בבא מציעא סג ע"ב

בבא מציעא סג ע"ב - Steinsaltz

that we say: What difference is it to me if he referred to the produce, and what difference is it to me if he referred to the produce’s value, meaning that we do not require the payment to be in the form of the produce stipulated, we therefore also say: What difference is it to me if he referred to the produce’s value, and what difference is it to me if he referred to the produce, and therefore one may set a price by the market rate. And this is permitted even though he does not have produce at the present moment. Since he could purchase it if he wished it is considered as though he had the produce in his possession, and therefore one may make an agreement with another to provide him with produce at a later date in accordance with the current price.

Rav Pappa, and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, raised an objection to the opinion of Rava from the aforementioned baraita, which explicitly teaches: With regard to all of them, if he has the produce in his possession, the transaction is permitted, and if he does not have it, the transaction is prohibited. Rava said to them: The tanna there is referring to a transaction for the repayment of the debt conducted after a loan has been given but before it has been repaid, whereas here Rabbi Yannai is dealing with an actual sale, without any loan at all, and therefore there is no interest involved.

Rabba and Rav Yosef both say: What is the reason that the Sages said one may set a price by the market rate and that one may do so even though he does not have the produce in his possession? Because the buyer says to the seller: Your favor is taken and thrown on the thorns. In other words, I am deriving no benefit from my transaction with you, as how have you helped me? If I had money in my hands I would buy the produce myself in the towns of Hini and Shili, nearby market towns, at an inexpensive price. Consequently, the acquisition of produce at the current market rate is of no benefit to him.

Abaye said to Rav Yosef: But if that is so, according to this same logic it should be permitted to lend a se’a of produce for a se’a of the same produce, as the lender can say to the borrower: Your favor is taken and thrown on the thorns, since he says to him: I stand to gain nothing from the se’a you will later give me, as the price of my wheat would increase if it were to remain in my granary, and therefore the loan does not benefit me at all, for will the wheat burn in my warehouse [be’akalbai]? Rav Yosef said to him: The two cases are different, as there it is referring to a loan, and consequently there is a concern about interest, whereas here it is a sale.

Adda bar Abba said to Rava: But with regard to establishing the repayment of the loan upon produce valued at the market rate, the buyer does stand to gain from the agreement, as, if he would have to go to acquire produce elsewhere, he would have to give a dinar to a broker, and therefore he gains a dinar from the early payment. Rava said to him: The case is one where the buyer also gives the seller the broker’s fee. Rav Ashi said: There is generally no need to add this fee, as a person’s dinars serve as a broker for him. One who has ready cash has no need for the services of a broker.

§ The Gemara addresses a related issue. Rabba and Rav Yosef both say: One who gives money in advance to purchase produce at the advance price that is in effect shortly after the harvest but before the market price is set must present himself at the granary when the seller is threshing his produce.

The Gemara asks: For what reason is he required to be there? If it is in order to acquire the produce, he does not acquire it by merely being present there, as the acquisition is not completed until he pulls the actual produce. And if it is in order for the seller to accept upon himself, in the event that he reneges on the transaction, the curse of: He Who exacted payment from the people of the generation of the flood, and from the people of the generation of the dispersion, will in the future exact payment from whoever does not stand by his statement (see 44a), even if the buyer does not present himself there the seller also accepts upon himself the curse of: He Who exacted payment. This curse is in effect for anyone who reneges on a transaction after the money has been paid.

The Gemara explains: Actually, the reason he must go to the granary is for the seller to accept upon himself the curse of: He Who exacted payment, for the following reason: One who gives money in advance to purchase produce at the advance price gives it to two or three different sellers, in order to ensure that he will collect a profit. Consequently, if he presents himself to the seller when he is threshing his produce, the seller relies upon him, as he knows the transaction will proceed. But if the buyer does not present himself to the seller when he is threshing his produce, the seller could say to him: I said to myself that you must have found better produce than mine, and you took that produce. Since the seller is unsure if the transaction will be completed, he may change his mind and sell to a different buyer.

Rav Ashi said: Now that you have said that the reason is due to the seller’s relying upon him, it can be concluded that the buyer does not have to go to the seller’s granary in order to convince him that he intends to uphold the transaction. Rather, even if the buyer finds the seller in the marketplace and says to him that he will not retract his offer to buy the produce, the seller will likewise rely upon him.

§ Rav Naḥman said: The principle with regard to the halakhot of interest is: Any payment for his waiting, meaning any additional sum added in consideration of the fact that the lender delays claiming his money, is forbidden. And Rav Naḥman also said: In the case of this one who gives money to a wax seller to purchase loaves of wax from him, and loaves of wax go at the current rate of one dinar for four loaves, and the seller said to him: I will give you wax in the future at the rate of five loaves for each dinar if you pay me now in advance, if the seller has wax with him at the time of the transaction, it is permitted to sell at a discounted rate because he is in need of cash. But if the seller does not have wax with him, it is forbidden, as the extra loaf given is interest.

The Gemara asks: Isn’t this obvious? It is clearly interest. The Gemara answers: No, it is necessary for a case where the seller has credit in the town, and therefore he could receive wax from others. It is necessary lest you say: Since he has credit in the town and could receive wax now, this should be similar to a case where he said: Give me produce until my son comes, or: Until I find the key, and therefore it is permitted to give him money, as this is not considered a loan (see 75a). Rav Naḥman therefore teaches us that since the loaves of wax still lack collection, i.e., the seller does not actually own them, they are considered as though they were not in existence, which means the reduction in price is classified as interest.

And Rav Naḥman said: In the case of this one who borrowed coins from another, and when he later counted them he found an additional amount of money, above the sum they had agreed upon, if the addition was within the range that a person can make a mistake, the assumption is that the lender erred in his calculation, and therefore the borrower is obligated to return the extra coins to him. But if not, if the difference was so large that it could not have been the result of a simple mistake, it must only be that the lender has given him a gift.

The Gemara inquires: What are the circumstances where the additional amount would be within the range that one can make a mistake? Rav Aḥa, son of Rav Yosef, said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - ב

מה לי הן - הפירות, מה לי דמיהן - הממון שאפשר להחזיר דמים כנגד שווי הפירות, ואע"פ שמחזיר יותר משקיבל.

מה לי דמיהן - הפירות, ומה לי הן - הדמים, נמי אמרינן, כלומר רבא בא לחדש פה את דין פסיקה. כמו שאם היו דמיהן [שהם הפירות] ^[20] ביד המוכר ודאי שהיה אפשר לפסוק עליהם, כך אם אין את הפירות אצל המוכר, אלא יש אצל המוכר כסף שקיבל מן הלוקח ["הן"] מותר לפסוק עם מעות אלו כיון שהמוכר יכול ללכת ולקנות עם דמים אלו את הפירות, וחשיב יש לו ^[21]. ועל כן, ופוסקין על שער שבשוק ואע"פ שאין לו.

איתיביה, שאלו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרבא, מהברייתא של רבי אושעיא: כולם, אם יש לו מותר, אין לו אסור.

מבואר בברייתא זו, שבשביל היתר פסיקה צריך שלמוכר תהיה את הסחורה, ואם כן, איך רבא בא ומחדש שמותר לפסוק על ידי נתינת מעות אפילו אם אין לו.

ומתרצינן: אמר להו רבא, התם, ברייתא של רבי אושעיא, הלואה היא, ועל כן דווקא ביש לו התירו, אבל באין לו, כיון שהפסיקה היא ע"י חוב, ולא ע"י נתינה ממשית של מעות, לא התירו.

אבל הכא, במה שאני חידשתי, זביני, זהו מכר. ובמכר אמרינן, כל שנותן מעות, גם אם אין פירות, הרי זה מותר.

רבה רב יוסף, דאמרי תרוייהו, אמרו שניהם, מאי טעמא אמרו רבנן פוסקין על שער שבשוק ואע"פ שאין לו, מה הטעם בהיתר פסיקה של יצא השער?

משום דאמר ליה הלוקח למוכר, שקילא טיבותיך, תיטול את "טובתך" שעשית לי, ושדייא אחיזרי, הנח אותה על הקוצים, כי מאי אהנית לי!? לא הועלת לי כלום בזה שקנית לי סחורה בזול, והיום היא ביוקר, כי אי הוו לי זוזי בידי, הוה מזבנינא בהיני ובשילי. כלומר אם הכסף היה בידי הייתי אני קונה בו את הסחורה שביקשתי ממך לספק לי. שהרי גם לך אין את הסחורה, והיית צריך לקנותה. ואם כן, גם אני יכלתי לבד לקנותה. ולא הרווחת לי כלום ^[22].

אמר ליה אביי לרב יוסף: לפי הטעם שנתת בהיתר פסיקה, אלא מעתה, מותר יהיה ללות סאה בסאה, ואע"פ שתמיד אנו חוששים שמא תתייקר הסאה ויחזיר יותר ממה שלוה, אבל לדבריך יהיה מותר. משום דמצי אמר ליה המלוה ללוה, שקילא טיבותיך ושדיא אחיזרי, לא הוספת לי בהחזרת ההלואה, משום דאמר ליה, חטי דקדחי באכלבאי. וכי אם לא הייתי מלוה לך, וחטי היו נשארות בביתי, כלום הם היו מתקלקלות, הרי הם היו נשארות אותו דבר, והיו מתייקרות גם בלא ההלואה.

ומתרצינן: אמר ליה: התם בסאה בסאה, הלואה היא, ולא התירו מהטעם הנזכר, אבל הכא, בפסיקה, שזה זביני, מכירה, בזה התירו, מהטעם הנזכר.

ומקשינן: איך אתה אומר שבפסיקה מותר כי הלוקח אומר שהמוכר לא הרויח לו כלום?

והא בעי, צריך הלוקח שקונה בעצמו, למיתב לתת זוזי לספסירא, למתווך, שהיה מארגן לו את קניית החטים. לפי שכך היה דרכם, שהרוצה לקנות חטים, הולך למתווך. והוא היה משיג לו מוכר חטין, והיה צריך לשלם לו את שכר התיווך. ובפסיקה שנותן כספו למוכר, חוסך את דמי התיווך. ואם כן, יש לו ריווח מהקדמת המעות.

ומתרצינן: אמר ליה: דקא יהיב ליה, שבאמת גם בהקדמת המעות נותן הלוקח למוכר, חוץ מדמי הפירות גם את דמי הספסירות.

רב אשי אמר לתרץ על הקושיה "בעי למיתב זוזי לספסירות": זוזי דאינש, אינהו עבדי ליה ספסירותיה. אין כלל דמי ספסירות, כיון שבעלי החטים מחפשים בעצמם את הקונים, ומוליכים את הסחורה ^[23] לביתם.

הגמרא שלפנינו עוסקת באדם שפסק עם חבירו בדמים על פירות, ועדיין לא יצא המחיר הקבוע בשוק, אלא רק שער חלש, שהוא קודם לכן, באיזה אופן צריכים לסמוך האחד על השני שהעסקה ביניהם קיימת.

רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא, שפסק הלוקח עם המוכר סמוך לקציר, ועדיין לא יצא השער הברור, מכל מקום, מותר להם לפסוק על הפירות, כיון שיש למוכר גורן, והרי מותר לפסוק ביש לו, אף שלא יצא השער כלל ^[1].

אולם הסמיכות דעת ביניהם היא בתנאי, שצריך לאיתחזויי, על הלוקח להופיע לבי דרי, למקום גורנו של המוכר, בשעה שדש וזורה את התבואה.

ומקשינן: למאי צריך הלוקח לבוא לגורן של המוכר?

אי למקנא מהמוכר, שלא יוכל לחזור בו יותר מן המקח. הא לא קני! שהרי נתן לו מעות, ומעות אינן קונות עד שימשוך את הסחורה שבא לקנות.

אי לקבולי עליה מוכר ^[2] "מי שפרע" אם יחזור בו מהמקח, ולכן צריך להופיע בגורנו. הרי אין צורך שיבוא לגורן לשם כך, כי לא מתחזי נמי אצל גורן המוכר, מקבל עליה המוכר מי שפרע.

שהרי כל נתינת מעות, הגם שאינה קונה, אבל לענין קללת מי שפרע למי שיחזור בו, מועילה נתינת המעות.

ומתרצינן: לעולם לקבולי עליה מי שפרע. ולא די בנתינת כסף, אלא צריך לבוא לגורן, מפני שהדרך היא, ומאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא, לבי תרי תלתא יהיב, כיון שאין הלוקח יודע למי מהמוכרים אכן תהיה תבואה, דרך הלוקח על שער חריף, היא לפסוק עם כמה בעלי גרנות. וכדי לדעת על איזה בעל גורן מתוך השלושה שפסק עמהם, הוא יכול לסמוך שיתן לו סחורה, אי מתחזי ליה הלוקח בגורן, סמכא דעתיה של המוכר, ויודע שהלוקח מצפה שהוא יספק לו את התבואה, ולכן יש עליו מי שפרע אם יחזור בו ^[3].

ואי לא הופיע הלוקח בגורן, אמר ליה המוכר, כשהוא חוזר בו בלי לקבל על עצמו מי שפרע, אמינא, דאשכחת פירי דשפירי מדידי, ושקלת. כיון שלא הופעת אצלי בגורן, שיערתי שמצאת פירות טובים יותר אצל אדם אחר, שפסקת עמו גם כן. ולכן חזרתי בי.

אמר רב אשי: השתא דאמרת שצריך לבוא הלוקח לגורן משום שהמוכר יהיה מסמך דעתיה, שהלוקח מתכוין לקנות, הרי אפילו אשכחיה הלוקח למוכר בשוקא, ואמר ליה הלוקח, תראה שעליך אני סומך, סמכא דעתיה של המוכר, ויש כבר מי שפרע אם יחזור בו. אף שלא ביקר הלוקח בגורנו.

אמר רב נחמן: כללא דרביתא כך הוא: כל ^[4] אגר נטר ליה, שנותן הלווה למלווה יותר משלווה בשכר מה שהמתין לו את זמן החוב. או שהקדים הלוקח מעות קודם שמקבל את הסחורה, ובשכר מה שמשהה את המעות אצל המוכר עד שיהיה לו סחורה ^[5], מוזיל לו המוכר את המקח, אסור משום ריבית.

אולם יש אופנים שמותר להוזיל את המחיר, אם יש למוכר את הסחורה אצלו. אלא שאינה לפניו ממש למוכרה. וטעם ההיתר, לפי שאנו רואים את הסחורה הנקנית בפסיקה, כאילו היא קנויה ללקוח מעכשיו, במחיר זול. ואין בזה משום ריבית, שהרי אין כאן הקדמת מעות, אלא בזמן המכירה של התבואה קיבל המוכר מהקונה מעות. וכדלהלן.

ואמר רב נחמן: האי מאן דיהיב זוזי לקיראה, הקדים הלוקח ליתן מעות למוכר השעווה. וקא אזלי, חלות השעווה היו נמכרות אז ד' ד' בזוז.

ואמר ליה המוכר: יהיבנא לך בעוד זמן מסויים חלות שעוה, ה' ה' עבור כל זוז, ומה שנותן המוכר ללוקח חלת דבש נוספת על המחיר הרגיל, הוא בגלל שהלוקח מקדים לו את המעות, בזמן שדברו.

הרי, אם איתנהו גביה, נמצאות החלות אצל המוכר, אפילו אינן בעיר, ^[6] או שאבד המפתח של מקום הדבש, ומחמת שהיה המוכר דחוק למעות עד שיגיע לשם, או ימצא את המפתח, הוסיף ללוקח את החלה הנוספת.

שרי, מותר לעשות כן, לפי שאנו רואים את החלות שיש למוכר בעיר האחרת, או בבית הנעול, כמכורות מיד ללוקח, ואין כאן הקדמת מעות אלא תשלום בשעת המכר, ולתת חמש במחיר ארבע, הוא הוזלת מחיר המקח, ולכן מותר.

אבל אם ליתנהו גביה, שאין למוכר כלל חלות דבש, לא כאן ולא במקום אחר, אסור. ^[7] מאחר ואין כאן מקח עכשיו, אלא רק התחייבות לספק אחר כך, והרי יש כאן הקדמת מעות. ובשכר ההקדמה מוזיל לו את מחיר החלות ונותן לו ה' בזוז ^[8].

ומקשינן: פשיטא שבמקום שאין למוכר את החפץ הנמכר, ^[9] אסור להקדים לו את המעות, ולהוזיל את המכר. ^[10] ומתרצינן: לא צריכא להשמיענו, אלא במקום דאית ליה אשראי במתא, שהמוכר הזה גם הוא פסק אצל אחרים בעירו, ועתיד לקבל מהם שעווה.

מהו דתימא, כיון דאית ליה אשראי במתא, הרי זה נחשב כאילו יש למוכר כבר את השעווה שעתיד לקבל, ומותר לפסוק ביש לו, שדינו כמו המלוה סאה בסאה, שמותר לו ללוות כשההלאה היא "עד שיבוא בני" או "עד שאמצא מפתח", דמי, ששם הותר להלוות סאה בסאה במקום שיש לו, ^[11] כיון שעל ידי מה שמצוי לו בביתו הנעול, או במקום אחר נחשב יש לו.

קא משמע לן, כיון דמחסרי גוביינא, ^[12] אפילו שיש לו אשראי בעיר, כיון שעדיין לא גבאו, אין להחשיב כאילו יש לו עכשיו.

משום שנחשב כמאן דליתנהו דמי, וכיון שאין לו, הרי זה הקדמת המעות קודם המכר, ואסור משום ריבית.

הגמרא עוסקת עתה באדם הלווה כסף מחבירו, ואמר לו המלוה: יש כאן כך וכך מעות, ונמצא שיש שם יותר. האם יש לתלות את היתרה בטעות של הנותן. או יש לומר שנתן את היתרה במתנה.

ואמר רב נחמן: האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה, ואמר לו המלוה: ^[13] יש כאן כך וכך מעות, ואשכח ביה הלוה טופיינא, יותר ממה שאמר לו. יש לדון, האם המעות היתרות שקיבל הלוה, נתנו לו המלוה בטעות, או בתורת מתנה.

אי בכדי שהדעת טועה, וכמו שיבואר להלן באיזה אופנים יש לתלות בטעות, מיחייב הלווה לאהדוריה ליה למלוה את המעות היתרות שנתנו בטעות.

ואי לאו, שאין לתלות בטעות, מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה המלוה ללוה, והבליע לו את המתנה יחד עם מעות ההלואה.

ודנה הגמרא: היכי דמי "בכדי שהדעת טועה", שיש לחוש שהיתרה ניתנה בטעות.

אמר רב אחא בריה דרב יוסף:

הערות

^[20] עיין ברש"י ד"ה מה לי. שכתב בסוף דבריו, ש"הן" ו"דמיהן" משתנה לפי המקרה. דלעיל ברבי ינאי, "הן" - היו הפירות, ו"דמיהם" הם הדמים. והכא "דמיהם" הם הפירות ו"הן" אלו הדמים. עיי"ש בהסבר הדבר.

^[21] עיין ברש"י שהקשה שחידוש זה כתוב במשנה לקמן עב: שפוסקין על פירות שבשוק ביצא השער, ותירץ ששם יש מ"ד שמעמיד את המשנה. ביצא השער, שהשער הוא ב"אכלבאי וארבי", שהוא שער קבוע לזמן ארוך מאוד. ולמ"ד הזה בא רבא וחידש שלא בעינן כזה שער ארוך. ויהיה מספיק שער של "דורמוס" שהוא שער בינוני. ויעוין בתוס' כאן ד"ה ופוסקין שחלקו על רש"י וכתבו שרבי יהודה חידש אפילו שער של עיירות שהוא שער הכי פחות קבוע (ולעיל בהערה 1 נתבאר הדין להלכה) ויעויין ברשב"א שהביא בשם יש מי שפירש שדברי רבא לא שייכים כלל במשנה של פסיקה. והחידוש הוא שכמו שאפשר לפסוק עם נתינת מעות, כך אפשר לפסוק עם נתינת חטים ועיי"ש.

^[22] בעיקר הטעם הזה, נתקשו האחרונים. דבגמרא לעיל מבואר טעם אחר. סב: רש"י ד"ה יש לזה, ובד"ה דלאו כאיסרו. ובתוס' ד"ה אע"פ הן לרש"י ועוד ראשונים. שמבואר שהטעם הוא בגלל האפשרות של המוכר לקנות את הסחורה. ואין כאן סברא בלוקח. וגם לתוס' שהטעם הוא בגלל שהלוקח קונה לענין מי שפרע. והכא אתו רבה ורב יוסף למימר טעם אחר. ויעויין בריטב"א ישנים לקמן עב: בסה"ד אמר ר"נ. שהביא שהקשה הראב"ד שכאן (בסוגיא עב:) מבואר שטעם היתר הפסיקה הוא בגלל שהמוכר יכול להשיג את הסחורה. ולעיל סג: מבארים רבה ורב יוסף שהטעם הוא מצד שהלוקח יכול להשיג את הסחורה. ויישב שאה"נ צריך טעם בלוקח וטעם במוכר. ומוכיח זאת מטרשא דרב פפא לעיל סה. שהגמרא שואלת חזי מר דאזלת בתר דידך זיל בתר לוקח, מבואר שצריך סיבה להתיר גם מצד המוכר וגם מצד הלוקח. ובב"י (בתחילת סימן קע"ה) כתב לחבר את ב' הטעמים ביחד דהוא כתב שההיתר לפסוק ביצא השער הוא: דאמר ליה שקילא טיבותיך וכו' והלכך חשבינן כאילו המוכר קנה התבואה בדמי הלוקח וזכה בה הלוקח. וכשנתייקרה ברשותו נתייקרה. וכו' עי"ש. ובספר נתיבות שלום כתב להסביר את דבריו. שהטעם שאע"פ שאין לזה, עדיין לא מספיק לבד כיון שהמוכר, הרי לא הולך לקנות מיד הסחורה כי הוא צריך לספקם רק לאחר זמן. והוא מעדיף לעשות את שימושו במעות, וע"כ הוצרכו להוסיף את הסברא של מאי אהנית לי, שהלוקח אומר שאין לראות את נתינת המעות שלו כהלואה, כיון שהוא גם יכול להשיג לבדו במחיר זה את הסחורה. והרי זו עוד סיבה להחשיב שהפירות כבר ברשותו של מוכר והוי כיש לו. ועיי"ש. ובחוות דעת סימן קס"ג סק"ב כתב לחלק, שהסברא האמורה לעיל מועילה לענין פסיקה בשער גדול ויציב כדורמוס. אבל בשער שבשוק שהוא לא שער חשוב כ"כ והחטים אינם מצויות כ"כ, ואין קנין למי שפרע, בזה בעינן לטעם של מאי אהנית לי. ועיין בדבריו שהאריך שם.

^[23] כן פירש רש"י. ובשיטמ"ק בשם הראב"ד כתב שהתירוץ הוא: שהרבה אנשים קונים בלי ספסר. ומי שיש לו מעות ימצא פירות בלא ספסר. והראב"ד עצמו למד שהקושיה "והא בעי למיתב זוזי" היא לא על רבה ורב יוסף כמו שמבואר ברש"י אלא על עצם הדין של פסיקה. איך שרי לפסוק והרי בעי למיתב זוזי וכו'. יעויין בריטב"א שכתב, חזינן מהכא, שכל שמשתכר המלוה בסיבתו של הלוה, אע"פ שאין הלוה נחסר כלום, כיון שעל ידו הוא בא לו, אסור. ולפיכך האומר לחבירו הריני מלוה לך מנה ודבר עלי לשלטון, והמלוה מרויח מדיבור זה, אם ההנאה היא דבר שנוטלים עליה שכר, הרי"ז ריבית קצוצה.

^[1] ובאופן זה שעדיין לא יצא השער הברור נחלקו רש"י ותוס' האם מותר אף לפסוק בזול שברש"י לקמן (ע"ב ע"ב ד"ה פוסק) כתב שביש לו גורן פוסק באיזה שער שירצה, ובתוס' (ס"ג ע"ב ד"ה מהו) כתבו שמותר דווקא כאותו השער החלש הנמצא באותו זמן וטעמם כיון שעדיין הגורן חסר תיקון קצת, אין להחשיב כיש לו גמור, ואם יוזיל לו מהשער הקיים נראה כדמי המתנת המעות עד הזמן שיהיה מוכן. שדווקא במקום שאינו חסר שום תיקון התירו להוזיל את המחיר. ואם יצא כבר השער הברור, כתב רש"י שמותר לכל אדם לפסוק אף למי שאין לו גורן, שהרי הדין שיצא השער פוסקין אפי' שאין למוכר פירות.

^[2] ברש"י (ד"ה אי לקבולי) נראה שגרס מוכר, וכן ברמב"ם ועוד ראשונים נקטו מוכר. ובגירסה שלפנינו אין את הגירסה מוכר, ולפי גירסת מוכר משמע שדווקא המוכר מקבל עליו באופן כזה מי שפרע. ויתכן שהלוקח מקבל עליו גם קודם מי שפרע, שלגביו אין את הטענה שלא ידע ממי יקנה, שהרי הוא הקונה. אולם המאירי נקט בפירוש שגם ללוקח יש מי שפרע דווקא כאשר בא לגורן.

^[3] בפשטות היה אפשר לומר שהסוגיה דנה בדיני מי שפרע מתי יש לקבל את הקללה ומתי לא, והכל בדיני חושן משפט ולא בדיני ריבית, אולם השיטה מקובצת הביא על פי רש"י לעיל (ס"ג ע"א ד"ה יש לו) שהיתר פסיקה הוא דווקא במקום שקנה הלוקח לענין מי שפרע. ולמד השטמ"ק שבכל פסיקה בין בא בחובו ויש לו או שנתן המעות ויצא השער, מותר דווקא אם קנה לענין מי שפרע. וא"כ מה שדנה הגמרא כאן אם יש מי שפרע הוא לענין היתר פסיקה, שהגם שיש למוכר תבואה מותר לפסוק עמו רק אם בא לגורן, שאז יקבל עליו מי שפרע ויהיה היתר פסיקה. ויש לדייק את לשון רש"י (ד"ה צריך) שדן לענין דין פסיקה ולא רק לדין מי שפרע לחוד. אולם להלכה לא הובא דין זה של אתחזויי אבי דרי בהל' ריבית. והט"ז תמה על השו"ע שהשמיטו גם בחושן משפט.

^[4] בריטב"א כתב שמהמילה כל מדייקים שגם במקח כשהוזיל לו מחמת הקדמת המעות אסור, וא"כ הגמרא באה להשמיע שלא רק בהלואה הדין כן אלא גם במקח. אולם בשטמ"ק בשם הראב"ד כתב שהמימרא קשורה לדין פסיקה שנאמר קודם לכן. שגם באופנים המותרים לפסוק כגון שיש לו או יצא השער, אם הזכיר המלוה את שכר השימוש במעות אסור, וביאור הדבר שכל ההיתר באופנים אלו של פסיקה, שנראה כמוכר לו מיד ולא מיחזי כריבית. וא"כ אם אמר לו בפרוש ודאי מיחזי כריבית.

^[5] שאם יש למוכר סחורה מותר להוזיל כאילו מכר לו בזול את מה שיש לו בביתו וכדלקמן.

^[6] לשון רש"י אפילו אינם בעיר, ולענין הלואת סאה סאה שגם הותרה בעד שיבוא בני כתב הרמ"א בשם המרדכי (סי' קס"ב) שמותר בעיר אחרת דווקא אם יש למלוה דרך לשם. וכתב בכנסת הגדולה שלפ"ז גם אצלנו בפסיקה בהוזלה מותר דווקא אם יש למוכר דרך לשם. ובמחנ"א (סי' כ"ט) רצה לומר שפירות הנמצאים מחוץ לעיר ואין לו דרך לשם הרי הם כמחוסרים מלאכה ורש"י לשיטתו שכתב לקמן (ע"ב ע"ב ד"ה פוסק עמו) שבמחוסר מלאכה מותר לפסוק אפי' בזול מהמחיר. א"כ ה"ה פה שאינם בעיר מותר לפסוק אפי' בזול. אבל התוס' שסברו (ס"ג ע"ב ד"ה מהו) שבמחוסר מלאכה יש לפסוק דוקא במחיר של אותו הזמן ולא בזול, יסברו כהמרדכי שדווקא ביש לו דרך לשם מותר לפסוק בזול. דבלא"ה חסר ביש לו כמו במחוסר מלאכה. ובשו"ע הרב רצה לומר שאין מח' בין המרדכי לרש"י שכל חומרת המרדכי היא דווקא בהלואת סאה בסאה, אבל בפסיקה שיש מעשה מקח יש להקל ביש לו, ולהחשיב את הפירות כקנויים ללוקח כשהם בעיר אחרת אף שאין לו דרך לשם.

^[7] הטעם מה שלא מועיל לפסוק בזול באין לו אפי' שיצא השער, ואע"פ שבעלמא כשנותן לו מעות מותר לפסוק ביצא השער כיון שיכול לקנות במעות שקיבל, כאן יש לאסור, ונראה מלשון הב"י והט"ז בשם ריב"ש לבאר שכל פסיקה ביצא השער נחשב קנוי לו על ידי שיכול לקנות. אבל כאן שהמוכר אינו יכול לקנות בכסף שקיבל רק ארבע ולא חמש חלות דבש לכן דווקא ביש לו יש להתיר. מחמת שמה שיש לו יכול עכשיו כבר למכור בזול.

^[8] בתוס' הקשו מהגמרא לקמן (ס"ה ע"א) שרב נחמן בעצמו אמר טרשא שרי, ופירושו שמותר למכור דבר ביוקר ולהמתין ללוקח שיתן את דמי המקח מאוחר יותר, ומה שמייקר לו הוא מחמת מה שממתין לו המוכר עד שיקבל ממנו את הדמים, מכל מקום מותר כל שלא פירש ללוקח אם תשלם לי מיד תקבל בזול ואם תשלם אח"כ תשלם ביוקר. וטעם ההיתר שנראה כאילו מוכר לו סתם ביוקר, לא בגלל המתנת המעות. ואם כן למה פה לא הותר למכור חמש חלות במחיר ארבע כשלוקח מקדים למוכר את המעות, ונאמר שמוזיל לו סתם, כיון שלא מפרש לו שבגלל שמשלם עכשיו ומספק לו הסחורה רק אח"כ מקבל חמש במקום ארבע. ותירצו שכיון שמחיר השעווה ידוע לכל שהוא ארבע בזוז, הרי זה כאילו פירש שאם יספק לו עכשיו יקבל הלוקח רק ארבע, ואם ימתין הלוקח יקבל לאחר זמן חמש. ובמפרש הלא רב נחמן אסר כמו שנאמר שם ואם קץ ליה אסור. וכתבו לפי זה שגם רב נחמן לא התיר לקמן בטרשא אלא בדבר שאין שומתו ידועה כגון פרה או טלית, וגם לא פירש שמוכר ביוקר משום המתנת המעות, ומזה הוציא הרמ"א דין להלכה שמקום שאין שומתו ידועה, אם לא פירש מותר לפסוק שיתן לו שוה חמש בארבע אפי' שאין למוכר. ותמה ע"ז הט"ז איך יתכן להתיר לפסוק על שום דבר בעולם כשלא יצא השער. שהרי משנה מפורשת היא שאין פוסקין עד שיצא השער, שמא יתייקר ויבוא לידי ריבית. וכך גם פה הבין שאם אין שומתו ידועה אם כן אין לו שער ויש לחוש שיתייקר. וייסד הט"ז שיש ריבית הנראה לעינים והוא מחמת החשש יוקר, והעמיד אוקימתא פה שמדובר בדבר שאין לחוש שיתייקר, ויש גם ריבית דמוכח שהעסקה מוכיחה ריבית כגון כשמוזיל מחמת ההקדמה או מייקר מחמת ההמתנה של המעות, ולזה יש את ההיתר הנלמד מטרשא שכשלא פירש נראה כמוכר לו ביוקר, וכן פה נראה כאילו מוכר לו בזול. והיה אפשר ליישב קושית הט"ז שבדבר שאין שומתו ידועה, אין כלל בעיה במה שלא יצא השער, כיון שתמיד החשש שיתייקר ויראה שמקבל יותר, אבל דבר שאין שומתו ידועה לא מוכח היוקר שלו, כיון שהדבר בעצמו אין לו קביעות במחיר לא ניכר גם כשמתייקר. ובבאר הגולה לא הסתפק בזה והוסיף שכיון שאין שומתו ידועה וסכמו שיספק לו סתם פרה, כיון שיתכן שיספק לו פרה ששוויה פחות מחמת גודלה, אם כן אף אם יתייקר באמת לא יתן לו יותר שהרי הבהמה שמחזיר פחותה בכמות ואין כאן יותר שווי, לכן אף במקום שהתייקר ונותן לו גודל רגיל שנמצא שיש כאן יותר שוב לא גזרו. ובש"ך נראה שלא הוקשה לו כלל קושית הט"ז, שאמנם ההיתר הוא באין שומתו ידועה כמו שכתבו התוס', אבל בתנאי שיצא השער וממילא אין חשש יוקר. ובחוות דעת ביאר את דברי הש"ך שחיטין וכדומה ששומתן ידועה מחמת שהכל יודעים להגיד כמה עולים חיטין אפילו בלי לראותם, מה שאין כן בהמה שבלי לראותה אין יודעים את מחירה, ולכן לא מוכח הריבית במה שמייקר מחמת המתנת המעות, אבל לעולם מדובר שיצא השער של סתם בהמה ואין כבר חשש יוקר, אלא שאנשים אינם יודעים אם לדמות בהמה זו לסתם בהמה, או להוקיר או להוזיל ממנה. ועוד אפשר לומר בדברי הש"ך שלעולם לכל בהמה יש את המחיר שלה ואין אפילו מחיר לסתם בהמה, אלא שיש שער כללי שכשיש מחסור בבהמות מתייקרים כל הבהמות כל אחת לפי היחס שלה. וכגון בשולחן שיש לכל שולחן מחיר בפני עצמו, אבל כולם תלויים במחיר העץ. ומחיר העץ כבר יצא ואין לחוש שיתייקר, אבל אם לא יצא שער העץ א"כ כשיתייקר העץ יתייקרו כל השולחנות ויראה ריבית, לכן יש להתיר דווקא אם יצא השער.

^[9] במקום שיש לו מבואר שמותר ואפי' להוזיל, הביא הטור (סי' קע"ג) מח' האם מותר אפי' פירש לו אם מעכשיו בפחות ואם לאחר זמן אתן לך יותר, לי"א מותר ולדעת הר' ישעיה יש לאסור. וכתב דהכי מסתברא. ומדברי הבית יוסף נראה שמחלוקתם תלויה במה שכתבו התוס' לענין אין לו, שאם המחיר ברור שהוא ד' הרי הוא כמפרש שאם מעכשיו בד' ואם לאחר זמן יתן לו ה', וזה אסור, ועל זה נאמר בגמרא שאם יש לו מותר אף שהמחיר ברור שהוא ד'. וא"כ משמע שגם במפרש ממש שאם מעכשיו בד' ולאחר זמן בה' ביש לו יהיה מותר, וכך סברת הי"א. אבל הר' ישעיה סבר שבמחיר ד' הוא רק הוה כמפרש לענין לאסור באין לו, וביש לו מותר, אבל מפרש ממש גרוע יותר ובו לא יועיל מה שיש לו. דהיינו הוה כמפרש ולא כמפרש ממש. אולם בגר"א ציין מקור למחלוקת מספר התרומות שהקשה את קושיית התוס' מטרשא, ותי' שמדובר פה בפירש אם מעכשיו בכך וכך (ולא רק שהמחיר כך) ולכן אין את ההיתר של טרשא ששם מדובר בלא קץ, וע"ז כתבה הגמרא שביש לו מותר, נמצא שאפי' בפירש יש להתיר ביש לו, וזה כסברת הי"א, והר' ישעיה למד כתירוץ התוס' שמדובר שהמחיר הוא ד' שהוא כמפרש אבל מפרש ממש לא יועיל ההיתר של יש לו, ונמצא לכאורה נפקא מינה גדולה שלפי' הגר"א ששיטת הי"א מקורה בתירוץ של ספר התרומות א"כ הגמרא לא הוזקקה ליש לו אלא בפירש ממש, אבל כשהמחיר הוא ד' אפי' באין לו מותר, משא"כ לפי התוס' שכשהמחיר ד' צריך להגיע ליש לו כדי להתיר. אבל לפי הב"י הי"א רק חדשו שגם בפירש מועיל יש לו. אבל אם המחיר ד' לא עלה על דעתם להתיר באין לו, וכמ"ש התוס' שבאזלי ד' צריך להגיע ליש לו.

^[10] אבל אם סכמו שלאותו זמן יתן לו ד' כמו שהמחיר הוא עכשיו אין בזה איסור. ואע"פ שיתכן שלכשיספק לו את ארבע החלות יהיה שווים יותר מזוז, ויראה שנותן לו חלות יקרות מזוז בשכר שהקדים לו את המעות, הרי מבואר בגמרא שבמקום שיצא השער ונקבע כבר המחיר של חלות בשוק, מותר כיון שאפשר להשיג חלות וה"ז כאילו מכר לו עכשיו והתייקרו אצל הלוקח.

^[11] בתוס' הקשו שהרי לקמן נפסק כהלל שאוסר להלוות סאה בסאה אפי' עד שיבוא בני. ועוד שהרי גם לרבנן שהתירו שם, דווקא סאה בסאה מותר אבל לא סאה בסאתיים שנותן לו יותר אפי' בלי שיתייקר, ופה הרי דומה לסאתיים שנותן לו יותר שעווה. ותירצו שמקח וממכר קל יותר מהלוואה, ולכן מתירים רבנן וגם הלל אפי' כשנותן לו יותר במקום שיש לו אלא שמחוסר ביאת בנו או מפתח. עוד הקשו שיכלו להביא בגמרא מקרה הדומה יותר מהמשנה לקמן (ע"ב ע"ב) בפוסק עמו על הגדיש, דהיינו שמותר לפסוק אפי' קודם שיצא השער כיון שיש למוכר, אפי' שמחוסר מלאכה קצת. ותירצו ששם לא הותר לפסוק אלא באותו מחיר של הזמן שפוסק אבל להוזיל אסור, שכיון שצריך עדיין תיקון נראה כמוזיל בגלל הקדמת המעות, אבל פה שהשעווה שיש לו מוכנה למכירה ואינה מחוסרת שום תיקון מותר אפי' להוזיל, כיון שבדבר המוכן אף שמחוסר ביאת בנו, נראה יותר כמוכר מיד. אבל רש"י לקמן (ע"ב ע"ב ד"ה פוסק) חולק על דברי התוס' וכתב שמותר אפי' בדבר המחוסר תיקון לפסוק בזול כיון שנחשב יש לו גמור וכמוכר עכשיו בזול.

^[12] בריטב"א דייק מלשון שמחוסר גוביינא שאפי' אם נשבעו הספקים שיספקו למוכר את הסחורה עדיין נחשב אין לו, כיון שהחסרון במה שלא גבה עדיין.

^[13] מלשון הגמרא אוזיף נראה שמדובר בנתינת הלואה, והטעות היא של המלוה שהוסיף יותר בשעת ההלואה, שאם היה מדובר בלווה שהחזיר היה צריך לכתוב יזיף, אולם מלשון מחבריה משמע שהוא טעות של הלווה בשעה שהחזיר את ההלוואה, שאם היה מדובר בנתינת המלוה היה צריך לכותב לחבריה. וברש"י אע"פ שבתחילה כתב זה שקיבל המעות שיכול להשתמע על שתיהם בין בהלואה ובין בחזרה. מכל מקום דייק הפני יהושע שרש"י כתב איכא למימר טעה המלוה, שמדובר בטעות בשעת ההלואה. אבל אם מצא המלוה יותר אחר שהחזיר לו הלווה, בכל אופן תולים בריבית ויש להחזיר ללווה. ואף על פי שבמשנה לקמן (ע"ה ע"ב) מבואר שריבית מאוחרת אינה אסורה אלא באופן שמפרש שנותן עבור ההלואה, אבל בסתם אין לאסור כתב הפנ"י כיון שנותן בשעת פרעון ה"ז כאילו פירש בהדיא שבשכר ההלוואה הוא. אולם הטור למד ברש"י וכן ברמב"ם שאף בשעת פרעון בסתם מותר, ומקורם מרבינא לקמן (ע"ג ע"ב) שהיה פוסק על יין וכשהיו מספרים לו היו מוסיפים לו עוד קצת. והבין הטור ברש"י ורמב"ם שכיון שלא פירש מותר להוסיף אפי' בשעת פרעון. וניתן לדחות את הראיה משם שכיון שאין שם הלואה אלא פסיקה, מה שמוסיף לו יותר הרי זה הוזלה במכר ומותר. (ב"ח סי' ק"ס ס"ו).

מה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן [אומרים אנו] ואיננו דורשים שיהא התשלום בפירות ממש, כמו כן מה לי דמיהן ומה לי הן — נמי אמרינן [גם כן אומרים אנו] ופוסקין על שער שבשוק; שאפשר לקבל פירות תמורת כסף, גם אם אין העיסקה נגמרת מיד. ולכן, כשקובע עם חבירו שיתן לו פירות בעתיד לפי השער הקיים עתה בשוק ואף על פי שאין לו פירות בשעה זו, מכל מקום סומכים על כך, שאם יכול לקנותם — הריהם כאילו היו בידו.

איתיביה [הקשו לו] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: הרי במפורש שנינו, כולם, אם יש לו — מותר, אם אין לו – אסור! אמר להו [להם]: התם [שם] מדובר בהלואה והעיסקה נעשתה לאחר ההלוואה כדי לפרוע חוב, הכא זביני [כאן יש מכר] ממשי בלא הלוואה כלל, ואין צד ריבית בכך.

ואילו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מאי טעמא [מה טעם] אמרו רבנן [חכמים] שפוסקין על שער שבשוק ואף על פי שאין לו — דאמר ליה [שאומר לו] הקונה למוכר: שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי [נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים], כלומר, אין אתה עושה לי כל טובה. שכן מאי אהנית [מה הועלת] לי? אי הוו [אם היו] לי זוזי [זוזים, כסף] בידי הוה מזבנינא [הייתי קונה] בעיירה היני ובעיירה שילי בזולא [בזול], ואם כן מה שאני מקבל לפי השער של השוק היום — איננו רווח עבורי.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אלא מעתה, אם משתמשים בנימוק זה, יהא מותר ללות סאה בסאה, משום דמצי אמר ליה [שיכול לומר לו המלוה ללווה]: שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי [נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים], שאין אני מרוויח דבר על ידי הסאה שנתת לי לאחר זמן, שהרי אם היו החיטים בגורן, בידי — גם אז היה מחירן עולה, ולא הרווחתי דבר על ידי ההלוואה, דאמר ליה [שהוא אומר לו]: וכי חטי דקדחי באכלבאי [החיטים נשרפות במחסן שלי]?! אמר ליה [לו] רב יוסף: יש להבדיל בין הדברים, התם [שם] מדובר בהלואה ויש לחשוש לריבית, הכא [כאן] — זביני [מכר].

אמר ליה [לו] אדא בר אבא לרבא: מה שאמר בענין פוסק על שער שבשוק, הרי בכל זאת מרוויח הקונה מן הפסיקה, שאילו היה הולך לקנות במקום אחר והא בעי למיתב זוזי לספסירא [והרי הוא צריך לתת דינר לסרסור המתווך] ונמצא שמרוויח דינר זה על ידי הקדמת התשלום! אמר ליה [לו] רבא: דקא יהיב ליה נמי [שאכן נותן לו גם כן], שצריך הקונה להוסיף עוד דמי תיווך. רב אשי אמר: אין צריך להוסיף דמי תיווך כי זוזי דאינשי אינהו עבדי ליה ספסירותיה [דינריו של אדם הם עושים לו את התיווך], וכאשר יש לאדם כסף מזומן בידו אין לו צורך בתיווך.

א ועוד הלכה בנושא קרוב, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא [מי שנותן זוזים, כסף, בשער החריף], כלומר, נותן את הכסף בהקדם, והוא יכול משום כך לקנות בזול יותר לפני שייקבע השער הרגיל, צריך לאיתחזויי לבי דרי [צריך להראות עצמו בגורן] בשעה שהמוכר דש את התבואה.

ושואלים: למאי [למה, לאיזה צורך] הוא בא? אי למקנא [אם לקנות] — הא [הרי] לא קני [קנה], שהרי בראיה בלבד אין הקנין נעשה, אי לקבולי עליה [אם לעשות שהמוכר יקבל על עצמו] קללת "מי שפרע" אם יחזור בו מן העיסקה, כי לא מיתחזי נמי [כאשר אינו מראה עצמו גם כן] הריהו מקבל עליה [עליו] קללת "מי שפרע" [עליו]!

ומסבירים: לעולם תפרש שהוא בא לקבולי עליה [לקבל עליו] "מי שפרע", ואולם יש טעם בדבר: מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא [מי שנותן כסף בשער החריף] לבי תרי תלתא יהיב [לשנים או שלושה אנשים הוא נותן], שהרי רצונו להבטיח את עצמו ברווח, אי מיתחזי ליה [אם הוא מתראה לו] לבעל התבואה — סמכא דעתיה [סומכת דעתו] של המוכר, והוא יודע שהמקח גמור ומוחלט, ואי [ואם] לא יבוא הקונה, אמר ליה [אומר, יכול המוכר לומר לו]: אמינא דאשכחת פירי דשפירי מדידי ושקלת [אמרתי בלבי שמצאת פירות יפים משלי ולקחת] ובטלת את ההסכם אתי, ולכן אם אין המוכר בטוח בקנין, רשאי הוא לחזור בו.

אמר רב אשי: השתא דאמרת [עכשיו שאת אומר] שהטעם הוא משום מסמך דעתא [סמיכת הדעת], כדי שיהא המוכר בטוח שהקונה אכן עומד בקניינו — אינו צריך ללכת דווקא לגורן, אלא אפילו אם אשכחיה בשוקא [מצאו בשוק] ואמר ליה [לו] שעומד בדברו — גם כן סמכא דעתיה [סומכת דעתו].

ב אמר רב נחמן; כללא דריביתא [כלל בדיני ריבית] הוא: כל אגר נטר ליה [שכר עבור המתנה], שמוסיף תשלום על שאין המלוה גובה את הכסף עכשיו — אסור. ואמר רב נחמן: האי מאן דיהיב זוזי לקיראה [מי שנותן כסף למוכר חלות שעוה] וקא אזלי [והם הולכים, השער הוא] ארבע ארבע חלות בזוז, ואמר ליה [לו] המוכר: יהיבנא [אני נותן] לך חמש חמש אם תשלם לי עכשיו, הרבה לפני זמן נתינת השעוה, אם איתנהו גביה [ישנן אצלו] חלות שעוה בשעה זו — שרי [מותר], שהוא מוכר בזול משום שהוא זקוק עתה לכסף מזומן. אבל אם ליתנהו גביה [אינן אצלו] — אסור, שהרי הוא משלם חלה נוספת בריבית.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], והרי זו ריבית ברורה! ודוחים: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה דאית ליה [שיש לו, למוכר] אשראי במתא [בעיר] ויכול לקבל שעוה מאנשים אחרים שמהם קנה. מהו דתימא [שתאמר]: כיון דאית ליה [שיש לו] אשראי במתא [בעיר] ויכול לקבל את השעוה הרי זה כמו האומר "הלויני עד שיבא בני" או "עד שאמצא מפתח" דמי [נחשב], שמותר לתת לו כסף, שאין אנחנו רואים בכך הלוואה, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב נחמן כי כיון דמחסרי גוביינא [שעדיין חסרים גבייה] — כמאן דליתנהו דמי [כמי שאינם הם נחשבים], ויש בהוזלת המחיר משום ריבית.

ג ועוד אמר רב נחמן: האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה [מי שלווה מטבעות מחבירו] ואחר כך כשספר אשכח ביה טופיינא [מצא בהן תוספת] שנתן לו יותר ממה שאמר אי [אם] התוספת היתה בשיעור כדי שהדעת יכולה להיות טועה, ויש לשער שהמלוה טעה בחשבון — מיחייב לאהדוריה ליה [חייב להחזיר לו], ואי לאו [ואם לא], שהיה ההבדל גדול יותר, עד שברור שלא היתה כאן טעות — מתנה בעלמא [סתם] הוא דיהיב ליה [שנתן לו].

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק] הוא המקרה שאנו אומרים "בכדי שהדעת טועה"? אמר רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara inquires: What are the circumstances where the additional amount would be within the range that one can make a mistake? Rav Aḥa, son of Rav Yosef, said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרי' מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרי' ופוסקין על שער שבשוק ואע"פ שאין לו. כך פירושו: נותן אדם לחבירו כור חטים על שער שבשוק או בשויו ואע"פ שלא יצא השער לחטים ופוסק עמו לתת לו באותן חטים יין ואע"פ שאין לו יין דמה לי דמי חטים מה לי חטים עצמם כיון שיצא השער שלא תעלה עם דעתך לומר כי אמור רבנן פוסקים ה"מ בשנותן לו מעות שהוא יכול ליקח בהם פירות, אבל כאן שנתן לו חטים לא, א"נ משום דלא יצא השער לחטים אע"פ שהן שוין בכדי דמי היין שהוא שוה בשוק אימא אסור קמ"ל דכיון שיצא השער וזה נותן לו פירות כמי שנותן לו דמים דמו והיינו דאקשי' אין לו אסור ואע"פ שכבר נתחייב ליתן לו חטים אלמא פירות בפירות אסור ומפרקי' התם הלואה הכא זביני.
ורש"י ז"ל פירש מה לי דמיהן של מעות שהן הפירות מה לי הן עצמן, כיון שיצא השער כמי שיש לו פירות הוא שלא תאמר טעמא מאי אמור רבנן יצא השער פוסקים משום דמסתמא לא יתייקרו עד שיפרע זה מה שלקח הלה ממנו ולא משכחת נה אלא באכלבאי וארבי דמשך תרעייהו קמ"ל דטעמא משום דכיון שיצא השער כמי שיש לו פירות הוא הילכך אפילו על שער שבשוק פוסקין ומיהו על שוק של עיירות כיון דלא קביע כלל אין פוסקים דליכא למימר אי בעי זבין דאדאזיל ואתי איחלף ליה תרעא שאין אדם טורח ליקח מיד, זהו תורף פרש"יז"ל וגם נכון הוא:

אי בכדי שהדעת טועה חייב לאהדורי ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. איכא דאמרי אתיא הא מילתא כי הא דאמרינן בפרק הספינה (ב"ב ע"ח ע"א) ואיבעית אימא כי אמרינן ביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה מתנה היא וש"מ מהא דרב נחמן דהכי הילכתא וליתא למאי דמפרקינן התם מאי אין הדמים ראיה נמי ביטול מקח. ואיברא הכי הוא דקי"ל כי ההי' לישנ' דאמרי' ואיבעי' אימ' וקי"ל הילכת' כפירוק' בתר' וזה תלמו' ערוך בידינו מפי רבותינו הגאונים אלא מיהו זו אינה ראיה דהתם במק' וממכ' איכא למיתלא דילמא טעה אי נמי סבר יהיבנא לים טפי משום דצריך לי צמד השתא ותבענא ליה בדינא כעובדא דכיפי וורשכי אבל הכא ליכא למיתלא.
ומיהו קשיא לי כיון דאמרת דבכדי שאין הדעת טועה לא אמרי' ביטול מקח אלא מחילה הויא מאי האי דאמרינן פרק הזהב ועד כמה עד כדי דמיהן כלומר דלר' יהוד' אין להם ביטול מקח עד כדי דמיהן ולרבנן דאמרי יש להם אונאה משתו' ועד כדי דמיהן ביטול מקח והא בכדי שאין הדע' טועה היא וזו אינה קושיא כלל שי"ל לר' יהודה אין לו אונאה עד כדי דמיהן וביותר יש להם אונאה דלית ליה לר' יהודה מחיל' ולרבנן משתות עד כדי שהדע' טועה יש להם אונא' וב"מ אבל יתר מכאן הויא מחילה ומיהו ודאי אין אומרים בדברים אלו זו דומה לזו דאיכא אינשי דלא פקיעי ואיכא מילי דלא פקיעי בהו כלהו אינשי ואיכ' זימני נמי דלא פקיעי אינשי במידי כגון שהיו ביוקר ועכשו הוזלו וזה אינו יודע והכל לפי מראית עיני הדיינים הילכך אפי' בכדי דמיהן משכחת לה לרבנן ביטול כגון דאיכא למיתלי בטעותא והדבר ניתן לשיעורין ונמסר לחכמים:

כשם שביארנו במוציא מעות על הפירות כשיצא השער שמותר ואפילו הוקרו ושלא סוף דבר שמקבל הם עצמן אלא אף דמיהם וכשער של עכשו והוא שאמרו מה לי הם מה לי דמיהם כך אומרין על דרך זה מה לי דמיהם מה לי הם ודבר זה פרשוהו מקצת גאונים שאמר לחברו הלוני שלשים דינרין ואני אתן לך בגרן חטים בשלשים דינרין לשער של עכשו ואמר לו מעות אין לי פירות יש לי הרי לך חטים בשלשים דינרין ומכרן ולגרן תתן לי חטים בשלשים דינרין נתן לו שלשים סאין בשלשים דינרין סאה בדינר והוא שער של עכשו הגיע לגרן הוזלו ועמדו שני סאין בדינר ונתחייב לו ששים סאין שהרי חטים בשלשים דינרין התנה שמא תאמר הואיל וחטים הוא נוטל נראה כרבית ששלשים הלוה וששים הוא נוטל ולא יפרע אלא בדמים בא ללמד מה לי דמיהם מה לי הם וגדולי המפרשים פירשו מה לי דמיהם מה לי הם כלומר אע"פ שלא נתן לו מעות תחלה אלא חטים כשער השוק פוסק על היין כשער השוק כאלו נתן לו מעות אע"פ שאין לו והוא שהקשה בכלן אם יש לו מותר אלמא כל פירות בפירות צריך שיהו לו חלופיהן ותירץ שבאותה שאמרו יש לו מותר הלואה היתה לכתחלה וכמו שאמרו היה נושה וכו' אבל זו בענין מכר הוא והקשה על סתם משנתנו היאך פוסקין על שער שבשוק ושלא יתן יותר והלא אם לקח בשוק על ידי ספסר היה קונה והיה צריך לפרעו ותירץ שכמה בני אדם קונין שלא על ידי סרסור וכל שיש לו מעות מוצא לקנות בלא סרסור וכמו שאומרים במשל הדיוט זוזי דאיניש אינון עבדין ספסירותיה ולמדת מ"מ שהלוקח פורע שכר הסרסור או שמא בין הלוקח והמוכר:

יש מי שמפרש דבר זה על מה שביארנו סאה בסאה שאם יש לו סאה שמותר ללות עליה אע"פ שלא יצא השער ובא ולמד שאם אין לו סאה אם יש לו מקום מעות לסאה לוה עליהם כאלו היתה לו סאה ויש חולקין בזה שהרי בפרק ראשון אמרו וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שיש לו קרקע ומ"מ אין זו ראיה שלא נאמר כן אלא בקרקע והוא הדין למטלטלין הא מעות אפשר שדינן כפירות אלו שאין מחזרין אחריהם הואיל ובידו לקנות בהם אלא שהדברים נראין שאין זה כלום:

יש מי שמפרשה על מה שביארנו שאם יצא השער פוסקין על הפירות אע"פ שאין לו ואם לא יצא אין פוסקין אא"כ יש לו הא יש לו פוסקין אע"פ שאינו מושך ובא ולמד שאם אין לו פירות הואיל ויש לו דמי פירות פוסקין אע"פ שלא יצא השער ומה שאמר ופוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו לשטת פרושים אלו ענין אחר הוא וזה שהקשה מואין לו אסור פי' אין לו פירות אע"פ שיש לו מעות ועיקר הדברים כפירוש ראשון:

זה שביארנו בפסיקה על הפירות שכל שיוצא השער פוסק אע"פ שאין לו כבר כתבנו שהטעם על זה הוא מפני שמאחר שיש מעות ביד הפוסק הרי היה יכול לקנות בכל מקום שירצה והרי המלוה אומר ללוה שקילא טיבותיך ושדי אחיזרי הא חיטי בחיני והא חיטי בשילי ושמא תאמר אם כן למה אמרו סאה בסאה והרי יכול לומר ללוה הרי אפשר לי להעמיד חטי באוצרי והוא שאמר דרך צחות אטו חטי קדחי באכלבאי כלומר וכי חטים שלי מתקלקלים באוצרי תדע שאינו דומה שסאה בסאה דרך הלואה היא ופסיקת מעות על הפירות אינן אלא דרך מכר ויש מקשים באיסור סאה בסאה והרי קרוב לזה ולזה הוא שהרי אפשר שיהא שוויו בפחות כמו שאפשר ביתר וכל שהוא קרוב לזה ולזה מותר אף בהלואה כגון עסק אינו דומה שהעסק יש בו ריוח ונותן לו החצי מאותו ריוח כמו שיתבאר ואינו נראה כרבית אבל סאה בסאה אין שום ריוח למקבל וכשנותן לו סאה תחת סאה ונתיקרה נותן לו רבית ממונו ואסור:

כבר ביארנו שאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער הא יצא השער פוסקין אע"פ שאין לו ואם יש לו פוסקין אע"פ שלא יצא השער מעתה פסק מעות על שער הלקוטות המוכרים סאה וסאתים אחר שקצרוה בשדות אחרים והוא שער שאינו ברור ואין פוסקין עליו אלא למי שיש לו אם רצה אחד מהם לחזור אע"פ שיש כאן מסירת מעות חוזר ואפי' מי שפרע אין כאן ומ"מ אם לאחר שקנה נראה עמו בגרנו וראה את התבואה ולא ערער בקנייתו כבר סמכה בזה דעתו של מוכר ויש כאן מי שפרע וכן אפילו לא נראה עמו בגרן אלא שמצאו בשוק והזכירו קנייתו ואמר לו שהוא מחזיק בה קנה ויש כאן מי שפרע הא כל שאין אחת משתי אלו לא קנה כלל שלא סמכה דעת המוכר הואיל ולא יצא השער וחושב עליו שכבר מצא יפה הימנה באותו השער וקנאה:

כלל גדול שברבית כל אגר נטר לי אסור פי' כל שכר וריוח הבא בשביל המתנת מעות או הקדמתן כגון שאין המקח עכשו ביד המוכר ומוזיל מקחו בהקדמת המעות או שלוקח ואין בידו מעות ומייקר מקחו בשביל המתנת המעות אסור ואם היה המקח בידו אע"פ שבהקדמת המעות מוכרו בפחות יש לומר אוזולי הוא דקא מוזיל גביה הא כל שאין בידו אסור מעתה לא אמרו שפוסקין על הפירות משיצא השער אע"פ שאין לו אלא שנותן לו כפי השער אבל אם הוזיל לו בהקדמת המעות הרי יש כאן אגר נטר לי ומכל מקום אם היו בידו הרי מזכהו פירות אלו מעכשו ואין כאן המתנה ואם הוזיל מקחו יוזיל ואנו אין לנו מעתה פסק לו מעות על חלות של שעוה וערך שלהם בעיר ארבעה חלות לדינר ואמר פסוק לי מעות עליהם ואני אתן לך חמשה לדינר אם ישנן בידו אע"פ שאינן בעיר או שהם ביד בנו ואינו כאן וצריך להמתין עד שיבא או שנסגר שער ביתו ואבד המפתח וצריך להמתין עד שימצא מותר ואם אין חלות שעוה בידו של זה אסור ואפילו היה לו חנוני בעיר שמקיפו מה שהוא רוצה ואפשר לו ליטלם ממנו הואיל ומכל מקום לא נטלם עדין אסור וזהו ענין מה שאמרו כאן דאית ליה אשראי במתא ויש מפרשים בו שאף הוא פסק על אותם הדברים לאחרים של אותה העיר ולמד שאע"פ שאחרים חייבים לו אין זה קרוי יש לו ונראין הדברים:

גדולי המפרשים כתבו שאפילו פסק כשער שבשוק שמוכר אע"פ שאין לו או שהלוהו סאה בסאה ויש לו אם הזכיר כלל שכר המתנה אסור:

והא בעי למיתב זוזא לספסירא. פירוש אמתניתין קפריך היאך פוסקים על שער שבשוק ולא יתן לו יותר והלא אם היה קונה בשוק על ידי ספסר היה קונה ובעי למיתב ליה זוזא ונראה כי הקונה נותן זוז לספסר ולא המוכר. רב אשי אמר זוזי דאיניש אינון עבדי ספסרותיה. כלומר הרבה בני אדם קונים בשוק בלא ספסר ומי שיש לו מעות ימצא פירות שלא על ידי ספסר. הראב"ד.

כתב הרא"ש. מדבריהם למדנו שאין ללוקח להשתכר כלום בקניה זו לפיכך נראה לי שמנכה לו החסרונות שהיתה התבואה חסרה אם היתה בביתו בשעת פסיקה עד שעת פרעון לפי הזמן לפי המדה כדתנן לעיל פרק המפקיד עד כאן. ודבר תימה הוא אם איתא כדבריו איך לא הוזכר דבר זה בתלמוד. ואפשר לי לומר דדבר זה לא מינכר לפיכך לא גזרו בו רבנן. עוד אפשר לומר דבמידי דלא פסיד מוכר לא גזור ובזוזי דספסירא פסיד מוכר דאפשר להזדמן אדם שיבקש לו פירותיו בלא ספסירא ויתן לו יותר מדמי שוויין תחת דמי הספסירא שאינו נותן אבל בחסרונות לא פסיד מידי שהרי אוכלן עתה ואף על גב דפסיד היוקר כנגד החסרונות דבר זה ודאי לא מנכר ולא גזרו ביה רבנן. שיטה.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: ואקשינן והא קא בעי למיהב זוזא לספסירא. פירוש ונמצא משתכר הזוז הזה. ושמעינן מהכא דכל שהמלוה מרויח בסבתו של לוה במעותיו אף על פי שאינו מחסרו כלום כיון שעל ידו הוא בא לו אסור דהכא אין המוכר מחסר כלום אלא שהלוקח מרויח אותו. הילכך האומר לחברו הריני מלוה לך מנה ודבר עלי לשלטון והמלוה משתכר בדיבור זה אסור ורבית קצוצה הוא אם הוא דבר שנוטלין עליו שכר אבל אם הוא דבר שאפילו לאדם אחר עושה כן ואינו קוצץ שעושה כן מפני הלואה זו מ?תר שאין המלוה מודר הנאה מן הלוה. וזה ברור עד כאן.

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא צריך לאיתחזויי בבי דרי וכו'. נראה מכאן דלגבי פוסקים על הפירות בשיצא השער אי נמי בשיש לו הני מילי כי קני להו קנין מיהא לגבי מי שפרע דאי לאו הכי מאי שייכא הכא בפירקין דרבית האי מילתא. ולפיכך פירש רש"י לעיל בדרבי אושעיא בכולן אם יש לו מותר משום דקני להו לענין מי שפרע והיינו כדברי הרמב"ם שכתב דמלוה קונה בקרקע קנין גמור ובמטלטלין מוסרין אותו למי שפרע בנתינת מעות בעין. ומיהו מהכא אין ראיה דיכולני לומר ואגב דנקט רבה ורב יוסף תרווייהו ולאו משום רבית כלל נקט לה כדנקט בסמוך בשמעתין ואמר רב נחמן האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה וכו' ואף על גב דלא שייכא הכא לענין רבית. כן נראה לי. שיטה.

וזה לשון תלמיד הר"פ: צריך לאיתחזויי אבי דרי. פירש הקונטרס הפוסק על מעות עד שלא יצא השער הברור על שער הראשון שסמוך לקציר שהלקוטות מוכרין בזול ועל זה השער אין פוסקין אלא אם כן יש לו גורן דאינו שער ברור צריך לאיתחזויי אבי דרי של מוכר כשהוא דש וזורה תבואתו בגורן. ופריך למאי בעי לאיתחזויי דאין זה משום רבית דהא קאמר לקמן פוסק עמו על הגדיש ולא קאמר שיהא צריך לאיתחזויי אחר מכאן אבי דרי ואם כן אמאי צריך לאיתחזויי. עד כאן.

אי לקבולי עליה מי שפרע. אם חוזר בו. אבל הפוסק על שער שבשוק כשאין לו וחוזר בו אין עליו מי שפרע ואפילו הכי כשפוסק על הפירות עד שלא יצא השער אסור משום רבית כשהוקרו הפירות ואף על פי שהיה יכול לחזור בו מתנאו דכל שאומר ועושה בדבר שיש בו רבית או אבק רבית אסור. מפי רבי. הריטב"א.

כל אגר נטר לי אסור. כתב הראב"ד נראה לי דהכי אתא לאשמועינן רב נחמן דאפילו על שער שבשוק או יש לו שהוא מותר אם הזכיר לו שכר השימור אסור דהוה ליה כרבית מאוחרת. עד כאן.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: כל אגר נטר לי, פירוש לא מיבעיא אגר נטר הלואה שהרויח לו עליה זמן אלא אפילו אוזולי במכר משום הרוחת זמן אסור והיינו דנקט כל. עד כאן.
לא צריכא דאית ליה אשראי במתא סלקא דעתך אמינא דליהוי כמי שיש לו קמשמע לן דכיון דמחסרי גוביינא כמאן דליתנהו. ואומר מורי הרב דכיון דנקיט טעמא משום דמחוסר גוביינא אפילו קיימים לו בשבועה ואפילו יש בידו משכון אסור. הריטב"א.

מהו דתימא נהוי כמו עד שיבא בני וכו'. ואם חאמר היכי סלקא דעתין לדמויי הכא להתם התם לא מוזיל גביה והכא מוזיל גביה דיהיב ליה חמשא ולא אזלן אלא ארבע. ויש לומר דהכי הוה סלקא דעתין לדמויי כי היכי דבהלואה שרי כי לא מוזיל גביה מיהא אם כן יש לנו לומר דבמקח וממכר שרי ביש לו אשראי במתא אפילו מוזיל גביה. תלמיד הר"פ.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: האי מאן דיהב זוזי אקירא ואזלן ארבע אוקיות בזוזא ואמר ליה מוזילנא גבך ויהיבנא לך חמשא מאשראי דאית לי במתא אסור דכמאן דליתיה לקירא ברשותיה דמי כיון דמחוסר גוביינא. ואי איתיה ברשותיה שרי דאוזלי הוא דמוזיל גביה כמאן דאמר ליה עד שיבא בני וכו' והוא בדהוה גביה קירא כשיעור זוזי דשקל מיניה דלוקח דאי לאו הכי לא יהיב לה ניהליה אלא בשיעור מאי דהוה גביה. ולא אמרינן הכא הא יש לו סאה לוה וליה כמה סאין דלוין איתמרן מוכרין לא איתמר ואין אדם מוכר יותר על מה שבידו על שער השוק דהא חיטי בהיני ובשילי. אבל האי משום זוזי דאקדים ליה אוזיל גביה ואסור משום רבית אף על פי שיש לו מקצת השעוה. ובקמייתא איכא למידק מאי איכא בין הא מילתא למאן דמזבין חוביה בבציר ממאי דהוי בשטריה דההוא נמי מחוסר גוביינא הוא ובין במלוה בשטר ובין במלוה על פה שרי הכא נמי אשראי דאית ליה במתא חוב הוא דאית ליה גבייהו ושרי ליה לזבוניה בפחות ממה שהוא. ונראה לומר דלא דמיין אהדדי דהתם לא מקבל עליה אחריות מהנהו חובות ואי מיעט הנהו לוים פסיד לוקה אבל הכא איהו הוה מקבל עליה אחריותא דקירא הילכך אפילו במוכר חובו בעלמא אסור היכא דמקבל עליה אחריות ואין צריך לומר היכא דהוי שטר שכתוב בו רבית על הגוי ומכרו לישראל באחריות בעלמא כגון עניות הלוה שהוא אסור משום רבית דכמאן דאוזפיה לדידיה גופיה דמי. כן נראה. עד כאן.

אי בכדי שהדעת טועה חייב לאהדורי ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. איכא דאמרי אתיא הא מילתא כי הא דאמרינן בפרק הספינה ואיבעית אימא כי אמרינן ביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה מתנה היא ושמע מינה מהא דרב נחמן דהכי הלכתא וליתא למאי דמפרקינן התם מאי אין הדמים ראיה נמי ביטול מקח. ואיברא הכי הוא דקיימא לן כי ההיא לישנא דאמרינן ואיבעית אימא וקיימא לן הלכתא כפירוקא בתרא וזה תלמוד ערוך בידי ומפי רבותינו הגאונים אלא מיהו זו אינה ראיה דהתם במקח וממכר איכא למיתלא שמא טעה אי נמי סבר יהיבנא ליה טפי משום דצריך ליצמד השתא ותבענא ליה בדינא כעובדא דכיפי ורשכי אבל הכא ליכא למיתלא. ומיהו קשיא לי כיון דאמרת דבכדי שאין הדעת טועה לא אמרינן ביטול מקח אלא מחילה הויא מאי דאמרינן פרק הזהב ועד כמה עד כדי דמיהן כלומר דלרבי יהודה אין להם ביטול מקח עד כדי דמיהן ולרבנן דאמרי יש להם אונאה משתות ועד כדי דמיהן ביטול מקח והא בכדי שאין הדעת טועה היא. וזו אינה קושיא כלל שיש לומר לרבי יהודה אין לו אונאה עד כדי דמיהן וביותר יש להם אונאה דלית ליה לרבי יהודה מחילה ולרבנן משתות עד כדי שהדעת טועה יש להם אונאה וביטול מקח אבל יתר מכאן הויא מחילה ומיהו ודאי אין אומרים בדברים אלו זו דומה לזון דאיכא אינשי דלא פקיעי ואיכא מילי נמי דלא פקיעי בהו כלהו אינשי ואיכא זימני נמי דלא פקיעי אינשי במידי כגון שהיו ביוקר ועכשיו הוזלו וזה אינו יודע והכל לפי מראית עיני הדיינים. הילכך אפילו בכדי דמיהן משכחת לה לרבנן ביטול כגון דאיכא למיתלי בטעותא והדבר ניתן לשיעורין ונמסר לחכמים. הרמב"ן.

ואי לאו מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. מיהו אי אתא מלוה וקתבע מחייב לאהדורינהו ניהליה וכן נראה דליכא עליה דמלוה שבועתא כלל כיון דקא מודה לוה דטופיי?לנא אשכח. הרמ"ך.

בד"ה ופוסקין על שער שבשוק כו' ממה שיזדמן לבעל חטין למכור אפילו בשוק של אכלבאי וארבי עכ"ל אע"ג דאפילו ר"י לא מוקי מתני' אלא כדורמוס מ"מ הך דרבי ינאי הוה מצינן לאוקמי באכלבאי וארבי ודו"ק:

גמרא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מ"ט אמרו רבנן פוסקים על השער שבשוק וכו' משום דא"ל שקלי טיבותך וכו'. וצריך לומר דאינהו מפרשי הא דקתני יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה דר"ל דהלוקח יכול למצוא לקנות במעותיו שאע"פ שאין לזה יש לזה ואין המוכר הפוסק עמו עושה לו שום טובה ולא מחזי כלל כרבית:

מי שפרע ומאן דיהב זוזי אתרעא חריפא לבי תרי וכו' כצ"ל:

אמר רב נחמן כללא דרבית וכו' כצ"ל בלא וי"ו:

ואמר רב נחמן האי מאן וכו' כצ"ל בוי"ו:

תוס' ד"ה וא"ל יהיבנא לך חמשה וכו' וא"ת אמאי אסור לפסוק חמשה בזוזא מ"ש מטרשא וכו'. ר"ל דלא שנא היכא דמוכר לו סחורה ונותנה לו ביוקר בשביל המתנת המעות או שמקדים לו המעות והמוכר מוזיל גבי' בשביל המתנת הסחורה:

גמ' ואמר רב נחמן האי מאן דאוזיף כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מה לי כו' השער סתמא הס"ד:

בד"ה לקירא מוכר שעוה הס"ד:

גמרא מה לי הן וכו' מה לי דמיהן ומה לי הן נמי אמרינן. הרשב"א מפרש באופן אחר וה"ק מה לי בדמיהן כשבא באיסרו לידו שפוסקין על שער שבשוק ומה לי הן כשנתן לו החטין בשויין ובא לפסוק באותן חטין יין מותר [ביצא השער על היין] כאלו נתן לו דמי החטין שהם המעות ולא תימא כי שרי לפסוק על שער שבשוק ה"מ כשבא במעות לידו דמצי למיזבן בהן בשוק אבל פירות לא דדלמא לא מזבני ליה הני פירות קמ"ל דכי היכי דפוסקין על שער שבשוק כשבא במעות לידו כך וכו' ודו"ק:

גמ' איתיביה ר"פ וכו'. ואמתני' [דיצא השער] ל"ק להו לכאורה היה נראה לומר דרבה ור"י דבסמוך מפרשי מתני' דאע"פ שאין לזה יש לזה ר"ל שאינו טובה ללוקח ושקלי טיבותא וכו' שלולי היה לזה היה לזה וא"כ י"ל דמתני' איירי ביש לו רק נותן טעם דהא מ"מ יש לזה הנאה וע"ז אמר אע"פ שאין לזה וכו' אבל ז"א דבהדיא תנן דאם יש לו מותר לפסוק אע"פ שלא יצא השער דקתני היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו וכו' והביא רש"י בסמוך ולכן מקשו רש"י ותוס' שפיר מאי קמ"ל וכו'. ובספר ת"ח מקשה קושיא זו וכתב וא"ל דאינהו הוי סבירי דיצא השער דמתני' בשער גדול באכלבי וארבי ורב אושעיא בשער דבשוק שהיא קטן קאמר דע"כ רב אושעיא אפילו בשער גדול קאמר מדפריך לעיל וכי אין לו מאי הוי והתנן יצא השער פוסקין ולא משני דהא דיצא השער פוסקין בשער גדול ומתני' דהכא בשער קטן איירי אלא צ"ל דס"ל דסתם יצא השער כי היכא דמתני' דלקמן בשער גדול ה"נ בשער גדול וא"כ כיון דמתני' דהכא איירי בשער גדול רב אושעיא נמי בשער גדול איירי דאי לא"ה היאך משני רבא דמתני' דהכא אתיא כרב אושעיא דאמר אין לו אסור דלמא רב אושעיא בשער קטן איירי וכו' ונכנס בדוחקים והאין לומר דכתב הוא הנכון דשער גדול מקרי יש לו (מעות) (ת):
מ"ט אמרו רבנן וכו'. והא מתני' קאמר טעמא אע"פ כו' ואי מ"מ קשה להו אף דהמוכר יכול לקנות מ"מ ללוקח יש הרווחה [ז"א] דכי היכי שהמוכר יכול לקנות תבואה ג"כ הלוקח יכול לקנות אבל מ"ט מקשו אאמרו רבנן על השער שבשוק ומתני' יצא השער סתמא תנן דאיכא לאוקמי באכלבי כמ"ש רש"י ומקרי יש לו אבל בשער קטן בדוחק יכולין לקנותו דאיכא רווחא ללוקח וכו' ולכן סמכו דבריהם אמלתא דרבא דדייק מדר' ינאי אשער שבשוק ולכן מקשו ע"ז הא בעי למיתב זוזי לספסרי וכו' אבל בשער גדול א"צ ספסרי. ובספר ת"ח כתב מדנקטי שער שבשוק ולא קאמרי סתמא מ"ט פוסקין על השער אע"פ שאין לו משמע דדוקא אמלתא דרבא קבעי דדייק מר' ינאי דפוסקין על שער קטן דהיינו שער שבשוק שהוא ע"י קצת חמרין שמביאין תבואה לשוק ותימה אמאי לא קבעי הכי אמתני' דלקמן דקתני בהדיא יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה וי"ל דאמתני' פשיטא להו דאיכא למימר האי טעמא שקילא טיבותך דמאי אהני ליה וכו' אבל אהך מלתא דדייקינן דפוסקין על השער שבשוק שהוא שער קטן קבעי שפיר מ"ט פוסקין דלכאורה לא שייך האי טעמא [שקילא טיבותך] כיון שהלוקח יכול לפסוק אפילו על תבואה הרבה שיתן לו המוכר כל השנה כולה כשער הזה ולפעמים כל התבואה כולה שמביאין החמרין על השוק איננו כדי השיעור שפוסק הלוקח עם המוכר וא"כ לא שייך ה"ט אבל מתני' דאיירי בשער גדול כדורמס ואכלבי וארבא כיון שמביאין הרבה תבואה פשיטא דשייך שפיר ה"ט וקאמרי דאפילו בשער שבשוק שהוא קטן שייך נמי האי טעמא דנהי דלפעמים כל התבואות שמביאין שמה אינו כדי שיעור שפסק אפ"ה מצי למימר אלו הוי זוזאי בידי הוי מזבנינא בהיני ושילי בזולא כלומר נהי דבפומבדיתא גופיה מקום רבה ור"י ליכא תבואה הרבה כשיעור שפסק מ"מ. המקומות שהן סביבות פומבדיתא כגון היני ושילי התם נמי מייתי תבואה ביומא דשוקא וא"כ שייך שפיר למימר אילו הוי זוזאי בידי כו' והיינו דנקיט היני ושילי לפי שהיו סמוכין לפומבדיתא כדפירש"י ז"ל וחשיבא כולו כשער אחד ומצטרפין להדדי מיהו קשה קצת כיון דאמתניתין פשיטא לן דטעמא משום דמצי למימר אלו הוי זוזאי כו' א"כ אביי דפריך לר"י אלא מעתה מותר ללוות סאה בסאה טפי הו"ל לאקשויי הכי אמתני' וי"ל דאי לאו הא דרבה ור"י אמתני' לק"מ דאיכא למימר דלאו בלוקח תליא מלתא אי מהני ליה אי לאו אלא במוכר תליא מלתא דכיון דקיבל דמים מן הלוקח והוא יכול לקנות התבואה בדמים הללו שהרי יצא השער כאיתנייהו בידו דמי ואם לא קנה עתה בשער הזול ונותן לו לאחר זמן בשעת היוקר איהו דאפסיד אנפשיה לאפוקי גבי סאה בסאה דלית ליה ללוה לא שייך למימר הכי לכך כשפורע לו לאחר זמן בשעת היוקר מחזי כרבית אבל אדר"י פריך שפיר דתלי טעמא משום דלית ליה הנאה ללוקח א"כ סאה בסאה נמי כיון דלית ליה הנאה למלוה אמאי אסור עכ"ל:

בתוס' בד"ה ופוסקין כו' אפילו בשוק של אכלבאי וארבא. כתב מהר"ש אף דאפילו ר"י לא מוקי מתני' אלא כדורמס מ"מ ר' ינאי הו"מ לאוקמי באכלבי וארבא ע"כ:
ומ"ש אפילו בשוק של אכלבאי וכו' אף שלכאורה אדרבה בשיש הרבה חטין למכור מזדמן לו פחות למכור מ"מ הוא ע"ד למתא ירקא ירקא שקיל שמזדמן הרבה לוקחים:

בתוס' בד"ה מהו דתימא כו' כעד שיבא בני כו'. וה"ק נעשה כעד שיבא בני ושרי הכא לכ"ע אפילו סאה בסאתים כדלעיל בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ו ע"א) בברייתא דהיו חמריו ופועלין תובעין אותו מעות בשוק [לתירוצא דרב אשי כיון דאית ליה נעשה כו' וכמ"ש התוס' ד"ה נעשה]. ואינו קשה דהו"ל להביא משנה דפוסק על הגדיש וכמו התם דבמחוסר תיקון שרי לכ"ע חמש בחמש ה"נ הכא ביש לו מזומן אלא שמחוסר גוביינא שרי אפילו סאה בסאתים כו' [כי היכא דהשתא יהיב טעמא דנעשה כו' והיינו דמעלינן ליה דרגא דאפילו בסאתים שרי ה"נ מהך דפוסק על הגדיש שזה הבל וא"ל אמאי לא משמיענו רב נחמן דינא בחמשה בחמשה ולא יצא השער האי מאן דיהיב וכו' דכי איתנייהו גביה שרי ליתנייהו אסור אע"ג דבעד שיבא בני שרי במקח וממכר [לכ"ע] אשראי לא הוי כעד שיבא בני כיון דמחוסר גוביינא י"ל דלרבותא דאיתנייהו שרי אפילו ד' בה'. ובת"ח ראיתי שמתרץ כמ"ש התוס' דלא שרי לפסוק על הגדיש אלא בשער לקוטות אבל ה' בו' לא כיון דאכתי לית ליה שמחוסר תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מיחזי כרבית כאגר נטר ה"נ היכא דאית ליה אשראי במתא לא אסרו אלא אי אזלי ד' וא"ל יהיבנא ה' דכיון דאכתי מחוסר גוביינא אי מוזיל גביה כולי האי מיחזי כרבית אבל אם לא יצא השער יכול לפסוק עליו [ה' בה'] אי אית ליה אשראי במתא אע"ג דליתנייהו גביה ע"כ ודין זה אינו מוכרח די"ל לרבותא דאיתנייהו [נקיט יצא השער] כמ"ש כבר:

א"ל אדא. נ"ב כנראה נשמטה מלת "רב״ בכאן:

שם ואשכח "ביה". צ"ל ״בהו״:

גמ' ואי לאו מתנה בעלמא. עיין ב"ב דף עח ע"א תוס' ד"ה אבל:

א"ל ר"פ ור"ה ברי' דר"י כו'. עי' מעדני מלך שדעתו בפי' ק' הש"ס מדקתני סתמא אין לו אסור משמע אפי' יש לו מעות ללוה ואס"ד מה לי הן מ"ל דמיהן נהי דיין ושמן אין לו מ"מ מעות יש לו ואי בעי הוה יהיב למלוה והפוכי מטרתי למ"ל ומשני התם הלואה הכא זביני פי' התם הלואה שהמלוה בא לפסוק בחוב של חטים נהי דללוה יש מעות מ"מ למלוה אין לו ולא אמרי' הפוכי מטרתי למ"ל אבל הכא זביני פי' שהמלוה בא ומעותיו בידו שפיר אמרי' מה לי הן מ"ל דמיהן ומפני זה כ' שמ"ש הרא"ש דאין לו היינו שאין לו ללוה לא פירות ולא מעות תלמיד טועה כתבו שאפי' יש לו מעות נמי לא מהני ואמנם הט"ז כ' שכן משמע לו שי' רש"י ושכן נ"ל להלכה דכשיש מעות ללוה מותר לפסוק אפי' אין לו יין והנלע"ד אפי' יהיה הפי' כמ"ש מע"מ הנ"ל מ"מ הא דפשיטא להמקשן דמתני' איירי שיש מעות ללוה ואפ"ה אסור היינו משום דשריותא דיש לו ע"כ יש לו פירות קאמר דאס"ד או פירות או מעות קשה היכי כייל בהדדי הא לא דמי דביש לו פירות שרי לגמרי וביש לו מעות נהי דשרי מ"מ צריך למיתב לי' שכר ספסירא וע"כ יש לו שרי אפירות לחוד קאי ועלה קאמר אין לו פירות אסור אפי' יש לו מעות וה"ל להתנות דעכ"פ אם יתן לו שכר ספסירא מותר גם באין לו פיר' ויש לו מעות אע"כ לא אמרי' מה לי הן כו' זה נ"ל ק' הש"ס וא"כ למאי דמסיק זוזי דאינשי עבדי לי' ספסירותא לק"מ ק' הש"ס ומותר ביש לו מעות כדעת רש"י כמ"ש ט"ז:

זוזי דאינשי עבדי לי' ספסירותא. לכאור' משמע דכל הני שקל' וטרי' אלעיל קאי אדרבא דפוסקים אשער של עיירות משום מאי אהנית לי ואהא מקשה הא מהני לי' זוזי דספסירא וא"כ ק' לי למ"ש נ"י בשם רשב"א דמה לי דמיהן מ"ל הן ר"ל כשהמלוה אין איסורו בידו רק פירות ה"ל כמו איסורו בידו וא"כ מאי משני הכי זוזי דאינשי כו' וכפרש"י ע"ש וק' הא מיירי שאין זוזי בידי' רק פירות וצריך ספסר למוכרם:

פשיטא לא צריכא דאית לי' אשראי במתא. נקוט הך כללא בידך דבשיצא השער קיל טפי משלא יצא השער לענין פיסוק מכאן ואילך פי' אם אינו מוזיל גבי' עתה ופוסק עמו ממש כמו השער ע"מ ליתן לו כל יב"ח אפילו אם יתיקרו זה שרי' ביצא השער משא"כ בשלא יצא שער וכשלא יצא השער קיל מיצא השער לענין זולא דהשתא דכשלא יצא השער יכול להוזיל גבי' מפני הקדמת מעות אם אינו מפורש בהדי' שעושה משום כן מידי דהוה אטרשא דר"נ וכשיצא אסור להוזיל גבי' משום דיציאת השער ה"ל כקץ לי' דאסור:

עוד כלל אחר אמרו כל שהוא דרך מקח וממכר מותר בחדא למעליותא או דלא מוזיל גבי' ומוכר שוה בשוה ומותר אפי' אין לו כגון פוסק על הגדיש דמחוסר כמה מלאכות דהוה כאין לו או אפי' מוזיל גבי' נמי רק שיש לו אלא שממתין עד שיבוא בני ואמצא מפתח נמצא בכל חד מתרוי' ליכא אלא חדא למעליותא ואפ"ה שרי משום שהוא בדרך מו"מ אמנם בהלואה סאה בסאה אפי' תרתי למעליותא דהיינו שוה בשוה וגם יש לו עד שיבוא בנו וימצא מפתח מ"מ אית בי' פלוגתא דלהלל אסור ובחדא למעליותא דהיינו סאה בסאה ואין לו או סאה בסאתי' ויש לו אסור לכ"ע:

ואשכח בי' טופיינא כו'. לגי' רש"י והפוסקים מיירי דהלוה אשכח טופייני ונראה דקמ"ל דבכדי שאין הדעת טועה דאמרינן מסתמא מתנה יהיב לי' מלוה ללוה א"כ בשעת פרעון אסור ללוה להחזירו למלוה דה"ל ריבית מאוחרת ואמנם הרמב"ם מפרש לי' דהמלוה אשכח טופייני בשעת פרעון ותלינן במתנה שלא לשם ריבית מאוחרת דאחזוקי אינשי ברשיעא לא מחזיקי' עי' ה"ה. והקשו הא הרמב"ם אוסר אפי' בסתם שלא הזכיר כלל שום דבר עי' טוש"ע סי' קס"א והעיקר כמ"ש הב"ח וט"ז שם דכשמונה המעות מידו ליד המלוה ומונה לו יותר מחובו אע"פ שלא הזכיר לו מאומה ה"ל ריבית משא"כ הכא מיירי ששולח לו כיס מלא מעותיו לפרעון והמלוה משכח בו טופייני בזה מחזקי' דמתנה יהיב לי' או החזרת גזל וכסיפא לי' מילתא למיתב לי' בהדי' כנלע"ד פי' דבריהם ועולה כהוגן:

בגמרא מה לי דמיהם כו' ופוסקין על שער שבשוק ואע"פ שאין לו. עיין פרש"י ותוספות אלא דיש לתמוה כיון דעיקר מילתא דרבא לפ"ז אינו אלא לאשמעינן דלא בעינן שער דאכלבי וארבי או כדורמוס ולאפוקי מדר' יוחנן א"כ כל כה"ג לא ה"ל לסתום אלא לפרש ועוד דלשון מה לי דמיהן מה לי הן אינו מיושב שפיר כמ"ש רש"י ז"ל בעצמו דמפיך לישנא והאריך ליישבו. ולולי פרש"י ותוספות היה נ"ל לפרש מילתא דרבא בענין אחר דאשמעינן דכמו שהתירו חכמים לפסוק במעות מזומני' על השער אע"פ שאין לו ה"ה דמותר בכה"ג אפילו אינו נותן לו עכשיו מעות אלא שבתחלה נתן לו מעות ופסק על הפירות ועכשיו מעמיד אותן הפירות לפסוק על מין אחר דמותר מטעמא דמה לי דמיהן ומה לי הן פי' דסד"א דבפירות לא שייך לומר שקילא טיבותא קמ"ל דאפ"ה שרי וכן נראה באמת דהא קי"ל בכל דוכתי שוה כסף ככסף וכעין זה כתבתי לעיל בשם הר"ן ונ"י וע"ז מקשה שפיר מברייתא דר' אושעיא דאוסר באין לו יין אע"ג דמחמת פסיקת חיטין דמעיקרא אתו ומשני שפיר התם הלואה פי' דמעיקרא בא בהלוואתו משא"כ הכא שפסיקה הראשונה בא באיסרו והיינו ממש כמ"ש לעיל באריכות בשם הר"ן כן נ"ל לולי דמסתפינא לפרש נגד פירוש הקדמונים. אח"ז מצאתי שהנ"י כ"כ בשם הרשב"א ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול בע"ה:

בתוספות בד"ה ופוסקין על שער שבשוק כו' ולא היה לו לפרש כן דאפילו לר"י כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו על פרש"י דאדרבה לרש"י ז"ל בא להשוות המחלוקת דרבא נמי כר' יוחנן ס"ל דבעינן כדורמוס ולא בא למעט אלא אכלבי וארבי ואע"ג דעל כדורמוס פרש"י לקמן דהיינו אטליז רב וכאן כתב דלרבא פוסקין ע"י שער היוצא ע"י חמרים אפשר דדא ודא א' היא ואי קשיא א"כ מאי קמ"ל רבא דהא ר' יוחנן אמרה אין בזה קושיא שלא בא רבא כאן אלא לפרש הטעם ולומר דממילתא דר' ינאי נמי שמעינן להאי דינא מטעמ' דמה לי דמיהן כו' כן נ"ל וגם זה מצאתי בנ"י אליבא דרש"י ע"ש:

בגמרא דא"ל שקילא טיבותך כו' מאי אהנית לי אי הוי לי זוזי בידי כו' עכ"ל. ואע"ג דאהני ליה לענין אחריות שאם היה קונה במעותיו במקח גמור היה כל האחריות עליו ועכשיו הם באחריות המוכר מ"מ לא איכפת לן בזה כיון דעיקר מה שנראה כריבית היינו משום שנתייקרו ובהא לא אהני ליה מידי:

בתוספות בד"ה וא"ל יהיבנא לך כו' פי' לזמן פלוני כו' עכ"ל. כוונתם מבואר דכשלא קבע לו זמן אלא שהתחייב עצמו ליתן מיד אין כאן שום איסור ריבית כלל כיון דזבינא מעלי' הוא ולא דמי לאגר נטר כלל שרי ואף למאי דמסקינן דאיירי דאית ליה אשראי במתא היינו נמי כשקובע לו איזה זמן כדי שבתוך כך יגבה האשראי שלו וא"כ הוי שפיר אגר נטר אבל אם לא קבע לו שום זמן כלל אלא מכר לו סתם ויכול לתובעו מיד שיתן לו מביתו הרי הוא כאילו הודה שיש לו ועוד אף אם אין לו יצטרך לקנות תיכף בשוק ולהפסיד הדינר מכיסו ואוזיל הוא דקא מוזיל גבי' והרי זה כאילו א"ל בפירוש אותן הפירות שבשוק הנמכרים בד' ד' אני מוכר לך בה' ה' שזה מותר לכ"ע וכל זה מבואר בהסכמת כל הפוסקים שכל שהוא דרך זבינא ובלא קביעות זמן מותר ודווקא בהלוואת סאה בסאה אסרו אף בלא קביעות זמן וגדולה מזו כתב הב"י בשם תלמידי הרשב"א בסי' קע"ב דאף במי שמוצא חבירו בשוק וא"ל הלוה לי מאה זוז ובא עמי לביתי ואתן לך מאה ועשרים דמותר כיון שלא קבע לו זמן והטעם נ"ל דכיון שאמר בא עמי לביתי הרי הוא כאילו הודה שיש לו בביתו ומש"ה לא דמי לסאה בסאה דאסור אפילו בלא קבע זמן דסתם הלואה כקביעות זמן דמי וא"כ כ"ש בנדון דידן דזבינא הוא. ואף שכל זה מבואר בל' רש"י כאן ובל' התוספות ובכל הפוסקים בלי שום חולק אלא לפי שראיתי לבעל טורי זהב בי"ד סי' קע"ג כתב לפרש דברי התוס' בע"א והשיג בזה על הב"י ורמ"א ע"ש. לכן הוצרכתי להאריך קצת:

בא"ד וא"ת כו' מאי שנא מטרשא דר"נ כו' עכ"ל. גם בזה האריך בעל טורי זהב בסימן הנ"ל והקשה מאי ענין קושיא זו אמימרא דר"נ דהכא דיותר ה"ל להקשות אהא דשרי ר"נ טרשא ומ"ש מהא דתנן במתני' אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער דמשמע דאפי' שוה בשוה אסור מטעמ' דשמא יתייקר כ"ש דאסור כשמוכר ביוקר וא"כ ה"ה לטרשא ומחמת זה העלה להשיג על ל' הש"ע והגהת רמ"א וכתב דע"כ מימר' דר"נ דהכא איירי כשחזר והוזל השער בשעת הפירעון ועמדו בה' ה' אלא דמסתימ' ל' הש"ס לא משמע כן. לכך נראה לענ"ד לפרש דברי התוספות כפשטן דוודאי בלא מימרא דר"נ דקיראי דהכא לא הוי ס"ד לאסור כלל למכור ביוקר כשיוצא השער דסד"א דהא דאסר במתני' לפסוק על הפירות כשלא יצא השער וגם אין לו פירות הטעם בזה משום דאין כאן מקח כלל שהרי זה אין לו פירות משלו עכשיו וגם בשוק אינן מצויין לקנות דכיון שעדיין לא יצא השער אפשר שיצטרך לקנות בכפלי כפלים מדמי המקח וכפי שמבואר בל' הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהל' מכירה ובכסף משנה שם דאפילו מי שפרע לא שייך בכה"ג וא"כ שאין כאן מקח כלל ה"ל זוזי הלואה גבי' ומש"ה אסור אם יתייקרו אח"כ משא"כ כשכבר יצא השער ס"ד דמותר למכור אפילו בזול דכל שיצא השער כיש לו בביתו דמי כדקתני טעמא אע"פ שאין לזה יש לזה והדבר ידוע דביש לו בביתו מותר למכור אפילו הרבה פחות מכדי השער וא"כ ה"א דה"ה באין לו ויצא השער שמותר למכור אף בזול בפחות מהשער ואין תימה בזה שהרי בספר פרישה כתב באמת שאין הכרע בדבר אי מותר למכור בפחות מהשער כשיצא השער ואין לו ע"ש ובש"ך ואף דבאמת יש לתמוה שהרי הוא ממש מימרא דר"נ הכא בקיראי מ"מ אין תימה לומר דאי לאו מימרא דר"נ ה"א דשרי למכור בזול דאוזולי הוא דקמוזיל גבי' כיון שידע שהשער ביוקר ואפ"ה מוכר לו בזול. ועוד דאף בהלואת סאה בסאה שהחמירו חכמים בכמה דיני' יותר מפסיקת השער ואפ"ה כתבו כל הפוסקים בפשיטות דכשיצא השער מותר אף אם אין לו כלל מאותו המין וכמה פוסקים כתבו דאף אין לו מעות כלל אפ"ה ה"ל כיש לו דכיון שיצא השער יוכל לקנות באשראי העולה מכל זה דוודאי אי לאו מימרא דר"נ בקיראי ה"א דכיון שיצא השער תו לא הוי כהלואה אלא דרך מקח וממכר וכיש לו דמי ומש"ה מותר למכור אפילו בפחות מהשער. וא"כ לפ"ז אין כאן מקום להקשות על טרשא דר"נ דכ"ש דשרי שהרי קנה הלוקח במשיכה גמורה ואי משום שמוכר לו ביתר משוויו לא איכפת לן דאדם רשאי לעשות בשלו כמו שירצה. אבל עיקר קושיית התוס' כיון שחידש ר"נ דאע"ג דיצא השער ומותר למכור בשוויו אפ"ה אסור ביתר משוויו וע"כ הטעם דכל שמוכר ביתר משוויו בהמתנה ה"ל כאגר נטר ואסור אפי' דרך זביני א"כ מקשו שפיר דמה"ט גופא שייך לאסור בטרשא למכור ביוקר דאע"ג דזביני גמורה הוי מ"מ כיון שעושה דמי המקח הלואה ומוכר ביתר משוויו בהמתנה ה"ל כאגר נטר כן נ"ל ליישב דבריהם וממילא יתיישב דברי הש"ע ממה שהשיג הט"ז שם ואין כאן מקומו להאריך יותר. אלא שהתלמוד חושב מילתא דר"נ לסברא פשוטה ומש"ה מקשה פשיטא ומוקי לה בדאית ליה אשראי ודו"ק:

בגמרא אמר ר"נ האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה כו' מפירש"י ז"ל נראה דהלוה אשכח ביה טופיינא בשעת הלואה משמע מזה שאם מצא המלוה טופיינא בשעת הפרעון לא שייך למימר מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה דהא ה"ל מיהא ריבית מאוחרת וכ"כ הרב המגיד בפ"ד מהל' מלוה ואע"ג דלשיטת רש"י ז"ל ריבית מאוחרת גופה אינו אסור אלא כשאומר לו בפירוש בשביל מעותיך שהיו בטילו' אצלי הא בסתמא שרי י"ל דשאני הכא כיון שניתן לו בשעת הפרעון ממש ה"ל כמפרש. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דין זה ג"כ לענין אם המלוה מצא בהם טופיינא בשעת הפרעון וכתב הרב המגיד דהא דלא חיישינן שלשם ריבית מאוחרת נתן לו היינו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וקשה לי שהרי הטוי"ד כתב בשם הרמב"ם דריבית מאוחרת ששיגר לו דורון אחר הפרעון אסור אפילו בסתם וא"כ התם נמי נימא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ויש ליישב וצ"ע:

מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן כו'. בתחלת התנאי נמי שיצא השער פוסק עמו ואע''פ שאין פירות בידו ובלבד שיתן לו זה מעות דכי היכי דאם היו דמי המעות הללו בידו והיינו הפירות. הוי מותר הכי נמי כי הוו המעות בידו מותר שהמעות ודמיהן שוין דמה לי טוב אם היו החטין שהם דמים למעות הללו בידו מעכשיו שהם עצמן בידו אף הוא יכול ליקח בהן פירות ומן הטעם הזה פוסקין על סמך שער שבשוק והוא שער היוצא על ידי חמרין המביאין תבואה לשוק בכרכים ואע''פ שאין פירות לזה וא''ת משנתינו היא זו (לקמן דף עב:) יצא השער פוסקין איכא למ''ד לקמן אין פוסקין על שער שבשוק ומוקי למתניתין באכלבאי וארבי דמתניתין לאו שער שבשוק תנן אלא יצא השער סתמא הא דמפיך לישנא ונקט למימר מה לי דמיהן מה לי הן משום דבשעת פרעון הוו המעות שמשלם לו דמי הפירות ושייך למימר מה טוב הן מדמיהן כי היכי דהן שרו דמיהן נמי שרו ובשעת הפיסוק נותן לו זה מעות לקבל חטין בדמי המעות ומיקרו הפירות דמיהן של מעות ושייך למימר מה טוב דמיהן של מעות מהן כי היכי דדמיהן שרו אם היו הפירות בידו הן נמי כי הוו הן בידו שרי קצרו של דבר לשון הפסקה נמשך אצל לוקח לשון הפרעון נמשך אחר המוכר גבי תנאי ראשון פוסק ונותן לו דמים לקבל כנגדן חטין הלכך החטין קרוין דמים אצל לוקח דמי מעותיו וגבי פרעון המעות שזה פורע הוו דמי החטין שזה חייב לו: אין לו אסור. בהא דרבי אושעיא: היני ושילי. מקומות הן שהיו סמוכין לפומבדיתא שהיו רבה ורב יוסף יושבין בה כלומר בכל מקום הוא מוצא סביבותיו בדמים הללו: חטי דקדחי באכלבאי. בתמיה וכי אם הנחתי חטים שלי באוצרי כלום היו גשמים יורדים עליהן שיהיו צומחות בהן צמחים להתקלקל לישנא אחרינא דקדחי לשון חמימות כמו (ישעיה סד) כקדח אש: והא בעי למיתב זוזי לספסירא. היכי אמרינן מאי אהני לפסוק על שער שבשוק והא אהני דבעי למיתב זוזי לספסירא סרסור שמבקש למוכרי חטין נמצא משתכר זוזי בהקדמת המעות: ומשני דיהיב. צריך הלוקח ליתן למוכר דמי הסרסור: רב אשי אמר. לא צריך זוזי דאיניש עבדי ליה ספסירות החמרין הולכין אצל בעלי המעות להוליך לו תבואה: האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא. הפוסק על הפירות עד שלא יצא השער הברור אלא שער הבכיר שהיא סמוך לקציר שהלקוטות מוכרין בזולא זה סאה וזה סאתים ותנן מתני' (דף עב:) דאם יש לו מותר לפסוק ואע''פ שלא יצא השער דקתני היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש: צריך הלוקח לאיתחזויי אבי דרי. של מוכר כשהוא דש וזורה תבואתו בגורן ולהכי נקיט תרעא חריפא שאין פוסקין עליו אלא למי שיש לו גורן דאילו שער הברור פוסקים אף למי שאין לו: למאי. מיבעי האי דמתחזי: אי למיקני. ממש שלא יוכל המוכר לחזור: הא לא קני. בהכי אלא א''כ משך: אי לקבולי מוכר עליה מי שפרע. אם יחזיר: סמכא דעתא. דכל חד וחד וידע דעליה קא סמיך האי לוקח וסחורה מקויימת היא ואין דעתו לחזור הלכך אם חזר בו מוכר איכא למילטייה במי שפרע: השתא דאמרת. דאי מיתחזי מיסמך דעתא הוא: אפילו. לא מיתחזי אבי דרי נמי אלא אשכחיה בשוקא לאחר זמן ואמר ליה חזי דעלך סמכינא איכא מי שפרע: אגר נטר ליה. שכר המתנה אי מוזיל גבי משום המתנה שמקדים לו המעות והמקח אין לו למוכר עכשיו: לקיראה. מוכר שעוה: ד' ד'. חלות שעוה בזוזא: יהיבנא לך ה' ה'. לזמן פלוני והקדים לו המעות עכשיו: איתנהו. אם בידו אבל אינם בעיר או אבד המפתח והוא דחוק למעות שרי דהוי ליה הלויני עד שיבא בני דתנן במתניתין (דף עה.) דמותר: דאית ליה אשראי במתא. המוכר הזה אף הוא נתן מעות ופסק עם אחרים על שעוה: ואשכח טופיינא. זה שקיבל המעות מצא בהן יותר ממה שאמר לו חבירו: אי בכדי שהדעת טועה. דאיכא למימר טעה המלוה בחשבון ולא ידע בהן חייב זה להחזירו לו:

ופוסקין על שער שבשוק אע''פ שאין לו. פ''ה וא''ת מתני' היא יצא השער פוסקין איכא למ''ד אין פוסקין על שער שבשוק ומוקי לה למתני' באכלבאי וארבי ולא היה לו לפרש כן דאפילו לר' יוחנן דאמר לקמן אין פוסקין על שער שבשוק מודה דלא בעינן תרעא דמשיך כולי האי כמו אכלבאי וארבי ולא בעי אלא כדורמוס ולא אמר ר' יוחנן דאין פוסקין אלא בשוק של עיירות וא''ת והיכי שמעינן מר' ינאי דפוסק על שוק של עיירות ולא בעינן דורמוס וי''ל דהכי דייק מדאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן ויכול לפרוע לו דמים כמו שיכול לפרוע לו חטין משום דמן החטין יכול למצוא דמים ה''נ פוסקין אפילו על שוק של עיירות דיותר יזדמן לבעל המעות לקנות חטין אפי' בשוק של עיירות ממה שיזדמן לבעל חטין למכור אפילו בשוק של אכלבאי וארבי: ואמר ליה יהיבנא לך חמשה בזוזא. פי' לזמן פלוני איתנהו שרי ליתנהו אסור אבל ד' בזוזא שרי לפסוק כיון שכן השער דפוסקין על שער שבשוק וא''ת אמאי אסור לפסוק חמשה בזוזא מאי שנא מטרשא דרב נחמן גופיה אמר לקמן (דף סה.) טרשא שרי למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש [לו] אם מעכשיו בפחות וי''ל כיון דאזלי הכא ד' בזוזא הוי כאילו פירש אם מעכשיו בפחות ואם לזמן פלוני ביותר ולפי זה לא שרי ר''נ לקמן טרשא אלא בדבר שאין שומתו ידוע כגון פרה או טלית אבל פירות אם יצא השער אסור לעשות מהן טרשא: מהו דתימא כעד שיבא בני דמי קמ''ל. וא''ת והא רב נחמן פסק לקמן בשילהי פירקין (דף עה.) כהלל דאסר עד שיבא בני וי''ל דודאי דרך הלואה אסור אפילו סאה בסאה אבל דרך מקח וממכר כי הכא שרי אפי' ה' בארבע דאי לאו הכי תקשה דאפילו רבנן לקמן לא שרו אלא סאה בסאה אבל סאה בסאתים לא אלא כדפרישית דדרך מקח וממכר שרי טפי חמש בארבע מדרך הלואה אפילו סאה בסאה דהכי שרי לכ''ע וא''ת דטפי ה''ל לאתויי הכא דפוסק על הגדיש דדמיא טפי דהוי מקח וממכר וי''ל דפוסק עמו על הגדיש לא שרינן אלא לפסוק עמו בשער לקוטות אבל לפסוק שוי שיתא בחמשא לא כיון דאכתי לית ליה שעדיין צריך תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מחזי כאגר נטר אבל כשיש לו מזומן בעין אלא שמחוסר ביאת בנו או הבאת מפתח מותר אפילו שוי חמשא בארבע וה''ק נעשה כעד שיבא בני ושרי הכא לכ''ע כדשרי התם לרבנן:

בבא מציעא סג ע"ב