ברכות יז ע"א

בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה וּבֵין הַתַּלְמִידִים הָעוֹסְקִים בְּתוֹרָתֶךָ בֵּין עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ בֵּין עוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְכׇל הָעוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהוּ עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ
רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶׁתַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ וְאַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ אִיכָּא דְאָמְרִי הָא רַב הַמְנוּנָא מְצַלֵּי לַהּ וְרַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי רִבּוֹן הָעוֹלָמִים גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ וּמִי מְעַכֵּב שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתַּכְנִיעֵם מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת חוּקֵּי רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם
רָבָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי אֱלֹהַי עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְּדַאי וְעַכְשָׁ(י)ו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי קַל וָחוֹמֶר בְּמִיתָתִי הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מָרֵק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וָחֳלָאִים רָעִים וְהַיְינוּ וִידּוּי דְרַב הַמְנוּנָא זוּטֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי
מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא כִּי הֲוָה מְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי אֱלֹהַי נְצוֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וְשִׂפְתוֹתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה וְלִמְקַלְּלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי וְתַצִּילֵנִי מִפֶּגַע רָע מִיֵּצֶר הָרָע וּמֵאִשָּׁה רָעָה וּמִכׇּל רָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבֹא בָּעוֹלָם וְכׇל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגוֹאֲלִי
רַב שֵׁשֶׁת כִּי הֲוָה יָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי רִבּוֹן הָעוֹלָמִים גָּלוּי לְפָנֶיךָ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים אָדָם חוֹטֵא וּמַקְרִיב קָרְבָּן וְאֵין מַקְרִיבִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ וְעַכְשָׁ(י)ו יָשַׁבְתִּי בְּתַעֲנִית וְנִתְמַעֵט חֶלְבִּי וְדָמִי יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט כְּאִילּוּ הִקְרַבְתִּיו לְפָנֶיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְתִרְצֵנִי רַבִּי יוֹחָנָן כִּי הֲוָה מְסַיֵּים סִפְרָא דְאִיּוֹב אָמַר הָכִי סוֹף אָדָם לָמוּת וְסוֹף בְּהֵמָה לִשְׁחִיטָה וְהַכֹּל לְמִיתָה הֵם עוֹמְדִים אַשְׁרֵי מִי שֶׁגָּדֵל בַּתּוֹרָה וַעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ וְגָדֵל בְּשֵׁם טוֹב וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ
מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר גְּמוֹר בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת דְּרָכַי וְלִשְׁקוֹד עַל דַּלְתֵי תוֹרָתִי נְצוֹר תּוֹרָתִי בְּלִבְּךָ וְנֶגֶד עֵינֶיךָ תִּהְיֶה יִרְאָתִי שְׁמוֹר פִּיךְ מִכׇּל חֵטְא וְטַהֵר וְקַדֵּשׁ עַצְמְךָ מִכׇּל אַשְׁמָה וְעָוֹן וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכׇל מָקוֹם מַרְגְּלָא בְּפוּמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּיַבְנֶה אֲנִי בְּרִיָּה וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה אֲנִי מְלַאכְתִּי בָּעִיר וְהוּא מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי וְהוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי כָּךְ אֲנִי אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֲנִי מַרְבֶּה וְהוּא מַמְעִיט שָׁנִינוּ אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם
מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּאַבָּיֵּי לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה מַעֲנֶה רַךְ מֵשִׁיב חֵמָה וּמַרְבֶּה שָׁלוֹם עִם אֶחָיו וְעִם קְרוֹבָיו וְעִם כׇּל אָדָם וַאֲפִילּוּ עִם גּוֹי בַּשּׁוּק כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה וִיהֵא מְקוּבָּל עַל הַבְּרִיּוֹת אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִקְדִּימוֹ אָדָם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם וַאֲפִילּוּ גּוֹי בַּשּׁוּק
מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרָבָא תַּכְלִית חָכְמָה תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ וּבְרַבּוֹ וּבְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכׇל עוֹשֵׂיהֶם לָעוֹשִׂים לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לְעוֹשֵׂיהֶם לָעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ וְלֹא לָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְכׇל הָעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא
מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ
גְּדוֹלָה הַבְטָחָה שֶׁהִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנָשִׁים יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא נָשִׁים בְּמַאי זָכְיָין בְּאַקְרוֹיֵי בְּנַיְיהוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא וּבְאַתְנוֹיֵי גַּבְרַיְיהוּ בֵּי רַבָּנַן וְנָטְרִין לְגַבְרַיְיהוּ עַד דְּאָתוּ מִבֵּי רַבָּנַן
כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַבִּי אַמֵּי וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי רַבִּי חֲנִינָא אָמְרִי לֵיהּ הָכִי עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ וְאַחֲרִיתְךָ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְתִקְוָתְךָ לְדוֹר דּוֹרִים לִבְּךָ יֶהְגֶּה תְּבוּנָה פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנְךָ יַרְחִישׁ רְנָנוֹת עַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדְּךָ עֵינֶיךָ יָאִירוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָה וּפָנֶיךָ יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ שִׂפְתוֹתֶיךָ יַבִּיעוּ דַּעַת וְכִלְיוֹתֶיךָ תַּעֲלוֹזְנָה מֵישָׁרִים וּפְעָמֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין
כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַב חִסְדָּא וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֲמַרוּ לֵיהּ הָכִי אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים וְגוֹ' אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים רַב וּשְׁמוּאֵל וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר חַד אָמַר אַלּוּפֵינוּ בַּתּוֹרָה וּמְסֻבָּלִים בְּמִצְוֹת וְחַד אָמַר אַלּוּפֵינוּ בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת וּמְסֻבָּלִים בְּיִסּוּרִים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

רב ספרא, בתר צלותיה - אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשים שלום בפמליא של מעלה בחבורת שרי האומות, כי בשעה שיש תגרה בין שרי האומות למעלה, יש גם קטטה בין האומות למטה.

וכן תשים שלום בפמליא של מטה, בחבורת החכמים. ובין התלמידים העוסקים בתורתך. בין עוסקין לשמה, בין עוסקין שלא לשמה אלא לשם כבוד או לקבל פרס.

וכל העוסקין שלא לשמה אלא על מנת לקנטר, ^[1] יהי רצון שיהיו עוסקין לשמה. ^[2] רבי אלכסנדרי, בתר צלותיה - אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתעמידנו בקרן זוית של אורה, ואל תעמידנו בקרן זוית של חשכה. ואל ידוה לבנו, ואל יחשכו עינינו.

איכא דאמרי, תפילה זו, רב המנונא מצלי לה. ואילו רבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך, שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאין אנו עושין רצונך? שאור שבעיסה, יצר הרע שבלבבנו ^[3] המחמיצנו כשאור המחמיץ את העיסה, וגורם לנו לחטא באיסורים, ושעבוד מלכויות, שמונעים מאתנו לקיים את המצוות, ולפיכך, יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.

רבא בתר צלותיה אמר הכי: אלהי! עד שלא נוצרתי איני כדאי, לא הייתי חשוב והגון להיות נוצר. ועכשיו שנוצרתי, אין לי כל חשיבות, אלא עדיין אני חשוב כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי, אני עפר ממש ^[4].

הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה מחמת עבירות שעשיתי.

יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אחטא עוד. ומה שחטאתי לפניך, מרק, כלה והתם, ברחמיך הרבים, אבל לא על ידי יסורין וחלאים רעים.

והיינו, תפילה זו, היא נוסח הוידוי דרב המנונא זוטי ביומא דכפורי. ^[5]

מר, בריה דרבינא, כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי: אלהי, נצור לשוני מלדבר דבר רע, ונצור את שפתותי מדבר מרמה. ^[6] ולמקללי - נפשי תדום. ^[7] ונפשי - כעפר לכל תהיה. ^[8] פתח לבי בתורתך, ובמצותיך תרדוף נפשי. ^[9] ותצילני מפגע רע, מיצר הרע, ומאשה רעה. ומכל רעות המתרגשות לבא בעולם. וכל החושבים עלי רעה, מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם. [תהילים קיא י] "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי - לפניך, ה' צורי וגואלי". ^[10]

רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא, בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי לפניך בזמן שבית המקדש קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן. ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו, ומתכפר לו. ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי. יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח, ותרצני, תקבל תעניתי ותפלתי ברצון ^[11].

רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב ^[12] [ואיוב נפטר מהעולם בשם טוב], אמר הכי: סוף האדם למות, וסוף בהמה לשחיטה. והכל - למיתה הם עומדים. אשרי מי שגדל בתורה, ועדיין ממשיך להיות עמלו בתורה, ^[13] ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב, ונפטר בשם טוב מן העולם. ועליו אמר שלמה [קהלת ז א] "טוב שם - משמן טוב, ויום המות - מיום הולדו".

מרגלא בפומיה דרבי מאיר, דבר זה היה רגיל בפיו לומר, כאילו היה זה דברי הכתוב:

גמור, למד, בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי, ולשקוד על דלתי תורתי. שכל תיבה שבתורה היא כמו דלת הנפתחת לכמה חדרי הבית. כי בתורה נאמרו רק גופי המצוות, ובגמרא התפרשו כל פרטי הדינים. ^[14]

נצור תורתי בלבך [כשאתה חושב], ונגד עיניך תהיה יראתי [כשאתה עושה מעשה].

שמור פיך מכל חטא [בשעה שאתה מדבר], וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון [גם בדברים המותרים]. ^[15] ואז, אני אהיה עמך בכל מקום.

מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: ^[16] אני, העוסק בתורה, בריה אני. וגם חברי שהוא עם הארץ, בריה הוא. ויש לו לב כמוני להבחין בין טוב ורע.

אני מלאכתי בעיר, ונוחה מלאכתי ממלאכתו. והוא מלאכתו בשדה.

אני משכים למלאכתי, וגם הוא משכים למל אכ תו.

כשם שהוא אינו מתגדר מתיימר לעסוק במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו.

ושמא תאמר שהוא צודק בדרכו שאינו לומד כלל, כי רק אני הוא המרבה בלימוד התורה, ואילו הוא, גם אם היה לומד קצת, לא היה רואה ברכה בלימודו אלא היה בגדר הממעיט בלימודו, שלא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי, וכיון שהיה ממעט בלימוד לא היה לו שכר.

אין לומר כן! כי יש שכר בין לממעיט ובין למרבה, כמו ששנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ^[17] יקבלו שכר, ובלבד שיכון, הממעיט והמרבה, לבו לשמים.

מרגלא בפומיה דאביי: לעולם יהא אדם ערום ביראה, שיפעל נגד יצר הרע בכל מיני ערמה, כדי לירא את בוראו ^[18].

וכמו כן ינהג באופן של "מענה רך משיב חמה", ויהיה מרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו, ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק. כדי שיהא אהוב למעלה, ונחמד למטה. ויהא מקובל על הבריות. אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי, שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק ^[19].

מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה, עיקרה של תורה שיהא עמה תשובה ומעשים טובים ^[20] . שלא יהא אדם קורא ושונה בתורה, ויחד עם זאת על ידי מעשיו הרעים יחשב כבועט באביו ובאמו, וברבו, ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין. שנאמר [תהלים קיא י] "ראשית חכמה - יראת ה', שכל טוב לכל עושיהם". ["ללומדיהם" לא נאמר, אלא ל"עושיהם"] שאילו נאמר "ללומדיהם" היה משמע למי שלומד חכמה, גם אם אין מקיימה. לכן נאמר "לעושיהם", שמשמעותו למקיימים את מה שלמדו.

נוסחה נוספת: ^[21] "לעושים" לא נאמר, אלא "לעושיהם" - לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. כי "עושים" פרושו שעושים את המעשים, אבל "עושיהם" פרוש שעושים את עצמם, והיינו, שלא לשמה.

וכל העושה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא!כי נמצא שבריאתו היתה לשוא ^[22].

מרגלא בפומיה דרב: לא כעולם הזה העולם הבא. כי העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, ולא פריה ורביה, ולא משא ומתן, ולא קנאה ולא שנאה, ולא תחרות, ^[23] אלא - צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ^[24]. דהיינו, שהם חופשיים מעול שעבוד. ^[25] ונהנים מזיו השכינה. שנאמר [שמות כד יא] "ויחזו את האלהים, ויאכלו וישתו". והיינו, שהם שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו.

גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים, יותר מן האנשים ^[26] . שנאמר, [ישעיה לב ט] "נשים שאננות קומנה, שמענה קולי, בנות בוטחות האזנה אמרתי". ודרשו, "שאננות" לעולם הזה, ו"בוטחות" לעולם הבא. והיינו, שהקב"ה הבטיח לנשים שני עולמות. אף שאינן מקיימות את המצות שבעבורן זוכה אדם לעולם הבא. ולפיכך נחשבת ההבטחה לנשים כגדולה יותר מאשר לאנשים. שהם זוכים בעולם הבא רק בזכות קיום מצוות.

ומקשה הגמרא: אמר ליה רב לרב חייא: נשים, במאי זכיין לעולם הבא? שהרי ודאי הקב"ה אינו נותן עולם הבא אלא בזכות לימוד התורה. ^[27]

ומבארת הגמרא: באקרויי בנייהו לבי כנישתא - בזכות שהן דואגות ללימוד התורה של בניהן, ומביאות אותן למקום הלימוד בבית הכנסת.

ובאתנויי גברייהו בי רבנן, שהן מאפשרות לבעליהן לשנות בבית המדרש, ששם שונים משנה וגמרא.

ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן. ממתינות לבעליהן, ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת. וגדול המעשה יותר מן העושה, לכן זוכות לעולם הבא בזכות התורה של בניהם ובעליהם.

כי הוו מפטרי רבנן זה מזה, שהיה כל אחד נוטל רשות מחברו לשוב לביתו ולארצו מבי רבי אמי, ואמרי לה כשהיו הולכים מבי רבי חנינא, אמרי ליה הכי: עולמך תראה בחייך, שתמצא כל צרכיך, ^[28] ואחריתך לחיי העולם הבא, ותקותך לדור דורים. לבך יהגה תבונה, פיך ידבר חכמות, ^[29] ולשונך ירחיש רננות, עפעפיך יישירו נגדך, שתהא מבין בתורה כהלכה. עיניך יאירו במאור תורה, ופניך יזהירו כזוהר הרקיע, שפתותיך יביעו דעת, וכליותיך תעלוזנה מישרים, ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין [כינוי להקב"ה בדניאל ז ט].

כי הוה מפטרי רבנן מבי רב חסדא, ואמרו לה מבי רב שמואל בר נחמני אמרו ליה הכי: "אלופינו מסובלים, אין פרץ ואין יוצא ואין צווחה ברחובותינו"! [תהילים קמד יד]

ומבארת הגמרא כוונתם: "אלופינו מסובלים" - רב ושמואל, ואמרי לה רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו בפירוש הפסוק: חד אמר: אלופינו, מורינו בתורה, ומסובלים עמוסים במצות. ^[30]

וחד אמר: אלופינו בתורה ובמצות, ומסובלים ביסורים.

הערות

^[1] כך ביאר המהרש"א, שבתחילה התפלל על הלומדים שלא לשמה אלא לקבל פרס, שיהא שלום ביניהם. ואח"כ הוסיף והתפלל גם על הלומדים על מנת לקנטר, שילמדו לשמה, אך לא התפלל שיהא שלום ביניהם, כי כל לימודם למטרת קינטור.

^[2] וראה בסנהדרין [צט ב] שהעוסק בתורה לשמה משים שלום בפליא של מעלה ובפמליא של מטה, ונמצא שסיום התפילה כתחילתה. וראה בחזו"א [סוף או"ח] שתפילת אדם מועילה לחברו, כי היא המעולה שבהשתדלות, שמבקש ממי שהכל שלו.

^[3] כך פירש רש"י, והגר"א ביאר שהכוונה לערב רב, שהם גרועים מן אומות העולם, כי הן מבטלים את ישראל מן המצוות.

^[4] ביאר המהרש"א: בחיי הגוף שבא מהעפר מתגבר עלי ומונע ממני לקיים מצוות, וקל וחומר לא אוכל לקיימם אחר מיתה כשנשמה נפרדת מהגוף, ואינה יכולה להשתמש בו ככלי לקיום המצוות, ולכן הגוף כ"כלי" מלא בנשמה שהיא "בושה ונכלמת" ממעשיו.

^[5] נוסח זה נאמר ביום הכיפורים, אחרי אמירת הוידוי, ויש בו את כל חלקי התשובה, שאינם נכללים בוידוי, ובלעדיהם אין מתקיימת מצות התשובה. והם: חרטה, הכוללת הכנעה ובושה, וקבלה שלא יחטא בעתיד חרטה: בהכנעתו בתיבות "כאילו לא נוצרתי", ובבושתו בתיבות "ככלי מלא בושה וכלימה". קבלה לעתיד: בבקשתו שלא יחטא עוד, ובה מקיים גם את חלק התשובה, שיתפלל החוטא ויבקש מה' שיעזרהו לעמוד בתשובתו. ובסופה, מבקש שימחק חטאו. כי אילו לא איכפת לו ברישומו של החטא, הרי גם אם עשה כל חלקי התשובה, עדיין אינה בגדר תשובה שלימה. שערי תשובה.

