בבא מציעא סט ע"ב

בבא מציעא סט ע"ב - Steinsaltz

In a case like this it is certainly necessary to inform the litigant of the reasons for the decision. Although a judge is not always obligated to explain the reasons for his decision to the litigants, in a case like this, where there is room for suspicion, he must. Rav Pappa explained: Last year, when the other individual divided money, did he take the good coins and leave the deficient ones?

The Samaritan said to him: No, he simply divided the money without any particular consideration, and that was acceptable, as there is no difference between one coin and another. Rav Pappa said to him: With regard to wine, everyone knows that there is wine that is sweet and there is wine that is not sweet, so it is not equitable to simply divide the barrels evenly. Therefore, I ruled that you were not entitled to divide the wine without your partner’s knowledge.

The Gemara now returns to discuss the matter itself: Rav Naḥman said: Money is considered as if it were already divided and there is no need to actually divide it in the presence of both of them. The Gemara comments: This matter applies when he divided between good dinars and good dinars, or heavy dinars and heavy dinars, as then there is no need for evaluation. But if some of the coins were good and some were heavy, it is not permitted for him to divide them without informing the other party, as either one may have a preference for a particular type of coin.

§ The Gemara relates: Rav Ḥama would rent out dinars at a rate of one peshita, i.e., one-eighth of a dinar, per day for a dinar. He viewed this as rental of an item for use rather than as a loan. Ultimately, all of Rav Ḥama’s money was lost as divine punishment for violating the prohibition of interest (see 71a). The Gemara explains: He did this because he thought: In what way is it different from the rental of a hoe? He viewed the money as an item that can be rented for a fee. But that is not so, as the hoe returns to its owner as is, and its depreciation is known, but the dinars do not return as is, as a borrower does not return the same coins he borrowed, and their depreciation is not known. Therefore, this cannot be called a rental; it is a loan with interest.

Rava said: It is permitted for a person to say to another: Here are four dinars; go and lend money to so-and-so. Even though the lender earns a profit from the loan, it is not prohibited because the Torah prohibited only interest that comes directly from the borrower to the lender, but not that which comes via a third party. And Rava said: It is permitted for a person to say to another: Take four dinars for yourself and tell so-and-so to lend me money. The Gemara explains: What is the reason for this? It is permitted because he takes payment for talking to the lender, as these four dinars are a fee for the brokerage in arranging the loan.

This is similar to this situation where Abba Mar, son of Rav Pappa, would take pans of wax from wax manufacturers and tell his father: Lend them money. The Sages said to Rav Pappa: The Master’s son consumes interest, since the wax he receives is payment of interest for the loan. Rav Pappa said to them: We may consume any interest of this kind. It is totally permitted, as the Torah prohibited only interest that comes directly from the borrower to the lender. Here, he takes payment for talking, and this is permitted.

MISHNA: One may appraise a cow or a donkey or any item that generates revenue while it eats and give it to another to feed it and take care of it in exchange for one-half the profits, with the one who cares for the animal benefiting from the profits it generates during the period in which he raises it. Afterward, they divide the profit that accrues due to appreciation in the value of the animal and due to the offspring it produces. In a place where it is customary to divide the offspring immediately upon their birth, they divide them, and in a place where it is customary for the one who cared for the mother to raise the offspring for an additional period of time before dividing them, he shall raise them.

Rabban Shimon ben Gamliel says: One may appraise a calf together with its mother or a foal with its mother even though these young animals do not generate revenue while they eat. The costs of raising the young animal need not be considered. And one may inflate [umafriz] the rental fee paid for his field, and he need not be concerned with regard to the prohibition of interest, as the Gemara will explain.

GEMARA: The Sages taught: One may inflate the rental fee paid for his field, and he need not be concerned with regard to the prohibition of interest. How so? In the case of one who rents a field from another for the price of ten kor of wheat per year, and the renter says to the owner: Give me two hundred dinars as a loan and I will use it to cultivate the field and equip it by fertilizing it and hiring people to work in it, and then I will pay you twelve kor per year in addition to returning your two hundred dinars, this is permitted, as the two hundred dinars are viewed as a joint investment in improving the field, with the owner providing the capital and the renter providing the labor. The higher rental fee is therefore paid for a higher-quality field, and not as interest on the loan.

But one may not inflate the rental fee paid for a store or a ship. The renter cannot borrow money from the owner to purchase merchandise to sell in the store or transport in the ship and in return increase the rental fee. That is considered a loan with interest.

Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh said: There are times when one may inflate the rental fee paid for a store, such as in a case where one needs money in order to paint a design on its walls, or in the case of a ship, where one needs money to fashion a new sail [iskarya]. The Gemara explains: It is permitted when the money is borrowed to invest in a store in order to paint a design on its walls, because people will want to come to the more attractive store to purchase, and the profits are thereby increased. Similarly, it is permitted when the money is to be used for a ship to fashion a sail, because the profits from the use of the ship are greater since the sail is improved. Therefore, in these cases the arrangement is an investment, similar to the case of the field, and not interest.

Since the subject of a ship was raised, the Gemara mentions a related statement of Rav. Rav said: For a ship, it is permitted to conduct a transaction where someone pays rent for the use of the ship and is also liable to pay for any damage caused to the ship. Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: If he receives rent, then he should not receive payment for damage, and if he receives payment for damage, then he should not receive rent, as, if the ship is the responsibility of the renter, it is a loan, and if he pays rent for such a loan, it is interest. Rav was silent, and it appeared that he could not answer this question.

Rav Sheshet said: What is the reason that Rav was silent? Did he not hear that which is taught in a baraita: Even though the Sages said that one may not accept a guaranteed investment [tzon barzel] from a Jew, meaning one may not accept from a Jew animals to raise and receive one-half of the profits while also accepting full responsibility to pay the initial value of the animals in the event there is a loss, as this arrangement is deemed a loan with interest, but one may accept a guaranteed investment from gentiles, because there is no prohibition against paying them interest. But nevertheless, the Sages said: If one appraised a cow for another to raise and to divide the profits, and the one accepting the cow said to the cow’s owner: Your cow is evaluated for me at thirty dinars if I do not return it to you, and I will pay you a sela per month for the use of it, this is permitted, because he did not make it a matter of lending money.

The Gemara asks rhetorically: And did he not make it a matter of lending money? He most certainly did, as he obligated himself to pay for the cow if he does not return it, making the transaction into a loan, and therefore the payment of a sela per month should constitute interest. Rav Sheshet said: It means that he did not make it a matter of lending money while the cow was alive, meaning that he did not obligate himself to return this specific sum to him if the value of the cow decreased, but rather agreed to pay the set payment of thirty dinars only after its death. Therefore, the transaction was not a loan and the monthly payment is not interest. According to this baraita, the halakha should be the same in the case of a ship.

Rav Pappa said: In fact, the halakha is that in the case of a ship it is permitted to collect rent and payment for damage.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סט - ב

אמר רב פפא: כהאי גוונא ^[40] שיש לו לטוען כך מקום לחשוד שהיתה טעות, כיון שפעמיים פסקתי לטובתו של אחד מהם, ודאי צריך אני לאודעיה למי שפסקי לרעתו, את טעם הדבר. ^[41]

והוא, דווקא זוזי אפשר לחלוק לבד, כי מי, האם הוא שקיל טבי, לקח זוזים טובים, וחברו שקיל חסרי, לקח מטבעות רעים!? הלא כל המטבעות אותו דבר הם, ואין צריך שומת בי"ד לחלוקת של מטבעות.

אבל חמרא, כולי עלמא ידעי, דאיכא יין דבסים, טעים וטוב, ואיכא דלא בסים. ולכן כדי לחלוק יין, וכדומה, שצריך לכך שומת בי"ד, יש לחלוק דווקא לפני שלושה, ואם חלק לבדו, החלוקה בטלה.

גופא: אמר רב נחמן, זוזי - כמאן דפליגי דמו, ואין צריכים שומת בית דין כדי לחלוק את השותפות, אלא יכול כל אחד מהשותפים לחלוק לעצמו.

אך הני מילי, טבי וטבי, בחלוקת זוזים באופן שוה, כשכל הזוזים טובים, ולכל אחד מהשניים מגיעים זוזים טובים, כגון, זוזים בעלי משקל קל, שהורגלו בהם האנשים, לפי שקל להם לשאת אותם, והם יוצאים בהוצאה יותר מהמטבעות הכבדות,

או להיפך, תקולי ותקולי, שהם מטבעות כבידות, וחביבות הן למי ששוקל כסף במאזניים, והמטבעות שלקח החולק לעצמו, שוות הן לסוג המטבעות שהניח לחבירו.

אבל לקחת לעצמו טבי, ולהניח לחבירו ותקולי, לא.

ואם חלק את המטבעות השונות, החלוקה בטלה, עד שישום בפני שלשה, או יודיע לשותפו והלה יסכים.

רב חמא הוה מוגר משכיר זוזי בפשיטא, כל זוז, תמורת תשלום של מטבע פשוט, ליומא.

היה נותן זוזים לחבירו בלשון שכירות, שהיה אומר: הריני משכיר לך זוז זה תמורת מטבע פשוט לכל יום. והיינו, כשתפרע את הזוז, תוסיף על הזוז ששכרת מטבע פשוט עבור כל יום מהשכירות. ומטבע זו ערכה הוא שמינית זוז.

כלו זוזי דרב חמא. כל כספו ירד לטמיון, כדאמרינן לקמן [דף עא א] המלוין בריבית, נכסיהם מתמוטטין.

ומבארת הגמרא מדוע עשה כך רב חמא:

הוא, רב חמא, סבר, מותר לעשות כן, כי מאי שנא ממרא, במה שונה השכרת כסף מהשכרת כלי חרישה, שמותר להשכירו ולקחת עבור השימוש בו שכר קצוב בכל יום.

ולכן סבר רב חמא, שכמו כן מותר להשכיר מעות ^[1] בלשון שכירות ולא בלשון הלואה.

אך אומרת על כך הגמרא: ולא היא! אין זה דומה לשכירות כלי, ובודאי שאסור לעשות כן.

ומבארת הגמרא את החילוקים בין השכרת מרא, שמותרת ובין מעשיו של רב חמא, שאסורים:

מרא - הדרא בעיניה. אותו הכלי בעצמו חוזר לבעליו, ואין זה נחשב להלואה, ולכך אין שכרו נחשב ריבית, אלא רק לשכר השתמשות בכלי.

ועוד, במרא, ידיע פחתיה. ניכר הפחת, הקלקול בכלי מחמת ההשתמשות בו, ולכך מותר לקחת עבורו שכר.

אבל זוזי, לא הדרי בעינייהו, מעות ההלואה אינן חוזרות הן עצמן לבעלים, שהרי ניתנו להוצאה, וחל חיוב על הלוה לשלם אם סכום ההלואה למלוה. וכשהוא מוסיף על זה, הוי ריבית.

ועוד, אפילו בכהאי גוונא שאינו מלוה להוצאה רק להשתמשות. והזוזים חוזרים בעין, כגון שולחני השוכר מטבעות מחבירו כדי להתלמד בהו צורת המטבעות, ומחזירן כמו שהן, מכל מקום, אסור. משום שלא ידיע פחתיה, שאין בהם כל קלקול כתוצאה מההשתמשות בהן, ולכן, אם נוטל עבור השימוש הזה שכר, הוי ריבית.

ונמצא לפי סוגיית הגמרא שאיסור ריבית יש בשני אופנים.

א. באופן שמלוה מעות או פירות להוצאה ומחזיר לו אחרים, אז אם מוסיף על כך שכר אסור משום ריבית. ב. אפילו אם משכיר לחבירו כלי להשתמשות ואחר כך מחזירו בעין, אם אין בו שום פחת כתוצאה מהשימוש, ^[2] אסור משום ריבית. ורק אם הכלי גם נפחת על ידי השימוש, מותר ליטול עבורו שכר ^[3].

עד כאן דנה הגמרא בענין זה. ולקמן בהמשך, בסוגית ספינתא אגרא ופגרא, מתבארים הדברים יותר.

אמר רבא: שרי ליה לאיניש. מותר לו לאדם, למימר ליה לחבריה, לומר לחבירו: הילך ד' זוזי, קח לך ארבעה זוזים במתנה, ואוזפיה לפלניא זוזי. תמורת המתנה שאני נותן לך, הלוה לפלוני מעות.

ונמצא שהמלוה מקבל תוספת על ההלואה שמלוה לאותו פלוני, ובכל זאת מותר לעשות כן, כי לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה.

ואילו כאן, הלוה יפרע רק את החוב, ואילו את התוספת יקבל המלוה מאדם אחר, ולכך מותר ^[4].

ואמר רבא: שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה: שקיל לך, קח לעצמך, ד' זוזי, ואמור ליה לפלוני, לאיזפן זוזי. ותאמר לפלוני שילוה לי מעות. ונמצא שהלווה משלם תוספת עבור הלואתו כמו בכל ריבית, ובכל זאת כך מותר לעשות.

מאי טעמא? - שכר אמירה קא שקיל! ^[5] אין המעות האלו ניתנות על ידי הלווה כתוספת עבור ההלואה, על המתנת המעות בידיו, אלא היא משלומת לממליץ על ההלואה בפני המלוה, כיתר הוצאותיו של הלוה כדי להשיג את ההלואה.

כי הא, דין זה דומה למעשה שהיה, דאבא מר בריה דרב פפא הוה שקיל היה לוקח אוגנא דקירא חלת שעוה מקיראי מסוחר שעוה, ואמר ליה לאבוה, אבא מר אמר לאביו רב פפא, אוזפינהו זוזי, הלוהו מעות לאותו סוחר.

אמרו ליה רבנן לרב פפא: אכיל בריה דמר רביתא! בנך אוכל ריבית הוא שקיבל חלת שעוה מאותו סוחר בשביל שיפייס את אביו להלוות לו מעות וזהו ריבית.

אמר להו, כל כי האי רביתא, ניכול שאין בזה חשש איסור.

והטעם, משום שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה.

הכא, שכר אמירה קא שקיל, ושרי. קיבל הבן שכר עבור אמירתו לאביו שילונו.

ומדובר ^[6] בגדול שאינו סמוך על שולחן אביו, שאל"כ בקטן או גדול הסמוך הרי זה כמו שקיבל אביו, שהוא המלוה, את השעוה ואסור משום ריבית ^[7] ואינו רק שכר אמירה.

מתניתין:

שמין פרה וחמור, וכל דבר שהוא עושה ואוכל, מותר לשום כל דבר שאפשר להשתמש בו לעשיית מלאכה, כמו פרה שאפשר לחרוש בה, וכמו חמור שאפשר לרכוב עליו, וליתנו בעיסקא למחצה, לחלוק ברווח של השבח ובוולדות, מבלי לשלם שכר טירחה למתעסק בו, היות והמתעסק מרויח את שכרו על ידי השימוש שיכול לעשות בחפץ של העיסקא.

כמו כן, אין צריך הנותן לשלם למקבל עבור המזונות שהוא מאכיל את הבהמות, ואין בכך משום נטילת ריבית, היות והשימוש שעושה מקבל העיסקא בבהמות בחינם, הוא תשלום של נותן העיסקא עבור טירחתו ועבור המזונות.

מקום שנהגו לחלוק את הוולדות מיד, חולקין, כשיבוא זמן החלוקה, כדאמרינן לעיל בעמוד א, בבהמה דקה ל' יום, והגסה נ' יום, חולקין הוולדות.

מקום שנהגו לגדל, שנהגו שהמקבל ממשיך לגדל הוולדות בתורת עיסקא, יגדילו הוולדות אצלו. ונמצא שמתוך כל הוולדות, מחצה הם שלו. ובמחצה האחר, גם מקבל חצי מהרווחים, משום שכולם אצלו בתורת עיסקא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: שמין ליתן בעיסקא, עגל של פרה עם אמו, ושמים ליתן בעיסקא, סייח של חמור, עם אמו, ואין צריך נותן העיסקא לתת למקבל שכר עמלו ומזונו של העגל והסייח, משום שאין לו בהם טירחה מיוחדת יתר על האם, כיון שהעגל נמשך אחר אמו לכל מקום.

וגבי מה שמוציא לכלכלת הפרה או החמור, כבר שנינו בתחילת המשנה, שכל דבר שעושה ואוכל, השימוש במלאכתו הוא תשלום השכר למקבל עבור טרחתו והוצאותיו ^[8].

ומפריז על שדהו, ואינו חושש משום ריבית. מפריז לשון הפרזה, הגדלה. ויש גורסים "ומפרין", מלשון פריה ורביה.

ובגמרא יבואר דין זה של המשנה.

גמרא:

תנו רבנן: מפריז אדם על שדהו, ואינו חושש משום ריבית.

כיצד? השוכר את השדה מחבירו במחיר של עשרה כורים חיטים לשנה.

ואומר השוכר לו, למשכיר: תן לי מאתיים זוז בהלואה, ואפרנסנה, אדאג לתיקון השדה, בזיבול ובחרישה וכדומה, וכל עבודות השדה, במעות אלו, ואני אעלה לך בדמי השכירות, י"ב כורין לשנה וגם אחזיר את מעותיך שהן מאתיים זוז, מותר לעשות כן, ואין חשש ריבית בכך שמוסיף על דמי השכירות ב' כורים חיטים, מלבד תשלום הקרן שלוה. כי מה שפירנס את השדה במעות אלו שלוה, נשתבח השדה יותר, וי"ב הכורים הם דמיה לשנה.

ואף על פי שמעיקר הדין אין בכוחו לחייבו להוסיף בתשלום עבור השתבחותה של שדהו, מכל מקום, יכול השוכר לשלם עבור כך, משום שרואים את ההלואה לעצמה, ואת תוספת דמי השכירות כתמורה לשדה טובה יותר ^[9].

אבל אין מפריז לא על חנות ולא על ספינה, משום שבהן לא שייך לומר שנשתבחו יותר. ואם כן, ההוספה בתשלום, היא בהכרח תמורת ההלואה, ואסור משום ריבית.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פעמים שמפריז על חנות, כגון לצור בו צורה, כשמשתמש במעות שלוה כדי להוסיף ביופיה החיצוני של החנות בציורים וכדומה, ועל ידי כן מתרבים הקונים ומשתבחת החנות, כמו בשדה.

וכן מותר בספינה לעשות לה איסקריא, וילון ותורן לספינה, ושאר כלי ספינה.

ומבארת הגמרא:

חנות לצור בה צורתא מותר, משום דצבו בה אינשי, והוי אגרא טפי, אנשים מביטים בה, ואז הכל רצין לתוכה לקנות ולאכול שם.

וכן ספינה לעשות לה איסקריא מותר, משום כיון דשפירא איסקריא טפי, אגרא טפי.

ספינתא, ספינה העומדת להשכרה:

אמר רב: מותר להשכירה, תמורת אגרא, שכר, והשוכר מקבל על עצמו את הפגרא, שאם תשבר באונס מתחייב הוא לשלם את דמיה, על אף שכל שוכר אחר פטור מאונסין.

אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב: אי אגרא הוא משלם עבור ההשתמשות בספינה, לא אפשרי לשלם את הפגרא. ואי פגרא הוא משלם לא אפשרי שישלם את האגרא שהם דמי השכירות!

והטעם לכך הוא, מכיון שנישומה הספינה בדמים לשוכר, וחייב הוא להעמידה לבעליה כמות שהיא, או שאם תשבר ותנזק יתן את דמיה, הרי נחשבת שכירות זו כהלואת הספינה, ובהלואה אם נוטל שכר, זהו ריבית.

שתיק רב ולא השיב לטענותיהם של רב כהנא ורב אסי.

אמר רב ששת: מאי טעמא שתיק רב? וכי לא שמיעא ליה לרב את הא דתניא: אע"פ שאמרו לקמן במשנה [ע ב] אין מקבלין צאן ברזל מישראל.

פירוש, עסק שאדם מקבל מחבירו, להתעסק בו ולהתחלק ברווחים. ומקבל על עצמו את כל אחריות העסק, שאם ייאנס ויפסד ישלם את דמיו לבעלים, כפי מה שהעסק נישום עכשיו. ומשום כך נקראת עיסקא זו "צאן ברזל", שקשה היא כברזל, שקיימת לבעליה כברזל, ולעולם אינו מפסיד מערכה.

ומכיון שרוב מקבלי עסקאות אלו התעסקו בבהמה דקה, לכן נקראו "צאן".

עיסקא שכזו אסורה, שהרי היא כהלואה, משום שכל אחריותו של העסק היא על המקבל, ונמצא כי הרווחים שמקבל הבעלים, הם ריבית עבור הלואת העסק למקבל.

אבל מקבלין צאן ברזל מן הנכרים, משום שאין איסור לישראל ללוות מן הנכרי בריבית.

אבל אמרו חכמים: השם פרה לחבירו, ואמר המקבל לו: הרי פרתך עשויה עלי בשלושים דינר, שזוהי שוויה כפי שנישומה עתה, וסכום זה חובה הוא עלי כלפיך, שאם תמות, אשלם לך את דמיה, ואני אעלה לך דמי שכירות הפרה סלע לחודש.

ולכאורה זה ממש צאן ברזל, שהרי מקבל הוא על עצמו כל אחריות הפרה.

מכל מקום, הדין הוא שמותר, והטעם לפי שלא עשאה דמים. עד כאן לשון הברייתא. וביאורה, בגמרא להלן.

ותמהה הגמרא על לשון הברייתא: וכי לא עשאה דמים!? והרי שם לו את דמיה של הפרה, שיתחייב בתשלומיה אם תמות או תנזק.

ומתרצינן: אמר רב ששת: לא עשאה דמים מחיים. שאם לא תמות, וישיבנה לבעליה בתום זמן השכירות כמות שהיא, ובינתיים, בזמן שחלף הוזל מחיר הפרות, אינו משלם לבעלים את הנחסר משוויה בזמן זה, אלא רק שם אותה לגבי "לאחר מיתה", שישלם את שויה אם תמות, ^[1] או אם תשבר, ישלם את החסר.

והיות שאת ההפסד של "זולא" [הוזלת המחירים] אין השוכר מקבל על עצמו, לכך אין זה נחשב להלואה. משום שבהלואה, אין למלוה שום צד הפסד בממונו, כיון שהוא מלוה את הממון ללוה באופן שמתחייב הלוה לפרוע את ההלואה בין אם הוא השתמש בכסף בין אם נאבד ממנו. אבל באופן שההפסדים של הזולא הם על הבעלים, נחשב הדבר לשכירות חפץ, ומותר ליטול שכר עבור השכרת חפץ.

אבל ב"צאן ברזל", שכאשר העסק יורד מערכו אפילו במעט, בכל זאת חייב "מקבל העסק" להשלימו לנותן, זה נחשב "שמוהו מחיים", שאין לבעלים שום צד הפסד בדבר, ולכן הרי זה כהלוואה ולא כשכירות. והרווחים שנוטל הם ריבית.

ומסיימת הגמרא: אמר רב פפא, הלכתא: ספינה מותר להשכירה תמורת אגרא, וגם שיתחייב השוכר לשלם את הפגרא.

וכדברי רב לעיל. ומה שטענו עליו רב כהנא ורב אסי שאסור לקבל אחריות על אונסי דבר ולשלם שכר על ההשתמשות בו, יש לומר, שספינה אינה דומה ל"צאן ברזל" אלא ל"שם פרה לחבירו לאחר מיתה", היות שגם בספינה, אם בזמן השכירות יוזל מחירה ויירד ערכה, אין השוכר חייב לשלם חסרון זה לבעלים. ומשום כך אין זו הלואה, ומותר למשכיר ליטול שכר עבורה.

הערות

^[40] בתוס' דייקו שדווקא פה שהיה מקום לחשוד לעיוות הדין, צריך להודיע לבעל דין את הטעם. אבל בסתם אין להודיע הטעם. ואדרבה אם היה לו טענות או מלגלג על הדיינים, מנדים אותו. והקשו משנים שנתעצמו בדין, שכופין אותו ודן בעירו, ואם אומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני, כותבים לו. ותירצו, שדווקא שם שכפו אותו לדון במקום זה, יש לכתוב לו הטעם, שיראה שדינו אמת. אבל בסתם מקום, שדנו אותו מדעתו, אין לומר לו הטעם. וברמב"ן ובר"ן כתבו שאין חילוק בין סתם אדם למקום שכפו אותו לדון שמקום זה, ובשניהם אין כותבים הטעם, אלא רק שפלוני טען כך וחבירו השיבו כך, והוא ילך עם זה לבי"ד הגדול, והם ידעו כבר את הטעם. ודווקא אצלנו שיש מקום לחשד, אז כותבים טעמו של דבר. והביא הר"ן שהראב"ד ור"י חלקו על זה וסברו שאין לכתוב למי שרוצה אף את הטענות של הבע"ד, ובמקום שכפו או בחשד אין כותבין ממש את הטעם. וברא"ש כתב שאין לדייק מסוגיין אלא אפילו סתם רצה כותבין לו הטעם. ומה שאמר רב פפא שכה"ג צריך לאודע הכוונה שאפילו אם לא שאל הטעם יש לומר לו משום חשד, אבל אם שאל אף כשאין חשד יש לומר לו הטעם.

^[41] זהו פי' א' בתוס' שרב פפא הודיע לו הטעם שלא יהיה לו פחתון פה לחושדו, משום והייתם נקיים מה' ומישראל, ועוד פירשו שרב פפא אמר לבע"ד שבאופן כזה שאתה בא לחלוק דבר ששייך בו שומה כמו יין, ודאי היית צריך להודיע לשותפך, ולא לחלוק לבדך. ולפי פירוש זה כתב הרא"ש שאין לדייק מזה את דיוק התוס' שאין להודיע טעם הדין, כיון שלא מדובר פה לענין לומר לבע"ד הטעם.

^[1] זהו פירוש רש"י שכוונת הגמרא שלא עשאה דמים מחיים שלא נתחייב את דמיה - כפי ששוה עתה בשעת המסירה - מחיים כל זמן שלא מתה ולא נחסרה וחוזרת לבעליה בעין. אלא לאחר מיתה, דהיינו, ששומתו עתה את הפרה בשלושים היא רק על הצד שתמות או תחסר, שרק אז ישלם את דמיה. ונחלקו הראשונים כמה ישלם כשמתה, אם הוזלו הפרות ועמדו על עשרים, וזה היה שוויה כשמתה. הרשב"א מביא שיטת י"מ שישלם את שוויה כשעת מסירת הפרה. וראייתם מלשון הברייתא "הרי פרתך עשויה עלי בשלושים דינר", משמע שמקבל על עצמו לשלם את שוויה עתה, ודווקא אם תמות. וכתב הגר"א בביאורו בשו"ע ששיטה זו מתיישבת עם פירוש רש"י בדברי הגמרא "אלא לאחר מיתה". אבל הרמב"ן סובר שגם אם מתה אינו משלם אלא כשעת מיתתה, ואם הוזלו הפרות ואחר כך מתה ישלם כמחיר הזול. ובשו"ע סימן קע"ו סעיף ד' פסק כשיטת הי"מ הנ"ל, והרמ"א החמיר שם כשיטת הרמב"ן. ומבאר שם הגר"א בביאוריו, שלפי הרמב"ן פירוש דברי הגמרא "שלא עשאה דמים מחיים כלל שלא שם את דמיה - כפי ששוה עתה - עליו כלל. אלא שם את דמיה עליו כפי שתשוה לאחר מיתה, שמחיר זה מתחייב לשלם ותו לא, ורק משום כך אמרינן שכל זמן שהפרה לא מתה הרי זה שכירות גמורה, שהרי אם עתה יוזלו הפרות הפסיד הבעלים את שויה באופן מוחלט, וגם אם תמות לא יקבל את מחירה הקודם, ולפי"ז, אם יתנו בפירוש שלכשתמות ישלם לו שלושים דינר כשוויה עתה, אפילו אם תוזל, לפי דעת המחבר בשו"ע שפיר דמי, ואין זה כהלואה, ומותר ליטול דמי שכירות. אך לפי הרמ"א שמחמיר כהרמב"ן לא ייחשב לשכירות אלא כהלואה והשכר אסור משום ריבית. ומה שהוכיחו שיטת הי"מ מלשון הברייתא "הרי פרתך עשויה עלי בל' דינרים" מתרץ הפרישה לשיטת הרמב"ן שכוונת הברייתא שמקבל עליו לשלם את שוויה של שעת המיתה לפי היחס שעכשיו מחירה ל' שהרי כל פרה מחירה שונה לפי צורתה וכו' ועל כן שמים עתה את שוויה ואחר כך אם המחירים בשוק הוזלו מוזלים גם את מחיר פרה זו לפי היחס של ל' דינרים.

^[2] זהו שי' רש"י וכך סובר הרי"ף אבל תוס' ושאר ראשונים מפרשים שכל חילוק שבגמרא הוא התיר בפני עצמו, דהיינו שמותר להשכיר כלים מפני שחוזרים בעינם ואין לשוכר רשות להוציאם גם אם אין פחת וכגון שמשכיר מעות להתלמד. וכן מותר אפילו להשכיר כלי באופן שיכול השוכר אם ירצה להוציאו דהיינו שמסכים עמו שיוכל למכור החפץ לכל צרכיו ושימושיו, ומכל מקום אין זה הלואה לאסור השכר מטעם שידיע פחתיה, כיון שאם מחזיר החפץ כמות שהוא ואין מוכרו יש פחת לחפץ וזה באחריות הבעלים לכך מותר לו ליטול אגר פחתייהו (לשון תוס') - ומשמע משום עתה עדיין אינה הלואה.

^[3] יש לדעת אם לרש"י בכה"ג שאין פחת, אם אסור מדרבנן או מן התורה. ובביאור הגר"א בשו"ע משמע שאסור רק מדרבנן.

^[4] בראשונים נאמרו בזה כמה תנאים. הרא"ש כתב שאין להתיר אלא בתנאי שאינו חוזר ונוטל מהלוה את הד' זוזי שנתן למלוה שאל"כ אסור משום שנראה כשלוחו של הולה להעביר למלוה את הכסף. והריטב"א חולק בזה להתיר, ובשו"ע נפסק להחמיר בסימן ק"ס סעיף י"ג. ובחוות דעת כתב שדוקא קודם ההלואה אסור לו לחזור וליקח הזוזי מהלוה אבל לאחר שכבר הלוהו המלוה והלוה בהתיר מותר לו אח"כ לחזור וליטול הזוזי מהלוה. עוד כ' הרא"ש שלא יאמרו הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי משום שגם בזה נראה הנותן כשלוחו של הלוה והראשונים חולקים בזה עי' בנמוק"י וברמב"ן וסוברים שמותר והשו"ע פסק להחמיר וכתב עוד בשו"ע וי"א עוד שצריך ג"כ שלא יפייסנו הלוה להאי איניש שיתן למלוה הזוזי כדי שילוהו ויש מקילין בזה ופסק הש"ך להקל. עוד כתב הט"ז שם שאם אומר למלוה כל זמן שלא יתן לך פלוני מעות שאתה מלוה לו אני אתן כל חודש דינר בשכר המעות הרי"ז איסור גמור הגם שאי"ז ריבית הבאה מלוה למלוה אלא מאיש אחר ובכה"ג אין איסור כדשנינן הכא מכל מקום בכה"ג, זה שמקבל עליו לשלם ריבית חודשית הוי ליה כלוה גם את הקרן שהרי הקרן באחריותו שכל זמן שאין הלוה פורעו חייב הוא לשלם על חוב זה את הריבית (כפי התחייבותו) א"כ נמצא שמפסיד הוא בגלל חוב זה ובכה"ג שהקרן באחריותו הרי הוא כלוה עצמו ושכרו הרי הוא ריבית (וכ"כ ב"י בשם בעל התרומות). עוד תאמר בזה בתוס' לקמן דף עא: ד"ה מצאו, שאסור לומר אלווך מנה ע"מ שתתן זוז לפלוני מלבד המנה שתחזיר לי (ואפילו אותו פלוני הוא גוי) ואם קצץ כן מתחילה שע"מ כן מלוהו הרי זה ריבית קצוצה שאסורה מה"ת וכן נפסק בשו"ע ק"ס סי"ד, והטעם שבזה שנותן הלוה זוז לפלוני ע"פ רצונו של המלוה הרי הוא כמי שנתן למלוה עצמו מדין "ערב" שמצינו בקידושין דף ז. שאשה אומרת לאיש תן לפלוני מנה ואקדש אני לך מקודשת שנחשב כמו שהיא עצמה קיבלה המנה. והנה מצינו בקידושין שם, גם שאפשר להתקדש מדין "עבד כנעני" כגון שאומר לאשה הילך מנה ותתקדשי לפלוני מקודשת לפלוני. שאמרינן שנחשב כאילו קיבלה הפרוטה מאותו פלוני וממילא מתקדשת וזה כמו בעבד כנעני שאפשר להוציאו לחירות ע"י שאדם אחר נותן מעות לאדונו בעבורו והרי זה כמו שקיבל האדון את הכסף מעבדו ויוצא העבד לחירות. ולפי זה מבאר הגר"א בשו"ע שזה הטעם שאמרינין שאסור ללוה לומר למלוה פלוני יתן בשבילי והבאנו לעיל הטעם משום שנראה כשלוחו. והגר"א מבאר הטעם שאסור מדין עבד כנעני, שפלוני נותן הריבית עבורו. ונחשב שהריבית באה מהלוה עצמו למלוה וכמו לענין קידושין. ומה שק' לפי זה מה ששנינו בסוגיין שמותר לומר לחבירו הילך ד' זוז ותלוה מעות לפלוני וקשה ומ"ש מדין עבד כנעני הרי גם בזה נותן ד' זוז בעבור פלוני הלוה, בזה מבאר החזו"א בסי' ע"א הטעם שאינו נותן את הזוז בצורה שתתיחס נתינתו כאילו פלוני נתנו שמה איכפת לו בזה אלא רק מפייסו בכסף שילוה לפלוני וממילא גם אין התייחסות של נתינת ריבית ללוה ועל כך שפיר אמרינן לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה, משא"כ בקידושין שאומר הילך מנה ותתקדשי לפלוני שנותן לה את מעות הקידושין בעבור פלוני ובמקומו. ורק בכה"ג שאומר הלוה בעצמו למלוה, פלוני יתן לך שכר בשבילי או בעבורי בזה אסור כמו שבי' הגר"א שמתיחסת נתינת האחר אל הלוה, וק"ו שאם נתחייב אדם ריבית למלוה ע"י קציצה מראש ובא אדם אחר לשלם את הריבית למלוה ולפטור את הלוה בודאי שאסור, ולא אמרינן שלא אסרה תורה אלא ריבית מלוה למלוה, משום שהרי משלם למלוה את הריבית שחייב הלוה וחוב ריבית זה הינו של הלוה למלוה אך אם יאמר לוה למלוה אני איני מתחייב רבית אך פלוני ישלם לך ריבית עברו הלואה זו באופן זה מותר שמתחילה חיוב הריבית אינה מהלוה למלוה.

^[5] הריטב"א הק' למה לא אמרה הגמרא הטעם הקודם שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה ותי' שנפק"מ באופן שהמלוה התפייס להלוות רק לאותו שתדלן והוא ילוה ללוה ובזה הרי השתדלן הוא מלוה ממש, ומכל מקום מותר משום שאינו משלם לו עבור אגר נטר אלא שכר אמירה שזו הוצאה צדדית ועיי"ש שתי' עוד באופ"א. ויתר הראשונים שלא נתקשו בזה משום שאפ"ל שטעם זה הוא יותר עיקרי לומר לו שמעות אלו אינם אגר נטר אלא תשלום אחר ואין צריך ליסוד הקודם שלא אסרה תורה אלא וכו'.

^[6] כן מבו' ברא"ש שאפילו בגדול אם הוא סמוך על שולחן אביו אסור שלא יבא להערים שכל אדם יערים וילוה מעותיו כדי ליתן לבנו ריבית. ואחרים פירשו שאבא זוכה מבנו שסמוך ובקטן שאינו סמוך אפילו שמציאתו אינו לאביו מכל מקום כיון שאין לו מעצמו אלא אביו מפרנסו הוי כאילו קיבלו האב, שהרי הרויח בזה.

^[7] הרמ"א בסימן ק"ס סעיף ט"ז פסק להתיר ריבית אם לוקח לוה הלואה ע"י שליח ופורע ג"כ ע"י שליח החוב והריבית והוסיף ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ ויש לסמוך על כך לעת הצורך. עכ"ל. והט"ז שם מביא מהלבוש וז"ל ראוי למחוק דבר זה מתוך ספר השו"ע "ושום אדם לא יסמוך ע"ז כלל וכלל אפילו בשעת הדחק וצורך גדול וודאי תלמיד טועה כתב זה בשם רש"י ולא יצא מכשול כזה מפי צדיק" עכ"ל והש"ך מסכים עם דברי הרמ"א לדינא. ועיין שם פרטי דינים בזה.

^[8] כן הפירוש לרש"י כאן ולעיל ס"ח עמוד ב' בד"ה עם אמו וכפירוש המהרש"א שם, אבל תוס' לעיל שם בד"ה ורשב"ג סובר שגם רשב"ג מודה שצריך ליתן שכר מזונו של העגל וסיח שמוציא בשבילם, ורק לענין שכר עמלו פטור, והטעם מכיון שיש לו גללים. ואין הלכה כרשב"ג.

^[9] כן מפרש המהר"ם שיף ברש"י, אבל הפרישה סי' קע"ו, וכן בהגהות מקור מים חיים על השו"ע, משמע שאמרינן שאין כאן כלל פריעת בע"ח, אלא נתן המשכיר לשוכר מעות להשבחת השדה ומשום כך מוסיף לו השוכר למשכיר בשכר השדה, ב' כורים ור' זוז, ועי' בתוס' שם.

כהאי גונא [במקרה זה] בודאי צריך לאודועיה [להודיעו] את טעם הדברים, שאף שאין הדיין חייב תמיד להסביר לנדון מה טעם פסקו, כאן שנראה מקום לחשד, הסביר לו: זוזי, מי שקיל טבי ושביק חסרי [בכספים, האם לקח את המטבעות הטובות והניח לך את החסרות]?

אמר ליה [לו] הכותי: לא, אלא חלק את הכסף סתם. אמר ליה [לו]: חמרא, כולי עלמא ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים [ביין, הכל יודעים שיש יין ערב יותר ויש שאינו ערב], ולכן אי אפשר לחלק סתם חבית כנגד חבית, ומשום כך אמרתי שאין אתה רשאי לחלוק בלא חברך.

גופא, לגופו של ענין שהוזכר קודם בדרך אגב, אמר רב נחמן: זוזי, כמאן דפליגי דמו [כספים, כמחולקים הם נחשבים] ואין צורך לחלקם דווקא במעמד שניהם ובהסכמה. ומעירים: הני מילי טבי וטבי, תקולי ותקולי [דברים אלה נאמרים כשהוא נותן זוזים טובים כנגד זוזים טובים, זוזים שקולים כנגד זוזים שקולים], שאז אין צורך לא בהערכה ולא בשיקול דעת. אבל טבי ותקולי [טובים ושקולים] — לא, שאם למשל נותן זוזים טובים ושלמים, וכנגדם כספים שקולים, כיון שאין זו חלוקה פשוטה — אין שותף יכול לעשותה שלא מדעת חבירו.

א מסופר: רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטא ביומא [היה "משכיר" דינרים, בשמינית הדינר עבור דינר ליום], שראה בכך השכרה של חפץ לשימוש ולא הלוואה. ומספרים, לבסוף כלו זוזי [הכספים] של רב חמא כעונש על שהיה מלווה בריבית. ומסבירים: הוא עצמו סבר [חשב]: מאי שנא ממרא [מה שונה הדבר ממעדר] שבעליו משכירו לשימוש ומקבל שכר, ואף כסף אפשר להשכיר, שהרי הוא פוחת בתוך השימוש. ומוסיפים: ולא היא (ואינו כך), מרא הדרא בעינא וידיע פחתיה [המעדר חוזר בעינו לבעליו וניכר הפחת שבו], ואילו זוזי לא הדרי בעינייהו [הכספים אינם חוזרים בעינם], שהרי אינו מחזיר לו אותם מטבעות עצמם ולא ידיע פחתיה [נודע הפחת שבהם], ועל כן אי אפשר לקרוא לכך השכרה כלל, אלא היא הלוואה בריבית.

אמר רבא: שרי ליה לאיניש למימר לחבריה [מותר לו לאדם לומר לחבירו]: הילך ארבעה זוזי [זוזים] ואוזפיה לפלניא זוזי [זוזים והלווה לפלוני כסף] שאף על פי שהמלוה מקבל תוספת כספים עבור ההלוואה — אינו אסור, כי לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ולא זו הבאה מצד שלישי. ואמר רבא: שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה [מותר לו לאדם לומר לחבירו]: שקיל [קח] לך ארבעה זוזי [זוזים] ואמור ליה [לו] לפלוני לאוזפן זוזי [להלוות לי כסף]. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שכר אמירה קא שקיל [הוא לוקח], שארבעה זוזים אלה הם שכר התיווך בין הצדדים.

כי הא [כמו מעשה זה] שאבא מר בריה [בנו] של רב פפא הוה שקיל אוגנא דקירא מקיראי [היה לוקח אגן של שעווה מעושי השעווה], ואמר ליה לאבוה [והיה אומר לו לאביו]: אוזפינהו זוזי [הלווה להם כספים]. ומספרים: אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב פפא: אכיל בריה דמר רביתא [אוכל בנו של אדוני ריבית], שהרי שעווה זו שהוא מקבל הוא תשלום של ריבית עבור ההלוואה! אמר להו [להם]: כל כי האי רביתא ניכול [ריבית כמו זו נאכל כולנו], שהדבר מותר לגמרי, לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. הכא [כאן] — שכר אמירה קא שקיל, ושרי [הוא לוקח, ומותר].

ב משנה שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה שבעל החמור נותנו לאדם שיאכילנו ויטפל בו, והמקבל נהנה מעבודתו, והם מתחלקים אחר כך ברווח שמחמת עליית ערך הבהמה או מחמת ולדותיה, מקום שנהגו לחלוק את הולדות מיד כשיוולדו — חולקין, מקום שנהגו לגדל אותם אצל המחזיק — יגדילו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: שמין עגל עם אמו, וסיח עם אמו ואין מחשיבים את הוצאות גידול הבהמה הצעירה. וכן מפריז הוא על שדהו, שמוסיף ומרבה את המחיר, ואינו חושש משום רבית, כאשר יבואר בגמרא.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מפריז על שדהו ואינו חושש משום רבית, כיצד? כגון השוכר את השדה מחבירו ומתחייב לשלם לו עשרה כורים חטין לשנה. ואומר לו השוכר למשכיר: תן לי מאתים זוז בהלוואה ואפרנסנה ואשקיע אותם בשדה לזבל ולעבד כראוי, ואז אני אעלה לך שנים עשר כורין לשנה — הרי זה מותר, שאנו רואים במאתים הזוז השקעה משותפת של הבעלים והעובד בהשבחת השדה, ולא תשלום ריבית.

אבל אין מפריז לא על חנות ששכר מחבירו ולא על ספינה, שאינו יכול ללוות ממנו כספים כדי לקנות סחורה ולמכור אותה בחנות או להוליכה בספינה ולהוסיף לו בשל אותה הלוואה על השכר.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פעמים שמפריז על חנות כגון כאשר זקוק לכסף כדי לצור בה צורה (לצייר בה ציור), או ספינה לעשות לה איסקריא [מפרש חדש]. ומסבירים: חנות לצור בה צורתא [צורה] — דצבו [שרוצים] בה אינשי והוי אגרא טפי [אנשים לבוא ולקנות בה ונעשה שכרה מרובה]. ספינה לעשות לה איסקריא [מפרש], כיון דשפירא איסקריא טפי [שטוב המפרש יותר] — אגרא טפי [מרובה השכר יותר] וכיון שכך הרי זו השקעה של ממש, ואינו ריבית.

כיון שהוזכר ענין זה של ספינתא [ספינה] מביאים מה שאמר רב: עבור הספינה משלמים אגרא ופגרא [שכירות ודמי נזק], שהמשכיר את ספינתו מקבל שכר שימוש בה, ומקבל גם את דמי הנזקים אם היא נשברת. אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: אי אגרא [אם יקבל שכר] — שלא יקבל פגרא [דמי שבירה], אי פגרא [אם יקבל דמי שבירה] — שלא יקבל אגרא [שכר], שאם הספינה באחריותו של המקבל, וגם משלם שכרה, הרי זה כריבית. שתיק [שתק] רב ולא ענה כלל, והיה נראה כמי שאיננו יכול לענות על קושיה זו.

אמר רב ששת: מאי טעמא שתיק [מה טעם שתק] רב? וכי לא שמיעא ליה הא דתניא [שמע הלכה זו ששנויה בברייתא]: אף על פי שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל, שאסור לקבל צאן (או דברים אחרים) תוך קבלת אחריות גמורה לשלם את מחירם אם יאבדו אם יפגעו, וגם לקבל מחצית מן הרווחים, שכן דבר זה הוא ריבית, אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים שהרי אין איסור ריבית בהם. אבל עם זאת אמרו חכמים: השם פרה לחבירו לגדלה ולהתחלק ברווחים, ואמר לו לבעל הפרה: הרי פרתך עשויה עלי (מוערכת עבורי) בשלשים דינר אם לא אשיב אותה לך, ואני אעלה לך (אשלם) סלע בחדש עבור השימוש בה — דבר זה מותר. ומדוע — לפי שלא עשאה דמים, שלא עשה זאת ענין של הלוואת כסף.

ותוהים: ולא עשאה?! הלא בפירוש עשאה, שהרי קצב לה מחיר מסויים, ונמצא כמשלם ריבית על הלוואה של שלושים דינר! אמר רב ששת: הכוונה היא לא עשאה דמים מחיים, לא העריך את שוויה כעת, אלא לאחר מיתה —

שהרי לא קיבל על עצמו אחריות להחזיר לו סכום קצוב זה אם ירד ערך הפרה, והתחייב רק להחזיר לו את הפרה (או את מחירה) אם תמות. ואם כן, על פי ברייתא זו הוא הדין אף בספינה שרשאי לקבל את דמי שכירתה, ואכן, אמר רב פפא: הלכתא [הלכה היא]: ספינה אפשר לגבות עבורה אגרא ופגרא [שכירות ודמי נזק].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Pappa said: In fact, the halakha is that in the case of a ship it is permitted to collect rent and payment for damage.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כגון הא ודאי צריך לאודועיה. איכא דיליף מהא ממאן דקביל עליה בי דינא א"נ אזל ליה קמי בי דינא דקביעי באתריה לא מצי למימר להו כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ולא צריכי למכתב ליה ולא לגלויי ליה טעמא אלא א"כ טעמא כדרב פפא ולכבוד עצמו דרב פפא גופיה משום דגופא הוא דא"ל, והא דאמרי' בסנהדרין כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו בשכפאוהו לדון בעירו שהוא היה רוצה לילך למקום הועד כדקתני רישא אבל בעלמא לא, וכ"כ הראב"ד ז"ל.
והדין דין אמת אבל הראיה אינה נכונה דהאי לא אמר כתוב לי ואילך למקום הועד אלא דהוה צוח על דינו ואלו בעלמא ליצוח ולא משגחינן ביה ולא מודעינן ליה טעמא אלא אי פקר בבי דינא משמת נמי משמתינן ליה אבל האי כיון שיש מקום חשד מגלינן ליה ומי שכפאוהו לדון בעירו נמי אין כותבין לו למה חייבוהו אלא כותבין כך וכך טענו כך וכך השיבו זה וחייבו אותו בכך וכך ותלמידי חכמים שבמקום הועד הם ידעו אם בדין נתחייב זה אם לא אבל לא לכתוב טעמי הדין כמו שעשה רב פפא לזה מפני החשד והדין אמת שלא מצינו כן אלא היכא שכפאוהו לדון בעירו והוא היה רוצה לילך למקום הועד ולא לחנם נקט ליה תנא שכפאוהו לדון אלא שמעי' מינה דאיניש אחרינא דקביל עליה לדון בפני שלשה או בפני שנים וקנו מידו שאין לו לומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני. וכך היה אומר ר"ת ז"ל:

שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבעה זוזי ואוזפיה לפלוני זוזי. יש מי שאומר דווקא שלא פייס אותו הלוה ליתן אבל פייס אותו ליתן אסור לפי שעושה שלוחו ולא מסתבר דאם משלו הוא נותן ואין הלה משלם מה לי פייס מה לי לא פייס והיאך הוא נעשה שליח אם משלו הוא נותן למלוה.
ויש שעלה על דעתו להתיר אפי' אמר הלוה כל הנותן כך וכך לפלוני בשביל שילויני לא יפסיד ולא עדיף מן המודר הנאה מחברו שיכול לומר כל הזן אינו מפסיד וכדאיתא בריש פרק המדיר בכתובות והכא נמי לא שנא וזה אסור שלא התירו לומר כל הזן אינו מפסיד אלא גבי המדיר את אשתו א"נ גבי המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, א"נ גבי דליקה בשבת אבל בעלמא כנון רבית לא התירו כדאמרי' התם בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ולא בשאר איסורי דשבת ומשום הכי תנן גבי נדרים ואין לו מה יאכל כנ"ל, וגבי רבית ליכא ספיקא דאסור אבל (כיס) [פייס] בלבד לא מצינו בו אסור.
וכן הא דאמרי' בבריה דרב פפא דשקיל שכר אמירה דווקא בבנו גדול אבל בנו קטן לא וכדאמרי' בפרק השוכר את הפועלים גבי סרוס דבנו קטן כגופו וחיישינן להערמה וכ"ש הכא דחמיר איסורא ולא גדול וקטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן שאינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול:

שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה. ה"פ:דאם הוזלה או כחשה מחמת מלאכה לא משלם כלום ואם מתה משלם לפי אותן דמים ששוה בשעת מיתה וכן בספינה פגרא בדמים שהיא שוה בשעת שבירה הוא משלם, נמצא אגרא על פגמא כדאמרי' לעיל במדה דהא ידיעה פחתה ופגרא בשעת שבירה לגמרי. והיינו דאמרי' בסמוך דהא מקבל עליה חוסכא דנחשא הא לאו הכי אסור אף על פי שאינו נוטל בדמי הפחת אלא כשעת שבירה דיוקרא וזילא איתמי רמיא ואינו עושה אותה דמים וי"מ דמי הפחת משעת שכירות וטועין הן כדפרישית.
ומשמע דאי לא מקבל עליה חוסכא דנחשא רבית קצוצה הוי דאי לא היכי ס"ד למיסר ביתומי' והא כל של דבריהם לא גזרו בהו דומיא דקרוב לשכר ורחוק להפסד וכן דעת המפרשים דנאו דוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד אלא כל רבית דדבריהם מותר ביתומים אלא דודא דשמואל רבית קצוצה היא.
ויש לי לפרש עוד דמעיקרא קס"ד דרב ענן דאי אסור' אפילו ברבית דרבנן הן אסורין ורב נחמן ה"מ למימר ליה התם רבית דדבריהם ושרי אלא קושטא קא"ל דאפילו בדקנני מותר ושמואל דקא מקבל עליה חוסכא דנחשא לאו משום איסורא אלא משום שאין השוכרין עושין לקבל עליהן חוסכא דבר שאינו קצוב וצריך אומד כל היום:

הכי גרס רש"י ז"ל: מרא הדרא בעיניה וידיע פחתא, זוזי לא הדרי בעינייהו, ואי נמי הדרי בעינייהו לא ידיע פחתייהו. פי', מרא שכירות הוא (שאינה) [ש]חוזרת בעינה, ועוד ששכר הפחת הוא נוטל, אבל זוזי הלואה היא דהא לא הדרי בעינייהו, ואפילו הדרי בעינייהו אכתי לא מיחזי כשכירות דלא ידיע פחתייהו. ואינו מחוור, דכל שחוזר בעינו לאו הלואה היא אלא שכירות ואפילו מעות, שכן שנו בתוספתא (פ"ד ה"א) משכיר אדם מעותיו לשלחני להתנאות בהם ולהתעטר בהן, אלא הכי גרסינן, מרא הדרא בעינה וידיע פחתה, זוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו, כלומר, מרא שכירות היא, דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דהדרא בעינה, וכל דהדר בעינה לאו הלואה היא אלא שכירות, ועוד בר מן דין דהא ידיע פחתא ומחמת פחתה שקיל אגרא, אבל זוזי ליכא חד מהני, דהא לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו, ואלו הדרי בעינייהו שכירות הוי ושרי, והיינו תוספתא דשרי להשכיר מעות לשולחני להתנאות בהן ולהתלמד בהן, ואי אפילו לא הדרי בעינייהו אי הוה ידיע פחתייהו הוה שרי, דלא הוה כאגר נטר לי אלא (נטר) [אגר] פחתייהו, אלא כיון דליכא חד מהני אנפי, הלואה הוא ואסור.

הא דאמר רבא, שרי ליה לאיניש למיהב ד' זוזי לחבריה ומימר ליה אוזיף (מאניה) [מנה] לפלוני. פי' הראב"ד ז"ל, והוא שלא דבר הלוה עם המלוה בשום רבית, אבל אם דבר עמו ואמר ליה, אני לא אתן לך אבל פלוני אוהבי יתן לך משלו לאהבתי אסור, מפני שנעשה כשלוחו, וכל שכן אם יפייס אותו שיתן. ואין הרמב"ן ז"ל מודה לו בדבר זה, דכיון דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, ולוה זה אינו נותן משלו כלום מפני מה אסור.
ויש מי שהתיר לומר, כל הנותן אינו מפסיד, שהרי התירו בכתובות (ע, ב) גבי מדיר, לומר, כל הזן אינו מפסיד, וכעין ששנינו בנדרים (מג, א), המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל, הולך אצל חנוני הרגיל אצלו, ואומר לו, פלוני מודר ממני [הנאה] ואין לו מה יאכל, ואיני יודע מה אעשה לו, הרי זה נותן לו ובא ונוטל מבעל הבית, וגבי דליקה (שבת קכא, א), נמי התירו [לומר] כל המכבה אינו מפסיד. ואינה, דלא התירו אלא דוקא במדיר את אשתו לפי שאין לה מה תאכל, וכן במודר הנאה מחברו ולפי שאין לו מה יאכל, והיינו דנקט לה באין לו מה (לומ') [יאכל] דהתם דוקא, הא בעלמא כשלוחו הוא ואסור. והיינו דאמרינן בשבת, בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד אבל לא בשאר איסורי שבת, הרמב"ן ז"ל.

והא דאמרינן (בברייתא): [באבא מר בריה] דרב פפא שקיל אוגנא דקירא מקיראי, ואמר ליה (למכבה) [לאבוה] דלוזפינהו זוזי, ושרי, דשכר אמירה בעלמא שקיל. היינו דווקא בנו גדול, אבל בנו קטן כגופיה דמי ואסור, וכדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים, גבי סרוס (צ, ב) דבנו קטן כגופיה דמי וחיישינן להערמה, וכל שכן הכא דחמיר אסורא. ולא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול (עי' לעיל יב ב).

לפי שלא עשאה דמים מחיים אבל עשאן דמים לאחר מיתה. יש מפרשים, שאם מתה ישלם כשעת משיכה, ואע"פ שהוזלה או כחשה בין שעת משיכה לשעת מיתה, וכן בספינה משלם כשעת משיכה ולא כשעת שבירה אם הוזלה או פחתה בנתיים, ויש מפרשים, דאם הוזלה או כחשה בנתיים לא משלם כלום, [ואם מתה לאחר שכחשה או לאחר שהוזלה אינו משלם אלא בדמים שהיתה שוה בשעת מיתה], וכן בספינה פגרא בדמים שהיא שוה בשעת שבירה ונמצא אגרא על פגמה, כדאמרינן לעיל גבי מרא. ולשון הברייתא מוכחת לפי דעתי כדברי פירוש הראשון, דהא קתני, הרי פרתך עשויה עלי בל' דנרים, אלמא מהשתא קוצץ לה דמים, ואע"פ שמשלם לו כשעת משיכה, כיון שאינו מחוייב בתשלומין אלא אם מתה או נשברה ועומדת היא לחזור בעינה, וכל זמן שחוזרת בעינה מחזירה לבעלים כמות שהיא, אין זה כמלוה אלא שכירות אלא שמתנה לשלם לו אם תמות הבהמה או תשבר הספינה, ואע"פ ששאר שוכרין אין חייבין, הרי כבר אמרו (לקמן בבא מציעא צד, א) מתנה שומר חנם להיות כשואל. ודודא דמר שמואל משום דחוזרת בעינה ואפילו הכי תקיל ויהיב תקיל ושקיל, הוא דהוה קשיא ליה לרב ענן. ולשון רש"י ז"ל נראה שדעתו כן, שכן כתב, לפי שלא עשאה דמים מחיים, שאם יוזלו פרות בשוק ויעמדו דמיה על עשרים, לא ישלם לו אלא לאחר מיתה אם תמות או תשבר, עד כאן. ועל כן נהגו בני כופרי להחמיר שלא ליטול פגרא אלא בשעת שבירה, משום דבברייתא תניא אפכא, קאמר דאינהו נהגו שלא ליטול כשעת משיכה אלא כשעת שבירה, וגרסאות יש דגרסי כן משום דבמתניתא אפכא תניא. גם הראב"ד ז"ל (ש)מפרש כן, ואע"פ שהוא גורס בבני כופרא, משום דברייתא לא תניא תנא מנהגא, כלומר מפני שהברייתא לא נתבארה היטב אם משלם כשעת שבירה או כשעת משיכה, ואע"פ שנראה שהיו קוצצין בדמי שהיא שוה עכשיו, מדקתני הרי היא עשויה עליו בשלשים דינרי, אפילו כן היו הם מחמירים שלא לשלם אלא כשעת שבירה. ולפי דברי מי שאומר, שאין משלם אלא דמי מה שהיא שוה בשעת מיתה, אני אומר שיש לדחוק, שעכשיו הוא ששמין, לאחר מלאכה שהוא שוכרה לה כמה תפחת ובכמה תעמוד, ושמוה עכשיו באומד שלשים דינרים, ואפשר שהיא שוה עכשיו בשעת משיכה ארבעים. זה נראה לי ליישב הברייתא לפי דבריהם.

