דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 214ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא סו ע"ב - Steinsaltz

If you wish, say instead that the mishna is referring to a case where the borrower said to the lender: If I do not repay you within three years, you will acquire the field from now, and they performed a formal act of acquisition. Since an act of acquisition was performed at the time, this is a proper sale and not an asmakhta.

Mar Yanuka and Mar Kashisha, the younger and elder sons of Rav Ḥisda, said to Rav Ashi: This is what the Sages of Neharde’a say in the name of Rav Naḥman: With regard to this asmakhta described in the mishna, it effects acquisition at its proper time, but it does not effect acquisition not at its proper time.

Rav Ashi understood them to be saying that the lender acquires the field only when the loan is due, and he said to them: This statement seems to teach no novel ruling, as the same is true of every matter: It effects acquisition at its proper time, but it does not effect acquisition not at its proper time.

Rav Ashi suggests: Perhaps you meant to say this: If the borrower encountered the lender within its time, i.e., before the payment of the loan was due, and told him to acquire the field, the lender acquires the field, as it is assumed that the borrower was sincere. But if the borrower encountered the lender after its time, i.e., when the payment of the loan was due, and told the lender to acquire the field, he does not acquire it. What is the reason for this? The borrower says this to the lender out of shame with regard to his failure to pay the debt, but he did not really intend for him to acquire the field.

The Gemara comments: But this is not so, as the halakha is that the lender does not acquire the field even if the borrower stated this within its time. And as for the fact that the borrower told him to acquire it, he told him this only because he thinks: This will ensure that when the time for payment arrives, he will not come and disturb me. In other words, he is trying to buy time until he can repay the loan, but he was not sincere in his statement that the lender may acquire the field.

Rav Pappa says: With regard to this asmakhta, sometimes it effects acquisition and sometimes it does not effect acquisition. How so? If the lender encountered the borrower while the borrower was drinking beer, it effects acquisition, as, if the borrower agreed to transfer ownership of his field when he did not appear to be in financial stress, such as when he was enjoying a drink, he assumedly did so with full acceptance of the consequences, and therefore the transaction is valid. By contrast, if the lender encountered the borrower when he was searching for money with which to repay the loan, his agreement does not effect acquisition, as it is clear the borrower made the statement under duress.

Rav Aḥa of Difti said to Ravina: In the case where the lender encountered the borrower while he was drinking beer, perhaps he was drinking to neutralize his fear, and he really was under financial pressure. Or, perhaps someone else promised him money, and therefore he remains in a precarious position even though he can repay the debt, which would again mean that his promise is merely an asmakhta. Rather, Ravina said that there is a different distinction: If the borrower is particular about the money, i.e., if he is unwilling to sell his property at less than its market value, the lender has certainly acquired the field, as the borrower is clearly not in such a precarious financial position, and he is therefore assumed to have willingly stated his agreement to give the field to the lender.

Rav Aḥa of Difti said to Ravina: Even in that case, perhaps the borrower thinks that he ought to present himself as particular about the price of his property in order that the price of his other lands not be lowered. If people know that he is in need of money they will pressure to him to lower the price, and therefore he acts as though he is particular about the price, but in reality he did not wish to sell the property at all. Rather, Rav Pappa said that there is a different distinction: If he is particular about any other land he owns and does not want to sell it even at its market rate, he is clearly not suffering from financial problems, and in that case the creditor certainly acquires the field.

And Rav Pappa said: Even though the Sages said that an asmakhta does not effect acquisition, and therefore even if he stipulated that the lender can collect the debt by seizing land, the lender does not acquire that land, nevertheless, the land is considered to be set aside as designated repayment [apoteiki] for the lender to collect repayment from it up to the amount of money owed.

Rav Huna, son of Rav Natan, said to Rav Pappa: Did the borrower say to the lender: Acquire it for the sake of debt collection? Since the borrower did not specify that transferring ownership of the field was in place of the payment of the debt, his statement is considered an asmakhta, and the field is not set aside as designated repayment. Mar Zutra, son of Rav Mari, said to Ravina: And if he had said to him: Acquire it for the sake of debt collection, would the lender then acquire it? Ultimately, it is an asmakhta, and the halakha is that an asmakhta does not effect acquisition.

The Gemara poses a question: But in that case, what is the designated repayment spoken of by Rav Pappa? According to Mar Zutra’s analysis, it makes no difference whether or not he said it was set aside as designated repayment of the loan. The Gemara explains: Rav Pappa is referring to a case, for example, where the borrower said to the lender: Not only will I give you the land if I fail to repay the loan, but even if I do pay you will receive payment only from this land alone, as I will pay off my debt to you by giving you land from this field. In that case the asmakhta is negated, while the promise of repayment from the land remains intact.

§ The Gemara relates: There was a certain man who sold land to another with a property guarantee, meaning that in the event that land is seized by the seller’s creditors, the seller will reimburse the buyer his purchase money. The buyer said to him: If your creditors seize the land from me, will you allow me to collect that which is owed to me from the most superior quality of the superior-quality land that you have? The seller said to him: I will not allow you to collect from the most superior quality of my superior-quality land, as I want to keep those before me. But I will allow you to collect from other superior-quality land I have. Ultimately, creditors seized the field from the buyer, and in the meantime a flood came and flooded the seller’s most superior quality of his superior-quality land.

As his remaining superior-quality land was now the best he had, the seller was unwilling to give them to the buyer and sought to repay him with intermediate-quality land, in accordance with the standard halakha concerning reimbursement to a buyer. Rav Pappa thought to say: Since the seller said to the buyer that he could collect from his superior-quality land, and this superior-quality land is intact, the seller must give it to him, in accordance with his promise.

Rav Aḥa of Difti said to Ravina: But let the seller say to the buyer: When I said to you that I would allow you to collect from my superior-quality land, that was when the most superior quality of my superior-quality land was intact. But now my superior-quality land stands for me in place of the most superior quality of the superior-quality land I had before, and I am not obligated to give you the very best of my property.

The Gemara relates: Rav bar Shabba owed money to Rav Kahana. Rav bar Shabba said to him: If I do not repay you by such and such a date, you can collect the debt from this wine. Rav Pappa thought to say: When we said that an asmakhta does not effect acquisition, this matter applies only to land, which does not stand to be sold, i.e., which is not typically bought and sold on the market, and therefore the promise is invalid, as he did not genuinely intend to give it to him. But in the case of wine, since it does stand to be sold, it is considered like money, and therefore he can claim the debt from wine, as he can claim the debt from any other item with monetary worth.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: This is what we say in the name of Rabba: Any statement including a condition introduced with the word: If, does not effect acquistion. Any agreement that does not involve a definitive commitment but does obligate one in the event of a particular outcome has the status of an asmakhta and does not effect acquisition, as the one setting the condition did not really intend to fulfill the commitment.

§ Rav Naḥman said: Now that the Sages have said that an asmakhta does not effect acquisition, in a case such as that in the mishna, when one promised another land for the repayment of a debt, if the lender in fact took it, the land must be returned and the value of any produce the creditor consumed from this land must also be returned. The Gemara poses a question: Is this to say that Rav Naḥman maintains that mistaken forgiveness of payment is not valid forgiveness, meaning that if one forgoes repayment of a loan of a certain amount of money in error, he can change his mind? In this case, the borrower had thought that the lender had acquired the land, and he therefore allowed him to consume the produce.

But it was stated that amora’im disputed this very issue: If one sells the fruit of a palm tree to another before the fruit ripens, Rav Huna says: He can retract and cancel the sale until the fruits have come into the world, as the fruit is not yet in existence. But once they have come into the world, even if they are still unripe, he cannot retract, as once the fruits that are being acquired exist, the sale has gone into effect. And Rav Naḥman says: He can retract even once they have come into the world, as one cannot transfer ownership of an entity that has not yet come into the world, and the actual transaction was performed before the fruits existed.

And Rav Naḥman said: I concede that if the buyer seized the fruit and consumed it, we do not take its value from him. The reason is that since the seller initially accepted the transaction, although it involved a legal error, it can be assumed that he decided to waive his rights to the fruit and allowed the other to take it. Consequently, it can be demonstrated that Rav Naḥman holds that mistaken forgiveness is forgiveness. The Gemara rejects this proof: There, the discussion involves a sale, with regard to which it can be said that the seller waived his rights to the fruit. Here, it is referring to a loan, and not requiring the lender to reimburse the borrower for the produce consumed is considered a form of interest.

Rava said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - ב

איבעית אימא, דאמר ליה קני מעכשיו, אם לא אפרע לך עד ג' שנים הרי היא שלך מעכשיו. וכשמקנה מעכשיו, זה לא אסמכתא אלא גומר בדעתו להקנות [1].

אמרו ליה מר ינוקא ומר קשישא בני דרב חסדא, לרב אשי, הכי אמרי נהרדעאי משמיה דרב נחמן, האי אסמכתא, כגון באופן שמדברת המשנה, שאמר לו אם לא תפרע לי עד ג' שנים השדה תהיה שלי. בזמניה הגיע הזמן שקבעו לפרעון, ולא פרע, קניא השדה למלוה. בלא זמניה, קודם שהגיע זמן הפרעון, לא קניא.

אמר להו, כל מידי בזמניה קני, בלא זמניה לא קני, ומדוע נהרדעאי אמרו את זה באסמכתא?

דלמא הכי קאמריתו [שמא כונתכם לומר, שנהרדעאי התכונו לדבר אחר], אם אשכחיה לוה למלוה בגו זמניה, קודם שהגיע זמן הפרעון, ואמר ליה, קני את השדה, ולא אפדנה עוד, ובזה אני פורע לך את החוב, קני המלוה את השדה. ואין כאן חסרון של אסמכתא [2].

ומה שאמרו בלא זמניה לא קניא, כונתם, שאם הלוה פגש את המלוה בתר זמניה, וכבר הגיע זמן הפרעון, ואמר ליה קני את השדה, ולא אפדנה עוד, לא קני.

מאי טעמא לא קני?

כי מה שאמר לו קני, מחמת כיסופא הוא דקאמר ליה, שאין לו כסף לפרוע את החוב, ודעתו לפדות את השדה. אבל כשאומר לו בגו זמניה, קני, ודאי אין בדעתו לפדות את השדה, שאם לא כן למה אומר לו קני, הרי המלוה לא יכול לתובעו עכשיו.

ולא היא, [אין הדין כך]. דאפילו אמר לו כן בגו זמניה, נמי לא קני, כי בדעתו לפדות את השדה, והאי דקאמר ליה קני, אפילו שעתה המלוה לא יכול לתובעו, קא סבר הלוה, כי מטי זמניה של הפרעון, לא ליתי המלוה, ליטרדן, שלא יטרידני שאפרע לו מיד את החוב.

אמר רב פפא: האי אסמכתא, זימנין קניא, וזימנין לא קניא.

אשכחיה מלוה ללוה, ביום שצריך לפרוע את החוב [3], ורואהו דקא שתי שיכרא בחנות, כדי לשמוח, ולא פרע עד סוף היום. קני, כי ניכר מתוך תנועותיו, שאינו מחזר אחרי כסף, כדי לפדות את השדה הממושכנת. וגמר בדעתו לתת את השדה למלוה בשביל פרעון החוב [4].

ואם מצאו דקא מהפך אזוזי [מחזר אחרי כסף], לא קני.

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא, איך אפשר להוכיח מזה שהלוה שותה שכר, שהוא לא מחזר אחרי כסף, דלמא לפכוחי פחדיה [להפיג דאגתו] קא שתי.

אי נמי, הוא שמח ולא מחזר אחר כסף, כי איניש אחרינא אסמכיה אזוזי, שיתן לו לאחר זמן. ואין ראיה משתיית השכר, שדעתו לתת את השדה למלוה בשביל פרעון החוב.

אלא אמר רבינא, אי ביום שצריך לפרוע את החוב, כשמוכר חפציו, קפיד בדמי שלא להוזיל משוויין, ודאי קני, כי זה ראיה שהוא לא מחזר אחרי כסף, וגמר בדעתו לתת את השדה למלוה בשביל פרעון החוב [5].

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: איך אפשר להוכיח מזה שהלוה מקפיד שלא להוזיל את חפציו, שהוא לא מחזר אחר כסף.

דלמא הוא מקפיד שלא להוזיל, כי סבר כי היכי דלא תיתזיל ארעיה, שאם יראוהו מוכר חפציו בפחות משוויין, ידעו שהוא דחוק למכור, ויזולו קרקעותיו.

אלא, אמר רב פפא: אי קפיד בארעא שלא למכור קרקעותיו אפילו בשויין, ודאי קני, כי זה ראיה שהוא לא מחזר אחרי כסף.

ואמר רב פפא: אף על גב דאמור רבנן אסמכתא לא קניא, אפותיקי הויא למיגבא מינה, והמלוה קונה בשדה, כנגד ההלואה [הראשונים [6] מפרשים את המילה "אפותיקי" שהיא מילה מורכבת, אפה, תהא, קאי, כלומר: מזה יהא לך פרעון].

אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: מדוע אתה אומר שהמלוה קונה כנגד ההלואה? מי קאמר ליה הלוה קני לגוביינא!? הרי הוא אמר לו קני הכל, ומכיון שאין דבריו קיימים, במה זכה המלוה לגוביינא.

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי, לרבינא: ואי אמר קני למיגבא מיניה, אנו מבינים את דברי רב פפא שקני כנגד מעותיו?

הרי סוף סוף אסמכתא היא, כי הוא מקנה לו את השדה לגוביינא רק אם לא יפרע לו עד ג' שנים, ואסמכתא לא קניא! [7]

אלא, אפותיקי דקאמר רב פפא, מאי היא, שלא יתכן שרב פפא טעה בזה [8].

דאמר ליה: לא יהא לך פרעון אלא מזו. ומקנה לו זכות בשדה לגבות ממנה את חובו, ועל ידי זה, הלוה לא יכול לפרוע לו במטלטלין או בקרקע אחרת [9]. כלומר, מלבד זה שהלוה אמר למלוה אם לא אפרע לך עד ג' שנים כל השדה תהיה שלך, אמר לו עוד שגם בתוך ג' שנים לא יהא לך פרעון אלא מזו, ואני לא יוכל לפרוע לך בדבר אחר. על זה אמר רב פפא, שאפילו שהקנאת כל השדה לא חלה, כי זה אסמכתא, והאפותיקי חל, והלוה לא יכול לפרוע לו בדבר אחר [10].

ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה באחריות, [המוכר כותב ללוקח אחריות, כדי שאם הקרקע גזולה והנגזל יקחנה ממנו, או בעלי חובות של המוכר יגבוה ממנו, יתן לו קרקע אחרת].

אמר ליה לוקח למוכר, אני רוצה שתתחייב לי שאי טרפו ליה מינאי, הרי על אף שדיני לגבות ממך בינונית, מגבית ליה מעידי עידית, דאית לך. אמר ליה המוכר, מעידי עידית לא מגבינא לך, דבעינן למיקם קמאי [שהיא תעמוד ברשותי]. אלא אני מסכים להתחייב שמגבינא לך מעידית אחרת דאית לי.

לסוף טרפוה מיניה דלוקח [11], וגם אתא בדקא [שטף נהר].

שקיל לעידי עידית של המוכר.

סבר רב פפא למימר, מעידית אמר ליה שיגבה אם יטרפו ממנו, והא קיימא העידית ביד המוכר, וצריך לתת אותה ללוקח.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא, ולימא ליה מוכר ללוקח: כי אמרי לך אנא, מעידית מגבינא לך, דהוה עידי עידית קיימא, והקרקע המובחרת שבנכסי נשארת ברשותי. אבל השתא, שהעידי עידית התקלקלה, קיימא ליה עידית במקום עידי עידית. כי זו היא עתה הקרקע המובחרת ביותר שבנכסי, ואני התחייבתי לך את הפחותה ממנה [12].

רב בר שבא, הוה מסיק [היה נושה] ביה רב כהנא זוזי. אמר ליה רב בר שבא לרב כהנא: אי לא פרענא לך ליום פלוני, גבי את חובך, מהאי חמרא. כלומר: אני מקנה לך את היין בשביל פרעון החוב.

סבר רב פפא למימר, שאם לא פרע עד יום פלוני, רב כהנא קונה את היין, ואין בזה חסרון של אסמכתא. מפני שכי אמרינן אסמכתא לא קניא, הני מילי בארעא, דלאו לזבוני קיימא, שאדם לא רגיל למכור קרקעותיו, ולכן גם כשאומר לו, אם לא אפרע לך תקנה את השדה בשביל פרעון החוב, לא גמר בדעתו להקנות.

אבל חמרא, כיון דלזבוני קאי, כזוזי דמי. ואין בדעתו להקנות.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: הכי אמרינן משמיה דרבה, כל דאי, שאדם מקנה אם לא אעשה כך וכך, לא קני. כי זה אסמכתא, ו"כל" כולל גם מטלטלין [13].

אמר רב נחמן, השתא דאמור רבנן, אסמכתא לא קניא, אם הלוהו על שדהו, והמלוה אמר ללוה, אם לא תפרע לי עד שלש שנים הרי היא שלי, והלוה לא פרע בתוך שלש שנים, אלא לאחר שלש שנים. הדר ארעא ללוה, כי זה אסמכתא וההקנאה לא חלה.

ואם סברו שהמכירה חלה, והמלוה אכל פירות לאחר שלש שנים. כשיודע להם שהמכירה לא חלה, הדרי פירי שאכל לאחר שלש שנים.

ומקשינן: למימרא דסבר רב נחמן, מחילה בטעות לא הויא מחילה, ולכן אומר, שאפילו שהמוכר והלוקח סברו שהמכירה חלה, ויש כאן מחילה מצד המוכר, כי דעתו שהלוקח יאכל את הפירות, כשנודע להם שהמכירה לא חלה "הדרי פירי", כי המוכר מוחל מחמת שסובר שהמכירה חלה, וזה טעות.

והאיתמר במקום אחר, שרב נחמן סובר מחילה בטעות הויא מחילה.

המוכר פירות דקל לחבירו, לפני שהפירות באו לעולם [1]. ואומר לו, לכשיבואו לעולם, הם יהיו שלך.

אמר רב הונא עד שלא באו הפירות לעולם, המוכר יכול לחזור בו, כי עדיין ההקנאה לא חלה, שאין לקנין על מה לחול.

משבאו הפירות לעולם, אין יכול לחזור בו, כי מיד שהפירות באים לעולם, הם נקנים ללוקח.

ורב נחמן אמר, אף משבאו לעולם, יכול לחזור בו. כי סובר שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם [2], ובשעה שעשו את הקנין, הפירות לא היו בעולם.

ואמר רב נחמן, מודינא לרב הונא, דאי כשהפירות באו לעולם הלוקח שמיט פירות, ואכיל, מחמת שסברו שהמכירה חלה. גם כשיודע להם, שהמכירה לא חלה, לא מפקינן מיניה, את הפירות שאכל עד שנודע לו. סוברת הגמרא שהטעם שלא מוציאים ממנו, כי כשהלוקח אכל את הפירות, הם סברו שהמכירה חלה, וממילא יש מחילה מצד המוכר [3]. ואפ' שהוא מוחל, מחמת שסובר שהמכירה חלה, וזה טעות, סובר רב נחמן, שמחילה בטעות הויא מחילה?

ומתרצינן: התם, במוכר פירות דקל, זה זביני, ובזה סובר רב נחמן, שמחילה בטעות הויא מחילה, ולכן לא מוציאים מהלוקח את הפירות שאכל.

הכא במה שרב נחמן אמר לגבי אסמכתא, זה הלואה, ובזה סובר, שאפילו שמחילה בטעות הויא מחילה, מוציאים מהמלוה את הפירות. כי בהלואה, כשהמלוה אוכל פירות בלי לשלם עבורם, זה נראה כריבית קצוצה [4], וריבית קצוצה יוצאה בדיינין.

הערות

[1] רש"י כותב שמדובר כאן, שמוכר קודם שחנטו פירותיו, ובד"ה עד שלא באו לעולם, כותב, שלרב הונא יכול לחזור רק קודם שחנטו פירותיו. מוכיח מזה הבית יוסף בחו"מ סי' ר"ט שאם חנטו פירותיו, אע"פ שעדיין לא נגמרו, זה נחשב דבר שבא לעולם, וכך פוסק הרמ"א בסימן ר"ט סעיף ד'. ועי' בספר קצוה"ח שם, ובספר מחנה אפרים ה' מוכר דבר שלא בא לעולם סימן ב', שמאריכים בזה.

[2] הטעם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כתוב ברשב"א (בד"ה ובספר הישר), כי אין בזה גמירות דעת לקנין.

[3] כתב הרא"ש, שזה רק כשידע המוכר שתפס הלוקח, כי בזה יש מחילה, אבל אם לא יודע, אין כאן מחילה. והש"ך בסימן ר"ט ס"ק ה', כותב, שכן משמע מפירוש רש"י, והנמוקי יוסף. כתוב בחידושי הריטב"א, שלשון הגמ' שמיט ואכיל, זה לאו דוקא, אלא כיון שהגביהן, קנאם. ואפ' שלא אכל את הפירות, לא מפקינן מיניה. וכך כתוב בטור ובשו"ע חו"מ סימן ר"ט סעיף ד', וז"ל ואם קדם הלוקח ותפס הפירות אין מוציאין מידו, משמע שאפילו אם לא אכלם. וכן כתב הדרישה על דברי הטור וז"ל והא דכתב רבינו ואי קדם ותפס וכו', ומשמע אפילו הפירות בידו בעין, ורב נחמן אמר שמט ואכל? היינו משום דאכל לאו דוקא הוא, אלא כל שתפסינהו והוא ברשותו, כאילו אכלוה דמי. אמנם בחידושים המיוחסים לריטב"א (עם פירוש כור לזהב), חולק על זה, וכותב בשם הרב בעל התוספות, דוקא אכל שאינו בעין, בזה לא מוציאים ממנו, אבל ישנן ברשותו אפ' כבר תלשן לא קנאם ומוציאים ממנו. כי המעשה קנין לא יכול לקנות לו. עיין שם הטעם. מבואר שכולם מודים שהדין "מחילה בטעות הויא מחילה", זה לא רק במקום שהדבר לא בעין, ומספיק מחילה, אלא גם במקום שהדבר בעין וצריך הקנאה, וכן מבואר ברש"י ותוס' בדף סז; שרש"י אומר, שאיילונית אין לה בלאות, אפ' כשהבגדים שהכניסה לו קיימים, ותוס' אומרים, שאין לה פירות, אפילו הפירות שליקט והם עדיין בעין. והגמ' סברה שהטעם שלא צריך להחזיר לה, כי מחילה בטעות הויא מחילה. (ועיין בשו"ת עונג יו"ט, או"ח, תשובה ל"ח) ולפי"ז מבואר כאן בגמרא חידוש גדול, שאפילו שאין עכשיו דעת מקנה וקונה, כי הם סבורים שהקנין כבר חל, אפי"ה, עצם הדעת מוכר שזה שייך ללוקח, והדעת קונה, שזה שלו, מועיל לעשות קנין. מה הטעם שמחילה בטעות הויא מחילה, הרי בכל התורה, דבר שנעשה בטעות, הוא כנעשה בלי דעת? הרמב"ן מבאר בזה"ל ניחא ליה למיקם בדבוריה. וכמחילה מדעת דמיא. כלומר: אפ' שזה בטעות, ואם היה יודע את האמת, לא היה מוחל, אעפ"כ כיון שטעה, ומחל, רצונו לעמוד במה שעשה, וזה כמחילה מדעת. הגהת אשר"י אומר טעם אחר, ובזה מיישב את מה שמקשים תוספות בד"ה התם זביני מהגמ' בנזיר דף לא. שהקדש בטעות אינו הקדש, ומהגמ' בגיטין דף יד. שכל קנין בטעות חוזר. הוא אומר, שבמקום שהממון ביד המוכר, יש כח בידו לחזור כיון שבטעות הקנהו. וכן הקדש בטעות לא חל, כי צריך שיגמור בלבו ואין זה גמר כיון שטעה. אבל כאן שהממון ביד הלוקח, אפילו שהמכירה בטעות, זכה חבירו, כי אפילו שלא גמר בלבו להקנות, כיון שאומר שהוא מקנה הבעלות שלו כבר לא מעכבת מהלוקח לקנות את החפץ, והקנין חל מכח הקונה, שאצלו אין טעות והוא רוצה לקנות. כעין זה מבאר הגר"ש שקאפ זצ"ל, בספרו שערי יושר שער ה' פרק י"ב.

[4] כך נראה מדברי רש"י, שכותב ומיחזי כריבית, שמתחילה בהלואה באלו, וכריבית קצוצה דמי. וכך לומד הפנ"י בשיטת רש"י. ולכן רש"י מסיים, שהדין של אבק ריבית אינו יוצא בדיינין, נאמר רק במכר ולא בהלואה. כי בהלואה תמיד זה מיחזי כריבית קצוצה. בספר אילת השחר, מסתפק, האם כונת רש"י שבכל אופן של ריבית בהלואה, זה כריבית קצוצה ויוצא בדיינין, ואפילו אם המלוה לא פסק עם הלוה כלום, והלוה נתן לו ריבית לפני שפרע את החוב. או שדברי רש"י, הם רק כשפוסק עמו בשעת ההלואה שיתן לו תוספת, כגון באסמכתא, שפוסק עמו שיתן לו את השדה לאחר שלש שנים. או בפוסק על הפירות, שפוסק עמו שיתן לו פירות אפילו אם יוקרו, לולי שזה דרך מקח, זה נראה כריבית קצוצה. אבל אם לא פסק עמו כלום, גם אם הלוה נותן לו ריבית, זה לא נראה כריבית קצוצה. בחידושים המיוחסים לריטב"א (עם פירוש כור לזהב) מקשה על רש"י מהלואת סאה בסאה, שזה דרך הלואה, ולא מחזירין ממלוה ללוה, כי זה אבק ריבית? אבל הריטב"א, והגהת אשר"י, אומרים, ששיטת רש"י שבאסמכתא זה ריבית קצוצה מן התורה. כיון שעיקרו היה הלואה, התנאי של מכר זה אסמכתא, ולא גמר לוה בדעתו להקנות. ממילא זה כמו שלא היה מעולם תנאי של מכר, אלא תנאי שהמלוה יאכל פירות. וזה ריבית קצוצה. וכך שיטת הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה (פרק ו' הלכה ד'). ולפי לשון רש"י שלפנינו, שנראה מדבריו, שזה ריבית מדרבנן. הטעם שזה לא ריבית קצוצה מן התורה. כתוב ברמב"ן, כי הלוה והמלוה סבורים שהמכר חל, ואין דעתם לחזור מהמכירה, ממילא המלוה אוכל את הפירות בתורת מכר ולא בתורת ריבית. וכי האי גוונא זה לא אסור מן התורה. הפני יהושע כותב עוד טעם שזה לא ריבית מן התורה, על פי דברי רש"י לעיל בדף סב: שבמקום שהריבית לא ודאית, כי יתכן שהשדה תלקה ולא תעשה פירות זה לא אסור מן התורה, ועיין לקמן בדף סז. הערה אריכות בשיטת רש"י והרמב"ם, כשהריבית לא ודאית. הגר"א בביאורו לשו"ע יו"ד (סימן ק"ס אות ז') מוכיח מרש"י שלא מועיל מחילה בריבית, אפילו אם המלוה כבר לקח את הריבית, והלוה מוחל לו שלא יחזיר. כי אם מועיל מחילה, מדוע מוציאים מהמלוה את הפירות. הרי הלוה מוחל לו, ומחילה בטעות הויא מחילה. וכן מוכיח בחידושי ר' שלמה היימן זצ"ל (בב"מ סימן ז') אמנם הריטב"א כאן, כבר עמד בזה, וכותב שאפילו לשיטות שבריבית מועיל מחילה, דוקא מחילה גמורה מועילה, וכאן אין מחילה גמורה. תוספות בד"ה התם זביני, מקשים על פירוש רש"י, שלפי דבריו, רב נחמן, חולק על רבינא לעיל בדף סב; שאומר שמשכנתא בלא נכייתא זה אבק ריבית, ולא מוציאים ממלוה ללוה? אמנם רש"י בדף סז. ד"ה הכא נמי לא קץ ליה, כותב שיש אמוראים שחולקים על רב נחמן, ויתכן שסובר שגם רבינא חולק עליו. (ועיין פנ"י וכן נראה מדברי הרשב"א). גם מה שמקשים מהגמרא בדף סז. לא קשה מטעם זה, כי שם אומר את זה מר בריה דרב יוסף בשם רבא, ורש"י שם אומר שרבא חולק על רב נחמן. ואולי לכן הרמב"ן לא מקשה את זה על רש"י. קושיות אלו, לא קשים על הרמב"ם, כי הוא מחלק בין משכנתא לאסמכתא. ועיין לקמן בדף סז. הערה ביאור שיטת הרמב"ם. שיטה ב' הרי"ף והרמב"ן מבארים את הגמרא על דרך רש"י, שבזביני מחילה בטעות הויא מחילה. אבל מבארים אחרת את הטעם שבהלואה "הדרי פירי", וז"ל הרי"ף בזביני דליכא איסורא, הויא מחילתו מחילה, בהלואה דאיכא איסורא לא הויא מחילתו מחילה. מבארים הרמב"ן והרשב"א, שבהלואה, כיון שהמקח בטל, אם המלוה אוכל פירות ולא משלם דמיהם, יש איסור ריבית ולכן אנן סהדי שהוא לא מוחל, כי ע"י זה יהיה איסור ריבית, ואין כאן מחילה, לכן "הדרי פירי". אבל בזביני, נוח לו לעמוד במה שעשה, וזה כמחילה מדעת. הגהת אשר"י מביא פירוש זה בדברי הרי"ף, ומוסיף: אי נמי חכמים תיקנו שלא תהא מחילה, כדי שלא יבוא זה לשום איסור. תוספות ועוד ראשונים מקשים, שמהסוגיא כאן עולה שרב נחמן סובר מחילה בטעות הוא, ולא הויא מחילה. הרא"ש והריטב"א כאן, והרמב"ן בב"ב דף מא. מתרצים: שהמקרה של הגמרא שם, דומה להונאה, שהגמרא לקמן אומרת שרב נחמן מודה בז שלא הויא מחילה, כי שם הוא סבור שזה קרקע של חבירו, ולכן הוא מסייע לו להעמיד את הכותל. ואין בזה מחילה כלל. והבית מאיר תמה על תוספות למה לא מתרצים כך? ואולי תוספות מקשים, מלשון הגמרא "מחילה בטעות היא", שמזה משמע שבכל מקום לא הויא מחילה. הרא"ש (בסימן ל"ב) מתרץ בתירוץ הנזכר, גם את שאר קושיות תוספות. שיטה ג', הרשב"א מביא את שיטת ספר הישר, שהטעם באסמכתא ש"הדרי פירי", כי גם זה דומה להונאה שהגמרא לקמן אומרת שרב נחמן מודה בזה שלא הויא מחילה. והטעם, כי לדעתו לתת את הפירות למלוה בתורת מכר, אבל בתורת ריבית מעולם לא היה דעתו לתת, וזה דבר אחר ממה שבדעתו לעשות. אבל במוכר פירות דקל, דעתו למכר וגם אם המוכר לא חל הלוקח אוכל את הפירות בתורת מכר. ולכן יש בזה מחילה, אלא שזה בטעות. ומחילה בטעות הויא מחילה. וזה כונת הגמ', "התם זביני הכא הלואה" ושאר הראשונים שלא מפרשים כך סוברים שאסמכתא לא דומה להונאה. שיטה ד', תוספות בשם ר"ת מפרשים את הגמ', שהגמרא חוזרת ממה שסברה, שהטעם של רב נחמן בשמיט ואכיל שלא מפקינן מיניה כי מחילה בטעות הויא מחילה. אלא לעולם מחילה בטעות לא הויא מחילה, ולא מפקינן מיניה כי המחילה לא בטעות. שאפילו שיכול לחזור בו כי זה דבר שלא בא לעולם, אין לו לחזור, כדי לעמוד בדיבורו שאמר ללוקח שהוא מוכר לו את הפירות ולכן כל זמן שלא חוזר מהמכירה, אומרים שהוא מוחל לו מחילה גמורה. אבל "הכא הלואה", פירוש: מתחילה המלוה נכנס בה בתורת הלואה, והלוה היה סבור שיפרע לו לפני שיעברו ג' שנים והקרקע תחזור אליו. וממילא לא שייך כאן לומר שאין לו לחזור מהמקח כדי לעמוד בדיבורו. והמחילה היא בטעות, ולא הויא מחילה, לכן "הדרי פירי". (כך מבואר בהגהת אשר"י, ובריטב"א).

[5] הריטב"א מקשה על פירוש רש"י, איך יש מזה ראיה שדעתו לתת את השדה למלווה בפרעון החוב, אולי הוא לא מחזר אחר כסף כי "איניש אחרינא אסמכיה אזוזי" כמו שהגמרא אמרה לעיל? המהרש"א [על דברי תוספות] אומר שכאן לא שייך לומר איניש אסמכיה אזוזי. והמהר"ם שיף מבאר כי כאן רואים שהוא מחזר למכור חפציו כדי להשיג כסף. תוספות בד"ה אי קפיד בדמי מקשים על פירוש רש"י שתי קושיות, א. למה הגמרא אומרת "דלמא סבר כי היכי דלא תיתזיל ארעיה", היה לה לומר דלא ליתזלו מטלטלין, שהרי מדברים על מכירת חפצים? ועיין בספר מעיני החכמה תירוץ על זה. ב. איך יש מזה ראיה שדעתו לתת את השדה למלוה בפרעון החוב, אולי הוא לא מוכר את חפציו בפחות משווין כי הוא יודע שאסמכתא לא קניא, ויוכל אחר כך להוציא את השדה מהמלוה? ועיין במהרש"א שמבאר שעל רב פפא לעיל, זה לא קשה. מכח זה תוספות חולקים על רש"י, ומפרשים באופן אחר את הגמרא. כוונת רבינא שאם הלווה הקפד בשעת ההלוואה למשכן את השדה בשוויה, שאמר למלווה כך היא שווה, בכך אני ממשכן אותה, ודאי קני כי גילה דעתו שרוצה לשקעה ביד המלווה. מוסיף הרמב"ן ולא דווקא בשוויה, אלא הואיל ורואין אותו שם אותה שדה ומקפיד בדמיה ודאי דעתו לשקעה ביד המלווה. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא דלמא אינו רוצה לעשות תנאי שיש בו זלזול, כדי שלא יוזלו קרקעותיו. אלא אמר רב פפא, אם הקפיד בשעת ההלוואה לא למשכן קרקע אחרת אלא זו, ודאי קני, כי גילה דעתו שרוצה לשקעה ביד המלווה ואין דעתו לפדותה.

[6] רש"י בב"ק יא:, ורשב"ם בב"ב מד:.

[7] מכאן מקשה הרמב"ן על שיטת רש"י בע"א בד"ה אני אומר אסמכתא קניא, שרק אם מוזיל את מחיר השדה זה אסמכתא. והרי כאן קונה בה כנגד מעותיו כמבואר ברש"י, ואפילו הכי מקשה הגמרא שזה אסמכתא. [עיין לקמן הערה 13].

[8] ריטב"א.

[9] הרא"ש בסימן כ"ט כותב שבכסף הלווה יכול לפרוע, שאם לא כן זה לא נקרא אפותיקי אלא מכירה. המהר"ם שיף אומר שרש"י חולק על הרא"ש. ועיין ש"ך חו"מ סימן קי"ז ס"ק ב'.

[10] א. הב"י בחו"מ סימן ר"ז [דף נ"ו:] מביא תלמידי הרשב"א שמשקים על פירוש רש"י, אם התנה בפירוש שיפרע לו מן הקרקע אפילו בתוך ג' שנים, מה אומר רב פפא אע"ג דאמור רבנן אסמכתא לא קניא, אפותיקי הויא למיגבא מינה. מה ענין אסמכתא לכאן, הרי באפותיקי אין אסמכתא, ופשיטא שזה חל? הפרישה מיישב, שרב פפא משמיע לנו שלא נאמר כיון שמאמר תהיה כולה שלך בטל מטעם אסמכתא, גם מאמר לא יהיה לך פרעון אלא מזו בטל, כיון שכללו בדיבור אחד. וכן כתבו הפנ"י ומהרמ"ש. ב. הרמב"ן חולק על רש"י וסובר שלא מדובר שהלווה אמר למלווה לא יהא לך פרעון אלא מזו, אלא כוונת רב פפא שנעשה כמו שאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו והלוה לא יכול לפרוע לאחר ג' שנים בקרקע אחרת, כי אפילו שאסמכתא לא קניא, והמלוה לא קונה את הקרקע, הרי על קרקע זו הוציא מעותיו. ודינו כאפותיקי מפורש שאינו מגבה לו משאר נכסים. אבל בכסף יכול לפרוע שכן הדין בכל אפותיקי שבעולם. וכן מביא הב"י בחו"מ סימן ר"ז [דף נו:] בשם תלמידי הרשב"א. ג השיטה מקובצת מביא בשם הראב"ד, שחולק על הדין שכותב הרמב"ן, וסובר שבאופן שהמכירה לא חלה, הלוה יכול לפרוע בקרקע אחרת. ומפרש את הגמרא שרב פפא משמיע לנו, שהלוה יכול לעשות אפותיקי למלוה על ידי שאומר "לא יהא לך פרעון אלא מזו" ואין בזה חסרון של אסמכתא, אפילו שיכול לפרוע גם בכסף, ועיין שם הטעם. גם תלמידי הרשב"א מביאים את הפירוש הזה [מובא בב"י שם] והם אומרים שרב פפא משמיע לנו, שאפילו אם הלוה אומר למלוה אם לא אפרע לך עד ג' שנים השדה תהיה אפותיקי, זה לא אסמכתא, וכן כתב הריטב"א, ועיין שם הטעם שזה לא אסמכתא.

[11] המאירי, וחידושים המיוחסים לריטב"א, אומרים, שצריך לומר שהקרקע נמצאת גזולה והנגזלים טרפו ממנו. כי בעלי חובות של המוכר לא יכולים לגבות מהלקוחות, במקום שיש ללוה קרקעות, כדתנן במסכת גיטין דף מח: אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין, ואפילו הן זיבורית, וכאן יש ללוה קרקעות בני חורין. במיוחסים לריטב"א מוסיף, שיש אופן שבעל חוב של המוכר יוכל לגבות ממנו, אם המוכר אמר לו, לא יהא לך פרעון אלא מזו שזה אפותיקי מפורש.

[12] כתב הרא"ש, וכן הלכה. הטור בחו"מ בסוף סימן ק"ב מביא את הלכה זו, וזה לשונו, ואם התנה עמו לפרעו מעידית ויש לו עידי עידית, ונפסדה, קיימא עידית במקום עידי עידית, ואינו פורעו אלא מהבינונית. וכן כתב השו"ע, מפרש הסמ"ע בס"ק י"ג, וזה לשונו, דאנו אומדין דעתו דלא נתרצה לשלם לו מהעידית אלא משום דסבר הרי יש בידי עידי עידית. הט"ז תמה על הטור ושו"ע, איך למדו את זה מהגמרא, הרי כאן מדובר שהמכור אמר שהוא רוצה להניח ברשותו את הקרקע היותר טובה, ולכן כששטף נהר את העידי עידית, "קיימא עידית במקום עידי עידית". אבל כשהתנה עמו סתם שיפרע לו מעידית ושטף נהר את העידי עידית, מדוע יוכל לפרוע בבינונית. והגע עצמך, אם עשיר יחייב את עצמו לתת מתנה. ואחר כך נחסר מעשרו וכי יוכל לחזור מהמתנה? ומוכיח כן, שאל"כ קשה למה בעל הגמרא מביא שבתחילה היה מבקש ממנו עידי עידית, וזה לא הסכים לתת לו, אטו בעל הגמרא כי רוכלא ליחשוב וליזיל מידי דלא צריך ליה. אבל הש"ך שם כותב שדוחק לומר שדין הגמרא הוא משום שאמר לו בפירוש "מעידי עידית לא מגבינא לך", דלא משמע כן. וצריך ביאור מדוע זה דוחק. גם בהגהות הגר"א על הש"ס כאן תמה על הטור ושו"ע, כהט"ז. כתב המאירי, ואם נשטף אף העידית אין מסלקין אותו מן הבינונית לשלמטה הימנו, שאין דוחין ממה שדינו עליו בטענה זו. וצריך ביאור, הרי זה כמו שהתנו מפורש שהוא משאיר לעצמו את השדה המובחרת, ועכשיו הבינונית היא המובחרת ?

[13] הרמב"ן מבאר הטעם, כי אפילו "שלזבוני קאי" אדם זה לא רוצה למכור, שהרי מתנה שרק אם לא אפרע לך עד זמן פלוני, תקנה את היין ולכן זה אסמכתא ולא קני. [ועיין בחידושי הרמב"ן לקמן עג: ובדף קד: שלשיטת רב האי גאון, לא צריך לזה]. הרמב"ן והרשב"א [בעמוד א', ד"ה ולמניומי קשיא מתניתין] מקשים מכאן על שיטת רש"י בע"א ד"ה אני אומר אסמכתא קניא, שרק אם מוזיל את שווי השדה זה אסמכתא, והרי כאן הלוה נותן לו את היין בשוויו, ואפילו הכי כתוב בגמרא שזה אסמכתא? ואומרים שרש"י נזהר מזה וכתב [בד"ה גבי מהאי חמרא] שמדובר כאן שפסק דמים ולבסוף אייקר. פירוש: שאמר לו "גבי מהאי חמרא" לפי השער של עכשיו, אפילו שבזמן הפרעון, היין יהיה ביוקר. ובגלל שמוזיל לו את היין זה אסמכתא. וכך גם יפרש את קושית הגמרא לעיל "ואי אמר קני למיגבא מיניה, קני, סו"ס אסמכתא היא", שכונת הגמרא אם אומר לו קני למיגבא מיניה כשער של עכשיו, קני, אפילו שבזמן הפרעון הקרקע יקרה, הרי זה אסמכתא. אומר הרמב"ן ועדיין אין דעתי נוחה, כי אם בשעת התנאי אינה שוה יותר, מה איכפת לנו שאח"כ הוקרה? עוד מקשים הראשונים על שיטת רש"י, שבגמרא כתוב "כל דאי לא קני", משמע שאפילו אם מקנה בשוויו לא קני? לכן חולקים על רש"י וסוברים שאפילו בשוויה זה אסמכתא, הב"י [בחו"מ סימן ר"ז, דף נט:] חולק על הראשונים בהבנת דברי רש"י, וסובר שרש"י לא התכוון לומר שאסמכתא זה רק אם מוזיל, ומה שכותב בע"א "יתן לו שוה מאתים במנה" אין כונתו שבלי זה, זה לא אסמכתא, אלא שאין דרך להלוות על שדה ולקנוס שאם לא יפרענו ליום פלוני יהא שלו, רק כשהוא שוה יותר מדמי ההלואה, ולכן כותב רש"י שכאן יש סיבה גדולה שזה אסמכתא, כי הוא גם אומר לו קנה שדה ששווה מאתיים במנה. ומה שכותב רש"י כאן "ופסק דמים ולבסוף אייקר", היינו משום שאם היין לא נתייקר, מה אכפת לו לפרוע ביין. אבל גם בלא נתייקר זה אסמכתא.

[1] רש"י כותב שמדובר כאן, שמוכר קודם שחנטו פירותיו, ובד"ה עד שלא באו לעולם, כותב, שלרב הונא יכול לחזור רק קודם שחנטו פירותיו. מוכיח מזה הבית יוסף בחו"מ סי' ר"ט שאם חנטו פירותיו, אע"פ שעדיין לא נגמרו, זה נחשב דבר שבא לעולם, וכך פוסק הרמ"א בסימן ר"ט סעיף ד'. ועי' בספר קצוה"ח שם, ובספר מחנה אפרים ה' מוכר דבר שלא בא לעולם סימן ב', שמאריכים בזה.

[2] הטעם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כתוב ברשב"א (בד"ה ובספר הישר), כי אין בזה גמירות דעת לקנין.

[3] כתב הרא"ש, שזה רק כשידע המוכר שתפס הלוקח, כי בזה יש מחילה, אבל אם לא יודע, אין כאן מחילה. והש"ך בסימן ר"ט ס"ק ה', כותב, שכן משמע מפירוש רש"י, והנמוקי יוסף. כתוב בחידושי הריטב"א, שלשון הגמ' שמיט ואכיל, זה לאו דוקא, אלא כיון שהגביהן, קנאם. ואפ' שלא אכל את הפירות, לא מפקינן מיניה. וכך כתוב בטור ובשו"ע חו"מ סימן ר"ט סעיף ד', וז"ל ואם קדם הלוקח ותפס הפירות אין מוציאין מידו, משמע שאפילו אם לא אכלם. וכן כתב הדרישה על דברי הטור וז"ל והא דכתב רבינו ואי קדם ותפס וכו', ומשמע אפילו הפירות בידו בעין, ורב נחמן אמר שמט ואכל? היינו משום דאכל לאו דוקא הוא, אלא כל שתפסינהו והוא ברשותו, כאילו אכלוה דמי. אמנם בחידושים המיוחסים לריטב"א (עם פירוש כור לזהב), חולק על זה, וכותב בשם הרב בעל התוספות, דוקא אכל שאינו בעין, בזה לא מוציאים ממנו, אבל ישנן ברשותו אפ' כבר תלשן לא קנאם ומוציאים ממנו. כי המעשה קנין לא יכול לקנות לו. עיין שם הטעם. מבואר שכולם מודים שהדין "מחילה בטעות הויא מחילה", זה לא רק במקום שהדבר לא בעין, ומספיק מחילה, אלא גם במקום שהדבר בעין וצריך הקנאה, וכן מבואר ברש"י ותוס' בדף סז; שרש"י אומר, שאיילונית אין לה בלאות, אפ' כשהבגדים שהכניסה לו קיימים, ותוס' אומרים, שאין לה פירות, אפילו הפירות שליקט והם עדיין בעין. והגמ' סברה שהטעם שלא צריך להחזיר לה, כי מחילה בטעות הויא מחילה. (ועיין בשו"ת עונג יו"ט, או"ח, תשובה ל"ח) ולפי"ז מבואר כאן בגמרא חידוש גדול, שאפילו שאין עכשיו דעת מקנה וקונה, כי הם סבורים שהקנין כבר חל, אפי"ה, עצם הדעת מוכר שזה שייך ללוקח, והדעת קונה, שזה שלו, מועיל לעשות קנין. מה הטעם שמחילה בטעות הויא מחילה, הרי בכל התורה, דבר שנעשה בטעות, הוא כנעשה בלי דעת? הרמב"ן מבאר בזה"ל ניחא ליה למיקם בדבוריה. וכמחילה מדעת דמיא. כלומר: אפ' שזה בטעות, ואם היה יודע את האמת, לא היה מוחל, אעפ"כ כיון שטעה, ומחל, רצונו לעמוד במה שעשה, וזה כמחילה מדעת. הגהת אשר"י אומר טעם אחר, ובזה מיישב את מה שמקשים תוספות בד"ה התם זביני מהגמ' בנזיר דף לא. שהקדש בטעות אינו הקדש, ומהגמ' בגיטין דף יד. שכל קנין בטעות חוזר. הוא אומר, שבמקום שהממון ביד המוכר, יש כח בידו לחזור כיון שבטעות הקנהו. וכן הקדש בטעות לא חל, כי צריך שיגמור בלבו ואין זה גמר כיון שטעה. אבל כאן שהממון ביד הלוקח, אפילו שהמכירה בטעות, זכה חבירו, כי אפילו שלא גמר בלבו להקנות, כיון שאומר שהוא מקנה הבעלות שלו כבר לא מעכבת מהלוקח לקנות את החפץ, והקנין חל מכח הקונה, שאצלו אין טעות והוא רוצה לקנות. כעין זה מבאר הגר"ש שקאפ זצ"ל, בספרו שערי יושר שער ה' פרק י"ב.

[4] כך נראה מדברי רש"י, שכותב ומיחזי כריבית, שמתחילה בהלואה באלו, וכריבית קצוצה דמי. וכך לומד הפנ"י בשיטת רש"י. ולכן רש"י מסיים, שהדין של אבק ריבית אינו יוצא בדיינין, נאמר רק במכר ולא בהלואה. כי בהלואה תמיד זה מיחזי כריבית קצוצה. בספר אילת השחר, מסתפק, האם כונת רש"י שבכל אופן של ריבית בהלואה, זה כריבית קצוצה ויוצא בדיינין, ואפילו אם המלוה לא פסק עם הלוה כלום, והלוה נתן לו ריבית לפני שפרע את החוב. או שדברי רש"י, הם רק כשפוסק עמו בשעת ההלואה שיתן לו תוספת, כגון באסמכתא, שפוסק עמו שיתן לו את השדה לאחר שלש שנים. או בפוסק על הפירות, שפוסק עמו שיתן לו פירות אפילו אם יוקרו, לולי שזה דרך מקח, זה נראה כריבית קצוצה. אבל אם לא פסק עמו כלום, גם אם הלוה נותן לו ריבית, זה לא נראה כריבית קצוצה. בחידושים המיוחסים לריטב"א (עם פירוש כור לזהב) מקשה על רש"י מהלואת סאה בסאה, שזה דרך הלואה, ולא מחזירין ממלוה ללוה, כי זה אבק ריבית? אבל הריטב"א, והגהת אשר"י, אומרים, ששיטת רש"י שבאסמכתא זה ריבית קצוצה מן התורה. כיון שעיקרו היה הלואה, התנאי של מכר זה אסמכתא, ולא גמר לוה בדעתו להקנות. ממילא זה כמו שלא היה מעולם תנאי של מכר, אלא תנאי שהמלוה יאכל פירות. וזה ריבית קצוצה. וכך שיטת הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה (פרק ו' הלכה ד'). ולפי לשון רש"י שלפנינו, שנראה מדבריו, שזה ריבית מדרבנן. הטעם שזה לא ריבית קצוצה מן התורה. כתוב ברמב"ן, כי הלוה והמלוה סבורים שהמכר חל, ואין דעתם לחזור מהמכירה, ממילא המלוה אוכל את הפירות בתורת מכר ולא בתורת ריבית. וכי האי גוונא זה לא אסור מן התורה. הפני יהושע כותב עוד טעם שזה לא ריבית מן התורה, על פי דברי רש"י לעיל בדף סב: שבמקום שהריבית לא ודאית, כי יתכן שהשדה תלקה ולא תעשה פירות זה לא אסור מן התורה, ועיין לקמן בדף סז. הערה אריכות בשיטת רש"י והרמב"ם, כשהריבית לא ודאית. הגר"א בביאורו לשו"ע יו"ד (סימן ק"ס אות ז') מוכיח מרש"י שלא מועיל מחילה בריבית, אפילו אם המלוה כבר לקח את הריבית, והלוה מוחל לו שלא יחזיר. כי אם מועיל מחילה, מדוע מוציאים מהמלוה את הפירות. הרי הלוה מוחל לו, ומחילה בטעות הויא מחילה. וכן מוכיח בחידושי ר' שלמה היימן זצ"ל (בב"מ סימן ז') אמנם הריטב"א כאן, כבר עמד בזה, וכותב שאפילו לשיטות שבריבית מועיל מחילה, דוקא מחילה גמורה מועילה, וכאן אין מחילה גמורה. תוספות בד"ה התם זביני, מקשים על פירוש רש"י, שלפי דבריו, רב נחמן, חולק על רבינא לעיל בדף סב; שאומר שמשכנתא בלא נכייתא זה אבק ריבית, ולא מוציאים ממלוה ללוה? אמנם רש"י בדף סז. ד"ה הכא נמי לא קץ ליה, כותב שיש אמוראים שחולקים על רב נחמן, ויתכן שסובר שגם רבינא חולק עליו. (ועיין פנ"י וכן נראה מדברי הרשב"א). גם מה שמקשים מהגמרא בדף סז. לא קשה מטעם זה, כי שם אומר את זה מר בריה דרב יוסף בשם רבא, ורש"י שם אומר שרבא חולק על רב נחמן. ואולי לכן הרמב"ן לא מקשה את זה על רש"י. קושיות אלו, לא קשים על הרמב"ם, כי הוא מחלק בין משכנתא לאסמכתא. ועיין לקמן בדף סז. הערה ביאור שיטת הרמב"ם. שיטה ב' הרי"ף והרמב"ן מבארים את הגמרא על דרך רש"י, שבזביני מחילה בטעות הויא מחילה. אבל מבארים אחרת את הטעם שבהלואה "הדרי פירי", וז"ל הרי"ף בזביני דליכא איסורא, הויא מחילתו מחילה, בהלואה דאיכא איסורא לא הויא מחילתו מחילה. מבארים הרמב"ן והרשב"א, שבהלואה, כיון שהמקח בטל, אם המלוה אוכל פירות ולא משלם דמיהם, יש איסור ריבית ולכן אנן סהדי שהוא לא מוחל, כי ע"י זה יהיה איסור ריבית, ואין כאן מחילה, לכן "הדרי פירי". אבל בזביני, נוח לו לעמוד במה שעשה, וזה כמחילה מדעת. הגהת אשר"י מביא פירוש זה בדברי הרי"ף, ומוסיף: אי נמי חכמים תיקנו שלא תהא מחילה, כדי שלא יבוא זה לשום איסור. תוספות ועוד ראשונים מקשים, שמהסוגיא כאן עולה שרב נחמן סובר מחילה בטעות הוא, ולא הויא מחילה. הרא"ש והריטב"א כאן, והרמב"ן בב"ב דף מא. מתרצים: שהמקרה של הגמרא שם, דומה להונאה, שהגמרא לקמן אומרת שרב נחמן מודה בז שלא הויא מחילה, כי שם הוא סבור שזה קרקע של חבירו, ולכן הוא מסייע לו להעמיד את הכותל. ואין בזה מחילה כלל. והבית מאיר תמה על תוספות למה לא מתרצים כך? ואולי תוספות מקשים, מלשון הגמרא "מחילה בטעות היא", שמזה משמע שבכל מקום לא הויא מחילה. הרא"ש (בסימן ל"ב) מתרץ בתירוץ הנזכר, גם את שאר קושיות תוספות. שיטה ג', הרשב"א מביא את שיטת ספר הישר, שהטעם באסמכתא ש"הדרי פירי", כי גם זה דומה להונאה שהגמרא לקמן אומרת שרב נחמן מודה בזה שלא הויא מחילה. והטעם, כי לדעתו לתת את הפירות למלוה בתורת מכר, אבל בתורת ריבית מעולם לא היה דעתו לתת, וזה דבר אחר ממה שבדעתו לעשות. אבל במוכר פירות דקל, דעתו למכר וגם אם המוכר לא חל הלוקח אוכל את הפירות בתורת מכר. ולכן יש בזה מחילה, אלא שזה בטעות. ומחילה בטעות הויא מחילה. וזה כונת הגמ', "התם זביני הכא הלואה" ושאר הראשונים שלא מפרשים כך סוברים שאסמכתא לא דומה להונאה. שיטה ד', תוספות בשם ר"ת מפרשים את הגמ', שהגמרא חוזרת ממה שסברה, שהטעם של רב נחמן בשמיט ואכיל שלא מפקינן מיניה כי מחילה בטעות הויא מחילה. אלא לעולם מחילה בטעות לא הויא מחילה, ולא מפקינן מיניה כי המחילה לא בטעות. שאפילו שיכול לחזור בו כי זה דבר שלא בא לעולם, אין לו לחזור, כדי לעמוד בדיבורו שאמר ללוקח שהוא מוכר לו את הפירות ולכן כל זמן שלא חוזר מהמכירה, אומרים שהוא מוחל לו מחילה גמורה. אבל "הכא הלואה", פירוש: מתחילה המלוה נכנס בה בתורת הלואה, והלוה היה סבור שיפרע לו לפני שיעברו ג' שנים והקרקע תחזור אליו. וממילא לא שייך כאן לומר שאין לו לחזור מהמקח כדי לעמוד בדיבורו. והמחילה היא בטעות, ולא הויא מחילה, לכן "הדרי פירי". (כך מבואר בהגהת אשר"י, ובריטב"א).

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: שבמשנה מדובר במקרה שאמר ליה קני [לו קנה] מעכשיו ואכן, עשה קנין. וכיון שעשה קנין באותה שעה הרי זה קנין גמור ואינו אסמכתא עוד.

אמרו ליה [לו] מר ינוקא [הצעיר] ומר קשישא [הזקן] בני [בניו] של רב חסדא לרב אשי: הכי אמרי נהרדעאי משמיה [כך אמר חכמי נהרדעא משמו] של רב נחמן האי [זו] האסמכתא, בזמניה [בזמנה] — קניא [היא קונה], בלא זמניה [זמנה] — היא לא קניא [קונה] והדברים הובנו במשמעות זו: שאם נעשתה האסמכתא לפני זמן הפרעון — אינה קונה.

אמר להו [להם]: אם כן אין בכך כל חידוש, כל מידי [דבר] כך הוא, בזמניה קני [בזמנו הוא קונה], בלא זמניה [זמנו] הוא לא קני [קונה].

דלמא הכי קאמריתו [שמא כך אתם אומרים], כך נתכוונתם לומר: אם אשכחיה בגו זמניה [מצא אותו בתוך זמנו] ואמר ליה קני [לו קנה] — קני [הריהו קונה], מצא אותו בתר זמניה [אחר זמנו] ואמר ליה קני [לו קנה] — הוא לא קני [קונה]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מחמת כיסופא [בושה] הוא דקאמר ליה [שאמר לו] לפי שלא פרע לו את החוב, ובאמת לא התכוון בלבו להקנות.

ומעירים: ולא היא, אין ההלכה כן, שאפילו בגו זמניה נמי [בתוך זמנו גם כן] הוא לא קני [קונה] והאי דקאמר ליה "קני" [וזה שאמר לו "קנה"] — קא סבר [סבור הוא]: כי מטי זמניה [כאשר יבוא זמנו לפרוע] שלא ליתי ליטרדן [יבוא להטריד אותי] ובינתיים ארוויח קצת זמן עד לפרעון.

אמר רב פפא: האי [זו] האסמכתא, זימנין קניא וזימנין לא קניא [פעמים היא קונה, ופעמים אינה קונה], כיצד? אשכחיה דקא שתי שכרא [מצא אותו הלווה שהוא שותה שיכר] — הרי זה קני [קונה], שאם הלווה הסכים להעביר את השדה במצב כזה, שנראה שאיננו דחוק, כיון שהסכים וקיבל על עצמו אז — הרי זה מקנה בלב שלם, ואין בכך פגם. ואם הבטיח לו כן כשמצאו דקא [שהוא] מהפך ומחפש אזוזי [זוזים, כספים] כדי לשלם — לא קני [אינו קונה], משום שברור שלא נעשה הדבר מרצונו הגמור.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: מה שאמר רב פפא שאם מצא אותו שותה שיכר קונה — דלמא לפכוחי פחדיה קא שתי [שמא לפכח את פחדו ודאגתו הוא שותה] אבל באמת הוא דחוק מאד מבחינה כספית, אי נמי: איניש אחרינא אסמכיה אזוזי [או גם כן, אולי אדם אחר הבטיח לו כספים] ואז, אף שמסוגל לפרוע — מכל מקום דחוק הוא, והבטחתו היא רק אסמכתא! אלא אמר רבינא: אי קפיד בדמי [אם מקפיד במחיר], שלא למכור בפחות מן הערך המקובל — ודאי קני [קונה], שהרי אז ברור שאיננו דחוק כל כך.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: דלמא סבר [שמא סבור הוא] כשמראה שמקפיד בכך כי היכי [כדי] שלא תיתזיל ארעיה [יוזל מחיר קרקעותיו] האחרות, שאם ידעו שאין בידו הכסף ילחצו גם הם עליו, אבל באמת לא היתה בידו ברירה ולא מרצון שלם מכר. אלא אמר רב פפא: אי קפיד בארעא [אם הוא מקפיד בקרקע] שלא למכור קרקע אחרת אפילו בשוויה, משמע שאיננו דחוק, ובמקרה כזה ודאי קני [קונה].

ואמר רב פפא: אף על גב דאמור רבנן [אף על פי שאמרו חכמים] שאסמכתא לא קניא [קונה] ואם העמיד קרקע לגבות ממנה — לא נקנתה לו, מכל מקום, קרקע זו אפותיקי הויא למיגבא מינה [כמשכון היא לגבות ממנה], שאף שלא נקנתה כולה למלוה — יכול הוא לגבות כדי חובו מקרקע זו.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן לרב פפא: מי קאמר ליה קני לגוביינא [האם אמר לו קנה לשם גביה] כדי לגבות את הלוואתך ממנה? וכיון שלא אמר זאת — כל זכות שיש למלוה בקרקע היא רק בגדר אסמכתא. אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: ואי אמר קני למיגבא מיניה [ואם היה אומר לו קנה לשם גבייה] וכי קני [קונה]? סוף סוף אסמכתא היא זו, וכלל הוא שאסמכתא לא קניא.

ושואלים: אם כן, אלא אפותיקי שאמר רב פפא מאי [מה] היא, שהרי לפי הקושיות שהקשינו נמצא שאין הבדל אם אמר או לא אמר. ומשיבים: דברי רב פפא קיימים כגון באופן שאמר ליה [לו] הלווה למלוה: לא רק שנותן לו הקרקע אם לא ישלם, אלא גם אם ישלם לא יהא לך פרעון אלא מזו, ועל ידי נתינת קרקע ישלם לו. שאף שצד האסמכתא בטל, מכל מקום הבטחת הפרעון משדה זה — לא בטלה.

מסופר: ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה [אדם אחד מכר לו קרקע לחבירו] באחריות. אמר ליה [לו] הקונה: אי טרפו ליה מנאי מגבית [אם יטרפו אותה, את הקרקע ממני האם תגבה, תשלם] לי משדות עידי עידית, מובחר שבמובחר, בקרקעות דאית [שיש] לך? אמר ליה [לו] המוכר: מעידי עידית לא מגבינא [אינני משלם] לך, דבעינן למיקם קמאי [שאני רוצה שתהיה אצלי], אלא מגבינא [אגבה] לך משדות עידית אחרים דאית [שיש] לי. לסוף [לבסוף] טרפוה, את השדה, מיניה [ממנו, מקונה את השדה], ובינתים אתא בדקא שקיל [בא שטף מים ולקח, שטף], את עידי העידית של המוכר, ונשארו ברשותו רק שדות העידית האחרים ולא רצה לתת אותם לקונה, אלא רצה להחזיר לו מבינונית, כפי המקובל.

סבר [חשב] רב פפא למימר [לומר]: מכיון שמ עידית אמר ליה [לו] שיגבה לו והא קיימא [והרי היא קיימת] — ישלם ממנה, כהבטחה ראשונה.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: ולימא ליה [ושיאמר לו] המוכר לקונה: כי אמרי [כאשר אמרתי] לך אנא מגבינא [אני מגבה, משלם] לך מן העידית — דהוה [שהיתה] שדה עידי עידית קיימא [עומדת, קיימת], השתא קיימא ליה [עכשיו עומדת לה] אצלי העידית במקום עידי עידית, שהיא כעת המובחר שבשדותי ואיני חייב לתת לך את המובחר שבשדותי.

מסופר: רב בר שבא הוה מסיק ביה [היה נושה בו] רב כהנא זוזי [כסף]. אמר ליה [לו] רב בר שבא: אי [אם] לא פרענא [אפרע] לך את חובי עד ליום פלוני — גבי מהאי חמרא [גבה מיין זה]. סבר [חשב] רב פפא למימר [לומר]: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שאסמכתא לא קניא [קונה] הני מילי בארעא, דלאו לזבוני קיימא [דברים אלה אמורים דווקא בקרקע שאינה עומדת למכירה] ולכן בטלה ההבטחה, שבוודאי לא גמר והקנה בשלמות. אבל חמרא [יין] כיון דלזבוני קאי [שלמכירה הוא עומד] — כזוזי דמי [ככסף הוא נחשב] ויכול לגבות מיין כמו משאר שווה כסף.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: הכי אמרינן משמיה [כך אומרים אנו משמו] של רבה: כל "דאי" ["שאם"] — לא קני [קונה], שכל הסכם שאין בו התחייבות מיידית, אלא נאמר שאם יקרה דבר מסויים אעשה כך — אסמכתא הוא ואינו קונה, שאין קנין אלא בהסכם מפורש ומבורר משעה ראשונה.

אמר רב נחמן: השתא דאמור רבנן [עכשיו שאמרו חכמים] והסכימו שאסמכתא לא קניא [קונה], הרי במקרה כזה כמו במשנתנו שהבטיח לו קרקע לגבות ממנה חובו, אם גבה הדר ארעא והדרי פירי [חוזרת הקרקע וחוזרים הפירות] שאכל המלוה בינתים מקרקע זו. ושואלים: למימרא דסבר [האם לומר מכאן שסבר] רב נחמן שמחילה בטעות לא הויא [איננה נחשבת] מחילה? כלומר, שאם אדם מחל לחבירו על סכום כסף, והתברר שבטעות מחל לו, שאינו נחשב מחילה ומקבל את כספו בחזרה?

והאיתמר [והרי נאמר] שנחלקו בדבר, ששנינו: המוכר פירות דקל לפני גמר בישולם לחבירו. אמר רב הונא: עד שלא באו הפירות לעולם — יכול לחזור בו ולבטל את המכר, לפי שהפירות עדיין אינם מצויים כלל. משבאו לעולם, ואפילו אינם בשלים — אין יכול לחזור בו, שהרי מכר דבר המצוי בעינו. ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומעיקרו לא הועיל הקנין.

אבל אמר רב נחמן: מודינא, דאי שמיט ואכיל [מודה אני שאם שמט ונטל הקונה את הפירות ואכל] — לא מפקינן מיניה [אין אנחנו מוציאים ממנו], שאנו אומרים שכיון שהמוכר הסכים למכר תחילה, אף שהיתה כאן טעות בדין, אנחנו אומרים שמחל לו! ודוחים: אין זו קושיה; התם זביני [שם מדובר במכירה], ובמכירה אפשר לומר שיש מחילה. הכא [כאן] מדובר בהלואה, ובמקום שיש הלוואה — מחילה כזו יש בה משום חשש ריבית.

אמר רבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If you wish, say instead that the mishna is referring to a case where the borrower said to the lender: If I do not repay you within three years, you will acquire the field from now, and they performed a formal act of acquisition. Since an act of acquisition was performed at the time, this is a proper sale and not an asmakhta.

Mar Yanuka and Mar Kashisha, the younger and elder sons of Rav Ḥisda, said to Rav Ashi: This is what the Sages of Neharde’a say in the name of Rav Naḥman: With regard to this asmakhta described in the mishna, it effects acquisition at its proper time, but it does not effect acquisition not at its proper time.

Rav Ashi understood them to be saying that the lender acquires the field only when the loan is due, and he said to them: This statement seems to teach no novel ruling, as the same is true of every matter: It effects acquisition at its proper time, but it does not effect acquisition not at its proper time.

Rav Ashi suggests: Perhaps you meant to say this: If the borrower encountered the lender within its time, i.e., before the payment of the loan was due, and told him to acquire the field, the lender acquires the field, as it is assumed that the borrower was sincere. But if the borrower encountered the lender after its time, i.e., when the payment of the loan was due, and told the lender to acquire the field, he does not acquire it. What is the reason for this? The borrower says this to the lender out of shame with regard to his failure to pay the debt, but he did not really intend for him to acquire the field.

The Gemara comments: But this is not so, as the halakha is that the lender does not acquire the field even if the borrower stated this within its time. And as for the fact that the borrower told him to acquire it, he told him this only because he thinks: This will ensure that when the time for payment arrives, he will not come and disturb me. In other words, he is trying to buy time until he can repay the loan, but he was not sincere in his statement that the lender may acquire the field.

Rav Pappa says: With regard to this asmakhta, sometimes it effects acquisition and sometimes it does not effect acquisition. How so? If the lender encountered the borrower while the borrower was drinking beer, it effects acquisition, as, if the borrower agreed to transfer ownership of his field when he did not appear to be in financial stress, such as when he was enjoying a drink, he assumedly did so with full acceptance of the consequences, and therefore the transaction is valid. By contrast, if the lender encountered the borrower when he was searching for money with which to repay the loan, his agreement does not effect acquisition, as it is clear the borrower made the statement under duress.

Rav Aḥa of Difti said to Ravina: In the case where the lender encountered the borrower while he was drinking beer, perhaps he was drinking to neutralize his fear, and he really was under financial pressure. Or, perhaps someone else promised him money, and therefore he remains in a precarious position even though he can repay the debt, which would again mean that his promise is merely an asmakhta. Rather, Ravina said that there is a different distinction: If the borrower is particular about the money, i.e., if he is unwilling to sell his property at less than its market value, the lender has certainly acquired the field, as the borrower is clearly not in such a precarious financial position, and he is therefore assumed to have willingly stated his agreement to give the field to the lender.

Rav Aḥa of Difti said to Ravina: Even in that case, perhaps the borrower thinks that he ought to present himself as particular about the price of his property in order that the price of his other lands not be lowered. If people know that he is in need of money they will pressure to him to lower the price, and therefore he acts as though he is particular about the price, but in reality he did not wish to sell the property at all. Rather, Rav Pappa said that there is a different distinction: If he is particular about any other land he owns and does not want to sell it even at its market rate, he is clearly not suffering from financial problems, and in that case the creditor certainly acquires the field.

And Rav Pappa said: Even though the Sages said that an asmakhta does not effect acquisition, and therefore even if he stipulated that the lender can collect the debt by seizing land, the lender does not acquire that land, nevertheless, the land is considered to be set aside as designated repayment [apoteiki] for the lender to collect repayment from it up to the amount of money owed.

Rav Huna, son of Rav Natan, said to Rav Pappa: Did the borrower say to the lender: Acquire it for the sake of debt collection? Since the borrower did not specify that transferring ownership of the field was in place of the payment of the debt, his statement is considered an asmakhta, and the field is not set aside as designated repayment. Mar Zutra, son of Rav Mari, said to Ravina: And if he had said to him: Acquire it for the sake of debt collection, would the lender then acquire it? Ultimately, it is an asmakhta, and the halakha is that an asmakhta does not effect acquisition.

The Gemara poses a question: But in that case, what is the designated repayment spoken of by Rav Pappa? According to Mar Zutra’s analysis, it makes no difference whether or not he said it was set aside as designated repayment of the loan. The Gemara explains: Rav Pappa is referring to a case, for example, where the borrower said to the lender: Not only will I give you the land if I fail to repay the loan, but even if I do pay you will receive payment only from this land alone, as I will pay off my debt to you by giving you land from this field. In that case the asmakhta is negated, while the promise of repayment from the land remains intact.

§ The Gemara relates: There was a certain man who sold land to another with a property guarantee, meaning that in the event that land is seized by the seller’s creditors, the seller will reimburse the buyer his purchase money. The buyer said to him: If your creditors seize the land from me, will you allow me to collect that which is owed to me from the most superior quality of the superior-quality land that you have? The seller said to him: I will not allow you to collect from the most superior quality of my superior-quality land, as I want to keep those before me. But I will allow you to collect from other superior-quality land I have. Ultimately, creditors seized the field from the buyer, and in the meantime a flood came and flooded the seller’s most superior quality of his superior-quality land.

As his remaining superior-quality land was now the best he had, the seller was unwilling to give them to the buyer and sought to repay him with intermediate-quality land, in accordance with the standard halakha concerning reimbursement to a buyer. Rav Pappa thought to say: Since the seller said to the buyer that he could collect from his superior-quality land, and this superior-quality land is intact, the seller must give it to him, in accordance with his promise.

Rav Aḥa of Difti said to Ravina: But let the seller say to the buyer: When I said to you that I would allow you to collect from my superior-quality land, that was when the most superior quality of my superior-quality land was intact. But now my superior-quality land stands for me in place of the most superior quality of the superior-quality land I had before, and I am not obligated to give you the very best of my property.

The Gemara relates: Rav bar Shabba owed money to Rav Kahana. Rav bar Shabba said to him: If I do not repay you by such and such a date, you can collect the debt from this wine. Rav Pappa thought to say: When we said that an asmakhta does not effect acquisition, this matter applies only to land, which does not stand to be sold, i.e., which is not typically bought and sold on the market, and therefore the promise is invalid, as he did not genuinely intend to give it to him. But in the case of wine, since it does stand to be sold, it is considered like money, and therefore he can claim the debt from wine, as he can claim the debt from any other item with monetary worth.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: This is what we say in the name of Rabba: Any statement including a condition introduced with the word: If, does not effect acquistion. Any agreement that does not involve a definitive commitment but does obligate one in the event of a particular outcome has the status of an asmakhta and does not effect acquisition, as the one setting the condition did not really intend to fulfill the commitment.

§ Rav Naḥman said: Now that the Sages have said that an asmakhta does not effect acquisition, in a case such as that in the mishna, when one promised another land for the repayment of a debt, if the lender in fact took it, the land must be returned and the value of any produce the creditor consumed from this land must also be returned. The Gemara poses a question: Is this to say that Rav Naḥman maintains that mistaken forgiveness of payment is not valid forgiveness, meaning that if one forgoes repayment of a loan of a certain amount of money in error, he can change his mind? In this case, the borrower had thought that the lender had acquired the land, and he therefore allowed him to consume the produce.

But it was stated that amora’im disputed this very issue: If one sells the fruit of a palm tree to another before the fruit ripens, Rav Huna says: He can retract and cancel the sale until the fruits have come into the world, as the fruit is not yet in existence. But once they have come into the world, even if they are still unripe, he cannot retract, as once the fruits that are being acquired exist, the sale has gone into effect. And Rav Naḥman says: He can retract even once they have come into the world, as one cannot transfer ownership of an entity that has not yet come into the world, and the actual transaction was performed before the fruits existed.

And Rav Naḥman said: I concede that if the buyer seized the fruit and consumed it, we do not take its value from him. The reason is that since the seller initially accepted the transaction, although it involved a legal error, it can be assumed that he decided to waive his rights to the fruit and allowed the other to take it. Consequently, it can be demonstrated that Rav Naḥman holds that mistaken forgiveness is forgiveness. The Gemara rejects this proof: There, the discussion involves a sale, with regard to which it can be said that the seller waived his rights to the fruit. Here, it is referring to a loan, and not requiring the lender to reimburse the borrower for the produce consumed is considered a form of interest.

Rava said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמרי' אי קפיד אדמי ודאי קנה. ה"פ: אי קפיד ואמר בכך וכך אני ממשכן אותה כך היא שוה ודאי קנה ואי לא קפיד אלא בפחות משוויה הוא ממשכן אותה לא קני ולא שוויה ממש אלא הואיל ורואין אותו שם אותה שדה ומקפיד בדמיה ודאי קנה דדעת' לשקועה, וכן אי קפיד אארעא לומר שדה פלונית אני ממשכן ולא שדה פלונית קני שאם סומך לקיים תנאו מאי נפק' ליה מינה:

מאי אפותיקי דקאמר רב פפא דאמר לו א יהא לך פרעון. לומ' שאם משכן לו שדהו ואמר לו אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי היא שלך ולא הבי' לו אע"פ שלא קנה ולכשיבי' לו מעותיו חוזרת לו אם בא לסלקו בשומ' אינו מסלקו אלא בקרקע' זו שעל קרקע זו הוציא מעותיו ולא יהיה לו פרעון בשומ' אלא ממנו כדין אפותיקי מפורש שאינו מגבה לו משא' נכסים ומיהו אם רצה לפרוע לו מעות מסלקו שכן הדין בכל אפותיקי שבעולם, ולא פרש"י כן.
ורבינו הגדול ז"ל לא כתב בהלכות הא דרב פפא משום דבתר כל שקלא וטריא אסיקנא כל דאי לא קני, ורב פפא גופיה סבר לקמן גבי חמרא דקני ואמרי' עלה כל דא, לא קני וכללא הוא לכל, וכן דעת ר"ח ז"ל, ומי שחולק בזה אין שומעין לו:

אמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקי' מיניה דמחילה בטעות שמה מחילה. ממנה למד ר"ת ז"ל דמאן דמזבין שטרא לחבריה באפי סהדי אע"פ שאין אותיו' נקנות אלא בכתיבה ומסירה אי אפיק ממונא מהאיך וגבי ליה לא מצי מוכר למהדר ביה ולמתבט לחד מינייהו דמחילה בטעות היא ושמה מחילה, ומ"מ כל אימת דלא אפיק מצי למיהדר ביה ומסתברא אפי' אגבה ליה לוה ללוקח ארעא בשומא לא הדרא דהא מחיל מלוה חובו ללוה ודמי לפירי דאסמכתא היכא דליכא משום רבית:

הכא הלואה. פרש"י ו"ל ומחזי כרבית שמתחלה בהלואה באו לה וכרבית קצוצה דמי ואין אבק רבית בהלואה ולקמן בסמוך נמי כי אמרי' במשכנתא דאבק רבית הוא פירש דפליגא דרב נחמן דאמר הדרא ארעא והדרא פירי.
ואחרים פירשו דהכא כיון דזביני נינהו ותרווייהו סברי דקניא אסמכתיהו ולא סמכא דעתיהו דתהדר לאו רבית קצוצה הוא אלא אבק רבית והא דאמר הדרי פירי משום דאע"ג דבעלמא היכא דליכא איסורא כלל מחילה בטעות מחילה הוא היכא דאיכא איסורא לא דאנן סהדי דאניס כיון דאיכא איסורא ולא ניחא ליה אלא דליביה אנסיה אבל בעלמא ניחא ליה למיקם בדבוריה וכמחילה מדעת דמיא, ולקמן ליכא טעות דהא סמכא דעתיה דאי אית ליה זוזי מהדרא לה ניהליה ולדעת מחל כעין משכנתא, וזה הפי' יותר נכון:

מתניתין דאמר ליה קנה מעכשיו. ואיכא למידק, דהא אסיקנא בנדרים, פרק ארבעה נדרים (נדרים כז, ב) והלכתא אסמכתא קניא, והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב, אלמא מעכשיו בלחוד איכא אסמכתא, דהא כל קנין במעכשיו הוא, דאי לא היכי קניא לקמיה, דהא הדר סודרא למאריה, כדאמר בנדרים בפ' השותפין (נדרים מח, ב), וכן כתב ר"ח ז"ל, אלמא אע"ג דאמר ליה מעכשיו לא קניא אלא בשקנו מיניה בבית דין חשוב דאלים לאפקועי ממונא. וי"ל, דאסמכתא דהתם שאני, דהיא אסמכתא דבי דינא ולא מנפשיה, ומדעתיה קא מתני. ושם הארכתי בה יותר, בסיעתא דשמיא (עי' נדרים כז, ב בד"ה והלכתא אסמכתא).

אי קפיד בדמי. פירש רש"י ז"ל, כשבא עכשיו למכור אחד מחפציו. כדי לפדות זה, אם הוא קפיד בדמיו קנה, שהרי גלה בדעתו שאינו מקפיד אם ישתקע השדה ביד זה, וכן באי קפיד אארעא לומר שמקפיד שלא למכור שום קרקע אפילו בשוויה. ואינו מחוור, דדלמא משום דידע דאי אפשר לזו שתשקע ביד המלוה משום אסמכתא, לפום כך הוא מקפיד עכשיו שלא למכור בזול כשבא למכור אחד מקרקעותיו. אלא הכי פירושא, אם כשבא ללות על זה הקפיד על המלוה שלא ללות על זה לו אלא במה ששם אותה, ודאי גילה זה בדעתו שרוצה לשקעה בידו, וכן כשבא ללוות על אחת משדותיו הקפיד שלא ללוות אלא על שדה [זו], ודאי גילה בדעתו שרוצה לשקעה ביד זה, כן פירשו בתוספות.

דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו. כלומר, אע"פ שאינה קנויה לו, וכן אם בא לסלקו בממון ולפורעו מצי לסלקו, לענין זה מיהא הויא אפותיקי, שאם בא לשום לו קרקע ולסלקו אינו מסלקו בשומת קרקע אחר, אלא שם לו מקרקע זה כנגד מעותיו, דלדבר זה מיהא שויה ניהליה אפותיקי דלא למגבא אשומת קרקע אחר אלא מזו, ורש"י ז"ל לא פירש כן.
ולעין פסק הלכה, יש מי שפוסק כרב פפא בהני תרי, בקפיד אארעא ובאפותיקי למגבא ביה, ויש מי שאומר, דלית הלכתא כותיה, לא בהא ולא בהא, דכללא קאמרינן משמיה דרבא כל דאי לא קני, וכן כתב ר"ח ז"ל וכן הרי"ף ז"ל לא כתבו בהלכותיו. ומסתברא כפסקא קמא, דהא לבתר דאקשינן ואי אמר קני למגבא מי קני והא אסמכתא היא, [אמרינן] אלא הא דאמר רב פפא אפותיקי הויא למגבא מיניה היכי משכחת לה, ואוקימנא דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו, (וכן) [ותו] לא מידי, אלמא ליכא מאן דפליג עליה בהאי, ובאידך נמי דקפיד אארעא לא אשכחן מאן דפליג עלה, הילכך מסתבר דהני תרתי הלכתא נינהו.

אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו. מכאן נראה לי לשעבוד דאקני שיכול לחזור בו עד שלא קנה, דהא מדמה להו התם בפרק מי שמת (בבא בתרא קנז, א) דבעי שמואל דאקני מהו, אליבא דר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא תבעי לך, כי תבעי לך, אליבא דרבנן מאי, וכן בדבר שלא בא לעולם, מודה רב הונא דאית ליה כר' מאיר דיכול לחזור בו עד שלא באו לעולם, כל שכן לדידן, דסבירא לן כרבנן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דאם בא לחזור באקני שיכול לחזור בו. ועוד ראיה יש, מדאסיקנא התם, לוה ולוה ואחר כך קנה יחלוקו, ואם אינו יכול לחזור, הוה לן למימר, לקמא משתעבד לבתרא לא משתעבד.

התם זביני הכא הלואה. פירש רש"י ז"ל, הכא הלואה ומחזי כרבית, שמתחלה בהלואה באו לידו וכרבית קצוצה דמו, ואין אבק רבית בדבר הלואה אלא במכר כמו בפירות דמתניתין (לעיל בבא מציעא ס, ב) וכן פי' הוא ז"ל (לקמן בבא מציעא סז, א) בדרבא דאמר במשכנתא נמי כזביני, ואין (פי') חוזרין משום דלא קץ, דההיא פליג אדרב נחמן. ואינו מחוור, דהא אמר ליה רבינא לרב אשי, והא משכנתא בלא נכייתא, דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ובדינינו אין מחזירין (לעיל בבא מציעא סב, א) אלמא כולי עלמא מודו דאיכא משכנתא דלא הויא רבית קצוצה. אלא הכא הכי פי', הכא הלואה, ואנן סהדי דלא ניחא ליה לאיניש למעבד [איסורא], ואי הוו ידעי דזביני בטילי והויא הלואה לא הוה שביק ליה למיכל, והילכך ליכא מחילה כלל, אבל בזביני דאת ונוולא, דידע דכל אימת דבעי מצי לסלוקי, מדעתא דנפשיה מחיל, וכן הדין במשכנתא, דאי מדעתא דנפשיה אחתיה וידע דאיכא אבק רבית ואפילו הכי שביק ליה דליכול פירי, מחילה מדעת היא, והילכך אין מחזירין מלוה למלוה, למאן דאית ליה דאבק רבית הוי.
ובספר הישר (חלק החידושים, סי' תקצ"ב) ראיתי שפירש, התם זביני הכא לא זביני, דגבי דבר שלא בא לעולם זביני אלא דלא הוה סמכא דעתיה, מכל מקום אותן פירות שלקח כבר הרי הם כמו אם קנאם, ולא יחזיר אע"פ שהם בעין, והכא לאו זביני דהא מתחלה לא מכר השדה אלא משכן, ולפיכך פירות שאכל לאחר [שלש שנים] (שיש) לא היו מתחלה קנויים, ולא משום דמחזי כרבית, דהא לא רבית קצוצה הוא ואינה יוצאה בדיינים, ויפה פירש. ומכאן לכל דבר שטועה בתחלתו, שאינו בכלל מחילה בטעות דהויא מחילה, אלא טעות גמורה היא, שהיה סבור שיצא מתורת משכונא ונכנסה בתורת מכר ולא הויא מחילה, ודמיא להא דאמרינן בסמוך באונאה דלא ידע דניחול, וכמו שמניח את חברו ליטול חפץ מרשותו או שנתנו לו בחזקת שהוא שלו ונמצא שאינו שלו. ובהא נראה נמי דניחא הא דקיימא לן בכמה דוכתי, דמחילה בטעות לא הויא מחילה, אדרבה אמרינן בטעות היה וחוזר, גבי מקדש אחותו (קדושין מו, ב), דלשמואל מעות מתנה, משום דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, הא לא היה יודע היו מעות חוזרים, שבתחלת הענין טעה, שהרי אי אפשר לו לקדשה בשום צד ומיד נתבטלו, ובגיטין (יד, א) בעובדא (דגיכאני) [דגינאי] דעבוד חושבנא, וכן גבי כיפי (לעיל בבא מציעא לה, א) דאמרינן שומא בטעות לא הוי שומא וחוזר.
ומהא דאמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, הביא ר"ת ראיה למוכר שטר חוב לחברו בעדים, אע"ג דקיימא לן דאין אותיות [נקנות] אלא בכתיבה ומסירה, אם קדם הלוקח וגבה מלוה, אין המוכר יכול לחזור בו, דמחילה בטעות [כי היו - נ"י] הוי מחילה. ומסתברא לי דוקא בדכתב ליה או בדאמר ליה הוא וכל שעבודא דאית ביה, אבל אי לא כתב ליה וכל שעבודא דאית ביה, לא קנה אלא הנייר בעלמא (עי' ב"ד שם ב), והילכך אם קדם וגבה מוציאין ממנו.

כל את ונוולא אחי, סמכא דעתיה ולא גמר ומקנה. מסתברא דהכי פירושא, אע"פ שלא הודה לו זה בהדיא כמו שאמר לו, אלא שאמר לו את ונוולא אחי, הייתי סבור לומר דכך אמר לו, איני מכניס עצמי ביניכם, אלא אני בלא תנאי אני קונה ואם תרצה היא להחזיר לך, אחים אתם, וזה שתק לו וקיבל ממנו והרי זה כאומר תחזיר לי (מדעתי) [מדעתה], קא משמע לן רבה, דכל כי הא סמכא דעתיה ולא גמר ומקנה.

ולמדת מכל מקום שכל שבאסמכתא אינו קונה אלא במעכשו ואפילו מצאו לאחר כן ואמר לו קנה ואפילו בתוך הזמן שאין לומר שמחמת יראה הוא אומר כן שהרי אין זמנו עדין ואפילו היו בני אדם רואין אותו שמח ושאינו עייל ונפיק אזוזי כדי לפדותה ונכר מתוך תנועותיו שדעתו לגמר מכירה ואפילו ראינוהו קפיד אדמי או קפיד אארעא וענין קפיד אדמי יראה לי בפירושו שדקדק במכירתו זו על הערך ולא רצה למכרה באסמכתא זו אלא בסמוך לערכה וזה הוראה שדעתו לגמור ולהקנות על תנאי האסמכתא שאם לא יפרעהו עד זמן פלני יהא שלו וקפיד אארעא שראינוהו מדקדק בקרקעותיו ולא רצה למכור באסמכתא זו מקרקעות חשובים שלו אלא שדקדק ומכר מן הפחותים וכל זה הוראה שדעתו לגמור ולהקנות ורוב מפרשים פירשו קפיד אדמי ואארעא בדרך אחרת:

ומכל מקום אין דבר מועיל באסמכתא אלא בעל מנת או במעכשו או שיקנו ממנו בבית דין חשוב ושיתפיס זכיותיו בבית דין ושלא יהא אנוס כמו שהתבאר במסכת נדרים כגון שהתפיס שטרו בבית דין ואמר אם לא אעשה כך מכאן ועד יום פלוני החזירו לו שטרו ולא עשה יחזירו והוא שקנו ממנו על כך בבית דין חשוב ואף בזו אם אונס עכבו לא יחזירו ומקצת מפרשים כתבו שכל בית דין שתפשו משכונות מבעלי דין על פסיקתם או פשרתם הרי זה כהתפסת זכותו הא מכל מקום כל שיש בו מעכשו אינו אסמכתא כלל שהרי לא על סמך דבר הוא מקנה אלא מעכשו מקנה במוחלט:

צריך שתדע שלא נאמר ענין אסמכתא אלא במי שאומר דבר גוזמא כגון זה שבמשנתנו אם אי אתה נותן מכאן ועד יום פלוני הרי היא שלי והרי היא שוה יותר הא אם לא היה שוה יותר אין זה אסמכתא וקנה או שמא אף למה שפירשנו בה שהוא מתנה שתהא שלו בשוויה מכל מקום דרך גוזמא שיהא קרקעו מכור ממילא על כרחו וכן פרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר אם לא אפרעהו עד זמן פלוני החזירו לו שטרו ויפרע מן הכל הא כל שמתנה אי זה תנאי ואין שם שום דבר גוזמא אף בלשון אם ובלא מעכשו קנה והוא שאמרו בפרק המקבל אי מוברנא יהיבנא לך אלפא זוזי ואמרו עליה שהיא אסמכתא והקשו ומאי שנא מיהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם בדמיטבא ותירצו התם לא אמר מילתא יתירתא ומה שאמרו בסוגיא זו לא יהיבנא לך עד יום פלוני שקול האי חמרא בזוזך אף זו מילתא יתירתא היא שנותן לו היין שיוקר לאחר זמן והוא שכתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שתנאי שבעניני שכירות ואומנות אין בו דין אסמכתא שאין שם גוזמא וכן כתבו בתוספות שבמסכת נדרים פרק שלישי שקנס שבשטרי שדוכין אין בו דין אסמכתא ומגבין אותו מפני שאין כאן שום גזום מאחר שאף זה נתבייש בהמלכתו או נפסד מחמת שנתיאש לאותה סבה ולא פנה למקום אחר וכל שאסמכתא קונה בו בין מעכשו בין בקנו מידו דוקא שהוא בידו כמו שיתבאר למטה וכן הסכימו שכל אסמכתא אע"פ שכתב בה דלא כאסמכתא אין זה כלום ויש עוד תנאים אחרים שמפקיעים דין אסמכתא לדעת קצת מפרשים וכבר ביארנום במסכת סנהדרין פרק בורר:

שדה זה שמכרו לחברו דרך אסמכתא והוא שהלוה עליו מנה ואמר אם לא אפרעך עד יום פלוני יהא שלך לא סוף דבר שאינו כלום לענין קניית הקרקע ושרשאי הלה לסלקו במעותיו אף לאחר הזמן אלא אפילו לא היו לו מעות ורוצה לסלקו בקרקע אין הלה יכול לומר לו יהא קרקע זה מיהא אפותיקי ואקנה בה כנגד מעותי ואפילו התנה לו כן בפירוש הואיל ולא אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו אלא מסלקו בקרקע אחר ואין שדה זו נידון אף כשדה של משכון שהוא כאפותיקי מפורש לענין זה ואפותיקי מפורש הוא שאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו:

יראה לי מכאן במי שקבל במשכון שדה שוה מאתים במנה שיכול הלה לומר לו הריני רוצה לפרעך מקרקע זה וטול חציו והנח חציו האחר שהרי אלו היה שדה הקנוי באסמכתא כאפותיקי וכדין משכון היה מסלקו בשיעור קרקע שכנגד מעותיו ואף במשכון שיכול הלה לאכול פירותיו כגון שהתנה עמו בנכיתה על הצדדין שהנכיתא מועלת כמו שיתבאר יש לדון בה כן:

מי שמכר קרקע לחברו באחריות ונשארו קרקעות ללוה עד שאין לוקח מתירא מטרפא של בעל חוב אלא שמכל מקום מתירא מטרפא של נגזל ומתנה עמו בקבלת אחריותו שאע"פ שאין דינו לחזור עליו אלא בבינונית שיקבל עליו שיגבהו מעידי עדית שיש לו והלה משיבו עדי עדית הואיל והוא מובחר שבנכסי רוצה אני בקיומו לעצמי אבל מכל מקום הריני מגבה לך מעידית שאחריו ואירע הדבר ושטף נהר עדי עדית הואיל ומבחר נכסיו הוא שרוצה היה בקיומו כך הדין אחר ששטף את הנהר את שלמעלה הימנו רוצה הוא להעמיד עדית זה לעצמו ואינו חוזר אלא כדינו בבינונית ומכל מקום אם נשטף אף העדית אין מסלקין אותו מן הבינונית לשלמטה הימנו שאין דוחין ממה שדינו עליו בטענה זו:

כשם שביארנו באסמכתא שאינה קונה בקרקעות כך הדין בעצמו במטלטלין מעשה היה באחד שלוה מחברו ואמר לו אם אפרעך עד יום פלוני מוטב ואם לאו יהא יין זה שלך לא פרעו והוקר היין בא מעשה לפני חכמים ואמרו כל דאי לא קני אלא אם כן במעכשו או בשאר הדרכים שביארנו וכל שיש בו מעכשו אפילו בלשון אם קנה ואין לדקדק ולומר לכשתעשה כן תקנה לך מעכשו אלא באף אם תעשה כן קנה מעכשו קנה שמא תאמר ביין זה ואפילו במעכשו היאך קנה והרי מעות אינן קונות אפשר לענין מי שפרע או שמא שוכר את מקומו היה:

זה שביארנו במשנה בהלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי שאם לא אמר מעכשו אף לענין הדין לא קנה אם לא נתן וירד זה בחזקת מכר ואכל הפירות בחזקת שלו חוזרת הקרקע וחוזרין הפירות שאכל ואין צריך לומר באותן שאכל בתוך שלש שהם רבית כמו שביארנו ויש חולקין שלא לחזור הפירות מצד הרבית שאין זה אלא אבק רבית ולא יראה כן ומכל מקום לענין הדין חוזרין קרקע ופירות ואין אומרים שמאחר ששותק לו הרי מחל שאפילו מחל מחילה בטעות היא שזה ששותק מפני שהוא סבור שהיא שלו וכשנודע לו שלא קנה ותובעו מחזיר לו את הכל ויש אומרין שכל שהתנה הוא לו הוא בדין אבק רבית ולא בדין גזל וכל שאכל מעצמו ולא שהתנה לו הלוה כן הוא בדין גזל ולא בדין אבק רבית וברבית קצוצה אינו כן אלא אפילו לא קץ ליה הרי הוא רבית של תורה ואף באבק רבית יש שדנין בה כן:

כבר ידעת שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מעתה המוכר פירות דקל לחברו יכול לחזור אף לאחר שבאו הפירות ואף מי שפרע אין בו ומכל מקום אם תלש ואכל מה שאכל אכל ואינו חייב אלא אם כן ישנן בעין הא אם ישנן בעין מחזיר שאין קנין ומשיכה מועילין לו הואיל ולא על פי מוכר קנאם משבאו לעולם ויש חולקין בזו הא מכל מקום מה שאכל אכל לדברי הכל ואע"פ שמחילה בטעות היא כל שבמכר מחילה כזו שכבר מכר ולא טעה בממכרו והן הן הדברים שמכר אלא שהיה סבור שממכרו קיים ואינו קיים ומחל מתוך מחשבתו מחילה היא מה שאין כן בשאר מחילות שכל שהן בטעות אינן כלום כמו שבארנו ופירות דקל זה פירושו שלא באו לעולם כלל הא אם באו אע"פ שלא נגמרו דבר שבא לעולם הוא וקנה:

ואב"א מתני' דאמ' לי' קנה מעכשיו פי' כשאמ' לו אם לא אבי' לך עד שלש שנים הרי היא שלך זו היא אסמכתא דלא קניא מפני שתלה המכר באם לא יביא לו מעות שאם לא יביא לו מעות הוי מכר. ואם יביא לא הוי מכר. וכיון שהמכר תלוי באם והאי אם הוי אסמכתא לא הוי מכר. אבל כשאמר לו שדי מכורה לך מעכשיו אם לא אביא לך מעות עד שלש שנים ואם אביא לך יהא בטל המכר חל מיד ואם יביא המעות רוצה שיתבטל נמצא שאין המכר תלוי באם. אלא ביטול המכר תלוי באם. והילכך כיון שלא הביא לו ולא נתבטל המכר קיים הוא. שהתנאי הי' בא לבטל המכר והרי לא נתקיים התנאי והמכר הוי מכר. אבל כשתלה המכר על תנאי אע"פ שנתקיים התנאי כיון שאותו התנאי הוי אסמכתא אין המכר מתקיים בקיום אותו התנא שאין תנאי של אסמכתא חשוב לקיים המכר. וכיוצא בזה חילקתי בפ' המגרש בתנאין דגט בין כשהתנה אדם לאשתו לעשות ובין כשהתנה שלא לעשות שכשהתנה שלא לעשות כגון שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני שלא תלכי לבית אביך כל ימי חייך שהגט היא גט מיד. והתנאי יבא לבטל הגט שרינין לה להנשא מיד ולא אמרי' תמתין כל ימי חיי אותו פלוני או אבי' שמא תשתה יין או שמא תלך לבית אביה ונמצא גט בטל ובני' ממזרים אלא מתירין אותה להנשא מיד. ולא חיישי' שמא תעבור על תנאה ויתבטל הגט אבל כשהתנה עליו לעשות כגון על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים וכיוצא בו כיון שקיום הגט תלוי בקיום התנאי ואינו גט עד שלא יתקיים התנאי שאין הגט קיים בלא קיום התנאי:

אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו כו' נ"ל דר"ה ור"נ לאו בפלוגתא דתנאים פליגי כדפריש המורה אלא תרווייהו פליגי אליבא דרבנן דאמרי אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ורב הונא סבר דוקא עד שלא בא לעולם אמרו רבנן דמצי למיהדר בי' אבל משבא לעולם אינו יכול לחזור בו אלא נתקיימה מכירתו. ור"נ סבר אף משבא לעולם אמרו רבנן דיכול לחזור בו כיון שהי' המכר בעת שלא בא לעולם אבל לר"מ דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. אע"פ שעדיין לא באו לעולם אינו יכול לחזור בו:

ואלא אפותיקי דאמר רב פפא מאי היא. פירוש דהא ליכא למימר דבטעותא אמרה רב פפא ומהדרינן דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה. פירוש שאם אינו מסלקו בדמים הרשות ביד המלוה לגבות מקרקע זה ולא יסלקנו בקרקע אחר שכן דין אפותיקי דעלמא והכא נמי כך דינו כשהתנה כן בפירוש אם לא תפרעני עד זמן פלוני שאגבה מן הקרקע כדין אפותיקי ובהא אף על גב דלא אמר מעכשיו תנאו קיים וליכא משום אסמכתא דכיון דהרשות בידו עדיין לסלקו במעות אין כאן מילתא יתירתא. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד: אלא היכי דמי אפותיקי דמשעבדא ליה דלא מצי לדחוייה מיניה כגון דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו ואף על גב דהכא נמי דאי הוא דהא קיימא לן דמצי לסלוקיה בזוזי אלא כיון דאיהו לא מצי למתבעיה זוזי וכבר מחל כל שעבודו חוץ מקרקע זה כמאן דנחית מעיקרא אדעתא דארעא הוא ומתניתין דאמרינן דלא קני ליה אף על גב דאדעתא דארעא נחית ליה התם לשם מכר הוה ובתנאי מכירה לא קני ליה דאסמכתא היא וכיון דלמכירה לא קיימא לפרעון נמי לא קני ליה ואי בעי לשנויי לארעא אחריתי משנה אבל הכא לפרעון אקנייה ניהליה וטעמא מעליא הוה דהיכי מצי לשנויי לארעא אחריתי והוא מחל לשעבודיה שאר ארעתיה ואפילו זוזי לא בעי למתבעיה ואי מהאי לא פרע ליה דהוו שעבודיה שאר נכסי הא לא משתעבדי ליה הילכך אף על גב דלא אמר ליה מעכשיו קני ליה למגבה מיניה ובסוף לא קנייה. עד כאן.

ולענין פסק הלכה יש שפוסק כרב פפא בהני תרי בקפיד אארעא ובאפותיקי למגבה מיניה. ויש מי שאומר דלית הלכתא כוותיה לא בהא ולא בהא דכללא קאמרינן משמיה דרבא כל דאי לא קני וכן כתב רבינו חננאל. וגם הריא"ף לא כתבם בהלכותיו. ומסתברא כפסקא קמא דהא לבתר דאקשינן ואי אמר קני למיגבה מיקני והא אסמכתא היא אמרינן אלא הא דאמר רב פפא אפותיקי הויא למיגבה מיניה היכי משכחת לה ואוקימנא דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה ותו לא מידי אלמא ליכא מאן דפליג עליה בהא. ובאידך נמי דקפיד אארעא לא אשכחן מאן דפליג עליה הילכך מסתברא דהני תרתי הלכתא נינהו. הרשב"א.

ההוא גברא דאתא וכו'. אתא בדקא ושקליה לעדי עדית. עיקר הפירוש כדפריש החכם רבי פינחס הלוי דלאו דשקליה לגמרי דאם כן אמאי לא גבי מן העדית דהא בין בשעת הלואה ובין בשעת גוביינא עדית היא. אלא הכא דשטפא בידקא ושויא זבורית דהשתא עדית ועדית דמעיקרא הדרא לה עדי עדית מר סבר בתר הלואה אזלינן דהוה עדית ומר סבר בתר השתא אזלינן ולא גבי אלא מבינונית דהוא השתא עדית וכן הלכתא. וכן כל כיוצא בזה. הריטב"א.

גבי מהאי חמרא. פירוש והתנה שלא יוכל לסלקו אפילו בדמים והיינו דקאמרינן דכי אמרינן דכהאי גוונא לא קני הני מילי בארעא דלא לזבוני קיימא דהכי אמרינן לעיל דאסמכתא היא ולא קניא ולא שרי לה רב פפא אלא שאמר לא יהא לך פרעון אלא מזה כי הוא יכול לסלקו במעות. כל דאי אסמכתא היא ולא קניא פירוש בדאיכא קנסא ומילתא יתירתא והכא נמי מילתא יתירתא היא דאפשר דבעי לה לחמרא למשתייה או לזבוניה בשעת היוקר וכן הלכתא. הריטב"א.

הא דאמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא אמתניתין קאי הלוהו על שדהו וכו'. שאם הגיע הזמן ולא פרעו וירד זה ואכל בחזקת מכר מחזיר את הכל משום דמחילה בטעות הואי שזה ששותק לו סבור שהוא שלו וכשנודע לו שלא קנה מחזיר לו את הכל משום דהלואה היא. אבל במכר מחילה בטעות הויא מחילה וכל שכן שלא בטעות שיודע שלא קנה ומניחו אוכל פירותיו. ולא תימא דסבר רב נחמן רבית קצוצה יוצאה בדיינים דכל היכא דמדעתיה יהב ליה תו לא מפיק אבל הכא בטעות יהב ליה משום הכי הדרי פירי. ומעשה דרבה בר רב הונא לאו בטעות הוה אכיל דמידע ידע דזביני הדר ושביק ליה למיכל בשכר מעותיו ולא פליג אדרב נחמן. אי נמי דחשיב ליה כזביני. מיהו אם מיחה בו ואכל מוציאין ממנו שלא אמרו אבק רבית אינו יוצא בדיינים אלא בזמן שזה נותן לו מדעתו אבל במקום מחאה ודאי גזל הוא יוצא בדיינים ואפילו במכר. הראב"ד ז"ל

אמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה. פירש ר"י דלאו דוקא שמיט האכיל אלא כיון שהגביהן או שנתנם בכליו וכדאמרינן לקמן דאי אגבהינהו בסימני קננהו ודקדק רבינו תם מכאן שהמוכר או הנותן שטר חוב וכל שיעבודו לחברו ולא עשה לו כתיבה ומסירה או אגב כראוי וקדם לוקח או מקבל מתנה וגבאו קודם שמיחה בו הלה זכה במה שגבה דמחילה בטעות הויא מחילה וכדאמרינן הכא. ואומר רבינו שאין הפרש בזה בין גבה מעות בין גבה קרקע כיון שזכה באותו קרקע כראוי. ומיהו אי לא אמר ליה קנה לך האי שטרא וכל שעבודו ניירא בעלמא יהיב או זבין ליה ומה שגבה לא גבה. הריטב"א.
התם זביני הכא הלואה פירוש דלעולם מחילה בטעות הויא מחילה מיהו כי מהניא מחילה התם הוא גבי זביני דמעיקרא ועד סוף בתורת זביני נחת ליה לוקח ובתורת זביני אכיל ומחיל ליה מוכר ואין בזה משום רבית אבל הכא במתניתין שעיקרו היה הלואה כיון שאמרת דתנאה דזביני אסמכתא היא ולא גמר לוה לאקנויי לא היה דעתו מעולם אלא על הלואה ותנאה דזביני כמאן דליתא דמי וכאלו אין כאן אלא הלואה גרידתא אית לן למחשביה ופירי דאכיל רבית קצוצה הם ואפילו למאן דאמר דברבית מהניא מחילה הני מילי מחילה גמורה אבל הכא ליכא מחילה הילכך הדרי להו פירי כדין רבית קצוצה. ואם תאמר הכא משמע דסבירא ליה לרב נחמן דמחילה בטעות הויא מחילה ואלו בפרק חזקת הבתים אמרינן דלא הויא מחילה בההוא עובדא דרב ענן דשקל בידקא וכו' ויש לומר דלא דמי דכי אמר רב נחמן דהוי מחילה כשיודע מה שחברו נוטל מממונו אלא שהוא סבור שזכה בו מן הדין כגון הא דמוכר פירות דקל לחברו וכגון המוכר באסמכתא אבל היכא שזה אינו יודע שחברו נוטל כלום מממונו כי ההיא דהתם הא ודאי לא הויא מחילה וכדאמרינן הכא דאונאה לא הויא מחילה משום דלא ידע ומחיל כי כסבור הוא שאין אונאה כלל. ואילונית הוה סלקא דעתין דהויא מחילה בטעות דהתם הא ידעה דבעלה אכיל פירי אלא שהיא מוחלת לו על דעת אישות. ופרקינן דאילונית טעמא אחרינא הוא ומחילה מדעת היא דכל כמה דיתבא גביה מחלה ליה משום שמה דאישות ואפילו ידעה דבעיא למיפק למחר וליומא אחרינא מתותיה. כל זה מיסודו של רבינו הרמב"ן והוא הנכון והיא שיטתו של רש"י. הריטב"א.

וזה לשון הרשב"א: התם זביני הכא הלואה. פירש רש"י הכא הלואה ומיחזי כרבית וכו' וכן פירש הוא בדרבא דאמר דמשכנתא נמי כזביני ואין פירות חוזרין משום דלא קץ דההיא פליגא אדרב נחמן. ואינו מחוור דהא אמר ליה רבינא לרב אשי והא משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ובדיננו אין מחזירין אלמא כולי עלמא מודו דאיכא משכנתא דלא הוי רבית קצוצה. אלא הכא הכי פירושו הכא הלואה ואנן סהדי דלא ניחא להו לאינשי וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. אבל בזביני דאת ונוולא דידע דכל אימת דבעי מצי לסלוקי מדעתא דנפשיה מחיל. וכן הדין במשכנתא דהא מדעתא דנפשיה אחתיה וידע דאיכא אבק רבית ואפילו הכי שביק ליה לאכול פירי ממילה מדעת היא והילכך אין מחזירין מלוה למלוה למאן דאית ליה דאבק רבית הוי. עד כאן.

בד"ה אי קפיד כו' משום דידע דאסמכתא לא קניא אע"ג דאית כו' אי לא אסמכוה היינו משום כו' אבל למכור בפחות לא כו' עכ"ל דהכי משמע דלית לן למימר דידע דאסמכתא לא קניא אי אית ליה לאהדורי אזוזי אי לאו היכי דנימא דאיניש אסמכי' אזוזי והיינו משום דליקו בהימנותיה כדמוכח מההוא דאשתי שיכרא והכא ליכא למימר דאיניש אסמכיה אזוזי אלא בהאי דלעיל דאשתי שיכרא ותרצו דאעפ"כ למכור בפחות לית לן למימר הכי דאע"ג דאדם עשוי למכור חפציו היינו בשוויה אבל בפחות לא ובקרקע דאין אדם רגיל למכור קרקעותיו אפי' בשוויה לא ודו"ק:

בד"ה התם זביני כו' אבל התם גבי פירות דקל כו' מכל מקום אין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנותיה כו' עכ"ל אבל הכא בהלואה דאסמכתא היא לא שייך ליקום בהימנותיה דמתחלה נכנס בה בתורת הלואה כו' ולאחר ג' שנים היה סבור שתהא משוקע בידו והיתה המחילה בטעות כו' עיין בזה באורך בהגהות מרדכי ואשר"י ונ"י:

גמ' כי אמרי לך אנא מעידית מגבינא לך כצ"ל:

רש"י בד"ה ואב"א כו' לך לשלש שנים כו' כצ"ל:

גמרא האי גברא וכו' מעידית וכו'. הובא בח"מ סי' ק"ב ואשתמיט למהרש"ל ז"ל ביש"ש סי' מ"ג פ"ק דב"ק ואף שיש לחלק דהכא אמר ליה בפירוש מעידי עידית לא מגבינא וכו' [ובטור לא הוזכר רק שהבטיח ליתן לו מעידית] יהיה מה שיהיה מהכא נפקא להטור דין זה והו"ל להביאו אלו עלה בזכרונו:

ברש"י בד"ה ואיבעית אימא וכו' ולרבנן משלשין אותן. ברייתא דהביא הגמרא לעיל (בבא מציעא דף ס"ג ע"א) א"ל לר"נ דא"ל ר"י הוא דהא רבי יהודה אומר אף בזמן שהלוקח כו' קתני [ור"י סובר אסמכתא לא קניא] גם א"ל במעכשיו דא"כ אמאי מוכר אוכל פירות לרבנן (ו) דז"א דמ"מ אם מוכר אוכלו ליכא אפילו חד צד ברבית כיון דהלוהו על שדהו ונתן לו כל הדמים בין יפדהו או לא ליכא רבית אם הלוקח מניח ברצונו לאכול המוכר פירות ורש"י לא מיירי רק מצד הדין לא משום לא תעשה דרבית משלשין רק שהלוקח לא יניח המוכר לאכול כיון דאם לא יפדה קני לה למפרע. אבל משום דלא הוזכר לעיל שהוא שלו לאחר ג' שנים ליכא לתרוצי [דבאמת לא קני לה משום דאסמכתא הוא] דא"כ הוי רבית בכל צד שיכול לפדותו לעולם ובמשכנתא בלא נכייתא מודה ר"י כמ"ש לעיל:

ברש"י בד"ה קפיד בארעא וכו'. וקרקע אף בשוי' אין דרך למוכרה [ולכך לא נקיט דקפיד במטלטלין למוכרן אפילו בשויין משום דאף אם דעתו לשקעה היה לו למוכרן בשויין] ואפשר דלרבותא קאמר ר"פ אי קפיד בארעא אף בשוי' ולא קאמר אי קפיד בדמי למכור מטלטלין בשויין [אלא משום דקרקע רבותא אף דאין דרך למוכרה אף בשוי' אפ"ה אמרינן מדקפיד דעתו לשקעה]:

ברש"י בד"ה דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה כו' ואם אין אני נותן לך מגופה כו' תהא כולה שלך וכו'. קצת זר מי פתי לא יתן לו חלק קרקע מאשר ישקע בידו כל הקרקע. וקצת קשה מאי ענין זה לאסמכתא דקאמר אע"ג דאמור רבנן וכו' ואפשר דלא תימא כמו דלא נתקיים דיבורו במה שאמר שיהיה כולה שלו משום דהוי אסמכתא כן לא יקום דבורו שלא יכול לסלקו ממקום אחר כיון דכללו בדבור אחד ועיין בח"מ סי' ר"ז [וכן תירץ שם בסמ"ע]. וכתב הרא"ש אבל אפותיקי וכו' ואע"ג דמצי לסלוקי בזוזי [ודלא כפירש"י] דאל"כ לא מקרי אפותיקי דמעתה היא מכורה מקצת או כולו מ"מ לא חשיב דאי כיון שהמלוה אינו יכול לתבוע ממנו הפרעון ממקום אחר חשיב כקנויה בידו וכו'. ואם מגבי ליה קרקע צריך ליתן לו מקרקע [זו ולא] אחריתא ותלמידי הרשב"א כתבו פירוש אחר והובא בב"י ע"ש:

ברש"י בד"ה גבי מהאי חמרא כו'. עיין בר"ן שמפרש דעת רש"י [דאי לא אייקר כיון דלא גזים לא הוי אסמכתא]:

בתוס' בד"ה אי קפיד וכו' אע"ג דאית ליה לאהדורי וכו'. ר"ל דהא בהאי דלעיל לא קשה להו גבי שתי שיכרא קני דלמא ידע דאסמכתא לא קני ומש"ה שתי ולא איכפת ליה אלא דעכ"פ הו"ל להפך בזוזי כי היכי דליקו בהימנותיה אע"כ דעתו לשקע השדה בידו והיינו הך הימנותיה ומש"ה מקשה הגמ' מטעמא שמא אינש אסמכיה וכו' א"כ הכא דמקפיד בדמי או בארעא דע"כ צ"ל דלא שייך כאן שמא אינש אסמכיה מדקא מהדר למוכרו וכן בארעא מהדר למוכרה עכ"פ רק מחשבו בדמים יקרים לז"א היינו משום דליקו בהימנותיה אבל למכור בפחות לא:

בתוס' בד"ה התם זביני כו' ומפרש ר"ת כו'. עיין בהג"א ומ"ש בסמוך ע"א בתוס' בד"ה פירי מאי וכו':

בא"ד ורבא דהוי בעי כו'. דלפי' רש"י מחילה בטעות בכל מקים הוי מחילה ושאני הכא בהלואה משום רבית מקשה רבא שפיר אונאה והשיב לו איילונית וצריך ע"כ לחלק בין אונאה לאיילונית וקאמר ולא היא לא אונאה תיובתיה דבאונאה לא ידע כלל דאית ליה גביה שימחול וכפי' רש"י ולא הוי מחילה אפילו בטעות משא"כ הכא דעכ"פ ידע רק הוא סבור דמכר הוא אבל לפירוש התוס' דבכל מקום לא הוי מחילה חוץ ממוכר פירות דקל מטעם שכתבו וא"כ ליכא קושיא מאונאה כלל ואה"נ דפי' ולא היא לא אונאה תיובתא משום דלא ידע דאלו ידע לא הוי מחיל [והוי מחילה בטעות] משא"כ במוכר פירות דקל. או אפשר ולא היא אף למאי דלא ידע רבא אין כאן קושיא דמ"מ שאני אונאה וגרע מפירות דקל אף למאי דס"ל דטעמא משום דמחילה בטעות הוי מחילה ולא איילונית כו':

גמרא כי מטא זימנא לא ליתי ליטרדן. כה"ג בב"ב ה ב:

גמ' שם למימרא דסר"נ מחילה בטעות לא הויא מחילה. כצ"ל:

רש"י ד"ה לפכוחי פחדיה. דאגתו שדואג על המעות. לישנא דפחד משמע שמפחד על הפסד השדה פן יבואנו כמו פחדא צמית דסוטה (כ ב) דפי' דאגת היראה לא דאגת השתדלות ההצלה:

הכי אמרינן משמיה "דרבה". צ"ל "דרבא" [וכ"ה ברי״ף ורא"ש ועי׳ לקמן ק"ד ב׳ ק"ט א']:

אב"א דאמר לי' כו'. פרש"י לרבנן משלשין הפירות נ"ל הטעם דאי המוכר יאכל הפירות נראה להדי' דאין הקנין מעכשיו ואינו אלא פטומי מילי להסמיך המלוה עליו ע"כ משלשין הפירות שעכ"פ מיד יסלק המוכר ידו מהשדה וישלשו הפירות כנלע"ד ועפ"י שהאריך בזה:

דא"ל קני מעכשיו. עבטוש"ע סי' ר"ז ועש"ך סקי"ח מה שתמה על הב"ח תמי' עליו כי דברי הב"ח המה דברי ר"נ מקינון דבמרדכי דב"ק סי' מ"ו ומה שהק' ש"ך דלמא בההיא הנאה דמהימן לי' ז"א דאכתי תיקשי לאמימר ב"ב קע"ג ב' דלי"ל סברת בההיא הנאה וס"ל ערב משתעבד תלי' באסמכתא א"כ תיקשי למ"ד אסמכתא לא קני' וערב לא משתעבד במאי נשתעבד יהודה וכן קשה קרא אם ערבת לרעך אע"כ מן התורה אסמכתא קני' לכ"ע וכהר"ן מקינון שהם דברי ב"ח. מיהו הא קשי' לי למאי דפסק בש"ע שם סעיף י"ט דאסמכתא קני' ע"י שבועה ות"כ א"כ אין הכרח מיהודה שהרי כל ערבותו לא היה אלא נידוי לשמים וזה כשבועה ועדיף מני' ורק מקרא דבני אם ערבת לרעך לא מוכח מידי דסמיך לי' תקעת לזר כפך ואיכא למימר דמיירי בת"כ עם הערבות:

אי קפיד בדמי ודאי קונ' כו'. עמ"ש בסמוך אי"ה בישוב ק' תו' על רש"י:

הדר ארעא והדרי פירי. יש לעי' בפ' חזקת הבתים בעובדא דר' ענן דמייתי תו' מבואר דאי מחילה בטעות הוי מחילה שייך נמי מחילה בקרקע א"כ בשמעתין לפרש"י דמסקי' מחילה בטעות הוי מחילה ק' אמאי הדר ארעא ואהא לא שייך תי' ש"ס הכא הלואה והוי ריבית קצוצה דזה שייך אפירי אבל אי לא תיהדר ארעא וגם פירי לית כאן ריבית וא"כ אמאי הדרי ארעא וי"ל אה"נ לפי הס"ד דיש כאן מחיל' מדשתק ולא מיחה בודאי נימא דגם ארעא מחיל ולא תהדר אבל כדמסיק דהלואה שאני דה"ל ר"ק ויוצאה בדיינין תו לא נימא מדשתק מחיל דאיכא למימר מש"ה שתיק משום דידע דאסמכתא לא קני' ולכשיהיה לו זוזי אז יצווח ועתה דלי"ל זוזי שתיק כי היכי דלא לטרדן בשלמא אי הוה אבק ריבית א"כ ה"ל למחות כדי שלא יאכל פירותיו ומדשתק מחיל על הכל אבל כיון דהפירות יוצאים בדיינין א"כ מה לו לזעוק קודם שיש לו מעות הלא סופו להוציא בלעו מפיו דר"ק יוצאה בדיינין:

ובזה מיושב ק' תו' ארש"י לעיל דקאמר אי קפיד אארעא בודאי קנה דהק' תו' דלמא מש"ה קפיד משום דידע דאסמכתא לא קני' דלק"מ דלמאי דקי"ל כרבה בר"ה דלקמן בשמעתין דבין בזביני בין במשכנתא כיון דלא קץ ה"ל אבק ריבית ואין הפירות יוצאים בדיינין ודלא כר"נ א"כ לא ה"ל למיקפד אדמי כיון דיפסיד פירותיו:

המוכר פירות דקל לחברו כו'. ומיירי באופן דלי' בי' משום ריבית כעין פרדיסא וצע"ק לעיל ס"ד א' תוד"ה מה כו' ע"ש:

הכא הלואה. פרש"י וה"ל ר"ק ואיכא נפקותא לדינא דלפי סברת המקשן משום מחילה בטעות הדרי פירי א"כ גם הבנים צריכים להחזיר משא"כ ריבית קצוצה אין הבנים צריכים להחזיר דלדידי' אזהר רחמנא ועוד שאין הב"ד יורדין לנכסיו רק כופין אותו לקיים מ"ע של וחי אחיך כמ"ש רשב"א משא"כ כשהוא מחילה בטעות ומ"מ א"ש מ"ש לעיל כסמוך דכדמסקינן שהפירות הם ר"ק ויוצאין בדיינין שוב ליכא מחילה דהומ"ל משום שהיה יודע שהפירות לו מש"ה שתק אע"ג דעכ"פ לבניו לא יוחזרו וגם לנכסיו לא ירדו מ"מ כולי האי לא אכפת לי':

בגמרא ואיבעית אימא דא"ל קני מעכשיו. וקשה דמעיקרא מאי ס"ד דמתניתין לא איירי בדא"ל קני מעכשיו אלא שיקנה לאחר ג' שנים והיאך יתכן לומר כן דהא קתני עלה וכך היה בייתוס בן זונין עושה עפ"י חכמים ועובדא דבייתוס ע"כ איירי במעכשיו דהא מייתי לה בברייתא הובא לעיל בגמרא דף ס"ג וז"ל הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה שדהו מכר בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר לוקח אוכל פירות אסור רבי יהודה אומר אף לוקח אוכל פירות מותר א"ר יהודה מעשה בבייתוס בן זונין שהיה עושה שדהו מכר ע"פ חכמים ולוקח פירות היה אמרו לו חכמים משם ראיה מוכר אוכל פירות היה עכ"ל. וא"כ ע"כ איירי במעכשיו קני וא"כ מייתי ר' יהודה שפיר ראיה דצד א' בריבית מותר כדמסקינן התם ובדף הקדום גבי דלא כר' יהודה אבל אם נאמר דלא איירי במעכשיו קני אלא לאחר ג' וא"כ לא שייך כאן כלל צד אחד בריבית דאי לענין פירות דתוך ג' ריבית גמור הוא מכל הצדדים שהרי אין כאן צד מכר כלל תוך ג' אלא הלוואה גמורה ובהא אפילו ר' יהודה מודה דאסור ללוקח לאכול פירות וכדפירש"י נמי להדיא לעיל בד"ה צד א' בריבית דבכה"ג ר' יהודה גופא מודה ואי לענין אכילת פירות דלאחר ג' לא לא שייך כלל שום ריבית ומ"ט דרבנן דפליגי אע"כ דאיירי במעכשיו קני והא דלרבנן מוכר אוכל פירות אף על גב דרש"י פירש כאן דלרבנן משלשין יבואר בסמוך:

מיהו איכא למימר דלמאי דס"ד מעיקרא הוי סבר דר' יהודה ורבנן בהא גופא קמיפלגי דר' יודא סבר דע"כ עובדא דבייתוס הוי במעכשיו דהא ר' יודא איהו מריה דשמעתא דאית ליה אסמכתא לא קניא ואם כן ע"כ איירי במעכשיו דבלא"ה לא מהני תנאי וא"כ דהוי במעכשיו קני מסתמא היה הלוקח אוכל פירות ומש"ה מייתי שפיר ראיה דצד אחד בריבית מותר ואהדרו ליה רבנן דמוכר אוכל פירות היה משום דלדידהו אפשר דלא הוי במעכשיו דס"ל כרבי יוסי דאסמכתא קניא דהא למאי דס"ד מעיקרא מוקמינן לסתם מתני' דהכא נמי כר' יוסי ומש"ה אמרי דמוכר אוכל פירות היה וליכא ראיה לענין צד א' בריבית וק"ל:

בפרש"י בד"ה ואיבעית אימא כו' והפירות לר' יהודה לוקח אוכלן ולרבנן משלשין אותן עכ"ל לכאורה נראה כוונת רש"י דלרבנן משלשין דשניהם אסורים לאכול הפירות משום איסור ריבית והיינו כדקאמר רב ענן לעיל אמתני' וכדקתני נמי רב ספרא בריבית דבי ר' חייא דפעמים ששניהם אסורין ועני רבא בתריה דהיינו בדא"ל לכי מייתית קני מעכשיו וה"ה הכא למאי דמוקמינן בקני מעכשיו אם לא אתן לך. אמנם לענ"ד לא יתכן לומר כן שאין הנדון דומה לראיה דבשלמא התם איירי שנתן הלוקח מקצת הדמים ומש"ה שייך איסור ריבית נמי באכילת הפירות דמוכר דשמא יגמור המקח וא"כ נראה שאכל המוכר בשביל המתנת מותר דמי המקח משא"כ כאן שאם יגמור המקח למפרע א"צ הלוקח ליתן שום דמים א"כ מאי ריבית שייך באכילת הפירות של המוכר דממה נפשך אם לא יגמור המקח למפרע שישלם לו דמי ההלואה א"כ שפיר מדידיה קאכיל ואף אם יגמור המקח הא ליכא גביה שום אגר נטר בשום ענין. ותדע דהא למאי דמוקמינן השתא למתני' במעכשיו א"כ עובדא דבייתוס דמייתי במתני' ובברייתא ע"כ איירי נמי במעכשיו אפ"ה אהדרו ליה רבנן לר' יהודה משם ראיה מוכר אוכל פירות היה ומאי אהדרו ליה דהא אכתי מאכילת פירות דמוכר נמי מוכח דצד אחד בריבית מותר אע"כ דאף בדא"ל קני מעכשיו אם לא אתן ליכא שום צד ריבית באכילת המוכר כיון שאין הלוקח חייב לו כלום כדפרישית. לכך נראה דמ"ש רש"י לרבנן משלשין אין זה משום ריבית דאה"נ שאם התנה המוכר עם הלוקח שיאכל המוכר פירות מותר המוכר לאכלן אלא דכוונת רש"י דמשלשין היינו שכן הוא מעיקר הדין דמסתמא לא התנו כלום על אכילת הפירות אלא שיאכלם מי שראויים לו מעיקר הדין במוכר על תנאי דלאחר זמן ומש"ה שפיר כתב רש"י דעיקר הדין כן הוא לרבנן דאע"ג שכבר נתן הלוקח כל דמי המקח והפירות ראויים לו ממ"נ או מצד דמי המשכונא או מצד המכירה אפ"ה אסור ללוקח לאכול דהא מצד המשכונא איכא צד אחד בריבית והמוכר אינו רשאי לאכלם בלי רצון הלוקח שהרי אם יגמור המקח למפרע הפירות ראויים ללוקח מעיקר דין המקח הלכך משלשין אותן אבל לר' יודא דמתיר צד אחד בריבית הלוקח אכלם ממ"נ דמסברא נראה דבכל משכנתא היו הפירות ראויים ללוקח אי לאו משום איסור ריבית וכמו שכתב' בפרק קמא דמכילתין בדין האפותיקי והכא דליכא איסור ריבית לר' יהודה הלוקח אוכל והא דאהדרו רבנן לר' יהודה בברייתא דבעובדא דבייתוס היה המוכר אוכל פירות אפשר דהכי קים להו שהתנו כן מעיקרא מדעת הלוקח או שנאמר דמוכר אוכל פירות דהתם היינו נמי ע"י השלשת הפירות או שמכרם בהקפה וכשלא נגמר המקח שפרע לו לאחר ג' זכה המוכר למפרע בדמי הפירות כן נ"ל:

בתוספות בד"ה ואי אמר קני לגוביינא כו' וא"ת והא משמע בסוף פירקין דלא הוי אסמכתא אלא היכא דאין בידו כו' והכא מאי אסמכתא איכא כו' עכ"ל. קושיתם בזה אינו מובן לי דע"כ הא דמחלקינן בין בידו לאינו בידו לאו בקיום המעשה איירי אלא על תנאי קאי שאם התנאי שמתנה אינו בידו הוי אסמכתא אע"ג דלא גזים כגון דיהיב זוזי אחמרא דחשיב אינו בידו דמי יימר דמזבני ניהליה וא"כ מאי קשיא להו הכא דהא תנאי זה אם לא אפרע לך תוך ג' קני קרקע זו לגוביינא נהי דלא גזים מיקרי מה שנתן לו קרקע בחובו מ"מ אכתי אסמכתא היא משום שגוף התנאי שמתנה אם לא אפרע תוך ג' אינו בידו דמה יעשה זה שלא ימצא לפרוע מעות מזומנים תוך ג' והשיגה ידו לאחר ג' ובהכי הוי אתי שפיר נמי בפשיטות הא דבסמוך דאי לא פרענא ליום פלוני גבי מההוא חמרא דחשיב אסמכתא דאע"ג דלא גזים מ"מ אין בידו לפרוע ליום פלוני במזומנים ואע"ג דבלא התנאי נמי היה יכול לכופו בב"ד לפרוע בע"כ מ"מ היה יכול לסלקו במטלטלין או בקרקעות אחרים. ובאמת לולא דברי התוספות היה נ"ל לפרש כן עפ"י הכלל שכתב הר"ן ז"ל פרק גט פשוט דעיקר אסמכתא היינו במי שמחייב עצמו דרך קנס ע"ש באריכות. ולפ"ז כל הני אסמכתות דשמעתין הוו שפיר דרך קנס דכיון שתלה בקביעות זמן אם לא אתן עד יום פלוני כו' ואף שלא יקיים התנאי תוך הזמן אלא לאחר זמן אין זה אלא דרך קנס דמסברא אין להפסידו בשביל כך דמה לי אם נותן לו תוך ג' או יום או יומים או ירח ימים לאחר ג' ודמי לגמרי לההיא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלן זכוותי דהתם נמי דרך קנס קאמר דמסברא אין להפסידו אם לא בא אלא לאחר ל' יום משא"כ אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא פסידא דלא הדר הוא והסברא נותנת להפסידו כל זה נראה לי ברור כעת ודעתי להאריך בזה אי"ה בח"מ סימן ר"ז. אבל להתוספות יש ליישב דתנאי זה דאם לא אפרע מיקרי בידו משום דמשמע להו דאיירי שהתנה כן בשעת הלוואה ובההוא שעתא בידו לקיים התנאי שיניח אותן המעות בעין ולפרעם לזמן ידוע ואע"ג שעיקר הלוואתו היה כדי להוציאם מ"מ אפשר דלענין דלא להוי אסמכתא מיקרי בידו אבל מההוא דגבי מההוא חמרא משמע שהתנה שלא בשעת הלוואה וא"כ הקושיא במקומה עומדת למה הוצרכו התוספות לפרש דהוי כגזים ותיפוק ליה דלאו בידו דשמא לא יהיו לו מעות מזומנים ואף שיש לו יין ושאר חפצים מאן יימר דמזבין ניהלה כדמשמע בההיא דפרוותא דזול שפט דבכה"ג מיקרי לאו בידו ונראין הדברים קל וחומר ויש ליישב וצ"ע ודו"ק:

בגמרא אלא אפותיקי דקאמר רב פפא מאי היא כו' עיין פרש"י ועיין בב"י ח"מ סימן ר"ז מה שדקדק על פירושו וכתב פירושים אחרים בשם גדולי הקדמונים ע"ש. מיהו לפרש"י יש לדקדק מאי קמ"ל דמהיכא תיתי יוגרע כחו לאחר ג' מתוך ג' ויש ליישב דהיא גופא קמ"ל דלא תימא כיון שבטל התנאי במקצת לענין לגבותו לגמרי בטל כולו ג"כ לענין שלא יגבה אפילו כנגד מעותיו אלא יכול לסלקו ממקום אחר קמ"ל דלא אמרינן הכי כן נראה לי ומצאתי כן בסמ"ע סימן ר"ז ס"ק כ' וכוונתי לדבריו:

בפרש"י בד"ה גבי מההיא חמרא ופוסק דמים ולבסוף אייקר עכ"ל. נראה מפירושו דלא הוי אסמכתא אלא היכא דגזים ומש"ה הוצרך לפרש דאייקר והיינו כמ"ש התוספות. מיהו למאי דפרישית בסמוך דתנאי זה דאי לא פרענא הוי דרך קנס כיון שאינו בידו א"כ מצינן למימר דאף אם אייקר הוי אסמכתא ונפקא מינה שאף לאחר הזמן יכול לסלקו במעות או בסחורה אחרת אחר זה ראיתי שהב"י בסימן ר"ז האריך בזה ליישב כוונת רש"י ע"ש:

בד"ה הכא הלואה היא ומיחזי כריבית כו' וכריבית קצוצה דמי ואין אבק ריבית בדבר הלואה כו' עכ"ל. לכאורה נראין דבריו כסותרים זה את זה דכיון שכתב שזה דרך הלוואה היא ואין אבק ריבית בהלוואה אם כן למה כתב בתחלה דמיחזי כריבית וכריבית קצוצה דמי דהא ריבית קצוצה לגמרי היא אלא דיש ליישב כוונתו דוודאי עיקר ריבית קצוצה דאורייתא היינו שקוצץ בשעת הלואה להוסיף לו דרך ריבית ושיהיה אותו התוספות בבירור משא"כ הכא שלא קצץ מעיקרא לשם ריבית ואף אם קצץ אין ההוספה ידוע דשמא לא יעשה פירות כמו שכתב רש"י להדיא ד' ס"ב בד"ה ובדינינו אין מוציאין דבכה"ג לאו ריבית קצוצה מיקרי אלא דמשמע לרש"י אליבא דרב נחמן דאפ"ה יוצאה בדיינים ולא דמי לאבק ריבית דקי"ל שאינה יוצאה בדיינים דהתם דווקא דרך מכר איירי אבל באבק ריבית שדרך הלווא' יוצאה בדייני' משום דדמי לריבית קצוצה כנ"ל ובסמוך אכתוב עוד בדרכים אחרים:

בתוספות בד"ה התם זביני כו' פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ פליג רב נחמן אדרבינא כו' עכ"ל. וכוונתם דמדמקשה רבינא אדרב ספרא וכללא הוא והרי משכנתא כו' אם כן משמע דליכא מאן דפליג במשכנתא דאין מוציאין דאל"כ לא הוי מקשה מידי דלמא רב ספרא כרב נחמן ס"ל והא דלא מוקי למילתא דרבינא לעיל באתרא דלא מסלקי ומש"ה לא הוי אלא כאבק ריבית דכזביני דמיא משא"כ הכא במימרא דר"נ דהוי כאתרא דמסלקי שהרי יכול לסלקו לאחר שלש בכל שעה שירצה דהא לא נחית לה אלא בתורת זביני בטעות מש"ה סבר ר"נ דריבית קצוצה היא אלא דאיכא למימר דפשיטא להו להתוס' דרבינא דלעיל נמי באתרא דמסלקי איירי דאי בדלא מסלקי אפילו אבק ריבית לא הוי אלא מותר לכתחלה כמ"ש לקמן במימרא דרבה בריה דרב יוסף דמשכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא משמע דבדלא מסלקי שרי אף בלא נכייתא ודוחק לומר דרבינא פליג בהא דאכתי מאי מקשה בפשיטות אכללא דרב ספרא דלמא רב ספרא נמי ס"ל כרבה דמותר לכתחלה וכללא דרב ספרא לא איירי במאי דמותר לכתחלה אלא אאבק ריבית וריבית קצוצה אע"כ דרבינא דלעיל איירי נמי באתרא דמסלקי:

אמנם כן הרי"ף ז"ל וכמה גדולי הקדמונים כתבו להדיא דרבינא דלעיל דאמר אין מוציאין היינו דווקא בדלא מסלקי ע"ש באריכות וכן נ"ל לכאורה מלשון רש"י ז"ל שם לעיל בד"ה אינהו בתורת זביני כו' דכל זמן שאינו פורע לו מעותיו הכרם מכור לו עד הזמן שקבעו ביניהם שיכול לפדותה כו' עכ"ל. א"כ מדכתב עד הזמן שקבעו שיכול לפדותה משמע להדיא דקודם הזמן אין יכול לפדותה והיינו אתרא דלא מסלקי וכמ"ש הרי"ף ז"ל וא"כ מוצל הוא מאותו הקושיא שהקשו התוספות כאן. דלפ"ז לא פליגי ר"נ ורבינא דלעיל כנ"ל לכאורה. מיהו בסמוך אכתוב מה שיש לדקדק על זה אליבא דרש"י ועמ"ש לעיל דף ס"ד בלשון התוספות בד"ה ולא ישכור הימנו בפחות ע"ש ודו"ק:

בא"ד ועוד דמשמע לפי' הקונטרס כו' ובכל דוכתא משמע דמחילה בטעות לא הויא מחילה כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב אליבא דרש"י דוודאי בכל דוכתא מחילה בטעות לא הויא מחילה היינו לענין שיכול לחזור בו מכאן ולהבא. אבל מיהא כל כמה דלא הדר ביה הוי מחילה למפרע לענין הפירות שאכל וא"כ לא דמי כלל לכל הני דמייתו התוס' אלא דלענין הלוהו על שדהו לא הויא מחילה אפילו למפרע משום דמיחזי כריבית לפרש"י והא דבעי רבא לאותביה מאונאה י"ל דמשתות עצמה קשיא ליה דהתם לא מצי למיהדר מכאן ולהבא דהא קנה ומחזיר אונאה ומה שהחזיר השתות הוי כלמפרע א"נ באונאת קרקע וביתר מפלגא ולענין פירות וק"ל. ועיין בהגה"ת אשר"י מ"ש בזה ואפשר ליישב כוונת רש"י ג"כ לפי שיטתו דמ"ש דמיחזי כריבית היינו דמש"ה לא אמרינן דמחילה בטעות ליהוי מחילה:

שם ע"ב דוקא שתי כו' קפיד בדמי כו' משמע דגם למסקנא כיון שרואין שאינו מקפיד ומרוצה שיקנה מהני דדי לו רק דילמא לפרוכי כו'. וקשה מה מועיל כיון שלא קנה בשעת קנין דהא אסמכתא. ואף אם הרצוי הי' קנין היה חשיב מחילה בטעות דלא מהני דסבר שכבר קנאו וכ"ש דאין זה קנין. וצ"ל דהוכיח סופו על תחלתו שלא היה אסמכתא כלל מתחלה. והא קי"ל סוף פרק ב' דחולין דספיקא הוי אי אמרינן הוכיח סופו כו'. והיה אפשר לומר כיון דבידו לגמרי לאו אסמכתא בלא גזום כדמחלק לקמן ע"ד רק להשיג מעות לפרוע אינו בידו כ"כ. אבל עכ"פ להשתדל על מעות בידו וכיון דשתי שכרא כו'. א"כ לענין זה כשלא ירצה להשתדל כלל לפרוע שבידו לגמרי לא היה אסמכתא כלל וקני על תנאי זה. אך זה אינו דגם שם איתא דפשע ולא זבין ליה שלא טרח כלל. אם כן זה בידו ומה משני לאו בידו הא עכ"פ על זה כשלא יטרח כלל לקנות שבידו לאו אסמכתא. וע"כ צ"ל כיון דהתנה כשלא יקח יין דנכלל בזה גם שיטרח ולא ימכרו לו שוב הוי גזום במה דלא בידי' ולא מתחייב כלל אף במה שבידי'. ואין לומר דאם לא ירצו למכור יהיה אונס וקיימא לן יש אונס בשאר דברים. ואם כן אינו כלל בכלל החיוב. זה אינו דעדיף מיפסקא מברא דשכיח ואיבעי לי' לאתנויי. וכן מה שלא ימכרו לו ושפיר בכלל ולא מחייב כלל. ואף דרי"ף ז"ל פסק פרק המקבל באומר אם אוביר כו' אשלם אלפא זוזי עכ"פ חייב לשלם במיטב דלא גזים עיין שם. וכן בהנ"ל י"ל דוקא שם דגם בלא התנה כלל משלם במיטבא דדורשין כיון שהתקינו כן אף סתם כן לכך שוב גם שאמר אלפא רק התוספות אסמכתא לא מה שהיה חייב גם שלא התנה. אבל גבי יין דבלי תנאי לא היה מחויב כלל. שוב כשנתחייב על מה שאינו בידו והוי אסמכתא שוב אינו חייב גם שפשע כנ"ל. ואם כן גם כאן אף דשתי שכרא ואינו מטריח גם כן לא קני מצד התנאי כיון דאינו בידו שלא ישיג מעות לא מהני כלל אף דשתי כו'. והיה אפשר לומר דבלא גזום רק בשויו אלא דכל דאי אסמכתא כדמסיק בזה מהני עכ"פ על מה שבידו דהא כוונתו היה באמת לקנין רק מ"מ חשיב אסמכתא על מה שאינו בידו אמרינן דעל מה שבידו מהני ודוחק. ועוד דביתר משוי' מא"ל. וצ"ל דאמרינן בזה הוכיח סופו כו' כמו עייל ונפיק אזוזי כו' דהוכיח אך שם לאוקמי בחזקת מרא קמא לא להוציא. ועוד דסתם א"ל דצריך לזוזי לא מזבין כו':

והיה נראה דהטעם דכל דאי אסמכתא היא אף דלא גזים. משום שהרצוי שעל הספק קנין אז לא חשיב רצוי על ודאי קנין. ולכך כיון דיכול לחזור בו קודם שחל במקנה לאחר ל' ומ"מ בלא חזר כשבא ל' חל הקנין דסתמא בדיעה ראשונה עומד כל שלא ידענו דהדר ביה ולכך חל בסתם. ודוקא כשחוזר כנ"ל. מה שאין כן כל דאי דמיד מתחלה אף שנתרצה על הספק מ"מ אחר כך שחל בודאי אין ראיה מדעתו הראשונה שאינו חוזר בו כיון שמעולם לא נאמן ריצוי על ודאי קנין. ולכך בסתם לא חל הקנין אחר ג' שנים שלא פרע וכהאי גוונא. וצריך גילוי דעת להיפוך דמרוצה כמו שתי כו' או לא קפיד כו'. ושוב ממילא מהני קנין הראשון דחל כל שאינו חוזר. רק כיון שאינו בסתם בחזקת שרוצה אינו חל אז כמו דצריך להיות במקום הראוי לקנין אז דחל כנ"ל:

שם הדרא כו' פירי כו' הכא הלואה התם זבינא כו' פירש"י דמיחזי כרבית וכריבית קצוצה דמי ואין אבק רבית אלא דרך מכר כמרבה בפירות כו'. ותמוה כמ"ש תוס'. וי"ל דניהו דאין יוצא בדיינים מ"מ למ"ש הרא"ש והרבה פוסקים דהא דאמר לקמן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא דוקא בממושכן שייך זה דחשיב להוציא משא"כ בלא משכון מנכה לו מחובו ע"ש. וא"כ למ"ש לעיל דהא מלוה לא קני במכר ואיך יקנה אחר ג' שנים בלא מעכשיו הא אז מלוה הוא וע"כ דהיה התנאי בהלואה שאם לא יפרע תוך ג' שנים יהיה מיד המעות לא בהלואה רק לשם מכר על לאחר ג' שנים דשפיר קני אף נתאכלו כנ"ל. וא"כ כיון דלר"נ גם בשעת מ"מ אסמכתא דאין תלי' הא בהא דעכ"פ התנאי בהלואה כשלא יפרע מיד בתורת מכר. ואיך שהדין הוא אי קני או לא לא שייך להתנאי. וא"כ כיון שלא פרע ולא היה הלואה לא היה משכון כלל וכיון דאסמכתא לא קני והוי רבית מה שאוכל אחר הג' שנים שפיר מנכה לו מחובו דלא הוי אפוקי כיון שלא היה משכון כלל למפרע וא"כ שפיר הדרי פירי כשבא לפדותו גם אח"כ מנכה פירות שאכל ומסלקינן ליה. וא"כ י"ל דאף אכל טפי משיעור זוזי ג"כ מוציאין די"ל דרש"י סבר ג"כ כתוס' דמחילה בטעות לא הוי מחילה רק היכא דאלו ידע הי' מוחל. רק דגם כאן שייך דלמא אי הוי ידע הי' מניחו לאכול בשביל המתנת מעות החוב שלא ידחוק אותו לפרוע אף שהוא אסור בפרט להפוסקים דאבק רבית עובר רק המלוה המקבל. ובפרט למאי דקי"ל באכילת אסור דרבנן שא"י לא חשיב אסור א"כ לא חשיב טעות דכיון שא"י ומצד עצמו היה מניחו לאכול כנ"ל. אך להנ"ל כיון דעד שיעור זוזי מזבנין וסלקינן ליה וא"כ שוב מה שאכל טפי צריך להחזיר משום מחילה בטעות דאלו הוי ידע שכבר נפטר מחובו ודאי דלא היה מניחו לאכול יותר וממילא הדרי פירי הכל כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש תוס' לעיל דאף דלא תמכור אלא לי בדמים הללו הוי רבית ואיך במשנה אם לא כו' תהי' שלי מותר. ותירצו דכיון שיכול למכור הקרקע ולפרע לו מותר ע"ש. ולכאורה זה שפיר עד ג' שנים אבל אח"כ הא אינו יכול למכור. אך אז כבר נגמר המקח ואין כאן הלואה. אולם כיון דהוי אסמכתא ולא קני גם אחר ג' שנים. וא"כ אם היה באופן שאינו יכול למכור ולסלקו ודאי דהיה רבית קצוצה רק מ"מ משכנתא דלא חשיב אבק רבית משום דהוי כמכר כמ"ש תוס' נעיל כיון דמתחלתן מתנה שלא יסלקו. אבל אם היה באפשר שניהם שלא יהיה מכר ומ"מ א"י לסלקו היה רבית גמור. וא"כ בהנ"ל באופן זה שהוא מחילה בטעות דסובר שקנה אחר ג' שנים ואינו יכול למוכרו ולפדותו ובאמת אינו מכר דלא קני והמעות הלואה גם אחר הג' שנים, א"כ באופן זה אם היה יודע והיה כן הי' רבית קצוצה רק כשיודע יכול למכור ולפרעו. אבל בשאינו יודע איך נאמר דמחילה בטעות הוי מחילה הא אותה המחילה כמו שהיא בטעות דסבור שקני הוי רבית גמור כיון שבאמת הלואה ואינו יכול למכור דסבור שקני כנ"ל:

ומיושב דלכאורה אינו שייכות למחילה בטעות כלל והנ"ל א"ש. בפשיטות י"ל דרש"י סבר דכל רבית בהלואה אף דרבנן כרבית קצוצה דמיא כמו שסוברים תוס' לדברי רש"י ז"ל ובמשכנתא בלי נכותא כתבו תוס' בעצמם לעיל ס"ד לס"ת דלא מחלק בין כרם לבית ובבתי ע"ח שאמר להדיא רבית גמורה וכ' הטעם כדאמר בתורת זבינא אתי עלה ע"ש. וא"כ גם לרש"י דמחלק בין כרם לבית לענין דאורייתא וכן לענין דרבנן ע"ש בתוס' דאף דצד א' מה"ת היינו דבאופן שיהי' הלואה יהי' ודאי רבית אבל כרם דצד א' וגם באותו צד דהלואה ספק אם יהי' אינו רבית קצוצה. ורש"י כ' ג"כ לעיל ס"ב בתורת זבינא דכל זמן שלא פרע לו כו' הכרם מכור לו עד זמן שפסקו כו' שיכול לפדותה ע"ש וכ' וה"ה כו' מרבה בפירות א"כ רש"י מדמי להדיא משכנתא בלי נכותא לבתורת מכר דהא לכאורה בשלמא בנכותא שייך מכר בעד הנכוי אבל בלא נכותא וצריך לפרוע כל מעות הלואה מה מכר הוא הא אינו נותן כלום בעד הפירות רק המתנת המעות. וכן פירש"י לקמן באתרא דלא מסלקי כו' שנים קצובות הכל מודים דכל אותן שנים כמכר ע"ש לקמן כ"ז דמותר. ובמה נקרא מכר. וע"כ הפי' שמוכר לגמרי בעד מעות שינתן רק תנאי שיחזיר וימכרנה לו בעד סך הזה שנותן לו כמ"ש לעיל ולכך דקבע זמן שלא יוכל לפדות רק אח"כ הוי מכר גמור ע"ת ומותר לרש"י. ובלי זמן כיון שהתנאי בכל עת שירצה צריך לחזור ולמכור לו הוי כהלואה אבל מ"מ חשיב מכר דקי"ל מתנה ע"מ להחזיר אף מיד להחזיר ג"כ חשיב קנין כנ"ל רק דאסרוהו כמו הלואה. וא"כ שפיר משכנתא בלי נכותא הוי רבית דדרך מקח ולכך אין מוציאין. ובנכותא דאינו מכר בעד המעות שוב הוי מכר הפירות בעד הניכוי כנ"ל. משא"כ אי הוי אסמכתא בלי מעכשיו דאינו מכר כלל מוציאין לרש"י ז"ל:

עוד י"ל דרש"י סבר ג"כ דמחילה בטעות דהוי מחילה משום דאי ידע ג"כ היה מוחל כמ"ש תוס'. ורק דנימא הכא ג"כ דהיה מוחל בשביל הרוחת הזמן כמ"ש אך הא אין זה הרוחת זמן כלל אלו ידע כיון שיכול לתבעו מתי שירצה אלו ידעו דאסמכתא לא קני. לא חשיב מרוח כלל. וע"כ דנימא כיון שבאמת עבר זמן א"כ אלו ידעו תחלה יהיה זה מרויח לו זמן כזה היה זה נותן לו הפירות שעד זמן שהיה מרויח לו. לכך יהיה מחילה והא זה היה רבית קצוצה ממש כשמתנה בעד הרוחת זמן כמ"ש הפוסקים ומה"ט לא הוי מחילה כנ"ל:

שם התם זביני. הנה י"ל דהא אינו מובן דמיון הש"ס דגבי מוכר דבר שלא בא לעולם חשיב מחילה שמכר כל הפירות בעד כו"כ וא"כ אחר שבא לעולם שמיט ואכיל מקצת אף שהמוכר חוזר מ"מ על מקצת שאכל המקח קיים ומחזיר חצי מעות אף דאייקר פירי. אבל כאן דהתנה שכשלא יתן עד ג' שנים תהיה הקרקע שלו בעד חובו ואז אי הוי קני הי' נפטר מהחוב וקרקע דמלוה היה אבל כיון דאסמכתא לא קני וזה נותן כל מעות הלואה ופקדה הקרקע למה לא ישלם הפירות הא למחול הפירות והחוב ישאר עלי' מעולם לא נתרצה כלל ליתן לו הפירות בחנם כנ"ל:

דקושית הש"ס מהמותר על דמי הלואה דמשמע הדרי פירי אף דאכל יותר מההלואה ולכך דייק הדרא ארעא והדרי פירי דאף שמחזיר הקרקע בחנם משלם פירות מותר שאכל. וע"ז פריך דיחשב מחילה בטעות דדמי למוכר דבר שלא בא לעולם דעכ"פ נתרצה שהקרקע תהיה שלו דכשיהיה נפטר מחובו תהיה הקרקע והפירות דמלוה א"כ אף שחוזר והדרא ארעא בחנם מ"מ המותר שאכל לא יתחייב דקודם שחזר בו הוי מחילה על המותר כנ"ל כשיהיה נפטר מחובו ודמי לפירות כנ"ל. וא"כ י"ל דזו כונת התוס' התם זביני היינו דמכר הפי' ומה שאכל נשאר קיים בעד דמי המקח לפי חשבון כולם. הכא הלואה ומה שהתנה שתהי' שלו היה רק בשביל מעות ההלואה וא"כ כל שלא אכל כנגד החוב ודאי דחייב דלא נתרצה מעולם למחול כנ"ל כל שיהיה החוב עליו רק אחר שאכל יותר שכבר נפטר. וזה ודאי מחילה במעות אינו מחילה כאלו פרע לו וזה אכל אח"כ דלא חשיב מחילה דסבור שחייב ואינו חייב וכמו באונאה דאנן סהדי אלו ידע לא מחיל כנ"ל. ובפשיטות צ"ל דגם זה חשיב מחילה דעכ"פ נתרצה שיאכל הפירות אחר ג' שנים בלי שישלם בעדם כיון שהיה סבור שקנה ואף דהיה סבור שכבר נפטר מחובו מכל מקום הוי רק בטעות. ולכך באמת לפי' התוס' דהא דמהני מחילה בטעות רק משום דאי הוי ידע היה ג"כ מרוצה כדי דליקו בהימנותיה ע"ש. סוברים באמת החילוק כנ"ל דהתם זביני שייך ליקו בהימנותיה שישאר המכירה כמו שמכר ומהני על מה שאכל. הכא הלואה ולא התנה מעולם ליתן לו הפירות בחנם. זו לע"ד כונת ר"ת דהלוה הקנה בתורת מכר והמכר אינו כלום נמצא דהוי מחילה בטעות כו'. היינו בתורת מכר בעד החוב וזה בטל דהחוב עדיין עלי' כיון דלא קני. דאין הפי' בדבריהם משום דאלו ידע לא היה נותן משום אסור רבית. דלא הוזכר זה בדברי ר"ת בפי' הטעם. רק הדין כו' שאם נתנו בתורת רבית לא היה מוציאין ע"ש. ומשמע דבלאו טעמא דרבית ניחא ליה החלוק בין הלואה לזביני. והיינו כנ"ל:

תוס' הנ"ל לכך אית ל"ל דאפילו היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר דאין לו לחזור כ"ה דליקו בהימנותיה. לכאורה במוכר דבר שלא בא לעולם לא מצינו כלל שלא יהיה רשאי לחזור דליקו בהמנותיה הא אדרבא בש"ס לעיל מחלק בין מה שאירש דלא ס"ד משא"כ מכר שדה שאינו שלו וחזר ולקחה לא שייך ליקו בהמנותיה ע"ש והיינו דשם הטעה אותו דידע שאינו שלו ומכר שייך שיקחנה דליקו. אבל קנין שאינו מועיל מנ"ל דשייך דליקו. אך לעיל ט"ו משמע כן דאמר על מה שאירש דלא סמכא דעתא ע"ש משמע בעבידא דאתי כפירות דקל סמכא דעתיה ושייך דליקו כו' רק כשאינו עושה מעשה בשבילו כגון אורתה אין הוכחה ע"ש. אבל מ"מ ראוי דליקו. והיה נראה דתליא במחלוקת הפוסקים בטור וש"ע ס' רי"ב מה שיוציא האילן יהיה הקדש שיש פ' דחשיב אמירה לגבוה להקדישו. והרא"ש ושאר פוסקים דדוקא כשאמר אקדישנו או אתינא כו' אבל כיון שאומר יהיה הקדש ואינו מועיל אינו מחויב להקדישו דלא אמר שיקדיש ע"ש. אם כן לא שייך דליקו כו' אך מחוסר אמנה עכ"פ הוי דקי"ל גם בדברים כר"י ומכל מקום י"ל דשם אינו מניחו לגמור הקנין שפסק עמו. משא"כ כשגמר הקנין ואינו מועיל דהא במעות דקאי במי שפרע. ואף לר"ל דמעות לא קני מה"ת רק משום מעשה ומ"מ דבר שלא בא לעולם לא. ע"ש בש"ע ס' ר"ד. דלבעה"מ והפוסקים דבנתיקר ותרי תרעי אין מחוסר אמנה. א"כ לר"ת שמיט ואכיל מפקינן. וגם למאי דקי"ל כרב לקמן דפרדיסא אסור וכ' תוס' לעיל ס"ד מה שעזי חולבת כו' דמקדים קדים שהפירות ישנם כלל אסור וא"כ מוכר פירות דקל שאינם כלל ודרך להוזיל אסור ולא שייך מחוסר אמנה כמבואר בש"ע דליכא מי שפרע כשאסור וכ"ש מחוסר אמנה. ולמה אמר סתם שמיט כו' לא מפקינן. וצ"ל כיון דנקיט לישנא דיכול לחזור מיירי שאין אסור דלא אוזיל גבי'. והיה נ"מ לדינא:

אך י"ל כיון שא"י והוא אסור דרבנן אם היה מרוצה שייך אלו ידע כמ"ש לעיל ואינו נראה. ועוד דקשה הא קי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא מהני דאלו הוי ידע היה מיאש ובש"ס מדמי שם פ' א"מ שליחות ומחילה ע"ש. ולמה יועיל כאן מחילה בטעות משום אלו הוי ידע היה מוחל. וי"ל או כמ"ש הש"ך בדבר שאינו מקפיד דאלו ידע לגמרי היה ג"כ נותן משא"כ ביאוש אלו ידע היכן הוא לא היה מיאש רק ידיעה במקצת שנאבד ע"ש א"כ גם כאן כנ"ל כאינו מקפיד. וא"כ באסור שוב הוי כיאוש שלא מדעת דאלו ידע הכל שאסור לא היה מוחל. או דהטעם משום מצוה כדאמר בכלך אצל יפות דוקא תרומה משום מצוה ניחא לי' ע"ש כן שלא יהא מחוסר אמנה. וא"כ ג"כ באסור לא שייך אך טעמים הנ"ל ליתא דגם בתרומה דמצוה דוקא מרוצה לבסוף דאומר כלך כו' אמרינן איגלאי למפרע משא"כ במוחה לבסוף וכמ"ש תוס' כ"ב ד"ה אם. וכאן הא חוזר בו בסוף. גם טעם ש"ך מוכח דגמ' שם כל הנ"ל דמייתי אף דאלו ידע הכל לא מהני. וצ"ל החילוק דשם עתה שא"י שנאבד לא מיאוש כלל רק אלו ידע כו' וזה לא מהני. משא"כ כאן דגם עכשיו מוחל שיודע שזה אוכל הפירות שהיה שלו ומרוצה. רק דטעות בריצוי שסובר שקנאם וא"י לחזור. ולכך כל שאין טעות ברור דאפשר אלו ידע היה ג"כ מרוצה אין מבטלין המחילה:

אמנם עדיין קשה דהא קי"ל העודר בנכסי גר וסבור שהן שלו לא קני דאין זה כונה לקנות וממילא גם הקנאה אין זה דסובר שהוא שלו מכבר א"כ ריצוי זה אינו מחילה כלל כיון דסבור שכבר שלו. וא"כ אפי' היה ודאי דאלו ידע היה מוחל היה יאוש שלא מדעת דלא מהני כיון דאין כאן מחילה עכשיו כלל:

והיה אפשר לפרש דלא תלינן כלל בטעות כמו שכתבו תוספות לעיל דיבור המתחיל אי קפיד כו' משום דידע דאסמכתא לא קני כו' אף שעשה מקודם הפסיקה דאסמכתא מ"מ מסתמא נודע לו. או ידע מיד ומ"מ הסמיכו כנ"ל. וכן מוכר דבר שלא בא לעולם אין מוכרח שטעה דאף שידע מכר ויקיים דיבורו. דמסתמא לא תלינן בטעות בדין. רק כיון דלא עבדי אינשי דיהבי מתנה כו'. דמהאי טעמא בסתם להרבה פוסקים אינו במתנה כנ"ל לכך יש סברא יותר לתלות בטעות כיון שהיה פסיקה קודם כן. ואם כן אמר שפיר התם זביני תלינן שידע ומ"מ אינו מתנה רק מכר ואף דיכול לחזור ואינו חוזר הוא משום דליקו בהימנותי' שאינו ראוי לחזור כנ"ל. ועל זה הניחו לאכול ואם כן אף דמהני חזרתו על מה דלא שמיט. אבל על מנת שאכל לא מהני מה שאין כן הכא הלואה. ואי ידע והניחו צריך להיות מחילה ומתנה שעדיין חייב לו כיון שחוזר. וגם דל"ש דליקו דאסור תלינן בטעות. אך משמע מתוס' דדוקא לבטל המחילה אמרינן שמא ידע דאסמכתא לא קני:

עוד יש לומר להפוסקים דאומר לחבירו אכול עמי חייב לשלם דסתמא לאו מתנה וכן דור בחצרי וב' דעות בש"ע ואם כן שייך סברת תוס' דלעיל דאין הוכחה כלל שמחל דילמא ידע דאסמכתא לא קני והניח לאכול ובאמת יצטרך לשלם לו כאומר אכול פירות כו'. וכן מוכר פירות דידע דלא קני ויצטרך הוא לשלם כמו ששוים כנ"ל. ולא הוי כלל מחילה אף בטעות. דהא תוס' ד"ה הנ"ל כתבו דכשי"ל שיודע דלא קני מבטל הוכחה דמחילה כנ"ל. אך י"ל דהא ק"ל כתובות פרק א"נ כסבורין של אביהן הן משלמין דמי בשר בזול עיין שם. דכסבור ששלו ואכלו משלם שליש פחות משויו דאלו ידע שאינו שלו היה מקמץ עיין שם. וא"כ כאן ניהו דהוא ידע דלא קני לוקח אבל עכ"פ הוא יודע דלוקח סבור שקנה דעשה קנין זה ואם כן גם אם כוונתו שמניחו לאכול כדי שישלם מ"מ ישלם בזול פחות שליש דסבור ששלו כנ"ל. ואם כן שוב לא היה לו למוכר להניחו לאכול סתם. דבשלמא בשאר אומר אכול כיון דסתמא ע"ד לשלם אם כן גם האוכל יודע וחייב הכל כשוי' ושוב לא היה זה צריך לפרש. מה שאין כן כאן דעל כל פנים יודע שלוקח סבור דשלו וישלם פחות ושוב לא היה לו להניחו סתם. וע"כ דבאמת מחל רק בטעות ושייך כנ"ל דמהני. אולם בהלואה כמו דקי"ל לעיל ס"ד דאף דדר בחצר של חבירו שלא מדעתו פטור דבזה נהנה וזה לא חסר פטור הלוהו ודר חייב. וממילא כמו כן זה לא נהנה וזה חסר אף אי פטור מכל מקום בהלוהו חייב. ועיין ברא"ש דנשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך שוים. וממילא כאן שפיר הניחו לאכול דאף דסבור דשלו ואכלו דמשלם רק בזול דלא חשיב נהנה דהיה מקמץ אף שזה חסר כל שוים. מ"מ בהלואה ואכל דסבור דשלו יהיה חייב לשלם הכל כמו בדר כו' בזה נהנה כו' דחייב משום שלא יהיה כמו ריבית. ואם כן שפיר אף אלו ידע והניחו לאכול אינו מחילה רק ע"ד לשלם ויהיה חייב הכל. ושפיר אמר הכא הלואה כו'. כן י"ל דרך פלפול. אמנם לשון ר"ת ז"ל לא משמע שנתלה דבאמת יודע. רק אלו היה יודע היה מרוצה ואינו טעות. וקשה כנ"ל דהא עודר כו' לא חשיב קנין כלל:

ונראה עיקר דחלוק בין מה שצריך קנין בגוף הדבר וכסבור ששלו לא חשיב כוונה לקנות. וכן במקנה גם כן לא חשיב הקנאה כיון דסבור ששלו ואינו מקנה לו כלל אבל במחילה דאין צריך קנין אלא סילוק שפיר חשיב מסולק במה שמרוצה מה שזה אוכל הפירות ואין לו תביעה עליו וכמו שכתב הגהת אשרי דהוי יאוש וקנאו זה עיין שם דחולק על ר"ת. אבל לע"ד שגם ר"ת ז"ל סובר הסברא כנ"ל. דכמו דיאוש יליף משמלה כו' דאין לו תובעים כו' ביאוש כיון שמסולק שאינו תובע. כן בהנ"ל דעכ"פ אין לו תובעין אף דאינו חשיב הקנאה דסבור דשלו כנ"ל. ואם כן כמו דק"ל דיאוש כדי לא קני ומכל מקום אם אכלו אחר יאוש פטור. והיינו דבמה שאין לו תובעין לא קנאו זה רק כל זמן שאין תובעין פטור אבל כשיש תובעין חייב ושפיר כשתבעו חייב דלא קני וכמו דבר שאין מקפיד דבידו להקפיד עליו. אבל מאכיל אחר יאוש פטור דבשעה שאכלו אינו מתחייב כלל דאז אין לו תובעין. ושוב מה יתחייב אחר כך וכמתנות כהונה דאכלו פטור. ולכך חשיב שפיר מחילה במה שאכלו ברשות אחר שבאו לעולם דאז היה זה מסולק ומתייאש וניהו דלא קנאו ויכול לחזור ולתבוע מ"מ מה שאכל אז פטור כנ"ל. רק דר"ת ז"ל סבר דמ"מ בטעות אינו מועיל דבשלמא יאוש דגזלה ואבדה. אינו טעות דהיה ראוי להתייאש אז. מה שאין כן בזה אלו ידע הדין לא היה עומד להתייאש כלל אז דיכול להוציא ממנו שאינו גזלן והוי בטעות דאינו מועיל. ועל זה שפיר כ' ר"ת דלא חשיב טעות דדילמא אלו הוי ידע היה גם כן מוחל. ואם כן אדרבה להיפוך כמו דק"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן אלו ידע כיון דהשתא לא מייאש. רק בדבר שודאי עומד כמו כן כאן דעכשיו הוי מחילה וסלוק רק דיבטל משום טעות דאלו הוי ידע שוב צריך ברור דאלו הוי ידע לא היה מסתלק שיהיה ודאי דאם לאו הכי הוי כמו יאוש שלא מדעת כיון. דעכשיו מחיל כנ"ל. ובודאי טעות כדלא שייך ניחא ליה בזה לר"ת לא הוי אף מחילה וסילוק דאינו מועיל כיון דטעות ברור וחייב לשלם כנ"ל. וא"כ יהיה דוקא שמיט ואכיל אבל שמיט לחוד והן בעין צריך היה להחזיר:

אולם הנימוקי יוסף כתב דר"ת ור"י פסקו מכאן במכר שטר חוב בלי כתיבה ומסירה וגבה הלוקח אין צריך להחזיר אף דחוזר בו אחר כך משום שמיט ואכיל כנ"ל. ומשמע דגם שהן בעין שמיט לחוד גם כן הוי מחילה כנ"ל. וי"ל גם כן כדבר שאינו מקפיד דכשכבר זכה בו ולקחו כל שלא הקפיד ודאי דלא מהני כשמקפיד אחר כך מה שאין כן קודם שזכה יבא להקפיד ולא יזכה מי לקחו אחר כך כנ"ל. אמנם מוכרח טעם זה דא"ל כן עדיין קשה דבשלמא אכלו דנתחייבו על שעה שמפסידו. וכיון שאינו מפסיד אז וברשותו עשה פטור. וכאומר קרע כסות בלא א"ל בתורת שמירה דאף שלא א"ל על מנת לפטור פטור. וכן גם אמר קרע כסות זה וטעה וסבור שאינו שלו והוא שלו מ"מ פטור הלה שקרעו על פי ציויו כיון שבאמת שלו ולא איכפת ליה בטעותו ולא נתחייב. וכן בהנ"ל כמו שצוה לאכלו ואף דהיה שסבור שאינו שלו מ"מ כיון דבאמת שלו פטור על מה שהפסידו בציויו כנ"ל. אבל כשבעין בשלמא אי מחילה מהני בדבר שלא בא לעולם היה שפיר זה ב' דברים שמוכר השטר חוב בלי כתיבה ומסירה דזה לא מהני שיקנה שיוכל לגבות החוב ומצי הדר. ביה. אבל זה שנכלל בהמכירה שיגבה החוב ויהיה שלו מה שיגבה זה מחילה ואין צריך כתיבה ומסירה רק מחילה שלא יצטרך לשלם לו ואף שבטעות מהני כנ"ל. וכן מוכר פירות כו' ניהו דלא קני שלא יוכל לחזור בו מ"מ לענין שכשיטלם לא יתחייב להחזיר לו זה רק מחילה ומהני דבר שלא בא לעולם ואף בטעות מהני. אבל למה שכתב הר"ן בת' ופ' בש"ע דלא מהני מחילה בדבר שלא בא לעולם שמוחל על חיוב שיתחייב ע"ש. ואם כן בתורת מחילה לא מהני גם כן שהחוב שיגבה לא יצטרך להחזיר לו מחילה זו קודם שמתחייב הוי דבר שלא בא לעולם. וכן פירות דקל אותו שכשיקחו ויהיה חייב להחזיר לו ומוחל שלא יצטרך הוי דבר שלא בא לעולם. וכיון דגם אחר שבא לעולם יכול לחזור בו מהני חזרתו אף דשמיט. דבשלמא אכיל אינו מתחייב כלל כיון דברשות וכמו קרע כנ"ל. מה שאין כן בעין דבר שלו דעדיין החיוב להחזיר. ורק משום מחילה וזה לא מהני. ובשלמא להג"א גם זה מהני כיאוש אף שבטעות מה שאין כן לר"ת כנ"ל. וגבי מכירת שטר חוב. נראה דהטעם דהוי כפוטר להלוה כשיתן לזה שלקח השטר חוב כיון שנכלל במכירה שישלם לו הלוה. וממילא כשפרע על ידי המכירה בציוי המוכר והמלוה שפיר נפטר מחובו דנגדו הוי מחילה בדבר שבא לעולם דכבר מחוייב. וכאומר תן לפלוני ותפטר מחובי וכל שלא חזר בו הוי ברשות כנ"ל. וממילא כיון דמעות הפרעון של לוה היא ונתנו ללוקח ממילא קנאו ואינו מתחיל חיוב כלל עליו להחזיר המעות למוכר והוי כאכיל כנ"ל. אבל בפירות דקל יש לומר שפיר כפשטא דש"ס דוקא אכיל. דבעין לא קני אותם והחיוב עדיין להחזירם לו כיון שחוזר בו אף דשמיט היה ברשות מ"מ לא קנאם והמחילה היה קודם החיוב כנ"ל. דגם כן יכול לחזור כיון שהיה דבר שלא בא לעולם כנ"ל. וי"ל לר"ת דשמיט לחוד לא מהני. דאם לא כן למה נקיט שמיט ואכיל כנ"ל. הוי ליה למימר רבותא שמיט לחוד כנ"ל. אך אם היה סברת ר"ת כנ"ל. גם אז היה בטעות הרצוי גם כן לא היה מחוייב כיון דאינו מתחייב במה שהפסיד ברשותו לא איכפת ליה בטעותו. מ"מ מה שנהנה מחוייב כמו תחב לו חבירו כו' כתובות פרק א"נ. ואם כן י"ל דגם שהן בעין מהני כיאוש באבידה דבהיתירא, אתי לידיה דאם לא היה מקפיד וזכה בו לא מהני קפידא שלו אחר כך כנ"ל. כן כיון דשמיט ולקחן קודם חזרה שהיה מסולק וכלא מקפיד זכה ולא מהני חזרה אח"כ. רק כשהוא בטעות לא מהני כמו שכתבתי לעיל דלא דמי ליאוש שכאן היאוש בטעות דלא היה עומד להתייאש כנ"ל:

ולכך בזביני דאינו טעות. ברור מהני. וא"ל איך יזכה משום דשמיט הא גם היה הפקר הוי עודר בנכסי גר וסבור ששלו דלא קנה. וכאן סבור דשלו דקנאו במחובר בקנין כסף או שטר אי קני דבר שלא בא לעולם וכל שכן במתני' דסבור שגם הקרקע שלו. מ"מ זה אינו דדוקא עודר קנין חזקה וכהאי גוונא אבל מטלטלין שמכניסם לרשותו חצרו של אדם קונה שלא מדעתו ומהני שמיט כנ"ל. אך להפוסקים דמכר לא חשיב זכות אם כן בפירות דקל אין חצר זוכה. אך כיון דכבר קנה וגילה דעתו שרוצה חשיב זכות. ועוד דעדיין יוכל לחזור בכור בשלשים כו' כל שלא משך הכל ויהיה הברירה בידו ולכ"ע זכות:

ומיושב בזה תמיהת הג"א על ר"ת שכתב דרבא היה סבר טעם ר"נ דמחילה בטעות הוי מחילה. וכיון דרבא פירש כן למה נאמר פירוש אחר עיין שם. ולמ"ש יש לומר דרבא לטעמיה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ואמר התם כ"ב ע"ב דלדידיה אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה איגלאי דגם מעיקרא הוי ניחא ליה. כיון דעומד לכך ולכך עיין שם. א"כ גם להיפוך כן במוכר דבר שלא בא לעולם כיון דהשתא חוזר בו ולא ניחא ליה דליקו בהימנותיה איגלאי דגם מעיקרא לא הוי ניחא ליה והי' מחילה בטעות לגמרי ומ"מ מהני ופריך ליה שפיר לר"נ ומשני דלרבא כנ"ל ע"כ הי' חלוק דר"נ דהכא הלואה משום ריבית וגם בזה רבא לטעמי' דסבר לקמן אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה דגם באבק ריבית לא חשיב אביקי אם כן שפיר בהלואה בתורת ריבית הדרי פירי היינו כנגד החוב להיות הדרא ארעא בחנם. וגם אמותר יש לומר כמו שכתבתי לעיל שתולין שבתורת ריבית כל שממתין חובו. מה שאין כן כשפקע חובו אינו עומד למחילה כלל גם בתורת ריבית והוי כדבר שיש בו סימן דמודה רבא דלא הוי יאוש ע"ש. ועל זה השיבו ר"נ איילונית דמחילה בטעות הוי מחילה אי נימא דאיגלאי מדהשתא לא ניחא ליה למפרע כו' גם שם כשחוזרת נימא כן. ועל זה אמר הש"ס ולא היא לא אונאה תיובתי' ולא איילונית ריעותא דבאמת אין טעמו של ר"נ דבטעות הוי מחילה דק"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ובאבק רבית סילוקו בלא זוזי אפוקי היא. רק אונאה לא ידע דלמחול. וכן כל מחילה בטעות לא מהני דאלו ידע לא היה מוחל ואיילונית לא סייעתא דניחא לה כו' ואלו ידעה היתה גם כן מוחלת שוב אף דעכשיו לא ניחא לה לא אמרינן מדהשתא לא ניחא כו' דק"ל יאוש שלא מדעת כאביי ולא אמרינן מדהשתא כו'. וממילא זה הטעם בפירות דקל גם כן דמהני שמיט ואכיל משום דאלו ידע היה ניחא ליה כדי דלוקי בהימנותיה. ואף דעכשיו חוזר בו לא אמרינן איגלאי. וא"כ מסיק הש"ס ממש חילוק זה של ר"ת כנ"ל ואתי שפיר. וכנראה מנימוקי יוסף לר"ת ז"ל הפירוש הוא דבדבר שלא בא לעולם שייך לוקי בהימנותי' דהמכירה היה ברצון רק גזירת הכתוב שאין מועיל קנין בדבר שלא בא לעולם אמרינן שלא נשתנה רצונו כל שלא חזר בו ואלו הוי ידע היה גם כן מרוצה אז. מה שאין כן הכא הלוואה היינו דעיקרו הלואה והיה קנין הקרקע אסמכתא רק להבטיחו פירעון ההלוואה אם כן מעולם לא היה ברצונו למכור דזה הטעם דאסמכתא לא קני. ממילא לא שייך לוקי בהימנותיה לקיים המכר. דהא לא נתרצה כלל. ולשון ר"ת בתוס' שלפנינו לע"ד לא משמע כן שכ' הכא הלואה דהלוה לא הקנה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא לא קני' ע"ש. ועיקר חסר ולמה כ' דלא הקנה אלא בתורת מכר אדרבה היה לו לומר שלא רצה להקנות בתורת מכר רק לאסמכתא. ולפי' שכתבתי לעיל מדוייק דלא נתן בתורת מחילה מעולם רק מכר בעד החוב וכיון דמכר אינו כלום ועדיין חייב הוי מחילה בטעות דלא מהני כנ"ל. ויש נ"מ בין פי' הנ"ל לדינא:

ומ"מ אפשר לר"ת דהוי ספק הך דאלו ידע ולכך דוקא שמיט ואכיל אינו יכול להוציא. מה שאין כן בעין מוקמינן על חזקת מרא קמא בספק קנין אף במטלטלין וכ"ש בעין מתניתין דהספק על הקרקע והדרי ממילא הדרי פירי אף דאכלן כמו שכתבו תוספות פרק חזקת בבא בתרא דכיון דהדרי ארעא כו':

אך אם כן לא היה גמ' צ"ל הכא הלואה דאף שהי' דומה לפירות מ"מ כאן הספק על הקרקע והדרא ממילא צריך לשלם. מה שאין כן בפירות דהספק על התשלומין אם כן מוכח דלא מטעם ספק אתי עלה כנ"ל אלא מטעם ודאי דכל שאין טעות ברור דאפשר אלו ידע היה גם כן מרוצה שפיר נשאר המחילה קיימת ואמרינן אין ספק טעות מוציא מידי ודאי המחילה. ומהני נגד חזקת מרא קמא כיון דחשיב תפיסה ברשות עכ"פ אם כן שמיט לחוד י"ל גם כן דמהני. ומ"מ אינו מוכרח דבש"ס ריש פרק הגוזל ב'. באחר יאוש אף דלא קני מ"מ בא אחר ואכלן פטור וכשבעין צריך להחזיר. ומשמע התם דמדמי מעות רבית שאצל היורשים כו' דחשיב כיאוש כיון שנתנו מדעת אף דחשיב מחילה בטעות כמו שכתבו תוספות שם מ"מ חשיב ליה הש"ס כגזל אחר יאוש והוא ממש הסברא שכתבו לעיל. ומ"מ כשבעין חייב רק אכלן פטור עיין שם. וי"ל גם מחילה בטעות גבי פירות גם כן כן באכיל פטור כנ"ל כלשון הש"ס דבאמת בכל דבר שמצוה לעשות בציויו הוי כעושה בשליחותו וכשמפסידו בציוי ודאי דפטור. ומ"מ כל שבעין יכול לחזור בו דאין רצוי קנין כנ"ל:

בנמוקי יוסף הוכיח דאקני אף דמשתעבד לא עדיף מדבר שלא בא לעולם לר"מ דיכול לחזור קודם שבא לעולם. ולע"ד אינו מובן דבשלמא דמקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ הוי כלאחר ל' דאז חל כשבא לעולם ומצי הדר ביה דאתי דיבור כו'. מה שאין כן לדידן דדבר שלא בא לעולם אי"ל אם כן ע"כ שיעבוד דמהני משום דגופו משתעבד חל מיד וממילא הוי כמעכשיו דאינו יכול לחזור בו דאם הי' יכול לחזור ולא חל עד דקני ממילא לא היה חל כלל כשאר דבר שלא בא לעולם. וצ"ל דסובר דהיה תקנת חכמים בשיעבוד שיועיל דבר שלא בא לעולם וממילא לא העדיפו מ"ל ר"מ דחל אח"כ:

גם י"ל דהא אף דאקני רק שיעבוד אינו עליו כשמכרם. והיינו דנכסי ערבין כו' שעליהם הלוה וסמכא דעתי' מה שאין כן דאקני בערב לאחר מתן מעות כנ"ל. וא"כ בפירש דאקני שסומך ע"ז ערבין בי' גם שקונה אחר כך דעל ספק זה סמך כשיקנה שיהיה משועבד כנ"ל. וממילא לא מהני תורת הלוה דמ"מ כשקונה נשתעבדו בע"כ דע"ד כן הלוה. ומ"מ לוה ולוה שפיר מספקא להש"ס כנ"ל:

שם אונאה וקשה נהי דמחילה בטעות מהני מ"מ לא תונו כ' וצריך לתקן הלאו בהשבה. והא רבית דיהיב מתנה גמורה וחייבה תורה בהשבה. וצ"ל דניליף משם דלא הוי מחילה מדחייב רחמנא. אך דוחק כיון דמחילה זו ע"י שהונהו חייבתו תורה. וצ"ל דהא לא כתיב להדיא השבה באונאה. וע"כ מסברא בגזל ואם כן אי הוי מחילה אדרבא ילקה על הלאו ולא יקוים העשה בהשבה כמחזיר אבידה בהמתין עד שנתיאש דמתנה הוא דיהיב כיון שכבר קנאה וכן באונאה אם היה משום מחילה כנ"ל. אך רבא לטעמיה הא סבר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ואדרבא ברבית בעי קרא דוחי אחיך שנתק' תורה מגזל להעמידו בעשה ע"ש ריש תמורה. ואם כן באונאה דליכא קרא אי עביד לא מהני. וי"ל דשם ברבית גם לוה עובר שייך אי עביד לא מהני דמה שמקנה אינו כלום. מה שאין כן אונאה דהמתאנה אין איסור ומהני מחילתו. ואף דעבד המאנה אסור מ"מ מחילה א"צ קנין ויפטר ופריך שפיר:

ואיבעית אימא מתני' דא''ל מעכשיו קנה. אם לא אתן לך עד שלש שנים דלאו אסמכתא היא אלא קנין גמור היא שע''מ מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואזולי אוזיל גביה וזה קיבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד שלש שנים יקבלם והפירות לרבי יהודה לוקח אוכלן ולרבנן משלשין אותן: בזמניה קניא. קס''ד הגיע זמן ולא נתן לו מעותיו: בלא זמניה. קודם שהגיע: אשכחיה. לוה: בגו זמניה. וא''ל קני לא אפדנה עוד: קני. דגמר ואקני דאי לא למה ליה למימר ליה הלא אין יכול עכשיו לתובעו: לא ליתי ליטרדן. ולדחייה בעלמא משום כיסופא: אשכחיה. ביום הזמן: דשתי שיכרא. בחנות אין זה עצב לחזור אחר פדיון שדהו ודעתו לשקעה: לפכוחי פחדיה. להפיג דאגתו שדואג על המעות דכתיב (תהלים קד) ויין ישמח: אי קפיד בדמי. אם מקפיד במכירת חפציו שלא לפחות משוויין: ודאי קנה. אינו חש אם תשקע שדהו: דלא תיתזיל ארעיה. שאם יראה אותו מחזר אחרי מעות ומוכר נכסיו בפחות מוזיל קרקעותיו ולעולם אנוס הוא ולא גמר ומקני: קפיד בארעא. שלא ימכור שום קרקע אפילו בשווייו: למיגבא ביה מיניה. קונה בה כנגד מעותיו ואם בא לפרוע המעות לאחר זמן לא יקבלם: סוף סוף אסמכתא היא. דלא א''ל קני לגוביינא אלא אם איני נותן לך מכאן ועד שלש שנים הדר הויא לה אסמכתא דכל דאי. אסמכתא הוא: אלא אפותיקי דרב פפא היכי דמי. דגבי אסמכתא תיהוי אפותיקי: דא''ל לא יהא לך פרעון אלא מזה. אף בתוך שלש שנים ואם אין אני נותן לך מגופה כנגד מעותיך עד שלש שנים תהא כולה שלך בהא אמר רב פפא דאע''ג דלא קניא למיהוי כוליה דידיה לאחר ג' אפותיקי הוי למגבי מיניה דבלאו אסמכתא נמי שווייה אפותיקי: מגבית לי. כנגד מעותי מעידי עידית דאית לך: בידקא. שטף נהר שטפה לעידי עידית וכשבא זה לגבות מן העידית כפי תנאו אמר לו לא תיגבי אלא מבינונית אחרת שיש לי: כי אמינא לך אנא. לגבות מעידית: גבי מהאי חמרא. ופסק דמים ולבסוף אייקר: והדרא פירי. לאחר שלש אם אכלן לוקח: מחילה בטעות. כי האי דהמוכר סבר שהיא קנויה ללוקח ומן הדין אוכל פירות ומוחל על אכילתו: מוכר פירות דקל. קודם שחנטו פירותיו: עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו. אם בא לחזור בו קודם שחנטו פירותיו חוזר דאפילו למ''ד (יבמות דף צג.) אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי שבא לחזור אחר שבא לעולם: משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו. דקסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בשעת המכר שיהיה המכר חל לכשיבא לעולם: אף משבאו כו'. דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם: לא מפקינן מיניה. שהרי כל זמן שלא חזר מחל על אכילתו ואע''פ שבטעות שלא היה יודע שיוכל לחזור מחילה היא: הכא הלואה היא. ומיחזי כרבית שמתחילה בהלואה בא לו וכרבית קצוצה דמי ואין אבק רבית בדבר הלואה אלא בדבר מכר כגון המרבה בפירות דמתניתין (לעיל ס:):
אי קפיד בדמי קני. פי' בקונטרס אם מקפיד במכירת חפציו שלא לפחות משויו קנה קשה דא''כ הל''ל דלא ליתזלו מטלטלין ואמאי קאמר דלא ליתזל ארעיה ועוד דהא דמקפיד למכרן בפחות משויין דלמא משום דידע דאסמכתא לא קניא אע''ג דאית ליה לאהדורי אזוזי אי לא אסמכוה היינו משום דליקו בהימנותיה אבל למכור בפחות לא וכן מה שפירש אי קפיד בארעא למוכרה אפי' בשוויה ודאי קני ואמאי דלמא קפיד משום דאסמכתא לא קניא ונראה לפרש אי קפיד בדמי שהקפיד בשעת הלואה ליקח עליה שוויה בזה התנאי א''כ דעתו היה לשקעה ביד המלוה ופריך דלמא כי היכי דלא ליתזל ארעיה אינו רוצה לעשות שום תנאי שיש בו זלזול אלא אי קפיד בארעא שאינו רוצה לעשות תנאי זה בשום קרקע אלא בזו א''כ אין בדעתו לפדותה: ואי אמר קני לגוביינא מי קני הא אסמכתא היא. וא''ת והא משמע בסוף פירקין (דף עג:) דלא הוי אסמכתא אלא היכא דאין בידו אע''ג דלא גזים כי ההוא דיהיב זוזי לחבריה למזבין ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה או היכא דגזים אע''ג דבידו כי ההיא. דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי אבל אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא (שם.) דלא גזים ובידו לא חשיבא אסמכתא והכא מאי אסמכתא איכא אם נותן לו קרקע בחובו וי''ל דחשיב כמו גזים לפי שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו כלל ובסמוך גבי חמרא דאמר כל דאי לא קני אע''ג דחמרא למכירה קאי התם נמי כמו גזים חשיב לפי שעדיין לא היה זמן מכר היין ונותנו עתה בזול: התם זביני הכא הלואה. פירוש בקונטרס הכא הלואה ומתחזי כרבית שמתחילה בהלואה בא לידו וכריבית קצוצה דמי ואין אבק רבית בדבר הלואה אלא בדבר מכר כגון המרבה בפירות דמתניתין וקשה דאם כן פליג רב נחמן אדרבינא דאמר בריש פירקין (דף סב.) משכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ועוד דאמר לקמן בשמעתין משכנתא באתרא דמסלקי אכל טפי לא מפקינן מיניה ומשמע דליכא מאן דפליג ועוד דמשמע לפירוש הקונטרס דבמסקנא לרב נחמן מחילה בטעות הויא מחילה בר מהלואה משום דמיחזי כרבית ובכל דוכתין משמע דמחילה בטעות לא הויא מחילה לרב נחמן בחזקת הבתים (ב''ב דף מא. ושם ד''ה אמר) גבי רב ענן דשקיל בידקא בארעיה א''ל מחילה בטעות הויא ולעיל בריש המפקיד (דף לה.) גבי ההוא דאפקיד כיפי דאמר שומא בטעות הואי ותני נמי (נזיר דף לא.) ב''ה אומרים הקדש טעות אינו הקדש ובספ''ק דגיטין (דף יד.) אמרינן כל קנין בטעות חוזר ומפר''ת הכא הלואה דהלוה לא הקנה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא לא קניא נמצא דהוי מחילה
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד