דף סא - ב
ואיסור לא תגזול בעניינא ד"שכיר" כתיב. שנאמר [ויקרא יט] "לא תעשוק, ולא תגזול". וכבישת שכר שכיר היא הנקראת בתורה "עושק", לכן יש לרבות מן היתור לאו נוסף לכובש שכר שכיר, ולא לריבית ואונאה.
עד עתה דיברנו למה נצרך הלאו של "גזל", שהוא חטיפת הממון בפני הבעלים, ונאמר בו [ויקרא יט יג] לא תעשוק ולא תגזול. הרי ניתן ללמוד את האיסור מריבית ואונאה.
עתה תשאל הגמרא על הלאו של "גניבה", הנאמר קודם לכן [פסוק יא]. וגניבה פירושה, לקיחת הממון שלא בפני הבעלים - כגון בלילה.
והכי מקשינן: "לא תגנובו" דכתב רחמנא [ויקרא יט פסוק יא] לאסור גניבת ממון, למה לי? הלא נוכל ללמוד איסור לחסר ממון חברו מריבית ומאונאה!
ומתרצינן: הפסוק של לא תגנובו נכתב כדי לרבות עוד אופנים של גזילה שגם הם אסורים.
וכדתניא: ממה שכתבה התורה "לא תגנובו" בלשון רבים, אנו למדים כי איסור גניבה הוא בכל אופן, גם כשכוונת הגניבה לא היתה להנאת הגנב עצמו, כי אם על מנת למיקט, בכדי לצער את הנגזל.
וכמו כן, איסור "לא תגנובו" קיים, גם אם כוונת הגנב היתה לטובתו של הנגזל. כגון על מנת לשלם לו תשלומי כפל. - כלומר באופן שידע הגנב כי לא ירצה חבירו לקבל ממנו מתנות. לכן הלך וגנב לו ממון, על מנת שיתחייב לשלם לו "תשלומי כפל" ויהנה אותו בכך, אף גניבה זו אסרה התורה.
נאמר בתורה [ויקרא יט פסוק לה] "לא תעשו עול במשפט במדה ובמשורה". כלומר, התורה אסרה למוכר או לקונה לשקר במשקולות באופן שיגרם הפסד לקונה או למוכר על ידי זה.
אמר ליה הקשה רב יימר לרב אשי: איסור לאו, דכתב רחמנא במשקולות, למה לי? הרי מוכר או קונה המשקר במשקולותיו, מחסר הוא ממון מחברו שלא כדין, וכבר נאמר בתורה איסור על גזל ואונאה?
אמר ליה: לא נצרך הלאו, אלא לרבות איסור לטומן משקלותיו במלח. קונה שמטמין את המשקולת במלח, שעל ידי הטמנתם במלח נוסף כובד למשקל, ומפסיד הלוקח את המוכר שלא כדין. [8] ומקשה ליה: טומן משקלותיו! הלזה צריך ריבוי, היינו גזל מעליא הוא! ומה חידוש יש באיסורו, הרי בזה גוזל הקונה את המוכר בידיים?
ומתרץ ליה: לעבור עליו, חידוש התורה בלאו זה, הוא לומר כי עובר המטמין את משקולותיו במלח מיד משעת עשייה. ואף אם בסוף לא שקל במשקל זה, ולא חיסר את חברו, או שתיקן אותו, אף על פי כן עובר הוא ב"לאו" על עצם "ההטמנה".
תנו רבנן: כתוב בתורה "לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה".
וכך פירשוהו חכמים:
"במדה" - זו מדת קרקע. הזהירה התורה על מודד הקרקעות שלא ימדוד לשני אחים הבאים לחלוק את השדה [או לשני לקוחות הבאים לחלוק שדה [9]], לכל אחד במצב שונה. כגון לאחד האחים ימדוד בימות החמה, כשהחבל יבש וקצר יותר, ולאחד - [לאח השני] ימדוד בימות הגשמים כשהחבל מתפשט בסיבת הרטיבות ונעשה ארוך יותר. כי על ידי זה אין החלוקה נכונה, כי זה שמדדו לו בקיץ יקבל שדה גדולה יותר מזה שמדדו לו בחורף [10].
"במשקל" - פירושו שלא יטמין משקלותיו במלח וכאשר למדנו לעיל שעובר המטמין ב"לאו" על עצם ההטמנה.
"ובמשורה" - פירושו שלא ירתיח שלא ימהר המוכר במזיגת היין לתוך "המשורה"
- הכלי שמודדים בו יין - באופן שמעלה היין קצף, ונראה כאילו הכלי כבר מלא [11].
והלא דברים קל וחומר, יש ללמוד מזה בקל וחומר. ומה משורה, הכלי הקטן שמדתה היא אחד משלושים [וששה] בלוג. הקפידה עליו תורה שלא ירתיח בה יין, למרות שמדת הקצף קטן כל כך [פחות ממאית הלוג]. קל וחומר לכלי מדות גדולים יותר, כגון, הין, או אפילו חצי הין, ושלישית ההין, ורביעית ההין.
וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, למדות גדולות ממש, כמו לוג וחצי לוג ורביעית הלוג, שודאי ההרתחה בהן אסורה.
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא, מדוע ראתה התורה להזכיר "יציאת מצרים" בסוף פרשת ריבית [בויקרא פרק כה פסוק - לח]?
כמו כן, מדוע כתבה התורה ענין "יציאת מצרים" בפרשת ציצית [במדבר בפרק טו פסוק מא]?
וכמו כן מדוע כתבה התורה ענין "יציאת מצרים" בפרשת איסור משקלות [בויקרא פרק יט פסוק לה]?
ומפרש רבא: טעם הזכרת יציאת מצרים בשלשת המקומות האלו באה להעיד ולומר, שכך אמר הקדוש ברוך הוא:
אני הוא שהבחנתי במצרים בשעת מכת בכורות בין טפה של בכור, לטפה שאינה של בכור. בכל משפחה במצריים, מלבד הבן הגדול לאביו, הבחין הקב"ה מי עוד מהבנים היה "בכור" דרך זנות, דבר שעיני אדם לא יבחינו, והרגו.
כמו כן, אני הוא שעתיד ליפרע [לתבוע עונש] ממי שתולה מעותיו בנכר. אדם מישראל המשקר על מעות שלו, ואומר עליהם שהם של נכרי, ועל ידי שקר זה, מלוה אותם לישראל בריבית [12], והקב"ה, המבחין ויודע כי הם שלו, עתיד לתבוע ממנו עונש על שהלווה את כספו בריבית, ועל שהכשיל והטעה את חבירו באיסור ריבית.
וזוהי גם הסיבה שנזכרה "יציאת מצרים" בפרשת משקולות, ללמדנו כי עתיד ה' להפרע ממי שטומן בסתר משקלותיו במלח בכדי להכביד על המשקל, ובכך לרמות את המוכר. אף שעיני בני אדם לא מבחינים ברמאותו, הקב"ה יודע ויעניש.
ולכן גם נזכרה יציאת מצרים ב"ציצית" ללמד: כי עתיד ה' להפרע ממי שתולה [קושר] חוט של ציצית בצבע הדומה לתכלת הנקרא "קלא אילן" בבגדו, ומשקר ואומר בלבבו כי תכלת הוא - כביכול לקיים מה שאמרה התורה "על פתיל תכלת". והקב"ה הבוחן לבבות עתיד להפרע ממנו על הקשירה עצמה, גם אם בסוף לא לבש את הבגד [13].
רבינא איקלע [נזדמן לו לבוא] לסורא דפרת לעיר "סורא" הסמוכה לנהר פרת, ופגש שם את רב חנינא,
אמר ליה רב חנינא מסורא דפרת לרבינא, כך שאל אותו:
יציאת מצרים, דכתב רחמנא גבי שרצים, לאחר דיני השרצים הטמאים שבסוף פרשת שמיני נאמר, "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים" - למה לי מה ענין יציאת מצרים לשם?
אמר ליה רבינא לרב חנינא מסורא: הזכרת יציאת מצרים שם באה לומר לך,
אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא זה שהבחנתי בשעת מכת בכורות בין טפה של בכור להורגו, לבין טפה שאינה של בכור שלא להורגו, ולא רק הגדול שבבית מת, אלא המית הקב"ה גם את הבכורים דרך זנות, דבר שעיין אדם לא יודעת להבחין.
כמו כן אני עתיד ליפרע, לתבוע עונש, ממי שמערב קרבי [מעיים של] דגים טמאין שהם זולים, ביחד עם קרבי [מעיים של] דגים טהורין היקרים, ובתערובת שקר זו הוא מוכרן לישראל. נמצא שמכשילן על ידי זה באיסור, עתיד הקב"ה היודע מחשבות להפרע ממנו.
אמר ליה רב חנינא דפרת לרבינא, אנא, לא התכוונתי בשאלתי מדוע נזכרה יציאת מצרים באיסור שרצים כלל. אלא על מה ששינתה התורה בלשון "המעלה" [אני ה' "המעלה אתכם"] - קא קשיא לי!
ותוכן הקושיא היא: מאי שנא הכא, "המעלה", דכתב רחמנא? במה נתייחדה פרשת שרצים שנקטה בה התורה בלשון "המעלה" אתכם, ולא "המוציא" אתכם כמו שנאמר בשאר מקומות.
אמר ליה רבינא: מה שנאמר שם לשון "המעלה" הוא לכדתניא דבי רבי ישמעאל.
דתנא דבי רבי ישמעאל: אמר הקדוש ברוך, הוא אילמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין עצמם באכילת שרצים, דיי. שוה היה להעלותן בשביל מעלה זו בלבד. וזהו לשון המעלה אתכם מלשון "עילוי" וגדולה.
אמר ליה [רב חנינא]: ומי נפיש אגרייהו? האם כל כך גדול שכרו של הפורש מאכילת שרצים טפי [יותר] משכרו של הפורש מאיסורי רבית, ומשכר הלובש ציצית והנזהר ממשקלות, עד שתאמר כי רק למעלת הפורש משרצים בלבד היתה שוה יציאת מצרים, ואילו למצוות ריבית ומשקולות לא היו שוה להוציא את ישראל ממצרים !?
אמר ליה [רבינא]: אף על גב דלא נפיש אגרייהו, אמנם לא מצינו כי גדול יותר השכר של הנמנע מאכילת שרצים, מכל מקום, טפי מאיסי למכלינהו. אכילתם של שרצים מאוסה היא בעיני ה' יותר מאשר ריבית ומשקולות,
ולכן, בני ישראל, הנטהרים מאכילת השרצים, גדולה היא מעלתן, ולמעלה זו בלבד כדאית היתה יציאתם ממצרים:
שנינו במשנה: ואיזהו "תרבית"? המרבה בפירות, כיצד, לקח הימנו חיטין בדינר זהב וכו'
ומשמע מלשון המשנה כי רק "המרבה בפירות" מוגדר כ"תרבית", ואילו מה ששנינו קודם - לא.
ותמהינן: אטו כל הני דאמרינן עד השתא, וכי מה ששנינו ברישא של המשנה, איזהו נשך המלוה סלע בחמשה דינרים, וכן סאתיים בשלש סאין - לאו ריבית הוא?
אמר רבי אבהו: וודאי, כי גם דין הרישא בכלל ריבית הוא, אלא שחלוקת המשנה כך היא:
עד כאן דיבר התנא על ריבית של תורה, מכאן ואילך מפיסקת "איזהו תרבית" ואילך, מדבר התנא רק על ריבית של דבריהם [האסורה רק מדרבנן].
וכן אמר רבא בפירוש דברי המשנה:
עד כאן - כלומר ברישא "איזהו נשך" מדבר התנא על ריבית של תורה,
מכאן ואילך - "איזהו תרבית" מדבר התנא על ריבית של דבריהם.
מוסיף רבא לחדד את חלוקת המשנה על פי הפסוק באיוב [פרק כז פסוק יז].
הפסוק שם מדבר שם על דרכי הרשע. ואומר - "יכין [הרשע], וצדיק ילבש וכסף נקי יחלוק".
ופירשו חכמים בתוספתא כי זה המקרא מדבר על "מלוה בריבית",
וזהו פירוש הכתוב, הרשע שלקח ריבית, הרי הוא חייב להשיב את הריבית ללוה. אך בנו היורש אותו "ילבש צדיק" כלומר לו מותר ליהנות מן הריבית ואיננו חייב להחזיר ללוה.
ועל דרך זה מתפרש החילוק שבין הרישא לסיפא:
עד כאן כלומר עד "איזהו תרבית" - דיבר התנא על ריבית דאורייתא - ומתקיים בו "יכין רשע וילבש צדיק" כלומר, אין בניו חייבים להחזיר את הריבית!
ומיד תמהה הגמרא: עד כאן, ותו לא? וכי הפטור של היורשים להחזיר את הריבית נאמר רק על ריבית דאורייתא, ולא על ריבית דרבנן?
אדרבה הלא איסור דרבנן קל יותר, וכל שכן שבו לא יהיו הבנים חייבים להחזיר את הריבית?!
אלא בהכרח כוונת רבא היא: "אפילו" עד כאן - כלומר אפילו בריבית של תורה החמורה, גם בה - חלוק דין המלוה מבניו בכך, שהמלוה עצמו חייב בהשבת הריבית, ואילו היורשים פטורים מלהשיב את הריבית. וכדברי הפסוק "יכין רשע וילבש צדיק".
אך כל זה "עד כאן", כלומר בריבית מן התורה.
אך מכאן ואילך - כלומר באבק ריבית - אפילו הרשע עצמו "ילבש" את הריבית ואינו חייב בהשבה כלל, כמו שיבואר בהמשך הסוגיא [14].
מביאה הגמרא ביאור נוסף על לשון התנא "ואיזהו תרבית" ותמהנו הרי עד עכשיו גם דיברנו על ריבית.
ומתרצינן: עד כאן - דיברנו על ריבית "קצוצה" כגון המלוה סלע בחמשה דינרין, שקצץ המלוה עם הלוה משעת ההלוואה. אך מכאן ואילך - מדבר התנא על "אבק ריבית" כלומר ריבית שאינה קצוצה מראש, אלא נעשית ממילא דרך היוקר והזול, ולכל אבק ריבית קרא התנא ואיזהו "תרבית".
אמר רבי אלעזר: ריבית קצוצה האסורה מן התורה, אם גבאה המלוה באיסור, הרי היא יוצאה בדיינים. בית דין כופים את המלוה [בגופו] להשיב ללוה את תוספת הריבית שלקח ממנו.
אבל "אבק ריבית" האסורה רק מדרבנן, אינה יוצאה בדיינין.
זוהי דעת רבי אלעזר: רבי יוחנן אמר: אפילו ריבית קצוצה האסורה מן התורה, נמי [גם היא] אינה יוצאה בדיינין [15].
ומחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן מקורה בפסוקים כדלהלן:
אמר רבי יצחק, מאי טעמא דרבי יוחנן מנין לו כי ריבית קצוצה יוצאה בדיינים?
ומבאר: דאמר קרא ביחזקאל יח נאמר, "בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה את כל התועבות האלה עשה", שמענו מזה כי עונש הלוקח ריבית - למיתה ניתן, ולא להשבון.
רב אדא בר אהבה אמר, לרבי יוחנן יש מקור אף מן התורה:
אמר קרא בויקרא כה נאמר "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוהיך". ומדוייק
מדברי הכתוב כי העובר על איסור ריבית, רק למורא [לפחד] מעונש הקב"ה בלבד הוא ניתן, ולא להשבון. מזה למד רבי יוחנן כי אין עונש ממון לעובר על איסור ריבית, כאשר לעובר על איסור גזל.
רבי יצחק דייק לעיל את הפסוק ביחזקאל [פרק יח] כדעת רבי יוחנן שריבית קצוצה יוצאה בדיינים.
רבא אמר: כי גם בלי הדיוק של "וחי לא יחיה" מגופיה דקרא מהמשך הפסוק עצמו שמיע ליה, למד רבי יוחנן דינו, שנאמר בהמשך הפסוק "מות יומת דמיו בו יהיה". והנה לשון "דמיו בו" אמור על "שופך דם" שהזכיר הנביא יחזקאל קודם לכן בפסוק י' הרי שהוקשו מלוי ריבית שגורמים בידם עניות לחבריהם ולמותם ברעב - לשופכי דמים [לרוצחים ממש],
מה שופכי דמים לא נתנו להשבון, אין להם אפשרות תקנה בהשבת המצב לקדמותו. אף מלוי בריבית לא ניתנו להשבון, ולא נאמר להם חיוב השבה כאשר בגזל.
אמר רב נחמן בר יצחק: מאי טעמא דרבי אלעזר הסובר "ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים?
ומפרש מקורו ממה דאמר קרא [ויקרא כה]: את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית וכו',
הערות
[8] כך פירש רש"י פירש כי הטמנת המשקולות במלח מכבידה על המשקל, ומדובר במשקלות הקונה. והתוספות הקשו עליו בבבא בתרא [דף פט:] שלפי זה לא מדובר כאן על המוכר כי אם על הלוקח, וזהו דוחק כי אינו מתפרש כאשר ב"לא ירתיח".
[9] הוספת הרשב"ם בב"ב שם'.
[10] ופירוש אחר הביאו מרבינו חננאל, כי החילוק בין ימות החמה לימות הגשמים הוא לא ב"חבל המדידה" אלא בקרקע עצמה, כי בימות החמה הקרקע מתבקעת מיובש, וארוכה יותר מאשר בימות הגשמים, שאז היא מתכווצת. [רשב"ם ב"ב שם]
[11] וחדשו התוספות בבבא בתרא, כי יש איסור "בעצם ההרתחה", גם אם בסוף לא מדד במצב של רתיחה, וכעיין מה שאמרה הגמרא בענין "לא יטמין משקלותיו". שאם לא כן, תקשה קושית הגמרא [הנ"ל] גם על "לא ירתיח", מדוע צריך פסוק, הלא "היינו גזל מעלייא"! אמנם ברמב"ם פרק ח' מהלכות גניבה הלכה ז' כתב וזה לשונו: "אין טומנין את המשקולות במלח כדי שיפחתו, ולא ירתיח במדת הלח בעת שמודד". מבואר במרב"ם כי איסור הרתחה חלה רק בשעת המדידה. ולהרמב"ם צריך למצוא יישוב אחר על קושית התוספות.
[12] משמע מכאן, כי אילו היה האמת כדבריו שמעות אלו של הנכרי הם, מותר היה להלוות אותם בריבית, והוכיח מכאן התוספות כי מעות של נכרי שתחת ידיו של ישראל אם הם באחריות הנכרי [כלומר שאם יאנסו יפסיד הנכרי ולא הישראל] מותר לו להלוות אותם בריבית. כי נחשב שהגוי הוא המלוה ולא הישראל. ויש מי שגורס בגמרא אחרת, "תולה מעותיו ביד כותי" כלומר אדם מישראל שמפקיד מעותיו לגוי, והגוי לא מקבל עליו "אחריות" אלא הם באחריות הישראל המפקיד, שמדין תורה אסור ללוות מעות אלו מן הגוי בריבית, היות והמעות הם של הישראל עצמו, נחשב הוא המלוה את המעות על ידי שליחו הגוי. ועל זה אמר הקב"ה כי עתיד להפרע ממי שמפקיד מעותיו אצל גוי, ונראה לאחרים כאילו הם של הגוי, והאמת היא כי הגוי מלוה אותם עבור המפקיד בריבית. ויש ראשונים שפירשו "תולה מעותיו ביד נכרי" במקרה והלוה ביקש מהישראל שישיג לו הלואה מן הגוי בריבית, ואמר לו אותו ישראל כי אכן השיג לו מהגוי, וכלפי שמיא גליא כי שקר הוא אלא הלוה לו משלו ועבר על איסור ריבית. ולפירושים אלו אין כל ראיה מן הסוגיא מה הדין בכסף של עכו"ם הנמצא אצל ישראל באחריותו הגוי.
[13] כך הכריחו התוספות, כי נענש כבר משעת תלייה, דאם לא כן, לא מובן מה צריך "הבחנה" מיוחדת כלפי רמאות שעושה אדם עם עצמו. הלא כשתולה "קלא אילן" הרי עובר על מצוות ציצית, והלא בכל המצוות יכול אדם לרמות את עצמו שקיים אותם, ובודאי שיענש? לכן פירשו התוספות כי נענש על עצם המחשבה הפסולה שחשב בשעת התליה, להחליף תכלת בקלא אילן. וברא"ש כאן פירש פירוש אחר [וכך משמע קצת מרש"י] - כי התורה מדברת על אדם המוכר טליטות וקושר בהם "קלא אילן" במקום תכלת, ומוכר הטלית עם "קלא אילן" במחיר של תכלת שהיא יקרה יותר, נמצא איפוא, כי לא רק שאונה את הקונה במכירה, הרי שגם הכשיל אותו בביטול מצות ציצית. [ועיין עוד בפלפולא חריפתא].
[14] כך הוסיפו הראב"ד והר"ן בשיטה מקובצת כאן.
[15] נחלקו רבי אלעזר ורבי יוחנן אם ריבית דאורייתא יוצאת בדיינם או אינה יוצאה בדיינים. ויש להוסיף כמה נקודות. א. בגמרא תמורה דף ד: נחלקו רבא ואביי בענין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד [כלומר כל איסור של פעולה - מן התורה] אביי אמר אי עביד מהני, ורבא אמר אי עביד לא מהני. היינו, לרבא, פעולה שאסרה התורה לא חלה, ולאביי היא חלה, אלא שעבר איסור בזה שפעל כך. ומצדדת הגמרא שם [בדף ו.] כי זהו ביאור מחלוקתם של רבי אלעזר ורבי יוחנן, שרבי אלעזר סובר אי עביד לא מהני, ועל כן מלוה שגובה ריבית, מאחר ואמרה התורה "אל תקח", אם לקח לא חל קנין הפרעון, ונמצא שהכסף שבידו עדיין של הלוה, ועל כן יוצאה בדיינים. ואילו רבי יוחנן סובר, אי עביד מהני, וקנה המלוה את הפרעון של הריבית, ולכן אין הוא חייב בהשבה. ואמנם דחתה הגמרא שם כי לא בזה נחלקו אלא בדרשת הפסוקים כאשר שיטת הסוגיא באיזהו נשך. אך מכל מקום עולה מהסוגיא שם, כי לרבא הסובר אי עביד לא מהני, קיימת סיבה נוספת להחזרת הריבית מאחר ולא קנה את הריבית הרי היא של הלוה עדיין, וגזל הוא ביד המלוה. ב. אך בפשטות מבואר לא כך, ממה שהביאה הגמרא לקמן כי מהפסוק של "וחי אחיך עמך" אנו פוטרים יורשי המלוה להחזיר את הריבית שלקח אביהם, הרי בהכרח שהריבית קנויה לגמרי לאביהן, שאם לא כן, איך יחזיקו ממון שאינו שלהם בידיהם. ואמנם הגמרא בתחילת פרק הגוזל ומאכיל בבא קמא, סברה כי הפטור של היורשים הוא משום שקנו את הריבית ביאוש ושינוי רשות. הרי שהריבית מוגדרת כגזל ממש, ושייך לקנות אותה ולהפטר מהשבתה, כל זה נכון לפי ההוה אמינא שם בגמרא, אך רבא עצמו דחה ודרש מ"וחי אחיך עמך" כי מעיקר הדין פטורים היתומים להחזיר ולא מצד דין יאוש ושינוי רשות. ויעוין במחנה אפרים ריבית סימן ב' ובאור שמח הלכות מלוה ולוה שהאריכו בזה: ג. להלכה קיימא לן כי ריבית קצוצה יוצאת בדיינים: והיינו שמוטל על המלוה להחזיר ריבית, והוסיף רש"י כי בית דין אף כופים את המלוה להחזיר. ואם בית דין יורדים לנכסי המלוה לגבות הריבית - נחלקו בו הראשונים: דעת הרשב"א הר"ן והנמוקי יוסף בסוגיא, כי אין שיעבוד נכסים על חיוב החזרת ריבית, ואין בית דין נזקקים לנכסיו כלל, היות ואין החיוב של ריבית כחוב ממוני כדוגמת הלואה גזילה או נזיקין, אלא בגדר מצוה בעלמא. ועל מצוה אין שיעבוד נכסים, והוכיחו דינם מהדין הנזכר [באות שקדמה] כי היתומים פטורים להחזיר את הריבית ללוה, ואילו היה שיעבוד נכסים, היה עליהם להחזיר את ריבית כדין כל מלוה הכתובה בתורה שגבייתו ממשועבדים. מזה הכריחו כי אין שיעבוד על הנכסים, כי אם חובת הגוף. אולם דעת החינוך מצוה שמג הביא דעת יש אומרים כי גבי ריבית קצוצה בית דין יורדים לנכסיו ומוציאים ממנו כדין הגזילות וחבלות. ולשיטה זו כתב המשנה למלך (פרק ד' ממלוה ולוה הלכה ג') כי פטור היתומים להחזיר את הריבית גזירת הכתוב היא! כלומר, אמנם חל שיעבוד בחיי האב לענין שבית דין ירדו לנכסיו אך הוא נפקע מיד עם מיתתו, מגזירת הכתוב. הקצות החושן סימן ר"צ נחלק על המשנה למלך, וביאר כי אף לדעת החינוך, לא נאמר שיעבוד נכסים בריבית, ומה שבית דין יורדים לנכסי האב בחייו, ומוציאים ממנו את הריבית, הוא מן הדין הידוע של "כופין על המצוות" וכבר יסדו הראשונים כי "עד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו" כלומר במצוה ממונית, ישנו אופן נוסף של כפיה לקיום המצוה, והוא על ידי כפית הממון וגבייתו עבור התובע! עיין באריכות בשיעורי רבי שמואל רוזובסקי על בבא בתרא סימן יא' שהאריך הרבה בענין שיעבוד נכסים עבור ריבית ושאר מצוות. ד. רש"י כתב בסוגיתנו כי ריבית שיוצאת בדיינים - היינו שבית דין כופים את המלוה לשלם אם יתבע אותו הלוה בחייו, דייק מזה הט"ז הלכות ריבית סימן קסא ס"ק ג כי בלי שיתבענו הלוה לא חל חיוב החזרת ריבית, ובהלכות שוחד סימן ע' כתב השולחן ערוך כי חיוב החזרת שוחד היא דוקא אם תבע הבעל דין. ועיין בט"ז שם שדימה הדבר למה שכתב רש"י אצלנו בריבית ובטעם הדבר כתב הט"ז כי מאחר וריבית [וכן שוחד] ניתנים ברצון, אין החיוב מוחלט אלא אם כן יתבע הלוה או הבעל דין והדברים טעונים ביאור. ויש שפירשו אחרת, שכל זמן שאינו תובע הרי זה כמחילה על הריבית. ועיין עוד בביאור הגר"א סימן ע' שדייק דברי רש"י כי הלשון "יוצאת" בדיינים משמעו על ידי תביעה ולא חיוב מצד עצמו. ד. נחלקו הראשונים בדעת רבי יוחנן אם יש חיוב על כל פנים לצאת ידי שמים ולהחזיר, דעת התוספות בסוגיתנו כי אין חיוב אף לצאת ידי שמים, אך דעת כמה ראשונים שאם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר, אותה מחלוקת קיימת גם לגבי אבק ריבית שגם לדידן אינה יוצאת בדיינים אם בא לצרת ידי שמים חייב או לא, ולהלכה נפסק כי חייב לצאת ידי שמים.
לטומן משקלותיו במלח. פירש רש"י ז"ל, שהמלח מכביד את המשקולות. ולפי פירושו הזהיר הכתוב כאן ללוקח כשישקול לעצמו לא יטמין משקלותיו במלח, ואינו מחוור, דפשטיה דקרא למוכר הוא דמזהריה. אלא נראין דברי ר"ת דפירש (ב"ב פט, ב תוס' ד"ה שלא) שהמלח שואב כח המשקלות ומקילן, והכי איתא בתוספתא (ב"ב פ"ה ה"ג), דתניא, לא יטמין משקלותיו במלח, שהמלח שואב את המדה.
שלא ימדוד לזה בימות החמה ולזה בימות הגשמים. פירש רש"י ז"ל, שחבל המדה מתייבש בימות החמה ומתקצר, ובימות הגשמים מתלחלח ומתארך. ולדבריו דוקא במודד בחבל, ואם כן הוה ליה למימר שלא ימדוד בחבל לזה בימות החמה ולזה בימות הגשמים, ושמא מפני שדרך הראשונים למדוד בחבל. ור"ח פי' שהקרקע מתבקע ומרחיב בשרב ומתקצר בימות הגשמים, ודבר של תימא הוא.
שלא ירתיח. פירש רש"י ז"ל שהמדה המרותחת עולה ונראה כאלו נתמלאת המדה ואינה. ור"ח ז"ל פי', שמכח מהירות שפיכתו עושה המדה גדושה ונתאנה מוכר. והראשון נראה עקר, דפשטיה דקרא אזהרה למוכר היא.
יש מי שגורס: ממי שתולה מעותיו ביד נכרי. כלומר, שמפקיד מעותיו ביד נכרי ונכרי מלוה אותם ברבית ואסור. ויש מי שגורס, תולה מעותיו בנכרי, כלומר, מלוה לישראל ברבית ואומר של נכרי הם שנעשיתי עליו סנטר או אפטרופא, ואינן של נכרי אלא של עצמו, ואלו של נכרי מותר. והא דתנן (ע, ב), מלוה ישראל מעות של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל, ופירש בברייתא (עא, ב), מדעת הנכרי כשהעמידו אצלו, ואסיקנא בגמ', דווקא באמר לו נכרי הניחם על גבי סלע והפטר, אי נמי, כשנטל הנכרי ונתן ביד, הא לאו הכי אסור, משום דאין שליחות לנכרי ואשתכח דישראל קא שקיל רביתא, התם היינו טעמא משום דמעקרא לוה ישראל הראשון מעותיו של נכרי, והילכך עד דאמר ליה נכרי הניחם והפטר או שנטלם ונתנם ביד, שייך זה ישראל הראשון באותה מלוה, אבל כשנעשה (ל)ישראל נפקד סנטר או אפטרופוס מותר. ותניא בתוספתא במכלתין פ"ה [ה"ח], ישראל שלוה מעות מן הנכרי ומבקש להחזירם לו, מצאו חברו ואמר לו תנם לי ואני נותן לך כדרך שאתה נותן לו אסור, ואם העמידו אצל הנכרי מותר, ישראל שאמר לנכרי הילך שכרך ובא והלוה מעותי(ו) ברבית אסור, גוי שאמר לישראל הילך שכרך ובא והלוה מעותי(ו) ברבית מותר, אבל אסור מפני מראית העין, מעותיו של ישראל מופקדות אצל נכרי מותר להלוותן ברבית, פי', שלא מדעת ישראל המפקיד כדמפרש בתוספתא, ושל נכרי המופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית, זה הכלל, כל שבאחריות ישראל אסור, באחריות נכרי מותר. פי' דכל שהלוה מעות המופקדות בידו שלא מדעת המפקיד הרי הן באחריותו, והרי זה כמלוה את שלו. ישראל שנעשה לו לנכרי אפטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית, ונכרי שנעשה אפטרופוס לישראל או סנטר אסור ללוות הימנו ברבית, ע"כ בתוספתא.
ובתוספות פירשו, תולה מעותיו בנכרי, כשאמר לו ישראל חברו לוה מעות מנכרי בשמי, והלך והביא לו משל עצמו ואמר לו משל נכרי הם שלויתי הימנו בשמך, וגם זה נכון.
עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש. כלומר, בנו. פירוש, אבל מכאן ואילך. [כ]לומר, ברבית דרבנן, יכין רשע וילבש אפילו רשע, שהוא בעצמו אינו חייב להחזיר לכולי עלמא, וכן פי' הראב"ד ז"ל.
ר' יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים. יש מי שמפרש, דלאו דוקא בדיינים, אלא אפילו בא לצאת ידי שמים אינו בהשבון דאסורא דעבד עבד, ודיינים דנקט, משום דר' אליעזר דאמר דאפילו בדיינים יוצאה, ומסייעי להאי סברא מדאמרינן מאי טעמיה דר' יוחנן מות יומת דמיו בו יהיה, למיתה ניתן לא להשבון, אלמא אינו בהשבון כלל, ורבא נמי דאמר דהוקש לשופכי דמים, אלמא מלוה ברבית לא ניתן להשבון כשופכי דמים. ועוד, דאם איתא דבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר, כי אקשינן לקמן לר' יוחנן, מדתניא, הניח להן אביהן מעות של רבית ואמרינן, אינהו הוא דאינן חייבין להחזיר הא אביהן חייב, מאי קושיא, לימא ליה הכא כשעשה תשובה ובא לצאת ידי שמים, ואפילו הכי בנים פטורים בדבר שאינו מסויים, דהא ברייתא בשעשה האב תשובה היא, דקתני סיפא הניח להן אביהן פרה או טלית וכל דבר המסויים חייבים להחזיר, ואוקימנא כשעשה תשובה ומשום כבוד אביהם, אלא אפילו בשעשה תשובה אינו חייב להחזיר. והא דאמרינן בסמוך אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה להדרינהו, משום לזות שפתים קאמר. ועוד, כי מקשינן ליה נמי מהגזלנים ומלוי ברבית אע"ג שגבו מחזירין, לימא ליה כשעשה תשובה. אלא שיש לומר דמהני ליכא ראיה, דעל כרחין לאו כשעשה תשובה, דאם כן אם החזירו אין מקבלין מהן, דאמרינן (ב"ק צד, ב) הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלים [מהן], והמקבל מהן אין דעת חכמים נוחה הימנו. ויש אומרים, דדוקא נקט אינה יוצאה בדיינין הא בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר, והיינו דקאמר למורא ניתן לא להשבון, כלומר, מיראת שמים מחזיר אבל לא נתן להשבון בבית דין. ובתוספתא (פ"ה ה"ט) שנו, המלוה את חברו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר, וההיא כר' יוחנן מתניא מדקתני ועשה תשובה, דאלמא הא לא עשה תשובה לא, ואפילו הכי קתני כשעשה תשובה חייב להחזיר. ומיהו לענין פסק הלכה לא נפקא לן מידי, דכר' אלעזר קיימא לן ביוצאה בדיינים, וכדאמר רב ספרא בסמוך (סב, ב), כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירים ללוה רבית קצוצה וכר' אלעזר.
ור' אלעזר אמר רבית קצוצה יוצאה בדיינין. מסתברא לי, דלא יוצאה בדיינין לרדת לנכסיו קאמר, אלא שהוא מצוה להחזיר, מדכתיב וחי אחיך עמך, ובמצות עשה כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו וכדאמרינן בכתובות פרק הכותב (כתובות פו, א) אמר ליה רב פפא לרב הונא בריה דרב יהושע לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי, אמר ליה, תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה, אבל מצות עשה, כגון עשה סוכה איני עושה, טול לולב איני נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו. ותדע לך דאי לא, בנים נמי ליחייב לאהדורי בהניח להן אביהן אחריות כדרך שאמרו (ב"ק קיא, ב) מאי שנא מפני כבוד אביהם, מדינא נמי חייבין, כדרך שהן חייבין בגזלן בגזלה קיימת (ב"ק שם), אלא כדאמרן דליכא אלא מצות עשה דוחי אחיך עמך וכפיית (הגזל) [המצוה] איכא, לרדת לנכסיו ליכא, כך נראה לי.
213ימים לסיום הש״ס