כבר ביארנו במשנה שאין שמין עגל עם אמו ואפילו שכר כתף אין מעלין ולא פסקו שלא לשום ושלא כדעת רשב"ג אלא לענין מזונות ודיו שנפקיע ממנו שכר עמלו הא שכר מזונו מיהא אין מפקיעין ובשום פנים אין מפקיעין שכר זה מצד הגללים ושירי התבן המזדבלים שהם שלו שהגללים אדם מפקירן מכל וכל ואין דעתו עליהם כלל לעשות אצלו כלום:

מי שקבל עליו עסק ויצא עליו שטר בכך ונמצא כתוב בה מחצה שכר ומחצה הפסד אם הכל עדין ביד המתעסק מחשב לו או שליש בהפסד ומחצה בשכר או מחצה בהפסד ושני שלישים בשכר שכל שאינו מעלה שכרו יום ביום דינו ליטול על דרך זה ואם כבר חישב לו מחצה להפסד וכשנזדמן הריוח חשב לו מחצה וכבר פרעו אין מוציאין מידו שהרי אבק רבית הוא ואע"פ שהקרן קיים שכל נכוי הקרן הוצאה היא וכעין מה שאמרו למעלה כל סלוקי בלא זוזי אפוקי בדיינין הוא מעתה קבל עליו מאה דינרין והפסיד עשרים והרי שנשארו לו תשעים שהרי הפסיד הוא עשרה משלו ועשרה לבעל הבית ונשארו תשעים ונזדמן אחר כן ריוח ששים אם הששים עדין בידו אינו נותן לו אלא עשרים ואם כבר פרע מהם שלשים אין מוציאין ואין מנכין את התשעים היה זה המקבל תלמיד חכם וחזקה עליו שאין מאכיל איסור לבני אדם דנין בו שבודאי לא נתן שלשים אלא בחזקת פרעון עשרה מן הקרן ולשון השטר אע"פ שכתוב בו מחצה לשכר ומחצה להפסד אנו מפרשין אותו מחצה לשכר או מחצה להפסד ופירושו מחצה לשכר ולהפסד כדינו או מחצה להפסד ולשכר כדינו שהדבר ידוע שכל מחצה שכר שליש בהפסד וכל שמחצה בהפסד שני שלישים בשכר וכל שכן אם היה בשטר מחצה בשכר ובהפסד שאנו מפרשים מחצה בשכר ובהפסד כדינו ובשאר בני אדם מיהא כל שחישב בהפסד מחצה ונתן בריוח מחצה הואיל ופרע אינו מנכה לו מן הקרן כמו שביארנו:

יש מי שאומר שאף בשאר בני אדם כל שהמקבל חייב הקרן עדין מנכה לו ואין זו הוצאה וזו שהוזכרה כאן בבני רב עיליש פירושה שכבר פרעו התשעים ועכשיו הוא תובעו בעשרה דינרין ודנו בו על הדרכים שכתבנו:

ממה שאמרו בכאן שחזקה עליו שאינו מאכיל איסור לבני אדם ולא אמרו שלא היה מאכיל איסור לעצמו כתבו חכמי התוספות שאין לנותן איסור אלא ברבית של תורה אבל אבק רבית לא נאסר אלא למקבל ומ"מ אין ראיה מזו שאפשר לפרשו שאף לאחרים לא היה מאכיל איסור כל שכן שיצטרף בה איסור עצמו:

כבר ביארנו במשנה שהשם בהמה לחברו ולא קבעו ביניהם זמן שבעגל וסיח מיטפל עד שיהיו משלשים ובחמור עד שיטעון מ"מ באתונות מיטפל עד שנים עשר חדש ובגודרות והם גדרות צאן עשרים וארבעה חדש וגדולי המחברים פרשו בגודרות הצאן והבקר ואע"פ שבעגל הוזכר זמנו במשנה לשליש ענינה בשמקבל העגל לגדול אבל זה שקבלו משנתגדל שיעורו לכ"ד חדשים וכן באתונות שהוזכרו כאן פירושו שקבלה משגדלה ומשנתנו בשקבלה לגדול ואין חלוק בין חמור לאתון ומ"מ יראה שאפילו באתונות סוסיאות שאינן בני משא כן וכל שבא לחלוק בתוך הזמן חברו מעכב עליו שאם בא בעל הבהמות לחלוק הרי המקבל אומר לו שאינו דומה טפולה של שנה ראשונה שהיא מרובה והריוח מועט שאינה מקבלת שומן אלא מעט לשנה שניה שטפולה מעט והריוח מרובה ואם בא המקבל לחלוק פשוט הוא שאין בעל הבהמות מוצא בהזמנה מי שימסרם לו:

השם בהמה לחברו וילדה והרי הולדות מכלל חלוקת הריוח אם נהגו שיהא המקבל מגדל הרי זה מגדל כמו שביארנו במשנה ואם נהגו לחלק בולדות מיד ולטרוח כל אחד בשלו הרי זה מיטפל מ"מ בולד הדקה שלשים יום ובולד הגסה חמשים יום ואם נטפל בו יתר על כן הרי זה בא ביום שלשים לדקה וביום חמשים לגסה ושם אותם ומיטפל בהם כאלו נמסרו לו מעכשו וכל שירויחו לו נוטל המתעסק שלשה רביעים ובעלים הרביע שהרי חצי הולד שלו ובחציו האחר מיטפל בתורת עסק למחצה שכר ואין צריך להעלות שכר עמלו הואיל ויש לזה חלק בה אלא שמעלה לו דבר מועט לכל הזמן ואם היה ממקבלי טובתו אין צריך להעלות לו כלום אלא שיש לפקפק בזו הואיל ועצמה של סחורה היא כמו שביארנו ומ"מ כשהוא שם אותם להטפל בהם כמי שנמסר לו עכשו מתחלה אינו שם וחולק בפני עצמו אלא בפני הבעלים והוא הדין בפני שלשה ואם שם בינו לבין עצמו וניטפל אומרין לו מאן פלג לך ומחל בטפולו והולדות ביניהם בשוה כמו שהיו שמא לא חלק כהוגן ובירר לעצמו:

ממה שכתבנו למדת שהמתעסק אינו יכול לחלוק מעות של עסק או סחורה ולומר הריני נוטל החצי שבתורת מלוה לעצמי והחצי שבתורת פקדון אני מניח בבית דין שלא נמסר לו אלא להתעסק בכלו ואם עשה כן לא עשה כלום וחולקין בכל מה שיארע שם על הצדדין שכתבנו בשתפות אינו כן אלא כל שנשתתף עם חברו בסתם יכול לחלוק שלא מדעת חברו כל זמן שירצה וכן אם קבעו זמן והגיע הזמן יכול לחלוק שלא מדעת חברו ומ"מ כשבא לחלוק צריך שיחלוק בפני שלשה אפילו הדיוטות ובלבד שיהו בקיאים בשומא ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום:

דברים אלו לא נאמרו אלא בדברים הצריכים שומא כגון פירות ושאר מיני סחורות אבל אם הם מעות כל מעות כחלוקים הם וחולק אף בינו לבין עצמו אם הגיע הזמן או שנשתתף בסתם ומניח חלק חבירו בבית דין ואם היה איזה עלוי למעות אלו על אלו כגון חדשות בישנות וכל שכן יפות ברעות הרי הם כדברים הצריכים שומא:

מעשה היה באחד שהיה לו עסק עם חברו ויצאו המעות וחלק שלא מדעת חברו והתעסק בשלו והרויח וכשבא חברו לתבעו ולומר שאין חלוקתו חלוקה בא לדין לפני רב פפא וגמר להם את הדין שחלוקתו חלוקה לשנה אחרת נשתתפו בקנית יין והגיע זמן חלוקה ובא בעל הריב לנקום את נקמתו וחלק אף הוא שלא מדעת חברו ועשה בשלו והרויח וכשבא חברו לתבעו באו לדין פעם אחרת לפני רב פפא ואמר לזה החולק מאן פלג לך כלומר שאין חלוקתך כלום נשתנו פניו של זה ואמר כמדומה לי שלבך עלי ואמר רב פפא כל שכיוצא בזו ודאי צריך להודיעו ופירש לו הטעם שהמעות כחלוקים הם אבל היין זה חשוב מזה וצריך שומא מכאן למדו גדולי המפרשים שאין הנדון יכול לומר לבית דין כתבו לי מאיזה טעם דנתוני שבכיוצא בזה אמר שצריך להודיע הטעם הא בשאר מקומות שאין סרך חשד אינו צריך ומה שאמרו בסנהדרין שאם אמר כתבו מאיזה טעם דנתוני כותבים ונותנין דוקא בשנים ונתעצמו זה אומר נדון כאן וזה אומר נלך למקום הועד שכופין אותו ודן בעירו ומאחר שנתעצם שלא לדון בבית דין זה והכריחוהו על כך יכול לומר כן אבל כל שבררו שניהם בית דין והוא בית דין חשוב אינו יכול לומר כן ומ"מ אפשר שהדין דין אמת אבל יראה לי שאין בה ראיה מכאן שפירוש הדברים בכיוצא בזו אע"פ שאינו שואל כתבו מאיזה טעם דנתוני ראוי לדיין להודיע מעצמו הא בעלמא כל שלא שאל אין כותבין:

כשם שאסור להלוות מעצמו את המעות ברבית כך אסור להשכירן לומר שישכיר מאה דינרין בפרוטה שכירות או ביתר ואע"פ שהמלוה אדם חייב בה באונסין והשכירות אינו חייב בו אלא בגנבה ואבדה מ"מ הואיל ואין חוזרין בעין כעין הלואה הוא ואינו דומה למשכיר את הכלי שהכלי חוזר בעין ואף לכשתבא להתיר כשיחזרו אותם המעות בעצמן אינו כן שמ"מ להוצאה ניתנו ועוד שהכלי נפחת במה שאדם משתמש בו ונראה כנוטל שכר פחתו אבל מעות אין פחתם ניכר:

בתוספתא אמרו שמשכיר אדם מעותיו לשלחני להתנאות בהם ולהתלמד בהם ולהתעטר בהם נגנבו או אבדו חייב באחריותן ניטלו מלפניו באונס פטור הרי זה כשוכר אלמא כל שהם חוזרים בעין מותר ודוקא כשנטלן מתחלה על מנת שלא להוציא ואף בתוספתא זו אמרו שאם נשתכר השלחני בהם אסור ואם עשה כן בהקדש מעל ויראה לי מזה שהשוכרן לרמות בהם את האשה שתנשא לו וכיוצא בזה מותר הלה בשכרן:

אומר אדם לחברו הילך דינר והלוה מעות לפלוני קרובי ואין כאן רבית שהרי לא באה מיד לוה למלוה ומ"מ כתבו גדולי המפרשים דוקא שלא דבר הלוה עם המלוה בכך אבל אם דבר עמו ואמר לו פלוני יתן לך בשבילי או שאמר לזה תן לו ואני לוה אסור שנעשה כשלוחו וכל שכן אם הוא מחזיר לו מה שנתן וכן אומר הלוה עצמו לאיזה מקרובי המלוה אפילו לבנו הילך דינר ואמור לאביך שילוה לי מנה שאין זה אלא שכר אמירה מעשה באחד מן החכמים שהיה בנו מסבב הלואותיו ונוטל שכר והיו מקצת חכמים מביאים... לאביו ואמר להם כל כי האי רביתא ליכול ברי:

כבר ביארנו במשנה שמפריז אדם על שדהו ואין חושש משום רבית כשם שאדם מפריז על שדהו כך מפריז על חנות וספינה ובלבד שיתכוין לשבח גופן כמו שנתכון לשדה לשבח גופו כיצד הרי שהשכיר חנותו או ספינתו בעשרה דינרין בשנה ואמר לו תן לי מאתים זוז שאתקן החנות בציור וכיור כדי שיקנו הרואים ויקפצו ליכנס לתוכו לראות הצורות ויקנו מן הסחורות ואני אעלה לך י"ב דינרין בשנה או שאתקן בהם ספינה זו לעשות בה וילון נאה להקפיץ בה הרואים וכן כל כיוצא בזה אבל אם אמר תן לי מאתים זוז שאוציא בסחורה טפי כדי להמציא החנות משפע או לשכור מלחים לספינה וכל כיוצא בזה מדברים שאינן תקון גופם ואני אעלה לך י"ב דינרין לשנה אסור שנראה כנוטל שכר מעותיו:

מותר לאדם להשכיר את הכלי ואין זה דרך הלואה שהרי חוזר הוא בעין ולא עוד אלא שאינו חייב באונסין וכן שהכלי נפחת בתשמישו של שוכר ושכר הפחת הוא נוטל ואפילו קבל עליו פחת שאינו ראוי לבא מצד מלאכתו מותר כגון שאם השכיר את הספינה נוטל שכרה ומתנה שאם נשברה יהא חייב להעמיד לו ספינה ואע"פ שבלא תנאי לא היה חייב בכך הרי מתנה שומר חנם להיות כשואל אבל אם קבל עליו פחת הראוי לבא מצד המלאכה שכבר נתן שכירותה אסור כגון שהשכיר את הספינה ונטל שכרה והתנה ליתן לו דמי מה שנפחתה בהליכת המים שהרי דבר זה כבר נכלל בשכירותה ואחר שאתה מחייבו בפחת מה שכבר נשכר נעשה השכר רבית וכן המשכיר בהמה לחברו ואמר לו הרי היא עשויה עליך בשלשים דינרין ר"ל שאם מתה תשלם שלשים ואת מעלה בשכירותה סלע בחדש מותר שלא עשאה דמים אלא לאחר מותה ר"ל שלא קבל עליו אלא אונס מיתה אע"פ שלא היה חייב בה הא אם קבל עליו פחת הראוי לבא מצד המלאכה שכבר נתן שכירותה כגון כחש בהמה הראוי לבא מצד אותה מלאכה אסור ומ"מ כשמשלמין את הספינה אחר השבירה אם לא קבלה בסך דמים אף במקום שנהגו לפרוע השכירות משעת משיכה חיוב תשלומי שבירתה אינו אלא כדמי מה שהיתה שוה בשעת שבירה שאפשר שפחתה הרבה מדמיה מצד פחת הבא מחמת מלאכה שנתן שכירותה וכן הדין בבהמה אלא אם כן קבל אונס מיתתה בסך הידוע כמו שביארנו בפרתך עשויה עלי בשלשים דינרין כך פסקוה גדולי הפוסקים ויראה שאף אם קבלה בסך ידוע אינו משלם אלא כשעת האונס הואיל ואותו פחת לא מחמת מלאכה שכבר נתן שכירותה וזהו שאמרו אטו במנהגא תליא פי' והלא דין גמור הוא זה ותירץ משום דמתניתא תני איפכא תליא במנהגא ומ"מ דין גמור הוא וברייתא אינה הלכה וכן נראה לי ברור שהרי אלו היתה קיימת היה מחזירה כמות שהיא היאך ישלם יותר ממה שלא היתה שוה ולא הזכיר סך שלשים בבריתא אלא על דעת שאם תהא שוה כך בשעת מיתה או לכחש הבא שלא משעת מלאכה שכבר נתן שכירותה אלא מצד אחר:

ויש פוסקים שאף בסתם ר"ל שלא קבל אונס מיתתה בסך ידוע משלם כשעת שכירות ונמצאו שלש מחלוקות בדבר וכלם תלויים בביאור השמועה והוא שגדולי הרבנים מפרשים אגרא ופגרא שמתנה עליו ליתן שכרו על מנת שאם תישבר ישלם גם כן הספינה כמה שהיתה שוה בשעת השכירות והקשה אי אגרא לא פגרא ואי פגרא לא אגרא שאע"פ שמן הדין מתנה שומר חנם להיות כשואל מ"מ כל שנעשית עליו שאלה להתחייב באונסין ואירע האונס נעשה השכר רבית השאלה והביאוה מבריתא שמתנה עמו שתהא פרתו עשויה עליו שלשים כדמיה של עכשו ושתהא שכירותו עולה לו סלע בחדש ואין זה רבית אחר שאינו מקבל עליו בחיי הבהמה פחת הבא מצד המלאכה ואינו מחייב עצמו בתשלומין אא"כ נשברה ושהיא עומדת לחזור בעינה ואע"פ שאם תמות משלם כשעת השכירות הואיל ומ"מ עומדת היא לחזור בעין אין כאן רבית ובא רב פפא לפסוק כן והעיד שנהגו בני כופרא כן ר"ל ליטול שכרה כשעת השכירות ותשלומיה כשעת שבירה ופירוש הדברים אגרא מצד השכירות ופגרא מצד השבירה והקשה אטו במנהגא תליא מילתא ואם יש בדבר איסור היאך נהגו לעשות כן וקושיא זו היא מפני שהיו סבורים על רב פפא שמצד המנהג היה בא לפסוק כן והשיב משום דמתניתא הכי תניא כלומר ולא המנהג עקר אלא טפל לבריתא ויש נמשכים לשטה זו לענין פסק אלא שלענין פירוש המנהג היה שלא היו רוצים להמתין השכירות כדי שאם תשבר לא יהא להם לתבוע השכירות ותשלומיה כשעת השכירות והיו נוטלין אגרא בשעת משיכה אע"פ שאין לפרוע אלא בסוף וכשהיה מזדמן שנשברה היו תובעין תשלומיה משנשברה והקשה אטו במנהגא תליא מילתא ומה הועילו בהקדמת השכירות אם באיחורה יש איסור והשיב משום דמתניתא הכי תניא אף באיחור השכירות וכמו שאמר סלע בחדש ולא היו נוהגין כן אלא שלא להפליג בכיעור לתבוע שני דברים ביחד ולדעת זה אף בסתם משלם כשעת שבירה ואין כאן רבית:

ומ"מ רוב ספרים גורסים משום דמתניתא איפכא תניא ומפרשים אגרא בשעת משיכה ומ"מ כשמזדמן שנשברה אין נוטלין תשלומיה אלא כמה ששוה בשעת מכירה והפחת שפחתה בין שכירות לשבירה היו מנכין בשכר שקבלו ממנה ולא היו עושין לה דמים משעת שכירות כדמיה של אותה שעה והקשה אטו במנהגא תליא מילתא וודאי דין גמור הוא שמאחר שלא עשאה דמים כדמיה בשעת השכירות אין תשלומין אלא כשעת שבירה והשיב שכך הוא הדין אלא שמ"מ מאחר שהבריתא נאמרה בעשיית דמים הזכיר מנהגם שלא היו רוצים לעשות כן ומ"מ הלכה כבריתא ובעשיית דמים וכמנהגם שלא בעשיית דמים ולדעת זה אתה מפרש אגרא בשעת משיכה שמשעת משיכה היו מתנים על השכר אם לא תשבר ועל התשלומין אם תשבר וכשעת שבירה ואף אנו מפרשים כן אלא שאנו אומרים שאף בעשיית דמים כן ושלא כברייתא אלא כמנהג וכמו שכתבנו והוא שהקשה אטו במנהגא תליא מילתא והלא הדברים מוכיחים להיותם דין גמור ופירשה משום דמתניתא איפכא תניא שהרי הוזכרה בעשיית דמים כשל עכשו ובא ללמד שאין הלכה כבריתא או שמא הבריתא על דעת אם תהא שוה כך בשעת מיתה ועל הדרך שכתבנו ומעשה הנזכר בדודא דמר עוקבא מוכחת כדברינו והוא שאנו מזכירים את דינו עכשו:

אמר רב פפא כגון דא ודאי צריך לאודועיה. איכא מאן דיליף מהכא דהא דאמרינן בפרק זה בורר דאם אמר כתבו לי וכו' כותבין ונותנין לו דוקא במי שכפאוהו וכו' ככתוב בתוספות והיינו דקאמר רב פפא כגון דא וכו' משמע דאי ליכא חשדא אין שומעין לו. ואין זה ראיה דאפילו תמצא לומר בעלמא כותבין הני מילי אלו היה אומר כתבו לי אבל זה לא היה אומר כן אלא שהיה מלגלג על דינו של רב פפא וכל כי האי גוונא אי לאו כגון דא דאיכא חשדא לא מודעינן ליה אדרבה משמתינן ליה בגברא דמפקר בבי דינא. ועוד דכשכותבין לו אין כותבין לו מטעם פלוני ומראיה פלוני כמו שעשה רב פפא אלא כותבין פלוני טען כך ופלוני השיב כך ומתוך דבריהם נזדכה פלוני ובית דין שבבית הוועד הם ידעו טעמו של דבר ורב פפא הוא דאמר בכגון דא ודאי צריך לאודועי טעם הדבר אף על גב דבעלמא אין כותבין אלא טענותיהן הילכך אי מהא לא איריא. אבל מכל מקום הדין דין אמת שאין כותבין אלא בשכפאוהו לדון בעירו והיינו דלא נקיט לה התם אלא בכהאי גוונא וכן דעת רבינו תם והראב"ד ז"ל. הרמב"ן והר"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א: ועוד אומר רבינו הרמב"ן דאפילו בההוא שכפאוהו לדון בעירו לא אמרו שיהיו חייבין לכתוב לו טעמו של דין אלא שיכתבו לו הטענות שטענו עליהן חייבוהו והם טעם הדין כי מה צריך לכתוב ראיות הדין שלהן להוליך לבית הוועד והלא הם יראו מעצמן אם הדין כראוי אם לאו הילכך כל שלא כפאוהו לדון לפניהם אינם חייבין לכתוב לו כלום ואם כפאוהו לדון לפניהם כותבין לו הטענות והדין שפסקו עליהן בלבד וכיוצא במעשה דהכא שיש לזות שפתים יש לו לדיין להודיעם בעל פה טעמו של דין וכן עיקר וכן כתבו משמו של רבינו תם. ויש שפירשו כגון דא דבעי שומא ודאי צריך השותף לאודועיה לחבריה ושלא יחלוק שלא בפניו אלא אם כן אינו רוצה לבא לחלוק עמו שיש לו לחלוק בפני שלשה. ואין לשון הגמרא הולם פירוש זה דהכי הוה ליה לתלמודא למימר אמר ליה כגון דא ודאי צריך לאודועיה דחמרא כולי עלמא ידעי וכו'. עד כאן.

רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטי ליומא. פירש רש"י ז"ל שהיה אומר בלשון שכירות. ואם תאמר וכי הלשון גורם אם כן בטלה תורת רבית. לפיכך כתבו בתוספות שלא היה מחוייב המשכיר באונסין כלומר שכל זמן שלא הוציאם היו בידו כדין שוכר ופטור מן האונסין ועל אותה שעה היה נוטל שכרו. הר"ן.

הכי גריס רש"י מרא הדרא בעינא וידיע פחתא זוזי לא הדרי בעינייהו ואי נמי הדרי בעינייהו לא ידיע פחתייהו. פירוש מרא שכירות הוא כיון שחוזרת בעיניה ועוד ששכר הפחת הוא נוטל אבל זוזי הלואה היא דלא הדרי בעינייהו ואפילו הדרי בעינייהו אכתי לא מחזי כשכירותא דלא ידיע פחתייהו. ואינו מחוור דכל שחוזר בעינו לאו הלואה היא אלא שכירות ואפילו מעין שכן שנו בתוספתא וכו' ככתוב בתוספות. אלא הכי גרסינן מרא הדרא בעינא וידיע פחתה זוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו. פירוש מרא שכירות היא דאיכא תרתי לטיבותא חדא דהדרא בעיניה וכל דהדר בעיניה לאו הלואה היא אלא שכירות. ועוד בר מן דין דהא ידיע פחתה ומחמת פחתה שקיל אגרא אבל זוזי ליכא חד מהני דהא לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו ואלו הדרי בעינייהו שכירות הוי ושרי והיינו תוספתא דשרי להשכיר מעות לשלחני וכו' ואי אפילו לא הדרי בעינייהו אי הוה ידיע פחתייהו הוה שרי דלא הוי כאגר נטר לי אלא אגר פחתייהו אלא כיון דליכא חדא מהני אנפי הלואה היא ואסור. הרשב"א.
וזה לשון הריטב"א: זוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו פירש רש"י זוזי לא הדרי בעינייהו דוקא שהרי אחריותן על השוכרים לגמרי והוה ליה הלואה ועוד דאפילו הדרי בעינייהו ולא קבלו אחריות מכל מקום לא ידיע פחתייהו אף על גב דלא מקבלי עלייהו אחריות והדרי בעינייהו אסור להשכירן משום רבית. והקשו עליו בתוספות דאם כן יהא אסור להשכיר כוס של כסף ושל זהב וכיוצא בו אפילו בלא אחריות דהא לא ידיע פחתיה ומעשים בכל יום דעבדי הכי וליכא מאן דאסר. ועוד שהרי אמרו בתוספתא משכיר אדם מעותיו לשלחני וכו' לפיכך פירשו דהכי קאמר זוזי כיון דלא הדרי בעינייהו שמקבלים עליהם השוכרים אחריות ולא ידיע פחתייהו וכיון דאיכא הני תרתי לגריעותא אסור דשכר מעותיו הוא נוטל אבל כל היכא דליכא אלא חדא מהני מותר ואף על גב דבמרא איכא תרתי למעליותא היינו מאי דאמרינן דלא דמי למרא דאלו הכא ליכא חדא למעליותא ואלו דמרא איכא תרתי למעליותא והוה סגי ליה בחדא מינייהו. ומיהו איכא למידק רב חמא היכי טעי בהא והיכי מדמה לה למרא אם כן לרב חמא יהא מותר ללות ברבית ובלבד שלא יזכיר לשון הלואה אלא לשון שכירות. תירץ מורנו בשם ה"ר פינחס אחין כי רב חמא מתנה היה עמהן שאם לא ישתמשו בהן אלא להתעטר בעלמא שלא יהו חייבין באחריות אלא כדין שוכר כלי ואם ישתמשו בהן כלום שיהו חייבין באחריות והיה תולה כי השכירות שהיה מקבל היה לאותו זמן שאין משתמשין בהן דאכתי לא הוו מלוה ותלמודא קאמר דלא דמי למרא דאלו במרא אפילו בשנשתמשו בה הדרא בעינא וידיע פחתה מה שאין כן באלו וכיון שעל דעת להוציאם ולהשתמש בהן מקבלין אותם זה הלואה גמורה היא ורבית קצוצה. ובתוספות תירצו בענין אחר שהיה רב חמא מקבל עליו שאם יאבדו נכסי השוכרין שיהיו פטורין מן החוב ולא נהירא. ע"כ.

שרי ליה לאיניש למיתב ארבע זוזי וכו'. פירש הראב"ד. והוא שלא דבר הלוה עם המלוה בשום רבית אבל אם דבר עמו ואמר לו אני לא אתן לך אבל פלוני אוהבי יתן לך משלו לאהבתי אסור מפני שנעשה כשלוחו וכל שכן אם יפייס אותו שיתן. ואין הרמב"ן מודה לו בדבר זה דכיון דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ולוה זה אינו נותן משלו כלום מפני מה אסור. ויש מי שהתיר לומר כל הנותן אינו מפסיד שהרי התירו גבי מדיר את אשתו וכו' וליתא ככתוב בנמוקי יוסף. הרשב"א.
וזה לשון הריטב"א: אמר רבא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי ואוזפיה לפלוני מאה זוזי לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה פירוש לאו דוקא דהוא הדין לרבית הבאה משלוחו של לוה לשלוחו של מלוה. וטעמא דהכא משום דהאי דיהיב הכא ארבע זוזי מדידיה יהיב ומנפשיה ואפילו פייסו הלוה שיתן למלוה משלו כדי שילוה לו אין בכך כלום ואפילו חזר הלוה ונתן לזה מה שנתן משלו למלוה דהא מדינא לא היה חייב הלוה לשלם לזה כלום ומאי דיהיב ליה שכר טרחו יהיב ליה מנפשיה. ומיהו אם אמר הלוה קודם לכן מי שיתן משלו אפילו כדי שילוה לי מעות אינו מפסיד בזה נחלקו הראשונים יש אומרים שגם זו מותר דלא שליחות הוא ואי בעי לוה לא יהיב ליה ולא מידי ואשכחן שהתירו כן במי שהיה חברו מודר מנכסיו לומר כל הזן אינו מפסיד וחוזר הזן וגובה ממנו אם ירצה הלה לפרוע לו שכר אותם מזונות וכדאיתא בכתובות בפרק המדיר ובמסכת נדרים. והא דאמרינן בפרק כל כתבי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ואמרינן התם בדליקה למעוטי שאר איסורי שבת דוקא איסורי שבת דחמירי טובא דנפישי מילייהו ואתו להקל בדליקת שבת והוא הדין לכל איסורין שבתורה ולא התירו במודר הנאה אלא מפני הדחק שלא היה לו מה יאכל כדאיתא התם וכן באשתו מפני שמזונותיה עליו ולא תתבזה וכן עיקר. ומיהו אפילו בהא לכתחלה הוא דאסור מפבי מראית העין אבל בדיעבד אפילו אבק רבית אין כאן ואין מנכין למלוה מחובו כלום. והיכא דאמר ליה מלוה ללוה תן עשרה דינרים לפלוני ואלוה לך מנה ונתן על פיו רבית קצוצה היא דאף על גב דלא אתו זוזי לידיה דמלוה ולא לשלוחו ולא פרע בהן חובו מכל מקום מה שנתן זה על פיו הוא נותן ואפילו אמר ליה זרוק דינר לים ואלוה לך מנה הרי הוא כאלו הגיע לידו וחזר וזרקו לים כיון שזה על פיו זרק וכן פירש רבינו בשם רבו הרמב"ן ז"ל. עד כאן.
וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש כתב בתשובה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. וששאלת אם נתן ראובן לשמעון עשרה דינרים ואמר לו קח ממני דינרין אלו והלוה את לוי מאה דינרים לזמן פלוני אם זה מותר אם לא. תשובה אם דינרים אלו אינם מממון לוי אלא משל ראובן ואינו מקוה להכניס אותם בחשבון לוי לעולם ולא יתבע ממנו שישלם לו כנגדם הרי זה מותר כמו שאמרו שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבע זוזי ואוזפיה לפלניא מנה מאי טעמא לא אסרה תורה וכו'. עד כאן.

ואמר רבא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי ואימא לפלוני דלוזפן זוזי מאי טעמא שכר אמירה וכו'. תמיהא מילתא טובא למה ליה האי טעמא תיפוק ליה דמאן דשקיל ארבע זוזי לא מוזיף ליה כלום ואין כאן רבית הבאה מלוה למלוה ויש לומר דהא קמשמע לן דאף על גב דההוא מלוה לא בעי לאוזפינהו אלא לההוא גברא ההוא הדר דמוזיף להו ללוה אין כאן רבית ואפילו רבית מוקדמת אין כאן כי לא נתן לו על דעת שילוה לו אלא על שכר אמירה בעלמא ושכירות בעלמא הוא. ודוקא דקדים ויהיב ליה זוזי מעיקרא דאם לא כן כיון דמדידיה שקיל השתא זוזי הלואה מיחזי כנוטל על שכר מעותיו. אי נמי הא קמשמע לן כי אף על פי שלא נתרצה המלוה לאיש ההוא עד שנתן לו אותם ארבע זוזי אין בכך כלום דמאי דיהיב ליה לוה לההוא גברא שכר אמירה בעלמא הוא ולאו אדעחא דליזבינהו למלוה ומאי דיהיב איהו למלוה מדידיה יהיב.

כל כי האי רביתא ניכול. ויש אומרים דדוקא בנו שאינו סמוך על שלחנו אבל בנו הסמוך על שלחנו אסור. ונראין הדברים כן בבנו הקטן שהוא מריץ אצל אביו וכמו שאמרו לקמן גבי סירוס דבנו קטן כגופו וחיישינן להערמה ואף באשתו יש לחוש גם כן ואין צריך לומר בעבדו ושפחתו הכנענים שידן כידו אבל לא בעבדו העברי ולא בשכירו ולקיטו בין גוי בין ישראל דבהני ודאי שרי וכן דעת רבינו. הריטב"א.

מתניתין: שמין פרה וחמור וכו'. כלומר שכך הן שוין וכל מה שישוו יותר בשביל הגדלות שיהיה גדל אצלך ובשביל הפטום נחלק לאמצע אפילו יהיה מקבל עליו מחצית האחריות ואף על גב דאיכא פלגא מלוה ולא יהיב ליה שכר עמלו ומזונו שרי לפי שכיון האי דבר שדרכו לעשות ולאכול פעמים שיחרוש קרקעו באותה פרה וחמור או יטעיננה משוי או ימשכו בקרון שלו ולא יקפיד בעל הבהמה בזה אם לא יעשה תדיר שאם יעשה תדיר יכחישנה והוא לא נתנה לו אלא לגדלה ולפטמה אבל למעלה שאסרנו בעגלים וסייחים לשום אותם התם לפי שהם קטנים אין ראוים לחרישה כלל ולא לשום מלאכה ומשום הכי צריך ליתן שכר עמלו ומזונו.

ומפריז על שדהו וכו'. הכי פירושו אם השכיר לחברו שדה בעשרה כורים בשנה בין יצאו בין לא יצאו דהיינו חכירות ואמר לו הלויני מאתים זוז ואוציאם לזבל ולחרוש ולפרנסה כלומר שאשביח אותה ואני אעלה לך י"ב כורים לשנה כלומר שאוסיף ב' כורים יותר ואחזיר לך המאתים זוז שלך שלמים אלא דמי הוצאה שהיא עומדת הרבה שנים כגון גדרים ובורות אותה לבדה תחזיר לי אפילו הכי מותר. ומכל מקום כשיפרע לו המאתים דינרים יקח מהן ההוצאה באותה שדה על מנת להשביחו. ה"ר יהונתן.

גמרא: אמר רב אגרא ופגרא. כלומר מותר לשכרה ולתת לו מיד שכרה ועל מנת שאם תשכר ישלם אותה כמו שהיתה שוה בשעת השכירות. והקשו אי אגרא לאו פגרא. כלומר כיון שנוטל שכר מאותן מאה פרסאות שמוליך בה סחורתו למה כשנשברה נותן כמה שהיתה שוה בשעת שכירות הלא על מנת כן שכרה לו שתפחת מדמיה הראשונים שאי אפשר שלא תנקב מחמת המים ושלא תתרועע מחמת הדריסה שבני הספינה דורסים אותה בסחורה שלהן בכניסה וביציאה אבל לא מקשי משום דהוי מתה מחמת מלאכה דהא תנן מתנה שומר חנם להיות כשואל ומתנה שואל להיות משלם את הכל ואפילו מתה מחמת מלאכה והכא הא איירינן שהתנה לו בפירוש שישלם לו אם תשבר. ואי פגרא לא אגרא. כלומר מאחר שהוא רוצה שישלמנה לו כפי שהיתה שוה בשעת שכירות יחזיר לו שכרו שנתן לו. ויש מפרשים אי פגרא לא אגרא מאחר שאם תשבר ישלם דמיה הוה ליה מלוה גביה והוי שכרה רבית. שתיק רב שלא היה יודע להשיב. ורב סבירא ליה כיון שעל כל פנים לא קבל עליו דמי הספינה אלא אם כן נשברה לא מיקרי מלוה עד שתשבר. ה"ר יהונתן.

ושתיק רב. כלומר שתיק רב מפני שלא מצא תשובה. והכין מוכח מהא דאמרינן אמר רב ששת מאי טעמא שתיק רב לא שמיע ליה הא דתניא וכו' דאלמא לא שתק רב מפני שלא חשש לדבריהם אלא מפני שלא מצא תשובה והכין מתפרש האי לישנא בכל דוכתא מסתמא וכדכתיבנא בפרק קמא דסוכה. הריטב"א.

לא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה. פירוש שלא קבל עליו אלא אחריות אונסין אבל כל היכא דאיתא בעינה הדרא כדאיתא ואפילו הוזלה דיוקרא וזולא לא קביל עליה וכיון דכן הא שכירות בעלמא היא ואין כאן רבית והוא הדין לספינתא דרב דהא אגרא דשקל היינו על שעה שהיא בעין דלאחר שבירה שחזרה כמלוה אין כאן שכירות. הריטב"א.

אמר רב פפא ספינה אגרא ופגרא אגרא בשעת משיכה. כלומר כיון דאגרא נתחייב תיכף שמשכה להוליך ספינתו אל עבר הים. אינו מתחייב מפגרא כלומר אם תשבר אינו מתחייב בתשלומיה אלא כמה שהיתה שוה שעה אחת סמוך לשבירתה שנפחתה הרבה מדמיה וכן נהגו בני כופרא ואף על פי שלא הזכירו בשעת שכירות זה התנאי כמי שהזכירו דמי לפי שכך מנהגם. ומשמע שלא היו בעלי הספינה הולכים עם השוכר ומאשימין אותו וחושדין אותו שוכר שמא נשברה בפשיעה אבל אם הלכו בעלי הספינה עם השוכר ליכא מ"ד דהא בעליו עמו. ועוד שראה שלא פשע בה ולא משלם ליה כלל אלא שכרה בלבד. ה"ר יהונתן.

בפרש"י בד"ה שמין עגל עם אמו וא"צ ליתן שכר עמל ומזון לעגל אלא לאם עכ"ל הוא מגומגם דאמו עושה ואוכלת וכפירוש רש"י לעיל עם אמו דליכא טירחא כו' כי אמו עושה ואוכלת ואין צריך כו' עכ"ל וצ"ל דה"ק דעגל א"צ עמל ומזון רק לאמו ולאמו כבר ניתן שכר עמל ומזון במה שהיא עושה ודו"ק:

רש"י ד"ה מותר ואין זה רבית וכו' עד ויעמדו דמיה על עשרים וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה כה"ג וכו' אור"ת מכח ההיא דהכא וכו'. ר"ל מכח דקאמר הכא כה"נ ודאי צריך לאודועי דמשמע הא בגוונא אחרינא אינו צריך להודיע וא"כ קשיא ההיא דפרק זה בורר דמשמע שם דצריך להודיעו מכח זה ראה ר"ת לפרש שם דדוקא התם דלא רצה לדון וכו':

ד"ה מרא הדרא בעינא וכו' ונראה דגריס ליה וה"פ וכו'. כלל פירושו הוא דבמרא או הא או הא קאמר חדא דהדרא בעינא ואין כאן הלואה ואפי' היכי דלא הדרא בעינא כיון דידיע פחתייהו לא אמרי' דהשכירות הוא בשביל הלואה אלא בשביל הפחת אבל זוזי תרתי לריעותא הוא דלא הדרא בעינא דהלואה הוא וגם אין כאן פחת וא"כ השכירות הוא בשביל ההלואה דלאיסורא תרתי בעינן דלהוי הלואה ולא יהא כאן שום פחת אבל להיתרא בחדא סגי שאם אין כאן הלואה אפי' אין בה פחת כגון קטלא וכוס של זהב דהדרא בעינא אין כאן הלואה מותר וכן אפי' היכי דהוי הלואה דלא הדרא בעינא ויש בה פחת דאיכא למימר דהשכירות הוא בשביל הפחת שרי וק"ל:

גמ' צריך לאודועי זוזי מי שקיל טבי ושביק חסרא חמרא כ"ע כו' כצ"ל והשאר נמחק ונ"ב במקצת ספרים לא גרסינן כל הנך אמר ליה:

רש"י בד"ה מותר ואין כו' מאתים זוז שני כורין חטין כצ"ל ונ"ב פי' כשהיא טובה מן הרעה בעד שני מאות ראוי להעלות שני כורין בשכרה:

תוס' בד"ה אוגר זוזי כו' אחריות אונסין כו' פי' דשוכר פטור באונסין והלוה חייב באונסין וא"כ מדקבל עליו אונסין אינו נראה כשכר מלוה וק"ל וכן בר"ן:

גמרא מ"ט שכר אמירה קשקיל. ק"ל למה לי טעמא דשכר אמירה קשקיל יותר מאידך דרבא דלא אסרה כו' (מ):

ברש"י בד"ה הדרא בעינא וכו' ואין אחריותו עליו אם נאנס כו'. עיין בסמוך דשרי ספינה אגרא ופגרא:

ברש"י בד"ה מותר ואין זה רבית כו'. מאתים זוז שני כורין חטין כצ"ל ור"ל המשובחת יותר ר' זוז ראוי להעלות ב' כורין בשכרו:

רש"י בד"ה מוגר זוזא. בפשוט דהיינו זוז מדינה כו'. נראה דמפרש זוזא (ר"ל זוז צורי) בפשיטא (בשכר זוז פשוט) דהוא זוז מדינה כדמשמע בכתובות (סז):

תד"ה מרא. שהוא נפגם ומתקלקל מחמת מלאכה. כצ"ל וכמו שהוא ברש"י:

רש"י ד"ה תן לי. לזבל ולחרוש ולזרוע ולקצור. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואפרנסנה. כל צורך כ"ד כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מותר. מאתים זוז ושני כו'. כצ"ל. וכ"נ מהנמ"י ודלא כמהרש"ל:

ואוזפיה לפלניא זוזא. נ״ב צ"ל זוזי כדבסמוך כן הוא ברא"ש [וברי"ף]:

רש"י ד"ה מפרין על שדהו לשון כו'. נ״ב ועוד י"ל מלשון תלמוד [כתובות נ״ד א'] פורנא ליתמי פי' ריוח וגם כתובה נקראת פורנא [שם ס"ז א'] ובב״ר לא היו מפרינין אלא בפה:

מַאי "לְחוֹנֵן דַּלִּים"? אָמַר רַב: כְּגוֹן שְׁבוּר מַלְכָּא (משלי כח, ח). פירש רש"י שהיה לוקח ממון ישראל ומפרנס בהם דלים נכרים. קשה מאי שנא מלוים ברבית הלא הוא ודאי לוקח מכל העשירים אף על פי שאין מלוים ברבית אלא עוסקים בסחורה ומשא ומתן?
ונראה לי בס"ד כי הוא לא היה לוקח ממון לפרנס בו דלים אלא רק בזמן רעב ודוחק שיש בעולם ולכן אינו לוקח כל כך מן עשירים סוחרים כי אלו בזמן שיש רעב מסחר שלהם עומד ואין מרויחים כלום כי העולם רעבים ללחם מי יקנה לצורך מלבוש וכיוצא אבל המלוים ברבית אין להם הפרש בימים אלו על שאר ימים כי לוקחים ריוח ממונם גם בימים של רעב לכך הוא נותן עיניו בהם יותר ליקח ממון מהם כדי לפרנס נכרים.

גמ' שתיק רב. וכן סוכה ז ע"א וש"נ:

ר"ח מוגר זוזא. כ' תו' שהוא קבל אחריות ולכאורה משמע דרש"י לא ס"ל הכי מדכ' בד"ה הדר' בעינא כו' ואין אחריותו עליו אם נשבר או נאנס מחמת מלאכה עכ"ל משמע הא זוזי אחריותא על המקבל ודלא כהתו' אבל כד מעיינת שפיר הא ליתא דא"כ מ"ט כ' רש"י אונס דמחמת מלאכה ולא כ' סתם אונס דהא שוכר פטור מן אונסי' ולא מחייב אלא בגניבה ואבידה ע"כ נראה דודאי ס"ל נמי כהתו' דר"ח קבל על עצמו אונסא אלא דה"ק במרא אי לא הוה שקיל אגרא והי' משאלה בחנם באופן שכל הנאה של השואל מ"מ אוקמא רחמנא ברשות בעלים הראשונים שהרי עכ"פ במתה מחמת מלאכה פטור השואל נמצא דהוה ברשות מרא קמא מש"ה מותר נמי לקבל אגרא ואז באמת יהי' פטור מכל אונסי' כשוכר משא"כ במעות דנהי השתא קבל ר"ח אונסי' היינו משום שהתיר לעצמו לקבל אגרא וה"ל כשוכר שהאונסי' על הנותן המשאיל אבל מי התיר לו זה דהרי חזינא אי לא מקבל אגרא ומלוה מעות לחבירו כל האונסי' על הלוה הרי דרחמנא אוקמי' ברשותי' דלוה ממש א"כ אסור לו ליטול שכר דחפץ הקב"ה להלות חברו בחנם וחי אחיך עמך:

מוגיר זוזא בפשיטא. פרש"י שהוא שמינית של זוז צורי רצה בזה דקשה מה הי' לו לר"ח בזה ומ"ט לא יהיב זוזי בעיסקא דהרי קבל עליו אונסא א"כ ה"ל למיהב בעיסקא וי"ל דבזה הי' מרויח טפי דקי"ל בח"מ סי' רל"א סעי' כ' דאין משתכרי' בפירות ותבואה יותר משתות ורוב עסקיהם הי' בהם נמצא תלתא באגרא מגיע לר' חמא מכל זוז א' מי"ח בזוז והשתא לקח שמינית זוז והרויח בזה:

שכר אמירה קשקיל. ולא הוה סגי לי' בהאי סברא דאינו בא מיד הלוה ליד המלוה דנ"מ כמו בנו דר"פ דאע"ג דאינו סומך על שולחן אביו מ"מ ה"ל כבא ליד המלוה דר"פ נהנה במה שנותן לבנו אי לאו משום ד ולא יהיב לי' במתנה מידי ומ"מ אי הוה קטן וסומך על שולחן אביו אסור אפי' כי שקיל שכר אמירה:

תן לי מאתים זוז ואפרנס'. משמע מפרש"י שלבסוף צריך לשלם לו מאתים זוז משלם וק' אמאי ממ"נ כיון שהשביח את השדה ומש"ה אגרא טפי ב' כורים לשנה והרי מחזיר לו שדה משובחת ואמאי ישלם לו גם ב' מאות זוז ועי' ש"מ נזהר מזה אבל מרש"י לא משמע כן והנלע"ד דה"פ דבעל השדה נותן לו מאתים זוז לפרנס השדה כדי שעי"ז יהי' מחיר שכירות ב' כורים לשנה יותר ואה"נ אי החוכר משביח השדה במאתים זוז אינו צריך להחזיר לו מאתים זוז שלו אבל החוכר מוציא מאתים זוז לצורך עצמו ואינו משביח השדה ומש"ה צריך להחזיר לו מאתים זוז בסוף ומ"מ צריך לשלם לו ב' כורים טפי משום שהרי הוא ציוהו להשביח באופן שיהי' שוה ב' כורים לשנה טפי ואיהו אפסיד נפשי':

בתוספות בד"ה אוגר זוזי בפשיטי מקבל היה עליו אחריות אונסין להכי ס"ד דשרי עכ"ל. לכאורה נראה שדקדקו כן מסברת המקשה דס"ד דשרי בכה"ג ע"כ איירי דר' חמא היה מקבל אחריות אונסין דבלא"ה פשיטא דאסור והא ליתא דהא למאי דלא ס"ד לחלק בין מרא לזוזי א"כ אפי' כשהשוכר מקבל אחריות אונסין נמי שרי כדאיתא לקמן גבי ספינה וזוזי דמר עוקבא. לכך נראה דעיקר כוונת התוספות דקשיא להו אגופא דלישנא דמוגר זוזי בפשיטי דמאי לשון שכירות שייך במעות כיון דפשטא דמילתא דרב חמא היה נותן המעות ע"מ שיוציאם השוכר לצרכו וליתן אחרים תחתיהם וא"כ אין זה שכירות אלא הלוואה ואי משום שאמר כן בלשון שכירות פשיטא להו שהלשון אינו מעלה ואינו מוריד בזה ומה ענין זה למרא שהוא שכירות גמור ע"ז כתבו התוס' דאיירי הכא שרב חמא היה מקבל אחריות אונסין דא"כ אין זה הלואה אלא כשכירות ומש"ה ס"ד דשרי כמו בשכירות המרא וק"ל:

בגמרא א"ל רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לא פגרא כו' ופרש"י בד"ה ואי פגרא כו' מאחר ששמאה בדמים כו' הו"ל מלוה גביה והוי שכרו כריבית עכ"ל. וקשה למה נדמהו למלוה ולאסור הא קי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל וכ"ש דמותר לשוכר להיות כשואל ודין זה כתבו הפוסקים בכמה דוכתי לענין היתר ריבית ועי' בט"ז בי"ד סי' קע"ז שכתב כמה חילוקים דלא שייך סברא זו בכמה דוכתי וכל החילוקים לא שייכי כאן דהכא אדרבא באמת הוא שומר ממש שקיבלה בתורת שכירות אלא שהתנה לקבל אחריות אונסין כמו השואל ולמה ניתלי במלוה. והנה מדקדוק ל' רש"י ז"ל בשמעתין נ"ל דהכא איירי שהשוכר מקבל עליו הספינה בשומא כפי ששוה עכשיו לענין שאם תשבר ישלם כשעת היוקר של שעת השכירות והכי משמע נמי לישנא דתלמודא גבי השם פרה דקתני הרי פרתך עשויה עלי בל' דינר כו' משמע דהיינו כשער של עכשיו וא"כ לפי זה אין זה דין אחריות של השואל דשואל גופא אינו משלם אלא כפי השער כשעת האונסין ולא כשעת השאלה ומדקבל עליו לשלם אם תאנס כשעת השכירות דמי שפיר למלוה דהיינו אם תאנס הו"ל מלוה למפרע ומסיק דאפ"ה שרי משום שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה וא"כ נהי דמקבל עליו אחריות הזולא לענין אם תשבר מ"מ כיון שאם יחזירה בעין הוי אחריות הזול על המשכיר וכן אחריות הפחת מחמת המלאכה מש"ה לא דמי למלוה וכה"ג מצינן לפרש בסמוך גבי דודא דמר עוקבא דכיון דתקיל ויהיב תקיל ושקיל ס"ד דאסור ולא שייך טעמא דמתנה ש"ח להיות כשואל דשואל גופא לא היה צריך לשלם חסרון הנחשת שנפחת מחמת מלאכה דה"ל כמתה מחמת מלאכה ומש"ה ס"ד דדמי למלוה ומסיק דאפ"ה שרי משום דמקבל עליה חוסכא דנחשא כל זה נ"ל מדקדוק ל' רש"י ז"ל בד"ה מותר ואין זה ריבית לפי שלא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו כו' אלא לאחר מיתה כו' עכ"ל. זה הלשון משמע דדוקא זולא דמחיים לא קיבל עליה אבל אם תמות צריך לשלם כשומא של עכשיו וכן מצאתי בל' הרא"ש ז"ל בנוסחאות שלפנינו שכתב ופגרא בשעת משיכה שאם תשבר שמין אותה כמה היתה שוה בשעת שכירות עכ"ל הרי ממש כדברי. אלא שבנו רבינו יעקב בעל הטורים כתב להדיא בטי"ד סי' קע"ו שאינו משלם אלא כשעת השבירה. ולפ"ז צ"ל שכן היה גירסתו בל' אביו הרא"ש ז"ל כשעת השבירה במקום כשעת השכירות וכתב שם הב"י בשם המגיד משנה שכ"כ הרמב"ן ז"ל אבל מל' הרמב"ם והרשב"א ז"ל משמע כמו שכתבתי ושמחתי כמוצא שלל שכוונתי לדעת הגדולים אבל מ"מ לשיטת הרמב"ן והטור ז"ל הדרא קושיא לדוכתא מ"ש מהא דמתנה ש"ח להיות כשואל וליכא למימר דההיא דמתנה שומר חנם להיות כשואל שנזכר לענין ריבית היינו נמי מהני טעמי גופיה דמסיק לקמן דאגרא משעת משיכה ופגרא משעת שבירה וכן טעמא דחוסכא דנחשא הא ליתא דבכמה מקומות הובא סברא זו בפוסקים דאמרינן לענין ריבית מתנה ש"ח בסי' קס"ט ובשאר דוכתא והתם לא שייכי הני טעמי וצ"ע:

ר"ח הוה מוגר זוזי בפשיטא כו' לא הדרי בעיני' כו'. לע"ד י"ל דהא פליגי בקדושין במלוה ברשות בעלים לחזרה וס"ד דה"ה לאונסין ודחי דלא גרע משואל ע"ש. והיינו בחנם אבל ר"ח אוגר היינו היתר תשמיש דקי"ל לעיל כר"נ נאנסה לא דמה שיש לו רשות להוציא עדיין אינו לוה עד שיוציא רק ש"ש ע"ש. וא"כ ר"ח השכיר לו המעות שיוכל להוציאם ויהיה נעשה לוה ומאז ואילך לא יתן לו שכר ויתחייב באונסין. רק כ"ז שלא הוציא רק מחמת הרשות להוציא יתן לו שכר וממילא לא יתחייב באונסין כשואל דהוי שוכר וס"ד דמותר כמרא דאף שאינו משתמש חייב השכירות לזמן ע"י שהיה יכול להשתמש בו כנ"ל. ודחי הגמרא דשם הקנין להשתמש הוא להיות הדרא בעיני' משא"כ בהנ"ל דהקנין להשתמש הוא להוציאן להיות מלוה ולא הדרא בעיני' דמיד קנאן לזה כנ"ל. ולא ידוע פחתי' היינו דאף דקי"ל אגרא ופגרא הוא רק משום חסכא דנחשא כדאמר לקמן ע' ע"ש:

טבי ותקולי. יש זוזי שמשקלם קל וצורתם יוצאת בהוצאה והורגלו בה וטובים בהוצאה יותר מצורה אחרת של זוזי שמשקלן יתר ואותן שמשקלן יתר חביבין למי ששוקל כסף מנה או פרס במאזנים הלכך טבי וטבי אי נמי תקולי ותקולי כמאן דפליגי דמי דאלו שהניח טובים כאלו שנטל: אבל שקל טבי ושבק תקולי. אי נמי שקל תקולי ושבק טבי לא: מוגר זוזי בפשיטא ליומא. בלשון שכירות ולא בלשון הלואה הנני משכיר לך זוז היום בפשוט דהיינו זוז מדינה דהיינו שמינית שבצורי: כלו זוזי דרב חמא. ירדו לטימיון כדאמרינן לקמן (דף עא:) שהמלוין ברבית נכסיהן מתמוטטין: מ''ש ממרא. פושויי''ר בלעז הלא רשאי אני להשכיר את כלי: הדרא בעינא. אותו כלי חוזר בעצמו בעין ואינו הלואה אצלו בדמים ואין אחריותו עליו אם נאנס או נשבר מחמת מלאכה הלכך אין שכרו רבית: וידיע פחתיה. ועוד שניכר פגמו שהוא נפגם ומתקלקל מחמת מלאכה: זוזי לא הדרי בעינייהו. שהרי מוציאם ולפיכך אחריותו עליו ושכרו רבית אע''ג דאמר בלשון שכירות ועוד אי נמי אהדר ליה בעיניה לא ידיע פחתיה נמצא שכרו חנם ברבית: אוגנא דקירא. חלות הנתכות בכלים קטנים עגולים כאגנות: מקיראי. תגרי שעוה: מתני' שמין פרה. גדולה וחמור גדול שראוין למלאכה ומלאכתם כולה של מקבל: למחצה. לחלוק שבח שישביחו בדמים ובוולדות: לחלוק את הוולדות מיד. כשתבא שנת חלוקתן כדאמרן לעיל בדקה שלשים ובגסה חמשים יום: שמין עגל עם אמו. ואין צריך ליתן שכר עמל ומזון לעגל אלא לאם: מפרין על שדהו. לשון פרה ורבה ובגמ' מפרש כיצד מפרין ולי נראה מפריז בזיי''ן לשון מרחיב ומגדיל כמו (זכריה ב) פרזות תשב ירושלם וכן מצינו בנדה (דף ד:) לא כהלל שהפריז על מדותיו וכן יסד רבינו משולם בפיוט חכמי מדות מפריזים: גמ' תן לי מאתים זוז. הלויני מאתים זוז ואוציאם בשדה לזבל לקצור ולזרוע ולחרוש: ואפרנסנה. כל צרכה כל דבר קרוי פרנסה: ואני אעלה. בחכירותיה שנים עשר כורין של חטין לשנה ואחזיר מעותיך: מותר. ואין זו רבית שכר מעות אלא שחוכר ממנו שדה משובחת ומעלה לו בחכירות שדה טובה יותר משדה רעה מאתים זוז שני כורים חטין: אבל לא מפריז לא על שכר חנות ולא על שכר ספינה. שאם שכר ממנו חנות או ספינה אסור ללות הימנו מעות לקנות פירות ולמכור בחנות או פרקמטיא להוליך בספינה ויעלה לו על דמי שכירותו כיון דלא בגופה דחנות וספינה קא מפיק להו להנך זוזי להשביח החנות או הספינה. אין תוספת השכר בשביל חנות וספינה אלא בשביל שכר מעות: לצור בה צורות. שיוציא מעות הללו לצור בו צורות שתהא נאה והכל רצין לתוכה לקנות ולאכול שם: אסקריא. וילון ושאר כלי הספינה כגון תורן: ספינתא אמר רב אגרא ופגרא. מותר להשכירה ע''מ שאם תישבר ישלם אותה השוכר: אי אגרא לא פגרא. כיון דנוטל שכר אין לו לתבוע דמי שבירתה: ואי פגרא לא אגרא. מאחר ששמאה בדמים שאם תישבר יש לה דמים. הויא ליה מלוה גביה והויא שכרה רבית: אין מקבלין צאן ברזל. עסקא שאדם מקבל מחבירו ומקבל אחריות שאם מתו מתו לו ואם אבדו אבדו לו והשכר יחלוקו והיינו צאן ברזל שקשה כברזל שקיים אצל בעליו ואינו פוחת אצלם ונראה לי שרוב המקבלים כך היו נוהגים לקבל בהמה דקה להכי קרי להו צאן: הרי פרתך עשויה עלי בל' דינר. אם לא אשיבנה לך: ואני אעלה לך בשכר. שאחרוש בה סלע בחודש: מותר. ואין זה רבית כדמפרש לפי שלא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו פרות בשוק ויעמדו דמיה על עשרים לא ישלם אלא לאחר מיתה שאם תמות או אם תישבר אלמא כל כמה דלא קביל עליה זולא לאו מלוה היא גביה וגבי ספינה נמי לא קביל עליה זולא:

כי האי גוונא ודאי צריך לאודועיה. משמע דוקא הכא לפי שהיה לו פתחון פה לחשדו קאמר דצריך לאודועיה משום והייתם נקיים מה' ומישראל (במדבר לב) אבל בעלמא לא והא דאמר בסוף זה בורר (סנהדרין דף לא: ושם ד''ה ואם) שנים שנתעצמו לדין שכופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבוני מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין : לו אר''ת מכח ההיא דהכא דוקא התם דלא רצה לדון אלא על ידי כפייה אבל אם מדעתו דנו אותו אין כותבין ונותנין לו וי''מ דהכא כל כה''ג צריך לאודועיה דלא איירי הודעה מאיזה טעם חייבו אלא היה משיבו כל כה''ג היה לך להודיעו כשחלקת ולא היה לך לחלוק שלא מדעתו: אוגר זוזא בפשיטי מקבל היה . עליו אחריות אונסין להכי ס''ד דשרי: מרא הדרא בעיניה וידיע פחתיה. ועוד שניכר פגמו שהוא נפגם אם יתקלקל מחמת מלאכה זוזי לא הדרי בעינייהו שהרי מוציאן ולפיכך אחריותן עליו ושכרן רבית אע''פ שאמר בלשון שכירות ועוד אי נמי מהדר להו בעינייהו לא ידיע פחתייהו נמצא שכרן בחנם והוי רבית כך פי' בקונטרס וקשה לפירושו דא''כ היה אסור להשכיר לחבירו קטלא וכוס של זהב וטבעת דלא ידיע פחתייהו כדתנן בפרק הנהנה (מעילה דף יח.) ושאין בו פגם כיון שנהנה מעל כיצד קטלא בצוארה וטבעת בידה ושתתה בכוס של זהב כיון שנהנה מעל ועוד דבהדיא תניא בתוספתא (פ''ד) משכיר אדם מעותיו אצל שולחני להתראות בהן ולהתלמד בהן וריב''ן לא גרס וידיע פחתיה ונראה דגרס ליה וה''פ מרא אינה מלוה כי לא ניתנה להוצאה ולהחזיר אחרת אלא צריך להחזיר בעינה והשכר אינו שכר מלוה אי נמי היה נותן המרא להוציא ולעשות הימנו כל חפצו ולשלם אחרת אעפ''כ מותר ליטול שכר ואין ללמוד היתר משם לאוגורי זוזי דבמרא השכירות אינה בעבור הלואה שיש לו רשות להוציאה אלא נותן השכירות עבור הפחת שתפחת על ידי מלאכה אם יחזיר השוכר בעינה אבל זוזי דרב חמא היה מלוה ולצורך הוצאה השכירם לו ולא בשביל קבלת שום פחת:

בבא מציעא סט ע"ב