^[6] ביאר הגר"א [משלי ב יב] ש"רע" הוא שוה בפה ובלב, ואילו "מרמה" הוא המדבר טוב בפיו ובלבו חושב רע, ועל כך נאמר "שפתי חלקות", ולכן נקט "רע" על "לשוני", ו"מרמה" על "שפתי".

^[7] ביאר הגר"א [משלי ח יג]: "נפשי תדום" נגד המתגאה בעצמו ואין כל העולם נחשב נגדו. ו"כעפר לכל תהיה" כנגד המתגאה ומחמת גאוותו רוצה להשתרר עליו.

^[8] תוס' פירשו: כשם שעפר אינו כלה לעולם, כך יהי רצון שזרעי לא יכלה. ולביאורם צריך לפרש בהמשך "לכל תהיה" כביאור הגר"א, שאם אינו חשוב בעיניו אזי יש לו קיום כמו עפר. והחרדים [סז] ביאר: שנתרגל במדת הסבלנות, עד כדי שנהיה כעפר שדורכים עליו ואינו מרגיש. והמהרש"ל ביאר: שאהיה כעפר שבתחילה הכל דורסים עליו, אך אח"כ הוא דורס על הכל. והמהרש"א ביאר: וממילא לא יקפידו עלי ולא יקללוני. והגר"ח מוולאזין ביאר [רוח חיים ד א]: שאחשב כעפר כדי שלא יטרידוני הציבור, ואז יהא לבי פתוח בתורה ולרדוף אחר מצוות.

^[9] ביאר הגר"א [משלי ח יג]: "פתח לבי" כנגד תאוות הגוף, "תרדף נפשי" כנגד חמדה, כממון וכבוד שנפשו של אדם מתאוה להן. וראה עוד [שם ב יז] שהכוונה למצוות שאינה מצויין בידו לעשותן, והיושב בביתו ואינו רודף אחריהן, אין מצוה באה לידו.

^[10] דעת הראב"ד שכל התחנונים נאמרים אחר "יהיו לרצון", והרשב"א נחלק עליו, ודייק ממר בריה דרבינא שאמר פסוק זה אחר בקשתם הנזכרת בסוגיין, ולא לפניהם. ומחלוקתם היא בגדר אמירת "יהיו לרצון", האם פסוק זה הוא המשך לתפילת שמונה עשרה, ולכן הוא נאמר קודם התחנונים, או שהוא דבר נפרד, ולכן הוא נאמר לאחרי התחנונים. וראה לעיל [ד ב, ט ב] בגדר "יהיו לרצון", ותלוי בגירסת הגמרא שם אם תוספת "יהיו לרצון" היא בכלל "תפילה אריכתא". והצל"ח העיר שרק מר בריה דרבינא אמרו אחר תחנוניו, ויתכן ששאר האמוראים הקדימוהו לתחנוניהם, ולכן בכלם אמרו "בתר צלותיה" כי סיימוה עם "יהיו לרצון" ואח"כ אמרו תחנונים, ורק אצל מר בד"ר אמרו "כי הוה מסיים צלותיה" כי חזר ואמר "יהיו לרצון", ועי' בהגהות רא"מ הורביץ. וראה מג"א [קיט ג] ואמרי נעם [לעיל ד ב] ומשנה ברורה [קכב ג].

^[11] הט"ז [תקסב ב] כתב שמפני כך מועילה בתענית קבלה בלב, כי נחשבת כהקרבת קרבן, והקדש חל בלב.

^[12] הפני יהושע כתב שעשה סעודת סיום, ובאגרות משה [או"ח ב יב] כתב שאין להוכיח מכאן שעושים "סיום" ללימוד ספר מכ"ד ספרים, כי רבי יוחנן דרש לתלמידיו בלימוד הנביא כלימוד הגמרא, אך בסיום לימוד עם פירושי הראשונים בלבד אינה נחשבת סעודת מצוה.

^[13] בבינה לעיתים ביאר שאע"פ שהתורה כבר גדלתו ורוממתו, אינו מסתפק בכך, אלא ממשיך ועמל בה. וראה מסילת ישרים [יח] "שאינו אומר לא נצטוויתי יותר, אלא ממה שהצטווה דן על דעת המצווה, וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון, שיהא לו לנחת.

^[14] כך ביאר הגר"א, וראה רוח חיים [ו א].

^[15] התבאר ע"פ מהרש"א, ונקט ש"קדש וטהר" הם תוספת מעלה לקדש עצמו בדברים המותרים. אך הגר"א [משלי יג ג] נקט שהפה הוא השמירה לכל הנפש, וביאר "שמור פיך מכל חטא ועל ידי זה תקדש ותטהר עצמך מכל עוון".

^[16] הגר"י לוונשטיין [דרכי העבודה] ביאר שרבנן חזרו בקביעות על מאמר זה כדי לחזק לב ת"ח שלא יבוא לשמץ קנאה בעשירים, שהרי מלאכתם קלה ורגועה מהעשירים.

^[17] בבן יהוידע [שבועות טו א] העיר שעדיף לומר "שהמרבה כממעיט", וראה באור החיים [ויקרא ב ב] שביאר, שהכוונה היא להשוותם ממש, שלא יאמרו שהקב"ה מצד רחמיו מתרצה אל הממעיט מפני חוסר יכולתו, אף שאינו חשוב כמו המרבה. אכן באור זרוע [ק"ש ו] הוכיח שבתלמוד תורה שכר הממעיט שוה רק למי שטרח כמותו והרבה, אך אינו שוה למי שטרח יותר ממנו. ויתכן, שלכן טרח רש"י [ד"ה ובלבד] לפרש שכלל זה נשנה לגבי קרבנות, כי בהם אין השכר תלוי בטירחה אלא הממעיט שוה ממש למרבה, אך לגבי תורה יש חילוק ביניהם.

^[18] ראה רש"י, ובמסילת ישרים [יט] ביאר "שיתבונן דבר מתוך דבר לחדש המצאות לעשות בהם נחת רוח ליוצרו בכל הדרכים".

^[19] בשו"ת באר שבע [נט] הקשה, הרי אמרו בגיטין [סב א] שאסור לכפול שלום לנכרי, ואם כן מעיקר הדין היה צריך להקדימו, שמא יפתח הנכרי ויאלץ לכסול לו, מה המעלה בהנהגתו. והט"ז [יו"ד קמח ו] כתב שמשום כך נקטה הגמרא "בשוק" לומר שהנכרי לא הכירו והסתבר שלא יקדימנו, ובכל זאת הקדים לו ריב"ז שלום, מחשש שמא יקדימנו ויאלץ לכפול לו, וזו מעלתו.

^[20] ביומא [לה ב] אמרו שכשבא רשע לדין שואלים אותו מפני מה לא עסקת בתורה, ואומר טרוד הייתי ביצרי. וביאר הגרא"ז מלצר שסבור שנדון על חטאיו שבאו מפני שלא למד, ועל כך עונה שלא יכל לגבור על יצרו, אך אין בכך תשובה על עצם הטענה שהיה לו ללמוד ולהתגבר על יצרו. ובקידושין [מ ב] אמרו: תחילת דינו של אדם על דברי תורה, והקשו תוס' [שם ד"ה אין] שהרי השאלה הראשונה היא "נשאת ונתת באמונה" [שבת לא א], ותירצו שתחילת פרעון הדין הוא על שלא קבע עיתים לתורה, וביאר מרן הגרא"מ שך שתחילת הבירור על המעשים, אך כיון שכלם תלויים בתורה, מתחילין להפרע ממנו על שלא השכיל ללמדה לתכלית המעשים. וראה רמב"ם [ת"ת ג ד]: "תחילת דינו של אדם על התלמוד ואח"כ נידון על שאר מעשיו", וכוונתו ליישב קושיית תוס' שאע"פ שהנידון הראשון על משא ומתן, הרי קודם כל דין צריך לדונו אם יכל ללמוד פרטיו.

^[21] המהרש"א נקט שלגירסא זו מדובר בדרשא נפרדת, שאינה קשורה לדרשה הקודמת, וכך התבאר בפנים. אך הכוונה כפשוטה היא שתכלית התורה כשלומד לשמה, אך אם לומד על מנת לקנטר ולבעוט באחרים נוח לו שלא נברא.

^[22] רש"י ותוס' הקשו ממה שאמרו [פסחים נ ב] לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. והתוס' תירצו, שכאן מדובר בעוסק בתורה לשם קינטור, שהוא נוח לו שלא נברא. אבל אם עוסק בתורה לשם כבוד נחשב לו כמצוה, אם כי עיקר הלימוד צריך להיות לשמה. וראה באור ישראל [כ"ז] שהגרי"ס אמר שגם מי שיודע כי לימודו על מנת לקנטר חייב ללמוד. כי אף על גב שנוח לו שלא נברא, אבל מאחר שנברא, שוב אינו בן חורין להפטר משום מצוה. אך באבן שלמה [פ"ה אות ב' בהגה] מבואר שדעת הגר"א [בביאורו לישעיה א'] שלימוד ותפילה על מנת לקנטר, ההעדר בהם עדיף. וכן מבואר בסוף ההקדמה האחרונה לחיי אדם, שכל הלומד שלא לשמה עובר איסור, אלא שהתירוהו לו כדי להגיע לידי לימוד לשמה. אבל כשלומד על מנת לקנטר, נשאר באיסורו הראשון. [וראה באבן שלמה ח ח שהלומד ע"מ לקנטר יש לו חלק בגן עדן, רק שמקבל שם בושה. וכן הוכיח בכתר תורה עמ' טז מבלק שבא לקנטר ולקלל ונשכר, אך בהקדמת אגלי טל נקט שהקריב קרבנותיו לצרכו, וקיים בהם מצווה גמורה שהרי התכוון להקריבם לה', אך הקינטור מחסר בעצם הלימוד, ואין הנידונים שוים]. ותוס' בפסחים נקטו שאם לומד להתייהר שלא ע"מ לעשות, נוח לו שלא נברא, אבל אם לומד ללא כוונה, ומתוך עצלות מעדיף ללמוד ולא לעבוד, עליו נאמר לעולם ילמוד תורה שלא לשמה וכו'. והמאירי שם כתב שהעושה מתוך עצלות אין מובטח לו שיבא לידי לימוד לשמה, כי רק לעושה מיראה, או בכדי לזכות בשכר לעוה"ב, הובטח לו שיבא לעשות מאהבה ללא פניות, כדי לקיים מצוות הבורא בלבד. ועיין בביאור הגר"א למשלי [לא ל] ולהלן נברר אם גדרי שלא לשמה נאמרו רק לענין לימוד התורה או גם לענין קיום מצוות. ורש"י [ד"ה העושה] כתב שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר. וצריך לומר שנקט את שילוב שני החילוקים, כי סבר כדעת הרא"ש [בנדרים סב] שנקט כי לימוד לקינטור הוא חסרון בעצם צורת הלימוד, ואם כן אינו בא מתוך כך לידי לשמה. אך כשלומד כדי לקיים אף אם לומד כדי שעל ידי לימודו יכבדוהו, עצם הלימוד נעשה כצורתו, ויבא לידי לשמה. וברוח חיים [ב ב] תירץ את קושיית תוס', שרק העוסק בתורה פעם אחת בלבד ובה למד שלא לשמה, הוא נח לו שלא נברא, כי כל הענין ללמוד שלא לשמה הוא בכדי להגיע לשמה [כמבואר ב"פרקים" ב-ד] ובזה אין עבירה כיון שתכליתו ללמוד לשמה. ולכן כשלומד פעם אחת ללא תכלית לשמה, נח לו שלא נברא. אולם הלומד כל ימיו, מסתמא פעמים רבות ללמוד לשמה, [וכמבואר בחינוך מצוה טז שאם ילמד בהתמדה אפילו שלא לש"ש, מיד יטה אל הטוב] ועל ידי זה יתקדש ויטהר כל מה שלמד עד אז שלא לשמה [ועיין בהקדמת תרומת הכרי ובמסילת ישרים טז]. אכן, כל מה שמתקדש ומטהר למפרע, היינו מהפגם של הלימוד שלא לשמה, אבל סגולת התורה המיועדת ללומדי תורה לשמה, אין לו אלא בעת שלומד לשמה, כמבואר בנפש החיים [ד יח]. וראה בבית הלוי [הוספות עמ' לז] שעל ידי שלא לשמה יתרגל ויתוקן לבא לידי לשמה, אך שלא שהלומד לשמה זוכה לכל הדורות אחריו, והלומד שלא לשמה ראוי לו שלא נברא כי לומד לעצמו בלבד, אך ודאי אין הוא גרוע ממי שאינו לומד כלל. ומרן הגרא"מ שך [מחשבת מוסר עד] אמר לתרץ שאע"פ שאינו עובר עבירה נח לו שלא נברא, כיון שאינה מגדלתו כתורה לשמה, וכל תכלית האדם היא להתעלות.

^[23] הרמב"ם [תשובה ח ב] הוכיח מכאן שבעוה"ב אין גוף, שהרי אין בו אכילה ושתיה. והרמב"ן [שמות טז ו, ובשער הגמול] כתב שהם מתקיימים ממה שניזונים מזיו השכינה, כמו שהתקיים בה משה רבינו ארבעים יום. ובספר העיקרים [ד לה] כתב שלדעת הרמב"ן יקומו בתחיית המתים ויעשו כל צרכי הגוף, ואחר גמר החיים יזדככו הגופים לחיי העוה"ב. ואילו הרמ"ה [ריש פרק חלק] הוכיח מכאן כשיטתו להפך, שהעוה"ב הוא בתחיית המתים ויש בו גוף, שאל"כ היה די לומר שאין בו גוף וממילא לא שייכים בו כל עידונים אלו. וביאר שכיון שאין שם הנאות הגוף, הוצרכו לבאר ממה הן נהנין.

^[24] הרמב"ם ביאר ש"עטרותיהם בראשיהם" היא הדעה שבזכותה זכו לעוה"ב, והיא עוטרתם כ"עטרה שעיטרה לו אמו", ודקדק כך תלמיד הגר"א [הגש"פ ברהמ"ז] מלשון בראשיהם, שמשמעותה שהעטרה נמצאת בתוך ראשיהם, והיינו הדעת. וברוח חיים [ו א] כתב ש"עטרותיהם" שייכות להם, שלא כעוה"ז שהכתר ניטל מאחר וניתן על חברו, והן קבועות "בראשיהם" ואי אפשר לסלקם מהם כמו כתר שעל הראש. והרמב"ן [שם] ביאר שהעטרה היא מדת ההידבקות בזיו העליון, שהצדיקים נזונין בו. וראה בעל הטורים [דברים כו יט] "שהעטרה שמעטרים להקב"ה בתפילתם מחזירה להם, אבל מי ששח שיחת חולין בביהכנ"ס מקיפין לו כל גופו בקוצים".

^[25] כך ביאר הגר"א. והרמב"ם [שם] כתב שהוא דרך משל שמצויין שם בלא עמל ויגיעה. ובשם הסבא מקלם ידוע, שכוונת מאמר זה היא, שעיקר הנהגתו של אדם היא כפי מקומו הקבוע, ואילו לצורך הסתגלותו למקום שמבקר בו לעיתים, די לו בידיעה בסיסית של שפת המקום והנהגותיו, ולכן היה "מרגלא בפומיה" לשנן את ההנהגה בעוה"ב שהוא עיקר מקומו של אדם, וכבר כתב כך בפני יהושע והוסיף שכל הנבואות האמורות על אכילה ושתיה הם רק לימות המשיח, אך כהכנה לעוה"ב צריך לזכך גופו בתורה, כי עידוניו אינם גשמיים כלל.

^[26] ביאר הצל"ח שהגמרא הוצרכה להביא מימרא זו משום שלדברי רב נמצא לכאורה שאין לנשים שייכות לעולם הבא, שהרי אין בהן צורך שם, כי עיקר מציאותן בעולם לסייע בלימוד התורה וקיום המין, וזה אינו נצרך בעולם הבא. ובמרומי שדה כתב שהבטחתן גדולה, משום שהן זוכות על שנתנו לבעליהן זמן ללמוד, ואף אם בעליהן לא למדו ונענשין על ביטול תורה, נשותיהן מקבלות שכר על כל הזמן. ובדרשות שבט הלוי [נחמה פח] ביאר את גודל ההבטחה, לפי דברי הט"ז [יו"ד רמו ב-ד] על מה שאמרו בהקהל "אנשים ללמוד נשים לשמוע" כי אנשים חייבים ב"לימוד" שהוא ע"מ לעשות, ואילו חיוב נשים רק "לשמוע", והיינו שאמר רק "האזנה" ו"שמענה" ובכך תזכו לעוה "ב.

^[27] ביאר הגר"א כי אע"פ שיש לנשים הרבה מצוות, הזכות לעוה"ב תלויה במצוה הקשורה בתורה, שהיא ה"אור" המגן על האדם תמיד, ואילו שאר מצות נמשלו ל"נר" שמאיר רק לפי שעה, ואין די בקיומן לזכות בעולם הבא, והוסיף מהרי"ל דיסקין [בריש תורת האהל] ש"עמי הארץ אינם חיים" כי החיות תלויה באור התורה, וכפיה"מ להרמב"ם בפרק חלק ששכר עוה"ב בהתעצמות הנפש במושכלות, וראה שמירת הלשון [יג] ולב אליהו [ויגש]. והפני יהושע ביאר לפי דרכו, שמאמרים אלו באו לעורר האדם לזכך נפשו לעידוני העוה"ב, ולכן מקשה הגמרא, שהרי נשים אין להם תורה, וגם פטורות מהרבה מצוות, ונמצא שהרבה אבריהם לא יוכלו להנות מהעה"ב, ועל כך השיבה שיש להם חלק בכל תורת בניהם ובעליהן. [וראה בשיחות מוסר צה, שתשובת הגמרא, שזכותן בסיוע לתורת בעליהם ובניהם גדולה מזכות תורה שילמדו בעצמן]. וע"ע ביערות דבש [א א].

^[28] כך פירש רש"י. וביאר כוונתו בספר שלמה משנתו, כי כשאדם נולד נבראים עמו כל צרכיו וצרכי ביתו, אלא שמחמת מעשיו הרעים אין מראים לו מקומם. ולכן ברכו: עולמך המתוקן - תראה בחייך, שתמצאנו ולא יהיה אבוד ממך. והריטב"א כתב "כאשר יגיע האדם לתכלית החכמה דומה לעלולם הנשמות שהם שכל נבדל, ומגיע למקצת עולם הנשמות בחייו, ולשון הערוך [עלם] "מעין אותן טובות שעתיד הקב"ה לשלם לך לעוה"ב תראה כשאתה בחיים", וראה באור החיים [שמות לא טז] שאין אדם משיג מעלה בעוה"ב אלא אם כבר השיג ממנה ענף בעוה "ז.

^[29] פירש רש"י: שהיו אומרים בלשון ברכה, ובפשטות כוונתו לפרש שאמרו שכן יהיה, ואין זה לשון שבח. אך הצל"ח ביאר שלשון ברכתם דומה ללשון הפסוק [תהלים מט ד] ולכאורה אסור לשנות לשון פסוק, ולכן ביאר שלא התכוונו לומר לשון הפסוק אלא לברך, ולכן לא פירש כן על הברכות הקודמות.

^[30] מלשון "ויט שכמו לסבול". מהרש"א. ויתכן לבאר סברת הדורש כך, כדברי רבי אברהם מן ההר [נדרים מח א] שרק מצוות לאו להנות ניתנו, אך לימוד התורה עיקרו ליהנות, ולא שייך לקרות עליו "מסובלים", וראה הקדמת אגלי טל.

בפמליא של מעלה בין מלאכי מרום שכל אחד מהם הוא שר של אומה מיוחדת (עיין דניאל י), והמריבה ביניהם גורמת למלחמה למטה. וכן שיהיה שלום בפמליא של מטה בין תלמידי החכמים, ובין התלמידים העוסקים בתורתך בין שהם עוסקין לשמה ובין עוסקין שלא לשמה. וכל העוסקין בתורה שלא לשמה יהי רצון שיהו עוסקין בה לשמה".

ר' אלכסנדרי בתר צלותיה [אחר תפילתו] היה מבקש ואמר הכי [כך]: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתעמידנו בקרן אורה, בפינה במקום אור, ואל תעמידנו בקרן חשכה, ואל ידוה (יכאב) לבנו, ואל יחשכו עינינו". איכא דאמרי [יש שאומרים] כי הא [תפילה זו] רב המנונא מצלי לה [היה מתפלל אותה]. ור' אלכסנדרי בתר דמצלי [אחר שהתפלל] אמר הכי [כך]: "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? — שאור שבעיסה (החמץ שבבצק), כלומר, היצר הרע בתוכנו מצד אחד, ושעבוד מלכיות מן הצד השני. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, מיד שני אלה וממילא נשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם".

רבא בתר צלותיה [אחר תפילתו] היה מבקש ואמר הכי [כך]: "אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, כלומר, לא היה לי כל ערך, ואולם עכשיו שכבר נוצרתי — כאלו לא נוצרתי ולא נוספה לי חשיבות. עפר אני אף בחיי, קל וחומר שאהיה עפר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה. ובכן יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שלא אחטא עוד ומה שחטאתי לפניך — מרק ונקה ברחמיך הרבים, אבל שלא יהיה מירוק העוונות על ידי יסורין וחלאים רעים כי אם בדרך שקל יהיה לסובלה ". והיינו [וזהו], דברים אלה היו הוידוי של רב המנונא זוטי (הקטן) ביומא דכפורי [ביום הכיפורים].

מר בריה [בנו] של רבינא כי הוה [כאשר היה] מסיים צלותיה [תפילתו] אמר הכי [כך]: "אלהי, נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה, ולמקללי נפשי תדום, ונפשי כעפר לכל תהיה. פתח לבי בתורתך, ובמצותיך תרדוף נפשי. ותצילני מפגע רע, מיצר הרע, ומאשה רעה, ומכל רעות המתרגשות לבא בעולם. וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי".

א על רב ששת מסופר כי הוה יתיב בתעניתא, בתר דמצלי [כאשר היה יושב בתענית, לאחר שהתפלל] אמר הכי [כך]: "רבון העולמים, גלוי לפניך בזמן שבית המקדש היה קיים, אם היה אדם חוטא — היה מקריב קרבן. ואין מקריבין ממנו, מן הקרבן על המזבח, אלא את חלבו ודמו, ועל ידי זה מתכפר לו לחוטא. ועכשיו כאשר ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי שלי על ידי כך, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח, ותרצני". מאחר שהוזכרו כאן דברי חכמים בסוף תפילותיהם מביאים דברים נוספים שהיו חכמים אומרים בהזדמנויות שונות.

ר' יוחנן כי הוה [כאשר היה] מסיים את ספרא [ספר] איוב, אמר הכי [כך]: סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים. ואם כן לא המות עצמו הוא הכאב הגדול כי אם עיקר הוא אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, שחי את חייו בשלימות האפשרית, ועליו אמר שלמה: "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו" (קהלת ז, א), שאדם שהיה שלם בחייו מגיע ביום מותו לשלב גבוה יותר מראשיתו.

ב מרגלא בפומיה [רגיל היה בפיו] של ר' מאיר פתגם זה: "גמור (למד) בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי, ולשקוד על דלתי תורתי. נצור תורתי בלבך, ונגד עיניך תהיה יראתי. שמור פיך מכל חטא, וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון. ואם תעשה כך אני (ה') אהיה עמך בכל מקום".

מרגלא בפומייהו דרבנן [רגיל היה בפיהם של החכמים] ביבנה לומר כך: "אני הלומד תורה בריה, וחברי העוסק בעבודה אחרת אף הוא בריה. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי, ואף הוא משכים למלאכתו. וכשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי ואינו יכול לעסוק בה, הרי כך אני איני מתגדר ועוסק במלאכתו שלו, ואין לי איפוא יתרון עליו. ושמא תאמר: אני מרבה לעסוק בתורה, והוא ממעיט ולכן מעולה אני ממנו — על כך כבר שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים" (רה"ג, ערוך).

מרגלא בפומיה [רגיל היה בפיו] של אביי: "לעולם יהא אדם ערום ביראה, כלומר, שיעשה בכל דרך של חכמה כדי להגיע ליראת ה' ולמצוות, ויקיים בעצמו מאמר הכתוב: "מענה רך משיב חמה" (משלי טו, א). ויהא מרבה שלום באמירה ובמעשה עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם גוי בשוק, אף על פי שאינו חשוב לו ואינו מכירו כלל (מאירי), כדי שעל ידי כך יהא אהוב למעלה בעיני ה' ונחמד למטה בעיני הבריות, ויהא מקובל על הבריות". ומסופר בדרך אגב כי

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם לומר לו שלום מעולם, ואפילו גוי בשוק היה רבן יוחנן מקדים לו שלום.

מרגלא בפומיה [רגיל היה בפיו] של רבא: "תכלית חכמה בתורה — להגיע לתשובה ומעשים טובים, כדי שלא יקרה שיהא אדם קורא בתורה ושונה במשנה ומתוך כך מגיע לגאווה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה או במנין (במנין התלמידים הבאים אליו) שנאמר: "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם" (תהלים קיא, י), "לעושים" סתם לא נאמר, אלא "לעושיהם" — לעושים את הדברים כמו שהם צריכים להיות, והכוונה: לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה. ועוד אמר: וכל העושה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא".

מרגלא בפומיה [רגיל היה בפיו] של רב: "לא כעולם הזה העולם הבא. כי העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר: "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא), כלומר, שראיית פני ה' היא להם כאכילה ושתיה.

ג אמרו: גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים לעתי ד לבוא יותר מן האנשים, שנאמר: "נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בטחות האזנה אמרתי" (ישעיהו לב, ט), והבטחה זו של שאננות ובטחה לא נאמרה לאנשים.

אמר ליה [לו] רב לר' חייא: נשים במאי זכיין [במה הן זוכות] לקבלת שכר זה? ענה לו: באקרויי בנייהו לבי כנישתא [בהבאת בניהן לקרוא במקרא בבית הכנסת], ובאתנויי גברייהו בי רבנן [ובשליחת בעליהן לשנות בבית החכמים, בית המדרש], ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן [והמתנה לבעליהן עד שהם באים מבית החכמים, בית המדרש ].

ד כי הוו מפטרי רבנן מבי [כאשר היו נפטרים החכמים, הלומדים בבית מדרשו, מבית] מדרשו של ר' אמי, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה מבי [מבית מדרשו] של ר' חנינא, אמרי ליה הכי [היו אומרים לו כך] ברכה זו: "עולמך תראה בחייך, כלומר, שיהיה לך כל טוב המצוי בעולם, ואחריתך תהיה לחיי העולם הבא, ותקותך תשאר לדור דורים. לבך יהגה תבונה, פיך ידבר חכמות ולשונך ירחיש רננות, עפעפיך יישירו נגדך, עיניך יאירו במאור תורה, ופניך יזהירו כזוהר הרקיע, שפתותיך יביעו דעת, וכליותיך תעלוזנה מישרים, ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין, הוא הקדוש ברוך הוא " (עיין דניאל ז).

כי הוו מפטרי רבנן מבי [כאשר היו נפטרים, נפרדים החכמים מבית מדרשו] של רב חסדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה מבית מדרשו של ר' שמואל בר נחמני, אמרו ליה הכי [היו אומרים לו כך] כדברי הפסוק: "אלופינו מסבלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו" (תהלים קמד יד).

בפירוש הלשון "אלופינו מסבלים" נחלקו רב ושמואל, ואמרי לה [ויש אומרים] שנחלקו בכך ר' יוחנן ור' אלעזר, חד [אחד מהם] אמר: "אלופינו" — בתורה, ו"מסבלים" — במצות. וחד [אחד מהם] אמר: "אלופינו" — בתורה ובמצות, ו"מסבלים" — ביסורים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in the heavenly entourage [pamalia] of angels each of whom ministers to a specific nation (see Daniel 10), and whose infighting causes war on earth;
and in the earthly entourage, the Sages,
and among the disciples engaged in the study of Your Torah,
whether they engage in its study for its own sake or not for its own sake.
And all those engaged in Torah study not for its own sake,
may it be Your will that they will come to engage in its study for its own sake.

After his prayer, Rabbi Alexandri said the following:
May it be Your will, Lord our God,
that You station us in a lighted corner and not in a darkened corner,
and do not let our hearts become faint nor our eyes dim.
Some say that this was the prayer that Rav Hamnuna would recite, and that after Rabbi Alexandri prayed, he would say the following:
Master of the Universe, it is revealed and known before You
that our will is to perform Your will, and what prevents us?
On the one hand, the yeast in the dough, the evil inclination that is within every person;
and the subjugation to the kingdoms on the other.
May it be Your will
that You will deliver us from their hands, of both the evil inclination and the foreign kingdoms,
so that we may return to perform the edicts of Your will with a perfect heart.

After his prayer, Rava said the following:
My God, before I was created I was worthless,
and now that I have been created it is as if I had not been created, I am no more significant.
I am dust in life, all the more so in my death.
I am before You as a vessel filled with shame and humiliation.
Therefore, may it be Your will, Lord my God, that I will sin no more,
and that those transgressions that I have committed,
cleanse in Your abundant mercy;
but may this cleansing not be by means of suffering and serious illness, but rather in a manner I will be able to easily endure.
And this is the confession of Rav Hamnuna Zuti on Yom Kippur.

When Mar, son of Ravina, would conclude his prayer, he said the following:
My God, guard my tongue from evil and my lips from speaking deceit.
To those who curse me let my soul be silent
and may my soul be like dust to all.
Open my heart to Your Torah,
and may my soul pursue your mitzvot.
And save me from a bad mishap, from the evil inclination,
from a bad woman, and from all evils that suddenly come upon the world.
And all who plan evil against me,
swiftly thwart their counsel, and frustrate their plans.
May the words of my mouth and the meditation of my heart find favor before You,
Lord, my Rock and my Redeemer.

The Gemara recounts that when Rav Sheshet would sit in observance of a fast, after he prayed he said as follows:
Master of the Universe, it is revealed before You
that when the Temple is standing, one sins and offers a sacrifice.
And although only its fat and blood were offered from that sacrifice on the altar, his transgression is atoned for him.
And now, I sat in observance of a fast and my fat and blood diminished.
May it be Your will that my fat and blood that diminished be considered as if I offered a sacrifice before You on the altar,
and may I find favor in Your eyes.
Having cited statements that various Sages would recite after their prayers, the Gemara cites additional passages recited by the Sages on different occasions.

When Rabbi Yoḥanan would conclude study of the book of Job, he said the following:
A person will ultimately die and an animal will ultimately be slaughtered, and all are destined for death. Therefore, death itself is not a cause for great anguish.
Rather, happy is he who grew up in Torah, whose labor is in Torah,
who gives pleasure to his Creator,
who grew up with a good name and who took leave of the world with a good name.
Such a person lived his life fully, and about him, Solomon said:
“A good name is better than fine oil, and the day of death than the day of one’s birth” (Ecclesiastes 7:1); one who was faultless in life reaches the day of his death on a higher level than he was at the outset.

Rabbi Meir was wont to say the following idiom:
Study with all your heart and with all your soul to know My ways
and to be diligent at the doors of My Torah.
Keep My Torah in your heart,
and fear of Me should be before your eyes.
Guard your mouth from all transgression,
and purify and sanctify yourself from all fault and iniquity.
And if you do so, I, God, will be with you everywhere.

The Sages in Yavne were wont to say:
I who learn Torah am God’s creature and my counterpart who engages in other labor is God’s creature.
My work is in the city and his work is in the field.
I rise early for my work and he rises early for his work.
And just as he does not presume to perform my work, so I do not presume to perform his work.
Lest you say: I engage in Torah study a lot, while he only engages in Torah study a little, so I am better than he,
it has already been taught:
One who brings a substantial sacrifice and one who brings a meager sacrifice have equal merit,
as long as he directs his heart towards Heaven (Rav Hai Gaon, Arukh).

Abaye was wont to say: One must always be shrewd and utilize every strategy in order to achieve fear of Heaven and performance of mitzvot. One must fulfill the verse: “A soft answer turns away wrath” (Proverbs 15:1) and take steps to increase peace with one’s brethren and with one’s relatives, and with all people, even with a non-Jew in the marketplace, despite the fact that he is of no importance to him and does not know him at all (Me’iri), so that he will be loved above in God’s eyes, pleasant below in the eyes of the people, and acceptable to all of God’s creatures.

Tangentially, the Gemara mentions that they said about Rabban Yoḥanan ben Zakkai that no one ever preceded him in issuing a greeting, not even a non-Jew in the marketplace, as Rabban Yoḥanan would always greet him first.

Rava was wont to say:
The objective of Torah wisdom is to achieve repentance and good deeds;
that one should not read the Torah and study mishna and become arrogant
and spurn his father and his mother and his teacher
and one who is greater than he in wisdom or in the number of students who study before him,
as it is stated: “The beginning of wisdom is fear of the Lord, a good understanding have all who fulfill them” (Psalms 111:10).
It is not stated simply: All who fulfill, but rather: All who fulfill them, those who perform these actions as they ought to be performed, meaning those who do such deeds for their own sake, for the sake of the deeds themselves, not those who do them not for their own sake.
Rava continued: One who does them not for their own sake, it would have been preferable for him had he not been created.

Rav was wont to say:
The World-to-Come is not like this world.
In the World-to-Come there is no eating, no drinking,
no procreation, no business negotiations,
no jealousy, no hatred, and no competition.
Rather, the righteous sit with their crowns upon their heads, enjoying the splendor of the Divine Presence, as it is stated:
“And they beheld God, and they ate and drank” (Exodus 24:11), meaning that beholding God’s countenance is tantamount to eating and drinking.

The Gemara states: Greater is the promise for the future made by the Holy One, Blessed be He, to women than to men, as it is stated: “Rise up, women at ease; hear My voice, confident daughters, listen to what I say” (Isaiah 32:9). This promise of ease and confidence is not given to men.

Rav said to Rabbi Ḥiyya: By what virtue do women merit to receive this reward? Rabbi Ḥiyya answered: They merit this reward for bringing their children to read the Torah in the synagogue, and for sending their husbands to study mishna in the study hall, and for waiting for their husbands until they return from the study hall.

When the Sages who had been studying there took leave of the study hall of Rabbi Ami, and some say it was the study hall of Rabbi Ḥanina, they would say to him the following blessing:
May you see your world, may you benefit from all of the good in the world, in your lifetime,
and may your end be to life in the World-to-Come,
and may your hope be sustained for many generations.
May your heart meditate understanding,
your mouth speak wisdom, and your tongue whisper with praise.
May your eyelids look directly before you,
your eyes shine in the light of Torah,
and your face radiate like the brightness of the firmament.
May your lips express knowledge,
your kidneys rejoice in the upright,
and your feet run to hear the words of the Ancient of Days, God (see Daniel 7).

When the Sages took leave of the study hall of Rav Ḥisda, and some say it was the study hall of Rabbi Shmuel bar Naḥmani, they would say to him the following, in accordance with the verse: “Our leaders are laden, there is no breach and no going forth and no outcry in our open places” (Psalms 144:14).

Our leaders are laden. Rav and Shmuel, and some say Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar, disputed the proper understanding of this verse. One said: Our leaders in Torah are laden with mitzvot. And one said: Our leaders in Torah and mitzvot are laden with suffering.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ועפעפיך יישירו נגדך. איתי' מפרש במסכתא מגילה בפרק הקורא את המגילה למפרע (דף יח) אמר לי' רמי בר [חמא] לרבי ירמיה מדיפתי מאי (משלי ד) ועפעפיך יישירו נגדך אמר ליה אלו דברי תורה שכתב בהן (שם כג) התעיף עיניך בו (ישרים) [אפילו הכי מיושרין] הן אצל ר' מאיר:

מר בריה דרבינא בתר צלותיה אמר הכי אלהי נצור לשוני מרע וכו', יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו'. כך כתוב בספרים. ומשמע מיהא שכל אותן תחנונים שאמרו כאן לאחריהן היו אומרים יהיו לרצון אמרי פי. והראב"ד ז"ל כתב שאין נכון לומר יהיו לרצון לאחר תחנונים אלו אלא קודם להן לאחר סיום השמונה עשרה ברכות, כמו שאמרו דוד לאחר שמונה עשרה מזמורים (לעיל ברכות ט, ב). ועוד מדאמרינן לקמן בפרק תפלת השחר (ברכות כט, ב) טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה חוזר לעבודה, נזכר בהודאה חוזר לעבודה וכו', סיים חוזר לראש, ואמרינן עלה הא דאמרת סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו וכו', ואי איתא דיהיו לרצון אומר בסוף תחנוניו כי אינו רגיל לומר מאי הוי, הא בעי למימר יהיו לרצון אמרי פי.

כי הוו מפטרי רבנן מבי ר' אמי וכו' אמרי הכי עולמך תראה בחייך. פירוש כאשר יגיע האדם לתכלית החכמה דומה לעולם הנשמות שהם שכל נבדל ומניע לקצת עולם הנשמות בחייו והברכות האלה מברכין כל אחד לחברו:

לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך ומשיב חימה מרבה שלום עם אחיו וקורביו כדי שיהא אהוב מלמעלה ונחמד למטה ומתקבל על הבריות ואף עם גוי בשוק ר"ל עם גוי שאינו מכיר בו אלא שפוגע בו בשוק וכל שכן כשמכירו, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום בעולם אפילו גוי בשוק:

אני בריה וחברי בריה כלומר כך יש לו לב להבחין בין טוב לרע כמוני:

כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. וא"ת הא אמרינן בריש פ' מקום שנהגו [דף נ' ע'ב] רבא רמי כתיב כי גבוה עד שמים חסדך וכתיב מעל השמים לא קשיא כאן בעוסקין לשמה כאן בעוסקין שלא לשמה אלמא מעליותא היא, ואמרינן נמי לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וי"ל דתרי גווני שלא לשמה הם (הכא) [והתם] איירי שלומד תורה ומקיים המצות כדי שיכבדוהו. וגרסי' בירושלמי דפ"ק ולא מודה ר' שמעון שמפסיקין לעשות סוכה ולולב כו' ולית ליה לר' שמעון הלומד ע"מ שלא לקיים נוח לו שלא נברא א"ר יוחנן הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו אלו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם ובכי האי גוונא מיירי בשמעתין:

וכל העוסקין שלא לשמה כו'. נ"ל לפי מ"ש התוספות לקמן ובכמה דוכתין דאיכא תרתי שלא לשמה האחד הלומד על מנת לקבל פרס ע"ז אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה והב' הלומד ע"מ לקנטר ע"ז אמרו הלומד שלא לשמה טוב לו שלא נברא וז"ש שתשים שלום כו' בין עוסקין לשמה בין עוסקין שלא לשמה דהיינו לקבל פרס אבל בעוסקין שלא לשמה דהיינו לקנטר לא שייך לומר שתשים שלום ביניהם דהא כל עצמות למודם אינו אלא לקנטר ולכך בקש עליהם יהי רצון שיהיו עוסקין לשמה וק"ל:

בקרן אורה וכו'. פירש"י בזוית אורה ונראה לפרש לפי שישראל בגלות עומדים במקום צר ודחוק כמו בקרן זוית שאין שם ריוח כמו בשאר מקומות שבבית גם שאין אור החלון שולט בקרנות כמו באמצע הבית ע"כ התפלל על זה גם כי אנחנו בגלות בקרן זוית שצר ודחוק לנו העמידנו בקרן אורה להצילנו שם מכל צרה כמו ליהודים היתה אורה וגו' וק"ל:

ומי מעכב שאור כו'. הכונה בזה כמ"ש הרמב"ם בשמנה פרקים שיש לאדם לילך במדותיו ובמעשיו בדרך המיצוע והנה היצה"ר מסית שילך האדם בקצה האחד במותר לו כגון להתגאות ולהתנהג במותר התאוה וע"כ מדמה ליה לשאור שבעיסה שמגביה את העיסה ועושה אותה יותר מכמות שהיתה וההיפך השעבוד מלכיות עכו"ם מכריחים לקצה ב' שאין מניחין לישראל להתגאות אבל משפילים אותם בתכלית השפלות וכן מחסרין מהם כל טוב אף דברים הצריכין להם לעבודת ה' וז"ש שרצוננו לעשות רצונך לילך דרך המיצוע אבל מי מעכב כו' ששנים אלו מעכבים שזה חפץ בקצה זה וזה חפץ בקצה זה י"ר שתכניעם מלפנינו ומאחרינו דהיינו ב' קצוות ונשוב כו' לילך במיצוע:

אלהי עד שלא נוצרתי כו'. ע"פ מ"ש בההיא דמסכת עירובין (י"ג:) דנמנו וגמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא דהיינו מצד שהלאוין מרובין מהעשין שהיו מתקיימין בודאי אם לא נברא ולזה אמר עד שלא נוצרתי איני כדאי להיות נוצר שהרי טוב לי שלא נוצרתי מצד הלאוין ועכשיו שנוצרתי כדי לקיים העשין כאלו לא נוצרתי שהרי איני מקיימם ולפי שהאדם נברא מחומר וצורה אמר בוידוי שלא הלכתי אחר צורתי אבל עפר אני בחיי שהחומר גובר וק"ו במיתתי שאז הצורה נפרדה מהחומר שא"א לי לקיים מצותיך כמ"ש במתים חפשי מן המצות והרי אני לפניך ככלי מלא כו' לפי שהגוף הוא ככלי לנשמה ולצורתו אמר שהנשמה שבכלי שהוא הגוף היא בושה על מעשיה הרעים י"ר כו' מרק ברחמיך הרבים אבל לא ע"י יסורין כו' כדאמרי' בפ"ק (ה.) דיסורין ממרקין עונותיו של אדם וקאמר דהיינו וידוי כו' דכל עיקרו לשון וידוי:

נפשי תדום כו'. שנפשי תדום מלהשיב להם או שפי' תדום שאותן מקללי תדום שידומו כאבן מלקלל אותי עוד ואמר נפשי כעפר לכל כו' עיין בתוס' ועי"ל דקאי אדלעיל שלא יחושו עלי כלל אלא שאהיה נחשב בעיניהם כעפר ולא יקללו אותי:

בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא כו'. לפי דעת המפרשים בטעם הקרבנות שיחשוב האדם כאלו הוא חייב מיתה ומחסד אלוה שנפש בהמה באה תחת נפשו לזה אמר בזמן שבהמ"ק קיים אדם חוטא ומקריב נפש בהמה שהוא הדם והחלב תחת נפשו ועכשיו שאין בהמ"ק קיים הנני בתעניתי שנתמעט מנפשי חלבי ודמי הרי אינני צריך לנפש בהמה תחת נפשי וי"ר שיהא כו' וק"ל:

ספרא דאיוב כו'. פרש"י ע"ש שאיוב נפטר בשם טוב עכ"ל ועי"ל שענינו של ס' איוב מדבר במיתת אדם ויסוריו בחייו ואמר סוף אדם למיתה דהיינו שימות בזקנתו בזמנו וכל ימי חייו יהיה גדל ועמל בתורה וכן הבהמה סופה לשחיטה בזמנה אבל תחלת בריאתה לרדיא ולמלאכה כמ"ש בפרק הפועלים (בבא מציעא פה.) בההוא עגלא דנענש רבי על שאמר לה לכך נוצרת אבל אמר דמ"מ הכל למיתה עומדים גם קודם זמנם וסופם האדם לפי חטאו והבהמה לפי המקרה וע"כ אשרי אדם שגדל כו' ועושה נחת רוח ליוצרו דעולם ומלואו שלו ולא יצר את האדם אלא כדי שהוא יעשה נחת רוח ליוצרו במעשיו הטובים כמ"ש בפסוק אשה ריח ניחוח לה' ומסיים שגדל בשם טוב ונפטר כו' דהיינו שמנעוריו ועד זקנתו שנפטר בזמנו היה כל ימיו בשם טוב שעליו נאמר טוב שם וגו' ויום המות וגו' שיהיה לו השם טוב מיום הולדו עד זמנו ביום המות וק"ל:

גמור בכל לבבך כו'. הכוונה בזה כמ"ש הפלוסופים האלהיים דחייב כל אדם להשכיל בידיעת מציאותו ואחדותו ויכלתו וידיעת דרכיו כו' ית' ב"ה כפי יד שכלו של אדם אך ע"פ אמונתנו והתורה וכל מה שנראה לו בשכלו שהוא נגד תורתנו הקדושה לא יאמין בו ויתלה הדבר בקט שכלו וז"ש ר"מ גמור בכל לבבך כו' לדעת דרכי ה' אשר ממנו תמצא מופת למציאותו ואחדותו ויכלתו שהוא ודאי דבר גדול כי גם זה האיש משה רבינו בקש על זה הודיעני נא את דרכך אך אמר שתשקוד על דלתי תורתי שלא תזוז ממנה ודבר שיעלה על לבך והוא נגד תורת משה הוא דרך אפיקורסות ולא תשגיח בו כלל וזה הלשון שנינו הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס דהיינו על דבר שהוא נגד התורה ולפי שכל עסקי האדם הם במחשבה ובמעשה ובדבור אמר נצור תורתי בלבך שהיא במחשבה ונגד עיניך תהא יראתי במעשה שמור פיך כו' הוא בדבור ומסיים וטהר וקדש כו' הוא דבר נוסף כמ"ש שיקדש אדם עצמו גם במותר לו ואז ואני וכו' וק"ל:

ושמא תאמר אני מרבה כו'. פירש"י ושמא כו' מפירושו נראה דאיירי דאפילו ממעיט אינו בתורה וכמ"ש דאיירי בעם הארץ אבל קשה למה קרא ליה חברי (א) ועו"ק מאי רבותייהו דהני רבנן דיבנה דמרגלא הכי בפומייהו דין הוא נוסח ההודאה כל ת"ח בבית המדרש כדאמרי' בפ' ת"ה (כח:) לגבי יושבי קרנות שאני משכים והם משכימים כו' ונראה לפרש דהכא לא איירי בע"ה אלא בעוסק מעט בתורה כפי פתוח לבו שאינו יכול להרבות וז"ש אני בריה והוא בריה שדבר זה מי שראוי להיות חכם או לא הוא נגזר מצד הבריאה כדאמרי' פ' כל היד (נדה טז:) דמלאך המעמיד הטפה אומר חכם או טפש ולזה לא קאמר הכא הוא משכים לדברים בטלים כדאמרינן פ' תפלת השחר גבי יושבי קרנות דהכא איירי בלומד בכל יום מעט כפי יכלתו ואח"כ הולך למלאכתו בשדה ולזה אמר שמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט ולא יהיה לו שכר כמותי הא שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיתכוין כו' וזה נמי היה מתכוין באותו מועט וק"ל:

כדי שיהא אהוב למעלה כו'. כמ"ש כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו אי נמי דקאי אדלעיל אערום ביראה שהוא נחמד למעלה:

שלא הקדימו אדם שלום ואפילו נכרי כו' מפורש ס"פ הניזקין ע"ש:

קורא ושונה ובועט באביו כו'. לכאורה קשה אמאי נקט הני וי"ל דגם בעושה מעשים רעים אחרים קרי ליה בועט באביו ורבו כמ"ש בפ' יום הכפורי' (פו.) אבל מי שקורא ושונה וכו' ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה אומרים עליו אוי לו לאביו ולרבו שלמדוהו תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו כו' ע"ש ומייתי שנאמר ראשית חכמה יראת ה' וגו' ר"ל בראשית ותחלת למוד החכמה יהיה כונתו לתכלית יראת ה' שיודע ע"י החכמה איך יהיה ירא ה' כמ"ש אין בור ירא חטא ודריש לכל עושיהם ללומדיהם לא כו' דהוה משמע ללומד החכמה גם אין מקיימה אלא לעושיהם דהיינו שמקיימים מה שלמדו בחכמה ומה שאמר לעושים לשמה כו' לכאורה לא מפיק ליה מקרא אלא הכא מילתא באנפיה נפשיה קאמר דהא דקאמר נמי לעושיהם היינו לעושים לשמה כו' ועי"ל דודאי משמע ליה דעושיהם קאי על לימוד גופיה וקרי הלימוד עשיה דהיינו כשהוא לומד לשמה דמקיים מצות בוראו ית' ב"ה אבל בלימוד שלא לשמה לא הוה קרי ליה עשיה דאין זה קיום מצות בוראו שצוה ללומדה לשמה ודו"ק:

ונהנין מזיו השכינה. מיתורא ושינויא דקרא קדריש מדכתיב כבר ויראו את אלהי וגו' וחזר וכתב ויחזו את האלהים וגו' לשון חזה נופל על הרוב על ראייה שכלית ונבואה דקאמר דחזו ונהנו מזיו השכינה כאלו אכלו ושתו כי היו בנתינת התורה בדוגמת עוה"ב שהיו עטרותיהן בראשיהן כדאמרי' פ' ר"ע (פח) שהיה לכל אחד מישראל ב' כתרים והיו מרוחקין מגשמיות כמ"ש במשה שלא אכל מ' יום וגו' כענין עוה"ב שאין בו לא אכילה כו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן כו' ומצאתי מי שכתב בזה ע"פ המדרש (מגילה ט"ו: וסוף סנהדרין) שעתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק שנאמר ביום ההוא יהיה ה' לעטרת צבי וגו' ודו"ק:

לנשים יותר כו'. ליכא לפרושי דבגלות קאמר דהא כתיב בתר הכי חרדו שאננות רגזה בוטחות וגו' אלא דקאי אשעה שהיה א"י בישובה קודם החורבן ובגירסת הילקוט בהך דבסמוך גרסינן במאי זכיין לעלמא דאתי כו' ומשמע דקאי אהא דקאמר דהבטחתן הוא טפי מבאנשים ובהכי ניחא דשייכי הך מלתא הכא דאיירי נמי לעיל בלעתיד דאין בו אכילה כו' וק"ל:

עולמך תראה כו'. ר"ל עולמך תראה עולם הזה:

ואחריתך לחיי כו' ותקותך לדור כו'. דהיינו לימות המשיח ולתה"מ ואמר:

לבך יהגה כו'. נקטו כל הכלים והאברים השייכים ללימוד תורה הלב והכליות בעיון ובמחשבה הפה והלשון והשפתים כלי הדיבור והעין לראות והאוזן לשמוע והרגלים לרוץ שם למקום תורה הם כלי מעשה המגיעים לתורה אבל ידים לא נקט שהם כלי המעשה ממש ולא שייכים כלל בלימוד התורה אלא לעשות מצותיה ועוד הוסיפו

פניך יאירו כו'. עש"ה חכמת אדם תאיר פניו וק"ל:

אלופינו בתורה כמ"ש אלופי ומיודעי וגו'. שאמר כן לאחיתופל רבו:

ומסובלין במצות. כמ"ש ויט שכמו לסבול ולמ"ד מסובלין ביסורין עש"ה ומכאובינו סבלם וק"ל:

גמרא לכל עושיהם לעושים לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה כו' כצ"ל:

אלופינו מסובלים וגו' אלופינו מסובלים רב ושמואל כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל:

תוס' בד"ה ונפשי כעפר כו' נ"ב ואני שמעתי מה עפר הכל דורסים עליה ואח"כ היא דורסת על כל הדורסים אף אני כן לכל מצערי וק"ל:

גמרא אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כצ"ל:

גמ' ותצילני כו' ומאשם רעה נ״נ אע״פ שיש לו אשה. שמא תמות וישא אחרת. או שלא תחמיץ אם היא טובה. ולדידהו דהוו נסבי טובא. בלא״ה ניחא:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה, וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה. נראה לי בס"ד קרן אורה ה"א ראשונה שבשם שהיא סוד בינה, דאינה חסירה, כי חכמה ובינה כחדא נפקין, וכחדא שריין, והיא תשובה עילאה, וקרן חשוכה ה"א אחרונה שהיא סוד מלכות, ומקבלת אורה מן התפארת כלבנה שהיא חשוכה, ומקבלת אור מן השמש והיא תשובה תתאה, ומבקש שתזכנו לעשות תשובה עלאה, ואומרו בקרן, כי בעל תשובה בקרן זוית של ה', וכמו שאמרו בגמרא (מנחות כט:) למה תלי' כרעיה דה"א כי היכי דליטול ביה בעל תשובה.
או יובן על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל שבארץ ישראל שולטת היצירה בימי החול, אבל בחוץ לארץ שולטת העשיה, וידוע שהיצירה מכונית בשם 'אור', והעשיה בשם 'חשך', ולזה אמר תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה, שתזכנו לישב תמיד בארץ ישראל ולא נשב בחוץ לארץ.
או יובן בס"ד על פי מ"ש במדרש בפסקא (במדבר ב' ג') קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה, אמר ליה הקב"ה למשה, מזרח שממנו אור יוצאה לעולם, יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלכות וכו', ועליו יששכר שהוא בעל תורה וכו', ועליו זבולון שהוא בעל עשירות וכו', יעיין שם, נמצא המזרח שהוא קרן אורה לעולם, יתייחסו לו ג' מתנות טובות, שהם תורה ומלכות ועושר, אשר באלה הם עיקר הבטחות ישראל לעתיד, ולזה אמר תעמידנו בקרן אורה, שנשיג הבטחות המתייחסים למזרח, שהוא קרן אורה של העולם, ואל תעמידנו בקרן חשוכה הצפון שמשם החשך הוא הרע, כמו שנאמר (ירמיהו א, יד) מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה. או נראה לי בס"ד אורה הראשונה שנכתבה בתורה, הוא אור בפסוק (בראשית א' ג') יְהִי אוֹר, והזוית של אור הנזכר הוא תיבת שעומדת בצידה, ובה רמוז כ"ה אורות כמנין יְהִי [25], כנודע, ועל זה אמר אברהם אבינו ע"ה (בראשית כב, ה) וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה, ולזה אמר (במדבר ו, כג) כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ולכך מבקש תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה, הם כ"ה אורות הרמוזים בתיבת 'יְהִי', וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה, כי חשך הראשון הנכתב בתורה הוא בפסוק (בראשית א' ב') תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וקרן של חשך זה הוא תיבת וָבֹהוּ, אשר משמעותו שהאדם יהא תוהה ובהה.
או יובן בס"ד השכר נקרא קֶרֶן, כמו שאמרו (שבת קכז.) 'והקרן קיימת לו לעולם הבא', ויש אדם לוקח שכר משלו מה שטרח בתורה ומצות, ויש לוקח משל אחרים, אם ספרו עליו לשון הרע, או ביישוהו, שאין זה שכר מצות שלו, ויש הפרש בין זה לזה, כי זה מאיר וזה אינו מאיר, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש במלבושי נשמות הנשים בגן עדן, דלבשי מלבושי גוברין אך לא נהרין כל כך, ופרשנו הטעם, דמלבושים אלו הם מעסק התורה, והנשים אין להם משלהם אלא ממה שלקחו מבעליהם, לכך אינם מאירים כמו שלהם ממש, ולזה אמר העמידנו בקרן אורה, שכר של תורה ומצות שהוא מאיר, ואל תעמידנו בקרן חשוכה, שכר של אחרים שהוא חשוך, שלא נצטרך אליו, ואל ידוה לבנו מצד קיום המצות ואל יחשכו עינינו בתורה.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּכְנִיעֵם מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ. נראה לי בס"ד היצה"ר נכנע מזכרון והסתכלות על זמן העבר שבא מטיפה סרוחה, ועל להבא שהולך למקום עפר, כמו שאמר התנא (אבות פרק ג' משנה א') הסתכל בשלשה דברים וכו', או שלא יעשה עכבות לפנינו כשנבא לעשות דבר מצוה, ולא ידחה אותנו מאחורינו למקום עבירה, או הכונה הן בענייני עולם הבא שהיא לפנינו והן בענייני עולם הזה שהיא מאחרינו.

אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְּדַאי. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל, מעשה המצות, עושה תיקון בעשיה שהיא סוד נפש, ולימוד התורה עושה תיקון ביצירה שהיא סוד רוח, ובזה פרשתי בס"ד הטעם שלא נתנה תורה אלא לישראל, ולא עשה כן לכל גוי, כי אומות העולם אין להם אלא רק בחינת נפש, בסוד מה שאמר הכתוב (משלי יט, ב) גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב, מה שאין כן ישראל יש להם נר"ן מן הקדושה, ולכן אומות העולם נתן להם קצת מצות מפני שיש להם נפש במקצת אבל תורה אין להם כי אין להם בחינת רוח כלל ועיקר, וזה שאמר עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי רצונו לומר, אם לא היה לנו אחיזה וקשר ביצירה אֵינִי כְּדַאי ללמוד תורה, וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי, יען כי אין אני עוסק בתורה שהיא תיקון היצירה כראוי, ואמר עוד עָפָר אֲנִי בְּחַיָּי, דאף על גב דהאדם יש לו גוף ונפש, עם כל זה להיותו נוטה אל החומר יותר לכך נקרא עפר, וְקַל וָחֹמֶר בְּמִיתָתִי שהוא עפר ממש, ואמר כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה, שהגוף מלא מותרות הסרוחים, הן של אכילה, הן של שתיה.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיְּהֵא חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט, כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּיו לְפָנֶיךָ. נראה לי בס"ד כל זה באותיות אדם, לכך בקרבנות נזכר שם 'אדם', והיינו אותיות דם דאדם נרמז בהם ה'דם', ובמילוי ה'מ"ם' נרמז חלב [40] במספר מ"ם [40], ובמילוי הדל"ת נרמזה הנפש, כי מלוי דל"ת [430] גי' נפש [430] שצריך לצרף עם חלב דם, את הנפש, ובאות אל"ף דאדם, רמז שם הוי"ה ב"ה שהוא מספר כ"ו [26], ואות אלף הוא וא"ו ושני יודי"ן כמנין כ"ו, וכל הקרבה צריכה להיות לשם הוי"ה, לכך לא נזכר בקרבנות שם 'אלהים' ושאר שמות הקדש כנזכר בגמרא.

כִּי הֲוָה מְסַיֵּם סִפְרָא דְּאִיּוֹב. נראה לי בס"ד טעם לדברים אחר ספרא דאיוב, כי ידוע איוב היה צדיק גדול, ולקה ביסורין קשים בעבור גלגול ראשון, שהוא גלגול תרח שהיה עובד צלמים, ולכן בעבור הנפש שהיא של תרח לקה ביסורין, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק (איוב לב, ב) בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים, כי נפשו היתה של תרח וחייבת, (שם ג') וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב, דייקא רצונו לומר לגופו שבגלגול זה, ובאמת הוא היה צדיק בגלגול זה, עיין שם, ומזה ילמוד האדם בינה, אם יראה יסורין קשים על צדיק גמור אל יהרהר אחר מדותיו ית', אלא יתלה הסבה בגלגול הקודם, וכמו ענין איוב ואמר והכל למיתה הם עומדין, רצונו לומר, אפילו אותם שכבר מתו, למיתה אחרת הם עומדין, שיבאו בגלגול כדי לתקן העבר וימותו עוד הפעם, ונראה לי עוד טעם אחר, כי בסוף איוב כתיב (שם מ"ב יז) זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים, וקשא, והוה ליה למימר ושבע 'שנים'? אך הענין היא שהאדם כל יום ויום יש לו חיים חדשים בפני עצמם, כי בכל לילה בעת שינה תצא נפשו מקרבו ונחשב מת, וחוזר חי בבוקר, ולכן מברכים כל יום מחזיר נשמות לפגרים מתים, ולפי זה עיקר מספר חיי האדם ראוי שיתחלק לפי מספר הימים, ולכן כתיב ושבע ימים, ולזה סמך דברים לסיום הנזכר שבאיוב, כי אמר סוֹף אָדָם לָמוּת, ואיך יאמר הַכֹּל לְמִיתָה הֵם עוֹמְדִים? אלא ודאי הכונה כך, סוף אדם למות מיתה העקרית שהולך בה לקבר, ומלבד מיתה העקרית הנה כל החיים שלא מתו עדיין, למיתה של השינה הם עומדין. גם יובן 'סוף אותיות' אדם יש בהן, ואות בי"ת תהיה שימוש, ואם כן עיקר התיבה הן שהוא לשון מיתה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל במדרש, וזהו סוֹף אָדָם לָמוּת, כי בשם אדם נרמז זה, ואמר עוד אשרי מי שגדל בתורה, כלומר לימודו בתורה סבב לו הגדולה, ועם כל זה לא נתגאה ולא נתרשל בה, אלא עודנו עושה נחת רוח ליוצרו, אמר נחת רוח כי עסק התורה מתקן ברוח, וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב על דרך אשרי נערותינו שלא ביישה את ילדותינו, ואשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, וזהו גדל בנערותו, ונפטר בזקנותו.

גְּמֹר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת דְּרָכַי, וְלִשְׁקֹד עַל דַּלְתֵי תּוֹרָתִי נְצֹר תּוֹרָתִי בְּלִבְּךָ, וְנֶגֶד עֵינֶיךָ תִּהְיֶה יִרְאָתִי. שְׁמוֹר פִּיךָ מִכָּל חֵטְא, וְטַהֵר וְקַדֵּשׁ עַצְמְךָ מִכֹּל אַשְׁמָה וְעָוֹן. נראה לי בס"ד לב נפש [462] מספרם נתי"ב [462], כי נתיב התורה ישיג האדם על ידי צירוף הלב והנפש, גם על ידי שניהם יקנה מדת האהבה, לכך לב נפש [462] עולים מספר מדת האהבה [462], וזה שאמר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת דְּרָכַי, שעל ידי צירוף 'לב ונפש' תשיג הנתיב שלי, וְלִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם הם אותיות 'דד' של התורה, דכתיב בה דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, והתורה יש בה ח' דרגין שהם: כשר ופסול, חייב וזכאי, טמא וטהור, אסור ומותר, וזהו לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי, 'שני דלתין' של ארבע וארבע, ד' וד'. ואמר עוד (תהילים לד, יד) נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה, דכלים של התורה הם לשון ושפתים, וצריך שיהיו נקיים מדבור רע שהוא לשון הרע, וגם ממרמה שהוא שקר, ואמרה עוד נְצוֹר תּוֹרָתִי בִּלְבָבֶךָ וְנֶגֶד עֵינֶיךָ תִּהְיֶה יִרְאָתִי, שאם יראת שמים התורה משתמרת בלב ולא תשכח, ולזה אמר (משלי ח, יד) אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה [216] מספר יראה [216].
גם נראה לי בס"ד אומרו, נֶגֶד עֵינֶיךָ תִּהְיֶה יִרְאָתִי, כי 'אחר אותיות' עי"ן יש כסף, ומבחן היראת שמים היא בכסף, שהוא ממון האדם שיש בני אדם שיש להם יראת שמים ואינם נקיים מחשש גניבה וגזל וכיוצא, וזה שאמר נֶגֶד עֵינֶיךָ שהוא הכסף, שם תִּהְיֶה יִרְאָתִי קבועה ומשמשת.
גם נראה לי כסף לשון תאוה והשתוקקות, כמו (בראשית לא ל) כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ, וזה שאמר נְצֹר תּוֹרָתִי בְּלִבְּךָ, כי הלב הוא אוצר התורה, וכנזכר באותו מעשה של אותו חכם שירד לספינה עם סוחרים וטבע הממון כולו, אך צריך לשמירת התורה בלב. עוד דבר שהוא התאוה והשתוקקות הנרמז באותיות כסף, שהם נגד אותיות עי"ן.
או יובן הראיה תמשך מן העין, והפך ראיה ותהיה יראה, שְׁמוֹר פִּיךָ מִכָּל חֵטְא, אין זה חטא הדבור, שכבר נאמר זה קודם, אלא חטא מאכלות אסורות, וְטַהֵר וְקַדֵּשׁ עַצְמְךָ מִכֹּל אַשְׁמָה וְעָוֹן של אחרים, כי שלו כבר נאמר אך יש של אחרים, והוא יתחייב בהם על אשר לא הוכיח אותו בהם, ואמר תרתי 'אשמה ועון' כי שני מיני עונות הם בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, ואמר 'טהר וקדש', טהר בלב, וקדש במוח, במחשבה אשר שם, אֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכָל שָׁעָה כי התורה גם בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא ואצולי מצלה, מה שאין כן שאר מצות.

אֲנִי בְּרִיָּה וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה. נראה לי בס"ד כל ישראל נשמתם מעולם הבריאה, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בסוד בָּרוּךְ אֱלהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל חצובים מתחת כסא הכבוד, והבריאה נקראת כסא הכבוד, והכונה אני החכם שעוסק בתורה כל היום, וחבירי הוא הסוחר שעוסק במשא ומתן, שנינו נשמתינו יקרה מעולם הבריאה, גם בְּרִיָּה 'בר יה' בסוד (דברים יד, א) בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹהֵיכֶם, ששנינו נקראים בנים למקום, אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי וכו', כלומר שנינו עושים מלאכתנו בזריזות, אֲנִי מְלַאכְתִּי בָּעִיר, שהחכם ישיבתו כל היום בבית המדרש, וחבירי העוסק בפרקמטיא מלאכתו בשדה, כל מעשה חוץ יתייחס לשדה, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כלומר לא יתפאר בעצמו לומר אם לא היה לי עסק הייתי גם אני מחובשי בית המדרש כמו שעושין התלמידי חכמים, כך אין אני מתגדר במלאכתו, שאיני מתפאר לומר אם הייתי עוסק בפרקמטיא הייתי נזהר לעסוק באמונה כמוהו, ולא לשקר, ולא לעקל, ולא לעקלקלות, ואם תאמר אני על כל פנים אתפאר עליו, כי אני עושה בירור מנ"ק על ידי עסק התורה כל היום, והוא עושה בירור מנ"ק על ידי משא ומתן באמונה, בשעה שיזדמן לידו דבר איסור כמו שקר, וגזל, ושבועת שוא, והוא פורש ואינו חוטא, לזה אמר הא שנינו אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם, ואם כן אין לי להתפאר עליו.

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה. נראה לי בס"ד הכונה, ערום נגד היצר הרע על דרך מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קיט, נט) חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ, אני עומד בבוקר אומר לפרדס אני הולך, לגינה אני הולך, וכאשר אצא מביתי אשיבה רגלי לבית המדרש, שכן ראוי לאדם לעשות תחבולה וערמה נגד היצר הרע, וכמו שנאמר 'כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה' (משלי כד, ו) ולכן כתיב (משלי ח, יב) אֲ‍נִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה נגד היצר הרע, כדי להשיג שלימות היראה, ואמר עוד מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה הוא לשון הכתוב במשלי (ט"ו), מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה, שאם האדם ידבר לשון רכה אז ישיב חמת הכועס כנגדו וישכך חמתו מאיליו, וכן האדם בינו למקום יתפלל בתחנונים ולשון רכה, אז משיב החימה בתפלתו, ואמר עוד מְדַבֵּר שָׁלוֹם וַאֲפִלּוּ עִם גּוֹי בַּשּׁוּק, הא דפירש ואמר בַּשּׁוּק לרבותא, כי שוק נקרא מקום שיש בו חנויות פתוחות, ועוברים ושבים רבים, והם נדחקים זה עם זה ואיכא טרדה גדולה בהלוך שם, עם כל זה נזהר לתת שלום אפילו לגוי.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִקְדִימוֹ אָדָם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם, אֲפִלּוּ גּוֹי בַּשּׁוּק. הקשה הרב ס"ח ז"ל בשם הגאון ב"ח ז"ל מאי אפילו דנקיט הכא, ומאי רבותיה דרבי יוחנן בן זכאי בזה דהא כל אדם חייב לעשות כן להקדים שלום לגוי, כדי שלא יקדימו הגוי ויצטרך לכפול לו השלום, אלא הוא יקדים ואז הגוי יכפיל לישראל השלום? ונראה לי בס"ד, דכתבו הפוסקים בא"ח סי' פ"ד אסור לקרא לאדם ששמו שלום בבית הכסא ובית המרחץ, והט"ז התיר, והעלה הגאון חיד"א בברכי יוסף סי' פ"ה סק"ט דלתת שלום, או להחזיר בבית הכסא ובית המרחץ אסור, אבל לקרא איש ששמו שלום מותר, עיין שם. והנה מבואות מטונפות דינם כבית הכסא ובית המרחץ, אך הוא דוקא דידע שהמבוי מטונף, אבל אם לא ידע, סמכינן דאינו מטונף, ונותן ומחזיר שלום לישראל וכנזכר בפוסקים ולפי זה מסתברא למבוי דכל זה אינו אלא בישראל, דמשום חיבוב השלום סמכינן לומר אינו מטונף, אף על גב דרוב מבואות מטונפות הם, אבל עם גוי לא סמכינן ליתן לו שלום במבוי דאולי מטונף הוא, כיון דרוב מטונפים, ולכן אשמעינן רבותא, דאפילו לגוי היה נותן שלום במבואות, ולא חייש שמא מטונף הוא.

רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת ה', שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם, תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד 'לְלוֹמְדֵיהֶם' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'לְעֹשֵׂיהֶם', לָעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ. נראה לי בס"ד דייק לִשְׁמָהּ מן יתור אות ה"א, דהוה ליה למימר 'לעושים', והוסיף ה"א לרמוז 'לעושים לשמה', כי ידוע מה שכתב רבינו בביאור תורה לשמה, שהוא לשם ה"א, ואמר עוד כל העושים שלא לשמה נוח להם שלא נבראו נראה לי בס"ד שיש במצות התורה ארבעה בחינות, שהם מעשה בעשיה, ודבור ביצירה, וכונה בבריאה, ומחשבה באצילות, ועושים שלא לשמה יש להם שתים דוקא, שהם מעשה ודבור, שהם בעשיה וביצירה, וחסר מהם הכונה שהיא בבריאה, וידוע שישראל נשמתם מן הבריאה, שהוא מקום הכונה בסוד ברוך אלהינו שבראנו לכבודו, ולזה אמר נוח להם שלא נבראו זכר לשון בריאה ולא אמר שלא נוצרו, כלומר שלא היה להם נשמה מבריאה ששם הוא סוד הכונה.

צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. מקשים הוה ליה למימר על ראשיהם, ונראה לי כל אלו העטרות נעשים מן עסק התורה, כי מן אורות המצות נעשים לבושים דיקר, ומן אורות דברי תורה נעשים עטרות כנודע, ולכן אמרו רבותינו ז"ל על פסוק (שמות כה, כה) זֵר זָהָב, זכה נעשית לו זֵר, כלומר עטרה, ודרשו זה על התורה שבארון, והנה דברי תורה תלויים בחכמתו של אדם, ואוצר החכמה הוא במוח שבתוך הראש, ולזה אמר עטרותיהם בראשיהם, לומר נעשים מן אורות דברי תורה שהם מקורם בתוך ראשיהם ששם המוח, גם כח הזכרון ששומר את התורה הוא במוח, נמצא המוח שבראש האדם הוא אוצר של התורה.

עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ, וָאַחֲרִיתֶךָ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְתִקְוָתְךָ לְדוֹר דּוֹרִים, לִבְּךָ יֶהְגֶּה תְּבוּנָה, פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת, וּלְשׁוֹנְךָ יַרְחִישׁ רְנָנוֹת, עַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוֹ נֶגְדֶּךָ, עֵינֶיךָ יָאִירוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָה, וּפָנֶיךָ יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, שִׂפְתוֹתֶיךָ יַבִּיעוּ דַּעַת וְכִלְיוֹתֶיךָ תַּעֲלֹזְנָה מֵישָׁרִים, וּפְעָמֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין. נראה לי בס"ד כי נפש רוח נשמה של אדם כל אחד נקרא עולם בפני עצמו, ואין האדם שלם עד שיזכה ליקח כל שלשה עולמות אלו ולתקנם, אך אי אפשר ליקח שלשתם בבת אחת בגוף אחד, אלא יקח תחלה את הנפש וישלים תיקון שלה ויפטר, ויקח בגוף אחר את הרוח וישלים תיקון שלו ויפטר, ויקח את הנשמה, מיהו אפשר על ידי כונות ידועות אשר הם מיוסדים על דברים אלו אחר שידע ויבין שנשלם תיקון נפשו, יעשה אותה כוונה בלילה בשכבו על מטתו, ויוכל למשוך בגופו את הרוח, ולא יצטרך להפטר מן העולם וכן הענין גם כן בתשלום תיקון הרוח ורק צריך שידע שכבר השלים את שלו, ויעשה הכונה ויועיל לו לבלתי יצטרך למות, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בזה בשער הגלגולים, וכתב זה הטעם שימצא צדיקים גדולים נפטרים בקצרת שנים, מפני שהם השלימו הנפש ואין יודעים ומרגישים לעשות אותה הכונה כדי שתסתלק הנפש ויבא הרוח במקומה באותו הגוף עצמו ולא יצטרך להפטר, ועל זה נאמר (איוב ד, כא) יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה, כלומר מחסרון ידיעה שיש להם בענין זה, וזה שאמר הפסוק (שם לד, יד) אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף וכמו שכתב רבינו ז"ל שם באורך כזה, יעיין שם ולכן מברכים אותו עוֹלָמְךָ, פירוש הן הרוח, הן הנשמה, שנקראים כל אחד עולם, שהם שייכים לך, תזכה לראות בְּחַיֶּיךָ, כלומר תקח או תם לתקנם בחייך, בהיותך חי בגוף זה, ולא תצטרך להפטר להתגלגל בגלגול אחר כדי ליקחם. ומה שאמר וְאַחֲרִיתְךָ לְעוֹלָם הַבָּא, נראה לי בס"ד הכונה שמברכים אותו שיזכה למדריגה הגדולה שהיא מזומן לחיי עולם הבא, והיא גדולה מבן עולם הבא וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל, ולכן אמרו 'אחריתך', כי לזה יזכה באחרית לעתיד, וכמו שכתב רבינו ז"ל בענין שמואל הנביא ע"ה. וְתִקְוָתְךָ לְדוֹר דּוֹרִים, נראה לי דוֹר [210] הבינה 'עשרה פעמים' אהי"ה [21], דוֹר וְדּוֹרִים לאה ורחל, לִבְּךָ יֶהְגֶּה תְּבוּנָה זווג ישסו"ת, וּפִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת זווג או"א וּלְשׁוֹנְךָ יַרְחִישׁ רְנָנוֹת זווג זו"ן.
או יובן יֶהְגֶּה תְּבוּנָה, עסק הנגלה, יְדַבֵּר חָכְמוֹת, עסק נסתר, יַרְחִישׁ רְנָנוֹת, אלו התפילות שכולם הם עסק הפה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ, כי נפש הצדיק בעודו בחיים תעלה למעלה בכל לילה בעת שינה ותשוטט בגן עדן התחתון, ובגן עדן העליון, כל אחד לפי ערכו, ובכלל תראה גם מקומה וחלקה בגן עדן המוכן לה אחר הפטירה, אך על הרוב כשיקיץ, לא ירגיש הגוף ולא ידע מראיה זו, ועל כל פנים הנפש תדע ותשמח, ולזה ברכו אותו 'עולמך תזכה לראותו בחייך', וְאַחֲרִיתְךָ לְעוֹלָם הַבָּא, כלומר לא יצטרך לשוב בגלגול לעולם הזה בשביל חסרון מעשים, וְתִקְוָתְךָ, התורה, תזכה בה לְדוֹר דּוֹרִים שיתקיים בך מאמר (ישעיהו נט, כא) לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ, לִבְּךָ יֶהְגֶּה תְּבוּנָה, בחלק המקרא, פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת, בחלק המשנה, וּלְשׁוֹנְךָ יַרְחִישׁ רְנָנוֹת, בחלק האגדה שהם משמחים את הלב כמו רננות, וכן נמי יתפרש על חלק הפלפול, דאמרו רבותינו ז"ל קב"ה חדי בפלפולא, להכי קרי ליה רְנָנוֹת, עַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדֶּךָ בתלמוד, שתהיה זוכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וזהו יישר נגדיך שתכוין על האמת, וְעֵינֶיךָ יָאִירוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָה זה חלק הסוד, שהוא אור של התורה, וּפָנֶיךָ יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, היא הברכה שאמר הכתוב (קהלת ח' א') חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, והתלמידים נהנים מראיית פניו ומתחכמים, וכמו שאמר רב, אילו חזיתה לר"מ מקמיה הוה חכימנא טפי, דכתיב (ישעיהו ל, כ) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ, וְכִלְיוֹתֵיךְ תַּעֲלוֹזְנָה מֵישָׁרִים, שיהיו שתי הכליות מיעצות לטובה, שטבע העולם א' מיעצת לטובה, וא' להפך, וּפְעָמֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין, היא עליית הנשמה בלילה, שמוליכים אותם לישיבות הצדיקים לשמוע דברי תורה, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל לתלמידיו, שבעת שינתו נשמתו תעלה למעלה, ושואלים אותה באיזה ישיבה תרצה אם של משה רבינו ע"ה? או של שמואל? או של חזקיהו? או של ר' מאיר? או של ר' עקיבא? וכיוצא, ופעם א' אמר ביום שבת עלתה נשמתו לשמוע סודות התורה בפרשת בלעם, שאם היה דורש זה בהקיץ לא היה מספיק שמנים שנה, וזהו דברי עתיק יומין הם הסודות.

גְּדוֹלָה הַבְטָחָה שֶׁהִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּשִׁים, יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים. מקשים מה שייכות להאי דרשה עם מאמר הקודם? ונראה לי בס"ד כי מה שנאמר קודם זה עטרותיהם בראשיהם, הכונה הוא על אורות הנעשים מן עסק התורה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק זֵר זָהָב סָבִיב, זכה נעשית לו זֵר, כלומר עטרה, לא זכה, זרה ממנו, ובא מסדר הש"ס ללמדינו אל תחשוב כי מאמר עטרותיהם בראשיהם קאי על האנשים בלבד, אלא גם הוא לנשים, יען כי גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים, ואיך יהיו גרועים בדבר העטרות, ולכך סמך לזה מלת ר' חייא נשים במאי זכיין, כלומר במאי זכיין בעטרות מאחר שאין להם עסק התורה.

כִּי הֲווּ מִפְטְרֵי רַבָּנָן מִבֵּי רַב חִסְדָּא, וְאַמְרֵי לָהּ מִבֵּי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמְרוּ לֵיהּ הָכִי: אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים. נראה לי בס"ד כי הם היו אומרים שני מילות אלו דוקא, והוא אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים, ומייתי הגמרא דרשת רב ושמואל על מאמר זה, להודיענו כוונתם, ואמר אלופינו בתורה, כי בתורה יש בו ד' חלקים פרד"ס. וחלק הסוד כנגד מספר האלפים, ולכן אמר אַלּוּפֵינוּ בַּתּוֹרָה, שגם כנגד האלפים שהוא הסוד יש בידינו, ומאן דדריש אַלּוּפֵינוּ בְמִצְווֹת, כי המצוה צריכה להיות שלימה במעשה ודבור וכונה ומחשבה, וגם אלו הם כנגד ד' חלוקות של המספר, שהם אחדים, עשרות, מאות, אלפים, והמחשבה כנגד האלפים, והיינו שהם שלמים גם במחשבה, ואומרו שלא תהיה סיעתנו וכו', הנה לפי דעת התוספות צריך לומר אין יוצא, כי בזכר משתעי? ונראה לי בס"ד הכונה על פי הקדמה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בשם חס"ל ז"ל, שאם הרשיע האדם ת' יום ולא שב בנתיים, יכנס בחמשים שערי טומאה ולא יצא משם, עיין שם, ולזה אמר יוצאת, קרי בה יוצא ת', שלא יצא חוץ משורת ת' יום.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה, וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה. ידוע אוֹרָה זוּ תּוֹרָה, וראש התורה ב' וסוף התורה למ"ד, הרי 'לב' והראש נקרא קֶרֶן, והסוף גם כן נקרא קֶרֶן, וְחֲשֵׁכָה זו ה'פלסופייא' והקרן שלה מכאן ומכאן הוא אותיות 'א"ף' וז"ש תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה – זוּ תּוֹרָה, שיהיה לנו עמידה בלב הרמוז בקרן אוֹרָה זוּ תּוֹרָה. וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה – זו פלסופייא, שהקרן שלה מכאן ומכאן אותיות 'אף' וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ בהרהורים רעים, וממילא אַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ באור ההלכה, שנזכה לכוין אליבא דאמת, וכמ"ש גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט, יח). או יובן יש אדם עושין לו מן השמים נסיון בעושר, ויש עושין לו נסיון בעוני, והוא מבקש שלא יעשו לו נסיון בעוני, כי אינו יכול לסבול העוני, וכמ"ש איוב לפני הקב"ה 'כל יסורין מקבל עליו, ולא תביא לו יסורין של עוני' וז"ש תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה – נסיון בעושר, ולא בעוני – שהוא קֶרֶן חֲשֵׁכָה.
ומ"ש רַב שֵׁשֶׁת, כִּי הֲוָה יָתִיב בְּתַעֲנִיתָא, בָּתַר דְּמַצְלִי, אָמַר הָכִי. נראה, כיון דרב ששת היה גלגול בבא בן בוטא שהיה חסיד ומקריב אשם בכל יום חוץ ממוצאי כפור, דנמצא שהיה אדוק בקרבנות, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים (ז.), לכך תיקן תפילה לעצמו שיהיה תעניתו כמו קרבן.

אַשְׁרֵי מִי שֶׁגָּדַל בַּתּוֹרָה. נ"ל בס"ד, כי רמ"ח [248] אברים ושס"ה [365] גידים, כל אחד ואחד גדל מן מצוה אחת מן תרי"ג מצוות שבתורה. וַעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה, עמלו זה חלק המעשה. וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ בחלק התלמוד שהוא סוד רוח והוא ביצירה.
ומ"ש 'לְעֹשֵׂיהֶם', לָעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ. נ"ל בס"ד, דריש לְעֹשֵׂיהֶם – 'עושי הם' והיינו 'הם' [45] עולה גי' 'לב אחד' [45], והעושה לשמה יש לו לב אחד, ושלא לשמה יש לו ב' לבבות.
ומ"ש וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם ולא אמר 'עַל רָאשֵׁיהֶם' נ"ל בס"ד, כל דבר המונח על הראש אפשר שיפול ממנו, וכן המצוות בעולם הזה שיש יצר הרע וחומר, אפשר שיפלו מן עושיהם כי יסריח בסופו, וכדהוה ביוחנן ששמש פ' שנה בכהונה גדולה וסוף נעשה צדוקי (ברכות כט.), אך לעתיד ליכא יצר הרע, והמצוות שהם עטרות, יהיו קבועים ושתולים בתוך 'רָאשֵׁיהֶם' כמו שערות הראש שראשיהם מחוברים ונכנסים בתוך הראש. וזה שבחן: חדא, צדיקים יוֹשְׁבִים ולא עוֹמְדִים כמלאכים. ועוד, עַטְרוֹתֵיהֶם – אלו אורות המצוות שלהן דבוקים ומחוברים בְּרָאשֵׁיהֶם שלא יפלו מהם, שאין מונחים עַל רָאשֵׁיהֶם אלא בתוך ראשיהם כמו השערות.

ברש"י ד"ה אני כו' וכן חברי עם הארץ. עי' סוכה דף לט ע"א תוס' ד"ה הלוקח:

בגמרא רבי יוחנן כי הוי מסיים ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות סוף בהמה כו' ועליו אמר שלמה טוב שם משמן טוב. ונ"ל ביישוב לשון האגדה זאת דר"י כד מסיים ספרא דאיוב היה רגיל לעשות סעודת סיום כדאשכחן בשבת דאפילו בסיום מסכתא הוי עבדי יומא טבא לרבנן ומש"ה פתח הוא בחכמה לפתוח באגדה זאת כדי להחזיק דבריו דאמר בס"פ השותפין דאיוב מעולי גולה היה כו' ולאפוקי ממ"ד איוב מאומות העולם הוה ודייק לה רבי יוחנן מסוף ספר איוב ממש דכתיב וימת איוב זקן ושבע ימים וקרא מיותר הוא כיון שכבר אמר קודם לכן ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה ואע"ג דבאברהם נמי כתיב כה"ג לאחר שכתב מספר שניו הדר וכתב זקן ושבע הא דרשינן בב"ר בילקוט עלה דהאי קרא הדא דכתיב עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבא ולפ"ז ממילא דשייך האי דרשא גופא באיוב משא"כ אם נאמר דאיוב מאומות העולם הוי א"כ זקן ושבע ימים מיותר לגמרי ואי משום דאתא לאשמעינן שגם בזה נתן לו הקב"ה שכרו כדי לטרדו הא ליתא דהא לאו מתן שכר הוא כיון דסוף אדם למות כמו שסוף בהמה לשחיטה א"כ נמשל כבהמות נדמו ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו לנכות לו מעולם הבא בשביל כך אלא ע"כ דמישראל הוי כנ"ל:

שם מרגלא בפומא דרב העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה כו' אלא יושבין צדיקים כו' ונהנין מזיו שכינה כו'. נראה דלשון מרגלא בפומיה משמע שהיה רב רגיל לומר כן היינו משום שיש תכלית מוסר גדול בזה שהרי שנינו בפרקי אבות התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין ובא רב להודיענו שטרקלין זה שהוא עה"ב אין בו ענין גשמי כלל וכל עניני היעודים הנמצאים במקרא שמורים על עניני גשמיים כאכילה ושתיה לא מיירי בעה"ב ממש שהוא הטרקלין אלא לימות המשיח אבל לעה"ב ממש עין לא ראתה כדאיתא בשבת והיינו ממש כמימרא דרב דהכא דעיקר עה"ב היינו שיושבים ונהנים מזיו שכינה א"כ לפ"ז מה שצריך אדם להתקין עצמו בפרוזדור שהוא עה"ז היינו ע"י תורה וקיום המצות שע"י כך יזדככו כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו שהם כנגד תרי"ג מצות בזיכוך גמור כדי שיוכלו כל אבריו וגידיו הרוחנים ליהנות מזיו השכינה וע"ז מייתי שפיר מקרא ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו ומתרגמינן וחדאין כאילו אכלו ושתו כמ"ש רש"י כאן ולכאורה הדברים קשה לאומרן לדמות ראיית פני השכינה להנאת אכילה ושתיה וח"ו לומר כן אמנם למאי דפרישית א"ש שבא הכתוב לרמוז ע"ז הענין בעצמו שכמו שרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו עיקר החיוני שלהם ע"י אכילה ושתיה שע"י כך מתעדנים כמו כן היו כל רמ"ח אברים ושס"ה גידין מזדככות בשעת מתן תורה ע"י קבלת התורה שהם תרי"ג מצות כנ"ל:

שם גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים כו' אמר ליה רב לר' חייא נשי במאי זכיין באקרויי בנייהו כו'. ולכאורה יש לתמוה דמאי קשיא ליה לרב מעיקרא נשים במאי זכיין הרי נצטוו ע"כ מצות ל"ת כאנשים וכן בכל מצות עשה שאין הז"ג עד שהוצרך לתלות באקרויי בנייהו כו' ועוד דנראה דאיהו מותיב ואיהו מפרק מדלא קאמר דמהדר ליה ר"ח לרב באקרויי בנייהו.והנלע"ד בענין זה לפי שנראה בעליל בהא דאמר לעיל גדולה הבטחה הם ג"כ דברי רב עצמו שכ"ז הוי מרגלא בפומיה והכל סובב אל מקום אחד לפי מאי שפירשתי דהא דהוי מרגלא בפומיה הוא ענין מוסר שצריך אדם לזכך כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בעה"ז על ידי קיום רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת כדי שיוכלו כולם ליהנות מזיו השכינה כדפרישית ומשום דלפ"ז לא שייך הך מילתא כ"א באנשים שמקיימים רמ"ח מ"ע משא"כ בנשים כשתסיר מהם מ"ע שהז"ג כיון דפטורות ישארו אותן אברים פגומים ולא יוכלו ליהנות מזיו השכינה ומש"ה מסיק רב במילתיה דאפילו הכי גדולה הבטחה שנתן הקב"ה לנשים וכדי לפרש דבריו אמר ליה רב לר"ח הני נשי במאי זכיין והיינו כדפרישית ובהא מסיק שפיר באקרויי בנייהו ובאתנויי גברייא ונטרין כו' נמצא כיון שהן מסייעות לבעליהן ולבניהן ללמוד תורה לשמור ולעשות כל תרי"ג מצותיה הרי שיש להם שכר אפילו במ"ע שלא נצטוו עליהם וכן בת"ת אע"ג שלא נצטוו עליהם ושכר ת"ת כנגד כולם אפ"ה יש להם שכר בכולן וכדאשכחן דדריש ראב"ע ברפ"ק דחגיגה בפ' הקהל כדי ליתן שכר למביאיהם כנ"ל בישוב אגדות אלו:

שתעמידנו בקרן אורה רש"י פירש בזוית אורה ועיין מהרש"א בח"א. ול"נ דקרן לשון רוממות וממשלה הוא כמו וירם קרן לעמו והנראה שזה רבי אלכסנדרי הי' לו ממשלה והתנשאות והי' דיין ושופט והי' מתפלל שקרן זה יהי' לו קרן אורה כי באמת הגדולה והכבוד הוא דרך מפולש לאור ולחושך כי יש קונה עולמו מזה שהוא זריז לעשות משפט ולהציל עשוק מיד עושקו ולכוף כאגמון ראש הרשעים והרי זה זוכה ע"י ממשלתו להשיג ארחות חיים ולזכות לאור הצפון וגנוז לצדיקים והק"בה מאיר עיניו שלא ישגה בתורה ויכוין תמיד לאמיתה של תורה. ויש שע"י ממשלתו מאבד עולמו שמעות משפט ולוקח שוחד ומחשיך עיניו כי השוחד יעור ויסלף ושוכח תלמודו ומתוך כך הולך חשכים ואין נוגה לו באור התירה. ולכן התפלל ר"א שתעמידנו שההעמדה שלו שהועמד לנשיא ומושל יהי' קרן אורה ואל תעמידני בקרן חשכה ואל ידוה לבינו ואל יחשכו עינינו כי ע"ז הי' דוה לבינו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם והרי הדיין העושה משפט וצדקה היא נבחר לה' מזבח וכן לעיל בצלותא דר' חייא שהתפלל תורתך אומנתינו והנה הק"בה אמר לדוד טוב לי יום בחצריך וגו' שטוב לו יום א' שעוסק בתורה מאלף עולות שיעלה בנך שלמה ולכן סיים ג"כ ר"ח בתפלתו ואל ידוה לבינו וכו':

איכא דאמרי וכו' ור"א בתר דמצלי וכו' ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות וכו' נראה ג"כ על דרך הנ"ל והנה טבע הנשיאות גורם גבהות ומתוך כך מעותד לחטוא וכדכתיב אשר נשיא יחטא לא כתיב אם נשיא יחטא אלא אשר שהנשיא מעותד לחטוא ורז"ל במס' הוריות דרשוהו בענין אחר אבל שבעים פנים לתורה ועיין באלשיך פ' ויקרא. והנראה דר' אלכסנדרי המלך הקימו לדיין ושופט ולא הי' לו ברירה לברוח מהשררה ולכן אמר גלוי וידוע וכו' ומי מעכב שאור שבעיסה זה רמוז על השררה והממשלה שגורם גבהות הלב כמו שהשאור גורם שתגבה העיסה בתפוח למעלה ולברוח מהשררה אי אפשר מחמת שעבוד מלכיות ויה"ר שתצילנו וכו':

מר ברי' דרבינא וכו' יהיו לרצון וגו'. כתב הרשב"א בחידושיו שמכאן משמע שכל התחנונים שאמרו כאן לאחריהם היו אומרים יהיו לרצון וכו' והראב"ד ז"ל כתב שאין נכון לומר יהיו לרצון לאחר תחנונים אלו אלא קודם להן וכו' עיין בח"ר ועיין בתר"י לקמן דף ך"ט. ואני אומר דמ"ש הרשב"א דמכאן משמע וכו' לאחר נשיקת עפרו נלע"ד אדרבה מדלא הוזכר הך סיום יהיו לרצון לעיל בכל הני דמצלי בתר שסיימו תפלתם ואם נימא שלא הוצרך להזכירו דפשיטא שצריך לומר יהיו לרצון בסוף א"כ גם כאן בצלותא דמר ברי' דרבינא למה הזכירו א"ו כדעת הראב"ד דיהיו לרצון צריך לאמרו תיכף סמוך לשמונה עשרה ממש ומה שאמרו בכל אחד בתר דסיים צלותי' היינו שסיים יהיו לרצון דגם זה נחשב מכלל תפלת י"ח כיון שקבעוהו רבנן כצלותא אריכתא דמי ומה שאמר כאן בצלותא דמר ברי' דרבינא יהיו לרצון היינו שאמרו שנית אחר תחנונים הללו ומה ששום אחד לא אמרו שנית אחר תחנונים שלהם רק מר ברי' דרבינא היינו לפי ששייך להא דלעיל שביקש הפר עצתם וקלקל מחשבותם ועצתם היינו שנתייעצו יחד בפה ומחשבותם היינו מה שעדיין בלב כל אחד ונגד זה אמר על עצמו שיהיו לרצון אמרי פיו והגיון לבו היינו אפי' לא פירש בשפתיו:

כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם וכו'. כבר נתעוררו רבים מהמפרשים במאמר החכם הזה מה חידוש הודיענו בזה ומה ענין דברים הללו לסיום ספר איוב. ועוד וכי סוף בהמה לשחיטה ורבים מהם המתים מעצמם בלי שחיטה ואפילו אם כוונתו על בהמה טהורה ג"כ הלא רבו הגדלים במדברות וביערות במקום שאין ישוב וכלם מתים מאליהם וגם אפילו במקומות הישוב וכי ישראל רובה נינהו והלא אין שחיטה רק במה שישראל אוכלים ושאר כל האומות נוחרים ומה כוונתו באמרו שוב והכל למיתה הם עומדים. והנלע"ד דסיום ספר איוב הוא ושבע ימים ולכאורה יפלה איך שייך שבע ימים בצדיקים הלא יפה שעה אחת במעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב וכיון שהאדם מת נעשה חפשי מן המצות ושוב אין בידו להוסיף שלימות משא"כ בחייו של הצדיק מוסיף שלימות בכל יום ומתעלה ממדרגה למדרגה ומצינו במדרש בפסוק אוהב כסף לא ישבע כסף אוהב תורה ומצות לא ישבע וא"כ איך אפשר לומר בצדיק שבע ימים ואף שגם באברהם כתיב זקן ושבע ובדוד כתיב ד"ה א' ך' וימת בשיבה וגו' שבע ימים וגו' נראה דאברהם אבינו צפה ברה"ק שעשו בן בנו יצא באותו יום לתרבות רעה לכך הי' די לו במה שהשביע ימים ולא רצה לחיות יותר כדי שלא יראה בתרבות רעה של עשו. ודוד המלך כיון שידע שבחייו לא יבנה בה"מ רק בימי שלמה בכו וגם ראה שלמה בכו יושב על כסאו הי' שבע ימים ובחר במותו להניח כתרו לבנו כי אין מלכות נוגעת בחבירתה אבל באיוב קשה מה שכתב בו שבע ימים. ובירושלמי בפרקין איתא כד דמך רבי בון ב"ח על ר"ז ואפטר עלוהי מתוקה שנת העובד וגו' למלך שהי' לו פועלים וכו' כך יגע רבי בון בתורה לכ"ח שנים מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמד למאה שנים וכתב מהר"ש יפה ביפה מראה קשה שנראה שבא לתת טעם למותו בקוצר שנים לומר שאינו מפסיד אחר שיגע וזכה בזמן הזה כאחרים בכל שנותיהם אבל זה אינו מספיק דמ"מ הוא מפסיד שאלו הוא חי יותר הי' יגע יותר והי' מסיג בשלימות יותר ויותר ונמצא שהפסיד במותו בקוצר שנים ושמעתי שמוה"רר שמואל סבע השיב שזה ודאי שלכל שכל האנושי יש לו גבול יעמוד אצלו שלא יוכל לעלות יותר ור"ב כבר השיג בכ"ח שנים כל הגבול שיכול השכל האנושי להשיג א"כ לא הי' לו תועלת יותר בתוס' החיים כי כבר השיג כל מה שבחקו להשיב עכ"ל של הי"מ ואמרתי בזה כבוא למכוון המאמר בכאן כי סיים ספר איוב וראה שכתב במיתתו שהי' שבע ימים בא לתרץ קושי' הנ"ל איך שייך בצדיק שבע ימים ואמר הכי סוף האדם למות כלומר שזהו סופו ותכליתו כשם שסוף בהמה לשחיטה שזהו תכליתה והתיקון שלה שע"י הברכה שמברכין בשעת השחיטה גם הוא מתעלית כדרך הבהמה הקריבה ע"ג המזבח ואם לא הי' שוחטין אותה הוא קרוב להפסד לה כי אולי תמות כנבילה או ע"י נחירה כן האדם זהו סופו הטוב כאשר השלים חקו ואין לו שוב שום תועלת בתוספת חיים אז תכליתו הוא המיתה שתעלה נשמתו למעלה וגם נפטר ממלחמת היצר הרע. אך ע"ז קשה קושי' הי"מ דמה בכך שהשלים חקו אכתי אם הי' תי הי' עולה יותר במדרגה מחקו ולזה אמר ר' יוחנן והכל למיתה הם עומדים כי המלאכים נקראים עומדים כדכתיב שרפים עומדים ממעל לו והצדיקים נקראים מהלכים כדכתיב ביהושע בן יהוצדק כה אמר ה' וגו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה והטעם ידוע כי המלאך נשאר במדרגה אחת לא יוסיף שלימות ולא יגרע אבל להצדיק בכל יום ויום ע"י מעשים טובים ועסק התורה משיג שלימות יותר ויותר ומהלך ממדרגה למדרגה כל ימי חייו הכל לפי רוב המעשה ואמנם לפי דברי הרר"ש הנ"ל שגם האדם יש לו גבול עד פה תעמוד נמצא שגם הצדיק בהגיעו לגבול הזה שוב ג"כ דומה למלאך ונקרא עומד. וזהו כוונת ר' יוחנן והכל למיתה כאשר הגיעו למדרגה האחרונה שוב הם עומדים אפילו הצדיקים וא"כ שפיר אז סופו ותכליתו הוא המיתה והרוח תשוב אל האלקים להנות מזיו השכינה:

וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם. אמרו וגדל בשם טוב ולא אמר וזכה לשם טוב כי יש שמתחלה זכה לעושר וכבוד וגדולה ואח"כ הגיע לשם טוב ולאיש כזה אין השם טוב ראי' על שלמותו כי רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן ומחנפים לו מחמת עשרו וגדולתו ומשבחים אותו ועי"ז בא לשם טוב אם אמת אם שקר אבל אם נהפוך הוא שגדולתו בא לו מחמת שמו הטוב ונתגדל אצל כל שלא מחמת עשרו ולא הי' לא שר ומושל רק מחמת יושר הנהגתו הי' אהוב למעלה ונחמד למטה ומצא חן ונתגדל זהו שם טוב אמיתי וזהו שאמר וגדל בשם טוב שגדולתו הוא בעבור שמו הטוב והבי"ת הוא בי"ת הבעבור שגדל בעבור שמו הטוב ואמנם יש מי שהוא טוב וזוכה לגדולה וכאשר נתגדל נתגאה ונתקלקל ומאבד שמו הטוב על דרך נגד שמא אבד שמ' וזה יצא שכר שמו בהפסדו שע"י השם הטוב ירד פלאים ולכן סיים ר' יוחנן ונפטר בשם טוב מן העולם:

לעושים לא נאמר אלא לעושיהם וכו' נוח לו שלא נברא. ויש לדקדק איך מתורץ בזה על שלא נאמר לעושים ומה הפרש בין לעושיהם ללעושים ונראה דעושים היינו שעושים המעשים אבל עושיהם היינו שעושים את עצמם ולזה אמרו שהעושים שלא לשמה נוח להם שלא נבראו ונמצא הבריאה שלהם למגן אבל העושים לשמה שלהם היתה הבריאה לתכלית טוב נמצא שהם הם המחזיקים הבריאה וכאלו עושים את עצמם והם נעשים עתה למפרע שותפים להק"בה במעשה בריאתם:

גדולה הבטחה שהבטיח הק"בה לנשים וכו' ולכאורה אין לזה שום התקשרות לכאן בשום ענין ונשים מאן דכר שמייהו. ונראה דשייך לדלעיל כי מתחלה אדם נברא יחידי ואח"כ אמר הק"בה לא טוב וגו' אעשה לו עזר כנגדו וביבמות דף ס"ג ע"א אשכחי' ר' יוסי לאליהו א"ל כתיב אעשה לו עזר במה אשה עוזרתו א"ל אדם מביא חטים חטים כוסס פשתן פשתן לובש לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו ולפי"ז נמצא עקר צורך בריאת האשה להיות עזר במלאכת הבית והעקר לקיום המין ובזה הי' מקום לומר כיון שבמאמר הקדום שמר לא בפומי' דרב שעוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' ולא פ"ו אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם נמצא שוב אין צורך לאשה כלל וכיון שתחלת בריאתה לא הי' רק לקיום המין ולהיות עזר לבעלה ועכשיו שכ"ז בטל לא תזכה אשה אז ויהיו הצדיקים בעוה"ב דוגמת עולם המלאכים דעיר גברים כתיב ועיין במג"א סי' תר"י ס"ק ה' וכדי לאפוקי מסברה זו דרש רב כי נהפוך הוא ואדרב' גדול' הבטחה שהבטיח הק"בה לנשים יותר מלאנשים:

רש"י ד"ה פיך ידבר חכמות בלשון ברכה היו אומרים. דברי רש"י תמוהין והלא קדמו בדבריהם כמה ברכות עולמך תראה וכו' ומדוע איחר רש"י עד ברכה זו ונראה כוונתו ע"פי התוספתא הביאה הטור א"ח סי' קט"ז וז"ל הטור אע"ג דתניא הכתיב לרבים אין מכנין ליחיד ליחיד אין מכנין לרבים וכו' פירש הרמ"ה וכו' אבל של תפלה שהוא דרך בקשה רשאים לשנותן וכן הוא בש"ע שם. ואומר אני שמה שאמרה התוספתא שאין מכנין מרבים ליחיד ומיחיד לרבים לאו דוקא אלא הה"ד כל שאר שום שינוי אסור לשנות הפסוק ממה שהוא והנה בתהלים מ"ט כתיב פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות והי' קשה לרש"י בשלמא מה שאמרו לבך יהגה תבונות אינו לשון המקרא כלל אבל פיך ידבר חכמות הוא ממש לשון המקרא אלא ששינו ממדבר בעדו למדבר בעד אחרים ומה לי משנה מיחיד לרבים או משנה מבעדו לנוכח ואסור לשנות לכן כתב רש"י שבלשון ברכה היו אומרים ואין בזה איסור לשנות כיון שאין כוונתן בתורת קריאת המקרא:

תוס' ד"ה העושה שלא לשמה וכו' וא"ת והאמר ר"ל וכו'. שיבוש כפל בדפוס וצ"ל והאר"י אמר רב וכן הוא הגירסא שם בפסחים ובנזיר ובסוטה ובסנהדרין והוריות וערכין בכלם בעל המימרא הוא ר"י אמר רב ובתוס' גופא שם בפסחים בד"ה כאן בעושים וכו' וכדר' יהודה וכו' תימא דרב גופי' אמר בברכות כל העוסק בתורה וכו' נוח לו שלא נברא הרי שהקשו רב אדרב וא"כ גם כאן ט"ס הוא וצ"ל והאר"י א"ר. ובזה הונח לי מה שלכאורה לא חידשו התוס' כלום מדברי רש"י כאן שג"כ חילק בין הפרקים בעושים שלא לשמה לחלק שכאן מיירי לקנטר ובפסחים מיירי שיכבדוהו ולפמ"ש ניחא דרש"י הוקשה לו מתחלת מימרא דפסחים שהוא רבא רמי וכו' וכאן בעושים שלא לשמה והוקשה לרש"י דעכ"פ אפילו בשלא לשמה עכ"פ גדול החסד עד שמים וכאן אמר שכוח לו שלא נברא. ואמנם התוס' לא הוקשה להם מזה דגברא אגברא קרמית ורבא ס"ל שגדול חסדם עד שמים ורב ס"ל שנוח להם שלא נבראו ולכן הקשו התוס' מלעולם יעסוק אדם וכו' שהוא מימרא דרב גופי' וקשיא דרב אדרב כקושייתם בפסחים שם:

אמר ליה רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין א"ל באקרויי בניהו וכו'. מראש מקדמי אר"ש אציגה נא עמך הא דאמרינן פ"ק דבתרא בקש איוב לפטור את כל העולם כלו מן הדין אמר רבש"ע בראת ג"ע וכו' מאי אהדרו ליה חבריה האף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל וכו' אמר הקב"ה בראתי יצה"ר וכו' ופירש רש"י ז"ל בקש לפטור את כל העולם מן הדין לומר שאנוסים ביד יצה"ר. אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין ברא תורה שהיא מבטלת הרהורים הלכך לאו אנוסים שהרי יכולין להציל עצמן בתורה עכ"ד:
ויש לחקור לפי זה נשים שפטורות מת"ת א"כ יהיו פטורות מן הדין שאנוסות הן מיצה"ר והרב מהר"ר יונתן ז"ל פירש מאמר זה דהיינו דקאמר הני נשי במאי זכיין ר"ל במה מנצחות היצה"ר על דרך שאמרו בהא זכנהו רבנן כלומר באיזה דבר ינצחו היצה"ר שהם פטורות מת"ת והשיבו באקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו עכ"ד ועדיין בזה לא ריוה צמאונינו בעוצם חקירה הזו דרוב נשי המון ישראל בעליהן עמי הארץ גם יש כמה עקרות וגם אשר יש להן בנים יש מהן שבניהן היו זמן מועט בית רבן ואוחזים מעשה אבותיהם מעם הארץ וכל הני נשים רבות יהיו פטורות דאנוסות מיצה"ר. ובשלמא נשי הת"ח ואשר זכו לבנים ת"ח אית להו זכות תורה ואהני להו לבטולי יצה"ר. אבל אנן מה נענה על רוב הנשים:
ויראה דיש שני דברים המבטלים יצה"ר וחיילי בכולל ואנשים ונשים שוו בשעוריהם זה יצא ראשונה יראת שמים כי אחד האיש ואחד האשה אם יש להם יראת שמים מועיל לבטל היצה"ר וכמש"ה ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וכן הוא אומר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט וא"כ אשה אינה אנוסה דעל ידי יראת שמים יכולה לינצל מיצה"ר. וזאת שנית הענוה והשפלות מבטלות יצה"ר וכמו שכתבו גורי האר"י ז"ל דלכן מזמור לא גבה לבי מזמור קל"א דהענוה מבטלת ס"מ גימטריא קל"א דהעניו אינו שולט בו וכן כתבו משם הרב עיר וקדיש מהר"א הלוי ברוכים ז"ל וא"כ האשה אינה אנוסה דאם היה לה ענוה ושפלות היצה"ר אינו שולט בה. והני בי תרי יראה וענוה יכולות לקנות ממילא כי נקל לכל איש ואשה לקנותם והם דברים פשוטים כי עין בעין יראו מהות האדם והכל יודעים כי האלקים בשמים ומלכותו בכל משלה ועל זה חייבין אנשים ונשים דעל ידי יראה וענוה כל אחת בפני עצמה וכ"ש שתיהן כאחד שתים כהלכתן יכולים לינצל מיצה"ר והיינו דקאמרי חברוהי דאיוב האף אתה תפר יראה רמזו דאינם אנוסים מן היצה"ר דהשולט בו יצה"ר הוא מפר יראה דאילו היה בו יראה לא היה שולט בו יצה"ר. ואתיא מכללא הענוה דעל ידי הגאוה מפר יראה. ותגרע שיחה היינו בטול תורה ואם היה לומד תורה היה מבטל היצה"ר. כמו שאמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. וכי תאמר בלבבך דעל ידי הענוה והיראה מתבטל היצה"ר אם כן אמאי הקב"ה קאמר בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין דמשמע דדוקא התורה מועלת והול"ל הרי יראה וענוה ותורה. יש להשיב דיראה וענוה אתו ממילא והוא בידו של האדם ובבחירתו להיות ירא שמים ועניו והקב"ה רבותא קמ"ל בר מהני דממילא קאתו דברוב רחמיו זכנו לתורה וברא התורה לו תבלין:

ועוד נראה לומר כי גדלה מעלת התורה דעל ידי הענוה והיראה יכולים איש ואשה לינצל מיצה"ר. אמנם אינו מועיל ליצה"ר לתקנו ולעשותו טוב ודיו שיפקיע את עצמו ממנו. אך למוד תורה לשמה מועלת לתקן היצה"ר ולעשותו טוב והיינו דקאמר אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין לו דייקא להיצה"ר לתקנו והיינו תבלין דכשם שהתבלין מכשירים התבשיל לאכילה כך התורה מכשרת יצה"ר ועושהו טוב ומשו"ה נקט תורה דוקא דלענין זה לעשות היצה"ר טוב אינו מועיל כי אם התורה:

ואפשר דהיינו דקאמר רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין. כלומר לינצל מיצה"ר לא קמיבעיא לי דודאי ע"י הענוה ויראה הם ניצולות אבל במאי זכיין לתקן היצה"ר ולעשותו טוב כי לזה צריך לימוד תורה וא"ל באקרויי בנייהו ומנטרן לגבריהו וא"כ יש להם חלק בתורת בעליהם וזה מועיל לזכך היצה"ר ולעשותו טוב:

נצור לשוני מרע וכו' עמ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף ס' ע"ב בס"ד ומה שסיים יהיו לרצון וכו' עמ"ש הרשב"א בחידושיו ורבינו יונה. וכמדומה שנעלמו דבריהם מהרב פר"ח בסי' קכ"ב כאשר כתבתי בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף שם בס"ד:

רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי רבון כל העולמים גלוי לפניך וכו' עיין בזהר הקדוש פ' שמות דף ך' ע"ב:

רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב הוה אמר הכי סוף אדם וכו' אפשר לפרש דהכונה סוף אדם למות שתכלית האדם ושלמותו הוא למות לאור באור החיים לזכות לראות פני שכינה. וסוף בהמה לשחיטה תכלית שלמותה בשחיטה לתקנה הן במצות השחיטה ומליחה ובישול ואכילת איש ישראל את בשרה כמבואר בספר הגלגולים והשתא דאמרינן כי תכלית המיתה הוא לקבל פני שכינה א"כ יעלה על לב דאשר זכה לחזות בנועם ה' הן בעודנו חי לא ימות לז"א והכל למיתה הם עומדין דאפילו משה רבינו ע"ה נסתלק מהעה"ז כי בסילוקו זוכה יותר ויותר מאשר זכה בחייו: אשרי מי שגדל בתורה אפשר דהכונה דגדל בתורה אפי' שלא לשמה משום דעל ידי כך בא לשמה כמשז"ל וז"ש ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו כלומר דהגם דתחילה למד שלא לשמה אח"ך עמלו בתורה ועושה נ"ר ליוצרו דהיינו שלמד לשמה דאז עושה נ"ר ליוצרו. וכבר נודע מאי דאמרו רבנן דאיכא תרתי למעליותא בעושה מצוה שלא לשמה טפי מעושה עבירה לשמה. חדא דלכל מראה עיני מצוה הוא עושה ומי יודע מחשבות וכלפי זה אמר גדל בשם טוב. וזאת שנית דמתוך שלא לשמה בא לשמה ומצוה גוררת מצוה וכנגד זה אמר ונפטר בשם טוב מן העולם ועל פי זה יונח לנו כפל הלשונות:
ובאופן אחר יראה ונישב מה ענין ספר איוב אשר יומא דמשלם ולו היתה קריאת הגבר מגעת הולך בתומ"ו ישלח דברו סוף אדם וכו' כי הנה כתב רבינו האר"י זצ"ל בשער המצות פ' עקב בנותן טעם שלא הותר אדה"ר באכילת בשר ולנח הותר כי קודם שחטא אדה"ר היו הבהמות מתוקנות ועל ידי חטא אדה"ר נתקלקל הכל. ונח שהיה צדיק והיה יכול לתקן הותר לו אכילת בשר לברר ניצוצות הקדושה מחלק החי וכו' ע"ש באורך. גם ידוע כי כל ספר איוב הוא ויכוח על היסורין שבאו לו ויצא לטעון כי הוא תם וישר ולא חטא לסבול יסורין אלו. ופירש הרב מהר"ם אלשיך ורמזו הרמב"ן בשער הגמול כי כל יסור"י עולם שבאו עליו הן הנה היו לכפר מה שחטא בגלגול שעבר וזה גילה לו אליהו והיינו דקאמר באיוב חרה אפו על צדקו נפש"ו מאלהים נפשו דייקא דהגם כי עתה נקי וצדיק ואין בו חטא אבל נפשו בגלגול שעבר נפש החוטאת. כל קבל דנא אשתפוך חמימי על שלשת ריעיו אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב הא גופ"א קשיא הנקרא איוב וזה שקר כי איוב זה אינו רשע והוא תם וישר עש"ב. והנה לקמן בשבת דף נ"ה כתבנו בעניותנו לשיטת הרא"ם דסבר דר' אמי דאמר התם אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון ואסקיה הש"ס בתיובתא לא אתותב אלא מחלוקת אין מיתה בלא חטא. אבל מחלוקת אין יסורין בלא עון לא אתותב. וגם בחלוקת מיתה לא אתותב אלא במיתה טבעית דמשכחת לה בעטיו של נחש בלא חטא דידיה. אבל במיתה לפני זמנה לא אתותב וכולי עלמא אזלי ומודו דאינה באה אלא על ידי חטא וכפשטיה דקרא דאמר הנפש החוטאת היא תמות ודייקינן מינה דאין מיתה לפני זמנה בלא חטא כדדייקינן קרא דכתיב בשבט פשעם ובנגעים עונם וכו' עש"ב:
והשתא כי הוה מסיים ספר איוב דמיניה מוכח דאין יסורין בלא עון מגלגול זה או מגלגולים אחרים חש ר' יוחנן שנאמר דה"ה אין מיתה בלא חטא אפילו טבעית וכדסבר ר' אמי. אי לזאת פיו פתח בחכמה וכה אמר סוף אדם למות כלומר במיתה טבעית מכח עטיו של נחש שנתקלקל העולם וכמ"ש בזהר הקדוש על יהושע דגם שלא חטא בעגל מ"מ כבר נתקלקל העולם. וע"י אדם הראשון נתקלקלו הבהמות גם כן וז"ש וסוף בהמה לשחיטה לתקנה כנזכר. והכל למיתה הם עומדים בין חטא בין לא חטא כולם סופם למות. אלא דמי שחטא במיתה לפני זמנה ואשר לא חטא במיתה טבעית. אשרי מי שגדל בתורה ועושה נ"ר ליוצרו שבכח התורה אלים לאפקועי ולברר ניצוצות הקדושה כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל שם ועושה נ"ר ליוצרו ליחד ולקשר כל העולמות ליחד הדודים יחדיו. גדל בשם טוב דמכרזי עליה ברקיעא ונפטר בש"ט מן העולם דבעת פטירת הצדיק יומא דהלולא אז נעשה בירור גדול ועצום כמ"ש האר"י זצ"ל ועליו אמר שלמה וכו':

א"ל רב לר' חייא נשים במאי זכיין וכו' אפשר במאי דאמרו פ' בתרא דכתובות דעמי הארץ אינם חיים דת"ח חיים בתחיית המתים לפי שמשתמשין באור תורה דכתיב כי טל אורות טלך. והכא דאשכחן דגדולה הבטחה שהבטיח לנשים יותר מהאנשים דכתיב נשים שאננות בנות בוטחות במאי זכיין לקום בתחיית המתים כי זהו תכלית האדם לקום בתחיית המתים ולאור באור חיים והלא הנשים אינן חייבות בתורה ואי תימא שלא יקומו מלבד שהוא זר עוד בה מאי בוטחות ושאננות כיון דאין להן אחרית טוב. והשיבו דגם הן יש להן זכות תורה באקרויי ובאנטורי ובזכות תורה נשים שאננות קומנה:
והרב מהר"ר יהונתן פירש במשז"ל אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין ונמצא דאין נצחון ליצה"ר כי אם ע"י התורה. וזו שאלה שאל נשים במאי זכיין לשון ניצוח כמו בהא זכנהו לרבנן כלומר כיון דאין להן זכות תורה נשים במאי זכיין פי' מנצחות ליצה"ר ואהדר ליה באקרויי ואתנויי ומנטרי ובזה מנצחות היצה"ר:

בפמליא של מעלה. בחבורת שרי האומות שכשהשרים של מעלה יש תגר ביניהם תיכף יש קטטה בין האומות כדכתיב ועתה אשוב להלחם עם שר פרס (דניאל י): ובפמליא של מטה. בחבורת החכמים: בקרן אורה. בזוית אורה: ומי מעכב. שאין אנו עושים רצונך: שאור שבעיסה. יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו: איני כדאי. לא הייתי חשוב והגון להיות נוצר: ועכשיו שנוצרתי. מה חשיבותי הרי אני כאילו לא נוצרתי: ק''ו. שבמיתתי עפר אני: מרק. כלה והתם: כי הוה מסיים ספרא דאיוב. על שם שאיוב נפטר בשם טוב: מרגלא בפומיה. דבר זה רגיל בפיו: אני. העוסק בתורה בריה אני וכן חברי עם הארץ בריה הוא: אני מלאכתי בעיר. כלומר נוחה מלאכתי ממלאכתו: מתגדר. מתגדל לתפוש אומנותי: ושמא תאמר. הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי והיה ממעיט ואין לו שכר: שנינו. שיש לו שכר לממעיט כמו למרבה: ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואצל קרבנות הוא במנחות בסופה: ערום ביראה. להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו: תכלית חכמה. עיקרה של תורה שיהא עמה תשובה ומע''ט: העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. פירוש שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר דבפרק מקום שנהגו (דף נ:) אמרינן רבא רמי כתיב עד שמים חסדך וכתיב מעל השמים כאן בעוסק שלא לשמה כו' והתם איירי במקיים כדי שיכבדוהו וכן משמע בירושלמי דפירקין: ויאכלו וישתו. שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו: גדולה הבטחה. שהרי קראן שאננות ובוטחות: לבי כנישתא. תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדים לפני רבן בבית הכנסת: בי רבנן. בית המדרש ששם שונים משנה וגמרא: ונטרן לגברייהו. ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת: מפטרי רבנן. זה מזה שהיה נוטל רשות מחבירו לשוב לביתו ולארצו: עולמך תראה בחייך. כל צרכיך תמצא: פיך ידבר חכמות. בלשון ברכה היו אומרים: יישירו. לשון יושר שתהא מבין בתורה כהלכה:

ונפשי כעפר לכל תהיה. מה עפר אינו מקבל כליה לעולם כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם כמו שהוא אומר והיה זרעך כעפר הארץ: אני בריה וחברי בריה. כלומר יש לו לב כמוני להבחין בין טוב לרע: העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. וא''ת האמר רב יהודה אמר רב פרק מקום שנהגו (ד' נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וי''ל דהכא מיירי שאינו לומד אלא לקנתר חביריו והתם מיירי שלומד ע''מ שיכבדוהו:

ברכות יז ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף יז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד