה אלא בהלואה שלוה גוי מישראל או ישראל מגוי כדקתני בהדיא ובהא שייך לומר שליחות ואין שליחות דכיון דאיכא חיוב מלוה כל היכא דליכא למימר שליחות לא מיפטר הנותן מחובו וקיימי מעות ברשותו כדמעיקרא. אבל בפקדון שהפקיד גוי ביד ישראל או שהפקיד ישראל ביד גוי ואמר המפקיד ליתנו לישראל שילוה אותם לו כל שנתנו המפקיר על פיו נפטר ממנו דבפקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה ולפיכך בכל כיוצא בזה כל שהחוב באחריות גוי מותר וכל שבאחריות ישראל לישראל אסור וכן אמרו בירושלמי ישראל שמנה את הגוי אפטרופוס או סנטר על מעותיו מותר ללות ממנו ברבית. מעותיו של ישראל המופקדין אצל הגוי מותר ללות ממנו ברבית מעותיו של גוי המופקדין אצל ישראל אסור ללות ממנו ברבית עד כאן. והירושלמי הזה מיירי בשאחריות המפקיד על הנפקד ואחריות הנפקד על הלוה אבל היכא דאחריות המפקיד על הלוה ואין הנפקד אלא אמצעי בעלמא יהיו הדינים בהפך. והיינו דבתוספתא תנן לה איפכא דרישא אסור וסיפא מותר וקתני עלה זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור באחריות גוי מותר. וזה כלל גדול לכל מלוה דישראל לוה או מלוה ויד גוי באמצע. ובסוף הפרק נכתבם בסייעתא דשמיא. עד כאן.

הא דרב אשי בדותא היא. פירוש לא אמרה רב אשי מעולם אלא אחד מתלמידיו אמרה מעצמו או דשמעה מכללא וטעה וקראוה על שמו וכן הלשון מתפרש בכמה מקומות. הריטב"א.

הכי גרסינן אנן לדידהו נמי בני ברית בעינן. כלומר שאין שליחות אלא היכא שהמשלח ישראל והשליח ישראל. וכתב רש"י ז"ל ולא גרסינן אנן לדידהו בעינן שלוחכם בני ברית ופשוט הוא דהא כי הוינן אנן שלוחים לדידהו הא איכא שליח בני ברית. ואיכא דגרסי אנן לדידהו בעינן אף שלוחכם בני ברית. וגם זה אינו נכון דמאי אף אדרבה עיקר בני ברית כי כתיב במשלח כתיב ומדכתיב גם אתם דרשינן גם לרבות השליח שיהא בן ברית כמו המשלח. הריטב"א.

רבינא אמר נהי דשליחות לגוי לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה. פירוש הילכך רישא מיירי שאמר הגוי לישראל בפירוש שיזכה במעות ההם מן הישראל ויחזור ויזכה לעצמו והפקר בית דין הפקר וכיון דגוי זוכה על ידו מדרבנן הוו להו מעות של גוי וכי יזיף האי מגוי יזיף. וסיפא נמי מדין זכייה. אי נמי דסיפא כדקיימא מעיקרא שיש שליחות לגוי לחומרא דבהא לא מפרקינן מידי בשיטת רש"י. הרשב"א.
ז"ל הריטב"א נהי דשליחות לגוי לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה מידי דהוה אקטן קטן לאו אף על גב דשליחות לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה. הקשה הרמב"ן ואי מדרבנן אמאי מותר דהא רבית דאורייתא. והוא תירץ דכיון דזוזי לגוי הוא ויפרע להו והאי רבית נמי לכיסו של גוי הוא נופל דילמא לא אסור מדאורייתא אלא מדרבנן ואתי דרבנן ומפקע דרבנן. ואין תירוצו של רבינו ז"ל מחוור. ומסתברא דכל דבר שבממון משום הפקר בית דין נגעי בה ומתנין בו לעקור דבר מן התורה כדאמרינן ביבמות בפרק האשה רבה.

עוד הקשה הרב דקטן זכייה אית ליה אף מדאורייתא כדאמרינן ריש פרק האיש מקדש מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא אחר נשיא אחד ואקשינן ותסברא שליחות היא והא קטנים נינהו ואין שליחות לקטן אלא כדרבה בר רב הונא דאמר מנין לאדם שזכין לו שלא בפניו שנאמר נשיא אחד נשיא אחד וכו'. אלמא זכייה לקטן מדאורייתא אית ליה ותירץ הוא ז"ל דכיון דאקשינן עלה התם ותסברא הא זכות הוא חובה הוא דאיכא דניחא ליה בהר וכו' ואוקימנא כרב דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק וכו' לא תפשוט שזכין לאדם שלא בפניו בדבר שאינו שלו דהתם שלהם היתה וחלוקתם גלויי מילתא בעלמא הוא ובית דין מעמידים אפטרופוס לכך אבל זכיה לקטן מדאורייתא לית ליה כי היכי דלית ליה שליחות אף על גב דזכיה לאו מטעם שליחות היא כדאיתא התם בקידושין. והא דאמרינן בכתובות גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין שזכין לאדם שלא בפניו ומשמע דגר גמור הוא מדאורייתא. איכא למימר זכות גרות שאני אבל בעסקי ממון אין לו זכייה אלא מדרבנן. ואין דבריו מחוורין בעיני דבכוליה תלמודא משמע דאית ליה זכיה דהא אית ליה חצר אפילו במציאה כרבי יוחנן בפרק קמא דמכלתין וחצר מדין זכיה הוא כידה וכדאמר רבי יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואמרינן זכתה לי חצרי זכתה לו חצרו. ואמרינן חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם שלא בפניו גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו ורש"י פירש שם בקידושין דאמסקנא נמי תפשוט שזכין לקטן ואפילו לחוב על מנת לזכות. והראב"ד נראה דגריס זכיה מדאורייתא אית ליה מידי דהוה אקטן ומשום הכי רישא מותר דישראל זכי ליה דאמר לו גוי לישראל הב ליה וישראל זכי ליה לגוי מן התורה ומשום הכי מותר וסיפא דאמר לו לגוי הב ליה . ואף על גב דלא מזכי ליה לישראל מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא זכיה ומשום הכי אסור עד כאן. ואף זה אינו מחוור שאין הנסחאות מודות לו אבל משמע דגוי לית ליה זכיה אפילו לרבינא אלא מדרבנן אבל קטן אית ליה זכיה מדאורייתא והכי קאמר גוי אף על גב דלית ליה שליחות אפילו מדרבנן זכיה מדרבנן מיהא אית ליה מידי דהוה אקטן דאף על גב דלית ליה שליחות מדאורייתא אית ליה זכיה מדאורייתא ולאו לדמויינהו לגמרי אתי אלא לומר דכי היכי דקטן אית ליה זכיה אף על גב דלית ליה שליחות גוי נמי אית ליה זכיה אף על גב דלית ליה שליחות. כן נראה לי. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: רב אשי כלישנא בתרא הכי מוקים לה רישא דאמר לו ישראל לגוי הב ליה וסמוך עלי וגוי אינו נעשה שליח ומשום הכי מותר. וסיפא דאמר לו לגוי הב ליה וכו' וישראל עושה שליח ואפילו הכי אסור משום דאתיא הלואה מיד ישראל ליד ישראל. ורבינא לא מוקים לה הכי אלא רישא דאמר לו גוי לישראל הב ליה וישראל זכי ליה לגוי מן התורה משום הכי מותר וסיפא דאמר לו ישראל לגוי הב ליה אף על גב דגוי לא זכי ליה לישראל מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא זכי ומשום הכי אסור. עד כאן.

ואני תמה מנין לנו שאין זכיה לגוי מדאורייתא ואי דהכא אימעוט משום דילפינן לה משליחות והא זכיה לא מדין שליחות היא כדמוכח התם בקידושין וכי תימא כל דלא אשכח דאית ליה זכיה ממילא לית ליה והא שליחות גופיה אי לאו דכתיב אתם גם אתם מה אתם בני ברית וכו'. דמיעטיה קרא בהדיא הוה אמרינן דיש שליחות אפילו לגוי. וניחא ליה דודאי כל דלא רבייה רחמנא בהדיא לזכייה לית ליה ותדע לך דהא אפילו בישראל נמי דהא אמרינן התם בקידושין מנין שזוכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא אחד נשיא אחד וגו' אלמא אי לאו דגלי קרא הוה אמינא דאין זוכין לו לאדם ואפילו לישראל והדין נותן דאיזה זכות או שעבוד יש לו לאדם על חברו שיזכה על ידו אלא דרבייה רחמנא וכיון דגוי לא אשכחן דרבייה רחמנא לזכייה שמע מינה לישראל דרבי קרא אית ליה גוי דלא רבייה לית ליה. ואם תאמר אם כן למה הוצרך הכתוב למעטו משליחות. יש לומר דכיון דרבי בהדיא בתרומה להיות שלוחו כמותו מיעט גוי אבל בזכייה דלא רבייה בהדיא דליצטריך למעוטי גוי אלא גלויי מילתא בעלמא דגלי קרא דאית ליה זכייה לישראל מדכתיב נשיא אחד והיכא דגלי גלי דהיינו בישראל ממש כחלוקת הארץ בעלמא לא גלי אלא אדרבה מכיון דאשכחן בשליחות דחלק הכתוב בין ישראל לנכרי אף בזכייה כן כן נראה לי. הרשב"א.

תוספתא. ישראל שאמר לגוי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור וגוי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין. פירוש לנקות עצמו מן הדומה לכיעור ומן החשד והיינו דאמרינן בריש פירקין אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי כלומר שהוא אומר של גוי הם והרי הם שלו כך פירש רש"י אלמא שרי. ורבינו הגדול כתב תולה מעותיו ביד גוי ותרווייהו איתנהו. מעותיו של ישראל מופקדות אצל הגוי מותר ללות ממנו ברבית ושל גוי המופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית. זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור שבאחריות גוי מותר. כך היא הגירסא הכתובה בנסחאות וטעותא היא. ואיפכא גרסינן מעותיו של ישראל מופקדות אצל גוי אסור וכו' תולה מעותיו ביד גוי וכללא דקתני דוקא הוא כל שבאחריות ישראל אסור והיינו מעותיו של ישראל אצל הגוי שאם הותירו הותירו לו. סיפא דברייתא ישראל שנעשה לו לגוי אפטרופוס או סנטר אסור ללות ממנו ברבית לגוי שנעשה אפטרופוס לישראל או סנטר אסור ללות ממנו ברבית וכך מצאנוה בנסחאות ודוקא היא וממילא שמעינן מינה דהכי גרסינן לרישא כדכתב והך סיפא קמשמע לן שאף מפני מראית העין אינו אסור דכולי עלמא ידעי דמעות דגוי הם הואיל ונעשה אפוטרופוס או סנטר שלו. ורבינו חננאל כתב לשון דתוספתא כמו שכתובה בנסחאות וכתב בסיפא (ישראל שמינה גוי) גוי שמינה ישראל אפוטרופוס אסור ללות ממנו ברבית ובאמת שנמצא כן במיעוט נסחאות משובשות מן הירושלמי וגרסינן נמי ישראל שמינה את הגוי אפוטרופוס או סנטר מותר ללות ממנו ברבית וזה אי אפשר. ובתוספתא הכי תני לה כדכתיבנא הילכך נקטינן לקולא כדכתבינן לעיל. והוי יודע כי רבינו חננאל מפרש לה כגון שקבל עליו אחריות שאם פחתו פחתו לנפקד ואם הותירו הותירו לנפקד ובין שאמרו כך בין אנו שאמרנו כך לדבר אחר נתכוונו. ואי קשיא לך להאי גירסא דידן מעותיו של גוי המופקדות אצל ישראל אמאי מותר כיון דאין שליחות לגוי. לא קשיא כי אמרינן אינן שליחות לגוי היכא שהלוה גוי לישראל ונתחייב באחריותן ואחר כך אמר לו תנם לישראל חברך משום דמדינא לא נעשה אותו ישראל שלוחו של גוי והמקבל אינו זוכה בהם לגוי ומעות של ישראל הם והוא אומר לו ליתן רבית לגוי אשתכח דאיהו שקיל רביתא ואפילו אמר לו תנם לו והפטר אסור כדפרישנא לעיל דכיון דלא מפטר מיניה אלא משום דמחייב ליה האי שני וגוי לא קננהו למעות ולא נתחייב לו זה בדיננו אסור ויש אומרים דאם אמר לו תנם לו והפטר מותר והניחם על גבי קרקע לאו דוקא אבל הכא אף על גב דאין שליחות לגוי זוזי לא קני מאי עבד מעות דגוי נינהו ורבית דגוי הוא הילכך מותר. הרמב"ן.

אבל הרשב"א כתב וזה לשונו: מעותיו של ישראל מופקדות אצל הגוי מותר וכו'. זה הכלל וכו' כך הגירסא בכל הנסחאות וכך היא גם בפירושי רבינו חננאל וכבר כתבתיה בריש פירקין גבי תולה מעותיו בגוי וכבר כתבתי שם מה שנראה לי בפירושה דהכי קאמר מעות של ישראל המופקדות ביד גוי שלא להלוותם אלא מופקדות בידו סתם אין הגוי רשאי ליגע בהן ולא להלוותם ולפיכך אם בא הגוי לשלוח בהם יד להלוותם ברבית הרי המעות באחריותו של גוי וכדידיה דמו ולפיכך מותר ללותם ברבית ואף על פי שהוא נותן הרבית לישראל המפקיד מתנה בעלמא הוא דקיהיב ליה. ואיפכא במעות של גוי המופקדות ביד ישראל וכלפי מה ששנה ברישא ישראל שאמר לגוי הילך שכרך ובא והלוהו מעותי ברבית אסור תנא הכא שאם לא אמר לו להלוותם ברבית מותר כן נראה לי פירושה. ומקצת מרבותיו שבשו גירסת התוספתא ואמרו דמשובשת היא בנסחאות ואיפכא גרסינן ואינה אלא כמו שכתבתי ואין למחוק ולהפך הנסחאות וכל שכן שכתבה רבינו חננאל. עד כאן לשונו. והא דקתני רישא דתוספתא גוי שאמר לו לישראל הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית מותר. יש מי שאומר דוקא בשקצץ ליתן לו דינר בין הרויח בין הפסיד אבל אם אמר לו פליגנא לך ברווחא אסור ואף על גב דלית ליה בהפסד כלום לפי שהוא מרויח ברבית דישראל. ויש מתירין הואיל ולא משום בספו בא לו ועמלו קא שקיל וכן דעת הרמב"ן מסכמת. הרשב"א.

בד"ה מצאו ישראל כו' דאפילו לא היה המלוה חייב לעכו"ם כו' עכ"ל ר"ל למאי דאיירינן בשמעתין דחייב המלוה רבית לעכו"ם ודאי דאסור שהוא פורע הרבית לעכו"ם בשביל המלוה החייב לעכו"ם אלא אפילו לא היה המלוה חייב כו' אסור מדין ערב כדין תן מנה לפלוני כו' ודו"ק:

בד"ה כגון שנשא ונתן כו' ויתן המעות לעכו"ם או אפי' לישראל אך שיאמר המלוה אני (מלוה) [פורע] לך בשביל העכו"ם כו' עכ"ל כן הוא בספרים שלפנינו ור"ל שישראל המלוה נתחייב לעכו"ם המעות בקבלתו המשכון ממנו והעכו"ם נתחייב מעות ללוה בקבלתו המשכון ממנו והרי המלוה פורע ללוה בשביל העכו"ם ושרי וק"ל:

א"ר יוסי כמה סמיות עיניהן של כו'. רשב"א אמר כל מי שיש לו מעות כו' יש לדקדק מאי כפר באלהי ישראל איכא בחותם על הרבית וע"ק מאי אשמועינן רשב"א כל מי שיש כו' וכי קרא אתא לאשמועינן ונראה לומר דקאי אדלעיל דקאמר עמי ועכו"ם עמי קודם בחנם וקאמר ר' יוסי כל התולה מעותיו בעכו"ם שהוא מסמא עיני העולם לומר שהם של עכו"ם ואינו רוצה להלוותן חנם נמצא עושה את עצמו עכו"ם הכופר באלהי ישראל וזה שדקדק לומר ישראל שהם עמי הם קודם והוא כופר בזה ועושה עצמו עכו"ם ורשב"א בא לומר בענין זה ודקדק בקרא שאמר עושה אלה במצות שב ואל תעשה ואמר דמשתעי קרא במי שיש לו מעות והיה לו אפשר להלוותן לעכו"ם ברבית ומלוה אותן לישראל שלא ברבית עליו הכתוב אומר כספו לא נתן בנשך דהיינו שהיה אפשר לו ליתן בנשך לעכו"ם ונתן לישראל בחנם והא למדת שכל המלוה לעכו"ם ברבית ולא רצה להלוותן לישראל בחנם נכסיו מתמוטטין והכי מוכח הסוגיא דסוף פ"ב דמכות דמוקי להאי קרא כספו לא נתן בנשך אפילו ברבית לעכו"ם והשתא דאיירי בכה"ג אין זה סותר מה שפסק הרמב"ם שמצוה ליטול רבית מעכו"ם ודו"ק:

רשע יורד עמו לחייו פירוש אם היה בעל מלאכה קובע לו חנות בצדו כמ"ש בפ' לא יחפור בר מבואה דאוקי ריחיא קמפסקת לחיותאי וכי קרי ליה רשע בלא דינא פסקינן דינא דמוקי עליה ריחיא לכתחלה עכ"ל הערוך בערך חי ע"ש:

גמ' אמר רב אשי כי אמרינן אין שליחות לנכרי כצ"ל:

רש"י ד"ה אבל אנן לדידהו וכו' עד ואתם שולחים לא נאמרה וכו' כצ"ל:

ד"ה זכייה מדרבגן וכו'. עד בהלואה זו מישראל ראשון כצ"ל:

תוס' ד"ה כגון שנשא ונתן ביד וכו' אלא מיירי כגון שנטל ונתן ביד וכו' וקמ"ל דלא אמרי' אדעתיה דעכו"ם גמר ומקני וכו'. ויש לדקדק דאיך סלקא דעתין לומר דהישראל כשנוטל מהעכו"ם ונותנו לישראל שני אדעתיה דעכו"ם הוא נותנו ומקני ליה לישתרי והא אין שליחות לעכו"ם וא"כ איך נעשה הישראל ראשון שלוחו של העכו"ם לקולא דיהא מותר בשביל זה וצריך לומר דלא מטעם שליחות ה"א דלישתרי אלא מטעם דהוה אמינא דאפי' היכי דהישראל ראשון נטלו מן העכו"ם ונתנו לישראל שני אינו פוטר את העכו"ם מחובו והמעות הן עדיין של העכו"ם אלא שהוא מטריח עצמו בשבילו לקחת אותן מידו ולתת אותן ליד הישראל והישראל שני הוא לוה של העכו"ם לא של הישראל ראשון והוי כאלו הוא אפוטרופוס של עכו"ם ומלוה מעותיו של העכו"ם לישראל ברבית שהוא מותר כמו שכתבו התוס' בסמוך בדבור זה ולזה נתכוין הרא"ש שכתב וז"ל וקמ"ל דלא אמרינן אדעתיה דעכו"ם גמר ומקני ליה ולא שיפטר ישראל הראשון את העכו"ם ויתחייב לו ישראל השני ועי' שם ונפקא מינה דלר"ת אפי' לחומרא אין שליחות לעכו"ם ואינו אסור בסיפא אלא כשנושא ונותן ביד:

גמרא בדותא היא כו' נ"ב או ברותא:

רש"י בד"ה אלא רישא כו' מותר כיון כו' הד"א:

תוס' בד"ה כגון שנשא כו' ויתן לפדות המשכנות לכותי או אפי' לישראל אך שיאמר למלוה אני פורע כו' כצ"ל ונ"ב ס"א ועיקר ויתן המעות לכותי או אפילו לישראל אך שיאמר המלוה אני מלוה לך בשביל הכותי כו':

גמרא ואם העמידו כו'. ומקשה תינח העמידו בסיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לעובד כוכבים ישראל מישראל קמקבל רבית ומשני כגון כו' והפטר וא"ל לאשמעינן סיפא במלוה עובד כוכבים ג"כ [בדלא אמר והפטר] דאשמעינן יש שליחות לעובד כוכבים לחומרא [ובלא והפטר] אבל רישא דברייתא הומ"ל רבותא אף בהעמידו אצל העובד כוכבים אסור אם לא אמר לו והפטר:

גמ' זכייה מדרבנן וכו'. א"ל היאך יתירו רבנן רבית עיין בסמוך גבי גר ועיין:

ברש"י בד"ה והא כיון דעובד כוכבים בתר ערבא אזיל ואינו תובע אלא את הערב. משמע הא קביל עליו לתבוע שניהם וכערב קבלן בדין ישראל שרי ודוקא ערבא [ר"ל דלא אזיל אלא בתר ערבא] אבל ממ"ש אח"כ בד"ה לדון בדין ישראל כו' משמע שכל שיכול לתבוע לערב תחלה [אף שיכול לתבוע גם הלוה] אסור עד שיקבל עליו שלא לתבעו עד שיתבע הלוה ולא ימצא לגבות הימנו וכ"כ הרב ב"י בשם רש"י ריש סי' ק"ע:

בתוס' בד"ה כגון כו' וקמ"ל דלא אמרינן כו'. וברשות דעובד כוכבים הוא ובאחריותו ולא לקחו לו לפרעון רק נטלו מעובד כוכבים ונתנו לישראל ושרי כדבסמוך ישראל שמינוהו עובדי כוכבים מותר ללוות ממנו ברבית כו' זה הכלל כו' והא דכתבו בסמוך בד"ה בשלמא כשלא הניחן על גבי קרקע כו' אפילו אמר לי' והפטר אסור היינו משום שקיבל המעות וכו' שהיה עד עתה המעות באחריותו ועיין והא דאין שליחות לעובד כוכבים היינו כשהוא באחריות הישראל כמו ברישא דאסור אי לאו דנטלו העובד כוכבים בידו אבל לפי' רש"י דאיירי ואם העמידו דבסיפא בלא נשא כו' ואפ"ה אסור אף שהן באחריות העובד כוכבים דאין שליחות לעובד כוכבים לפי"ז יהיה הירושלמי דלא כרש"י וריהטא דשמעתין כרש"י דקאמר מהו דתימא עובד כוכבים גופיה וכו' ור"ל והוי שלוחו והדין יש שליחות לעובד כוכבים לחומרא אבל לפי' התוס' לא יתכן יפה מהו דתימא וכו' מה בכך הלא אין שליחות לעובד כוכבים אפילו לחומרא ואם נאמר דה"א הכל עובד כוכבים גופיה כו' ויש שליחות לחומרא א"כ העיקר חסר אך ר"ל מהו דתימא וכו' א"כ הוא באחריות ישראל ואסור אף לפי האמת קמ"ל ודו"ק ועיין באשר"י. ז"ל הר"ן דוקא בכה"ג שנשא ונתן שרי אבל אמר לו תנם לו והפטר לא שכיון שלא היה נפטר ישראל ראשון אלא בהלואת רבית של חבירו אסור ומיהו הומ"ל כגון דאמר לו תנם לו בתורת פקדון והפטר ואח"כ יהיה הלואה אצלו אלא דלאו אורחא דמלתא בהכי:

בא"ד אך שיאמר למלוה אני פורע וכו'. וי"ג שיאמר המלוה אני מלוה לך בשביל וכו' ור"ל (צ) שישראל המלוה נתחייב לעובד כוכבים המעות בקבלתו המשכון ממנו והעובד כוכבים נתחייב מעות ללוה בקבלת המשכון ממנו והרי המלוה פורע ללוה בשביל העובד כוכבים ושרי כ"כ מהר"ש. ז"ל הר"ן וישראל שאמר לעובד כוכבים לוה לי מעות מישראל ברבית ומה דיהבית בה קרנא ורביתא עלי דבר זה נשאל ר"י בעל התוס' מי אמרי' כיון דאין שליחות לעובד כוכבים הני זוזי דעובד כוכבים נינהו ושרי או דלמא כיון דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא אסור והשיב שזה מותר דלא מחזקינן אינשי ברשיעי דנימא שליח שויה אלא אמרינן דעתו של זה שילוה העובד כוכבים מישראל ויחזור וילוה לו וכו' ועוד התיר הרב ז"ל אפילו היכא דיהיב ליה ישראל לעובד כוכבים משכון ללוות עליו ברבית מישראל שרי משום דאמרינן דאקנויי אקני ליה ישראל למשכוני' לעובד כוכבים ועובד כוכבים אמשכון דידיה הוא דיזיף והרמב"ם חלק בזה וכו' עכ"ל. ומזה מוכח דלר"ת בלא משכון פשיטא דשרי ועיין. ודיני רבית היוצאין משמעתא זו אכתבם על קונטרס מיוחד באי"ה ב"ה:

רש"י ד"ה הוא ניהו. ערב זה כאלו לוה מן הנכרי כו'. כצ"ל ועי' נ"י ורש"י שם:

גמ' ע"ג קרקע והפטר. עיין לקמן דף קיב ע"א תוס' ד"ה חוזר:

תוס' ד"ה מצאו וכו' כנותן למלוה עצמו. עיין לעיל דף נז ע"ב תוס' ד"ה לספק:

והא דר"א בדותא היא. נראה דאינו בדותא שהוא דבר הבדוי שאין לו שרש וענף כלל ז"א דיש מקום לדברי ר"א לר"ש רפ"ב דקידושין דס"ל גוי ליתי' בתרומה דנפשי' א"כ ליכא למילף מתרומה דשא"ה דאיהו לא מצי להפריש בדנפשי' לא נעשה נמי שליח משא"כ הכא בהלואה איתי' בהלואה וריבית דנפשי' נעשה נמי שליח וסברא זו אמרי' התם כדבעי למילף תרומה מגט ע"ש וא"כ צדקו דברי ר"א אי אתי' ברי' כר"ש אך הואיל ולא קי"ל כר"ש אמר הא דר"א בדותא היא מלשון פוק תני לברא דאמר לך מני ר"ש היא עי' בשבת ק"ו א' כה"ג:

וכן בלישנא בתרא י"ל כן דסברת ר"א הואיל ושליחות דכל התורה מגט ילפי' והתם אין גוי נעשה שליח לדידן הה"נ בעלמא אין גוי נעשה שליח ואע"ג דשאני גיטין משום דליתי' בגירושין דנפשי' מ"מ לא מצינן למילף מניה שיעשה גוי שליח לדידן דדיו כגט וכל זה אינהו לדידן אבל אנן לדדהו זה דבר שלא מצינו בגט כלל דלא שייך שיהי' המגרש גוי ויעשה שליח ישראל וכיון שלא מצינו ככה א"כ בעלמא אנן לדדהו נעשה שליח זה נראה סברת ר"א אך כ"ז לר"ש הנ"ל אבל לרבנן התם דמייתר גם אתם לומר שאין שליחות לגוי וע"כ להורות אפי' אנן לדדהו וכדפרש"י אתם היינו שולחים כו' דאס"ד לא אתי אלא למעט אינהו לדידן בלא קרא נמי נדע דדיו דתרומה כגט דאינהו לא נעשה שלוחי' מטעם הנ"ל אע"כ קרא אתי לרבות אפי' אנן לדדהו ולא משכחת לדר"א אלא לר"ש והיינו בדותא:

הא דפרש"י מתרומה ילפי' שליחות ר"ל הא דאין שליחות לנכרי ילפי' ק"ו מתרומה דאיתא במחשבה ואין גוי נעשה שליח מכ"ש בשארי מילי דליתא במחשבה כן פי' מוז"ה במהרשש"ך ז"ל:

בתוספות בד"ה מצאו ישראל כו' וי"ל דנקיט לך משום העמידו כו' דאפי' מקבל ישראל רבית שרי כו' עכ"ל. ואף למסקנא דמוקמינן דאיירי שנטל העכו"ם ונתן ביד וא"כ כבר נסתלק לו הישראל הראשון לגמרי אפ"ה איירי בכה"ג שחזר העכו"ם וצוה לישראל הראשון שיקבל הקרן והריבית מיד הישראל השני וקמ"ל דאפ"ה שרי וכן הוא להדיא בהגהות מרדכי ע"ש. אלא שיש טעות סופר שם ובין ראשון לשני נתחלף בדפוס ועיין מה שאכתוב בסמוך:

בד"ה בשלמא סיפא לחומרא כו' וי"ל דאפי' שיוכל לזכות לחבירו במציאה כו' השתא מיהא שהעכו"ם אינו מפקירן אלא בא לזכות כו' אין לו כח לזכות כו' עד סה"ד. ונ"ל דמה שכתבו התוס' שכיון שהעכו"ם אינו מפקירן אין לו כח לזכות כו' כוונתם בזה דכיון שהישראל הראשון אין לו כח לזכות במעות עבור ישראל חבירו נמצא שעדיין הם ברשות העכו"ם שהעכו"ם יכול לחזור ולתבוע דמיו מישראל השני שלקחן מידו דהא בישראל נמי כה"ג מי שהיה חייב מנה לחבירו ונתן המנה לאיש אחר שאינו שליח המלוה וא"ל הולך מנה לפלוני שאני חייב לו היה יכול לחזור בו וליקח המנה מידו אי לאו משום דקי"ל הולך כזכי וא"כ בעכו"ם דלא שייך לא שליחות ולא זכייה א"כ נראה שיכול העכו"ם לחזור בו ולהוציא המנה מיד ישראל השני. ועוד נרא' שאדרבא אם יתבע הישראל הראשון לשני מצי השני למימר ליה לאו בעל דברים דידי את לפי שאני לא זכיתי במעות לצורכך ואע"ג דבודאי יכול הראשון להוציא מן השני מדרבי נתן כדאיתא בח"מ סי' פ"ו גבי משכון של עכו"ם ע"ש. מ"מ לא איכפת לן בזה לענין ריבית דסוף סוף העכו"ם הוא הבע"ד של הישראל השני ומה"ט יש לו להיות מותר אף בהעמידו אצל ישראל. ואין להקשות אכתי אמאי לא הוי ריבית גמור ומאי שנא מהא דקי"ל מעותיו של ישראל מופקדות ביד עכו"ם דלא שרי בתוספתא שהביאוה התוספות בסמוך אלא דווקא כשהם באחריות העכו"ם והיינו שהעכו"ם הלוה אותם מדעתו ואם לא ישלם הישראל יתחייב העכו"ם לשלם ומש"ה שרי אבל אם הם באחריות הישראל המפקיד לענין פרעון אסור כדאיתא בש"ע י"ד סימן קס"ט סעיף י"ג ומשמע שם דריבית קצוצה נמי הוי ע"ש בט"ז וש"ך. וא"כ ה"נ הרי הם באחריות הישראל הראשון לענין הפרעון שהרי העמידו העכו"ם אצל השני ונתרצה להלוותם לו. אלא דיש לחלק דשאני פקדון דברשותיה דמרא קמא קיימי וא"כ אף דאין שליחות וזכיה לעכו"ם מ"מ ממילא הם של ישראל ראשון וכיון שמקבל עליו אחריות ה"ל לגמרי כישראל המלוה לישראל משא"כ הכא שהעכו"ם קיבלם בתורת הלואה מישראל הראשון וה"ל כדידיה דמלוה להוצאה ניתנה אלא שאנו רוצים לאסור כיון שהישראל הראשון מצווה לעכו"ם ליתנם לישראל השני בתורת פרעון א"כ בזה אמרינן שפיר דכיון דאין שליחות וזכיה לעכו"ם א"כ אכתי לא נפקי מרשותיה ויש לו להיות מותר אלא דלחומרא אמרינן יש שליחות כן נ"ל בכוונתם ועיין בהגהת מרדכי. וכן יש לפרש מ"ש התוספות עוד אלא רישא אמאי שרי בהעמידו אצל העכו"ם כו' נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו לעכו"ם כו' עכ"ל. כוונתם נמי על הענין שכתבתי דכיון שהישראל השני לא זכה בשביל העכו"ם א"כ אין יכול העכו"ם לתובעו דמצי למימר ליה לאו בע"ד דידי את שאף שצוית לישראל ראשון ליתן לי מ"מ לא זכיתי בשבילך אלא הרי הם עדיין ברשות ישראל הראשון שיכול לתבוע את השני וממילא שנשאר תביעת העכו"ם על הראשון ושל הראשון על השני וא"כ ה"ל ריבית קצוצה וע"ז כתבו דמשני בגמרא כגון דא"ל הניחם על קרקע והפטר והלוה יטלם בציווי העכו"ם וא"כ העכו"ם הוא הבע"ד של השני וע"ז כתבו עוד דאע"ג שהראשון לא הפקיר המעות כשהניחם ע"ג קרקע והוי עדיין שלו כוונתם בזה דאע"ג שהישראל לא הניחם על דעת הפקר אלא ע"מ שיטלם הישראל השני לצורך העכו"ם כמו שהתנה תחלה תנם לי ואני אעלה לך דעליה קאי ואם העמידו אצל העכו"ם וא"כ יש סברא קצת לומר כיון דסוף סוף לא זכה בהם השני על דעת העכו"ם וא"כ נתבטל התנאי וממילא ה"ל של ישראל הראשון כמו מעיקרא אפ"ה שרי כיון שכבר פטרו העכו"ם בפירוש ומשום מראית עין נמי ליכא כיון שלא לקחם מהישראל אלא מע"ג קרקע ותיכף שהניחם ע"ג קרקע לא נשאר שם לוה עליו וכתבו עוד דכשלא הניחם ע"ג קרקע אלא א"ל תן לישראל והפטר אע"ג שא"ל אני אתנם אפ"ה אסור משום דנראה כנותן לו ריבית ונ"ל דאיסור זה אינו אלא משום מראית עין כדאיתא בפוסקים בשם התוספות גבי מעותיו של עכו"ם שמופקדים ביד ישראל והם באחריות העכו"ם לענין הפרעון וה"נ דכוותיה וזה שדקדקו לכתוב שא"ל אני אתנם פירוש דבזה אסור רק משום מראית עין אבל אם א"ל סתם תן לישראל והפטר והישראל יתנה עם השני על הקרן והריבית אפשר דמדינא נמי אסור שהרי לא יסתלק הישראל הראשון מהעכו"ם אלא לאחר שקיים התנאי ונתנם להשני ע"מ שיתן קרן וריבית וא"כ תחילת הנתינה ופסיקת הריבית הוא באיסור שבשעת הנתינה עדיין מעות שלו הם משא"כ כשהישראל לא התנה עם השני אלא שהעכו"ם התנה עמו א"כ אין תחילת הנתינה באיסור שהרי הישראל אינו יכול לתבוע את השני אלא שהעכו"ם הוא הבע"ד שלו שהתנה עמו ומש"ה אין לאסור אלא משום מראית עין כן נראה לי בכוונתם. אלא דעדיין קשיא לי מהיכן הוציאו התוספות דין זה דכשא"ל העכו"ם תן לישראל והפטר ואני אתנה עמו שיהא אסור משום מראית עין דמהתוספתא גבי מעותיו של עכו"ם שמופקדים ביד ישראל אין ראיה דהתם נמי איירי פשטא דמילתא שמתנה ישראל עם הישראל. ולכאורה נראה שהתוספות הוציאו כן מדמוקי תלמודא הכא מעיקרא שא"ל הניחם ע"ג קרקע והפטר ולא מוקים בפשיטות שא"ל תן לישראל והפטר ואני אתנה עמו אע"כ דנהי דבכה"ג אין זה ריבית גמור מ"מ אסור משום מראית עין. אמנם לענ"ד אין מכאן ראיה דהא דלא מוקי לה בהכי היינו משום דפשטא דברייתא משמע שהישראל הראשון מתנה עם השני כדקתני תנם לי ואני אעלה לך ועלה קתני ואם מעמידו אצל העכו"ם משמע דמ"מ התנאי במקומו עומד עם הישראל וצ"ע. מיהו נראה לי דמה שכתבו התוספות בזה דאסור היינו דוקא בענין שחוזר הישראל הראשון ומקבל מהשני הקרן והריבית בדרך אפוטרופסות בשביל העכו"ם דבהכי איירי הברייתא לדידהו כמ"ש לעיל בד"ה מצאו העכו"ם בשם הגהת מרדכי ע"ש משא"כ כשנסתלק הראשון לגמרי אפשר דאפילו מראית עין נמי ליכא כיון שלא התנה עמו כלום מעיקרא ולבסוף נמי אין לו שום עסק עמו וצ"ע. ועפמ"ש יש ליישב קצת לשון הגהת רמ"א בסי' קס"ט סעיף ג' ממה שהשיגו עליו הב"ח והט"ז והש"ך ע"ש ואין כאן מקומו להאריך ודוק היטב שהוצרכתי להאריך להעמיד דברי התוספות על בוריין ולאסבורי מלתא בטעמא כאשר בינותי בספרים ועיין הגהות מרדכי:

בפרש"י בד"ה אבל אנן לדידהו כו' וסיפא לחומרא כדאמרן כו' עכ"ל. והקשה בספר לחם אבירים אמאי הוצרך רש"י לפרש אליבא דרב אשי סיפא לחומרא ותיפוק ליה דבלא"ה א"ש דסיפא ריבית גמור הוא כמו שהקשו התוס' בד"ה בשלמא משום דישראל השני שלוחו של ראשון הוא לקבל מיד העכו"ם ומה שתירצו שאין יכולת ביד הישראל לזכות לחבירו בקבלתו דא"כ היה המקבל שלוחו של העכו"ם לזכות במעותיו של ישראל כו' וכל זה לא שייך אליבא דרב אשי דהא קושטא דמלתא אנן לדידהו הוינא שליח. וא"כ לפ"ז יש יכולת ביד הישראל לזכות לחבירו והדר הו"ל ישראל השני שלוחו של ראשון ואסור עכ"ל ועיין מה שתירץ שם ולענ"ד נראה דרש"י לא ס"ל כלל כקושיית התוספות משום דאיכא למימר דהברייתא לא איירי כלל שהישראל השני עשאו שליח לישראל ראשון דהכי משמע פשטא דברייתא דקתני ואם העמידו אצל העכו"ם משמע שהעכו"ם העמיד לישראל השני אצל הראשון ואומר לו העכו"ם הריני מעמיד לך גברא בחריקאי ונתרצה הראשון לדבריו שיתנם לו בשליחות וא"כ זה הל' משמע להדיא שהעכו"ם עושה כן בשליחות ישראל אבל הישראל השני לא דיבר כלום עם הראשון שיעשנו שליח לקבל מעותיו מיד העכו"ם וא"כ למה ניתלי לאיסור אי לאו משום דלחומרא יש שליחות. וכמו שכתבתי נראה להדיא מלשון הטור י"ד ריש סימן קס"ט שאם הישראל השני מקבל המעות מיד העכו"ם בתורת שליחות של ישראל ראשון אפי' לר"ת אסור מדינא וכתבו שם הב"ח והש"ך דהיינו דוקא כשעשאו הישראל ראשון שליח בפירוש א"כ כ"ש שי"ל כן אליבא דרש"י ודו"ק:

בגמרא רבינא אמר נהי כו' זכייה מדרבנן אית ליה כו'. ואע"ג דלסברת המקשה ריבית דאורייתא הוא אפ"ה משני רבינא שפיר משום דקי"ל הפקר ב"ד הפקר וא"כ שזיכו החכמים המעות ואוקמוה ברשות העכו"ם אין כאן איסור ריבית כלל דממונא גמור דעכו"ם נינהו והדברים ברורים וכ"כ הריב"ש:

בכדי חייו וכו' שמא ילמוד ממעשיו וכו'. מכאן הקשה הרב חוות יאיר סימן קע"ב למ"ש הרב ט"ז סימן תקפ"ח א"ח ובי"ד סימן קי"ז ע"ש ולק"מ וכבר ביארו הדבר הרב ראשון לציון דף ע"ב והרב דברי יוסף סימן ע"ח ופשוט:

ערב למאן. מי הוא המלוה שאני מותר לעשות לו ערב: אלו עוברין. משום לא תשימון (שמות כב): והא כיון דנכרי בתר ערבא אזיל. אינו תובע אלא את הערב: הוא ניהו דשקיל רבית. ערב זה הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל: לדון בדיני ישראל. יתבע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יגבה מן הערב והשתא אין הערב לוה מתחילה הלכך כי פרע לנכרי ההיא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה ומאי דמוזיף ליה שקיל מיניה: אסור דהוא ניהו דקא מוזיף ליה ברבית: ואם העמידו אצל נכרי. אע''פ שישראל נותנו לחבירו במצות הנכרי: מותר. דשלוחו הוא: ואם העמידו אצל ישראל אסור. ואף על פי שקיבלם זה מיד נכרי משום דנכרי שליח ישראל ושלוחו של אדם כמותו: בשלמא סיפא. דקתני אם העמידו אצל ישראל אסור דמשמע שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל חומרא דרבנן הוא למיסר דהא דקי''ל דשלוחו של אדם כמותו. בשולח ישראל ושליח ישראל נאמר דמתרומה גמרינן בפרק שני דקדושין (דף מא:) אתם גם אתם. לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית. אף שלוחכם בני ברית: אלא רישא. דקתני אם העמידו אצל נכרי. מותר: כיון דאין תורת שליחות לנכרי. וישראל מישראל קיבלם הוא ניהו דשקיל רבית: דאמר לו נכרי. לישראל ראשון: הניחם על גבי קרקע והפטר. וכן עשה ומשם נטלם ישראל שני: כגון שנשא ונתן הנכרי ביד. וקבלם מן הראשון ונתנם לשני: אדעתא דידיה דישראל. שהרי הוא הביאו אצלו והוי נכרי שלוחו ונחמיר מדרבנן למיסר כדמחמרינן בסיפא: שליחות דכל התורה כולה. שיהא שלוחו כמותו: מתרומה גמרינן לה. בקדושין: אבל אנן לדידהו. כגון רישא דברייתא הוי שליח וסיפא לחומרא כדאמרן: אנן לדידהו נמי. מה אתם בני ברית ואתם היינו שולחים לא נאמרה שליחות אלא בשולח ישראל ושליח ישראל מאן דגריס הכא אף שלוחכם בני ברית משתבש: זכיה מדרבנן אית ליה. שיהא ישראל זוכה לצורך נכרי הלכך ההוא ישראל זוכה ליה מדרבנן בהלואה זו מישראל שני: קטן לית ליה שליחות. דכי כתב שליחות בגדול כתב בראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל דגבי הקדשות ונדרים איש כתיב וגבי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו' (שמות כה):

מצאו ישראל אחר אמר לו תנם לי ואני אעלה לך כו'. ואם תאמר מאי איריא ואני אעלה לך אפילו אמר אני אעלה לנכרי אסור דלא שרי אלא בהעמידו אצל נכרי כיון דמלוה מעותיו לחבירו כדי שיפרע לנכרי רבית בשבילו פשיטא דהוי רבית דאפילו לא היה המלוה חייב לנכרי רבית כיון דמשכר הלואה נותן לנכרי הרבית ע''פ המלוה הרי הוא כנותן למלוה עצמו מדין ערב כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב בפ''ק דקדושין (דף ז.) וכן קשה בסיפא וי''ל דנקט לך משום העמידו לאשמועינן רישא דאפילו מקבל ישראל רבית שרי כיון שמקבלו בשביל נכרי וכן בסיפא כשהעמידו אצל ישראל אסור אפילו מקבל הנכרי רבית: בשלמא סיפא לחומרא. תימה אמאי לא הוי רבית גמור כשהעמידו אצל ישראל אפילו מקבל הנכרי רבית שהרי נעשה ישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מידו של נכרי וי''ל דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי אם היה נכרי מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחבירו השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה על ידי זה הלוה אין לו כח לזכות שאם כן היה ישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לנכרי וה''ל להיות מותר אפי' העמידו אצל ישראל אי לאו דלחומרא אמרינן דיש שליחות לנכרי אלא רישא אמאי שרי בהעמידו אצל הנכרי כיון דאין שליחות לנכרי נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו לנכרי ואינו חייב לנכרי כלום אלא לישראל וכשנותן רבית לנכרי הרי הוא נותן עבור ישראל המלוה ופוטרו נגד הנכרי והוי כנותן לישראל עצמו ומשני דאמר ליה הניחם ע''ג קרקע והפטר והלוה יטלם מעל גבי קרקע בציווי הנכרי להתחייב לו קרן ורבית ואפילו שלא הפקיר ישראל המעות כשנתנם ע''ג קרקע והוי עדיין שלו כשנטלם ישראל שני מכל מקום כשפורע לנכרי רבית אינו בשביל ישראל ראשון שהרי כבר פטרו הנכרי אבל כשלא הניחם ע''ג קרקע אלא אמר תן לפלוני ישראל והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן ורבית היה אסור אע''פ שעתה נמי אינו פורע לו רבית לפטור את הראשון שהרי כבר פטרו הנכרי מכל מקום כיון שקבל המעות מיד ישראל הראשון שהיה עד עתה המעות באחריותו נראה כנותן לו רבית אע''פ שאינו מתנה עמו אלא הנכרי: כגון שנשא ונתן ביד. אומר רבינו תם דהשתא תו לא אמרינן סיפא לחומרא כדהוה אמרינן מעיקרא אלא מיירי נמי כגון שנטל ונתן ביד שקיבל ישראל המעות מן הנכרי ונתנם לחבירו וקמ''ל דלא אמרינן אדעתא דנכרי גמר ומקני ליה וה''נ איכא בשלמא בס''פ ארבעה אחין (יבמות דף לד.) דלא קאי גבי בשלמא כולהו משכחת להו דשוו שליח ומתוך פ''ה ור''ח משמע דלעולם סיפא לחומרא כתוב בירושלמי ישראל שמנהו נכרי אפוטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית ונכרי שמנהו ישראל אפוטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו ברבית מעותיו של נכרי שמופקדין ביד ישראל אסור ללוות ממנו ברבית מעותיו של ישראל שמופקדין ביד נכרי מותר ללוות ממנו ברבית זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור באחריות נכרי מותר ובתשובה אחת כתב רבינו תם דהיתר גמור הוא כהאי גוונא שישלח ישראל הלוה משכנותיו על ידי נכרי או על ידי עבדו והמלוה יקבל משכונות מיד נכרי ויתן. המעות לנכרי או אפי' לישראל אך שיאמר המלוה אני מלוה לך בשביל הנכרי ולא יהא סומך המלוה כלל על הלוה כ''א על המשכונות והלוה הוא מסולק מן המשכון שהרי אם אבד אין לו דין ודברים עם המלוה שהרי לא קבלו אלא מיד נכרי ומותר לישראל להיות ערב בשביל נכרי דישראל המלוה לא בתר ערבא אזיל אלא בתר לוה אזיל ואי לא יפרע הנכרי יפרע הערב הקרן והרבית דהשתא הוא דמוזיף לנכרי:

בבא מציעא עא ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף עא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד