בבא קמא צה ע"א

דף צה - א

כאן, בתוספתא, מדובר בגזילה קיימת שבאופן זה אין תקנת חכמים, ולכן צריך להשיב גם אם אינו מכיר את הבעלים, ואילו כאן, בברייתא לעיל ששנינו כי אין מקבלים מהם, מדובר בשאין גזילה קיימת.

ומקשינן: לעיל הביאו ברייתא שנשנית בימי רבי: מעשה בגזלן שרצה לעשות תשובה ואמרה לו אשתו שאם יעשה תשובה גם האבנט אינו שלו, ובעקבותיו תיקנו חכמים שאינו צריך להחזיר מן הדין, והא והרי אבנט גזול, דגזילה קיימת היא, ועל זה תיקנו חכמים שאינו צריך להחזיר, אם כן כיצד אומר רב נחמן שכל תקנתם היתה בשאין גזילה קיימת.

ומתרצינן: מאי אבנט? אין הכוונה שהאבנט היה גזול אלא דמי אבנט, ששווי האבנט צריך לשמש כתשלום עבור הגזילה ^[1], ולזה תיקנו חכמים שאינו צריך לשלם את הגזילה.

ומקשינן: וכל היכא דגזילה קיימת, לא עבוד לא עשו רבנן תקנתא לגזלן שאינו צריך להחזיר?

והרי מריש [קורה] דגזילה קיימת היא, ותנן בגיטין [נה א]: העיד רבי יוחנן בן גודגדא ^[2], על המריש הגזול קורה שגזל אדם מחברו, שבנאו הגזלן בבירה - בבנין גדול, תיקנו חכמים שיטול בעל הקורה את דמיו, והגזלן אינו חייב להחזיר את הקורה עצמה, מפני תקנת השבים!

מבואר שם במשנה שיש תקנת השבים גם על גזילה קיימת. ^[3]

ומתרצינן: שאני התם גבי קורה ששם אותה הגזלן בתוך בנין שבנה, דכיון דאיכא פסידא דבירה, שצריכים להרוס את כל הבנין כדי להוציא את הקורה, שויוה רבנן כדליתא החשיבו חכמים את הקורה כמי שאינה קיימת. ^[4]

שנינו במשנה: גזל פרה מעוברת וילדה משלם לנגזל דמי פרה העומדת לילד, ואילו את הוולד קונה הגזלן בשינוי. ^[5]

תנו רבנן בברייתא: הגוזל רחל וגזזה, וכן הגוזל פרה וילדה - משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, שצריך להחזיר כל מה שנטל ממנה ומה שהשביחה, אלו דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: גזילה חוזרת בעיניה כמות שהיא עכשיו ריקנית, ויוסיף לשלם את דמי הגיזות והעובר כמו שהיו שווים בשעת הגזילה, ואינו משלם את שבח הגיזות והוולד שהשביחו אצלו, כי הם נשתנו וכעת הם שייכים לו, ואינו חייב אלא תשלום על הגזילה כמו שהיתה בשעת הגזילה.

רבי שמעון אומר: רואין אותה את הגזילה כאילו היא שומא [הוערכה] אצלו בכסף, כלומר: משלם כפי הערכת שוויו בשעת הגזילה. ולקמן תפרש הגמרא במה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון.

איבעיא להו: מאי טעמיה דרבי מאיר הסובר שהגזלן צריך להשיב את כל מה שהשביחה הגזילה וכל מה שנטל ממנה?

האם טעמו משום דקסבר שינוי במקומו עומד, וגם לאחר השינוי שייכת הגזילה לנגזל ומשום כך חייב להשיב את השבח.

או דילמא שמא בעלמא בשאר מקומות שינוי קונה, והכא קנסא הוא דקא קניס את הגזלן להשיב את השבח, כדי שלא יהא חוטא נשכר?

למאי נפקא מינה אם טעמו של רבי מאיר משום קנס או משום שהשינוי אינו קונה?

נפקא מינה להיכא לאופן שלא השביחה אלא להיפך דכחשא מכחש, שאם טעמו של רבי מאיר משום שסובר שינוי במקומו עומד ואינו יוצא מידי הנגזל, אם כן גם בכחשה משיב הגזלן את הגזילה כמות שהיא עכשיו. אבל אם טעמו של רבי מאיר משום קנס, אם כן בכחשה שאין טעם לקנוס אותו, יקנה הגזלן את החפץ מחמת שנשתנה, ויצטרך לשלם עבור הגזילה דמים כשוויה בשעת הגזילה.

תא שמע: מנסה הגמרא לפשוט את הספק מהמשנה הבאה, ששנינו: גזל בהמה והזקינה אצל הגזלן, או גזל עבדים והזקינו אצלו ונפחת ערכם - משלם כשעת הגזילה, כשווים בשעת הגזילה, הואיל וקנאם בשינוי.

רבי מאיר אומר: בעבדים שגזלם והזקינו - אומר לו הגזלן לנגזל: הרי שלך לפניך, שמחזירם כמות שהם, לפי שהעבדים דינם כקרקע, שעומדת תמיד ברשות בעלים, ואינם נקנים לגזלן בשינוי, ובחזקת הבעלים הזקינו.

ואילו בהמה שאין דינה כקרקע, סובר רבי מאיר שאם נשתנו ונפחת ערכם צריך לשלם לנגזל דמים כשעת הגזילה.

ואי סלקא דעתך סבר רבי מאיר שינוי במקומו עומד, אם כן אפילו בהמה נמי אם הוכחשה משיב אותה כמות שהיא עכשיו.

אלא לאו שמע מינה: קסבר רבי מאיר שינוי קונה, ולכן בהוכחשה הגזילה, רק עבדים שדינם כקרקע ואינם נקנים בשינוי, משיב אותם כמות שהם עכשיו, אבל בהמה שאין דינה כקרקע נקנית בשינוי, וצריך לשלם לבעלים דמים כשוויות הבהמה בשעת הגזילה.

והכא בהשביחה, הטעם שאמר רבי מאיר שהגזלן אינו קונה את השבח וצריך להשיבו, קנסא הוא דקא קניס, כדי שלא יהא חוטא נשכר.

כך יש לכאורה להוכיח מהמשנה.

דוחה הגמרא: אמרי, אמרו, ממשנה זו אין להוכיח, שכן אפשר לומר, כי רבי מאיר לדבריהם דרבנן קאמר להו: וכך אפשר לפרש את דבריו, לדידי לשיטתי שינוי אין קונה, ואפילו בהמה נמי משיב אותה כמות שהיא עכשיו, אלא לדידכו דאמריתו לשיטתכם שאתם סבורים כי שינוי קונה, אודו לי מיהת בעבדא דכמקרקעי דמי, לכל הפחות תודו לי בעבדים שדינם כקרקע, וקרקע אינה נגזלת ולא מועיל בה שינוי לקנותה, ואם כן דינם שמשיבם כמו שהם עכשיו.

ואמרי ליה רבנן: לא, עבדא כמטלטלי דמי, דינם כמטלטלין שנגזלים ומועיל בהם שינוי לקנותם, ומשום כך סוברים רבנן כי בנשתנו והוכחשו, צריך לשלם דמים כשוויים בשעת הגזילה.

אם כן אין לפשוט ממשנה זו כיצד סובר רבי מאיר.

תא שמע: לפשוט את הספק ממשנה אחרת ששנינו לקמן [ק ב]: אם נתן צמר לצבע לצבוע לו את הצמר בצבע אדום וצבעו בצבע שחור, או נתן לו לצובעו בצבע שחור וצבעו בצבע אדום, היינו ששינה ממה שהתנה עמו בעל הצמר. רבי מאיר אומר: נותן לו הצבע את דמי צמרו.

ומדוייק בדברי רבי מאיר שרק דמי צמרו אין, צריך לשלם, אבל דמי צמרו ושבחו השבח, תוספת הערך שבאה על ידי הצביעה לא צריך לשלם.

ואי סלקא דעתך סבר רבי מאיר שינוי אין קונה, אם כן דמי צמרו ושבחו ^[6] בעי למיתב ליה, צריך לתת לו לבעל הצמר, שהרי הצמר נשאר שייך לבעל הצמר גם אחרי שעשה בו שינוי!

אלא, לאו, שמע מינה מכך שאמר רבי מאיר שרק דמי צמרו צריך לשלם, קסבר רבי מאיר שינוי קונה, וכיון שקונה הצבע את הצמר בשינוי, לכן אינו משלם אלא דמי הצמר כשווים קודם השינוי.

והכא שאמר רבי מאיר בגזל בהמה ונגזזה וילדה כי צריך להשיב את השבח, טעמו משום קנסא הוא דקא קניס את הגזלן שלא יהנה מחמת הגזילה מן הגיזות והוולדות. אבל את הצבע לא קנסו, כיון שאינו גזלן ואינו חוטא אלא שוגג.

ומסיקה הגמרא: אכן שמע מינה שכך היא דעת רבי מאיר. וכיון שכן, לדעת רבי מאיר בהוכחשה הגזילה, אינו יכול להשיב אותה כמות שהיא עכשיו, אלא צריך לשלם דמים כשוויותה בשעת הגזילה.

איכא דאמרי יש אומרים: הא לא איבעי לן, דבר זה לא הסתפקנו האם סובר רבי מאיר ששינוי קונה או לא.

מדאפיך רב משום שרב לקמן [צו ב] הפך את המשנה שם ותני ושנאה כך:

גזל פרה והזקינה, עבדים והזקינו - משלם כשעת הגזילה, אלו דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בעבדים שדינם כקרקע - אומר לו הרי שלך לפניך.

ולפי גירסא זו שגרס רב: ודאי לרבי מאיר שינוי קונה, שהרי לדעת רבי מאיר כשהוכחשה הגזילה אינו משיבה כמות שהיא עכשיו, אפילו אם היו עבדים. וטעמו ודאי משום ששינוי קונה.

והכא בגזל פרה מעוברת וילדה ודאי טעמו של רבי מאיר שמשיב את השבח, מטעם קנסא הוא דקא קניס ליה את הגזלן.

אלא כי קא איבעי לן בדברי רבי מאיר - הכי איבעי לן:

האם לדעת רבי מאיר כי קא קניס את הגזלן רק כשהגזילה היתה ברשותו במזיד, אבל אם הגזילה היתה ברשותו בשוגג כגון שלקח מגזלן והשביחה ולא ידע שהיא גזולה לא קניס אותו באופן זה.

או דילמא שמא אפילו אם היתה אצלו הגזילה בשוגג והשביחה נמי קניס אותו להשיב את השבח לנגזל?

תא שמע: מנסה הגמרא לפשוט מברייתא דתניא: חמשה דברים, גובין אותם רק מן הנכסים המחוררין שהם בני חורין ברשות בעליהם, ולא מנכסים משועבדים שמכרו הבעלים לאחר שכבר נתחייב בדברים אלו. ואלו הן:

א. פירות, ושבח פירות, כגון אם גזל אדם שדה מחבירו, ומכרה לאחר, והשביחה הקונה שזיבלה וחרשה, ולאחר מכן הוציאה הנגזל מתחת יד הקונה עם השבח שהשביח בה ועם הפירות שבה, וחוזר עתה הקונה על המוכר שמכרה לו באחריות לגבות ממנו, הרי הוא גובה מן המוכר את הקרן מנכסים משועבדים, אבל את השבח והפירות גובה רק מנכסים בני חורין, לפי שאינם קצובין, ולא יכלו הקונים ליזהר לא לקנות מהמוכר נכסים כנגד השבח והפירות.

ב. והמקבל עליו בזמן הקידושין לזון בן אשתו ובת אשתו שהיו לה מנשואין קודמים, אף הם אינם גובים מנכסים משועבדים, לפי שאין המזונות קצובין, ולא נכתב בשטר.

ג. וגט חוב [שטר חוב] שאין כתוב בו אחריות, שלא כתוב בשטר כי הנכסים משועבדים לפרעון החוב.

ד. וכתובת אשה שאין כתוב בה בכתובה אחריות, שהנכסים משועבדים לפרעון הכתובה.

ומזה שכתוב בברייתא כי שטר שאין בו אחריות אינו גובה מנכסים משועבדים, מוכח כי אם לא נכתב תנאי של אחריות בשטר לשעבד את הנכסים לפרעון, אין אומרים שזו טעות סופר ששכח ולא כתב אחריות וכיון שזו טעות הרי זה כאילו נכתבה במפורש, אלא שטר שאין כתובה בו אחריות, אינו יכול לגבות מנכסים משועבדים.

מאן שמעת ליה דאמר מי הוא התנא ששמענו אותו שסובר כן, שתנאי של אחריות נכסים שלא נכתבה בשטר לאו טעות סופר הוא? רבי מאיר סובר כן בבא מציעא [יב ב], אם כן הוא התנא ששנה ברייתא זו.

וקתני בברייתא: גם פירות ושבח פירות.

שבח פירות היכי דמי?

כאן בגזילה קיימת וכאן בגזילה שאינה קיימת. ואם תאמר רועים מאי גזילה קיימת איכא. י"ל ברועה בהמת אחרים וגונב מהן גיזה וחלב. ומסתברא אפילו בשלו ובשגזל עמיר ליתן לפני בהמתו. והראב"ד ז"ל כתב והא דקאמר בגזילה קיימת או היא או חלופיה קאמר והיינו הרועים שאין הגזילה קיימת בידיהו בעין אלא שיש בידן חלופה.

כיון דאיכא פסידא דבירה שוויה רבנן כגזלה שאינה קיימת. ומיהו דמים מיהא משלם כיון שהיא קיימת ושתי תקנות היו בגזלה שאינה קיימת כלל אפילו דמים אינו משלם אבל בשגזלה קיימת מחזיר ואי איכא פסידא דבירה משלם דמים ואינו מחזיר בעינה מפני התקנה.

הגוזל את הרחל וגזזה וילדה משלם את גיזותיה ואת ולדותיה וכו'. בגוזל את הרחל ונטענה או נתעברה אצלו היא מתניתא דאי בשגזלה טעונה ומעוברת ליכא מאן דאמר שיהא לגזלן בגיזות והולודות דלכולי עלמא כשעת גזלה משלם, ותנן גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה עומדת לילד ודמי רחל עומדת ליגזז והא מתניתין כולי עלמא היא, ושנינו בפרק המפקיד (ב"מ מג, א) השולח יד בפקדון בית שמאי אומר ילקה בחסר וביתר בית הלל אומרים כשעת הוצאה מבית בעלים ואוקי פלוגתייהו בהאי פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בית שמאי כרבי מאיר דמלקינן ליה אפילו ביתר דהיינו גזלות וולדות שנטענה וגזזה ונתעברה וילדה ובית הלל כרבי יהודה דאמר כשעת הגזלה דהיינו חוזרת בעיניה, ועוד דבסמוך מוקמינן פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון בשבח שעל גבי גזלה כלומר שהשביח וילדה ביד הגזלן ועדיין היא על גבה וכדמייתא עלה סיפא דמתניתין דקתני פרה ונתעברה אצלו. והוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי בפירוש ר"ח ז"ל חלוף זה, וכן כתב גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת וולדותיה דברי רבי מאיר כו', ושמא הוא כטעות ידי סופר בגירסא. וכן נראה ממה שפירש ז"ל שכתב בפירוש הברייתא דרבי מאיר סבר מחזיר הכל רבי יהודה סבר הקרן בלבד רבי שמעון סבר הקרן חוזר והגזל והולדות חולקין עד כאן. והגיזות והולדות שהיו על גבה בשעת הוצאה מבית בעלים קרן הוא. אלא אם כן יפרש הוא ז"ל שאפילו הגיזה שהשביחה ונתגדלה וכן הולד שהיה קטן שלא הגיע זמן לידה ונגמר ביד גזלן קרי שנוי ובהא פליגי והוי ליה כגזל עגל ונעשה שור שה ונעשה איל. וגם זה אינו מחוור בעיני, דמדקתני ברישא דמתניתין גזל פרה מעוברת וילדה אצלו רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ורחל העומדת לגזוז משמע דאף על פי שאין עומדת לילד בשעת הגזלה ולא עומדת לגזוז משלם כאילו עומדת לילד וליגזז וגידול הגיזה והולד אינו נעשה שינוי שהגיזות והולדות טפילה הן לגוף הבהמה וכיון שגוף הבהמה לא נשתנה אף על פי שגוף הגזה והולד נשתנה אין זה קרי שנוי. כנ"ל. וגם הראב"ד ז"ל פירשה בגיזות וולדות שנתחדשו ובאו לאחר גזלה וטעמא דרבי מאיר כדאסיקנא משום קנסא.

למאי נפקא מינה להיכא דכחיש מכחש. כלומר כחש דלא הדר דהוי שינוי שאינו חוזר.

תא שמע לצבוע לו אדום וצבעו שחור וכו' ואי אמרת שנוי במקומו עומד דמי צמרו ושבחו בעי למיתבא ליה. מסתברא לי דהאי לישנא לאו דוקא דכל שאתה אומר שינוי במקומו עומד אינו משלם דמים אלא צמרו ושבחו הוא מחזיר בעיניה ואם השבח יתר על ההוצאעה נותן לו הוצאה כדברי רבי יהודה (שם במשנה) אלא לישנא בעלמא הוא דקאמר והכונה לומר דאפילו השבח הוה דבעל הבית ולא הוה פליג רבי מאיר עליה דרבי יהודה בהא. כנ"ל.

אלא שמע מינה קסבר רבי מאיר שנוי קונה והכא קנסא הוא דקא קניס. כלומר בגוזל את הרחל וגזזה ובצבע לא קניס משום דבשוגג הוא שאינו סבור שיקפיד בעל הבית [בכך וכדאסיקנא בסמוך, וטעמיה דר' יהודא [כצ"ל ור' יוחנן ט"ס הוא] אע"ג דס"ל שנוי קונה משום דקסבר דמשנה מדעת בעל הבית _ ש"מ] אינו נקרא גזלן שאין הצובע מתכוון לגזול וכששנה מצבע לצבע הוה ליה באותו צבע כיורד שלא ברשות וידו על התחתונה דרבי מאיר בלחוד הוא דאית ליה כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן כדמוכח בפרק השוכר את האומנין גבי להוליכה בהר והוליכה בבקעה.

קשיא לי, אכתי מנא ליה ממתניתין דלצבוע לו אדום דסבירא ליה לרבי מאיר שנוי קונה דלמא לעולם שינוי אינו קונה בעלמא והכא שאני משום דקסבר אומן קונה בשבח כלי דכל ששנה מדעת בעל הבית לא על דעת להשביח לבעל הבית צבעו אלא להשביח לעצמו. וי"ל דלא בעי לאוקמה בהכין משום דרבא אסיק לקמיה (לט, א) בפלוגתא דעשה לי שירים ונזמים דבין רבי מאיר וחכמים סבירא להו דאין אומן קונה בשבח כלי, ועוד י"ל דעל כרחין לאו משום דקונה בשבח כלי הוא מדקתני נותן לו דמי צמרו ואם איתא צמרו מבעי ליה והצבע נוטל בו כדי שבחו או שמא שמין לו ובעל הצמר מסלקו בדמים, ועוד דעל כרחין רבי מאיר סבירא ליה כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן וכדדייק לה בפרק השוכר את האומנין מדתניא רבי שמעון אומר משום רבי מאיר הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק לא יקח טלית מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית אלמא הנותן צמר לצבוע לו אדום וצבעו שחור גזלן הוא ומשום דשינוי קונה אמרה רבי מאיר.

חמשה גובין מן המחוררין. לאו דוקא חמשה דהא איכא מזון האשה והבנות (כדתניא) [כדתנן] בפרק הניזקין והתם נמי לאו דוקא חמשה דהא איכא מזון האשה והבנות מנכסים משועבדים שייר נמי מקבל לזון בן אשתו ובת אשתו וגט חוב וכתובת אשה שאין בהן אחריות נכסים ותנא הכא והוא הדין התם תנא התם והוא הדין הכא. והמקבל לזון בן אשתו ובת אשתו דקתני שאין גובין אלא מן המחוררין דוקא בשלא קנו מידו הא קנו מידו גובין אף מן המשועבדים, ודתניא מתו בנותיהן נזונות מנכסים בני חורין והיא נזונית מנכסים משועבדים, ואוקימנא בגיטין בריש פרק הניזקין (גיטין נא, א) ובכתובות בריש פרק הנושא את האשה (כתובות קב, ב) בשקנו מידו.

לא כגון שגזל שדה ומכרה לאחר והשביחה ואתי מריה קמא וקא טריף לה לארעא כו'. כלומר דהכא אי אפשר לאוקמי אלא בלוקח מגזלן מדקתני בה פירות דאילו בבעל חוב בעל חוב אינו גובה פירות וכדקאמר בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ יב, ב) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדין כו' מאי לאו בלוקח מגזלן לא בבעל חוב אי בבעל חוב מי אית ליה פירי והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירות לא.

המשנה השניה והכונה בה להשלים בה ביאור ענין החלק הראשון ולבאר בה גם כן ענין החלק השני ואמר על זה גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה הראויה לילד ורחל העומדת לגזוז פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזלה זה הכלל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה גזל פרה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה ר' מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך גזל מטבע ונסדק פירות והרקיבו יין והחמיץ משלם כשעת הגזלה מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח בהמה ונעבדה בה עברה או שנפסלה מעל גבי המזבח או שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך אמר הר"ם אמרו זה הכלל למד כי מי שגנב בהמה קטנה וגדלה אצלו קנאה בשנוי ואם שחטה או מכרה אחר שגדלה שלו הוא זובח שלו הוא מוכר ואינו חייב בתשלומי ארבעה וחמשה כשהרקיבו קצת הפירות אומרין לו הרי שלך לפניך ואם הרקיבו כלם משלם כשעת הגזלה ומטבע נפסל הוא שלא יעבור באותה מדינה אבל הוא עובר במדינה אחרת והלכה כר' מאיר:

אמר המאירי גזל פרה מעוברת וילדה ברשות הגזלן או רחל טעונה וגזזה שהרי הפרה והרחל לא נשתנו אלא שהולדות והצמר נתחדש בהם חדוש ונשתנו ומעתה מחזיר הפרה והרחל ומה נעשה בולדות ובצמר אם תאמר שישלם את דמיהם כמה ששוים עכשו הרי הפסדת את הגזלן לשלם יתר ממה שלא גזל שכשאתה מחשב פרה מעוברת אין ערך שלה עולה כל כך כמו שעולה ערך פרה וולדות אחר שילדה וכן רחל טעונה אינה נמכרת על הערך שתמכר אחר שתגזז רחל לזה וצמר לזה ואפילו גזזה בו ביום שגזלה שלא נוסף בשיעור הצמר וכן אפילו ילדה הפרה ביום שגזלה מעתה שמין דמי פרה מעוברת ואחר כך שמין כמה שוה אחר שילדה ומשלם לו הפחת בדמים והולדות שלו ר"ל של גזלן ואף בלא יאוש ששנוי זה שנוי גדול הוא וקונה בלא יאוש כשנוי מעשה וכן בצמר וגדולי המחברים פרשוה דוקא לאחר יאוש ואם הפרה או הרחל אינה בעין משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז:

גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה וכן רחל ונטענה אצלו וגזזה הרי זה שנוי אף אצל הפרה והרחל ואינו חייב להחזיר אלא דמי פרה שאינה מעוברת ורחל שאינה טעונה כשעת הגזלה ואף בלא יאוש והוא הדין אע"פ שלא ילדה ולא נגזזה וכן יתבאר בגמרא וגדולי המחברים כתבו בזו דוקא בשנתיאשו הבעלים וכן כתבו שאף לאחר יאוש אם גזזה וילדה גזה וולדות לגזלן ובהמה לבעלים ואם לא נגזזה ולא ילדה מחזיר הבהמה עצמה ונוטל השבח מן הנגזל וכן פרשו רוב מפרשים ואע"פ שאמרו בכאן משלם כשעת הגזלה אין משלם כשעת הגזלה האמור כאן כאותו האמור בצמר ועצים שעשאן בגד וכלים אלא שמחזיר הפרה ונוטל ממנו שבח:

דבר זה שפרשו גדולי המחברים משנתנו באחר יאוש לא מפני ששנוי מעשה צריך ליאוש אלא שאין זה אצלם שנוי מעשה גמור ורוב מפרשים דנין משנתנו בשנוי מעשה ואין צריך ליאוש וקצת חכמים נוטים לומר שאף שנוי מעשה צריך יאוש ממה שאמרו בפרק מרובה ס"ו ב' בענין עוצבא ששנוי השם כשנוי מעשה וצריך יאוש כמו שבארנו שם ומכל מקום אין דבריהם כלום ששנוי השם אינו כשנוי מעשה ואינו קונה אלא ביאוש:

זה הכלל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה ר"ל כשנשתנו בגופן הא אם לא נשתנו אלא ביוקר וזול אין הדין כן וכבר בארנו בפרק מרובה שאם נתיקרה הגזלה בלא שנוי אחר חוזרת בעינה ואם הפסידה עכשו בידים משלם כשווי של עכשו ששעת ההפסד היא שעת הגזלה ואם נפסדה מאליה משלם כשעת הגזלה ואם הגזלה בלא כחש הקבוע חוזרת בעין ופטור בכך הואיל ולא הכחישה הוא ואם כחש הקבוע ר"ל שאינו חוזר משלם כשעת הגזלה כמו שבארנו למעלה:

גזל בהמה והזקינה הרי זה שנוי ומשלם כשעת הגזלה שהרי זקנה אינה חוזרת וכן הדין בכחש הקבוע כמו שבארנו:

עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה ר' מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך מפני שהעבדים הוקשו לקרקעות בכל דבר שהוא מן התורה כמו שבארנו בבתרא פרק נוחלין והשבת אבדה מן התורה היא והרי הם אצלו כקרקעות ואינם נגזלין להיות נקנים לגזלן שברשות בעלים הם כדין קרקעות והלכה כדבריו ויש חולקין בזו ואין דבריהם נראין:

גזל מטבע ונסדק פירות והרקיבו יין והחמיץ הואיל ונשתנה הדבר בגופו הרי זה שנוי ומשלם כשעת הגזלה ומ"מ בענין הרקיבו פרשו בגמ' דוקא בשהרקיבו כלם אבל הרקיבו מקצתם אומר לו הרי שלך לפניך וכן אם גזל מטבע ונפסל וכן תרומה ונטמאת וכן חמץ והגיע זמן אסורו וכן בהמה ונעבדה בה עברה כגון שהשתחוה לה או שהקצה לעבודה זרה או שנפסלה מעל המזבח בנגיחה ר"ל שהמית את האדם על פי הבעלים או בדוקין שבעין שאינו דבר הניכר או שהיתה יוצאה לסקל כגון שהמיתה את האדם על פי עדים אומר לו הרי שלך לפניך:

זהו באור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום יתבאר למטה בכדי הצורך בע"ה:

מי שגזל אע"פ שאינו מתכוין לכך כגון שהיה סבור שהיא שלו או שלקח מגזלן ואינו יודע שגזל ונשתנית בידו או הושבחה או הוכחשה בכלם דינו כגזלן גמור שמ"מ גזלן הוא והרי במזיד אין אנו דנין בו כלום מטעם קנס עד שנאמר שבשוגג אין ראוי לקנוס אלא כל מה שדנין בו מדין גמור אנו דנין בו שהרי נתן צמר לצבע לצבוע וקלקל או שנה אין זה מזיד ואעפ"כ אנו דנין אותו כגזלן:

במסכת גיטין אמרו שאין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים אלא מבני חורין ובאור הדברים בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי וחזר שמעון וטרפה מלוי והרי ששמעון גובה הקרקע עם הפירות ולא סוף דבר הפירות הנמצאים שם אלא אף הפירות שאכל וכן גובה קרקע עם השבח שהושבח הקרקע בידו אלא שאם הושבח על ידי הוצאה משלם לו הוצאתו אם השבח יתר הא אם היתה הוצאה יתרה אינו נותן אלא שיעור שבח ומ"מ בשהשבח יתר לוקחו עם הפירות ועם השבח אלא שמשלם הוצאה ונמצא הלוקח מפסיד גוף הקרקע והפירות והשבח היתר על ההוצאה וחוזר לוקח ותובע את המוכר לדין על כלם הרי זה הלוקח גובה הקרן אף ממשועבדין של גזלן והם הנכסים שמכר אחר כן הואיל ואין לו בני חורין שזה כמלוה בשטר הוא שאחריותו עליו בשטר המכר כמו שיתבאר במקומו אבל פירות ושבח אינו נוטל אלא מבני חורין ופירות ושבח קרקעות שהזכרנו הם הם הנזכרים בכאן בלשון פירות ושבח פירות ובבבא מציעא יתבאר שאם הכיר בה שהיא גזולה אינו גובה לא הפירות ולא השבח כלל מן הגזלן ואפילו היה סבור שקרקע נגזלת ונקנית ביד גזלן ואע"פ שממה שאמרו בכאן בתלמיד חבר דידע יראה שאף הכיר שהיא גזולה גובה השבח עד שהקשו רבים ממנה על זו שבבבא מציעא אין הדבר כן וכבר טרחו רבים בפירוק הקושיא ולא עלו בידם כהוגן ונדחית זו מפני חברתה הא בשלא הכיר גובה על הדרך שכתבנו:

דבר זה יש מפרשים אותו אף בבעל חוב כגון שבא בעל חוב של מוכר וטרף השדה עם השבח והפירות ואע"פ שאמרו שאין בעל חוב גובה את הפירות אלא השבח שאם הושבח מאליו גובה את כלו ואם ע"י הוצאה גובה את חציו כמו שיתבאר במקומו דוקא פירות התלושים וכל שכן את שנאכלו הא פירות הנמצאים בקרקע נוטלן בעל חוב והרי שהלוקח חוזר ותובע למוכר גוף קרקע ופירות ושבח אם כלו אם חציו ואמר שאינו גובה פירות ושבח אלא מבני חורין וכבר הקשו בביאורה והרי אתה צריך לפרש בשמכר הלוה שדות אחרים אחר שמכר את זה שהוא טורף עכשו ואם כן מעקרו היאך בעל חוב טורף ויאמר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו ותרצוה באפותיקי מפורש או שלא כתב לו דאקנה ובשעת הלואה לא היה לו אלא קרקע זה אלא שתירוץ זה האחרון אינו עולה לענין שבח כמו שיתבאר בפרק שנים אוחזין וסוגיא זו מוכחת לפרשה בנגזל ובפרק מי שמת יראה לפרשה בבעל חוב ובפרק שנים אוחזין יראה לפרש שבח קרקעות בבעל חוב ופירות בנגזל ומ"מ הדין בשניהם כמו שכתבנו:

הנושא את האשה וקבל עליו בשעת קדושין שיזון את בנה או את בתה אע"פ שאין שם קנין ולא שטר חייב לזונה כל זמן שקבל עליו כמו שיתבאר במקומו ואם סירב בכך הרי מזונותיו נגבין בבית דין ומ"מ אין מוציאין לכך אלא מבני חורין ואם קנו מידו גובין אף מן המשועבדין:

שטר חוב שלא נכתב בו בפירוש אחריות נכסים מן הסתם טעות סופר הוא והרי כל נכסיו אחראין וערבאין לחוב זה אע"פ שלא נכתב בו אחריות וטורף מן המשועבדין וכן בכתבת אשה עד שיכתוב בפירוש שאינו מקבל עליו אחריות:

זה שאמרנו במשנה בגזל בהמה שאינה טעונה ונתעברה ולא ילדה שנמצא עדיין השבח עליה הוא הנקרא בכאן שבח שעל גבי גזלה וכבר בארנו שהוא של גזלן ומשלם דמי בהמה שאינה טעונה ובהמה וולדותיה של גזלן ואין הנגזל נוטל חלק בהם כלל אפילו למחצה לשליש ולרביע כמנהג שאר השומרים שנוטלין המשביחים חלק בשבח מחצה או שליש או רביע כמנהג המדינה גדולי המפרשים נוטים לפסוק שיהא לנגזל חלק בשבח שעל גבי גזלה למחצה לשליש ולרביע כמנהג המדינה וראייתם ממה שנתחדשה בגמרא שאלה ומשא ומתן על דעת זה ומ"מ בבבא מציעא בפרק המפקיד יראה שאף בית שמאי ובית הלל נחלקו בענין זה ושדעת בית הלל לומר שכלו של גזלן וכן מה שאמרו בכאן בגזל והשביח ומכר שיראה לפרשו בכל מה שהשביח:

אלו שפוסקים שהנגזל נוטל חלק בשבח שעל הגזלה מודים הם שאינו נוטלו בגוף הבהמה אלא שמין אותו השבח ופורעו הגזלן לנגזל בדמים ויש חולקין בזו לפסוק שהוא שותף בגוף הבהמה לפי חלקו:

כבר ידעת שהבכור נוטל פי שנים ומ"מ שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת האב אם מחמת הוצאה או טורח שלהם הושבח אין הבכור נוטל בו פי שנים אלא שמין שבח של חלק בכורה ונותן הבכור לפשוט החצי וחלק זה שהוא מחזיר לו אינו צריך להחזירו בגוף הקרקע אלא מסלקו בדמים:

בעל חוב הבא ליפרע מן היתומים אינו גובה בשבח שהשביחו היתומים כלום אלא אם כן שבחו מאליהן ושבח זה שמין אותו ופורעו הטורף בדמים:

כאן בגזלה קיימת וכו'. ואם תאמר רועים מאי גזלה קיימת איכא. יש לומר ברועה בהמות אחרים וגונב מהן גיזה וחלב ומסתברא אפילו בשלו ובשגזל עמיר ליתן לבהמתו. והראב"ד ז"ל פירש דהא דקאמר בגזלה קיימת או היא או חילופיה קאמר והיינו הרועים שאין גזלה קיימת בידן בעינה אלא שיש בידן חילופה. הרשב"א ז"ל.
וכן כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל גדולי המפרשים כתבו שזה שאמרו גזלה קיימת הוא הדין אם יש בידו דבר מחמת הגזלה או שנשתרש ממנה בדבר שעדיין הנאתה קיימת אף על פי שאין בידו גזלה עצמה שהרי רועין אין גזלה קיימת ומכל מקום הואיל ויש שם דבר מחמת הגזלה הרי היא כגזלה קיימת. ע"כ.
וכתב הר"מ ז"ל בפריטיו וז"ל ואוקמה רב נחמן כשהגזלה קיימת אבל אין גזלה קיימת מחזירין למכירין ואין מקבלין מהן ושאין מכירין מחזירין לשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ואין מקבלין מהן. וסלקא שמעתא בהכי דהא דאמרי הגזלנין ומלוי ריבית אין מקבלין מהן דוקא בשאין גזלה קיימת דכיון דבעיא אהדורי מדידיה ממנע ולא עביד תשובה ואמטו להכי עבדי ליה רבנן תקנתא אבל גזלה קיימת דלא צריך לאהדורי מדיליה לא עבדי ליה רבנן תקנתא הילכך מקבלין מהן. ולא תימא הני מילי היכא דלא אישתנאי גזלה אבל היכא דאישתנאי גזלה קנייה וכמאן דליתא לגזלה דמי אלא אף על גב דקנייה בשינוי מחייב לשלומי דמים ומקבלינן מיניה דכי עבוד רבנן האי תקנתא לא משום דקני ליה גזלן לגזלה הוא דאף על גב דקני לה נמי הא מחייב לשלומי דמי ולא נימא משום דלא לישלם כלום מדידיה הוא אלא משום ההיא דאמרינן קשה גזל הנאכל דאפילו צדיק גמור אין יכול להשיבו דכיון דליתא לגזלה גביה כל מאי דאהדר כמאן דמהדר ליה מדנפשיה קא חשיב ליה אבל היכא דאית לגזלה גביה אף על גב דאישתנאי לא תקינו ליה רבנן מאי טעמא דאי קשי ליה לשלומי דמי מדיליה ליהדרה לגזלה בעינא וכיון דניחא ליה בגזלה דינא הוא לקבולי מיניה דמים. דיקא נמי דקאמרינן כאן בשגזלה קיימת וכאן בשאין גזלה קיימת ולא קאמרינן הא דאיתא לגזלה בעינה הא דליתא לגזלה בעינה שמע מינה. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל אבדה הגזלה או נשרפה או כל שאין הגזלה קיימת מכל מקום דבר תורה חייב להחזיר את דמיה וכן הדין אף מדברי סופרים אלא שכל שאין גזלה קיימת ובא הגזלן להחזיר את דמיה שלא מחמת תביעת הנגזל מדת חסידות שלא לקבל מהן אלא יאמר לו שאחר שאינה בעולם אינו רוצה בתשלומיה והרי הוא מוחל כדי להדריך את הרשעים בתשובה ואם קבלו שלא בהפצר אין רוח חכמים נוחה הימנו. וכן הדין במלוי בריבית שהחזירו שאין מקבלין בלא סירוב מהם אלא אם כן היה דבר המסוים. היתה הגזלה קיימת שאמרו עליה שחייב להחזיר ומקבלם מהם בלא שום סירוב לא סוף דבר בגזלן עצמו אלא אף מיורשיו וכן בריבית. מעתה הניח להן אביהן מעות של ריבית אף על פי שהן יודעין שהן של ריבית אין חייבין להחזיר הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסוים חייבין להחזיר שלא עשו תקנה אלא אגזלה שאינה קיימת. וגדולי המחברים פסקו בריבית שאף דבר המסוים אין חייבין להחזיר אלא מפני כבוד אביהן ודוקא בשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת אבל אם לא עשה תשובה אין חוששין לכבודו ואפילו דבר המסוים אין מחזירין ומכל מקום מלוי בריבית עצמן מחזירין לצאת ידי שמים אלא שאין מקבלין מהן אלא אחר הפצר. ע"כ.

כיון דאיכא פסידא דבירה שויוה רבנן וכו'. בגזלה שאינה קיימת כלל אפילו דמים אינו משלם אבל בגזלה קיימת מיהא משלם כיון שהיא קיימת ושתי תקנות היו דבגזלה שאינה קיימת כלל אפילו דמים אינו משלם אבל בשגזלה קיימת מחזיר ואי איכא פסידא דבירה משלם דמים ואינו מחזיר בעינה מפני התקנה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפריטיו הא דתנן על המריש הגזול שבנאו וכו'. ואסיקנא דמשום פסידא דבירה שויוה רבנן כמאן דליתא לאו למימרא דלא שרי ליה לנגזל לקבולי מיניה דמים דהא שיטול דמיו קתני ובשלמא גבי הנך מתניאתא דתנא בהו מחזירין דמיירי בחיובא דגזלן יכולת למימר מחזירין ואין מקבלין מהן אכל הכא דמיירי בחיובא דנגזל גופיה דקתני שיטול דמיו מאי אית לך למימר אלא על כרחך מותר לקבל דמים הימנו דכי עבדו ליה רבנן תקנתא לגזלן לשלומי דמים משום פסידא דבירה אכל למפטריה לגמרי לא דהא איתא לגזלה קיימת. והא דמקשינן מינה לרב נחמן דאמר גזלה קיימת מקבלין מהן לאו למימרא דמשמע ממתניתין דאפילו גזלה קיימת אין מקבלין מהן דהא ודאי איפכא שמעינן ממתניתין דהא בהדיא קתני שיטול דמיו וכי תימא הכי קא דייק מינה כיון דתקינו רבנן מעיקרא דלשקול דמים הוי ליה כמי שאין גזלה קיימת והשתא נמי דתקינו להו לגזלנים בשאין גזלה קיימת דלא ליקביל מינייהו גבי מריש נמי דלא ליקבל מינייהו לא סלקא דעתך דאם כן הויא לה תקנתא לתקנתא ואנן קיימא לן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אלא כי קא מקשינן הכא משום דמשמע לטעמיה דרב נחמן דכל היכא דגזלה קיימת בעיא למיהדר בעינה ולא חיישינן לתקנת השבים ואמטו להכי קא מקשינן עליה ממריש דתקינו רבנן דלישקול דמי ופריק שאני התם דאיכא פסידא טובא. ע"כ.

חו"מ שנ"ד מתניתין גזל פרה מעוברת וילדה וכו'. אשתכח דנשבחה ברשות גזלן הרבה דיותר שוים הולדות כשיצאו לאויר העולם מששוין העוברים במעי פרה אף על פי שהפרה שוה יותר כשהיא מעוברת ממה שתשוה לאחר לידה כדאמרינן בפרק פרה פשיטא פרה דחד וולדה דחד פטמא לבעל הפרה נפחא מאי והלכתא דחולקין שמע מינה שיותר משובחת היא קודם שתלד מלאחר שתלד אפילו הכי אינו שקול אותו גרעון שבח של פרה כנגד שבח שנוסף בולד ואינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד שהיתה שוה חמשים זוז והעודף ששוה עכשיו הולד יותר שלו הוא דקננהו בשינוי ואינו מחזיר אלא הפרה לבדה ולא הולדות דהא איתעביד בהו שינוי ואינו מחזיר אלא דמי העוברים כמו שהיו שוים בשעת הגזלה. וכן רחל שטענה מגיזה וגזזה לאחר חודש או אפילו באותו יום עצמו שלא גדל הצמר כלום אפילו הכי נוסף בצמר שבח שיותר שוה הצמר משנגזז ממה שהיה שוה מקודם לכן משום הכי אם הרחל היא בעין מחזיר הרחל עצמה ודמי הצמר כפי שהיתה שוה בשעת הגזלה ואם אינה בעין משלם דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז. ה"ר יהונתן ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל גזל פרה מעוברת וילדה ברשות הגזלן או רחל טעונה וגזזה שהרי הפרה והרחל לא נשתנו אלא שהולדות והצמר נתחדש בהן חידוש ונשתנו ומעתה מחזיר הפרה והרחל ומה נעשה בולדות ובצמר אם תאמר שישלם את דמיהם כמה ששוין עכשיו הרי הפסדת את הגזלן לשלם יותר ממה שגזל שכשאתה מחשב פרה מעוברת אין ערך שלה עולה כל כך כמו שעולה ערך פרה וולדות שלה אחר שילדה וכן רחל טעונה אינה נמכרת על הערך שתמכר אחר שתגזז רחל לזה וצמר לזה ואפילו גזזה בו ביום שגזל שלא נוסף בשיעור הצמר וכן אפילו ילדה הפרה ביום שגזלה מעתה שמין דמי פרה מעוברת ואחר כך שמין כמה שוה אחר שילדה ומשלם לו הפחת בדמים והולדות שלו רצה לומר של גזלן ואף בלא יאוש ששינוי זה שינוי גדול הוא וקונה בלא יאוש בשינוי מעשה וכן בצמר. וגדולי המחברים פירשוה דוקא לאחר יאוש ואם הפרה או הרחל אינה בעין משלם דמי פרה העומדת לילד וכו'. ע"כ.
וזה לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל גזל פרה מעוברת וילדה אצלו משלם דמי פרה מעוברת ואי איתא לפרה שקיל לה ומשלם דמיה מאי דהויא שויא טפי בשעת גזלה. ע"כ. והרא"ש ז"ל חולק עיין בפסקיו.
גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה וכן רחל גזוזה ונטענה אצלו וגזזה הרי זה שינוי אף אצל הפרה והרחל ואינו חייב להחזיר אלא דמי פרה שאינה מעוברת ורחל שאינה טעונה כשעת הגזלה ואף בלא יאוש והוא הדין אף על פי שלא ילדה ולא נגזזה וכן יתבאר בגמרא. וגדולי המחברים כתבו בזו דוקא כשנתיאשו הבעלים וכן כתבו שאף לאחר יאוש אם גזזה וילדה גיזה וולדות לגזלן ובהמה לבעליה ואם לא נגזזה ולא ילדה מחזיר הבהמה עצמה ונוטל השבח מן הנגזל וכן פירשו רוב מפרשים. ואף על פי שאמרו בכאן משלם כשעת הגזלה אין משלם כשעת הגזלה האמור כאן כאותו האמור בצמר ועצים שעשאן בגד וכלים אלא מחזיר הפרה ונוטל ממנו שבח. דבר זה שפירשו גדולי המחברים משנתנו באחר יאוש לא מפני ששינוי מעשה צריך ליאוש אלא שאין זה אצלם שינוי מעשה גמור. ורוב מפרשים דנים משנתנו בשינוי מעשה ואין צריך ליאוש וקצת חכמים נוטים לומר שאף שינוי מעשה צריך יאוש ממה שאמרו בפרק מרובה בענין הצבע ששינוי השם כשינוי מעשה וצריך יאוש כמו שביארנו לשם ומכל מקום אין דבריהם כלום ששינוי השם אינו כשינוי מעשה ואינו קונה אלא ביאוש. הרב המאירי ז"ל.

גמרא הגוזל את הרחל וגזזה וילדה משלם גיזותיה וכו'. בגוזל את הרחל ונטענה או נתעברה אצלו היא מתניתא דאי בשגזלה טעונה ומעוברת ליכא מאן דאמר שיהא לגזלן חלק בגיזות והולדות דלכולי עלמא כשעת הגזלה משלם ותנן גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה עומדת לילד ודמי רחל עומדת ליגזז והא דמתניתין כולי עלמא היא. וכמו ששנינו בפרק המפקיד השולח יד בפקדון בית שמאי אומרים ילקה בחסר וביתר ובית הלל אומרים כשעת הוצאה ופירש בגמרא כשעת הוצאה מבית בעלים ואוקימנא פלוגתייהו בהאי פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בית שמאי כרבי מאיר דמלקינן ליה אפילו ביתר דהיינו גיזות וולדות שנטענה וגזזה ונתעברה וילדה ובית הלל כרבי יהודה דאמר כשעת גזלה דהיינו חוזרת בעינה. ועוד דבסמוך מוקמינן פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון בשבח שעל גבי גזלה כלומר שהשביחה ביד הגזלן ועדיין הוא על גבה וכדמייתי עלה בסיפא דמתניתין דקתני פרה ונתעברה אצלו. והוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי בפירושי הר"ח ז"ל חילוף זה וכן כתב גזל פרה מעוברת וילדה אצלו טעונה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי רבי מאיר וכו' ושמא הוא בטעות ידי סופר בגירסא. וכן נראה תימה בפירושו וזה לשונו שכתב בפירוש הברייתא רבי מאיר סבר מחזיר הכל רבי יוחנן סבר הקרן בלבד רבי שמעון סבר הקרן חוזר והגיזות והולדות חולקין. עד כאן. והגיזות והולדות שהיו על גבה בשעת הוצאת בעלים קרן הוא אלא אם כן יפרש הוא ז"ל שאפילו הגיזה שהשביחה ונתגדלה וכן הולד שהיה קטן שלא הגיע זמן לידה ונגמר ביד גזלן קרי שינוי ובהא פליגי והוה ליה כגזל עגל ונעשה שור ושה ונעשה איל. וגם זה אינו מחוור בעיני דמדקתני ברישא דמתניתין גזל פרה מעוברת וילדה אצלו רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ורחל העומדת ליגזז משמע דאף על פי שאין עומדת לילד בשעת גזלה ולא עומדת ליגזז משלם כאלו עומדת לילד וליגזז וגודל הגיזה והולד אינו נעשה שינוי שהגיזות והולדות טפלה הן לגוף הבהמה וכיון שלא נשתנה גוף הבהמה אף על פי שגוף הגיזה והולד נשתנה אין זה קרוי שינוי. כן נראה לי. וגם הראב"ד ז"ל פירשה בגיזות וולדות שנתחדשו לאחר גזלה וטעמא דרבי מאיר כדאסיקנא משום קנסא. הרשב"א ז"ל.

חו"מ ש"ו למאי נפקא מינה להיכא דכחשא מכחש כלומר כחש דלא הדר דהוי שינוי שאינו חוזר. תא שמע לצבוע לו אדום וכו' דמי צמרו ושבחו בעי למיתב ליה מסתברא לי דהאי לישנא לאו דוקא דכל שאתה אומר שינוי במקומו עומד אינו משלם דמים אלא צמרו ושבחו הוא שחוזר בעינו ואם השבח יותר על ההוצאה נותן לו היציאה כדברי רבי יוחנן אלא לישנא בעלמא הוא דקאמר והכוונה לומר דאפילו השבח הוי דבעל הבית ולא הוי פליג רבי מאיר עליה דרבי יוחנן בהא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

דמי צמרו ושבחו לא. כגון שהיה הצמר יפה דינר ונתן לו מעה בשכרו לצבוע לו אדום וצבעו שחור ועכשיו שוה דינר ושתי מעות דאותה מעה היתירה על שכרו דהיינו שבחו וקאמר רבי מאיר דאינו נותן לו אלא דמי צמרו בלבד ואי סלקא דעתך סבר רבי מאיר שינוי במקומו עומד דמי צמרו ושבחו בעי למיתב ליה דכי קא שבח ברשותיה דמרא שבח אלא לאו וכו'. גאון ז"ל.

אלא לאו שמע מינה קסבר רבי מאיר שינוי קונה והכא קנסא הוא דקא קניס. כלומר בהגוזל את הרחל וגזזה ובצבע לא קני משום דבשוגג הוא שאינו סבור שיקפיד בעל הבית בכך וכדאסיקנא בסמוך וטעמיה דרבי יוחנן אף על גב דסבירא ליה דשינוי קונה משום דקסבר דמשנה מדעת בעל הבית אינו נקרא גזלן שאין הצבע מתכוון לגזול וכששנה מצבע לצבע הוי ליה באותו צבע כיורד שלא ברשות וידו על התחתונה דרבי מאיר בלחוד הוא דאית ליה כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן כדמוכח בפרק האומנין בגמרא להוליכה בהר והוליכה בבקעה. קשיא לי אכתי מנא ליה ממתניתין דלצבוע לו אדום דסבירא ליה לרבי מאיר שינוי קונה דילמא לעולם אינו קונה בעלמא והכא שאני משום דקסבר אומן קני בשבח כלי דכל ששנה מדעת בעלים לא על דעת להשביח לבעל הבית צבעו אלא להשביח לעצמו. ויש לומר דלא בעי לאוקמה בהכי משום דאסיק לקמן רבא בפלוגתא דעשה לי שירים ונזמים דבין רבי מאיר ובין חכמים סבירא להו דאין אומן קונה בשבח כלי. עוד יש לומר דעל כרחך לאו משום דאומן קונה בשבח כלי הוא מדקתני נותן לו דמי צמרו ואי איתא צמרו מיבעי ליה והצבע נוטל בו כדי שבחו. או שמא שמין לו ובעל הצמר מסלקו בדמים. ועוד דעל כרחך רבי מאיר סבירא ליה כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן וכדדייק לה בפרק האומנין מדתניא רבי שמעון אומר משום רבי מאיר הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק לא יקח לו טלית מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית אלמא הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור גזלן הוא ומשום דשינוי קונה אמרה רבי מאיר. הרשב"א ז"ל.

או דילמא בשוגנ נמי קנייה כגון הני דאמרינן לקמן. אי נמי כגון שהורישה לבנו וגזזה וילדה דבנו ודאי לאו מזיד הוא דלא הוה ידע. הראב"ד ז"ל.

שבח פירות היכי דמי כגון שגזל מחברו שדה וכו'. דבר זה יש מפרשים אותו אף בבעל חוב כגון שבא בעל חוב של מוכר וטרף השדה עם השבח והפירות ואף על פי שאמרו שאין בעל חוב גובה את הפירות אלא השבח שאם הושבח מאליו גובה את כולו ואם על ידי הוצאה גובה את חציו כמו שיתבאר במקומו דוקא פירות התלושין וכל שכן את שנאכלו הא פירות הנמצאים בקרקע נוטלן בעל חוב והרי שלוקח חוזר ותובע למוכר גוף קרקע ופירות ושבח אם כולו אם חציו ואמר שאינו גובה פירות ושבח אלא מבני חורין. וכבר הקשו בביאורה והרי אתה צריך לפרש בשמכר הלוה שדות אחרים אחר שמכר את זה שהוא טורף עכשיו ואם כן מעיקרו האיך בעל חוב טורף ויאמר לו הנחתים לך מקום לגבות ממנו. ותירצו באפותיקי מפורש או שלא כתב לו דאיקני ובשעת הלואה לא היה לו אלא קרקע זה. אלא שתירוץ זה האחרון אינו עולה לענין שבח כמו שיתבאר בפרק שנים אוחזין וסוגיא זו מוכחת לפרשה בנגזל ובפרק מי שמת יראה לפרש בבעל חוב ובפרק שנים אוחזין יראה לפרש שבח קרקעות בבעל חוב ופירות בנגזל. ומכל מקום הדין בשניהם כמו שכתבנו. הרב המאירי ז"ל.

בד"ה משלם דמי פרה העומדת לילד וכל שבח שמשעת גזילה עד שתלד לגזלן עכ"ל כ"כ גם הרא"ש ועיין באורך שם בפסקיו:

גמרא ת"ר הגוזל רחל וגזזה פרה וילדה כצ"ל ונ"ב כך נ"ל והרי"ף גורס או ילדה:

שם ותני גזל בהמה והזקינה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה רואים אותה ומשלם דמים כשעת הגזילה כו' כצ"ל:

גמרא מאי אבנט דמי אבנט. ר"ל דתהא נצרך למכור האבנט ולשלם דמים להנגזלים כדאמר שמואל לעיל דאין שמין לגזלן וכפרש"י והתוס' (לעיל יא) ומשמע דאפי' ל"ל זוזי ע"ש בנ"י ולפי' התוס' (דב"מ צו ב) ד"ה זיל צריך לפרש דמי אבנט ר"ל האבנט בשומת דמיו בדמי שויו ולאפוקי מהמקשה דהאבנט עצמו היה גזול היה מחזירו כמו שהוא:

בפירש"י בד"ה משום פסידא דבירה כו' ומיהו דמי בעי אהדורי עכ"ל. ואף ע"ג דבלא"ה לא קשה ממאי דקתני גבי מריש שנוטל דמיו דהא מתני' דמריש קודם תקנתא דר' הוי טובא אלא דרש"י כתב כן לקושטא דמלתא דאף לאחר תקנתא דר' לא זזה תקנת מריש ממקומה לענין שנותן דמיו וכדאשכחן באמת גבי כשורי דמטללת' דאיירי בימי אמוראי ועבדי בה תקנת מריש ואף למ"ש התוס' דתקנתא דר' ליתא אלא בגזלן קבוע או כשעשה תשובה מעצמו אפ"ה נ"מ דאפילו איכא כל הני אפי' הכי חייב ליתן דמי מריש לפי' רש"י כיון דגזילה קיימת וק"ל:

בד"ה גזלה חוזרת בעיניה כמות שהיא עכשיו כו' והדר משלם דמי גיזות ועובר עכ"ל. ויש להקשות דה"ל לפרש בקיצור שמשלם הכל כשעת הגזילה ודוחק לומר שכוונתו שא"צ לשלם דמי הנפח כשהיתה מעוברת ודקדוק זה קשה אלישנא דברייתא גופא וכן קשה נמי במתני' כמו שהקשה בעל תוי"ט דלפי' רש"י דגוף הפרה אינו קונה בשינוי הלידה והגיזה אלא הולד וגיזה גופא קונה הגזלן מיד משעת הגזילה כמ"ש התוספ' כאן א"כ אמאי נקט דמי פרה העומדת לילד הוה ליה למיתני משלם כשעת הגזילה כמו באינך בבי דמתני' ונ"ל ליישב דנפ"מ להיכא דהוכחשה גוף הפרה עכשיו משעת הגזילה וסד"א דאף על גב דבכחשה בעלמא קי"ל בפשיטות דא"ל הרי שלך לפניך כדאיפסיק הלכתא לעיל כרשב"א י"ל דהיינו משום דמשלם תשלומים מעליא כשעת השבה אבל הכא שאינו מחזיר הגיזות וולדות אלא כשעת הגזילה ה"א דלגמרי יש לו לשלם כשעת הגזילה שהיתה שמינה אבל תרי קולי לא נקיל ביה בגזלן קמ"ל דלא אמרינן הכי אלא גוף הפרה חוזרת בעיניה כמו שהיא עכשיו וגיזה וולדות משלם כדמעיקרא כנ"ל ודו"ק:

בד"ה קנסא קניס כו' ונ"מ להיכא דלא השביחה אלא כיחשה עכ"ל. האי כיחשה איירי בהכחשה דלא הדרא דאי בכחש החוזר ע"י פיטום אפי' למ"ד שינוי לאו במקומו עומד אפ"ה א"ל הרי שלך לפניך דאיפסקא הלכתא כרשב"א וכדאסקינן לעיל אליבא דרבא דבכחש החוזר איירי אבל שינוי בעלמא קונה והכי קי"ל אע"כ דבהכחשה דלא הדרא איירי וק"ל. ומ"ש רש"י היכא דלא השביחה כוונתו נראה דאי השביחה בגיזות וולדות וכחשה נמי בגוף הפרה אפי' אי סובר ר"מ דשינוי קונה ומשלם הפחת לא שייך תו למימר שישלם ג"כ הגיזה וולדות משום קנסא דלא שייך למיקנסי' שאין זה חוטא נשכר אלא מפסיד ותרי חומרי לא מחמירנן ביה אע"כ הא דקאמר ונ"מ להיכא דכחשה היינו כשלא השביחה כלל בגיזה כנ"ל:

בפירש"י בד"ה בשוגג כגון לוקח כו' ולא ידע שהיא גזולה עכ"ל. הא דלא ניחא ליה לפרש אף בדידע שהיא גזולה ובלוקח עם הארץ כדאמרינן לקמן בגמ' משום דהתם איירי בגזילת קרקע שייך שפיר לחלק בין לוקח ע"ה דלא ידע דקרקע אינה נגזלת אבל הכא בעיקר האיבעיא דאיירי במטלטלין דאפרה ורחל קאי ממילא אי ידע דגזלה תו לאו שוגג הוא אפי' בע"ה לכך פי' דאיירי בדלא ידע ויתבאר עוד בסמוך בל' התוספ' וק"ל:

תוספות בד"ה חמשה גובין כו' אף על גב דתנא מנינא כו' התם נמי שייר כו' וגט חוב שאין בו אחריות עכ"ל. נראה כוונתם דלמאי דמסקי הכא דההיא לשבח פירות משום קנס נגעו בה וא"כ הא דאמרינן התם במתני' דהנזקין לשבח פירות ע"כ דכרבי מאיר אתי' דקניס וא"כ ה"ל למיתני נמי גט חוב שאין בו אחריות וק"ל:

בא"ד ומהכא קשה לשמואל כו' והכא משמע דגבי מבני חורין עכ"ל. ויש לדקדק דמאי קושיא דלמא הכא איירי בשחייב מודה ובכה"ג כ"ע מודו דגבי והא דאמר שמואל דלר"מ אינו גובה היינו כשאינו מודה כדאיתא שם להדיא וא"ל דאי כשחייב מודה מאי למימרא דגובה מן המחוררין דהא בלא"ה נמי בכל אינך ליכא רבותא דגובה מבני חורין אלא לדיוקא אתי דלא גבי ממשעבדי ויש ליישב דמשמע לתוספ' מדנקט סתמא חמשה גובין מן המחוררין משמע דבכל ענין גובין אפילו שלא בפניו ואפי' מיתמי והיינו רבותא דבכה"ג גובה מן המחוררין וא"כ מקשו שפיר דלשמואל אליבא דר"מ ודאי בכה"ג לא גבי שלא בפניו וכ"ש מיתמי דחיישינן לזיוף וכמ"ש שם רש"י להדיא דחשיב כמלוה ע"פ שאין עליו עדים ובזה יש ליישב ג"כ אמאי שייר הכא מזון האשה והבנות משום דבכלל בן אשתו ובת אשתו הוא כיון דעיקר הרבותא שגובין מן המחוררין והא דקחשיב לה בפרק הנזקין בפני עצמו היינו דאפי' כשקנו מידו לא מהני לגבות ממשעבדי כדאוקמינן התם משא"כ בבן ובת אשתו אבל לענין בני חורין אתיא במכ"ש ובזה נמשך היטב קו' התוס' לדבריהם הקודמין ודוק אח"ז עיינתי שם בתוספ' ד"ה דברי הכל וראיתי שכתבו שאפי' מודה אפ"ה אינו גובה דה"ל כאילו מחל לו ועי' מ"ש שם:

בגמרא שבח פירות ה"ד כו' ואף ע"ג דבפ"ק דמציעא מוקמינן לה במילי אחריני בכמה גווני היינו לשמואל דאמר התם לוקח מגזלן לית ליה שבחא אבל הכא אליבא דהלכתא קיימינן דיש לו כדפסק רבא שם א"כ מפרשינן הברייתא כפשטיה:

בתוספות בד"ה דאתא בעל ארעא כו' ואפי' לשמואל דאמר בפ"ק דב"מ דלוקח מגזלן לית ליה שבחא עכ"ל. כוונתם בזה דלכאורה לשמואל דס"ל דלוקח מגזלן לית ליה שבחא א"כ ע"כ צריך לאוקמא לשבח פירות דברייתא אהוצאה לחוד דהוצאה ודאי אית ליה ללוקח מן הגזלן אפילו לשמואל ובכה"ג קתני דא"ג ממשעבדי ומדלא יהיב הנגזל ללוקח ההוצאה הוי מוכח שפיר משום דקנסינן ליה אפי' בשוגג ועל זה כתבו התוס' דאפי' לשמואל מצינן לאוקמי בשבח היתר על ההוצאה ובדקנו מידו וק"ל:

בא"ד א"נ יש לחלק דהתם איירי בשלא ידע שהיא גזולה דבשוגג כי האי לא קניס עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהאיבעיא דהכא איירי נמי בשוגג כה"ג שידע שהיא גזולה אלא בלוקח ע"ה ואף על גב דבמטלטלי איירי הכא דאפרה ורחל קאי מ"מ י"ל דטעה לומר שקנאה הגזלן בשינוי וכיוצא בו ועוד נראה לי דמ"ש התוס' דבשוגג כי האי ודאי לא קניס היינו דוקא אקנס דהוצאה דמינייהו סליקו שהוא ממון גמור של הלוקח וא"כ לא שייך למיקנסיה בשוגג גמור אבל בקנסא דגיזה וולדות דמעלמא אתיא י"ל דאפי' בשוגג גמור קניס רבי מאיר כיון דלית ליה פסידא ולפ"ז פי' רש"י ותוס' אחד הוא וזה נ"ל נכון ויתבאר בסמוך: