בבא מציעא ע ע"ב

א משנה אין מקבלין צאן ברזל מישראל, שאין מקבלים צאן (או שאר דברים) באופן שהמטפל מקבל עליו אחריות גמורה לשמור על ערכם במקרה של פחת או אבידה (מוות, גניבה), אלא רק מחצית הרווחים — מפני שהוא רבית. שכיון שהקרן היא קצובה, ומוחזרים תמיד לבעלים, נמצא שכל סכום נוסף שמקבל – ריבית הוא על ההלוואה. אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים שהרי אין לגביהם איסורי ריבית,

ולוין מהן בריבית ומלוין אותן ברבית. וכן בגר תושב גוי שחי בארץ ישראל וקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, אבל אם לא התגייר — לוה ומלוה בריבית, שהרי אינו ישראל. וכן מלוה ישראל מעותיו של גוי לישראל אחר מדעת הגוי בשליחותו, אבל לא מדעת ישראל.

ב גמרא ושואלים: למימרא דברשותא [האם לומר שברשות] של המקבל קיימא [עומד] ה"צאן ברזל"? שכל עוד הוא מחזיק בהם הם כרכושו (שהרי מטעם זה נחשב הדבר כהלוואה שיש בה ריבית)? ורמינהו [מטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: המקבל צאן ברזל מן הגוים — הולדות פטורין מן הבכורה ולכאורה מוכיח הדבר שהצאן נחשב כשייך עדיין לבעליו הגויים, ולכן אינו חייב בבכורה!

אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] לענין בכורות כאשר בעל הצאן מקבל עליה אונסא וזולא [עליו אחריות לאונס שיקרה לבהמה או הוזלה במחיר] ולכן נחשבת כשייכת עוד לבעליה הגויים. הא [וזה] במשנתנו — שלא קביל עליה אונסא וזולא [קיבל עליו אונס וזול].

אמר ליה [לו] רבא: אי דקביל עליה מרה אונסא וזולא [אם שקיבל עליו בעליה אונס והוזלה] — צאן ברזל קרית ליה [אתה קורא לזה]? הלא זו היא עיסקת שותפות גמורה המותרת אף בישראל!

ועוד: אדתני סיפא [ששנה בסוף המשנה]: אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים, ליפלוג בדידיה [שיחלוק בענין זה עצמו] שיש בו כמה צדדים, ויאמר: במה דברים אמורים — שלא קביל עליה אונסא וזולא [קיבל על עצמו אונס והוזלה] אבל אם קביל מרה אונסא וזולא [קיבל בעליה אונס והוזלה] — שפיר דמי [יפה, מותר הדבר]!

אלא עלינו לחזור מהסבר זה, ואמר רבא: אידי ואידי [זה וזה] במשנתנו ולענין בכורות מדובר באופן שלא קביל עליה מרה אונסא וזולא [קיבל עליו בעליה אונס והוזלה], וגבי [ואצל] בכורות היינו [זה] הטעם שהולדות פטורין מן הבכורה: כיון דאי שאם משום מה לא יהיב זוזי אתי [יתן את הכסף, יבוא] גוי תפיס לה [ויתפוס אותה] את הבהמה ואי [ואם] לא משכח לה [ימצא אותה] את הבהמה תפיס להו [יתפוס אותן] את הולדות, והוי ליה [והרי זה] מוכיח שיד הגוי באמצע, שיש לגוי בעלות מסויימת על גוף הוולדות.

וכלל בידינו: שכל בהמה שיש בבעלותה יד גוי באמצע — פטור מן הבכורה. אבל לגבי דיני ריבית בישראל — "צאן ברזל" הוא לגמרי בבעלותו של המקבל.

ג נוסף לדיון ההלכתי בדיני ריבית מביאים כמה דברי מוסר ואגדה בנושא זה. נאמר "מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו" (משלי כח, ח). ושואלים: מאי [מה פירוש] "לחונן דלים", כיצד מגיע כסף זה לחונן דלים? אמר רב: כגון שבור מלכא, שבסופו של דבר מגיע הכסף למלכות והמלך הוא החונן דלים מרכושו של המלוה בריבית.

אמר רב נחמן, אמר לי הונא (רב הונא): לא נצרכא [נצרכה], אלא שאפילו רבית שנוטל הישראל מגוי — בסופו של דבר יורדת לטמיון ואינו מצליח. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן: והלא נאמר "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (דברים כג, כא), משמע שמותר הדבר, ומאי [מה פירוש] "תשיך" — לאו [האם לא] הכוונה תשוך? כלומר, תלוה בריבית ותקבל נשך? ודוחים: לא, תשיך דווקא, כלומר, שאתה תשלם לו נשך.

ושואלים: וכי לא סגי דלאו הכי [די בלא כך]? כלומר, וכי בא הכתוב לחייבנו דווקא ללוות מן הגוי, ולשלם לו ריבית? ומשיבים: אין הכוונה שזו עצמה היא מצוה, אלא ללמד לאפוקי [להוציא] את אחיך הישראלי שלא תתן לו ריבית.

ומקשים: הלא אחיך בהדיא כתב ביה [בפירוש כתוב בו] באותו פסוק: "ולאחיך לא תשיך"! ומשיבים: לעבור עליו ב'עשה' ו'לא תעשה', שאם נותן ריבית לישראל עובר גם משום 'לא תעשה' של "לא תשיך" וגם משום מצות 'עשה' של "לנכרי תשיך".

איתיביה [הקשה לו] קושיה אחרת ממה ששנינו במשנתנו: לוין מהן ומלוין אותם ברבית, וכן בגר תושב, ומשמע שמותר לכתחילה! אמר רב חייא בריה [בנו] של רב הונא: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו שבמשנה אלא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - ב

מתניתין:

אין מקבלין סחורה להתעסק, וכל האחריות תהיה על מקבל העסקה, וממילא תהיה הסחורה נשמרת בערכה לבעלים, כצאן ברזל, שלעולם אינו פוחת, ותמיד נשמר לבעלים באותו שווי שהיה בזמן שקיבל את העסקה.

ומאחר שקיבל את המעות מישראל, מה שנותן לישראל זה חלק ^[4] ברווחי העסק, הרי זה אסור מפני שהוא ריבית ^[5].

אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם אף על פי שקיבל על עצמו מקבל העסקה אחריות על כל סכום העסק.

אין בזה איסור ^[6], כיון שנותן העסקה הוא גוי אין איסור לתת לו חלק מן הרווחים.

וכן לוין יהודים מהם - מהעכו"ם שלא נאמר איסור ללוות מגוי בריבית ואף מלוין הישראל אותן בריבית שלא נאמר איסור מן התורה להלוות לגוי בריבית,

וכן בגר תושב ^[7] יש לו אותו הדין כמו לגוי, וכשם שמותר ללוות ולהלוות לגוי בריבית, כך מותר ללוות ולהלוות לגר תושב בריבית ^[8].

מלוה ישראל מעותיו של עכו"ם מדעת העכו"ם, שקיבל הישראל את המעות הללו בהלואה מן הנכרי, והרי הוא מעמיד את המעות אצל הנכרי המלוה, והרי הם כאילו הוחזרו למלווה, ולאחר מכן נותן את אותם המעות לישראל חבירו, הרי זה מותר, שאנו רואים כאילו הנכרי הוא שהלוה לישראל השלישי.

אבל לא הותר להלוות מדעת ישראל, שכיון שלא העמיד הלווה את המעות חזרה אצל הנכרי, יש כאן הלוואה גמורה מישראל לישראל, ואסור משום ריבית.

גמרא:

למימרא, רואים מן המשנה שאדם המקבל מחבירו סחורה להתעסק בצאן ברזל,

דברשותא דמקבל קיימא הרי העסקא באחריות גמורה אצל המקבל, ולכן נאסרה העסקה משום ריבית, שאנו רואים אותה כהלוואה עם רווח.

ורמינהו יש להקשות סתירה לכך מן הברייתא האומרת: ישראל המקבל צאן ברזל מן הנכרים להתעסק בהם, ולחלוק עם הנכרי ברווחים, והולידו הבהמות שקיבל להתעסק וולדות, אין לוולדות הנולדים מן הבהמה שקיבל דין בכורה, שהרי נאמר בבכור "בישראל" למעט בהמת גוי, ובהמה זו שקיבל בעסקה הרי היא של הגוי.

ואף אותן וולדות שהם רווחי הבהמה שקיבל, ומגיע לישראל המקבל חלק מהם בתור מחצית מן הרווחים, אם ילדו, וולדותיהם הרי הם פטורין מן הבכורה, ואע"פ שיש לישראל חלק בוולדות המולידות מכל מקום אנו רואים אותם כבהמת גוי שאין בה דין בכור.

מוכח שצאן ברזל הרי הוא ברשות הנותן דהיינו הגוי, שאם היה ברשות המקבל ^[9] אם כן אף הוולדות שנולדו מן הבהמה ^[10] עצמה שקיבל בעסקה, היו צריכין להתחייב בבכורה, כדין בהמת ישראל.

ומתרצינן: אמר אביי לא קשיא הא שנאמר בבכורות שפטורות מן הבכור מחמת שהם נחשבים של הגוי הנותן, באופן דמקבל עליה הגוי אונסא וזילא, ולכן יש להחשיבם כשל הגוי.

מה שאין כן הא שמבואר במשנתינו שנחשב ברשות המקבל, ולכן יש איסור ריבית, הוא באופן דלא קביל עליה נותן העסקה אונסא וזולא אלא היא באחריות המקבל לכן היא כלוה אצל המקבל, ויש איסור ריבית מחמת הרווח שיתן לבעלים.

ומקשינן: אמר ליה רבא, אי דקביל עליה במשנה בבכורות מריה אונסא וזולא, וכיון שקיבל עליו הגוי אחריות פטור מן הבכורה, צאן ברזל קרית ליה בתמיה, הלא אם יפסדו הבהמות יפסיד הגוי. אם כן אין לקרוא לזה צאן ברזל, שמשמעותו שהוא עומד לבעלים בשווי הראשון ^[11].

ועוד יש להקשות אדתני סיפא של משנתינו אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם שמשתמע מזה שאין להתיר קבלת עסקה בצאן ברזל רק באופן שמקבל מן הגוי, הרי יש היתר אף בישראל.

והיו צריכים במשנה ליפלוג בדידיה לחלק בישראל עצמו, ולומר במה דברים אמורים שאסור לקבל עסקה בצאן ברזל מישראל באופן דלא קביל עליה הבעלים אונסא וזולא, ולכן הרי זה הלואה אצל המקבל כיון שכל אחריות עליו.

אבל אם קביל מרה - הבעלים אונסא וזולא שפיר דמי ואין לאסור משום ריבית, שאין כאן הלואה אצל המקבל כיון שהבעלים קיבל על עצמו את האחריות.

אלא אמר רבא תירוץ אחר על הקושיה: במשנתינו נראה שצאן ברזל אחריותו על המקבל, ובבכורות נראה שהאחריות על הגוי הנותן.

אידי ואידי, בין בבכורות ובין במשנתינו, מדובר דלא קביל עליה מריה אונסא וזולא, והרי זה באחריות גמורה אצל המקבל.

ומה שיש להקשות גבי בכורות היינו טעם דוולדות פטורין מן הבכורה אף שהם באחריות גמורה של הישראל, כיון דאי לא יהיב זוזי, אם לא יחזיר הישראל בסיום העסקה את הסכום שנישומה הבהמה בתחילה.

אתי נכרי תפיס לה לבהמה הראשונה שהיתה שלו ^[12], ואי לא משכח לה לבהמה ואם לא מצא הנכרי את אותה בהמה שנתן בתחילה, תפס להו הנכרי לוולדות שהיו צריכים להגיע לישראל בחלקו מן הרווחים, והנכרי יתפוס אותם עבור הסכום שמגיע לו בחזרה.

והוי ליה מחמת אפשרות תפיסה זו, יד נכרי באמצע שיש לנכרי כח תפיסה בוולדות אלו, וכל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה ^[13], לכן דווקא שם אף שהבהמה באחריות הישראל, כיון שיש לנכרי כח לתפוס פטור,

אבל לענין איסור ריבית, כשהמקבל קיבל על עצמו אחריות, נחשב כאילו קיבל הסחורה או הכסף בהלוואה, ואסור לתת לנותן שום רווח משום איסור ריבית.

ומביאה הגמרא את דברי הכתוב במשלי [כח ח] "מרבה הונו בנשך ותרבית, לחונן דלים יקבצנו", ודנה בביאורו:

מאי "לחונן דלים יקבצנו"?

אמר רב: כגון שבור מלכא, שהיה מלך פרס, והיה מטיל מסים כבדים, והיה לוקח את העושר שעשו המלוים בריבית, והיה חונן בהם את הגויים העניים, שהם דלים מהמצוות.

אמר רב נחמן, אמר לי הונא: לא נצרכא פסוק זה אלא לומר שיש להתרחק מהריבית, דאפילו רבית דעובד כוכבים, לא יקח אדם מישראל, כי בסופו של דבר היא תרד לטמיון

איתיביה רבא לרב נחמן מדברי הכתוב המתיר במפורש להלוות לגוי בריבית, כי הא כתיב "לנכרי תשיך".

מאי "תשיך"? לאו, "תשוך", שהכתוב מצוה את הישראל שהוא ינשוך את הגוי, בריבית שיקח ממנו!

ומתרץ רב נחמן: לא בכך דיבר הכתוב, אלא בישראל הנאלץ ליטול הלואה בריבית מגוי, ואני קורא בו, תשיך נשך מכספך לנכרי עבור הלואה שתיטול ממנו.

ותמהה הגמרא: וכי יצוה הכתוב לתת נשך לנכרי, וכי לא סגי דלאו הכי, האם אין אדם מישראל יכול לוות מגוי שלא בריבית!?

ומתרצת הגמרא: כוונת הכתוב המצווה ללוות מגוי בריבית, היא לאפוקי אחיך, דלא. אמר זאת הכתוב בלשון ציווי, כדי ללמדנו איסור לא להלוות לישראל אחיו בריבית.

אך תמהה הגמרא: הרי האיסור להלוות בריבית לאחיך, בהדיא כתב ביה "ולאחיך לא

תשי ך"!?

ומתרצת הגמרא: כונת הכתוב היא, לעבור עליו בעשה ולא תעשה.

איתיביה לרב נחמן ממשנתנו:

דתניא: לוין מהן, מעכו"ם, ומלוין אותם ברבית. וכן בגר תושב, שאינו יהודי, אלא רק קיבל עליו לשמור את מצוות בני נח.

הערות

^[4] כתב הבית יוסף וכן פסק הרמ"א (קע"ז ס"א) בשם חכמי לוניל שאם כל הריוח לנותן העסקה יש להתיר לקבל צאן ברזל אף על פי שכל אחריות על המקבל, כיון שאין כלל הלוואה שהרי אין למקבל שום רווח, אלא נחשב שעושה הכל בשליחות הנותן.

^[5] בתוס' למדו מרש"י בסוגיה שמדובר בריבית דרבנן, ולכן הקשה רש"י שהרי החידוש הושמע כבר במשנה לעיל (ס"ח ע"א) כמו שכתבנו בהערה 1. ובריטב"א כתב טעם לזה כיון שכל הרווח שיקבל הנותן הוא רק מיניה וביה דהיינו רק אם יהיה רווח, ורק במקום שמשלם את הרווח מכיסו הוא ריבית קצוצה. וברמב"ן ורשב"א נראה שלמדו טעם אחר למה להחשיבו ריבית דרבנן, כיון שבמקום שהרווח הוא מיניה וביה אנו רואים את החפץ כפיקדון שקיבל עליו את כל האחריות והרווח הוא שכרו. אבל התוס' עצמם למדו מלשון מפני שהוא ריבית שהוא ריבית קצוצה, ששמו את שווי הצאן וקצבו רווח ברור שיתן לו מבחוץ בין אם יהיה רווח ובין אם לא יהיה רווח. והביאו ראיה מהירושלמי שכתוב שהצאן עשויות במאה דינרין ואתה מעלה לי סלע משלך באחרונה, מוכח שהשכר הוא בין אם יהיה רווח ובין לא. וכתבו התוס' שזהו החידוש במשנתינו יותר ממשנת עסקה ששם מדובר בריבית דרבנן ופה כיון שנתן דבר קצוב יש בזה ריבית דאורייתא. ולפי הרמב"ן שכתבנו בהערה 1 יש חידוש שבעסקה הוא מלוה כיון שיכול להוציא החצי כרצונו, משא"כ כאן שהצאן חוזרות בעיניהם היה מקום להתיר כשומר שכר המתנה להיות כשואל. ובריטב"א עצמו למד שמקום שקיבל על עצמו המתעסק אחריות, בין אם הרווח מיניה וביה ובין אם הוא מכיסו, ריבית דאורייתא היא.

^[6] בתפארת ישראל כתב שיש כאן חידוש שאפילו שמקבל על עצמו כל אחריות ונותן לעכו"ם רווחים אין בזה איסור לא תחנם.

^[7] גר תושב נחלקו בו במסכת עבודה זרה (ס"ד ע"ב) לר"מ זהו שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודת כוכבים, חכמים סברו שקיבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח ואחרים אומרים זהו גר שקיבל על עצמו כל מצוות שבתורה חוץ מאכילת נבילות.

^[8] ברא"ש כתב שישראל שכפר בעיקר מותר להלוותו בריבית כיון שאין מצווין להחיותו, ושוב לא נאמר בו וחי אחיך עמך, ומכל מקום אסור ללוות ממנו בריבית שהרי ישראל הוא ועוברים המלוים לו בלפני עור ולא תשיך.

^[9] מרש"י נראה שממשנתינו היה מוכח שאחריות היא על המקבל, והקושיה מבכורות ששם נראה שאחריות על הנותן ולכן פטור מן הבכורה. אולם בתוס' (ד"ה אין) כתבו להדיא שבשאלה הבינו שגם בבכורות אחריות על המקבל, אלא שמשום שלא קיבל הנכרי עדיין מעות על בהמתו נחשב ברשות הנותן ופטור מן הבכורה. והוכיחו התוס' מרבא שהקשה על אביי שאם הנותן קיבל אחריות אין לקרוא לזה צאן ברזל, מוכח שסברנו קודם שמחמת הלשון צאן ברזל, ודאי אחריות על המקבל. והתוס' לשיטתם למדו שקושית הגמ' מבכורות למשנתינו, שכיון שבמשנה מבואר שעובר בריבית דאורייתא, א"כ הוא מלוה גמורה ביד המקבל, היה צריך להתחייב בבכורה שהרי הוא ברשות הישראל המקבל לגמרי. ורבא תירץ שאמנם הוא ברשות המקבל לגמרי, אבל כיון שיש יד נכרי באמצע, זהו פוטר את הבכור הנמצא ברשות ישראל. ובמהר"ם רצה ללמוד על דרך זה גם ברש"י שבתחילה הבינה הגמ' שהוא ברשות המקבל, אלא שלנותן יש זכות, ולכן פטור בבכור, והוכיחה הגמ' ממשנתינו שכיון שיש איסור ריבית ואפי' רק דרבנן, מוכח שהוא ברשות מקבל לגמרי. ועוד אפשר ליישב את הרש"י על דרך הריטב"א שאונסין על המקבל וזולא על הנותן, ולכן היה נחשב עדיין צאן ברזל מחמת הזולא שעל הנותן. (הריטב"א עיין הערה 11).

^[10] וברשב"א כתב שעל הבהמה עצמה לא היה כלל צד שתתחייב בבכורה, שהיא ודאי שייכת לנותן. וכל קושית הגמ' רק מן הוולדות המולידות שהם מגיעות לישראל בחלקו מן הרווחים. אולם מרש"י וכן בריטב"א להדיא מבואר שקושית הגמרא גם על הבהמה עצמה שקיבל באחריות שתהיה חייבת בבכורה.

^[11] וברמב"ן למד שאביי לא התכוון שכל אחריות על הנותן, אלא רק אם נאנסו בלסטים מזויין, או אם הוזלו כל זמן שהם קיימים, אבל אם מתו או התייקרו הרי הם ברשות המקבל, ולכן יש לקרוא להם צאן ברזל, ורבא הקשה שאין לשון צאן ברזל בכל מקום, אלא כשכל האחריות על המקבל. ובריטב"א כתב שהתירוץ היה שבבכורות לא קיבל המקבל על עצמו גם אונס וגם זול, אלא קיבל על עצמו רק אונס לחוד. ממילא בין לפי הרמב"ן ובין לפי הריטב"א יש אחריות מסויימת על המקבל, גם לפי אביי ולכן נקרא שמו צאן ברזל.

^[12] בתוס' הקשו שכאן מבואר שכיון שהנכרי יכול לתפוס את הבהמה במקרה שהישראל לא ישלם לו, לכן נחשב יד נכרי באמצע, ובפסחים (דף ו) מבואר ללישנא קמא דרבא שבהמת ארנונא דהיינו בהמה שמחוייב הישראל ליתן אותה במס למלך, מכל מקום חייבת בבכורה, והטעם כיון שיכול הישראל לסלקו במעות במקום הבהמה לכן חייבת היא בבכורה, ולמה לא נחשב שם יד נכרי באמצע כיון שאם לא ישלם הישראל את המעות, יתפוס הנכרי את הבהמה. ותירצו שיש חילוק בין הסוגיות שבפסחים הבהמה היתה מעולם של הישראל, ממילא כיון שיכול לדחות את הנכרי במעות, ולא לתת לו את הבהמה עצמה, נשארת הבהמה ברשות ישראל כפי שהיתה וחייבת בבכורה. מה שאין כן כאן שהבהמה קודם היתה של הנכרי, ממילא מה שעדיין יש לנכרי צד וזכות שאם לא ישלם לו יתפוס את הבהמה, אומר לנו שהנכרי עדיין לא הסתלק לגמרי, ויש כאן יד נכרי באמצע.

^[13] בתוס' הביאו לענין יד נכרי באמצע שפטור מבכורה, מקור שנאמר כל מקנך תזכר, שמשמע שתהא מכל וכל ברשות הישראל כדי להתחייב בבכורה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: One may not accept from a Jew sheep to raise or other items to care for as a guaranteed investment, in which the terms of the transaction dictate that the one accepting the item takes upon himself complete responsibility to repay its value in the event of depreciation or loss, but receives only part of the profit. This is because it is a loan, as the principal is fixed and always returned to the owner, and any additional sum the owner receives is interest. But one may accept a guaranteed investment from gentiles, as there is no prohibition of interest in transactions with them.

And one may borrow money from them and one may lend money to them with interest. And similarly, with regard to a gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ger toshav], one may borrow money from him with interest and lend money to him with interest, since he is not a Jew. Also, a Jew may serve as a middleman and lend a gentile’s money to another Jew with the knowledge of the gentile, but not with the knowledge of a Jew, i.e., the middleman himself, as the Gemara will explain.

GEMARA: With regard to the ruling that a guaranteed investment is considered a loan with interest, the Gemara asks: Is this to say that the guaranteed investment stands in the possession of the recipient, i.e., the recipient is viewed as its owner? And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Bekhorot 16a): In the case of one who accepts from gentiles an animal as a guaranteed investment, the offspring are exempt from the halakhot of a firstborn. This exemption apparently proves that the sheep still legally belong to the gentile owner.

Abaye said: This is not difficult. That case, referring to the mishna in Bekhorot, is where the gentile owner of the sheep accepts upon himself the responsibility for losses due to an accident or depreciation in the market value, and that is why the sheep are considered to still belong to him. And this case, referring to the mishna here, is where the owner did not accept upon himself responsibility for losses due to an accident or depreciation. Therefore, the guaranteed investment stands in the possession of the recipient.

Rava said to Abaye: If the owner accepted upon himself responsibility for losses due to an accident or depreciation, can you call it a guaranteed investment? This case is not a guaranteed investment, as the owner is not guaranteed to receive what he had given, but rather it is a type of joint business venture that is permitted between two Jews.

Rava continues: And furthermore, even if one will grant that this arrangement can be called a guaranteed investment, there is another difficulty. Instead of the tanna teaching in the latter clause of the mishna: But one may accept a guaranteed investment from gentiles, let the tanna distinguish within the case itself, that of accepting a guaranteed investment from a Jew. He should have taught: In what case is this statement, i.e., that one may not accept from a Jew sheep to raise or other items to care for as a guaranteed investment, said? It is said in a case when the owner did not accept upon himself responsibility for losses due to an accident or depreciation, but if the owner accepted upon himself responsibility for losses due to an accident or depreciation, one may well enter into such an arrangement.

Rather, Rava rejected this explanation and said: Both this case in the mishna here and that case with regard to the firstborn animal are discussing a situation where the owner did not accept upon himself responsibility for losses due to an accident or depreciation. And with regard to the firstborn, this is the reason that the offspring are exempt from the halakhot of a firstborn: Since, if for some reason the recipient does not give the money due to the gentile, the gentile will come and seize the animal, and if he does not find the animal he will seize the offspring; this means that the hand of a gentile is in the middle, i.e., the gentile has some degree of ownership of the bodies of the offspring.

And there is a halakha: In every case where the hand of a gentile is in the middle, the animal is exempt from the halakhot of a firstborn. By contrast, in the case of the mishna concerning the halakhot of interest, the animal is entirely in the possession of the recipient.

§ Apropos the discussion concerning the halakhot of interest, the Gemara cites several aggadic statements on the subject. The verse states: “He who augments his substance by interest [beneshekh] and increase [vetarbit] gathers it for him who has pity on the poor” (Proverbs 28:8). The Gemara asks: What is the meaning of the phrase “him who has pity on the poor”? How does this money ultimately reach someone who has pity on the poor? Rav said: This is referring to one such as King Shapur, for ultimately the money will reach the king, who provides for the poor from the possessions of the one who lends with interest.

Rav Naḥman said: Rav Huna said to me that this verse is necessary only to state that even interest that a Jew took from a gentile will ultimately reach the government treasury, and the one who took it will not be successful. Rava raised an objection to the statement of Rav Naḥman: The verse states: “Unto a gentile tashikh” (Deuteronomy 23:21), which indicates that it is permitted for a Jew to take interest from a gentile, as what is the meaning of “tashikh”? Doesn’t it mean the same as tishokh, take interest, thereby teaching that one may take interest from a gentile? The Gemara refutes this claim: No, it means to pay interest, meaning that you must pay him interest.

The Gemara asks: Is it not sufficient without this? In other words, can the verse actually require Jews to borrow money from a gentile and to pay him interest? This cannot be. The Gemara answers: It does not mean that borrowing money with interest is a mitzva; rather, the verse mentions paying interest to a gentile in order to exclude your brother, to teach that although one may pay interest to a gentile, one may not pay interest to a Jew.

The Gemara challenges this explanation of the verse: The prohibition against paying interest to your brother is written explicitly in the continuation of that same verse in Deuteronomy: “Unto your brother you shall not lend with interest.” Consequently, there is no need to learn this halakha from an inference. The Gemara responds: It is necessary in order to teach that if one pays interest to a Jew he violates both the positive mitzva to pay interest to a gentile but not to a Jew, and the prohibition against paying interest to a Jew.

Rava raised an objection to the statement of Rav Naḥman based on another difficulty in the mishna, which teaches: One may borrow money from them and one may lend money to them with interest. And similarly, with regard to a ger toshav, one may borrow money from him and lend money to him with interest, since he is not a Jew. The mishna indicates that a Jew may lend money with interest to a gentile ab initio. Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, said: This ruling of the mishna is necessary only

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': אין מקבלין צ"ב מישראל. פרש"י דמשנה יתירה היא ומשו' דקא בעי למיתנא אבל מקבלין צ"ב מגוי תנא הכי והא נמי יתירה היא דאפילו ברבית קצוצה מותר כדקתני ואצ"ל צ"ב וי"ל אורחא דתנא הוא אבל מקבלין מן הגוים שאפי' ברבית גמור' מותר ואפשר דהכי קתני אין שמין עגלים למחצה אא"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו אבל צ"ב אין מקבלין לעולם אפי' נותן לו שכר עמלו ומזונו.
ולי נר' דמשנה צריכ' היא דאפשר למשר' צ"ב טפי ממתני' שכר דחנוני דהתם מחצה מלוה גמורה היא מעות לוקח ומוכר בהם לעצמו אבל כאן כיון דלא להוצאה נתנו אלא צאן שלו מחזי' אע"פ שקבל אחריותן ש"ש שמתנה להיו' כשואל הוא ואיצטריך.
והא דאוקי' אביי למתני' דבכורו' בדקביל עליה נותן אונסא וזולא ה"ק שהנותן קבל עליו אם נאנסו בליסטים מזויין או הוזלו כל זמן שהן קיימין אבל מתו או הוקרו ברשות מקבל הן ומ"ה קרי להו צ"ב ואפ"ה אקשי רבא דלא מיקרו צ"ב אלא היכא דקביל עליה מקבל כלהו דאלת"ה ליפלוג וליתני בדידה דכה"ג דלא קביל מקבל אונסא וזולא מחיים שרי כדאיתמר לעיל שלא עשא' דמים מחיים אלא לאחר מיתה.
מדלא פליג ותני בדידיה ש"מ דלא הוי צ"ב עד דקביל עליה מקבל אונסא וזילא וכחשא וכולהו וכן צאן ברזל האמורים בכל מקום בדין אישה ובעלה שקבל עליו הכל וכן כתב רבינו הגדול בפר' אלמנה במס' יבמות (ס"ו ע"א):

מאי לאו תשוך. פרש"י ז"ל מותר אתה ליקח מהם נשך וכן עיקר שהוצרך הכתוב להתיר רביתו של גוי כשם שצריך להתיר גזלתו ואבדתו כדאיתא בקמא בפרק הגוזל ובכה"ג כתיב את הנכרי תגוש ואקשינן תשיך לא סגיא דלאו הכי כלומר שלהתיר ללות ממנו לא הוצרך הכתוב דמנא תיתי לאסור, ומשמע דרבא טעי דסבר דאורייתא הוא דאסיר הלכה למשה מסיני ומשום הכי הוה מקשי ליה דבהדיא שריא רחמנא, אבל השתא למאי דמתרצינן לרבינא ולרב חייא בריה דרב הונא דאמרי' מדרבנן הונא לעולם אימא לך תשוך, אי נמי אוקמתיה דרב נחמן עיקר הוא דמוקים קרא כפשטיה בתשיך ממש והכי תניא בספרי לנכרי תשיך הרי זה מצות עשה ולאחיך לא תשיך הרי זה מצות לא תעשה, פי' תשיך תשיך ממש ולאפוקי אחיך דלא לאו הבא מכלל עשה עשה כדמפרש רב נחמן בשמעתין ולא כדברי מי שאומר שמצוה מן התורה להלוות את הנכרי, וכן כתב רש"י ז"ל בפי' התורה, וכיוצא בה שם בסיפרי כל צפור טהורה תאכלו מצות עשה כל שרץ העוף טמא הוא מצות לא תעשה.
ומשמע דהלכתא כלישנא בתרא דמתני לה לרב הונא בגוי ברבית ולישראל בחנם ולההוא לישנא לא חזינן דגזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו לא בתלמיד ולא בעם הארץ, וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל.
אבל חזינן לר"ח ז"ל דכתב אוקמה ר' חייא בכדי חייו וה"מ בתלמידי חכמים דלא גמיר ממעשיו, ותמהני דאפי' כלישנא קמא היכי מזכי שטרא לבי תרי לימא או כרבינא או כר' חייא, למר כדי חייו מותר לכל אדם למר בתלמידי חכמים מותר אפי' להעשיר, ובעל הלכות ז"ל כתבה לדר' חייא דאמר לא נצרכה אלא כדי חייו ולא אדכר לרבינא.
ומדברי כולם נלמוד שההלכה כלישנא קמא לחומרא, והכי מסתברא מדאמרי' במס' מכות בסופו לא נתן בנשך אפי' רבית גוי, אלמא מיסר אסרוה רבנן, ומיהו נקטינן כתרי לישנא דר' חייא ודרבינא לקולא ולכדי חייו מותר לכל אדם ותלמידי חכמים מותרין אפי' להעשיר דלית לן למימר דפליגי וכל כי האי גונא איסורא דרבנן הוא ולקולא נקטי' וכל המחמיר עליו הראיה.
וראיתי נוסחא ראשונה שבהלכות והיה כתוב שם תלמידי חכמים מותר להלוות לנכרי ברבית דלא גמר ממעשה גוי אבל עם הארץ אינו מותר אלא בכדי חייו זו היתה נוסחא ראשונה ומחק רבינו ז"ל והגיה שתי הלשונות שבגמרא והוא הדעת הזו בגמ' והוא הדעת הזו בעצמה:

למימרא דברשותא דמקבל קיימא, ורמינהו המקבל צאן ברזל מן הנכרים וולדות פטורים מן הבכורה. פירש רש"י ז"ל, לא מבעיא אמהות שהרי הן עצמן של נכרי, אלא אפילו ולדות שחציין של ישראל, אותן המגיעין לחלק של ישראל פטורין מן הבכורה אם יתעברו וילדו, ע"כ לשון הרב ז"ל. ולפי דעתי הוצרך רש"י ז"ל לפרש כך, מפני שהוא פירש צאן ברזל שקבל בממון, כלומר שקנאן בשומא של מעות, וכל זמן שלא נתן מעות חולקים בשכר, ומכר גמור הוא, אלא שחולקין בולדות ובכל השבח עד שיפרענו. וכיון שכן על כרחנו עד שלא חלקו כל הולדות פטורין, ולא הוצרכנו לפטור אלא אותן שהגיעו לחלקו של ישראל. ותמיה לי, דא"כ מקשה גופיה מי ניחא, דאילו אם תימצי לומר דברשותיה דנותן קיימי, מכל מקום ולדות שהגיעו לחלקו של ישראל שלו הם גמורים וברשותו ודאי קיימי, ואם כן אמאי פטורים מן הבכורה, ואי משום דאי לא אשכח נכרי בהמה אתי תפיס בולד ואומר בן בהמתי הוא, אכתי לא ידעינן לההוא טעמא.
ונראה לי דנותן אינו נוטל (אלא) בשבח גופן כלום, אלא ולדן וחלבן וגיזתן של מקבל הוא, וכדגרסינן בירושלמי (דפרקין פ"ה) איזהו צאן ברזל, היו לפניו מאה צאן, אמר לו עשויות הן עליך במאה של זהב, ולדן וחלבן שלך, ואם מתו אתה חייב באחריותן, ואתה מעלה סלע על כל חדש וחדש משלך באחרונה, אסור(ים), עד כאן בירושלמי, ומשמע להו הכי, מדמפליג במתניתין בין מקבל מישראל למקבל מנכרי ולא מפליג בישראל גופיה, אלמא צאן ברזל ולא מפליג בישראל גופיה, אלמא צאן ברזל לא מקרי אלא במקבל עליה לגמרי ועושה אותה דמים אפילו מחיים, וכדמשמע נמי בברייתא דלעיל (בבא מציעא סט, ב), והילכך כל שמעלה לו ריוח משלו רבית גמורה היא, והיינו דקשיא ליה, אלמא ברשותא דמקבל קיימי לגמרי, ואם כן ולדות כולן דמקבל קיימי לגמרי, ואם כן ולדות כולן דמקבל נינהו, ואמאי פטורין מן הבכורה. וא"ת אם כן מאי שנא ולדות דקא קשיא ליה, אפילו היא גופה תתחייב בבכורה. יש לומר דאין הכי נמי דכלה מילתא קא מקשה ליה, ואי נמי היא גופה לא קשיא [דכל] שלא כחשה ולא הוזלה מחזירה לו בעיניה, וכיון שכן כדידיה דמיא, ועוד דלא גרע משותף באזניה דקיימא לן (בכורות ג, א) דפטורה מן הבכורה. ופרקה אביי במקבל עליה אונסא וזולא. וא"ת וכי קביל עליה מאי הוי, דכיון שהולדות כלן למקבל, ולדות אמאי פטורים מן הבכורה דהא כלהו דישראל נינהו. יש לומר דהא בהא תליין, כל זמן שהמקבל אינו מקבלו לגמרי על עצמו, אף הנותן נוטל בשבחו בודלו וגיזתו וחלבו ולא כמכר הוא, וכל שהכל עומד ברשות מקבל, אף הוא נוטל כל שבחו דכמכר הוא אלא שנותן שכר מכיסו, וכן נהגו. וכן נראה לי מן הירושלמי (דפרקין ה"ה), ששם הקשו מההיא דבכורות נמי כמו שהקשו כאן בגמ', ובלשון הזה הקשו ממנה שם, ר' ירמיה בעי, תמן אתמר צאן ברזל לראשון והכא אתאמר צאן ברזל לשני. א"ר יוסי, תמן על ידי שעקרו מן הראשון ולדן לראשון, ברם הכא עקרו לשני וולדות לשני. ונראה לי פירושו, תמן אתאמר צאן ברזל לראשון, היינו מתניתין דבכורות דפטר ולדות מן הבכורה, אלמא ברשות ראשון הן דהיינו נכרי, והכא אתמר במשנתנו צאן ברזל לשני, כלומר דברשותא דמקבל קיימי, ותירצה ר' יוסי כדתריץ אביי הכא בגמ', ואמר תמן בבכורות על ידי שעקרו מן הראשון שקבל על עצמו קצת מהפסדו כאונסא וזולא וכיוצא בזה ולדן לראשון, שאף נוטל ולדות ושאר שבחים שהם עושים, ברם הכא שעקרו לשני שקבל הכל באחריותו, לפיכך ולדות לשני, כך נראה לי.

מאי לאו תשוך. פירש רש"י ז"ל, מותר אתה ליקח ממנו נשך. פירוש לפירושו, שהוצרך הכתוב להתיר הרבית דנכרי אע"פ שגזלו אסור למאן דאסר (לקמן בבא מציעא פז, ב), או שהוצרך הכתוב להתיר כדרך שהוצרך הכתוב להתיר באונאה. ודחה לא תשיך, תשיך לא סגי דלאו הכי, וכי בא הכתוב לצוות עליו ליתן רבית לנכרים, דאלו להתיר פשיטא מהיכא תיתי לאסור. והראב"ד ז"ל פירש, לא סגי דלאו הכי, וכי נחשא רמי בהו דאיצטריך לישראל למיזף מגוי, אלא ה"ה לתשוך, ואיידי דקאי בתשיך בישראל, נקט ליה תשיך בנכרי.

לעבור עליו בעשה ולא תעשה. כלומר לנכרי תשיך ולא לישראל, ולאו הבא מכלל עשה עשה. וזו היא שאמרו בספרי (פ' תצא רס"ג), לנכרי תשיך, זו מצות עשה, שלא להשיך לישראל. ולא כמו שפירש הרמב"ם ז"ל (הל' מלוה ולוה פ"ה ה"א) שהיא מצות עשה להלוות את הנכרי ברבית. ולמאן דאמר נמי מאי לאו תשיך, לאו למימרא שיזהיר הכתוב להלוות לנכרי, אלא להתיר להלוות לו ברבית וכמו שפירש רש"י ז"ל והוא העקר.

מדאותביה רבא לרב נחמן, לנכרי תשיך מאי לאו תשוך. (ממש) [משמע] דלרב נחמן אסור להלוות לנכרי ברבית דבר תורה והלכה למשה מסיני הוא, דאי לא, מאי קא מותביה מלנכרי תשיך. ואי נמי דרבא טעי בדרב נחמן וסבר דבר תורה קאמר, ומאי דמתרץ ליה רב נחמן לטעמיה קא משני ליה. ואפשר נמי דרב נחמן קושטא דמילתא קא מתרץ דתשיך דוקא, ולמיקם (בנכרי) [ברבית] דישראל בעשה ולא תעשה, וכדתניא בספרי (פ' כי תצא), לנכרי תשיך זו מצות עשה, ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה, ולאו למימרא דאיסור רבית דנכרי אסור דבר תורה אפילו לרב נחמן.

המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי בביאור מי שמותר להלוותו או ללות ממנו ברבית ואמר על זה אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים ולווין מהם ומלוין אותם ברבית וכן בגר תושב אמר הר"ם צאן ברזל הוא שיתנה עמו שלא יהא הפסד עליו וכבר פרשנו ענין זה הלשון בכתובות:

אמר המאירי אין מקבלין צאן ברזל מישראל וכבר ביארנו למעלה ענין צאן ברזל כגון שיאמר לו הילך מאה צאן שוות מאה סלעים הטפל בהם למחצה שכר גזה וולדות וחלב על מנת שתעמידם אצלי במאה סלעים אם מתו או הוכחשו או הוזלו ויש מפרשים בו שכל הפירות למקבל ונותן לו בשכרן עשר סלעים בכל שנה או כמו שיתנו ביניהם ואע"פ שנראה כשוכר הואיל וכך מקבל איזה דבר להטפל בו בתורת עסק כל שחייב באחריותו נקרא מלוה ואין שכירות אלא בדבר שמשתמשין בגופו כגון פרה לחרוש והדומים לזה נמצא עכשו שהכל מלוה ושכר מעותיו הוא נוטל ודבר זה לא הוצרך להשמיענו אלא להתירה מן הגוים בא ללמדה ואע"פ שגדולה הימנה מותרת בהם זו ואין צריך לומר זו שנה במשנתנו ויש מפרשים מפני שצד התר אחר יוצא ממנה והוא ממה שאמרו שאין מוכרין בהמה גסה לגוים ושמא תאמר בקבלת צאן ברזל כשלו היא וכשמחזירה לגוי הרי הוא כמוכרה מתחלה בא ללמד שמותר ואח"כ בא להשמיענו היתר רבית גמורה לגוי ואמר לווין ומלוין להם ברבית ולא סוף דבר גוי גמור אלא אף בגר תושב והוא גוי שקבל עליו שבע מצות ואע"פ שאתה מצוה להחיותו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה:

המשנה השמינית והכונה בה ככונת משנה שלפניה מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל אמר הר"ם ומה שאמר מלוה ישראל מעותיו של נכרי הוא כגון שהגוי נתן לישראל מעות ברבית וכשירצה להחזירם לגוי אין ראוי שיתנם לישראל אחר ויאמר לו תעלה לגוי כדרך שאני מעלה לו אלא צריך שיתן אותו ממון ליד הגוי וישוב הגוי וילוהו לישראל האחר וזהו טעם מדעת הנכרי:

אמר המאירי מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו' פירשוה בגמ' בענין זה ישראל זה לוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו ואמר לו ישראל אחר תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור שהרי ישראל זה השני לוה אותם לגמרי מזה ומקבל לו אחריות הלואה ונותן לו רבית ואלו רצה הגוי נפרע מן הראשון מצד אחר והוא נוטל רבית מזה וזהו האמור במשנה זו אבל לא מדעת הישראל וזהו רבית קצוצה ומה שהתירו בשהוא מדעת הנכרי פירשו בגמ' כן אם העמידו אצל הגוי מותר פי' אם ישראל זה הראשון העמיד את השני אצל הגוי ואמר לו הילך מעותיך שאני מביא לך וישראל זה חברי לוקחם ומעלה לך כדרך שהייתי אני מעלה מותר ודוקא שאמר לו הגוי הניחם על גבי הקרקע והסתלק מאחריותם כאלו נתת לידי ואח"כ אמר לזה האחר שיטלם ואין צריך לומר אם נטלם הגוי ונתנם מידו לישראל חברו ואין אומרים הואיל והוא העמידו אצלו על דעתו הוא סומך וכאלו נעשה שלוחו אלא מאחר שנסתלק נסתלק אבל אם בעוד שהיו עדין בידו אמר לו תנם לו אסור שאין שליחות לגוי כלומר אין ישראל נעשה שליח לגוי להיות שלוחו כמותו והרי שהגיעו מידו ליד חברו ואסור:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בהמת ישראל שיש לגוי שותפות בה פטורה מן הבכורה אפילו לא היה לגוי אלא אחד באלף הן בפרה הן בולד הואיל ולא הובררה חלק הגוי ואם הוברר חלקו באבר אחד כגון יד או רגל וכיוצא באלו כל שאלו נחתך חלקו נעשה בעל מום פטור כמו שיתבאר במקומו:

ישראל שקבל בהמה מן הגוי למחצה שכר פטורה מן הבכורה וכן נכרי שקבלה מישראל אפילו קבלה ישראל מגוי כצאן ברזל והוא שקבלה בממון קצוב ואם פחתו פחתו לישראל אלא שחולק בשכר אע"פ שברשות ישראל הן והרי הן כקנינו פטורין מן הבכורה אף אותן שיגיעו לחלקו הואיל ואם מתו הבהמות ולא ימצא ממון אצלו הרי הוא חוזר על הולדות כעין אפותיקי שהרי אומר עליהם פרתו ילדתן יד גוי באמצע הוא ומ"מ ולדי ולדות חייבין הא כל שלא חלקו אין ברירה ואפילו ולדי ולדות פטורין:

ולדות שאמרנו שפטורין לא סוף דבר הן עצמן אלא אף כשנתעברו וילדו נקראו ולדות לענין זה שהרי כל שיש לו חלק אף באם פטורים והרי ביארנו הואיל והם אצלו אחריות כמי שיש לו חלק בהם הוא ולא נקראו ולדי ולדות עד שיולידו הולדות השניים שנסתלק אחריותו מן האמהות:

זה שביארנו שהמקבל צאן ברזל מן הגוים פטורים לא סוף דבר בשיש לבעל הבהמה חלק במחצה ולדות על שיטת הפירוש הראשון אלא אפילו היו כל הולדות למקבל ונותן לבעל הבהמות עשר סלעים בכל שנה והוא על שיטת הפירוש השני פטורין ואע"פ שאין לגוי בולדות כלום:

אע"פ שביארנו בגוי וגר תושב שמלוין להם ברבית מגזרת חכמים שלא להלוותם אלא בכדי חייו לאכילה ולא לסחורה שמא מתוך שירגיל עצמו להיות כל אומנותו בכך יבא להלות לישראל ותלמיד חכם תורתו משמרתו ואף לסחורה מותר וכן ללות מהם מותר בלא שום פקפוק ובגולה מתוך שהצרות מתגברות והשעבודים קשים הסכימו הרבה מפרשים שהכל בכדי חייו וכל שכן במקומות שאין האומנות מצויה לישראל:

הרבה אזהרות נאמרו בתורה לאיסור הרבית אף בלוה ומוסף עליהם הזהיר את המלוה בלאו הבא מכלל עשה והוא לנכרי תשיך כלומר לנכרי יש לך רשות להשיך הא לישראל לא ואע"פ שכתוב בזה לאו בהדיא לא תשיך לאחיך וכן ולאחיך לא תשיך הוסיף עליו עונש איסור עשה מכח לאו הבא מכלל עשה ולמדת מסוגיא זו שזו שאמרו בספרי לנכרי תשיך מצות עשה פירושו איסור עשה לישראל שלוה חברו ברבית ולא כדברי גדולי המחברים שמנאוה במצות עשה להלוות לגוי ברבית אלא שבא להוסיף איסור עשה לישראל וכבר הגיהו בה גדולי המגיהים וכן הענין בשמטה שגדולי המחברים מנה לנגוש את הנכרי במצות עשה לנגשו ולהצר לו ממה שאמרו בספרי את הנכרי תגוש זו מצות עשה ואינו כן אלא שבא להוסיף איסור עשה לישראל בחברו מכח לאו הבא מכלל עשה וכבר ראינו מי שהיה סבור לפרש בשני אלו עשה דוקא כדברי גדולי המחברים ומצד שהיו סבורים שאין דין לאו הבא מכלל עשה עשה נאמר אלא במקום שאין שם לאו מפורש בהדיא כגון מצרי שנתגייר והוא בתוך שני דורות וכגון בעולה לכהן גדול ואתה רואה סוגיא זו דוחה דבריהם לגמרי ואף במסכת חולין ובספרי את זה תאכלו מן הבהמה הא שאר בהמה לא נמצא אוכל בהמה טמאה באיסור עשה ואמרו שם אין לי אלא עשה לא תעשה מנין תלמוד לומר בגמל ושפן וחזיר אע"פ שיש בהם קצת סימני טהרה מבשרם לא תאכלו ואין צריך לומר שבכלל לאו זה אותן שאין בהם שום סימן של טהרה ולמדת שיש באכילתן לאו ועשה ואף גדולי המחברים הביאוה כן והדברים ברורים:

מתניתין. אין מקבלין צאן ברזל מישראל. פירש רש"י דמשנה יתירה היא ומשום דקא בעי למיתנא אבל מקבלין צאן ברזל מגוי תנא הכי. והא נמי יתירה היא דאפילו ברבית קצוצה מותר כדקתני ואין צריך לומר צאן ברזל. ויש לומר אורחא דתנא הוא אבל מקבלין מן הגוים שאפילו ברבית גמורה מותר ואפשר דהכי קתני אין שמין עגלים למחצה אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונו אבל צאן ברזל איו מקבלין לעולם אפילו נותן לו שכר עמלו ומזונו. ולי נראה דמשנה צריכה היא דאפשר למשרא צאן ברזל טפי ממחצית שכר וחנוני דהתם מחצה מלוה גמורה היא מעות שלוקח ומוכר בהם לעצמו אבל כאן כיון דלא להוצאה נתני אלא צאן שלו מחזיר אף על פי שקבל אחריותן שומר שכר שמתנה להיות כשואל הוא ואיצטריך. והא דאוקים אביי למתניתין דבכורות בדקביל עליה נותן אונסא וזולא הכי קאמר שהנותן קבל עליו אם נאנסו בליסטים מזויין או הוזל כל זמן שהן קיימין אבל מתו או הוקרו ברשות מקבל הן ומשום הכי קרי להו צאן ברזל ואפילו הכי אקשי רבא דלא מיקרו צאן ברזל אלא היכא דקביל עליה מקבל כלהו דאי לא תימא הכי ליפלוג וליתני בדידה דכהאי גוונא דלא קביל מקבל אונסא וזולא מחיים שרי כדאיתמר לעיל שלא עשה דמים מחיים אלא לאחר מיתה מדלא פליג ותני בדידה שמע מינה דלא הוי צאן ברזל עד דקביל עליה הכל וכן כתב רבינו הגדול בפרק אלמנה במסכתא יבמות. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: אין מקבלין צאן ברזל מישראל. פירש רש"י מנכסי צאן ברזל היינו שכל האחריות על המקבל ששם אותם במעות ומן הריוח שיהא בהן יחלקו ביניהן. וזה אינו אלא רבית דרבנן כיון דרווחא דשקיל היינו מיניה וביה ואפשר דלא הוי רווחא אבל מכל מקום הוי רבית דרבנן שהרי הנותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. ומשנה יתירה היא דהא ממתניתין דאין מושיבין חנוני שמעינן לה בכל דכן דהתם דלא מקבל אחריות אלא דפלגא אסור וכל שכן הכא דמקבל אחריות דכוליה אלא נקטיה הכא משום סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים והקשה עליו רבינו תם חדא דסיפא גופא פשיטא טפי דלא הוה צריך אלא דינא דגר תושב בלחוד. ועוד דמאי שנא דהכא קתני מפני שהוא רבית ולא קתני ליה במתניתין דאין מושיבין חנוני אלא דהכא ודאי רבית דאורייתא. ופירש רבינו תם בכאן דצאן ברזל פעמים דיהיב רווחא מיניה וביה ופעמים דכוליה רווחא דמקבל אלא דיהיב ליה דבר ידוע בכל חדש וכדתניא בברייתא דלעיל אין מקבלים צאן ברזל מישראל אבל השם פרה מחברו אומר לו הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר ואני אעלה לך דינר בחדש דאלמא כך דין צאן ברזל ששם הבהמה בדמים ומקבל עליו בדמים לגמרי ואפילו מחיים ועליו לתת מכיסו דבר ידוע בחדש ובין הכי ובין הכי רבית דאורייתא קתני והא קמשמע לן דאף על גב דריוח דשקיל מיניה וביה כיון דכל האחריות קביל עליה רבית דאורייתא הוא ועוד דדילמא הוה סלקא דעתין דכיון דאינו יכול להוציא העסק בשאר דברים אלא להתעסק בו דלא חשיב מלוה דתיהוי רבית דאורייתא קמשמע לן דכיון דקביל עליה אחריות הכל מלוה גמורה חשיבה ורבית דאורייתא היא. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: אין מקבלין צאן ברזל מישראל וכו'. פירוש כגון שמקבל מאה צאן במאה סלעים ואם מתו מתו לו ואם כחשו כחשו לו וקונה את הפירות במנה לשנה והכי איתא בתוספתא אפילו יתן לו שכר עמלו ומזונו אסור מפני שנתחייב לו בכל הדמים שלהן ואין לו ליטול עוד ריוח מהם. ואין זה דומה לשומת עגלים וסייחים שאמרנו ששם שניהם קבלו על עצמן אחריות הקרן ששוים עכשיו ואין שם איסור אלא בעמלו ומזונו וזו ואין צריך לומר זו קאמר. אי נמי דההיא שומא כיון דשקיל מקבל בגוף הבהמה הוה ליה שותף והעמל והמזונות לשניהם ואם לא יתן זה את חלקו הוה ליה רבית אבל צאן ברזל בעינייהו הדרי וכשוכר דמי ואפילו הכי אסור הואיל וקביל עליה כחשא ומתה. אי נמי דההיא שומא אפילו כחשו משלם פלגא בכחשא אבל בקבלנות דהכא אם כחשו או הוזלו הדרי בעיניהן. ואקשינן עלה בגמרא למימרא דברשותא דמקבל קיימא והתנן בבכורות המקבל צאן ברזל מן הגוים ולדות פטורין מן הבכורה אלמא כיון דאם לא מתו ולא הותירו הדרי בעינייהו ברשותא דגוי קיימי הכא נמי ליקיימי ברשותא דבעל בהמה ויטול מחצה בפירות אף על גב דקביל עליה היאך אחריות דמיהן וכו' ושני ליה רבא לעולם ברשותא דהמקבל קיימי וגבי בכורה היינו טעמא כיון דאי לא יהיב ליה זוזי אתי גוי ותפיס להו לולדות אמר ולד בהמתו הוא הוה ליה יד גוי באמצע. ואביי דמתרץ לה למתניתין דבכורות דקביל עליה בעל הבהמה אונסא וזולא ומקבל קביל מתו או כחשו ומתניתין דהכא על המקבל. ולא דמיא לההיא דתניא ששם פרה מחברו ואמר הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר ואני מעלה לך סלע בחדש מותר שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה דכיון דמחיים הדר בעינה ואפילו כחשה או פחתה מן הדמים ואם השביחה כמו כן לבעלים השביחה לאו צאן ברזל היא. ואי קשיא לך נוקי למתניתין דבכורות שקבל עליו ישראל במאה סלע והפירות למחצה דהוה ליה גוי משותף בולדות משום הכי פטורים. לא היא דקתני סיפא ולדות פטורים ולדי ולדות חייבין ואם איתא דהכי הוא אפילו כמה דורות פטורין שהרי שותפות גוי הוא אלא על כרחך שאין לגוי בולדות כלום ואפילו הכי פטורין ומתניתין דהכא נמי דקתני אסור בכל ענין קאמר מדלא מפליג אלא בין גוים לישראל. ואי אמרת לרבא גופיה תיקשי ליה ליפלוג בישראל גופיה בין קביל עליה ללא קביל ליה אונסא וזולא. לאו מילתא היא דלרבא היכא דלא קביל עליה בעל בהמה לאו צאן ברזל הוא ובצאן ברזל בעי לאיפלוגי ואשמועינן דבגוי מותר ולא חיישינן לאיקרובי דעתא בהדי גוי ולא לתפיסת גוי בולדות דהוה ליה כמוכר בהמה גסה לגוי והולדות של ישראל הן. עד כאן.
כתוב בתוספות ולפירושו ז"ל לא הוי רבית זה אלא דרבנן. פירוש דדמיא למשכנתא בלא נכייתא שמקבל הנכסים נתחייב המעות והנכסים כמו משכון שאין לו למקבל להוציאן אלא יהיו בעין לאחריות עד שיפרע המקבל המעות ונוטל הנותן הוולדות רק שהמקבל נוטל מחצה בשכר עמלם ומזונם כדרך מקבלי בהמות למחצה. הרא"ש ז"ל.
עוד כתבו בתוספות והכא קמשמע לן דהאי רבית דאורייתא הוא. פירוש דסלקא דעתך אמינא כיון שאינם ברשות המקבל להוציאם כשאר מלוה וכל כמה שהם יכול להחזירם לו ולהוציא ממנו המעות דלאו היינו מלוה קמשמע לן דמכל מקום כיון דכל האחריות על המקבל היינו מלוה. תלמיד הר"פ ז"ל.

למימרא דברשותא דמקבל קיימא ורמינהי המקבל צאן ברזל וכו'. פירש רש"י ז"ל לא מיבעיא אמהות וכו' ולפי דעתי הוצרך ז"ל לפרש כן מפני שהוא פירש צאן ברזל שמקבלן במעות כלומר שקנאן בשומא של מעות וכל זמן שלא נתן מעות חולקים בשכר ומכר גמור הוא אלא שחולקים בולדות ובכל השבח עד שיפרענו וכיון שכן על כרחנו עד שלא חלקו כל הולדות פטורים ולא הוצרכו לפטור אלא אותן שהגיעו לחלקו של ישראל. ותמיהא לי דאם כן מקשה גופיה מי ניחא דאפילו אם תמצא לומר דברשותא דנותן קיימי מכל מקום ולדות שהגיעו לחלקו של ישראל שלו הן גמורין וברשותו ודאי קיימי ואם כן אמאי פטורין מן הבכורה ואי משום דכי לא משכח גוי בהמה אתי תפיס בולד ואומר בן בהמתי הוא אכתי לא ידעי לההוא טעמא. ונראה דנותן אינו נוטל בשבח גופן כלום אלא ולדן וחלבן וגיזתן של מקבל הוא וכדגרסינן בירושלמי איזהו צאן ברזל וכו' עד ואתה מעלה לי שכר על כל חדש וחדש משלך באחרונה אסור עד כאן בירושלמי. ומשמע להו הכין מדפליג במתניתין בין מקבל מישראל למקבל מן הנכרי ולא מפליג בישראל גופיה דאלמא צאן ברזל לא מיקרי אלא במקבל עליה לגמרי ועושה אותם דמים אפילו מחיים וכדמשמע נמי בברייתא לעיל והילכך כל שמעלה לו ריוח משלו רבית גמורה היא והיינו דקא קשיא ליה אלמא ברשותא דמקבל קיימי לגמרי ואם כן ולדות כולן דמקבל נינהו ואמאי פטורין מן הבכורה. ואם תאמר אם כן מאי שנא ולדות דקא קשיא ליה אפילו היא גופה דתתחייב בבכורה. יש לומר דאין הכי נמי דכולה מילתא קא קשיא ליה ואי נמי היא גופה לא קשיא ליה דכל שלא כחשה ולא הוזלה מחזירה לו בעינה וכיון שכן כדידיה דמיא. ועוד דלא גרע משותף באזנה דקיימא לן דפטורה מן הבכורה. ופרקה אביי בדקביל עליה נותן אונסא וזולא. ואם תאמר וכי קבל עליה מאי הוי דכיון שהולדות כולן למקבל ולדות אמאי פטורין מן הבכורה דהא כלהו דישראל נינהו. יש לומר דהא בהא תליא כל צאן שהמקבל אינו מקבלו על עצמו לגמרי אף הנותן נוטל בשבחן בולדן וגיזתן וחלבן דלאו כמכר הוא וכל שהכל עומד ברשות מקבל אף הוא נוטל כל שבחן דכמכר הוא אלא שנותן שכר מכיסו לנותן וכך נהגו. וכן נראה לי מן הירושלמי ששם הקשו מההיא דבכורות נמי כמו שהקשו כאן בגמרין ובלשון הזה הקשו ממנו שם. רבי ירמיה בעי תמן את אמר צאן ברזל לראשון והכא את אמר צאן ברזל לשני. אמר רבי יוסה תמן על ידי שעיקרן מן הראשון ולדן לראשון ברם הכא עיקרן לשני וולדן לשני עד כאן. ונראה לי פירושן תמן את אמר צאן ברזל לראשון דהיינו מתניתין דבכורות דפטר ולדות מן הבכורה אלמא ברשות הראשון הן דהיינו גוי והכא את אמר במשנתנו צאן ברזל לשני כלומר דברשותא דמקבל קיימי ותרצה רבי יוסה כדתרצה אביי הכא בגמרין ואמר תמן בבכורות על ידי שעיקרן מן הראשון שקבל על עצמו קצת מהפסדן באונסא וזולא וכיוצא בזה ולדן לראשון שאף נוטל בולדות ושאר שבחים שהם עושין ברם הכא שעיקרן לשני שקבל הכל באחריותו ולפיכך ולדן לשני. כן נראה לי. הרשב"א.
וזה לשון הריטב"א: למימרא דברשותיה דמקבל קיימא פירוש דאלו קיימא ברשות נותן פקדון בעלמא הוא ואין כאן רבית ואפילו דרבנן. ורמינהי המקבל צאן ברזל מן הגוים ולדות פטורין מן הבכורה פירוש אפילו הולדות שנפלו בחלקו של ישראל פטורין מן הבכורה והבכורות שיולידו אותן ולדות אינן לכהן וכדפירש רש"י וטעמא משום דאפילו בולדות יש זכות לגוי וכל שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה. ואם איתא דברשות מקבל קיימי אמאי פטורות מן הבכורה ואפילו האמהות. ואם תאמר ודילמא מפני שהן אצל הגוי באפותיקי מפורש שאינו יכול לסלקו מהן במטלטלים אחרים שכן דינו של צאן ברזל. יש לומר דהשתא קסלקא דעתין דאפילו הכי לית בה דהא קיימא לן דמשום דלוה ישראל מעות מן הגוי ועשה לו עדרו אפותיקי אינם פטורין מן הבכורה דכיון דאין לגוי עליהם אלא שעבוד לא חשיבא יד גוי באמצע וכדפרישנא בפרק קמא דפסחים אמר אביי לא קשיא. גירסת רש"י הא דקביל עליה אונסא וכו'. אמר ליה רבא ואי דקביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה. ופירש הוא דקביל עליה בעל הבהמות אונסא וזולא ומתניתין דהתם בדקביל ומתניתין דהכא בדלא קביל עליה. ולא נהירא חדא דלישנא דקביל עליה לא משמע הכי ועוד היכי סלקא דעתיה דאביי דקרי צאן ברזל להנהו דקיימי ברשות בעלים לזולא ולאונסא. והנכון כדפירש רבינו תם מתניתין דהכא דקביל עליה המקבל אונסא וזולא ומתניתין דהתם דלא קביל עליה המקבל אונסא וזולא אלא אונסא בלחוד וסלקא דעתיה דאביי דמשום דקביל עליה אונסא מיהת קרי להו צאן ברזל ואתקיף ליה רבא דהא ליכא כל כמה דלא קביל עליה מקבל אחריות זולא נמי לא הוו צאן ברזל. והכי גרסינן אמר ליה רבא ואי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה. אלא אמר רבא אידי ואידי דקביל עליה אונסא וזולא. גירסת רש"י וגבי בכורה היינו טעמא כיון דלא יהיב ליה זוזי אתי גוי תפיס לבהמה ואי לא משכח בהמה תפיס ולדות הוה ליה יד גוי באמצע. ופירש הוא כיון דאי אתי גוי ותבע זוזי דשומת הבהמה שקבל עליו ולא יהיב ליה תפיס לבהמה גופה דצאן ברזל ואי לא משכח בהמה תפיס בזוזיה אפילו הולדות שנפלו בחלקו של ישראל הוה ליה יד גוי באמצע ולפיכך פטורין מן הבכורות אפילו הולדות וכל שכן האמהות ולפי דברי רבינו אף על פי דאיתא לבהמה גופה מצי מסלק ליה מקבל בזוזי השומא שקבל עליו אבל במטלטלים אחרים אינו יכול לסלקו ולא מן הבהמה עצמה ולא אפילו מחלקו של וולדות וכאפותיקי הם אצלו לענין זה ואשמועינן רבא דאף על גב דמשום אפותיקי בעלמא דאיכא לגוי לעדרו של ישראל אינו נפטר מן הבכורה ואף על גב דשעבודן נמי על שאר נכסיו. וקשיא ליה לתוספות היכי קאמר דכי אתא גוי תבע זוזי שומת הבהמה בתחלה דאדרבה כל היכא דאיכא לבהמה גופה איהי גופה תבע דסתם צאן ברזל כל היכא דאיתנהו בעין הדרי למרייהו אלא שאם פחתו פחתו למקבל ואפילו תימא שיכול לסלקם במעות דבנכסי צאן ברזל של אשה אפילו למאן דאמר שנוטלת כליה היינו משום שבח בית אביה והכא ליכא למימר הכי מכל מקום אין דרך הבעלים לתבוע בתחלה אלא בהמה שלהן ובדידהו ניחא להו טפי עד שיאמר הלה שרוצה לסלקם במעות. ובתוספות תירצו לפירוש רש"י ז"ל בשם ה"ר שמואל מאיוורא דלא קשה מידי דרגילות הוא שהנותן אומר למקבל דרך כלל תן לי מעותי או תן לי בהמותי כי הוא סבור שאין בהמתו בעין או שירצה יותר המקבל לסלקו במעות והמקבל אומר לו אין לי מעות מצויין אז אומר לו אם כן תן לי בהמות והוא תופס בבהמה. והם ז"ל פירשו דעדיף טפי לפרושי דהני זוזי אינם זוזי שומת הבהמה אלא זוזי דרווחא שפסק לו לתת לו בכל חדש וחדש הן מיניה וביה הן מכיסו כפירוש רבינו תם דלעיל ואף על גב דזימנין דלא יהיב ליה רווחא אלא מיניה וביה לההוא רווחא קרו זוזי משום דזימנין דיהיב ליה זוזי וקאמר דבההוא רווחא משועבדין הבהמה והולדות דתפיס בהו בתורת אפותיקי ומשום הכי הוי יד גוי באמצע. ועם כל זה עדיין קצת קשה דהא ודאי משום זוזי דרווחא טפי הוה ליה למתפס מעיקרא בולדות כי לא משכח למתפס לבהמה גופא. ויש גירסא אחרת בספרים הישנים והיא המתחוורת וכך הם גורסים וגבי בכור היינו טעמא כיון דאי אתי גוי בעי ממון ולא משכח תפיס בהמה בעי בהמה ולא משכח תפיס ולדות הוה ליה יד גוי באמצע. והכי פירושו דשתי תביעות יש לגוי על ישראל תביעת הבהמה עצמה או שומת דמיהם ותביעת הריוח ובכל חדא וחדא משועבד הבהמה והולדות כולם בתורת אפותיקי והיינו דקאמר דאי אתי גוי בעי ממון הריוח ולא משכח תפיס בולדות הא ודאי יד גוי באמצע אפילו בולדות ולפיכך פטורין מן הבכורה וכן הנכון. מפי רבי. עד כאן.

ניפלוג בדידה. לאביי הוא דשייך לאקשויי הכי דכיון דאמרת הכי קביל עליה אונסא וזולא קרית ליה בבכורות צאן ברזל ומתניתין דקתני אין מקבלין צאן ברזל אם כן שפיר הוה צריך לאשמועינן באיזה צאן ברזל איירי כי היכי דלא ניטעי למיגזר האי אטו האי. אבל לרבא לא צריך לאקשויי הכי. משאנץ.

כגון שבור מלכא. פירש רש"י מלך פרס. ואנא חזינא דשמואל הוא כדאמרינן שלהי מכלתין אמריתה קמיה דשבור מלכא והוא שמואל שהיה מלך בדינים. שיטה.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: כגון שבור מלכא. פירוש מלך פרס היה ונוטל ממון של ישראל וחונן בהם גוים שהם דלים מן המצות וכן פירש במדרש ירושלמי וכי שבור מלכא חונן דלים הוא. הכא אמרי גופה לחזורי ומחלקה לחזורי פירוש חזורי ישראל שנמשלו לתפוחים. עד כאן.

מאי לאו תשוך. פירש רש"י מותר אתה ליקח ממנו נשך. פירוש לפירושו שהוצרך הכתוב להתיר רבית דגוי אף על פי שגזלו אסור למאן דאסר או שהוצרך הכתוב להתיר כדרך שהוציך להתיר באונאתה. הרשב"א.

מאי לאו תשוך. כלומר הוא הדין לתשוך. לא תשיך דוקא. הראב"ד.

תשיך לא סגיא דלאו הכי וכי בא הכתוב וכו'. כן פירש רש"י. והראב"ד פירש לא סגיא דלאו הכי וכי נחשא רמי בהו דמיצטריך ישראל למיזף מגוי אלא הוא הדין לתשוך ואיידי דקאי בתשיך דישראל נקט ליה תשיך בגוי. הרשב"א ז"ל.

לעבור עליו בעשה ולא תעשה. כלומר לנכרי תשיך ולא לישראל ולאו הבא מכלל עשה עשה וזו היא שאמרו בסיפרי לנכרי תשיך זו מצות עשה לומר מצות עשה שלא להשיך לישראל ולא כמו שפירש הרמב"ם שהיא מצות עשה להלוות לנכרי ברבית ולמאן דאמר נמי מאי לאו תשוך לאו למימרא שיזהיר הכתוב להלוות לנכרי אלא להתיר להלוות לו ברבית וכמו שפירש רש"י. הרשב"א. וכיוצא בה בסיפרי כל צפור טהורה תאכלו מצות עשה כל שרץ העוף טמא הוא מצות לא תעשה. הרמב"ן.
ולי נראה כדברי הרמב"ם דכיון דמסקנא דשמעתין דרבית דגוי מדאורייתא שרי הדרינן למאי דסלקא דעתיה דרבא מאי לאו תשוך ואם איתא דקרא להתיר רבית איצטריך כדברי רש"י מדחיא ברייתא דסיפרי לגמרי דמנא לן דללאו הבא מכלל עשה אתא דילמא למשרי איצטריך אלא על כרחך כי סביר לן דרבית דגוי שרי נקטי לנכרי תשיך כפשטיה דלמצוה הוא דאתא כדתניא בסיפרי וכיון דמסקנא דסוגיין דרבית דגוי מדאורייתא שרי נקטינן על כרחיך ברייתא דסיפרי כפשטה. הר"ן ז"ל.
מדאותביה רבא לרב נחמן לנכרי תשיך מאי לאו תשוך משמע דלרב נחמן אסור להלוות לנכרי ברבית דבר תורה והלכה למשה מסיני דאי לא מאי קא מותביה מלנכרי תשיך ואי נמי דרבא טעי בדרב נחמן וסבר דדבר תורה קאמר ומאי דתריץ ליה רב נחמן לטעמיה קמשני ליה. ואפשר נמי דרב נחמן קושטא דמילתא קמתרץ ליה דתשיך דוקא ולמיקום עליה ברבית דישראל בעשה ולא תעשה וכדתניא בסיפרי וכו' ולאו למימרא דאיסור רבית דגוי אסור דבר תורה אפילו לרב נחמן. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: איתיביה רבא לרב נחמן לנכרי תשיך מאי לאו תשוך. כלומר להלוות להן. ואם תאמר מאי קושיא דמודה רב נחמן דמדאורייתא שרי ולא קאמר אלא מדרבנן. ובתוספות דהכי פריך הואיל והתירו הכתוב אין להם לאסרו. והלשון הוה סתום דהא איכא כמה מילי שהתורה התירה ואמרו חכמים לעשות סייג לתורה. לפיכך יש לומר דודאי לישנא מוכח דדרשא דקרא בעלמא נסיב שזה דבר שאינו הגון ואדם מתמוטט בו ולאו דליהוי איסורא דרבנן ממש דגזרו ביה משום טעמא אחרינא כמו שאסרו כמה דברים שהתירה תורה ומשום הכי קשיא לן שאם זה דבר שאינו הגון והאדם מתמוטט בו מאי אמר הכתוב לנכרי תשיך ואי לאשמועינן שמותר להלותן ברבית פשיטא ממילא ידעינן לה מדכתיב לא תשיך לאחיך וליכא למימר דליקבע ביה עשה אתא ולא עוד אלא דאי איתא כל שכן בתוספות שהוא דבר הגון וראוי בתורה להלותם ברבית ולמוטטן כיון שקבעו הכתוב במצות עשה. עד כאן.

בד"ה אין מקבלין כו' מדפריך רבא אשנויא דאביי אי דקביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית כו' עכ"ל ר"ל מדפריך רבא אשנויא דאביי דאוקמי בהכי משמע דהמקשה לא הוה מוקים לה בהכי אלא לסברת המקשה נמי אידי ואידי דלא קביל עליה אונסא וזולא ודקאמר למימרא דברשות דמקבל קיימא ורמינהו כו' לא בעי למימר דהך דבכורות אינו ברשות מקבל דקביל עליה הנכרי אונסא וזולא אלא דה"ק למימרא דברשות מקבל קיימי לענין רבית ויצאה מרשות בעלים לגמרי ורמינהו כו' דפטורין מן הבכורה ולא יצאה מרשות בעלים לגמרי אע"ג דלא קביל עליה הנכרי אונסא וזולא כמ"ש התוספות לקמן ומהרש"ל נדחק בזה ליישב פרש"י ואין כאן מקום להאריך ודו"ק:

בא"ד לא הוה קשה לן מתני' דבכורות כו' אע"פ שנותן לו מהם קצבה כו' אבל משום דחשיב ליה במתני' דהכא ריבית כו' עכ"ל מיהו קשה דאכתי לפירושו נמי אמאי לא מוקים לה אידי ואידי בלא מקבל עליה אונסא וזולא וההיא דבכורות איירי בלא קצץ לו השבח אלא דחולקין השכר דלא הוי אלא רבית דרבנן ולכך לא יצאה מרשות בעלים לגמרי ודו"ק:

בד"ה תשיך לא סגי כו' וא"ת כיון דרבית עכו"ם שרי לאידך לישנא למה לא חיה כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דללישנא קמא נמי רבית דעכו"ם שרי מן התורה ולא אסור אלא משום גזרה שמא ילמד ממעשיו וההוא טעמא לא שייך במתים שהחיה יחזקאל ועו"ק דה"ל להקשות בפשיטות לפום סברתם דהשתא דבני נח אינן מוזהרין על הרבית ולמה לא החיה אותו שהלוה בריבית דבני נח היה אז ומיהו בהא י"ל דללישנא דרבית דעכו"ם אסור לישראל אית לן למימר דמכ"ש דרבית דעכו"ם אסור לעכו"ם חבירו מק"ו מגזל למ"ד גזל כנעני מותר לישראל ומהא שמעינן ליה דרבית היה אסור לבני נח אבל ללישנא קמא דשרי רבית דעכו"ם לישראל מהיכי תיתי לאסור רבית לבני נח ודו"ק:

לחונן דלים אמר רב כגון שבור מלכא כו'. עי' פרש"י ובספר משלי פרש"י לחונן דלים הרשות כו' נוטלין ממונו ובונין בו גשרים כו' וזהו חנינת דלים כך דרש ר' תנחומא עכ"ל ולפי זה לכך נקט הכא שבור מלכא שהוא מלך פרס ואמרינן במלכי פרס בריש פ"ק דע"ז הרבה גשרים כו' ע"ש וק"ל:

גמ' למימרא דברשות דמקבל קיימא ורמינהי וכו'. פירש רש"י למימרא דסתם צאן ברזל ברשות דמקבל קיימי ובאחריותו מדקתני שהיא רבית צריך עיון לפירוש רש"י מאי כוונת הקושיא של המקשה דתקשי ליה מתניתין דבכורות בלא מתני' דהכא אמאי פטורים מן הבכורה דליכא למימר דבלא מתניתין דהכי היה סבור דסתם צאן ברזל לא קיימא באחריות המקבל כדמשמע מפירוש רש"י ולכך פטורא דא"כ אמאי קרי ליה צאן ברזל כדפריך בסמוך וכבר התעוררו התוס' לקושיא זו וצ"ל לפי' רש"י דבלא מתני' דהכא ההיא מתני' דבכורות הוי ניחא ליה משום דהוה סבור דאע"ג דקיימא באחריות המקבל לא קיימא ברשות שמקבל לגמרי אלא שגם להנותן שהוא עכו"ם יש לו רשות עליה לעשות עמהם הטוב בעיניו אבל מתני' דהכא דקתני מפני שהוא רבית דמשמע לגמרי קיימא ברשות המקבל קשיא א"כ גבי עכו"ם אמאי פטריה מן הבכורה ולפי זה הא דנקט רש"י ובאחריותו עיקר קושיא לא קאי מאחריות כי אם מהא דקימא ברשותו וכן הא דכתב רש"י בדבור שאחר זה דאי באחריותו דמקבל קיימי אמאי פטורים ר"ל באחריות וברשות ודחוק הוא ודו"ק:

תוס' ד"ה תשיך לא סגי וכו' מכל מקום כי היכי דדרשינן וכו' מכל עץ הגן ולא גזל ה"ה ולא רבית ואונאה וכו' כצ"ל ור"ל דרבית נמי אתי מקרא דכל עץ הגן. אלא דיש לתמוה דבקרא ביחזקאל משמע דהני עצמות מבני ישראל היו עיין שם ובמדרש גם בתרגום יונתן משמע דהיו מבני שבט אפרים שמהרו לצאת ממצרים קודם הקץ והכא בתוס' משמע דנכרים היו וצריך לומר דקודם מתן תורה אפי' בני יעקב היו קרויים בני נח כי לא היו מוזהרים אשאר מצות כי אם אשבע מצותדבני נח כמו שאר העכו"ם ואע"ג דמשמע בכמה דוכתי דהאבות ובניהם היו מקיימין התורה עד שלא ניתנה וכמו שאמרו שיוסף היה משמר שבת במצרים וכמו שלמדו מפסוק וטבוח טבח והכן מ"מ הכלל לא היו נזהרים בכל המצות:

רש"י בד"ה למימר כו' ברשותא דמקבל קיימא ובאחריות כו' נ"ב לדעת רש"י צריך לפרש דדעת המקשה דצאן ברזל לא קיימא ברשות המקבל אע"פ שהוא באחריותו ומה שפרש"י באחריות לאו אדתמי' דלמימרא קאי כי התמיה של המקשה הכל על מה שקאי ברשות המקבל ולמיחשב כרבית ודו"ק:

בד"ה ולדות פטורין כו' דאי באחריות דמקבל כו' נ"ב לאו דוקא אלא כלומר באחריות וברשות וכדפרישית:

תוס' בד"ה תשיך לא סגי כו' והכל הוה כדי חיינו כו' נ"ב פי' וקיימא לן כלישנא קמא דסבירא ליה משום כדי חייו ולא כרבינא וק"ל:

ברש"י בד"ה לא סגי כו' פשיטא מהיכא תיתי ליה למיסריה דאע"פ דאי תשיך קמ"ל דמצוה לחסרו וכו' א"כ ה"א דאסור ליתן להם רבית במכ"ש לדעתי אין זה דומה דודאי לעשות להם טובה בחנם אסרה תורה אבל מה שלוה ברבית ודאי לטובתו עושה ואינו לוה מעות על רבית לעשות להמלוה טובה ולא אסרה זה התורה ומה שאסרו מעיקרא ברבית משום שמא ילמוד ממעשיו יותר מלגבי משא ומתן אחר היינו משום דשאר משא ומתן יכול ג"כ לשאת וליתן עם ישראל חבירו ולמה יעבור אקרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה כפירש"י שם משא"כ רבית דבישראל אסור ולבו של אדם מחמדתן וקרוב לשכר הוא משא"כ משא ומתן אחר. עיין בלבוש ריש הלכות רבית סי' ק"ס רבית דרבנן בעובד כוכבי' שרי לכולי עלמא:
מ"ש האשר"י והר"ן מאריך במומר לעבודת כוכבים שמותר להלוותו ברבית דאינו מצווה עליו להחיותו אף שהוא מצווה [שלא ליתן ונמצא הישראל עובר לפני עור] אין הלוה מצווה אא"כ המלוה עובר וכו' ע"ש בר"ן וכ"כ התוס' לעיל ע"א בד"ה מעות של יתומים קצת קשה לי הא דר"פ אלא גז"ש למה לי לנשך כל דבר אשר ישך דלא כתיב במלוה וכו' למה לי גז"ש הא מדמחייב הלוה על כל דבר בהכרח המלוה חייב על כל דבר ועיין:

בתוס' בד"ה אין מקבלין וכו' אבל משום דחשיב לה במתני' דהכא רבית דאורייתא וכו'. צ"ע לישב מה שהקשה מהר"ש בזה דאכתי לישני הגמרא הכא דהאי מתני' דבכורות איירי בדלא קצץ לו שבח ולהכי פטור מן הבכורה דהוי רבית דרבנן ולפי"ז לא יהיה קשה ב' קושיות דרבא דשפיר מיקרי צאן ברזל דאין כאן הפסד כלל ולא שייך לפלוגי במתני' [בד"א בקצץ וכו'] דמ"מ אסור מדרבנן וצ"ע היטב:

בתוס' בד"ה תשיך וכו' ולא אסרו מעולם ר"נ וכו'. אבל מדקאמר לא נצרכה אלא אפילו ברבית לעובד כוכבים ולישראל בחנם אין מוכרח דודאי מדאורייתא מישרא שרי:

בא"ד וא"ת כיון דרבית עובד כוכבים שרי לאידך לישנא למה כו'. מקשין אף ללשון ראשון קשה דשמא ילמוד לא שייך כאן או היאך תליא כלל כאן למאי דלא מסקי אדעתייהו דבני נח מוזהרין ע"ז ועל צד הדוחק דשמא יחזקאל לא רצה להחיותו כיון שטבעו להלוות ברבית לא יניח אף כי היום נאסר [וילוה לעובד כוכבים אבל אי לעובד כוכבים שרי לא חיישינן שילוה לישראל דלא ירצה הישראל לעבור וזה דוחק:

בא"ד ועי"ל דבני נח כו'. אינו מחוור לי ללישנא בתרא (ע):

תד"ה תשיך. אבל אי תשוך ניחא דלא סגי כו'. אם נאמר דכותי אינו מוזהר מלקבל רבית אף מישראל א"כ פשוט דישראל מותר לתת לו כמש"כ התו' לעיל דאין הלוה מוזהר אלא כשגם המלוה מוזהר וכ"כ הרא"ש ונ"י לענין מומר ולכן להתירא ללוה א"צ קרא אבל אי תשוך ניחא דצריך להתירא:

בא"ד כיון דא"ר כו' לא היה כו' לאסור. גדולה מזו כ' לעיל (סד ב) בד"ה לא ישכור דלפי שהתורה התירה כו' ועמש"כ (סז ב):

גמ' דאפי' רבית דעכו"ם. עיין מכות דף כד ע"א:

אין מקבלין צאן ברזל מישראל. כ' נמוק"י דאפי' נותן שכר עמלו אינו מועיל משום דה"ל מלוה גמורה ולע"ד גם רש"י מודה לזה ומ"מ כ' דכבר נשמע מלעיל אין מושיבי' חנוני למחצית שכר דגם שם אינו נותן שכר כפועל על פלגא מלוה אלא על פלגא פקדון והכא דכול' מלוה פשוט דאינו מועיל אם נותן לו שכר אבל לעולם אמת הוא דמשמעו' המשנה היא דאין מועיל נתינת שכר משום דהוא מלוה גמורה ובזה י"ל ק' א' של תו' דאמתני' דבכורות לא הוה ק' לי' מידי דאע"ג דאחריות על המקבל מ"מ הוה ס"ל שאינו אלא כעין פקדון ומתנה ש"ש להיות כשואל וכ"כ רמב"ן בשמעתי' אבל ממשנתי' מבואר דאפי' שכר בטלה אינו מועיל ש"מ דכמלוה חשבי' לי' דלהוצאה לגמרי נתנה ושלו הוא א"כ ק' אמאי פטור מבכורה ואולי לזה כיון המרש"ל אלא שקיצר ומהרש"א תמה עליו ע"ש:

אבל מקבלין צאן ברזל מנכרים. יש לעי' קצת במקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לנכרים אם מותר לקבל צאן ברזל מהנכרים דכיון דהבהמות הם של ישראל לגמרי ומש"ה אית בי' משום ריבית א"כ אסור לו ליתן הולדות להנכרי ועי' ריש מס' בכורות ב' ב' וק"ל:

לוין מהן ומלוין אותן בריבית. להתוס' דצאן ברזל ריבית קצוצה הוא ואפ"ה מקבלי' מן הנכרי א"כ הא תו ל"ל דקתני לוין מהם ולכאורה י"ל דסיפא לאו בהלואת נכרי מיירי אלא בהלואת ישראל מישראל חברו ע"י אמצעות נכרי ע"ד שכ' תו' לקמן ע"א ב' ד"ה כגון וכיוצא בזה היתרי' טובא באופן שהגוי נעשה לוה אצל זה ומלוה אצל זה והיינו לוין מהם ומלוי' אותם בריבית שיהיה הגוי לוה ומלוה ולקמן אי"ה יבואר עוד:

ועוד אדתני סיפא כו' לפלוג ולתני בדידי'. והתם בבכורות מקשה עוד מאי פסקא ואולי י"ל אורחא דמלתא הוא דישראל המקבל צאן ברזל מהגוי מטיל על הנותן אחריות אונסא וזולא כדי שיהיה יד הנכרי באמצע ויפטור מהבכורה וא"כ סתם צאן ברזל מישראל הוא בדלא קבל מרא אונסא וזולא וסתם צאן ברזל מנכרי בדקבל מרא אונסא וזולא ולק"מ מאי פסקא אלא לפ"ז סיפא דמתני' אבל מקבלין מנכרים מיירי נמי בלא קבל אונסא וזולא דהרי כך דרכם של מקבלי מנכרים וא"כ קשה לפלוג ולתני בדידי' ומיושב ק' תו' ב' על רש"י ומיהו יש לומר אביי לא חייש לק' רבא בהא דבשלמא במס' בכורות מיירי בצאן ממש א"כ אורחא הוא שאין האחריות כולו על המקבל כדי לפטור מבכורה משא"כ משנתינו לא מיירי מצאן ממש אלא כל סחורה צאן ברזל קרי' לי' כדפרש"י לעיל ס"ט ב' ד"ה אין מקבלין ע"ש וא"כ י"ל מתני' מיירי שאין שום אחרי' על המקבל וקמ"ל דאפ"ה מקבלין מהגוי:

וגבי בכורות היינו טעם דולדות פטורין מן הבכורה. לשון מיותר הוא דגם על האמהות קשקיל וטרי ומלשון רש"י נראה דלא גרס לי' ויש לעי' קצת לפמ"ש תו' לחלק בין ארנונא לדהכי אי שייך חילוק זה גם לענין ולדות:

וכל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה. גם זה לשון מיותר הוא דהרי בזה לא נסתפק הש"ס מעולם דכשיד נכרי באמצע פטור מן הבכורה ולא חדית לן אלא אי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה וזה הוה כמו יד נכרי באמצע אבל לא היה צריך לסיים וכל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה שזה פשוט וידוע ומזה קצת הכרח לשי' תו' דהמקשן ידע הך דתפיס לי' נכרי לבהמה ולולדות אלא דהוה ס"ל דבעי' שיהיה ממש לנכרי ולא מהני תפיסת יד בעלמא ומחדש לי' דיד בעלמא פוטר:

ויש לעי' לרש"י דהול"ל לאביי דמיירי פלגא אונסא וזולא הוא על הנותן וה"ל שותפות נכרי דפוטר בבכורה ולענין ריבית ה"ל ריבית דרבנן עכ"פ וי"ל כמ"ש לעיל בשם נמוק"י דא"כ מהני שכר עמלו ומזונו ומה שהקשה מרש"א לשי' תו' לימא הא דקצץ הא דלא קצץ דבריו תמוהים מה ענין קצץ ולא קצץ לענין בכורה אנן הכי קאמרי' כיון דחזי' במתני' דבקצץ ה"ל ריבית דאורי' ש"מ דכמלוה חשיבי וברשות המקבל קאי דאי ברשות הנותן וכפקדון א"כ אפי' קצץ שרי' ומ"ש מאוגר מרא אע"כ צאן ברזל מלוה הוא ומש"ה בקוצץ עלי' ה"ל ריבית דאורי' א"כ אפי' בלא קצץ לחייב בבכורה ופשוט הוא וק"ל:

מאי לחונן דלים א"ר כגון שבור מלכא. בש"מ בשם שי' דהיינו שמואל שנקרא שבור מלכא ונראה כוונתו עפ"י שמפרש רלב"ג בפשטי' דקרא הוא הרבה הונו מממון עני' שלוה להם בריבית ע"כ יקבצנו לצדיק אחד שחונן עני' ואביונים ומיהו רש"י מיאן בזה כיון דמיירי בריבית נכרי ואין נכון שיתפרנסו בזה עניי ישראל ויהיה בזה שום זכות ומצוה להנכרים ההם כמי שאבד דינר ומצאו ומתפרנס ממנו שיש לו זכות וה"נ יהיה זכות להנכרים ההם וכתי' ביבש קצירה תשברנה כמבואר פ"ק דב"ב אע"כ מלך פרס קאמר החונן לדלים מן המצות ולפ"ז נ"ל הא דאמר ר"ה לא נצרכה אלא לריבית נכרי לא אקרא קאי דודאי קרא צריכא רבא אלא אדרב קאי דלא נצרכה הא דרב דמפרש מאי לחונן דלים לא נצרכה אלא לריבית נכרי ולשבור מלכא דפרס דאי בריבי' ישראל ולשבור מלכא שמואל מאי למימרא פשיטא דקרא נמי הכי איתא דיקבצנו לצדיק א' החונן דלים ופשוט הוא דשמואל הוא לאו דוקא אלא משום דבדורו של רב היה שמואל גדול הדור מחוי רב אדשמואל ואה"נ אי היה שמואל בעל המימרא היה אומר מאן חונן דלים כגון רב וא"כ אין שום חדוש במימרא דרב אע"כ לא נצרכה אלא לריבית דנכרי ושבור מלכא פרס קאמר וקמ"ל רב דקרא סתמא קאמר כל המרבה הונו בנשך ותרבית יקבצנו לחונן דלים אם ע"י ריבית ישראל מרבה הונו יקבצנו לחונן דלי ישראל ואי בריבית נכרי הרבה הונו אזי יקבצנו למלך פרס:

איתיבי רבא לר"נ לנכרי תשיך. בטור ריש הל' ריבית מייתי היתר להלות לנכרי בריבית שהרי אינו מצווה להחיותו וה"ל ק"ו מגר תושב דמצוי' להחיותו מותר להלותו בריבית מכ"ש גוי דאינו מצווה להחיותו ודברי ט"ז תמוהים ע"ש מ"מ קשה מ"ט מייתי רבא מתשוך ומאי דחי הש"ס תשיך מ"מ הא אינו מצווה להחיותו מיהו למ"ש תו' דק' הש"ס משום שהוא מצוה להשיכו ולחסרו לא ה"ל לרבנן למגזר א"כ א"ש דאי לא כתיב להדי' תשוך לק"מ ק' ש"ס:

מיהו בלאה"נ י"ל לפי מה שפי' לעיל במתני' לוין מהם ומלוים אותם בריבית היינו לעשות גוי אמצעי בינו לבין ישראל חברו באופן שנעשה הגוי לוה מזה ומלוה לזה וא"כ אי הוה מקשה רבא מדאינו מצווה להחיותו ה"א אה"נ דריבית גוי מותר ורב לא מיירי אלא בריבית גוי לצורך ישראל חבירו לכן מייתי מתשוך וקרא יתירא הוא תי"ל הא אינו מצווה להחיותו אע"כ להתיר אפי' לעשות הגוי אמצעי בין ישראל לישראל חברו וה"ק לנכרי תשוך אפי' במקום אחיך לא תשוך מ"מ ע"י גוי מותר ומקשה רבא שפיר וכן מקשה ממתני' לוין מהן ומלוה אותם נמי ע"ד שפירשתי מתני' לעיל וק"ל:

לנכרי תשיך מאי לאו תשוך. להתו' עיקור הק' היא משום דמצוה לחסרם מיהו למאי שכ' תו' לחד תי' משום לא תחנם ק' מאי מקשה נהי דאם לוה לגוי אזי מצווה ליקח מהם ריבית שלא תהי' הלואת חנם משום לא תחנם מ"מ יכולים חכמים לתקן שלא ללות להם כלל ומאי מקשה רבא וי"ל דמ"מ כיון שעבר אדרבנן והלוה לו א"כ עושה מצוה בלקיחתו הריבית ואיך יענש ע"ז לקבץ הונו לחונן דלים ה"ל לענשו בענין אחר מה שהוא מדה כנגד מדה במעשה ההלואה שבזה עביד איסורא אבל בלקיחת ריבית לא עביד איסורא ומצוה נמי עביד כ"ז למדתי מדברי של"ה בהקדמתו לחלק תורה שבכתב ע"ש:

לעבור עליו בעול"ת. הרמב"ם פסק כהספרי דעשה גמור הוא להלות לגוי בריבית נגד ש"ס דילן ועכ"מ בשם הר"ן ועשל"ה הנ"ל שדבריו צ"ע ביישוב הרמב"ם ולע"ד ל"ל לרמב"ם סברת של"ה הנ"ל והי' קשה לו על רבא מאי פריך הא יכולים חכמים לתקן שלא ללות לו כלל וכנ"ל אלא לזה י"ל דהא קרא כתי' והלוית גוים רבים והוא בברכתן של ישראל ואיך יאסרו חכמים מה שברך הקב"ה את עמו ישראל באהבה וע"כ תאמר שתקנתם הי' ללותם בלי נשך וע"ז הק' הא כתי' להדיא תשוך ומש"ה נדחק הש"ס תשיך ולמיקם בעול"ת במשיך לישראל כ"ז להס"ד אך למאי דמסיק דלת"ת מותר שאינו לומד ממעשיו א"כ הדרן לספרי דתשוך ומ"ע להשיך לנכרי וחכמים תקנו שלא להלותו כלל אבל אם ילוה מ"ע ליקח ממנו נשך והא דכתי' והלוית גוים רבים היינו בעושי' רצונו ש"מ וכולם ת"ח וליכא למגזר וק"ל:

בתוספות בד"ה אין מקבלין כו' וקשה דמאי פריך בגמרא כו' ודבריהם מבוארין כיון דלפי' רש"י עיקר קושיית הגמרא דכיון דקאי ברשות המקבל לענין אונסא וזולא יש לחייבו בבכורה א"כ זה היה יכול להקשות אמתניתין דבכורות מיניה וביה בלא מתניתין דהכא דבלא"ה ע"כ איירי דקיבל עליה אונסא וזולא מדקרי ליה צאן ברזל ואי סבר דאפ"ה יש לפוטרו מן הבכורה משום דלא נקיט זוזי א"כ ממתניתין דהכא נמי לא מקשה מידי דהא האי טעמא לא שייך לסלק ריבית דרבנן ועי' מ"ש מהרש"ל ומהר"ם ז"ל ובספר תורת חיים האריך ג"כ ליישב שיטת רש"י ז"ל וכל דבריהם א' וכוונתי בזה לדבריהם דודאי הוה סבר המקשה דאע"ג דקיבל אונסא וזולא לא שייך ביה משום ריבית דרבנן משום דאי ברשותא דמארי קמא קאי ה"ל כפקדון גביה וא"כ לא איכפת לן בקבלת האחריות דקי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל אלא ע"כ דברשותא דמקבל קיימי לגמרי והו"ל כמלוה דאית בה משום ריבית א"כ מקשה שפיר דמה"ט גופא ליחייבו בבכורה כיון דקיימי לגמרי ברשות המקבל אלא דאכתי קשה לי דאף אי לא חשבית ליה כמלוה לאוקמא לגמרי ברשותיה אפ"ה מאי ס"ד דלא ליהוי אף ריבית מדרבנן ומאי שנא מחנווני למחצית שכר וכן הא דמקבל עגלים וסייחין למחצה דאע"ג דלא קיימי ברשותיה ואף האחריות אינו מקבל אלא למחצה ואפ"ה חשבינן ליה ריבית דרבנן משום דמה שמקבל חצי האחריות הו"ל כפלגא מלוה וא"כ ה"נ דלמא משום האי טעמא הוא ויש ליישב דבחנווני וכן במקבל עגלים למחצית שכר דמי טפי למלוה דהתם עיקר השבח הוא מחמת המקבל שמתעסק במשא ומתן או בפיטום העגלים וא"כ לא דמי לשומר משא"כ הכא במקבל צאן ברזל שעיקר השבח בגיזות וולדות דמעלמא אתו וא"כ אי ס"ד דברשותא דמרא קמא קיימי לא מיחזי כריבית כלל אפילו מדרבנן כיון דמבהמו' דידיה קא רבו וה"ל לגמרי כשומר חנם שמקבל להיות כשואל כן כנ"ל:

בא"ד ונראה כמו שפי' ר"ת כו' וגם פסק דמי השבח כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל א"כ לישני הכא בפשיטות דההיא דבכורות איירי שלא פסק דמי השבח כו' עכ"ל ולענ"ד לא קשה מידי משום דלשון צאן ברזל משמע ליה דאיירי שפסק לו דמי השבח וזה מוכרח מדפסיק ותני במתניתין דכל צאן ברזל ריבית דאורייתא הוא ולא מפליג בין קצב לו השבח או לא אלא ע"כ דכל צאן ברזל היינו שקוצץ השבח ואם כוונת מהרש"א ז"ל להקשות אליבא דאביי שסובר דל' צאן ברזל סובל הכל א"כ אמאי לא מוקי לה שלא קצץ השבח אלא דלאביי פשיטא דלק"מ דאיהו סובר דקושטא דמילתא דכל שקיבל המקבל אונסא וזולא אין לפוטרו מבכורה וק"ל:

בד"ה תשיך לא סגי דלאו הכי אבל אי תשוך ניחא כו' דלא סגי דלא תשוך כו' עכ"ל. אע"ג דלפי' רש"י לא צריכין לפרש כן משום די"ל דדוקא לענין תשיך מקשה לא סגי דלאו הכי משום דלהיתר לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי למיסריה כמ"ש רש"י להדיא וכוונתו בזה דבלא"ה נמי ידעינן דכל המצות שנאמרו סתם אישראל בישראל קאי משא"כ אי תשוך איצטריך קרא למישרי דהא שמעינן לרב הונא ורבא דאיירי הכא ואית להו בפ' הגוזל בתרא דגזל העכו"ם אסור ומש"ה הוצרך להתיר ריבית דעכו"ם דלא תימא בכלל גזל הוא כדקס"ד דרבא בריש פירקין אבל להתוס' לא משמע להו לפרש כן משום דקשיא להו בסוף הדיבור דבתשיך נמי איכא למימר דאיצטריך קרא להתיר משום דאסור לבני נח וס"ד דאסור לישראל ליתן ריבית משום ולפני עור קמ"ל קרא דשרי אע"כ דהא דמקשה לא סגי דלאו הכי היינו משום דס"ל דלא איצטריך קרא כמו שתירצו התוס' בסוף הדיבור דמלאחיך נפקא וא"כ ה"נ לענין תשוך לא איצטריך דמלאחיך נפקא ולרש"י יש לומר דתרי קראי איצטריכו חדא להתיר ריבית דעכו"ם ואידך להתיר גר תושב כדאשכחן בכותי וגר תושב דמצריך תרי קראי בפ' המקבל:

בא"ד וא"ת ומאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן כו' עכ"ל. ויש לדקדק מאי ענין קושיא זו לכאן דמעיקרא אדברי המקשה דמותיב מלנכרי תשיך הו"ל להקשות כן ולמאי דפרישית בסמוך אפשר ליישב דלשיטת רש"י לא קשיא להו מידי דאע"ג דפשיטא להתוס' דרבא נמי הוי ידע דלרב הונא גופא לא אסיר אלא מדרבנן והיינו משום דמדאורייתא פשיט דשרי דאף אי תשיך מ"מ לא אשכחן שום קרא לאיסור וממילא דשרי מ"מ איכא למימר דרבא הוי ס"ד דהא דאסר רב הונא ריבית דעכו"ם אין הטעם משום שמא ילמד ממעשיו אלא שגזרו משום ריבית דישראל כדאשכחן בכמה דברים שגזרו חכמים בכה"ג ועל זה מקשה רבא שפיר דאי כתיב לנכרי תשיך לא שייך לגזור כה"ג משום ריבית דישראל דכל הגדרים וסייגים שתקנו חכמים היינו שכן ציוה המקום ואמרה תורה עשו משמרת למשמרתי והיינו במקום שלא נזכר ענין הגדר לא לאיסור ולא להיתר משא"כ הכא שאמרה התורה בפירוש לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך הרי גילתה התורה בפירוש שהיתר גמור הוא וא"צ לקדש עצמו בזה אבל עכשיו שכתבו התוס' דמה שאמרה התורה תשוך אליבא דרבא לא איירי כלל מאיסור ריבית והתירו אלא שהקפיד הכתוב שאם ילוונו לא ילוונו בחנם וא"כ שפיר י"ל דאתו חכמים וגזרו שלא ילוונו כלל כי היכי דלא ליפגע באיסור ריבית ומיחלף בריבית דישראל וע"ז תירצו התוס' שפיר דאפ"ה מקשה שפיר משום דאיכא למימר שמה שאמרה התורה תשוך אליבא דרבא היינו משום דמצוה להלוותם כדי לחסרם וא"כ לא היה להם לחכמים לאסור ועוד נ"ל לפרש בפשיטות דמה שכתבו התוס' בתחלת דבריהם דאי תשוך א"ש דלא סגי דלאו הכי ולא ניחא להו לפרש כפי' רש"י דאי תשוך היינו דאיצטריך קרא למישרי משום דפשיטא להו להתוס' דלא איצטריך קרא להתיר משום דלא דמי כלל לגזל כמ"ש התוס' לקמן בזה הדיבור והיינו כדמסיק רבא לעיל דכיון דמדעתיה יהיב לא אתיא מכלל גזל וא"כ לפ"ז נמשך שפיר הקושיא השנייה לדבריהם הקודמים דוקא משום דלשיטת רש"י יש לומר דרבא ס"ד דהא דאמר רב הונא אפילו ריבית דעכו"ם ויליף ליה מקרא דשלמה היינו משום דמדאורייתא אסור ואף שלא נזכר האיסור בתורה בפירוש י"ל דס"ד דרבא דרב הונא סובר דבכלל גזל העכו"ם הוא וא"כ מקשה שפיר מאי לאו תשוך אבל עכשיו שכבר כתבו התוספות שיטה אחרת דלא דמי כלל ריבית לגזל העובד כוכבים אלא תשוך איצטריך שלא ילוונו בחנם וא"כ ע"כ דרבא נמי הוי ידע דרב הונא לא אסר אלא מדרבנן א"כ מקשו שפיר ודו"ק:

בא"ד וא"ת כיון דריבית עובד כוכבים שרי לאידך לישנא למה לא חיה אותו שהלוה בריבית כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל מאי ענין קושייתם אליבא דלישנא בתרא דהא ללישנא קמא נמי שייך להקשות כן כיון דלא אסור אלא מדרבנן עכ"ל ע"ש באריכות ובאמת דברי התוספות צריכין עיון בזה ואין לתרץ דללישנא קמא כיון דאסור מיהא מדרבנן שפיר היה ראוי לעונש כזה שלא יעשה לו נס בתחיית המתים וכדמצינו כמה מדרשות שהעניש הקב"ה אף קודם מתן תורה בדבר שסופו להיאסר אף מד"ס משא"כ ללישנא בתרא דמותר אף לכתחלה מקשו שפיר אלא דא"א לומר כן דא"כ מאי מקשו התוס' דמאן יימר דאותו שלא קם בתחיית המתים היה מלוה בריבית לעובדי כוכבים שמא היה מלוה לישראל חבירו ולכך נענש כיון שסופו ליאסר אף מן התורה אע"כ דהתוס' לא נחית עדיין לזו הסברא עד סוף הדיבור וא"כ הדרא קושיית מהרש"א לדוכתא וצ"ע:

מאי לחונן דלים יקבצנו. אפשר דקשיא ליה דהול"ל לדלים יקבצנו ותו אם הכונה שהמעות יהיו לזון עניי ישראל א"כ יש לו קצת מצוה בזה שמעותיו יועילו לעניי ישראל. לז"א לחונן דלים הוא שבור מלכא ודלים הם הגוים ואין סרך מצוה בזה רק ילכו המעות לאיבוד. ומלבד שיענש על הרבית גם בעה"ז יאבד המעות ומי יודע אם יהיה לו גם בזה סרך עבירה ועמ"ש הרב עיון יעקב ז"ל:

מתני' אין מקבלין צאן ברזל. כל אחריות הנכסים על המקבל ושם אותם עליו במעות וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקין השכר ואע''ג דמשנה יתירא היא דהא תנא ליה (לעיל דף סח.) אין מושיבין חנווני למחצית שכר משום דמקבל עליו פלגא בהפסד וכל שכן הכא דקיבל כל האחריות עליו נקט ליה משום סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו''ם: מדעת העכו''ם. מפרש בגמרא: גמ' למימרא דסתם צאן ברזל ברשותא דמקבל קיימא. ובאחריותו מדקתני שהוא רבית: ולדות פטורין מן הבכורה. לא מיבעיא אמהות דפטורות מן הבכורה שאם ילדה בכור אינו קדוש שהרי הן עצמן של נכרי והתורה אמרה בישראל ולא באחרים אלא אפילו ולדות שחציים של ישראל אותן המגיעין לחלק ישראל פטורין מן הבכורה כשיתעברו וילדו אלמא ברשותא דנותן קיימי דאי באחריות דמקבל קיימי אמאי פטורין: הא דקביל עליה נכרי אונסא וזולא. מתניתין דבכורות כגון דקיבל עליה אונסא וזולא ומתני' דהכא דלא קביל עליה אונסא וזולא: אי דקביל עליה נכרי אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה. הלא הם פוחתים אצלו: ועוד. אי איתא דהיכא דקביל עליה אונסא וזולא קרית ליה צאן ברזל: אדתני סיפא. דמתני' אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו''ם: לפלוג וליתני בדידיה. בישראל: אידי ואידי דלא קביל עליה. בעל הבהמות אונסא וזולא וברשותא דמקבל קיימי: וגבי בכור היינו טעמא דפטורין מן הבכורה. כיון דאי אתי נכרי תבע זוזי כמו ששמאן עליו ולא יהיב ליה תפיס לה לבהמה הראשונה שהיתה שלו ואי לא משכח בהמה תפיס לולדות המגיעין לחלקו של ישראל: הוה ליה יד נכרי באמצע. יש לו כח בולדות הלכך אף הן פטורין מן הבכורה: שבור מלכא. מלך פרס היה ונוטל ממון מישראל וחונן בהם דלים נכרים שהם דלים מן המצות: אפי' רבית דעובד כוכבים. שישראל נוטל מן העובד כוכבים יורד לטימיון: מאי לאו תשוך. שמותר אתה ליקח הימנו נשך: לא תשיך. דוקא קאמר אתה תן לו רבית: לא סגיא דלאו הכי. וכי בא הכתוב לצוות עלינו ליתן רבית לנכרי דאילו להתיר קאמר פשיטא מהיכי תיתי ליה למיסרי:

אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית. פי' בקונטרס כל האחריות נכסים על המקבל ושם אותם במעות עליו וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקים השכר ואע''ג דמשנה יתירא היא דהא תנא ליה (לעיל דף סח.) אין מושיבין חנווני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא דהפסד וכל שכן הכא דמקבל עליה כל אחריות נקט ליה משום סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו''ם ולפירושו לא הוי רבית זו אלא מדרבנן שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד וקשה דמאי פריך בגמרא ממתניתין דהכא אמתני' דבכורות (דף טז. ושם: ד''ה אין) הא ע''כ ס''ל למקשה דמתניתין דבכורות בדלא קביל עליה נכרי אונסא וזולא מדפריך רבא אשינויא דאביי אי דקביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה ואם כן על כרחך הויא רבית דרבנן ואפ''ה הוה אתי ליה שפיר הא דפטירי מן הבכורה משום כיון דלא נקיט מריה זוזי ברשותיה קיימי כדאמר בהדיא האי טעמא בפ''ב דבכורות (שם) מקמי דרמינן עלה ממתני' דהכא וא''כ מאי קשיא ליה ממתניתין דהכא ועוד דפריך בגמרא ולפלוג וליתני בדידיה אבל קיבל עליה אונסא וזולא מקבלין הא עיקר מתניתין לא אתא אלא לאשמועי' דמן עכו''ם מקבלין כדפירש בקונטרס אבל בישראל דקביל עליה נותן אונסא וזולא דמקבלין לא אצטריך כלל דהא מרישא שמעינן לה אבל מקבלין עגלים וסייחים וכו' ונראה כמו שפי' רבינו תם דמתני' דהכא איירי ברבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח בין לא יהיה והיינו רבית קצוצה ותנא ההיא דחנווני שהוא רבית דרבנן והכא קמ''ל דהאי רבית דאורייתא הוא כדקתני מפני שהוא רבית כלומר רבית דאורייתא ואע''ג דקתני לעיל (דף סד:) לא ישכור הימנו בפחות מפני שהוא רבית והיינו רבית דרבנן לפר''ת שעושה נכייתא דבית כנכייתא דשדה התם אצטריך לאשמועינן דהוי רבית דרבנן דלא הוי כמו שאר משכנתא בנכייתא דשריא אבל האי מפני שהוא רבית דהכא אי לאו דאורייתא קאמר מאי קמ''ל וכפר''ת משמע בירושלמי דקאמר איזהו צאן ברזל היה לו ק' צאן ואמר ליה הרי עשויות לך בק' דינרים של זהב ולדות וחלב וגיזות שלך ואם מתו אתה חייב באחריותן ואתה מעלה לי שכר סלע מכל אחת ואחת משלך באחרונה אסור משמע בהדיא ששם עליו הקרן והשבח והשתא א''ש דאי לאו מתני' דהכא לא הוי קשה לן מתני' דבכורות אמאי פטורין דשפיר חשיבי ברשות הנכרי כיון דאי לא יהיב ליה זוזי תפיס לבהמה ואי לא משכח לבהמה תפיס לולד אע''פ שנותן לו מהם קצבה בכל שנה ולהכי לא נפקי ולדות אכתי מרשות נכרי כי יש לו בהן עדיין קצת קנין אבל משום דחשיב ליה במתני' דהכא רבית דאורייתא פריך שפיר דא''כ יצא מרשות בעלים לגמרי כשאר מלוה ורבא מסיק דהאי דפטור מן הבכורה לאו משום דקיימא ברשותא דמרה אלא משום דחשיב יד נכרי באמצע כדמפרש ואזיל ובכל דהוא יד נכרי באמצע פטור דלא קרינא ביה כל מקנך תזכר (שמות לד) דמשמע שתהא מכל וכל רשות ישראל שלא תהא יד נכרי באמצע כלל ופריך נמי שפיר לפלוג וליתני בדידיה אע''ג שכבר שמעינן לה מרישא כמו כן מקבלין צאן ברזל מן העכו''ם אינו חידוש וטפי אית לן לאיפלוגי בדידיה: ואי לא משכח לבהמה תפיס לולד הוה ליה יד נכרי באמצע. וא''ת מ''ש מבהמת ארנונא דחייבת בבכורה ללישנא קמא דרבא בפ''ק דפסחים (דף ו. ושם ד''ה התם) היכא דמצי ישראל לסלוקיה בזוזי וה''נ אי יהיב ליה זוזי לא תפיס לא לבהמה ולא לולדות וי''ל דהתם עיקר הבהמה של ישראל מתחילה אלא דמשועבדת לארנונא וכיון דמצי לסלוקי בזוזי לא יצאת מרשות ישראל ולא חשיב יד נכרי באמצע אבל הכא דמתחילה הבהמה של נכרי כל זמן שיש לו לנכרי כח זה דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה לא יצאת מרשות הנכרי ומקרי יד נכרי באמצע דלא נסתלק לגמרי: תשיך לא סגי דלאו הכי. אבל אי תשוך ניחא דלא סגי דלא תשוך דאסור להלוות לו בחנם כדאמר קרא (דברים ז) לא תחנם ועוד שאמר הכתוב להלוות להם ברבית וא''ת ומאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ילמוד ממעשיו כדאמרינן בסמוך וי''ל דהכי פריך מהאי קרא כיון דאמר רחמנא לנכרי תשיך לא היה להם לחכמים לאסור והא דדריש ליה מקרא דשלמה אע''ג דלא אסור אלא משום גזירה אפשר דשלמה גזר אי נמי שלמה דיבר ברבית דאורייתא ורבנן הוא דאסמכוה מילתייהו אקרא דידיה ומה שנהגו עתה להלוות לנכרים אור''ת משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל וקי''ל כאידך לישנא דמתני הא דרב הונא אברייתא דרב יוסף ולא אסרו מעולם רב נחמן ורב הונא רבית דנכרי ואפי' ללישנא קמא יש להתיר לפי שיש עלינו מס מלך ושרים והכל הוי כדי חיינו ועוד שאנו שרויין בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם הלכך אין לאסור רבית שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן וא''ת כיון דרבית עכו''ם שרי לאידך לישנא למה לא חיה אותו שהלוה בריבית במתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא כדאמר בתרגום [ירושלמי] של והוה כד שלח פרעה וי''ל דשמא בני נח היו מוזהרין על הרבית כמו שהוזהרו על הגזל ואע''ג דרבית לא אתי מגזל (לעיל סא.) מ''מ כי היכי דדרשינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נו:) דבני נח מוזהרין על הגזל מכל עץ הגן ולא גזל ה''ה לרבית ואונאה ואם תאמר ואם כן מאי פריך תשיך לא סגי דלא תשיך דלמא אתי למימר אע''ג דהוזהרו על הרבית זה מזה שרי ליה לעכו''ם להלוות לישראל ברבית דאם היה אסור א''כ היה עובר ישראל משום לפני עור וי''ל דמלא תשיך לאחיך נפקא הא