בבא קמא צח ע"א

דף צח - א

ואי מחמת תרעא זיל, אם הורדת מחיר הפירות נובעת מחמת ירידת הגשמים, שהתרבו התבואות, לא מנכינן ליה.

ועדיין מקשה הגמרא: והא קא שבח המטבע לענין נסכא. שהגדלת ערך המטבע היתה נעשית על ידי הגדלת שיעור המתכת של כסף של המטבע, ונמצא שיש ריבית בקבלת מתכת כסף יותר ממה שהלוה לו.

אלא, כך יש לנהוג, כי, כמו הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, עבדי עובדא, כך עשו כאשר אירע שהוסיפו על המטבע, בזוזי דאגרדמיס טייעא עד י' בתמניא. שניגשו אל סוחר במטבעות ישמעאלי, שהיו לו מטבעות חדשות וישנות, וחישבו שהשמונה מטבעות חדשות יש ערך של עשר מטבעות ישנות, ונתנו למלוה שמונה מטבעות חדשות במקום עשר ישנות.

אמר רבה: הזורק מטבע של חבירו לים הגדול, פטור. ^[1] כמבואר להלן:

מאי טעמא? אמר - הא מנח קמך [הזורק יכול לטעון - הרי המטבע מונח לפניך], אי בעית שקליה [אם תרצה תוכל לקחתו]. ואף על פי שצריך לשכור אמודאי [בלשון הגמרא - "בר אמוראה"] כדי למשות את המטבע מן הים, מכל מקום נזק זה אינו אלא גרמא בעלמא. ופטור.

והני מילי, כשהטיל את המטבע במים צלולין, דקא חזי ליה [רואין את המטבע] ורק צריך לשכור אמודאי כדי להוציאו.

אבל אם זרקו במים עכורין, ^[2] דלא קחזי ליה, לא. כיון שבמקרה זה, נחשב כמזיק בידים, בעצם זריקת המטבע לים. שהרי משהגיע המטבע לים כבר אבוד הוא.

והני מילי, דאדייה אדויי [כלומר, שהיתה המטבע ביד הבעלים, והכה זה על ידו, והפיל ממנה את המטבע, ^[3]] אבל אם שקליה [נטל] בידיה את המטבע וזרקו, חייב לשלם לו עבור האמודאי שימשנה מן המים.

כיון שבנטילת המטבע - מיגזל גזליה. ^[4] - הרי הוא נחשב לגזלן. והשבה בעי מיעבד [חל עליו חיוב להשיב את החפץ לבעלים], ולכן חייב לשאת בהוצאות ההשבה. ^[5]

מתיב [הקשה] רבא על דברי רבה: שנינו במסכת מעשר שני (פרק א' משנה ב') - "אין מחללין מעשר על מעות שאינן ברש ות ו".

ומבאר התלמוד הירושלמי ^[6]: "כיצד [מה נחשב כאינו ברשותו]: כגון אם היו לו מעות בקסטרא, ^[7] או בהר המלך [מקומות רחוקים, שאין השיירות מצויות לשם, והדרכים אליהם בחזקת סכנה], או שנפל כיסו לים הגדול, ^[8] אין מחללין". ומבואר, שמעות הנמצאות בים הגדול נחשבות כאבודות ממנו, אע"פ שיכול לשכור אמודאי ולהוציאן, ולא כדברי רבה ^[9]?

אמר רבה: שאני לענין מעשר, דבעינן "מצוי בידך", דרחמנא אמר (דברים י"ד כה') "וצרת הכסף בידך" ואם הכסף אינו בידו ובשליטתו ממש - ליכא. [לא מתקיים דין זה] ^[10].

מביאה הגמרא דין נוסף בענין זה:

ואמר רבה: השף מטבע של חבירו [שייף את הצורה שעל גבי המטבע, ושוב אינו עובר לסוחר], פטור. מאי טעמא? דהא לא עבד ולא מידי. כלומר, לא נעשה שום חיסרון בחומר ^[11], ומה שכעת אינו עובר לסוחר - אין זה אלא גרמא בעלמא. ויכול לומר לו "הרי שלך לפניך". ^[12]

והני מילי דפטור, רק במקרה דמחייה בקורנסא, וטרשיה. ^[13] [שהכה על המטבע בקורנס, והחליקה], אבל אם שייפא בשופינא [שייף את הצורה במשוף] חייב ^[14]! כיון דחסורי חסריה בידים, ואין זה גרמא.

מתיב רבא [הקשה רבא על דברי רבה]: הרי שנינו גבי אדון שהכה את עבדו ופגע בשינו או בעינו - "אם הכהו על עינו וסמאה, או על אזנו וחרשו, עבד יוצא בהן לחירות. ^[15]

אך אם הכהו כנגד עינו, וכתוצאה מכך - אינו רואה. או שהכהו כנגד אזנו וכתוצאה מכך אינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחי רות".

ומבואר, שאם עשה מעשה בגוף העבד, אע"ג שלא חיסר ממנו כלום, מ"מ נחשב כמזיק. והכא נמי, אם הכה על המטבע בקורנס, ומשום הכאה זו נתחסר ממון, יתחייב כמזיק?

ומשנינן: רבה לטעמיה, דאמר רבה - "חרשו לאביו נהרג! כדין חובל באביו", כיון שאי אפשר לחרישה בלא חבורה. דטפתא דדמא נפלת ליה באוניה [ובודאי אם נתחרש, נפלה באוזנו טיפת דם].

ולכן, אין להוכיח מכאן להכה על המטבע, כיון שכאן ישנו חיסרון בגוף העבד. ^[16] ולכן יוצא לחירות. ^[17]

ועוד אמר רבה: הצורם [פוגם] אוזן פרתו של חבירו, ופסלה למזבח, כדין בעלת מום, פטור.

מאי טעמא?

כיון שהפרה כדקיימא קיימא [נשארה כשהיתה], דלא עבד ולא מידי.

ואם תאמר, הרי נפסלה מכח הפגם למזבח?

אין בכך כלום, כיון דכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ^[18] מתיב [הקשה] רבא על דברי רבה: הרי שנינו - "העושה מלאכה במי חטאת [כגון ששקל כנגדן משקולות], ובפרת חטאת, ופסלן על ידי מלאכה זו - פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים".

ומדייק רבא - דוקא אם עשה בהם מלאכה, הוא פטור, כיון דלא מינכר היזיקה. אבל "צורם אוזן פרתו של חבירו", דמינכר היזיקה, הכי נמי דמחייב אף בדיני אדם?

ומשנינן - אמרי, הוא הדין דאפילו "צורם" פטור. והא דאמרינן - "העושה מלאכה", דמשמע דוקא דבר שאינו ניכר, קא משמע לן - דאפילו מלאכה דלא מינכר היזיקה, בכל זאת חייב בדיני שמים. אך לענין פטור בדיני אדם - פטור בכל גווני. ^[19]

ועוד אמר רבה: השורף שטרו של חבירו, פטור!

מאי טעמא? משום דאמר ליה - ניירא קלאי מינך. כלומר - אין כאן כל נזק ממשי, אלא רק נייר בעלמא.

מתקיף לה רמי בר חמא: היכי דמי [באיזה מקרה רבה עוסק]?

אמר רבה הזורק מטבע של חברו לים הגדול פטור מאי טעמא דאמר ליה הא מנח קמך זיל שקליה. רבה גרסינן וכן בכל [הני] שמעתתא. ואוקימנא דדוקא במים צלולין אבל במים עכורין חייב, וצלולין ועכורין לאו דוקא אלא כל דמצי שקיל על ידי בר אמודאי אפילו עכורין כמים צלולין דהוי מצי אמר ליה זיל שקליה ובצלולין נמי אם לא מצי שקיל להו הא אפסדינהו מיניה אלא צלולין ועכורין אורחא דמלתא נקט.

ולא אמרן אלא דאדיי' אדויי אבל שקלא בידו ושדיא מגזל גזליה והשבה מעליא בעי. פירוש, אדיי' אדויי שהשליכו לים דרך גלגול בלי שיגביהנו ואפילו היתה שפת הים גביה שלשה טפחים מן הים אין זה הגבהה שיקנה אותן באותה הגבהה לפי שהיא דרך ירידה ואף על פי שהן עומדין באויר למעלה משלשה קודם שמפיל לים, וכן משמע נמי בשמעתא דעני המנקף בראש הזית (קידושין נט, ב). ואיכא למידק, דהא משמע בפרק שנים אוחזין (ב"מ טו, א) גבי אחד רכוב בחמור ואחד תפוס במוסרה, וכן בטלית שראשו אחד על גבי קרקע וראשו אחד על גבי עמוד דתפוס במוסרה קני כולה מוסירה הואיל ויכול לנתקה ולהביאו אצלו וכן טלית וכדר' אבהו, ואף על גב דאסיקנא דהא דר' אבהו בדותא היא (לאו משום) [משמע דאין] נתקה אצלו דודאי קנאו דכל שנתקה ועומדת באויר שלשה קודם שהפיל לארץ קנאו בהגבהה זו אף על פי שהיא באויר דרך ירידה, וי"ל דהכא ובההיא דעני המנקף שאני דאיכא תרתי לגריעותא חדא דהוי דרך ירידה ועוד דלא תפיס להו בידי' אבל במוסירה וטלית דתפיס להו בידיה כיון דאיכא חד לטיבותא קני.

מתיב רבא אין מחללין על מעות שאינן ברשותו וכו'. תמיה לי מאי קא מדמה הא לההוא דאין מחללין דהא בהא דהזורק מטבע של חבירו לא פטרינן ליה אלא משום דלא אגביה הא אגביה השבה מעליא בעי וחלול כשקלה בידו דמי, וי"ל דלגבי גזל כי שקלה בידו בעי לאהדורי למריה ולא מצי למימר ליה לילך למדי שהנחתיו שם וטול ואף על גב דאיתיה במדי בעין מה שאין כן בחילול שאם יש לו מעות במדי והוא כאן יכול לחללן על אותן מעות ובלבד שיהיו המעות יוצאות כאן וכאן ובאדיי' אדויי דלא בעי השבה מעליא במים צלולים מיהא שאפשר לנטלו פטור משום דיכול לומר הא מנח קמך אף על גב דבכעורין חייב אלמא ממון הראוי לו הוא וכיון שכן אם איתא דלגבי נזקין יכול לומר הא מנח קמך וממון ראוי לו הוא לגבי חילול נמי ממון ראוי הוי וחילול גמור. ופריק אין ממון גמור הוא אלא שהתורה אמרה וצרת הכסף בידך מן המצוי בידך.

אמר רבה השף מטבע של חבירו פטור מאי טעמא דאמר ליה לא חסרתיך ולא מידי. ורבה כרב הונא סבירא ליה דאמר לעיל דאפילו פסלתו מלכות ואינו יוצא אותה מטבע בשום מקום יכול לומר הרי שלך לפניך דאילו לרב יהודה הרי הוא כפסלתו מלכות שאינו יוצא בשום מקום שצורתו נתבטלה ופסלתו מלכות כנסדק. ולדידיה קשיא לי, דהא אמרינן לעיל (בבא קמא צו, ב) זוזי ועבדינהו נסכא זוזי הוא דבעי לשלומי ליה והתם לא אשכחינן מאן דפליג דודאי שינוי שאינו חוזר הוא. י"ל דהתם בדנחית ליה בגזלנותא ולענין קנייה בשנוי, והאי לענין נזקין דאמר ליה מאי אפסדתיך.

כתב הראב"ד ז"ל הני שמעתתא דהזורק מטבע וצורם אוזן פרתו של חברו לאו משום דגרמי נינהו פטר ליה רבה דאם כן מאי תיובתיה ממעשר שני אלא מהנהו טעמי דקא מפרש בו וזורק מטבע הא איתא קמיה וכמאן דנקיט ליה דמי וצורם פרתו של חברו משום דכלהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימא, ואפשר דהלכתא כוותיה [ש"מ _ בהני תרתי] דכגרמא בנזקין נינהו ופטור. עד כאן. ונראה שאין כן דעת הרי"ף ז"ל ולא דעת שאר המפרשים אלא כולן משום דינא דגרמי פטר להו, וכן ודאי משמע מדמייתי להו בגמרא כולהו כהדדי משמע דכלהו מחד טעמא נינהו, והא דמותיב לזורק מטבע לים ממעשר כבר כתבתי אני מאיזו צד היה משוה אותן ומקשה מזו לזו.

אמר רבה הצורם אוזן פרתו של חברו פטור. ודוקא פרה של חולין דאיכא למימר כולה שוורים לאו לגבי מזבח קיימא והיינו מתניתין דתנן בהמה ונעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי מזבח אומר לו הרי שלך לפניך ונעבדה בה עבירה היינו שנרבעה ונפסלה היינו שנפל בה מום ומשמע דוקא נפסלה מעצמה הא הטיל בה מום אינו יכול לומר הרי שלך לפניך אלא מתניתין בבהמת קדשים היא. ולפי זה הא דאקשי' רבא מן העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת לאו מפרת חטאת קא מקשי אלא ממים שנשאבו למי חטאת וקודם שנתקדשה באפר דהשתא הוא דפוסלה בהו מלאכה, אבל לאחר שנתן לתוכה אפר אין מלאכה פוסלת בהן כדתנן (פרה נ, ב) מלאכה פוסלת במי חטאת עד שיטלו אפר לתוכן ותנא בספרי (חקת קכ"ד) יכול אם קדשו תלמוד לומר למי נדה כבר הם מי נדה, ואי נמי פרת חטאת דקאמר לאו שהקדישוהו כבר לחטאת קאמר אלא פרה הראויה לחטאת קאמר.

יתבאר בסמוך שכל שאין המעות במקום שיהא אפשר לבא בידו שאין פודה עליהם שנאמר וצרת הכסף בידך מן המצוי בידך מכאן אמרו היו לו מעות בגיסתרא ובהר המלך אין פודין עליהם ופרשו חכמי הצרפתים שהם מקומות שיש בהם סכנת דרכים ואין שיירות מצויות שם וכן אם נפל כיסו לים הגדול ואע"פ שאפשר להחזירם על ידי בר אמודאי הואיל ודבר רחוק הוא אין פודין עליו הא אם נפל לבור ויכול להוציאו פודה בו מפני שהוא ברשותו:

הזורק מטבע של חברו לים הגדול חייב ואפילו היו המים צלולים שאפשר לומר עליהם שיבא בר אמודאי ויטלם כל שלא עשה כן חייב ואף אם נעשה כן חייב בשכר בר אמודאי ואפילו לא זרקה בידים אלא שהיה הכיס ביד בעליו והכהו על היד עד שנתזה לים:

השף מטבע של חברו והוא שפחס צורתה עד שאינו יכול להוציאה חייב ואפילו פחסה דרך הקשה בקורנס שלא חסרה ואין צריך לומר אם פחסה דרך פחת וחסרון:

כבר בארנו במי שהכה את עבדו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה שהעבד יוצא בה לחירות כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין העבד יוצא בה לחירות וכן בארנו במי שהכה את אביו על אזנו וחרשו שהוא נהרג אי אפשר לחרשות על ידי הכאה בלא חבורה:

הצורם אזן פרתו של חברו עד שנחסרו דמי מכירתה מצד מה שאינה ראויה עכשו למזבח חייב לשלם אותו הפחת העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת כבר בארנו את דינם בפרק הכונס:

השורף שטרותיו של חברו חייב לשלם דמי כל אחת ומ"מ אם עדי השטר קיימים וזוכרים עדותם הואיל ונתברר להם שבאונס נאבד השטר ראיתי בפירושי הלכות גדולי הפוסקים שהם חוזרים וכותבים לו שטר אחר כמו שיתבאר במסכת גיטין שכל שברור להם שלא נפרע כותבים ונותנין אפילו מאה פעמים ויש אוסרין מטעם עדים שעשו שליחותם אין חוזרין וכו' אלא יעידו בבית דין ויכתבו לו מזמן שני ואין הדברים נראים ואע"פ שבגט אמרו כן טעם הדבר מפני שצריך שיהא נכתב במצות הבעל אבל זו אינה כן והילכך מותר אחר שמזמן ראשון כותבים שיש לומר בה היא היא כמו שנכתוב בסמוך:

ואם מתו או שלא זכרו עדותם אם יש עדים אחרים שראו אונס השטר וראו סך השטר לכמה הוא עולה חוזרין בית דין ומכתיבין לו שטר אחר על פי עדותם וכך אני מפרש אי דאיכא עדים ליכתבו ליה שטרא אחרינא רוצה לומר שיכתבו לו בית דין שטר אחר על פי עדותם ואין זה עד מפי עד שכל עדים החותמים בשטר כנחקרה עדותם בבית דין היא ויראה לי בשני אלו שמזמן ראשון כותבים שאם לא כן כשהוא מקשה ליכתבו שטרא אחרינא היה לו להשיב שהיה מוקדם ונתאחר והפסיד בלקוחות ועוד שהרי זה שליחות אחרת היא אחר שישנו הזמן לא ראו עדים סך השטר אין כותבין לו שטר אחר ומשלם זה השורף כשיעור חובו אם הוא מודה לו ששטר מקויים היה וכך וכך היה מחזיק הא אם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר ולא עשו בו תקנת נגזל להאמינו בשבועה היה נודע בחוב שמחמת תוקף הלוה היה מעכבו או מחמת עוני אין משלם לו כל החוב אלא שמין כמה הפסידו ומשלם לו כפי ראות עיניהם של בית דין:

והני מילי דאדיי' אדויי אבל אתא לידי השבה בעי מיעבד פי' דוקא הכא מפלגינין בין אתא לידי' ובין לא אתא לידי' משום דלא מהדר לי' מידי אלא אומר לו הא מנחא קמך וגורם לו טורח או הוצאה לבר אמורא אבל השף מטבע של חבירו כיון דביטול הצורה קורא גרמא אע"פ שלקח המטב' מידו ושף אותה בקורנס פטור והשבה הויא כשמחזיר לו הכסף בלא צורה ואומר לו הרי שלך לפניך וחסרון הצורה שחיסרו הוי גרמא בעלמא וכן נמי השורף שטרו של חבירו דפטר דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך ומשלם לו ניירא בעלמא אע"ג דאתא לידי' מתחלה וגזליה מינ' והדר שרפי' פטור ומיפטר בהשבת הנייר והפסד המנה שהיה כתוב בו הוי גרמא וכן נמי הצורם אוזן פרתו של חבירו כיון דפסול המזבח קורא גרמא אע"פ שגזלה וצרם אזנה פטור ואומר לה הרי שלך לפניך דהשבה מעליא היא והאי דתנן או שנפסלה מע"ג המזבח אע"פ שנפסלה בידים אמר לו הרי שלך לפניך דפסול המזבח גרמא בעלמא היא וכן נמי תרומה ונטמאת אם טמאה בידי' חזר להיות דינו כמו המטמא והמדמע והמנסך שאם שוגג פטור ואם מזיד חייב ואין דין המטמא כמו הצורם שהמטמא הפסדו מרובה ולא יקרא גרמא בצרימת הפרה דהוי גרמא בעלמא:

אמר רבה הזורק מטבע. רבה גרסינן וכן כל הנך דבשמעתין. ולא אמרן אלא דאדייה אדויי וכו' פירוש אדייה אדויי שהשליכו בים דרך גלגול כדי שיגביהנו ואפילו היתה שפת הים גבוהה שלשה טפחים מן הים אין זו הגבהה שיקנה אותה באותה הגבהה לפי שהיא דרך ירידה ואף על פי שעומדין באויר למעלה משלשה קודם שיפלו לים וכן משמע בגיטין בעני המנקף בראש הזית. ואיכא למידק דהא משמע בפרק שנים אוחזין וכו' ככתוב בתוספות. הרשב"א ז"ל.

מתיב רבא אין מחללין וכו'. תמיהא לי מאי קא מדמה הא לההיא דאין מחללין דהא בהא דזורק מטבע של חברו לא פטרינן ליה אלא משום דלא אגבהה הא אגביה השבה מעליא בעי וחלול מעליא בעי דחלול בשקלים בידים בעי. ויש לומר דלגבי גזל כי שקלי בידיה בעי לאהדורא למריה ולא מצי למימר ליה לך למדי שהנחתיו שם וטול אף על גב דאיתיה במדי בעין מה שאין כן בחלול שאם יש לו מעות במדי והוא כאן יכול לחללן על אותן מעות ובלבד שיהו מעות יוצאות כאן וכאן. ובאדייה אדויי דלא בעי השבה מעליא במים צלולין מיהא שאפשר ליטלם פטור משום דיכול לומר לו הא מנח קמך אף על גב דבעכורין חייב אלמא ממון הראוי לו הוא וכיון שכן אי איתא דלגבי נזיקין יכול לומר לו הא מנח קמך דממון הראוי לו הוא לגבי חילול נמי ממון הראוי הוא וחלול גמור הוא. ופריק אין ממונו גמור הוא אלא שהתורה אמרה וכו'. הרשב"א ז"ל.

בקסטרא ובהר המלך. מקום ליסטים היה ואף על פי ששם היה יוצא זה המטבע הואיל ואינו יכול לילך ליטלם וכן שנפל כיסו לים הגדול אף על פי שרואהו אין מחלל עליו אלמא כמאן דליתנהו דמייה. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל כיצד היו לו מעות בקסטרא ובהר המלך ופירשו חכמי הצרפתים שהם מקומות שיש בהם סכנת דרכים ואין שיירות מצויות שם וכן אם נפל כיסו לים הגדול ואף על פי שאפשר להחזירם על ידי בר אמודאי הואיל דבר רחוק הוא אין פודין עליו הא אם נפל לבור ויכול להוציאו פודה בו משום שהוא ברשותו. ע"כ.

אמר רבה השף מטבע וכו'. כרב הונא סבירא ליה דאמר לעיל דאפילו פסלתו מלכות ואינו מטבע בשום מקום יכול לומר לו הרי שלך לפניך דאלו לרב יהודה הרי הוא כפסלתו מלכות שאינו יוצא בשום מקום שצורתו נתבטלה ופסלתו מלכות בנסדק. ולדידי קשה לי דהא אמרינן לעיל זוזי ועבדינהו נסכא קני ובששף אותו ומחייה בקורנסא הרי בטל צורתו ונעשה נסכא וזוזי הוא דאינו חוזר וצריך עיון. ושמא יש לומר דהתם דמתכוון לגזול בדעבדינהו נסכא קונהו בשנוי אבל הכא נראה שאינו מכוון לגזול אלא לחסר ממונו וכל שאינו מחסר בגופו ממש כמו שפירשתי לא מיקרי חסרון ואף על גב דמשעת דאגבהיה מגזל גזליה לענין חיוב השבתו אם זרקו לים או אבדו מכל מקום כל שעיקר כוונתו אינו לגזול אלא מחסר והכא לא חסר כלום. ולפיכך כתב הראב"ד הני שמעתתא דהזורק מטבע והצורם אוזן לאו משום דינא דגרמי פטר להו רבה דאם כן מאי תיובתא ממעשר שני אלא מהנהו טעמי דקא מפרש להו זורק מטבע הא איתיה קמיה וכמאן דנקיט לה דמי וצורם פרתו של חולין משום דכלהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ואיפשר דהלכתא כוותיה בהני תרתי דגמרא בנזקין נינהו ופטור. ע"כ.

ונראה שאין כן דעת הרי"ף ולא דעת כל המפרשים אלא כולן משום דינא דגרמי פטר להו. וכן ודאי משמע מדמייתי להו בגמרא כולהו בהדי הדדי משמע דכולהו מחד טעמא אמרינהו והא דמותיב לזורק מטבע ממעשר כבר כתבתי אני מאיזה צד היה משוה אותן ומקשו מזו לזו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל תמה אני בהנך תרתי שמעתתא דרבה הזורק כיסו של חברו לים הגדול והשף מטבע של חברו שהוא פטור מאי שנא ממטמא ומדמע דאמרינן במזיד חייב ואפילו לרבי יוחנן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני וכל שכן הנך דהיזק ניכר הוא. בשלמא צורם אוזן פרתו מצי למימר כל שוורים לאו לגבי מזבח קיימי ולא דמי למטמא ומדמע דאפילו להדיוט נמי פסלינהו וכן הטעם לעושה מלאכה במים שנשאבו בכשרות לצורך מי חטאת ופרה אדומה שהיא ראויה לחטאת שהוא פטור מדיני אדם ואפילו במזיד משום דמצי למימר כל מים חיים וכל פרה אדומה לאו לטהרה קיימי אלא הנך תרתי דאסרינהו להדיוט כי אינן ניכר מאי הוי במזיד מיהא ליחייב וכל שכן הנך שהוא ניכר. ע"כ.

וטרשיה. פירש רש"י ז"ל עשאו כאבן חלקה וכו'. נראה שהוא מלשון אבן כמו מקום טרשים וזהו שכתב רש"י ז"ל עשאו כאבן וכו'. ומה שנמצא כתוב בפירוש רש"י ז"ל לשון טרסיים נראה טעות וצריך להיות לשון טרשים. שיטה.

מתיב רבא הכהו על עינו וכו'. כתוב בתוספות ויש לומר נהי שאין ניכר בו כלום כשהוא ישן או עומד במקום וכו'. וצריך עיון לענין מומין דכהנים וקדשים דבעינן מומין שבגלוי אם תאמר כמו כן. תוספות שאנץ.

אמר רבה חצורם וכו'. צורם שסרט אוזן פרה אדומה ויבשה ופסלה מעל גבי המזבח והוא הדין לשאר בהמות משום דמצי אמר ליה כולהו שוורים וכו'. גאון ז"ל.

פרתו של חברו. ודוקא פרה של חולין משום דאמר ליה כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי אבל פרה מקודשת חייב דההיא ודאי לגבי מזבח קיימא. והיינו דתנן במתניתין בהמה ונעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי המזבח אומר לו הרי שלך לפניך ונעבדה בה עבירה היינו שנרבעה ונפסלה היינו שנפל בה מום ומשמע דוקא נפסלה מעצמה הא הטיל בה הוא מום אינו יכול לומר הרי שלך לפניך אלמא דמתניתין בבהמת קדשים היא. ולפי זה הא דאקשיה רבא מן העושה מלאכה במי חטאת וכו' לאו מפרת חטאת קא מקשה אלא ממים שנשאבו למי חטאת וקודם שנתקדשו באפר דהשתא הוא דפסלה בהו מלאכה אבל לאחר שנתן לתוכו אפר אין מלאכה פוסלת בהן וכדתנן במסכת פרה ומים מלאכה וכו' ותניא בספרי וכו' ככתוב בתוספות. ואי נמי פרת חטאת דקאמר לאו שהקדישוה כבר לחטאת קאמר אלא פרה אדומה הראויה לחטאת קאמר. הרשב"א ז"ל.

מתיב רבא העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת וכו'. מלאכה הוא דלא מינכר היזקה אבל צורם וכו'. וקשה לי טובא מאי קושיא שאני פרת חטאת דקדישה וקיימא ומשום הכי כי צרם דפסל לה ממש בידים חייב אבל פרת חברו בעלמא פטור וכדקתני טעמא דכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וכו'. ועוד לישני ליה אין הכי נמי דאפילו צרם פטור אלא משום מי חטאת דלא שייך ביה צרם שכולל שניהם דהיינו מלאכה וקתני העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת וכו' אבל אין הכי נמי דבפרת חטאת כי צרם נמי פטור. שיטה.

העושה מלאכה במי חטאת שנטל ידיו או ששקל כנגדן שנפסלו. ואף על גב שמי חטאת היו מונחין בהר הבית וכל שצריך להן היה נוטלן בחנם אפילו הכי הוי נפסד על ידו שבא בשבילו ממקום רחוק והוציא עלייהו הוצאות ואפילו הכי פטור מדיני אדם. גאון ז"ל.

בד"ה עד י' בתמניא כו' ור"ח פירש עד י' בתמניא ויהיב ליה י' כו' עכ"ל לפר"ח ט' וי' בתמניא יהיב ליה י' ועד ועד בכלל הא י"א וי"ב יהיב ליה תמניא אבל אט' בתמניא לחוד לא שייך למימר עד י' כו' ואם נאמר לפירוש הקונטרס נמי עד ועד בכלל הוי פליגי לענין דינא דלפרש"י בתמניא יהיב ליה תמניא ודו"ק:

בד"ה וה"מ דאדייא כו' אע"פ שאין תופס בידו כו' עכ"ל לתירוץ ראשון ניחא בפשיטות ולתירוץ שני נמי כיון דאינו תופסו בידו אינו מוגבה ג' מעל הארץ על ידו וק"ל:

גמ' בלא חבורה דטפתא דדמא כו' ולא מידי כולהו שוורים כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה במי חטאת שקל כו' נפסלים במלאכה. עמש"כ ע"ד (לעיל נו):

תד"ה השף נראה דרבה סובר כו'. וכן הרא"ש הביא ראיה מזה לפסוק כר"ה (בס"י) והנה הרמב"ם פסק שם כר"י ולע"ד יש לחלק דהתם גזל ובעי למיעבד השבה מעליא וכמו דמחלק לעיל בין אדייה לשקליה בידים:

תד"ה הא קמ"ל דפ"א דדמיה יקרים פשיטא דלגבי מזבח קיימא. אשיגרת לישן היא ור"ל דלחטאת קיימא:

בקסטרא. נ״ב הוא בנין חזק שמשימין שם מעות לשמרם היטב והוא כענין בנקא שנמסרים בה מעות הרבים שמפקידים אותם שמה בשכר שנותנים למלך או לאנשי העיר (כענין בנקא של ויניציאה אמשטרדם המבורג) שיהיו מעותיהם שמורים מגנבה ואבדה והם מוכתבים בפנקס של באנק ובעלי המעות לוקחים אותם כשנצרכים להם או נותנים אותם בכתב ידם לאחרים שיטלום לצרכם ויוצג לחשבונם:

אבל שקליה בידיה מיגזל גזליה והשבה מעליא בעי. פי' וכיון דלא יהיב ליה מיד ליד לא מיקרי השבה מעליא ובכה"ג דוקא גרע טפי היכא דגזליה בידים אבל בכמה עניינים מצינו איפכא דהא בגוזל תרומה ונטמאת ביד הגזלן אמרינן במתני' דא"ל הרי שלך לפניך ואילו במטמא תרומתו של חבירו קי"ל בהנזקין דבמזיד חייב והיינו דהתם כיון דלא מינכר והגזלן משיב בידים מיקרי השבה מעליא וק"ל:

תוספות בד"ה וה"מ דאדייה אדויי משמע הכא דלא חשיב הגבהה עכ"ל. ומשמע מדבריהם דאי הוי בכה"ג הגבהה חשיב עליה כגזלן דקנאה בע"כ להתחייב באונסין ואף ע"ג דבודאי לא נתכוון לגזלה דהא חזינן שדחפה מיד חבירו לים הגדול ולכאורה היה נראה להקשות ממאי דאמרינן בריש הכונס הוציאוה לסטים לסטים חייבים וקאמרינן דהיינו שהכישה וקנאה במשיכה וכתבו שם התוספות והרא"ש בשם הירושלמי דהיינו בנטלוה ע"מ לגוזלה אבל ע"מ לאבדה פטור וא"כ מ"ש הכא דחייב אף ע"ג שנתכוין לאבדה אח"ז עיינתי שם בפוסקים גבי הוציאוה ליסטים שכתבו דהא דפטור כשנטלה ע"מ לאבדה היינו במה שהזיקה הבהמה לאחרים אבל בגוף הבהמה נתחייב וא"כ א"ש אלא שהש"ך שם בח"מ סי' שצ"ו נסתפק בדבר והניחו בצ"ע מההיא דהכא והנאני:

בד"ה הא קמ"ל וכו' ועי"ל דרבה סובר דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק עכ"ל. פי' דהא דקאמר רבה כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי היינו מה"ט גופא דבשביל כך חשיב היזק שאינו ניכר וכן הוא להדיא בפרק הנזקין בתוספות שם וקשיא לי דא"כ אמאי פטר רבה לגמרי דהא קי"ל בפרק הנזקין דאף למ"ד היזק שא"נ לא שמיה היזק היינו מדאורייתא דוקא אבל מדרבנן מיהא חייב היכא דעביד במזיד וכן הוא להדיא במשנה המטמא והמדמע והמנסך במזיד חייב וכתב הרמב"ם בפ"ז מהל' חובל דלאו דוקא הנך אלא ה"ה לכל היזק שא"נ וא"כ אי ס"ד דטעמא דרבה אינו אלא משום היזק שא"נ הוא לחייב מיהא מדרבנן ובשלמא אברייתא גופא דעושה מלאכה במי חטאת לא שייך להקשות כן אמאי פטור די"ל דהיינו דוקא כדמוקמינן התם שהכניסה לרבקה שתינק וא"כ לא עביד מעשה בגופה וגרע טפי מהיזק שא"נ דעלמא וכפרש"י וכן כתב הרמב"ם להדיא א"נ דהתם לא מיקרי מזיד שלא נתכוון אלא לעשות המלאכה להנאתו וכ"כ שם הראב"ד להדיא בפ"ז מהל' חובל אבל בצורם קשיא וצ"ל דהא דפטר רבה בצורם לפ"ז היינו דוקא כשלא נתכוון להזיק וה"ל שוגג דפטור בהיזק שאינ משא"כ אי הוה היזק הניכר חייב אפי' בשוגג דאדם מועד לעולם ועי"ל דהתוספות לא ס"ל כרמב"ם בזה אלא דלמ"ד היזק שא"נ לא שמיה היזק פטור אפי' במזיד דלא גמרינן ממטמא ומדמע ומנסך דקנסא מקנסא לא ילפינן וכשמואל דס"ל הכי והרמב"ם פוסק כרב ועיין באריכות בש"ך ח"מ סי' שפ"ה ושפ"ו:

בא"ד וא"ת והיאך יכול אדם לפסול פרתו של חבירו עכ"ל. יש לתמוה הא דלא מקשו הכי אגופא דברייתא בלא דבריהם הקודמים ולפמ"ש בסמוך בתירוץ הראשון יש ליישב דכוונתם להקשות כן דוקא למ"ש בתירוצם השני דבלא"ה י"ל דהא דיכול לפסול היינו בדאית ליה שותפות בגוויה דבכה"ג קי"ל בפשיטות דיכול לאסור א"נ כגון שעשה בה מלאכה לטובת בעל הפרה דמסתמא ניחא ליה דלא גרע מעלה עליה זכר וכו' אבל לדבריהם הקודמים מקשו שפיר למ"ש דלפ"ז הא דפטר רבה בצורם משום היזק שא"נ היינו דוקא בשוגג וא"כ מאי אקשי' ליה רבה מברייתא דנקט עושה מלאכה ולא נקט צורם דלמא הא דנקט מלאכה משום דפסיקא ליה דבכה"ג בכל ענין פטור מדיני אדם אפי' במזיד דאין לחייבו מדרבנן כדי שלא יהא כ"א הולך ועושה כן בשל חבירו להזיקו ויאמר פטור אני כדאיתא להדיא ה"ט בפ' הנזקין דהכא במלאכה לא שייך לומר כן כיון דלעולם אינו יכול לאסור אלא בדאית ליה שותפות וא"כ לא שייך למיקנסיה כיון שמזיק ג"כ לעצמו ולמה יהא כל אדם עושה כן וכן כשעושה לטובת חבירו נמי לא שייך למיקנסיה אבל בצורם לא פסיקא ליה למיתני פטור מדיני אדם דהא חייב מיהא כשעושה במזיד כדי להזיק וכדכתיבנא וע"ז משני התוספות דבמלאכה נמי לא פסיקא ליה דבלא"ה אדם יכול לאסור של חבירו א"כ ע"כ צ"ל דהא דפטר ליה מדיני אדם היינו נמי כשלא נתכוין להזיק או דס"ל דבכל ענין פטור אפי' במזיד דלא גמרינן ממטמא וכו' דקנסא מקנסא לא ילפינן וא"כ מקשה רבא שפיר לרבה מאי איריא מלאכה ולא נקט צורם אע"כ דצורם חשיב היזק הניכר ודו"ק. אח"ז מצאתי להדיא בתוס' פ' אלו מציאות דף ל' שהקשו כן והא אין אדם יכול לאסור של חבירו ותירצו דאיירי בדאית ליה שותפות והנאני מאד ולפמ"ש א"ש שלא תירצו כן בשמעתין:

גמ'. הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור כו' וה"מ בצלולין דקא חזי ליה אבל עכורין דלא קחזי ליה לא.
א.
הגר"ח זצ"ל קבע שיסוד דין הנזקין מדאורייתא הוא הפסד גופו של החפצא שהוזק. וכן דייק מלשון הרמב"ם (פ"ז מהל' חובל ומזיק הל"א) שכתב ז"ל המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסד צורתו הרי זה פטור מן התשלומין דין תורה עכ"ל. היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק מדאורייתא כי צורת גוף החפצא לא נשתנה, ואע"פ שהבעלים הפסידו ממון, המזיק פטור מלשלם.
לפי"ז יש לעיין כשזרק מטבע למים עכורין מדוע חייב והרי לא שינה את גוף החפצא שהוזק. ונראה שאין זה קשה כי איבד את החפצא מבעליו ואיבוד החפצא הוי מעשה מזיק. רק בהיזק שאינו ניכר בלבד, שהחפצא עדיין ברשות בעליו אלא שנאסר בהנאה, לא חל דין נזק, ואילו בזרק מטבע למים עכורין שהמטבע נאבד מבעליו יש מעשה מזיק וחל דין נזק מדאורייתא⁵⁷.
ב.
רבה פסק שהזורק מטבע לים אם זרקו במים צלולין פטור ואם זרקו במים עכורין חייב. ברם תוס' (בד"ה עכורין) כתבו שעכורין וצלולין לאו דוקא ותלוי אם בר אמוראה יכול להוציאו מהמים, שאם יכול להוציאו הזורק פטור ואילו אם לא יכול להוציאו הזורק חייב. אליבא דהתוס' כשאינו יכול להוציאו המטבע אבוד מבעליו ומשו"ה הזורק חייב לשלם כמזיק. מאידך אם יכול להוציאו המטבע אינו אבוד והזורק פטור.
הרמב"ם פסק בפ"ז מהל' חובל (הלי"א) ז"ל וכן הדוחף מטבע חבירו ונתגלגל וירד לים חייב לשלם עכ"ל. אולם הרמב"ם לא הבחין בין מים צלולין לבין מים עכורין. ופירש המגיד משנה שהרמב"ם סובר דרבה לית ליה דינא דגרמי אבל לדידן המחייבים בדינא דגרמי הזורק חייב אף במים צלולים, ובאמת ההלכה מובאת בין יתר דיני דגרמי (שם הל"ז - הלי"ג). ויתכן שהרמב"ם לומד מים צלולים כתוס' דאפשר להוציאו ע"י בר אמוראה, ומדינא דגרמי משלם לבעלים את ההפסד של ההוצאות כדי להעלותו מן הים ע"י בר אמוראה.
אלא דלפי"ז קצת צ"ע בלשון הרמב"ם כי הוא כתב בסתם דהדוחף מטבע חבירו ונתגלגל וירד לים חייב לשלם, ולא פירש שחייב לשלם רק את דמי הבר אמוראה. ומשמע קצת שמשלם בעד עצם החפץ, וצע"ק בביאור ההלכה.
גמ'. שקליה בידיה מיגזל גזליה. במשנה לעיל (דף נה:) איתא שאם הוציאו לסטים בהמה מהדיר והזיקה שחייבים בנזק, וכתבו בתוס' (דף נו: ד"ה פשיטא) וז"ל בהוציאוה לגוזלה איירי מתני' כדמוקי לה בירושלמי עכ"ל, כלומר שאם הוציאוה ע"מ לאבד הלסטים פטורים על הנזקין. ויש אחרונים שביארו את הדין דירושלמי דס"ל שהגוזל ע"מ לאבד אינו גזלן כלל. דהגדרת גזילה היא שהגזלן נוטל את ממון הבעלים לעצמו. אך הגר"ח זצ"ל נמנע מדעה זו ונקט שאף הגוזל ע"מ לאבד מקרי גזלן. והביא הגר"ח זצ"ל ראייה מהגמרא שלפנינו שבפשטות הדברים איתא דהגוזל ע"מ לאבד חייב בהשבת גזילה. ובכן צ"ע בדין הירושלמי שהגוזל ע"מ לאבד פטור מנזקין. ועיין בש"ך בחשן משפט (סי' שצ"ו: א') שכתב שאע"פ שהגוזל ע"מ לאבד חייב בהשבה מדין גזלן מ"מ פטור מחיובי בעל המזיק כשיטת הירושלמי. וביאר הגר"ח זצ"ל את שיטתו שהגוזל ע"מ לאבד חייב באחריות ובהשבת הגזילה כי עשה מעשה גזילה אך אין לו קניני גזילה כי לא התכוון לקנות את החפץ. ודוקא קניני גזילה בחפצא מחייבים את הגזלן כבעל המזיק. ואמר הגר"ח זצ"ל דלפי זה ה"ה בשואל שלא מדעת לשיטת הראב"ד (עי' בשיטה מקובצת לעיל דף צז.) הסובר שגם למ"ד שואל שלא מדעת גזלן היינו לענין מתה מחמת מלאכה ומ"מ אין בו דין שינוי קונה. והביאור בראב"ד הוא ששאלה שלא מדעת מהוה מעשה גזילה בעלמא המחייב את הגזלן באחריות אבל אינו קונה את הדבר הגזול לגבי קניני גזילה, ולפיכך אינו קונה בשינוי. ואמר הגר"ח זצ"ל דלפי"ז השואל שלא מדעת פטור מחיובי בעל מזיק מפני שרק כשקניני גזילה חלים בחפצא נעשה גזלן לבעל מזיק. ואילו חיוב אחריות בלבד אינו קובע אותו לבעל מזיק.
עוד תירץ הגר"ח זצ"ל שיתכן שבגוזל ע"מ לאבד יש נ"מ בין אם מאבד את החפצא בידיו לבין כשנאבד ממילא. הירושלמי פוטר דוקא כשהבהמה נאבדה מאיליה - בציור זה י"ל דליכא חלות גזילה כלל, ואילו בגמרא דידן מדובר כשזרק את המטבע לים במו ידיו, וכשעשה מעשה איבוד בידים הרי הוא גזלן גמור. ומקור לזה נמצא ברמב"ם (פ"א מהל' גניבה הלי"ד) ז"ל גנב בהמה או כלי כו' ובשעת הגניבה היה שוה ארבעה ועכשיו בשעת העמדה בדין שוה שנים משלם קרן כשעת הגניבה ותשלומי כפל או ד' וה' כשעת העמדה בדין. היה שוה בשעת הגניבה שנים ובשעת העמדה בדין ארבעה, אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם תשלומי כפל או ד' וה' כשעת העמדה בדין, ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה עכ"ל. הרמב"ם פסק שאם נאבד החפצא הגנוב מאליו הגנב משלם כפל כפי השער הכי זול בין שעת הגניבה לבין שעת העמדה בדין. ואילו אם הגנב איבד את הגניבה בידים משלם כפל כשעת העמדה בדין. לדעת הרמב"ם מעשה המזיק דאיבוד הגניבה בידים מהוה מעשה גניבה המחייב כפל שכן מצטרף ומשלים את הגניבה הראשונה. ומשום כך מתחייב הגנב לשלם כפל יותר מכפי השווי בשעת מעשה הגניבה הראשון. לפי"ז יתכן שיש חילוק בגזילה בין הגוזל ע"מ לאבד בידים לבין הגוזל ע"מ לאבד מאליו, דהיינו שהגוזל ע"מ לאבד בידים הוי גזלן גמור כי איבוד החפצא בידים מצטרף ומשלים את הגזילה ואילו הגוזל ע"מ שיאבד החפצא מאליו אינו גזלן כלל⁵⁸.
תוס' ד"ה וה"מ. ז"ל משמע דלא חשיב הגבהה כו' בלא נטילה בידו כו' עכ"ל. נראה שדיון התוס' האם קנין הגבהה זקוק לנטילה בידו או לא תלוי בחקירה בקנין הגבהה, האם קנין בפני עצמו הוא או"ד שביסודו מהווה חלות קנין יד. אם קנין הגבהה חל בתורת קנין יד זקוק הוא לנטילה בידו, ומאידך אם קנין בפני עצמו הוא לא צריך לנטילה בידו.
והנה לרוב הראשונים רק קנין יד מועיל בגיטין ולא קניינים אחרים כמו משיכה ומסירה. ומ"מ המנהג שלנו לתת גט לאשה כשתפסתו למעלה מג' טפחים ואח"כ תגביהנו בידה כדי שתעשה גם קנין הגבהה.⁵⁹ הסיבה לכך שחוששים שמא לא יהיה כל הגט בידה ולא תקנה אותו בקנין יד פשוט, ולכן מגביהתו כדי שתקנה אותו בקנין הגבהה. ומזה מוכח שאנו סוברים שהגבהה קונה בתורת קנין יד ולפיכך מועיל בגיטין כקנין יד עצמו.
בא"ד. וי"ל דדוקא הכא ובהניזקין לא חשיבי הגבהה דאיכא תרתי לגריעותא דלא תפסם וגם אין מגביה אלא משפיל כו' עכ"ל. ביאור תירוצם שיש שני דינים בהגבהה: א) בדרך עלייה מהווה קנין בפני עצמו ולפיכך מועיל גם בלי תפיסה בידו; ב) בדרך ירידה חל כקנין יד, ולפיכך מועיל רק אם תפס את החפץ בידו.
והנה ישנו סדר ודיני קדימה בקנינים. עיין ברמב"ם (פ"ג ממכירה הל"ב - ג') שפסק שחפץ שאפשר להגביהו אינו נקנה במשיכה אלא בהגבהה לבדו, ורק חפץ דא"א להגביהו נקנה במשיכה. ונראה שניתן לבאר את הדין הזה שהגבהה קודם למשיכה ע"פ חקירתנו הנ"ל שאם ננקוט שקנין הגבהה חל בתורת קנין יד אז ההלכה היא שכל דבר שניתן לקנותו ע"י קנין יד א"א לקנותו בקנין אחר. ולכן הגבהה המהווה חלות קנין יד קודם למשיכה דהוי קנין בפני עצמו ולא קנין יד. ברם אם ננקוט שהגבהה קנין בפני עצמו הוא צ"ל שעדיפותו מעל למשיכה הוא הלכה מיוחדת הקובעת שתנועת החפץ ע"י הגבהתו למעלה עדיפא בהוכחת בעלות הקונה מתנועת החפצא שבמשיכה, ולפי' הגבהה קודמת למשיכה ובמקום ששייך קנין הגבהה אין משיכה קונה.
גמ'. השף מטבע של חבירו פטור. אף מכאן רואים שדין מזיק חל רק כשעצם הגוף של החפצא הניזק נפגם ונחסר ואילו בדמחייה בקורנסא גוף המטבע לא חסר ומשו"ה פטור. מאידך בדשייפא בשופינא עצם הגוף של המטבע חסר ולכן הוי מזיק וחייב.
גמ'. מתיב רבא. רבא מדמה דין יציאת העבד בראשי אברים לדין מזיק דעלמא. דהיינו שדין יציאת העבד חל דוקא כשהאדון עשה מעשה מזיק באברו של העבד והפסיד וחסר את האבר.
שיטה מקובצת בשם הראב"ד ז"ל תמה אני בהנך תרתי שמעתתא דרבה הזורק כיסו של חבירו לים הגדול והשף מטבע של חברו שהוא פטור מ"ש ממטמא ומדמע דאמרי' במזיד חייב ואפי' לר' יוחנן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני וכ"ש הנך דהיזק ניכר הוא כו' עכ"ל.
ויתכן לומר אליבא דר' יוחנן שהחכמים קנסו רק את מי שהזיק בהטלת שם פסול וטומאה בחפצא גזירה שלא יהא כל א' וא' הולך ומטמא את טהרותיו של חבירו. ואילו בזורק כיס לים ובשף מטבע לא הטיל שם פסול ואיסור בחפצא ולפיכך לא התקינו החכמים חיוב מדרבנן. אך נראה דא"א לומר תירוץ זה אליבא דהרמב"ם שהרי כתב בפ"ז מהל' חובל (הל"א) וז"ל המזיק ממון חבירו היזק שאינו ניכר הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו הרי זה פטור מן התשלומין דין תורה. אבל מדברי סופרים אמרו הואיל והפחית דמיהן הרי זה חייב ומשלם מה שהפחית מדמיהן עכ"ל. יוצא איפוא שלרמב"ם מזיק חייב מדרבנן לשלם עבור הפסד ממון הניזק ואף בלי שינוי צורת החפצא. ומשמע שבכל אופן שהבעלים הפסידו ממון המזיק חייב לשלם, והדרא קושית הראב"ד לדוכתה מ"ש בזרק כיס לים ובשף מטבע שהמזיק פטור מהיזק שאינו ניכר דעלמא המחוייב לשלם מדרבנן וצ"ע.
גמ'. הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מ"ט פרה כדקיימא קיימא דלא עבד ולא מידי וכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. לכאורה מדובר בבהמת חולין דלאו למזבח קיימא (וכן כתבו בתוס' ד"ה הצורם) וא"כ צרימת האוזן לא גרמה הפסד ממון לבעלים כלל. וכן איתא בנ"י וז"ל דלא אפחת מדמיה אלא שאינה ראויה להקרבה עכ"ל. אך פירוש זה קשה להולמו דאם מיירי בלי הפסד ממון מדוע רצה רבא לחייבו. ועוד קשה מהרמב"ם שפסק בפ"ז מהל' חובל (הלי"א) וז"ל הצורם אוזן הפרה חייב לשלם שהרי גרם לפחות דמיה עכ"ל, מפורש ברמב"ם שהבעלים הפסידו ממון. והנה התוס' (ד"ה הצורם) הבחינו בין בהמת חולין דלאו למזבח קיימא ופטור לבין בהמת קדשים דלמזבח קיימא שחייב. ולפי"ז י"ל שהרמב"ם המחייב מיירי בבהמת קדשים ורבה שפטר מיירי בבהמת חולין. אך פירוש זה אינו נראה שהרי הרמב"ם פסק בסתם שהצורם חייב בלי להבחין בין בהמת קדשים לבין בהמת חולין.
ומסתבר שיש הפסד ממון בצרימת האוזן ואף בבהמת חולין. אלא שאם נקטינן שסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי אין המום מהווה שינוי ניכר בצורת הבהמה. ולפיכך לרבה פטור כי סובר שרק בעשיית שינוי בעצם צורת הניזק יש חלות נזק המחייב. וכמו"כ כתבו בתוס' ד"ה הא ז"ל ועוי"ל דרבה סובר היזק שאין ניכר לא שמיה היזק אבל למ"ד שמיה היזק כ"ש דמחייב בצורם דמינכר טפי ורבא דפריך בשמעתין לרבה סבר בצורם הוי מינכר היזיקה וחייב אפי' למ"ד היזק שאין ניכר לא שמיה היזק כו' עכ"ל. אליבא דתירוץ זה שבתוס' צרימת אוזן הבהמה מהווה היזק שאינו ניכר. ונראה שיש שני אופני היזק שאינו ניכר. במטמא ומנסך הנזק אינו משנה כלל את צורת עצם החפצא הניזק אלא מחיל חלות שם טומאה ואיסור בחפצא, ואינו דומה לנזק דעלמא המשנה את עצם צורת החפצא הניזק. מאידך בצורם אוזן בהמה אכן יש מעשה נזק ששינה את גוף החפצא במקצת אלא מכיון שאין הבהמה עומדת למזבח ליכא חסרון ושינוי הניכר בצורת גופה ועקב כך סובר רבה דהו"ל היזק שאינו ניכר. מאידך רבא חולק על רבה וסובר שצרימת אוזן הוי היזק ניכר שהרי עכ"פ יש שינוי ומום שניכר בגופה ואין לדמותו למטמא ומנסך שאין החפצא דנזק ניכר כלל. לכן רבא סובר שרק המטמא והמנסך וכדומה מהווים היזק שאינו ניכר שפטור, ואילו צרימת אוזן הוי היזק שהוא ניכר שחייב.
ויעויין בתוס' (ד"ה הצורם) שכתבו שמי שהטיל מום בבהמת קדשים חייב לשלם לכ"ע וז"ל דודאי לגבי מזבח קיימא עכ"ל. ועלינו להתבונן לפי הביאור שבתוס' שצרימת אוזן מהווה היזק שאינו ניכר מהי הנ"מ שצרם אוזן בהמת קדשים והרי צורת הבהמה לא נשתנה. ונראה שהנ"מ הוא משום שהפסול דצרימת אוזן חל בקרבן מפני דהוי מום שבגלוי⁶⁰. חלות פסול מום שבגלוי קובעת את הנזק להיות היזק ניכר. משא"כ בחולין דלאו למזבח קיימא לא איכפת לן דחל פסול מום שבגלוי, ומכיון שבהלכות נזק דעלמא צורת הבהמה לא השתנה בשינוי גמור ההיזק הוי היזק שאינו ניכר ופטור.
שיטת הרמב"ם.
הרמב"ם פסק כשיטת הרי"ף ושלא כרבה בשלושת דיניו שהרי כתב (בפ"ז מהל' חובל ומזיק הלי"א) וז"ל וכן הדוחף מטבע חבירו ונתגלגל וירד לים חייב לשלם, וכן הצורם אוזן הפרה חייב לשלם שהרי גרם לפחות דמיה, וכן המרקע דינרי חבירו והעביר צורתן חייב לשלם משום גורם וכן כל כיוצא באלו הדברים עכ"ל. הרמב"ם פסק שלא כרבה משום שרבה סובר גרמי פטור ואליבא דהרמב"ם גרמי חייב. ויש להתבונן האם דין א' דגרמי מחייב בכל שלושת המקרים או"ד שחלים שלושה דינים וחיובים שונים.
ולפום ריהטא חל דין גרמי אחד משום שבכל שלושת האופנים - בזרק מטבע לים בשף מטבע ובצרם אוזן בהמה - לא היה שינוי והפסד צורה גמור בדבר הניזק. ולרבה כולם מהווים היזק שאינו ניכר שפטור. אך מאן דדאין דינא דגרמי מחייב משום שהבעלים עכ"פ הפסידו ממון ומשלם המזיק את הפסדם.
אך צ"ע בזה שהרי הרמב"ם פסק (בפ"ז מהל' חובל ומזיק הל"א - ג) שמי שהזיק היזק שאינו ניכר פטור מלשלם מדאורייתא וחייב לשלם רק מפני קנס דרבנן ודוקא כשהזיק במזיד. ומאידך בחיובי דגרמי (שם הל"ז - י"ג) פשטות הרמב"ם משמע שמחייב בכל אופן בין במזיד ובין בשוגג ואף משמע שסובר שחיוב גרמי הוי חיוב דאורייתא ולא קנס בעלמא כבהיזק שאינו ניכר. ועלינו להבין אליבא דהרמב"ם מדוע מחייב בשלושת האופנים דרבה מדינא דגרמי ולא מחייב בהיזק שאינו ניכר דעלמא מדינא דגרמי אלא משום קנס.
ונראה שההבדל הוא כי בהיזק שאינו ניכר דעלמא המזיק לא שינה את גוף הדבר הניזק כלל ורק החיל שם פסול בחפצא. ומשו"ה הו"ל היזק שאינו ניכר ופטור אף מדינא דגרמי, כי אין במעשיו מעשה מזיק ולפיכך פטור. מאידך בשלושת האופנים דרבה ישנו שינוי ממש בחפצא הניזק אלא שאינו שינוי גמור המשנה את צורת הדבר הניזק לגמרי. ואליבא דמאן דדאין דינא דגרמי אף באופן זה המזיק חייב משום שאף שינוי כל שהוא בחפצא מהווה היזק ניכר המחייב. ויתכן להוסיף עוד דהנה מאן דדן דינא דגרמי מחייב אף כשהמזיק לא עשה מעשה מזיק ישיר בחפצא הניזק וכגון בזרק א' כלי מראש הגג ע"ג כרים ובא אחר וסילקם שהמסלק לא עשה מעשה מזיק ישיר בכלי ומ"מ חייב אליבא דמאן דדן דינא דגרמי. וכמו שמעשה נזק בגרמא ובעקיפין מחייב ואע"פ שאינו מעשה מזיק גמור ה"ה בנוגע לעצם הנזק שבחפצא שלא צריך להיות נזק גמור המשנה את צורת גוף החפצא לגמרי אלא אף שינוי וחסרון מעט בחפצא מהווה נזק המחייב את המזיק לשלם.
מאידך יתכן שאין בכל האופנים דרבה דין א' דגרמי אלא שהם שלושה דינים שונים. ובנוגע לצרימת אוזן י"ל דמכיון דהוי מום שבגלוי הריהו מהווה שינוי בצורת הבהמה והיזק ניכר ואפילו בבהמת חולין אלא שהנידון הוא בדבר אחר. דהיינו שלכל בהמת חולין יש שני מחירים: מחיר אחד בשוק שנמכרת הבהמה בו לצורך השתמשות הדיוט, ומחיר שני בשוק שהבהמה נמכרת שם לצורך קרבן. רבה חידש שהמזיק בהמה משלם רק כפי שוויו וההפסד בשוק ההדיוט - כיון דסתם בהמה לאו לגבי מזבח קיימא אין השווי וההפסד שבשוק הקרבנות מחייב. מאידך הרמב"ם פוסק כמאן דדן דינא דגרמי והוא סובר שאף השיווי וההפסד שבשוק הקרבנות מחייב את המזיק לשלם⁶¹.
גמ'. השורף שטרו של חבירו.
א.
השורף שטרו של חבירו חייב אליבא דמאן דדאין דינא דגרמי, אך בנוגע לתשלומין חולקים התוספות עם הרמב"ם. לפי הרמב"ם (בפ"ז מחובל ומזיק הל"ט) השורף משלם בעד כל דמי החוב, וז"ל השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר, שאע"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד הממון, עכ"ל⁶². מאידך תוס' בב"ב (דף קמז: ד"ה המוכר שטר חוב וכו') כתבו שאינו משלם כל דמי החוב כי אם שווי השטר כפי שנמכר בשוק, וז"ל אור"י א"צ להחזיר אלא מעות שנתנו בו הלקוחות ולא כל השטר עכ"ל.
ומסתבר שמחלוקתם תלויה באיזה ממון מחייב את התשלומין. אליבא דהרמב"ם הממון המחייב הוא החוב עצמו, ואילו התוספות סוברים שהמחייב הוא השטר. לפיכך לרמב"ם משלם ערך כל החוב ואילו לתוס' משלם עבור שווי השטר כפי שנמכר בשוק.
והנה בפשטות נראה שהשורף שטר מלוה משלם רק אם אין החוב משתלם לבסוף כי אם החוב משתלם לבסוף לא הפסיד המלוה מכספו כלום ולמה ישלם השורף.⁶³ בהתאם לכך סובר הרמב"ם שעיקר המחייב לשלם הוא הפסד החוב, ומשום כך משלם השורף עבור החוב. לפי התוס', לעומת זה, אין השורף מתחייב בגלל הפסד החוב שהרי אף שנשרף השטר עכ"ז הלוה עדיין חייב לשלם, ואם יסרב הלוה לשלם הוא שהפסיד למלוה את כספו ואינו בדין שישלם השורף בעבור ההפסד שגרם הלוה שהרי השורף אינו אלא כגרמא בעלמא לזה ופטור. מכאן מסיקים התוס' שהשורף משלם עבור עצם השטר ששרף בלבד. ואליבא דמאן דדאין דינא דגרמי נחשב השטר לחפצא דממון והוא המחייב דמי הנזקין. מאידך - למאן דלא דאין דינא דגרמי - אין השטר נחשב לחפצא שיש בו חלות דין ממון ולפיכך פטור השורפו⁶⁴.
אך יעויין ברמב"ם (בפ"ז מהל' חובל הל"י) שפסק שראובן שמכר שטר חוב ללוי וחזר ומחלו מחול וחייב לשלם ללוי וז"ל ונתחייב ראובן לשלם ללוי כל מה שבשטר שהרי גרם לו לאבד השטר והרי הוא כמו ששורפו עכ"ל. וקשה כי משמע מהרמב"ם שפשוט יותר שהשורף שטר חוב חייב לשלם מהמוחלו, ולכאורה מסתבר ההיפך, שהרי המוחל איבד את כל החוב מאחר שהלוה נפטר לגמרי ואילו כשהשטר נשרף הלוה עדיין חייב לשלם. ומשמע מהרמב"ם שעיקר המחייב דמזיק דגרמי הוא היזק של השטר עצמו ומשום כך חיוב השורף מסתבר יותר מחיוב המוחל מאחר שהשורף עשה מעשה היזק הניכר יותר בגוף השטר עצמו מהמוחל, ולפ"ז צ"ע ברמב"ם למה משלם כל החוב שהיה בשטר ולא שיווי השטר בלבד.
עוד צ"ע ברמב"ם בפ"ב מהל' שכירות (הל"ג) שפסק שאם פשע שומר בשטר חוב שחייב לשלם שפושע מזיק. והראב"ד השיג שא"כ למה פשיעה בבעלים פטור שהרי המזיק בבעלים חייב. וביאר הגר"ח זצ"ל⁶⁵ שהפושע דעלמא פטור כגרמא בנזקין שפטור מדמי מזיק, ודוקא פשיעה ע"י שומר מהווה דין מזיק מיוחד. ברם הפושע בבעלים פטור כי בבעליו עמו פקעה חלות השמירה. ואילו בקרקעות עבדים ושטרות חל שמירה, אלא שדברים אלו אינם מחייבים בתשלומי שומר כגון תשלומי גניבה ואבידה. ועכ"ז שלשת הדברים האלו מחייבים את השומר הפושע כי שומר שפשע חייב לשלם מדין מזיק. אולם עלינו להבין, הרי לכאורה שומר של שטר חוב אינו שומר על עצם החוב אלא על השטר בלבד, וא"כ למה יתחייב בפשיעה, כי בשלמא קרקעות ועבדים מהווים חפצא של ממון שחלה עליהם חלות שמירה ולכן אם פשע השומר בהם הריהו מזיק וחייב, אך בנוגע לשטר, על איזה חפצא חלה שמירה, ואמאי חייב שומר שפשע בשטר. ומוכח לכאורה מכאן שהשטר מהווה חפצא של ממון שחלה עליו שמירה ולרמב"ם יתחייב לשלם בעבור השטר ולא בעבור החוב, וצ"ע.
ב.
מס' שבועות (דף לז:) תוס' ד"ה מיעט שטרות ז"ל אפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי וכו' ופטר שורף שטרות של חבירו מכל מקום כיון דכי איתנהו בעינייהו מחייב ליה לאהדורינהו ה"א דכי כפר חייב עכ"ל, כלומר דאפי' למאן דלא דאין דינא דגרמי והשורף שטר פטור מ"מ סד"א שהוכפר בפקדון דשטר יתחייב. ודבריהם זקוקים ביאור.
ויתכן שר"ל ששבועת הפקדון מחייבת משום מעשה גזילה מיוחד של כפירת ממון בשבועה. ומחייבת אפילו בלי הפסד והיזק לתובע, ובלי חיוב מזיק, שלא כשאר גזילות המחייבות דוקא באופן שיש מהן הפסד ממון והיזק⁶⁶. ולכן סד"א שאע"פ שהמזיק שטר פטור מ"מ הכופר בשטר בשבועת הפקדון יתחייב, כך פירש מרן הגר"מ זצ"ל⁶⁷.
בא"ד. וז"ל ומיהו לבסוף דמסיק דלענין השבה דוקא פליגי כו' ולא לענין שבועה קשיא מה שייך למעוטי שטרות הא אפילו שרפן פטור כ"ש נשתנו וצריך לומר דסבר כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי עכ"ל. ר"ל שהגוזל שטר חייב לר"מ דדאין דינא דגרמי. ועלינו להבין את השייכות לדינא דגרמי כי לכאורה דינא דגרמי חל במי שגרם היזק ולא עשה מעשה היזק בידים, וחלוקים התנאים האם הוא כגרמא בעלמא ופטור או כמזיק בידים וחייב. ברם מהו הדמיון לגזילת שטר שעצם השטר אינו חפצא של ממון ולכן אינו נתפס בדין גזילה.
וצ"ל שהתוס' סוברים שע"י דינא דגרמי השטר בעצמו נחשב לחפצא של ממון. ויוצא איפוא אליבא דהתוס' שיש שני דינים בדינא דגרמי:
א) דין בעלמא במעשה היזק ע"י גרמא שיחשב כאילו הזיק בידים;
וב) דין בשטר חוב שיחשב לחפצא של ממון.
ונראה שהתוס' לשיטתם בב"ב (הנ"ל באות א') כי למאן דדן דינא דגרמי נחשב השטר לחפצא שיש בו שוויות ממון והשורפו משלם בשביל השטר ובהתאם לכך יתכן שאף הגוזלו חייב⁶⁸.
וע"ע בתוס' לעיל (דף עא: ד"ה וסבר וכו') שהקשה שיהא גנב שגנב שור הנסקל מבית שומר ושחטו חייב בדו"ה משום דינא דגרמי, ומוכח נמי דס"ל דדינא דגרמי קובע חלות ממון בעצם החפצא⁶⁹.
בא"ד. א"נ כי פטרינן היינו כי קלינהו באתרייהו אבל נטלן ושרפן חייב עכ"ל. דבריהם טעונים ביאור.
ונראה שסוברים שחיוב אדם המזיק תלוי במעשה מזיק לחפצא שגופו ממון. ולכן השורף שטרות באתרייהו פטור למאן דלא דאין דינא דגרמי כיון שאינן גופו ממון. ואילו גזילה תלוי' רק בהפסד ממון הנגזל בלבד. וכדביאר מרן הגר"ח זצ"ל⁷⁰ שאין חיוב הגזלן תלוי בחלות שם מעשה הגזילה אלא רק בהפסד ממון הנגזל. לכן הוה אמינא שהגוזל שטר חייב לכו"ע, מאחר שהפסידו הבעלים שטר השווה ממון.
ועוד ניתן להוסיף שחיוב גזילה חל מחמת מעשה קנין בדבר שאינו שלו, אף במקום שאין במעשיו דין מעשה היזק. ובכן ס"ד שהעושה קנין בשטר של חבירו יתחייב אע"פ שהמזיק שטרות פטור, ולזה קמ"ל קרא שהגוזל שטר פטור.
ועיין לעיל בתוס' למסכתין (דף סב: ד"ה יצאו שטרות) וז"ל וא"ת ל"ל קרא למעט מכפל והא אפי' אבדו בידים לא משלם קרן למאן דלא דאין דינא דגרמי ואפי' מאן דדאין לא הוו אלא מדרבנן וכו', וי"ל כיון דאי איתיה לשטר בעין חייב להחזיר ס"ד דכשמחזיר משלם הכפל עמו עכ"ל. התוס' כתבו שדוקא כשמחזיר את השטר בעין ס"ד שיתחייב לשלם כפל ומאידך אם נשרף פטור אף מקרן. משמע שסוברים שאין הגזלן אחראי לשלם דמי גזילה במקום שאינו חייב לשלם מדין מזיק. ואם גרמי פטור מלשלם דמי היזק מדאורייתא גם הגוזל שטר חוב פטור מתשלומין. מאידך לפי סוף דברי התוס' בשבועות שכתבו לחייב קרן בנטלן ושרפן יוצא שאף שהמזיק שטר חוב פטור מנזק עכ"ז יתכן שהגוזלו יתחייב באחריות ובדמי אונסין.
ונראה שיתכן לדמות מחלוקתם למחלוקת בין הרמב"ם לבין תוס' בנוגע לחיוב תשלומי גזלן. יעויין בתוס' במכות (דף טז. ד"ה התם וכו') שכ' כשגזלן משלם מקיים מצות השבת הגזילה. מאידך הרמב"ם כתב בפ"א מהל' גזילה (הל"א) וז"ל כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגזול. אין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנא' והשיב את הגזילה אשר גזל זו מצות עשה. ואפילו שרף הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו עכ"ל. לפי הרמב"ם משמע דמצות ההשבה מתקיימת דוקא בהשבת הבעין ולא עם התשלומין. ומסתבר אליביה שהתשלומין הם מחיובי מזיק.⁷¹ וניתן לומר שהתוס' בב"ק סוברים כשיטת הרמב"ם כי גזלן משלם מדין מזיק. ומאחר שמזיק שטר פטור אף גזלן של שטר פטור מלשלם. מאידך תוס' בשבועות סוברים שגזלן משלם דמים מדין מצות השבה. ולכן כשמצות השבה מחייבת את הגזלן להשיב את השטר שגזל, הגזלן חייב לשלם גם דמים מדין השבה, ואף על פי שאינו חייב לשלם מדין מזיק.
ג.
הרמב"ם בפ"ט מהל' גזילה (הל"א) פסק שקרקע אינה נגזלת והגוזלו פטור מאחריות. אך השמיט את הדין ששטרות אינם נגזלים. אמנם הביא את הפטור של שטרות בשבוה"פ בפ"ז מהל' שבועות (הל"ג) וז"ל וכן אם תבעו בקרקע או בעבד או בשטר וכפר ונשבע פטור משבועת הפקדון וכו' עכ"ל. וכן הביאו לענין כפל בפ"ב מהל' גניבה (הל"ב) וז"ל וכן הגונב עבדים ושטרות וקרקעות אינו משלם תשלומי כפל וכו' עכ"ל. ויפלא, למה השמיט דין פטור שטרות מהל' גזילה.
ונראה שניתן לבאר את הרמב"ם ע"פ היסוד של מרן הגר"ח זצ"ל להבחין בין גזילה לגניבה. גזילה תלויה בהפסד הממון של הנגזל ואילו גניבה תלויה במעשה גניבה מרשות הבעלים⁷². ולפי"ז ביאר מרן הגר"מ זצ"ל דפשיטא לרמב"ם דגזילה לא חלה בשטר כי אע"פ שהגזלן לקח את השטר מ"מ לא גזל את עיקר החוב, שהרי הלוה עדיין חייב לשלמו, ולפיכך אין כאן גזילה. מאידך היה עולה על הדעת שהגונב שטר ישלם כפל מדין גנב כי המחייב בגניבה הוא מעשה הגניבה מרשות הבעלים וסד"א שאף בשטר תחשב לקיחתו מרשות הבעלים למעשה גניבה, קמ"ל דפטור. וה"ה לענין שבועת הפקדון סד"א שהכופר בשטר יתחייב כי הכפירה בשבועה מהווה מעשה גזילה מיוחד המחייב בפני עצמו ואף בלי חלות דין גזילה דעלמא, קמ"ל דפטור.
⁵⁷ כעין זה איתא בחידושי הגר"ח (סטענסילס אות רמ"ב ד"ה שטרות אין גופו ממון).
⁵⁸ עיין לקמן (אות ב') בנוגע לדברי התוס' בשאר מקומות.
⁵⁹ עיין ברשימות שיעורים לשבועות חלק ב' (דף מב: ד"ה אלו דברים) ובמקומות אחרים בשיעורים.
⁶⁰ וכדפסק הרמב"ם (פ"א מהל' שבועות הל"ח) שהמחייב של שבוה"פ הם שני האיסורים דלא תחכשו ולא תשקרו ולא האיסור דלא תגזול בעלמא.
⁶¹ ע"ע בשיעורים לשבועות חלק ב' בנוגע לתוס' זה (דף לז:).
⁶² לפי"ז יוצא שאמימר חייב את שורף השטר לשלם עבור עצם השטר שהוא נחשב לחפצא של ממון אליבא דמאן דדן דינא דגרמי, וכמו רב דימי בר חנינא שרצה לחייב את שורף השטר עבור השטר שנחשב לחפצא של ממון אליבא דר"ש הסובר דבר הגורם לממון כממון דמי.
⁶³ עיין בשיעורים שם על התוס' שיתכן שהתוס' דוחים את היסוד הזה.
⁶⁴ עיין בשיעורים לעיל בראשית ההקדמה לפרק מרובה.
⁶⁵ עיין בחידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ט מהל' גזילה הל"א) ולעיל בהקדמה לפ' מרובה.
⁶⁶ עיין ברשימות לעיל הקדמה לפרק מרובה.
⁶⁷ יתכן נ"מ בחקירה זו אם מזיק נפסל לעדות. די"ל שאם נענש בעונש ממון הוי רשע דחמס ואע"פ שלא הראה חמדת ממון. עיין בב"ח (חו"מ סי' ל"ד) בתומים ברע"א (שם סי' צ"ב) ובפוסקים אחרים הדנים בשאלה זו.
יש ראייה שתשלומי אדם המזיק אינם עונש אלא חיוב דמים בעלמא מדין הנרדף ששיבר כלים של אחרים שחייב (דף קיז ב), ואע"פ דהוי פיקו"נ דלכאורה פטור מעונשים. ונראה שבחקירה זו ניתן לבאר את השאלה האם מותר לאדם להציל עצמו בממון חבירו (לעיל דף ס:) ועיי"ש בתוס' ד"ה מהו.
⁶⁸ עיין בספר חדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ט מהל' גזילה).
⁶⁹ עיין במחלוקת שהובאה בטור וש"ע (חו"מ סי' רל"ה) ובהגהת הגר"א (שם אות מ"ט). ועיין במש"כ במגיד משנה על הרמב"ם (שם הל' מלוה) שהעלה את הקושיא מ"ש מלוה מחבלה.
⁷⁰ לכאורה הביאור שהקטן קונה את כסף המלוה מדאורייתא מפני דעת אחרת של המלוה המקנה לו את הכסף ולכן חייב הקטן לשלם ואע"פ שחסרה לו דעת להתחייב ואכמ"ל.
⁷¹ לכאורה לפי פירוש הראשון בחכמי צרפתים דוקא במקום שחיוב הממון וחיוב המיתה חלים מדין עונש חל דין קלבד"מ. וא"כ יש להתבונן בהא דאמרינן קלב"מ ברודף. דהא לכאורה רודף אינו חלות דין עונש אלא דין הצלה. והא ראייה מהא דקטן שרדף מתחייב בנפשו (סנהדרין דף עב), ומהא דאם ניתן להצילו באחד מאיבריו והרגו חייב. אך עי' בחי' רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"א מהל' רוצח ה"ט) שכתב שיש שני דיני רודף, דין הצלה ודין עונש, עיי"ש. ולפי"ד ניחא פי' ראשון. ועי' באחיעזר ח"א סי' י"ח סק"ב דנקט דלא אמרינן קלב"מ אלא בעונשין והק' מרודף וכן תי' עפ"י ביאורו בשי' רש"י דהוי ג"כ עונש. ולפי"ז יש לעיין האם אמרי' קלבד"מ בקטן שרדף והזיק ממון אליבא דרש"י הסובר שקטן שהזיק חייב שהרי קטן אינו בר עונש מיתה. ויתכן שעונש רודף חל גם על קטן שאינו פטור אלא מעונשין שבבי"ד, ואכמ"ל.
⁷² עיין בנתיבות (חו"מ סי' שס"ג ס"ק ג').
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

מחמת תרעא. שבאו גשמים ונמצאו רוב תבואות בעולם והוזלו הפירות: לענין נסכא. אם בא להתיכן ולעשות מהן גרוטאות יש יותר מן הראשונים והוי רבית: עבדו עובדא. באדם שהלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו והלכו אצל אגרדימוס סוחר ישמעאל והיה לו מן הראשונה ומן השניה ומצאו בח' של מטבע שניה י' מן הראשונה ונתן לו שמנה: אמר רבה. גרסינן בכולהו: הזורק מטבע של חבירו בים. אע''ג שאין יכול ליטלו: פטור. כדמפרש ואזיל דלא שקליה בידיה אלא דאדייה שהיתה ביד בעלים והכהו זה תחת ידו וניתזה לים הואיל וצלולים הן וקא חזו ליה אמר ליה הא מנח קמך ואינה אבודה ואי משום דבעי למיתב זוזא לבר אמוראה למישט ולמישקליה גרמא הוא שגורם להפסידו אותו שכר וגרמא בנזקין פטור: אבל עכורין. בשעת התזה דהוה ליה מעשה בידים אבוד הוא ואין זה גורם אלא ממש דהא ממש התיזו: היה לו מעות בקיסטרא. מקום והוא רחוק מאד ויש בו סכנת דרכים ואין שיירות מצויות שם: אין מחללין. אלמא אבוד חשיב ליה בים הגדול: השף. אשפריי''ר בלע''ז שפחת את הצורה: בקורנסא. מרטי''ל בלע''ז: וטרשיה. עשאן כאבן חלקה לשון טרשים: בשופינא. לימ''א בלע''ז של נפחים: חסורי חסריה. וממש הוא ולא גרמא טעמא דרבה בכולהו משום גרמא בנזקין הוא ופטור: על אזנו וחרשו. אלמא אף על גב דלא חסריה כיון דעשה מעשה בגופו לאו גרמא קחשיב ליה אלא ממש והכא נמי כיון דמחייה בקורנסיה ופחתיה ועל ככה חסרו דמים מעשה הוא: רבה לטעמיה. הלכך גבי עבד נמי חסרון הוא [וכנגד אזנו פטור משום דבהכי לא הוי ליה למיחש והאי ודאי גרמא הוא]: הצורם. אשקרניי''ר בלע''ז פוגם: במי חטאת. שקל כנגדן משקולות ופרה וכל מעשיה נפסלים במלאכה:

עד י' בתמניא. פי' בקונטרס ונותן לו שמונה ולפירושו חשיב ממעלה למטה כלומר י''ב או י''א בתמניא עד י' בתמניא יהיב ליה תמניא אבל הא תשעה מן הראשונים בתמניא בשניים יהיב ליה ט' מן השניים תחת ט' של ראשונים או י' בי' ור''ח פי' עד י' בתמניא ויהיב ליה י' ולפירושו הוי מלמטה למעלה: עכורין וצלולין. לאו דוקא אלא אפי' עכורין אי מצי בר אמוראה למשקלינהו הוו כצלולין ואפי' צלולין אי לא מצי למשקלינהו חייב והא דנקט צלולין. ועכורין משום דסתם צלולין מצי שקיל להו בר אמוראה וסתם עכורין לא מצי שקיל בר אמוראה: וה''מ דאדייה אדויי. משמע הכא דלא חשיב הגבהה כי אדייה אדויי בלא נטילה בידו אע''פ שעומד באויר למעלה מג' קודם שיפול לגמרי וכן בהניזקין (גיטין דף נט:) גבי עני המנקף בראש הזית וקשה דבפ''ק דב''מ (דף ט. ושם.) אמר גבי טלית שראשו אחד על העמוד וראשו אחד מונח ע''ג קרקע שאם הגביה אדם ראשו המונח ע''ג קרקע ונתק ראש שע''ג העמוד להביאו אצלו שהוא קונה מטעם הגבהה ואי משיכה קאמר התם אמאי נקט ראשו אחד ע''ג העמוד אלמא חשיב הגבהה הואיל ומביאו על האויר למעלה מג' וי''ל דהתם חשיבא הגבהה טפי לפי שראשו אחד אוחז בידו א''נ התם מיירי כגון שידו כ''כ בגובה כשינתקנו לא יפול ראשו לארץ אלא יהא מוגבה ג' מעל הארץ וא''ת דבסוף שילוח הקן (חולין דף קמא:) משמע דכי טריף אקן ומתגבהי יונים דחשיבא הגבהה לקנות אע''פ שאין תופסם בידו וי''ל דדוקא הכא ובהניזקין לא חשיבא הגבהה דאיכא תרתי לגריעותא דלא תפסם וגם אין מגביה אלא משפיל אבל יונים דמתגבהי חשיבא הגבהה אבל אם היו נופלין למטה ע''י טריפת הקן לא היה קונה כיון שאין תפוס בידו כלל ולפי' זה הו''מ לפלוגי הכא באדייה אדויי בין דרך ירידה לדרך עלייה אלא דניחא ליה לפלוגי בדרך ירידה גופיה בין אדייה אדויי בין שקליה בידיה אי נמי אין חילוק בין דרך ירידה לדרך עליה דאפילו דרך עליה לא קני הכא באדייה אדויי לפי שאין דרך הגבהה בזה הענין אבל ביונים שהן בעלי חיים דרך הגבהה בכך כמו קורא לה והיא באה או הכישה במקל ורצתה לפניו דחשיב משיכה אף על פי שהלכה מאיליה ומיהו אם היו היונים יורדים ע''י טריפת הקן לא חשיב הגבהה אלא עלייתם דוקא: השף מטבע של חבירו פטור. נראה דרבה סבר פסלתו מלכות לא הוי כנסדק דאי הוי כנסדק אם כן כ''ש דשף מטבע הוי כנסדק והרי חסריה טובא ואמאי פטור: מתיב רבא הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות. ואמאי והא לא חסריה דאין בו פגם וחסרון אלא כיון שקלקלו חייב אע''פ שאין בו שום פגם וחסרון והואיל וכן הוא ה''נ ליחייב ומשני רבה לטעמיה כו' ויש שם חסרון טיפתא דדמא דנפלה באזניה וכיון דיש חסרון באותו קלקול חייב על כל הקלקול כמו בשפייה דחייב בכל הקלקול דליחייביה על מה שחסריה לא היה צריך רבה להשמיענו דחייב וא''ת ואמאי עבד יוצא בהן לחירות הא בעינן מומין שבגלוי דומיא דשן ועין ובחרשו היכי הוי בגלוי וי''ל נהי שאין ניכר בו כלום כשהוא ישן או עומד במקום אחד ושותק מכ''מ כיון דלפי מנהגו שמתנהג והולך ניכר שהוא חרש חשיב מום שבגלוי ועי''ל דאין צריך שיהא קלקול בגלוי אלא שהאבר שיש בו קלקול יהא בגלוי: הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור. והא דתנן לעיל (דף צו:) גזל בהמה ונתעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי המזבח אומר לו הרי שלך לפניך ונפסלה היינו שנפל בה מום דאי נרבעה היינו שנעבדה בה עבירה ומשמע דוקא שנפסלה מאיליה אבל הטיל בה מום בידים חייב וי''ל דמתני' איירי בבהמה קדושה דודאי לגבי מזבח קיימא: הא קמ''ל דאפי' מלאכה דלא מינכר היזיקה. תימה דבפרק הניזקין (גיטין דף נג. ושם) פריך מהכא למ''ד היזק שאין ניכר שמיה היזק דעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור ואי שמיה היזק אמאי פטור ומאי קושיא הא אפי' בצורם אוזן דמינכר פטור משום דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וא''ל דהתם פריך מפרת חטאת דפרה אדומה דדמיה יקרים פשיטא דלגבי מזבח קיימא והכא בשמעתין פריך לרבה ממי חטאת דסתם מים לאו למי חטאת קיימי דקודם קידושן דוקא פסלה בהן מלאכה כדתנן במסכת פרה (פ''ד מ''ד) ומים המלאכה פוסלת בהן עד שיטילו את אפר לתוכן ותניא נמי בספרי יכול אף משיקדשו בכלי תלמוד לומר למי נדה וכבר הם מי נדה דע''כ בגיטין (דף נג. ושם) ממי חטאת נמי פריך מדמשני התם מי חטאת ששקל בהן משקלות וי''ל דכיון דנקט מלאכה לרבותא כדקאמר הכא דאפי' מלאכה דלא מינכר היזיקה חייב בדיני שמים א''כ דייק שפיר התם דהיזק שאין ניכר לא שמיה היזק דאי שמיה היזק אין כאן שום רבותא במאי דנקט מלאכה כיון דבכל מקום חשיב שאינו ניכר כניכר ועוד יש לומר. דרבה סבר דהיזק שאין ניכר לא שמיה היזק אבל למ''ד שמיה היזק כ''ש דמחייב בצורם דמינכר טפי ורבא דפריך בשמעתין לרבה סבר בצורם הוי מינכר היזיקה וחייב אפי' למ''ד היזק שאין ניכר לא שמיה היזק כדאמר מלאכה דלא מינכר היזיקו אבל צורם דמינכר היזיקו הכי נמי דמחייב וא''ת והיאך יכול אדם לפסול פרתו של חבירו והא בעינן עובד דומיא דעבד דניחא ליה ויש לומר הני מילי בנעשית המלאכה ממילא אבל בעושה המלאכה בידים לא בעיא אלא שיהא ניחא ליה לעושה וכן בהכשר דבעינן יותן דומיא דכי יתן: